“כששואלים אותי אם אומה זו או אחרת ראוייה להיות בת-חורין, שואל גם אני, האם יש אדם הראוי לשלטון-עריצים” (לורד ג’והן ראסל¹).

בעיית “האומות הקטנות”, במאבקן לעצמאות וחופש בעולם שופע ניגודים ותחרות, בעייה כאובה וגורלית היא – להן ולזולתן. לא ייפלא, איפוא, אם היא מעסיקה את המחשבה המדינית בימינו אלה.

זה עתה היינו עדים לחילוקי-דעות חמורים בין שתי ארצות שכנות, בנות ברית, בשאלת גבולות (רוסיה-פולין) החותכים לא רק שטחים אלא גם גורלות עמים שלמים היושבים עליהם; סימן-שאלה מרחף על גורל פינלנד וארצות מרכז ודרום אירופה, הנתונות בין שני קטבי-כוח ממזרח וממערב; והרי בעיית המיעוט המוסלמי הגדול בהודו; והרי סלובקיה וקרואטיה שזכו ב“עצמאות” בחסדו של הצורר; ועוד, ועוד, והרי העם היהודי – זה המיעוט המובהק והנצחי.

המלחמה הקודמת [מלחמת העולם הראשונה], שבה השתתפו מדינות רבות-לאומים (ומהן זכו בכינוי “כלאי לאומים”) נסתיימה בפירוקן של המונרכיה האוסטרו-הונגרית והאימפריה התורכית. מרוסיה הצארית ומגרמניה נותקו חבלי-ארץ שלמים. על המשואות קמו מדינות חדשות, אף הן מגוּונות באוכלוסיתן. ברם, נסיונה של המלחמה הזאת הוכיח, כי אין אומות ומדינות קטנות וחלשות מסוגלות להחזיק מעמד, מבחינת העצמאות המדינית והרוחנית, הבטחון והכלכלה, בשכנות עם גדולים וחזקים מהם; שעובדת מציאותם של לאומים נוכרים בתחומי מדינות זרות נהפכה לרועץ להם ולזולתם (עוד משה בילינסון ציין, מה תמוה היה לשמוע מפי איש כמסאריק² דיבורים על “הגרמנים שלנו”), כי הרצון לשעבד, לבולל, להטמיע ולגזול את הנכסים, קניני-הקרקע והרכוש, ערכי-הרוח, הנסים, קניני-הקרקע והרכוש, ערכי-הרוח, הנסיון והפונקציות של האומה הקטנה, לא נתביון והפונקציות של האומה הקטנה, לא נתבטל עקב סידורי ורסיי, יתר על כן, עלתה שובטל עקב סידורי ורסאי³, יתר על כן, עלתה שוב קרן ה“פדרציה” הברית או הבריתות בין ארצות, אם כי בשינוי צורה ותוכן.

במאמר ראשי בשם “האומות הקטנות” בירחונו הנודע של מרטין בובר “דער יודע” [היהודי] אוקטובר 1917, נאמרו בין היתר, הדברים הטיפוסיים האלה למיטב אנשי הזמן:

“הן (האומות הקטנות) הפכו עתה לגולת הכותרת, למענן, כביכול, מקריבות את עצמן האומות הגדולות. פירוש: לאחר ששפכו בחמת-זעם נטולת-טעם נהרי נחלי דם הגיעה השעה, בה החלו לחפש צידוק מוסרי, – ואז נפלו על המציאה ששמה “האומות הקטנות”, תחילה היו אלה הבלגים והסרבים, ואז נוספו עליהם הפולנים, הליטאים, הארמנים, האוקראינים, הפלמים והאלבנים ואחרון אחרון – היהודים, וכשם שוודאי הוא שנימוקי צידוק עדיפים מכונות, כן גם השאיפה זכות הגדרה העצמית של העמים והתאמתה למקרים הקונקרטיים דבר טוב הנהו”. המאמר מוסיף להתווכח עם שולליו של עקרון זה הן מתוך שאיפה לשליטה אימפריאליסטית והן מתוך… חיבת האנושיות; מתח את המושגים “לאום” (יסוד אורגני) ו“מדינה” (יסוד מיכאני) ומוכיח, כי מובנו הנכון של מושג ה“אנושיות” אינו כשלילת הייחוד הלאומי, אלא בפיתוח עצמאותו שוות-הזכויות. וגם האחדות שבתרבות ובאידיאה אינה ממצה. “אירופה של המאה הי”ח לא היתה אחידה יותר משום ש“החברה” היתה צרפתית והמדע – לטיני. אומה גרמנית חדורת הכרת עצמה טרם היתה ובמקומה שרדו שבטים מבודדים או מנוגדים. לקוסמופוליטיזם המופשט נתפסה שכבה אצילית דקה – כמו לקפיטליזם שבימינו. העם המשיך בקיום מעורפל וחסר-הכרה, עד שבאה המהפכה הצרפתית וגילתה יחד עם מושג ה- liberte את המושג nation. והללו שמצאו את עמם מצאו גם את זולתם". רבות הן הדוגמאות להלך מחשבה זו בסופו של טבח-העולם הקודם.

מובן, אילו אחידה היתה דרגת-ההתפתחות המשקית והחברותית בעולם; אילו מושג ה“מדינה” היה חופף תמיד את מושג ה“עם”; אילו יכלו האומות הקטנות לנהל קיום עצמאי מלא; אילו היתה נפתרת בעיית הפיזור היהודי, כי אז, היה אולי, הגורל הטראגי המר המלווה בעיה זו בא על תיקונו. מלחמה זו, שהחריפה את תחושת העצמאות והחופש הלאומי מחד גיסא, סתמה את הגולל על מושגי “עם לבדד ישכון” מבחינה מדינית וכלכלית. הנאציזם עוד הוסיף להעמיק את הסתירה, בהפכו את יבשת אירופה למושב שעליה לספק חומרי אספקה וגלמים ל“עם האדונים” התעשייתי, מהו, איפוא, המוצא בין ההזקקות ותלות-הקבע המתחייבת מהמצב החדש לבין השאיפה הגוברת לעצמאות ולשחרור בכל היבשות?

ברם, כשם שאין קושי להצביע להלכה על פתרון, שיכלול גם את הזכות הבלתי-מעורערת להגדרה גמורה לכל יחידה לאומית ללא הבדל מה מספרה, מעמדה, צבעה ואמונתה; ואת ההכרח ההיסטורי שבצירופי יחידות פוליטיות-אטניות גדולות (ארצות הברית, חבר העמים הבריטי, ברית המועצות, פדרציה של ארצות מרכז, דרום וצפון אירופה, ברית דרום אפריקה וכו') – כן לא יקשה להוכיח, מה קשה והרת-סכנות, לעתים, הגשמת העקרון בעולם שטרם הגיע ליישוב הוגן וצודק של ניגודיו, שטרם הקים את גשר השלום, ההבנה, השיתוף והשויון המלא בין שבטי המין האנושי. עוד רחוקים אנו מפתרון. עוד גורלם של עמים רבים, מיעוטים וגזעים, תלוי ועומד.

התעודה הנכבדה ששמה “צ’רטר אטלנטי” אינה קובעת את דמותו של עולם המחר. יותר משהיא מפרשת היא סותמת, יותר משהיא עומדת על הפרט המעשי היא דנה בכלל המופשט. כל שכן שאינה נוגעת בבעיתן של ה“אומות הקטנות”, שפתרונה אחר התנאים המוקדמים לכל שלום יציב מושתת על צדק וחופש. וחובה למלא תעודה זו “תוכן ופרטים מעשיים” כדברי סמאטס [נשיא דרום אפריקה] בנאומו בבית הנבחרים הבריטי.

התנאים האובייקטיביים – בשדה הביטחון, הכלכלה, החברה, המדיניות והרוח – הוכשרו לקראת שיתוף מהודק ורחב יותר בין העמים; שיתוף זה, שהוא הכרח וצורך מוסרי כאחת, לא יהא בר-קיימא אלא אם כן יבטיח את מלוא “זכות ההגדרה העצמית” של האומות ואת עתידן של אומות חלשות, מיעוטים לאומיים ועמים משועבדים; לא חלוקת העולם ל“סְפֶרוֹת השפעה” אלא שילוב ההשפעות על בסיס של שווי-זכויות ועצמאות-אמת – זו הדרך.