רקע
אברהם שמואל שטיין
לגאולת נחלתו הספרותית של הרצל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 1958

לא נסתייע לה מזלה של ירוּשתו הספרותית של הרצל, שרבים וטובים שלחו ידם בהעברתה ללשוננו. נתברר, שאף הכתבים הציוניים לשון תירגומם נתיישנה והם גדושים שיבושים. על כן החליט אחד הקונגרסים הציוניים לגאול את נחלתו, ולהוציא לאור מהדורה מתוקנת ומושלמת של כל כתביו בעברית. תעודת כבוד, תעודת קודש היא – לדור ולדורות.

והדגש על התיבה מושלמת, לפי שחלק ניכר מאוד מירושתו הרוחנית של הרצל, הן בספרים הן בעיתונים וכתבי-עת, שמור בכלי הלשון הגרמנית, מפוזר ונידח ואין נזקק לו. ואולם, גם מלאכת הכינוס, הן תירגום-מחדש של הכתבים שתורגמו במשך השנים, הן תירגומם של הכתבים שלא ראו אור בלשוננו, – חלה בה השהייה ארוכה, ואחר כך הפסקה מצערת. לאחר מותם בזה אחר זה של העורכים האחראיים ג. חנוך וי. שנהר.

היהיה המשך?

כתביו של הרצל שלא ראו אור בעברית, מאות המאמרים והפיליטונים, הסיפורים והציורים הדראַמות והמערכונים, המשלים ורשמי המסעות וכו' – אין בהם כמעט שום מוטיב יהודי וציוני, ואף-על-פי-כן זורעים הם אור על שורשו הרוחני, האנושי. כולך פליאה לחֵן העדין הנסוך עליהם, להומור הרצלאי שעגמה מרירה מהולה בו, לחדירה הפסיכולוגית העמוקה. הוא נמשך כמו, תדיר, אל המקופחים והעשוקים, העניים והדלים, הסובלים והמעונים, אל הזקן והילד, ששניהם חסרי-אונים, עתים מקופחים. במקום אחד, בצרור ארוך של רשמי מסע בספרד, מתאר הוא זקן ספרדי מעלובי-החיים בכפר הררי נידח ומעיר: תוּגה יהודית עמדה בעיניו. אימאַז’ים [דימויים] בודדים מסוג זה פזורים במאות עמודים, שאין להם נגיעה לעניין יהודי כלשהו, והלשון – צלילות ונוי וקסם פיוטי, שפעת אידיומים (ניבים) וחידושים וצירופים, אמן הסיגנון.

וטיפוסית לו, במיוחד, זו הטראגיות הלירית. גם בתארו ליצנים ובדחנים וקרקסאות ומצבים שהומור ולצון בהם. לכאורה, השנינות וההברקה גולשים לעתים לסאַרקאַזם מר.

ועם כל זה, כמה פשטות, פשטות שבתום ותמימות, נסוכה על כתביו אלה, ואֵילו מעיינות של זוֹך, של טוּב, של אור אדם מפכים בהם. ואיזו הבנה דקה-שבדקה סלחנית וחייכנית לחולשות אדם – אם לאלה התמימים מחפשי היֶשַׁע בלובר (מוזיאון גדול ועתיק בפאריס) המקוּדשת בצרפת, לבעלי הכִּרכּרות המתקוממים נגד הקידמה שבאפניים והרכב הממונע הדוחקים רגליהם, או לתאוות הכבוד – סיפורו, אם אינני טועה האחרון, שלא סיים את כתיבתו והתקנתו, הוא מעשה באדם שנקלע לאי, שבו מעתירים בלי גבול אותות כבוד והצטיינות למיניהם, וסופו שהוא כנחנק בהם ופורענויות באות עליו…

בכתביו “הכלליים” שזורים וגלומים נפשו, חלומו, צערו ורגישותו – ופועם בהם חזון של קידמה אנושית, של חברה ואדם מתוקנים (ומה מרחיב הוא את הדיבור, מתלהב ומתרגש מכל ראשית חידוש בטכניקה ובתחבורה, ביבשה ובאוויר, שהיא – בעיניו – ראשית שחרור מכבלי החומר, מעקת הגבולות הצרים, ההצטופפות בכרכים וכו'). ובזה ודאי היה בן לתקופתו. תקופת התגליות והאמצאות הטכניות והחומריות החדשות והוא – כמו משה הס1 – קשר בהן תקוות לאומיות ואנושיות. גם הטכניקה תסייע לשיבת ציון ותקרב את היהודים אליה.

ואולם, נחום סוקולוב, במסתו היחידה-במינה על הברון רוטשילד “הנדיב הידוע” חולק על ההנחה, שאנשים משיעור-קומה-ורוח שכזה הם פרי זמנם ונסיבות חייהם. גילוי ספונטאני הוא – “נס מן השמים”, כלשונו, ללא סימוכין וקשר עם הסובב. "הופעות כאלה באות בהיסח הדעת, בלי הכנות ובלי מבשׂר שילך לפניהן, להכריז לכתחילה על ביאתן, ככה בא הרצל, ככה בא לפניו הברון אדמונד. דומֶה שמלכות ישראל עברה ובטלה מן העולם, ופתאום – “ויהי בישורון מלך”!

והוא מוסף ומפרש, שהמלכים שנולדו בישראל, כתואר מלכי קדם מזהירים, בדמיונם ובתעוזתם ובתחושת שליחותם ובגדלותם, אינם אלא גידוּלי המַרטירוֹלוגיה [עינויי הקדושים] היהודית. "חֶלֶף הרעל אשר השקתה אותנו מאות דורות, חלף נחלי דַמנו, אשר שתתה, רָוותה אלפים בשנים, אז תתגלגל אלינו נשמת המלך מימי קדומים, מימי הנביאים והמלכים… כמו צִמצם בהם עם ישראל את שכינתו, וחייהם ומעשיהם הם הביטוי לכך, מבלי שהם עצמם ידעו.

האין טמון כאן סוד הבחירה ששמה הרצל? תפארת מלכות נסוכה עליו בגדלותו, בחולשותיו, בחלומותיו ובטראַגיותוֹ, בכעסו וברחמיו – וכל אלה הִפרוּ-הִרווּ גם את נחלתו הספרותית שהיא עדיין ב“שבי הגויים”.

ועל ההנהלה הציונית לסיים את המצווה הלאומית בה התחילה, ולהשלים גאולת מלוא נחלתו הספרותית של הרצל.


  1. 1812–1875 – הוגה דעות יהודי גרמני, ממבשרי הציונית ומאבות הסוציאליזם הרעיוני. מספריו “רומא וירושלים”, “ההיסטוריה של האנושות מאת תלמיד של שפינוזה”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות