הוא – הרוסי שבסופרי רוסיה הגדולה במאה הי"ט; הוא – שהשפעתו חרגה הרחק מתחומי לשון-כתיבתו וארץ-הולדתו, שעיצב דמויות-מופת וחשף מערומי נפש-אדם והעלה מאבקים אנושיים סוערים; הוא, דוסטוייבסקי, שיצירתו נפסלה מִבּוא בקהל הקוראים בברית-המועצות – זכה עתה להכשר, והנה מתקינים סרט לפי ספרו (“האֶוויל”)¹ ומביימים אותו ומוצאים לאור מחדש אף את שלושת הכרכים של “מיומנו של סופר”.

אם ביצירתו בסיפורת רחבת-היריעה היונקת מחייו ומנפשו של עַם-רוסיה, מתעלה המחבר לדרגות אנושיוֹת נעלות, הרי ב“יומן” יורד הוא לשפל של צרוּת-לב זעומה וצרוּת-אופקים רוחנית-חברתית חשוכה. שלא כהיינה² ובּאֶרנה³, דרך דוגמה, השנונים והנאורים והלוהטים גם בכתביהם ה“פובליציסטיים” במאבק לחירות והמוקיעים בלא-רחם את מוּמי העם והארץ בהם נתגדלו – מתגלה דוסטוייבסקי ביומניו במערומי הלאוּמנות הסלאבית, השובניסטית והטורפנית כשאר בנות מינה, בשנאת ישראל, בכניעה רוחנית לכנסיה השלטת ולמשטר-הדיכּוי הצארי-הרודני שידיו מגואלות בדם רב. ולא זו בלבד, אלא שקרוי הוא, משטר-עריצים זה, לשאת “שליחותו” אל מרחבי-תבל – ואל אזוריה המפגרים ועמיה הנחשלים במיוחד.

“טרם עמדנו על השליחות היעודה לנו באסיה, ועל משמעוּתה של אסיה בשבילנו – בהווה ובעתיד. יש הסוברים, שחלקה האסיאַתי של רוסיה, כולל סיביר, אינם לנו אלא מן סרח-עודף. ‘כלום אין אנו אנשי-אירופה?’ – טוענים. אולם לנצחונותיו של סקובאלאֶב ייענו הדים עזים באסיה כולה: הרי עוד עם, גאה ונועז, אשר כרע ברך לפני הצאר הרוסי הנעלה! ובקרב המליונים של עמי-אסיה ועד לגבולות הודו, ובהודו עצמה, תגבר ההכרה, שאין כוח בעולם העשוי להכריע את הצאר הרוסי… שמו יתעלה ויתנשא על פני כל החאַנים, האֶמירים, החליפים ואף המלכה הבריטית. וטוב, שהכרה זו מכה שורשים בקרב העמים ההם, שכן היא אשר תרגילם ותכשירם לקראת המאורעות אשר יתרחשו בעתיד”.

ומה עתיד להתרחש? – על כך נותן הוא מענה גלוּי, כן, ברור (כיאות לסופר עליו נאמר, כי ב“מוח גדול ניחן, אך במוח חשוּך”) והוא: כיבוש אסיה, שבה כרוך גורלה וקיומה, יעוּדה ועתידה של רוסיה.

ועתה, נחלץ הוא למלחמה ברגשי הבושה וברעד המצפוּן המתעוררים ברחבי האינטליגנציה הרוסית ובחששות, שמא תדביק “אירופה” בקלגסי-הצאַר ובסניגוריהם את תו-הקלון – אסיאַתים, כובשים. וביחוד רב צערו על כך, שרוסיה לא כרתה ברית ב-1812 עם נפוליון – ברית שעשוּייה היתה להניח לה חופש-פעולה באסיה, תמורת חופש-פעולה לצרפת באירופה. "המזרח לנו – המערב לו, – כלום יש פתרון טוב יותר? לשון אחר: חלוקת העולם בין שתי המעצמות, בין שני אדירי עולם.

אך לא רק פאטריוטיזם רוסי מסולף הוא הדובר מפיו, כי אם גם תחושת-נחיתות מפעמתוֹ בפני אירופה של המאה הי"ט – זו אשר בפניה נתבטלו וממנה סלדו ולפינות החשוכות של התבודדות רוחנית “מקורית” נדחקו רבים מטובי ההוגים ואנשי-הרוח (נגד תיעוש ובעד הקהילה הכפרית, נגד פרלמנט ובעד שליט רחום וחנון וכו'), ואשר לא ראו תיקון לרוסיה אלא בהתפשטותה. ומהם שבתום-לבב האמינו, כי מבחינת עתידה של רוסיה נועד לה, לאסיה, התפקיד שמילא גילוייה של היבשת החדשה לגבי אירופה. ודוסטוייבסקי מטעים זאת בלשון רבת-משמעות:

חתירתנו לאסיה תרעיף בנו אומץ וכוחות חדשים. ככל שנתבצר בה – כן ייפתח לפנינו שדה-פעולה עשיר, נרחב, פורה. בשתי מאות השנים בהן נתעסקנו באירופה, היינו פטפטנים ועצלנים… באסיה נהיה אדונים. באירופה היינו בחזקת טאַטאַרים, ואילו באסיה – אירופים".

“באסיה נהיה אדונים”! – זה חזונו של מחבר “החטא ועונשו”, “האחים קרמזוב” ועוד ועוד. זו, בעיניו, שליחותו של עם-רוסיה והוא ראוי לה. באש ובחרב עליו להגשימה. זו תמצית מורשתו הרוחנית (לא האמנותית) של דוסטוייבסקי.

ודאי, הזמנים נשתנו ועמם המשטר. אך האם לא בא ההכשר של דוסטוייבסקי להוסיף עוז ועצמה להתפשטות הדיקטטורה הבולשביסטית ברחבי אסיה?