רקע
אברהם שמואל שטיין
עיר וכפר במדינת ישראל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 1948

“מדינת היהודים תקום אף תהיה – בזאת אין כל ספק. אבל לא ברור עדיין באיזה דרך. הציונות שאינה נשענת על המוני העם העובדים – אבידה היא… עליה לערוב להם, שגם הבית הלאומי החדש יקום ברוח הסוציאליזם וחידוש הפרודוקטיביזציה של העם היהודי. החיים החדשים של האומה תובעים במפגיע גם חברה מחודשת. היעלה על הדעת להכניס את צווארי העם שקנה לו את חירותו במחיר מלחמה קשה, בעול של שיעבוד קפיטאליסטי? הייתכן שהעם שהִקנה ראשונה לאנושות את האידיאלים של הצדק והחירות – יהסס לממש את האידאלים הללו בחייו? היציל ממפלתה של אירופה הנחרבת את הריקבון דוקא, למען שתוֹל בארצו החדשה את חרפת השיעבוד והניצול”.

חיים ארלוזורוב, “הסוציאליזם היהודי העממי”, 1919.


 

א

המגמה לאיזון אוכלוסית ישראל המצוייה והעתידה לעלות בהמוניה, על פני שטחה; המאמצים המכוונים והמתוּכנים לביטול הבדלים ומחיצות בין העיר והכפר; העלאתו של עובד-האדמה ובניו לדרגות עליונות של תרבות ואחריות; מיזוגם של יסודות הטבע והאדמה וערכי היצירה החלוצית הגואלת במערכת חינוך הדור ועיצוב דמות החברה – הלא הם מתפקידי-הסגולה המכריעים בעתידנו הלאומי והאנושי. שכן יסודות-עיקר למשק לאומי תקין, לחברה חופשית ומתקדמת ותגבורת כושר-עמידה ובטחון מקופלים בהם.

רובנו יוצאי ערים ועיירות – מושגיהם והרגליהם דבוקים בנו. חזקה מגמת החיקוי של אורח חיי העיר, סגנונם ותכונותיהם – זו העיר הגדולה מרכז התעשייה, העשייה המדינית ומוסדות התרבות, אך גם מקור לגילויי פאראזיטיות, חולניות ושחיתות. על אף זאת השכלנו, עד כה, להניח אבני-שתייה לחקלאות עובדת ולהדליק בליבם של בני חנוונים ומתווכים ואינטליגנטים את מאור היצירה בכפר. הרי כל התקרקעוּתנו אינה תּוֹלֶדֶת תהליך סטיכי [כוח בלתי נשלט] בחיי עמנו, והתיישבותנו לא צמחה במשך דורות מן הקרקע הזה ומנופיו; פרי מאמצי-חינוך מכוונים הם, חזון חלוצי שנזקק להישגי המדע בהחייאת נְשַמּוֹת ארץ ותחיית אומה בכיוון הנוגד את ההתפתחות הקאפיטליסטית השגורה שמסימני-ההיכר שלה: דלדול הכפר, פיצול אדמותיו ודחיקת אוכלוסייתו “המיותרת” אל סימטאות הכרכים על כל המתחייב מכך.

דומה, על כן, כי דוקא עם ביסוסה של עצמאותנו המדינית, בדין להרים מחדש את רום קרנה של האמת הפשוטה והניצחת של הציונות והתחייה, והיא אמת לשעה ולדורות, כי רק בעמל ובעבודת אדמה יארשׂו לעצמם המוני ישראל והנוער את מולדתם; כי אין החקלאות, גם כאשר היא נדרשת למיכון ולמדע – משלוח-יד במובן המקובל, אלא כִּבשן של יצירה והתנערות, המביא את האדם בסוד הבריאה, הטבע ועולם החי, השדות והעצים, ההרים והאגמים וגלי-הים; שורש-החיים והקיום, בה אוֹנה ומעיין חייה ועתידה. עתה, משהוּפקדו בידינו, במידה רבה, מפתחות-הזהב לאמנסיפציה הלאומית-מדינית, עלינו לעצב את דמות הדור הגדל עמנו והמעפיל אלינו, את חיי החברה והמשק, לאור קריטריון סוציאלי-לאומי עליון זה: ביטול תהום-הניגודים בין העיר ובין הכפר, בדרך של מזיגת הישגי המדע והציביליזציה עם ערכי החקלאות החלוצית וקביעת העבודה – ועבודת-האדמה העצמית המאוּששת [המבוססת] על עיקרי החופש, השיתוף והעזרה ההדדית – יסוד מוסד בבינויה של מדינת-ישראל ובחינוך הדור.

זעום המקום ומִצעָר המשקל שנועדו לכפר בעולם מחשבתם החברותית של הדורות האחרונים (לרבות של תנועת הפועלים, שעיקרה בעירוֹניותהּ) – והוא הדין בספרות העולם, שדרכה באידיאליזציה תמימה של עובד האדמה או בקינה על מר גורלו. מבוטל מניינם של הוגי-דעות וסופרים שצמחו מן הכפר, והללו (רוסו, טולסטוי, פיכטה, גאנדי ואחרים) שביקשו בחיקו של הטבע ובשיבה לצורות חיים פרימיטיביות תיקון לנפש האדם, לחינוך ולהליכות החברה – לא נתדפקו אל שערי תיקון הווייתה הלאומית, הסוציאלית והרוחנית של החקלאות. את תיקון נשמת היחיד האובדת בבדידותה האכזרית של העיר הקפיטליסטית הגואה ביקשוּ.

פנינו אל הכפר העובד, אל התקרקעות המונים, אל חשיפת מקורות לחם וחיים מכל פינות אדמתנו, אל הרמת קסם הכיבוש החלוצי היוצר – אל האדמה והיצירה!

 

ב

בברית המועצות, שקמה על משׂואוּתיה של אחת מן הנחשלות בארצות האיכרים באירופה ומן האחרונות שבהן לשחרור האיכרים מן הצמיתות הפיאודלית, חלה תמורה מהפכנית גם בחקלאות, שנועדה להדביק בקצב מזורז את פיגור-הדורות הטכני, החברתי והרוחני בכוח השלטון, השינויים ביחסי הקניין והירושה בכפר והרמתו משפל הפיגור והעבדוּת המסורתיים. במרכזה של המגמה ההיסטורית בעיצוב דמותה הסוציאליסטית של החקלאות עמדה האימרה הקלאסית שנוסחה על ידי לאֶנין, על “עובד האדמה – פועל-המדינה בפרויאֶקציה”; על המשק החקלאי – כעל “תעשיית הלחם”. האדמה, מערכת המכונות, המשק – רובם קניין הכלל; השיווק – רובו ככולו מאורגן ומתוכנן, ושכר העובד – כתפוקת תוצרתו.

המגמה השנייה לשִׁווי דמות סוציאליסטית לחקלאות (היונקת עיקר השראתה מהלכת האנרכיזם ותנועת הס.ר.1 ברוסיה הטרום-מהפכנית), מבקשת לשמור על “טוהר” החקלאות (מסיגי צירופיה עם ענפי-מלאכה-וחרושת) ולקיים את חופש זיקתה-אחריותה-מגעה הישירים של משפחת העובד עם אדמתו ומשקו הוא. ה“תכניות האגרריות” של המפלגות הסוציאליסטיות הותיקות במערב – בין אלו שבמרכזן עמדה הקהילה (Commune) העובדת והאיכר הזעיר, אשר “חלקת-הקרקע הקטנה היא מכשירו כשם שהמשׂור הוא מכשירו של הנגר והאיזמל מכשירו של המנתח” (פ. לאָפאַרג2); ובין שבמרכזן עמדה המדינה, המחכירה את האדמות לאיכרים עצמיים, או לקואופרטיבים של פועלים חקלאיים (ק. קאוטסקי3) – לא זכו, לרוב צערנו, לראשית הגשמה רצינית. עד מה היה הדבר לרועץ לתנועת הפועלים – למותר לציין. במרד הזכור של פועלי וינה, עמדה האיכרוּת מן הצד; בארצות רבות נתפסה להלכי-רוח עוֹיינים וזרים לרוחה ולייעוּדה.

הנקל לראות, ששתי מגמות-עיקר אלו נתגלמו, בלבוש תנאיהם של ארץ-ישראל ומפעלנו, בהתיישבות העובדת של צורות חייה המגוּונות, ובעיקר בצמד העיקרי המשמש לה מסד: הקיבוץ ומושב העובדים.

ולא מן הנמנע הוא, שבתנאי העצמאות וצרכיה החיוניים של ההתיישבות הכיבושית החדשה, תוליד מציאות חיינו (בייחוד בערבות-הנגב שיזכו לברכת המים) צורות חדשות של עבודה ויצירה. אך הישגיה, ערכיה ונסיונה של ההתיישבות העובדת ישמשו את המשך מפעל ההתיישבות העובדת ועיצוב דפוסיה הסוציאליסטיים. כי היא לנו המשימה הלאומית המרכזית. ותעודה סוציאליסטית מובהקת ושורשית. בה מגיע הפועל העברי למלוא שליחותו היוצרת-המהפכנית בתנאי חיינו.


  1. המפלגה הסוציאל–רבולוציונרית. תנועה פוליטית מהפכנית שפעלה ברוסיה בראשית המאה ה–20 [ההערות מאת דוד בן־מנחם].  ↩

  2. ממבשרי הסוציאליזם בזמן החדש.  ↩

  3. Kautsky (1854–1938), הוגה–דעות מוביל במחשבה הסוציאל–דמוקראטית. ב–1914 פרסם את ספרו ‘גזע ויהדות’ בו אימץ את הסטראוטיפ השלילי של ק. מארכס בייחסו ליהודים חמדנות של הון ומסחר. כשיתמוטט הקאפיטליזם תעלם היהדות. ספר אחר משלו: ‘תנועות קומוניסטיות בימי–הביניים’ תורגם לעברית – תל–אביב 1949 (מרחביה).  ↩

המלצות קוראים
תגיות