קדמות היהודים נגד אפיון

מאת יוסף בן מתתיהו הכהן מירושלים

נגד אפיון המצרי מאלכסנדריה.

מתורגם עברית מאת הרופא החכם כו' כו' כהר"ר

שמואל שולם זצ"ל

ונדפס בעיר קושטאנדינא בשנת שכ"ו.

וליוקר מציאותו הנה יוצא לאור שנית בהגהות והערות ע"י מוציאי לאור את המגיד ליק

בשנת תרי“ח לפ”ק.

המחברת נגד אפיון    🔗

הקטנה בכמותה אבל לא באיכותה, לכל איש ישראל החובב עמו ואלהיו; היא כתובה וערוכה מהמזכיר הנעלה ומצוין, יוסף בן מתתיהו הכהן מירושלים, הוא יוסף השליט (גווערנער), ועורר מערכה במלחמת הרומים האחרונה, בחלק הגליל ע“פ פקודת הסנהדרין יושבי לשכת הגזית. ואחרי נפלו שבי ביד מחריבנו, חכמתו עמדה לו להושיבו בהיכלי מלך בעיר רומה. אבל גם המונה של העיר העליזה הזאת, ומלא חפנים כבוד ממלכיה¹ האדירים, לא הסבו את לבבו אחורנית, מעמו המשפילים שבת בחרפה ובוז ע”י לוכדיהם. אך ממכון שבתו זה שם פניו אל הר ישראל הנופל, לגולל מעליו כל משטמה וכבד עון, אשר חשבו מנאציו להכבידו במו, למען הגדל מפלתו ושברו. לתכלית היקר והנשגב הזה, חבר את ספריו² המאירים עד היום, למבארי כתבי הקדש, חוקרי קדמוניות ולכל חכם חרשים. וכאבן נזר מתנוסס בראש כלם ספרו – האחרון בזמן והראשון במעלה – בדבר אפיון הנוכל, כי בו אנו רואים הגבור הנערץ, לוחם מלחמת תנופה בנשקי קדש, בו אנו רואים את היהודי הנאמן לאלהיו ועמו, מפאר בעדי עדיים את תורתנו התמימה ונאמן ביתה. וכל חצי מר אשר ירה זה מקרוב למולו, איש מלחמה מצוין בשדי התולדה, לא ירעו ולא ישחיתו את יד הגדולה אשר הציב לו לזכרון עולם.

התרגום³ העברי ממנה ערך מעלת הרופא החכם ר' שמואל שולם נ“ע, בסוף ספר היוחסין אשר הדפיס בפעם ראשון בשנת שנ"ו בקושטאנדינה. וכל מדפיסי היוחסין אחריו (מן דפוס קראקוי עד זאלקווע) השמיטוה. עם יתר השנוים הידועים לחכמי לב, ועל כי ההדפסה הראשונה מציאותה יקרה מאד, לכן מצאנו לראוי ונכון להדפיס המחברת “נגד אפיון” שנית, בהוספות מלות לועזיות לישר הקריאה הנאמנה, עם איזה הערות בסופה. התרגום הזה לא נעשה מהיוני [כאשר ישפוט כל משכיל בכאלה בהשקפה קלה] אבל קרוב ונראה שהוא מהעתקה הרומית לרופינוס, אשר עומק שפתה ויתר תכונותיה נודעים לבקיאים – וגם השמיט והחליף המתרגם איזה ענינים, לפי מטרתו וקהל קוראיו… ואם אמרנו להגיד כל אשר בלבבנו אדותה אז יעלו ההערות פעמים על כמות עיקר המחברת, לכן שמנו לנו לחוק להעיר אך על איזה ענינים נחוצים בעינינו, והמותר נשמור למועד נכון –. על תכונת העת ומצב אחינו באלכסנדריה, למועד אפיון ורעיו המרעים, יעוי' בהמגיד [שנה ראשונה גליון 46 צד 181]. ליק בירח שבט תרי”ח.

המוציאים לאור.

אמר שמואל נפש כל בשר וכל איש חכם לב לא ידעו שבעה מהתענג מרֹך⁴ לעת מצוא ספר דברי הימים כי הנשמה תתעדן בקרוא הספרים הקדומים לקחת מוסר השכל ולכן ראיתי להדפיס בראשונה ספר יוחסים ואחר כך לקטתי ואספתי מעומרי כל הספרים מלשונות הגוים ישמעאלים ונוצרים וחברתי ספר זכרונות דרך ארוכה וקצרה ורציתי ואויתי להדפיס זה החבור הקצר כי כוונתי להקדיש את קדוש יעקב ובתורתו הקדושה ולהגדיל כבוד מקבלה מסיני בית אלהינו משה רבינו עליו השלום וזה החלי בעזרת שדי.

יוסף הכהן בן גוריון⁵ הכהן נגד אפיון Apion המדקדק אסכנדרני.    🔗

להיות אמת אמונה אומן כי במקום אשר תחסרנה המדות החשובות תגדל מאד הקנאה המרשעת, הנה לזאת אפיון המדקדק ואחרים עמו רצו להחשיך ראשית מולדתנו הקדומה בטענות שקר מזויפות, בחשבו כי בהשפיל אותנו היה מגביה עניניו, ואני בעניי אענה אף אני חלקי ובטענות מפורסמות אנגדנו, עתה ארומם עתה אנשא להראות יקר תפארת משפחתו ואהפוך אל עמים שפה ברורה, בראותם ששררת נפש אפיון וחבריו אשפילנה עד עפר, וקצת טענותי תהיינה מתוך ספרי הגדול אשר חברתי בלשון יונית הנקרא בלשון לועזית אנטיגאוידאט גודאיקה, ר"ל “קדמות היהודים” אשר ספורו כולל יותר מג' אלף שנה, ולפי שמנהגי הוא לאמת דברי אעידה לי עדים נאמנים מלשונות הגוים אשר בהיונים הם אנשי אמת, ואבאר סבה קרובה לדעת למה היונים לא החשיבו להעלות על זכר זכרוננו, כי הוא אם להתעלמותם או לרשעתם הגמורה שלא להחשיבנו שתקו מהם חתו לא ענו עוד וגם אבאר כי זכרוניהם ומעשיהם וספוריהם כי יאמרו הם כי קדומים המה הנה בערכנו הם מתאמרים, ויותר מזה אכתוב שכל ספורי המצריים והפנקיים והם השוכנים סביב הים מצירי ועד אנטוכיא הם מתאמרים אלינו כל שכן היונים המתאמרים אליהם, כי לפי האמת אלו הנזכרים שכנו במקומות בלתי קרובים להפסד והכליון, לא כמונו היום כי בכל עת וזמן עומדים עלינו לכלותנו, ולזה רצו קדומינו לכתוב ספריהם מאנשים רשומים וחכמים מפורסמים למען יעמדו ימים רבים, וגם לבני היונים קרה להם גלויות אשר לזאת הסבה קרה בספוריהם ערבוב גדול, ואם נמצא ליונים לשון, וכתב הוא אחר חורבן טרויא Troja אשר היה בזמן השופטים וקודם זה הזמן לא נמצא מהם כתב מפורסם לא ביניהם ולא בהיכליהם ולא במקום אחר, אף על פי שהם מתפארים שאיש נקרא קדימיו Kadmus הביא להם כתב מפיניקיה אבל האמת היותר קדום שבספריהם הוא כתב אומירו Homer, אשר כתב על חורבן טרויא, והמלחמה העצומה שהיתה להם אחר כך עם פרס ומדי כתבו קדומיה ואין אחד מהם מסכים לחברו כי אוכישילא Acusilaus משיב על דבר

אירודוטו Herodot ואיפירו Ephorusלאיניקו Hellanicus ואיטימוטיאו timäus וכולם לאירודוטו, נראה מכאן שלא היו להם ספרים מפורסמים ומזה נולדו ההפרשי' ביניהם, וזה לפי שלא דברו נכוחות ואיל ידעו עניני תורתנו ומולדתנו, והאותיות הקדומו' אשר להם הביא דרקון Draco מפיניקי זמן מועט קודם אפישיטראט Pisistratus החומס, והאמת כי היונים רצו יותר לדבר ע“ד ההלצה והשיר יותר מרצונם לדבר האמת, והאמת כי יש להם עלינו יתרון בדבר ההלצה והשיר אך לא בשפת אמת, ונניח כעת להלל את נביאינו והכהנים אשר כתבו כל ענינינו, איך דברו אמת ואיך נשמרו כל דבריהם בשלמות עד זמננו אשר מהם אין לגרוע, כי לא כתב אחד מענינינו עד היום הזה זולת אם היה נביא או כהן אשר היה מפורסם במדותיו ותורותיו, ועד היום יש יותר מאלפים שנה והם נכרים עד היום משלשלת הקבלה כלם חכמים וקדושים וכל מה שכתבו מסכימים בו כל ישראל ואין הפרש ביניהם אף אם ימצא אחד בסוף העולם ואחד בסופו, ולזה אנחנו מחזיקים כל כ”ד ספרי הקדש באמתות ובכבוד לפי שכללו כל הזמנים מעת יצירת העולם ועד הזמן הזה, ר“ל כי החמשה הם מתחילת היצירה עד מות מרע”ה זמן קרוב לאלפים וחמש מאות שנה, והט"ו ספרים אחרים כתבו הנביאים מתחילת יהושע עד ביאת ארתחשת' המלך, והאחרים הם זמירות ותשבחות לאלהנו ומוסרים מישרים מקנים אמונה רמה, וכל מה שנכתב מזמן ארתחשת' עד זמננו אין אנו מחשיבים אותם כל כך, לפי שלא כתבו אותם נביאים או כהנים אשר היו מאירים אותנו עם רוח נבואה, וזה יורה אמתת תורתנו כי בזה הזמן הארוך לא נמצא אדם אשר נשאו לבו להרים את ידו לכתוב בספר בדיו להוסיף או לגרוע על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת, ומפיה אנו חיים ונשמתנו נמסור עליה וכל מיני יסורים קשים אנו סובלים בעבורה. ואם אני נערתי חצני לכתוב ספר ולהדמות לגדולים קדושים אשר בארץ החיים המה, לא מגאוה וגודל לבב אך כי מדאגה מדבר כי נמצאתי בכל המלחמות אשר קרו אותנו עד היום הזה, ואנכי עד ראיה ולא עד שמיעה, ועיני ראו ולא זר כלו כליותי ונפשי אותה לכתוב המלחמות אשר לרומיים עם ישראל עד חרבן בית קדשנו ותפארתנו, וברוב המלחמות הייתי לראש נלחם מלחמתם, ואעידה לי עדים נאמנים מלכנו אגריפוס, ואספסינוס וטיטוס, כי הם נמצאו כמוני כמוהם, ואף כי הם שונאינו עם כל זה האמת יותר אהובה אצלם, והם הרהבוני וחזקו כל מכתבי לספרי אמת ומום אין בם.

אבל כעת עתה לכו נא ונוכחה, אתם אשר אתכם שוא ותפל ואין אחד מסכים עם חברו וביניכם כמה הפרשים נוגעים לעצם ולבשר, ואתם רוצים לדבר בענינינו ולהקטין מולדתנו ולהביל את משפחתנו, באמרכם כי אנו מתאחרים אליכם. ולכן אין רצוני לאמת דברי עם אנשי תורתנו, אך עם חכמי הגוים זרים אלינו ואמיתיים אצלכם, וגם אני מתפלא מכם מהשנאה אשר לכם עמנו, כי אין אנחנו שוכנים על שפת הים, אשר נקח סחורתכם אשר היו ראויות לכם וגם אין אנחנו הולכים מעבר לים להסתתר במדינות רחוקות כדי ליקר השער, אבל אנחנו נסתפק במדינתנו ארץ ישראל אע"פ שהיא חסרה ממוצאי זהב וכסף ושאר המחצבים, ודבר אין לנו עם אדם, לא סחורות ולא ענינים אחרים, גם אנחנו נהנים מיגיעתנו וזעת אפנו, וזנים ומפרנסים את בני ביתנו בחרישת האדמה וזריעתה, ואין אנחנו מערבים זרענו ולא נתחתן לא עם המצרים ולא עם הפנקים ולא עם שאר אומות, אשר תהיה הקירבה סבה לאהבה (?) אותנו, ולא למדנו מגדולינו ושרינו להתאוות יותר משלנו אך מיגיעתנו, וגם אחר אשר קנינו את אדמתנו את ארץ ישראל לא רצינו ללחום עם הקרובים אלינו עם היות בינותנו כמה רבבות גבורים אנשי חיל. אם כן איך אתם היונים רוצים לספר ולדעת את זכרון ענינינו, עם היות שלא תדעו ספורי הקרובים אליכם, וגם אפילו ספוריכם מה שרש דבר נמצא בהם, כי מסופקים אתם בעצמכם בחשכה תתהלכו לא תדע איזה דרך יחלק אור.

ולפי שרצוני לאמת דברי עם היותר קדומים מכם והם המצרים הפנקים, אף כי הם שונאינו, אביא ראיותי מהם ואחר כך אבא אליכם ועמכם אתוכח. מאנאטון Manetho איש מצרי בקי בלשון יונית כתב בלשון יון בב' מספר המצרים Buche der egyptischen Geschiechte im zweiten זה לשונו: איני יודע איך האל יתברך ברוחו הקדוש רצה להביא מארץ המזרחית אנשים ממשפחה שפלה, ועשו חיילות בכח גדול בארץ מצרים, והם אנשים בזוים ולקחוה ביד רמה וראשיה אסרו ועירותיה שרפו באש והיכלותיה שממו, ועליהם מלך רועה שבחרו הרועים בעצמם, ויצאו מתחת יד מצרים והלכו ובנו עיר נקראת ירושלים והיתה שעור שהיה בתוכה מאתים וחמשים אלף איש, ע“כ לשון מאנאטון בלשון יונית. גם בזכרונות אנשי צור נמצא כתוב כי בירושלים נבנה היכל בזמן שלמה, אשר מלך קודם בנין קארטאגו ע”י אליזארירו קמ“ג שנה, ואיכות בנינו כתבו מסכים עם הנמצא אצלנו בספר מלכים, וגם כן כתבו האהבה אשר לחורם מלך צור, ואיך נתן לשלמה מאה ועשרים ככר זהב ושלמה נתן לו ערי זבולון אשר בגליל, וכרת לו ארזים בהר הלבנון ושאל ממנו שאלות רבות בחכמת הטבע, ואני בעניי חברתי ספר גדול מהם. גם אעידה לי את דיאון Dius, אשר הוא נאמן בין הפנקים, וכותב איך אביבל במותו מלך תחתיו חורם בנו והעיר אשר ממזרחה הרחיב וחזקה, והחריב היכל צדק-אולימפו ואשיותיו עד עפר הגיע, ועלה להר הלבנון וכרת ארזיו לבנין ההיכל אשר בנה שלמה, ושלמה שלח לו כתבים ושאלות קשות ואם לא ישיבם שיענש בכל כך ככרי זהב, ולא ידע להשיב ונתן לשלמה הזהב אשר הענישו המלך שלמה, זאת היה עדות דיאון. ומבלעדי זה חכם אחר נקרא מיניאנדרו-אפיזיו Menander-Ephesus אשר כתב ספר ליונים, כתב כל מלכי צור ובבואו לכתוב ענין חירום כתב כי במות אביבולו מלך בנו חירם לד' שנה, ובזמנו נמצא בחור חמד נקרא איפידימון Abdemon, חכם בהתרת הספקות אשר שאל המלך שלמה לחירם, ומעת חירום עד הבנות קלסידוניה עברו קנ”ה שנה, ובשנת י“ב לחירום נבנה בירושלים היכל גדול בזמן שלמה אם כן מעדות שלשה אלה החכמים נראתה קדמות ההיכל הקדוש אשר בירושלים. הנה א”כ אנשינו וגבורינו באו מקודם ממצרים ולקחו מדינות ועירות רבות כאשר הוא כתוב בספרינו הקדושים ואחר שהבאנו ראיות מהמצרים ופנקים נביא ראיה מהכלדים. הנה בירושו Berosus איש כלדי, חכם בפליסופיה ובספר משפטי הככבים, וכתב ענין המבול ואבדת המין האנושי ותיבת נח ואיך נמצאת בהרי אררט והם הרי ארמניה הגדולה, וזוכר עד זמן נבול איצר Nabulassar מלך בבל, ובספרו מעינינו כתב איך שלח לנבוכדנצר בנו בחיל גדול בארץ ישראל, אשר מרדו בו היהודים והשיבם סריס למשמעתו וכבשם והוליכם לבבל ושרף ההיכל והחריב העיר ונשארה שוממה שנים שבעים עד כורש מלך פרס וכן עשה לשאר הממלכות אשר סביב ארץ ישראל, והיה מוליכם נבוכדנצר לאט לאט וכשמוע שאביו מת הלך מהרה לבבל כדי שלא ימרדו בו אנשי מלכותו והשבוים אשר הוליך נתנם בעיר אחת אשר בנה גדולה עד מאד, וחזק חומותיה ובנה היכל גדול והעשיר אוצר אלהיו ובפרט האלוה אשר לו הנקרא בל והמלכות הזאת נמשכה עד נאבונידא הוא בלשצר אשר לקח המלכות מידיו כורש מלך פרס בשנת שבע עשרה למלכותו, וצוה כורש לבנות היכל ירושלים שנית בשנה השישית למלכותו ואח“כ כתבו שטנה ונתעכב עד השנה השביעית לדריוש ואז נשלם, גם לשלמות עדות אמתת דברי אביא עדות מחכמי הפנקים, שחשבונם מסכים עם חשבון המצרים והכלדים וכמעט עם חשבננו, באמרם כי מעת שסמך נבוכדנצר על ירושלים עד כורש עברו כ”ז שנה. ואם לא ירצו היונים לתת אמנה לברברים שכתבנו אביא ראיות מחכמיהם בעצמם. הנה פיטגורס השמיי Pythagoras der Samier אשר בכל חכמי היונים מאין כמוהו, הנה ידע הרבה מספרינו וזכרון כתבנו ולמד הרבה מהם, ואע“פ כי לא נמצא ספר מיוחד ממנו, הנה הרבה מתלמידיו כתבו ובפרט אחד המיוחד מהם נקרא אירימפו Hermippus וכתב בספר האחד מפטגורס כי במות אחד מחברי פיטגורס נקרא קאליפון Kalliphon, אשר היו שתי נפשות בגוף אחד, היה מצוה לו כי לא יעבור ממקום אשר לא יוכל החמור לשאת משאו, ושישמור ממים סרוחים, וגם שלא ימצא במקום אשר היו מדברים לשון הרע, וזה היה עושה להדמות ליהודים, וגם הוציא מספרי היהודים ענינים רבים ונתנם בתוך ספרי הפילוסופיא אשר לו. גם טאופראשטו Theoprast בדתי הצורים היה מונע מהשבע בקרבן שזאת השבועה לא נמצאת כי אם ביהודים. גם אירודוטו אליקארנאס Herodot der Hallikarnasser כתב בשני מספרו לקולקים Kolcher כי בארץ פלשתים לבד הם נימולים. גם שיריליו Chörilus המשורר כתב כי בבא ארתחששת' מלך פרס נגד היונים היה מביא עמו גבורי חיל מאנשים אשר שוכנים אצל ים סדום והמה בלי ספק נאמר על ישראל. גם קליארקו Klearch תלמיד אריסטוטליס, בספר הראשון מהחלומות, מספר שרבו עם היותו גדול בחכמה ובפילוסופיא, היה מחשיב איש יהודי חכם גדול עד מאד שלם במדותיו והיה מארץ סוריאה ועירו נקראת ארץ יהודה, וזה קאליארקו בעצמו מספר בספריו שאקאטיאו מארץ אודירא Hekataeus aus Abdera פילוסוף נתגדל עם המלך אלכסנדר המקדוני ואחר מותו חנך אצל המלך טולמיאו לאגו Ptolomaeus Lagus ועשה ספר מיוחד מעניני היהודים, ואבאר קצת מדבריו, אבל בראשונה אבאר כי הוא כתב זמן המלחמה אשר היתה בין דימוטרייו וטולומיאו, והם י”ג שנה אחרי מות אלכסנדר, א“כ בזמן אלכסנדר נראה כי עדיין היתה כפורחת עטרת עמנו, ואומר אקטיאו כי בזמן טולומיאו פילאדילפו אשר מלך ג”כ על הסוריא באו אליו יהודים הרבה אחר אשר הכירו חכמתו וענונותו ומדותיו, ועברו בינם ובינו ויכוחים רבים, וביניהם איש אחד כהן נקרא חזקיה בן ששים ושש שנה ואיש תואר עד מאד, ובכל חכמה ומדע לו עשר ידות, והיה מוכח גדול, וגם מזכיר שמה כי הכהנים היה לוקחים המעשרות אשר היו אלף וחמש מאות כהנים, ושם מביא שבח גדול כי הם סובלים כמה יסורים על דתם ומוסרים נשמתם עליה, והוא משבח ארץ ירושלים וההיכל הקדוש אשר בכל הבנינים לא היה כמוהו, ומספר כי בהיותו הולך לים סוף, הלך עמו בחור גבור חיל שמו משולם ועמנו אנשים גבורי חיל אבל זה היהודי גבר עליהם בכח ואל. ובהיותנו הולכים בדרך והנה כל השיירה נחה שקטה ולא זזה ממקומה, וזה הבחור שאל סבת העכוב, ואמרו לו כי מנחש אחד אמר, כי בא לקראתם עוף אחד וכל מי שרואה אותו צריך להתעכב, ואחר כך לכל אשר יהיה שמה רוחו ללכת ילכו. וכשמוע היהודי הדבר הזה, דרך קשתו ויורה למולו ויעבור החצי מלבו ויפול ארצה, ואנשי השיירה בראותם זה היטיב חרה להם, ויאמרו לו מה עשית, ויאמר אליהם אי עניים וסכלים, אם העוף לא ידע לנחש ולדעת ימי חייו, איך ידע דרככם אשר אתם עליה. גם הוא מספר כי בלכת טולומיאו לאגו לירושלים, אשר אבדו היהודים לסיבת קשי ערפם ושמירתם השבת, ונכנס טולומיאו ושלל המקדש והוליך למצרים שבוים רבים, והם שנואים מהמצרים והיונים לסבה כי היונים והמצרים עובדים לכמה אלהות והיהודים עובדים לאל אחד.

ראה זה מצאתי מן קדמות היהודים אשר נמצא כתוב בין הצורים והמצרים והפנקים והכלדים והברברים, מלבד אלה האנשים אשר חרפו אותנו הם מאנאטון Manetho ויוסטיני Justinus אשר כתבו כי היהודים היו מצורעים שהשליכו אותם ממצרים כדי לשכך חמת האלהות, כאילו האלוה יתכעס על החולים ולא על הרשעים כמותם, והמלך מנופס Amenophis צוה להם לכרות אבנים, ודבריהם סותרים זה את זה, שאם היה לנקות העיר ממצורעים איך מצוה להם לגעת באבני הבנין וגם אומרים הסכלים כי משה היה אורציפאס Osarsiph ובהתערבו עם היהודים נשתנה שמו לשבח משה, ואומר שם כי ירושלים ר“ל בלשון יונית גוזל ההיכלות וזה הסכל סכלותו כי זאת התיבה היא בלשוננו הקדשה ור”ל לשון שלמות וכבוד.

ספר שני.    🔗

אהובי אשר כנפשי בשעבר כתבתי לך, והבאתי ראיה מהפינקים ומהמצרים, מגד היונים מאנאטון וחבריו, עתה אבא אל אפיון המדקדק ועל פניו אוכיחנו, ואודיענו איך כל דבריו דברי שקר ואין בם מועיל, והוא עבר לפניהם במדות מגונות ומעשים רעים ודברי הבלים, כי נמצאו רשעים שבבואם לכתוב כתביהם חושבים כי בגנותם את אחרים אינם מגנים עצמם ובין דברי הנבל הזה יש בקצתם שמגנה את ישראל באמרו, כי בהיותנו יהודים אנו מיחסים עצמנו אלכסנדרניים, וטחו עיניו מראות שהאנשים אשר ישכנו במקום אחר אף כי הם יהודים מיחסים עצמם למדינות אשר ישבו ויחיו בהם, כאשר יקראו היהודים אשר באנטכיא אנטיוכים, לפי שהרומים בחמלתם הניחו לכל אחד ואחד שיכונה בשם שירצה, גם שהאביריים Jberer הקדומים והטירים Tyrrhener והשאבינים Sabiner מקדם רומיים יקראו, אבל זה הנבל הבער בהיותו מצרי יולד בה וכנה עצמו בשם אסכנדרי בהיות שהרומיים מחו שהמצרים מעולם לא יקראו בשם מדינה אחרת כי אם מצרים, ובהיות כי הוא רצה לגנות אחרים בחשבו כי יהיה לו לשבח ושקר ענה בו, כי אלכסנדרוס כשהביא את היהודים לאלכסנדרייה לא מחסרון אנשים ראוים שחסרו לו, וגם לא לגנות אותנו יען וביען היה נותן להם שכר הרבה, להיותו יודע ידיעה גמורה כי אנחנו אנשים נאמנים בנים לא נמצא עול בם, וידע כי הערים הבצורות הן הנה בטוחות בידינו, ולכן כבד אותנו ונתן העיר וחוקיה בידינו, בדעתו כי בנים אנחנו ובעלי זרוע עם גבורה. איקאטיאו אודריטי אומר כי היהודים להיותם טובים וישרים ותמימים נתן להם אלכס נדרוס את שכם וסביבותיה חנם אין כסף, וכזה עשה להם טולומיאו הארנבי בלשונם תלמי-לאגו אחרי מות אלכס נדרוס, בתתם להם חזוקי אלכסנדריה. ולא זו בלבד אלא ג“כ נתן ליהודים כל ערי מסכנות ארץ מצרים ובצורותיהם, בחשבו כי ימלך לבטח על כל ערי הרי לוב, היא הנקראת לוביה וכל ערי כוש, ולכן מסר להם כל ארץ מצרים ושכן אותנו בנוא אמון. אח”כ תלמי הנקרא פילידלפו לא זה הכבוד בלבד עשה להם, אלא גם לכל השבוים קרא דרור ונתן להם מתנות אין חקר ואין מספר. וגם רצה וטרח מלב ומנפש ללמוד חכמת עצמת תורתנו הקדשה, וזה היה בעצת ג' אנשים קרובים אליו אהביו ויועציו והם דימיטריו פאלירא Demetrius Phaleraeus ואריסטיאו Aristeas ואנדריא Andreas. ושלח שלוחים לירושלים לכהן הגדול אלעזר, ושלח לו מעתיקים יעתיקו לו התורה בלשון יונית, לדעת פילוסופי' אבותנו הקדושים ואם היה מבזה אותה או שלא היה מחשיבה, לא היה מוציא כסף מאוצרותיו לדעת אותה וזה הכבוד נעשה לו מה שלא נעשה יקר למלכי מאסידונייא, והוא החשיב כל כך תורתנו לקרות לשבוים הרבה מק“ך אלף דרור, ושלח מנחות לירושלים, ושולחן אל מקדש אשר לא נראה כמוהו בעולם, מצויר בכל מיני ציורים ופירות של זהב כדמותם בצביונם ובמראם, וגפני זהב בכל מיני ענבים ויחרות בו נהר שיחור ואיך הוא מקיף כל ארץ מצרים ועולה ומשקה כל הגנות ופרדסים זכרה לו אלהי לטובה. הטילומיאו הג' המכונה איפאטיר, אחרי לקחו כל הסוריה לא שלח מנחה לאלהי מצרים ותועבותיה כמנהג המלכים הראשונים, רק שבא לירושלים בעצמו והקריב עולות וזבחים רבים כמנהגנו. הטולומיאו המכונה פילומיטור ואשתו קליאופטרא נתן כל המלכות ביד כל היהודים, וב' שרים יהודים גדולים עליהם, אשר נקראים בשם רבותנו בתלמוד דיופילי של אלכסנדריה, האחד נקרא חנניה Onias והשני דוציפיאו Dositheus, ושמם על כל החיל. ואלה השנים גנה אפיון תחת אשר היה ראוי להחשיבם, להיות כי היו סבה למניעת חרבן אלכסנדריה בעזם ותקפם כי רב חילם, כי כאשר קמה במלכות קליאופטרא מלחמה וכמעט קט היה קרוב לאבדן מלכותם, ולעזרת חברת אלה הב' שרי החיל נחה שקטה כל הארץ, אח”כ בזמן טולומיאו פיגיו Physkon בנו של פילומיטור יצא ממלכת סיריני Cyrene קרוב לכוש, וברצותו להבריח את קליאופטר' ובניה אשר נשארו במלכות אחרי פילומיטור קם חנניה והבריחו מעליה והציל הממלכה מידו, ולא רצה לשמוע לקול פיגיו אשר היה מבטיחו בהבטחות רק להיות נאמן למלכים, והשי“ת אשר היה בוחן לבות ודיין אמת הורה הצדק לעיני הכל, כי בבוא טולומיאו פיגייו לערוך מלחמה עם חנניה לקח היהודים הנמצאים בסביבות אלכסנדריא חיל גדול ונתן אותם לפני הפילים ערומים ואסורים בזיקים באופן שהפילים יהרגו אותם והשי”ת הפר עצתו וקלקל מחשבתו והשיב לו גמולו בראשו ויהי להפך כי הפילים עזבו היהודים האסורים והסבו פניהם למחנה פיגיו והרגו את כלם, וכראות פיגיו הענין הזה תמה עד מאד, ויאמר אל תגעו במשיחי האל, והיהודים האלה כי אנשי מופת המה. וזה היתה לבקשת אהובתו אסניקה אשר חלתה פניו באמרה: הנה כבר ראית כי האל אתם ולא תעשה אתם רעה והודה לשעבר וקבל עליו לעתיד לבא, וכל שנה ושנה עושים היהודים השוכנים באלכסנדריה ביום הזה יו“ט ושמחה. וזה הנבל הרשע אפיון מגנה אלה ה”ב שרי היהודים שהיה ראוי לשבח אותם. והקליאופטרא האחרונה המרשעת כפויה טובה אל הרומים ופוסעת אל בעליה הרבים ומשלמת רעה לאנשי משפחתה, רצתה לשלוח יד ביהודים וןלהרגם והשי“ת השיב גמולה בראשה והמיתה עצמה בסם המות, ולקח ממלכת מצרים אגוסטוס קיסר והשיבם לרומים. ועד נאמן לנו אגוסטוס על יושרנו והאמנתנו ממה שעזרנוהו במלחמת המצריים, ונתן לנו כתבים חקוקים בעט ברזל ועופרת על לוחות ברזל ונחושת, ושם מודיע בפרסום אמונתנו והראוי לנו מחוק המלכות, ואיני יודע למה זה הרשע אפיון עוצם עיניו מראות אלה הלוחות, ואינו רוצה לחקור העדים אשר לנו כנים ונאמנים. וכל זה בלבד בזמנו אף בזמן אלכסנדרוס המקדוני וברובם של הטולומיאים והקסרים של רומי עשו להם הכבוד הזה, ונתנו להם משמרת נהר נילוס בעים רוחו, ושהיהודים יחלקו החטה, וזה במאמר כל המלכים אשר מלכו במצרים, לפי שראו שהם היו נאמנים וראוים לכל יקר וגדולה. ומה שאתה מקשה אם אנחנו אלכסנדרים למה לא נעבוד אלהיהם, ע”ז אשיבך מלין כי הנה אתם בהיות שכלכם מצרים למה יש ביניכם הפרש בעבודתכם, כי מהראוי היה שלא לקרוא אתכם אדם כ“ש בשם מצרי, לפי שאתם עובדים את הבהמות וחיות השדה אשר אתם מאכילים ומשקים אותם ואין אתם מתענגים מבשרם ולא מצמרם, ואתם חושבים שיש בזה קדושה א”כ אחר שיש ביניכם הפרש, למה תתמה ותשוב תתפלא, כי אנו כלנו בני איש אחד נחנו נעבוד את ה' אחד ובו נאמין ובו נדבק. ואתם בהיותכם עם אחד התחלקו לכמה הפרשים. ותמה תתמהו אם הבאים מעם אחר ממשפחה אחרת, לא יאמינו לכם ולא לעבודתכם. גם תגנו אותנו באמרכם כי אין אנו חפצים בצלמים ואף לא בצלמי הרומים, הנני מודה לך בזה שהוא אמת, אבל אין כונתנו לגנות הרומים אלא שמזמן ארוך מנע אותנו משה נותן תורתנו, כי הוא כתב בתורה עונש עובד הצלמים, לפי שהוא נגד כבוד אלהינו ובלתי מועיל לאנשים, ובלעדי אלה הכבודות אין מחסור לנו לכבדם באופנים אחרים, ועד נאמן אלכסנדרוס מוקדן, כשרצה לשים צלמו במקדש לזכרון בואו לירושלים ואנחנו מנענו אותו, ואמרנו כי הוא נגד תורתנו, והוא נתפיס בדבר, בראותו שאין כוונתנו לגנות אותו, אבל אמרנו לו אחר שכוונתך הוא לזכרון נעשה לך שתי זכרונות, האחת שנניח חשבון בריאת העולם ונחשוב לזמנך, והשנית שכל הכהנים הנולדים בשנה הזאת יקראו אלכסנדרוסיס. ובכל הענינים אנו מכבדים הראוים לכבוד, ואנו מקריבים קרבנות על חייהם משל צבור, אף על פי שבדין תורתנו אין אנו יכולין להקריב משל צבור על יחיד, אבל המלכים והקסרים אנו מחשיבים אותם כצבור, ומקריבים אנו על חייהם מדמי צבור, וגם אני מתפלא מפולונייו Apollonius ופיסודונייו Posidonius, אשר הם ג“כ מגנים אותנו באומרם, כי אין אנו עובדים לאלהיהם, ומגנים ההיכל בדבר שקר וכזב, בחשבם כי אינו מהגנאי לשקר וכל שכן למי שרוצה לכתוב ספר הזכרונות שצריך שישמור משקר וכזב, וכ”ש לגנות היכל הקדש, אשר בין כל פרטי האנשים קדש יאמר לו. ויאמר אפיון הכלב המת, כי בתוך קדשי הקדשים היה ליהודים ראש חמור, ואומר שזה נמצא בזמן ששלל אנטיוכס המקדש, מצא הראש במשבצות ובהן אבנים טובות ואבני חפץ, כאלו הם אינם עובדים הבהמות האישות והעכברים והעזים המדבריים, אשר הם במדרגה פחותה אצל החמורים, ואיך לא נמצא אדם שיכהו על קדקדו, בהיות כי אנו מזמן נתינת תורתנו לא נהגנו דבר נוגע אל כבודה, וכ“ש שנניח במקום קדשי הקדשים דמות ראש חמור, שאע”פ שבעת מן העתים באו עלינו צרות רבות ועל מקדשנו עכ“ז לא עברנו דבר על תורתנו ועליה נמות, ואם פומפיא Pompeus ומארקו קראסו Licinius Cassius מתו מיתה משונה על שחללו שבועות ושללו הבית וכך אמר פומפיאו כשחתכו ידו: האלהים שלא נמצא בי עון אשר חטא נגד עמי ומולדתי ולא נגעתי בכבוד אדם מעולם זולתי אם לכבוד אומתי, רק הנמצא בי כי חללתי שבועתי ושללתי בית המקדש האלהים ולזה קרה לי הענין הזה. וחתכו ידיו וראשו בתלמיוס ומשניו וישלחום תשורה ליוליוס הקיסר. וגם מארקו קראסו כאשר חתכו ראשו בפרס אמר כי עונותיו הטו אלה, יען עבר על שבועתו לכהן הגדול אשר בירושלים שלקח קורת הזהב אשר בהיכל. והנה הגם פומפיאו וקראסו אע”פ שהיו שונאינו ונכנסו בהיכל, עם כל זה לא אמרו שקר ודבר כזה מה שלא ראו, רק שהגידו שהיה מקום מקודש ונקי עד מאד. ומה לנו עוד להביא עדים, רק טיטוס ושריו אשר החריבו מעון מקדשינו באיבה ושטנה, ועכ“ז לא נמצא בכתבם ובזמנם חלו השקרים כאשר נמצא בפי הנבל החמור הזה, אך שהיו משבחים ומפארים אותו ואומרים כי בכל העולם מאין כמוהו בקדושה וטהרה, ואם אנטיוכס שלל את מקדשנו, ח”ו לא דבר הדברים האלה, כי אפיון מלבו הוא בודאם ובלי דעת ידבר, ואם אנטיוכס עשה דבר נוגע אל כבוד מקדשנו לא היה כי אם לחסרון מעות אשר לו, לא לנגיעת דבר בכבודנו ולא דבר דבר במחוי מקדשנו, ולא דברו החכמים אשר כתבו זכרון ימי חייו כי אם בכבוד הבית הזה אשר בירושלים, כמו פוליבו מיגאלי פוליטה Polibius Megalopolitanu s סטרבון Strabo קפדסיו Kapadox וניקולי דמסקינו Nikolaus Damascenus וטימאיס Timogenus אפולי דורי Apollodor וקסתור חוקר הזמנים Kastor Chronographus, וכולם מסכימים כי אנטיוכוס להיותו מוכרח למעות חלל ברית קדש אשר היה לו עם היהודים, אחרי שנתנו לו מה ששאל מהם, ולזה שלל ההיכל אשר היה מלא כסף וזהב, מכל לשונות הגוים שהיו שולחים לירושלים מדי שנה ושנה, והיהודים אשר בכל קצות הארץ. וכל אלה הדברים שכתבום זוכרי הזמנים האלה, היה ראוי שידעם אפיון הארור ולא לדבר הדברים שדבר, רק בהיות כי היה לו לב חמור דבר דברים נגדם ונגד משיחו, ולא היה ראוי לדבר בכבודנו, לפי שהם מכבדים לחמורים ולכלבים ולתחמסים ולעקרבים אשר הם עובדים, אע“פ שנושכים אותם, עכ”ז הם עובדים אותם ומכבדים אותם, וגם אם אנו נעבדים (?) מחמורים הוא בעבור שנושאים את משאותינו, לא כמו אפיון אשר החל בחמור וגמר אומר בחמור.

גם כן אומר ענינים אחרים אשר אני מתבייש לזכרם, רק שרצה לכסות ערות אנטיוכס בבצעו כסף, וגנה אותנו באמרו: כי אנטיוכס מצא בבית קדשי הקדשים אדם יוני ולפניו שולחן בכל מיני התענוגים ומאכלים, ובראותו את אנטיוכוס צעק לפניו ואמר לו כי הוא יוני, והיה מפטמים אותו לאכלו ביום פסחם, ושאל את שריו⁶ והשיבו תשובה כי בכל שנה ושנה לוקחים היהודים יוני אחד ומאכילים ומשקים אותו, עד שביום פסחם היו זובחים אותו ומאכילים את כל היהודים ממעיו. ומשביעים את כל היהודים, שבכל שנה יעשו כן לשנאת הערלים ואח“כ קוברים גופו. הנך רואה בעיניך רוע אלה הנבלים הרשעים בנפשותם, כי איך יספיק לכל המון ישראל הרבים אדם אחד. גם כן אמרו כי אנחנו נשבענו להיותנו לעולם אויבי היונים, ולמה יהיה זה הדבר, ומה הפרש בין היונים לשאר אומות, ואם האמת כדבריו למה לא הוזכר שם אותו האיש אשר מצאו לפני ולפנים, והיה להם להעלות שמו על ספר זכרוניהם ושם ארצו ומשפחתו כדרך כותבי ספר זכרונות, וגם לא זכרו שאנטיוכוס הוציאו משם בכבוד, והיה זה ליונים לשבח, כל אלה הדברים אני מניח לנעדרי הדעת, וילדים שיאמינו כל מה שידומה להם, אף כי על דרך האמת יותר ראוי היה לכמו אלה האנשים להכות אותם בשוטים ובעקרבים. ואחר שהוא ידוע ומפורסם לכל אנשי העולם, אופן בנין היכלנו וקדושתו ואת יקר תפארת גדולתו, ואשר היה לו מסביב ד' חומות, ובכל חומה וחומה היה לה משמר, כי תוך החומה אחת הי' כל מיני האנשים ואפילו אנשי האומות זולת הזבות והנדות, ותוך החומה השנית נכנסים כל היהודים ונשיהם הטהורות, ותוך השלישית כל הזכרים הטהורים, ובחומה הד' היה נכנס הכהן הגדול עם כל הכהנים, ובלפני לפנים לקדושתו וטהרתו לא היה נכנס כי אם הכהן הגדול וזה לעתים, וההיכל היה נפתח ממחרת והיה נסגר תיכף אחר הקרבת התמיד, ואפילו כוס אחד לא היו רשאים להביא מבחוץ, ושם לא היה כי אם שולחן ומנורה והמקטר כאשר כתוב בתורת משה, והדברים אשר אני כותב לא ינגד עליהם אחד מבני עמי, והכהנים היו נחלקים לד' משמרות, וכל אחת ואחת יותר מד' אלפים כהנים, וכל אחד על עבודתו, ולא היו מותרים לאכול שמה ולא להקריב על המזבח זולת הזבחים, אבל אפיון המתועב בהיות שהיה מדקדק ולא מספר אמת שידע לכתוב אמת או להכירה, ואיך ידע להכיר מקום קדושה וטהרה שאפילו גדול שבישראל ואפילו המלך לא היה נכנס שמה, כי אם הכהן הגדול ובעתים מזומנים ואיך יכנס שמה יוני ערל וטמא גם מאכל ומשתה, וזה נודע מעצמו סכלותו ושקרו. ג”כ אמר שהיהודים להיות ביניהם מלחמות היה בעיר אחת שהיו עובדים את אפולו צלם השמש, ואמר להם זאבידון

אם כלכם תאמינו באפולו אני אביאנו בתוך היכליכם, ועשה דמות עץ אחד ונתן שמה שלש מערכות נרות דולקות אשר כל מי שרואה אותו היה חושב שהוא הולך בארץ, ותמהו מזה היהודים מאד, ובראות זאבידון זה הענין נכנס בהחבה למקדש והוציא עמו ראש החמור אשר זכרתי, ובא אח“כ למדינת דורא אלה דברי אפיון. איני יודע דברי הסכל המשוקץ הזה, כי אנו אפילו מאלוה הגדול עשה אותות ומופתים אנו מספקים, כ”ש שנאמין שאפולו יכנס תוך המקדש, ואנו נתמה מנרות כאלו בימינו לא הדלקנו נרות, והנה אנו מנהגנו בכל יום להדליקן, וענינים אחרים מסכלות זה הנבל אני מניח לכתוב.

הדור אתם ראו אם שערי ההיכל ס' אמה גובה וך' רוחב מצופים זהב טהור, ולא יוכל לפתחם ולסגרם כי אם במאתים אנשים, ולא היו מניחים אותן פתוחים אחר עשות הקרבה, א“כ איך פתחם השוער להכנס זאבידון לקחת ראש חמור כאפיון, ג”כ כתב כי היהודים נשבעו שלא לעשות טובה לאומה חוץ מישראל וכ“ש ליונים. ואני אומר כי יותר טוב היה שנשבע שלא לעשות טובה למצרים לפי שקבלנו טובה מהם, הלא לא נשבעו מעולם ע”ז, וכ“ש למי שקבלנו טובה מהם, הלא תראו שאנו והיונים נאחזים בין במדרשות בין בהיכלות בין בכל המקומות, עד שכמה מהיונים חזרו לדת ישראל והמה חכמים מחוכמים, וכמה מהם שלא יכלו לסבול עול תורתנו חזרו לסורם, א”כ ראו איך עשינו השבועה הזאת. ג“כ אמר שאנחנו לא נעבור את ד' כדין וכשורה, ע”ז אודך בכלל, אבל בענינים האחרים שקר דברת, ובפרט במה שדברת שאין לנו חוקים ומשפטים צדיקים, ובמה שאתה אומר שעבדנו לאומות מתחלפים, ובפרט לרומיים והעיר הגדולה ירושלים משועבדת לרומים וסבלנו עליה כמה מהצרות צרורות בשמלותנו, לזה אשיבך מלים שאין להפלא, שהרבה מהמלכים והממלכות הגדולות אשר סבלו צרות רבות ולא נשאר מהם שריד ופליט, והמצריים לא לבד שהם עבדו את העמים הזרים אלא גם אלהיהם, וכדי להצילם נתנו את אלקיהם בתוך גופי בהמות מתחלפות. אבל מהיום והלאה אין רצוני לענות אל אפיון, ולא לדרוך במסלותיו, כי אם הוא היה יודע הדברים, אשר המקרה ורוע ההזדמן הביא אל האטיניש Athener והלאסידימוניום Lacädemonier ואומות אחרות אין חקר ואין מספר, אשר בעוד היותם ברום ההצלחות באו אל ההתהפכיות וההתנגדיות, אשר אפיון לא ידע להבינם כ“ש להגדירם, ולזה תמה מאשר ראו בעיניו הדברים אשר קרו את אבותינו ושתק מהממלכות האחרות, ונתחזק לדבר כנגדנו. ג”כ זכר איך מלך אחד נקרא סאשוסטירו Sesostris סמא ועור עיני מלך מצרים, ואם היה רוצה היה מביא ענין דוד ושלמה מלכי ישראל, אשר כבשו ממלכות רבות ועירות ומדינות גדולות, והוא כחש אותם או נתעלם מהם, והמצריים עבדו את הפרסיים כעבדים, וכזה עשו מלכי וגדולי אסיה ומקדוניה, ואנחנו היינו בני חורין מאה ועשרים שנה, ולא זה בלבד אלא שכבשנו ממלכות תחת ידינו, עד בא פומפיאו הגדול Pompeus der Grosse, ואחרי כבוש הרומיים כל המלכיות אנו לבדנו נשארנו לאוהבים להם, וזה לטוב אמונתנו ומדותנו הנכבדות, ג“כ אמר כי מעם ישראל לא יצאו חכמים גדולים ולא מניחי דתות ואומניות כסוקרט Sokrates וזינון Zeno ואקלינטי Kleanth ורבים כהנה, והוא שבח א”ע בתוכם, באמרו שאלאכסנדריא נקראת מאושרת להיות איש כמוהו בתוכה, והפתי אחרי שלא נמצא איש שישבחנו שבח הוא א“ע, ואדרבא היה לאלכסנדריה לבכות להמצא איש כמוהו בתוכה. ג”כ מגנה אותנו ומשחק עלינו שאין אנו אוכלים חזיר ושנמול עצמנו, ושלא נזבח לאלקינו כ“א הבהמות הנהוגות שור שה כשבים ועזים, והיה פוחד שלא תתמנה הבהמות בזבחנו אותם, ואם היינו נוהגים כמו הם ימלא כל העולם בהמות, שהם לא יזבחו רק זנים ומשמינים אותם ועובדים אותם. אחר זה אמר שהמצרים אומרים ששני דברים הניחו להם מלכיהם, לאהוב את האל וללמוד החכמות, ועל זה נמנעו מב' דברים מהערלה ומהחזיר, והנה העור הלז בגנות אותנו גנה את בני משפחתו ואומתו המצרית, אשר הם נמולים ואינם אוכלים בשר חזיר, וכך אמר אירודוטי. ראוי היה לרשע הנבל הזה המקרה שקרה לו שאנשי מצריים הכריחו אותו להמול, לפי שהיה מצרי ומת מנגעים באו לו מהמלה, ולכן איש השלם יחזיק במעוז דתו ולא ישתנה לאחת הדתות כאשר עשה זה הנבל שעזב דתו ולא נדבק בדת אחרת, זאת היתה אחרית הנבל הזה ישתחקו עצמותיו. ולפי שאפולוניו מולון Apollonius Mo`o וניסימאקו Lysimachus ואחרים עמו דברו סרה בגאון וגודל לבב על ד' ועל משיחו מניח דתו משה רבנו, אשר קראו שמו מכשף ואמרו שהתורה שנתן לנו למדה אותנו רשע ולא צדק ומשפט, ובראותי הרשעות הזאת הנה בטני כיין לא יפתח השקט לא אוכל ובהחרישי לבבי בקרבי המס ימס, לכן אענה אף אני חלקי לספר קצת פרטי משפטי תורתנו, להראות היושר אשר למדה אותנו, ואגלה רשעותם וסכלותם. ואומר: כי מפורסם הוא בין כל העולם יושר תורתנו הקדושה, הן במה שבין אדם לחברו כמו החנינה והחמלה הן בצדק ומשפט, וגם אנחנו נסבול יסורים קשים עליה ולא נפחד מהמות, ולכן אחלה פני המעיינים ראו יראו ויקראו אותותי אלה בלי שום חנופה ונטיה לשום צד רק לשווי האמיתי והיושר, ואין רצוני לשבח בזה את ראשי עמנו רק לדבר האמת, ולפי שזה הרשע אפולוניו לא דבר סרה נגדנו בשלמות כאפיון, רק במקומות ואותותיו, ובערכו נסתרים ונעלמים, וגם כל חומר שיהיה אף כי יהיה שלם בתכלית כשיוקש למציאנו יתעלה אפילו אלף אלפים מאפס ותהו נחשבו לו, ומה דמות נערוך לו ואל מי נדמה ונשוה, קדום יאמר לו ומעשיו קדושים, גלגלים ואורים שמים, וארץ שמש וירח וככבים נהרות וימים וכל מיני בהמה פרות ושמנים והדומים להם, הוא עשאם בתבונה בתכונה לא ידעם בלתו ולא נעזר זולתו. ולא בפעולת ידים ותנועות גופיות רק במאמרו יתעלה בראם ויצרם, והוא אחד לא פרטי אבל אדון כולל לכל העולם, ולזה האלוה מקדשים הכהנים, להיותם ראש יחס בישראל, והכהן הגדול ביחוד, והוא מוכיח בשער לכל ישראל קטן וגדול, ואשר ימרה את פיו כאלו עובר מאמר האל, וגם כשיהיה זובח לאל יתברך היה בלתי שתוי יין, וכל מיני טהרה וקדושה, כי זה הוא אשר ייטב בעיני הבורא יתברך, כי בהיותנו ממוזגי הטבע ונפרשים מתענוגים נהיה יותר קדושים ובתפלתנו נתפלל על בריאות העולם כלו ואחר כך על כל אחד ביחוד, ואם נתנה לנו תורתנו רשות לקחת אשה הוא בעבור קיום המין האנושי שיעבוד את השם יתב' לא לשם תענוג בעולם, ולזה אסר לנו לגעת באשה אם לא יהיה לכונה הנזכרת, ודברים אחרים לא רציתי להאריך בהם כי מפורסמים הם בין בני עמנו, ומי שירצה ללמדם מלב ונפש לא נכסה מהם ולא נעלימם מהם, וגם לא נכריח אדם בעולם לשמרם וכן לכל אדם נאכיל ונשקה אם אין להם, ג”כ נורה הדרך למי שנעלם ממנו וגם לאויבים אסור לנו להבעיר שדה וכרם, וגם עץ פרי לא נכריתהו כי ברכה בו, גם המתים אשר ימותו במלחמה לא נוכל להפשיט בגדיהם מעליהם ולהניחם ערומים, אלה הדברים למדה אותנו תורתנו והם דרכי רחמנות וחנינה, ואף בעלי חיים בלתי מדברים נחמול עליהם ולא ניקח האם על הבנים ולא נשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, וגם על העבדים נחמול בצאתם חפשים בשנה השביעית ובכל יום שביעי ינוחו וישבותו, גם המדה המשקל והמשורה והין צדק שלמים הם אתנו וכל אלה הדברים ומצות אחרות נשמור מפני שצוה עלינו אלהינו על יד משה נביאו נותן תורתנו, לא לחמדת עושר ונכסים והנני נמנע מכתוב דברים אחרים להיותם מפורסמים לכל. וגם ידוע לכל העולם אנשים רשומים מעמנו אשר סבלו כמה יסורים ולא עברו על דת משה אפילו מצוה אחת, כי גדולי היונים תמהו על הדבר בראותם גודל נפשנו ועוצם התעצמותנו בסבלנו צרות צרורות ויסורים קשים, ולא גם זה לבד בארצנו אלא אפילו בגלויות והשמדות נמסור עצמנו עליהם ופילוסופים רבים וביחוד על כלם אפלטון האלהי' Plato ברצותו לכתוב דתות ונימוסות לאנשים כמעט קט רצו להורגו, אף כי דבריו היו כוללים לכל ועכ“ז היה אומר כי היה מתירא לגלות האמת בעבור פתיות האנשים אשר היו בזמננו, הליגורגיש והאישפארטנוס תמהו בעצמם איך עמדו דתיהם ימים רבים, ואח”כ בראותם דתנו תמהו יותר, באמרם שדתיהם בערך דתנו עמדו ימים מעטים וכי ראוי לחלוק לנו כבוד על עמידת דתנו, והאליסידימוניים מתפלאים בעצמם שעמדו דתיהם ימים ושנים, ואם ידעו תורתנו יבינו שתורתנו קודם דתיהם לאלפים שנה, והם בהיותם בשלוה שמרו דתיהם ובבוא עליהם מקרי הזמן שכחום והסירום מגבירות, לא באלה חלק יעקב אנו קהל עדת ישראל, כי לא בלבד צרות אשר באו עלינו ממלכי חסיה אלא עד סוף כל הרעות אשר באו עלינו, לא שכחנו שם אלהינו ונפרש כפינו לאל זר, ואפילו בגלותנו לא שנינו את טעמנו, באכלנו מאכלות הנמנעות לנו ולחם טמא בגוים, בהיות שעברו עלינו כמה מיני רעות יותר מכל האומות, ואם נסבול אלה היסורים איך יתמהו שנסבול המות, כי אף על מאכל ערב גם כי נפשנו יבשה אין כל נתאוה לו, עכ“ז לא נעבור על דתנו, כ”ש דברים היותר גדולים ונוגעים אל עקרי תורתנו. המילונים והליסמאקים תמהו עלינו באמרם, שאנחנו על דבר מעט סובלים כמה מהצרות, וע“ז ומזה באו לחלל תורתנו, ואם היתי רוצה לשבר מלתעותם היתי מוצא דברים רבים כנגדם, אבל לא היתה כוונתי לדבר תועה על דתות אחרות, לפי שתורתנו מנעה שלא להזכיר שם אלהים אחרים. אבל עכ”ז רוצה אני להנצל מידם, וזה כי מנהג קדום הוא להנצל האדם מיד מבקשי נפשו, ואומר כי איך לא יתמהו עליהם ועל אלהיהם, והם בעצמם לועגים אלה על אלה, מהם אומרים כי האלוה פחמי, ואחרים אומרים שהוא זורע, ואחרים אומרים שהוא צייד, והאמת היא כי נותני דתותיהם לא הבינו אמתות מהות הטבע, ומי שהבים מעט מאמר לא כביר לא ידע ללמדם לאומתם, ונשארו חשכים לא ידעו איזה הדרך יחלק אור, ומה שהשיג להם יותר מהסכלות הוא שנתן רשות למליצים, שיתארו עצם האלוה ומהותו באיזה אופן שירצו, וגם המציירים תארו האלהות כרצונם, מהם עשאוהו מטיט ומהם אבן או עץ, והיותר נחשב הוא מכסף וזהב או שן הפיל, ומהם עשאוהו צורות זקן כדי לכבדו, ומהם צורת בחור מורה גבורה, ומהם צורת נקבות יפות לאהבה אותם, החכמים שבפילוסופיה אמת בין היונים כסוקראטס הרגו אותו, על שמנע מעבוד הצלמים, ואפלטון מנע המליצים שלא להביאם בין הקבוצים, לפי שרוב דבריהם שקר וכזב, ואומירו הוכיח את עמו בשביל שבנו היכל והיו מקטרים בבמות, ואמר להם שבזה הפועל היו מחשיכים אמונת הבורא יתברך, אפלטון ברצותו להדמות למשה רבינו הוכיח את בני עמו אמר למדו היטיב התורות, ולא תשכחו כדי שלא תתערבו עם שאר האומות, ואפולוניא הרשע לא ראה דבר אחד מכל אלה, ואמר כי אנו לא נתערב עם הגוים ועניני אלהינו לא נדבר עם נכריים, וזה הדבר הוא מהיותר חכמים אשר בין היונים, הנה… מגרשים האימות הנכריות הלם, כדי שלט יפסידו אמיתות ומה הטעם אנו לא נתאוה לדחות נכריות, אבל נסתפק בתורתנו המלמדת אותנו להיות רחמנים וגדולי הנפש, ואניח הלאסידומוניים ואדבר באטינוזים המשבחים בעירם, שהיתה כוללת לכל העולם, וזה היה לסיוע לאפולוניה הרשע, כי לו נפקחו עיניו היה רואה שהם מוסרים לעובר על דתיהם, ועד לזה סוקראט האלהי שהמיתוהו בסם המות, על שרצה לשנות מנהגם, לא שהיה אויב לאומתו ולא שצוה להרוס היכל אחד, אבל היה אומר שלא יעבדו לאלהים אחרים בלתי לד' לבדו, וימיתו אותו באמרם שהיה מסית הבחורים נגד דתיהם, והוא סבל ע“ז יסורים קשים בהשענו על האמת והצדק, וכן… לאנאקסגוריס Anaxagoras על שהיה מונע מעבוד השמש, ואמר להם שלא היה לו חיות וכי יש אלוה מניעו והמיתוהו לעיני השמש, וכן רצו לעשות לדיאגוריס Diagoras ולא תפשוהו, אבל נדרו נדר שכל מי שימתהו שיתנו לו ככר זהב, לפי ששחק מאותות אלוהיהם, וכן עשו לנברשי חכם גדול לסבה הנ”ל וכן אנשי פרס הרגו לקצת חכמיהם לסבות הנ“ל, ולא כן אנחנו שאפילו כל ממשלת המלכים הגדולים לא הסירו אותנו ממצות אלהינו, ומסרנו נפשותינו עליהם, וזה יחשב לנו לעצם הנפש וגודל לבב, והם אומרים לנו שנשמור דתיהם שונות כי אפילו נותנם לא שמרם ואני תמיה על הלאסידומניוס כי לא היו נושאים אשה בידיעת כולם רק מי שהיה רוצה היה לוקח אפילו אחותו והליאקוס בזמן קדום היו מחברים עם הזכרים, והיו אומרים שזאת היתה עבודת אלהיהם, ונניח הרשע הגמור אשר נתנו רשות לאנשים חטאים לכפר העונות והחטאים בעבור שנותנים להם ממון, גם חשבו אומות רבות וגזרו אומר להעביר דתיהם ולהמירם בדתי גוים אחרים, לא כן עדת ישראל כי על תורתנו אנו חסרי ממון וממלכת ומדינית, ואפילו יהודי אחד שיתרחק ממקומו ועירו לא יניח דתו, אע”פ שיעשוהו חתיכות לא יעבור אפילו על מצוה קטנה לא מיראת מלך ושר ולא משום דבר. וא“כ אחר שאנו בענין זה, הכל צריכים להודות שדתנו אמתיות אין ספק בהם כלל, ואם יאמינו שדתיהם יותר טובות ואמתיות למה לא ישמרו אותם כדין וכשורה, ואם יכריחום מעט לא כבוד תיכף יעזבם וידבקו בדתות אחרות, והם מגנים אותנו שאנו נשמור מצות האל, ונמסר נפשנו עליהם ואות ומופת על שהם אמתיות ואלהיות, אחר שלא נעזבם בשום צד. וזה לפי שהם קדומות ומורות על קדושת נותנם משה רבנו ע”ה, ומה שכתב מענינו האל יתעלה. ואחר שהן הוא אין דת דומה לתורתנו, הן בקדמות הן בשלמות, והחכמים השלמים אשר בין האומות מקנאים אותנו עם שמירת תורתנו, ודתות היונים מעולם לא נתאוה אומה להם. וגם לא דמה אלינו גוי מהגוים בשמירת שבתות והצומות והמועדים והחגים והמאכלים וכן בפעולתנו כלנו מתאחדים וזה בפלא. וכמו שהאל יתברך בכל העולם כן תורתנו בתוכנו, באופן שאנחנו נכריז אותה ונפרסמה בכל קצות הארץ, והוא רצה במה שרצה והגלנו בין האומות לסבת פרסמנו אליהותו ותורתו, וכשירצה יקבצנו מארבע כנפות הארץ, כשיראה שכפר נתכפרו עונינו. אלה הם הטענות שראוי לטעון על הדתות הרעות אשר רצו אנשיהם הרשעים אשר זכרנו להקדימם קדושת מעלה על תורתנו הקדושה, ודי למבין האמת. וזה שכתבתי לה' מקנאתו על דתיהם דברתי הדברים האלה, כי אין כונתי רק לברר נותן תורתנו והתורה בעצמה, ונאמין כי נביא בזה כל דבריו מהאל יתברך אין בהם חלוף. כללו ש“ד, בספר הזה כתבתי כל הצריך לא מהיותי משבח ענינינו ולא לגנות זולתנו, אבל להמלט נפשנו מהסכלים. ולחשוב כי לא נחסר מכל מה שנדרתי לכתוב אם מקדמות משפחתנו, ואם באמרם שגרשו אותנו המצריים, ואם ממדות משר”עה ואם מרחמנות תורתנו והיא תעיד על עצמה, ואין צורך להוכיח בעדה כי היא מלמדת לכל העולם אמת ומשפט וחסד ורחמים, ולא תלמוד מתורה אחרת לפי שהיא קדומה, והתהפכות הזמנים עלינו לא יעשה רושם בשמירתה, ועד לזה מסרנו נפשותנו עליה, ובפרט במלחמת הרומיים. והאפיונים והמילונים המגנים אותנו בהבל יכלו ימיהם, ואתה אפרדוטי ואחרים אוהבי האמת שתרצו לדעת ראשית תולדותנו, קרא להם ספרי זה והוא יגיד לכם כוונתכם הרצויה.

תם ונשלם.

כתב ע"ז רופינו איקליניץ תמה אני על יוסף הכהן ברצותו להעיד בזכות תורתו ומולדתו ועמו נגד אפיון וחביריו הביא כל כך ראיות מספרי היונים והפנקיים והמצריים עם היותו יהודי נולד וגדל בערי יהודה ואיך קרא כל אלה הספרים והפיל כל דבריהם ארצה ועל פניהם הוכיחם.