היֹה היו הוגי-דעות בשחר התקופה, כד"ר חיים ז’יטלובסקי מזה ושלמה שילר מזה, שהעמיקו חקר במהותה של דת ישראל והגיעו למסקנה, שעתידה היא להתעורר לתחייה ולזכות בשלימות במדינת היהודית שתהיה מרכז לכל זרמי הרוח בעם. והנה למרבה התמיהה, חלק ניכר משומרי חומותיה הם עד היום, ובצורות שונות, שוללי הציונות ויריבי המדינה. הפעם נעמוד על אחד מגילוייו של פרדוכס זה, לפי שהוא משתקף בפנים המחנה.

הנה, הופתענו לקרוא מאמר בעיתון “יידישע ז’ורנאל” (קנדה), פרי עטו של רב ועסקן חרדי ותיק, היוצא חוצץ נגד החוגים הקרובים לו בתפוצות על סירובם לשתף פעולה ומאמצים עם הציונים ומדינת ישראל. דבריו של הכותב הרב משה פּרוּש, מזכירה של אגודת ישראל בירושלים, מעלה זיכרונות מימי הפולמוס של ציוני “מזרחי” ברובו של מחנה החרדים, שעמד מנגד למאמציה החלוציים של הציונות ולמערכותיה שקדמו לתקומת המדינה.

“אמנם, כותב הוא, אין לנו קשר עם התנועה הציונית… אולם, תהא התנגדותנו לעומדים בראשה ולמנהיגי המדינה חזקה כאשר תהא, חובה עלינו תמיד להרהר: ארץ ישראל זו – מה חטאה? האם פחתה קדושת הארץ? אכן, עלינו להרהר בדאגה ובחרדה על היחס המוזר והמסוכן לארץ ישראל, שאנו נתקלים בו בחוגים שונים בחוץ-לארץ”.

להלן עומד הכותב על החיזיון הזר והתמוה, שחוגים ועסקנים דתיים מקיימים יחסים הדוקים עם ארגונים השוללים, או מתנגדים לדת, ואותה שעה עצמה נלחמים בעסקי מחנה הדתיים בישראל המקיימים קשרים עם “חופשיים בדעותיהם”. והוא שואל, ובצדק: ממה נפשך? אם שיתוף פעולה עם לא-דתיים הוא בחזקת איסור, מדוע מותר להם הדבר בחוץ-לארץ והוא אסור בישראל בלבד? אמנם תשובתם היא: הלא-דתיים בחוץ-לארץ אינם ציונים. אולם תשובה זו תמוהה עוד יותר, שכן, מדוע פסול דוקא לא-דתי העושה למען העם וציון?

הרב הכותב מטעים, שכוונת דבריו בעיקר לחוגים בחוץ-לארץ המשתפים פעולה עם לא-ציונים, מתבוללים וכו' וכן לנוער הגדל באווירה של שלילת ציון. לדעתו, גם אליבא דידם, ראוי להתרכז במעשים חיוביים –

…“בדרך של ריבוי בתי-ספר דתיים וישיבות, שכונות וכפרים, חיזוק מוסדות סעד דתיים – אולם בשום פנים לא בדרך חינוך דור המוותר על ארץ ישראל ומתרחק ממנה, רק משום שאין דתיים עומדים בראשה. נראה, שההתנגדות רבת-השנים לתנועה הציונית ולמנהיגיה נשתרשה עד כדי כך, שאין בכוחם להשלים עם המדינה, ומהם שהתנגדותם הגיעה לכדי שנאה, ומתוך שנאה הם אף מסייעים בידי יריביהם מתנגדי המדינה”.

והוא מסיים בקריאה אל החרדים שוללי ציון בתפוצות, לפעול בדרך של מעשים חיוביים, ל“שמירת קדושתה של הארץ, לפי שאסור להתנגד לעבודה למען ארץ ישראל”.

*

קוריוז: ב“המאור” כתב-עת לשאלות תורה, המופיע בארצות-הברית, קראתי, בין היתר, את דבריו של הרבי הקנאי מסאַטמֶר יואל טייטלבוים האוסר על בחורי ישיבה לימוד הלשון העברית. לפי שהעברית של ימינו הקרוייה “עברית”, לשון טמאה היא, שנוצרה על ידי האפיקורסים… דבר הלמד מעניינו, שאסור, לדעתו, לימוּד הלשון (וגם התורה) על נערות.

וזאת לדעת: רבות הבנות הלומדות באמריקה בישיבות, ועתים גדול מספרן ממספר הבנים. בחורות ישיבה בנוסח זמננו.

*

* 80 אלף ספר מונה ספריית המכון המדעי היהודי בוארשה – פרסם מיניסטריון התרבות הפולני – ובה כתבי יד יקרי-ערך. עוד 30 אלף כרך מצויים ב-27 ספריות של איגוד יהודי פולין, מזה 3,000 בספרייה על שם פרץ בוְרוֹצלאַב.

* סמואל בלוך, הפרופסור הנודע למוסיקה בפאריס, נפטר בימים אלה בגיל 86. יליד וילנה, חי רוב ימיו בצרפת. ידיד ורע לאנשי האמנות היהודיים.

* קציני מטה מצריים משתלמים בידיעת הלשון העברית – מודיע “ג’ואיש כרוניקל”. כן מודיע העיתון על תרגום ספרו של ישראל כהן, ההיסטוריון הציוני מלונדון – לערבית.

* וולף מאנקוביץ‘, הסופר היהודי-האנגלי הנודע, שנבחר נשיא כבוד לבית הספר הגבוה לכלכלה בלונדון – התפטר מכהונתו. הסיבה: הזמנתו של ה“מנהיג” הפאשיסטי מוזלי להרצות בפני סטודנטים. ההזמנה בוטלה, אך מאנקוביץ’ לא חזר בו מפרישתו.

דועך הקיבוץ היהודי במצרים    🔗

הקיבוץ היהודי במצרים, החרות עמוק בתולדות ישראל למן שחר ההיסטוריה, הבית השני, מלכות הכ’ליפ’ים – מתקרב לקיצו, לעינינו. לפי שמספר “ג’ואיש כרוניקל” – נמשך בהתמדה מסעו של הרודן מעמק הנילוס לעקירת היהודים, חיי הציבור שלהם – וזכרם. בגל הגואה של הלאומנות המוסלמית נסגרו בתי-כנסת, בתי-ספר, מפעלי משק וכלכלה. מ-75 אלפי היהודים שחיו ב-1948 במצרים לא שרדו אלא 13,000. בקהילת קהיר המשגשגת בעבר, על מוסדותיה ומפעליה, לא שרדו אלא בית-הכנסת המרכזי (“שער השמים”) ובתי-הכנסת של האשכנזים. מכלל בתי הספר היהודים בהליופוליס וברובע היהודי עתיק-היומין של קהיר, קיים בית-ספר אחד של הקהילה בעבסיה ובו 250 תלמיד (לעומת 3,900 ב-1948). אין מקיימים שיעורים בהוראת העברית מחמת המחסור במורים, ועם עזיבתו של המנהל הנוכחי – לא מן הנמנע שייקבע מנהל מוסלמי…

חיי הציבור היהודים בקהיר אחוזי שיתוק. בראש הקהילה עומד סגן היושב ראש, אזרח מצרי, יחד עם 4 מחברי ועד הקהל לשעבר. רובע היהודים הנודע חראת-אל-יהוד – ריק מיהודים (בשעתו חיו כאן 12,000 נפש).

עגום המצב גם באלכסנדריה. קיים בית-ספר אחד ובו 150 תלמיד. נסגר ה“ליסיי ז’וויף”, - פאר רשת החינוך היהודי במצרים. בראש הקהילה עומד מר אדוין גור, יהודי בריטי בן 80, שצו הגירוש שהוצא נגדו – נדחה לעת עתה. בראש לשכת הרבנות, שמנתה 25 חברים, עומד רב צעיר. רובן של חנויות היהודים חוסלו, והועברו לידי המוסלמים. מסע הנישול של היהודים מאחרית עמדותיהם – נמשך בלא הפוגה – והוא גורם לדלדולם ולהתרוששותם.

הרב הראשי של אלכסנדריה אהרון אנגל יצא לדרום אמריקה. הרב הראשי של קהיר אברהם חואייקה נמצא בסן פאולו, בברזיל, ומקים קהילה מיוחדת מבין פליטי מצרים שם. אחד מראשי קהילת האשכנזים בקהיר קיבל רשיון להגר לקנדה.

נהרס מעמדו ונוּתקו נימי חייו של הקיבוץ היהודי במצרים – והוא גווע לעינינו…

הוכשרו שליחים לחבש    🔗

עיתוני היהודים באפריקה הדרומית מסרו בהרחבה על קבוצת צעירים פלאשים, שחזרו זה עתה לחבש, לאחר הכשרה במשך שלוש שנים בכפר בתיה, ליד רעננה, ונתקבלו אצל מלך חבש, היילה סלאסיה, בארמונו באסמארה.

מציינים, שהמלך, שנתן בשעתו היתר מיוחד לצעירים אלה לצאת לישראל, גילה עניין רב בהכשרתם ובהישגיהם. הם חזרו עתה לכפריהם וישמשו בהם מדריכים ומורים.

קהילות הפלאשים שוכנות בכפרים נידחים בחבש (במחוז גונדאר) וקיומם על עבודת אדמה, רובה בתנאי אריסוּת. מתוכם נבחרו הצעירים והועלו להכשרה לישראל, בעזרת הסוכנות היהודית ועליית הנוער. הסתגלו יפה לתנאים בארץ, למדו את הלשון, קנו מושגים וערכים חדשים, טעמו טעמה של מולדת ורמת-חיים גבוהה לאין שיעור מזו שגדלו בה. לא אחת ביקרם הקונסול החבשי בישראל. לפני למעלה משנתיים, קודם מותו, ביקרם ד"ר פייטלוביץ מתל-אביב. פעמים אחדות הוזמנו לבית הנשיא בירושלים. שנת שהותם השלישית בכפר הנוער הוקדשה להכשרה פדגוגית, למען יהיה בידם לעשות שימוש בידיעות שרכשו, להקנותן לאחיהם ולזרוע אור בבקתות הדלות, העלובות, הנידחות בירכתי חבש.

מליאת מועצת יהודי גרמניה בדיוניה    🔗

עיתונם המרכזי של יהודי גרמניה, מוסר דו"ח על המושב השנתי האחרון של מליאת מועצת יהודי גרמניה, שהיה בימים אלה בדיסלדורף.

בעיות שונות עמדו בסדר היום – וראשונה להן בעיית הפיצויים האישיים. המועצה השמיעה קובלנה חמורה על היקף הפיצויים וקצבם. צויין, שזקנים וחולים מבין ניצולי השואה נפטרו לעולמם, לפני שעלה בידם לקבל את המגיע להם. החלטה מיוחדת מסבה את תשומת הלב של הוועד המרכזי “על הצורך לעקוב אחר ההתפתחויות הפוליטיות ויחסה של האוכלוסיה הגרמנית, ביחוד נוכח הופעתם מחדש של יסודות נאציים בחיי הציבור, ולנקוט אמצעי נגד חריפים”.

מחאה מיוחדת ענינה בהוצאתם של עצמות יהודים, קרבנות הנאצים, מבתי קברות שונים בדרום גרמניה, והעברתם לקברות המוניים.

בעיה חמורה – חינוך הילדים, שמספרם גדל באחרונה. 1,200 יהודים בגיל בית-ספר מצויים בקהילות גרמניה – ואין לשלחם לבתי-ספר כלליים מטעמים מובנים. ואף שגדל מספר המורים היהודים מ-20 (בספטמבר 1955) כדי 40 (בדצמבר 1957) – מורגש מחסור בכוחות-הוראה.

בשנה שחלפה חזרו לגרמניה המערבית כאלפיים יהודים, רובם מארצות אמריקה הדרומית – ומישראל. מספר החוזרים עולה בהתמדה, והוא מגיע כדי 250 לחודש, בממוצע. וכבר אירעו מקרים, מציין אותו עיתון יהודי בגרמניה, שחוזרים נתקלו בגילויי איבה סמויה וגילוייה בבקשם להשתלב מחדש בחיי המשק ולהשיג תעסוקה.

מניינם של יהודי גרמניה המזרחית הוא, לפי נתונים אחרונים, 800, ועוד 1,200 בברלין המזרחית.