העיתונות הדתית בישראל אינה פוסקת מלחמתה בחוק שירות הבנות, אף שחוק זה פוטר מחובת השירות הצבאי צעירות המוכיחות אורח חיים דתי. אפס, עצם המערכה מוכיחה, כי לא רק הבחינה הדתית היא הקובעת והיא שעוררה את סערת הרוחות. שריד-גולה הוא, רצידיביזם [עבריינות חוזרת], אטימות חושים לבשורת ההתעוררות הגדולה אשר הדרך למולדת ותקומת המדינה נושאות עמן לעם, למשפחה היהודית – ולאשה.

*

י"ל פרץ שזה מקרוב הוחג בעולם היהודי יום מלאת מאה שנה להולדתו, הוא שהנחיל לנו את הציור הנודע (ב“מנדל בריינה’ס”) על האשה היהודיה, כולה תום שבהתבטלות עצמית בפני בעלה ופיסגת שאיפותיה – זכות היותה הדום לרגליו בגן-עדן…

אפס, ספק רב הוא אם אמנם סִמוּכין לציור זה בחיי המשפחה היהודית, שהיתה מבצר של אחוות-אדם ומוסד קיומנו בתפוצות. דומֶה, שאין אחיזה לציור זה בכל הספרות המדרשית והעממית, ושאין הוא מתיישב עם הדימוי היהודי המסורתי על גן-עדן.

ודאי דחוקים ודחויים היו חייה (“אשה עבריה מי ידע חייך?” י.ל. גורדון) – בגיטאות של המאה הי“ט במזרחה של אירופה, אך נחוּתת-דרגה – בדומה לנחיתוּת מעמדה בקרב עמי הרוב – לא היתה מעולם. היא, האשה העבריה, הן היתה מקורבת בעיקר לעולם התנ”ך שבו מצויות יותר דמויות נשים מאשר בעולם התלמוד. ב“צאנה וראנה”¹ העממי נאמר, אגב הסיפור על שירת מרים –

"ואין פליאה שאשה היתה נביאה, שכן גם האשה אדם היא… בל נקל בנשים, שחשובות הן כגבר צדיק…

אדוקה האשה – אין גבול לאדיקותה. ובגמרא מסופר בשבע נביאות – שרה, מרים, חנה, דבורה, חולדה, אביגיל, אסתר…"

ובספר עממי אחר, ה“שבט מוסר”² (פרק י"ד), נאמר, שנשים אף שהן פטורות ממצווֹת רבות, שוות הן לגברים. ויתרה מזו: היו“ד שבתיבה איש והה”א שבתיבה אשה – מהוות יחד שם שמים.

ה“תנא דבי אליהו”³ מעיד על עצמו – משמו של אליהו הנביא – שמים וארץ, כי גבר ואשה, בן-ברית ושאינו בן-ברית, עבד ושפחה, לפי מעשיהם הטובים של כל אחד מהם שורה עליהם רוח הקודש.

אך גם בתְחינות, במעשיות, במדרשים העממיים על הגיהינום והגן-עדן, רבות ההוכחות לתפקיד החשוב שיעדה המסורת העממית לאשה ולאם – ולמקום הנכבד שמילאה בקיום בית ישראל בגולה ובבִיצורו.

עם התמוטטותם של חומות הגיטו זקפה גם האשה היהודיה קומתה וחושי-חיים חדשים נעורו בה. ראינו את פעילותה ומסירותה וחלקה במערכות המהפכה ברוסיה, בתנועת הפועלים היהודית בגולה, בתנועת התחייה היהודית ואשכול הישגיה – כיבושיה הגדולים בשדות ציון. ביסורים רבים עלו לה כיבושיה אלה – ועַיֵין רשימותיה של החלוצה לתנועת הפועלות העברית, שרה מלכין, שׂמחתהּ על ראשית עבודתה בשדה, שכם אחד עם הגבר. ועיין המערכה הגדולה של האשה על זכותה ליטול – שכם אחד עם הגבר – חלק במערכות ההגנה והלחימה. ועשייתה המרובה בטיפול בעלייה החדשה, באם העובדת, בנוער, בילד ובתינוק.

התעצמותו של העם במולדתו כרוכה, בדרך הטבע, בהתעצמותה של האשה – והיא לו מבחן – בעלייתה בדרגות החשיבות בחברה – ובעיקר: חשיבותה העצמית. ואפשר, כי המכשול העיקרי בדרך לאמנציפציה זו הן המוני הנשים – “חוטבות העצים ושואבות המים” – אשר לעדות המזרח, שהן מצוּות לפרוק עול שיעבוד דורות ונחיתות ועָקַת היחס הפאטריארכלי אשר בעדה (ועיין, למשל, “נשים” לבורלא ו“יעיש” להזז).

*

“חוק שירות הנשים” – היינו שיתופה של האשה במערכות ההגנה על המדינה הוא, מבחינה זאת, שלב גבוה בדרך לאמנציפציה של האשה. כי יותר מאשר האשה תתן למדינה – באמצעותו של חוק זה – יתן חוק זה לצעירה ולאשה: הזכות הגדולה של שיתופה בהגנת ארצה, ביתה וילדיה והכרת הכבוד העצמי ובית ספר חלוצי-הגנתי אשר יטבע רישומו החיובי בכל הליכות חייה.

וודאי, שוויון מיכאני אף הוא יסוד ההתבטלות בו. כי עמוסה האשה בחובה גדולה, אולי הגדולה והקדושה בחובות, היא חובת האמהות וגידול הבנים. ואכן, יש בו, בחוק שירות הבנות, מתְבוּנת החיים, שגמיש הוא ומותאם למקצועות ולתפקידים, שתועלת בהם וברכה לאשה ולמדינה כאחת.

אך קצרי-הראות אינם רואים בזכות הגדולה שנתגלגלה לנערה היהודיה, עם תקומתה של מדינת ישראל, ליתן חלק מנעוריה לאומה ולמדינה ולקבל כפל כפליים; זכות שלא נתגלגלה לשום נערה יהודיה בתפוצות – והמגוייסות לצבאות זרים בכלל זה. אין להבין, מה רואה העיתונות הדתית בישראל לזרמיה ולגוָוניה לאסור מלחמה על חוק זה שאין בו, חלילה, כדי לפגוע ברגשותיה הדתיים – אם דתית היא – ולערער את כושרה להקים משפחה בישראל; ונהפוך הוא – להמוני נערות ונשים הרי זו הכשרה רוחנית-חברותית – שאין לה חליפה – וטיפוח סגולות שהן כאבני-חן בבניינה של המשפחה הישראלית החדשה.