על הכרת ה"תעודה" וצידוק קיומנו ועל אפשרויות פתרון שאלת היהודים

כסבורים היינו, כי במידה שנתרחבה ועמקה בדורותינו ידיעת היהודים את עצמם ונפתולי גורלם ונוכח השואה האחרונה, עברו-בטלו מעולמנו הרוחני שתי הנחות-אב: א) הכרת ה“תעודה” בגלגוליה השונים, כלומר צידוק קיומנו, הסברו ומטרתו בשליחותנו כביכול (התיאולוגית או הסוציאליסטית) כאמצעי לעידוּנו המוסרי של העולם. ב) ראיית אפשרות פתרונה של שאלת היהודים והיהדות הן מצִדה השלילי (חיסול שנאת ישראל, הנדודים והנֵכר, הבידוד הכלכלי) והן מצִדה החיובי (מלוא עצמאות חומרית ורוחנית) בהמשך קיומנו הלאומי בין הגויים בכוח המרץ הלאומי-הרוחני האצור בעמנו.

מי מילל ומי פילל, שמשכילים וסופרים יהודים יחדשו עלינו גם בימינו אלה את נשק-הרוח מעלה-החלוּדה הזה? אפס, עובדה היא, כי כתב-העת המעולה ביותר של היהדות הדוברת אנגלית “קומאֶנטרי” [פרשנות] מחד גיסא, וכתבי-עת רבי-רצינות ביידיש כגון “יידישע קולטור” [תרבות יהודית] ו“געצעלטן” [אוהלים] ואחרים, ישמשו אכסניות להלכי-מחשבה דומים, כאילו נסתלקה בינתם ותחושתם הלאומית והאנושית. לא, שוב אין זאת שנאת ציון ושלילתה. לא רוחם של צונץ והרמן כהן, של דובנוב ונושאי דגל ה“בונד” בגילוייו הקלאסיים הם שקמו לתחייה. אפשר ונסיון מחודש הוא, ראֶצאֶדיב (תופעת העבריין החוזר על עבירתו) של אשליית-גולָה, אטימות-חושים נטולת הסבר רציונאלי. אם התפתחותם של חושי האדם הוא פרי תולדות הנסיון האנושי, הרי שחושיהם הלאומיים של רבים מסופרינו ומשכילינו לא הדביקו עד היום את תולדות עמנו.

שמות אחדים בלבד יצוּיינו בזה: הרב בעל התריסין ל. באֶק¹ והסופר השמאלני ויל הרברג², נחמן מייזל³ וי.י. טרונק⁴ ורבים אחרים התוקעים יתדותיהם בתפיסה זו שיסודה – האמונה בנצח הגולה והפיזור, לשון אחר: הפיכת האסון הלאומי יתד ופינה לחזון ואידיאה.

“החטא הקדמון”    🔗

בהכרח של חוקיות בלתי-מעורערת, משָׁל לזעזועי-אדמה שאין לעמוד נגדם, פוקדים את עמנו – לדעתו של י.י. טרונק – אסונות ואימים. את איבת ישראל הרצופה ראתה היהדות החדשה בחזקת תולדה של ייחוד תנאים ומצב, ובִקשה לה הסברים ופתרונות רציונליים-מציאותיים. ולא היא, שכן הקונפליקט הטראגי בין ישראל לעמים אינו כלל בגדר של קטגוריה היסטורית, אלא יסוד-בראשית, “סוד” הנעוץ בהתהווּת תת-ההכרה האנושית-הקוסמית, שצמח בשחר התולדות בהיפרד האדם מן החיה. ובכן, הסבר נוסח פרויד (ותלמידיו בני זמננו), שעניינו בתסביך ה“חטא הקדמון” הפועל בכלל וביחיד: היהודי אינו אלא האחד מבני המשפחה הראשונית שלא השלים עם רצח האב וניתוק חבלי המשפחה, הנושא במהותו ובייחודו את תחושת החרטה, הנאבקת בשׁוֹבע רצונם של הבנים-העמים על שיחרורם מעולו של האב (ואפשר היה זה האהוב בבנים, “בני בכורי ישראל”). האחים נפרדו ללשונותיהם ולארצותיהם, ואילו ישראל מוסיף לשמש נושא תפיסת השלימות והאחדות האוניברסלית הקדומה; הפיזור הלאומי הוא, על כן, הכרח העולה בקנה אחד עם מהוּת תפיסת עולמנו – “המושג מולדת נוגד לחלוטין את הווייתה הנפשית של היהדות”. בפירוד-קדומים זה, בעצם התהווּת התודעה, מקור נֶצח שנאת ישראל. והסיכום: רק הסוציאליזם עשוי במשך דורות לחדש את תודעת האחדות האנושית-קוסמית ובדרך זה להתגבר על שנאת ישראל.

אך המחשבה הלאומית של עמנו המתעוררת לתחייה אינה נזקקת לסממנים מעולם הפסיכואנליזה להבנת נפתולי גורלנו המיוחד וללמד זכות בדיעבד, על פיזור הגולה והנֵכָר. אפשר ומוזרות הן תהיות-רוח אלו דוקא בפיו של סופר שקנה שם לעצמו בטרילוגיה הגדולה “פולין” (מסכת יהדות פולין בשגשוגה וחורבנה) ומשכילים מחייבי-גולה אחרים; אך אין הן תמוּהות, בדרך כלל, ביחס לחלק ניכר של האינטליגנציה היהודית חלושת-הרוח בתקופתנו המחייבת אמונה ועוז-רוח לא-ישוער, במבוכת מצפונה והכרתה הלאומית (והאנושית) הלקוייה – והרואה את הפתרון בדמות משיח סוציאליסטי (או אוטונומיסטי-תרבותי) מופשט ולשון יידיש בפיו…

“אתה בחרתנו”    🔗

סוד קיומו של עמנו וטעם סבלותיו הם – לדעתו של הרב ל. בּאֶק בדת, במכלול ערכי המוסר והצדק החברתי שמחובתנו לשאת, עד-אין-סוף, בשליחותם. מטרת חיינו היא טראנסצנדנטית [על-טבעית] מובהקת. כלומר: ההכרח האצור בהם לזולתם. אילולא היו יהודים ויהדות קיימים, או אז אנוס היה העולם להמציאם, לצורך השתלמותו המוסרית וקידומו הרוחני ואילו לדעתו של ויל הרברג – האנומליה היהודית היא הנורמה של חיי היהודים. המיוחד שבמצבם הוא מצבם הטבעי: “אתה בחרתנו” במהדורה שלילית. ולפיכך חייב היהודי (כקיבוץ) להינזר מלאוּמיותו ולהשלים עם ייחודו ומעמדו. שכן השאיפה לחיים ארציים-תקינים אינה אלא התבוללות עֲקָרה, חיקוי והתבטלות – שאיפה הנוגדת את מהותנו וגורלנו. אלו הן השגותיו של אחד מטובי הסופרים הרדיקליים, האמונים על השקפות מטריאליסטיות [חומרניות] וריאליסטיות!

כעלי-השלכת המצהיבים הנידפים ברוח, כן משוטטות נשמות ערטילאיות נטולות-תיקון של אינטליגנציה יהודית תלושה מסביב לגזע הקדום של ישראל סבא, אשר אם כי כרות וצלוּק ופצוע, עוד שורשיו חיים ושלוחותיו הצעירות מלבלבות ברעננותן. היא עצמה, אינטליגנציה זו הדוברת יידיש ואנגלית, אף שבניה כיחידים מחוננים בנכסי רוח וכישרון, הרי כשלימות, מבחינה לאומית, פגומה ולקוייה היא במהותה. היא עצמה אחד מגילויי ההסתאבוּת של הגולה, שהעניקה לעמנו אוצרות-נצח ועתה תש כוחה ונסתלקה שכינתהּ; זו הגולה שעל המשכה ונצח קיומה היא מתנבאה בסגנונות שונים – כמימים ימימה. אך בימינו אלה גובל גילוי זה בפשע מוסרי-לאומי.