מתוך אתר תנועת העבודה:

"משפטי פראג היו משפטי ראווה שנערכו בשלהי 1952 בפראג, בירת צ’כוסלובקיה. המשפטים נערכו בהשראתו של סטלין, ונועדו לחזק את שליטתו בארצות הגוש הקומוניסטי. במשפט הראשון נשפטו ארבעה עשר מבכירי השלטון הקומוניסטי בצ’כוסלובקיה, אשר נאסרו כמעט שנה קודם ועברו סידרה של עינויים פיסיים ונפשיים. אחד עשר מהאסורים היו יהודים, בהם האסיר הבולט ביותר, רודולף סלנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ’כוסלובקיה וסגן ראש הממשלה. המשפט נקרא גם ‘משפט סלנסקי’ על שם הנאשם העיקרי. 

המשפט נפתח ב־20 בנובמבר 1952 ונוהל על ידי הרשויות הצ’כוסלובקיות, בהתאם להוראות ממוסקבה. במשפט שררה אווירה אנטישמית ואנטי ישראלית. סלנסקי וחבריו הואשמו ב’קשר טרוצקיסטי־טיטואיסטי־ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני'. בהשפעת העינויים הודה סלנסקי כי היה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב. המשפט הסתיים כעבור שבוע. כל הנאשמים הודו באשמה ואחד עשר מהם, בהם סלנסקי, נידונו למוות. ב־3 בדצמבר הוצא גזר הדין אל הפועל. 

בסתיו 1951 נעצר בפראג, בדרכו חזרה מקונגרס האיגודים המקצועיים הפרו-קומוניסטים בברלין המזרחית, מרדכי אורן, מראשי ‘הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר’. שמעון אורנשטיין, הנספח המסחרי לשעבר בנציגות ישראל בפראג, נעצר אף הוא כשהגיע לפראג כתייר. שני הישראלים נחקרו ועונו במטרה להוציא מהם הודאות נגד סלנסקי והאחרים. במשפט פראג השני הואשמו אורן ואורנשטיין בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. שניהם נמצאו אשמים. אורן נידון ל-15 שנות מאסר ואורנשטיין - למאסר עולם. השגריר הישראלי בפראג, אריה קובובי, הוכרז כ’אישיות לא רצויה' ונדרש לעזוב את צ’כוסלובקיה. בסופו של דבר שוחרר אורנשטיין בשנת 1954, ואילו אורן - בשנת 1956. 

האנטישמיות הברורה במשפטי פראג, השתלבה בגילויים של אנטישמיות ואנטי-ישראליות במדינות הגוש המזרחי וגרמה לסערה גדולה בישראל ולזעזועים קשים בתנועת ‘השומר הצעיר’ ובמפ“ם. חטיבת ‘לאחדות העבודה’ במפ”ם הסתייגה מההתרחשויות בפראג. אנשי האגף השמאלי (בראשות משה סנה ויעקב ריפתין ואלעזר פרי) הצדיקו את המשפטים ואת תוצאותיהם. בתחילה נטו אנשי ‘השומר הצעיר’ בראשות מאיר יערי ויעקב חזן להשלים עם ההליכים בפראג, תוך הבעת אמון בצדקתו האישית של חברם אורן. אך תוך זמן קצר השתנה יחסם להסתייגות מוחלטת ממשפטי פראג. חילוקי הדיעות במפ“ם בנושא הובילו להרחקת סנה ואנשיו ממפ”ם ולפילוג במפלגה בקיץ 1954."

* * * *

יהודים הם שהועמדו עתה אל עמוד-הקלון בפראג וכיהודים הוקעו, ידיהם כבולות ופיהם אטום, בדעת הקהל ובעיתונות של ארצות מזרח-אירופה; ארצות אשר זה מקרוב היו גיא-חיזיון להשמדה האיומה ביותר בתולדות האדם, ואשר לא מעטים מבין אוכלוסיהם היו ברוצחים וביורשים.

אפס, דומה שטרם עמדו כהלכה על מומנט נוסף – שטראגיותו מרובה לא רק מבחינת המשטר אשר חיבל והָרה משפטים אלה, אלא גם מבחינת מעמדם של היהודים כפזורי-מיעוט – הלא הוא חלקם של יהודים כמאשימים וכמקטרגים.

לפי שנמסר, הרי גם ראש השופטים במשפטי-פראג הוא יהודי, ויהודי הוא מיניסטר-המשפטים בממשלת צ’כוסלובקיה רייס, והוא – להלכה – האחראי למשפט זה. ואין זה מן הנמנע, כי מצויים עוד יהודים לאו דוקא אנוסים, אשר דוגמת מק"י, מחממים ידיהם לאור המדורה ושׂשׂים (אם מתוך איוולת ורשעות ואם כדי להרגיע מצפון עכור), לענות אמן אחר דברי-ההרשעה והשׂיטנה במשפט זה.

*

מבחינה ההיסטורית היהודית רבת-התלאות וארוּכת הנשימה ודאי שאין חידוש בחיזיון זה; היא כבר כילתה רבים כאלה – מהרסים ומחריבים אשר מתוך עמם יצאו; מהרסים ומחריבים ממש, שהסגירו בני עמם לצורריהם בנפש, שקיטרגו על אמונתם לפני מלכים ואפיפיורים, “בקיאים” למיניהם בתלמוד והם דוברי גרמנית וצרפתית ופולנית וספרדית – ומה לנו יותר, הן גם עִם שלוּחיה הארסיים ביותר של האינקביזיציה נמנו כמרים והגמונים מומרים. וקצר המצע להעלות את זִכרם הטמא, אף שדמויותיהם עולות וצפות לעיניך מחדש בימים אלה. והרי גם תקופת היטלר ימח-שמו ידעה יהודים משתפי-פעולה – ולא דוקא מאונס (כגון אלפרד נוסיג הנודע, שהיה בשירות הגיסטאפו בוארשה, והאירגון היהודי הלוחם ראה להתנקש בו). הלא הם המהרסים והמחריבים, אכולי השנאה העצמית היהודית, אשר עוד הנביא הקדמון (“מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ” [ישעיהו מט, יז]) השכיל לחשוף את מהותם הנפשית וסכנתם הלאומית; השנאה העצמית הממארת שלבושיה ולשונותיה וניסוחיה ה“אידיאולוגיים” כה רבים ושונים, אך שורשם אחד: גולה שחיבלה בנפש וסחטה לְשָׁדָהּ ותלשה אותה משורשי מחצבהּ.