רקע
אברהם שמואל שטיין
תמורות במצב העם היהודי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 1952

הקונגרס היהודי העולמי פירסם זה עתה (“דבר” 19.10.1952) סיכום סטאטיסטי, לפיו מגיע מספר היהודים בפיזוריהם כדי 11 מיליון 672 אלף נפש. אפס, אם ננתח סיכום זה לגרמיו ותתפרש לפנינו יריעת התמוּרות, הכמותיות והאיכותיות, שחלו בחיי עמנו מאז השואה.


 

נסתיימה התקופה האירופית בחיי עמנו

עובדת-היסוד הראשונה: נסתיימה התקופה האירופית בחיי עמנו. שוב אין יישובי היהודים באירופה המעצבים את תולדותינו ותרבותנו לפי שהיו במשך דורות. נעקרה עקירת-גוף יהדות פולין וליטא ולטביה וביסרביה והונגריה ואשכנז; נעקרה עקירת-רוח יהדות ברית-המועצות. תש כוחם היוצר של מרכזי היהודים המועטים במניין בצרפת ובבלגיה. אך גם יהדות בריטניה הגאה, העשירה, שוות-הזכויות – תרומתה לאוצרו הרוחני, החי, היוצר והמשפיע של עמנו – דלה ומועטת.

מרכזי היצירה הרוחנית היהודית, מרכזי המשך היצירה הם, בעיקר, היישוב במדינת ישראל ולידו מרכזי היהודים בארצות שמעבר לים. בארצות הברית ובמכסיקו, בקנדה ובארגנטינה, בדרום אפריקה ובמידה מועטת בצפון אפריקה – עוד “יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן” (ח. נ. ביאליק, ‘המתמיד’); עלה הכורת על מרכזי-היצירה הרוחנית, החילונית והדתית, אשר יצרו נכסי-נצח לעמנו ובכללם: ההתעוררות לציון, לעבודה ולסוציאליזם; תנועת הפועלים היהודית; ספרותנו החדשה בשתי לשונותיה [עברית ויידיש]; עולם של ערכים ומושגים שפירנסו את הפזורה כולה והיו מנכסי צאן ברזל שלה – נעקר.


 

5 מיליון – 2 מיליון – מיליון וחצי

נסתיימה התקופה המזרח-אירופית בתולדות עמנו גם מבחינת חלוקתו הגיאוגרפית. עוד לפני דורות אחדים שכן רובו של עמנו במעגל העמים הסלביים, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם – חלק ניכר ממנו.

כמחצית בני העם חיים היום במעגל האנגלי-סאכּסי (ארצות-הברית, בריטניה והדוֹמיניונים [היום ‘חבר העמים הבריטי’], ואם נצרף למניין זה את יהודי אמריקה הדרומית, נמצא שרוּבו של עמנו שוכן בארצות שמעבר לים.

נשתנתה גם התמונה מבחינת סולם הדירוג – היישוב במדינת ישראל תופס, במנינו, מקום שלישי אחר היישובים בארצות-הברית ובברית-המועצות: 5 מיליון; כשני מיליון; מיליון ו-450 אלף. שאין העובדה המספרית מבטאת את חשיבותם של המרכזים מבחינת כושר יצירתם הרוחני, הרכבם הסוציאל-דימוגראפי ומשקלם בחיי עמנו ומעמדו – למוּתר הוא לציין.


 

שרידי העיירה של מנדלי נעלמו

מכאן לאוֹפיים הפרודוקטיבי של יישובי היהודים, היינו מידת קרבתם, דבקוּתם וקיומם על העבודה הגופנית ועבודת האדמה, למידת עצמאותם המשקית. מן הבחינה הזאת, הרי אין ספק, שמשפט הבכורה הוא לישראל, כשם שלה הבכורה המוחלטת כמרכז הרוחני-היצירתי המלכד את הגלויות ובה העתיד היהודי.

על המידות הגדולות של הדֵיפרוליטריזַציה בחיי היהודים שמעבר לים – כבר עמדו לא אחת. האמת היא, כי מעמד פועלים ועובדי אדמה יהודים, המעורה בכל ענפי המשק ובכל שלבי הייצור והשירותים אינו מצוי בשום מדינה ממדינות הפזורה. המגמה שם, בארצות הפזוּרה, היא, כנודע, לריכוז עירוני מובהק ולנדידה מן העבודה ומעבודת האדמה (ארצות-הברית, ארגנטינה) אל המקצועות העירוניים והשירותים. יוצאת מן הכלל היהדות בברית-המועצות ובארצות הדימוקרטיה העממית, שודאי יהדות עובדת היא, אך גם היא לא מן האדמה תוציא לחמהּ ולא על ענפי-היסוד של התעשייה הכבדה והמשך קיומה.

רב חלקם של היהודים בעושר הלאומי של ארצות מגוריהם, ויש חוקרים הסבורים, שהיא עולה – בשורה של ארצות – על אחוז מניינם בהן. פרט, אולי, לגיטאות הנידחים בארצות צפון אפריקה, אין אתה מוצא עוני ודלוּת כקטיגוריה סוציאלית יהודית. שרידי העיירה של מנדלי נעלמו ואינם גם מן הווייטשפל בלונדון ומניו-יורק, מן הפלאֶצל בפאריס ומבואנוס-איירס! ועם זאת נצטמצם, כמובן, שדה הפעולה של מוסדות העזרה והצדקה המסורתיים (והג’וינט בראשם) – ומגמתם היא, בעיקר, סיוע למהגרים, שיקום נפגעים, הכשרה מקצועית וכיוצא בזה.


 

לפני שלוש מאות שנים

פגה במקצת חריפותה של האנטישמיות הלוחמת הדורסנית. וודאי, לא נעקרו שורשיה ולא נעלמה סכנתה ורבים מוקדיה הגלויים והסמויים, אך זוועותיה לפי שידענו בתקופת הצאַרים ובשנים שבין שתי מלחמות העולם, שוב אינן מאיימות לפי שעה. קמה, בינתיים, מדינת יהודים, גלוּיות שלמות עלו אליה, גברה נכונות העמידה על הנפש ותחושת הגאווה הלאומית היהודית. סבורני שאנו שרויים כעם באווירה היסטורית דומה לזו שלפני שלוש מאות שנה. היא אווירתה של התקופה שלאחר טבח ת“ח ות”ט בעוד שלהבות האיקביזיציה עודן עולות מאדמותיהן ספוגות הדם והדמים של ספרד ופורטוגל – אך כבר קמים מרכזי יהודים חדשים (אמשטרדם – ירושלים הגדולה והמבורג – ירושלים הקטנה) והמרכז הגדול בממלכה התורכית וגוברת העלייה לארץ ישראל, לצפת ולירושלים, לעזה ולחברון. וקמה הקהילה הראשונה (אחרי גירוש היהודים מאנגליה) בלונדון, בעוד ר' מנשה בן ישראל מתדפק על שעריו של קרומבל לזכות בהיתר-כניסה ליהודים לארץ האיים.

המוני הפליטים המעוּנים, נמלטי השחיטות במזרח, נפגשים במעוּני האינקביזיציה הבורחים על נפשם מאספמיה [ספרד]. יסורים שאין דוגמתם, אך גם כיסופי-גאולה מאירים. וחלום עשרת השבטים המנותקים מעבר לסמבטיון הזועף אינו פוסק להרעיש את הלבבות… מה נימוּקם של ר' מנשה ובנו והרב הגדול ר' יעקב שׂשׂפורטשׁ? הואיל ושעת הגאולה קרובה – גם לדעת היהודים וגם לדעת טובי הנוצרים, מנהיגיהם ומשכיליהם – הרי שיש לקיים תחילה את הנבואה על פזורי ישראל, כדי שיקוּיים גם קיבוצם מארבע כנפות הארץ לציון ושוּבם בכבוד ובתפארת לאדמתם.

השבתאות, בת הקבלה, מדליקה בעם אש תוחלת גאולה והתייסרות עצמית למען הגאולה כאשר לא היתה בתולדות העם; ובקרב העמים גוברים, מאוד גוברים – כאשר לא היה במשך דורות, רגשות ההערצה והיקר והשותפוּת הנפשית בגורל ישראל, ואולי: רפלכּס של נקיפת מצפוּן שתקף את העמים אחרי שחיטות חמלניצקי והאינקביזיציה ו“מלחמת שלושים השנה”.


 

מפנה ביחסי ישראל ואומות העולם

האין אווירה זו, שראשית בשורתה ‘הצהרת בלפור’ והמשכה החלטת או"ם על הקמת מדינת היהודים – אופיינית גם לזמננו? הרי, למשל, הכרזות המועמדים לכס הנשיאות בארצות-הברית על אהדתם לישראל ולעם היהודי. יש בהן, כנראה, גם מן הרצון לזכות בקולות בוחרים; אך וודאי שאין זה מיצוּי האמת כולה, שכן עובדה זו גם נותנת, כי בהתחרות על זכייה בקולות יהודים אין המועמד מעמיד עצמו בסכנה של דחיית קולותיהם של המוני העם. והרי עניין השילומים, אשר ממשלתו של עם-המרצחים נטלתם על עצמה, מרצון, על אף התנגדות רבה בתוכה, על אף מחאות עמי ערב.

אין ספק, שאנו עדים – בתקופתנו לניצני מפנה וייצוב ביחסי ישראל ואומות העולם – בזכות תקומת ישראל והֵדי השואה שעודם חיים גם בתודעתם של העמים הנוצרים וטובי אנשי-הרוח שבהם.


 

90 ארצות הפזורה

קצר המצע ונסכם בציוּן אחד: המספרים הסטטיסטיים שפורסמו על-ידי הקונגרס היהודי העולמי מרמזים על ההיקף הגדול של הפזורה (90 ארצות עולם), על הגיווּן אין-שני-לו בחיי היהודים (מּבחינת נסיבותיהם הפוליטיים-כלכליים, לּשון הדיבור, צורות העזרה והצדקה, החינוך ועוד); אך גם מבחינת התמורות שחלו לקראת נורמאליזציה ופתרון שאלת היהודים והבטחּת עתידם.

עוד הפזורה והגולה חלק חשוב בתולדוֹתינו מבחינת העובדה הממשית, אך מבחינה מהותית, כחלק בתולדות היהדות, משקלה ירד. כשם שלפניּ דורות לא היה סבר ליהדות בלי הדת והמורשת, כן אין כיום בלא עצמאות ישראל. כמו לפני שלוש מאות שנה כן גם בימינו בשלוּ התנאים – הסובייקטיביים והאובייקטיביים – לגאולה עצמית שלמה. הודאת הגויים, שליטיהם ומשכיליהם, בזכות הקיום היהודי ועתידו בציון; וגילויי אהדה והערכה לעם ולתרבותו ולשאיפותיו, הם, לדעתי, סימן-ההיכר לשתי התקופות הגדולות ועתירות-ההכרעה בתולדות עמנו מאז צאתו לגולה, והקו המשותף המצַיינם.

בשתיהן הבשילו וגברו ייחולי הגאולה לאחר שואה איומה. בשתיהן התנער העם מרפיונו ומדכאונו.

המלצות קוראים
תגיות