רקע
אברהם שמואל שטיין
הסובלנות – נשמת אפה של הדימוקרטיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 1951

(לאחר "הויכוח הדתי בכנסת")


רבים במדינת ישראל מודים בסובלנות להלכה אך מורדים בה למעשה. ולאו דוקא במחנה שלומי אמוני הדת בלבד. והוכחה לכך: המצב באחדים מישובי העובדים, שלא השכילו בעטיים של חילוקי דעות פוליטיים, לקיים שלמותם החברתית ביצירה וברציפות היצירה וכן גילויים שונים בפולמוס הבינמפלגתי בכנסת, בעיתונות וכו'. אם ראית שנצטמצם ורָפָה כושר-הסובלנות בחיי החברה והרוח, שמע מינה [כלומר], כי שעת-שפל היא לה. שהרי דוקא האמונה האיתנה בערכי-רוח נדיבת-לב היא. בוטחת בכוח עצמה, בעתידה ובייעוּדה, אוזנה כרוייה לדבר היריב ואינה מְגִיסה ליבה.

הסובלנות היא אשכול הדימוקרטיה ונשמת אפה, אחות לחופש הדעות והאמונות ולזכות-ההכרעה החופשית. היא מן המוּשׂכלות הראשונים בציונות, שתנאי-מוקדם לה שיתוף-הפעולה מרצון בין כוחות-בניין שונים, ערובה לאחדות המעשה של הסתדרות העובדים ואבן-שתייה במסד המדינה.

עם הדבקות בערכים המשותפים הכוללים שׂומה עלינו, אם חפצי חיים ועתיד אנו, לחנך את עצמנו וזולתנו לסובלנות, לכיבוד דעות ואסרָנוּת, שחותם ההגינות בהן, גם אם אינן מקובלות עלינו. בלעדיהם תיפער לרגלינו תהום של יחסי-ג’ונגל וכפיית-מצפון; בלעדיהם – נימָצא מחבלים בנפש הנוער וכורתים את הענף שעליו נשב.

*

שורת האמת מחייבת לומר, כי הסובלנות בחיינו המתחדשים אנוסה להילחם במורשת טראגית מיוחדת ועתיקת-ימים. מצוקת-הגולה ומלחמת הקיום המרה כָּפו על היהדות לדורותיה, בנוסחהּ ההיסטורי-הפרושי, אזיקים דתיים-רוחניים שראשיתם באות-הברית ובצוויים קנאיים מאוד (שאף הם טעמם וצידוקם בייחוּד האומה וקיומה). חוסר-הברירה טבוע במורשת היהדות, שלא קיבלה מימיה את חירות הפרט במחיר ויתור על יסודי אמונתה. צא ולמד, דרך דוגמה, את פרשת החרמות נגד חסידי הרמב"ם והמורה נבוכים והפילוסופיה בספרד ובדרום צרפת; החרמות על אקוסטה ושפינוזה בהולנד; גזירות עירין קדישין, נִידויים ושַמְתּוֹת לדיכוי החסידות; מלחמתם הקנאית של הללו בהשכלה; וידוע מה עלה לה לכת הקראים, אשר הרבנים רדפוה בחמתם, לחסידי שבתי צבי וכיוצא בהם. והרי עוד ב-1824 הטילו רבני לודז' (עיין כתביו של פרידמן, כותב תולדותיה) חרם על יהודים שהעזו לקנות לעצמם מקצוע בענף הטכסטיל..

עוד מרחפת בעולמנו זעקתם של מ. י. ברדיצ’בסקי ואחרים על קיפוח היחיד, החיים, העבודה בחיי הגולה; הרי מתוך המרד החיובי במורשת של חוסר סובלנות צמחה התנערוּתנו הלאומית והאנושית.

יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס.

*

עמוקים שורשיה של אי-סובלנות בחיינו, ועם זאת שוב לא תִּסכּון [תועיל] – כבעבר – לבניין חיינו.

“עפר אני תחת כפות רגליו הטהורות של שפינוזה – כותב הסופר החכם צבי ויסלבסקי – ואף-על-פי-כן דומה שכנסת ישראל נהגה כדין אותה שעה, שהוציאה את שפינוזה מכלל ישראל. היא עשתה את זה מתוך חוקי חייה, מתוך כל עצמותה… לא שפינוזה נענש, ואין הוא זקוק לרחמים, נענש חֶבר-עם זה, שאנוס היה מטעם הווייתו לפלוט מקרבו בן-יחיד כזה. וחבר-עם זה טעוּן, מה טעון, רחמים… רחמי התוֹלָדָה ורחמי אֵל עולם (כיחידים ברשות הרבים)”.

ללמדך, כי הדת בישראל גוננה אמנם על קיומנו הלאומי, שימשה זו יסוד מוסד ומעיין-עוז בזלעפות נדודי-העם וסכנותיהם. אך עם חיסולו של היסוד הטראגי בחיינו (גולה ונֵכר) ובמידת הרכבתם של נכסי-חיים וערכי-חיים חדשים (מדינה ומשק, לשון ושאיפות סוציאליות) בגזעה עתיק הימים של היהדות – אין האדיקות הקנאית חסרת-סובלנות לצורותיה יפה עוד לקיומנו ולקידומנו. גם כאשר תהלך בשופי [בנחת], תעטה לבוש מודרני-חילוני ותיזקק לביסוס מדעי.

*

ודאי, גם לסובלנות סייגים, שבלעדיהם היא הופכת פלסתר, ואחד מהם – קיום רצונו של הרוב וזכותו על עתידו. אכן, פראדוכס טראגי הוא: שלא כבעִתות שלום ורווחה קשה יותר דרכה של הסובלנות בימי מַסָּה וחירום, שעה שגורל הכלל כמוטל על לשון המאזניים (ירושלים בימי מצור רומי), שעל כן אין להפרידה מן הדימוקראטיה, “מוטב לשְגות עם הרוב מאשר לצדוק עם המיעוט” – אמר מנהיג הסוציאליסטים פ. אדלר; ורבים המקרים בהם הנחה זו צודקת; הרוב לא יבגוד בעצמו, בצרכי חייו וגם אם ישגה, סופו לתקן עצמו – ולא בדרך הכפייה.

המהפכה הגדולה בצרפת (1789) וחוק הזכויות של אמריקה (1791) - מסוללי הדרך לסובלנות בשדות האמונה והדעה, המוסר והמצפון היו; אך היא טעונה, כמובן, השלמה בדימוקראטיה בבחינתה החברתית והכלכלית. הצעירה במדינות העולם, ישראל ודאי תפיק מלֶקח עמנו ואומות העולם: חירות לאומה ולאדמה, לאדם ולפועל, שתנאי לה סובלנות וצדק סוציאלי, בלבושי-מולדת ובצורות תואמות את התפתחותנו וצרכינו, סגולותינו ותכונותינו.

המלצות קוראים
תגיות