החיבור של יעקב לשצ’ינסקי “התכנית הקונסטרוקטיבית ליהודי פולין”¹, הוא אחד הנסיונות החשובים לבחון את מעמדנו החדש בקרב העמים ולארגן את היכולת העצמית של יהודי פולין, כדי להתגבר על מצוקות הזמן תוך פעולה, אחריות וערבות הדדית. ואעפ"י שלא כל ההנחות והמסקנות של עבודה זו מתקבלת על דעתנו, יש עניין וחשיבות לעמוד על מהלך מחשבתו והצעותיו, המיוסדים על ניסיון חיים ובקיאות גדולים.

 

א    🔗

את ביצוע תכניתו, המביאה בחשבון את יהדות אירופה הנתונה במצור ושיסודותיה מעורערים, מתנה המחבר: א) בתנאים פוליטיים-חיצוניים, לאמור במינימום של אפשרות חוקית לפעולה עצמית; ב) בגילוי כושר אירגוני, התלהבות ורצון בפנים הציבור העברי גופא. הוא מנתח את שני המקרים הקשים ביותר שאירעו שאירעו בחיינו מאז מלחמת-העולם: א) מהפכת אוקטובר ברוסיה, ב) המהפכה הנאצית בגרמניה (בלשונו של לשצ’ינסקי “הבולשביזם הסוציאלי והבולשביזם הלאומי”) – בכדי ללמוד מניסיון העזרה, בשניהם.

במקרה א' היתה פעולת העזרה מכוונת להקלת תנאי-הקיום במקום. לשידוד מערכות החברה בישראל, להתאמתם ושילובם בתוך צורות-החיים החדשות כמטרה לעצמה. המשטר החדש ברוסיה הקים חיץ מלאכותי בין ענף יהדות אחד לבין האילן כולו. פעולת העזרה נאלצה, איפוא, להתאים את עצמה למשטר זה ולמגמות-התפתחותו. המצוקה האיומה של המוני ישראל ברוסיה בשנות הקומוניזם הצבאי נפגשה עם מפעל הבניין הסובייטי, עם הצורך הגדול באינטליגנציה, בפקידות, במנגנון מדיני-מארגן-מתווך. עוד ב-1927/8 היו מיליון וחצי יהודים, לאמור מחצית יהדות רוסיה, נטולים כל עמדה כלכלית (דעקלאסירט). ברובו הגדול יישוב זה מרוכז בנפות התחום²: אוקראינה ורוסיה הלבנה, במקום שהיו 30–25% מכל היישוב. בידיהם היה המסחר כולו ושני שלישים של המלאכה והחרושת. אחר המהפכה עקרו שלושת רבעי מיליון יהודים מהתחום, במקום שהתפקידים הכלכליים שלהם צמחו אורגנית – לרוסיה הגדולה.

כיום³ עסוקים יהודי רוסיה: בחקלאות 250 אלף נפש (לעומת 50 אלף – 8.3% ב-1914); בפקידות 400 אלף, יחד עם המשפחות 1 מיליון, לאמור שליש יהדות רוסיה; במקצועות חופשיים – 125 אלף, יחד עם המשפחות למעלה מ-300 אלף, לאמור 10%; באיגודים מקצועיים (ארטלים) של בעלי-מלאכה מאוגדים 150 אלף, יחד עם משפחותיהם 450 אלף נפש; מעמד הפועלים היהודי הוכפל במספרו ומונה כיום 325 אלף, יחד עם המשפחות קרוב ל-900 אלף נפש, או כ-30% של יהדות זו; חלק הגון מהם ממשיך במקצועות ה“יהודיים”: סנדלרות, כובענות, נגרות וכו'. ברוסיה הגדולה ברוסיה הגדולה אחוז הפועלים היהודי הוא אפסי. הוא הדין ביחס לחקלאים יהודים. ולפי העיתונות הסובייטית, אחד הנימוקים להכרזת השלטונות הסובייטיים על הקמת היחידה היהודית הטריטוריאלית במזרח הרחוק היה: ההכרח להילחם בעובדת מציאותם המוגזמת של היהודים בענפי הפרנסה המסורתיים שלהם ובמקצועות החופשיים, ולקרבם למקורות העבודה והיצירה היסודיים והבראשיתיים⁴.

ובסיכום אחרון: אף ברוסיה ענקית זו, העשירה בחומרי-גלם, ביכולת-ייצור ומרחבי-שיווק והנמצאת בקו של בנייה – לא הגיע היישוב היהודי (2% של היישוב הכללי) לידי נורמליזציה מבחינה חברתית-כלכלית, והוא ממלא בחברה הרוסית, אם כי בתנאים שונים לחלוטין מתנאי הקפיטליזם בעליתו, תפקידי שירות ותיווך. וזאת – על אף העזרה העצומה של יהדות העולם. אין יהודי רוסיה אוכלים את לחמם ואין הם יוצרים את תרבותם החופשית והעצמאית, ונטולים הם צורות-אירגון חברתיות ומדיניות עצמיות.

האסון המכריע השני קרה את יהדות גרמניה. פעולת העזרה במקום זה נאלצה להתאים את עצמה: א) למבנה יהדות גרמניה, ב) לשלטון המדיני בארץ. בעקב שתי המסיבות דלעיל, אי אפשר היה לחשוב על התבוללות פעילה או סבילה, כי אם על יציקת דפוסים לאירגון הפלֵיטה וההצלה מהפוגרום ההמוני. ההיטלריות סיימה מבחינה כלכלית-חברתית תהליך אובייקטיבי בהחלט: הכלכלה הגרמנית, אשר נוצרה והתפתחה במידה רבה בעזרתם ויזמתם של יהודים, אינה נזקקת יותר להם. יהודי גרמניה לא היו, כידוע, משולבים במערכת המעמדות של החברה הכללית; אולם עמדותיהם במנגנון המדיני, בשורות האינטליגנציה, המסחר, התעשייה והבנקאות – היו “מתנה” נאה, אשר ניתנה על ידי השלטון המנשל והקטלני לתומכיו (25 אלף מקומות עבודה לאינטליגנציה הגרמנית, 30 אלף עמדות מסחר למעמד הבינוני, כמה מאות עסקים גדולים, שהונם היסודי מגיע ל-1 מיליארד והריווח השנתי 100 מיליון מארק – לבורגנות הגדולה). ההיטלריות יכלה, איפוא, להרשות לעצמה את ה“מותרות” של הפיכת שנאת ישראל לתורה רשמית, המסייעת לביצור הרז’ים⁵ ומשמשת כלי-מחץ נגד משנאיו, להפקעת רכוש, לגזל ולשוד בלתי-מוגבלים.

פעולת העזרה ליהודי גרמניה לא ראתה בשאיפתה לחיסול הקיום הכלכלי החד-צדדי מטרה לעצמה (כדוגמת רוסיה), אלא אמצעי לשוב למקורות. וראוי לציין את מידת הרצינות והאחריות, שבה קִדמה יהדות זו את גורלה, את השקידה ברכישת המקצועות, השפה והמושגים החדשים ואת הישגיה בכיוון זה.

שונה לחלוטין מצב יהדות פולין, שלוש וחצי מיליון יהודים, לפחות, מרוכזים כאן ביותר מ-1000 קהילות. הם מהוים 10% באוכלוסיה הכללית, 30% ביישוב העירוני. בידיהם שני שלישים מהמסחר (במחוזות ידועים 80%), 50% של המלאכה (פרט לגלילות פוזנא ופומרן), שלושת רבעי מקצועות רבים (כובענות, שענות, תפרות, חייטות). המנגנון המסחרי בתעשייה – ב-100%, והטכני – במידה רבה, בידי יהודים. בידיהם שורה של תעשיות בינוניות וקטנות. ואף-על-פי שיהודי פולין אינם מושרשים בשיעור שווה בכל האיסטדיות (דרגות) והשלבים של חיי-הכלכלה בארץ, ומהווים ברובם יישוב עירוני, מתַוֵוך, מורחק משורשי האדמה, מעמדות-היסוד של העבודה והיצירה, מהתחבורה ומהמנגנון המדיני, - הרי הם מהווים בכל זאת יסוד אורגני ושורשי בתוכה.

למצוקה היהודית ולאנטישמיות בפולין סיבות עמוקות והיסטוריות:

א) מקומה ומעמדה של המדינה במערכת התנאים הכלכליים והמדיניים של אירופה לאחר המלחמה. לאמור: אם עד המלחמה שירתה פולין את המערב (גרמניה ואוסטריה) בתוצרתה החקלאית ואת המזרח (רוסיה) בתוצרתה התעשייתית הזולה – הרי שני השווקים האלה נחסמו בפניה, בסיס הייצור שלה נעשה צר יותר; ועתה: גרמניה – מגמתה לריאורגניזציה; רוסיה – לאינדוסטריאליזציה (תיעוש); כל הארצות בכלל – לאוטרקיה מקסימלית, ל“הלאמת” חיי הכלכלה והשירותים של חיי החברה והמדינה. נוסף לכך, מזיגת שלושת אברי פולין, שהיו תלושים במשך מאה מהגוף בעקב חלוקתה של הארץ, ההשקעות העצומות בהקמת המנגנון המאוחד וקדחת ההזדיינות, בולמות את התפתחותה של הארץ. האינדכסים של הייצור, המסחר והתעשייה, המספרים של העסקת הפועלים ומחזור הכספים נמצאים בארצות אירופה המפותחות בקו של עליה, מאז חלוף המשבר העולמי (1932–1929); ואילו לפולין המפגרת, הדלה, קשה מאוד להחלץ וההבראה נעשית באופן איטי והיא מלוּוה רצידיביות⁶.

ב) מקומם ומעמדם של היהודים בחיי הארץ, לאמור: קו-ההתפתחות הפנימית של החברה הפולנית בתקופתנו, מביאה אותה לידי השׂתערות על מקצועות-הקיום שהם נחלת יהודים מדורות (מסחר, אכספורט ואימפורט [יצוא ויבוא], תעשייה, מקצועות חופשיים מסויימים); לכיבוש העיר, לבולל את המיעוטים, לנשל את היהודים באופן שיטתי, כדי שלא לזעזע את חיי הארץ. בנקודה האחרונה זו טמון ההבדל בין האנטישמיות הרשמית של השלטונות (“להתחרות” ביהודים מותר – להכותם – לא") – ובין האנטישמיות הפרועה, העצבנית, התוקפנית, קצרה-הנשימה של המפלגות הנאציות בפולין. הצד השווה שבהן: האנטישמיות בפולין יש לה שורשים חברתיים-כלכליים עמוקים, היא תולדה של פליטת היהודים ותהליך העשוּתם למיותרים בחיי הכלכלה, בבניין המדינה, במערכות התרבות וביתר השירותים.

בתנאים של נישול ודיכוי והפקר, של חסימת כל אפשרויות-קיום והתפתחות, של השפלת הכבוד האנושי והלאומי והקזת-דמים שיטתית, של דחיקת המוני-ישראל והנוער לגיטו חדש⁷ – מה עוד ניתן לעשות כדי להציל ענף-יהדות זה, להכשיר לקראת תנאים חדשים, לשמור קודם כל על נפשו, תקוותו ואמונתו?

 

ב    🔗

תמצית התשובה לשאלה דלעיל ניתנת להתנסח בשתי מילים: התגוננות לאומית, וראשית כול – מבחינה כלכלית. פירוש הדבר: המוני ישראל חייבים לקבל על עצמם ברצון את הידחקותם לגיטו והורדת רמת-חייהם; לשאוף בכל הדרכים ליכולת של קיום בלתי-תלוי, של “לכו והתפרנסו זה מזה”⁸ במידת האפשר, מהאיסטדריות הנמוכות ביותר ועד הפונקציות המורכבות ביותר בחיים; להגביר את יסודות העזרה ההדדית בין כל שכבות הציבור העברי, בין החלקים המבוססים והחזקים ביותר ובין החלקים המנושלים והנחשלים לחלוטין; להתרגל ולהתכשר מבחינה נפשית ורוחנית לקראת: א) אחיזה מינימלית בקיום צנוע ביותר למען הִשמר מחורבן גמור, מייאוש וחוסר-אונים, ב) מעבר לצורות-חיים חדשות, פרימיטיביות, יסודיות ועצמיות יותר, ג) אפשרויות של הגירה ועלייה.

נחזור לגיטו החדש, נתבצר בו, נחזיק מעמד ונתכשר לקראת עתידנו, נקדם את זעם גורלנו בפנים שׂוחקות, באמונה, בעוז-רוח – זו הסיסמה. כלום אין אנו שומעים בה את הד קריאתם של החלקים הנאורים ביהדות גרמניה לאחר שנת 1933: “נישא בגאון את הכתם הצהוב!” והן זו לשונו של יעקב לשצ’ינסקי:

…“היא (התכנית) חייבת להסתגל למגמת-ההתפתחות ההיסטורית של העם העברי. מגמה זו אינה מתמצה בלַבּוֹריזציה, בפרודוקטיביזציה, ולוּ גם תהא רחבת-מידות ביותר. הדיפרנציאציה המקצועית והשידור החברתי, סימני-ההיכר הבולטים ביותר להתפתחות הכלכלית של העם העברי במאת השנים האחרונה, הגם רק גילויים חלקיים של תהליך הרבה יותר רחב ומעמיק – לכל-צדדיות ולשלמות כלכלית, למשק יהודי, מן התיווּך ועד משק עצמאי כל-צדדי רבה הדרך, והיא מרוצפת הרבה צורות-מעבר ואיסטדיות מוקדמות. ריכוזי-ישראל בניו-יורק ווארשה, לודז' ופריז, מקום שם כמעט כל הצרכים של יהודים, מהנמוכים ועד הגבוהים ביותר, מסופקים על-ידי יהודים, קרובים הרבה יותר אל המשק העברי הכל-צדדי בארץ-ישראל, מאשר אל התפקיד היהודי החד-צדדי בימי-הביניים. כל כמה שיקטן מספר החנוונים הזעירים והמתווכים, התגרנים והרוכלים והחוזרים על הכפרים, כן תפחת התלות בהזר, בסביבה הסמוכה והזרה, ולהרחיב את השירות העצמי, את הקיום העצמי של המוני ישראל, להנחיל להם את כל התפקידים הקשים, הזהומים וזעומי-השכר, כגון שירות בית, כביסת לבנים, ניקוי רחובות וכדומה, פירוש הדבר: הפחתת התלות בהיקף הזר, בסביבה הסמוכה”.

…“במידה שהעיירה היהודית תאכל את ירקותיה ואת פרי שדותיה וגניה, את חלב רפתיה וביצי לוליה; במידה שבנות ישראל תחדורנה יותר לשירות בית ובחורי ישראל לחטיבת עצים, חציבת אבנים ובניין בתים וניקיון חוצות וכו' – כן תצומצם יותר התהום בין היהודי והלא-יהודי, כן תגדל מידת עצמאותה של העיירה. כל כמה שמצטמצם שטח תפקידי-השירות של יהודים עבור לא-יהודים, כן יהיו היהודים נאלצים לחתור לקראת תפקידים “לא-יהודיים”. במידה שתפקידים “יהודיים” עוברים ללא-יהודים, כן נאלצים יהודים להיאחז בתפקידים “לא-יהודיים”. משפותחַ בן האיכר חנות בעיירה למען שרת את הכפר, חייב בן החנווני היהודי לנטוע גן או להקים משק חלב או לול, כדי לשרת את העיירה במיצרכים האלה, או שעליו לכבוש את העבודה הפשוטה. ירידה זו היא הכרח היסטורי, אשר המוני ישראל לא ימנעו הימנו. ירידת רמת-החיים היהודית הנה לא רק תולדה של תהליך זה המתהווה לעינינו, כי אם גם אחד התנאים להתפתחותם המהירה והנורמלית.”

…“ההרמוניה בין הסיכויים להישארות במקום ובין ההגירה, בין מלחמת-קיום במקום ובין החתירה למקומות חדשים בעולם, קובעת את חובתנו הראשונית – לצייד את האדם היהודי בנכונות-לעבוד וברצון לעבוד, בשיעור כזה של הרגלים פיזיים ופסיכיים וידיעות מקצועיות וטכניות, אשר ישחילו לתוכו אומץ ואמונה עצמית, אשר יאמצוהו ויחזקו את תקותו למצוא לו דרך בחיים”.

הציטטות דלעיל מבהירות במידה מספיקה את הכיוון הכללי של ההתגוננות הלאומית מצידה הכלכלי.

קיבוצי-הכשרה לנוער – כצורת-חיים קבועה… המכוונים לא רק לארץ-ישראל, אלא גם אליה, חייבים להיכלל בתכנית. ההכשרה החלוצית, אשר הרימה את נס העבודה והשחרור העצמי וההגשמה בקרב הנוער, אשר גאלה המוני נוער עברי מבטלה ומייאוש, מטפילוּת וניוון, אשר החדירה פועלים יהודים לענפי-פרנסה זרים להם מדורי-דורות – חייבת להרחיב את תפקידיה והיקפה, להיות לתנועת עזרה עממית לנוער ולא להיות הכשרה לארץ-ישראל בלבד. פירוש הדבר: הכשרה מקיפה בכל המקצועות, גם כהוראת-השעה וגם כדרך לעתיד, להגירה ולעליה.

הטבלה המאלפת הבאה מראה את כניסתם של בני הט"ז לחיים בארבעה פרקי-זמן:

*(ההפחתה בגלל ירידת הילודה בשנות המלחמה – א.ש. שטיין).

רחוק הזמן ומספר הנוער העברי בפולין בגיל של ט“ז-כ”ד יעלה למעלה מ-600 אלף נפש (אצל לא-יהודים למעלה מ-6 מיליון). המחנה הענקי הזה של הנוער אין לו ברובו הגדול שום סיכויים להיכנס לחיי עבודה ויצירה. לשצ’ינסקי מביא שורה של דוגמאות ומסכם: “כל כמה שתהא עגומה התמונה המתוארת, אין היא עלולה להביאנו לידי יאוש… פולחן העבודה נהיה גם בגולה לתופעה המונית; הוא מתנחל מהנוער גם לדור הבוגר, הופך והולך לתקוה ואמונה אחת ויסודית….ההגירה היא ללא-ספק חלומו האינטימי ביותר של רוב הנוער. ויש להביאה בחשבון, אם כי אפשרויות ההגירה הן מצומצמות”.

מחובתנו לאפשר קודם כל לנוער את הכשרתו החקלאית. יש 20 אלף חקלאים יהודים עצמאיים בפולין. וקיימות אפשרויות – לדעתו של לשצ’ינסקי – להשפיע על חלק ניכר מבין החקלאים האלה, שיעסיקו במשקיהם כמה אלפים צעירים עברים. על נערים עברים עובדים בפולין, אשר: 1) תנאי עבודתם קשים מאוד ושכרם זעום ביותר, 2) אשר 40% מהם הגם יתומים ומלומדי עוני משחר ילדותם, 3) אשר 50% מהם ישנים חמישה ויותר בחדר אחד, 4) העובדים 12–10 שעות ביום לפחות, בסדנאות קטנות, אפלות, ללא ביטוח ופיקוח ודאגה – ישפיע המעבר לחיי-כפר השפעה מחזקת ומעודדת את רוחם.

ההליכה לכפר היא תופעה חדשה לנוער העברי העירוני בגולה. לעומת זאת אין החדירה למקצועות הפשוטים והיסודיים ביותר בתעשייה חיזיון חדש. וזו חייבת להיות התפקיד השני של התכנית הקונסטרוקטיבית בשטח הנוער. אמנם, ידועים למחבר כל הקשיים בדרך זו, אולם הוא מאמין בהכרח החיוני שבה ונסמך על ההתחלה המוצלחת שכבר נעשתה בכיוון זה.

“פעולה חלוצית זו בוצעה כבר בגולה ודוקא על-ידי תנועה, אשר לבה ומוחה רחוקים מהגולה… וחשוב בעיקר, שה”חלוץ" פתח לפני הנוער העברי את שערי בתי-החרושת, אשר לא היתה בהם כל דריסת רגל ליהודי. במשרפות-זכוכית, במנסרות, במחצבות אבנים, בבתי-חרושת גדולים למתכת, לא עבדו יהודים כלל, או עברו רק במקרים נדירים מאוד. החלוצים הוכיחו לראשונה, שיהודים מוכשרים במובן הגופני והנפשי לעבודות הקשות ביותר התובעות משמעת חמורה… רק תודות לאופי הקולקטיבי של העבודה החלוצית, לרגש האחריות המשותפת ולהתלהבות-העבודה שלהם, אפשר היה להתגבר על כל המניעות וההפרעות".

ובסיכום: “קיבוצי-הכשרה לשמם ולגולה הם הכרח דחוף של השעה. זה ימריץ את קצב המעבר לעבודה בכלל, - לעבודה פשוטה, לשירות, לבתי-חרושת, לחקלאות”.

אולם דלה ומצומצמת היא ההכשרה בפולין בהיקפה, ואינה עומדת בשום התאמה לצרכי העם ולחומר השעה. פיגור זה בולט יותר, באם נשווה את שני שטחי הפעולה באם נשווה את שני שטחי הפעולה האלה האלה בבפולין ובגרמניה, מקום שם נמצאים על ישוב של כ-350 אלף יהודים 123 מוסדות הכשרה; 22 – לחקלאות; 26 – ללימוד מקצועות; 32 – קיבוצי הכשרה חלוציים; 29 – לשירות בית; 4 – שונים. ובפולין? פרט לנקודות-ההכשרה החלוציים ולמוסדות המעטים והדלים של חברת “אורט” – אין טיפול רציני בכך.

בסוף דבריו אין המחבר מתעלם גם מנקודת-הכובד שבהצעתו והיא: אם אפשר יהיה לקיים מוסדות-הכשרה כאלה ללא רעיון מרכזי מלכד ומלהיב. אולם הוא משוכנע, כי זוהי שיטת העזרה העצמית האחת של הנוער העברי, אשר צמחה באופן אורגני ממגמות התפתחותו ותנאי-קיומו של העם בדורנו. הנוער אשר יתכשר בעזרת מוסדות-ההכשרה האלה, בין אם יעלה לארץ-ישראל, בין אם לא יעלה, לא ימיט חרפה ואסון על העם, בכל מקום שהוא.

קוויהָ של פעולת העזרה הקונסטרוקטיבית לשכבות העם, הנוטלת חלק בתהליכי החיים הכלכליים; המשולבים בעבודה ומלאכה, במסחר ותעשיה, חייבים להיקבע בעיקר על-ידי: א) מגמת ההתפתחות, המבנה והאופי של ענפי-כלכלה אלה בארץ הנידונה; ב) משקלם, מידת הקביעות והסמיכות של היהודים בענפים הנ"ל; ג) מידת בגרותם של הלא-יהודים למלא תפקידים כלכליים של יהודים.

בהערכת סעיף ב' יש להבדיל בין ירידתם היחסית של היהודים בענפים ומקצועות מסויימים לבין ירידתם המוחלטת. השינויים שהתהווּ במבנה הכלכלי-חברתי של יהדות פולין מאז קמה המדינה הזאת מוכיחים בעליל על ירידה ניכרת של היהודים במסחר, וירידה, אם כי פחותה יותר של חלקם בתעשייה (על אף הגידול האבסולוטי). הגידול האמיתי של היהודים במסחר הוא 45%, בתעשייה – ב-23.7% פחות מהגידול, שהיה מתאים למספרם בענפים אלה.

על יסוד ניתוח מעמיק של גידול מספר היהודים במקצועות הנ"ל, וכן של עליית משקל התעשייה בחיינו, מוכיח המחבר, שחלק מהגידול במסחר נדחק לתחום התעשייה, ליתר דיוק: למלאכה הזעירה המפוררת והמפוצלת.

הגידול של מספר היהודים העוסקים במסחר ותעשייה, לא עמד בהתאמה לגידול מספר מפעלי המסחר, מחזורי המסחר והייצור התעשייתי בארץ; ריבוי מספר החנויות הזעירות ומפעלי התעשייה מוכיח על פיצול עצום של המפעלים וההכנסות ועל ירידה מכריעה ברמת-החיים של השכבות הללו.

אולם כאחת עם זה גדל לאין ערוך – הן באופן יחסי והן באופן מוחלט, אך לא באופן שווה, חלקם של הלא-יהודים בענפים הנ"ל. ההתקפה העיקרית הייתה על העמדות החלשות ביותר של המסחר. ויש להטעים, שמלבד החיסול הגלוי של עמדות יהודיות, קיים חיסול כמוס, איטי, אך יסודי, המתבטא בירידת הפדיון במסחר היהודי בכללו וירידת שכרה של המלאכה. “כל כמה שצר בסיסה של עמדה זו או אחרת, כן פחות בטוח עתידה הקרוב”. הגידול של עמדות הלא-יהודים בענפי המסחר והתעשייה דוחק, איפוא, את היהודים מענפים אלה במישרין ובעקיפין ומצמצם את בסיסם.

תהליך המעבר לתעשייה מתבטא, בעיקר, בגידול מספר הפועלים השכירים, בעלי המלאכה הזעירים העובדים עם בני משפחותיהם ולעתים עם 1–2 פועלים. מעמד הפועלים היהודי עסוק ב-95% במלאכה, בתעשיה הזעירה, במסחר ובמקצועות שניים ושלישיים שונים, ורק ב-4.5% בתעשייה הגדולה והבינונית.

מלים מספר בנוגע למסחר: בענף זה עסוקים בפולין 425.671 יהודים (עם משפחותיהם כמיליון נפשות); מהם 335.173 (78.7%) במסחר הזעיר, בתגרנות ללא עובדים שכירים (אגב, גם בענף המסחר, כביתר ענפי הכלכלה, הדיפרנציאציה החברתית הפנימית אצל היהודים, חלשה יותר מאשר אצל עמי-הרוב).

כל כמה שגדל היישוב הכללי במספרו⁹ (והוא גדל בממדים גדולים, באופן אבסולוטי ויחסי), כן נשמט והולך ענף-קיום זה מידי היהודים, הואיל והיישוב הכללי לא זו בלבד שהוא מספק מועמדים רבים למסחר, כי אם גם עולה במשקלו כצרכן. שאלון משנת 1938 שהקיף 19 אלף חנויות יהודיות הוכיח: שאחוז החנויות היהודיות הופחת במשך שנה (מ-1937 ל-1938), מ-72.4% ל-70.1%. בשנה זו עצמה נוסף אצל הלא-יהודים 15% ממספר החנויות בשנה הקודמת!

אחוז החנויות היהודיות נמצא ביחס פרופורציונלי הפוך לגידול הערים: 3/4 בעיירות עם אוכלוסייה של פחות מ-5.000 נפש, ורק 3/5 בערים עם אוכלוסייה של יותר מ-25 אלף 3/4 בעיירות עם אוכלוסייה של פחות מ-5.000 נפש, ורק 3/5 בערים עם אוכלוסייה של יותר מ-25 אלף נפש. ודוקא בעיירה הקטנה הולך וכובש לו מקום המסחר הפולני, העולה משורשי מציאות חברת הרוב ונתמך על-ידי כוחות-מדינה חזקים.

בהיסתמך על חומר מחקרי מקורי ומדוייק, מציין המחבר סולם של שלבי-דחיפה ודחיקה של היהודים מחיי-הכלכלה בפולין. וזו התמונה של דירוג-הפלִיטה: שלב א' – המסחר הכפרי; שלב ב' – מסחר השוק בעיירה; שלב ג' – המסחר הקמעוני בעיירה; שלב ד' – המסחר הקמעוני בעיר הבינונית והגדולה; שלב ה' – המלאכה הבלתי-מקצועית בכפר ובעיירה; שלב ו' – המסחר הבינוני; שלב ז' – המלאכה בכלל; שלב ח' – התעשייה הזעירה; שלב ט' – המסחר הסיטוני; שלב י' – התעשייה הבינונית; שלב י“א – התעשייה הגדולה; שלב י”ב – החקלאות היהודית.

לא פה המקום להתעכב על המצב לפרטיו, ולציין את כל דרכי ואמצעי ההגנה העצמית. המגמה הכללית של התפתחותנו בפולין – תוצאה של כוחות ומסיבות חיצוניים בהשפעתם על המבנה המשקי-חברתי והלאומי-התרבותי המיוחד שלנו – ברורה, ופירושה: קרקע מתנודדת, הרס מבפנים, להבות שנאה ובוז.

*

כל פעולת עזרה והצלה וארגון בתפוצות יש לה ערך וסיכויים רק במידה, שהיא מבוצעת לאור התפיסה הברורה של עתיד העם ולאור גאולתנו הלאומית והחברתית בארץ-ישראל.

כשם שחלום שיבת ציון בשילובו עם התפקיד הכלכלי-החברתי, חיזק את כוחות העם לעמוד על נפשו ובשרו, ולשמור על ייחודו וקיומו, כן יְגַבֵּשׁ חזון התחייה העברית, בשילוּבו עם התהליכים ההיסטוריים היסודיים בחיי העם בדורנו ועם המצוקה הגוברת, את העם ויכשירו לעמוד על נפשו להישמר מייאוש וניוון ולחתור בהתמדת-גבורה להקמת מולדתו בארצו.

התנועה הציונית הארץ-ישראלית חייבת להופיע בפרספקטיבה שלה, בבהירות הדרך ובמערכת פעולות של ממש, – כבשורת הגאולה היחידה של העם, כתובעת וכנתבעת, להרעיף אמונה בחיים ובעתידנו, באשר בה התגלמה נקודת-הלהב והבוחן שבגורלנו.

על הציונות לחתור באופן דחוף לתיאום פעולות-ההווה בתפוצות עם מפעל הפּדוּת בארץ. ובזאת תבחן. נודה, כי לא את כל המוטל עלינו עשינו – שלא תמיד מלאנו כראוי את חובתנו. נבדוק, איפוא, את דרכנו. גאולת העם ושחרורו לא תבוא אלא בכוחות עצמו בארצנו.