מר א. ב. יושב בלונדון ככַתָּב של עתון רוסי זעיר באחת מערי-השדה. הוא מדבּר אנגלית צחה למדי, ולפני זמן-מה הזמינוהו להרצות על רוּסיה בעיר מסחרית גדולה. רשות-הדיבּוּר למר א. ב.

*

הסכמתי. ההכנסה – לטובת החַיילים הפצועים מבני אותה עיר; מדוּע לא אסכים? והאנגלים כה שמחים כעת לכל מילה על רוסיה. אמנם לא נואֵם אנוכי וגם אינני מכיר אלא את רוסיה השטחית, העירונית; אך, על כל פנים, כיוָן שקורא אני עתונים רוּסיים והאנגלים אינם קוראים אותם, אפשר ואפשר לחבּר הרצאה הגוּנה, ביחוד אם יש שהוּת לכתוב אותה מראש ולמסרה לעיוּן למגיהה מכרה. הסכמתי. תארתי לי כי ההרצאה תהִיה ככל הרצאה: מקצת הציבור יבוא להאזין ומקצתו יִשאֵר בבית או יתפזר בבתי-הראינוֹע; ישב ראש נשיאה הצנוע של אגודת-הצדקה, שלטובתה אני מרצה; שנַים-שלושה עתונים ישלחו רפּוֹרטרים וידפיסו דין-וחשבון בשלש שורות. השומעים ימחאו כף, ואני אמהר לרכבת ובבוקר אהיה כבר בלונדון. הסכמתי.

פתאום, שבוע לפני ההרצאה, קבלתי ממזכיר אגודת-הצדקה איגרת ארוכה כתובה במכונה. בה הוסבר בפרטי-פרטים, מתי עלי לבוא ומתי לשוב וכיצד אבלה שם את זמני. ובכן: בשעה אחת אחרי-הצהרים – ארוּחה בלשכת-המסחר בנשיאות ראשה הנבחר הלוֹרד מ'. בין 3 ל-6 סיור במפעלי-החרושת, העירוניים והאחרים, ונסיעה לבית-החולים הצבאי. בשעה 7 סעוּדה אצל ראש העיר; בשעה 8 – ההרצאה. תדהמה אחזתני. מה ענין לשכת-המסחר לכאן, מה לי וללוֹרד, לבתי-החרושת ולראש-העיר? כתבתי למזכיר, כי כל זה חביב ונעים, אך הרי אינני אלא איש פרטי קטן, עתונאי צנוּע, איני מייצג שום דבר ושום איש ואין לי כל זכות לקבלת-פנים חגיגית.

ברם, לפני שהגיע מכתבי לידו, קבלתי מכתב שני ממנו. הוא ביקש שאשלח את תמונתי בשביל העתונים, – אם אפשר, בלבוש רוּסי לאוּמי. מלבד זאת ביקש שאמציא את תכנית הרצאתי על מנת להדפיסה בעתונים; ובשביל לפטרני מטרחה מיותרת, צרף בעצמו תכנית לדוגמא, והוסיף, שאם אינני חולק עליה, ימסרנה מיד למערכות. הספקתי לראות אך זאת: “חלק ב‘: רוּח העם הרוּסי (הדת, המלוּכה, המולדת). תהילת הקוזקים בעבר ובהוֹוה. גדולי-המצבּיאים מסוּבוֹרוֹב עד ניקוֹלאַי ניקוֹלאַיֶביץ’”. כשוב אלי רוּחי אחרי ההתעלפות, רצתי לטלגראַף ושלחתי מברק בן שלשה עמודים.

והנה הגעתי. קיבּל את פּנַי המזכיר, אדם חביב מאוד. הוא הצטער על אי-הבנה זו; אמר, כי למחוק את התכנית כליל היה מן הנמנע, אך, בשים לב לרצוני, הדפיסה בצורה מקוצרת. החלטתי כי מוטב שלא אקרא מה כתוּב בה – למה אעכיר חינם את רוּחי בגלל דבר שאין להשיב. אך בלי-משים נפל מבטי על שורה אחת: “המיסטיציזם של נשמת העם הרוסי” זכרתי בפלצוּת כי מעודי לא קראתי אף שוּרה על חיפושי-אלוהים. “מנַין העלה אדוני את כל אלה”? – שאלתי את פי המזכיר בקול חלוּש של אדם שהוּכּה ללא תקומה ולא איכפת לו עוד שום דבר בעולם. הוא נתן בי עינים תמהות, כשכל תוי פניו מביעים אמוּנה שלמה, כי דוקא כך ולא אחרת יאֶה להרצות על רוּסיה; ואולם חזר ואמר באדיבוּת, כי הוא מצטער על אי-ההבנה. בינתיים הגיעה השעה להתגלח וללבוש מעיל-ביקור, ואנחנו נסענו ללשכת-המסחר.

תארו לכם ארוחה באולם מפואר של ארמון ענקי לשמונים איש. כל השמונים – מסוחרי העיר. אחר-כך הוסבר לי, כי כולם יחד יצגו הון של מאה מליון לירות או למעלה מזה. הצעיר שבהם היה כבן חמישים. כאשר הציגו אותם לפנַי (אמנם כן: לא אותי לפניהם, אלא אותם לפנַי), שמעתי כמה שמות של תעשיינים, הידועים אף ברוּסיה לכל מי שמזדמן לבית-מסחר משוּבח. המציג היה הלוֹרד מ. בכבודו ובעצמו, מליוֹנר זקן, שיצאו לו מוניטין של פינַנסיסט גדול. למען האמת עלי לציין, כי היו בכל-זאת שני יוצאים-מן-הכלל – הבישוף וראש-העיר: לפניהם הוצגתי אני ולא הם לפנַי. כן, רבותי, היה שם גם ראש-העיר וגם הבישוף, רדוּ-נא לעומקו של דבר! אני מקבל לפי התעריף המלחמתי שלשה רוּבּל למברק ורשאי לשלוח לא יותר משלשה מברקים ליום, ובדפוס עתוננו עדיין אין “לינוֹטיפּ”!

בשעת הארוחה ישבתי לימין הלורד-הנשיא; את ראש-העיר הושיבו לשמאלו של הנשיא ואת הבישוף לימיני. פני הבישוף היו חביבים עד-מאֹד; אך מעודי לא דיבּרתי עם בישופים ואף אינני יודע, כיצד אומרים באנגלית “הוֹד קדוּשתך”. הלורד מ. פּזל, כמדומני פּעמַים-שלש לעֶברי, לראות אֵיך מחזיק אני סכין ומזלג. ואולם תורה זו למדתי על בּוריה. את הסכין והמזלג יש לאחוז אחיזה קלה, בשלש אצבעות, סמוּכים זה לזה ככל האפשר, ועל המרפּקים להיות צמוּדים אל הגוּף; אם צריך להניח את הסכין והמזלג, ולוּ גם לרגע, יש לשים אותם על הצלחת במלוא-אָרכּם ולא כך, חלילה, שיהיו השיניים או הלהב על הצלחת והידית על המפּה. המזלג צריך לפעול כשגבּו למעלה, ולאחר שנועצים אותו בחתיכת-בשר, יש להדבּיק אליה בסכין קורטוב תפוחי-אדמה, קורטוב אפוּנה, קורטוב מכל השאר המוּנח בצלחת, לפַסל מכל אלה כּוּפתה קטנה, אך מהוּדקת ומדודקת, מעשה-אמן, המכילה בקרבּה מיקרוֹקוֹסמוֹס של חמרים מזינים – ולשלחה אל הפה. עמדתי, כנראה, בבחינה בעיני הלוֹרד, והוא אמר לי חרש: – הכּוֹס הראשונה תוּרם לחיי המלך; הכל יקומו על רגליהם, וגם אדוני יקוּם. הכוס השניה – לחיי אוֹרחנו, כלומר, אדוני; הכל יקומו – ואדוני אל יקוּם.

והנה הוא קם. באוּלם הוּשלך הס. הוא הרים את כוסו וקרא קצרות: “ג’נטלמנים, המלך!” הוי, רוצה הייתי להיות מלך באנגליה. שני מיני גדוּלה ישנם בעולם: של חג ושל חול. זו החגיגית אינה אוהבת להיגלוֹת לעיני הבריות אלא במקרים נדירים, בטקס הדוּר, מרחוק; מגע תדיר מדי בהמוֹן-העם מסַכּן את סַמכוּתה; פשוטו של דבר, היא חוששת להמאֵס על הקהל. ולעומת-זאת ישנם דברים גדולים, שטעם חוּלין להם, ואף-על-פי-כן אינם נמאסים לעולם, כאויר, לחם ומים. והיא-היא, לדעתי, הגדוּלה האמיתית. המלך באנגליה – מוסד של חוּלי חוּלין. לא זו בלבד שישתו לחייו בכל סעוּדה, בה ישתו בכלל לחיי מישהו: על כל מעטפה מתחנת-המשטרה או מסניף-הדואר מוּדפס: “בשרוּת הוֹד מלכוּתו”, ובכל ראינוֹע, ערב-ערב בשעה 11, מופיעה תמוּנתו על הבד כאוֹת שההצגה נגמרה והקהל מתבקש ללכת הביתה. אך כדאי היה שתשמעוּ, כיצד שמונים “פני העיר”, שמונים תעשׂיינים וסוחרים באים-בימים קוראים “היפּ, היפּ, הוּרֵי!” בקול-רם, בנחת, ביסודיות, בהכרה עמוּקה, באותה התלהבות שלוָה, אף היא בת-חולין, שאינה מתבּלה לעולם.

אחרי המלך בא תורי. הלוֹרד שלי קם שוּב, הוציא מכיסו פיסת נייר והתחיל לקרוא נאוּם באֹזני. כן, לקרוא; כי לאמיתו של דבר, הכילה אותה פיסת-נייר ארבעה דפּים מוּדפסים ברמינגטון. מתחילה הוא תיאר את גדלה של רוּסיה, את אוכלוסיה, פּירט את עריה הראשיות; עמד על עיקרי הסחורות של היבוּא והיצוּא; הצביע על רצונה העז של בריטניה לקשור קשרי-מסחר אמיצים עם בעלת-בריתה הגיבּורה והאדירה; ציין בסיפּוּק את העניין בלימוּד הלשון הרוּסית, שנתגלה בזמן האחרון באנגליה בכלל ובעיר הזאת בפרט. אך עם כל אלה לא יוכל, לדאבונו הרב, להעלים מן האורח הנכבד את האמת המצערת, כי עיקר המכשול לפיתוח ההתקרבוּת המסחרית הוא גובה המכס הרוּסי, שהוא נאלץ לכנותו כמעט פרוֹהיבּיטיבי; ולכן הביע תקוָה, כי לאחר המלחמה ישוּנו התעריפים הרוּסיים לטובת שתי המעצמות. על יסוד כל השיקולים הנ"ל הוא הציע להרים את הכוסות לחיי האורח הנכבד. וכל שמונים האישים קמו, הרימו כוסותיהם, שרוּ שיר במקהלה וקראו: “הוּריי, הוּריי, היפּ, היפּ, הוּריי!” (הוּריי פירושו “הידד”), – בקול רם לאין-ערוך מאשר לחיי-המלך; בקול רם כל-כך, שנשמע לי מתוכו צלצול של מאה מיליון דינרי –זהב; וכל זה לכבודי.

אני מבין: בפיכם מתבקשת המלה: חְלֶסטַקוֹב. כמובן גם אני חשבתי כל הזמן על חלסקטוב. עינַי נפקחו לראות נכוֹחה ולראשנה בחיי הבנתי לרוּחוֹ של חלסטקוֹב. חלסטקוב אינו רמאי כל-עיקר ואינו ריקא ופוחז. הוא פשוּט – קרבן הנסיבּוֹת. אם משום-מה חשבוּך לאדון פינַנסוב, גזירה היא שתשׂחק את התפקיד הזה, אם תרצה ואם לאו. אי-אפשר לאַכזב שמונים נכבדים, לעשותם שוטים בעיני עצמם. הרגשתי בפירוש, כי אם יִגַש אל אחד המיליוֹנרים הישישים הללו ויבקש רשוּת לקרוא לבנו בשם ריּוריקוביץ', אענה על-כרחי: “למה לא? ייקרא…”

בקיצור, קמתי ונשאתי נאוּם בעל ערך מדיני חשוב. אישרתי כי רוסיה תשמח מאוד להתקרבוּת מסחרית ובחפץ-לב תעשה לשם כך כל מה שתוּכל. ואוּלם להפחית את המכס סרבתי – מפני נטל החובות העצום וביחוד מפני הויתור על ההכנסה מיי“ש. הצבעתי על כך, שאיסור מכירת המשקאות החריפים הוא מטב-הסגוּלה להרמת יכלתם הכספית של האוכלוּסים, ולכן יהיה בכוחם של האוכלוסים הללו לשלם כל מכס שהוא בצירוף רוָחים הגוּנים. הזכרתי להם, כי הגרמנים לא נבהלו בשעתם מפני אותם אותם תעריפים, שכבוד הלוֹרד האציל כינה אותם פרוֹהיבּטיביים. בהזדמנות זו נזפתי בהם בכלל נזיפה אַבהית על קפאונה ואי-גמישותה של מסרתם המסחרית. בסוף דברי הוספתי, כי קידמתה הכלכלית של רוּסיה תהיה על כל פנים, תלוּיה בהרבה בזה, מי יהיה בעל הדרדנלים; וסיימתי בהרמת-כוֹס לברית-נצח. כל ה”פּנֵי" מחאו כף, והלורד, הבישוף וראש-העיר לחצוּ את ידי.

איני רוצה עוד לתאר, כיצד הראו לי את בתי-החרושת ואת בית-החולים. איני רוצה לתאר את הסעודה אצל ראש-העיר, בה הושיבוּני בראש השולחן, ושכנתי חקרה אותי בפרטי-פרטים על שלוֹמם ואָפיים של רבּי-המלוּכה, אשר לא ראיתים מימַי ואף לא אזכור בדיוק את שמותיהם. איני רוצה לתאר את ההרצאה, יספיק פרט אחד. נכנסנו לאוּלם לא סתם בסך אלא בטוּר ערפּי, בצורת תהלוכה של 12 איש. בראש צעד הבישוֹף (הוא ישב ראש בהרצאה), אחריו – אני, אחרי– ראש-העיר ושרשרתו על צוַארו, אחריו הלוֹרד, ואחרי הלוֹרד עוד יקירי-קרתא. אך הופענוּ באוּלם, פרצה התזמורת ב“אל, את הצַאר נצור!” ולצלילי אותה מוּסיקה ולרעם-התשואות עלינו אחד-אחד לבמה…