רקע
זאב ז'בוטינסקי
בְּדוֹרוֹת חֲשֻכִּים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הוצאת ערי ז'בוטינסקי; תש"ט

את המעשה הזה סיפּר לי פרוֹפיסוֹר של אוּניברסיטה גדולה, מלוּמד מפוּרסם, אך איש-פרדוֹכּסים. עוד לפני-כן קרא באזנַי הרצאה ארוּכה על כך שימי-הבינַים היו, בעצם, ימי-נוֹעם לרוב בני-התקופה, תוֹר של שׂמחים-בחלקם, תוֹר של שיווּי המשקל; והרבה ממַה שנחשב, מפי השמוּעה על הזמן ההוּא, לגילוּיי עריצוּת, נראָה באוֹר אחר לגמרי בעיני האוֹבּיֶקטים של אותה עריצוּת. גם ההרצאה נחרתה בזכרוניֹ, אך אותה אמסוֹר בפעם אחרת; לפי שעה אמסור את המעשה. הפרופיסור טען, כי מצאוֹ בכתב-יד עתיק; ברם, אינני ערב לא לעובדה זו, לא לעוּבדות המסוּפּרוֹת בגוף-המעשה, ולא למסקנוֹתיו של הפרופיסור.


*

המעשה אירע בשנת 1358. בעצם, ימי-הבינַים האמיתיים כבר היו אז נחלת-העבר; אך גם הריניסַנס הרשמי לא החל עדיין – ביתר-דיוק, לא התפשט עדיין מאיטליה לאירופה המערבית. ואולם על תרדמת-הנחת, התרדמה-מרצוֹן, הקיץ הקץ זה-מכבר. אם לא הבּרוֹן עצמו, הרי אביו וסבו ביקרוּ בקונסטנטינופּוֹל או במצרים – בנחלוֹת נסיכי-המזרח הפזרנים, שהיו, בעצם, החברה ההגוּנה היחידה בתקוֹּפה ההיא; והבּרוֹן הביא משם והנחיל לזרעוֹ את הרעל של אי-שקט, של חיפּוּשׂים, סקרנוּת, חמידה – דוקא אותו רעל הקנאה, שעל העדרו הוּשתת אָשרה של התקוּפה הקוֹדמת.

דַנטֶה רוֹאה בנחש הקדמון את התגלמוּתוֹ של חטא אחד ויחיד: חטא הקנאה. בפעם שניה בדברי-הימים גרש השרץ הפּתּאי את האדם מגן –העדן. האדם החל שוּב לחשוֹק ולרצוֹת: מקצוֹע פסול בעיני רבונו-של-עולם. הבּרוֹנים – חשקה נפשם בגביעי-זהב, גבירותיהם – בפנינים ומשי, הסוחרים – ברוחי-יֶתר; והמַלוה-בריבית, זה נושׂא הלפּיד הראשי של הקידמה, חשק בנֶשֶׂך כזה, שיתן לו כיסוּי לכל סיכּוּניו במשלח שקי-דינרים בדרכים משוּבּשוֹת ממילאַן לאַאַכן ולוינה. כל אלה, בסופו של חשבון, נגבו מן האיכּר – וכך, מרוֹב חמידוֹת חדשות, התמוטטה גם בקתתו – יסוד-היסודות של העולם הזה.

בשנת 1358 נסתיים הדבר בזַ’קֶרִיָה. מה שמענין אותי ואת הקורא במאוֹרע זה הוא הפרט, כי הרוֹזן אַלבֶּר דה-לה-רוֹמַנד ישב אז בטירתוֹ קוֹל-די-לוּ – ואוֹבֶרְן כולה מסביב לטירה להטה כבר באש המרד.

מחבּר הכרוֹניקה מגלה, כי איש לא היה שׂנוּא על נתיניו בכל אותו מחוֹז כאלוּף זה. מימי-נעוּריו נתפּרסם כמפלצת בשל אכזריוּת אגדית, שהיתה למלאכת- מחשבת. סניגוֹרוֹ לא יוּכל אפילו לתרץ את פשעיו בחוֹם-מזג. דבריו נאמרו תמיד בנחת; ובמגעוֹ עם משוּעבּדיו, ביחוּד עם הנשים, גילה תמיד מה שהייתי מכנה אדיבוּת יהירה – ויתכן כי דוקא אדיבוּת זו, עוד יותר מכל חמסיו ושפטיו, נטעה מחשבות אסוּרות במוחות איכּריו. הוּא הקדים אחד מגינוּניו המפורסמים של לוּאי י"ד – להסיר מגבעת בתשוּבה לקידה של שפחת-המטבח. עם האיכּרים דיבר קצרוֹת וּזעוּמוֹת, אבל בלי גסוּת. ובו בזמן, לבּראַקוֹניֶרים שנתפסו בנחלותיו יצקו עופרת רוֹתחת לתוך גרונם או לעורקיהם. בכפר שאַרדוניֶר, בעווֹן פיגוּר בתשלוּם המַס, ניתלו, לפי פּוּר, עשרה בכורות בלילה אחד. לא עבר שבוע בלי מלקוּת המונית בכתלי הטירה קוֹל-די-לו, בימי שבתו של הרוֹזן אַלבֶּר בתוכה, והמגלב נקנה במיוחד משוֹדד-ים מטוּניס ועשוי היה מעורה של איזו חיה אגדית-למחצה ממשפחת עבי-העוֹר. ואף-על-פי-כן (וזה אָפיני ביותר לאותה התסיסה, שהספיק לחוֹלל במוֹחוֹת-איכּרים הדבר הנקרא רוּח-הזמן), בעיקר שׂנאוּ את הרוֹזן לא בגלל אכזריותו דוקא. התלונה העיקרית בפי משועבדיו היתה אחרת: הרוזן אלבר, אחרון-חסידיה של המסורת, שבטלה כמעט בכל אתר ואתר, שמר וקיים הלכה למעשה אותה הזכות המשפילה ביותר מכל זכויות-הפיאודל, שהצרפתים מכנים אותה בלשון נקיהdroit du Seigneur.

זכות זו יצאה מכלל-שימוּש בחלק זה של אירופּה זמן רב לפני הוָלדו של הרוֹזן אַלבּר. איש לא עירער, כמובן, על הצוּרוֹת הרגילות של שעשוּעי האצילים באשת הנתין או בבתוֹ; ואולם זו היתה פרשה מוּצנעת, בלתי רשמית. מה שאין כן – פקוּדה להביא את הכּלה כמעט ישר מן הכנסיה, בעוד זֵרה לראשה; הוראה אדמיניסטרטיבית קרה, בלי פיתוּי ובלי אוֹנס, כעין חלק מפּעוּלת-הרָשוּת לגביית מסים. ראשונות מיחוּ על כך הגבירוֹת, כלומר, לא בכפר אלא בטירה: עוד סימן אחד לנֶמֶק שפּשׂה בגוּף החברה הזאת, כה שאננה וסלחנית עוד לפני זמן קצר. גם הפּמליה המלכוּתית בפאַריס וגם האצוּלה הכפרית הביטו מכבר בעין רעה על אותם אדוּקי-הנושנוֹת, שהוסיפו לקיים בגוּפם מסוֹרת בטלה ומבוּטלת זו. אלא שלא דבר קל היה להביט בעין רעה על הרוֹזן אַלבּר. לחצר-המלך לא היה בא, ואילו הסַיִף בידו כחוֹמר ביד היוֹצר, ולא אחת נזדמן לו לשלח את יריבו חי, אך בלי אוזן או חוֹטם. הוא נתאלמן בעודו צעיר, ועל-כן לא היה נתוּן גם להשפּעת אותו גילוּי ראשוני של הפֶמיניזם הטירתי, שהזכרתיו זה-עתה. למזלם של נתיניו במחוז אוֹבֶרן, בֵרכם הגוֹרל במשך שלשים השנים האחרונות ביבוּל ריבוֹת מכוערות להפליא; אך בּדוֹר הבא-בימים היו עוד נשים כמוּשות, שעל כלוּלוֹתיהן נשתמרוּ בפי השמוּעה סיפוּרים מבישים.

ולפתע-פתאום, רק חמש שנים לפני הזַ’קֶרִיָה, עלה הרוֹזן אַלבּר על כל שיאיו הקודמים. המבצע הזה עורר התמרמרוּת חמוּרה באצוּלת המחוז, ואיזה הגמוֹן כעסן בקלֶרמון אפילו נשא על כך דרשת-זעם. המאורע הזה ידוע בשםLe scandale de Marie – Jehanne – Marie. בשנה ההיא, בכפר פְרֵי-לַ-גֶפּ, עמדו להנשא ביום א' אחד שלש ריבות ולאו-דוקא מן הכּעוּרוֹת שבהן. לוּ אירע הדבר לפני עשר שנים, לא היה נרתע הרוזן אַלבּר אף מפני הזדמנוּת משוּלשת; אך, על אף מראֵהוּ הצעיר וקומתו הזקוּפה, הוא עמד כבר בסיוּם העשור החמישי לחייו. לכן ציוָה לחוֹג את שלש החתונות לא בבת-אחת, אלא בשלשה ימי א', בזה אחר זה.

זכר העלבון הזה עוד עמד בעינו. זַ’נה הטֶחַנית, מריה האדמוֹנית וּמַריה חרוּמת-אף לא נפלו משאר הנשים שבכפר, ככוּלן אזרוּ כוח למשוך בעוּלן הנשי, ככוּלן קיבלו בהכנעה את מכות-בעליהן; אך הורגש כי מנודות הן, ואף בעצמן לא העיזו עוד להרים קול בויכוח עם השכנה, מפחד שמא תזכיר להן, בתשובה, La chose. ברם, בעליהן העלו את זכר La chose בכל ריב משפחתי; ובימי-חג, בשבתם עם ידידיהם בפוּנדק, נעץ כל אחד משלשתם את מבטו הזעֵף אי-לשם, מחברוֹ-ללגימה והלאה – והוא שיכור מדי או זהיר מדי או מלא-משֹטמה מדי משיפתח את פיו לדבּר.

וכעת היה כל המחוז אחוּז אש והרוֹזן אַלבּר סגוּר במלכּוֹדת. הטירה הוּשׂמה במצור; אף את המים היטוּ האיכּרים הצדה – מקצתם, מן הבאים-בימים שבהם, השתתפו בשעתם במלחמה וידעו פרק בהלכות מצוֹר. סיכוּיי עזרה לא היו משוּם צד. לברוח? היתה אמנם מחילה, שהובילה מן הטירה אל שפת-הנהר: אי-אז, בימים יותר רוֹמַנטיים, השתמשו בה, לפי אגדת-המקום, אבותיו של הרוזן לשם סילוק נשים בוגדות ואורחים מוּרעלים, ובזמן ההוּא נשמר מקום המחילה, מוֹבאה ומוֹצאה, בסודי סודות. אך המאה הי"ד נגמלה כבר מהליכות משונות כאלה. וזה עידן ועידנים, עוד לפני שלשה דורות, נמסר החוֹר הנושן מעל לנהר לרשוּתם הגמוּרה של זאטוּטי-הכפר: המקום היה נוח למשחק בשודדים; ואולם לנבכי-מעמקיו לא העיזו הללו לחדור, כי שמעו מפי הסָבוֹת, שמשוטט שם אֶלֶקֶן הזריז, אחד השדים הפּוֹפּוּלריים ביותר בימים ההם. – מראשית המצוֹר, לא זו בלבד שסתמו האיכּרים את פי-המחילה אלא גם הפקידו עליו שומרים. מבעד לחלוֹן ראה הרוזן אַלבּר במו-עיניו, כיצד, בקולי קולות, הסיעו הללו אבנים כבדות לתוך המערה, וידע איפוא כי גם דרך נושנה זו אל החירות חסוּמה לפניו. והכרה זו היתה גוברת בלבו שבעתיים לוּ ניתן לוֹ לראות, מי וָמי השומרים על המוֹצא הסתוּם.

בשבוּעות האחרונים נשתנה מעמדן החברתי של מַריה, ז’נה וּמַריה תכלית שינוי. שוּב לא היו מנוּדות. קלוֹנן נהפך לזיו-הוֹד, שלשת שמותיהן – לפּרוֹגרמה. זכר השפּלתן כאילו הפך לסמל של כל העוול הפיאוֹדלי; נקמת כבודן המחוּלל כאילו העמידה בצל – או קיפלה בתוכה – את כל סיסמוֹת-המעשה של איכּרי אוֹבֶרן. איש לא השתולל כעת בכיכר הכפר כשלש המכשפות הפרוּעוֹת הללו, שחוֹתם הזיקנה הכפרית המוּקדמת כבר מחק מעל פניהן את חינן הקודם. התחילו בדבר בעליהן, שהוציאו את חרפּתם החוּצה והפכוּה לדגל. אך עד מהרה קיבלו עליהן שלש המעוּנות עצמן את התפקיד הנשי-המסרתי של דבוֹרה הנביאה. הן נראו בכל מקום, צרוּדוֹת מרוֹב-צעקה ושיכורוֹת מתהילת-כלימתן. שלשתן יחד ערכו תכנית-שפטים מפורטת לקראת היום בו יִתפס הרוֹזן אַלבּר חי: בתכנית זה היה הכל – גם מגלב-היפּוֹפּוֹטַמוֹס, גם בּדיל רוֹתח, ולפני כל אלה גם הטלת מוּם מגוּנה. הן אילצו את האיכּרים להשבע בנשיקת צלב, כי התכנית תבוּצע לכל פרטיה ודקדוּקיה. וכאשר עלתה על הפרק שמירת המחילה החסוּמה, בחירת משמר שלא ינוּם ולא יישן, ראשונות התנדבוּ למצוָה זו מַריה, ז’נה ומַריה; ואכן בידיהן האמוּנוֹת, בתרוּעוּת גיל לא- יתואר, הופקדה מלאכת-קודש זו.

עבר שבוע ימים. נצוּרי-הטירה סבלו רעב וצמא. ז’נה הטחָנית הצליחה בלילה פנוּי (הן נטרוּ על פי תוֹר) להתגנב עד החומה והציעה למשרתי הרוזן חנינה כללית, אם יסגירוּ את אדוֹנם חי וכפוּת. היא אמרה להם, כי הצעה זו באה מטעם מנהיגי המרי; כי המנהיגים מוּכנים לשלוח להם את הצלב מכנסית-הכפר לאוֹת אוֹמן נדרם. אנשי הטירה ידעו, כמובן, מה ערך לנדר כזה, ועף-על-פי-כן היה כאן ניצוץ-תקוָה. לאחר שהתלחשו ביניהם פקדו על ז’נה להביא בלילה הבא את הצלב. אבד הרוֹזן אלבּר!

בלילה, כאשר יצאה שוב הטחָנית לדרכה, ומשׂאה, צלב-הכסף, מתחת לסוּדרה, עמדה על המשמר מַריה האַדמוֹנית. שתי אבוּקוֹת-אורֶן היו תקועות בנקיקי-הסלע; הן האירוּ את אבני המחסוֹם, שגובּבוּ למלוֹא רוחב הפתח מלמטה עד למעלה. המחסום עצמו לא הוסיף כבוד לבוניו – בסדקיו אפשר היה בנקל לתחוב יד; בכל זאת, כדי לפרקו דרוּשה היתה שהוּת, בעוד שקריאתה הראשונה של מַריה עלוּלה היתה להזעיק כהרף-עין את הכפר כולו. לא באבנים היה עיקר עוּזוֹ של החַיִץ אלא בשנאת שלש הנשים, שנהפכו לפריצי-חיות; שנאה סבלנית ובוטחת של חיות שבעות, כי אכן כעת היו החיות שבעות. בשר-ציד מיערות הרוזן עמד לרשותן; וכן גם מרתף-יינותיו של הרוזן, כי האיכּרים היו מוכרים לשומרי הטירה דלי מים במחיר חבית-יין. וגם כרגע היה מוּנח על האדמה, לרגליה של מריה, נתח צלי ועמד קיתון-יין מלא. אך ערֵבים מכל צלי ומשכרים מכל יין היו הרהורי-לבה.

ז’נה הבטיחה שתחוש הנה מיד עם שוּבה. בלי ספק, תשוב – ובשׂוֹרת ההצלחה בפיה. אוּלי מחר הוא היום! היא וז’נה וחרוּמַת-האַף תצַוֶינה על ההמון להיסוג ולעמוד במעגל רחוק, למען תוּכלנה הן לטפּל בשבוּי – כיאה לו. מחשבותיה לבשוּ פתאום הבלטה ציורית וכמעט מוּחשית עד כדי מישוּש. איני מקבל עלי למסור את תָכנן, אך בעצם היה זה חזון – שלוּליות אדוּמות, שנשתזרו לרקמה מוּפלאה על העור הלבן…אגב, לא לבן בתכלית אלא שזוּף במקצת. היא עדיין לא שכחה, על אף כל השנים הללו.

היא לגמה לגימה גסה מן הקיתון. גם ביין היה קשור זכרון מיוחד. עד הלילה ההוא, לפני חמש שנים, לא שתתה יין כזה מעודה. טעמו נשתמר אי-שם, וכעת כאילו ניתן לו פה, וקולו היה מסַפּר משהו; במוחו הפשוט של היצור הפראי-למחצה היתה שמירת המזכרת מעוּרה הרבה יותר בחושים מאשר בזכרון עצמו. טעם היין הזכירה כמה וכמה טעמים נשכחים אחרים, אז נתנו לה צלחת מלאה ממתקים; ממתקים כה שמנים, דבקים, מבוּשמים. אפילו במבוּכת-חרָדות של אותה עת היא אכלה בלי משים את כוּלם, בזה אחר זה – והנה גם כעת, בלי משים, העבירה את קצה-לשונה על שפתיה, שנעשו פתאום יבשות. היא נזכרה בסוכנת-הבית הזקנה, שציותה עליה לאכול ולשתות, – ספק-גבירה ספק-שפחה שמֵנַת גוף, אשר מפתחות כבדים היו תלויים בחגורתה. היא לא היתה מרשעת, רק פעם אחת גערה בריבה, בעצם תחילת המעשה, כאשר ניסתה מַריה, בהתלבטות נואשת, להמלט מידי הזקנה, שרצתה לרחוץ את בשרה מרגל עד קדקוד. אך עד-מהרה נכנעה לה מריה, אולי מפני שהמים היו כה חמים וריחם נעים; ומיד האירה לה שוּב הסוכנת פנים ונתנה לה ללבוש משהוּ ארוך, לבן, מרשרש במקום גלימת-הכלוּלוֹת, בה הביאוּה לשם. אמנם שמלת-כלוּלוֹתיה יפתה לעין-ערוך מאותה כתונת, ואף מזו השניה, העבה יותר, שהלבישתה הסוכנת מעל לראשונה; שמלתה לא היתה מצבע לבן פשוּט, אלא אדום, ירוק וצהוב שימשו בה בערבוּביה. ואולם מלבושי הסוכנת כאילו ליטפו את העור, היה בהם משהו המזיר את מגע המים החמים הללו, והם השמיעו כל הזמן מין רשרוּש משעשע, כרשרוש עלים ביער.

אחר-כך בא הוא. היא זכרה את חלחלתה, את החשק להתחבא בפינה, אך רגליה לא נשמעו לה בעטיו של היין והחום והריח – בקיצור, של הכל. היא עצמה את עיניה, רעוֹד וכבוֹש בִכְיה בקרבה, וחיכתה לנגיעה גסה – כי נסיון-אירוּסיה, בן ששה חדשים, כבר לימד אותה רבות. אך הוא לא נגע בה; תחת זאת שמעה קול. גם הקול דמה לכל השאר, לרשרוּש אותו אריג, לממתקים, לכל הכישוף סביב. הוא דיבר אותם דברים השגוּרים גם בפי אחרים, אלא בנעימה אחרת, – ואולי היו גם המלים אחרות; קשה להגיד. הדבר היחידי שלא יכלה מריה להעלות בזכרונה היו דוקא המלים. לעומת-זאת זכרה היטב את הכישוף; איזו הרגשה מוּזרה, מרגיעה ומישנת, שבאורח פלאי הפיגה גם את הפחד. היא זכרה את צחוקה, איזה צחוק משוּנה שלא כרגיל – מעין הצלילים הללו, המנַסרים בלילות הרחק בלב-היער, אשר לשָמעם אומרות הזקנות כי זו לילית ירוּקת-השער מתעלסת עם אֶלֶקֶן. היא זכרה גם דברים מוזרים מאלה, שעשתה ספק היא בעצמה ספק מישהי במקומה באותו לילה של ערפל וכישוף וטעם מתוק על שפתים. עסק-ביש הוא כישוף; כמוהו – כקדחת-ביצות – חודר הוא לתוך-תוכן של עצמות-האדם ונשאר שם לעד, גם אם יוּסח כליל מן הדעת לשנה תמימה או אף לחמש שנים.

צעדים קלים נשמעו ליד פי-המערה. זו היתה חרוּמת-האף. מריה האדמונית תמהה במקצת, למה באה עכשיו – הן תוֹרה יתחיל רק עם-שחר. אך משוּם-מה לא אבתה לשאול, לא אבתה לשמוע לא את קול-עצמה הצרוּד, לא אותם ביטויים חריפים שהוציאו מוניטין לחברתה. וגם חרוּמת-האף לא אמרה דבר אלא ישבה בפשטות על הקרקע ולגמה לגימה קלה; כל-כך קלה, שמריה האדמונית תמהה שוב בלבה – ומיד נתנה דעתה על כך שגם היא בעצמה אינה להוּטה לשתות, על אף היבושת בשפתיה.

דוּמם ישבו שתי הנשים זו מול זו. עיני מריה חרוּמת-האף היו עצוּמות – אוּלי נפל עליה נמנוּם, והאדמונית התבוננה בפניה בסקרנות חדשה. מה נשתנה מראֶהָ בשנים הללו! חָטמה הקנטרני, הנטוּי כלפי-מעלה, שהיה עיקר-חינה בימים ההם, דמה גם כעת לגֵדֶם עלוּב. הקמטים על מצחה רבּוּ אף מקמטי כף-ידה של מריה האדמונית. את העור קשה היה לראות בהבהוּב האבוּקות המבליחות, אך האדמונית ידעה ממילא, כי לחברתה עור נוּקשה, סדוּק ומלוּכלך. כמה טרחה הסוכנת גם על פניה-היא, כמה שפשפה אותם בדבר הלח והגמיש, הדוֹמה לפקעת קיסוס צהבהב, שנוסעי הצלָב הביאוהו, כפי שאומרים, מארץ תוגרמא.

ופתאום נראָה לה מגוחך למַריה שהיא מתבוננת כל-כך בפני מַריה האחרת. מרוב טרחה וטרדותיה, לידוֹת, תינוקות, כל עמל-הפּרך של חיי האשה הכפרית, שכחה מכבר, מה פנים ופרצוּפים לבריות בעולם. ושמא אין היא מביטה כלל במַריה חרומת-האף; שמא מביטה היא בראי חי וקוראת בקמטיו וצלקותיו את סיפוריה-היא, סיפור הרעב והעוני, הלכלוך והמכות?

חרוּמת-האף ישבה חרש כאילו נרדמה; אך לפתע הרימה ראשה, הסבה פניה אל פתח-המערה והיִטתה אוזן. מבעד לפכפּוּך הנהר וכל מקהלותיו הרגילות של ליל-קיץ נשמעו גם צלילים אחרים: יש והתחַכּכוּ קרשים בחול, כל-אימת שדחף הזרם אל שפלת-החוף סירה שטוּחה ישנה, שעגנה סמוּך למערה; יש והגיעו צריחות צרוּדות-עמוּמות מן הכפר, וכלבים ענוּ לעוּמתן בנביחה; והיה בקולות-אדם אלה משהו שהיקשה להבחין בין הצריחות לנביחות. חרוּמת-האף אמרה: – השתכרו כחזירים. אם נקרא כעת לעזרה – לא יוּכלוּ לרוץ; יזחלו על ארבע.

שוב החרישוּ הנשים והמתינו. כעת נמנמו שתיהן יחד; רק לפרקים פקחה אחת מהן את עיניה ונתקלה במבט חטוּף של חברתה. שוב נשמעו צעקות מן הכפר; וכעבור כמה רגעים התפרצה אל המערה ז’נה. בידה היתה אבוּקה, פניה הוּארו אור חזק; לחייה ועיניה להטו, פיה היה פעור במקצת, כאילו חסר לה אויר לנשימה. בעודה בפתח קראה בקול:

– חסל, מחר נקבלנו!

שתי המַריות קפצו ממקומן. היא סיפרה להן הכל בפרטי-פרטים. לֶה-קאַטאַלאַן עצמו, יד- ימינו של הרוזן, בא ליטול מידה את הצלב; שוטה – כפה אותה לנשק את הצלב! זה לא אכפת; גרוע מזה שאילץ אותה לחַכּוֹת, לחַכּוֹת עד בּוֹש, עד שעלה בידו להתגנב אל מקום המיוּעד ליד הצריח… – בקיצור, הכל יעשה מחר, בין שחר לצהרים. בלילה אי-אפשר: על עצם סף דלות ישנים שני שומרי-ראשו המוּשבעים, שאזנם אטוּמה לכל שידוּל. אך בבוקר יֵצֵא לפקוד את המשמרות; אז יתנפּלוּ עליו המשרתים ויקשרוּ את ידיו ורגליו. היא, ז’נה, חזרה משם במרוּצה, ולא ידעה את נפשה מרוב-אושר. גם כעת לא תדע את נפשה מרוב אושר… רק הצפּיה הטילה עליה אֵימה. אין לך דבר גרוּע מזה – מעמוֹד וחכות עד אין-קץ. אז באות המחשבות ופורחות-להן ורוקדות בסופת-מערבל כעולה על רוחן, כאילו לא ראשך הוא זה אלא רשות-הרבים, – מין שממה בלי גדר, אשר כל חיה רעה מקפצת בה כרצונה, עד שדעתך נטרפת עליך… – אין דבר, מחר בצהרים תהיה לעומת-זאת שמחה וצהלה. שמחה לכל; אם כי התם הזה לַה-קאַטאַלאַן האמין, כנראה, באמת, כי אותו ואת כל הכנוּפיה ישלחו לחָפשי. “נשקי את הצלָב”. פתי שכמותו! ענין גדול – נשיקה. מי זוכר נשיקות?

ז’נה הטחָנית ידועה היתה בחירוּת דעותיה. היא צחקה וחזרה:

– מי זוכר אותן?

מַריה האַדמונית ישבה, כבשה עיניה בקרן-זוית ואמרה עמוּמוֹת:

– יש גם כאלה הזוֹכרוֹת.

ז’נה פנתה לעברה בתנוּעה חטוּפה, אך לא ענתה לה מאוּמה. היא כיבתה את אבוּקתה בערמת טין לח, כי החסכנוּת היתה טבוּעה בדמה, וקרסה בצד חרוּמת-האַף, ושוּב, משך שעה ארוכה לא נשמע שום קול מלבד נפצוּצי ענפים מלאֵי- סרף וחריקת הסירה בחול ופכפּוּך-הנהר והמוּלת-הלילה וקולות השיכורים והכלבים ממרחק, והמרחק כאילו הלך וגדל מרגע לרגע. אף אחת משלָשתן לא ישנה, עיניהן היו כעת פקוּחות לרוָחה, אך הן לא הביטו אשה בפני רעוּתה.

יש רגעים כאשר המחשבות לובשות קול, כביכול; אך דוקא ברגעים כאלה חורגות הן מתחוּם השגת הלשון ולא תדביקן עוד מילת-אנוש. יש מקהלת-זמרה; ויש (אלא רק ברגעי מפנה בחיים, מפנה חמוּר לבלי-שוב) מקהלת-שתיקה. ואין גרוּע מלחַכּוֹת. כאשר הגעת למפנה ועליך לחכות – או-אז באמת נעשית נפשך כחגו בהרים, בו תגעש רוח-עוז מימין לשמאל ומשמאל לימין, עד אשר תעקור מקרבך כל כוח-רצון…

גניחה פלחה את הדממה, גניחה נמוּכה וגדוּשה, שלא תתוֹאר במלים, כגניחת החיה – ויצאה הגניחה מפי זַ’נה. היא תפסה את האבוּקה הכבוּיה, קפצה על רגליה והיכתה בחמת-טירוף על מיתרס-האבן. אבן קטנה, כגודל אגרופה, לא יותר, נידרדרה מן הנקיק שבין שני גוּשי-סלע. הסדק זעיר היה, אך, כנראה למלוא עומק המחסום: מן הסדק נשבה רוּח – נשיבה חלשה, אך בלתי-פוסקת. בזרם-אויר קלוּש זה נדפה נשימת המחתרת הטחוּבה, והיא קרה מרוּח-הנהר הרעננה שבפתח; ואוּלי לשלש הנפשות שבוּרות הצפּיה, אותה צפּיה שאין בעולם דבר גרוּע ממנה, היה בה בנשיבה זו גם משהוּ אחר: היה טעם דבש ריחני, היה בּוֹשׂם, פיתוי, – רמז, הלחוּש באוזן מפּי השטן או מפי בן-אחיו אֶלקן השובב – זנבנבו דומה לעלוּקה ומשכּנוּ, אומרים הבריות, במעמקי- האדמה…

אדוני הצעיר, זה, בעצם, סוף-הסיפוּר. שורת- ההגיון נותנת, כי מתרס שכזה לא קשה לפרקו; וכי אשה כפריה, אם גם נבל חן- פניה לא תש כוח ידיה. והאיכרים בקול-די-לוּ היו בגילוּפין. והסירה השתכשכה במים בו במקום.

בבוקר השכם נפנף לה-קאַטאַלאַן מעל החומה בסוּדר לבן ובישׂר לאיכרים, כי הרוזן אַלבּר ושני שומרי-ראשו נמלטו מן הטירה בלילה. הכרוניקה, אשר עליה – נא לזכור זאת – מסתמך אני כל הזמן, מכילה גם תיאור מפורט, מה עשו בקאַטאַלאַן, בכנוּפיתו ובסוֹכנת השמנה; ועוד ביתר-פרטוּת מתוֹאר בה גורלן של מַריה, ז’נב ומַריה – לאחר שתפסו אותן האיכרים. אך כל אלה יקרא-נא אדוני בעצמו – אם ימצא את כתב- היד העתיק ההוא.

המלצות קוראים
תגיות