בכרך זה מכוּנסים כל הסיפורים שבקובץ Разсказы (פאריס, 1930), ומלבדם הסיפּור “בעל־בית כזית” (במקור Мужичек с ноготок, נתפרסם לראשונה ב“אוֹדֶסקיא נוֹבוֹסטי” והועתק ב“ראַזסויֶט”, 1911, גליונות 3־4), וכן הסצֵינַריוֹ לסרט־ראינוֹע “גַּנְצֹרִי”. סצינַריו זה נכתב באנגלית באמצע שנות־העשרים לפי הזמנת ההנהלה הראשית של הקרן הקיימת לישראל, אשר הואילה להעמיד לרשותנו את כתב־היד המקורי. הסצינַריוֹ נכלל בכרך זה, משום שבעלילתו יש לראות כעין המשך לשני הסיפּורים הארצישראליים “יהודוֹן” ובעל־בית כזית".

סדר הסיפורים איננו כרוֹנוֹלוֹגי אלא נקבע לפי הקובץ Разсказы, שנערך בשעתו בידי המחבּר עצמו. הציוּרים, מעשה־ידי אַרתוּר שיק, הועתקו גם הם מן הקובץ הנ"ל.

[הציורים אינם מופיעים כאן – פרויקט בן־יהודה]

–…הדברים התרחשו הרחק מעמק-הבכא שלנו הן בשטח והן בזמן – לפני מספר שנים הגוּן, וברוֹמא. גיבּוֹרי-המעשה יתגלו להלן: אגב, אחד מהם – אני, והשני יוּצג מיד. ערב אחד הלכתי לאוֹפּירה, פגשתי שם אוֹרחַ מבני-ארצי ובהנאה רבּה שוחחתי עמו רוּסית בשעת ההפסקה. הלשון הרוּסית, לפי דעתי, אינה נוחה לשיחה ולספרוּת; היא עשירה מאוד, לא אכחיש, אך זהו מין עוֹשר חסר-טעם, ממש כנהרות הרוּסיים. הנהרות הללו רבים ועצומים, אך תוֹעלתם מועטה, כי זורמים הם או לקוֹטב הצפוני או למבוֹי-הסתוּם הקאַספּי. והוא הדין בלשון. גוני-גוניה לא יִספרוּ מרוֹב, אפשר בה לגזור מ“פּהק” צורה לכל שלב-הפעולה, מפּיהוּק חד-פעמי עד פּהקנוּת מתמדת (גם зевать, גם зевнуть, גם поэевывать ); אך אם עליך לתרגם מגרמנית massgebend, אין במה לתרגם. ואולם כל אלה אינם אלא פילוסופיה, ולדבּר רוּסית נעים מאוד. על כן שוחחתי עם בן-ארצי האוֹרחַ הרבּה ובקול רם, עד שהשכנים נשתתקו וניסו לנחש, מה לשון היא זו.

לידי ישב אדם צעיר גבה-קומה וּרחב-כתפיים, זקנוֹ צהבהב ולבוּשו שחור. במקום עניבה ענד מין שנץ מסרט שחור-רחב; כנפי השנץ פרחו עד לכתפיים, וקצוָיו החפשיים, המצוּיצים, נשתרבּבו עד לצלע השתים-עשרה. תחת הכסא נחה מגבעתו, שחורה, רכּה ורחבת-שוּליים כל-כך, שקצרוּ מלהקיפה שתי הזרועות גם-יחד. בין ברכּיו החזיק מקל עבה מעץ שחור, הזרוּע כוּלו משלבוֹת-כסף, תאריכים, שמות-ערים ושמות-נשים. פניו היו רחבים, בלי אַדמימוּת, ובהם סימני-אבעבוּעוֹת מעטים, העינַים אפורות-ירוּקות, העפעפּיים אדומים במקצת, הידים זרוּעוֹת נמשים והצפרנַים מכוּרסמות במידה מבהילה; ואף-על-פי-כן, בכללוּתה היתה זו דמות הדוּרה ולא חסרת מקוריוּת, שלא כטרזן רגיל. שכן זה היטה לנו אוזן יותר מאחרים, ובהפסקה השלישית, בלי דקדוקים יתירים, נגע בכתפי:

– סליחה, המוּתר לשאול, מה לשון היא זאת?

עניתי. הוא פרץ בהתלהבות רועשת.

– רוּסית! הוֹ, זה נפלא. אני אוהב מאד את רוּסיה, אני מכּיר את הספרוּת הרוּסית, קראתי את דוֹסטוֹיֶבסקי ואת טוֹלסטוֹי…

הוא הוסיף: “ואת סטרינדבּרג”, אך אין זה מדרכּי להתאנוֹת לבּריות על דברים של מה-בכך, אם כּוָנתם רצוּיה. ומלבד זאת, גם לא הייתי מספּיק לעצור בעדו. לא לפניו ולא אחריו לא נזדמן לי גבר דבּרני כזה; אוּלם פטפטנותו היתה מיוחדת במינה. הוא לא נחפז, לא המטיר מלים, לא מיהר בדיבּוּרו מכל אדם אחר, אך דיבּר בקול כּה נועז, רם, בטוּח, פסקני ותקיף עד שבּן-שיחו היה בא במבוכה. הוא הציג לי כמה שאלות על אודות רוּסיה, בזוֹ אחר זוֹ, מבלי חכּות או מבלי הקשיב לתשובותי. אחר-כך פקד עלינו להוסיף ולשוחח רוּסית, אך לא מַהר מדי. אחר-כך התחיל שואל מדי רגע: – מה הוא אומר? תרגם בבקשה, – ובשעת מעשה דחפני בצדי. אחר-כך הודיע, כי זה משעמם כשאין האדם יודע איטלקית כלל ומדבּר כּל הזמן בלשון לא-מוּבנת. אחר-כך יצא מן התיאטרון יחד עמנו ואמר, כי לא כדאי לנסוע בטראַם, אלא מוטב שנשׂכּוֹר כּרכּרה דוּ-מוֹשבית, שבּה נסתדר יפה שלשתנו, והואיל ואני הגוּץ שבחבוּרה, אוכל לשבת על ברכיו או להתכווץ באמצע, בעומקו של המושב. וכאשר שאלתיו, אם, בעצם, דרך אחת לנו, הסביר כי כל שלָשתנו נוסעים אל המלון של בן-ארצי האוֹרחַ ונשתה אצלו תה רוּסי.

בבית-המלון כבר ישנו החדרנים את שנתם, ולצלצול הכּפתור החשמלי לא הופיע איש. אזי רץ הוא בעצמו דרך המסדרון הארוך אל חדר-העובדים, הבהיל משם משרת ופקד עליו להכין תה. אחר-כך דרש מאתנו, שנוסיף לספר על רוסיה, אך שיסעני במלה השניה והתחיל לספר על עצמו. מוצאו מסיציליה, הוא עורך-דין, כלומר, בעצם, לא גמר עדיין את חוק-לימודיו, אך כבר בקי בכּל וכל הפרקליטים נמלכים בו בענינים חשוּבים. מלבד זאת, נתונים בידו, כחומר ביד היוצר, כמה צירי בית-הנבחרים, שהוא מחבּר להם את נאוּמיהם. מלבד זאת, הריהו דרמַטוּרג, ועל אחת הבּמות הוצג לא-מכּבר מחזה מפרי-עטו בהצלחה עצומה; אם נרצה, יסע מיד להביאוֹ ובחפץ-לב יקראֶנו באזנינו. אַ, כן, האדון הזה אינו שומע איטלקית, חבל מאוד; אך בעצם, הרי יכול אני לתרגם לו משפט-משפט? לא, כך לא יעשה הדבר שום רושם; ובכן, נדחה זאת לפעם אחרת. – מלבד זאת, הוא עתונאי, אם כי אינו מרבּה בכתיבה; לאמיתו של דבר, אין הוא זקוק לכך, הוא משתכּר הרבה גם בלעדי זאת. תארו-לכם, השנה הוציא 16 אלף לירה; אל תתפלאו, הדבר מובן בהחלט – היו לו במשך השנה תשע-עשרה אהובות, מלבד המקריות, בנוֹת-יוֹמן. ביחוד רב מספרן בפּאַריס – הרי מחצית-השנה הוא יושב בפּאַריס ומחציתה ברומא. הוא מכיר את פּאַריס כולה, פּרֵיבוֹ ואַנאַטוֹל פראַנס – ידידיו, ומלבד-זאת הוא מתרוֹעֵע עם הנסיך הרוּסי פיינבּרג – rue פלונית – הלא תכירוהו, לא כן?

בן-ארצי המסכן – אפסו כוחותיו. קמתי ללכת, האדון הסיציליאני יצא עמדי וליוָני ברגל עד פתח ביתי. הוא פסע פסיעות גסות, תקיפות ומהדהדות ובלי-הרף דיבר בקול רם ובטוּח בדוּמית-הלילה. אני שתקתי ובלי רוֹגז השתוממתי לדמיונו, למרצו המדהים, שנתגלָה במעין המתגבּר של רעיונות ותנועות. עם-זאת לא היה טיפּש כלל וכלל וידע לעשות מטעמים מוּצלחים מכמה פּרדוֹכּסים, שקלט מקריאה או משמיעה. אגב-שיחה שאל, מי אני ומה הכנסתי; הסבּרתי, כי אני מקבל ממשפחתי עשרים וחמישה רוּבּל לחודש. הוא הבטיח לבקר אצלי ונפרד ממני בנפנוף מגבעת באויר בהדרת-תנופה של מוּשקטר, ובידי נשאר כרטיס, ועליו שמו ותארו: עורך העתון “היקיצה החברתית”. אחר-כך נודע לי, כי העתון הזה עוד לא היה ולא נברא, אלא שמכּרי החדש תיכנן תכנית ליסדו וכמעט הצליח לשכנע סוחר אמיד להלווֹת לעסק זה חמשת אלפים לירוֹת נגד שטר; בתורת ערבות, הציע, למחרת הלילה המתואר לעיל, את חתימתו של בעל-אחוזה רוּסי צעיר, עשיר כקוֹרח ובעל הליכות משונות, אשר לובש מכנסַים מרוּפּטים ומוציא מאות אלפים לטובת אכּריו ולמען הסטוּדנטים באוניברסיטה של עיר-מולדתו, הלא היא פּוֹלטאַבה. כיון שבודאי אין בכוחו של הקורא לנחש, מיהו עשיר זה, לא אמתח את סקרנותו ואגיד מיד: העשיר הזה הייתי אני. בּרם, הסוחר משך את ידו מן העסק.

שמו של הסיציליאני בהיר-השׂער היה גוֹפרֶדוֹ; והוא – הגיבּוֹר השני של סיפורנו. התקרבנו זה לזה – לא אדע בעצמי, מדוּע. ידידי יעצוּני שלא אתחבר עמו; הבריות דיבּרו בו רעוֹת, חשבוהו לנוכל, המסוגל לכּל, אפילו טענו כי בסיציליה, בעודנו ילד, הציע את שרותו לבולשת ופעל בהצלחה ניכּרת. להוכיח זאת לא יכול שום איש, אך לא הייתי מתפּלא ביותר לוּ גם הוּכח לי הדבר באותות ומופתים. בוחר אני את ידידַי לא בגלל מידות תרומיות אלא משום שהם מוצאים חן בעינַי.

הוא דבק בי מאוד. בא יום-יום, הפריעני מעבודתי, קרא באזנַי את כל מחזותיו ואף קטעי-מחזות, הרצה לפנַי את תכניותיו על הדרך הקרובה ביותר להגיע למשׂרת מיניסטר. כאשר לא היה בכיסנו כדי דמי-ארוּחה בפונדק “שלושה שודדים”, בו נהגנו לסעוד בצהרים, היה רץ בעצמו לחנות, לקנות לחם, נקניק-חמור ושמן-זית. לי לא הניח ללכת – אותו הרגיזה אטיוּתי, אם כי בעיני אנשים רגילים נחשבתי כאדם זריז ולא זחלן כל-עיקר. כשהיה כסף בכיסו, לא הלך לשום מקום בלעדי; שילם בעד שנינו וחלקי נרשם בהקפדה יתירה בפנקסו הקטן. מכנסַי היו באמת במצב בּיש, הם היו לצנינים בעיניו; הוא משך אותי אל בּוֹקוֹני, בחר בשבילי זוג-מכנסים, והיה צורך לרשום בפנקס עוד 15 פראַנק. לעומת-זאת לא אזכור שום מקרה, כאשר עשה לי שרוּת קל שבקלים. מובטחני שאילו בקשתי ממנו להלווֹת לי עשרים פראַנק לצרכי הפרטיים, הנוגעים לי לבדי, לא היה נותן בשום אופן. אך הסימן הקל ביותר של עוֹקצנות או קרירוּת מצדי היה מביאו לידי צער ילדותי, הוא היה חוקר ודורש, מצטדק, משקר, ממטיר שבועות, דופק באגרופו על ראשו ומציע לתחוב את ידו לתנור בוער. הדבר בידח את דעתי עד שלעתים חָמַדתי להקניטו בכוונה-תחילה. הוא צייר לפני, למשל, את יפיה של השחקנית הצעירה, שבמחיצתה בילה אותו לילה, ואני בקול שלֵו ויבש כעץ כפרתי בעצם-קיומה של אותה שחקנית. הוא היה יוצא מכליו, ממלא בצעקותיו את כל חלל-הבית, מַתרה בי, כי מסתכן אני סיכון רב בהרגיזי אדם רתחן כמותו, כי הנה הוא אפילו החויר – וזה סימן רע מאין כמוהו. אם עצר יצרי הרע כוח לשחק את המשחק עד תומו, היה חוטף מתוך כיסו את אולרו, שולף את להבו ומתכופף כמתקין עצמו לזינוק; אחר-כך היה האולר נושר מידו, עיניו נעצמות באין-אונים, הוא היה צונח על הספּה, גוֹנח ותופס את לבו בידו, ואחר-כך היינו הולכים לקפה אַראַניוֹ ללגום “קאַפּוּצין” על שולחן-שיש. מעודי לא ראיתי אדם יותר משעשע ואהבתיו באמת ובתמים.

יום אחד חכיתי לו ב“שלושה שודדים”. זו טראַטוֹריה קטנה, השוכנת אולי עד היום הזה באחת הסימטאות הסמוכות לקוֹרסוֹ. בסימטה ובטראַטוֹריה לא ניכרה כלל שכנוּתו של הרחוב הראשי בעיר: הסימטה הזכירה את הפינות הנידחות ביותר של הרוֹבע הטראַנסטיבּרי, והמסעדה היתה פּרימיטיבית; הגישו בה אוכל פשוט, זול ומשביע. בפינו נקראה טראַטוֹריה זו בשם “שלש שוֹדדוֹת”, כי שרתוּ בה את הקהל שלש בנותיו של בעל-העסק, שלשה טיפּוּסים נהדרים של בנוֹת המון-העם הרוֹמי האמיתי, השרשי – רציניוֹת, לא-פזיזוֹת, מגוּשמוֹת-במקצת, ואחת יפה מחברתה. הנאוָה בשלשתן היתה הבכירה. פעם הרימותי מן הרצפה סיכה ושאלתיה: – אולי שלך היא? – היא לקחה אותה, הסתכלה, השיבה “לא”; בתנועת-יד שלוָה, אדישה ורוֹממה זרקה את הסיכה דרך החלון החוצה ופנתה לאשר פנתה, מבלי הגיד לי תודה. וכל זה לא על מנת להשפילני, חלילה, אלא ככה, מרוֹב פשטוּת ושלמוּת-הנפש.

הפּעם בושש גוֹפרדוֹ לבוא. הזמנתי ניוֹקי (לביבות כאלה) ופטפטתי לפי שעה עם אורחי-קבע אחרים. אלה היו סטוּדנטים, פקידי-חנויות, פקידי-מוסדות במשכורת אלף ומאתים, חברה צעירה וחריפת-לשון. היא נתחלקה ברוּבה צוָתוֹת-צוָתוֹת על-פי משיכת-גומלין, יושבי-בדד היו מעטים. לחבורות הגדולות היה כעין אירגון מתמיד, יושב-ראש וגזבר, והן החזיקו בשולחנות קבועים, שמעליהם התנוסס, על גבי שלט, שם ה“אגודה”, הכולל לעתים קרובות רמז דוּ-משמעי ממוּלח. גם שיחותיהם, ביחוד על בנות בעל-הבית, היו מלאות פניני “תרתי משמע”. הפּוּנדקאי, סוֹר נינוֹ החסון, היה מחייך ועונה אמן אחריהם מאחורי דוכנו, ואילו הבחורות נשארו תמיד רציניוֹת ושלווֹת, לא נעלבו, אך גם לא ענו לרמיזות, ועשו את מלאכתן כסדרה, בתמימות שאננה של חוה אִמנו לפני פרשת-התפוח. ברומא בימים ההם היה זה סגנון רגיל בשיחת צעירים עם צעירות, ולאו דוקא בהמון-העם בלבד אלא גם במעלה-הסולם. דבר זה, כמובן, אינו מוצא חן בעיניכם; אך סלחו-נא לחסיד מושבע של איטליה החביבה – בשבילי יש בזה משהו סימפּתי, הקוֹנה את הלב בבריאותו. אין זה ניבּוּל-פה; לפחות, בפיהם אין זה מתנוון כדי ניבּוּל-פּה. זה משחק גלוי, טבעי ובלתי-מעליב של דם צעיר ותוסס, ללא צביעות משני הצדדים. הבחור בעליזות ובעזוּת, לעיני-כל, קורא באזני הבחורה “זה אני”, והבחורה אינה מסמיקה, אינה מפרכּסת פרכּוסים, אינה מעמידה פני-רוֹגז, ורק מחרישה משום צניעוּת בתולית ועוברת-לה על פניו, כשהיא שמחה בלבה בנשיוּתה, יודעת את יעוּדה ומחכּה בנחת לבוא יוֹמה.

סוף-סוף בא גוֹפרדוֹ, ועמו באה עלמה כבת שמונה-עשרה במגבעת, בלבוש לא-עשיר וחביב, ולה תסרוֹקת מסובכת, פנים חינניים, ידים קטנות וקצוי-אצבעות נוקשים. המעמד הזה נקרא באיטלקית בשם כל-כך יפה – sartina – עד שממש חבל לתרגם מלה זו בתמורתה המכוערת: “חיֶטת” או “תופרת”. זו היתה הגיבורה השלישית והראשית של סיפוּרי. גוֹפרדוֹ הציגני לפניה; שמה היה דיאַנה. לאחר זמן התברר, כי השם היה בדוי; היא בפשטות היססה לגלות מיד את שמה האמתי. ואולם אחר-כך לא אבינו לקרוא לה בשם אחר. פניה היו מלבּבים, גופה קטן ויפה-גזרה. יפות היו שערותיה, שפע שערות ערמוֹניות, אך מכּל יפוּ עיניה החוּמות, המשוּבּצות בלוֹבן כּחלוּלי צח להפליא, וצחוקה, שלא שמעתי כמוהו מאז ועד היום הזה. רוב האנשים אינם יודעים לצחוק, מכעכּעים, גוֹהקים, נחנקים. ואילו היא היתה שוֹמטת ראשה לאחור ומאריכה ככל אַוַת-נפשה בצחוק קצוב ונקי כמצילת-כסף. מלבד זאת הצניעה-שבת בחברתנו ומשך כמה שעות לא הפליטה אף שטוּת אחת. היא מצאה חן בעיני.

גוֹפרדוֹ אמר לה: – זה ידידי היחיד; למענו מוּכן אני להשחט, וכן הוא למעני. עליך לאהוב אותו. – דיאַנה לחצה את ידי ולגמנו יחד מעין לגימת “בּרוּדרשאַפט”: באיטלקית נהוגה פניית-נימוסין בגוף שלישי, וצלצוּלה חגיגי מדי; לפנות אל אשה בלשון “אַתּ” אינני אוהב, ובכן, חנכנו בלגימה לשון “אתם”. אין זה מקוּבל, נחשב לגנדרני, ממש כמו בלשון הפּולנית, והדבר שיוָה מיד ליחסים ביני לדיאַנה, לפחות בעיניה, גון של עידוּן מסוּים. גוֹפרדוֹ הסיעה לביתה, וכאשר חזר (דרנו אז בחדרים סמוכים) העירני משנתי על מנת לבשרני, כי דיאַנה אמרה לו: – ידידך סימפּתי מאד.

גוֹפרדוֹ באותם הימים – היה ממון בכיסו. היו לו תחבולות שונות, מהן מקוריות למדי, להשיג כסף. טפח מן הלוֹט העוטף אותן גילה לי עוד בו בערב שהתוַדעתי אליו: אז חשבתי את כל תשעת קבּי שיחתו ל“ספרות יפה” במאה אחוז, ואולם אחר-כך התברר, כי היה בדבריו גם משהו מן האמת. למשל, הוא באמת ליקט חומר לנאומים בשביל ציר אחד, שוֹטה מיוּחס ממחוזות-הדרוֹם, בהם בוחרים בני-הכפר במי שיצוום הכוֹמר. דוקא בזמן ההוא דנו במוֹנטה-צ’יטוֹריוֹ בקיצוץ המכס לתבואות. ה- onor é vole של גוֹפרדוֹ רצה להתקיף את החידוש הנפסד הזה, וידידי ישב בלילות ובמרץ רב גזר במספריים כל מיני קטעים מעתוני המדינה השונים. גם אני תרמתי את חלקי להגנת המכס על תבואות: הזמַנוּ את הבּוּלטינים של ה“הוֹף-מאַקלר” האוֹדיסאי, ועלי הוטל לדוּג מתוכם את כל האמת. ה- onor é vole היה שבע-רצון ביותר ונשא נאום קטלני כל-כך, שמן היום ההוא נעשה שמו בפי העתונות הסוציאליסטית ל“שם-דבר”, או, ביתר-דיוק, לשם-גנאי, המציין טיפּוס מוּשלם של פיאוֹדל, מוֹרד-אור ו“תליין”. גוֹפרדוֹ קיבל שלש מאות לירות ועוד שתי הזמנות, בכלל זה אחת ממתנגד מוּשבּע למכס-התבואות. ישבנו לילה, צירפנו מאותם גזרי-הליקוטים תמונה הפוכה וגוֹפרדוֹ קיבל עוד מאה פראַנק. בזכות-זה נסענו שלשתנו כמעט יום-יום “לבלוֹת” בחוץ-לעיר: הוא, אני ודיאַנה.

אין מקום בעולם היפה מן המישור סביב רוֹמא. היה לו בעונה ההיא גון ירוֹק-כהה, כּהה מאד, וצורה רצינית ורוֹממה תחת שמי כּחֵלֶת, כּחֵלת כל-כך מוּשלמה, עד שמתבקש לה התואר קלאַסית. על רקע השמים נצטיירו בקוים בולטים רישוּמי פּיניוֹת – זהו, לדעתי, העץ הפשוט והנהדר ביותר עלי אדמות, ואף הוא ירוק-כהה; וההרמוניה בין ירוק-כהה לכחול-כהה היתה כה יפה, כה נעלה, עד שאין דיבּר בפי מרוֹב יראת-הכבוד. יש ועל פני המישור התנהל לאיטו שור מסוּרבּל, הגוֹרר אחריו מחרשה, ואף השור היה מיוחד במינו. הוא-הוא שנאמר עליו באחד הסוֹנטים של קאַרדוּצ’י: “חסוּד”. ועוד נאמר עליו אצל קאַרדוּצ’י: “מנחירך הרחב, הלח והשחור עולה הבל-אַפֶּך; וכמזמור-חדוָה נישא באויר הצח קול געיתֶך. ובענוָתה הכּבוּדה של עינך האפלה והרצינית השתקפה הדוּמיה האלוהית הירוקה של מרחבי-המישור השלווים”… – טוב, לא כן? ואילו במציאות טוב הדבר שבעתיים.

מהלך חצי-פּרסה משער-פּיאוּס היה פּוּנדק, שאיננו עוד, ואף שמו “חצי-פּרסה”. שם סעדנו את רוב-סעודותינו. היינו עליזים ושמחים, מעצם העלוּמים ומשוּם שדיאַנה ידעה לשמח לבבות. איך עלה הדבר בידה – זה סוֹד טבע-ברייתה. הבּחוּרות מדלת-העם של רוֹמא מצטיינות ברוּבן בלשון שנוּנה, אך לדיאַנה לא היתה תכונה זו. היא לא הפליטה בטויים ממוּלחים, לא סיפרה שוּם בדיחות, לא דגדגה, ובכלל לא התאמצה להחיות את השיחה בשום אמצעי מסוּים, – היא פשוט הפיצה סביבה משהו בלתי-נתפס, מרענן, כהפיץ צפּורן ריחו. כאילו צלצל בקרבּה בלי חשׂך פעמון-בדולח, אף בשעה שלא צחקה כלל.

חינה גדל בעינַי מיום ליום. פיקחת היתה, אם כי כתבה בשגיאות ודיבורה היה יותר קרוב לדיאַלקט העממי מאשר ללשון הספרותית. היא נתברכה בטביעת-עין, העמיקה לחדור במבטה מבעד לשטח המוּצג לראוָה ולעתים קרובות השכילה להגדיר את טיב האנשים והדברים במלים קוֹלעוֹת, שמצאה בחוּש. אך, כנראה, סייע בידה גם הדיאַלקט עצמו, העסיסי והקנטרני. הדיבוּר הרומי – נחמד. כל מה שלמדה העיר הזאת מלקח דברי-ימיה הכּבּירים – ספּקנוּת, בטחון עצמי, הוּמוֹר גס-במקצת של אדם לימוּד-נסיונות, יחס של זלזול חברי אל החיים, אל גדלוּת בני-תמוּתה, אל מלכים ואפיפיורים, שכּה רבים מהם כבר חלפו וכה רבּים עתידים עוד לחלוף לעיני הבירה הנצחית, ואפילו אל רבּוֹן-העולם בכבודו ובעצמו, – כל אלה נספּגו ב- romanesco שלהם, ובכל ניב מניביו מרגיש אתה כעין הד לסיסמתם החביבה: chi sse ne frega? – מצפצפים!

היתה לדיאַנה עוד תכונה, שלא חדלתי להתפּעל ממנה: אכזריותה, הגלויה והתמימה, כזוֹ של חתלתול. יום אחד ראינו גיבּן מכוער מאד: דיאַנה בּרחה, פּן תפרוץ בצחוק בפניו. בפעם אחרת נפל לעינינו ארצה רוכב-אופניים; כל פניו שתתו דם, ואילו דיאַנה לא חדלה כחצי-שעה מצהלת צחוקה המופלא.

– ובכן, למה תתני נדבה לעניים? – שאלתיה פעם.

היא הרהרה מעט וענתה: – אֶ! כך הוא מנהג-הבריות; ובלבי לא חבל לי עליהם כלל.

ואולם בבהירות-יתר נתגלתה תכונתה זו ביחסה אלי ואל גוֹפרדוֹ. בנוכחותה היינו מתנצחים תמיד, במקצת משום שזו דרכם של כל הידידים, ובמקצת, כנראה, מתוך תחרוּת-שלא-מדעת, אם כי גוֹפרדוֹ היה כאן השליט החוּקי, ואני סתם תוספת-חינם. גוֹפרדוֹ היה שנוּן ממני, ומלבד-זאת ידע שפע רמזי-פּיפיוֹת איטלקיים, שלא קשה היה להעלות בחכּתם בן-חוּץ בלתי-מנוּסה. לעוּמת-זאת, היו לו גם נקודות-תורפּה מרוּבות יותר, ואני למדתי להכירן על בוּריָן. משוּם-כך היתה תחרוּתנו משולה לנדנדה: הנה היתה יד גוֹפרדוֹ על העליונה, ואני רגזתי באין-אונים, מבלי מצוא מענה-לשון, וחייכתי חיוּך מעוּוָת; והנה ניצחתי אני, וגוֹפרדוֹ היה יוצא מכליו, פּורע שׂערו, מכווץ גבּינים לבנים מעל לעפעפּיו האדומים, ולבסוף היה מזהירני, כי הוא כבר החויר, וזה סימן רע.

ודיאַנה תמיד ובכל רגע עמדה לצדו של המנצח. מעולם לא עלה בדעתה להמתיק את תבוּסתו או תבוּסתי, לטשטש את העקיצה, להחליף את הנושא: היא הקשיבה ברוב-הנאה, הסיתה, ליוותה בצוויחוֹת-חדוָה כל מכּת-לשון מוצלחת, ולבסוף היתה שומטת ראשה אחורנית וצוחקת ללא-מעצור, עמוֹ לאֵידי או עמי לאֵידוֹ. ועם מי שצחקה, אל זה הקריבה כסאה, לעיני זה הציצה וגילתה לו יתר-חיבה – לא בכוונה-תחילה, לא מתוך חשבון, אלא על פי האינסטינקט של טבע-אשה אמיתי.

עד היום איני יודע, ולא אדע לעולם, אם התאהבתי בה. החוָיוֹת, שעברו עלי בגלל דיאַנה, היו ככל העובר על מאוּהבים ואף יותר כהנה וכהנה. בעיני-עצמי הייתי זמן-מה חולה אהבה עמוקה ורבת-עינויים; ואולם כעת מובטחני, כי לוּ נאלצתי אז, או יותר מאוחר, בעצם שׂיאו של הרוֹמן המוּזר שלנו, לעזוב את רומא, היו געגוּעי מחזיקים מעמד עד אַנקוֹנה, וכבר בפיוּמה, ברדתי מן האניה, הייתי נרגע בהחלט. אבל לא זה העיקר. בליתי עמה שעות-על-שעות כמעט יום-יום, לפעמים ביחידות. אז היו לי השקפות אבּיריוֹת מאוד בעניני ידידוּת, גוֹפרדוֹ ידע זאת, נתן בי אֵמוּן גמור ולעתים קרובות היה משאיר את דיאַנה בחדרי, בלכתו אל הציר שלו או לעניניו האחרים. הקפּדתי על הגינות יתירה, אך הרי דיאַנה מצאה חן בעיני, וספק אם זקנתי אף בשלש שנים מאוֹרחתי הנחמדת. נאלצתי לעקוב אחרי עצמי, לנהוג בעצמי ריסון חמוּר, ותרגילי הבלגה אלה התסיסו את דמי עוד יותר מעצם קרבתה של דיאַנה. למרבית הצרה, בשוב גוֹפרדוֹ שמח וטוב-לב, – ודוקא בימים ההם שיחקה לו השעה, – הרגיש צורך נפשי לחמם את כל זולתו בקרני אשרוֹ והכריחני להתנשק עם דיאַנה. בפעם השלישית מיאנתי, והיא נעצה בי מבט נוֹקב ונדַמה לרגע. בפעם אחרת התחיל גוֹפרדוֹ להלל בפניה את נאמנותי כידיד. בידי איש זולתי לא היה מפקיד את דיאַנה. ולאו דוקא משום שיִראֵני כבלתי-מסוכן, – ma ch é, להיפך, גוּנב אליו שמץ-דבר על הרפּתקותי – santo divavolone! – אך לבו סמוך ובטוח, כי אתן לאש-לבי לשרוף את כל קרבי ולא אגע ברעית ידידי. – דיאַנה שמעה את כל אלה ושוב נדַמה לרגע, ושוב נתקלתי במבטה הנוקב.

כעבור כמה ימים סעדנו ב“חצי-פּרסה”. גוֹפרדוֹ התחיל מהתל בי כדרכו. באותו יום צלחה עלי רוח-שנינה, ועד-מהרה התחיל גוֹפרדוֹ לרגוֹז ודיאַנה – לצחוק ולזוּז לצדי. סוף-סוף הכריז, כי אני מסתכן סיכּוּן רב, כי הנה הוא כבר מחויר וכל זה עלול להגמר בכי-רע. החזרתי לו תשובה ארסיִת, הוא נשך פתאום את שפתו, עקר לאיטו מן הכיס את סכינו הסיציליאני הגדול והשליכו דרך החלון אגב הערה רבת-משמעות: – כך יהיה בטוח יותר. – כאשר, בתשובה לכך, פרצתי בצחוק, התחיל מתרוצץ בחדר, תופס בשערות-ראשו ומתאונן, כי אני מעליבו, ואחר-כך פרץ החוצה, בעודנו חוזר על דבריו:

– אינני ערב לעצמי… אני ירא את עצמי… הדבר ייגמר בכי-רע… דרוּש לי אויר צח, וָלא – ייגמר הדבר בכי-רע…

עלי להודות: אותו יום לגמנו שלשתנו כוסית מיותרת של גרוֹטה פֶראַטה. פנַי להטו מיין ומרוב-הצלחה. ניצבתי ליד החלון לשאוף רוח מן המישור הרחב וראיתי במרפּסת את גוֹפרדוֹ. המרפּסת היתה ריקה. הוא התרוצץ בה אנה ואנה, כשזרועותיו שלובות, ראשו מוּרכּן והוא נושך את שפתיו, כדרך אדם הנרגש באמת. אמרתי מבלי הסב את ראשי:

– דיאַנה, לכי-נא אליו, צריך להרגיעו.

ברגע זה ניחשתי בחוש, כי היא עומדת סמוך-סמוך מאחורי גבי, ופתאום תקפני הרצון, שלא להסב את ראשי. היא ענתה לא מיד, ענתה חרש – ובאמת, ליד עצם-אזני:

– אתה מגרש אותי?

אז נפלה בינינו שיחה קצרה. בעיניכם תיראה השיחה שיגרתית, כי את כל הדברים האלה אומרים, כרגיל, גם בספרים, אך כאשר אתה חי את הדבר, או נזכר בו אף לאחר שנים רבות, הריהו כל-כך חדש ובלתי-שכיח.

היא אמרה:

– אתה מגרש אותי.

אמרתי:

– לא.

היא אמרה:

– כן. מאוּסה אני עליך.

אמרתי:

– לא.

היא נגעה בידי: – לא?

לגמתי כוס מיותר ביום ההוא, לחצתי את ידה והחרשתי.

אז אמרה לי:

– גם אני אוהבת אותך.

אמרתי: – לא נכון.

אמרה היא: – אני נשבעת לך בנשמת אבי –! sull' anima di babbo mio

פניתי לאחורי. בהן-צדקי, היא עמדה על ברכיה. עד היום לא אבין, לשם מה עשתה זאת. כנראה, לגמנו באותו יום כמה כוסות מיותרים של גרוֹטה פראַטה. מרחוק נשמעו צעדי גוֹפרדוֹ. היא קפצה על רגליה ורצה לקראתו, ובפיה שטף גערות-חיבּה. לא הוספתי לדבּר עמה ובמהרה הלכתי הביתה, והם נסעו יחדיו לטייל.

למחרת היתה צפויה לגוֹפרדוֹ ולי עקירת-דירה. בעלת-ביתנו גזרה עליו פּינוּי-חדר על אי-תשלום השכירוּת, על רעש וגם בגלל כּמוּתן ואיכוּתן של הגברות, אשר לָנוּ בחדרו. לכן ויתרתי גם אני על חדרי והחלטנו להשתכן בסביבת מגוּריה של דיאַנה – בבּוֹרגוֹ. זהו חלק-העיר מעברוֹ השני של הטיבּר, בין טירת המלאך הקדוש לבין הוַטיקאַן. שלושה רחובות צרים, היוצאים כקרנַים עקלקלות מכיכר-הענק של פּטר הקדוש, צולבו בסימטאות דחוּקות, בהן כל בית בן-מאה ומעלה, דלתות-עץ כבדות מובילות אל מדרגות אפלות וחלקלקות, שנבצר מאדם כרסתן לעבור בהן, החצרות מלאו כבסים תלויים, ובערבים יושבים השכנים והשכנות בחוץ, מפצחים ערמונים ומגלגלים שיחה, מתקוטטים וגוערים בילדים. אך אם תטפּסוּ לקומה הששית ותציצו באשנב, תתגלה לפניכם תמונת הוד ותפארת שלא תשוּער: הטירה העגולה של המלאך הקדוש, כּוֹבעו הכחול-עָפור של הוַטיקאַן, גבעת יאַנוּס, שם רכוּב על סוסו גאַריבּאַלדי, ופניו הזעומים אל מקלט האפיפיור; ובין שתי הפסגות הללו, ולפניהן ומאחריהן – עֵרֶברב נפלא של רחובות, סימטאות, גשרים, כיכרוֹת, ארמונות, מצבות, פסלים, כנסיוֹת ובתי-כלא וכבסים לחים על חבלים – רומא השלישית, תחת כיפת שמיה הכחולים-כהים, במסגרת ירוקה-כהה של מישורה המהוּרהר. ויושבים בבּוֹרגוֹ אזרחי העיר רומא מלידה ומדורי-דורות, romani de Roma. הבעלים עובדים כנגרים, סנדלרים, נפּחים בשביל הוַטיקאַן או משמשים בו מורי-דרך לתיירים; הנשים תופרות ומכבסות בשביל הוַטיקאַן; וכולם, עוד יותר משאר אנשי-רומא, יודעים את ערכה הנכון של הדרת האפיפיור והמלכוּת ושל כל הבלי העולם הזה ולא יאמינו לא בנחש ולא בלחש, ועם המאַדוֹנה נוהגים מנהג ידידים ומיוּדעים, ואף כי אהוב יאהבוּה, יש וישפּכו עליה את רוגזם בצורה חריפה ומצלצלת. רק בבּוֹרגוֹ ועוד ברובע הטראַנסטיבּרי נשתמר פרצופה של רומא מראשית המאה שעברה. אם תשמעו בלילה סרנדה בחלק אחר של העיר, אל תאמינו: אין זאת כי בעל האכסניה הסמוכה שלח מלצר מחוּפּש לשַטוֹת באורחים נכרים, לבל יתאוננו על העדר couleur locale. ואילו בסימטות בּוֹרגוֹ אפשר לשמוע עם-ערב stornelli רוֹמיים אמיתיים:

– יש בית-כּלא סמוך לליבוֹרנוֹ; אסיריו יבכּו תמרורים. תמרורים יבכו אסיריו; אך בעד לילה אחד עמדֵך – אלך לבית-כלא לעולמים. “Una notte con voi, vita in galera!”.

בחצי-שעה חילקתי בין המגרות את חפצי הדלים והלכתי לעזור לגוֹפרדוֹ. הוא קבע את מושבו מעבר לדרך. ריהוּט חדרו היה מורכב הרבה יותר. היתה לו מלתחת-בגדים הגונה; מלבד זאת לימדוּהוּ הנשים העליזות בפּאַריס לרפּד את הקירות בבדי-צבעונין, ובתוך קיפּוּלי האריג הוא שיבּץ, לא בלי טעם, כשלושים תמונות-נשים ואת המאַדוֹנה בּאַראַבּינוֹ. אף את ספריו לא העמיד על הכוננית, אלא תלה אותם על הקירות בסרטי-משי צבעוניים ענוּבי עניבות מסולסלות. כל הספרים הללו היו רומנים צרפתיים – “La Morphine”, "L’Amoureuse Trinit é ", “La Vierge et la Verge” – ולכל אחד עלמה ערומה על מעטפתוֹ המַבהקת.

משֶתּקע גוֹפרדוֹ את המסמר האחרון, קפצה עליו התרגשות.

– מה טוב יהיה כאן לשלשתנו, – אמר.

תיקנתי: – לשנַים.

– אֶ?

– לשנַים, אני אומר.

– מדוע? ודיאַנה?

– אסוּר אליך רק בשעות כשלא תהיה כאן דיאַנה.

הוא פקח לרוָחה את עפעפּיו האדומים. – מה קרה? נפל ביניכם ריב?

– לא, – אמרתי. – אבל, la longue à, מגוּחך הדבר ולא-נוֹח.

– מה?

– תפקיד זה של שלישי.

הוא קפץ ממקומו והתחיל מתרוצץ בחדר. לא, מצדי לא ציפּה למעשה-שטוּת בּאַנאַלי כזה. לבני-העליה, כמוהו וכמוני, אסור לשים לב לקטנות כאלה. וגם לא שלישי אני כלל-וכלל, אלא מיתר הכרחי בתיזמוּר-הנשמות המשוּלש, שהוא יצר. אם אפרוש, תיפגם כל ההרמוניה כולה. אין בכוחו לחיות בלי הרמוניה. ואי-אפשר לו בלעדי. בלעדי תאבד דיאַנה את כל חינה בעיניו. איני רשאי לפרוש מהם; אהיה פושע, אם אפרוש. – לכם מסרתי את תמצית נאומו במלים מעטות, אך הנאום במקורו ארך כשעה. את כל הפילוסופיה הזאת הכרתי גם קודם, מקצתה מתוך השיחות הקודמות עמו ויִתרה – מתוך אותו הרוֹמן עצמו L’Amoureuse Trinit é, התלוי בשנץ צהוֹב מעל לספּה. הדבר נמאס עלי; ומלבד-זאת, כרגיל במקרים כאלה, דחפני משהו להפליט את סודי. אמרתי:

– Goffredo mio, – הרי אינני בּוּל-עץ. דיאַנה מוצאת חן בעיני. אינני רוצה לא להתנקש בזכויותיך ולא לענוֹת את עצמי. בִּין ואל תתוַכּח. ולפי-שעה – “צַ’אוֹ”, להתראות.

סרתי תחילה לספריה, אחר-כך ביקרתי אצל ידידי, שלא ראיתים חודש ימים, ולבסוף הלכתי לקפה אַראַניוֹ. במקום הזה מתרחב הקוֹרסוֹ במקצת, מהלך שתי פסיעות מכאן נראית פּיאַצה קוֹלוֹנה הענקית, וכאן נמצא לדעת-הכל לב-לבּה של רוֹמא. הקפה בזמני היה רחוק מתפארת-מוֹתרוֹת, אלא בפשטות נעים ונוֹח, על מראותיו המעוּשנות וקטיפת-סַפּוֹתיו הכחולה, אך עיקר-חינו – הקהל שבו. כל בעלי-המוניטין הוצגו כאן לראוָה איש איש בשעתו הקבועה. סמוך לשעה חמש היו מתכנסים ראשי טרזניה של העיר; כרגיל לא הסבו הללו לשולחנות אלא עמדו בקבוצה ציורית על המדרכה. “לעמוד לפני אַראַניוֹ” נחשב למבחן עליון של אֶלגנטיוּת, ואמנם לא לרבים היה האומץ לכך. משעה שש היו מופיעים אנשי-עסקים, בנקאים מסוּרבלים, פרקליטים נכבדים: בדרכם מן המשרד הביתה נהג כל אחד מהם לסור לרגע הנה, ללגום כוסית וֶרמוּט טוּרינאי לפני סעודת-הערב ולדרוש בשלום ידידים על פי טקס מקוצר, בנפנוף-יד וקריאת-“צ’אוֹ” מצלצלת. בשמונה היתה מסתיימת כרגיל הישיבה במוֹנטה-צ’יטוֹריוֹ הסמוך, והקפה היה מתמלא צירים, שבט רעשני, המביא עמו את כל תריסר מבטאיה של הלשון האיטלקית: הויניציאַנים דיברו בניגון לטפני ותמים וקראו לעירם “וֶנֶסיה”, הניאַפּוֹליטנים בקול תאוותני לוֹהט משכו והאריכו בתנועה המוטעמת ובלעו את סיומי-המלים, הסיציליאַנים ניפחו שפתיהם, דיברו בנעימת תינוק נעלב וביטאו “פּטשיוֹט” תחת “פּטריוֹט”. עד לאותו שעה היה הקפה מתמלא מקצה לקצה, היו באים עתונאים, פייטנים, ציירים, פרופיסורים, סוחרים, מיניסטרים לשעבר, גבירות לבושות-הדר, בני-חוץ ובנות-חוץ, סטוּדנטים וכל השאר. בחלל-האויר היתה מנסרת המוּלתו ההרמוֹנית של ההמון האיטלקי, לא גסה, לא צוֹרמת, לא מעייפת את האוזן, ברוּכה באיזה חוש קיבוצי של מידה ושל יופי.

באותה שעה היתה כבר החשכה שלמה, הרקיע העמוק היה מדליק את כל נרוֹתיו, ובחוץ היה מתחיל קוֹנצרט-הערבּית של מוכרי-העתונים. כולם, זאטוטים ומבוּגרים, היו מתפזרים במלוא כוח-מרוצתם לאלף כיווּנים ומכריזים שמות מצלצלים בקולות צלוּלים או צרוּדים מכל הגוָנים ודרגות-הגוֹבה. כיער, ההוֹמה עם בוקר-אביב מציוּץ-צפּרים, כן המה הקוֹרסוֹ מהדי פלישה זו. בית-הקפה היה מלבין בן-רגע, ואל הריחות של ממתקים, תמרוקים וליל-קיץ היה מצטרף זרם של בושם-הדפוס המרהיב נחיריים. ומרחוק כבר היו מגיעים צלילי קוֹנצרט אמיתי: מנגני התזמורת העירונית של כלי-רוח, חבוּשי “משולשים” מקוּשטי נוצות-תרנגול, ניגנו מַרש מתוך האוֹפּירה החדישה ביותר לפני עמוד-פּסלו של מרקוּס אברליוּס.

נתישבתי ליד אחד מאורחי-הקבע של אַראַניוֹ. האיש הזה, שכעת כבר אינו בחיים, היה מלוּמד, שנודע לשם אף בגרמניה וברוּסיה. הוא נחשב לאחד מגדולי-הפּיקחים באיטליה כוּלה ולָעוקצני וּשנוּן-הלשון שבכוּלם. עליו היו אומרים, כי יש לו שתי קתּדראוֹת: אחת לפילוסופיה של היסטוריה בסַפּיֶנצה – ואחת ללשון-הרע בקפה אַראַניוֹ. אנשים בעלי-עמדה התיראו מפּניו והשתדלו לחמוֹק משדה-ראוּתו. רק הצעירים, שלא היה לו עדיין על מה ללעוג להם, הצטופפו סביב שולחנו ולמדו חכמת-חיים מרה וממוּלחת מתוך הסַרקזמים שלו על אמנוּת, על פּוליטיקה ועל אנשים.

שם ישבתי עד שמישהו טפח על כתפי; זה היה גוֹפרדוֹ. ובכן, לא היטבתי עדיין להכיר את טיבו. חשבתי, כי יבוא במבוכה וכמה ימים יְיַגַע את מוחו על סבך המצב החדש. נתברר, כי חצי-שעה אחרי שנפרדתי ממנו כבר הגיע לכלל החלטה תקיפה ויצא לבקשני בכל העיר. הוא היה עייף מאוד ואף-על-פי-כן הביע לפנַי את השקפתו על הענין בצורה בהירה ונמלצת. תמצית השקפתו על הענין היתה זו: ראשית-כל, אין ברצונו לוַתר על ידידותי ועל חברָתי; מאידך, אם אוסיף לקיים את הבלגתי גם להבא מתוך כיבוד זכויותיו, הרי גם זה “מסדר” אותו מעט מאוד. אין הוא בחסדים, הדבר היה מעיק על לבו ואף משפּילו לפנַי. וגם אין לו שום זכויות יתירות, ואינני חייב כל-עיקר לדכא את רגשותי. אנחנו, בני-העליה, יכולים לוַתר בנקל על המוּנחים המיוּשנים: שום זכות איננה קיימת, קיים רק כוח ומאבק לשלטון – שלטון על נכס או שלטון על אשה. וזהו מה שהוא מציע.

– היינו?

– מאבק לשלטון.

– חביבי, אינני רוצה לריב אתך. שלוט-לך לבריאות על רכושך ותן לי מנוֹח.

– אך הרי לא נריב כלל-וכלל! אדרבא! נישאר ידידים כפי שהיינו עד הנה. ידידותנו, להיפך, תזדכּך עוד יותר בזכות זה שנוציא ישרוֹת וגלוּיוֹת אל מחוּץ לסוגריים את הסעיף היחיד המפריד בינינו, ונצמצם את כל המאבק בסעיף בודד זה. פשוט מאד.

– אתה תינוק, – אמרתי לו, – נשׂנא איש את אחיו מקץ יומַיִם.

– מדוּע? תאר בנפשך, כי אנו מתנצחים יום-יום בסיוּף או בשחמט. וכי מדרך הבריות לריב בשל אלה?

עניתי, כי מוטב שאלך לשמוע את האוֹפּירטה “חמשת חלקי תבל”; הוא הלך אחרי ובכל הפסקה חזר וטחן את שלו. אחרי ההצגה הלכנו ברגל הביתה לבּוֹרגוֹ ובדרך סרנו לפוּנדק. לבי היה כבד עלי, הרביתי ללגום, והוא טחן את שלו. כאשר הגענו לבּוֹרגוֹ, עלה אלי והוסיף לטחון את שלו. עצבי לא עצרו כוח, הרגשתי כי עוד מעט אפרוץ בבכי, ופתאום חפז עלי יצרי לנשק באמת את דיאַנה – כמוהו ואף טוב ממנו. הפכתי אליו את פּנַי ואמרתי בכעס: – טוב. אני מקבל את ההזמנה לדו-קרב.

אז הושיט לי את ידו וקרא באוֹרח חגיגי:

– ובכן: ידידותנו נמשכת. אינך מוַתר על שום דבר למעני ותתאמץ לזכּוֹת באהבת דיאַנה, כפי שהיה עושה איש זר. וגם אני לא אגמול עמך חסדים, דבר לא אתן לך חינם, ואף אשתדל למנוֹע את דיאַנה מלהפּגש אתך, אאסור עליה לבקר אצלך. קיצורו של דבר, בענין זה אנשים זרים אנחנו, כל עוד לא יוֹדה אחד מאתנו בתבוּסתו! וידידותנו נמשכת.

לאחר-זאת, תודה לאל, עזבני לנפשי, אך שנתי נדדה מעיני כל הלילה. בלילה זה אהבתי, אולי, את דיאַנה באמת ובתמים. זכרתי, איך כרעה ברך לפני ב“חצי-פּרסה” ונשבעה, כי תאהבני. היא לא אמרה “vi amo” – כך שרים רק באוֹפּירה; היא אמרה “vi voglio bene” – איזו מלה טובה, מלטפת ומקרבת. לוּ באה אלי בלילה הזה, הייתי נותן את חיי מתנה בידיה, – קחי ושחקי כחפצך.

אם סבורים אתם, כי כעת תשמעו מפי תכנית-מלחמה, חדוּרת אומץ ודמיון כיד בן-עשרים, אינכם אלא טועים. לשים מצור, לשלוח פתקים, לקבוע פגישות, מתוך סיכּוּן של המתנת-שוא, או לארוב בפתח – כל אלה אינם לפי טעמי וטבעי. מרוּסיה הבאתי עמי נכס נפשי אחד, ועד היום הוא נר לרגלי בדרכי-החיים: אמונה שלמה ואיתנה ב“אוּלי” הקדוש. שקעתי, כאילו לא קרה דבר, בספרי-הלימוד, שקוּפּחו מאד בתקופת הילוּלוֹתינו המשוּלשות, והסחתי כל דאגה מלבי.

כאשר בא גוֹפרדוֹ, קיבלתיו בכל הפשטות ולא הוצאתי מפי אף מלה על דיאַנה ועל פרשת-התמול. הדבר היה, כנראה, למורת-רוּחו; טבעו העצבני לא סבל שתיקה על מה שהעיק על לבו. הוא התבונן בי ארוכות, עשה בכוָנה הפוּגות בדיבוּר, כמזמינני לפתוח, – והעלה חרס בידו. אז אמר:

– דיאַנה דורשת בשלומך.

עניתי: – תודה, החזר לה ברכה בשמי. התלך הערב לראות את ג’אַצ’ינטה פֶּצאַנה ב“תֶּרֶזה ראַקֶן”?

– לא. אני עסוק. – בנעימת ה“עסוּק” הזה צלצלה הזמנה מפורשת לשאול “במה?”. אמרתי:

– ואני אלך.

אז אמר:

– אני עסוק. אני נוסע עם דיאַנה לחזות בשקיעה בוילה בּוֹרגֶזֶה ונאחר לשוב.

אמרתי: – חבל. פּצאַנה שחקנית נפלאה. בנעוריה זכתה לפרסום גדול. עודנה זכוּרה גם ברוּסיה, בשם גוַלטיֶרי.

הוא אמר:

– מילא, גם אני אבלה זמני בנעימים.

“הוא מתחיל להתחצף”, – חשבתי בלבי, ובאין-אומר ישבתי לעבוד על הבוּלטין של ה“הוֹף-מאַקלר” האודיסאי. הוא עמד שעה קלה ליד החלון, הקיש באצבעותיו על הזכוכית, אחר-כך – בעקֵבו על רצפת-האבן, אחר-כך לא הבליג והפך את פניו אלי:

– ואני הגדתי לדיאַנה את הכל.

מלמלתי חרש: – “אוּלקוֹת” – ארבעה-עשר אחוז, “סאַנדוֹמירקוֹת” – עשרים ושנים אחוז.

– הכל. כי עליה להמנע מהתראות עמך, ובמקרה של פגישה – להחווֹת קידה אדיבה ולעבור על פניך, וגם כי מחובתה לספר לי הכל.

מלמלתי חרש: – השאָר מטחנת-הקמח של וויינשטיין.

הוא אמר:

– והיא, תאֵר בנפשך, קיבלה את הדבר בשלוָה גמוּרה והיתה שרוּיה כל היום במצב-רוח נפלא.

הרימותי ראשי ואמרתי לו:

– גם אנוכי. וכעת לך הביתה ואל תפריעני, וָלא – יפטפט הציר שלך שטוּיות, והכל יאמרוּ כי טיפּש כתב לו את נאוּמו.

למחרת לא נגע גוֹפרדוֹ בנושאים מסוּכּנים ורק שאל אותי: – היפה שיחקה פּצאַנה? – וראיתי, כי הוא מחכּה לשאלה דומה מצדי. פרצתי בהרצאה על הנאַטוּראַליזם בתיאטרון, השוויתי אֶרמֵטֶה דזאַקוֹני עם אֶרמטה נוֹבֶלִי והרגשתי, לא בלי נחת-רוח, כי בלבו של ידידי הולך וגדל רגש חרדה עמוּמה. כנראה מטבע-ברייתו לא יכול לסבול צפוּנות תחת הלשון. מלה בלתי-הגוּיה היתה מכוָה אותו כבוּלבּוּס חם, גוזלת ממנו מנוּחה ושליטה עצמית. הכרח גמוּר היה לו לדעת, מה מזימות אני חורש, ולפחות, מה חוָיוֹת אני מרגיש; אך אני שתקתי.

אחר-כך נודע לי, כי הוא ניסה להציל דבר על תכניותי מפי דיאַנה, ואף הביאה לידי דמעות; ואולם לא היה בידה לגלות ולא-כלום.

כאשר בא אלי ביום הרביעי, ראיתי כי הוא אוּמלל לחלוטין ורוצה להביאני לידי שיחה על דיאַנה ויהי-מה. מיד הוצאתי את רשימותי התבוּאיוֹת ופתחתי בהסברה מקיפה על תנועת מטעני-התבוּאות על פני הדניפּר. הוא שיסע את דברי בדקה הששית.

– נדחה זאת לאחר-כך, כעת אני עייף.

– טוב, – נעניתי לו וסגרתי בדייקנות את המגרה. החרשנו שעה קלה.

– שמע-נא! – פתח ואמר.

– מה?

– וכי לא הגיע הזמן לסיים את הקומדיה?

– איזו קוֹמדיה?

– הנה זו עצמה. הרי בין כה וכה לא יֵצא מזה כלום.

– יתכן.

– יהא לבך סמוך ובטוּח, לא יֵצא ולא כלום.

– יתכן.

– לא “יתכן” אלא בוַדאות גמוּרה. וכי מה לך עוד, הרי כך אמרה לי היא בעצמה.

– ובכן, גיל ושׂמַח!

– כמובן, שׂמחַ אני. אך צר לי עליך. אתה שם עצמך ללעג ולקלס. לוּ ידעת, איך אמש מילאה פיה צחוֹק לעצם המחשבה!

מגוּחך הדבר: המשחק היה גס, אך פגע בי פגיעה עמוּקה. הרגשתי כאחרי סטירת-לחי. את דיאַנה הכרתי: היא בכל רגע לימין הגוֹבר; יתכן, כי אמש באמת מילאה פיה צחוק “לעצם המחשבה”. אזרתי את כל כוחי שלא לגלות את רגשותי ולמצוא תשובה קולעת, אך לא העליתי דבר. הוא הבין זאת כהרף-עין, ושנינו הרגשנו, כי ברגע זה ידו על העליונה.

– האם בזאת דיֶך? – אמר. – שמע בקולי, הצהר, כי ויתרת, וחסל.

– המכבר הפצרת בי בעצמך שלא אוַתּר?

– זה היה ענין אחר! נפתית לחשוב, כי בידך להשיג את מבוקשך ורק למעני מבליג אתה על רצונך. על כך רב-תודות, אינני זקוּק לחסדים. ואילו כעת מצב אחר לפנינו: נוכחת לדעת, כי בין-כה-וכה לא תשיג ולא-כלום; הודה בכך, ונחדש ימינו כקדם.

– אך מי אמר לך, כי נוכחתי לדעת?

– מה? הרי אזניך השומעות, כי היא בעצמה… או שמא אינך מאמין לדברי?

התאוששתי בעוד מועד והבנתי, כי מיטב נשקי כנגדו – התחמקוּת והשתּקה, כעד הנה. התאמצתי ללבוש שלוָה גמוּרה ועניתי לו כך:

– מוטב שתשמע אשר בפי: הערב יקרא מאַלדאַצ’יאַ פזמונים ניאַפּוֹליטניים בגן-סַבוֹי. תמיד היללת אותו באזני. היש ברצונך ללכת?

הוא חייך חיוּך עקמוּמי.

– טוב, – אמר, – כנראה, לא די לך בכך. זקוק אתה לאותות ומופתים. ובכן, תקבלם.

חזרתי הביתה אחרי חצות. בעלת-הבית במקרה לא ישנה עוד. היא אמרה לי מעבר לדלת:

– ידידך צהוב-הזקן שאל לך לא-מכבר.

בעודי מתפשט, שמעתי ברחוב קול שריקה מוסכמת: נהגנו “להשתרק” איש עם רעהו ברֶפרֶן המַרסיליֶזה: “Aux armes, citoyens”. זרקתי לחוץ את המפתח, וגוֹפרדוֹ נכנס לחדרי: בידו החזיק מעטפה חתוּמה.

– בבקשה. זה בשבילך.

הכתובת היתה כתובה בקשקוּשי-ידה של דיאַנה. נטלתי את המכתב, וצינה עברה בגופי, טעם מר עלה בפי. לא פקפקתי: אותה אפשר היה לשדל שתכתוב ככל העולה על רוּחוֹ. כעת עלי לקרוא את המכתב, לקרוא במו-עיני, ואלוהים יודע, מה עלבונות צפונים בו בשבילי… הוא המתין והוסיף בחיוּך של אדם, שמבוּקשו מוּנח בקופסתו:

– הואֵל בטוּבך וּקרא. כמובן, לא אדע, מה נאמר במכתב. אינך מאמין? בהן-צדקי, לא אדע. אפילו יצאתי מן החדר עד שכתבה וחתמה. ואולם ציוויתיה לכתוב לך את כל האמת. זאת, מקווה אני, תהיה לך לרפוּאה.

או-אז הרגשתי כי כל דמי פרץ ועלה לעור-פני; הייתי ככלי מלא בושה, הושפלתי, איוויתי להסתתר. התאמצתי להגיד משהו, אך רק גניחה יצאה מפי; מחנק אחז בגרוני, קרעתי את המכתב לגזרי-גזרים, נפלתי על משכבי ופרצתי בבכי כילדה. הוא גחן אלי, דיבר משהו, נגע בכתפי. אמרתי לו “לך”, והלך, ועלי עבר שוב ליל-נדודי-שינה. זה היה, כמדומני, הרע בלילות-חיי; יקחהו אופל-הנשיה, אינני רוצה לתאר אותו. וגם אין בכוחי לתאר אותו. עד היום לא אדע, מה היו אלה: יסורי-קנאה או חרון על חילול-כבוד. דמיוני צייר לפני בבהירות נוראה, כיצד היה מרבה את שכרה בעד המכתב הזה, ותלשתי שערות-ראשי כדרך אדם אכוּל-קנאה. ובו בזמן ידעתי ברוּרות, כי לוּ ליטפוּה מאה אנשים אחרים עוד ביתר-להט, לא היה איכפת לי, ומקור יסורי לא בה, אלא בגוֹפרדוֹ, בעלבוני… לילה נתעב!

ולמחרת, סמוך לצהרי-היום, בעודי ישן, נשמעה דפיקה על דלתי. אמרתי: “אַוַנטי” – חשבתי, כי גוֹפרדוֹ הוא זה או מכּר אחר, או שמא לא חשבתי כלום ואמרתי “אַוַנטי” סתם-כך מתוך תנוּמה. התנוּמה קפצה מעלי כהרף-עין: זו היתה עלמה חיננית, בעלת שער ערמוני ועינַים חוּמות, עטוּרות לוֹבן כחלוּלי, קטנה, זקופה, רעננה, ערמוּמית – ודיאַנה שמה. חדרי נתמלא קולות של מצִלְתֵי-כסף. הוֹ, אין מה לחשוש, הוּא נסע אל הציר שלו ויסעד על שולחנו. אוי, כמה מרר את חייה בפיו בימים אלה. לא דיבר אלא בי; היא עצמה לא היתה מרבּה כל-כך להרהר בי, לוּלא בא להזכירני כל רגע…

– ואתה טפּשון כזה. לשם מה סיפרת לו, כי מצאתי חן בעיניך? או אמש, – למה לא ענית לו בפשטות: טוב, נכנע אני ומודה בתבוּסתי? כך היינו מסתדרים בצוּרה הרבה יותר נוחה. הרי הוא פרא-אדם, כולם כאלה שם, בסיציליה. אני מוַתרת לו בכל – ואחר-כך עושה כרצוני. מדוע לא קראת את מכתבי? הרבצתי לתוכו את כל מילות-הגנאי שידעתי, עד שלבו התמוגג מרוב-נחת. עשֵׂה כמוני, כי כעת אתה רק מקנטר אותו, ומה טעם בדבר? כנראה, גם אתם שם, ברוּסיה, אינכם אלא פראי-אדם.

ואני נפרעתי מגוֹפרדוֹ על הלילה הזה, ועל המכתב, ועל הקילוּסים. בשעה שלש, מבעד לתריסים ירוקים, ראינוּהוּ חוזר בעגלה הביתה. אז הלכה ממני ושוב ציוותה עלי לפני הפרידה:

– עשה כמוני.

אמרתי לה:

– לא, דיאַנה. בסודך לא אמעל, ואפילו יתעלל בי עשרת מונים. אך להודות בתבוּסתי – לזאת לא אסכים.

היא משכה בכתפיה ואמרה בצאתה:

– ובכן, מחרתיים.

גוֹפרדוֹ בא אלי בערב, ועיניו מתרוצצות: הוא לא ידע, איך לנהוג כלפי. אמש ראני במפּלתי ואחריה היה שמח לכרות עמי ברית-שלום. ואולם, כדיאַנה, חשבני לפרא צפוני, המסוגל לחזור לסוּרו.

שלוָתי וקבלת-הפנים השקטה חיזקו בו את החשש הזה. חקרתיו בפרטי-פרטים, מה ואיך דיבר הציר על טבלאותינו, חזרתי ושאלתי עשר פעמים על כל דבר-של-מה-בכך, עד שסוף-סוף ריטטו כתפיו ורגליו מקוצר-רוּח, והוא אמר לי בחריפות:

– אך למה זה תרחיב כל-כך את הדיבוּר על מה שאינו מענין אותי כלל?

– כי הדבר מענין אותי.

– ואותי מענינת השאלה, אם גמרת כבר אוֹמר לחדול משטויותיך.

– חביבי, – אמרתי, – הסכמנו להאבק עד שיודה אחד מאתנו בתבוסתו. האם כבר מוכן אתה להודות בתבוסתך?

בתנועת-רוגז השליך מעל פניו איזה חפץ, שהיה מונח על שולחני.

– יודע אתה, – אמר, – דרושה מנה הגונה של עזות-מצח, כדי להגיד זאת אחרי המכתב של אתמול.

– לא קראתי שום מכתב.

– סַפּר מעשיות! אחרי צאתי אספת את הקרעים וקראת. אני בטוח בזה.

– איש תם אתה. למה אקרא מכתבים, שהוכתבו על ידך?

הוא קפץ ממקומו.

– מיד אביא לכאן את דיאַנה, במוֹ-פיה תחזור על הכל בפניך.

נדתי בראשי:

– כמוּבן, תחזור. ואני אפילו אגיד לה: אל תתביישי, דיאַנה, אמרי לי כל מה שיצווה עליך, – הרי יודע אני, כי לבֵּך איננוּ כפיך.

– מה פירוש, לבה איננו כפיה?! – קרא בקולי-קולות. – לוּ ידעת, מה דיברה בך באזנַי עוד לפני המכתב! עוד לפני פרוץ מלחמתנו! צר לי עליך, איני רוצה לחזור על כך! אתה מעורר בה בחילה פיסית! כאשר אתה מתישב לידה, היא משתדלת לזוז הצדה! מראך מצחיק אותה, ואפילו כעסתי עליה בשל-כך… מה לטשת כל-כך את עיניך? כן, כן, כל אלה אמרה לי במו-פיה. מה תביט בי כל-כך מוּזרות?

– גוֹפרדוֹ, – שאלתי בקול השלו ביותר, שיצא בזמן מן הזמנים מגרונו של עצלן כמוני, – וכי לא יעלה כלל בדעתך, שמא ברגע זה צוחק אני לך בלבי?

הוא נדהם, עיניו החלוּ מתרוצצות.

– למה?

– ככה. אינני חולק, הצדק אתך, את כל אלה אמרה לך באמת, ולפי-שעה אתה המנצח. את זאת אני יודע. אבל… מנַין לך בטחון כזה? שעֵר בנפשך, מה מגוּחך מצבך, אם אני, נניח, מקשיב ברגע זה לדברי-אַרסך וצוחק בלבי?

הוא ניצב לפני בקפיצה, עין בעין; ראיתי, כי הפעם החווירו פניו באמת.

– נפגשת עמה?

– אני עמה? חלילה וחס.

– השבע לי מיד בהן-צדקך.

– ככל אוַת-נפשך. אלא, בדרך-כלל, אל נא תסמוך ביותר על הן-צדקי. הלא ידעת, אינני איסטניס גדול בדקדוקי-צורה אלה. אנחנו, בני-העליה…

גוֹפרדוֹ יצא מכליו:

– גרוע אתה מכל יֵזוּאיט! – קרא במבטא סיציליאני מובהק. – אתה משטה בי ברמזי-תעתועים ומיד מסתתר; מפריש את אַרסך ומתחמק מידי. אל תרגיז אותי! הזהר!

והוא נפל-ישב על כסא, נושם בכבדוּת ומגלגל עיניו מפינה לפינה. כך חלף רגע.

– עיניך הרואות, – אמרתי, – יהא-נא הדבר לך ללקח. כאשר הזמנתני לדוּ-קרב זה, הבטחת כי נשאֵר ידידים; והנה, תחת זאת, מן היום הראשון אתה מקנטר אותי ומתגרה בי. הרָגע, את דיאַנה לפי-שעה לא ראיתי. אך עצתי נתונה לך מקרב-לבי – אל תפתח עמי בשיחה על-אודותיה, וָלא – תמיד תהיה ידך על התחתונה. כי בידך רק להאמין; לדעת את האמת יכול רק אני, ועוּבדה זו מקנה לי יתרון-קבע כלפיך. הדבר המגוּחך ביותר בעולם הוא – להתפאר ברוב-עשרך לפני אדם, שזה-עתה תחב את עשרך זה לכיסו. בִּין זאת – ואל תסתכן. נדבר על כל מה שתרצה, רק לא על דיאַנה.

הוא לא עשה כעצתי. ויחסים מוּזרים נתרקמו בינינו מן היום ההוא. מעודי לא ראיתי כדבר הזה, ואף בספרים, כמדומני, לא קראתי. נבצר ממנו לשמוע בקולי ולחדול מדבּר על דיאַנה: דרוּש היה לו הבטחון המוחלט, נפשו לא ידעה מנוחה אף שעה קלה בלעדי בטחון זה, ובו בזמן הוא הבין יפה, כי הגדתי לו אמת-לאמיתה, הנובעת מטבע-המצב: הוא יכול רק להאמין, ואילו לדעת יכולתי רק אני. מחשבה זו הדריכה את מנוחתו. בכל פגישה עמי התאוֹננה דיאַנה, כי הוא מענה אותה בחשדות ובחקירות. בחברתי היה שרוי בעצבנות מתמדת. יום-יום, כחוק ולא יעבור, חזר הדבר חלילה: הוא היה מסב את השיחה על דיאַנה, מדבּר על לבי שאמשוך את ידי ממלחמת-שוא; אני שתקתי; אז היה נוקט נעימה לוחמת, מלגלג, משמיעֵני עלבונות בשמו ובשמה, עד שהייתי מציג לו את השאלה השיגרתית:

– ומה אם כל האנקוֹרים מסביב מתפקעים ברגע זה מצחוק למשמע דבריך, כי ידוּע להם משהו אשר לא ידעת?

עשר פעמים חזרתי על המשפט האווילי הזה, ועשר פעמים הוציאוהו הדברים מכליו. הוא הרגיש את עצמו כנתון במלכודת, בתוך חושך-מצרים. הכרח היה לו לזעוק, לגרות את שריטתו: והוא היה פורץ בקיטרוגים, מאשימני בכל הפשעים שבעולם, עובר לאיוּמים: “הדבר ייגמר בכי-רע, הזהר”, פעמים אחדות הביא את עצמו כמעט לידי היסטריה, ולמחרת היה מתחיל הכל מחדש.

יום אחד נסעתי עם דיאַנה הרחק אל חוץ-לעיר, אל בית-העלמין, בו נטמן לבו של שֶלִי; שם נמצא גם קברו של קִיטְס, תחת אבן עלוּמת-שם, כצוָאת המשורר. בלינו את הזמן יפה מאוד. דוקא בימים אלה כלתה פרוּטה מכיסי, ולא היה בידנו לסור אפילו לפוּנדק שבדרך: היא כינתה את הדבר “מיגראַניה” וקיבלה אותו כשעשוע חדש. בעשרה סוֹלדים הצליחה לקנוֹת לחם רב להפליא וסַלָמי ואפילו לוֹג יין לבן, יֵין פראַסקאַטי. סעדנו את פת-השחרית על הדשא, היא צהלה ושמחה והרימה את כוסה בברכה נמלצת לחיי כל ה- migragnosi באיטליה, ברוּסיה ובעולם כולו. אחר-כך חקרה ושאלה בפרטות על אודות שלי וקיטס, ומדוע הלשון האנגלית כל-כך מכוערת. אחר-כך שוטטנו בסביבה, היא שרה פזמונים בדיאַלקט העממי, שזרה זרי-פרחים ושיחקה במחבוֹאים עם ילדים; חזרה במרוצה, כל עוד רוחה בה, והסבירה לי, כי הפעוטות – מוֹתק, ביחוד ממרחק 15 סנטימטר.

– מדוּע?

– הרחק מזה לא יקפצו הפּרעושים.

בדרך-שוּבנו הסתדרנו ביציע-הטראַם; היינו לבדנו; שאלתי על גוֹפרדוֹ.

– הוּא נהיה למטורף גמור. תאר לך, זה לא-כבר היכּה באגרופו על ראשי, והמסרק ננעץ עד זוב-דם. והכּל משום שחזרתי בהיסח-הדעת על אחת מהלצותיך. ואשם רק אתה.

– במה חטאתי?

– אתה מקניט אותו. מאה פעמים אמרתי לך: הגד לו, כי נכנעת, נוֹאשת מכל תקווה, אותי אין לכבוש וחסל. אז תתקרר דעתו עליו ויחדל למרר את חיי. והרי חבל גם עליו.

– הגידי, דיאַנה, – שאלתי, – אַת אוהבת אותי?

היא נמלכה רגע בדעתה:

– אני כזאת: אוֹהַב את כל מי שמיטיב עמי. אותך, אותו… אותו יותר, כי הוא אוהב אותי באמת.

– ואני לא?

– אתה? אני מוצאת חן בעיניך ולא יותר. לוּלא כל הסבך הזה ולא יצר-כבודך, לא היית שם לב אלי כלל.

– זו דעתך מכבר?

– הוֹ, מכּירה אני את טיבו של אדם מפגישה ראשונה.

– למה, אם-כּן, לא גרשת אותי מיד?

היא צחקה על פּי דרכה ואמרה סתוּמוֹת: – אֶ!

כעבור עשר דקוֹת נתרגשה הפּוּרענוּת. דיברתי על לבּה, שנחמוק לבית-מלאכתה בסימטאות נידחות: גוֹפרדוֹ הבטיח לה לסוּר לשם וּללווֹתה הביתה. אך היא – חפז עליה יִצרה לעבור דוקא בקוֹרסוֹ. הקוֹרסוֹ המה מרוֹב קהל מהוּדר. פתאום נשמעה זעקה מפיה. ישר לקראתנו הלך גוֹפרדוֹ. פניו הפיקו חמת-זעם שלא תאוּמן, ובידו צרוֹר-פרחים, שנועד, כנראה, לדיאַנה. עוד לפני שפּגה תדהמתי, הוא קפץ אל דיאַנה וסטר על לחיה. היא כיסתה את פניה בידיה ורצה לסימטה; הוא אחריה, ואני אחריו. מישהו מבין הקהל פרץ בצחוק, מישהו שרק. גוֹפרדוֹ הדביק את דיאַנה, וכעת הוביל, כמעט גרר, אותה בזרועה ולחש על אזנה, כנראה משהו נורא ואיום. לא ידעתי מה לעשות. לפי מוּשגי מאז על חובת הגבר, היה עלי להשיב לגוֹפרדוֹ את סטירתו. יתכן כי כך הייתי עושה באמת – באותו גיל כולנו אמיצים, – אך הוא בינתיים הושיבה בכרכרה ומבלי הביט לעברי ציוָה לנסוע לבּוֹרגוֹ. דלקתי אחריהם בכרכרה אחרת. העגלונים, שחנוּ באותה קרן-זוית, אנשים לימוּדי-נסיוֹן, ירדו לעומקו של המחזה וליווּנוּ בשריקות אף הם. בּרם, המנוּסה בכולם היה עגלוני. בשום אופן לא אבה להדבּיק את מרכּבתו של גוֹפרדוֹ, יעץ לי כל הדרך לפנות לצד אחר וטען בבקיאוּת של זקן-ורגיל:

– הם יתפייסו, ובלבד שאדוני לא יפריע.

גוֹפרדוֹ הוביל את דיאַנה למעלה, אל חדרו. כאשר עליתי במרוּצה אחריהם, היתה כבר הדלת נעולה: דפקתי – ולא נעניתי. הטיתי אוזן: מאחורי הדלת דיברה דיאַנה בקול שלֵו למדי. גוֹפרדוֹ החריש – כנראה, הספיק לשפוך את לבּו בדרך. אחר-כך נשתנה קולה של דיאַנה, נעשה ספק רך ספק מתחנן – נבהלתי, שמא הוא שוחט אותה, אך ברגע זה הבחנתי את דבריה:

– אל תבכּה, הלא תתבּייש!

הדבר הרגיעני. גוֹפרדוֹ היה נוח לבכּוֹת, כמעט עד כדי היסטריה. הוא סיפר לי כי מישהו בּמשפחתו לקה במחלת-הנוֹפלים. ידעתי כי התקפות-חימה מסתיימות אצלו בדמעות, ולאחר-זאת היה נעשה בלתי-מזיק לפחות לחצי-שעה. ובמשך חצי-שעה יספיקוּ, בלי ספק, להתפייס. אדם פיקח היה עגלוני.

הלכתי לחדרי. כבר ירדו דמדוּמי-ערב; ובתנועת-שיגרה, לפי ההרגל, שפַתִּי קלחת-מים על פתילית-ספּירט והדלקתי את הפתיליה, אם כי לא חשקתי כּלל בּתֵה… הייתי נרגש מאוד; קטרגתי על עצמי בגלל כּל העסק הזה. איזה משחק אווילי הוא זה? גוֹפרדוֹ אוהב אותה, ואני משעשע את יצר-כבוֹדי הילדוּתי; הוא סובל יסוּרים, אותה מביישים באמצע הרחוֹב, וגם אני, בעצם, ממלא תפקיד מטוּפש. הרגשתי כי כל אלה היו לי לזרא.

כך ישבתי רגעים רבים; המים כבר רתחו, ואני לא השגחתי בכך. לפתע נפתחה דלתי, וגוֹפרדוֹ נכנס מבלי דפוק תחילה ומבלי הסיר את מגבּעתו הרחבה. משנכנס, החזיר פניו ונעל את הדלת, ואת המפתח שם בכיסו. אחר-כּך נעצר ליד הפתח ואמר:

– מיד תבוֹא על ענשֶך.

והוא הוציא לאיטוֹ מכּיסו סכּין סיציליאַני עקום והתחיל שוֹלפוֹ בשניו. הכּרתי את הסכין – אצלם בסיציליה קוראים לכאלה “cinque soldi” – ולא פעם פתחתיו פשוט באצבעותי לשם חיתוּך נקניק. ואולם גוֹפרדוֹ נתפּס, כנראה, לקסמוֹ של תפקיד-הנוֹקם ופעל באוֹרח חגיגי וציוּרי, בחקוֹתוֹ את ה“מאַפיוֹזי” של אי-מולדתו. לבי היה סמוך ובטוח, כי לא יגע בי לרעה, אך סגנון המחזה כבש גם אותי. עקרתי את מיטתי ממקומה ושמתיה לרוחב-החדר, ביני לבינו.

– זה לא יצילֶך! – אמר והציג את ברכו על קצה-המשכּב. אזי אחזתי בידיתה הארוכה של הקלחת המהבּילה ועניתי לו:

– אם תזוז, אַכווה את פרצופך ברותחין. שב במנוחה.

הוא חייך, – נזכּרתי כי בספרי ילדותי נקראה בת-צחוק כזו “חיוּך שטני” – ואמר מתוך קידה אדיבה:

– אין דבר, אמתין עד שתתקרר.

בלי אוֹמר העמדתי את הקלחת על השולחן, כיביתי את הפתיליה, הוספתי ומזגתי בה ספּירט מן הבּקבּוּק ושוּב שפַתּי את הקלחת על האש.

– הבקבוק מלא, – הוספתי קצרות, – היום קניתי.

אחר-כּך לקחתי כּסא וזרקתיו לעבר ההוא.

– שב.

הוא ענה:

– תודה, אשב.

שתקנו שעה קלה.

– היא סיפרה לי את את הכּל, – פתח בנעימתו הקנטרנית המוּכּרת.

– הכּל? – שאלתי.

– הכּל.

עניתי בלטינית: – אשרי המאמינים, כי להם מלכות-השמים.

– הכל. כיצד הדבּקת אותה היום ברחוב וכיצד התחננת – כן, התחננת, השומע אתה? התחננת!! – שתטייל עמך מעט, וָלא – איימת שתשתה רעל. – היא אומרת: “לא האמנתי לו, – וכי פחדן כזה יאַבּד עצמו לדעת? – ובכל-זאת נבהלתי וריחמתי עליו.” כך היא אומרת. כעת נתעבתּ בעיניה שבעתיים. אתה שומע?

– שוֹמע.

– היא אומרת, כי לבשת צוָארון מרוּפט והיא התביישה ללכת בצדך. בּנתּ?

– בּנתי. מוּבן מאליו. צוָארון מרוּפט אינו דבר מרהיב-עין, בלי שום ספק.

– היא אומרת, כי אתה קמצן שבקמצנים, כיבדת אותה בסַלָמי יבש בכמה פרוּטוֹת והכרחת אותה לעבור מחצית-הדרך ברגל.

– ולא עלה על דעתך, כי היתושים, החגים סביב העששית, יודעים משהו וצוחקים לגוֹפרדוֹ הטיפּש?

הוא קפץ מכסאו, אני תפסתי שוב בידית הקלחת. הוא תחב את ידיו לכיסיו.

– תצא עמי לדוּ-קרב. באקדוחים. מבעד למטפּחת. אחד מאתנו חייב למוּת.

– חייב בהחלט? – שאלתי.

– בהחלט.

– ובכן לך לגשר המלאך הקדוש וקפוץ המימה, כי אני רוצה עדיין לחיות.

שוב נראה על פניו אותו חיוּך מיוּחד; רעיון חדש נצנץ במוחו, והוא הרצה אותו באזנַי בקול רך, אדיב וארסי:

– כּן, צדקת, מוּטב לנו באמת בלי דוּ-קרב. אעשה אחרת.

– תחתינו, בפונדק, יש משרת אחד; הוא בן-עירי ובחור כארז – i cughiuni ci sannu di pulveruzzu (בסיציליאַנית זוהי העֵדוּת העליונה לגבוּרה ולבקיאוּת גברית, אך במעמד גברות אי-אפשר לתרגם אותה אפילו בקירוּב). אשׂכּור אותו ללווֹת את דיאַנה לכל אשר תלך, ואַך תיראה באותו רחוב, מיד ישבּוֹר את עצמותיך.

– שׂכוֹר, – אמרתי.

– ומלבד-זאת אלך עם דיאַנה למשטרה, אל הקוֶסטוֹר עצמו, והיא תצהיר, כי היא ארוּסתי ואתה מציק לה. אותך יגרשוּ מרוֹמא, יהא לבּך סמוּך וּבטוּח, הקווסטוֹר מכּיר אותי!

עניתי:

– לי סיפרו באמת, כי הקווסטוֹר מכּיר אותך וכי אפילו שֵׁרַתָּ אותו שרוּתים קטנים. אך, כמדוּמני, היה הדבר לא כאן אלא בסיציליה.

– אסתּדר גם בלי הקווסטוֹר! – קרא גוֹפרדוֹ. – אלך לצירות הרוּסית ואודיע, כי אתה מבייש את ארץ-מולדתֶך. הם יחזירוּך לרוּסיה ברגל וימסרוּך לפיקוּח-ההורים.

– אתה שוטה, – אמרתי, – בצירוּת הרוּסית יצווּ עליך להגיש הכּל בכתב ולבוא לשם קבלת תשובה בעוד חדשיים.

– הקץ לכל אלה! – הרעים בקולו. – אני מצווה עליך להשבע לי תיכף-ומיד כי תּרפּה מדיאַנה!

אמרתי: – לך הביתה, גוֹפרדוֹ. אַל תאַלצני למלאוֹת שוב את הפתיליה.

הוא תפס שוב את הסכּין, ואני את הקלחת. אז, נוֹשם בכבדוּת, פתח את הדלת ויצא, ובפרוֹזדוֹר החזיר פניו ואמר לי באמונה שלמה:

– אתה יצור רע וחסר-לב. ירעיל-נא הגורל כל רגע מרגעי אָשרך.

בחצות-הלילה נכנסה אלי דיאַנה. כבר שכבתי במיטה וקראתי. הרימותי ראשי והבטתי בה בתמיהה.

היא אמרה:

– אותי שלח גוֹפרדוֹ. הוא מחכּה למטה.

– מה הענין?

• עלי להמטיר עליך מבּוּל דברים נוראים, חזיז ורעם.

– גם בלעדי-זאת כבר הגדת לו בגנוּתי די-והוֹתר, – עניתי במרירוּת.

היא הסבירה בתוֹם-לב:

– הוא צבט אותי.

חייכתי על-כּרחי: היא הביטה עלי כל-כך בתמימות. פניה החינניים היו שלווים בהחלט, על לוֹבן-עיניה הכּחלוּלי לא נראו שום סימני דמעות; לא כל כפתורי חולצתה היו רכוּסים ומחלפות-הערמוֹן גוּלגלוּ על ראשה כלאחר-יד. היו לה רגעים, כאשר לא היתה נאה ממנה בכל בּנוֹת בּוֹרגוֹ. לבי נעצב למחשבה, כי מיד תבשׂרני את הגזירה, שלא נוסיף להתראות. אך, תחת זאת, היא אמרה:

– מחר אבלה כל היום עמו. אתה רוֹצה, מחרתיים בבוקר, בשעה שמונה, בפּינצ’וֹ, ליד החומה הגדולה?

והושיטה לי אחת מידיה. אחזתי בשתיהן ומשכתיה אלי. היא העיפה מבּט נבהל לעבר החלון, ופתאום נתבּדחה עליה דעתה. היא שמטה ראשה אחורנית ופרצה בצחוק, אך לא כמצילת-כּסף, אלא חרש, כרשרוּש עשׂבי-משי תחת הרוּח, בטרם שחר. וגוֹפרדוֹ חיכּה למטה.

בכל-זאת, כעבור חמש דקוֹת נוֹתרתי לבדי, והרגשה מגוּנה שׂררה בנפשי. נתתי את דעתי על צד-הענין, שעד כּה משום-מה נעלם ממני: כי, בעצם, אני וגופרדוֹ, כפי שבצדק אמר אז בקפה-אַראַניוֹ, משחקים בשחמט, ופרס-המשחק – נפש חיה, ועם כל מהלך מעמיקים אנו לסַבּכה במשהו מכוער. עד פגישתה עם גוֹפרדוֹ לא היה לה עם שוּם איש רוֹמן של ממש. זאת ידענו אל-נכון. והנה עברו חדשיים, והיא בעת ובעונה אחת גם שלו וגם שלי, בצורה כּה חביבה, כּה קלה ושאננה. למה פיתינו אותה אנחנו לדרך זו? ואף לא אנחנו, אלא אני?

הרהוּרי עברו אליה עצמה. עד היום אינני יודע “לפצח” אדם עד תוֹך-תוֹכוֹ. יש ואכּיר את הרגליו, אדע מראש, מה יעשה או יגיד במקרה זה או אחר, ואולם להגדיר את אָפיוֹ בנוּסחה אחת, לצמצם את כל קווי-דמוּתו השונים, המוּכּרים לי יפה, עד כדי תכוּנוֹת-יסוד מעטוֹת, לקבוע דיאַגנוֹזה לאישיוּתו – דבר זה לא עלה בידי מעולם. אוכל לדוּר עם אדם בכפיפה אחת שנים-על-שנים ואתקשה לוֹמר, אם טוֹב-לב הוא או רע מטבעו. בימים ההם הייתי, כמובן, חלש עוד יותר מבחינה זו. דיאַנה נראתה בעינַי כגדוֹלת-החידות בעולם הזה. מה דחף אותה לכל הסבך הזה? אולי לגוֹפרדוֹ רחשה עוד אהבה כלשהי, אך כלפּי הרגישה, לפחות, אותה מידת אדישוּת, שבעומק-לבי הרגשתי אני כלפיה. על שלטוֹן הטמפּרמנט מגוחך היה לדבּר – חסרו לה, למצער, חמש שנים עד היום, כאשר תצמח מ- gamine זו אשה. מן הנמנע היה גם כל צד של חשבון: גוֹפרדוֹ במשך כל הזמן נתן לה במתנה חגורה וכפפוֹת, ואני בכלל לא הייתי אלא “מיגראַניוֹזוֹ”. בלי אהבה, בלי תשוקה, בלי טובת-הנאה, לשם מה רקדה על חבל ביני לבין גוֹפרדוֹ, סבלה דקירוֹת-לשונו ומהלוּמות-ידיו, ובזיון כּזה, ואת הגזירה לעמוֹד תמיד על המשמר, לשקר ולכרכּר כּרכּוּרים? לא הבנתי את הדבר בשעתו ואינני מבין עד היום.

בשמונה בבוקר, למחרתיים, הייתי בפּינצ’וֹ: אפשר שאחרתי בחמש דקות, ודיאַנה היתה כבר במקום. היא עמדה, גבּה כּנגדי, ליד המעקה של החומה הגדולה. נעצרתי, הבטתי בה, ועל דעתי עלתה מחשבה קודרת חדשה. חוֹמה גדולה זוֹ היתה המקום החביב לצעירות, השולחוֹת יד בנפשן. sartine כאלו, כמוהן כדיאַנה לכל דבר, היו באות הנה לאחר שלבשו לבני-סלסלה נקיים ממיטב קישוטי מלתחתן הדלה – “פּן יצחַק השוטר” – ומפילות את עצמן למרצפת מגוֹבה עצום. מדי שבוע התרחש מאורע כזה, ובעתון “מֶסַגֶ’רוֹ” היתה אפילו בשביל מקרים אלה כותרת קבועה: “Dal muraglione del Pincio”. האם לא תבוא לכאן לשם כך בעוד שנים אחדות גם דיאַנה? במה גרוּעה היא מאחרוֹת, ובמה היא טובה מהן?

היא עמדה ליד המעקה והביטה לפי שעה לא על המרצפת למטה, אלא על רוֹמא. הלילה היה קר, העיר זה-עתה החלה להחלץ ממעטה-הערפל. הבנינים והכּיכּרות כבר נראו לעין, אבל רק כפי שנראה גוּף-אשה מבעד לאריג-קיץ או כפי שבשרטוּטי-גוָה של ילדה מתבּגרת נרמזים סימני מלוֹא-פריחתה לעתיד לבוא – בצל-לא-צל, בגוֶן דק, ברמז קל. נדמָה, כי רוֹמא נוֹצרת מחדש לעינינו – פּלא-ענק, שהצטייר כבר כּולו בדמיון-היוצר, אך טרם נתגלם עד תּוּמוֹ.

קראתי לדיאַנה. היא אמרה: “איזה יופי!” – וראיתי שתי דמעות בריסיה. לוּ סיפּר לי זאת מישהו אחר, לא הייתי מאמין.

הוֹלכתיה לשׂדרה ואמרתי לה, כי בכל הבּלבּוֹלת הזאת אין אף טיפת טעם. גוֹפרדוֹ מענה אותי בקילוּסיו וידי קצרה מלשים להם קץ; כגמול-נקם ממרר אני את חייו בסיגוּף הספק, והוא שופך את חמת-יסוריו על דיאַנה, והיא השׂעיר-לעזאזל – כּפּרת שלשתנוּ. וכי כדאי הדבר? ולשם מה?

– לוּ, לפחות, אהבת אותי, אך הרי לא כן הדבר?

– אֶ! – ענתה סתוּמוֹת, ואחר הוֹסיפה: – הרי אמרתי לך שלשוֹם…

גם אני לא אהבתי אותה, אך אותו רגע דימיתי בנפשי, כי כל ימי חיי יכול הייתי לשׂחק בתלתלי שׂערה הערמוֹני ולהאזין לצחוקה. חיבה שלא תתוֹאר במלים מילאה את נפשי, משהו דגדג את חיכּי, משהו חם עלה לעינַי ונעצר על עצם הסף. אמרתי:

– יהי אלוהים עמך, די, כבר עוֹללתי לך די-והותר. הפּרדי ממני, לכי לדרכך ואל תזכּרי לרעה את שעתנו. אך לכי מיד, כי קשה הדבר מנשׂוא.

היא אחזה בידי, החליקה עליה, הביטה לתוך עיני, חייכה חיוּך עצוב ודק-מן-הדק, כאילו ידעה על עצמה ועלי הרבה דברים, שאין להעלותם על שפתים; אחר-כך אמרה:

– טוב, אלך, לַוֵני עד קצה-השׂדרה, – ופנתה ללכת.

הלכתי אחריה. בקצה השדרה נעצרנו. היא הושיטה לי יד מבלי הפוֹך אלי את פניה. אמרתי בקול עמוּם:

– דיאנה.

היא נענתה בקול עמום: – מה?

שאלתי:

– אם לא אהבת, לשם מה היו כל אלה?

שעה ארוּכה הרהרה מבלי חַלץ ידה מידי, לבסוף אמרה:

– ומה אני, כי אדע?

והלכה-לה בלי הביט אחורנית, רק במפנה-הדרך חייכה שוב ונעלמה מעיני.

---

בצהרי-היום ארזתי את מזוודתי ועקרתי אל אחד מידידי. לא אזכור כעת, מי ומה היה האיש, ואם שמח לאורח; אחת היא. אזכּור רק זאת, כי התגוֹרר ברובע רחוק, שרק במקרה נדיר יזדמן לשם איש מתוֹשבי בּוֹרגוֹ. משם שלחתי מכתב לגוֹפרדוֹ: “שלום וכל-טוּב. אם יִוָדע לך מעני, אל תטרידני”. לא הלכתי לשום מקום ולא אזכור עוד במה הגיתי ומה עשיתי; דומני, לא-כלוּם.

כך עברו כמה שבועות, הגיעה שעתי לנסוע הביתה, ולפי צירוּף המסיבוֹת האישיות והמשפחתיות הסתּבּר, כי לא אשוב עוד לרוֹמא. אוֹ-אז הרגשתי, כי אין מקום בעולם, בוֹ יוּכל אדם לחיות אחרי רוֹמא. חביב, כחיוּך ידיד שנפטר, נהיה עלי כּל מה שהכּרתי, ראיתי וחייתי בעיר זו – הבתים, המאורעות, האנשים. ערב נסיעתי שׂכרתי כּרכּרה וסיירתי כמה מן המקומות האהובים עלי ביותר, רק לבּוֹרגוֹ לא אביתי לנסוע. ואולם בקוֹרסוֹ השגיחו בי צעירים מכּרים וקראו בקול:

– היכן התחבּאת?

ואחר מהם הוסיף:

– ידידך הסיציליאַני המסכּן מחפש אותך בכל הקאַטאַקוֹמבּוֹת.

עניתי להם: – מחר אסע לרוּסיה, “צַ’אוֹ!”

איש לא ליוָני לדרכי. שמשי-הרכבת כבר קראו: “In vettura!” וסגרו ברעש את דלת כלובי הצר. ברגע זה שמעתי שריקה מוּכּרת, לפי ניגוּן המַרסיליֶזה.

גוֹפרדוֹ הלך לאורך הרכבת והציץ בחלונות המחלקה השלישית. לא נעניתי. מרירוּת צורבת עלתה בגרוני, הרגש הקודם של עלבון והשפלה, שפּג זה-כבר, חזר וּפיעֵם ברקוֹתי.

הוא ראה אותי:

– מדוע לא הודעתני על נסיעתך? – שאל, ועיניו התרוצצו בחוֹריהן.

עניתי: – קצר הזמן מלהסביר, בעוד רגע תזוז הרכבת.

הוא אמר: – נודע לי הדבר ובאתי לאחל לך דרך צלחה. מתי תשוב?

– לא אשוב לעולם.

הוא נדם. רוּחו היתה עכוּרה עליו. לא הבנתי, לשם מה בא הנה, אך ניכּר היה, כי יש עם נפשו לפתוח עמי שוב בשיחה פשוטה ולבבית כמקודם, אלא שאין הוא מוצא את המלה הראשונה, ועלי להתחיל. נותר לנו רגע או פחות, ופתאום תקפה אותי אדישות גמורה לגבי כל הדברים הללו. מחלתי בלבי על הכל ורציתי להגיד לו משהו חביב, אך ברגע זה קרא השמש הראשי: “Partenza”, ומלה זו כאילו העמיקה עוד את רגש אדישותי, ואפילו פג מלבי החשק להגיד לגוֹפרדוֹ מלה טובה. היינו-הך.

לפתע הוא הסיר את מגבעתו ונעץ בי את עיניו האדוּמות. קולו רעד:

– עוד מעט ותסע! למען השם!

קטני-השמשים, הקרובים והרחוקים מאתנו, חזרו בכל מיני קולות: “Partenza! Partenza”! – ונדמָה לי, כי הכל כבר הרחק מאחרי, הכל התמסמס והפך לכתם אָפוֹר אחד. לילה רע עבר עלי, לישון רציתי ולא לשוחח.

– למען ידידוּתנו בעבר! – אמר גוֹפרדוֹ והחזיק במסגרת החלון. – לא אדע מנוּחה אף לרגע. לא אוכל עוד לסבול. אני רוצה לדעת; נשבע אני לך – לא אוֹמַר לה אף מלה, אשכח בּן-רגע כל מה שתגלה לי; רק הנַח לי לנשוֹם לרוָחה, למען האלוֹהים!

הרכבת זזה, וגוֹפרדוֹ הלך עמה, מבלי הרפות מן החלון. הוא הביט בי ביאוּש ובמבוכה וחזר עוד פעמיים: – אשכח בן-רגע, ובלבד שתגיד.

הרכבת החישה את הילוכה.

– אסוֹף את ידך, חביבי, – אמרתי בחפזון והסירותי את אצבעותיו בתנועה זהירה. תשומת-לב קטנה זו נגעה עד לבו, עוררה בו תקוַת-מה מחדש. שמחה, כמעט חמידה, נצנצה בעיניו. הוא הצמיד את ידיו זו לזו ופתח, בזרזו צעדיו בד-בבד עם הקרון:

– נוּ? מלה אחת. אם היה משהו, הגד הן; אם לא היה שום דבר, הגד לאו. אני אֵעצר, אם אתה מתבייש, תענה לי מרחוק, אך ענה בקול רם. ובלבד שתענה! מתחנן אני לפניך! הרעלת אותי, דיכאת אותי עד עפר, שחררני…

הוא נעצר והושיט אלי את ידיו; הרכבת היתה מתרחקת; נשענתי במרפּקי והבטתי בו מתוך סקרנות. פניו קדרו שוב; בינינו הפריד כבר מהלך כמה מטרים; הוא צעק במלוא כוח גרונו: – הגד!!!

הצטחקתי על-כרחי ופרשתי מן החלון, והרכבת נסעה במשנה-מהירות.

באחד הערבים נקלעתי עם ידידי, בשעה מאוחרת, לפונדק, שהתנוסס עליו שלט בזו הלשון:

“הרוֹבע הלאַטיני. טראַטוֹריה לסטוּדנטים”.

נכנסנו. החדר הראשון היה ריק מאדם; השני – מלא וגדוּש צעירים. כמעט על כל הראשים נצצו בשלל-צבעים כוּמתות-קטיפה אוניברסיטאיות: מחזה יקר-מציאות, כי בדרך-כלל אינם חובשים הסטוּדנטים האיטלקיים את כסות-ראשם המסרתית. הקירות צוּירו בצבעי-שמן: הורגשה יד פרועה, אך לא חדלת-כשרון. היו כאן כל ששת הגיבורים של “בּוֹהֶמה” בכל מיני פּוֹזוֹת וצירופים; ואולם את המקום הראשי תפסו הקריקטוּרוֹת והתמוּנות של אורחי-הפונדק הקבועים. האוֹריגינַלים של הפְרֶסְקוֹת ישבו כאן בכבודם ובעצמם, קבוצות-קבוצות, והתכתשו בקלפים איטלקיים מכוערים, אגב קריאות:

– שלשה גביעים!

– אַלוּף אַלוֹת!

– פּרש-החרב!

– אביר-הכסף!

ברם, אחת הקבוצות שרויה היתה במצב-רוח רציני יותר. עד כמה שיכולתי להבין, הם ישבו על מדוּכה עתיקה: מהי הדרך הבטוחה לעמוד בבחינה? נכנסנו כאשר הויכוח היה כבר במלוא-תקפו, ואת תחילתו לא שמענו, אך ברוּר היה, כי אחת הדרכים האפשריות נפסלה a priori ולחלוטין כפשוטה וגסה מדי: לשמוֹע הרצאות. כובעיהם היו יוּרידיים – הפאַקוּלטה שלי – ואכן, איש מהם לא ראיתי באולמי-ההרצאות; ברם, גם הם לא ראוּני שם… – מכל הצדדים הוצעו שיטות שונות, מקצתן כהשערות, הטעוּנות ניסוּי, ומקצתן כסגולות בדוקות ומנוּסות. אחת מן הסוג האחרון נחרתה בזכרוני. הרצה אותה איש-רומא שמן, ולוֹ פני סוֹקְרַטֶס – אמנם, סוֹקרטס מגוּלח.

– בא אני לבחינה בחוק-האינסטיטוּציות בכוָנה הרצינית ביותר, היינו – לא להיבחן. בעצם, לא הלכתי אלא למען צ’יצ’וֹ. צ’יצ’ו מאמין בי: “פרצוף כזה”, הוא אומר: “סגוּלה בדוקה נגד עין רעה”. יושב אני בזויתונת ומחכה לתור – של צ’יצ’וֹ, כמובן, לא שלי – ובינתים מטה אוזן, איך שואל פילוֹמוּזי. רואה אני – כרשע הוא שואל.

– מגמגמים אתם, – הוא אומר. – את הקוּרס, אולי, אתם יודעים, אך לא די בכך ליוּריסט. יוּריסט אינו רופא. מענה-לשון של יוּריסט צריך להיות מבריק. קולע. כרך שלם במשפט אחד!

– הסטוּדנטים שרוּיים בזיעה מרוב-פּחד והלָז תובע בּרק. מובן, כי נתבלבלו לחלוטין; נכשלים בזה אחר זה; וצ’יצ’ו המסכן – שיניו נוקשות בפיו, והוא לוחש: “הבה ואעיף עוד מבט בפרצופך…”

– פתאום – רואה אני – נותן פילוֹמוּזי את עיניו בי. הכיר, המנוּוָל! “אַהאַ?” – הוא אומר: “סניוֹר מַלַטֶסְטָה? אורח יקר, יקר מציאוּת. זה כחצי-שנה לא ראיתיו בהרצאותי. ובכן, הואיל לכבדני ולעמוד לבחינה?”

– וכאן רָעַם פתאום בנפשי רעם-ההשראה. אַ, בּרק נחוּץ לך? שנינוּת? כרך שלם במשפט אחד? מצוּין. קם אני ועונה בקול רם:

cum beneficio inventarii, פרופיסור: ברצוני לשמוע תחילה, אם מאוד יחמיר היום בבחינות!

– רואה אני: נדהם הפרופיסור. מסתכל בי כמי שאינו מאמין לעיניו, לבסוף הביט סביבו, הורה עלי באצבּע ואמר:

– לימדו לקח. חמור-חמורתיים, אך מענה-לשון לו. אם פרקליטים תהיו או צירי-הפּרלמנט – הנה כך משיבים מכה תחת מכה. ואם כי בּוּר הוא ועם-הארץ, ארשום לו למַלַטֶסְטָה, למוּסר-השכּל לכולכם, את הציוּן העליון.

השומעים קיבלו את הדברים באהדה, צחקו והניעוּ ראשיהם; רק אחד העיר ברצינות גמוּרה:

– ואף-על-פי-כן, לא זו הבעיה. מלטסטה, כנראה, דפדף בכל-זאת בפרק על דיני-הירוּשה. והבעיה היא, כיצד להיפטר מן העסק בלי קרוא אף דף אחד.

ברגע זה הרעים מקצה-החדר השני ומילא את כל חלל-הפּוּנדק קול בּאַס אדיר; בּאַס טוֹסקאַני מוּבהק, המבטא “אֶנריכוֹ” תחת “אֶנריקוֹ”. בעל-הבּאַס, עבדקן יפה, בן שלשים וחמש בערך, בלי מעיל, בכוּמתת-מהנדסים, בפירוש פנה אל הטראַטוֹריה כולה ובפירוש היתה לו משום-מה איזו זכות לכך.

– הקשיבו! יש לי העונג והכבוד לבשר את כל הפקוּלטות והקוּרסים, כי ידידנו סיניוֹר “אֶנריכוֹ” רוֹמוּאַלדי זכה אמש בפרס ראשון על סוֹנֶט ב“צפרדע התכולה”!

הכל מחאו כף ואני ברוב-סקרנות התבוננתי בחתן-הפּרס. את שמו שמעתי, בו הרבּוּ לדבּר בחוּגים של פרחי-הספרות ופרחחיה, שאִתם הייתי בא במגע לרגל עבודתי העתונאית; ואילו “הצפרדע התכולה” נחשבה לאפיקורסי שבמרתפי-הדקדנטים, ושם, לפי השמוּעה, נערכה מדי חודש מֶסָה שחורה: שלשה אנשים, כל אחד ממקור אחר, סיפּרוּ לי על כך מכבר, ואולם מה טיבה של המֶסָה השחורה – לא ידעו להסביר.

חתן-הפּרס לא בּייש בצורתו את שמעו: חיוָרוֹן, עפעפּיים סגוּלים, זקנקן שחור, צוארוֹן-קטיפה הדוּק, מגבעת גבוהה ורחבת-שוּלים: הכל בדיוק כפי שתארתי לעצמי צפרדע תכוּלה.

– הקשיבוּ! – הרעים הבּאַס בכוּמתת-מהנדס. – בשם כולכם מבקש אני מסיניוֹר “אֶנריכוֹ” רוֹמוּאַלדי שיקרא לפנינו את הסוֹנֶט המוּכתר הנ"ל. ולסיוּם-התכנית – מַרסַלה על חשבוני!

– הידד, סוֹר אֶג’יסטוֹ! – פרצו קולות מכל צד. – אֶוויווה בעל-הבית!

הבנתי לתמהוני, כי הפלוֹרנטיני בעל-הבּאַס הוא הוא בעל-הפּוּנדק.

– ולמה כוּמתת-מהנדסים לראשו? – לחשתי באזני אחד ה“קבוּעים”.

הוא ענה לי בהגיון רב:

– כדי שלא לצנן את הקרחת.

בינתיים קם חתן-הפרס ממקומו, בחר לו עמדה נוחה, נשען על אדן-החלון במרפק-ימינו, מצא את הדבר לא-נוח, נשען בשמאלו, פקד לאַפּל בעתון מנורה אחת, אחר-כך עוד אחת, קיבל הבטחה מסוֹר אג’יסטוֹ, כי בשעת הדקלוּם יִשבּתוּ המלצרים ממלאכתם – אפשר למלאות עוד עשר שורות בתאוּר הכנותיו, אך, בסופו של דבר, הוא קרא את הסוֹנט. ואמנם קרא יפה, בקול עמוק ונמוך, שבזכותו נראתה כל מלה רבת-ערך שלא כרגיל. והסונט היה, בקרוּב, כזה:

חַשִׁישׁ

בְּיִסּוּרֵי חֶמְדָה גַּלְמֶדֶת

אֶרְחַף בֵּין מָוֶת לִתְחִיָּה.

גַּלֵּי נְחשֶׁת מְהַדְהֶדֶת

זוֹרְמִים מִמְּרוֹם-הַכְּנֵסִיָּה.

רוּחִי דוֹעֵךְ, בַּגּוּף שׁוּם עֹז אֵין,

מֹחִי שׁוֹקֵעַ, נִים-לֹא-נִים;

וְכִגְזַר-דִין יִרְעַם בָּאֹזֶן

אוֹתוֹ צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים.

וּבְלִי מַגָּע תִּשְׂרוֹף אֶשׁ-כֹּסֶף –

וְלִזְרוֹעוֹת שֶׁל בַּת-בְּלִי-גוּף

אוֹתִי אֶל עֶרֶשׂ-הַסִּגּוּף

יִמְשׁוֹךְ חֲלוֹם-עֶרְוָה-וָחֹשֶׂף.

וּבַטֵּרוּף הַמְשַׁכֵּר

יִקְרָא לִי “בּוֹא” – וָאֲמַהֵר…

(אין זה אלא בקירוב. אצלו היו המלים מסוּבכות וגם מרובות הרבה יותר, אך זוהי תמצית-פּשרן. תרגמתי את הסוֹנט כעבור חודש, לבקשת המחבר, וּבשכר-זה ניתנה לי דריסת-רגל ב“צפרדע התכולה”, ואולם התברר, כי המֶסָה השחורה לא היתה ולא נבראה…)

הקהל מחא כף. המלצר חילק את המַרסַלה, מתנת סוֹר אֶג’יסטוֹ; תוך כדי נקישת הגביעים הגיעה לאזנַי הערת סטוּדנט אחד לשכנו:

– מה ענין החַשיש לכאן? דרך כל בּשׂר היא.

הכל שמעו את דבריו ופרצו בצחוק ממוּשך, ובכלל זה גם אֶנריקוֹ רוֹמוּאַלדי עצמו.

… אל הפּוּנדק נכנס אדם בלי מעיל עליון, בחליפה ספק הגונה ספק מרוּפּטת; הסיר מגבעתו ופתח בנעימה מאוּמנת של רוֹכל, המוכר ברחוב גלויות ממין מיוחד:

– רבוֹתי, אבקש רשות להגיד מלים מספּר באזני ה- illustre assemblea.

השׂתררה דוּמיה.

– רשוּת-הדיבּוּר ל- onor é vole אַלמוני, – אמר סוֹר אֶג’יסטוֹ, בהעניקו לנכנס תואר ציר-הפּרלמנט.

– סיניוֹרים, – פתח האַלמוני, – ודאי הייתם חושבים לאדם לא-מחוּנך ולא-ג’נטלמן את כל מי שהיה מעיז להציץ לכיסכם או מנסה להציל מפיכם ידיעות על הסכוּם, אשר יעמידו מדי-חודש לרשוּתכם הוֹריכם הנכבּדים או אלה הממלאים באוֹרח חוּקי את מקוֹמם. ואילוּ אנוֹכי, בלי כל מזימה להתנכּל לסוֹדוֹתיכם בצוּרה מגוּנה כזו, ארשה לעצמי להזכּירכם פשוּטוֹת וגלוּיות, כי יהי אשר יהיה אותו סכוּם, גזירת הגוֹרל היא שיספיק למחית הסטוּדנט לא לחודש שלם אלא לשלשה שבועות בלבד.

– נכון מאוד, – אישר קהל-השומעים, וסוֹר אֶג’יסטוֹ הניד את ראשו.

– גזירת הגורל, אומר אני; כי אף אם יוּגדל לכל סטוּדנט הסכוּם הזה בשליש – או ברבע – החסר, תשאר התוצאה כמו שהיא, כלומר, שלשה שבועות של חיי-נחת ושבוּע אחד של migragna.

– Evviva la migragna!.

– עם כל הכבוד, לא אוכל להסכים. להיפך, בוז, abbasso la migragna. בגללה הופכים צוארוני הסטוּדנטים מלבנים לאפוּרים, המכנסַים המרוּפּטים אינם מתחלפים בחדשים בעתם, ואין במה לכבד את התופרת הנחמדה, והיא עוברת אל הצייר. לא, רבותי, migragna דבר-לא נעים… ואף-על-פי-כן בלתי-נמנע. ואולם, סיניוֹרים, לא באתי אלא להציע לפניכם שתקדימו רפוּאה למכה! אבקש תשוּמת-לב.

– הקשיבו, רבותי, זה מעניין.

– סיניוֹרים, יהי מה שיהיה יחסכם אל הממשלה, חייבים אתם להודות, כי היא יצרה מוסד אחד שכולו טוב ומיטיב. כוָנתי למכוֹן, המכוּנה באורח רשמי הר-הרחמים והמשמש למתן הלוָאות בערבון כלי-כיס וכלי-בית. לא ארחיב את הדיבור על מעלות המוסד הזה, כי הרי יש לי הכבוד לדבר אל נוער משכּיל – ומנוּסה. אעבור ישר לתפקידי. ותפקידי: לברר, בדרך דדוּקציה טהורה, את תכוּנותיו של החפץ האידיאַלי, המתאים ביותר לפעוּלת-המישכוּן. ראשית-כל, אסור שיהיה זה דבר חיוּני, ובהגדרה זו מתכוון אני לכל חפץ, המוּצג לראוָה בחברה: אסור איפוא שיהיה זה מעיל חדש, או שרשרת-זהב, או רַכָּסים יקרים, או טבּעת, שהרי דברים בולטים שכאלה עשויים להדגיש בעצם העדרם הפתאומי את מצב המיגראַניוֹזיוּת, בעוד שמטרתנו היא לחסל את המצב הנ"ל. מאידך גיסא, המועמד האידיאַלי למשכּוֹן אינו צריך להיות דבר חסר-תועלת לגמרי: למשל, אם זוהי מדליה של זהב מבית-הספר, הרי לכשתגיע למרומי הר-הרחמים, סופה שתישאר שם לנצח. מן ההכרח שבחפץ עצמו צפוּן יהיה הפיתוּי לפדיונו המהיר. וכי לא נכון שיקול-דעתי?

– נכון, – נענה קול אחד.

– אך ארוך מדי, – נענה השני.

– מתקרב אני לסיוּם, סיניורים. לא נותרה לי אלא הערה אחת על תכונותיו של החפץ האידיאלי המבוקש: אסור שיהיה יקר מדי. אם הר-הרחמים יַלווה עליו סכוּם גדול מדי, הרי שמטרתנו – חיסוּל ה“מיגראַניה” – לא תוּשג, כי עבוֹט כבד-חוב כזה לא בנקל יִפָּדה, ובסוף החודש הקרוב יהיה שוּב הסטוּדנט שלנו ב“מצב ירוק” כשהיה.

– נא לקצר.

– סיימתי, הוֹ סניוֹרים. קבענו איפוא מַתכּוֹן-מַשכּוֹן כזה להשגת האידיאַל הנכסף: דבר, שהוא לא חיוּני ולא מיותר – וגם לא יקר מדי. ובכן, איזה חפץ הוא זה?

– ממחטה? כתפיות? – ניסו השומעים להתחכם.

– לא. שעון! ולא שעון-זהב – אלא מוּזהב דוקא. העדרו אינו מושך את העין, כי מקומו בכיס; היינו, העדרו לא יוּכל לבייש את הסטוּדנט כהעדר שרשרת, למשל. ואשר לנחיצוּת השעון לסטוּדנט עצמו, הרי זהו מוּשג יחסי. אם גם יאַחר להרצאה – אין בזה שום אסון. ולפגישה עם הנערה לא יאַחר ממילא. ומן הצד השני, בעבוּר שעון-כסף מוּזהב נותנים בהר-הרחמים משלשים עד שלשים-וחמשה פראַנק – סכום שיש בו, לכל הדעות, כדי מחיה הגוּנה במשך שבוּע אחד.

– אוּף! – קרא סוֹר אֶג’יסטוֹ, – ושמא תַּראה לנו את השעון ותאמר, מה מחירו, תחת כל הפלפול הזה. נוּ, שלֵה אותו מן הכיס.

– בבקשה, – ענה האלמוני. – מתפעל אני מחוּש-תפיסתו של בעל-הבית הנכבד. הנה השעון, שעון-כסף מוּזהב אידיאַלי, שמחירו בחנוּת מאה פראַנק, ובהר-הרחמים אומדים את ערכו בשלשים וחמשה. אני מוכן למכרו בחמישים פראַנק בתשלוּמים-לשיעורים הנוחים ביותר.

השעון עובר מיד ליד. איש אינו קונה אותו. האַלמוני מבּיע את תודתו ואת מיטב איחוליו ל- illustre assemblea ויוצא, ואנחנו אחריו.

זה כבר נקבּרה דְזִינָה תחת צלב-אבן, בלי זרי-פרחים, בקאַמפּוֹ-סַנטוֹ, וכל ארבעתנו עצלים מלפקוד את קברה. אני אפילו לא ראיתי את הקבר הזה בעינַי. אך לפעמים, תוך כדי עבודתי בשעות-ערב, פולשים לפתע אל זכרוני קטעי צלילים מניגוּן מוּכּר, ואז מתחילה במוחי רדיפה מאוּמצת וּמיגעת אחרי המשכה של אותה מנגינה. אך תמיד הוא חומק ממני, ופזמוֹנה העצוב-האהוב של דזינה מוסיף לחיות בנפשי רק כזכרון חי, חסר-דמוּת ובלתי-נתפס.

“Fiore di giglio”. זה עכשיו מצאתי במקרה את מלוֹת הזמר הזה בפנקס ישן ומלוּכלך; ופתאום נעור בי החשק לתרגם אותן ולסַפּר את כל מה שידעתי על דזינה. חושד אני את עצמי, כי המניע העיקרי לחשק זה – היא האמביציה של חרזן, שלא זכה להכרה, וכי לוּלא הסֶרֶנדה, הייתי מוַתּר על כל הסיפּוּר: כי אכן רגיל הוא מדי…

הציג אותי לפניה גוֹפרדוֹ. כך היה סגנונו: כל-אֵימַת שצמחה לו רעיה חדשה, היה ממהר לידד עמה את מי שנחשב באותו יום לבחיר-ידידיו, שמחַ אם מצאה רעיתו את רעֵהוּ simpatico, ולבסוף – מציע לידידו לנשקה. בזמן ההוא נפל התפקיד של בחיר-ידידיו בחלקי. דזינה היתה מלאת-חן: שבע-עשרה שנה, עיני-ילדה, פנים סגלגלים חביבים, שופעי טוהר וטוב-לב. היא למדה תפירה באחת החנויות ברחוב פוֹנטאַנֶלָה; היתה יתומה מאם ומאב והתגוררה בבית שארת-בשׂרה מעבר לנהר.

למחרת הכּירוֹ את דזינה, הושיב גוֹפרדוֹ את שנינו בכרכרה לידו, כשדזינה באמצע, פקד על העגלון להרים את הסוֹכך והובילנו לחוץ-לעיר. היום היה חם ומעוּנן, ראשית-אביב, כבר ירדו דמדומי-ערב. בעל-האכסניה בחוץ-לעיר לא פילל לאורחים ובקושי רב התקין לנו ארוּחת-ערב ממַקרוֹנים בלי חמאה, תרנגולת ונקניקיות. אך היין הלבן היה מצוין, מזג-האויר שקט, ובלינו ערב טוב ונעים. דזינה שרה לנו את שירה האהוב והסבירה בתום-לב כי את המילוֹת והמוּסיקה חיבּר לכבודה, לצרכי סרנדה, אהוּבה הראשון. גוֹפרדוֹ, בהרחבה וברוב-מליצה – וּוַדאי גם בכנוּת, כפי מיטב-יכלתו – הציע לה, שתסַפּר על אהבה ראשונה זו ולא תירא, כי נפשו ברגע זה שלוָה ונקיה מקנאה. ואז, בין מַקרוֹנים לתרנגולת, לאור הנר העבה, שהוּדבּק למַפּה, סיפּרה לנו דזינה את סיפּוּרה:

היא נפגשה עם אותו פּיטן סמוך לחג-המולד שעבר. גם הוא סטוּדנט כמונו. כעת הוא לומד בבּוֹלוֹניה ולפעמים כותב לה מכתבים. הוא רצה ללווֹתה כל ערב מן החנוּת הביתה, אך חָזקה עליה אימת הדוֹדה. אזי חיבּר סרנדה זו ושר אותה באחד הלילות תחת חלונה, כלומר לא את כולה אלא את תחילתה. הדוֹדה שמעה ואיימה, כי תתאונן באזני בעלה. והדוד – איש רתחן, מוּכן לשלוֹף סכינו על-לא-דבר – romano de Roma.

בדיוק למחרת שלחה אותה בעלת-החנות להביא ללקוֹחָה אחת חוּלצה עליונה. הלקוֹחה היתה מורה-בתוּלה, הרחק מעבר לשלושים. דזינה הבחינה מיד, כי רוּחה עכוּרה עליה. מן הצורך היה להזיז בחוּלצה כפתורים אחדים, וּדזינה ישבה לתפור אותם בו במקום; ובשביל לשמח במקצת את לב העלמה, הביעה את התפעלותה מן החדר, שכל קירותיו מכוּסים היו תמונות ילדים עם כתבות למזכרת, והוסיפה:

– הוי, מה רציתי גם אני להיות מוֹרה בבית-ספר ולא תופרת!

בתשובה פרצה העלמה בהיסטריה. מתוך צעקותיה, ולאחר שנרגעה – מתוך וידוּיה, נתחוור לדזינה מעשה הרגיל עוד יותר משל דזינה עצמה. למסור את סיפּוּר העלמה לאשוּרוֹ לא היה בכוֹחה של דזינה, וגם למותר היו הפרטים: גם בלעדיהם ברוּר הכל – חיים יגעים וחסרי-חדוָה, “אהבת” התלמידות, שהיתה לזרא, כתחליף לאהבה האחרת, והפזמון המר, החוזר חלילה:

– לשם מה שמרתי על עצמי? טיפּשה!

על זאת כמעט אין מה להוסיף. בלילה פתח שוב הפיטן תחת חלונה ב- “Fiore di giglio” – “הה, חבצלת, אף מחזך תצחיר נפשך הנאצלת…” בלב דזינה הדהדוּ עדיין תמרוּרי המורה ההיא; וגם פחדה פן תקיץ הדודה; היא פתחה את האשנב, לחשה לו: הס! – zitto, חמקה מן הדלת ורצה למַטה, בלי סוּדר – והימים ימי ערב חג-המולד, ונשבה טראַמוֹנטאַנה. צינה אחזה את דזינה. הפּיטן הצעיר הובילה אליו הביתה, ושם, כפי שהיא התבטאה, הבטיח לשאת אותה לאשה. בבוקר ארבה הדוֹדה לשוּבה. על דזינה עבר חודש קשה מאד, והדוֹד הכריז, כי אם יקרה כדבר הזה שוּב, ישליך את הנערה המוּפקרת החוּצה. והסטוּדנט חזר בו ממחשבות-נישוּאין ובסוף שנת-הלימודים עקר לבּוֹלוֹניה.

לסיוּם, שרה דזינה שוּב את “Fiore di giglio”. אין זה מתקבל על דעתי כי סרנדה עצוּבה זו, המוּקדשת לאיזו יפיפיה שמתה, נכתבה בשביל דזינה. אך השיר נשא חן רב בעיני דזינה, ולפי גודל-הנאתה בשעת הזמרה, ברור היה, כי לבה לא שמר כל טינה לפיטן. ואולם אהבתה אליו חלפה כליל: את כל חדרי לבה כבש גוֹפרדוֹ בכוח שערותיו הצהובות ולבוּשו המוּזר.

אחרי סעוּדת-ערב זו לא ראיתי את דזינה כשבוּעיים ונפגשתי עמה שוב במסיבות אחרות לגמרי. והמעשה שהיה כך היה. אנוכי, גוֹפרדוֹ ואחיו הצעיר לֶלוֹ החלטנו לדוּר בצוותא; שלשה ימים לאחר החלטה זו הודיעני גוֹפרדוֹ, כי יחד עמנוּ ישכון ג’ינוֹ (בחיר-ידידיו), – משכתי בכתפי והסכמתי; כעבור שבוע בישׂרני גוֹפרדוֹ, כי תצטרף אלינו גם דזינה. לוֹ ולג’ינו היו לגבי דזינה תכניות בנוסח ידוּע, שיצא זה-מכבר מגדר-האָפנה ברוּסיה, אך היה נועז מאוד בשביל רוֹמא: ללמד את דזינה אמנוּת-הציוּר (הם גילו בה כשרון), לפתחה מבחינה רוּחנית וכללו-של-דבר – להצילה. שוב משכתי בכתפי ולא התוַכּחתי.

איני יודע, כיצד נפטרה דזינה מן הדוֹדה והדוֹד הרתחן, אך היא באמת השתכנה עם ארבעתנו יחד: בדירה מיוחדת, בת חמישה חדרים ומטבח, Via Montebello, 48, קומה שניה, מאה עשרים וחמש לירות איטלקיות לחודש, חוזה לשנה, שוֹעֵר לרשוּתנו… וּמַהלך שעה ארוכה מן האוּניברסיטה.

והחלה פרשת חיינו המשוּתפים לתמהונו ולחרדתו של כל הרחוב, שביחוּד נבהל מגוֹפרדוֹ. גבה-קומה, צהוב-שׂער, צהוב-שׂפם, לבן-פּנים, הוא היה יוצא מן הבית לבוש שחורים, וגם במעיל עליון שחור, שהגיע עד לעקביו, דמוּת נכבדה מאוד, אך מפליצה למראה. עיני הכל הוּפנו לעברו, והוא שׂבע נחת, כי למשוך את תשומת-לב הבריות היה בעיניו עיקר-תכליתם של חיי אדם הגוּן. ואף-על-פי-כן היה בחוּר טוב, בעל דמיון כביר וטבע חי ותוסס.

ג’ינוֹ היה טיפּוּס מסוּג אחר. עלי לסַפּר, כיצד התוַדעתי אליו.

זמן קצר לפני שהכרתי את דזינה, פגשתי אצל גוֹפרדוֹ טרזן גוּץ, כבן-עשרים, בעל פנים צהבהבים ושׂפמפם שחור מסוּלסל, במעיל עליון קצר בצוּרת פּעמון, כמצוַת-האָפנה, ובחזיה “פאַנטֶזי”. הוא סינן מבּין שניו את מבטאו האַבּרוּצי הלא-נעים, וגם כל מחשבותיו ותנועותיו נראו כמסוּננות. הוא נתן את עיניו בפסנתר הנושן והרצוּץ ואמר לי:

– כאשר נוגעות אצבעותי במנענעים מוּצהבים כאלה, מתמלא אני תשוקה מוּזרה בחָשבי, כמה ידים הטביעו על פני השנהב נשיקות סמוּיות של נפש מוּקסמת.

אחר-כך ראו עיניו העכבריוֹת על השולחן את “אִיזַאוֹטָה” של ד’אַנוּנציוֹ; הוא אמר:

– אל אלוהים, כבר עידן ועידנים לא ראיתי את גבּריאֵלֶה יקירי! זה למעלה משבוּעיים שלא סר אלי.

הרי ג’ינוֹ לפניכם. אוסיף רק שכתב סוֹנֶטים מצלצלים ואביא כאן אחד מהם בתרגום מדויק:

“הוֹ מחלפה גזוּזה של נזירה מתה, הוֹ בהירת-שֵׂעָר בתוך תיבת-פּאֵר! (אך איזה הד קולות, שקמו לתחיה, בוקע מקברים?). וּקסוּם חלום מוּזר, אניח, נזירה, את מחלפתך-הפּז על ארוֹנך הקר. (הוֹ, מחלפת-נפש, הבּוֹעֵרה כּסנה, עורגת וּצמֵאה לחסד-מנוחה!). הלילה כה אפל. וצללי-מגוֹר פּשטוּ בכל אתר לָעוֹמק ולָרוֹם. ושם, בבית-עלמין, אחוז בּלְהוֹת-סיוט, נראות רק בבוּאות של נשמות תועות – צלְמי רוּחות-ענק המפּילים אימה. כת נזירות-הצחוֹר קורעות סוּדריהן ואוֹפפוֹת צוַאר בשׂערות-משיֵך”.

וכזה היה ג’ינוֹ גם בסעוּדתו וגם בשנתו, בכל שעה ובכל מקום.

לֶלוֹ, אחיו של גוֹפרדוֹ, היה בן שבע-עשרה. התכּוֹנן לבחינות-הבגרוּת, היה ענו, רך, עצבני, הושפע על-נקלה ממצב-רוּחם של אחרים, סר למשמעת אחיו ואהב מאוד את דזינה.

ימים טובים היו אלה. בוקר-בוקר היתה דזינה דופקת על דלת החדר, בו לנתי עם ללו, ומביאה לכל אחד מאתנו ספל תה חריף ושחור, ואנו, העצלנים, שתינו אותו על משכבנו. אחר-כך, בהיותי כבר לבוּש, הייתי יוצא לחדר-העבודה-והאורחים, אשר על דלתו חָרת גוֹפרדוֹ כתובת: “יהא חוק המקום הזה – דוּמיה”. החדר, לדעת גוֹפרדוֹ וג’ינוֹ, היה מקוּשט לתפארת, מלא תמונות וגדוּש עתונים; ובטבּוּרו עמד שוּלחן עגול, מחוּלק לארבעה מקומות-עבודה. בתחומו של ללו היוּ מונחים ספרי-לימוד; בתחומי – חלל ריק; בתחום גוֹפרדוֹ התנוססה ערימת נייר אָפוֹר יקר ו“זרטוּסטרא” באיטלקית; בתחום ג’ינוֹ – ערימת נייר מאותו סוּג ו“זרטוּסטרא” בצרפתית. לעתים קרובות ישבו ג’ינוֹ וגוֹפרדוֹ, איש במקומו, מבעוד בוקר וחרקו בקולמוסיהם. עם כניסתי היה גוֹפרדוֹ מביע את רצונו לקרוא באזנַי קטע חדש ממחזהו הסוֹציאַלי “אַפּוֹסטוֹל”. אם עלה בידי לשדלו שיוַתּר על כך, היה מציע לי ג’ינוֹ להאזין לקטע טרי ממחזהו הפסיכולוגי, וכאן לא היה לי עוד מנוס ומפלט; ולאחר הקריאה נמלך בי ג’ינוֹ כל פעם, באיזה שם להכתיר את מחזהו – “המנַצחים” או “המנוּצחים”. בינתיים, על השולחן, במחתה תלת-רגלית מיוחדת, היתה מתמרת תמיד קטורת-לבוֹנה, ועל אדן החלון היו מוּצגים לקרני-השמש כחצי-תריסר נֶגטיבים של תצלומי סיניוֹרינוֹת, שלא היה לי הכבוד להכירן, וג’ינוֹ היה רץ לשם כל רגע להחליף את הנייר.

סמוך לשעה שתים היינו יוצאים – ג’ינוֹ, גוֹפרדוֹ ואנוכי – “לרגל עסקים”; וּלעת “אַוָה מַריה”, כלומר לעת דמדוּמי-ערב, היתה החבוּרה מתכנסת שוּב במילוּאה. מדליקים היינו את העששית התלויה בחדר-האוכל ומתחילים במשתה. גוֹפרדוֹ ידע לבשל מַקרוֹני מעשה-אמן, דזינה היתה ממציאה מיני-צלי; חמשתנו לגמנוּ ארבעה ליטר קיאַנטי, אחר-כך אכלנו תפוּחים ושוֹקוֹלדה, אחר-כך שתינו תה ואחר-כך שרנו במקהלה שירי סיציליה, ככל אשר שׂמוּ בפינו גוֹפרדוֹ וללוֹ, בני האי המבוֹרך. עד היום מצלצלים באזנַי השירים הללו ארוּכי-הקצב ורבי-התוּגה:

"מאוֹר היום ישקע – אוּלם ישוּב לזרוֹח;

אני אשקע גם-כן – אך לא אשוּב לנצח…"

או דזינה, בליווּי-מנדוֹלינה של ג’ינוֹ, היתה נותנת קולה בסלסולי הסרנדה, שזכתה באותו זמן לפרס בתחרות העממית השנתית, ליד מערת פּוֹזיליפּוֹ בניאַפּוֹל:

"הוֹ מַרִי, הוּ מַרִי,

לְלֹא-נִים אֶתְהַפֵּךְ עַל כָּרִי:

נָא, בַּלַּיְלָה הַזֶּה

הַרְדִּימִינִי חָזֶה אֶל חָזֶה"…

אחר-כך היתה מתחילה המוּסיקה הרוּסית או ביתר-דיוּק הצוֹענית: לימדתי אותם לשיר “Мой костер в тумане светит”, והם (עלי נגזרה שתיקה לבל אקלקל את האַנסַמבּל) גנחו במקהלה: “Кетото дэаффтра, анджель мо-и…”.

ואחרי חצות היתה מסתיימת התכנית כולה בסרנדה האהובה של דזינה: “Fiore di giglio”.

ימים טובים היו אלה. לא יראנו שוּם איש, בהרצאות באוּניברסיטה לא ביקרנוּ ולא עוללנו רע לשוּם נפש…

וכעבור עשרה ימים הקיץ הקץ על אותה אידיליה. לגוֹפרדוֹ ולג’ינוֹ היו ארוּסות, ושתי הארוּסות הללו היו אחיות זו לזו. שמעו הארוסות, כי במנזרנו יושבת עלמה צעירה וסיפרו לאִמן. מן העוּבדה כי התמרמרה לא ארוּסת גוֹפרדוֹ בלבד אלא גם ארוּסת ג’ינוֹ, קל להסיק, כיצד פירשו לעצמן הגבירות הללו את תפקידה של דזינה בביתנו. לוּ היתה האחות השלישית ארוּסת ללוֹ והרביעית ארוּסתי, היו מתיצבות נגד דזינה המסכנה ארבע אלוּפוֹת-קנאה תחת שתים. אך גם שתים הספיקו. אִמן הזמינה את גוֹפרדוֹ ואת ג’ינוֹ אל הקבינט והציגה להם אוּלטימַטוּם.

לכבוד ידידַי יצוּין כי הם היססו יוֹמַים. משך אותן ארבעים ושמונה שעות החריש ג’ינוֹ, סר וזעֵף. גוֹפרדוֹ, נפש פעלתנית מדי, לא יכול לשתוק. שתי היממות הללו נתחלקו לו לשלש תקופות. בתקופה הראשונה הוא נהג חיבה יתירה בדזינה, אך התאַנה ללֶלוֹ המסכן – אפילו הכריחו לגזור בעל-פה plusquam perfectum passivi מן הפּוֹעל היוָני “אַפּוֹפֶּמפּוֹ”, וזה קשה מאד: אַפֶּפֶּפֶּמֶן, אַפֶּפֶּפֶּמְפְּסוֹ… בתקופה השניה הוא נקט כלפי דזינה אדיבוּת מופרזת והתאַנה לי – עד שאיימתי עליו, כי אפתח בקללות רוּסיות בּתרגום איטלקי מדוּיק. אז באה אצלו התקופה השלישית: הוא התחיל להתאַנות לדזינה.

ביום השלישי, לפנות ערב, לבשוּ הוא וג’ינוֹ רֶדינגוֹטים והלכו לנהל משא-ומתן על תנאֵי-הכניעה.

ללוֹ עסק בתרגום סוֹפוֹקלס בהיכל-השתיקה. אני שכבתי על מיטתי באפלה. דזינה נכנסה אלי ואמרה חרש:

– שמע, מירוֹ, דבר לי אליך.

– מה הענין, דזינה? – החזרתי לה.

היא ישבה על קצה משכבי ושאלה:

– האם תגיד לי את האמת?

– אינני יודע, – עניתי, אך לפתע ניחשתי, מה תהיה שאלתה, והוספתי: – כן, את האמת.

היא שאלה:

– ג’ינוֹ וגוֹפרדוֹ רוצים להיפּטר ממני?

עניתי:

– כן.

היא קמה ממקומה:

– אארוֹז את חפצי.

יצאתי אחריה ועזרתי לה לרכוֹס את מזוָדת-הבד. שאלתיה:

– לאן תעברי?

– אל אֶלֶן: זו תופרת, חברתי; היא מתגוררת לבדה.

כאשר תמוּ כל ההכנות, נכנסה אל ללוֹ, נשקה לו ואמרה כי לא תוסיף לראותו. ללוֹ, ילד מסכן, נדהם כל-כך עד שקולו טבע בן-רגע בדמעות: כולו רועד, עמד דוּמם בבית-המדרגות למעלה, ורק כאשר נפנפה לו דזינה מלמטה בידה וקראה את ברכת-הפרידה האחרונה: צַ’אוֹ, לֶ! – נענה בקול חנוק: – צַ’אוֹ, דְזִי!…

ליד חוילת סֶמירַדסקי היא עצרה את העגלון ובקשה ממני לקטוף ענף-לילָך מביכוּרי-הפריחה, שנשתרבב מעל גדר-האבן; אחר-כך הבאתיה עד בית מגורי אֶלן. הצגתי את מזוָדתה על השלב הראשון של סולם-המדרגות ורציתי לקרוא לשוער, אך היא אמרה:

– תודה, אין צורך. את ענף-הלילָך הזה תואיל למסור ממני לגוֹפרדוֹ. צַ’אוֹ, מי…

– צ’אוֹ, דְזִי…

מאז לא ראיתיה. את ענף-הלילָך אמרתי תחילה למסור לתעוּדתו, אבל אחר-כך ביכרתי לשמרוֹ לעצמי, וסופו שאבד ממני.

בסתו, ברוּסיה, קבלתי מכתב מללוֹ: הוא קרא בעתון “מֶסַגֶ’רוֹ”, כי דזינה-גוּאַלבֶּרטָה דֶה-סַנְקְטִיס, ילידת-רומא, בת שמונה-עשרה, הרעילה את עצמה בתמיסת סוּלֶמה.

זה הכל מה שאדע ואזכור על דזינה. ללוֹ, שהוא בעל חוש-שמיעה משובח, עוד זוכר בודאי את ניגון הסרנדה אהובת-נפשה, אך גם אותו מאז לא ראיתי.

זה-עתה קראתי מחדש את הסרנדה ההיא ולא הבלגתי על הפיתוי לתרגמה. ודאי לא בשביל דזינה חוּבּרה בשעתה, אך גורלה של דזינה נחרץ דוקא כמסוּפּר בסרנדה זו.

הָהּ, חֲבַצֶלֶת,

כִּצְחוֹר חָזֵךְ, נַפְשֵׁךְ הַנֶּאֱצֶלֶת

הִפְלִיאָה צַחֲרָהּ.

הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

הָאֵל עַצְמוֹ גָדַר אוֹתָךְ מִפַּחַד

סוּפוֹת זָדוֹן וָרָע.

צִפֹּרֶן-חֶמֶד,

גַּנִּי הַדַּל כְּרוּחַ מְבַשֶּׂמֶת

רִוִּית עַד מְהֵרָה.

הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

בִּבְרַק אָשְׁרִי, כְּמוֹ בְּלַהַב-שַׁחַת,

נִשְׂרַפְתְּ, הַטְּהוֹרָה.

לִילַךְ-תִּפְאֶרֶת,

זֵר אֲבִיבֵךְ הִשְׁלַכְתְּ לְלֹא-מַזְכֶּרֶת

כִּי עֵת אָבִיב עָבְרָה.

הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

יַבְשִׁיל הַיּוֹם – וְשֶׁמֶשׁ מִתְלַקַּחַת

תִּשְׂרוֹף אֶת שַׁחֲרָהּ.

נִצַּן-מִימוֹזָה,

נִקְפַּלְתְּ כֻּלֵּךְ – וְתִפְאַרְתֵּךְ נָגוֹזָה –

מִַּגַעַת יָד זָרָה.

הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

הָאֵל עַצְמוֹ מִהֵר אוֹתָךְ לָקַחַת

מִכּוּר יָגוֹן וָרָע.

בִּיצֶ’טָּה / זאב ז’בוטינסקי / תרגם חנניה רייכמן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

בימים ה­­­­­­הם התגוררתי אצל משפּחה עניה מאוד של פקיד-דוֹאַר, מוּל מנזר-הקאַפּוּצינים. הפקיד הסיע כל הימים דוֹאַר לדרום ולצפון, ובזה מצא חן רב בעינַי. בבית נותרה אשתו באה-בימים, אשה טובת-לב ונבונה, ושתי בנות. שם הבכירה – אוֹלגה ושם הצעירה – בּיצֶ’ה.

בּיצ’ה היתה בת חמש-עשרה. פניה היו רציניים וחביבים כל-כך, עד שכל באי-חדרי לא גרעוּ ממנה עין ואחר-כך היו אומרים:

– לבעלת הבית שלך בת נחמדה.

חיי בביתם היו נוחים מאוד. דלת חדרי היתה נפתחת ישר לבית המדרגות, ובחוץ, ליד הדלת, תלוי היה מין עציץ לפרחים, מלא אדמה. ואולם פרחים לא היו בו: היה בו המפתח של דלתי. וכל ידידי ידעו, כי אפשר לבוא אלי בכל שעה, לקחת מתוך העציץ את המפתח ולהתישב בחדרי כאדם בתוך שלו.

בוקר-בוקר, בערך בשבע וחצי, דפקו על דלתי. הייתי מקיץ ושואל:

– מי שם?

– קפה.

הייתי פורש את השמיכה כסדרה ואומר:

– נא להכנס.

היתה נכנסת אוֹלגה או בּיצ’ה, מברכת אותי בבוקר טוב ומעמידה על כסא קלוּע זול מגש בּלוּי ועליו ספל קפה בחלב ופרוּסת לחם לבן. הקפה היה גרוּע, הפּינכּה מלוּכלכת במקצת והלחם חסר-טעם. אך אוֹלגה ובּיצ’ה היו כל-כך חביבות, עד שנשארתי בביתם שלשה חדשים ולא מרדתי אף פעם על שהגישו לי פת-שחרית עלוּבה מדי (והרי היא שימשה לי ארוּחת צהרים) בכלים לא רחוצים די-צרכם ויין לא-טעים. בקושי התאזרתי אכזריות אפילו כדי לדרוש את החלפת הציפיות במועדון. אוֹלגה ובּיצ’ה היו מלאות-חן להפליא, אם כי לבשוּ שמלות עניות ולא תמיד נקיות.

לאוֹלגה היה ארוּס משוַיץ הגרמנית, פקיד בבית-מסחר לסוּכּר, קֶרל בּריא כשור הבּר, שבשמאלו בלבד יכול היה להכות שוֹק-על-ירך שני עתונאים מאודסה. לא יכולתי לסבול אותו. קירות חדרי היו דקים מאוד. בערב הייתי יושב לעבוד – ובחדר הסמוך הפריעוני אוֹלגה וארוּסה. לא שדיברו בקול רם מדי: הם דיברו בקול חרישי מדי. שמעתי רק פיכפוּך שני קולות: בּאַריטוֹן וקוֹנטראַלטוֹ; ותכופות היה נפסק גם הפיכפוך הזה. הדבר היה מעורר בי איזה רגש עכור. ספק קנאה, ספק טינה. סוף-כל-סוף הייתי אנוּס להשליך את עטי לרצפה וללכת לקפה אַראַניוֹ או לתיאטרון או לשוטט סתם בחוצות-העיר, ובלבד שאברח מהם.

לעומת זאת התידדתי עם בּיצ’ה. כאשר היתה בּיצ’ה מביאה לי קפה, תמיד גלגלנו שיחה רצינית וחרישית: אני – מתחת לשמיכה, היא – שעוּנה אל הדלת. אני קראתי לה “סיניוֹרה”, והיא לי – “סיניוֹרינוֹ”.

היא סיפּרה לי כי עד השנה האחרונה ישבה במנזר, אך כעת ירדה פרנסת המשפחה, וההורים לקחוּה הביתה. אצל הנזירות חיתה חיים טובים ובחפץ-לב היתה חוזרת לשם. אך הלימוד לא משך את לבה וגם הקריאה לא היתה חביבה עליה; מצאה חן בעיניה רק מלאכת-היד של נשים.

– גם במנזר, בין חברותיך, היית תמיד רצינית כל-כך, סיניורינה?

– נערה חייבת להיות רצינית, סיניוֹרינוֹ.

– יאֶה לבת-גילך שתהיה יותר שובבה.

– אסוּר לנערה להיות שובבה, סיניורינו.

היא דיברה תמיד בהלכות פסוּקות.

שאלתיה באחד הימים:

– האם אַת אוהבת את סיניוֹרינה אוֹלגה?

היא יִכלה להשיב “כן” או “לא”, אך השיבה בזו הלשון:

– חייבים אנו לאהוב את קרובינו, ביחוד את בני המשפחה, סיניורינו.

וכל אלה נאמרו בנחת, בנימוס, בקול לא רם, אך ברור; היא היתה מחזירה תשובות בן-רגע, כחייל מאוּמן היטב, ומביטה ישר לעינים בעיניה החביבות, השקטות והכהות.

נפשי נקשרה אל פניה החינניים הפתוחים, פני ילדה-למחצה, ואהבתי להתבונן בהם. ודבר אחד התמיהני: מנַין באה לפנים הללו איזו בבוּאה עמוּמה של עליזות חבוּיה או, אולי, התפעלות עצוּרה? הרי זו היתה בּוּבּה, בּוּבּה נחמדה, מלאכת-מחשבת שיצאה מתחת ידי הנזירות, ובפיה – מאה מלים. האם נסתתרו בבוּבה זו חיים גנוזים?

שאלתי את אִמה:

– מדוּע זה בתך הצעירה מלנכוֹלית כל-כך?

בּיצ’ה לא היתה באותו מעמד. האם ספקה כפּיה בתמיהה:

– בּיצ’ה מלנכולית? בּיצ’ה – שד משחת. אש בוערת בילדה זו. הרבה דאגות מובטחות לי ממנה, כשתגדל.

למחרת ניקתה בּיצ’ה את חדרי, כשׁשׂפתיה הדוּקוֹת ועיניה עוקבות בעיוּן אחרי צרור-נוצות בקצה המקל, בו הסירה אבק מן הראי.

בעיוּן רב לא פחות התבוננתי אליה.

– סיניורינה! – שאלתי – מדוּע לא תרימי את שערך מעל למצח.

היתה לה תסרוקת חלקה ומחלפה.

היא נזדקפה וענתה בלי חפּזון, אך מיד, ועיניה מביטות לעיני:

– לילדה בגילי יאה תסרוקת צנועה.

ניגשתי ונגעתי בשערה: היא חייכה חיוּך קל והרכינה בהכנעה את ראשה. שערות-ערמון היו לה; הרימותי אותן מלפנים והידקתין במסרק, כאָפנת הימים ההם. בּיצ’ה סקרה את עצמה בראי, חייכה שוּב ואמרה:

– אסוּר לי עדיין להסתרק בצורה זו.

ורצתה להחזיר את תסרקתה ליושנה, ואך בקושי שידלתיה שתניחה כמו שהיא עד סוף הניקוּי.

היא הסירה את כל האבק, הורידה ידיה כחייל, יד לתפר, ואמרה:

– וכעת איישר שוּב את השערות.

וכאשר, בלי הביט בראי, הרימה את שמאלה אל שערה, – ימינה החזיקה את מטאטא-הנוצות המאוּבּק – נשקתיה. היא הגיבה כך: תחילה נרתעה וברחה, וכעבור עשר דקות נכנסה שוב ושאלה:

סיניוֹרינוֹ יסעד בבית?

תמיד סעדתי בבית, השאלה היתה מיוּתרת.

בין-הערבּיים הביאה לי נר חדש. תמיד היתה מביאה נרות מוּדלקים, ואילו הפעם לא הדליקה.

חשבתי כי לא נאה לנשקה אלא על המצח בלבד. בחדר ניטשה עלטת-דימדוּמים, נשקתיה פעמַים על מצחה, והיא עמדה בשקט ובסבלנות. פרשתי ממנה, ואז אמרה בקול ברוּר, מתוּן וחסר-הבעה, כתמיד:

– אבקש את סליחתך, סיניורינו, כי לא הדלקתי את הנר. אזלו אצלנו הגפרוּרים, סיניורינו.

ביליתי אותו לילה אצל אחד מידידי, אשר יחד עמו הייתי מתרגם כתבי הסופר הרוּסי מַססימוֹ גוֹרקי. למחרת היה עלינו להמציא את “הזקנה איזרגיל” מוּכנה-ומזומנה לעורך-העתון, ולכן עבדנו עד שעה חמש בבוקר.

שכבתי לישון בחדרו והקיצותי סמוך לצהרים. הלכנו לסעוד סעודת-בוקר, אחר-כך אל העורך, אשר שקל על ידינו עשרים לירות (בהן-צדקי!), ורק בשעה ארבע ובקירוב חזרתי הביתה.

בּיצ’ה שמעה את קול צעדי ויצאה אל בית-המדרגות.

– החדר מסוּדר, סיניורינו, – אמרה.

– למה טרחת לסַדרוֹ? הרי לא לנתי בבית, – לנתי אצל ידידי, שעמו יחד מתרגם אני כתבי סופר רוּסי אחד.

– סיניורינו רשאי ללון באשר ירצה ואינו חייב לתת דין-וחשבון, היכן בילה את הלילה. ומחובתנו לדאוג, שהחדר ינוּקה כל בוקר.

התבוננתי בה בשבע עינים, – אך בפניה אי-אפשר היה לגלות שום מחשבה ושום רגש; והמלים, שהיה בהן משום רמז ברוּר, יצאו מפיה כדרכה תמיד, בנעימה רשמית, גלויה ומנומסת.

עמדתי והחרשתי, אף היא עמדה להחרישה. פטרתיה בניד-ראש ופניתי אל חדרי.

עברו יוֹמַים. הייתי חוזר הביתה סמוך לשעה עשר בערב. בּיצ’ה היתה פוגשת אותי על המדרגות ומרכינה בהכנעה את ראשה אל פי ואחר-כך שואלת:

– סיניורינו צריך משהו?

– תודה לך, בּיצ’טה, לא-כלום.

– ליל-מנוחה.

ביום השלישי היא הביאה לי פת-שחרית, נסוגה עד הדלת ואמרה:

– סיניורינו אינו צריך עוד לנשקני.

– מדוע, בּיצ’טה?

– אסוּר.

– אך מדוּע?

– לא אוכל להגיד לו כעת.

– אלא מתי?

– לפני שיִסע.

– כרצונך, בּיצ’טה. אם לא נעם לך הדבר, אתך הסליחה.

היא החרישה שעה קלה ואמרה:

סיניורינו אינו צריך עוד מאומה?

כעבור חדשיים ארזתי את בגדי במזוָדה, ואת הספרים (הם אצלי מעטים: לא אוֹהַב את הדבר המסוּרבּל הזה) קשרתי בחבל, והלכתי אל בעלת-הבית, להפּרד.

– לאן?

– לרוּסיה.

החוויתי קידה לפני עקרת-הבית, נפרדתי ברוב-נימוס מאוֹלגה ולחצתי בחזקה את ידה של בּיצ’ה.

כעבור רגע היא נכנסה אל חדרי.

–– לסניורינו לא נחוץ שום דבר?

– נחוץ, – עניתי לה, – הבטחת להסביר לי לפני שאסע… את זוכרת?

– זוכרת.

– הסבירי.

היא היססה.

– מוטב כי אכתוב.

היא טרחה בעפרון שעה ארוכה – אחר כך הגישה לי את הפתקה ובעצמה פרשה לקרן-זוית והפכה פניה לקיר.

המכתב פתח ב“מיו”… אחר-כך נמחק ה“מיוֹ” והוחלף בזו הלשון:

"סיניוֹרינוֹ נכבד!

הסיבה שברצונו לדעת פשוטה מאד. נאלצתי להחמיר עמו על מנת לשמור על כבודי.

מכבדת אותו, ביאַטריצ’ה פ."

פרצתי בצחוק.

– מה ענין כבודך לכאן, ביצ’טה?!

בּיצ’ה לא השיבה. פניתי לצדה וראיתי, כי כבשה את פניה בוילון-הדלת המאובּק וכאילו בכתה.

ניגשתי, הרימותי את ראשה – היא לא בכתה, אך הפנים החביבים האלה היו רציניים ומהורהרים מן הרגיל, ולא נשקפה עוד מהם אותה בבוּאה של עליזוּת חבוּיה, ועיניה היו עגומות.

וגם על לבי קפצה עצבוּת לא-תתוֹאר.

– שלום לך, בּיצ’טה…

– הישוב עוד רומא?

– אלוהים יודע, אם אשוב.

– אני לא אשכחנו לעולם.

ויצאתי, בשמרי על שפתי את טעם נשיקתה המוּזרת, נשיקת-בוסר חריפה, ובנפשי – את הזכרון התוסס על הילדה-האשה הזאת, על השד משחת, שהנזירות עשו ממנה בוּבה.

עוד מאי אחד הגיע לקצוֹ ושוב נבלוּ פרחי השיטה. דומני, שום דבר אינו אוֹפייני כל-כך לאודיסה, אינו מזכיר אותה כל-כך בנכר, כמו ריח-שיטים. אפילו לא הים. ראשית, אין ים אחד דומה למשנהו: ליד פּטרבּוּרג הים חיוור, דֵהֶה, “ממוּלח-למחצה”, כפי שהתבטא מישהו, ואינו עשוּי להזכיר את ימנוּ אלא על דרך הקונטראַסט; ואי-שם במֶסינה או בחופי כּרתים שוּב אחר הוא הים, יפה לאין ערוֹך משלנו. וכאשר תזין את עיניך בהדר-כָּחלוֹ ספק אם יעלה על זכרונך לאַנז’ירוֹן. ואילו השיטה, תפרח באשר תפרח, ריח אחד לה בכל מקום. שנית, מנין לנו, כי כל בן-אודיסה מכּיר את הים? מורה ממכּרי בבית ספר אחד במולדוַנקה ערך באחד הימים משאל בכתתו, והתברר כי ארבעה פעוּטות, מבני שבע עד תשע, מעודם לא ראו את הים. אין בכך שום פליאה. הכרתי ברומא אנשים, שנולדו וגדלוּ בעיר זו ומעולם לא ביקרו בכנסית פּטרוּס הקדוש. בכלל, אין האדם סקרן וצמא-רשמים כל-כך, כפי שמקוּבל לחשוב. ואולם אין תושב באודיסה, שלא יכיר את ריח-השיטה, אם רק יש לו אף ובאף – כשרון-הרחרוּח.

בלבי מעורר ריח-השיטים זכרונות רבים. הראשון שבהם עולה למרחקי הילדוּת הפּתַיָה. בבוקר מאי נהדר, השיטה נותנת ריחה, ואני רץ אל הפּרוֹגימנסיה, להוָדע – כפי שהתבטאנו אז בלשון-המקום הנחמדה – “אם שקיבלו אותי למכינה”. אני מרוּגש מאד. ראשית, את חליפת-הבד שלי כיבסו רק אמש, במשך הלילה לא נתיבשה די-צרכה; לכן פקדה עלי אמא ללכת אל הגימנסיה בצד-השמש. אני הולך ומבתי-שחיִי וממכנסי עולה אֵד, ¹ ergo, אני מתיבש, ובכל-זאת תוקפני פחד: שמא ירגישו המוֹרים כי עודני לח ויחשבו עלי אלוהים יודע מה? זה ראשית.

ושנית, כבר נבחנתי כחמש פעמים גם לכתה א' וגם למכינה, לגימנסיה וגם לבית-הספר הריאַלי וגם ל“קבּרנים” (היינו, לבית-הספר למסחר, אשר חניכיו לבשו אז מדים שחורים) – ותמיד נכשלתי, וכבר נמאס עלי “להתחרבּן”. והנה הגעתי. אל הכתות אין מניחים עדיין להכנס, הקהל מצטופף בחצר. אני מסתדר בצד-השמש, מרים ידי על ראשי, סגוּלה לבתי-השחי שיייטיבו להתיבּש, ומגלגל לפי שעה שיחה מסחרית עם שכני. הוא כבר גימנזיסט וָתיק: משתלם דו-שנתי באותה המכינה עצמה. שנינו אספנים ידועים, בעלי-מוניטין בחברתנו: אוספים “קאַרדוֹנים”, זאת אומרת מכסות מקוּפסות-סיגריות. שנינו – אנשים מנוּסים, הבקיאים במצב הבּוּרסה, אך קשה לנו לבוא לעמק השווה. בשׂכר “פּילגש” אחת מתוצרת מאֶסאַקסוּדי הוא דורש ארבעה “אחים פּוֹפּוֹב”. לפי דעתי, זוהי פשיטת-עור; מלבד-זאת, מציין אני לפניו, כי הפילגש, במחילה, מלוּכלכת, הגלאי שלה מכוּסה פיח: ברוּר כשמש, כי נאספה ברחוב. ואילו הוא טוען, כי גנב אותה מאחיו הסטוּדנט: חדשה בתכלית החידוש; את הסיגריות הוציא ואת הקוּפסה גנב; והפּיח אינו פיח אלא צללים, שהוטלו במיוחד בידי הצייר במקומות היאים לכך לפי האַנַטוֹמיה. כמובן, אין הוא אומר “אַנַטוֹמיה” – הוא גורס גירסה הרבה יותר ברוּרה, כיאה לגימנזיסט וָתיק. וליֶתר-שיכנוּע הריהו נשבע: – “שאָמוּת בקבר!” – אני משיב לו באותה הלשון עצמה:

– ממתי שאני אוסף “קאַרדוֹנים”, לא ראיתי עוד קאַדט כזה.

– בעצמך קאַדֶט! – עונה הוא לעומתי. _(“קאַדט” – פירושו היה אז נוֹכל).

– ואתה גוֹבֶּלקָה, – משיב אנוכי. (ומה פירוש הגידוף הזה, לא אדע עד היום).

ברגע זה מתבקשים אנו למעלה. שם התברר, כי גם אני נתקבלתי סוף-סוף. אני מתמוגג מרוב-נחת. רגלי רצות מאליהן – לשׂמח את לב בני-הבית. אך, ראשית-כל עלי למצוֹא את שכני מקודם. אני מחפּשוֹ זמן רב. הוא כאן בן-בית, מכיר את הבנין על כל מוֹבאָיו ומוֹצאָיו, וזה עתה שמעתי את שמו ברשימת הזוֹכים לשתי בחינות-משנה. מתברר, כי הוא ירד למחתּרת ומעשן זנב-סיגריה, שהוציא בתחנוּנים מקוֹלֶגה – משתלם דוּ-שנתי מכיתה ג'.

– לעזאזל, – אומר אני, – הא לך כל מה שאתה מבקש ותן הנה את הזבל שלך.

הוא לוקח מידי את ארבעת האחים, נותן לי את הפילגש, פולט עשן לתוך עיני ואומר בנעימה מאלפת:

– רב-תודות אמוֹר, טיפּש, לקינוּח בְּלַע פשפּש, ויותר אל תבקש.

כאן מרחיב החיוך את פּי עד אזנַי, ואני מכריז:

– ואותי קיבלו גם!

הוא מביט בי בבוּז:

– מצא לְמה לשמוח. גוֹלם.

אני מתעכב רק לרגע קט – למלמל מבין שינַי את נוסח-התשובה המסורתי: “גוֹלם? מי? זה שמך ולא שמי; לי קוראים כך ברֶטֶן, וּלך – מִנִי בּטן”. אין דעתי פּנוּיה בשבילו. אני טס הביתה מלא שמחת-פּרא מבלי הבחין עוד בין צד-השמש וצד-הצל – והשיטה מפיצה ריחה במלוֹא הבל-פּיה.

הזכרון הזה – מן הילדות הפּתיה. במידה שהחכמתי ונוכחתי לדעת, כמה צֶדֶק מר היה בדברי בן-שיחי הספּקן, כי אין על מה לשמוח, – בה במידה מתחילים גם זכרונותי על ריח-השיטה ללבוש צורה הפוכה. אך תתן השיטה ריחה – ולבי נמשך לא אל היכל-המדע אלא מן ההיכל החוצה. עדיין לא שילחוּנוּ לחופשת-הקיץ, ויתר-על-כן, ידוע לי בפירוש, כי מורה פלוני זומם לבחון אותי היום במפתיע לשם קביעת הציוּן העונתי. מצא טיפש! עוד אמש באתי בקנוניה עם חברי. ניפּגש ברחוב סטאַרוֹפּוֹרטוֹפראַנקוֹבסקי. אני אורז בדייקנוּת את ספרי ואפילו – כדי להיות en règle ² בהחלט – מכין מראש פתקה: “בני לא בא ללימודיו ביום כך-וכך במאי מחמת חולי” וברוב- אמנות חותם בכתב-ידה של אמא. את הילקוּט אני משאיר אצל טבּקאי מכּר והולך לחפש את ידידי. מתברר כי הוא אסף בינתים ברחוב שני כרטיסי-נסיעה. אנו עולים לקרון-הסוּסים ונוסעים ללאנז’ירוֹן כנסיכים ממש. ריח-שיטים נודף בכל. האם צדתם מימיכם לטאות בידים? האם התזתם באבזם החגוֹרה ראש אדום וקשה-עורף של ה“תוּגר” הדוקרני? מסופקני אם תדעו בכלל, מה פרח הוא זה – ה“תוּגר”. וגם על פני ה“מאַסיבים” לא טיפסתם בודאי, וגם סרטני-ים לא צדתם. ואנחנו צדנו (ואנחנו “כּן” צדנו, הייתי אומר בימים ההם). לצוּד סרטנים במימי-המרַסיבים – ענין דק מן הדק. לשם כך יש לדעת פרק בפסיכולוגיה סרטנית. בפסיכולוגיה זו יש שני יסודות: ראשית, הסרטן הוא נוֹח-לכעוס, שנית, הוא טיפּש. יש לקשור חלוּק-אבן בחבל דק, ולאחר שראית למטה סרטן, הנח מתחת למאסיב, יש להוריד את החבל ולחבוט את הסרטן בגבּוֹ. וכאן תתחיל לפעול הפסיכולוגיה. כיון שהוא נוח לכעוס, מיד יפנה ויצַבּת במלוא כוח מלקחיו את האבנבן שלכם. וכיון שהוא טיפש, יוסף להאָחז באבן עד שתמשוהו מן המים.

בבית אמרת, כי מבית-הספר תלך אל חבר להעתיק עבודת-מבחן באַלגבּרה, ובכן אפשר להתמהמה עד לפנות-ערב. ואולם אי-אפשר לשוב הביתה כשתריסר סרטנים צרוּרים בממחטתך: גם לאַלגבּרה לא ידמה הדבר וגם יגרום סיבוכים במשק-הבית. לכן יש לדאוג לשיכּוּנם של הסרטנים הללו. ושוב אין זה ענין למטוּמטמים: דרוּשים כאן דמיון וטכניקה. הנה, בפתח חנוּת-מכּולת, עומדות שתי חביות פתוחות: באחת – מלפפונים כבוּשים, בשניה – זיתים שחורים. מזמן לזמן יוצא החנוָני בלויית קוֹנה, תוחב ידו לחבית ודוֹלה את מבוּקשוֹ. אם הקונה בּחלן מטבעו, אין החנוָני נעלב: בבקשה, גרוֹף בעצמך. חברי מעכב את החנוָני בפנים-החנוּת במיקוּח על קניית בּאשמאַלה בשלוש פרוּטות. אני מבצע בינתיים את התישבות הסרטנים: זוג אחד בזָמית של המלפפונים, עוד זוג תחת השכבה העילית של הזיתים. שמא לא יחַנקוּ עד בוא הקונה הראשון. – בקרבת מקום עומד אדון בעל צוּרה, כנראה מחכּה למישהו, עיניו פוזלות אל חלון בקומה השניה וידו שעוּנה על מטריתו. אדון מכוּבּד, אך רשלן: לא צרר את המטריה, הסרט השחור והכפתור שבו משתרבבים לריק, והקמטים בין צלעות-התיל פוערים את לוֹע חללם ב“ברוּך-הבא” אילם. שם איפוא משכּנים אנו עוד סרטן אחד. עוד אחד משכיבים אנו, כרסו כלפי מעלה, על מושב-כרכרה: הכרכרה עומדת ליד מבוא של בית, עוד מעט ויצא הנוסע – אם ירצה השם, תהיה זאת גברת בשמלת-קיץ, כיאה לעוֹנת-השיטים.

ריח פרחי-השיטה הולך וגובר ככל אשר יסגילוּ דמדוּמי-הערב.. בבתים הודלקו עששיות, ואפשר לראות מן החוץ, מה עושה כל אדם בקומה התחתית. הנה, מעבר לדרך, יושבת עלמה לפני פסנתר; החלון פתוח לרוָחה, היא מנגנת “פּוֹלֹוניז” לאוֹגינסקי. חברי נעצר, ואני רואה ברוּרוֹת הברקת-זוֹהר של השראה פתאומית מתחת למצחייתו. רעיון גאוני! הרחוב ריק מאדם. בהקפדה יתירה בוחר חברי את הסרטן. בזהירות אוחזו בשלוש אצבעות, כדי שיוכל להחזיק בו במאוּזן וגם לא יִתפס למלקחיו. הוא מתכופף הצדה – כמי שרוצה להקפיץ חלוּק-אבן על פני הים שבע קפיצות ריקוֹשֶטיוֹת. הוא הניף את ידו – לבּי מפרכּס בקרבי – והסרטן עובר בטיסה מִדרָכה, רוֹחב-הרחוֹב, עוד מדרכה, חלון וחצי-חדר, מרביץ את עצמו במאוּזן על האוֹקטאַבה השלישית משמאל ומשמיע אקוֹרד נוֹעז, אקוֹרד על-וַגנרי בן ארבעה צלילים רצוּפים מלבד שני דיאֶזים. והשיטה מפיצה ריחה כמטורפת.

אחר-כך … אחר-כך מגיע זמן, כאשר לא די בריח-השיטים בלבד, אלא יש גם הכרחַ שיאיר הירח. מה שם העלמה? זה, כמובן, סוד כמוס, דברים כאלה אין מגלים. אך לה מחלפה ארוּכּה ועינַים חביבות, מאה העוָיוֹת-חן ואופי נוח, טוב וּוַתרני: אם תתידד עמה כהוגן ולא תנהג בגסוּת, כי-אז לא תלחם גם היא עד-חרמה על מצוַת איסוּר-המגע. ובכלל אין היא מתענינת בפרטים של מה-בכך. כפי שאמר המשורר: “אל תשאל את פּי, אל תחקור אותי, איך אוֹהַב אותך, ועל מה אוֹהב, אם לאורך-זמן או שעה קלה”. היא בעצמה לא תכחיש כי בבּיוֹגרפיה שלה בת השש-עשרה אינך הראשון, ולא תתבע ממך שבועת-אמונים ולא תדרוש בכלל צרמוֹניות יתירות. לכבדה אפשר בגלידה או אפילו בזרעונים, ותחת הגשת צרור-פרחים מפואר, אפשר לקפוץ אגב-הילוך קפיצה הגונה לגובה ולקטוף אשכול גדול של פרחי-שיטה. אזי תרשה לך לענוד במו-ידיך את האשכול הריחני על חולצתה הדקה. ומכאן והלאה – עליך להבין ולהתמצא בעצמך.

מדי שנה נובלים פרחי-השיטה ומשהו תם לגווֹע. כנראה גוֹועים רק נעוּרינו אנו; אך משום-מה נדמה לנו, כי בעולמו של הקב"ה הולכים ואוזלים העלוּמים בכלל, אין עוד שאננוּת נוצצת כזאת לדורות החדשים, שתפסו את מקומנו על מפתן החיים, שממון וקדרוּת ירדוּ על העיר וזיו-התוחלת דעך בשמים. רק השיטה נותנת ריחה כמאז ומעולם ומזכירה נשכחות שאין להשיב.

זה שבוּע ומעלה חי כותב הטורים האלה מחוץ לתחום הציוויליזציה. נדרתי נדר שלא לקרוא עתונים ולא לשאול שום איש על שום דבר – פרט לשאלה , לאן מובילה הדרך; ואני מקיים את נדרי באמונה. על שכמי תרמיל, סוּליוֹתי מפוּרזלוֹת במסמרים, בידי מקל, בכיסי מפּת שוַיץ, לבי ריק מדאגות וראשי – ממחשבות.

תיקון אחד: חי אני לא לגמרי מחוץ לציוויליזציה. יש נכס־תרבות אחד, אשר דוקא כעת מרבה אני להשתמש בו ולהוקירו: הכביש. בדרך־כלל משחיתה התרבות את הטבע, אך הכביש – יוֹצא מכלל זה. אין הוא מכער את הנוף, אדרבא ואדרבא. פסי מסילות־הברזל עשויים לנוֵול עמק פורח: כמוהו כדף חרוזים, המחוּק בקו כפוּל של דיו. ואילו סרטוֹ הצחור של הכביש מתפתל סביב הר כאבנט סביב גזרת היפיפיה, – ונמתח במישור כקישוּר־כסף. בלכתך בדרך כזאת, מנקרת במוֹחך המחשבה, כי, בעצם, אין לה לדרך זו קץ, כי כביש־עכביש זה אופף ברבבות קוריו וצמָתיו את שוַיץ ואת אירופה כולה ואת היבשת כולה – היא הדרך לרומא, ולכשתרצה היא גם ה“וולאדימירקה” – דרך גוֹלי־הרגל לסיבּיר. על הרקע הלבן של הדרך נראים עקבות שונים, היומן החי של הכביש מאז הגשם האחרון: הנה עקבותיה האופייניים של מכונית, בה ישבו גברים וגברות עטופי פרווֹת, והנה כאן עבר רוכב־אוֹפנַים, שהרים, כנראה, את רגליו וזנח את הדוָשות בגלשוֹ במורד; איטלקי סַתּת־אבנים הטבּיע על לובן הדרך את כל מסמרי נעליו הגסוֹת, ובכל־זאת יש באורח־הילוּכו, בצורת פיסוּק סוּליוֹתיו, הרמוניה מסויֶמת, משהוּ מן ה“דיסקוֹבּוֹל”, איזה חותם של מימי ים־התיכון, שמהם צף ועלה כל היופי שבעולם: משום־כך דוקא החלטתי, כי איטלקי הוא האיש, – וסַתּת, משום שאין זה מדרך האיטלקים לטייל סתם לבטלה. והנה כאן עברה עלמה עירונית ולצדה איזה אדון, אשר עקב שחוּק לו בנעלו השמאלית: אלה, ודאי, סטוּדנטים מרוסיה, כי לא יִתכנו נעלים שחוּקות אצל קַבַלֶרים בני־חוץ. קל אפילו לקבוע, על מה נתגלגלה שיחתם. לוּ היה הדבר לפני שש שנים, כי־אז היו דנים מה עדיף: לחולל את המהפכה ביום קבוע מראש או להניח את הכל לזרם־האיתנים של התהליך ההיסטורי. לוּ היה הדבר לפני שלוש שנים, היו משוחחים בצורה אמיצה, גלויה ורתחנית על בעית־המין, לאחר הגיעם לפונדק מבודד על שפת אגם, המוּאר בזיווֹ העָרֵב של הירח, היו פורשים לישון בחדרים נפרדים. אך על מה יכלו לשוחח כעת, כאשר כל המלים נטחנו ונדוֹשוּ? ודאי, הלכוּ להם ושתקו. חי־נפשי, אין טוב מזה בעולם: ללכת ולשתוק. לשתוק ולדרוך ברגל בת־חורין בכביש הלבן. Nunc pede libero pulsanda tellus!.

ואולם מושג השתיקה אינו סותר כלל את המושג “חבוּרה חמה”. אדרבא ואדרבא: בשום מקום לא תמתק השתיקה כמו בחבוּרה חמה דוקא. מה זאת חבוּרה חמה? זוהי צוותא, שחבריה מועטים, אך כולם “מתוּזמרים” יפה, ואף־על־פי־כן לא הספיקו עוד להמאס איש על רעהו. על־כן שיא־המוֹפת של החבורה החמה – שלושה ידידים־מילדוּת, שהחיים פיזרו אותם מכבר לערים שונות ורחוקות. קל וחומר, שלושה ידידים כאלה, אשר זה עידן ועידנים חשקה נפשם, אך לא השיגה ידם, לערוך יחד טיול כזה דוקא. אֵי־אז, בשחר עלומיהם, כבר התקינו עצמם לכך, אפילו צברו איש איש ארבעים רובל־כסף (בגיל ההוא היה בזה כדי מסע לסוף־העולם), אך אז דוקא נחבשו שנַים מהם בבית־סוהר בעווֹן איזה איזְם, לא אזכור איזה בדיוק, והטיול לא יצא לפועל. הוא עלה על הפרק שוב כעבור שלוש שנים, – אך כאן הגיעה לאודיסה אנית־השריון “פּוֹטיוֹמקין”, ואז הושיבו ב“חד־גדיא” את השלישי, אף כי הוא לא הפליג כלל ב“פּוֹטיוֹמקין”. סוף־כל־סוף, מקץ שנים כה רבות, הכל מוכן ומזומן, וכל שלשתם יושבים על כוס בּירה באחד הפונדקים של קוּר ודנים בפרטי המסע העומד לפניהם. הנה לזאת ייקרא חבוּרה חמה.

הדיון בפרטי המסע המתחיל אינו ענין קל כל־עיקר. כספי החבוּרה החמה מועטים, ודעתם קלה בבזבוז ממונם. אחד מהם רכש לו כל מיני בגדי־דרך בברלין, השני בוינה, אך בשביל הליכה ברגל אין מה ללבוש. השלישי קנה מקל נהדר, מחודד בקצהו, מקל שהיה בכוחו להעלות את בעליו לפסגת אוורסט, אלמלא “זרע” אותו בעליו אי־שם ברכבת ליד אינסבּרוּק. כל אלה מסַבּכים ביותר את בעית הציוּד של המסע. מתחילה מדידה הדדית של מכנסַים זרים, בעוד שאחד מבני החבורה החמה – ארוך וצנוּם, השני – גוץ ושמנמן, השלישי – גוץ ורזה. במקרה האחד מן הצורך להסתייע בסיכּוֹת אנגליות, ואילו במקרה השני יש להאריך את הכתפיות ע“י מעשה־רשת של חוטים ושרוכים. ילקוט־הרים אמיתי ישנו רק אחד, שני האחרים אינם אלא תרמילים מתוצרת־עצמית, שצוּידוּ איך־שהוא ברצועות. בסופו של דבר מתברר, כי בממון שבוזבז אפשר היה לרכוש גם מדי־תיירים מיוחדים, גם ילקוּטים וכל השאר; אך את הנעשה אין להשיב, והחבוּרה החמה מתנחמת בזה שיי”ש מתוצרת־בית תמיד ימתק מן הקנוי.

גם בענין המדריך יצא עסק־בּיש. לשם קימוץ נבון, שלא לבזבז כסף לבֶּדֶקֶר יקר, קנה כל איש לחוד ספרוֹן זול. והסוף - שכל שלשתם לא יִצלחוּ למאומה. ביחוד נפל בפח בקנייתו אחד מן החבוּרה: הוא רכש־לו בדֶרזדֶן בהזדמנות, במחיר שלושה מאַרק בלבד, מדריך נהדר לשוַרצוַלד וטוען בכל תוקף כי ארץ זו – מקומה בשוַיץ. עד היום לא הצלחנו לשכנע אותו, כי טעה: בכל חניה הוא נוטל מידי מפת־שוַיץ ועורך חיפוש קפדני בכל הקנטוֹנים, שמא מתגלגלת אֵי־שם בפינה נידחת שוַרצוַלד. חשדן שכזה! והרי הוא סיים את הגימנסיה על שם רישליֶה ותמיד היה ציוּנוֹ בגיאוגרפיה “טוב מאוד”.

ברם, גם בלשונות לועזיות זכה תמיד ל“טוב־מאוֹדים”, וכן גם חברי השני. אכן, כדאי היה לכם לשמוע, כיצד היו “מתלעזים” כאן. האחד פתח את מעללי־פיו בלוּצֶרן בזה, שנכנס אל האכסניה, בה קבענו את פגישתנו, ושאל בבטחון גמור: – ווֹ שׁטֶקט* ¹ הֶר פלוֹני? – השני סבור כי כוחו עדיף בלשון־צרפת דוקא, ומשום־כך כאשר חסרו לפקיד־הדואר חמישה סנטימים למתן־עודף, אמר לו בקול מרגיע: – קַנטיטֶה נֶגליגאַבּל!*²

אך כל אלה דברים של מה־בכך. העיקר, כי השמחה שרוּיה בלבנו. פתאום צפו ועלו ממעמקי הזכרון הכינויים, שזיכּוּנוּ בהם בגימנסיה, ובפינו קמה מאליה לתחיה הלשון המיוחדת־במינה של מוֹלדוַנקה של הנמל, אשר עליה נתחנך דורנו באודיסה הקודמת. לשון נפלאה, עסיסית ויפת־צלצול, ולא מבחינה פוֹנֵטית בלבד, אלא גם מבחינת עשרו ונוֹעזוּתוֹ של החומר המילולי. נזדכרו מאליהן המלים הקולעות, השכוחות זה שנים על שנים, אשר את מחציתן, לפחות, אי־אפשר להעלות על הנייר.

אגב, אחד מידידי עומד בתוקף משך כל הדרך על ההכרח לזַכּות בעיני דעת־הקהל אותו סוג של מלים, שאינן יפות לדפוס. הוא טוען, כי דוקא סוג זה בכל לשון ולשון ספג ביותר את הרוח הלאומית האמיתית, ויש בו ביטוי וגילוי שלם ביותר לפסיכולוגיה של העם; ומשום־כך אומר הוא, אין לך דרך טובה להקלת המוּעקה להשתפכוּת־הנפש מאשר להפטיר במלוא כוח הביטוי שנים־שלושה מונחים דשנים מן האוצר האסור־בשימוש במעדן של גברות. ידידי קורא לפעולה זו “להתבטא” ושולט באוצר־מונחים זה באופן קלאסי. לי לעצמי אין השקפות מגובשות כל־כך בענין זה, אך עלי להודות, כי במקרים מסוּיימים ערכו של modus loquendi ³ שכזה אינו מוטל בספק. למשל, זה שלוש שעות רצופות טיפסה החבורה החמה במעלה תלול לפסגה נישאה, מתוך תקוָה לחזות ממרומיה במראה מרהיב־עין – והנה מתברר, כי מעבר לפסגה עטוף כל הנוף ערפל כבד. החבורה החמה שרויה ביאוש: אחד פוסק, כי אכן אין כל טעם בכלל בכיתוּת־רגליו של תייר; השני פותח בקביעת האחריות – מי מן השלושה עמד על כך, שיוּחל בעליה דוקא היום? וברגע זה, כאשר שלום־הבית, יסוד קיומה של החבורה החמה, מתחיל להתפּרם לאורך כל התפרים, מציע לפתע השלישי לקום ו… לצפצף על כל העסק, והוא מנסח את הצעתו דוקא אותו נוסח עסיסי, שעליו נסַבּה שיחתנו. וכל־כך קולע, כל־כך משכנע צלצול נוסחתו, כל־כך הרבה כוח ראשוני ומקורי עצור בניביה, עד שגם ליֶתר השנים מתחוור מיד כל מיעוט־חשיבותן של תופעות מזג־האויר בסיכום חשבונם של החיים. באמת! ושמא אפילו לא חסרון הוא הערפל אלא יתרון. פייטן אנגלי אחד כתב: “אם כי ימתק ויערב / השיר, הקשבנו לצליליו, / ערב יותר לַנשמה / שיר, שלנצח לא נשמע”. מדוע לא יוּתן תוקף לאותה אמת עצמה לגבי החוָיות שבראייה? והחבורה החמה ממשיכה באומץ את דרכה ומשמיעה בחלל־אוירן של שתי ארצות – שוַיץ ואיטליה – איזה קטע מוסיקלי מתוצרת חופי הים השחור. למשל:

שָׁחַטְתִּי אֶת אַבָּא, רָצַחְתִּי אִמָּא גַם,

אֶת כַּלָּתִי־הַמֹּתֶק זָרַקְתִּי אֶל הַיָּם.

אַבִּיטָה עַל הַדֶּרֶךְ – הַדֶּרֶךְ כֹּה רָחָב,

אַבִּיט עַל בֵּית הַסֹּהַר – סָגוּר הוּא בִּבְרִיחָיו…

הוי, אֶת הַנְּחֻשְׁתַּיִם עוֹד פַּעַם אֲנַעֵר –

וְגַם אוֹצִיא בֵּינְתַיִם עֵינוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֵר.

אָבַדְתִּי, הַנַּעַר…

שרים אנו בליכוּד רב, אפילו כלבים אי־שם במרחק גילו ענין בדבר ונותנים הד לזמרתנו. וכל זה לא בא אלא בזכות אדם אחד, שהשׂכּיל “להתבטא”.

אך גם אלה – דברים של מה בכך, והעיקר, כי רגליך טופפות על פני הכביש הלבן, משׂרך אתה את דרכך אל כל אשר תרצה וכל זמן שתרצה, ברצותך – מהר וברצותך – לאט, חפצת – ועמדת מלכת, חשקת – וסרת מן הדרך. הנה ירדת אל הנהר לשתות מים ואינך יכול לטפס חזרה, וחבריך יושבים להם למעלה ויורים בך איצטרובלים. היום פנה, ובצד הדרך עומד פונדק. אנחנו פונים לשם ופותחים במקוח על שכר־הלינה, המתנהל, ליֶתר ענין, בצרפתית ובגרמנית לסירוגין; המשא־ומתן הגרמני מוּפקד בידי שטֶקט, והצרפתי – בידי נגליגאַבּל. והעסק עליז ובסופו־של־דבר גם זול, כי על־פי רוב אין הפּוּנדקאית יכולה לעמוד בפני תקפּם הבלשני – ונכנעת. והנה החבורה החמה מתקינה את עצמה לשנת־ישרים, אלא שקודם יש לתקן כל מיני תקלות, בעיקר בכפות הרגלים ובמכנסַים: כאן פרחה שלפוחית, כאן, מרוב שפשוף, עלתה יבלת, ושם נפרם־האריג. אחד מבני החבורה החמה – היינו, המומחה לגרמנית – עובד זו השנה השלישית כמנתח בבית־חולים שבעיר הבירה: אצלנו הוא מתקן מכנסַים. לפתיחת שלפּוּחיות אין אנו מרשים לו לגשת: יותר מדי צרמוֹניות. חַטֵה לו את האולר באש, וּמצא לו יוֹד, וגם אַל תרקיד את רגליך בשעת הניתוח. את השלפּוּחיות פותח המוּמחה הצרפתי באמצעות סיכּה אנגלית מצבע שחור. הוא גם עושה מאַסאַז' לרגלינו בחבטו אותן בכרים. בחצות־הלילה נכנסת הפּוּנדקאית לנזוף בנו על הרעש, ואזי משתטחת החבורה החמה ונרדמת.

בזה מסתיים תאור שוַיץ. הקורא, אולי ימצא, כי שוַיץ תוּארה כאן לא בפרטות מספּקת. מילא, אם אין התאור מוצא חן בעיניכם, סעוּ־נא בעצמכם והיטיבו לתאר ממני. ולפי דעתי לא זה העיקר, מה מקומות אתה עובר, אל כיצד אתה מסייר אותם. לסייר את שוַיץ צריך לא סתם־כך, אלא בטעם ובשׂכל: ברגל, בחבוּרה חמה, עם מדריך לשוַרצוַלד בכיס, ואם אפשר, במכנסַים זרים; אזי כל המקומות טובים ויפים, כאותו הטוב־בשירים – אשר לא שמעת…

– המזרח? זר הוא לנפשי לחלוטין. הרי לכם הכחשה חיה לכל תורותיהם על הגזע, על קול הדם. הנני בן-מערב מלידה על אף צורתו הבוגדנית של חָטמי. בכל זאת, פעם אחת העפלתי גם אני להציץ למזרח. אמנם יתכן, כי לרגע קל מילא כאן תפקיד-מה גם רגש העלבון הגזעי. אדוני יודע, אצלנו בגרמניה לא פג עדיין תקפּם של כמה משפטים-קדומים. בלי ענוותנות כוזבת אוכל לומר, כי מכבר רכשתי לי זכות לקתדרה; מובטחני, כי גם המומחים הרוסיים שלכם שמעו על עבודותי באַנַטוֹמיה. קשור אני קשרי-ידידוּת אמיצים עם פרופיסורי האוּניברסיטה בעירי ויודע אל-נכון, כי בעונג רב היו מקדמים את פנַי בתוכם. ואולם המיניסטריון הפּרוּסי יש לו דרכים ואמצעי-השפּעה משלו, אשר כנגדם חסרת-אונים היא האַבטוֹנוֹמיה האַקאַדמית. יכולתי אמנם לזכּוֹת בדוֹצנטוּרה, אך אדוני ודאי יסכים – בגיל כגילי ובשם מדעי כשמי, פשוט לא יאֶה הדבר. ידידי בברלין פתחו בשדלנות, אך נרמז להם, כי עדיין אין זה דבר בעתו. הדבר חרה לי היטב, עד כדי כך שכלי-עבודתי היו ממש נושרים מידי. אדוני יאמין לי, ודאי, כי, לפי היקף פעולתי כרופא פרטי, איני זקוּק ליתרונותיה של משרה ממשלתית; הנני רוָק, לאחַי ואחיותי אמצעֵי-מחיה משלהם, ולי לעצמי לא יחסר כסף וכבוד עד סוף-ימַי גם בלעדי אותה קתדרה. ואף-על-פי-כן חרה לי הדבר מאד. אדוני ודאי ישאל: הרי יש תרופה קלה ופשוטה?… על כך אשיב לו: במשפטיכם הקדומים אין לי כל חלק, את קשרי עם הדת והקהילה ניתקתי מכבר, ואולם ישנם דברים, המאוסים עלי מבחינה אֶסתּטית. לא נותר לי איפוא אלא – להשלים. והוא אשר עשיתי, וכדי לשעשע מעט את רוּחי, הפלגתי למזרח. חוזר אני ואומר, יתכן כי בבחירת מקום-מרגוע זה מילאה תפקיד מסוּים מחאתו הסמוּיה של רגש-הגזע. ברם, לא הרחקתי נדוד והסתפקתי בקושטא.

וכאן דוקא נוכחתי לדעת, כי נפשי – נפש בן-מערב. על אף הסיכון להיראות בעיני אדוני כאדם נטוּל רגש-היופי, ואפילו גרוע מזה ­– להיות חשוד על רדיפת אוֹריגינַליות, – עלי להודות, כי קושטא לא מצאה חן בעיני כל-עיקר. החל בבּוֹספוֹר המהולל. אינני יכול לסבול את הבּרַקרַקוּת הזאת, את השמש שאינה יודעת בני-גוַנים וחצאי-צללים, המרביצה צבעים גסים וצעקניים בדומה לצבּע כפרי. יאמין לי, כי האַרץ או שוַרצוַלד שלנו נתברכו בשפע מראות, היפים לאין-ערוך מן הבּוֹספוֹר ומקרן-הזהב. שמשנו עדינה יותר, מעוּדנת יותר, plus distingué,, נועדה לטעם אציל יותר. קל-וחומר, עצם העיר. אין לי ולא-כלום נגד סימטאות עקלקלות ותלולות, הרי באלה עיקר-חינן של הרבה ערים עתיקות נחמדות בגרמניה הדרומית שלנו. אך לזאת הרי דרושה עוד איזו אדריכלוּת שהיא, איזה טוֹן או סגנון. סימטאות סטאַמבּוּל אינן בעינַי אלא כעור סתם. עמי התהלך בחוצות העיר צייר אחד והתפעל עד לב-השמים, אך מובטחני בעומק-לבי, כי אך סנוֹבּיזם בלבד דיבר מגרונו. והאספסוף! המון רועֵש וסַסגוני יש גם באיטליה. אך שם הוא אציל תמיד, שומר גם בשלל-צבעיו ובשאון- המוּלתו על איזה חוש-מידה מלידה ולעולם לא יהפך למה שתראינה עיניך במזרח – למין מערבּולת-פּרא כרונית של בריות מללוֹת בבלויי-סחבות פרוּעי-צבע. לא, גם באֶסתטיקה הריני בן-מערב, איש-אירופה. היסוד הזה חזק בי כל-כך, עד שגם המאורע בחיי-הלב, שעבר עלי במזרח, מוקדש היה לבת-מערב וספוג כולו רוּח-הזיה מערבית – von einem Hauch westlicher Shwärmerei.

כי על אדוני לדעת, שעבר עלי שם גם מאורע בחיי-הלב על אף חמישים ושתים שנותי, מעמדי החברתי ומיעוט-רגילוּתי בחברת גברות. אמנם היה זה רוֹמַן צנוּע בתכלית הצניעות; בשעה שעברה עלי חוָיה זו, לא שערתי אפילו את גוָנה הרומַנטי, וירדתי לעומקו של דבר רק לאחר הסיום.

השתקעתי באיי-הנסיכים. בעצם, לחיות בקושטא חיים ראוּיים לשמם אפשר רק בבתי-המלון המפוארים בטיראַפּיה ובּוּיוּק-דֶרֶה, כי בני-אירופה בהם מרוּבים, הילידים מעטים וריח-קושטא אינו נודף כלל. יש רק צורה אחת: כל המקומות הללו שוכנים על הבוספור, ומראה נוֹף הבוספור נחשב לעיקר חינם וחמדתם, ואני הרי כבר אמרתי למַר, כי המיצר הנתעב הזה, כל ימוֹ המצוּבּע כחוּלות וחופיו המקושקשים ירוקות, עורר בי גועל-נפש. השתקעתי בפּרינקיפּוֹ. לא אכחיש, אִיוֹן נחמד. אבל… מן הדין להוציאו מידי התורכים. Pardon,¹ אדוני, כמדומני, תוּרכּוֹפיל. אך הרי אני אינני מתכונן לבקש מידם את פלשתינה, ובכן אוּכל להביע את דעתי גלויות. לוּ הוציאו את פּרינקיפּוֹ מידי התורכים והנהיגו שם סדר אירופּי, היה זה אי מקסים באמת. השתכנתי ב- Hôtel Giacomo ושם פגשתי אותה. שמה היה Edmée והיא אז בת שתים-עשרה.

את פת-שחרית ואת ארוּחת-הצהרים היו מגישים לנו במרפסת פתוחה, מעל לים ממש, על שולחנות נפרדים. לא הרחק ממני סעדה משפחת הקוֹנסוּל הצרפתי. מקום שרוּתו לא היה בקושטא והֵנה בא לשם נופש. הוא ואשתו היו בני-פאַריס, צעירי-הילדים נולדו כבר כאן במזרח, אבל אֶדמֵי יצאה לאויר-העולם עוד בפאַריס וגדלה שם עד היותה בת-ארבע. זה מעט, אך אל יהא חותם אירופה קל בעיניכם! רישוּמוֹ ניכר. די לו בסדק קטנטן ובהרף-עין כדי להכּוֹת שורש ולהטביע סימניו לצמיתות. כיצד מתרחש הדבר, אינני יודע; יש בזה משהו מסתורי. אֶדמי לא זכרה, כמובן, את פּאַריס, התחנכה אי-שם עם בנות הליבנטיניים, ואולם על כל ישוּתה טבוּע היה חותמו של המערב, והיא נראתה כהתגלמות של תרבות-המערב המעוּדנת in patibus infidelium ². מתחילה לא הכרתי את משפחתה, רק החלפתי עמם ברכת-שלום, אולם בה הרגשתי מיד, היא בלטה לעין. במלוֹננו ישבו לבנטיניים רבים. אכן יש לדעת, איזה מין קהל, איזה מן גזע הוא זה! מַרבּים להתריע על השפעתה המטמיעה של אמריקה הצפונית, על הדוּד הענקי, בו מתערבבים ומתבשלים יחד כל השבטים בהתמזגם לאומה אמריקאית אחת. ובו בזמן לא הרגיש עוד, כמדומַני, אף איש, כי משהו מעין זה מתרחש גם בשכונות האירופיות של קושטא, קהיר, אלכסנדריה. גם לשם משליכות כל אומות-העולם את רסיסיהם, ושם מתערבבים כולם זה בזה ומתהווה עם חדש – ליבנטיניים. בקושטא יש לו לשבט זה כינוי מיוחד – pérotte, לפי שם הרוֹבע פּירה, בו שוכנים כרגיל “בני-אירופה” אלה. הרוצה אדוני להכיר, לדוגמה, שלשלת-יוחסין טיפוסית של משפחה פּירוֹטית ממוצעת? האב – איטלקי, שנולד לחוֹרבאַט שוודית; האם – יוָניה, שנולדה למהגר פולני ולצוענית רומנית; לפי הפּספּורט הם בריטים, ולשון-הדיבוּר במשפחה היא צרפתית. יתאר-נא לעצמו את המחרוזת הזאת! ישער-נא את האוירה התרבותית, בה מתחנכים בני משפחה כזו, את בּליל-המכּוֹלת הזה של מסוֹרוֹת, משפטים-קדומים, מנהגים, שנתהווּ באזורים גיאוגרפיים שונים, והם חסרי-תואַם, נטוּלי קנה-מידה משותף ונמנעי-מיזוּג. אין בכוחם של האנשים הללו לנטוע בלב ילדיהם שום דבר הדומה לרגש ציבורי, כי חיים הם מחוץ לתחומי כל הוָי אזרחי שהו. לא זו בלבד שאין כל שאיפה אזרחית בנפשם, אלא חסרה להם אף הקרקע הנפשית לגידול שאיפות כאלה. ירים-נא אדוני את המושג sans patrie ³ בּריבּוּע-דריבּוּע, ואז יקבל רמז-שברמז לפסיכולוגיה זו, שנעקרה מתוכה כל נימה פּאַטריוֹטית. מכאן האנוכיות התהומית, הטמטום המתפעל-מעצמו, ההעדר הגמור של זיקה לחיי-צבור, בּוּרוּת, ואחרון-אחרון מאוּס – חוסר-נימוס, פשוטו כמשמעו, דבר האָפייני לכל סביבה, שאָבדה לה מסורת יציבה. כזהו פרצופם, כזהו פרצוף ילדיהם. אֶדמי היתה בסביבה זו, אם יורשה לי להזכיר דברי שכּספּיר, כיוֹנה צחוֹרה בין עורבים שחורים.

אֶדמי היתה בּלונדית: פניה היו חינניים, לא יותר. גופה – דק, עודנו ילדוּתי וּגרציוֹזי מאד. הלבישוה בפשטות, אך ברוב-חן, הורגשה יד אֵם פיקחת, טעם טוב ועתון מעוּלה לאָפנַת-ילדים. בנות גילה הליבנטיניוֹת אשר שיחקו עמה באותה מרפּסת ובגן מיני משחקים, שלא אזכור עוד את טיבם, היו רוּבּן ככולן יפות ממנה. יתר-על-כן, הללו היו כבר נשים קטנות, והלבישו אותן במתכוון בצורה העשוּיה להדגיש את קוי-הנשיות המתהווים. דומה כי הזאטוּטוֹת עצמן ידעו זאת והעיפו לעבר הנוער הגברי של בית-המלון מבטי-גירוּי. בפמליה זו נראתה אֶדמי כיצור אוורירי, כבת סוג עליון. היא השתובבה בלב יותר שלם מחברותיה, כי לא חשבה אותה שעה, כיצד להתנאות בתנועותיה; אך ממילא, גם ברגעי עליזות, היתה היא הנאה בכולן, העצורה בכולן – יותר שובבה, אך לא כל-כך צעקנית, ותנועותיה לא כל-כך חַדוֹת וקטוּעות. הורגש החינוך הטוב שנבלע בעצם הדם. בהביטי עליה התחלתי להאמין בדבר, שכפרתי בו מעודי: כי אמנם ישנן נערות בריאות ותקינות בהחלט, ואפילו פיקחות, המתבגרות בשלוָה של אפס-ידיעה, אשר שום מחשבה לא-טהורה לא תחדור ללבן אף לרגע קל, ואפילוּ לסַקרנוּת פשוטה אין שליטה בהן. שיטת-החינוך, שנתגבשה משך מאות-בשנים, הבדוקה ומנוּסה מדורי-דורות, כיוונה וחיסנה את מחשבתן עד כדי כך, שזו נרתעת מאליה באורח אינסטינקטיבי מנקודות-סכנה האסוּרות במגע. הנערות האלו מתבגרות בלי הרגיש בהתבגרותן; הסוּפות של גיל-המעבר עוברות עליהן אי-שם מתחת לסף-ההכרה; הן גדֵלות בשאננות בריאה, בתחוּשת-עתיד עמוּמה, אך בלי שום ידיעה ובלי שום סקרנוּת. כזאת תהיה אֶדמי.

אך גם אז היא לא היתה כבר ילדה. הרגשתי בזאת כאשר השוויתיה לאחותה הקטנה, בת-עשר בערך. ההיא, בשעת המשחק, נהגה בנערים אחרת, ביתר-פשטות, ביתר קלות-ראש, ואף בעצמה דמתה דמיון סמוּי לאחד הנערים. ואילו מצד אֶדמי הורגשה כבר הסתיגוּת מסוימית. לבחורים בוגרים שבבית-המלון עדין הקדימה ברכת-שלום ולא נעלבה אם הללו דיברו אליה בלשון אַת, ואולם ראיתי כי כל פעם שפגשה אחד מבני המין-שכנגד, היה, באורח אינסטינקטיבי, משהוּ נמתח בקרבה, מתמלא דריכוּת, מתיצב הכן. היא עצמה לא הרגישה בכך, אך עינַי ראו זאת. המשיכה האדירה, אשר סימניה הראשונים, לפי רצונו המוּזר ורב-החכמה של הטבע, מתגלים בדחיה דוקא, כבר הגיעה לדמדומי-יקיצה במחבואי-נפשה, הסמויים גם מעיניה. גופה היה עדיין כולו ילדותי, ואולם תנועותיה, הילוּכה, גינוּניה כאשר היתה מתכופפת, מתרוממת על בהונות-רגליה, נעצרת במרוצתה – כל אלה היו כבר משֶל עלמה.

כאשר הכרתיה מקרוב והיטבתי להתבונן בה, עלה על דעתי, כי זוהי, אוּלי, התקופה היפה ביותר בהתפתחותה של אשה. כמובן, לא של כל אשה. הרי קיים גם הטיפּוּס המפורסם של נערה-מתבגרת בעלת ידים אדומות והליכות-גולם; אך יאמין לי, ככל שתרחיק עיננוּ מערבה, ככל שתגביה בסולם-התרבות, כן נמעיט להיתקל בטיפּוּס זה. ואולם יש יצוּרים, שבהם מתחולל המפנה הזה בלי שום חריפות, אלא בחדרי-חדרים, מתחת לעור. אצל אלה – גיל ראשית-ההתבגרוּת הוא המַקסים ביותר, הפיוטי ביותר, המבוּשׂם ביותר. גורס אני בכלל, כי טוב שחר מבוקר ומצהרים, טוב אַפּריל ממאַי. דוקא במקום שמתרחשים מַעברי-טבע מסתוריים ממַצב למשנהו, שם-שם מוּחש ביותר אותו ריח-ניחוח של התעלומה הגדולה, רַחַף כנפי האֵל-היוצר, החולף על פני המקום וּמַטה-הקסמים בידו. שם חוזות-הוזות עיני-נפשך רבבות אפשרויות נפלאות, שאף אחת מהן לא תתגשם בודאי במציאות. שלושה דברים נהדרים ברא אלוהים: ילדוּת, עלוּמים ואשה. יחשוב-נא איפוא, מה יפה ונשגב הרגע, כאשר משתזרים שלושת אלה יחד – כאשר בנפשה ובגופה של אשה מתרחש הגלגוּל הזה מילדוּת לעלוּמים. לוּלא חששתי, כי יחשבני מר, Gotte bewahre, ⁴ לחובב-פּאַראַדוֹכּסים, הייתי אומר, כי בעצם, החל משנתה הארבע-עשרה מתחילה האשה להזדקן. – אולי יש לתלות את דברַי בסגוּלוּת רוָק ותיק ומוּשבע, שראה פחות מדי נשים בחייו. אולי. יחשוב כרצונו. ואולם זוהי דעתי – וממנה לא אזוּז.

נתידדנוּ. בדמדוּמי-השקיעה_כתום משחקי הילדים, היתה אֶדמי ניגשת אלי בגן, בעוד בּוּבּה או גלגל או חבל-קפיצה בידיה, והיינו פותחים בשיחה. היא דיבּרה כילדה וכאשה כאחת. פטפטה על כל הקטנוֹת של חיי-הילדות, על המשׂחָקים, על הפּנסיון, לא נמנעה גם מקורטוב של רכילות חביבה על חברותיה כאן ובבית-הספר, על המשפחות והמחַנכות שלהן, סיפּרה על תעלוּלי-קוּנדס משלה – תעלולים מסוּג מחוּכּם מאד, חינני וטוב-טעם. וּלפתע היתה עוברת אל השאלות העומדות ברוּמוֹ של עולם: על הטוב, על הרע, על האלוהים. פעם השׂיחה לפנַי את הרהוריה על אנוֹכיות. ה“מיס” שלה טוענת, כי על כל אדם להיות טוב-לב עד-כדי-כך, שיקל לו לגווֹע ברעב בעצמו מאשר למנוע פת-לחם מפי איש רעֵב. אך אם אמנם כן הוא, מה הזכוּת שבדבר? אם עושה אתה צדקה משוּם שיש לך הנאה מכך, כלוּם אין זו שוב אותה אנוֹכיוּת? היא עצמה, אֶדמי, נתנה אי-פעם במַתנה לילדה אחת בפנסיון את סיכּת-הסמקן שלה, כי הילדה קינאה בה מאד וגעתה בבכי; אך לאֶדמי לא היה כל רצון למעשה זה, היא כפתה אותו על עצמה ואחר-כך בכתה תמרוּרים כל הלילה. אם הדין כ“מיס”, הרי אין עוד בזה כדי להיות טובה, אלא צריך להגיע לידי-כך, שידך תתפרץ מאליה לתת את הכל לזולתך. מה דעתו, מי צודק? – בפעם אחרת נתברר, כי היא חסידה של עונש-מוות. חייבים מיתת-בית-דין, ראשית, הרוצחים והפושעים המדיניים, ושנית, גברים כאלה, שמפקירים אשה וילדים למען אהבה חדשה. אין היא מבינה, איך אפשר להשלים עם בגידה. כאשר בגדה בה חברתה בפּנסיון, חדלה אֶדמי לדבּר עמה ושוב לא תתפייס עמה לעולם. את אחיה הצעיר אנדרֵה השבּיעה שבוּעה חגיגית, שאם יבגוד בה באחד הימים בעלה, תקרא לאַנדרה טלגרפית מסינגאַפּוּר, בה יכהן באותו זמן במשׂרת קוֹנסוּל, והוא יהרוג את הבוגד.

ואולם בכל נושא ונושא, בין אם דיבּרה על לוּקֶנִי, שרצח את הקיסרית אליזאַבּת או על קלֶאוֹ חברתה, שהיא זוללת נוראה, היא שוחחה כמבוּגרת. תוכן השיחה יכול היה להיות ילדוּתי, אך דרכי דיבּוּרה העידו כי אשה לפנַי. במה נתגלה הדבר, לא אוכל להגדיר בדיוק. Un je ne sais quoi. ⁵ יום אחד ביקרו אצלי שני אדונים ובילו בּאִי יום שלם; זימנתי אותם עם אֶדמי וגם הרושם שלהם היה כשלי. היא לא נחבאה אל הכלים, אך מתחילה הרבתה להתבונן וענתה לשאלות בלבד, ואולם אחר-כך פיתחה את חרצוּבּוֹת לשונה, ונוצר הרושם, כי זוהי בעלת-בית קטנה ופיקחת, המַנעֶמת שיחה עם אורחי טרקלינה. פעמים התלוצצה, פעמים לבשה כובד-ראש; חדה לנו חידות, חקרה ודרשה על רוּסיה (אורחַי היו בני-ארצוֹ-של אדוני), סיפּרה על העיר, בה שרת אביה הקוֹנסוּל. הגדול באוֹרחַי היה זקן בעל שׂיבה; כאשר החשיך היום, שאלה אם אין הוא חָש לחוּת יתירה, שמא תביא לו סוּדר. אך השני היה אדם צעיר, בן שלושים-ושבע בערך, יפה-זָקָן, והרגשתי, כי כלפיו גילתה משום-מה יתר-זהירות מאשר לגבינו, נמנעה מלפנות אליו פניה ישירה, ועל שאלותיו השיבה ביתר-קיצור וגם בנעימת-קול יותר עצוּרה.

כשבוע אחר-כך באה אֶדמי לגן בלי בּוּבּה ובלי גלגל ואמרה לי כי מחר הם נוסעים. רוּחי נעצבה עד-כדי-כך שנזפתי בעצמי בלבי. מה זה? איך לא אבוש? מצד אחד, כבר בן חמישים-ושתים אני והרי לא יכולתי להתאהב בילדה זו; מן הצד השני, עוד לא זקנתי כדוד המלך בשעתו, אשר רק חום עלומי זולתו יכול היה לקיים את דופק-חייו. כך דיברתי על לבי, אך לבי דאב בקרבי, ואֶדמי קראה זאת בקלסתר-פנַי. היא נָדַמָה לפתע והביטה, בלי גרוּע עין ובלי מצמץ, ישר לתוך עינַי; עיניה הכחוּלות קדרו; רגע דימיתי בנפשי, כי דמעות תפרוצנה מתחת לריסיה; עוד רגע נדמָה לי, כי תכרע על הספסל ותחבּק את צוָארי. אך היא לא בכתה ולא פרצה לחבּקני, ורק חרש, באורח לא-מוחש כמעט הניחה ידה על שרווּלי ואמרה בקול מיוחד, קול חרישי, עמוק ומרוכז, שכמוהו עוד לא שמעתי ולא שערתי בפיה, קול אשה, שזה-כבר הבינה את הכל:

– גם אני אתגעגע עליך, ידידי היחיד בפּרינקיפּוֹ.

אודה ולא אבוש, תקף אותי הרצון לנשק את ידה, אבל התפּכּחתי בעוד מועד. בטוּחני כי הדבר לא היה מפתיע אותה, אך הרגשתי כי אסוּר. אפילו לא החלקתי לה על שׂערה. בלעתי משהו, שעמד למחנק בגרוני, ואמרתי, רק כדי לומר משהו, בחיוּך עקוּם:

– וכי הנני ידידך היחיד בפרינקיפּוֹ, אֶדמי? וחברותיִך למשחקים? וּקלֶאוֹ?

ואז ענתה לי ממש בזו הלשון… המלים הללו, כפי שאומרים, עודן מצלצלות באזנַי. ברם, מתחיל אני להסס, אם להשמיען באזניו: רק עכשיו עלה על דעתי, כי אדוני יסיק מהן את המסקנות החביבות עליו. אך יהי כן, סיפרתי את הרוֹמַן, אספר גם את סופו. היא ענתה ממש בזו הלשון:

– אַ, קלֶאוֹ… הלא היא יהודיה, בזה נאמר הכל. משוּם-כך אינני אוהבת בכלל את פרינקיפּוֹ, כי תמיד מצויים כאן המון יהודים. הם כל-כך ווּלגאַרים, אינני סובלת אותם. ואתה?

הרכבת מפּאַריס לבּוֹרדוֹ – “אכּספּרס” – זוחלת באִטיוּת יתרה; היום יום סגריר, לח וקודר, דלף אלכסוני שורט את החלונות, מכל הנוסעים נודף ריח מטריות רטובות. אין חשק לפשוט את המעיל; וכך יושב אתה וזועף על כל העולם כולו. הרכּב-הנוסעים רגיל: גברת הסורגת טריקו בשביל חיילים, שתי צעירות בלבוּש-אבל ובֶּלגי בא-בימים עם בתו. הוא מספר את קורותיו, הרגילות אף הן: החזיק בית-מלון בבריסל, משם נמלט לאנטוורפּן, משם לדוּנקירק, כעת הוא נוסע לבּוֹרדוֹ; יש לו – כך הוא אומר – אי-אלה חסכונות, ואם ירדתי לסוף-דעתו, יש כעת ברצונו ליסד בבורדו פנסיון לבֶּלגים. עָם בעל-יזמה, עם שלא ישקוט ולא ינוּח, עם בן-חַיל… אחר-כך הנושא מתחלף: הוא פותח בסיפורי-הזוָעוֹת. האמת ניתנה להאָמר: הוא מספר מעשי-זוָעה גם בגרמנים וגם בבּלגים – כנראה, אלה ואלה בנופך מיתולוגי הגוּן. הגרמנים תולים רוכבי-אופניים בלגיים בשׂערות-ראשיהם ומעלים אש מתחת לרגליהם; הנשים הבלגיות בעיר פלונית שפכו שוּמן רותח על ראשי החיילים הגרמנים; וכן הלאה.

תחנה. מישהו מציץ מן החלון ואומר: – הביטו, voilà des Boches¹. כולנו מצטופפים ליד החלון ומסתכלים בשבויים. מספּרם כ-40, כולם פצועים, אך כנראה כבר שוּלחו מבית-החולים. עמידתם מאוּששת למדי, אך אין הם מביטים בקהל. אלמלא התחבּשוֹת, היו דומים מאד לקבוצת אסירים עובדי-פרך, מסוּג אלה המתקנים לפעמים את המרצפת בערי-השדה שלנו: גם מַדיהם האפורים – מאותה גזירה ממש, וגם הכוֹבע חסר- הצבע – ללא מצחיה. פני רוּבם פני איכרים, אך קצתם בפֶּנסנֶה וצוּרתם צוּרת אינטליגנטים. את מרביתם מושיבים בקרון-משא מיוּחד, וּליתרם – כנראה, לחלשים שבהם – מקצים כמה תאים במחלקה השלישית, לשם נכנסים גם שני חיילים צרפתים ברובים מכוּדנים ועוד בעל-דרגה, מעין סרז’נט, שצלב אדום תפור על שרווּלו – כנראה, חובש. המַיוֹר, הממוּנה על המשלוֹח, נכנס לתא שלנו, ואנו זזים.

לרופא צבאי קוראים כאן בפשטות “מיור”. הפצוּעים כותבים הביתה: “סבלתי מכאובים גדולים, אבל המַיוֹרים אומרים, כי אחלים במהרה”. המיוֹר שלנו מספר כי קבוצה זו נפצעה עוד בקרב על המַרנה. כעת מפַנים אותם דרומה; גם אותו מעבירים לנהל בית-חולים גדול בדרום. בפניו יש משהו מוּכּר לי, וגם הוא מתבונן בי בקמטו את מצחו לחיזוּק הזכרון. סוף-סוף לובשים אנו עוז ואמרים איש לרעהו:

– אתה?

לפני שנים רבות התוַדענו זה אל זה במוֹנפֶּליֶה, התגוררנו באותו הפּנסיוֹן, ערכנו יחד טיוּלים לסֶט ולנִים; אז הוא למד בקוּרס האחרון ובעודני שם נשׂא לו אשה רוּסיה. ואנו משוחחים על הזמן המאוּשר, שהיה אי-אז בשכבר-הימים, בתקופה שלפני המבול, כאשר לא היתה מלחמה בעולם.

פּוּאֶטיֶה. הוא רץ לפקוד את פצוּעיו. אני יוצא לתת פורקן-מה לרגלי. הוא עולה על כבשׁי-הקרונות, מציץ בחלונות ושואל אם הכל בסדר; אחר-כך מטפס לקרון-המשא וּמוֹסר אי-אלו הוראות. בצאתו משם אני מבקש:

– חביבי, הרשה-נא לי לשוחח עם הגרמנים שלך.

– בבקשה, – עונה הוא, – אבל גזירה היא שתדבר בפנַי, לא איכפת לך? מלבד זאת, עליך לדבר עמם צרפתית; ואם ישאלו לחדשות-המלחמה, תחזיר תשובות סתמיות, שאין בהן ממש.

– וכי מדברים הם צרפתית?

– מקצתם מדברים, וביִתרם, האמינה לי, אין כל ענין. אחד מהם אפילו מיטיב לדבר ואותו דוקא אציג לפניך. הוא כמעט שבק חיים, פצע-כידון בבטן; בקושי הצלנוהו.

אנו נכנסים לקרון של מחלקה שלישית. מדור-השבוּיים מכיל שלשה תאים לרוחב-הקרון: לכל תא – שתי דלתות החוּצה, אחת מכל צד; דלתות פנימיות בין התאים אַין, אך המחיצות נמוכות, כאמה וחצי בלבד מעל למושבים. שני חיילים, היושבים בשני תאים שונים, יכולים לסקור את כל צאן-מרעיתם. בתא הקיצון יושב חובש ושני גרמנים; ולשם אנו נכנסים. אחד הגרמנים תופס את מחצית-הספסל ברגלו הפּצוּעה, שכַּפּה נראית ענקית בחיתול-תחבָּשתה. עיניו עצומות, ועם כניסתנו נעצמות עוד ביתר-הידוּק. השני משוחח עם החובש. תחבּשוֹת עליו אַין. הוא מרכיב משקפי-קרן, צנוּם, גבה-קומה, כבן 35, שערו אדמוני במקצת ולו זקנקן קצר וקלוש, עשוּי למשעי. יוּסר מעל ראשו כובע-אסירים זה – ועל כרחך תאמר: “גוּטֶן טאַג, הֶר דוֹקטוֹר!”

ואכן מתברר, כי הוא דוקטור לפילוסופיה. בשעתו שוּחרר משרות בצבא מסיבת קוצר-ראי, וכעת התגייס כמתנדב. הוא עונה ברצון, בסבר פנים יפות, אפילו מחייך קמעה. הוא מדבר צרפתית מדוּקדקת, אך בזהירות יתירה, כמי שנושא על כף-יד שטוּחה כוס-מים מלאה וגדוּשה וחָרד פן ישפּכנה. המבטא סַכּסוֹני גמוּר – “בַּ” תחת “פַּ” ו“דוּשוּר” תחת “טוּז’וּר”. השבויים משאר התאים זוקפים ראשיהם ומציצים מעל למחיצתנו, אך שני החיילים מרעימים עליהם פה אחד " hepp! " והראשים נעלמים.

הדוקטור לפילוסופיה – אדם בעל טאקט רב. קשה במצבו להתנהג כשוּרה, למצוא את הטוֹן ולדעת את המידה – והוא מוצא ויודע. כאשר הציגנו המַיוֹר זה לזה, לא ידעתי, אם עלי להושיט לו יד, ואילו הוא קם בנַחת ממקומו והחוָה קידה קלה, כשיד-ימינו מחזיקה ברצוּעת-החלון, ועל-ידי כך רמז לי כי לחיצת-יד אינה יאָה לָנו. לאחר שהשיב על שאלותי, שאל בנימוס למקצועי ולמוצאי, אך לא הציג אף שאלה אחת על מהלך המלחמה. בדרך-כלל התנהג כל-כך unbefangen² שגם מבוכתי פגה כליל. כנראה, כבר הסכין לסקרנותם של אנשים זרים.

– כן, – אומר הוא, – הכרתי הרבה רוּסים בהאַלֶה, היו לי אפילו ידידים ביניהם.

– הוא יושב בהאַלה?

– לא, שם למדתי, זה היה לפני עידן עידנים. יושב אני בפראַנקפוּרט-על-מַין. אולי שמע אדוני, כי בפראנקפורט נוסדה השנה אוניברסיטה: אני – מוסיף הוא בענוָה, – משתדל שם בדבר דוֹצנטוּרה ויש לי אי-אלה סיכוּיים.

כל זה נאמר בלשון-הוֹוה. “יושב”, “משתדל”, “יש לי סיכויים”; האינטרמצוֹ הקטן של המלחמה והשבי אינו מובא, כנראה, בחשבון.

– באיזה מקצוע היה בדעתו להרצות?

– בעצם, אני מוּמחה לפילולוגיה ניאוֹ-רוֹמַנית. לפי שעה, ימסרו לי בודאי מחזוֹר- הרצאות על תולדות הלטינית בימי-הבּינַים, שכמובן אינו בגדר לימוּד-חובה. אך בעתיד מקווה אני להורות את תולדות הלשון הצרפתית.

מתברר כי סוּס-רכוּבוֹ – דיאלקטים צרפתיים. מתברר כי אצלם בפראַנקפוּרט יש פֶרַיין ולימוּד בנות-הלשון הרומַניות; בעתונו של פריין זה הוא פּרסם שוּרת מאמרים. והוא מונה בדיקנות את הדיאַלקטים, בהם דן בעתון האמוּר: vaudois, wallon, gascon…

– אם כן, כעת בּליֶז' יכול היה מר להתוַדע אל השפה הוַלוֹנית גם באורח מעשי, – אומר אני בלי מחשבה-תחילה, רק לאחר שהמלים כבר יצאו מפי, תופס אני, כי משפט זה נודף ממנו ריח לגלוג או תוכחה ואינו יאה לגבי שבוי פצוּע. ואולם הוא עצמו אינו רואה בדברי אלה לא לגלוג ולא תוכחה מניע ראשו בשמחה:

– כן, כן. לא יאוּמן, אך מימַי לא הייתִי קודם בבלגיה. ללוֹזאַנה וללאַנגדוֹק נסעתי במיוחד, ואת בּלגיה דחיתי משנה לשנה. באמת מצאתי ענין רב בצלילי השפה הוַלוֹנית, – הוא מחייך לעצמו ובהנאה יתירה מבטא: – “לידז'”. יודע אדוני, בוַלוֹנית נקראת ליֶז' – לידז'.

ובנחת, ללא חפזון, בבטחון גמוּר כי כל אדם הגון אינו יכול שלא להתענין בדברים אלה, הוא מלמדני לדעת, כי בשפה הוַלוֹנית יש שני צלילים האופייניים לאנגלית: “דז'” ו־W" ; הם מבטאים wallon כ- ouallon. שני הצלילים האלה היו מצוּיים גם בשפת הנוֹרמַנים הצרפתיים, וברבות הימים, לאחר קרב-האַסטינגס, הוּבאוּ בפי הללו לאנגליה והיכוּ שם שורש. שאלה אחת נדחקת לפתחי-פי: האוּמנם על כך הוא חשב בעברו בבלגיה? אך כאן לובשים פניו עצבות יתירה; כנראה, חבל לו על בלגיה המסכנה, והוא מגלה זאת מתוך אנחה:

– לדאבון-הלב, מתקלקל הדיבּוּר הוַלוֹני. אפילו בכפרים, ליד שַרלֶרוּאַ עצמה, ולא הילדים בלבד אלא אף הזקנים משבּשים את לשונם בניבים צרפתיים לרוב.

פניו מתעצבים עוד יותר והוא מסַיים:

– חוששני בכלל, כי כל הדיאַלקטים הצרפתיים הולכים וכלים מן העולם, פרט לאחד: הפּרוֹבנסַלי מחזיק מעמד איתן פחות או יותר. – וכאן קורנים פניו מרוב-אושר ממש:

– הוֹי, מה נפלאה לשון זו!

המַיוֹר, אשר ישב והחריש כל הזמן, בעצמו נולד אי-שם בשפך-הרוֹנה.

– כן, – מאשר הוא בנעימה לבבית, – לשון יפה. התזכור, – פונה הוא אלי, – איך דיקלמתי אז באזניך במוֹנפּליֶה:

O Magali, ma tant amado.

!Mete la testo au fenestroun

פני הדוקטור לפילוסופיה לובשים הבעה של התפעלות נרגשת. מיסטראַל! זה, – אומר הוא, – היה משורר גדול באמת; בכשרונו אינו נופל מלֶנַאוּ. ארבע השירות הראשונות של “Mireio” ראויות להמשל להוֹמרוֹס או לבּיבּליה. – והוא שואל את פי המַיור: הזוכר אדוני את התאור, איך לוקטת מיֵרו היפה עלי-תוּת יחד עם וינסֶן? ואת זה של מסיבת-הערב בכפר? ואת זה של עדר הכּבשים? – והוא מצטט שוּרות-שוּרות בלשון-המקור. בימים ההם, כאשר המַיור, בעודנוּ סטוּדנט, דיקלם את “מַגַלי”, צלצלה לשון זו בפיו באמת כצרצוּר החרגוֹל בעשב שדוף-שמש; ואילו בפי הסַכּסוני שלנו זוהי מוסיקה של אבן מַשחזת – ואף הגדרה זו אדיבה מדי. ואף-על-פי-כן רואה אני כי גם המַיור מרוּגש.

– אך זהו זכרון! – אומר הוא בנעימת קנאה, – אני לא זכרתי משירי מיסטראַל אלא שיר אחד ויחיד, על מגלי, וגם הוא נשתכח מלבי. הנה, איך זה נאמר שם: “הו מַגלי, אם תהפכי לוֶרד-חמד…”

הגרמני משפשף את מצחו באצבע וממלא אחריו עד סיום הבית.

והנה שניהם מתחילים להעלות בזכרונם, בעזרת-גומלין, את השיר על מַגלי. מַגלי היתה יפיפיה קפּריסית. עלם מאוהב שר תחת חלוֹנה “Aubado” – סרנדה עם-שחר – והיא ממאנת אף להטות לו אוזן. “הציצי מן החלון” – מתחנן הוא לפניה – “וזיו הכוכבים יֶחוַר למראֵך”. והיא מגרשת אותו מפניה ומאַיֶמת: אם לא תלך מכאן, אצלול במַים ואֵהפך לדג. – ואני אהיה לדייג ואצוּד אותך. – אתגלגל לצפוֹר ואמריא לרקיע! – ואני אהיה לצייד ואצוּד אותך. – ואני, – אומרת מַגלי, –

"עַד שֶׁתִּרְדֹּף בְּרֶשַׁע-עַיִט

אַחְרֵי צִפּוֹר, יוֹקֵשׁ אַכְזָר, –

בֵּין עֲשָׂבִים, שָׁמִיר וָשַׁיִת,

אֶמִצָא מִפְלָט כְּפֶרַח-בָּר!"

– "הֲיֵי לִפֶרַח, אֵין דָּבָר:

מֵאִישׁ-הַצַּיִד,

אֶהְיֶה לִטַל, הוֹ מַגַּלִּי –

וְאַתְּ שֶׁלִּי".

– אם כך, תיהפך מגלי לעב בשמים ותעוּף לאַמריקה – והוא יתגלגל לרוח וישׂאֶנה בכנפיו. – אז תהיה מגלי לקרן-שמש:

"אָז אֲשַוַּע: שִׁמְשִׁי חָנֵּנִי!

וְשֶׁמֶשׁ-חֶסֶד יְרַחֵם:

אוֹתִי יִשׂרֹף הוּא וְיִתְּנֵנִי

קַו-אוֹר לַחַי וְלַדּוֹמֵם."

– "נָחָש בּשֶּׁמֶשׁ מֵתְחַמֵּם,

אִם-כֵּן הֵנֵּנִי.

אָז גַם עָלַי, קַרְנִי, תֵּפְּלִי –

וְאַתְּ שֶׁלִּי"…

אין מנוס למַגלי. אם היא תיהפך לירחַ, הוא יתגלגל לערפל, la bello neblo, ויחבּקנה. אם תיהפך לשושנה, הוא יתגלגל לפרפר וינשקנה. אם היא תהיה לאלון, הוא יהיה לקיסוס. מַגלי – מלאַת-יאוש; היא רוצה לאחוז באמצעי האחרון:

"אָזַי מִנְזָר עִם קִיר גָּבֹהַּ

יָשִׁיב יָדֶיךָ עַל כֹּרִחָן.

שָׁם, בִּקְדֻשָּׁה מֵאֵין כָּמוֹהָ,

אֶמְצָא מִפְלָט מִכָּל טַרְחָן".

– "אָז אֵהָפֵךְ שֻׁלִחַן-פֻּלִחָן

בְּבֵית-אֱלֹהַּ!

יוֹם-יוֹם עָלָיו תִּתְפַּלְּלִי –

וְאַתְּ שֶׁלִּי."

מַגלי אינה נכנעת. מגלי תמוּת ולא תיכּנע:

"אִם גַּם הָאֵל לֹא יַעֲצֹר עוֹד

מֵצִיק עָרוּם וְאַכְזָרִי –

תִּרְאֶה נֵרוֹת יָגוֹן וְּקטֹרֶת

וְתֵל-עָפָר בְּמִנְזָרִי."

– "הוֹ מַגַּלִּי, אִם תִּסְתַּתְּרִי

בִּדְמִי-הַבּוֹר אַתְּ,

עָפָר הִנֵּנִי, מַגַּלִּי –

וְאַתְּ שֶׁלִּי."

ואז, סוף-כל-סוף, נכנעת מגלי:

"חַכֵּה… אֵינִי כָּל-כָּךְ מִרְשַעַת…

רַק אַל נָעִיר פֹּה אַף אֶחָד.

הִנֵּה… תִּקַּח אֶת הַטַּבַּעַת –

אַל נָא תִּשְׁכַּח – אַל נָא תִּבְגַּד …"

“הוֹ מַגַּלִּי, שֶלִּי לָעַד!…”

קורא המאוּשר בקבלו את השי היקר מידה: ובינתים, עד שרדף אחריה, עלה עמוּד-השחר, והוא אומר בנעימה ערמוּמית:

…עַכְשָׁו רוֹאָה אַתְּ:

צְבָא-הַמָּרוֹם כֻּלּוֹ דָעַךְ

בִּפְנֵי זִיוָךְ!

שניהם מקמטים את המצח, משפשפים אותו באצבע, מזכירים נשכחות איש לרעהו. השיר הנחמד, שהוא באמת ממיטב האידיליות בספרות-העולם, נולד, כביכול, מחדש לנגד עינַי מתוך מאמצי-יצירה של שני השותפים המשוּנים הללו. אני יושב, מאזין ומשתומם – אך לא על חרוזי מיסטראַל, כמובן.

סוף-סוף הם סיימו את מלאכתם, בזעת-אפּם ממש, ושניהם מרוּצים מאד, ביחוד הדוקטור לפילוסופיה. הוא שמח להזדמנות חדשה להאזין למבטא פרובנסַלי אמיתי, הוּא הפציר במַיור לחזור על מלים פה ושם ואפילו, ברוב-חריצוּת, חזר אחריו בעצמו, על פי דרכו הוא. כעת הוא מביט בי, מבעד למשקפיים נוצצים, בהסברת-פנים יתירה, כמו חולק גם לי חלקיק-מה מסיפוקו המלא.

אני מציק לו שאלה שיגרתית: האם שבע-רצון הוא מן הטיפול והיחס? הוא משיב תשובה שיגרתית: “אין דבר, הכל בסדר”. עוד שני משפטים חסרי-ענין כגון אלה,ובתחנה הקרובה אנו יוצאים. כשאנו מתרחקים מקרון-הפצוּעים, נעצר המַיור על רציף-התחנה, פּוֹרשׂ ידיו דרך-תמיהה, טוֹפח על ירכיו ושואל:

– אבל, לעזאזל!… הסבירה-נא זאת! הוא אשר גוֹנז בראשו כל אלה, הוא אשר… כיצד יכול אדם זה? הגע בעצמך: לוּבֶן, ליֶז', ספריות, כנסיות, נשים… הסבירה-נא לי!

המַיור המסכן מגמגם כעילג; מרוב-התרגשות אבד לו כושר הדיבּוּר השוטף. גם אני – אין תשובה בפי. אני מושך בכתפי, ואנו חוזרים ומתישבים בתאֵנו.

רק שמונה-עשרה דקות תזחל הרכבת מפּיריאוס לאתוּנא, רק בשמונה-עשרה דקות אפשר לזכור דברים רבים – כל-כך רבים, שלא תַעלֵם על הנייר אף במשך שעה.

מוּלי ישב בקרוֹן אדון בא-בימים, אך רענן למראה, בהיר-שער, אפור-עינַים, במגבּעת טירולית ובמכנסי-ספּוֹרט קצרים: בפירוש מוינה, ובלי ספק - סוכן-נוסע. תוי-פנים נמרצים וברורים; פנים שאם תראֵם פעם אחת, לא תשכחם שלש-עשרה שנה. והא ראָיה, שאמנם ראיתיו לפני שלש-עשרה שנה, וגם אז – בחבל ארץ זה. אז היה כבן-ארבעים; אך יד השנים כמעט שלא היתה בו להזקינו. במאמץ-מה זכרתי אפילו את שמו: הֶר גוּסטאַב קוַדה. נזכרתי גם בלשונו הוינאית העסיסית והגרעינית: nette Xöllschaft תחת Gesellschaft, fesches Mädel ¹, fideler Bursch². נזכרתי אפילו, לאיזו מפלגה הוא שייך: סוציאַליסט-נוֹצרי וחסידוֹ האישי של ד"ר לוּאָגר.

ברם, הֶר קוַדה לא הכירני, ואני לא מצאתי לנחוץ להטרידו בחידוש הכּרוּתנו. תחת זאת החלוּ לנצנץ בזכרוני הפרטים השונים מפּרשת פגישתנו הראשונה ועד-מהרה הצטרפו לתמונה בולטת. אינני בטוּח אם כדאי לספּר: הרי זו איגרת של כּתּב צבאי, ואותה פגישה ראשונה אירעה לפני שנים רבות וכשלעצמה לא היתה קשורה בשום סיבּוּך בינלאומי. ואף-על-פי-כן – לא תהא זו גוּזמת-הבל אם נאמר, כי אוּלי דוקא הֶר קוַדה הוא העילה האמיתית למלחמה זו. זה ענין למחלוֹקת, ולא עלי להכריע בו.

הכרנו איש את רעהו באניה מקַנֵיָה לפיריאוּס. היה לנו תא משותף. המסע במחיצתו של סוכן-נוסע – לא תמיד נוח; לפעמים הוא נוֹח מאד – היינו, אם מצאת חן בעיניו. עד שמצאת חן בעיניו, יציק לך וימרר את חייך, יתפוס את מיטב המקום, יגבּב את מזוודת-הדוּגמאות שלו על קוּפסת-המגבּעת של בת-לויתך ואת רגליו יניח על גבי עתונך. אך משזכית לשאת חן בעיניו, מיד תגלה, איזה בחור טוב הוא ואיזה חבר-דרך יקר. הוא יודע שפע בדיחות מצחיקות, יודע להציג להטוּטים מדהימים. אם תבקש, ואף אם לא תבקש, יתן בך עין אחת, בעָצמו את השניה, ויגיד בדיוק, מה גילך ומה מעשיך. בכיסו – אולר “כּל-בּו” נהדר, הכולל שלשה להבים, מזלג, כף, מספּרים, איזמל-צפרנַים, מחצצה, מנַקית-אזנים, מַחלץ ומַרכּס-כפתורים; בכיס אחר – נרתיקוֹן ובו חוטים משלשה צבעים ומחטים וסיכּות אנגליות. הכל יש לו, והכל מתוּכנן בידו בהקפדה כזו ומסוּדר באמנות כזו, עד שההסתכלוּת בלבד מחַיה את הנפש. צרכי-האוכל ארוזים אצלו בסל מיוּחד, מצוּיד ברצועות ועשוּי מחלקוֹת-מחלקוֹת, עם מערכת-כלים כדי נדוּניה שלמה; וּמבחר המטעמים הוא כזה, שגם השׁבֵעַ, בהעיפו בהם עין, ירזה בו במקום מרעבון רב-מתק. אך לא לאורך-זמן יהמוּ מעיך, כי, בלי ספק, מיד יזמינך בעל-הסל בסבר-פנים ובלי צרמוֹניוֹת להשתתף בסעודה. בכלל, יעמיד לרשותך, בכנוּת ובשלמוּת, את עצמו ואת אוֹצרוֹת-צידתו, את סכיניו, את מחצצוֹתיו, את נסיונו הכביר ואת ה- savoir faire ³ שלו, שאין לו שיעוּר.

אני מתפּעל ביותר דוקא מתכוּנה אחרונה זו. סוכן-נוסע אמיתי, מבטן ומלידה, נֵחַן מן השמים בחוּש-מציאות מוּפלא, בכשרון לבצע בקלוּת ובדיוק דברים, אשר בעינינו – עיני האינטליגנטים, התלושים מקרקע כמוֹץ ברוּח – לא ניתנו להיעשות כלל. הוא רואה מיד, אם קונדוּקטוֹר פלוני מסוּגל להמציא לו בשׂכר חצי-שקל תא שומם-מאדם, או אינו מסוּגל. לפי הבעת גבּו של העגלון הוא מרגיש, אם רענן סוסוֹ או עייף. נהיר לו מחירוֹ של כל חפץ, ועל-כן הוא עומד על המקח בקיצוּר נמרץ ובאופן קולע כל-כך, עד שהמוֹכר המנוּסה ביותר בא במבוכה ונכנע לו אחרי היריה הראשונה: ⁴ inter doctores. אך ביחוד מעריץ אני את חושו הקולע ואת ביצוּעו המשוכלל באותו רגע קריטי, החמוּר ברגעי החיים, שבשבילנו, בני-תמוּתה פשוּטים, כמוהוּ כסיגוף: כונָתי לעזיבת המלון, מצעד-היסוּרים בין שני טוּרים של משרתות גנדרניות ומלצרים מפוארים. אתם ואני רועדים ברגעים כאלה בכל אברינו, מאבדים את עשתונותינו, מרוֹששים את עצמנו ואת משפחתנו, ואף-על-פי-כן מרגישים, כי לא רכשנו הוקרה וכבוד. אך הביטו-נא עליו: חת-שתים – וחסל, הכל מרוּצים, וביחוד הוא עצמו, כי בזבז רבע ממה שבזבזנו אנחנו – ועוד צבט, לתוספת, משרתת נחמדת – מצוָה שאתם ואני החמצנו לקיימה. מיטב המעשה שיכול אדם כמונוּ לעשות הוא להכניס את עצמו תחת כנפי חסוּתו לכל שארית-הדרך; ואפשר להאמין בו אמונה שלמה –– כמובן, אם אינכם סוחרים במקרה באותה סחורה, שמוֹכר הוא עצמו.

הֶר קוַדה סחר במוּצרי-עור, ואני לא. על כן מצאתי חן בעיניו והוא אימצני לבן. נגעה עד לבו תמימות-נעוּרי היתירה בימים ההם. ומשך כל הדרך לא זו בלבד שכּונן את צעדי בשדה-המעשה אלא דאג גם להשכלתי בכלל. אסיר-תודה אני לו עד היום. לא אשכח לעולם, כי בספינות של חברת פּאַפּאַדאַקי אין כל טעם לשלם דמי-אוכל לקופּת החברה: צריך בפשטוּת לבוא בדברים עם האַפסנאי על הסיפּוּן. הֶר קוַדה הראני לדעת, מה צריך להיות עָביה של חתיכת-נקניק כדי שישתמר הכריך – בלי הַאציל שום ריח מלבד ריח-השום – משך ארבעים ושמונה שעות, בשים לב למידת-החום של חודש אבגוּסט ולמעלת הארבעים של הרוחב הצפוני. כל דבר בהדרכתו היה זול יותר ונוח יותר.

אך תודה כפולה ומכופלת חייב אני לו על שרוּת אחר: הוא לימדני חכמת-הסתכלות. אין ברצוני לומר בזה, כי הצליח ללמדני; אך ניסה כמיטב-יכלתו. ללמוד דברים ממין זה אי-אפשר; סבוּרני כי זה כשרון מלידה. הר קוַדה נוצר בצורה כזו – עינו, חָטמו, אזניו, כל גוּפו ועצם מוחו הותקנו, כנראה, כך, ששוּם רושם לא יוכל לחמוק מרשתם: כאילו גם לתפקיד זה היה לו סל מיוּחד, ובו מנגנון – חרישי, נאמן ומדוּקדק.

הוא אמר לי באניה, כי היוָנית שגורה בפיו. אוּלם בבית-המכס בפיריאוּס נתעוררו קשיים לגבי תוכן מזוָדתו המקצועית, וכאן נתגלה כי אינו יודע דבר וחצי-דבר בלשונם ומוכרח להחָלץ מן הסבך בצרפתית סדוּקה מאד. “שיקר”, – חשבתי בבוּז. ההֶלֶנים מבית-המכס דיברו משהו בינם לבין עצמם בהתמרמרוּת גלוּיה, בהצביעם עליו ועל דוּגמאות-העור במזוָדתו – והוא רק מצמץ בעיניו ושאל פעם-בפעם: “קוּאַ?” אך סוף-סוף הסתדר הענין איך-שהוא, והוּרשינו לצאת, בעקבות הסבּל נושא-מטעננו, אל הכיכר. שבעה עגלונים עטו עלינו בהסתערוּת של תחרוּת-מליצה, שהזכירה לי את איזמיר, רוֹדוֹס וקוֹלוֹפוֹן; והֶר קוַדה מיד נכנס עמם במיקוח שתי-וערב במיטב המבטא הצַיְצָני של דיבור יוָני שוטף.

כאשר זזה כרכרתנו, שאלתי:

– ובכן, מדוּע לא דיברת יוָנית עם פקידי-המכס? חצי-שעה בזבזנו שם לשוא.

הוא ענה:

– לשוא? חלילה. תמיד במקרים כאלה עושה אני את עצמי כחרש-אילם.

– לשם מה?

– כדי שיצאו מכליהם.

– וזה לשם מה?

– כדי שיתחילו לחרפני ולגדפני בפנַי.

– וזה לשם מה?

– So lernt man die leute kennen ⁵

לאתוּנא הגענו בשעה מאוחרת ויצאנו מן המלון עם-חשכה. אצלו נקבעה לאותו ערב איזו פגישה מסחרית עם מישהו. ברחוב פחתה כבר תנועת הקהל, אך עוברי-אורח בודדים עוד נזדמנו בדרכנו. הוא צעד בביטחה יתירה, אך לפתע אמר:

– כדאי לשאול, היכן סימטה פלונית. הולכים אנו בדרך נכונה, אך את מקום-המפנה לא אדע בדיוק.

– ובכן, שאַל-נא.

– זה-כבר הייתי שואל, אך עדיין לא הדבקנו איש, שילך בכיווּננו. כל עוברי-האורח הולכים, כמו להכעיס, לקראתנו.

– הנה עוד אחד בא לקראתנו; שאל את פיו. מה ההבדל בדבר?

– ההבדל רב. ההולך לקראתנו – יענה ויפנה לדרכו, ואילו ההולך בדרכנו – אפשר להכנס עמו בשיחה – So lernt man die Leute kennen .

עד-מהרה הדבקנו חיָל, שהלך בכיווּן הרצוּי והֶר קוַדה באמת נכנס עמו בשיחה פעילה תוך כדי הליכה. בפינה הם עצרו יחפן מן הנמל (שגם פניו היו, כמובן, מוּעדות באותו כיווּן) והמשיכו לצעוד שלשתם יחד: הר קוַדה במרכז, היוָני האחד משמאלו, היוָני האחר מימינו. המדרכה היתה צרה, אני נגררתי בעורף. כך הגענו למפנה; הוא נפרד מבני-לויתו ופקד עלי:

– חכּה לי רבע-שעה בבית הקפה ההוּא שממוּל.

כעבור חמש-עשרה דקות בדיוּק נמרץ הופיע, ישב והוציא מפיו מלה אחת: “קפה”. לא הרים את קולו, אלא אמר סתם בקול-שיחו הרגיל ואף לא פנה אל מישהו מסוּים; וגם לא היה, בעצם, אל מי לפנות, כי המלצר היחידי יצא לפני רגע. ואף-על-פי-כן – היה מַשהוּ בצלצוּל המלה, שלא הניח ספק: קול כזה לא יישמע לשוא. וכה ברוּר היה הדבר, עד שהעלמה רוֹממת-השעמוּם שהתנוססה כקפוּאה על מושבה מעבר לדוכן-המזנוֹן, מאחורי כיפות-הזכוכית של תופינים, תמרים ורחַט-לוּקוּם, – נתעוררה בהיסוּס – קמה – ובגשתה בכבודה ובעצמה אל הדלת הצדדית קראה למלצר:

– יוֹרגאַקי!

הֶר קוַדה ליוָה אותה בעיניו ואמר לי:

– Fesches Mädel. בת-אחיה של בעלת-העסק.

הקפה הוגש לו, והלכנו חזרה אל המלון.

– רואה אתה את הבית הגדול ההוא עם הצריח? – שאל בדרך.

– רואה.

– שייך לבן-ארצך. יוָני אבל מאודיסה. הוּבא לשם בעודו תינוק. צחצח נעלים, אחר-כך פנה להברחת-מכס. התעשר, חזר לאתונא, בנה את הבית הזה ובשנה שעברה השיא את בתו הצעירה לסגן-מיניסטר ושקל לו נדוניה של מאה אלף. עמא זריזא הם היוָנים הללו.

– מנַין לך כל אלה?

– החייל אמר.

חשבתי בלבי: עמא זריזא הם הוינאים הללו.

הוא החריש רגע וחזר אל הנושא הראשון:

– Fesches Mädel בת-אח זו של בעלת-הקפה.

– מנַין לך שהיא בת-אחיה?

– היחפן אמר. גוּף נאה, אם כי הברכים עקומות. חבל שסופה יהיה מר.

על-כרחי נעצרתי מרוב-תמהון, ממש כדוקטור ווֹטסוֹן, ידידו של שרלוֹק הוֹלמס.

– הברכיים?

השׂמלות בימים ההם היו ארוכות, עד לרצפה; והעלמה מן המזנון עברה לעינינו רק חמש פסיעות, עד הדלת, לא יותר.

– תמיד הסתכל ברגליה של אשה – הסביר לי בנעימה מאַלפת, – אם תפַסק בהילוּכה את ראשי-הפּיסות לצדדים, משמע, רגליה כתינוּנן; ואם לא, משמע, רגליה עקוּמות, איקס או O .

נניח. ומדוּע יהיה סופה מר?

– תמיד הסתכל ברגליה של אשה, – חזר על דבריו. – עלמה עניה במזנון של בית-קפה זול – ולרגליה גרבּים שקוּפים, עקבים כדי זרת לגובה ונעלים במחיר עשרים ושבעה אדרכמוֹנים וחמשים לֶפּטוֹת הזוג. ברוּר, מה יהיה בסופה.

שעה ארוכה נגררתי אחריו בהתפעלות חרישית, לבסוף העזתי לשאול:

– הגד-נא, אדוני: הרי מוכר אתה Wiener Lederwaren ⁶. לשם מה ולמה תבזבז את זמנך ומרצך על אנשי-המכס, על היוָני מאודיסה, על בת-אחיה של בעלת-הקפה?

– So lernt man die Leute kennen – השיב הֶר קוַדה.

… כעת, כעבור שלש-עשרה שנה, בשבתי מוּלו בקרון הבנתי כי הצדק היה עמו. אבקש לשים לב, כי לא מסרתי כאן אלא קורות ערב אחד ואף את אלה לא במילוּאם (משחזרנו למלון, הודיעני כי החַדרנית הממוּנה על הקומה שלנו מגלה יחס-רצון כלפּיו, אך הוא נזהר מלהשיב לה כרגשותיה, כי האדון הצעיר מן החדר מספר שלושים-ושבעה – ”שׂעוֹרה" פרחה בעינו). והרי הוא התבונן, השגיח ורשם בזכרונו גם בבוקר וביום ובלילה; כל הגילויים של חיי-רוחו סוּגלו לתפקיד זה של מכשיר סמוּי מן העין, המדפיס צילוּמי-רגע מכל הנקלע לשדה-ראוּתו. בזמננו המלחמתי יש לו לטיפוס זה שם-דבר מן המוּכן: “מרגל גרמני”. אך אני חולק על כך. כמובן, אם המולדת תדרוש זאת ממני, יעמיד הֶר קוַדה בחפץ-לב לרשות הבּולשת האוסטרית את כל ארכיוֹני זכרונו, את כל ידיעתו המוּפלאה, ידיעת אנשים, מקומות, יחסים. אך מעולם לא היה מרגל. הוא צילם בעיניו – “סתם כך”, “כפי שישיר הזמיר והשושנה תתן ריח”. זו היתה אמנוּת לשם אמנוּת; אם גם שרת בזה את מישהו מדעת, הרי את בית-מסחרו שרת ולא את המפקדה הראשית. מצוּיד במַצלמת-רוּחו, הוא צעד במסע-נצחון על פני הבּאַלקאַנים וכבש את המזרח הקרוב לתוצרת-העור הוינאית, ואני מוּכן להעיד בשבועה, כי שוּם מטרה אחרת לא היתה לנגד עיניו בימים ההם.

ואף-על-פי-כן – לא איש צדדי הוא הֶר קוַדה במלחמה זו, כלל וכלל לא. כל הדליקה הזאת פרצה מתוך התחרוּת על שוָקי-המזרח, – והשאלה, אם אמנם מרגל היה, אינה אלא פרט טפל לעומת עובדה זו. בעיצוב גורלו של עולמנו מילא הֶר קוַדה תפקיד גדול מזה לאין ערוך. במזרח ובמערב עוסקים מיליונים בהשמדה הדדית, והגורם לכך – הוא, הֶר קוַדה-הכובש.

מר א. ב. יושב בלונדון ככַתָּב של עתון רוסי זעיר באחת מערי-השדה. הוא מדבּר אנגלית צחה למדי, ולפני זמן-מה הזמינוהו להרצות על רוּסיה בעיר מסחרית גדולה. רשות-הדיבּוּר למר א. ב.

*

הסכמתי. ההכנסה – לטובת החַיילים הפצועים מבני אותה עיר; מדוּע לא אסכים? והאנגלים כה שמחים כעת לכל מילה על רוסיה. אמנם לא נואֵם אנוכי וגם אינני מכיר אלא את רוסיה השטחית, העירונית; אך, על כל פנים, כיוָן שקורא אני עתונים רוּסיים והאנגלים אינם קוראים אותם, אפשר ואפשר לחבּר הרצאה הגוּנה, ביחוד אם יש שהוּת לכתוב אותה מראש ולמסרה לעיוּן למגיהה מכרה. הסכמתי. תארתי לי כי ההרצאה תהִיה ככל הרצאה: מקצת הציבור יבוא להאזין ומקצתו יִשאֵר בבית או יתפזר בבתי-הראינוֹע; ישב ראש נשיאה הצנוע של אגודת-הצדקה, שלטובתה אני מרצה; שנַים-שלושה עתונים ישלחו רפּוֹרטרים וידפיסו דין-וחשבון בשלש שורות. השומעים ימחאו כף, ואני אמהר לרכבת ובבוקר אהיה כבר בלונדון. הסכמתי.

פתאום, שבוע לפני ההרצאה, קבלתי ממזכיר אגודת-הצדקה איגרת ארוכה כתובה במכונה. בה הוסבר בפרטי-פרטים, מתי עלי לבוא ומתי לשוב וכיצד אבלה שם את זמני. ובכן: בשעה אחת אחרי-הצהרים – ארוּחה בלשכת-המסחר בנשיאות ראשה הנבחר הלוֹרד מ'. בין 3 ל-6 סיור במפעלי-החרושת, העירוניים והאחרים, ונסיעה לבית-החולים הצבאי. בשעה 7 סעוּדה אצל ראש העיר; בשעה 8 – ההרצאה. תדהמה אחזתני. מה ענין לשכת-המסחר לכאן, מה לי וללוֹרד, לבתי-החרושת ולראש-העיר? כתבתי למזכיר, כי כל זה חביב ונעים, אך הרי אינני אלא איש פרטי קטן, עתונאי צנוּע, איני מייצג שום דבר ושום איש ואין לי כל זכות לקבלת-פנים חגיגית.

ברם, לפני שהגיע מכתבי לידו, קבלתי מכתב שני ממנו. הוא ביקש שאשלח את תמונתי בשביל העתונים, – אם אפשר, בלבוש רוּסי לאוּמי. מלבד זאת ביקש שאמציא את תכנית הרצאתי על מנת להדפיסה בעתונים; ובשביל לפטרני מטרחה מיותרת, צרף בעצמו תכנית לדוגמא, והוסיף, שאם אינני חולק עליה, ימסרנה מיד למערכות. הספקתי לראות אך זאת: “חלק ב‘: רוּח העם הרוּסי (הדת, המלוּכה, המולדת). תהילת הקוזקים בעבר ובהוֹוה. גדולי-המצבּיאים מסוּבוֹרוֹב עד ניקוֹלאַי ניקוֹלאַיֶביץ’”. כשוב אלי רוּחי אחרי ההתעלפות, רצתי לטלגראַף ושלחתי מברק בן שלשה עמודים.

והנה הגעתי. קיבּל את פּנַי המזכיר, אדם חביב מאוד. הוא הצטער על אי-הבנה זו; אמר, כי למחוק את התכנית כליל היה מן הנמנע, אך, בשים לב לרצוני, הדפיסה בצורה מקוצרת. החלטתי כי מוטב שלא אקרא מה כתוּב בה – למה אעכיר חינם את רוּחי בגלל דבר שאין להשיב. אך בלי-משים נפל מבטי על שורה אחת: “המיסטיציזם של נשמת העם הרוסי” זכרתי בפלצוּת כי מעודי לא קראתי אף שוּרה על חיפושי-אלוהים. “מנַין העלה אדוני את כל אלה”? – שאלתי את פי המזכיר בקול חלוּש של אדם שהוּכּה ללא תקומה ולא איכפת לו עוד שום דבר בעולם. הוא נתן בי עינים תמהות, כשכל תוי פניו מביעים אמוּנה שלמה, כי דוקא כך ולא אחרת יאֶה להרצות על רוּסיה; ואולם חזר ואמר באדיבוּת, כי הוא מצטער על אי-ההבנה. בינתיים הגיעה השעה להתגלח וללבוש מעיל-ביקור, ואנחנו נסענו ללשכת-המסחר.

תארו לכם ארוחה באולם מפואר של ארמון ענקי לשמונים איש. כל השמונים – מסוחרי העיר. אחר-כך הוסבר לי, כי כולם יחד יצגו הון של מאה מליון לירות או למעלה מזה. הצעיר שבהם היה כבן חמישים. כאשר הציגו אותם לפנַי (אמנם כן: לא אותי לפניהם, אלא אותם לפנַי), שמעתי כמה שמות של תעשיינים, הידועים אף ברוּסיה לכל מי שמזדמן לבית-מסחר משוּבח. המציג היה הלוֹרד מ. בכבודו ובעצמו, מליוֹנר זקן, שיצאו לו מוניטין של פינַנסיסט גדול. למען האמת עלי לציין, כי היו בכל-זאת שני יוצאים-מן-הכלל – הבישוף וראש-העיר: לפניהם הוצגתי אני ולא הם לפנַי. כן, רבותי, היה שם גם ראש-העיר וגם הבישוף, רדוּ-נא לעומקו של דבר! אני מקבל לפי התעריף המלחמתי שלשה רוּבּל למברק ורשאי לשלוח לא יותר משלשה מברקים ליום, ובדפוס עתוננו עדיין אין “לינוֹטיפּ”!

בשעת הארוחה ישבתי לימין הלורד-הנשיא; את ראש-העיר הושיבו לשמאלו של הנשיא ואת הבישוף לימיני. פני הבישוף היו חביבים עד-מאֹד; אך מעודי לא דיבּרתי עם בישופים ואף אינני יודע, כיצד אומרים באנגלית “הוֹד קדוּשתך”. הלורד מ. פּזל, כמדומני פּעמַים-שלש לעֶברי, לראות אֵיך מחזיק אני סכין ומזלג. ואולם תורה זו למדתי על בּוריה. את הסכין והמזלג יש לאחוז אחיזה קלה, בשלש אצבעות, סמוּכים זה לזה ככל האפשר, ועל המרפּקים להיות צמוּדים אל הגוּף; אם צריך להניח את הסכין והמזלג, ולוּ גם לרגע, יש לשים אותם על הצלחת במלוא-אָרכּם ולא כך, חלילה, שיהיו השיניים או הלהב על הצלחת והידית על המפּה. המזלג צריך לפעול כשגבּו למעלה, ולאחר שנועצים אותו בחתיכת-בשר, יש להדבּיק אליה בסכין קורטוב תפוחי-אדמה, קורטוב אפוּנה, קורטוב מכל השאר המוּנח בצלחת, לפַסל מכל אלה כּוּפתה קטנה, אך מהוּדקת ומדודקת, מעשה-אמן, המכילה בקרבּה מיקרוֹקוֹסמוֹס של חמרים מזינים – ולשלחה אל הפה. עמדתי, כנראה, בבחינה בעיני הלוֹרד, והוא אמר לי חרש: – הכּוֹס הראשונה תוּרם לחיי המלך; הכל יקומו על רגליהם, וגם אדוני יקוּם. הכוס השניה – לחיי אוֹרחנו, כלומר, אדוני; הכל יקומו – ואדוני אל יקוּם.

והנה הוא קם. באוּלם הוּשלך הס. הוא הרים את כוסו וקרא קצרות: “ג’נטלמנים, המלך!” הוי, רוצה הייתי להיות מלך באנגליה. שני מיני גדוּלה ישנם בעולם: של חג ושל חול. זו החגיגית אינה אוהבת להיגלוֹת לעיני הבריות אלא במקרים נדירים, בטקס הדוּר, מרחוק; מגע תדיר מדי בהמוֹן-העם מסַכּן את סַמכוּתה; פשוטו של דבר, היא חוששת להמאֵס על הקהל. ולעומת-זאת ישנם דברים גדולים, שטעם חוּלין להם, ואף-על-פי-כן אינם נמאסים לעולם, כאויר, לחם ומים. והיא-היא, לדעתי, הגדוּלה האמיתית. המלך באנגליה – מוסד של חוּלי חוּלין. לא זו בלבד שישתו לחייו בכל סעוּדה, בה ישתו בכלל לחיי מישהו: על כל מעטפה מתחנת-המשטרה או מסניף-הדואר מוּדפס: “בשרוּת הוֹד מלכוּתו”, ובכל ראינוֹע, ערב-ערב בשעה 11, מופיעה תמוּנתו על הבד כאוֹת שההצגה נגמרה והקהל מתבקש ללכת הביתה. אך כדאי היה שתשמעוּ, כיצד שמונים “פני העיר”, שמונים תעשׂיינים וסוחרים באים-בימים קוראים “היפּ, היפּ, הוּרֵי!” בקול-רם, בנחת, ביסודיות, בהכרה עמוּקה, באותה התלהבות שלוָה, אף היא בת-חולין, שאינה מתבּלה לעולם.

אחרי המלך בא תורי. הלוֹרד שלי קם שוּב, הוציא מכיסו פיסת נייר והתחיל לקרוא נאוּם באֹזני. כן, לקרוא; כי לאמיתו של דבר, הכילה אותה פיסת-נייר ארבעה דפּים מוּדפסים ברמינגטון. מתחילה הוא תיאר את גדלה של רוּסיה, את אוכלוסיה, פּירט את עריה הראשיות; עמד על עיקרי הסחורות של היבוּא והיצוּא; הצביע על רצונה העז של בריטניה לקשור קשרי-מסחר אמיצים עם בעלת-בריתה הגיבּורה והאדירה; ציין בסיפּוּק את העניין בלימוּד הלשון הרוּסית, שנתגלה בזמן האחרון באנגליה בכלל ובעיר הזאת בפרט. אך עם כל אלה לא יוכל, לדאבונו הרב, להעלים מן האורח הנכבד את האמת המצערת, כי עיקר המכשול לפיתוח ההתקרבוּת המסחרית הוא גובה המכס הרוּסי, שהוא נאלץ לכנותו כמעט פרוֹהיבּיטיבי; ולכן הביע תקוָה, כי לאחר המלחמה ישוּנו התעריפים הרוּסיים לטובת שתי המעצמות. על יסוד כל השיקולים הנ"ל הוא הציע להרים את הכוסות לחיי האורח הנכבד. וכל שמונים האישים קמו, הרימו כוסותיהם, שרוּ שיר במקהלה וקראו: “הוּריי, הוּריי, היפּ, היפּ, הוּריי!” (הוּריי פירושו “הידד”), – בקול רם לאין-ערוך מאשר לחיי-המלך; בקול רם כל-כך, שנשמע לי מתוכו צלצול של מאה מיליון דינרי –זהב; וכל זה לכבודי.

אני מבין: בפיכם מתבקשת המלה: חְלֶסטַקוֹב. כמובן גם אני חשבתי כל הזמן על חלסקטוב. עינַי נפקחו לראות נכוֹחה ולראשנה בחיי הבנתי לרוּחוֹ של חלסטקוֹב. חלסטקוב אינו רמאי כל-עיקר ואינו ריקא ופוחז. הוא פשוּט – קרבן הנסיבּוֹת. אם משום-מה חשבוּך לאדון פינַנסוב, גזירה היא שתשׂחק את התפקיד הזה, אם תרצה ואם לאו. אי-אפשר לאַכזב שמונים נכבדים, לעשותם שוטים בעיני עצמם. הרגשתי בפירוש, כי אם יִגַש אל אחד המיליוֹנרים הישישים הללו ויבקש רשוּת לקרוא לבנו בשם ריּוריקוביץ', אענה על-כרחי: “למה לא? ייקרא…”

בקיצור, קמתי ונשאתי נאוּם בעל ערך מדיני חשוב. אישרתי כי רוסיה תשמח מאוד להתקרבוּת מסחרית ובחפץ-לב תעשה לשם כך כל מה שתוּכל. ואוּלם להפחית את המכס סרבתי – מפני נטל החובות העצום וביחוד מפני הויתור על ההכנסה מיי“ש. הצבעתי על כך, שאיסור מכירת המשקאות החריפים הוא מטב-הסגוּלה להרמת יכלתם הכספית של האוכלוּסים, ולכן יהיה בכוחם של האוכלוסים הללו לשלם כל מכס שהוא בצירוף רוָחים הגוּנים. הזכרתי להם, כי הגרמנים לא נבהלו בשעתם מפני אותם אותם תעריפים, שכבוד הלוֹרד האציל כינה אותם פרוֹהיבּטיביים. בהזדמנות זו נזפתי בהם בכלל נזיפה אַבהית על קפאונה ואי-גמישותה של מסרתם המסחרית. בסוף דברי הוספתי, כי קידמתה הכלכלית של רוּסיה תהיה על כל פנים, תלוּיה בהרבה בזה, מי יהיה בעל הדרדנלים; וסיימתי בהרמת-כוֹס לברית-נצח. כל ה”פּנֵי" מחאו כף, והלורד, הבישוף וראש-העיר לחצוּ את ידי.

איני רוצה עוד לתאר, כיצד הראו לי את בתי-החרושת ואת בית-החולים. איני רוצה לתאר את הסעודה אצל ראש-העיר, בה הושיבוּני בראש השולחן, ושכנתי חקרה אותי בפרטי-פרטים על שלוֹמם ואָפיים של רבּי-המלוּכה, אשר לא ראיתים מימַי ואף לא אזכור בדיוק את שמותיהם. איני רוצה לתאר את ההרצאה, יספיק פרט אחד. נכנסנו לאוּלם לא סתם בסך אלא בטוּר ערפּי, בצורת תהלוכה של 12 איש. בראש צעד הבישוֹף (הוא ישב ראש בהרצאה), אחריו – אני, אחרי– ראש-העיר ושרשרתו על צוַארו, אחריו הלוֹרד, ואחרי הלוֹרד עוד יקירי-קרתא. אך הופענוּ באוּלם, פרצה התזמורת ב“אל, את הצַאר נצור!” ולצלילי אותה מוּסיקה ולרעם-התשואות עלינו אחד-אחד לבמה…

את המעשה הזה סיפּר לי פרוֹפיסוֹר של אוּניברסיטה גדולה, מלוּמד מפוּרסם, אך איש-פרדוֹכּסים. עוד לפני-כן קרא באזנַי הרצאה ארוּכה על כך שימי-הבינַים היו, בעצם, ימי-נוֹעם לרוב בני-התקופה, תוֹר של שׂמחים-בחלקם, תוֹר של שיווּי המשקל; והרבה ממַה שנחשב, מפי השמוּעה על הזמן ההוּא, לגילוּיי עריצוּת, נראָה באוֹר אחר לגמרי בעיני האוֹבּיֶקטים של אותה עריצוּת. גם ההרצאה נחרתה בזכרוניֹ, אך אותה אמסוֹר בפעם אחרת; לפי שעה אמסור את המעשה. הפרופיסור טען, כי מצאוֹ בכתב-יד עתיק; ברם, אינני ערב לא לעובדה זו, לא לעוּבדות המסוּפּרוֹת בגוף-המעשה, ולא למסקנוֹתיו של הפרופיסור.

*

המעשה אירע בשנת 1358. בעצם, ימי-הבינַים האמיתיים כבר היו אז נחלת-העבר; אך גם הריניסַנס הרשמי לא החל עדיין – ביתר-דיוק, לא התפשט עדיין מאיטליה לאירופה המערבית. ואולם על תרדמת-הנחת, התרדמה-מרצוֹן, הקיץ הקץ זה-מכבר. אם לא הבּרוֹן עצמו, הרי אביו וסבו ביקרוּ בקונסטנטינופּוֹל או במצרים – בנחלוֹת נסיכי-המזרח הפזרנים, שהיו, בעצם, החברה ההגוּנה היחידה בתקוֹּפה ההיא; והבּרוֹן הביא משם והנחיל לזרעוֹ את הרעל של אי-שקט, של חיפּוּשׂים, סקרנוּת, חמידה – דוקא אותו רעל הקנאה, שעל העדרו הוּשתת אָשרה של התקוּפה הקוֹדמת.

דַנטֶה רוֹאה בנחש הקדמון את התגלמוּתוֹ של חטא אחד ויחיד: חטא הקנאה. בפעם שניה בדברי-הימים גרש השרץ הפּתּאי את האדם מגן –העדן. האדם החל שוּב לחשוֹק ולרצוֹת: מקצוֹע פסול בעיני רבונו-של-עולם. הבּרוֹנים – חשקה נפשם בגביעי-זהב, גבירותיהם – בפנינים ומשי, הסוחרים – ברוחי-יֶתר; והמַלוה-בריבית, זה נושׂא הלפּיד הראשי של הקידמה, חשק בנֶשֶׂך כזה, שיתן לו כיסוּי לכל סיכּוּניו במשלח שקי-דינרים בדרכים משוּבּשוֹת ממילאַן לאַאַכן ולוינה. כל אלה, בסופו של חשבון, נגבו מן האיכּר – וכך, מרוֹב חמידוֹת חדשות, התמוטטה גם בקתתו – יסוד-היסודות של העולם הזה.

בשנת 1358 נסתיים הדבר בזַ’קֶרִיָה. מה שמענין אותי ואת הקורא במאוֹרע זה הוא הפרט, כי הרוֹזן אַלבֶּר דה-לה-רוֹמַנד ישב אז בטירתוֹ קוֹל-די-לוּ – ואוֹבֶרְן כולה מסביב לטירה להטה כבר באש המרד.

מחבּר הכרוֹניקה מגלה, כי איש לא היה שׂנוּא על נתיניו בכל אותו מחוֹז כאלוּף זה. מימי-נעוּריו נתפּרסם כמפלצת בשל אכזריוּת אגדית, שהיתה למלאכת- מחשבת. סניגוֹרוֹ לא יוּכל אפילו לתרץ את פשעיו בחוֹם-מזג. דבריו נאמרו תמיד בנחת; ובמגעוֹ עם משוּעבּדיו, ביחוּד עם הנשים, גילה תמיד מה שהייתי מכנה אדיבוּת יהירה – ויתכן כי דוקא אדיבוּת זו, עוד יותר מכל חמסיו ושפטיו, נטעה מחשבות אסוּרות במוחות איכּריו. הוּא הקדים אחד מגינוּניו המפורסמים של לוּאי י"ד – להסיר מגבעת בתשוּבה לקידה של שפחת-המטבח. עם האיכּרים דיבר קצרוֹת וּזעוּמוֹת, אבל בלי גסוּת. ובו בזמן, לבּראַקוֹניֶרים שנתפסו בנחלותיו יצקו עופרת רוֹתחת לתוך גרונם או לעורקיהם. בכפר שאַרדוניֶר, בעווֹן פיגוּר בתשלוּם המַס, ניתלו, לפי פּוּר, עשרה בכורות בלילה אחד. לא עבר שבוע בלי מלקוּת המונית בכתלי הטירה קוֹל-די-לו, בימי שבתו של הרוֹזן אַלבֶּר בתוכה, והמגלב נקנה במיוחד משוֹדד-ים מטוּניס ועשוי היה מעורה של איזו חיה אגדית-למחצה ממשפחת עבי-העוֹר. ואף-על-פי-כן (וזה אָפיני ביותר לאותה התסיסה, שהספיק לחוֹלל במוֹחוֹת-איכּרים הדבר הנקרא רוּח-הזמן), בעיקר שׂנאוּ את הרוֹזן לא בגלל אכזריותו דוקא. התלונה העיקרית בפי משועבדיו היתה אחרת: הרוזן אלבר, אחרון-חסידיה של המסורת, שבטלה כמעט בכל אתר ואתר, שמר וקיים הלכה למעשה אותה הזכות המשפילה ביותר מכל זכויות-הפיאודל, שהצרפתים מכנים אותה בלשון נקיהdroit du Seigneur.

זכות זו יצאה מכלל-שימוּש בחלק זה של אירופּה זמן רב לפני הוָלדו של הרוֹזן אַלבּר. איש לא עירער, כמובן, על הצוּרוֹת הרגילות של שעשוּעי האצילים באשת הנתין או בבתוֹ; ואולם זו היתה פרשה מוּצנעת, בלתי רשמית. מה שאין כן – פקוּדה להביא את הכּלה כמעט ישר מן הכנסיה, בעוד זֵרה לראשה; הוראה אדמיניסטרטיבית קרה, בלי פיתוּי ובלי אוֹנס, כעין חלק מפּעוּלת-הרָשוּת לגביית מסים. ראשונות מיחוּ על כך הגבירוֹת, כלומר, לא בכפר אלא בטירה: עוד סימן אחד לנֶמֶק שפּשׂה בגוּף החברה הזאת, כה שאננה וסלחנית עוד לפני זמן קצר. גם הפּמליה המלכוּתית בפאַריס וגם האצוּלה הכפרית הביטו מכבר בעין רעה על אותם אדוּקי-הנושנוֹת, שהוסיפו לקיים בגוּפם מסוֹרת בטלה ומבוּטלת זו. אלא שלא דבר קל היה להביט בעין רעה על הרוֹזן אַלבּר. לחצר-המלך לא היה בא, ואילו הסַיִף בידו כחוֹמר ביד היוֹצר, ולא אחת נזדמן לו לשלח את יריבו חי, אך בלי אוזן או חוֹטם. הוא נתאלמן בעודו צעיר, ועל-כן לא היה נתוּן גם להשפּעת אותו גילוּי ראשוני של הפֶמיניזם הטירתי, שהזכרתיו זה-עתה. למזלם של נתיניו במחוז אוֹבֶרן, בֵרכם הגוֹרל במשך שלשים השנים האחרונות ביבוּל ריבוֹת מכוערות להפליא; אך בּדוֹר הבא-בימים היו עוד נשים כמוּשות, שעל כלוּלוֹתיהן נשתמרוּ בפי השמוּעה סיפוּרים מבישים.

ולפתע-פתאום, רק חמש שנים לפני הזַ’קֶרִיָה, עלה הרוֹזן אַלבּר על כל שיאיו הקודמים. המבצע הזה עורר התמרמרוּת חמוּרה באצוּלת המחוז, ואיזה הגמוֹן כעסן בקלֶרמון אפילו נשא על כך דרשת-זעם. המאורע הזה ידוע בשםLe scandale de Marie – Jehanne – Marie. בשנה ההיא, בכפר פְרֵי-לַ-גֶפּ, עמדו להנשא ביום א' אחד שלש ריבות ולאו-דוקא מן הכּעוּרוֹת שבהן. לוּ אירע הדבר לפני עשר שנים, לא היה נרתע הרוזן אַלבּר אף מפני הזדמנוּת משוּלשת; אך, על אף מראֵהוּ הצעיר וקומתו הזקוּפה, הוא עמד כבר בסיוּם העשור החמישי לחייו. לכן ציוָה לחוֹג את שלש החתונות לא בבת-אחת, אלא בשלשה ימי א', בזה אחר זה.

זכר העלבון הזה עוד עמד בעינו. זַ’נה הטֶחַנית, מריה האדמוֹנית וּמַריה חרוּמת-אף לא נפלו משאר הנשים שבכפר, ככוּלן אזרוּ כוח למשוך בעוּלן הנשי, ככוּלן קיבלו בהכנעה את מכות-בעליהן; אך הורגש כי מנודות הן, ואף בעצמן לא העיזו עוד להרים קול בויכוח עם השכנה, מפחד שמא תזכיר להן, בתשובה, La chose. ברם, בעליהן העלו את זכר La chose בכל ריב משפחתי; ובימי-חג, בשבתם עם ידידיהם בפוּנדק, נעץ כל אחד משלשתם את מבטו הזעֵף אי-לשם, מחברוֹ-ללגימה והלאה – והוא שיכור מדי או זהיר מדי או מלא-משֹטמה מדי משיפתח את פיו לדבּר.

וכעת היה כל המחוז אחוּז אש והרוֹזן אַלבּר סגוּר במלכּוֹדת. הטירה הוּשׂמה במצור; אף את המים היטוּ האיכּרים הצדה – מקצתם, מן הבאים-בימים שבהם, השתתפו בשעתם במלחמה וידעו פרק בהלכות מצוֹר. סיכוּיי עזרה לא היו משוּם צד. לברוח? היתה אמנם מחילה, שהובילה מן הטירה אל שפת-הנהר: אי-אז, בימים יותר רוֹמַנטיים, השתמשו בה, לפי אגדת-המקום, אבותיו של הרוזן לשם סילוק נשים בוגדות ואורחים מוּרעלים, ובזמן ההוּא נשמר מקום המחילה, מוֹבאה ומוֹצאה, בסודי סודות. אך המאה הי"ד נגמלה כבר מהליכות משונות כאלה. וזה עידן ועידנים, עוד לפני שלשה דורות, נמסר החוֹר הנושן מעל לנהר לרשוּתם הגמוּרה של זאטוּטי-הכפר: המקום היה נוח למשחק בשודדים; ואולם לנבכי-מעמקיו לא העיזו הללו לחדור, כי שמעו מפי הסָבוֹת, שמשוטט שם אֶלֶקֶן הזריז, אחד השדים הפּוֹפּוּלריים ביותר בימים ההם. – מראשית המצוֹר, לא זו בלבד שסתמו האיכּרים את פי-המחילה אלא גם הפקידו עליו שומרים. מבעד לחלוֹן ראה הרוזן אַלבּר במו-עיניו, כיצד, בקולי קולות, הסיעו הללו אבנים כבדות לתוך המערה, וידע איפוא כי גם דרך נושנה זו אל החירות חסוּמה לפניו. והכרה זו היתה גוברת בלבו שבעתיים לוּ ניתן לוֹ לראות, מי וָמי השומרים על המוֹצא הסתוּם.

בשבוּעות האחרונים נשתנה מעמדן החברתי של מַריה, ז’נה וּמַריה תכלית שינוי. שוּב לא היו מנוּדות. קלוֹנן נהפך לזיו-הוֹד, שלשת שמותיהן – לפּרוֹגרמה. זכר השפּלתן כאילו הפך לסמל של כל העוול הפיאוֹדלי; נקמת כבודן המחוּלל כאילו העמידה בצל – או קיפלה בתוכה – את כל סיסמוֹת-המעשה של איכּרי אוֹבֶרן. איש לא השתולל כעת בכיכר הכפר כשלש המכשפות הפרוּעוֹת הללו, שחוֹתם הזיקנה הכפרית המוּקדמת כבר מחק מעל פניהן את חינן הקודם. התחילו בדבר בעליהן, שהוציאו את חרפּתם החוּצה והפכוּה לדגל. אך עד מהרה קיבלו עליהן שלש המעוּנות עצמן את התפקיד הנשי-המסרתי של דבוֹרה הנביאה. הן נראו בכל מקום, צרוּדוֹת מרוֹב-צעקה ושיכורוֹת מתהילת-כלימתן. שלשתן יחד ערכו תכנית-שפטים מפורטת לקראת היום בו יִתפס הרוֹזן אַלבּר חי: בתכנית זה היה הכל – גם מגלב-היפּוֹפּוֹטַמוֹס, גם בּדיל רוֹתח, ולפני כל אלה גם הטלת מוּם מגוּנה. הן אילצו את האיכּרים להשבע בנשיקת צלב, כי התכנית תבוּצע לכל פרטיה ודקדוּקיה. וכאשר עלתה על הפרק שמירת המחילה החסוּמה, בחירת משמר שלא ינוּם ולא יישן, ראשונות התנדבוּ למצוָה זו מַריה, ז’נה ומַריה; ואכן בידיהן האמוּנוֹת, בתרוּעוּת גיל לא- יתואר, הופקדה מלאכת-קודש זו.

עבר שבוע ימים. נצוּרי-הטירה סבלו רעב וצמא. ז’נה הטחָנית הצליחה בלילה פנוּי (הן נטרוּ על פי תוֹר) להתגנב עד החומה והציעה למשרתי הרוזן חנינה כללית, אם יסגירוּ את אדוֹנם חי וכפוּת. היא אמרה להם, כי הצעה זו באה מטעם מנהיגי המרי; כי המנהיגים מוּכנים לשלוח להם את הצלב מכנסית-הכפר לאוֹת אוֹמן נדרם. אנשי הטירה ידעו, כמובן, מה ערך לנדר כזה, ועף-על-פי-כן היה כאן ניצוץ-תקוָה. לאחר שהתלחשו ביניהם פקדו על ז’נה להביא בלילה הבא את הצלב. אבד הרוֹזן אלבּר!

בלילה, כאשר יצאה שוב הטחָנית לדרכה, ומשׂאה, צלב-הכסף, מתחת לסוּדרה, עמדה על המשמר מַריה האַדמוֹנית. שתי אבוּקוֹת-אורֶן היו תקועות בנקיקי-הסלע; הן האירוּ את אבני המחסוֹם, שגובּבוּ למלוֹא רוחב הפתח מלמטה עד למעלה. המחסום עצמו לא הוסיף כבוד לבוניו – בסדקיו אפשר היה בנקל לתחוב יד; בכל זאת, כדי לפרקו דרוּשה היתה שהוּת, בעוד שקריאתה הראשונה של מַריה עלוּלה היתה להזעיק כהרף-עין את הכפר כולו. לא באבנים היה עיקר עוּזוֹ של החַיִץ אלא בשנאת שלש הנשים, שנהפכו לפריצי-חיות; שנאה סבלנית ובוטחת של חיות שבעות, כי אכן כעת היו החיות שבעות. בשר-ציד מיערות הרוזן עמד לרשותן; וכן גם מרתף-יינותיו של הרוזן, כי האיכּרים היו מוכרים לשומרי הטירה דלי מים במחיר חבית-יין. וגם כרגע היה מוּנח על האדמה, לרגליה של מריה, נתח צלי ועמד קיתון-יין מלא. אך ערֵבים מכל צלי ומשכרים מכל יין היו הרהורי-לבה.

ז’נה הבטיחה שתחוש הנה מיד עם שוּבה. בלי ספק, תשוב – ובשׂוֹרת ההצלחה בפיה. אוּלי מחר הוא היום! היא וז’נה וחרוּמַת-האַף תצַוֶינה על ההמון להיסוג ולעמוד במעגל רחוק, למען תוּכלנה הן לטפּל בשבוּי – כיאה לו. מחשבותיה לבשוּ פתאום הבלטה ציורית וכמעט מוּחשית עד כדי מישוּש. איני מקבל עלי למסור את תָכנן, אך בעצם היה זה חזון – שלוּליות אדוּמות, שנשתזרו לרקמה מוּפלאה על העור הלבן…אגב, לא לבן בתכלית אלא שזוּף במקצת. היא עדיין לא שכחה, על אף כל השנים הללו.

היא לגמה לגימה גסה מן הקיתון. גם ביין היה קשור זכרון מיוחד. עד הלילה ההוא, לפני חמש שנים, לא שתתה יין כזה מעודה. טעמו נשתמר אי-שם, וכעת כאילו ניתן לו פה, וקולו היה מסַפּר משהו; במוחו הפשוט של היצור הפראי-למחצה היתה שמירת המזכרת מעוּרה הרבה יותר בחושים מאשר בזכרון עצמו. טעם היין הזכירה כמה וכמה טעמים נשכחים אחרים, אז נתנו לה צלחת מלאה ממתקים; ממתקים כה שמנים, דבקים, מבוּשמים. אפילו במבוּכת-חרָדות של אותה עת היא אכלה בלי משים את כוּלם, בזה אחר זה – והנה גם כעת, בלי משים, העבירה את קצה-לשונה על שפתיה, שנעשו פתאום יבשות. היא נזכרה בסוכנת-הבית הזקנה, שציותה עליה לאכול ולשתות, – ספק-גבירה ספק-שפחה שמֵנַת גוף, אשר מפתחות כבדים היו תלויים בחגורתה. היא לא היתה מרשעת, רק פעם אחת גערה בריבה, בעצם תחילת המעשה, כאשר ניסתה מַריה, בהתלבטות נואשת, להמלט מידי הזקנה, שרצתה לרחוץ את בשרה מרגל עד קדקוד. אך עד-מהרה נכנעה לה מריה, אולי מפני שהמים היו כה חמים וריחם נעים; ומיד האירה לה שוּב הסוכנת פנים ונתנה לה ללבוש משהוּ ארוך, לבן, מרשרש במקום גלימת-הכלוּלוֹת, בה הביאוּה לשם. אמנם שמלת-כלוּלוֹתיה יפתה לעין-ערוך מאותה כתונת, ואף מזו השניה, העבה יותר, שהלבישתה הסוכנת מעל לראשונה; שמלתה לא היתה מצבע לבן פשוּט, אלא אדום, ירוק וצהוב שימשו בה בערבוּביה. ואולם מלבושי הסוכנת כאילו ליטפו את העור, היה בהם משהו המזיר את מגע המים החמים הללו, והם השמיעו כל הזמן מין רשרוּש משעשע, כרשרוש עלים ביער.

אחר-כך בא הוא. היא זכרה את חלחלתה, את החשק להתחבא בפינה, אך רגליה לא נשמעו לה בעטיו של היין והחום והריח – בקיצור, של הכל. היא עצמה את עיניה, רעוֹד וכבוֹש בִכְיה בקרבה, וחיכתה לנגיעה גסה – כי נסיון-אירוּסיה, בן ששה חדשים, כבר לימד אותה רבות. אך הוא לא נגע בה; תחת זאת שמעה קול. גם הקול דמה לכל השאר, לרשרוּש אותו אריג, לממתקים, לכל הכישוף סביב. הוא דיבר אותם דברים השגוּרים גם בפי אחרים, אלא בנעימה אחרת, – ואולי היו גם המלים אחרות; קשה להגיד. הדבר היחידי שלא יכלה מריה להעלות בזכרונה היו דוקא המלים. לעומת-זאת זכרה היטב את הכישוף; איזו הרגשה מוּזרה, מרגיעה ומישנת, שבאורח פלאי הפיגה גם את הפחד. היא זכרה את צחוקה, איזה צחוק משוּנה שלא כרגיל – מעין הצלילים הללו, המנַסרים בלילות הרחק בלב-היער, אשר לשָמעם אומרות הזקנות כי זו לילית ירוּקת-השער מתעלסת עם אֶלֶקֶן. היא זכרה גם דברים מוזרים מאלה, שעשתה ספק היא בעצמה ספק מישהי במקומה באותו לילה של ערפל וכישוף וטעם מתוק על שפתים. עסק-ביש הוא כישוף; כמוהו – כקדחת-ביצות – חודר הוא לתוך-תוכן של עצמות-האדם ונשאר שם לעד, גם אם יוּסח כליל מן הדעת לשנה תמימה או אף לחמש שנים.

צעדים קלים נשמעו ליד פי-המערה. זו היתה חרוּמת-האף. מריה האדמונית תמהה במקצת, למה באה עכשיו – הן תוֹרה יתחיל רק עם-שחר. אך משוּם-מה לא אבתה לשאול, לא אבתה לשמוע לא את קול-עצמה הצרוּד, לא אותם ביטויים חריפים שהוציאו מוניטין לחברתה. וגם חרוּמת-האף לא אמרה דבר אלא ישבה בפשטות על הקרקע ולגמה לגימה קלה; כל-כך קלה, שמריה האדמונית תמהה שוב בלבה – ומיד נתנה דעתה על כך שגם היא בעצמה אינה להוּטה לשתות, על אף היבושת בשפתיה.

דוּמם ישבו שתי הנשים זו מול זו. עיני מריה חרוּמת-האף היו עצוּמות – אוּלי נפל עליה נמנוּם, והאדמונית התבוננה בפניה בסקרנות חדשה. מה נשתנה מראֶהָ בשנים הללו! חָטמה הקנטרני, הנטוּי כלפי-מעלה, שהיה עיקר-חינה בימים ההם, דמה גם כעת לגֵדֶם עלוּב. הקמטים על מצחה רבּוּ אף מקמטי כף-ידה של מריה האדמונית. את העור קשה היה לראות בהבהוּב האבוּקות המבליחות, אך האדמונית ידעה ממילא, כי לחברתה עור נוּקשה, סדוּק ומלוּכלך. כמה טרחה הסוכנת גם על פניה-היא, כמה שפשפה אותם בדבר הלח והגמיש, הדוֹמה לפקעת קיסוס צהבהב, שנוסעי הצלָב הביאוהו, כפי שאומרים, מארץ תוגרמא.

ופתאום נראָה לה מגוחך למַריה שהיא מתבוננת כל-כך בפני מַריה האחרת. מרוב טרחה וטרדותיה, לידוֹת, תינוקות, כל עמל-הפּרך של חיי האשה הכפרית, שכחה מכבר, מה פנים ופרצוּפים לבריות בעולם. ושמא אין היא מביטה כלל במַריה חרומת-האף; שמא מביטה היא בראי חי וקוראת בקמטיו וצלקותיו את סיפוריה-היא, סיפור הרעב והעוני, הלכלוך והמכות?

חרוּמת-האף ישבה חרש כאילו נרדמה; אך לפתע הרימה ראשה, הסבה פניה אל פתח-המערה והיִטתה אוזן. מבעד לפכפּוּך הנהר וכל מקהלותיו הרגילות של ליל-קיץ נשמעו גם צלילים אחרים: יש והתחַכּכוּ קרשים בחול, כל-אימת שדחף הזרם אל שפלת-החוף סירה שטוּחה ישנה, שעגנה סמוּך למערה; יש והגיעו צריחות צרוּדות-עמוּמות מן הכפר, וכלבים ענוּ לעוּמתן בנביחה; והיה בקולות-אדם אלה משהו שהיקשה להבחין בין הצריחות לנביחות. חרוּמת-האף אמרה: – השתכרו כחזירים. אם נקרא כעת לעזרה – לא יוּכלוּ לרוץ; יזחלו על ארבע.

שוב החרישוּ הנשים והמתינו. כעת נמנמו שתיהן יחד; רק לפרקים פקחה אחת מהן את עיניה ונתקלה במבט חטוּף של חברתה. שוב נשמעו צעקות מן הכפר; וכעבור כמה רגעים התפרצה אל המערה ז’נה. בידה היתה אבוּקה, פניה הוּארו אור חזק; לחייה ועיניה להטו, פיה היה פעור במקצת, כאילו חסר לה אויר לנשימה. בעודה בפתח קראה בקול:

– חסל, מחר נקבלנו!

שתי המַריות קפצו ממקומן. היא סיפרה להן הכל בפרטי-פרטים. לֶה-קאַטאַלאַן עצמו, יד- ימינו של הרוזן, בא ליטול מידה את הצלב; שוטה – כפה אותה לנשק את הצלב! זה לא אכפת; גרוע מזה שאילץ אותה לחַכּוֹת, לחַכּוֹת עד בּוֹש, עד שעלה בידו להתגנב אל מקום המיוּעד ליד הצריח… – בקיצור, הכל יעשה מחר, בין שחר לצהרים. בלילה אי-אפשר: על עצם סף דלות ישנים שני שומרי-ראשו המוּשבעים, שאזנם אטוּמה לכל שידוּל. אך בבוקר יֵצֵא לפקוד את המשמרות; אז יתנפּלוּ עליו המשרתים ויקשרוּ את ידיו ורגליו. היא, ז’נה, חזרה משם במרוּצה, ולא ידעה את נפשה מרוב-אושר. גם כעת לא תדע את נפשה מרוב אושר… רק הצפּיה הטילה עליה אֵימה. אין לך דבר גרוּע מזה – מעמוֹד וחכות עד אין-קץ. אז באות המחשבות ופורחות-להן ורוקדות בסופת-מערבל כעולה על רוחן, כאילו לא ראשך הוא זה אלא רשות-הרבים, – מין שממה בלי גדר, אשר כל חיה רעה מקפצת בה כרצונה, עד שדעתך נטרפת עליך… – אין דבר, מחר בצהרים תהיה לעומת-זאת שמחה וצהלה. שמחה לכל; אם כי התם הזה לַה-קאַטאַלאַן האמין, כנראה, באמת, כי אותו ואת כל הכנוּפיה ישלחו לחָפשי. “נשקי את הצלָב”. פתי שכמותו! ענין גדול – נשיקה. מי זוכר נשיקות?

ז’נה הטחָנית ידועה היתה בחירוּת דעותיה. היא צחקה וחזרה:

– מי זוכר אותן?

מַריה האַדמונית ישבה, כבשה עיניה בקרן-זוית ואמרה עמוּמוֹת:

– יש גם כאלה הזוֹכרוֹת.

ז’נה פנתה לעברה בתנוּעה חטוּפה, אך לא ענתה לה מאוּמה. היא כיבתה את אבוּקתה בערמת טין לח, כי החסכנוּת היתה טבוּעה בדמה, וקרסה בצד חרוּמת-האַף, ושוּב, משך שעה ארוכה לא נשמע שום קול מלבד נפצוּצי ענפים מלאֵי- סרף וחריקת הסירה בחול ופכפּוּך-הנהר והמוּלת-הלילה וקולות השיכורים והכלבים ממרחק, והמרחק כאילו הלך וגדל מרגע לרגע. אף אחת משלָשתן לא ישנה, עיניהן היו כעת פקוּחות לרוָחה, אך הן לא הביטו אשה בפני רעוּתה.

יש רגעים כאשר המחשבות לובשות קול, כביכול; אך דוקא ברגעים כאלה חורגות הן מתחוּם השגת הלשון ולא תדביקן עוד מילת-אנוש. יש מקהלת-זמרה; ויש (אלא רק ברגעי מפנה בחיים, מפנה חמוּר לבלי-שוב) מקהלת-שתיקה. ואין גרוּע מלחַכּוֹת. כאשר הגעת למפנה ועליך לחכות – או-אז באמת נעשית נפשך כחגו בהרים, בו תגעש רוח-עוז מימין לשמאל ומשמאל לימין, עד אשר תעקור מקרבך כל כוח-רצון…

גניחה פלחה את הדממה, גניחה נמוּכה וגדוּשה, שלא תתוֹאר במלים, כגניחת החיה – ויצאה הגניחה מפי זַ’נה. היא תפסה את האבוּקה הכבוּיה, קפצה על רגליה והיכתה בחמת-טירוף על מיתרס-האבן. אבן קטנה, כגודל אגרופה, לא יותר, נידרדרה מן הנקיק שבין שני גוּשי-סלע. הסדק זעיר היה, אך, כנראה למלוא עומק המחסום: מן הסדק נשבה רוּח – נשיבה חלשה, אך בלתי-פוסקת. בזרם-אויר קלוּש זה נדפה נשימת המחתרת הטחוּבה, והיא קרה מרוּח-הנהר הרעננה שבפתח; ואוּלי לשלש הנפשות שבוּרות הצפּיה, אותה צפּיה שאין בעולם דבר גרוּע ממנה, היה בה בנשיבה זו גם משהוּ אחר: היה טעם דבש ריחני, היה בּוֹשׂם, פיתוי, – רמז, הלחוּש באוזן מפּי השטן או מפי בן-אחיו אֶלקן השובב – זנבנבו דומה לעלוּקה ומשכּנוּ, אומרים הבריות, במעמקי- האדמה…

אדוני הצעיר, זה, בעצם, סוף-הסיפוּר. שורת- ההגיון נותנת, כי מתרס שכזה לא קשה לפרקו; וכי אשה כפריה, אם גם נבל חן- פניה לא תש כוח ידיה. והאיכרים בקול-די-לוּ היו בגילוּפין. והסירה השתכשכה במים בו במקום.

בבוקר השכם נפנף לה-קאַטאַלאַן מעל החומה בסוּדר לבן ובישׂר לאיכרים, כי הרוזן אַלבּר ושני שומרי-ראשו נמלטו מן הטירה בלילה. הכרוניקה, אשר עליה – נא לזכור זאת – מסתמך אני כל הזמן, מכילה גם תיאור מפורט, מה עשו בקאַטאַלאַן, בכנוּפיתו ובסוֹכנת השמנה; ועוד ביתר-פרטוּת מתוֹאר בה גורלן של מַריה, ז’נב ומַריה – לאחר שתפסו אותן האיכרים. אך כל אלה יקרא-נא אדוני בעצמו – אם ימצא את כתב- היד העתיק ההוא.

אז הייתי בן־שבע, וכעת אני בן־ששים; קל איפוא לחַשב, מתי קרה הדבר. התגוֹררתי בפרבּרוֹ של כרך גדול מכרכי־הים, בבית דוֹדתי האלמנה. בעיר, בין שאר הפורענוּיות, קיים היה בית־ספר בן כתתיים, שנוסד על־ידי שתי עלָמות. הקהל לא ראה מוסד זה בעין יפה. ברבות הימים בּנתי, כי הוא נוסד בודאי מתוך מגמוֹת מתקדמוֹת – העלָמות בלעו, כנראה, מנה הגונה של ספרות ממין זה. עלינו, הילדים, צוּוָה לקרוא להן לא בשמן ושם־אבוֹתן, כנהוג, אלא בפשטוּת קאַטיה וּמַרוּסיה. קאַטיה סיפּקה את כל המדע לכתה א‘, מַרוּסיה – לב’. שום בחינות־מעבר לא היו: לפעמים, לפתע־פתאום, באמצע השיעור, היתה מתפרצת לכתה א' מַרוּסיה ומפרסמת צו, כי כך־וכך פלוֹנים וכך־וכך פלוֹניוֹת עוברים לכתב ב'; והללו היו נוטלים את ספריהם וצרוֹרוֹת־צידתם ו“עוֹברים” – רוּבם בשברוֹן־לב ובכי־תמרוּרים, כי קאַטיה נחשבה לטובת־לב, וּמַרוּסיה – בדיוק להיפך. מתוך הצירוף של ה“ים” וה“וֹת”, כַּזָכוּר וכנקוּב לעיל, ברוּר, כי בית־הספר היה מעוֹרב. וזו, אגב, היתה עיקר־הסיבה שלא ראו ראוהו בעין יפה. רבים השתוממו, כיצד יכלו השלטונות להתיר – כמימרת אחד מליצני העיר – בית־ספר לילדים ולילדות משני המינים. ואולם בתי־הספר היו מוּעטים, ולכן היה לעלמוֹת הנוֹעזות המון־תלמידים רב, ובכלל זה אנכי וּ“סנאית”.

את שמה האמיתי לא אזכור. כעבור שנים רבות פגשתי גברת מבוגרת, שלָמדה בשעתה באותו בית־ספר ומשום־מה נראתה בעינַי כהמשכה של סנאית; אך היא הסמיקה והכחישה את השערתי בכל תוקף. גם את דמוּתה של סנאית לא אזכור, אם־כי רבים, לאחר שמיעת סיפּוּרי, יחשבו את הדבר למוּזר, בשים־לב לאותם תנאֵי־ההסתכלות הנוֹחים עד־מאוד, שבהם ניתן לי באחד הימים ללמוד את מראֶהַ. אזכור רק זאת, כי היתה גדולה ממני בשנים, בת אחת־עשרה בערך, ונמנתה עם שמנה־וסלתה של כתה ב'. זו היתה בשבילי סיבה מספקת שלא להתעניין לא בה, לא בשמה ולא בצורתה.

ידידי היו אַדמירל וקיסיה. אַדמירל היה שכני לספסל, ראש גברתנֵי כתתנו. הערצתי הערצה ביישנית את הסגנון בו נהג עמי – זו היתה תערובת משכּרת ומסַחררת של בּוּז ואפּיטרופסות. קיסיה היתה רכּה בשנים אף ממני. היא היתה ה“זוּג” שלי. הזוּג היה אצלנו שם־נרדף לקוֹאוֹפרציה צרכנית: בשעת ההפסקה הגדולה חייבים היו שני בני־הזוּג להציג איש לרעהו את צידתם לשם חליפין לתועלת־גוֹמלין. כאשר היתה בידי סלתּנית, קיבלה קיסיה תמיד את הזנב, או אפילו את החזה, אם הייתי מרוּצה ממנה (כלומר, מקיסיה); לעומת־זאת נהניתי מן הזכות לכרסם את שארית התירס שלה – אך לפעמים הייתי מוכרח למשכה בעוד מועד במחלפתה, פּן תפלוֹש בכוח־האינרציה למחציתי אני של מאכל־תאוָה זה.

הייתי מרוצה בהחלט מחברת קיסיה ואדמירל (מדוע זכה לכינוי זה, אינני רוצה לסַפּר) ולא נתתי את לבי ואת דעתי על שום אישיות צדדית – קל וחומר על סנאית.

את הקץ לאָשרי שׂם מוביל־המַים. במשפחת דודתי לא היו גברים, ולא היה איפה מי שיוליכני לבית־המרחץ, ולכן כּיבּסה אותי הדודה בכבודה ובעצמה, אחת לשבוע, באמבּטיה של עץ. מוביל־המים מחה מכבר נגד בזבוז שכזה וטען כי סוסו מרגיש יפה את שלושת הדלָיִים המיותרים בחבית, ולכן הוא יוצא מגדרו מדי־שבּת עד שאי־אפשר לרסנוֹ. המחלוקת נסתיימה בויכוח נמרץ, והוא אמר לדודה משהו נורא ואיום, אך מיד הוּכּה שוֹק על ירך בשבט־פיה. ובכל־זאת, הוא שנחל את הנצחון הסופי, כי מאֵן בהחלט לספּק להבא את הדלָיִים הנוספים. באותו בוקר היה ילד אחד מאוּשר בעולם, ואני הוא. אך האוֹשר נצנץ ונגוֹז כלעומת שבא, כי הדודה החליטה להוליכני בו בערב, יחד עם בנותיה, אל המרחץ המיוחד לגברות. הקוּפּאית היתה ידידתה, וצורתי היתה עדיין אפרוֹחית בהחלט: פעמיִם הציגה אותי הדודה ברכּבת כבן־חמש, והקונדוּקטור האמין.

אינני יודע, כיצד פועל הדבר על אחרים – כעת רבים בעולם אנשים בעלי נסיון מקיף ומגוּוָן – אך בחיי־אני היה זה רושם מיוחד במינו. הגרוּע מכל, כי בעצם לא נשאר לי מזה שוּם רושם. אזכור רק חדר מלא גברות אשה אשה ושביס לראשה; האויר היה חם מנשוא והרצפּה חלקלקה, האדים התאַבּכוּ כערפל, והדודה קירצפה אותי מאה שנים רצופות בלכש מסוּבּן, כאילו לקחה נקם מעוֹרי ובשרי על דברי־העזוּת של מוביל־המים. לאחר שסיימה את הפרשה שלי, הוליכה את בנותיה לחדר אחר, מצוּיד באיצטבאות: היא אהבה לטפּס למדף העליון, כי שם, לדבריה, פוֹרק האדם עשר שנים מגילו. נשארתי לבדי בעולם מוזר וזעֵף זה; נדחקתי לקרן־זוית על ספסלי שילבתי רגלי כתורכּי ושקעתי בהרהורים נוּגים על אי־צדק הגורל.

ופתאום ראיתי – לא אֵדע אפילו, איך לומר זאת – ראיתי מַשהוּ הדוֹמה במקצת למַשהו. מתחילה נתתי את דעתי על הדמוּת הזאת משום שלבוּשה נבדל מזה של אחרות – זאת אומרת, אפילו שביס לא היה לה ומחלפוֹתיה היו צרוּרות בצרור מצחיק על קדקדה. אך מיד הרגשתי, כי גם היא מבּיטה משום־מה ישר לעינַי מן הקצה האחר של החדר; וכעבור רגע, מלא בּהלה וחרדת־נפש, תפסתי לפתע, כי היא שייכת לָעולם המוּכּר לי. לא יאוּמן, מה קשה (ואולי יש גם כאלה, שלא יתקשו בדבר – זה, כאמור, ענין של נסיון והרגל) להכיר אדם בתנאים כה שונים מן הרגיל. רק כאשר, לאט ובביטחה היא שׂמה את פעמיה אלי – רק אז הבנתי בפירוש, כי זוֹהי סנאית. היא קרבה אלי כדי צעד אחד או פחות, סקרה אותי בשקט מכף רגל עד קדקוד, ואחר־כך חזרה ונעצה את מבטה בעינַי, כשפּניה מביעים גינוי חריף. נתבלבלתי עד כדי כך, שברכתיה בניד־ראש, אף כי פקפקתי מאוד אם יאה ומקובל הדבר במסיבות כאלה. היא לא שמה לב לברכתי כל־עיקר ואמרה בקול לא רם, אך תקיף עד־אין־קץ:

– אוי ואבוי לך, אם תעשה זאת עוד פעם!

גברת בעלת ממדים מלכותיים, כנראה אמה, אחזה בידה והתחילה לשפשף אותה בלכש; דודתי הגיחה מעבר למסך־האדים, סמוּקה כסלק, והלכנו הביתה.

הקיצותי למחרת בבוקר בהכּרה ברוּרה כי התאהבתי. honni soit מי שיעיז להדבּיק לעובדה זו רקע פרוידיסטי. את רגשותי אזכור על בּוּריָם: התאהבתי אך ורק בפניה. פעמים רבות יקרך כדבר הזה: רואה אתה פנים, תמונה, מראה־נוף כמעט יום ביומו, ואין הם חורצים בלבך שום רושם: ולפתע־פתאום, בזכוּת מסגרת חדשה, או מגבעת חדשה, או הברקת קרן־אור מקרית, הם כובשים את לבך. לבוּשה מאמש מילא רק את התפקיד הזה – של מסגרת חדשה בשביל פניה.

ואולם התאהבתי מאוד. הדבר הגיע אפילו עד כדי סבל פיסי: כאשר הרהרתי בסנאית, קשתה עלי הנשימה – כאילו תפס מישהו את לבי באגרופו ולחָצוֹ כאפרוח־אנקור, לא בחָזקה, אך די והותר בשביל למנוע אדם מלנשוֹם במלוֹא־ריאתוֹ. זה היה לא־נוח, מכאיב ונהדר. לא אזכור כיצד ביליתי את יום א' ההוא, אך יודע אני, כי היה זה יום א' מאושר וגאה. גאוָה מילאה את לבי; גמרתי אומר, כי איש לא יֵדע את סודי לעולמים. אולי רק לאַדמירל ארמוז רמז קל שבקלים: הוא גיבור־חַיּל כזה, על אף המוֹצא העריסתי של כּינוּיוֹ, וינעם לי מאוד לרמוז לו, שגם בּי יש מַשהוּ מיוחָד – ומַה, לא אגיד. אך ספק, אם כדאי לרמוז אפילו לאַדמירל. לקיסיה, כמובן, לא אגיד אף מלה. דבר אחד ברוּר: לסנאית אניח לחיוֹת בשלוָה שאננה, שלא יאפיל עליה צל־חשד אודות מכאובי הנפלא. החלטתי שלא להביט בה כלל. אם תעבור – אפנה עוֹרף. אולי אפילו אבקש מדודתי שתעבירני לבית־ספר אחר, אם כי היא מסוגלת להרחיב את הדיבוּר על כך, שזה לא כבר שילמה עשרים רוּבל לחצי־שנה מראש. יהי אשר יהיה – לסנאית אף לא מלה, אף לא מבט: אסור לחַלל את סוֹד־הפלאים בחוּלי־חוֹלין אפוּרים של פגישות ושיחות.

בזכרי כל אלה עכשיו, מתחיל אני להבין, מדוע פטראַרקה וכל אותה החבוּרה התאמצו כל ימי חייהם להתרחק מרחק הגון מאהוּבוֹתיהם. פשר־הדבר, כנראה, כי אלה היו שנוֹת ינקוּתה של האנושוּת, הערצת קודש לנסיכה הזיה זוהי, בעצם, זכותה המיוּחדת של הילדוּת. ועוד דבר: אל יעז שום אדם לטעון, כי מוֹסר אני את זכרונותי בסגנון מסוּלף ומשלב בהם מחשבות וניבים המוּפלאים מבינת־ילד. אני עומד על כך, שהרגשתי אז את כל החוָיות שתוֹארו כאן, ועוד כהנה וכהנה, אלא – במלים ובציוּרים אחרים, היפים מאלה לאין־ערוך. שום משורר לא יגיע לידי פלאֵי המחשבה הילדותית; ואולם אין זה מעניין סיפּוּרנו.

ביום ב' בדרכי לבית־הספר, הגעתי להחלטה תקיפה שלא אגיד כלום אפילו לאַדמירל. אך באותו בוקר הוא הרגיז משוּם־מה את עצבי. קודם קיבלתי את עליונוּתו באהבה, התפעלתי מן ההעזה הצפצפנית, שבה היה מעתיק “הכתּבה” מעל לכתפו של ילד מיושבי הספסל הראשון, או לועֵס את ארוּחתו בשעת השיעור. ואילו היום הרגיזוני כל אלה. סוף־סוף, כאשר אגיע לגילו, אוכל להיות גברתן כמוהו ואף חזק ממנו פי שבעים ושבעה. ומי שזולל את פתוֹ לפני ההפסקה הגדולה – מרמה לא רק את קאַטיה, שהוא מעשה בן־חַיל, אלא גם את “זוּגו”, וזה מגוּנה מאוד. ולהעתיק מאחרים? גם כיום יכולתי לעלות עליו במלאכה זו, אלא שהילד היושב לפניו גבוה ורחב מדי בשבילי, והילד היושב לפנַי איבד זה־כבר, אחת ולתמיד, את סמכוּתו המדעית בעיני: לא ידע, היכן בדיוק כותבים “ט” במלה “השתּמשתּי”. מכל אלה הסקתי בלבי את המסקנה, כי שטוּת היא לסבול את יהירותו חסרת־השחר של אַדמירל, בעוד שפצצה כזאת טמונה בכיסי. בקיצוּר, תקעתי את פני במחברתי ולחשתי:

– ואני יכול לספר לך משהו, שעיניך תצאנה מחוריהן.

– שטוּיות! מה?

חסל: עמדתי על גבול הצעד הגוֹרלי, שינַתּק אחת לתמיד את כל חיי־עבָרי, שבע שנים, ארבעה ירחים ואחד־עשר יום, – על סף הוָיה חדשה, מרטיטה ומסַחררת. טמנתי את פני במחברת ולחשתי:

– נתאהבתי בסנאית מכתה ב'.

מעודי, לא לפני כן ולא אחרי כן, לא ראיתי שיסמיקו פני־איש כפי שהאדימו פניו של אַדמירל. הוא פער את פיו. לשונו ממש גמגמה:

– ש…שקר!

בלחש חגיגי ביטאתי את נוסח השבועה, שנחשב בבית־הספר לקודש קדשים. תחילתו היתה: “שיעניש אותי…”, אך את סופו לא אעיז לצטט – אוכל רק לציין, כי ילָדוֹת לא נשבעו שבועה זו, וגם מבחינה הגיונית לא התאים להן ענינה כל־עיקר. לפי המסורת, לא היתה שבועה זו מניחה שום פתח לספק. ואולם המאורע היה מפתיע כל־כך, שערער אף את דקדוקי המסוֹרת. הרגשתי בחוש, כי אַדמירל טרם שוכנע. והנה, באותו האלחוּט, שחנן אלוהים את החיות והילדים, נמסר לי בדיוק, מה עלי לעשות כדי לשכנע אותו לחלוטין. ועשיתי. קאַטיה הכתיבה זה־עתה: “קח עפ־רוֹנ־ך ומח־בּר־תך…”. תחת זאת כתבתי באותיות גדולות “סנאית”, דחפתי את אַדמירל ברגלי ולחשתי:

– הבּט.

הוא הביט ומיד נשתכנע, לחלוטין ולעולם־ועד,– ואני הרטבתי אצבעי ברוֹק, מסמסתי את הדיוֹ הלחה לכתם (אמצעי זה בטוּח לעין־ערוך ממחיקה סתם) וכתבתי, כאילו לא קרה ולא כלום, “ומכבּרטך”.

את ההפסקה בת־חמש־הדקות אחרי השיעור הראשון ביליתי כפרוּש. לא היה עם נפשי להתערב בהמון. הרחקתי לקצה־החצר, ושם, בין לוּל־העופות והבּאֵר, צעדתי אנה ואנה חמש דקות רצופות. ניסיתי לשלב את זרועותי על חזי, אך הדבר הכביד על מצעדי: על־כן שילבתי זרועות על מתנַי מאחוֹר ולבשתי ארשת־פנים חשוּבה ויהירה. לא העפתי אף מבט אחד לעֵבר האספסוף, אם כי לא יכולתי להבליג על סיפּוּק מסוּים למחשבה, כי רבים, בודאי, שמו לב לאורח־התנהגותי ושואלים זה את זה: “מפני מה התיחד אותו חמוֹר עם עצמו ופוסע שם לבדו?” פעם דימיתי לשמוע קולה של סנאית: – ניקה, עזוֹב, ולא – ארביץ בך שוּב!" לפי המלים האחרונות היה הקול קולה דוקא. לסנאית היה שם מלחמתי גדול. קולה הביאני לידי קדחת; ואף־על־פי־כן לא הסבתי ראשי לצדה.

וגם בשעת השיעור שמרתי על התנכּרותי הקרה. זה היה שיעור בכתבי־הקודש – מקצוע חביב עלינו, כי קאַטיה היתה מתלהבת ושוכחת לבחון את התלמידים, ויכולנו איפוא לשוחח בשלוָה איש עם רעהו או להחליף בולים. בכיסי היה הוֹנקוֹנג אָדוֹם; לפני כמה ימים הבטיח אַדמירל לתת לי תמורתו מונאַקו ועוד בּול ישן בן שבע־פרוטות בלי חיצים (יקר־מציאוּת מאין כמוהו). ואולם, לא היה לי חשק לשוחח עם אַדמירל וגם לא לחלל את חגי במסחר…גם אַדמירל עצמו נבוך, כנראה מרוב־עלייתי. הוא לא אמר לי אף מלה – רק לעתים פזל בגנבה לעבֶרי, בהבעת סקרנוּת כמעט מבוהלת.

הפסקה שניה: עשר דקות. חזרתי לפסוע מן הבאר אל הלוּל. הפעם לא היה שום ספק: הכל הביטו בּי. מבלי הסתכל ראיתי כיצד הם מתקהלים קבוצות־קבוצות מרחוק ומחליפים הערות, שלא הגיעו לאזנַי וגם לא ענינוּ אותי כלל. ביקוש גדול היה, כנראה, אחרי אַדמירל: קבוצות אחדות, בזו אחר זו, הזמינוהו להתיעצות דחוּפה, אל האחרות היה ניגש ביזמתו־הוא. לא שמעתי את שיחתם ואף־על־פי־כן יכולתי בלי קושי להעלות בדמיוני את כל השתלשלותה. תיארתי לעצמי את פני־החידה שלבש אַדמירל בסרבוֹ להעיד. “כמוּבן ידוע לי הדבר. דבר מפתיע מאין כמוהו, אך הבטחתי שלא אספּר”. נדמה לי כי מפי מישהוא נשמע צחקוּק מגונה – הד רגיל של נפש גסת־רוּח כשהיא עומדת פנים־אל־פנים עם מסתרי־הקודש.

בשיעור השלישי היתה קאַטיה טרדנית מנשוא, ומישהו מקצה־עורף־הכיתה ירה בי כדוּר מנייר־ספוֹג לעוּס. לא הפכתי את ראשי.

בתחילת ההפסקה הגדולה עשיתי לדעתי, un beau geste קיסיה, הזוּג שלי, חיכתה לי, ועיניה פקוחות לרוָחה ומלאות סימני־שאלה. אמרתי: “קיסיה איני רוצה לאכול – קחי הכל, מלבד חצי מאבטיחי”, – ומבלי חכות לתודתה, שברתי את הפלח לשנים ופרשתי, כשפּי ולחיי נעוצים בבשרו המוּצק, המבוּשם והקר של אבטיח “מנזרי”, ואני יורק את חרצניו השחורים יריקות מרחיקות־קלוֹע בהדרת־חן מחושבת. הפעם התישבתי על קורות הבּאר ופניתי עורף לכל. קיפלתי את רגלי תחתי מעשה־תורכּי; הדבר הזכירני בבהירוּת את הערב ההוא, סוֹמק וחוֹם הציפו את פנַי ושוב חשתי בבירוּר אותה יד אכזרית־נפלאה סביב לבי… פתאום, ללא כל גורם וקשר, מחשבה נוראה הממה את ראשי. הרי שכחתי להשביע את אַדמירל, שלא יגלה את סודי לשום איש! ברגע הראשון מאנתי להאמין לזכרוני. דבר זה היה מנמנעי־נמנעוֹת. הוא סתר את כל מנהגי בית־הספר. אפילו למיטב הידידים לא גילה איש כל סוד שהוא מבלי השביע תחילה את איש־סודו באותו נוסח עצמו, שאין להעלותו על הנייר. אַדמירל לא נשבע שבועה זו. זה היה נורא ואיום. התחלתי לחשוד, כי תשומת־לבם הנעימה של חברי בהפסקה השניה נבעה לאו־דוקא מסקרנות מדוּגדגת אלא, בעיקר, מבקיאוּת מדוּקדקת בכל פרטי הענין; וכי כל מהלך התלחשוּתם עם אַדמירל לא היה כפי שדימיתי… הוא הפיץ את סודי, זה ה… ואני כיבדתי אותו בלבי במלה קצרה, המתארת אותה חוּלשה לא־תכוּפּר, שבזכוּתה בא לו כינוּיו המביש.

ברגע זה שמעתי זעקה. זו היתה זעקת קיסיה, המשוָעת אלי בקולי־קולות:

– בּרח! סנאית מחפשת אותך! סנאית באה להרביץ בך!

הסבתי את פני וראיתי את “זוּגי” – היא רצה אלי ומחלפותיה רוקדות סביב ראשה. בית־הספר כבר הספיק ללעוֹס את ארוּחוֹת־הבוקר, ומכל הצדדים אצו־רצו סקרנים, להזין עיניהם בתיגרה. ומרחוק, לראשונה באותו יום, ראיתי את סנאית, דקה, קלת- רגלים, דוהרת ללא־חפּזון לעבר פינתי, חיוורת כמלאך־המוות. ידעתי את כשרונותיה המלחמתיים; אך חרפתי גָדלה אפילו מפּחדי. קפצתי על רגלי ורצתי אל הדלת, משם למסדרון, משם במדרגות למעלה. קיסיה, נושפת בכבדות, דלקה אחרי וכל הזמן פלטה משהו חסר־שחר; היא היתה שרויה בבהלה כזו עד שנשתכחו מלים מפיה – אך שמעתי בבירוּר כי צרחה:

– סנאית, סנאית, הוא עולה במדרגות! הוא יתחבא בחדר־המלתּחה.

מובטחני כי לא היה ברצון קיסיה להסגירני, אך מעוצם־ההתרגשות פּשוּט לא עצרה כוח לכבוש את רשמיה.

עלי להודות כי אמנם התחבאתי בחדר־המלתחה. נפשי שחה לעפר תחת נטל בזיוני, שוב לא הרגשתי לא צער ולא עלבון, ורק רצון אחד היה בלבי – למוּת. מוכן אני לטעון עד היום כי לאמיתו של דבר לא נתחבאתי: המעילים הללו, שצללתי בהם, לא היו בעצם אלא התחליף היחידי של התאבּדוּת שנזדמן לידי. ואולם התחליפים לא יועילו לעולם. חָלף רגע – ושמעתי צעדי־ריצה קלים. יד חזקה הוציאתני מתחת כנפות איזה מעיל – עצמתי את עינַי ונכנעתי לגורלי. שמעתי דברי־זעם, חשתי גרמי אגרוֹף מוּצק על גב־חָטמי, סטירת כף־ידה על לחיִי – לא היה איכפּת לי. אדישותי הרגיזה אותה: היא אמרה: “אַ, כזה אתה?” – וידה אחזה בשׂערי ומשכה־זרקה את ראשי אחורנית וָמַטה; נאלצתי לכרוע על ברכי, והיא לחצה בכאב רב את ערפי וצוָארי בצבת מרפּקה הכּפוּף. אז הצצתי – וישר מעלי ראיתי פנים חיוורים ועינַים יוקדות; שיניה לא היו הדוּקוֹת, כאילו אמרה לנשכני; היא הרפתה משערי והניפה את ימינה למהלוּמה חדשה. קיסיה, כאחוּזת מחנק, גמגמה משהו ליד הדלת. לפני המכּה הסבה סנאית את ראשה אליה וקראה:

– הסתלקי – וָלא…

שמעתי דהרת קיסיה הנמלטת על נפשה. סנאית הניפה את ידה שוב. ואולם כעת צלחה עלי רוּח זרה; כעת שׂנאתיה, גל של מרי עלה בקרבי חשקתי להשפילה, להעליבה ויהי מה, ישר בפניה, שגחנוּ אל פני עד שחשתי בהבל־פיה, ישר בפניה הטחתי בלחש־זעם:

– זו אמת, אני אוהב אותך, ולא תעשי אתי ולא־כלום!

שוב עצמתי עינַי וחיכיתי למכה, תּמה כי היא מאחרת לבוא. הזרוע שהידקה מאחור את צוָארי, לחצה אותו עוד ביֶתֶר־כאב; נשימתי קשתה עלי. לפתע נעשה הבל־פיה על לחיִי יותר חם ויותר קרוב. אין זאת כי באמת אמרה לנשכני; מדרכה היה הדבר, ידעתי זאת; ושוב, מתוך שמחה שביאוּש, חזרתי בלחש על עלבוני: – זו אמת…

טעם מוזר מאוד היה לנשיכתה. היא לא היתה מכאיבה כפי שציפיתי – או שמא היה זה כאב ממין מיוחד. בהשקיפי אחורנית על הזמן ההוא, נאלץ אני להסיק, כי סנאית היתה מבוגרת הרבה מכפי שנותיה, נשיכתה ארכה לאין־קץ, דורות על דורות, חישבתי להחָנק. מתחילה היה סיגוף, ואולם אחר־כך, במידה דור רדף דור, חָלף הסיגוף ונותר משהו חדש – אך לא אדע לתאר מה טיבו. פתאום נגמר הדבר, הייתי חפשי. מאנתי לקום, ישבתי על הרצפה וכבשתי פני באיזה מעיל־ילדה, שנשר מן הקוֹלב. עוד רגע קט ארכה השתיקה. אחר־כך שמעתי שוב את קולה, ממרחק־מה, קול שָלֵו, קר ותקיף:

– אוי ואבוי לך אם תעשה זאת עוד פעם!

היא הלכה, ואני בכיתי על בזיוני ועל דברים רבים אחרים. קיסיה התגנבה אל על בהונות־רגליה וישבה לידי. היא התיפּחה, אך בו בזמן החליקה על ראשי וחזרה על דברי־ניחומים:

– אין דבר, הרי גם אתה הרבצת בה כהוגן.

היא ידעה כי אין זו אמת; אך אולי גם קיסיה היתה כבר אשה.

מבוא למסה על תולדות כת נשכחת

כאשר, בשבתנו יחד, קשרנו שיחה ארוכה למדי ומצאנו חן איש בעיני רעהו, לקח ממני המהנדס כרטיס-ביקוּר ועל כרטיסו-הוא רשם את כתבתוֹ באַרגנטינה: פלוני, בית-חרושת לבשר של אלמוני, סינסוֹמְבְּרָה. הרהרתי קצת ושאלתי:

– סינסוֹמבּרה? אֵי-שם ואֵי-פעם שמעתי את השם הזה. אזכור אפילו, כי היא נמצאת ברמת גראַן-צ’אַקו. אך דוקא לא-מכבר נזדמן לי לחטט במפּוֹת מפורטות מאד של אמריקה הדרוֹמית, ואת סינסוֹמבּרה, כמדוּמני, לא מצאתי. – אין זה אלא כפר קטן, – ענה לי, – וביתר –דיוּק: חֳרָבות, בית-החרושת שלנו ותריסר ביקתות ילידים. ואם שֵם זה מוכּר לאדוני, הרי הסיבה היא בודאי זו, שבאמצע המאה שעברה נחשב המחוז סינסוֹמבּרה כמעט לרפובּליקה עצמאית. וכפרנו היה לה לבירה.

קימטתי את מצחי ואימצתי את זכרוני אך לא העליתי מאוּמה. שאר המסוּבים באוהל-האוכל שלנו (שכחתי לסַפּר, כי הדבר היה במחנה, בימי פירוּק-הצבא, בקַנטַרה, על שפת תעלת-סואֶץ) לא שמעו בכלל את שמעה של סינסוֹמבּרה; רק אחת האחיות, אורחתו של הקוֹלוֹנל בנשפּיה עצוּבה זו של משחררי ארץ-הקודש המתפּזרים, נזכּרה אף היא:

– וכי אין זו אותה רפּוּבּליקה, שהיתה בה דת מוּזרה כל-כך ומנהגים משוּנים כאלה לגבי הנשים?

ואף כי לא הסמיקה בדבּרה, הוּרגש כי במקצת נבוֹכה.

– היא-היא – ענה המהנדס. – ואשר למנהגים הללו, איני מלמד עליהם זכוּת; אך אילו קם מקברו דוקטור בּיוֹרן דרוֹטנינגסוֹן והזכירני, מה הביאוֹ לידי הקמת כת זו – יתכן כי דתו לא היתה נראית בעינינו משוּנה כל כך.

כאן התחלנו להפציר בו כוּלנו: יסַפּר-נא בהרחבה, מה מנהגים היו אלה, ומי היה אותו דרוֹטנינגסוֹן, ומה טיבה של ריפובּליקה זו. על השאלה הראשונה מאֵן להשיב (האחות אִיימה עליו תחילה באצבע, והוא הרגיע אותה: כפקוּדתך, לא אספּר); וכן גם על השלישית, כי התשוּבה עליה הצריכה זמן רב; אבל את הדראַמה של ד"ר דרוֹטניגסוֹן, סיפר לנו. כמובן, לא אזכור עוד את הדברים כפי שיצאו מפיו, אך תכנם נחרת בזכרוני. אמסור אותו כאן במלים משלי, וַדאי בקצת שיבּוּשים, אך בכללו של דבר – זהו.

*

בּיורן דרוֹטנינגסוֹן היה כמעט בן-שלושים כאשר חלה באוּפּסַלה בטיפוּס והוּכנס לאחד מחדרי-החולים של המרפאה האוּניברסיטאית, שהוא עצמו עבד בה כרופא. וכאשר החלים, נתברר כי ארוּסתו חזרה בה, נישאה לאחד דֶני ויצאה עמו לפלֶנסבּורג. כעבור עוד שבוּע נודע לו, כי ביתם בפלנסבוּרג נשרף יחד עם חנוּת-בעלה על כל סחורותיה, והזוּג הצעיר צפוי לעוני ולחוסר-כל. הוא שלח לה סכוּם- כסף גדול “משוֹלח בלתי-ידוֹע”, ובעצמו יצא לשוַיץ לשם הבראה.

לפני צאתו ערכו חבריו לפקוּלטה סעודה לכבודו. הדבר היה בשנת 1849, המסע משוודיה לשוַיץ נחשב לפרידה רבתי, וכולם אהבוּהוּ מאד. וכיון שהיו אלה ידידים קרובים ביותר, וארוּסתו הקודמת נמנתה אף היא על חוּגם, וכל הרוֹמַן הזה, מתחילתו ועד הבגידה, עבר לעיני האנשים שנתכנסו באותו מעמד, לכן לא נהגו שם ביישנוּת יתרה ובנאוּמים של הכוס, ביחוּד בסיוּם המסיבה, נאמרו הרבה שבחים לאומץ-הרוח בו נשא את אסונו ולאדיבות בה הוסיף לדבר טובות על ארוּסתו-לשעבר.

בתשובתו למברכיו, הביע דוקטור דרוֹטנינגסוֹן בין השאר רעיון כזה, שהיה נועז בימים ההם לא רק באופסלה הקטנה שבקצה העולם:

– יבוא יום, ידידי, ודין אושר-הזוּלת יהיה בעיני כל אדם כדין כסף-הזוּלת בעינינו כיום. מה יעשה אדם הגון אם יפול לידו ארנק, השייך לאחר? יחזירו. ויהיה בעצמו דחוּק ככל אשר יהיה, יחזירו. והרי האושר חשוּב מן הכסף; והעיקר, קדוש הוּא. על כסף אפשר להתחייב, אפשר לחתום על שטר, ואזי – כבר שלי הוא הכסף ולא שלך; ואילו האושר, אף אם הבטחת לחלקוֹ עמי, נשאר שלך; ואם אחר-כך משך אותך לבך לצד אחר, חייב אני להחזיר לך את אָשרך בלי תלוּנה ובלי רוגז. יודע אני שלא כך חושבים הבריות לפי שעה; אך יבוא יום… – דוקטור – קראה אחת מנשי-הפרופיסורים, – וכי שולל אתה את הקנאה? – שולל – ענה בּיורן דרוֹטנינגסוֹן; וכיון שלָגם כמה כוסות, וכיוָן שהעולם עוד היה צעיר מאד בימים ההם, דפק, ליתר-שכנוּע, באגרופו על השולחן. שולל אני את הקנאה, שולל בבוּז ובשאט-נפש. הבינוּ אותי: לא על כך מקטרג אני, שיכאב לבו של אדם אם שמחתו נסתלקה ממנו. כמוּבן, יכאב; ואין כל טעם להתבייש בכאב זה. אני, כפי שרואים אתם, איני מתבייש. ואולם “לקנא” – פירוּשו לכאוב לא משוּם שהשמחה נסתלקה ממני אלא משום שנפלה בחלקו של אחר. את זאת אני דוחה בזעם. זוהי מחלה; זה – ליקוּי באחד התאים של מוחנוּ, ואני מקווה כי חָכמת-הרפוּאה, שכוּלנו עמלים בשירוּתה, עוד תמצא לו תרוּפה באחד הימים. ולא עוד, ידידי, אלא גרוּע מזה: לקנא – פירושו לא רק לדאוב אחרי האבדה, אלא במשך כל החיים לחזות את האבדה מראש ולטעום טעמה במחשבה-תחילה; לחטט בעיניך ובידיך, ולוּ גם בעיני-רוּח וידי-רוּח בלבד, בכל חדרי-חדריו של ביתך ושל לב-זוּלתך, ובכל מקום ומקום לחשוש לגנב נסתר; מן הבוקר עד הלילה לקיים שרוּת מגוּנה של בלש, שאפילו המשטרה לא תשלם לו את שכר-טרחתו. דוחה אני, דוחה בגועל-נפש.

אז החלו ויכוּחים, מבולבלים למדי, ואותה אשת-פרופיסור קראה לו “חָפשי” (בימים ההם היה בכינוי זה טעם-לפגם, אך היא לא נתכוונה להעליבו והוא לא נעלב); וחסידי השקפתו קראו ליריביהם: מעבידי-עבדים אתם, מקומכם ברוּסיה או בארצות-הברית! אך כל הדברים הללו נאמרו בדרכי שלום, אם כי ברעש גדול, וכך בילו המסוּבים כמעט עד חצות-הלילה, ואחר-כך נעלו ערדליים והלכו איש לביתו לישון.

*

ועל אגם לוּגאַנוֹ מצא דוקטור דרוֹטנינגסוֹן את האביב במלוא-לבלוּבו, מצא חדר נוח בבית-המלון, עם גזוזטרה ועם דבש לקפה-של-שחרית ואת הקוֹלוֹנל לאַראַמי עם בתו ג’יני, שהיתה אז בת 18.

המהנדס תאֵר אותה באזנינו תאוּר חַי עד-מאד, אך אינני מקבל עלי לחזור על דבריו. לבוּשי התקוּפה ההיא אינם נהירים לי כלל, וביחוד לא אזכוֹר, מה תסרוֹקת היתה אז לעלָמות, ובלעדי-זאת אין אתה יכול להעמיד פנים שראית את העלמה במוֹ-עיניך וזכוּר לך כל קו ותו בפניה. לדברי המהנדס – ופרט זה נשנה בכל הספרים על כת ה“אמוּנה ללא-ענן” ועל מדינת סינסוֹמבּרה – היו עיניה ושערותיה שחורות, אם כי לא היתה כאן שוּם תערובת של דם קריאוֹלי: גם קולונל לאַראַמי וגם אשתו היו צאצאים כשרים של מהגרים מאירלנד וסקוֹטלנד ולא היו בני-דרום אלא במוּבנה האמריקני של מלה זו, כי אחוּזתם המשפחתית נמצאה בוירג’יניה. מלבדה היו שייכים לקולונל לאַראַמי עוד שטחים עצומים במדינות-הדרום האחרות, וביחוד בארגנטינה, על אותה רמת גראַן-צ’אַקוֹ שכבר הזכרתיה. בדרך-כלל היה עשיר מופלג.

ואולם מבחינת האופי אוכל לתאר את בתו, מיס ג’יני, תאוּר מפורט למדי, כי רבות הרהרתי בה מאז, ואני משַוה אותה לנגד עיני בבהירות יתירה. זו היתה ילדה, שלא הוֹשחתה כלל לא על ידי העושר ולא על ידי היתמוּת (אמה מתה מיתה נוראה כשעמדה ג’יני בשנתה הששית) ואפילו לא על ידי חיי-הנדוּדים, שחיוּ היא ואביה זה למעלה מעשר שנים, ותמיד באירופה דוקא. שום מעלות מזהירות לא היו לה, היא לא קראה אלא מעט, ובכלל פטוּרוֹת היו הצעירות בזמנה ממצוַת קריאה שיש בה ממש. ואף- על- פי- כן היתה שנוּנה מאוד – לא מבחינת חידוּד או חריפוּת-לשון, כמובן, אלא מבחינת הערמוּמית החביבה והילדוּתית-למחצה ויצר-הצחוק. צחקה היא בכל הזדמנות וגם בלעדיה, וצחוקה היה לא רק מדבּק אלא גם יפה, וזה, כידוע, דבר יקר-מציאוּת. היא אהבה שעשוּעים מכל המינים, טיולים, טוּזיגים, ריקוּדים (אז לא נהגו לרקוד אלא אחת לחודש או אף למַטה מזה), רכיבה על סוס, אָהבה בלי חמידה מוּפרזת: אם לא נזדמן לה שוּם תענוּג כזה – לא היתה רוגזת, אך שמחה שמחה שלמה כל-אֵימַת שנפל הדבר בחלקה. היא היטיבה לשבת באוּכף לא פחות מן הקולונל עצמו, ואף בקליעה בציִד לא נפלה ממנו. בדרך-כלל יכלה לשמש מופת לנפש צעירה ובריאה לולא מכשול אחד, שבּיוֹרן דרוֹטניגסוֹן, כרופא הרגיש בו מיד. נקל היה לצערה, ממש כמו להצחיקה – אך לאחר-מכן קשה היה לבדח שוּב את דעתה. שרתה אותה ריבה אחת מאוֹבֶרן, שעברה אתם ממקום למקום זה שנים רבות. באחד הימים עשתה צעירה זו איזה מעשה, שעל-פי-צדק, לא היה בו כדי נימוּק לפיטוּרין, אך הוא העיד על קשיחוּת-לב, אנוכיות וכפיית-טובה. לאחר מקרה זה אי-אפשר היה להכיר את ג’יני שבוּע שלם. היא לא כעסה – היא פשוט שקעה במרה-שחורה: נעשתה מדוּכאה ואדישה, לא ברצון היתה יוצאת מחדרה, על השאלות השיבה לא מיד ובאפס-קול – כאילו היו אלה ראשוני ימי-אבל – ועל קבר יקר מאד. גם הקולונל לאַראַמי באותם הימים לא היה כתמול-שלשום.

בענין זה נתגלגלה בינו לבין דוקטור דרוֹטנינגסוֹן (הם בינתיים התקרבו מאוד זה לזה) שיחה, שהשוודי הצעיר מתחילה לא שׂם אליה לב, אך מאז זכר אותה תכופות. שניהם ישבו במרפסת מעל לאגם וסעדו פת-שחרית. ג’יני שכרגיל השכימה קוּם עם העפרונים, לא יצאה מחדרה. גם הקולונל המעיט באכילה על אף תוכחת הרופא ושידוּליו: הוא רק משך לפרקים בזקנקנו הלבן, הדומה למשוּלש חד ומארך מאד, ועל אף השעה המוּקדמת שתה משהו מתוק מגביע מיוּחד, צר וגבוה. את המשקה כינה “ג’וּליפּ” ואת זקנו “גוֹטי” בנגינה מלרע, כלומר תיישי, וברגעי בידוּח-הדעת היה טוען, כי מי שאינו שותה ג’וליפּ ואינו מצמיח “גוֹטי” לעולם לא יגיע למעלת קולונל בוירג’יניה. ואולם כעת לא היתה דעתו פנויה להלצות.

– הייתי מגרש כפריה זו, – אמר,– אך היכן אשיג אחרת, שתמצא מיד חן בעיני בתי? – סבור הייתי, – ענה דוקטור דרוֹטנינגסוֹן, – כי הגבירות האמריקניות עורכות את כל מסעיהן בלוית הכושיות שלהן. אומרים כי אלה הן מיטב-השפחות בעולם כולו, אף אם נשכח כי לפי חוקיכם בנות-עבדוּת הן. למה לא תזמינוּ איפא כושיה מוירג’יניה? בעוד שלושה-ארבעה חדשים תהיה כבר כאן.

על אף ידידוּתם, עדיין לא הוּזכרה המלה “כוּשי” בשיחותיהם. דוקטור דרוֹטניגסוֹן ידע מן העיתונים, כי זוהי שאלה כאוּבה במדינות-הדרום, וכאדם אדיב לא רצה לנגוע בה. ומיד ראה כי גם כעת לא כדאי היה לנגוע. הקולונל החזיק את גביעו: הגביע התבקע בידו, וה“ג’וּליפּ” הדָביק נשפך על פני המפה והמעיל. כל פניו של הקולונל רעדו בעוית מתוך התרגשות עצוּמה, אפילו שיניו נקשו בפיו. הוא הפליט בהתאמצות: “היה לא יהיה!”, קם ויצא, מבלי לנגב את מעילו ואף בלי התנצלוּת.

כעבור שבוע חלף הכל. ג’יני היתה שוב עליזה ושאננה, שלשתם הרבו לשוטט בהרים ולערוך טיוּלים ברכיבה ובשיט, נסעו לקוֹמוֹ ואל איזוֹלה בֶּלָה, ודוקטור דרוֹטנינגסוֹן התאהב כפי שלא אהב עוד מימיו, ובקולה של ג’יני, בדברה עמו, נשמעו נעימות חדשות.

*

סמוך לאותו זמן נפלה מריבה בין בּיוֹרן דרוֹטנינגסוֹן לאיזה אדון מיוּחס מאוסטריה. על מה רבו, לא איכפת; והשוודי היה בפשטות מרביץ בו באוסטרי, על אף כל חשיבותו, לוּלא היה באותו מעמד קולונל לאַראַמי. הוא מיד נקט גישה צבאית לָענין, מנע תגרת-ידים, והעסק נגמר בדו-קרב באקדחים. האוסטרי ירה ראשון והחטיא; ביוֹרן דרוֹטנינגסוֹן, שהיה מימי-נעוריו חבר, וזמן-מה גם נשיא, באגוּדת הקלָעים באוּפּסַלה, כיון את אקדחו שעה ארוכה – והחטיא אף הוא.

בדרך-שוּבם מלומבּרדיה לסטרֶזָה (בשוַיץ ראה השלטון דוּ-קרבות בעין רעה) גילה קולונל לאַראַמי התפעלות יתירה.

– כאשר כיון הלז את אקדוחו אליך, עמדת כג’נטלמן אמיתי, – אמר בהערצה. – ואל תחשוב, כי נעלם מעיני הדבר, שבכוָנה הרימוֹת את אקדחך כדי שֵש אצבעות מעל לראשו.

השוודי ענה:

– וכי היה עלי להרוג את הגולם הזה?

– לא אתוַכּח, אם כי אין דעתי כדעתך. אך הרי לא הראית אילו, כי יוֹרה אתה באויר! שלא להשפיל את היריב! ידידי הצעיר, אתה אחרון-האבירים עלי אדמות.

כאן שקע פתאום הזקן בהרהורים, שתק שעה ארוכה, אחר-כך אחז בלי-משׂים בידו של בּיורן דרוֹטנינגסוֹן ופתח בקול חרישי:

– אלמלי…

אך מיד נשתתתק ושוב נתכווצו פניו בעוית. משוּם-מה הבין הרופא, מה היה בדעתו לומר; ובהתרגשות, שוב מתוך מבוּכה וגמגוּם, הכריז, לקול רעש הגלגלים, באזני הקולונל, כי הוא אוהב את בתו ומבקש את ידה.

– חלילה וחס! ענה הקולונל בהתאמצות, ושיניו נקשו בפיו.

בּיורן דרוֹטנינגסוֹן היה מזוּעזע ומלא התמרמרות. אמנם מוּתר לסרב – אך כלוּם כך מסרבים?

– נאלץ אני לדרוש הסברה, קולונל, – אמר בקרירוּת והזדקף על מושבו, – כי נעימַת תשובתו של אדוני והמלה, שהוציא מפיו, עומדות בסתירה משוּנה למחמאות, שזה-עתה, אם כי על-לא-זכוּת בידי, שמעתי ממנו, כך מדברים רק עם נוכלים, שעיניהם לנדוּניה. ירשני-נא להבטיחו, כיא אין לי שום צורך בכספו ובקרקעותיו.

ידי הקולונל רעדו, והוא כיסה בהן את פניו. דוקטור דרוֹטנינגסוֹן דימה לשמוע כעין בכי חנוּק. מיד הצטער על שדיבר כל-כך קשות; אך בו בזמן תקף אותו איזה רגש-אֵימה – כאילו נקלע פתאום לעברי פי-תהוֹם, הִנה מידרדרות כבר אבנים מתחת לרגליו, עוד מעט – ויפול אל התהום גם הוא…בכל-זאת זכר את חובתו כרופא, לָפַת את כתפי הזקן והחל מרגיעו. עוד זמן רב בּלע הלז מחנק בגרונו וכבש את התרגשותו; לבסוף פתח את פיו, אך הגיד לא הרבה:

– סלח לי…אתה – הישר באדם, ובכל לבי רציתי…לא בך המניעה, לא בך…

אחרי-זאת החריש כל הדרך, כשהוא מביט הצדה ומושך בזקנקנו. משהגיעו עד פוֹרלֶצָה, אמר, בעודו מיסב את עיניו מבן-לויתו:

– אל תחשוב לי זאת לאי-נימוּס, אך הכרכרה עייפה אותי…אמשיך דרכי בסירה.

דוקטור דרוֹטנינגסוֹן הבין, כי ברצונו להשאר לבדו, הסיר את הכובע ועזר לקולונל לרדת.

– וכי…– פתח לפתע הקולונל, כשהוא מגמגם ואינו מוצא מלים בפיו, – וכי…לא היית מסכים לעזוב את שוַיץ? ביורן דרוֹטנינגסוֹן נתמלא משנה-כעס וענה בחריפות:

– לא.

– אך הגע-נא בעצמך, – התחיל לוחש באזניו הקולונל (אף כי הם דיברוּ אנגלית והרכּב לא יכול להבין ממילא), – הגע-נא בעצמך, הרי לא אוכל להסיעה מכאן כל עוד אתה כאן. הן בעיניך ראית, מה קשה עובר עליה כל צער, ואף אני אינני עיור, יודע אני, מה אתה בעיניה!..

בירון דרוֹטנינגסוֹן אמר בנחת:

– סבי היה איכּר, ולכן, כנראה, ישנם דקדוּקים ששׂגבוּ מבינתי. דבריו האחרונים של אדוני ניתנים רק לפירוש אחד: בתו אוהבת אותי גם-כן. לכן, אם-כי יִכבּד עלי מאד להמרות את רצונו, אצטרך להפקיד את גורלי בידי מיס וירג’יניה לאַראַמי. לא בימי-הבינַים אנו חיים; גם סמכוּיות-ההורים יש להן גבוּל.

ספק גניחה ספק נחרה פרצה מגרונו של הקולונל. הוא פנה בפסיעות מהירות אל המעגן, בדרך החזיר את פניו ואמר לרופא:

– הלילה, כאשר היא תעלה לחדרה…אספר לך…

*

בלילה, במרפּסת, הוא סיפר לשוודי הצעיר מעשה-זוָעה. מות אשתו, שקפצה לנהר, היה עוד הדף החיור ביותר באותו סיפוּר. אך כתום דבריו קם דוקטור דרוֹטנינגסוֹן, הזדקף מלא-קומתו ואמר:

– יאמין-נא, ידידי הקשיש, כי כאֵבו מצא הד נאמן בנפשי. אולם מה שדיברנו הבוקר אינו נוגע לכאן כל-עיקר. אני מבקש ממנו את יד בתו.

– יצאת מדעתך, אדוני, – ענה הקולונל, – הדבר לא ייתכן. אם נדיבוּת-לב היא זאת, הרי דוקא כבוד ביתי לא ירשני להסכים לקרבן כזה. ואף ג’יני שאינה יודעת מאומה – מאומה! – מלבד זכּרון עמוּם על דליקה וּמרד ומהלוּמה על ראשה, – אף ג’יני, לוּ ניחשה את האמת, לא היתה מסכימה לעולם.

– מיס וירג’יניה גם לא תדעֶנה לעולם, – הכריז בתקיפות הרופא. – ואין זו נדיבֹוּת-לב. אין הוא מבין לרוּחי, קולונל, – בני דורות שונים אנחנו. מה שנחשב, כנראה, לכתם טמא בעיניו – בפשטות אינו קיים בשבילי: כשם שאין בעולם שדים ורוּחות, כן גם דבר זה לא היה ולא נברא.

קולונל לאַראַמי הניד את ראשו בעצבוּת:

– כן, בני דורות שונים אנחנו – ולכן אני מכיר את החיים, ואתה, אדוני, לא תכירם. וגם את עצמך בודאי אינך מכיר. לא בגלל דבר ש“לא היה ולא נברא” נטשתי את מולדתי; לא בגלל דמיונות-שוא גזלתי מג’יני ומעצמי, אפילו בנכר, בית-קבע, לבל יהיו לנו שכנים, שאוּלי יגוּנב אל אָזנם באחד הימים שמץ מ…

– אני מבקש את יד בתו, קולונל, – ענה בּיוֹרן דרוֹטנינגסוֹן. – אנוּ, איכרי הגבוּל הנוֹרווגי, כולנו חושבים את עצמנו לבני-אצילים. שם-משפחתי פירוּשו “בן-מלכה”, ואמנם יש לנו במשפחה מסוֹרה כזו ומגילות-יחשׂ כאלה, אך מעולם עוד לא השתחוָה שום נסיך לפני כס-המלוּכה ביראת-כבוד כה רבה בבקשו יד בת-מלך כפי שאקוֹד בבקשי מלפניו להאיר את חיי בזכוּת נשגבה זו.

ג’נטלמנים מאנשי-הצבא במדינות הדרום של אמריקה, שכניהם הקרובים של הקריאוֹלים הספרדיים והצרפתיים, עוד חבבו בימים ההם מליצה מַרהיבת-אָזנַים. והקולונל, בזלגו דמעות-זקנה על כתפו הרחבה של השוודי, נעתר להפצרותיו.

*

להלָן אין במעשה זה, משך חמש שנים, שום מאורעות, שאפשר לספר עליהם בשמות-עצם ובפעלים פשוֹטים. על חמש השנים הללו יש לכתוב או ספר שלם או שורות-מספּר: אני בוחר בשניה משתי אלה, כי עיקר-הספר עוד לפנינו ואין זה אלא פתח-דבר.

אמנם מאורע פשוט אחד קרה בינתיים: סמוּך לאחר החתוּנה מת הקולונל והוריש את כל קרקעותיו בשני חלקי אמריקה לביוֹרן דרוֹטנינגסוֹן. ואולם השאר אינו פשוט כל-עיקר, ואיני יודע כיצד לפתוח בו: בפי המהנדס ההוא בקנטרה היה הכל בהיר בתכלית, אך את דבריו כצוּרתם שכחתי.

בקיצוּר, מתחילה היו וירג’יניה ובּיוֹרן מאוּשרים עד-אין סוף (כמעט שכתבתי “אושר ללא ענן” – אך לפי שעה מוּטב למחוק מלה זו); במהרה נולד להם בן. במלאת לו שנה, הם נסעו בקיץ לפיוֹרדים; ושם, בשבתה עם בעלה בצהרי יום חם על דשא החוף, מחאה וירג’יניה דרוֹטניגסוֹן כף אל כף, צחקה וקראה:

– אין כאָשרי, רבונו-של-עולם, אושר בלי שוּם ענן!

כאן שקעה בהרהורים, קימטה את מצחה כנזכרת במשהו ואמרה:

– “בלי ענן”…בספרדית זה “Sinsombra”. פתאום נזכרתי: בשחר-ילדוּתי היתה לי אומנת, וזה היה כינוּיִי בפיה: סינסוֹמבּרה. היא היטיבה לדבר ספרדית מאנגלית – היתה זו כּוּשיה מטכּסאַס. מוּזר שנזכרתי בה: מימַי לא זכרתיה.

לפתע חש בּיוֹרן דרוֹטניגסוֹן כעין סטירה על פניו, סטירה מוּחשית מאד, במלוא- כף-היד, במו-הפּנים; לבו כאילו נתרוקן כולו מדם, שיניו רעדו ונקשו פעמים אחדות כמִקוֹר.

ומן היום ההוא נשתנו פני-הדברים בביתם. הוא ידע לשלוט ברוּחוֹ, וזמן רב לא הרגישה אשתו ולא-כלום. אחר-כך הרגישה גם היא, כי ענן נטוּש ביניהם, אך תחילה התאמצה להעלים ממנו עין. אולי חשבה כי חָזקו עליו טרדות כהוּנתו (אז תפס כבר קתדרה באוּניברסיטה של אוּפּסַלה) וכי הוא מבקש בחשאי להתבודד – אך לא עלה על דעתה כי היא עצמה היתה לו לזרא. ואולם לאמיתו של דבר – היא היתה לו לזרא. בחדשים הראשונים היתה הרגשה זו תוקפת אותו לשעה קלה, ובין התקפה להתקפה היה שוכח הכל, שוכח עד כדי כך שלא חש אפילו מוּסר-כליות. אך לאט-לאט גבר התיעוּב (כי אכן היה זה תיעוּב, זו המילה ואין אחרת) והוא דבק בו מרגל עד קודקוד ושוב לא הרפּה ממנו. נדמה לו כי רגש זה ירדפנו אף בשנתו. כעת כבר יִסר את עצמו במרירוּת וברוגז, בייש את עצמו, קרא לעצמו בלש וכינוּיי-בוּז אחרים; התאמץ להכפיל ולשלש תשוּמת- לב וחיבה חיצונית לאשתו ואפילו זייף התפרצויות של תשוּקה. אך ההתחפּשות המתמדת העיקה עליו כל-כך שכעסו על עצמו נהפך עד-מהרה לכעס עליה, ולבסוף התחיל מאַבּד לפרקים את השליטה ברוּחו.

בשנת 1853 קיבּל חופשה ויצא לחדשים רבים לאמריקה, על מנת לסַייר, כביכול, את המטעים ולברר, כביכול, אם אפשר לשלח לחפשי את עבדיו (זה כבר, עוד בקבלו את הירושה, כתב על כך למנהל במקום, אלא שהלז ענה לו כי הכושים המשוּחררים לא ימצאו עבודה ויגוועו ברעב); אך לאמיתו של-דבר לא ביקש אלא לפרוש ממנה. לה אפילו לא הציע לנסוע; והיא, שכבר היתה נטוּלת-אומץ ומדוּכדכת תמיד, לא העיזה לבקש שיקחנה עמו. לאחר הפרידה נכמרו עד-מהרה געגועיו עליה, והוא שמח על כך בלבו והתאמץ להאמין כי הדיבוּק המביש כבר יצא ממנו.

תחילה נסע לגראַן-צ’אַקוֹ, ושם הלכו הדברים למישרים. אך לאחר-מכן ביקר באחוּזה של משפחת לאַראַמי בוירג’יניה, וכאן קרהו מקרה עגוֹם מאד. לא ידוֹע על מה, דוֹמַני, על התמהמהוּת-רגע בהרמת ממחטה שנשרה מידו, הוא היכה במגלב כושי צָעיר, אחד מטובי-האנשים במשק, משגיח על פועלים: היכה אותו ארוּכות וקשות, לעיני אותו מנהל עצמו, שעמו החליף מכתבים על שחרוּר עבדיו; וכל משק-המטעים, אשר זה עשר שנים לא היכו בו איש, פרט, אוּלי, לבעיטות מקריות, – כולו היה כמרקחה, ובריצ’מונד, במועדון המכוּבד ביותר, התחילו בעלי-אחוּזות אחרים– שהתפארו כבר אז, כי טובים חיי עבדיהם מחָיי פועלים בני-חורין בבּוֹסטוֹן – להתרחק ממנו.

בדרך-שובו גברו געגוּעיו על ג’יני כפלים; שוב דימה בנפשו כי היא כל חייו, כי מעכשיו תטהר קרבתה אל לבו ותבעֵר את כל סַפּחת-הטוּמאה הזאת, חסרת-השחר וכבדת-החטא. אך משראה אותה שוּב בנמל שטוֹקהוֹלם, שוּב ריטטו כל שרירי פניו, כפני אביה הקולונל בשעתו, ושיניו נקשו בפיו. זה לא היה עוד תיעוּב סתם אלא שנאה מלאת גועל. היא הביאה עמה את בנה והחזיקה אותו בידו. בּיוֹרן דרוֹטניגסוֹן חש רצון עז לקרוע את הילד מידה ולזעוק בקולי-קולות: אל תעיזי לנגוע בילדי– שקץ שכמותך! הוא נשָקה כמי שכפאו שד ושמח כי בדרכם הביתה ישב הילד בכרכרה בינו לבינה ואפילו פרוַת-אדרתה לא נגעה בכתפו.

הסוסים החסונים הביאוּם לפנות- ערב לאוּפּסַלה, ובביתם כבר חיכתה להם פת-ערבית. אך רוּח טובה לא היתה שרוּיה ביניהם בשבתם יחד אל השוּלחן, ואפילו המשרתים הרגישו בזאת ונעצבו אל לבם. הוא לא דיבּר אל אשתו, רק אמר לה בחיוך עקמוּמי: “בוירג’יניה למדתי לשתות ג’וּליפּ”, קרא למשרת והסביר כיצד להכין את התערובת. אחר כך הריק כוסות בזו אחר זו והתבסם עד-מהרה. כשהוּגש הקפה, אמר למשרת בקול עבה וכבד-דיבור של שיכור: “הב לי סיגרות”. וירג’יניה, כדי לפייסו קמעה, בעצמה הביאה סיגרות, הוציאה אחת והגישה לו. הוא עוד עצר כוח לקבל את הסיגרה מידה; בשארית רצונו תקע אותה בין שיניו; אך כאן ניתק משהו בקרבו, איזה נחשול פרץ למוחו, ובו ברגע, לעיני המשרת, הוא ירק את הסיגרה ארצה, וגם על הרצפה עוד בעט בה ברגלו. המשרת, איש בא-בימים ובעל-צורה, שישב בביתם זה חמש שנים, החויר, נעץ עיניו ברופא ומיד פנה עורף ויצא מן החדר.

וירג’יניה היכתה בשתי ידיה על ראשה וזעקה:

– למען מריה הקדושה, למען ילדנוּ, – מה עשיתי לך?

אז, בעמדו מוּלה, כשאגרופיו השיכורים שעוּנים על השולחן, סיפר לה את מה שגילה לו הקולונל באותו לילה על המרפסת בלוּגנאַנו: סיפר בפרטי-פרטים, בתוספות בדוּיות משלו, שבהיסח-הדעת עלו במחשבתו כאשר היה בוירג’יניה וראה בעיניו את המקומות והסביבה, בה התרחש הדבר לפני שמונה-עשרה שנה, בזמן מרידות-הכושים בשנת 1835. ובגבבו פרטים על פרטים, גסים, מיותרים, דמיוניים, חש אותה שמחה בהמית כאז, במטעים, בדוּש מַגלבו את גו הכושי המתפתל.

כאשר כילה את דבריו, קמה וירג’יניה, שפניה נפלו פלאים והכעירו בן-רגע גם לעין-זר, לוּ ראה אותה מישהו באותו מעמד (בעיני בעלה נראתה כעוּרה מבעוד בוקר), פרשה לקרן-זוית, כנמלטת מטבעת-האור, ולחשה בספקה את כפיה:

–…גם אמא…גם אנוכי…

– גם אמא,– אישר בקול עוקצני,– אך אמך, לפחות, השכילה לקפוץ לנהר, ואילו אַת נשארת בחיים; וכעת כל חיי – בּוֹץ, בּוֹץ כּוּשי שחור, הכל בּוץ: אַת, אני, קַלוֶרט (הם קראו לו בשם זה לכבוד אביה), כל הבית, כל מה שנגעה ידך, וירג’יניה. “וירג’ניה”…איזה שד היתל בהוריך בתתם לך את השם הזה? מדוע לא החלפת אותו?

– בּיוֹרן,– פתחה באפס- קול, כשראשה מתפתל מרוב-כאב, – אלוהים יְיַסרך– מה פשעי ומה חטאתי– הרי לא ידעתי– בעצמך אמרת, כי התעלפתי– הם הממוּ אותי– בת חמש הייתי…

הוּא פרץ בצחוק גס, רץ אליה ברגלים כושלות וירק בפניה. רק אז נתפכחוּ חוּשיו, אך לא ידע עוד מה יאמר ומה ידבר ונמלט מחדר-האוכל.

אחרי שקברו את וירג’יניה מחוּץ לגדר בית-העלמין, לקח דוֹקטוֹר דרוֹטנינגסוֹן את בנו­ ונטש את שוודיה לבלי-שוּב. כנדוֹד הקולונל לאַראַמי ובתו בשעתם, כך נדד כעת הוא עם ילדוֹ מארץ לארץ. אך בנדוּדיו הוא גם חשב הרבּה ולמד הרבה. הוא שמע הרצאות מפי סוֹציוֹלוֹגים (מלה זו כבר נכנסה אז לגדר-האָפנה) וחכמי-כלכלה מפוּרסמים; קרא את כל מה שנדפס בתקופה הסוֹערת ההיא בהלכוֹת המדינה והחברה. הוּא-הוא אותו “מנתּח סקאַנדינאַבי” שנכח לפי זכרונות לאַפראַג “כעֵד אילם ויחיד, מלבד בעלת הבית” בפגישה נשכּחת בין דישראֵלי למרכּס. פגישתם זו נתקימה בבּאַת, באנגליה, בבית הנסיכה טרוּבּצקאַיה, ועד אז “לא שמע הראשון מהם את שמעוֹ של השני”. נוֹשא ויכּוחָם (שעליו אף לאַפראַג מוסר את ניחוּשיו בלבד) היה דוקא אותו נושא עצמו, בו הגה בשנים הללו דוֹקטוֹר דרוֹטנינגסוֹן: מה עדיף לאנוֹשוּת– לחיות תחת שמַים בהירים של משטר חברוּתי אידיאַלי, או לחיות בין עננים וסערות? אך את כל אלה אספּר בפרוטרוט כאשר אֶגש לכתוב את קורותיה המלאות של כיתתוֹ ושל מדינת סינסוֹמבּרה – כמובן לא סתם מעשה-לקט מתוך זכרונותיו של דוֹקטוֹר דרוֹטנינגסוֹן ומספרו של פֶרנַנדֶס ומהדין-וחשבון של וַעדת המיתוֹדיסטים האמריקניים, אלא אחרת לגמרי, לפי דרכּי שלי.

ועוד יותר משלָמד מספרים ומהרצאות, למד האיש ממחשבותיו. הדיבּוּק יצא מקרבו לבלי-שוּב זה -מכּבר, עוד לפני אותו שחר כאשר ראה את פניה הסגוּלים של ג’יני בין קני-הסוּף של האגם הסתוי הקר. כעת הוּא אהב אותה שוּב, כאן בלוּגאַנוֹ ובסטרֶזה. והוא חשב: מה שהפכוֹ לחיה, מה שהוֹפך לחֹיה את הגבר בכלל, אינו אלא אחד הגילוּיים של תופעה כללית זו, אשר קנאה שמה. היא היא הענן העיקרי בשמי הפסיכוֹלוֹגיה העולמית. הרעב והעוֹני – אפשר לחסלם (מַרכּס התנבּא בנוֹכחוּתו כי הדבר יתגשם עוד לפני סוף המאה), ואילו הענן ישאֵר. אך מַהוּ שורש הקנאה? מהי ראשית זרע הרעל, ההוֹפך את הקירבה השׂמחה, הקדוֹשה בין בּיורן לוירג’יניה, בין אַמנוֹן לתמר לקאַריקאַטוּרה של פּרק מתוֹרת הקנין; ההוֹפך את האבּיר, שאַך אמש שר סרנַדה תחת החלוֹן, לבלָש ליד סדק-המנעוּל? במרכּז האָפנה הרוּחנית של זמנוֹ עמדוּ תוֹרוֹת-המַטריאַליסם. אין פלא כי גם המסקנה, שהגיע אליה, לבשה צורה מַטריאַליסטית-פשטנית.

כּת ה“אֶמוּנה-בלי-ענן” ((The Clodeness Gospel על חוּקי הנישׂוּאים שלה, נישׂוּאי “פּאַנטוֹגאַמיה”, וביחוּד על מנהגי-פּולחנה המשוּנים, אשר נגדם יצאו בקולות וברקים גם כוֹהני כל הדתות, גם הרופאים וגם כל אגוּדות הנשים, שרק אז החלוּ לצמוֹח– כת זו נוסדה בשנת 1857; המדינה סינסוֹמבּרה על רמת גראַן-צ’אַקו, שהיתה באמת עצמאית-למחצה, נוסדה כעבור שנה ונתפוררה רק בשנת 1871.

את הספרים העיקריים, שמתוֹכם אפשר לעמוד על קוֹרוֹת הניסוּי הסוֹציוֹלוֹגי המענין הזה, כבר ציינתי, אלא שכבר אין למצוא אותם בשוּק, וגם לא בספריוֹת, ואפילו לא במוּזיאוֹן הבריטי; והמַסה שלי לא במהרה תכּתב.

“וסיוֹבה” הוא ו. ו. לבּדינצב, שנתלה בשנת 1908 עם ששת חבריו בעוון התנקשות טרוריסטית, אשר אורגנה והוסגרה לשלטונות ע"י אזף.

באחד הימים באודיסה, בסוף הרביע השלישי של הכיתה החמישית, השאירוּ אותו ואותי יחד “בלי צהרים”, כלומר, לשבת בכיתה הריקה לאחר השיעורים. אותי– על אשר שכחתי להסתפּר; ואותו תפס בערב הקודם השמש טָרֶנטי סטאַוינוצ’ה בתיאטרון העירוני, בהצגת האוֹפּירה “רוֹבּרט בכור-שטן”, בלי רשיון בכתב, לא במדים ולמַרבּה-העווֹן– ביציע-העמידה.

רק בשנה ההיא עברתי לאותה גימנסיה ולא הכרתיו אלא מעט. כאן לראשונה נתקשרה שיחה בינינו. הוא אמר כי שמו וסֶיבוֹלוֹד; השם מצא חן בעינַי, ורק אז התבוננתי וראיתי, מה יפים היו פניו, נתבּרר לי כי הוא קרא הרבה ברוּסית ובצרפתית; הוא הִילל את אַנַטוֹל פראַנס, שאף את שמעו לא שמעתי, והירבּה לשאול על ניצשה.

– האם יש לך תכלית-חיים?– שאל.

– אין. ולך?

– אוהב אני שלושה דברים: אסטרוֹנוֹמיה, מוּסיקה ונשים. על אלה אחיה עד גיל שלושים.

– ואחר-כך?

הוא הצמיד את ידו לרקתו כלוחץ על ההדק והוסיף: “צ’יק”.

כבר אז ידעתי, כי דוקא כגון דא– קוראים לו ינקוּת, אך לא התוַכחתי. בשעתיים הללו התידדנוּ; ובמהרה התחלנו לבקר איש בבית רעהו. אביו היה חבר בית-הדין לערעוּרים. משפּחה הגוּנה, טובת-חינוּך, בלי פירכּוּסים; בני-דרום אמיתיים בתערובת-מה של דם פּוֹלני, ודומני, גם איטלקי.

בביתם לא היו מותרות, אך היו חפצים נאים. באחד הימים הראני וסיוֹבה את תמוּנתו, שצוּלמה אחרי נשף-מסכות, בדמות מַרקיז קטן חגוּר סַיף וחבוּש קפלט לבן: לא אוּכל לשכוח אֶת מראהו– להקת “העטלף” עצמה היתה מתגאה בבוּבת-חרסינה כזו. אך לאט-לאט התרוקן חדרו מרהיטים יפים ולָבש צוּרה של תא-נזירים: מיטת-ברזל, שולחן בעל יעוּד מטבחי מוּבהק, כסאות באותו סגנון עצמו, מדפים מעשה-ידיו, מלאֵי ספרי אַסטרוֹנוֹמיה, ועל השרפרף ערימה של מחברות תוי-נגינה. הפסנתר עמד, כמובן, בטרקלין, אך הוא אהב לעתים לקרוא את התוים בעיניו.

– מה אתך וסיוֹבה, התפַּשְטַנת, נספּחת לחסידי טוֹלסטוֹי?

– היינו שואלים את פיו.

את דבקוּתוֹ בתורת-טולסטוי היה מכחיש בו במקום על ידי הדלקת מקטרת. ואת ענין הפּשטנוּת – היה מסבּיר באורח מפתיע ביותר:

– אני מפוּנק מאוד, לא אוכל לחיות בלי קוֹמפוֹרט.

–?!

– קוֹמפוֹרט פירושו, שלא יתגלגל שוּם דבר מיוּתר תחת הרגליים…

הוא נכנס לאוּניברסיטה בנוֹבוֹרוֹסיסק, למחלקה האַסטרוֹנומית, ואני ביליתי את שנותי הסטוּדנטיות ברוֹמא. יום אחד קיבּלתי ממנו מאודיסה גלוּית-דוֹאר, נניח במרס: “אבוא ב-16 במאי, בשעה 4 ו-22 דקות אחה”צ: בית-נתיבוֹת טֶרמיני, רכּבת מפלוֹרנץ, רציף פּלוֹני. מברק לא אשלח– ביוקר".

שכחתי את הענין ולבית-הנתיבות לא הלכתי. ופתאום הוא הופיע אצלי בבּוֹרגוֹ, אילצני לחפש ולמצוא את הגלוּיה ההיא והראה כי היום בדיוּק 16 במאי והשעה– שש פּחות רבע.

– כיצד הגעת אלי? אפילו לא כל ילידי-המקום מעֵבר-הנהר יודעים, היכן סימטתי.

– פשוּט. בפּיאַצה טרמיני ישבתי בטראַם מספר כך וכך; הגעתי עד פוֹרוּם של טראַיאַנוּס, שם ירדתי, שׂכרתי חדר במלוֹן אַלבֶּרגוֹ דֶל-אַזינוֹ– חדר נחמד, עוד יותר אפל משלך; אחר-כך ישבתי בטראַם מספּר כך- וכך ונסעתי בחוּצוֹת בּוֹרגוֹ נוּאוֹבוֹ עד הפּינה הששית

הייתי מוּכּה תמהון:

– מנין לך מספרי הטראַמים וחוֹר נידח כזה כאַלבּרגוֹ דל-אַזינוֹ? לילה אחד הפצרתי בשוטרים מכּרים לספּחני לסיוּרם– אז סרנוּ גם ל“אזינוֹ”, המאַכסן אסירי-פרך לשעבר, הנתוּנים לפיקוּח המשטרה; אחרת גם אני לא הייתי מכיר אכסניה זו. וכיצד זה השׂכּלת לחַשב בדיוּק נמרץ כל-כך את היום והשעה והרציף?

הוא הסבּיר. אולי בעיני בן-אירופה אין בזה משום פּליאה: כך דרכם בכּל, בינוּאַר יזמינו מקום בקרון שינה לחודש יוּלי, כאילו ניתן לבשׂר-ודם לראות מראש את כל תהפוכות-העתיד. אך הרושם שעורר סיפוּרוֹ בלבי היה ממש כרושם גילוּייו האַסטרוֹנומיים בימי-נעוּרי, כאשר ישבנו בלילה בשׂדרה מוּל בית-העיריה, עינינו כלפי-מעלה, והוא, בהצביעו על “כסיל” ועל “נֵבל”, הסעיר את נפשי בבדוּתוֹת חוֹבקות-תבל של תורת-האיצטגנינים. תמיד חשבתי, כי שׂיא הישגיו של מוח-אנוש היא אמנוּת המאַרגן, הכשרון למצוא, לצרף ולשמור בזכרון שבעים ושבעה פרטים נפרדים ולהדביקם אחר-כך יחד בדבק של תכליתיוּת מדוּקדקת.

המעשה היה כך: אשתקד חישב ומצא כי עד סוף אַפּריל יחסוך בעבודת-הוֹראה מאתיים רוּבּל– והחליט שסכוּם זה צריך להספּיק ויהי-מה לסיוּר באיטליה, מוֶנציה עד ניאַפּול, יחד עם הוצאות-הדרך הלוך-ושוב. מיד שקע לשבוּעיים בלימוּד לוּחות-הזמנים של הרכבות והספינות ברחבי עולמנו. בירר כי יותר חסכוני להפליג מאודיסה עד גאַלאַץ, משוּם שבאניות הללו נותנים לסטוּדנטים הנחה מיוּחדת. חישב מראש את כל החניות בדרך. לקח מאביו בֶּדֶקֶר וערך רשימה, מה יש לראות בכל עיר וכמה זמן יש להקדיש לכך. מניאַפּול לאַמַלפי החליט ללכת ברגל– חיסכון ותענוג כאחד. בדרך-שוּבוֹ יגיע עד בּוּדאַפסט ומשם, על פני הדנוּבּה, יחזור ישר לאודיסה. במילאַנו ועוד בכמה מקומות יש אכסניות-לינה עירוניות הקרוּיות אַלבּרגוֹ דֶל-פּוֹפּוֹלוֹ…

– ניחא; אך אלבּרגו דֶל-אזינוֹ מנֵין?

– זאת קראתי בכַתּבתך על אותו סיוּר במשכנות החשוּדים והחלטתי: אכסניה מתאימה.

והוא הוסיף בגאוָה כי כבר סייר את ונציה, מילאַנו, פּיזה ופלוֹרנץ ולא חרג עדיין לא מתחוּם הזמן ולא מתחוּם התקציב.

ככה סייר גם את רוֹמא ועכשיו נסע לניאַפול. משם קבלתי ממנו גלוּיה: “התוַדעתי אל סטוּדנטים איטלקיים. בריות משוּנוֹת, יום-יום יצחצחו נעליהם, ואת המכנסים יפרשׂו בלילות מתחת למזרן, לשמור על קמט-הגיהוּץ”.

ככה גם שב לאודיסה, בדיוּק במועד הקבוּע, ושילם לעגלון את רבע-הרוּבּל האחרון. אלא שבינתיים היה לו כבר מראה חיצוני כזה, שבאניה מגאַלאַץ רצתה אשת-כומר רחמנית, לאחר שהרים לה את מטריָתה וחן-נעוּריו נגע עד לבה, להעניק לו מטבע בשכר טרחתו.

וככה– ספרו לי– תיכנן אחר-כך גם את ההתנקשוּיות: מתי יֵצא פלוני ממקום אלמוני, באיזו שעה בדיוּק יגיע לפינת נֶבסקי וּמוֹרסקאיה והיכן יעמוד כל אחד. רק אחת לא הביא בחשבון: בגידה.

*

מ-1901 החל ברוּסיה האביב.

נפגשתי עם וסיוֹבה תכופות אצל זמרית-אופּירה איטלקיה, שהוא קרא לה Mandorla (“שקד”)– כינוי זה דמה במקצת לשמה האמיתי. אִתה התגוֹררה אמה, מֵחמירה שבמַחמירות, שלא הניחה בדרך-כלל לבתה לצאת מן הבית בחברת גברים– אך עם “סיניוֹר אוֹזוַלדוֹ” התירה בחפץ-לב והסבירה לי:

– הוא “גַלַנטוּאוֹמוֹ” (ג’נטלמן). את ידו יגדֵע– ולא יִגע לרעה.

כאשר בטרקלינם, בסימטת-התיאטרון, היה מתכנס קהל חסידיה וחסידותיה (את מַנדוֹרלָה העריצו אצלנו– היא היתה זמרית גדולה ובכלל ילדה חביבה), הבריק וסיבוֹלוֹד בלבוּש מתוּרבּת– וברוב קלוּת, שנינה ועליזוּת פיזר לארבע הרוּחות הלצות באיטלקית ובצרפתית, ממש כטרזן חסר-דאגות מרחוב דה-ריבּאַס.

אך יום אחד, בגן העירוני, פגשתיו עם צעירה מסוּג אחר לגמרי. היא זכוּרה עוד לכוּלנו: כעוּרת-פּנים, לחָייִם כחוּשות, יקוד זועם בעינים, פקעת של שׂער חסר-צבע מהוּדקת על ערפּה, נזלת; מגבּעת-קש, שטוּחה כצלחת, עטוּרת סרט דהה; המגבעת היתה נשמטת פעם למצח, פעם לאָזנַים, ואז נהגה בעלתה להחזירה למקומה בדחיפת אצבע; נעלים בלוֹת ומאוּבּקוֹת, ואחת הלחצניות בצד החצאית לא-רכוּסה או קרוּעה. כעֵת כּלוּ בנות המין הזה מן העולם, אך באותם הימים הן הן שהפיצוּ את האביב.

וסיבוֹלוֹד הלך עמה לאורך השדרה, ידיו בכיסיו וכתפיו מוּרכנות, ודָרַך במלוֹא-שטחה של כף-הרגל ללא כפיפת-בּרך, הוא הילוּכוֹ מאז ומתמיד, שיכולנוּ להכירו ממרחק פּרסה, ושאַנדרייב ניסה לתארו ב“שבעת התלוּיים”. בכווצוֹ את גבּיניו הקשיב לשטף-דיבּורה המאוּמץ והכבוּש ולא הרגיש בי תחילה; וכאשר ראני, נד לי בראשו ופנה עמה הצדה.

אחר-כך אמר לי:

–חברה מַניה שמה. עשוּיה לבלי-חת; ודאי ימיה ספוּרים.

זה היה בפרוֹס השנה החדשה, בנשף-הסטוּדנטים, שנחשב באודיסה למאורע המהפכני הראשי בכל עונה ועונה. ישבנו ב“חדר המתים”, שדלתו היתה פתוּחה רק למהימנים. הוא הרים את כוסו.

– לחיי מי? – שאלתיו (בהמוּלה הכללית לא שמע איש את דברינוּ). – מַנדורלָה או מַניה?

– כמוּבן, מַניה, – ענה מיד. – אגב, נדמה לי כי סוֹניה שמה. לא איכפת. לחיי כוּלן.

– שמע-נא וסיוֹבה, מתוך “תכנית-החיים” שלך נשרה החוּליה השלישית. אז, בכּיתה, אמרת לי: אַסטרוֹנוֹמיה, מוּסיקה, נשים…

– נשרה, – אישר את דברי. – ובעצם לא היתה ולא נבראה. התפארוּת דרדקית. אך כעת יש ויש. כתוֹב: מספר ג’– מהפכה. זהו דבר הרבּה יותר מוסיקלי אפילו ממַנדוֹרלה ויותר אַסטרוֹנוֹמי מאַסטרוֹנוֹמיה עצמה.

*

לאחרונה נפגשנו כעבור שנה.

חזרתי אי-משם לאודיסה ונודע לי מבני-ביתי כי הוא גר כעת בבית אחד עמנוּ, ביום ישן את שנתו ואת הלילות עושה כימים על המצפּה.

הימים היו ימי-חירוּם. אחרי הפּצצה בקיטנת סטוֹליפּין, באִי-אַפּטֶקאַרסקי, הופיעו על הקירות ובעתונים מודעות על הקמת בתי-דין צבאיים.

בארץ שלטה ה“אוֹכראַנקה”; ואגב, לשכתה נמצאת בבית הסמוּך, וחצרננוּ, איכּר שחרחר בעל עינים נוקבות, שירת באוֹכראַנקה.

בערב, בשעה שלפי חשבוני כבר הקיץ וסיבוֹלוֹד משנתו, אך טרם יצא מן הבית, צלצלתי ליד דלתו.

הדירה היתה של מכריו, שנסעו מן העיר והעמידו את כל משק-הבית לרשוּתו. הוא נעל את כל החדרים ובעצמו הסתדר במטבח. שם קבע את מיטתו וסידר את ספריו, שם ישב, בישל וסעד, ואת הטרקלין היה פותח רק בשעה שמַניה או סוֹניה, מקוּשטת במגבעת-פרחים וחיוורת כסיד משכנוּת כה קרובה עם המוות, היתה מביאה לו בתיק, שעליו התנוצצה כתובת-זהב Musique, חבילה ארוּזה בזהירוּת יתירה, על מנת להחביאה עם בוא העת.

– וסיוֹבה, – אמרתי בחרדת לבי הקרתני,– הרי כאן בבית יש נשים וילדים.

– לא יקרה כלוּם– ענה בחיוּך מלא-בטחה, כשהוא מוריד נקניק מן האיצטבה. – אלא מאי, אם יבואו החוּשמים הללו לערוך חיפוש ויפרצו דלתות ובכלל לא ייזהרוּ לנפשם…דמם בראשם.

– אך הילדים?

הוא אמר:

– חביבי, אל תהיה אנין-דעת כל-כך. ממה נפשך: נחוּצה המהפכה או לא נחוצה? אם נחוּצה, אל תמנה את החרקים, אף אם הם הולכים על שתים.

החרשתי והתבוננתי, כיצד הוא עוסק במשק-הבית. הכל היה ערוּך ומחוּשב בידו, כל כלי ומכשיר הוּתקן במיוּחד כדי למעֵט בטרחה. הברז בכיוֹר חוּבּר בחוּטים אל וָו עבה: מנגנון מוּרכב, לא ירדתי למלוא-עמקו, אך העיקר היה זה: אם הסבת את הוָו ימינה– ייסגר הברז מאליו ברגע שתרפּה ממנו; ואם הסבת את הוָו שמאלה– יכול אתה ללכת, המים יוסיפו לזרום. ביעה-המטבח הוא נקב שני חורים ולידם התקין פחיות; בפחיות מזג מים, והמים הסתננו טיפין-טיפּין בשעה שטיאטא את מטבחו לבל יזדקק למטלית. בעציץ-הפרחים היתה האדמה מעורבת בחול לשם החשת ניקוי הסכינים והמזלגות. בשביל קפה היה לו ספל מיוחד מסוּג ה“בּוֹל” הצרפתי, שאמנם הוּבא מצרפת. הספּירט לפתיליה היה אצלו ממין מיוּחד שעד-אז לא שמעתי את קיוּמוֹ: בצוּרת קריש, חתוּך קוּביות קוּביות, והוא היה מעלה אותן במזלג. הגפרוּרים היו איטלקיים, עשוּיים דוֹנג, בקופסה עם רצוּעת-גוּמי ותמונה (זו, דומני, חולשה כללית של כל האיטלקים-לשעבר, וקשה להיפּטר ממנה). הוא כיבד אותי בנקניק מוֹרטַדֶלה ובגבינה קאַצ’וֹ-קאַבאַלוֹ, אשר אף לא כל איטלקי יכול להתגבר עליה. מתחת למעילו לבש חוּלצה בעלת גזירה מיוּחדת במינה (“בעצמי המצאתי והזמנתי”) – לא אזכור עוד מה היה יתרונה, אבל אז עוררה בי קנאה. אמרתי:

– הכל אצלך לא כמנהג הבריות, הכל מיוּחד משלך. נוצרת להיות אַנַרכיסט ולא אֶס-אָר.

– ושמא הסוֹציאַליזם כולו לא בא אלא לאַפשר לכל איש שיחיה על פי דרכו בטירה משלו? הרי מכבר אמרתי לך, כי חוֹבב-קוֹמפוֹרט אנוכי.

ואכן היה זה קומפורט, אך, לדעתי, היה בו יוצא-מן-הכלל אחד: בכל רחבי המטבח שרצוּ מקקים. לפני שהוא ערך את השולחן, הוריד אותם מעליו במברשת (כנראה, מיוחדת לכך) והשיא לי עצה לנשוֹב על כל פּרוּסת-לחם.

– זוהי מכּת הבית כולו, – אמרתי,– יש לנו אבקה. תרוּפה בדוּקה ומנוּסה– רצונך שאביא גם לך?

– ולמה להרעילם?– שאל, כשהוא נושב על פתו,– אין אנו מפריעים זה את זה.

עלה בדעתי, כי רק בסיפוּרי מוּסר-השכל מצוּיים דברים שכאלה: לפני עשר דקות בלבד– בלשון אחרת לגמרי דיבר על ה“חרקים”. הַקְבָּלוֹת ממין זה בספרוּת– תחבוּלה זולה הן: בשום פּנים לא הייתי כותב זאת, אלמלא זכרתי כי אמנם כן היה הדבר. בעת ובעונה אחת היה האיש גם חנוּן וגם אַכזר, ובעצמו לא הרגיש בכך.

– מרננים, כי חצרננו משרת באוֹכראַנקה,– אמרתי.

– כן, משרת. אך אנחנו ידידים. איש אינו מכוּבּד עליו כמוני.

התברר שגם כאן היתה לו שיטה משלו; לא מופרזת, לא עד כדי לחתום, למשל, על עתון “המאה השחורה”. אך מדי שבוּע בשבוּע שלחוּ לו מכתבים במעטפות משוּבּחות ועבות או איגרות חתוּמוֹת בחותם המצפּה של פּוּלקוֹבוֹ. הוא עשה הסכם עם החצרן, שישוּב הביתה בכל בוקר בשעה חמש, אך לא יוּכל לתת לו כל פעם חמש-עשרה פּרוּטוֹת– המשכורת אינה מַתירה: התפשרוּ על הענקה חדשית, לא שמנה ביותר, אך ראוּיה להתכּבּד, והוא סילק אותה במועדיה בדיקנוּת יתירה. לפעמים היה מתעכב לשיחה קלה, החצרן היה מקלל את בני-המרדוּת, והוא היה מתמודד במלוא-גופו ועונה בפיהוּק:

– כל זה בא להם מרוֹב-בטלה. ינַסוּ-נא לשבת לילה בבית-המצפּה!

כל-אֵימַת שבאה עלמה במגבּעת-פרחים ותיק “Musique” בידה, וצריך היה ממילא לפתוח את הטרקלין, היה מנצל את ההזדמנות ויושב אל הפסנתר לנגן את סוֹנַטת-הירחַ או אריה של לוֹהֶנגרין, קיצוּרוֹ-ל- דבר, משהו משעמם מאוד מנקוּדת-ראוּתו של החצרן. וכך רכש לעצמו בתא-השוער שֵם של צעיר רציני ובעל הליכות הגוּנוּת.

*

עוד פעם ביקרתי אצלו בלילה בבית-המצפה, בגן-אַלכּסנדר. נתבקשתי לבוא בשתים אחר חצות, לטפּס ולעבור את גדר-האבן הנמוּכה, להניס את הכלבים ולשרוק: הוא ישמע, יפתח את “הסדק המֶירידיונַלי” ויכניסני ישר לתוך הכיפה; אחרת, יהיה אנוּס להעיר את השומר.

לא לפני הלילה ההוא ולא אחריו לא ביקרתי במצפּה ולא ראיתי איצטגנין במלאכתו. לעולם לא אשכח אותו לילה. ודאי בשוּם מקום אחר בעולם אין חיקוּי מרהיב-עין כזה של סגנון ימי-הבינים: כיפּה, חושך, כלים מוּזרים, כוּרסה המצוּיֶדת בגלגלים משוּננים בדוֹמה לכסא-הענוּיים, ואדם פנים-אל-פנים עם המוּפלא ממנוּ. ביחוד אדם כמוהו, שידע למַצוֹת כל דמוּת מדמוּיותיו הרבות עד תומה. עד אז ראיתיו אצל “מַנדורלָה”, או ב“חדר המתים”, או על גג טירת המלאך הקדוש בבּוֹרגוֹ, בקיצוּר, בחזית העליזה של זירת-החיים, ותמיד השתוממתי, באיזו שלימוּת ללא-סייג מקבל הוא את כל אלה, אם כי היה בתפיסתו ניצוץ של הוּמוֹר ערמוּמי ועקשני, משהוּ משנינת ה“חוֹחוֹל”. בסדק צר ראיתי גם אפס-קצהו של תחוּם-חייו השני, המלא אכזריות ואימה. ושוּב תמהתי, באיזו שלימוּת, בלי שיוּר ובלי עקימת-חוטם, מקבל הוא את כל מוראיו. כאן היה תחוּם חייו השלישי: ושוב אותה השלימוּת, כאילוּ אין בתבל דבר מלבד הקור האינסופי השחור בו “נעשים ברוּם-רקיע מעשי-פּלאי-עולם”. הוא, כנראה, היה בקי במקצועו, שכּן דיבּר בביטחה ובלי חיפזון, אך לא מסַמכוּתי לשפּוֹט על כך; מה שהיה נהיר גם לי– כיצד דיבּר. לא כאמן, חלילה וחס; אלא כאדם בתוך שלו, כבן-בית באותה מרחביה שמעֵבר לתחומי הדימיון; כאחד המַסיקים ליד כבשני אש-הנצח; כוָתיק ורגיל, אשר בשבילו המדבּר השחור הזה של שלושת הממדים– ארץ-מכוֹרה היא, היקרה בלי מליצות וסנטימנטים, פּשוּט מיטב-המקום בעולם כוּלוֹ.

*

לפני עשרים שנה, בשעת ההכנות להתנקשוּת חשוּבה, נאסר בפּטרבּוּרג, יחד עם חבריו, אדם ושמו– לפי תעוּדת-הזהוּת– מַריוֹ קַלוינוֹ, דוֹמני מוֹרה-גימנסיה מפּוֹרטו-מַאוּריציוֹ. השוטרים ניחשו מיד כי הוא רוּסי, אם כי דיבּר איטלקית בלי שוּם פגם במבטא. הנספּח האיטלקי ביקר אצלו בבית-הסוהר ושאל, אם על הצירות להשתדל למענו. מַריוֹ קַלוינוֹ דחה כל עזרה, אך הודה לו– “grazie lo stesso”. רק שלושה ימים לפני שהוּמת הצליחו לברר מיהו.

באותם הימים ישבתי בחוץ-לארץ ואת הפרק האחרון הזה מעלילת-חייו מכיר אני רק מפי ידידנוּ המשוּתף, עתונאי פטרבּורגי, שלמד בשעתו עמנו יחד בגימנסיה. אני מוסר כאן את סיפּורו:

"באחד הערבים הלכתי ברחוב אַלכּסייֶבסקי. הרחוב היה ריק מאדם. לקראתי צעד גבר בעל קומה בינונית, שמנמן, מהוּדר בלבוּשו ולא-מוכּר לי לחלוּטין. אך בעברי על פניו הסבתי במקרה את ראשי ומאחור הכרתיו לפי הילוּכו. קראתי לו– הוא לא פנה לעֶברי. חזרתי על עקבותי להדביקו: לא היה שום ספק בלבי, הילוך שני כזה לא היה בכל רוּסיה. הוא עמד מלכת– ושוּב ראיתי לפנַי פנים זרים בהחלט, ממוצא-חוּץ מוּבהק, שׂפם מדוּשן-צבע וצילינדר.

"– וסיוֹבה, מה כל המַסקרד הזה?

"הוא הביט בי– ברחוב לא היה איש– ואמר כמעט בלחישה:

– אם הכרתני, הריני אבוּד, אך עד היום לא ירד לסודי שום איש.

”הרגעתי אותו: וכי רבים בפטרבוּרג אנשים, שישבו עמו שמונה שנים על ספסל אחד?

"כעבור ימים אחדים פגשתיו בלילה בריסטוֹראַן “וינה”. הוא הסב לשולחן עם כמה עתונאי-חוּץ. אל אחד מהם, האיטלקי גוידוֹ פּאַרדוֹ, התוַדעתי בשעתו על ידי וסיוֹבה עצמו, ואז היתה בינם קירבה יתירה. אך כעת גם פּאַרדוֹ בפירוש חשבו לסניוֹר קלוינוֹ מאיטליה. מעודי לא ראיתי שחקן כזה. פּאַרדוֹ הציגנו זה לזה, והוא קם, החוָה קידה, לחץ את ידי וחייך בסגנון נכרי כה מוּבהק, עד שלרגע נעור פּקפּוּק גם בלבי. הריסטוֹראַן היה מלא אנשים, שהכירוּהוּ קודם: איש מהם לא העיף בו מבט שני. זה לא היה איפּוּר, אלא פשוּט מין גלגוּל חדש, אשר לא זו בלבד שחוּשב ותוּכנן לכל פרטיו ודקדוקיו המיקרוֹסקוֹפּיים, אלא נבלע בעצם דמו.

"הוא בטח בהתחפשׂותו עד כדי כך שלא הסתתר כלל. היה מבקר, למשל, אצלי במערכת,– אך דיבר בלשון רצוּצה עד שהיינו נשארים לבדנו.

"לא חקרתיו, כמובן, לשם מה נזדקק לכל אלה. שיחותיו עמי נסבּוּ תמיד על נושאים חיצוניים. רק פעם אחת, לאחר שביקר במועצת-המדינה, אמר לי ממש בנעימה של איכר, הרואה לפניו חלקת-אדמה דשנה שטרם עברה עליה מחרשה, ואפילו נאנח:

"– כל המיניסטרים, כולם בשוּרה אחת, כמו בתערוכה. הוי, מה טוב היה להרביץ בהם בֵּיצוֹנת!…

"העירותי:– חלילה– דוקא באותו צד יושבת קבוצת אקדמאים, והבּיצוֹנת היתה מקפחת הרבה נפשות יקרות. הוא ענה:

"–מה לעשות? ההכרח לא יגוּנה.

"כאן התרתי לעצמי רמז אישי ואמרתי לו:

– הזהר וסיוֹבה, אל תיפול בפח.

"הוא צחק:

”– לא אפול. כעת עובדים אנו עם אדם, שבעינַי הוא גאון. הכל מצליח בידו. מלאכת מחשבת ממש!

“אחר-כך נודע לי, כי שם הגאון היה אַזֶף…”

בֵּיאוּרֵי מִלִּים

Massgebend – ( גרמנית ) קוֹבע.

סטרינדבּרג – סוֹפר שוֶדי.

Rue – ( צרפתית ) רחוֹב.

Onorevole – תואר של ציר-פּרלמנט באיטליה.

Ma che – ביטוי איטלקי, שפירושו כאן “אדרבּא”.

Santo diavolone – ( באיטלקית ) “בשד הקדוש”.

Couleur local – ( צרפתית ) גון מקוֹמי.

L’Amoureuse Trinite – ( צרפתית ) שלישיַת אהבים.

La Vierge et la Verge – הבתוּלה והשוֹט.

A la longue – ( צרפתית ) לאורך ימים.

Mio – ( איטלקית ) שלי.

“אוּלקוֹת” ו“סַנדוֹמירקוֹת” – סוגים של תבוּאה.

Aux armes,citoyens – ( צרפתית ) “לַנשק, אזרחים!”.

אונטי Avanti – ( איטלקית ) “קדימה” וגם “יבוא!”.

Migragna – ( איטלקית ) חסרוֹן-כּיס.

Cinque soldi – ( איטלקית ) חמישה סוֹלדים.

“מפיוזו” – מאנשי “מפיה”, אגודה טרוריסטית בסיציליה.

Dal muraglione del Pincio – ( באיטלקית ) מֵעל חוֹמת פינצ’ו.

“in vettura” – ( איטלקית ) “אל הקרון!”.

Parttenza – ( איטלקית ) יציאה לדרך.

טרַטוֹריה – פּוּנדק או מסעדה באיטליה.

A priori – ( לטינית ) מראש.
Cum beneficio inventarii – ( “ביתרון האינונטר” ) בחוק הירושה הרוֹמי זוהי נוסחת – הסתיגות של יורש, שלפיה הוא מסכים לקבל את הירושה רק אם מובטח לו מראש, על-פי רשימת החפצים ( אינוֶנטַר ), כי יהיה פטור מהפסד בקשר לחובות העזבון.

Illustre assemblea – ( איטלקית ) אסיפה רמה. Evviva la migragna – ( איטלקית ) יחי חסרוֹן-הכּיס!.

Abbasso la migragna – ( איטלקית ) בּוּז לחסרוֹן-הכּיס!.

Via – ( איטלקית ) רחוֹב, דרך.

Fiore di giglio – ( איטלקית ) פרח-חבצלת.

Мой костер в тумане светит – ( רוסית ) “מדורתי מאירה בערפל”.

Ergo – ( לטינית ) זאת אוֹמרת.

En regle – ( צרפתית ) בסדר.

ווֹ שטֶקט – ( גרמנית ) היכן תקוע?.

קַנטיטֶה נֶגליגאַבּל – סירוּס של "קנטיטה

נגליז’אַבּל ( צרפתית ) – כּמוּת מבוּטלת.

Modus loquendi – ( לטינית ) אוֹרַח דיבּוּר.

Pardon – ( צרפתית ) סליחה.

In partibus infidelium – ( לטינית ) בארצות הכּוֹפרים.

Sans patrie – ( צרפתית ) ללא מוֹלדת.

Gott bewahre – ( גרמנית ) חס וחלילה.

Un je ne sais quoi – ( צרפתית ) משהוּ בלתי –נתפס.

Voila des Boches – הנה בוּשים ( שם גנאי לגרמנים בפי הצרפתים ).

Unbefangen – ( גרמנית ) חפשי בהליכותיו.

Fesches Madel – ( בפי הוינאים ) בחוּרה נחמדה או אלגנטית.

Fideler Bursch – ( בפי הוינאים ) בחוּר עליז.

Savoir faire – ( צרפתית ) הידיעה, כיצד לבצע דברים.

Inter doctors – ( לטינית ) בין מוּמחים.

So lernt man die Leute kennen – ( גרמנית ) כך לוֹמדים להכּיר את הבּריוֹת.

Wiener Lederwaren – ( גרמנית ) תוצררת-עור וינאית.

Droit du Seigneur – ( צרפתית ) זכוּת השליט.

La chose – ( צרפתית ) הדבר ההוּא.

Honni soit – יֵבוֹש ויִכּלם.

Un beau geste – ( צרפתית ) ז’סטה יפה, מעשה-נדיבוּת.

“אוכרַנקה” – הבוֹלשת רוּסית בימי הצאַר.

“חוֹחוֹל” – כינוי לאוקראיני.

Grazie lo stesso – ( איטלקית ) “מכּל מקוֹם, תוֹדה”.

Ubi tu Caius, ibi ego Caia – ( לטינית ) אל אשר תלך אתה, קַיוּס, אלך גם אני, קַיָּה.

פּאַלאַצוֹ – ארמוֹן.

Kronprinz Franz-Ferdinand erschossen in Serajeewo – ( גרמנית ) יןרש- העצר פרנץ-פרדיננד נהרג ביריה בסַרַיֶבוֹ.

Excellenz – הוד מעלתו.

Piazza – ( איטלקית ) כּכּר-העיר.

Schlagende Verbindung – ( גרמנית ) אגוּדת – סטוּדנטים העוֹסקת בסיוּף.

“Mayflower” – שם האניה, שבה הגיעו לאמריקה הצפוֹנית ראשוני החלוצים מאירוֹפה.

מַסקוֹטה – סגוּלה למזל.

“ברויט און טרעהרען” וגו' – ( אידיש ) “לחם ודמעות אוֹכל ועל אבנים אישַן, ובלבד שאהיה תמיד אתך”.

Vieux beau – ( צרפתית ) “יפהפֶה זָקֵן”

Mon vieux – ניב-חיבּה צרפתי שתרגומו המלוּלי “יְשִׁישִׁי”.

לפני שנים רבּוֹת, בשוֹטטי בארץ־ישראל, התידדתי עם מוֹרה באחת המוֹשבוֹת. אגב שׂיחה סיפּר לי האיש, כי בכפר הערבי הסמוּך (ושמו עד כמה שאזכור, דאַניאַן) יש בית־ספר מוּפלא: שש כיתות, מַפּוֹת גיאוֹגרפיוֹת ומוֹרה מחניכי האוּניברסיטה “אַל־אַזהר” שבקהיר. הוא התכוֹנן מכּבר לראות את הפּלא הזה בעיניו. החלטנוּ ללכת יחד. שנינוּ לא ידענו את הדרך לדאַניאַן ואף לא מלה בערבית.

– אין דבר, – אמר ידידי, – מדריך־תוּרגמן יימצא לנו בין תלמידי.

בבוֹקר, כתוֹם הכנותינוּ, הוא פּנה אל הנער הראשוֹן שנזדמן לנוּ ושאל:

– היודע אתה את דרך לדאַניאַן?

הנער ענה:

– כמוּבן, יודע.

– המדבר אתה ערבית?

– כמוּבן, מדבּר.

הלכנוּ. נכנסתי בשיחה עם הנער, והוא מצא חן רב בעינַי. היתה בו איזו אדיבוּת טבעית, ואוּלי פשוּט לא מצא ענין בּנוּ – על כּל פּנים, לא היה פותח ראשון בשיחה; ואוּלם לשאלוֹת היה מחזיר תשובות פסוּקוֹת, כאדם שהשקפותיו נתגבּשו מכּבר ואינן טעוּנות שוּם תיקוּן ושינוּי. השם? אבינוֹעם. הגיל? בר־מצוָה בעוד כּמה שבוּעוֹת. היכן נולדת? בדרום־רוּסיה, יצא משם בעוֹדנו בן־שש. מה תהיה? איכּר בגליל (ברם, זו היתה אז האָפנה וחלוֹם־הכּל).

המוֹרה הרחיק קדימה ולא שמע את שיחתנוּ, לכן יכולתי להתּיר לעצמי סטיה מן הנימוּס הפּדגוֹגי: שאלתי את אבינוֹעם, אם בית־הספר מוצא חן בעיניו.

– לוֹמדים שם יותר מדי שטוּיוֹת, – ענה בקיצור נמרץ.

בשנים ההן כבר הירבּו לכתוב על כּך, שבתי־הספר בארץ מטפּחים שׂכלתנוּת יתירה בּדוֹר המתהווה. חשבתי איפוא כי גם הוא קלט שיחוֹת מסוּג זה, וכעת יתחיל להטיף באזנַי לקיצוּץ התכנית עד כדי השילוּש הידוּע “קרוֹא, ספוֹר וחַרוֹש”. אך התבּרר, כי הוא קיצוני עוד למעלה מזה וכי אין זו השפּעת השׂיחוֹת של המבוּגרים אלא מסקנה משלוֹ מתוך נסיון־החיים.

נסיון־החיים שעליו הסתּמך, נצטבּר עוד על שׂפת הדניפּר, בעיירה לֶפֶּטיחָה הגדולה. באחד הימים עסק שם בציד ראשָנים עם אחיו הבכוֹר מנדל, והנה התנפּלוּ עליהם פּרחחים מילידי־המקום. מתחילה לא היכּוּם ורק הבּיעוּ בהברה נמרצת אחת את דעתם השלילית על לאוּמיוּתם של הציידים הצעירים. האח הבכוֹר מנדל, חבר בחוּג “פרחי ציון”, לא נרתע ואישר, כי הריהוּ באמת בּן לאותו עם קצר־שם – ועל כך גאוָתו. אבל מנהיגם של הילדים־הילידים השיב:

– הז’ידים אינם עם.

את נימוּקיו של הגוֹי הצעיר מסר לי אבינוֹעם בזו הלשון:

– לוּ הייתם עם, הייתם יודעים לקלל בלשוֹנכם. הנה אנוֹכי רוּסי, ובכן מגדף אני רוּסית (וכאן הפליט מפיו מלים כאלוּ, שישמרנוּ האֵל – אין אבינוֹעם רוצה לצטט אותו פּסוּק כּצוּרתוֹ). נוּ, הגד אותו דבר בלשונכם!

מנדל לא ידע.

– ושנית, – אמר הגוֹי – לו הייתם עם, הייתם יוֹדעים “להחזיר עודף”. הנה אנוֹכי רוּסי, ובכן אתקע לך בפּרצוּף. (“ותקע”). ואתה יכול?

מנדל לא יכוֹל.

מאורע זה קבע איפוא אל היסוד לכל התכנית הפּדגוֹגית של אבינוֹעם. תורת־החשבון וכל היוצא בזה – שטוּיוֹת והבלים. על התלמיד לרכוֹש לעצמו רק שני ענפי־מדע:

– לדבּר עברית – ולהרבּיץ בפּרצוּף.

תוך כדי שיחה הגענו למקוֹם. בכניסה הקבילה את פּנינוּ וַעדה שלימה: המוֹרה מאַל־אַזהר בגלימה צחוֹרה, שֵיך שחוֹר־זקן והדוּר־צורה ועוד כּמה כּפריים, שנראו כאנשים מן הישוּב ובעלים־בּעמם. היחסים בין שני ענפיו של זרע־אברהם היוּ אז מצוּינים. חילוּפי־הבּרכוֹת ארכוּ כעשר דקוֹת. השיך, המוֹרה הצחוֹר וזקני־הכּפר שׂמחו מאד לאורחים, כלוֹמר לידידי ולי, כי לשלישי, לאבינוֹעם, איש לא שׂם לב, כמוּבן. הוא עמד עמידה צנוּעה, תירגם מה שתירגם, אך בדרך־כלל נחבּא אל הכּלים.

הוליכוּנו אל בית־הספר. שנים כּה רבּוֹת חלפוּ מאז – לא אזכוֹר עוד, מה היתה צוּרתו. אזכּור רק זאת, כי משוּם־מה, תחת סיוּר בכיתות, הוֹשיבוּנוּ בחצר, בצד־הצל; נתנו כּר כּרסני למוֹרה העברי וכר שני, שמנמן עוד יותר, לי (אבינועם, כמובן, לא זכה לכך). אחר־כּך הופיע מיחם, ביצים קשות, ושתי פּינכּאוֹת מלאוֹת רחט־לוּקוּם ערֵב – אחת בשביל המוֹרה העברי ואחת בשבילי (לאבינועם לא נתנוּ). נבוּכוֹתי במקצת: אז עדיין זכרתי את עצמי בגילוֹ של אבינוֹעם, וכל מעי המוּ לוֹ למסכּן; אמרתי להוֹשיט לוֹ את פינכּתי, אך ברגע זה נפגשו מבטינוּ והוא קרץ לי בסתר, כאילוּ רצה ללחוֹש:

– אין דבר, אַל תדאַג.

סוף־סוף, באמצע שתית־התה, הראוּנוּ גם את בית־הספר. הכיתה העליונה גוּיסה בה־בחצר, בחצי־גוֹרן עגוּלה, ועל הקרקע לרגלי נפרשׂה אותה המפּה הגיאוֹגרפית, אשר שמה הלך לפניה: הקיסרוּת העוֹתוֹמאנית בגודל־של־קיר, זרוּעה כתבוֹת ערביות. הכיתה היתה מוּרכבת משבעה בחוּרים, כבני חמש־עשרה למראה; עד כמה שאזכרם, היו אלה נערים גבהי־קומה ואף יפי־תואר, לולא הגרעֶנת בעיניהם. המורה הערבי פּנה אלי; לפי נעימת קולו ותנוּעות ידיו הבנתי כי הוא מציע לי את תפקיד הבּוֹחן; אמרתי כבר לוַתר על הכבוד לטובת ידידי המורה – אך ברגע זה נפגשו עינַי עם עיני אבינועם, והוא אמר, כמעט בלי תנועת שפתים:

– אתה מוּכרח: אתה אוֹרחוֹ של אוֹרח.

זו היתה תפיסה דקה מאד של הלכות־הנימוּסין, ועד היום לא עמדתי עדיין על כל נפתוּליה. ברם ידידי אף הוא ניענע בראשו ולכן נכנעתי ופתחתי מיד בפעוּלה. סקרתי בעינַים מחמירות את כל חצי־העיגוּל, הצבעתי על הקיצוני מימין ופקדתי על אבינוֹעם:

– שאַל את פיו, היכן על מפּה זו דמשק.

לעולם אַל ידבר אדם בלי מחשבה־תחילה. לוּ חשבתי, לא הייתי מציג קוּשיה מסוּכּנת כזו. ואולם הצג הצגתיה וכהרף־עין באתי בין־המצרים. הנער הערבי אמנם תקע את אצבעו באיזה עיגוּל, שמעליו התנוססה איזו כתובת באותיות ערביות; אך סוד האותיות הללו נסתר ממני, – והיכן נמצאת דמשק – על כך לא היתה לי כל דעה משלי אפילו בבחינת־המעבר מכתה ד' לכיתה ה'. באתי במבוּכה – אך ברגע זה שוּב נפגשו עינַי עם עיני אבינוֹעם, ושוּב כאילו קרץ לי בסתר, כאילו לחש לי לחישה חרישית – ואני חתכתי קשות, בקול קר ומפוּרזל של פסקנוֹת נמרצת ונחרצת:

– לא, זו איננה דמשק!

קראתי לתלמיד השני ושוּב פזלתי לצד אבינוֹעם: השני קלע אל המטרה. אחר־כך… ואוּלם אין טעם להאריך בסיפּוּר המעשה, שלא הוסיף לי כבוד כל־עיקר. קיצורו של המעשה, שבלי־משׂים, לאט־לאט, באדיבות, בלי פריצת־גדר, בלי חוּצפּה, דחק אבינוֹעם לקרן־זוית גם אותי וגם את מורו. הוא לא הציג שאלות בעצמו, חלילה וחס, כל הזמן היו עיניו תלויות בי והוא חיכה להוֹראותי הנאורות – אך את ההוֹראות הללו היה מקבל כנראה, באורח מַגנטי, והן נתגלגלו בפיו לשאלות וגזרי־דין, שעל טיבם לא היה לי שוּם מוּשג. מתחילה עוד הבחנתי, כי נישׂאים אנו בחלל־המדע על כנפי לוּח־הכפל, ואוּלם אחר־כך נתבלבלוּ כל היוצרות. נשאַר על כּנוֹ רק אבינוֹעם, השופט בין הגויים ומוכיח לעמים, וכוּלנו הקטנים והאפוּרים, מורים, תלמידים, שיכים וזקני־הכפר, נדחקנו אי־שם לקרן־זוית. כבחלוֹם ראיתי כי השיך והזקנים הביטו חליפות באבינוֹעם ואיש ברעהו והנידו תרבּוּשים או כּפיוֹת. ועוד חזיתי באותו חלום כי לפתע־פתאום ירד אי־מזה כּר בשביל אבינוֹעם ופינכּת ממתקים – אף היא בשביל אבינוֹעם. ולבסוף, בצאתנו, ליותה אותנו שוּב אותה הפּמליה וכל התלמידים עד קצה־הכפר – והשיך, שנפרד ברוב־כבוד מן המורה העברי וממני, כאילו היסס רגע – ונפרד ברוב־כבוד מאבינוֹעם.

בדרך־שוּבנו, כאשר רדף אבינוֹעם אחרי לטאה והתמהמה אי־שם מאחורינו, שאלתי את ידידי:

– מַהוּ אצלכם, תלמיד ראשון או בכלל עילוּי?

– זה? – אמר בנעימת בּוּז. – עצלן ככל הכנוּפיה שלי.

 *

מודה אני, כי יצא מתחת עטי סיפוּר שוֹביניסטי מוּבהק, הדומה למעשיה, כיצד צ’אַרלי צ’אַפּלין לבדו כיתר תריסר חיילים גרמנים. אך, ראשית, זוהי אמת לאמיתה, כך היה המעשה. ושנית, אין זה סיפּוּר שוביניסטי כלל ועיקר; כי בכל־זאת נשאר ספק בלבי, אם היה אבינועם עומד בבחינה בסעיף הראשי של תכניתו החינוכית – בסעיף ב'. וזה, אולי, העיקר.

במקור נקרא הסיפור “Мужичёк с ноготок”

א

ארבעה היינו בדרך; בני־לויתי היו פועלים צעירים מן החוָה־לדוּגמה בהרי הגליל התחתון. אמש דיברתי על־אודותם עם האַגרוֹנוֹם, מנהל החוָה; ואלה היו דבריו: “בתנאים המקומיים דומים כל הצעירים הללו מרוּסיה ומגליציה למכונות חקלאיות: טובים הם, אך יקרים ואינם שוים לכל נפש. ולא רק מבחינה זו, שהערבים עובדים ביתר־זול, אלא גם משוּם שנוחים הם להעלב – האיכר חייב להזהר בלשונו בדבּרוֹ עמם הרבה יותר מאשר עמי, למשל, אף כי אני – מנַהל. ואולם, כנגד כל אלה שקוּלה איכוּת עבודתם. יש בהם איזה צמאון מוּזר בעבודה; כאשר, למשל, יעקרו יבלית, נדמה לך כי זו גנדרנית צעירה מוֹרטת שערות המכעירות את ידה. מורגש כי כל קוץ ודרדר מרגיז אותם, מדריך מנוּחתם כפי שידריכו מנוּחתו של אדם פירוּרים במשכבו. וכן בכל דבר ודבר. אפשר לחשוב כי האדמה היא כבר שלהם. קנאים! קשה להסתדר עמהם, ולא כולם די חזקים לעמוד בעבודת־האדמה; אך מי שיסתגל אליהם, לא יתחרט על כך: גם הפסדו יצא בשכרו, וגם יהיה לו למי להשיא את בתו”.

להסתדר עמהם היה באמת לא כל־כך קל. ביחוּד יוצאי־רוסיה היו מביאים אתם את ריחו החריף של הלך־הרוּח המלחמתי משנת 1906, סמרוּ כקיפוד וגערו באיכר עוד לפני שהיתה לו שהוּת לגלות הליכות־שׂררה ותיאבון בעל־ביתי. בשעת שיחתי עם האַגרונום נכח איכר אחד, והוא אמנם לא הכחיש את מעלותיהם הטובות של הבחוּרים הללו, אך אישר מתוך אנחה: “כן, קשה להסתדר עמם” – וכראָיה לדבריו סיפּר על פועלו. הוא כינה אותו: “הפּרוֹלטרי שלי”. הפּרולטרי נכנס למשקו כשכיר־יום לפני שבוע ימים. עוד בערב הראשון, לאחר שנטל האיכר את ידיו ובירך על הלחם, פנה אל הפרולטרי ברצותו לתומו לגלגל עמו שיחה קלה ושאל:

– נוּ, בחור, הגידה לנו, בן איזה מפלגה אתה? פלונית או אלמונית?

וקרא בשמות שני ארגוּני הפועלים בארץ־ישראל. אך הפּרולטרי, צעיר כבן 20 מבּסרבּיה, הטיל בו מבט מלוּכסן, גמע כף מרק ו“חתך” בשלוה גמוּרה:

– וכי שואל אני אותך, מי אתה – גונב־סוסים או לא גונב־סוסים? מה איכפת לך מפלגתי?

ברם, אני הייתי לא איכר אלא עובר־אוֹרח, ובאותו זמן עוד יותר מרוּפּט וטלוּא מהם; לכן הסתדרתי עמם בלי קושי. ומלבד זאת, הלילה היה נהדר, הלבנה כמעט במילוּאה. החוָה נעלמה מעינינו זה־כבר, ובכל אשר השקפנו השתרעה לפנינו בתלי־תליה רמת־פּרא שוממה, ומאחריה – פסגות־הרים מכל ארבע הרוחות. הלכנוּ בחתחתי משעול עקלקל, עלינו וירדנו חליפות; עם מפנה אחד, אם זכרוני אינו מטעֵני, הבריקה הרחק למטה הכנרת וחזרה ונעלמה. בני־לויתי חדלוּ בפרסה השניה מלגדף את בעליהם ונתנו דרור לעלוּמיהם וחג לדמיונם בליל־פלאים זה. הם הזוּ הזיות בקול. זה מכבר יצאנו מתחוּמי הקרקע העברית, דרכנו על אדמת־זרים. והנה הם חלמוּ בהקיץ, מתי וכיצד ייגאֵל כל השטח הזה, ייבּנה חווֹת ומושבות, ייחרש וייזרע ביד עבריה. או־אז ישתרך כאן לא שביל עקלקל אלא כביש, ומשני צדדיו ישׂתרעו שדות וגנים, ולא טרשים צחיחים כעכשיו. טבריה הצחורה, על סמטאותיה הנפתלות, תהיה יפה כבובּה; ליד המעינות החמים יתנוססו בתי־מלון בני שבע קומות של קרית־מרפא חדישה, וכל הכנרת כולה, משני עבריה גם יחד, תשוּבּץ במסגרת רצוּפה של חוילות־הדר, פרדסים ומעגנים. מֶג’דל, מקום־מולדתה של מגדלינה, תיקרא שוּב מגדל, וספינות יפיפיות, כולן תכלת־לבן ועליהן כתבות עבריות, יורידו על מזחה הנאה תיירים וצליינים למאות. ובמקום חוַת־כנרת הקטנה תשתרע על חופי האגם והירדן מושבה שיתופית גדולה של פועלים, ואפילו מגרמניה עצמה יבואו סוציאַל־דמוֹקרטים לגליל התחתון להתפעל מפתרונה המוּצלח של הבעיה האַגראַרית.

עוד מפנה, ומרחוק נתגלה הר נהדר, עגול בתכלית. כאילו חתכו תפוח־זהב ענקי לרחבו והניחו חציו על הגבול בין נחלת יששכר לנחלת זבולון, וכל שאר הרי הסביבה נסוגו, נצטופפו ופינו מעגל רחב, לתת מקום לתבור היפהפה: כך בטבוּרה של כיכר פנויה מקימים כנסיה, תפארת העיר וגאוֹנה, ואוסרים לבנות בכיכר בנינים אחרים, כדי שמכל העברים יוכלו הבריות להזין עיניהם בהיכל באין־מפריע. למרגלות ההר משמאל הבהב ניצוץ־אור: זו היתה המושבה – מחוז חפצנו. וכאילו כל תינוקות המושבה הקיצו משנתם וקראו בבכי מר לאִמהות – כזה היה קול־היללה שנישא משם, כנראה מן ההר – יללת תנים בכיינית. הם התיפחו בלי כעס ורוגז, לא הצרידו את קולם כילד רע שפרץ מגדרו; הם בכוּ בשפל־קול, בלי התאמצות, כיתומים עלוּבים, אשר בין־כה־וכה אין שומע לקולם בארץ חרבה זו, אין מי שיריב את ריבם ויתבע את עלבונם; הם בכוּ סתם בשביל עצמם, בשביל הירח, בשביל המדבר. אחד היה פותח בקינה מיבבת קצרה ובעודו משתתק לאיטו, כבר נענה לו מפינת־חשכה אחרת קול שני ושלישי. דוֹמַני, לא פחות ממאה תנים ספדוּ באותו לילה על הגליל הנהדר והיתום. לשמע קולותיהם נדמה היה כי הם יצוּרים חביבים, משעשעים וחסרי־ישע עד כדי רחמנוּת, יצוּרים ביתיים, שנעים ללטפם ולטפל בהם, וקשה היה להאמין כי לאמיתו־של־דבר הם חיות ערוּמות, פחדניות ומתוֹעבות, הלהוּטות אחרי בשר־נבלות…

חברַי לדרך היו אנשים מנוּסים ולא שמו לב לתנים; הם דיברו על המושבה, שאליה הלכנו. בעצם, לא מושבה אלא מחנה צבאי. בסתיו ההוא נדד בסביבות התבוֹר שבט־בדוים פרוע אֶז־זְבֶּח, ולאנשי המושבה היו כבר פעמיים חילופי־יריות עם הבדוים הללו. בשבוּע שבעבר נהרג פועל אחד: יש אומרים כי השומרים הערביים התרשלו במקצת, ויש אומרים כי על השומרים הערביים עצמם אין לסמוך ביותר… בסופו של דבר נתכנסו הפועלים, נמלכוּ ביניהם והציעו למושבה לנַסות נסיון חדש: למַנות שומרים יהודים. כעת שלשה פועלים חסונים חמוּשי רובים מסיירים לילה־לילה סביב המושבה, ולפי שעה הכל בסדר. האיכרים מזוּינים, מחיפה הביאו שלשים רובים חדשים, ואקדחים יש אפילו לבחוּרות. הזאטוּטים ברחוב אינם משחקים כעת אלא במלחמה, והם כופים את המורה שיהיה להם למפקד. ואת המורה שלהם אתה מכיר? בן־חַיִל הוא. בשבוע שעבר חוזר הוא ברגל לבדו ממלחמיה ומעשן סיגריה, ופתאום מופיעים לקראתו שני פרשים בדוִים. ראוּהוּ, ירדוּ מסוּסיהם ומחכים, הוא מוסיף ללכת בדרכו. לאחר חילוּפי ברכת־שלום בערבית: מַרחבּה־מַרחבּתין, אומר לו הבּדוי הקדמי: “חוַג’ה, הב אש לסיגריתי!” זוהי פתיחה רגילה, נוּסחת־הקדמה לשוד בדוי. ואילו המורה שלף מכיסו אקדח גדול, הכניס לתוך קנהו את סיגריתו ועל מַגש שכזה תקע אותה ממש אל תחת אפו של הבדוי: הא לך אש! והדבר כל־כך מצא חן בעיני הבדוים עד כי שניהם החלוּ לצחוק, הביטו זה בזה, עלוּ לאיטם על סוּסיהם והמשיכו לאיטם את דרכם מתוֹך מנוד־ראש של דרך־ארץ.

שריקה ושעטת־סוסים נשמעה מלפנינו. עצרתי לרגע את צעדי, אך חברי הוסיפו לפסוע קדימה, ורק הקדמי הוריד מכתפו את רובהו. – “לא־כלום” – אמר לי: “אנו כבר על סף המושבה, וַדאי משלנו הם”. לאור הירח הצטיירו עמוּמות שני פרשים; אחד מהם קרא משהו בערבית, וחברי ענוּ באותה מלה עצמה, לא אזכור עוד את המלה, אך פירוּשה, כמדומני, “ידיד”. אם תפנה אל הבא לקראתך בקריאה זו והוא יענך “ידיד” סע־לך הלאה ובלב סמוּך ובטוּח: בדוי, החורש מזימות, יחריש ולא יענה כלל, אך לעולם לא ימלאֶנוּ לבו לרמות עובר־אורח בהתחפשו כידיד. עוד לא נשמע כזאת בגליל. כך טענוּ בני לויתי.

הפרשים קרבו אלינו בדהרה. ואכן, היו משלנו. האחד היה שומר, מן הנוטרים החדשים, והוא רכוּב על סוס כשרובה וחגורת־כדוּרים תלויים לו על כתפיו. השני, רכוּב על פרד, נראה בעיני כילד; ובאמת, לאחר שהתבוננו בו חברי, התפלאו פה אחד:

– איתמר, אתה מנַין? סֶנְדֶר, למה לקחת אותו עמך?

הגדול ענה בנעימה רטנוּנית:

– וכי לקח אותו מישהו? יצאתי לסיוּר, וכאשר הייתי כבר הרחק מעבר ל“בַּיַדֶר” (שם מקומי לגוֹרן) פתאום הדביקני. מה אעשה עמו? אם ירביצו בו כדור, דמו בראשו. והגרוע מכּל, כי הפּרד הוא של זיפֶרט; הכּילי הזה לא יחדל מגידוּפים שבוּע ימים.

הילד ענה בקול צלול – לפי קולו היה כבן 12, לפי קומתו אף למטה מזה:

– לא יעיז לגדף. יש לי זכוּת על הפּרד שלוֹ.

– איזו זכוּת?

– ומי בּחר לו את הפּרד? אנוֹכי. הפּלחים כמעט שכבר מכרוּ לוֹ פּגר זקן. וכי מבין הוא בין ימינו לשמאלו? ואני באותו זמן הייתי בטבריה – שם פתחו את גן־הילדים הראשוֹן ונסעתי לראות. הולך אני ברחוב ורוֹאה שמסַדרים את זיפרט. אוֹמר אני לוֹ: אדוני, אל תקנה את הפּרד הזה, קנה את ההוא. הוא שמע בקולי, וכעת שאלוּ־נא את פיו, כמה הוא שׂמח.

במבטאוֹ הזריז ניכּר היה יליד־הארץ. גם הפּועלים דיבּרוּ עברית צחה ושוֹטפת. אך בלשונו של הנער היתה גמישוּת נועזת, חמימוּת חיה, רשלנוּת־דיבּוּר אינטימית, פּשטוּת־ניבים חוּצפנית־מבדחת – כל מה שאי־אפשר לרכוש מתוך ספר־לימוּד. והוא גם ישב על פרדוֹ באותה צוּרה פשוּטה, בטוּחה ורשלנית, כּפי שדיבּר בלשונו. את פניו לא היטבתי לראות, אך בלבי חשבתי: זאטוּט חמוּד. המשכנוּ איפוא את דרכּנו, והפּרשים נלווּ אלינוּ. השומר רכב לאיטו, והנער לפרקים רכב לצדוֹ ופטפט עם הפועלים ולפרקים הדהיר את פרדו קדימה בזרזוֹ בקריאה: יאַללה!…

– הנה יש לך כבר מוֹרה־דרך, – אמר לי אחד הפועלים. – איתמר! התראה מחר לאדון את התבוֹר ואת עמק יזרעאל? האדון אינו תייר סתם, סוֹפר הוא.

– מה שם האדוֹן? – שאל הנער, וכאשר הודיעוּהוּ את שמי, ענה: – לא שמעתי. אך אלך עמוֹ בחפץ־לב.

נדבּרנוּ כי למחרת יבוא להעירני בשש בבוֹקר ונעלה לתבוֹר.

ב

אנו מטפּסים למעלה בקו ישר, ללא דרך, ונאחזים בעצים. המעלה בעצם אינוֹ קשה, ההר חָלָק, כמעט בלי זיזים, העצים מצטוֹפפים בשפע כמעט עד עצם הפסגה. אך הדרך חלקלקה מרוֹב עלים נרקבים, והעיקר, גילי איננו עוד כבימים ההם, כאשר בקלוּת כזאת, בקפיצות ממש, טיפּסתי על הרי אוֹבּרלַנד ליד בֶּרן. אם נסתּרבּלתי מדי ואם תּש במקצת כוֹח לבּי, על כל פנים נושם אני בכבדוּת וּפנַי לוֹהטים מהיצף־דם. לעוּמת זאת הוא, איתמר, אינו זוחל אלא חוֹמק כלטאה במעלה התלוּל, מקדימני מרחק רב וממתין לי, ודאי מתוך לגלוּג, וכאשר נדמה לוֹ כי באתי במיצר, הוא גוֹלש כבזק למַטה ובנעימת־חסוּת מוֹשיט לי את ידו הפעוּטה:

– יחזיק־נא אדוני בידי.

ועם כל אלה מפטפט הוא בלי־הרף. הנה מלמעלה, הנה אי־שם מן הצד, הנה על־ידִי מצלצל כפעמון גרונו הקטן, שאינו יודע ליאוּת, זורם בלי־חשׂך דיבּורו הזריז והנוצץ, והתבוֹר הזקן, אם לא טוּמטמוּ עוד חוּשיו, משתומם בודאי לשֵמע הלשון הזאת אחרי הפוּגה של עשרים דוֹר. גם אני משתוֹמם. זאטוּטים פּטפּטנים ראיתי לרוֹב, אך כאן לפנַי משהוּ מסוּג אחר. אין זה הטיפּוּס, הרגיל אצלנוּ, של ילד מתפּלסף, עז־פּנים, נטפּל כספּחת, עושה־העוָיוֹת ומעורר גוֹעל־נפש. זה פּשוּט בּרנש מנוּסה, פיקח ודבּרני, אלא גוּץ בקומתו. רעננוּתו הילדוּתית סמוּיה מעיני עצמוֹ ועל־כן לא יתבייש בּה ולא יסתירנה, והיא שוֹפעת מכּל הליכותיו ומן הטוֹן והקצב של פּטפּוּטוֹ, ואוּלם הוא באמת ראה הרבּה ושמע הרבּה, ורק בקושי עולה בידי לשסעוֹ בשאלוֹתי.

בן כמה הוא? בקרוּב בן שלש־עשרה, בר־מצוָה: בבית־הספר תיערך חגיגה גדולה והוא ישׂא דרשה על עזרא, שהוציא את הגולים מבּבל בימי המלך ארתּחשסתּא. ברשימת אנשי עזרא, שליווּהו בדרכּוֹ לארץ־ישראל, נמצא גם שמוֹ – איתמר. ושם אחותו – זימרה; ואחיו הקטן נקרא בשם נֵרי, כי נוֹלד בדיוּק בליל הנר הראשון לחנוּכּה. האם מוצאים חן בעיני האדוֹן השמות הארצישראליים? שם, אצלכם, כל השמות כל־כך משעממים, ישנים־נוֹשנים או בכלל זרים; אך בארץ־ישראל משתדלים לתת לתינוק שֵם, שישַׂמח את לבּוֹ כּל ימי חייו. הנה האַגרוֹנוֹם בראש־פּינה קרא לבתוֹ ירדנה, אדוני מבין? גם אם תסע אחר־כך ללמוֹד בפּאַריס כעלָמות אחרות, לא תשכח עוד את ארץ־ישראל לעולם.

עברנוּ מחצית־הדרך ואנו יושבים לנוּח. הוּא מסבּיר לי את הגיאוֹגרפיה הלאוּמית של הנוֹף המשׂתרע לעינינו: הנה שם נגמרת אדמת המושבה, משם והלאה – שׂדות הערבים, והנה החלקה ההיא שוּב שלנוּ, זהוּ גבוּל המושבה השכנה. וכאשר אצבּעוֹ משרטטת באויר את החַיִץ הערבי הזה, המפריד בין שתי המושבות, נשמע לרגע בקולו הצלוּל איזה צליל עמוּם, ובעיניו ועל מצחוֹ הבּוֹלט חוֹלפת הבּעה, שקשה לתפוֹס ולמסור אותה. והוא מסַפּר לי, כי איכּרי הגליל התחתוֹן הם עובדי־אדמה טובים, אמתיים, לא אותם המפוּנקים של ראשון־לציון ושל יהוּדה בכלל. כאן עובדים האיכּרים בשדה מן הבוקר עד השקיעה, הם יודעים לעבוד גם במכוֹנה וגם במחרשה ערבית. אדוני שׂם לב לחלקה ליד תעלה זו? שלוש מאות הדוּנם הללוּ נגאלוּ רק לפני שבוּעיים מידי הערבים – וכבר נוּקוּ מיבּלית וסוּקלוּ מאבנים. כמוּבן, לא את כל האבנים כדאי לסלק מן השׂדה; גם באבנים יש תועלת, במשך היום הן סופגות את החוֹם ואחר־כּך מחַממוֹת את הקרקע, שלא תהיה צוֹננת מדי בלילה. כן, האיכּרים כאן בני־חַיל, אבל עסק־בּיש הוא ענין הנשים, ביחוּד הבּנוֹת. את הבּחורה קשה מאד לסַגל אל המשק החלקאי. הבתים עומדים בלי גנים, ולא בכל חצר יש לוּל־עופות, ואילוּ הבחוּרות משתעממוֹת ורוֹגזוֹת. אבל אחותו זימרה אינה ממין זה, היא סידרה שוֹבך־יוֹנים, ואיזו ברכה בו בשביל המשק! היוֹנה – שלושת רבעי שנה אין צוֹרך להאכילה, היא מפרנסת את עצמה, ובינתיים פעמים לשבוּע עוֹלה צלי על שולחן המשפּחה. בשנה שעברה ביקרה כּאן גברת אחת, ואמרוּ שהיא רוצה ליסד משק־לדוּגמה עם גינה ולוּלי־עוֹפוֹת בשביל בנוֹת־האיכּרים. הלוַאי! אוּלי אז תחדלנה סוף־סוף להתגנדר בחוּצות המושבה על עקבים גבוֹהים. ואוּלם, את העקבים הכי־גבוֹהים אפשר למצוא ביהוּדה. אדוֹני כבר היה במושבות יהוּדה? איתמר מכּיר גם את השוֹמרוֹן וגם את יהוּדה. הוא, בעצם, גדל בפתח־תקוָה, ומשם הם היו מטיילים עם המורה עד קסטיניה בדרום ועד חדרה בצפון. הוא מגדיר בקיצור את אָפיה של כּל מושבה, אך בעיקר מנקוּדת־השקפתו המיוּחדת: בדוֹמה לסנדלר, המבדיל בין הבּריוֹת קודם־כּל לפי התנעוֹלת, הוא מניח ביסוד הערכותיו את ילדי כל מקום ומקום. חדרה – מוֹשבה נחמדה, היא מוּקפת כוּלה יער־איקליפּטוּס; עצי־איקליפּטוּס נטוּעים גם ברחובותיה ואפילו בחצרוֹת: עשו זאת בכָונה – עצי־האיקליפּטוּס מגרשים את הקדחת הצהוּבה – אך דוקא בגלל זה מפחדים שם הילדים לשׂחק בחוּצוֹת מכוּסי־העצים בשעות־ערב, הם ישובים בבית, ועל־כּן כאילו אין בהם רוּח־חיים. לעומת־זאת ילדי פתח־תקוה הם שוֹבבים נוראים. אבל שם יש צרה אחרת: אך יֶצאוּ מפּתח בית־הספר, מיד יתחילו לדבּר זה עם זה אידיש. יען כי שם, בפּתח־תקוה, יש כּמה שוֹטים זקנים, שטוענים כי חטא הוא להשתמש בלשוֹן־הקודש לשיחות־חוּלין, וכל המושבה מפחדת משוּם־מה מפני השוטים הזקנים האלה ושומעת בקולם. אבל הילדים הכי־טובים – במושבה רחובות. אלה בני־חַיִל בכלל וקנאים לעברית בפרט. בקיץ שעבר באה לרחובות גברת, נוֹאמת מאמריקה, ורצתה לקרוא הרצאה באידיש, ודוקא באוּלם בית־הספר, והילדים רצוּ כולם לשם, התחילו לרקוֹע ברגליהם והודיעוּ: בית־הספר שלנו הוא, ושוּם לשון מלבד לשוננוּ לא תישמע כאן! וכך, במחילה, יצאה הגברת ריקם. בחוּרים כארזים! איתמר מרוּצה מאד.

ובינתים הגענו כבר לראש התבור. עוד סיבוּבים אחדים בין אילו חוּרבוֹת – ואני נעצר כתקוּע, בפה פעוּר למחצה ועינים לטוּשות לרוָחה, ואיתמר, בקול חרישי, אך חגיגי, כמקיים טקס של הכרזת־שם לפני כּס־המלוּכה, מציג:

– עמק־יזרעאל.

את העמק אינני מקבל עלי לתאֵר. עיקר־חינה של ארץ־ישראל בעיני, שבשטחה הקטן כּוּנס יחד כל שלל־צוּרותיו הכביר של הטבע – הרים ואגמים ומישור וים. זוהי פּאַליטרה של קוֹנטראַסטים, ועמק־יזרעאל הוא אחת ממיטב פינותיה. המישור הארוך והחלק, מהלך 12 שעות־רכיבה מקצה לקצה, מוּקף הרים מכל עבריו, ומשום־כך מלא הוא נועם אינטימי מיוּחד, כעריסה עמוּקה, כביכול. עומד אני בקצה האחד, על פסגת התבוֹר, ואולי ברגע זה ניצב אחד מאחַי האלמונים שם, בקצה־עומקה של הפּרספּקטיבה הנפלאה, על ראש הכרמל, ומשקיף לעֶברי מעל לעמק־יזרעאל? מימין ומשמאל מקדירים גוּשי־סלע, מקצתם חשׂוּפים ומקצתם מכוּסי־יער, וזעיר־שם זעיר־שם דבקוּ בהם כתמים לבנים של ישוּבי־אדם. אחד מאלה, מן הגדולים שבהם – נצרת.

ואולם בן־לויתי אין דעתו פנוּיה לנצרת. שמוֹת אחרים עולים בזכרונו ועל לשונו. פה, בעצם המקום הזה, כינסה דבורה את צבאה, והם, עשרת אלפים איש, ירדוּ מכאן במוֹרד הזה, ושם, בפינת העמק בה מתפתל הקישוֹן, הסמוּי כרגע מעינינו, היכּוּ שוק על ירך את חילוֹתיו של יבין מלך כנען. איתמר יודע בדיוּק, כי לכנענים היו בקרב זה תשע מאות רכב־ברזל. הנה שם שמאלה מזה, שכנה צַעֲנַיִם, בה הרדימה והרגה יעל את שר־צבאם סיסרא. ושם, עוד יותר רחוק, רואה אדוני את השׂיאים האפלים הללו? אלה הרי הגלבוע. שם ניגפו שאוּל ובניו לפני פלישתים; וכאשר הגיעה בשורת מותם לאזני דוד, קרע את בגדיו וקילל את ההרים הללו קללה איוּמה: הרי הגלבוֹע, אַל טל ואַל מטר עליכם… האם לא משוּם זה קדרוּ כל־כך הפּסגות המקוּללות? ועוד ביתר־עומק, הרחק־הרחק, ליד הכרמל עצמו, היה אי־שם כרמו של נבוֹת, ושם־שם, בשדות יזרעאל הסמוּכים, אכלוּ הכלבים את בשר המלכה המרשעת איזבל.

הוא מסַפר ואני אינני גורע עין, אך לא מכרמו של נבוֹת אלא מפניו של איתמר; אני מביט ומקנא. מעולם לא ידעתי, לעולם לא אדע אותו רגש שלם, אוֹרגני, אחיד ויחיד של תחוּשת המולדת, בה נתמזג הכל, העבר עם ההוֹוה, האגדות עם התקווֹת, הפרטי עם ההיסטורי. לילד זה שייך כל שעל מאדמת עמק־יזרעאל, כל אַמה מאוּכלסת בשבילו דמוּיות חיות וקרובות, והוא משקיף על פני העמק בעיני בעל ותושב וָתיק, ועל כל צעד נד ראשו ניד־ברכה לזכרונות, כאילו הוא עצמו חיה את כל אלה. איזה כוח־אַנטיאוֹס נפלא הולך־ובשל ביצוּר קטן זה, הקשוּר באלף שרשים סמוּיים אל אדמת־קודש זו, איזה שׂגשׂוּג ופריחה עוד צפוּיים לכוח זה ומה נסים־ונפלאות עתיד הוא לחולל?

ופתאום משתנים פניו, בעיניו חולפת שוב אותה הבּעה, שקודם לא הספקתי לרדת לעומקה, ובקולו נשמע שוב אותו צליל־פתע עמוּם. – הה, אדוני, העמק הוא נהדר, אך לנוּ אין בו אף דוּנם אחד של אדמה גאוּלה. כל גוּשי־הבתים האלה – כפרים ערביים. אין אף דוּנם אחד, אדוני מבין, אף דוּנם אחד משלנו בעמק זה, שכל תהילתו קשוּרה בשמות גיבוֹרינו.

– אני מבין, – עונה אני חרש, ובאמת כעת הבינותי את הבעת־עיניו המוּזרה של בן־לויתי הקטן. זה צמא, צמא קדוש, מיוחד במינו, שנעקר זה־כבר מלב השבט הנע־ונד, היודע עדיין צמאון לחירות ואוּלי אף צמאון לשלטון, אך שכח את הצמא הטהור והנפלא לקרקע. את איתמר מענה הצמא לקרקע, ואני חש כי הוא קשה מנשוא, כי חיכּוֹ יבש מרוב־חמידה ואצבעותיו מתכווצוֹת לצבת מגירוּי־הכיבוּש למראה יפיו הלא־גאוּל של עמק זה. וגם אני מסיר עינַי מן הנער ומביט על עמק־יזרעאל, ופתאום הוא לובש בעיני־רוחי צוּרה חדשה, ואני מרגיש בעצמי, כיצד מתכווצוֹת לצבת אצבעותי הדרוּכות, אני חש יבוֹשת בפי, ובלבי בוקע ועולה משהו חדש, שלא ידעתי עד הנה…

– איתמר, איפה נוּכל לשתות מים? גרוני ניחר מצמא…

– נלך למנזר, שם יתנוּ לנו מים.

לפני המנזר רחבה גדולה: אם זכרוני אינו מטעני, היא רצוּפה אבנים, כי השמש לוהטת בה ביתר־שׂאת. ליד הדלת הפתוּחה, המובילה ישר לתוך אוּלם־אוכל גדול, יושב נזיר עוּל־ימים, לבושו חוּם, בּרדסו מוּרד ומתניו חגוּרים חבל. כשאנו ניגשים אליו, הוא קם באדיבות, מקשיב לבקשתי על מי־סוּכר בלימוֹן ויוצא מתוך קידה קלה. השמש לוהטת, הדלת פתוחה, באוּלם הריק צל וצינה משיבת־נפש. איתמר נכנס בנחת ובביטחה, יושב על הספסל ומסיר בלי חפזון את כובעו האפוֹר מעל ראשו. אני נכנס אחריו ותוך־כדי־המתנה משוטט אני באוּלם, מנפנף כובעי מעשה־מניפה ומתבונן בתמוּנות זולות על הקיר, המציגות מראות־נוף של הארץ הקדושה ואוּלי גם מאורעות מכתבי־הקודש.

מה רצונכם? – שואל בצרפתית קול תקיף. בדלת עומד נזיר בא־בימים, בעל צוּרה חשוּבה ותנועות בטוּחות, כנראה מראשי המנזר. אני מחוה לו קידה ומסביר, כי ביקשנו מים בלימון ומחכים להם. הוא אינו מחזיר קידה ופוסק בהצביעו על הדלת:

– תוכלו לחכות שם, בחצר.

אני נבוך וּוַדאי גם מסמיק. – נלך, – אומר אני לאיתמר, ואנו יוצאים שוּב לכבשן־השמש. פי מפליט על־כרחי:

– לוּלא צמאתי כל־כך, הייתי יורק והולך מכאן.

איתמר מושך בכתפיו כאומר:

– אכן מצאת למי לשים לב!

ופתאום תופס אני ומפענח את המבט, בו הוא סוקר את האוּלם ואת החצר ואת הנזיר החשוּב, ואת כל קן־האבן הזה של הכוח הזר, המתנוסס על עצם ראש התבור. אכן, גם מבט כזה לא ראיתי מעודי. לא מבט של שנאה פחדנית ומתרפסת־למחצה, השלוּח מעיני מגורש אל מגָרשיו, בעלי הכניסה האסוּרה; ולא מבט של חמת־אין־אוֹנים או של רגש כבוד מחוּלל או של רוגז. אלא מבט מלא זעם קר ובוּז־שבביטחה, מבט של בּנאי, הנתקל במכשול שטרם סוּלק, מבט של חוטב־עצים, המודד בטביעת־עינו את העץ העומד להיכרת, מבט של כובש, ולמעלה מזה: של בעל־בית.

במקור האנגלי כתוב בראש כתב־היד

השם: צרי־הגלעד, גנצרי, אמנון ותמר – עלילה גלילית

פתיחה: לפני שנים מספר

1.

מראה טבריה וים־כנרת.

2.

על חוף־הכנרת בּוֹנה אַמנון, נער כבן 13, סירת־מפרש קטנה. מזמן לזמן הוא עוצם את עיניו ומרחרח את ריחות הסביבה:

פרחים במוֹרד הגבעה,

עשב,

מדוּרה במחנה,

בצל ושוּם במטבח…

3.

בית סֶויליאַנוֹ, יהודי ספרדי, סוחר בטבריה.

אשת סויליאַנוֹ: חניכת “אַליאַנס” עם שמץ “פּאַריסיוּת” נוסח לֵבַנט.

סבתא (מצד האם), עודנה לבוּשה בסגנוֹן ספרדי ישן.

תמר, בתו של סויליאַנוֹ, בת 10–11.

מכתב מאחיו של סויליאַנוֹ, סוחר עשיר בטרייֶסט:

“למה לא תשלחוּ את תמר אלינו, שתתחנך כאן?”

הכל מביטים בתמר.

תחת כל תשוּבה היא מעקמת חָטמה וקופצת החוּצה.

האֵם (בקריצת־עין) “הלכה להמלך בארוּסה הקטן”.

4.

החוֹף.

אמנון מסיים את התקנת סירתו. תמר ניגשת אליו.

תמר. (בעקימת אַף) “היא מכוערת. זו של הרופא הסקוֹטי הרבה יותר יפה. מדוּע תתעקש תמיד לבנות את הכל בידיך?”

אמנון. “וכי אין זו חובתי לבנות את הכל בשביל שנינו?”

תמר. “גם בשבילי?”

אמנון. “ודאי. אבא סיפר לנו: ברוֹמא, כאשר נישאה נערה לאיש, היתה חייבת לוֹמר לבעלה: Ubi tu Caius,ibi ego Caia.”¹

תמר. “אינך בעלי, ואני שׂוֹנאת את הלטינית שלך ואת סירתך”.

בו בזמן היא נכנסת לסירה. הוא דוחף במשוֹט את סירתו מן החוף.

5.

על פני הכינרת. אמנון עוצם את עיניו ומוֹנה לה את כל ריחות הסביבה.

סירה טעוֹנת אבטיחים.

עזי בּדוים במרעה.

עץ מימוֹזה במלוא פריחתו…

תמר. “נוצרת להיות מוכר־בשׂמים”.

אמנון. “אני אקים בית־חרושת לבשׂמים. כבר בחרתי את המקום. הנה שם –”

(מראה־נוף של מגדל)

אמנון. “ושמו יהיה גן־צרי”.

תמר שותקת.

אמנון. אין זה מוצא חן בעינַיִך?"

תמר. “לא. דוֹד רפאל ודוֹדה קרלוֹטה מזמינים אותי לטרייסט ואני אהיה גברת חשוּבה ויפה”.

ברגע זה מופיעה סירתו המשוּכללת של הרופא הסקוֹטי. גברות צעירות ונערות, כוּלן בשמלות־חג, יושבות תחת סככה. אחת מהן קוֹראת לתמר.

תמר. “לאן?”

אחת הנערות. “אנו מפליגות לטבּחה”.

תמר. “המוּתר להצטרף?”

מתוך מבט־של־זלזול באמנון היא מטפּסת ועוברת לסירה השניה ואומרת לו מעֵבר לכתפה:

“כאשר יהיו בשׂמיך מוּכנים, אקנה ממך צלוֹחית, שלא תבכּה”.

6.

אמנון חוצה את הכנרת לעבר־הירדן המזרחי, קושר את הסירה ומשוטט בגבעות.

מדבּר־סלעים במזרח־הירדן.

לפתע זוקף אמנון את ראשו ומאזין.

[חוֹל טוֹבעני. סוּס צעיר שוקע בחולות ומשמיע קולות־יאוּש].

אמנון מוצא את המקום. מתוך סכּנה לחייו הוא תופס ברסן הסוּס וקושרו אל סלע. עושה מדוּרה מענפים יבשים ומאוֹתת שלש פעמים איתוּת־עשן (מכסה את האש במעילו ומסיר את המעיל חליפות).

קבוּצת פּרשים בּדוים מחפּשׂת את הסוס. הם מצילים אותו ולוקחים עמם את הנער שאפסו כוחותיו.

7.

אהלו של השייך. תצלוּם מקרוּב: השייך עוֹקבּה אל־עג’לוּני.

השייך. “הצלת את סייחי האהוּב. זוהי חיה אצילה ואתה נער אציל. מעתה תהיה לי לבן ולידיד כל ימי חיי”.

אמנון, בשבטו על שטיחים, שם לב למפּה גיאוגרפית גדולה גלוּלה למחצה.

השייך. “זה אחד מגדולי־אוצרותי. הוא יפה מכּל התמוּנות שבבתיכם – כי זוהי תמוּנה של מיטב יצירת הבּוֹרא – האדמה”.

אמנון. “השעה מאוחרת, אבא ויוכבד חרדים ודאי לשלומי”.

לפני צאתו, מוֹשיט לו השייך מֶדַליוֹן עתיק, יקר־מציאוּת, הצופן בתוכו פרח.

השייך. “זהו פרח נדיר, אך מכּיר אני חבל בג’בּל ג’ילעד, בו מצוּי הוא בשפע. לריחוֹ – סגוּלת־קסם. תנהוּ לנפש אהוּבה – ושוב לא תשכח אותך לעולם”.

8.

ביתו של אמנון. האב, דוֹקטוֹר גוּר־ארי, אלמן זקן, מלא דאגה להעדרו של הנער. יוכבד שפחתו, תימניה זקנה, מביעה חרדה גלוּיה.

בדוים מביאים את אמנון הביתה. העומד בראשם, בן השייך, אומר לרופא:

“אבי שולח לך ברכתו שלום. הוא אומר: ישמעאל וישראל אחים הם – מה רעה צפוּיה לנער בארץ־אחים?”

הם יוצאים.

יוכבד מציעה משכב לאמנון; בשוּבה אל הרופא, היא אומרת בתקיפוּת:

“תן לי דינר־זהב”.

היא עצמה מוציאה מארנק ישן מדז’ידי של כסף ומשלשלת את שני המטבעות לקופסה הכחוּלה על מדף־הכּיריים.

9.

חדרו של אמנון. בכל מקום צלוֹחיוֹת חתומות ובהן עלי־פרחים בכוֹהל. ספרי חימיה וטוֹכּסיקוֹלוֹגיה בצרפתית ובגרמנית.

הוא ממלא וסוגר צלוֹחית חדשה.

אחר־כך הוא פותח את המדליון של השייך, מוציא את הפּרח, מעיף מבט על צלוחית ריקה – אך חוזר בו ממחשבתו וסוגר את הפרח שוּב בתוך התכשיט.

10.

כעבור ימים אחדים. חדרו של דוקטור גוּר־ארי. הרופא ליד שולחנו, יוכבד מנקה את החלון.

יוכבד. “הנה באה הכּלה הקטנה שלנו עם אמה”.

נכנסות גב' סויליאַנוֹ ותמר, להפּרד.

יוכבד. “חתנך בחצר, חביבתי”.

תמר מעקמת חטמה כרגיל והולכת לחצר.

אמנון, בסינר מרוּפּט, בּוֹנה מדרגות־עץ פּשוּטות.

תמר (בבוּז) “כל נגר היה מיטיב לעשות זאת ממך – אך אתה מתעקש לבנות הכל בידיך”.

הוא אינו משיב; שניהם עצוּרים וקרירים.

תמר. “באתי להיפרד ממך”.

שתיקה.

אמנון. “מוּתר לי לתת לך משהוּ?”

מביא לה את המדליון של השייך.

תמר (באדישוּת) “נחמד מאד”.

היא פותחת אותו, כיוצאת ידי חוֹבה, ומרחרחת את הפרח.

תצלוּם מקרוב: עיניה מתרחבות ופתאום נעצמות לרגע – היא נבוֹכה. אך היא כופה את עצמה להתאושש, שמה את המדליון בכיס־שמלתה, נושקת לאמנון בקרירוּת והולכת.

11.

על הרציף בתחנת צמח.

תמר ואמה מוּקפות קרובים. טיפוסי יהוּדים ספרדים מלפני 15 שנה.

קבוצת פועלים יהודים.

אמנון עומד לבדו.

מקרון של מחלקה שלישית יוצא סמלדוֹר, אמתחת בלוּיה בימינוֹ.

אחד הפועלים. “אני מכּירו. זה הקצין סמלדוֹר. הייתי עמו בפּוֹרט־אַרטוּר הנצוּרה. שם איבד את זרועו”.

תצלום מקרוב: זרוע־שמאלו של סמלדוֹר, עשוּיה עץ, קפוּאה בשרווּלה.

הפועל (אל סמלדור) “שלום! תרשני לשאת את האמתחת?”

סמלדור (בחיוך עליז) “אין דבר”.

הרכבת מתחילה לזוּז. אמנון, מפינתו, מנפנף בידו לתמר, אך היא אינה משגיחה בו.

הוא מצטרף אל הקבוצה הסובבת את סמלדוֹר.

תצלומים מקרוב:

הפועל;

עורך־דין מחיפה;

מוֹרה ממסחה.

מישהו שואל. “מה רצונך להיות?”

סמלדוֹר. “פועל – או מורה – או עורך־דין – או חייל. ככל שתדרוש הארץ. אין לי טעם משלי: איני אלא רצון”.

הוא נתקל בעיני אמנון ומחייך לו.

אמנון. “הרוצה אתה שאֵלך ואַראך את הגליל?”

הם לוחצים איש יד רעהוּ.

12.

מסעיהם. מראות צפת, ראש־פינה, יסוד־המעלה, בית־גן הישנה (טיפּוּסי גֵרים).

12א

נוף:  התבור

  –––––––

 גבעת המורה

13.

העמק, כפי שנראָה מגבעה זו לפני שהוּקמה מרחביה: שממה.

אמנון. “אומרים, זה החלק הטוב ביותר של הארץ – והוא מדבּר – ואף דוּנם אחד מאדמתו אינו בידינו”.

סמלדוֹר. “אין דבר! אספר לך אגדה”.

14.

אגדת סמלדוֹר

בר־כוכבא, פצוּע, גלמוּד, הוזה הזיות־גסיסה על צוקי ביתר.

חזונו: אשה עטוּרת כתר וגלי שׂערה הארוך יורדים לה מעל כתפיה.

“מי אַת?”

“אני ארץ־מוֹלדתך”.

“לא עוד שלי, יפיך יהיה לזרים”.

“לעולם לא יהיה יפיי לזרים”.

בחרבו השבוּרה היא גוזזת את שׂערה ומשליכה את כתרה ועדייה לתהום.

“לך אני, לך בלבד. שוממה ונטוּלת־חן אחכּה עד ישוּב אהוּבי”.

חזוֹן של שדות מוֹריקים וכפרים עליזים, שזיוָם מוּעם והולך – עד שלא נותר אלא העמק השומם.

15.

סמלדור (לאמנון). “פני הארץ כולה ישתנו פלאים כשאך ישובו בנים לגבוּלם”.

16.

מסחה. ביתו של המורה. סמלדוֹר ואמנון נחים מעמל־הדרך.

על המדף – קוּפסה כחוּלה.

אמנון. “קופסה קטנה זו צריכה לגאול ארץ שלימה – וכי אין היא קטנה מדי?”

סמלדור. “אין דבר – זו הקטנה גדולה תהיה”.

חלק א'. המסך האָפל (1914–1918)

17.

מראה טרייסט. ערב.

הפּאַלאַצוֹ² של רפאל סויליאַנוֹ, דוֹדה של תמר.

מרכבות רבות מצטופפות לפני השער.

18.

נשף־הריקודים הראשון של תמר.

תצלומים מקרוב:

רפאל סויליאַנוֹ

קרלוֹטה, אשתו

[שניהם] מטוּבי יהודי־ספרד העשירים, שנטמעוּ באירופה.

רַמוֹן, בנם יפה־המראה, בן 23, זה עתה גמר את האוּניברסיטה הוינאית.

תמר, בת 17, יפה מאד, קנטרנוּת ויהירוּת משמשות בפניה בערבוביה.

19.

רמוֹן ותמר רוקדים (ריקודים טרוּם־מלחמתיים!)

תמר. “כעת אתה דוקטור־למשפטים גמוּר ומוּשלם, מה בדעתך לעשות?”

רמון. “זה סוד”.

פניה מביעים תמיהה.

רמון. “באחד הימים – בקרוב – אגלה לך – אולי יחד עם סוד אחר”.

את שיחתם משסע בן־משפחה אחר –

ד"ר בֶרנרד אוֹפֶנהיים בן 24 מפּראג, בן אחותה של מרת סויליאַנוֹ. הוא דוֹמה במקצת ללאַסאַל.

ברנרד ותמר רוקדים.

תמר. “שמעתי על נאוּמך הגדול באספת הסוֹציאַליסטים בוינה”.

[מראה האספה: בּרנרד על הבּמה, תשוּאות רמוֹת].

ברנַרד. “יש בפיך טענות נגד הסוציאליזם?”

תמר. “לי לא איכפת, לצעירות יפות תמיד תהיינה שׂמלות יפות. – אך כלום הכרח גמוּר הוא לך שתגזוֹז את שׂערך אַ־לה פרדיננד לאַסאַל?”

היא עוזבת אותו באָמרה מתוך צחוק:

“הנה גדול־אהוּבי – אֵלך כעת אליו”.

20.

היא ניגשת אל הסב סויליאַנוֹ, העוקב אחרי הנשף מכּוּרסתו בקרן־זוית.

תצלום מקרוב: הסב, ישיש זעוּם־פנים, גבּוֹת סבוּכוֹת, זקן ארוך, כיפּה לראשו, מקל עבה בידו. – תמר יושבת על זרוֹע הכּוּרסה.

סבּא. “הפלאת לעשות, תמריקה”.

תמר. מה הפלאתי לעשות?"

הוא עוקב בעיניו אחרי רמוֹן וברנַרד, המוסיפים לרקוד עם גברות אחרית.

סבּא (בנעימת בוז) “שׂנאתי את הבּרנשים הללו, הנהנים מן המוכן, שבא להם מידי אחרים. אני ודוֹדך עשינו חַיִל במוֹ ידינוּ.”

הוא מביט בה בחיבה:

“תמריקה – אל תינשאי לאדם, הלובש בגדים מן המוּכן”.

תמר. “הם אינם לובשים מן המוּכן”.

סבּא. “בעינַי – כן”.

את שׂיחתם מפסיק –

רוֹבּרט מק־גרֶגוֹר, הקוֹנסוּל הבריטי בטרייסט, בן 30, ידיד המשפחה.

21.

מַק־גריגוֹר ותמר רוקדים.

תמר. “איפה אשתך? לא ראיתיה שעה ארוּכה”.

מק־גריגוֹר. “הנה שם – רוקדת עם בן־דוֹדך רמוֹן”.

[נֶן מק־קריגוֹר רוקדת עם רמוֹן: בלונדינית יפה, בעלת פרצוּף קנטרני, כבת 25, ולפי מראֶהָ, צעירה הרבּה יותר].

מק־גריגור. “מובטחני כי הם מדברים בך”.

תמר מעקמת חָטמה, כרגיל.

מק־גריגור, “נֶן אומרת, כי אַת רק מעמידה פנים יהירים, ובאמת אינך אלא ילדת־פּרא, ורק פּרא־אדם יהיה בן־זוּג יאה בשבילך”.

הם נפגשים תוך כדי ריקוּד עם גב' מק־גריגור ורמוֹן.

תמר. “נֶן, למה הוצאת עלי דיבּה? וכי פּראית אנוכי?”

נן. בודאי – כשאינך מתחפּשׂת".

גב' מק־גריגוֹר ורמוֹן מתרחקים.

רמוֹן. “כלוּם זוהי דעתך באמת?”

נן. “באחד הימים היא תברח מן הבית ותינשא לפרחח. תחת כיפּת־השמים”.

רמוֹן. “הלואי והייתי אני הפּרחח”.

נן. “אתה לאו דוקא”.

22.

בעמק. קבוּצת פעולים מיבשים את ביצות מרחביה.

אמנון, כבן 20, בין הפועלים.

עוברת קבוּצת שומרים רוכבים, בלבוּשם הרגיל לפני המלחמה – ב“עגאל” ו“כפיה”.

ראש השומרים. “קבלנו את הוֹדעתכם. מה קרה?”

אמנון. “בּדוים. גנבות לרוב – ואמש גם קצת יריות”.

זמרה, המבשלת, בחוּרה כבת 20, מופיעה בפתח צריף־המטבח. לידה – העזר כנגדה, ילדה תימנית קטנה.

זמרה. “שמאי!”

שמאי, אחד השומרים: פנים עליזים, שיניים לבנות מחייכות.

שמאי. “שלום אחות! יש מכתבים מראשון?”

זמרה. אבא בריא ושלם וגדעון זה עכשיו גמר את לימודיו".

השומרים מתרחקים בדהרה.

זמרה מתעכבת ליד דלתה ומעיפה מבטי־כיסוּפים לעבר אמנון.

זמרה. “חולצתך קרועה, אמנון. תן אותה ואתקננה”.

הוא פושט את החולצה וממשיך בעבודה חשׂוּף עד מתניו. היא תופרת, אחר־כך מביטה בו בחשאי, הולכת לפינתה, בתוך הצריף, מסתכלת בראי ומיטיבה את שׂערה. אחר־כך חוזרת אל הדלת:

זמרה. “הנה חוּלצתך, אמנון”.

אמנון. “תודה. אַת המלאך הטוב לכוּלנו”.

זמרה. “כולכם – רבים מדי, אמנון”.

המוּלה והתרגשוּת. אחד הפועלים מַשיר מידו את המעדר ומתעלף.

23.

מעבירים את האיש אל צריף־המרפאה.

תצלומים מקרוב:

רופא,

אחות רחמניה.

שוּרות של מיטות – כוּלן תפוּסות.

הרופא. “קדחת, המקרה העשרים השבוּע”.

24.

בהרים.

התנגשוּת בין שומרים לבּדוים.

אחד השומרים נהרג ביריה.

25.

בין־הערבּיים מביאים השומרים את ההרוּג אל צריף־המרפאה במרחביה.

הפועלים מתרחצים לפני פת־הערבית.

זמרה נראית כשהיא בוחשת בקדרה.

שיירת הפּרשים מגיעה למקום. התרגשוּת כללית.

“מיהו זה?”

“שמאי מראשון”.

זמרה פורצת החוּצה אל גוּפת אחיה וצוֹנחת לידו ללא התעלפוּת וללא בּכי.

הכל עומדים דוֹם מסביב.

התימניה הקטנה (מדלת הצריף) “זמרה, תפוחי־האדמה נשׂרפים!”

זמרה חוזרת אל המטבח.

אמנון (לאחד השומרים) “דהר לג’נין ושלח מברק לאביהם בראשון”.

26.

אַבּאַציה ליד טרייסט.

פּיקניק על חוף־הים.

הדוֹד ושאר המבוּגרים מתוַכּחים על עתון, ובראשו כותרת גדולה:

‎“Kronprinz Franz-Ferdinand erschossen in Sarajewo” ³

תצלומים מקרוב:

הדוֹד מלא חששות;

סוחר אחר עושה תנוּעות־ביטוּל;

קצין מסלסל שׂפמוֹ;

מק־גריגוֹר מפהק ועוצם עיניו בלי הבעה כל־שהיא.

27.

תחת כֵּף. רמוֹן ותמר.

רמוֹן. "ובכן, הנה שני סודותי: אני נכנס לשירוּת דיפּלוֹמַטי – ואני אוֹהב אותך.

תמר. “אבל לעולם לא תהיה שגריר – מפני דתך”.

רמוֹן. “וכי מכשול הוא זה? יש הרבה דתות אחרות” –

תמר. “מן המוּכן, כבגדים מוּכנים?”

היא צוחקת ונמלטת. פוגשת בברנַרד, אוחזת בידו ובמרוּצתה מושכת אותו עמה.

28.

תחת כּף אחר. ברנַרד ותמר.

בּרנַרד. “אני יודע, מה ענית לו, כעת עני לי”.

תמר. “אבל לעולם לא תהיה ראש־המיניסטרים – מפני דתך”.

בּרנַרד. “לאחר שתנַצח מפלגתי, לא יהיה לדתות כל ערך”.

תמר. (מביטה בו בהרגשת־רוחָה) “זה יותר טוב – אך תצטרך לחכוֹת לתשובתי”.

צוחקת וחומקת ממנוּ.

29.

רמוֹן וברנַרד נפגשים על החוף. שניהם נמנעים מלהביט איש בפני רעהוּ.

גב' מק־גריגוֹר עוקבת אחריהם.

גב' מק־גריגוֹר. “גשו אלי, בחוּרים”.

היא מושיבה אותם על סלעים קטנים כילדים בכיתה.

גב' מק־גריגור. “הבה אלמד אתכם את כללי המשחק”.

היא מונה על פי אצבעותיה:

“אחת: אַל נכָלים!”

“שתים: אַל קנאה!”

“שלש: לחיצת־יד!”

הם לוחצים איש יד רעהו בכובד־ראש.

גב' מק־גריגוֹר. “זהו. וכעת – יהי הנצחון לעדיף”.

רמוֹן (בכנוּת) אני מקוה שלא – כי בין שנינו הוא העדיף".

הם מסתלקים.

גב' מק־גריגוֹר. “בחורים טובים – ושניהם ללא סיכוי”.

30.

בחדרה של תמר. ערב. הדוֹדה ותמר.

הדודה בכוּרסה, תמר לרגליה על השטיח.

הדוֹדה. “אני יודעת, שניהם מאוּהבים בך. אַת עלמה מבוּגרת – בשנותיך כבר נישאתי לאיש. מה אַת חושבת?”

תמר. “אינני חושבת. אני חולמת”.

הדוֹדה. “על מה?”

תמר. “על משהוּ כּבּיר ועשיר ומזהיר”.

הדוֹדה. “יתכן כי אל שניהם יפנוּ באחד הימים בלשון ⁴Excellenz…”

תמר. “משהו כבּיר ועשיר ומזהיר גם מזה…”

הדודה (בקוּמה) “ובכן, צר לי כי הקרוֹנפּרינץ נרצח – אולי היה הוּא יאה לך”.

הדוֹדה נושקת לה ויוצאת.

תמר מתחילה להסיר את עגיליה וסיכת־עֶדיה – ומוצאת בתיבת־התכשיטים את המדליוֹן של אמנון.

[חזון: נער בלבוּש מרוּפּט דופק בפטיש בסירתו בטבריה].

היא מעקמת חָטמה כרגיל ובלי לפתוח את המדליוֹן משליכה אותו לתוך התיבה.

31.

בבית העלמין של מסחה.

אמנון כּוֹרה קבר.

השומרים מביאים את גוית שמאי.

התרגשות בקהל: “האב”.

הזקן נכנס עם זמרה ועם בנוֹ הצעיר – גדעון.

ה“קדיש”:

הקהל מחריש, הראשים מוּרכּנים. האב לבדו עומד קוממיוּת ומבטא את מילות התפילה בראש מוּרם:

כתובת: “תפילת־האבל הנושנה: אף לא מלה אחת על המת”.

“יתגדל ויתּקדש שמיה רבּא…”

[חזון: לוּחות־הברית ועליהם מגן־דוד].

כתובת: “תפילה לשלום”.

תצלום מקרוב של האב בראש מוֹרם.

[חזון: תיגרת־הדמים בהרים, הבחוּר, שנפגע בכדוּר־מות, צוֹנח מעל סוּסו.]

האב. “עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל־ישראל ואמרו אמן”.

הוא דוחף קדימה את בנו השני:

“זהו גדעון, השני שלי. הבאתיו תחת הבכוֹר”.

אחר־כך הוא משלח את כולם בתנוּעת־יד ונשאר לבדו עם זמרה וגדעון.

דוּמיה.

הוא אומר: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…”

32.

טרייסט. בית הדוֹד.

בּרנַרד ורמוֹן פורצים פנימה ובשׂורה בפיהם: מלחמה!

תמר ורעיותיה יוצאות לגזוזטרה לחזות בהפגנה.

33.

ה־⁵Piazza. המונים עצוּמים. דגלים:

“בּוּז לרוּסיה!”

“בּוּז לסֶרבּיה!”

“תחי הבּרית המשוּלשת!”

תשוּּאוֹת וקריאות־הידד.

תמר פורשת מן היציע מתוך פיהוּק.

הדוֹדה. “וכי אין זה נהדר?”

תמר. “איני יודעת”.

הסב (בכורסתו) שוטים שכמותכם על היציע! במָקום ששני קיסרים רבים ביניהם, מה לנוּ כי נתחוב את חטמנו?"

34.

בית הנתיבוֹת בטרייסט.

תמר באה לבדה ללווֹת את מק־גריגוֹר ואשתו.

תמר. “רמוֹן וברנַרד אינם יכולים לבוא – הם בקסרקטין. והדוֹד והדוֹדה –”

נן. “שלום, ילדת־פּרא רדוּמה. כאשר ניפּגש שוּב, אוכל אוּלי לעזור לך באותה בריחת־נישוּאין”.

הרכבת זזה.

35.

טרייסט, חצר הקסרקטין.

מתוך המון־החיילים הולכת ומתבדלת באורח אינסטינקטיבי קבוּצה מסויימת. אף רמון וברנַרד בקבוצה זו

חילוּפי ברכות שלום: תצלומים מקרוב [של שלוש הדמויות].

– הלוֹ לוי!

– שׂמֵח לראותך, רבּינוביצ’י!

– שלום כהן!

סרז’נט. “להסתדר בשוּרות!”

הם מסתדרים יחד ומתחילים לצעוד…

התמוּנה הוֹלכת ונעלמת.

36.

ברלין: פלוגה אחרת צועדת.

תצלומים מקרוב.

הסטוּדנט זיגפריד צוּקרמן, חבר Schlagende Verbindung Jordania⁶. שריטות־סַיף על פּניו.

ד"ר דיטריך פינגרהוּט, פריבט־דוֹצנט לאנטוֹמוֹלוֹגיה, זקָן ומשקפים.

איזידוֹר שוֹחט, סוכן נוסע.

הפלוגה צועדת.

התמוּנה הולכת ונעלמת.

37.

גלזגוֹ: פלוגה בשמלוֹת סקוֹטיות.

תצלום מקרוב:

גֶ’ק סנדויץ' – לפנים סנדרוֹביץ'.

עוד אחדים.

38.

מראה מן האויר של ווֹלוצ’יסקה ופּוֹדווֹלוֹצ’יסקה.

39.

ווֹלוֹצ’יסקה: פּלוּגת יהודים במַדים אוסטריים.

40.

פּוֹדווֹלוֹצ’יסקה: פּלוּגת יהודים במַדים רוּסיים.

תצלוּם מקרוב:

שמוּאל טֶרק, בחוּר־ישיבה, מוסמך לרבּנוּת. אביו רץ בצדו עד שמגרשים אותו בכוח.

האב הולך הביתה וזורק מטבע לקופסה הכחוּלה.

41.

חזון: כל הפלוגות הללו, כידוניהם הכן, מסתערות זו על זו מעל גבעות נמוכות – עד שהעמק האפל בולע את כולן.

רעם וברק־התפוצצות מתוך האפלה.

כתובת: “לשם מה?”

42.

נמל יפו. המוני יהודים נדחפים לסירות על טפּם וצרורותיהם.

שוטרים תּוּרכּיים וקוּרבּאַצ’ים בידיהם.

סמלדוֹר יורד לסירה אחרון. מנפנף בידו לידידים:

“אין דבר – אני אשוּב”.

43.

אמנון בבית הורי תמר: “אני יוצא אל בית־הספר הצבאי בקוּשטא”.

האֵם מראה לו את תצלוּמה האחרון של תמר בשמלת־ערב.

האֵם. “אמסור לה את ברכותיך”.

אמנון. “אין לה צורך בהן: אל תטרחי”.

44.

בית דוקטור גוּר־ארי. אמנון יוצא לדרכו.

הוא מפקיד בידי יוכבד, שעיניה זולגות דמעות, את צלוחיות־בשׂמיו:

“כי עלי להקים בית־חרושת זה, ‘גן־צרי’, יוכבד”.

הוא יוצא.

האב מלווה אותו בעינים דמוּעוֹת.

האב. “עכשיו יורד על ארץ־ישראל מסך לשנים – שנוֹת זוָעה, רעה ומחלות…”

הוא מכסה את החלון בוילוֹן.

45.

טרייסט.

קונצרט למען נפגעי־המלחמה.

תמר מופיעה בריקוּדים מזרחיים.

46.

קושטא.

חדר בקסרקטין של בית־הספר לפרחי־קצינים.

ביקוֹרת־בּוֹקר.

מיטת שכנו של אמנון נמצאה “בלתי־נקיה” (קצה־מכתב מזדקר מתחת הכּר)

שני סרג’נטים מחזיקים את ידי הנער והיוּזבּאַשי סוֹטר לו על שתי לחייו.

היוזבאשי (לאמנון) “מה לטשת כל־כך את עיניך? באחד הימים אולי אעשה כך גם בך”.

אמנון. “אם תעשה, אשלח יד בנפשי”.

היוֹזבּאַשי מציץ לתוך עיניו ובוחר להסתלק, באָמרוֹ לסרג’נטים: “חוצפה יהודית”.

47.

כתובת: “יום־הכפוּרים 1915”.

מחנה־שבויים בגרמניה.

תצלוּמים מקרוב:

הרוּסי: שמוּאל טֶרק מפוֹדווֹלוֹצ’יסקה.

הסקוֹטי: ג’ק סנדויץ' מגלזגוֹ.

הצרפתי: מאותו טיפּוּס.

נוֹגשׂי־השבוּיים: סרז’נט קנאַצ’קֶה, סגן־קצין פּרוּסי טיפּוסי.

סנדויץ' מבקש לראות את הקצין הראשי.

סנדויץ'. “המוּתר לנו לערוך את תפילת יום־הכיפוּרים הערב?”

הקצין (לקנאַצ’קה) “תן להם צריף מס' 23 והשגח שלא יעשו שטוּיות”.

47א

תפילת יום־כיפּוּר.

מגבוֹת במקום טליתות.

שמוּאל טֶרק – החזן.

מבוּכה: נכנס קנאַצ’קה. מבטי־חרדה.

קנאַצ’קה פותח חבילה נקיה. מוציא טלית ו“מחזור”, עוטה את זו, פותח את זה ומצוה:

“המשיכו!”

החזן פותח: “כל נדרי…”

עם גמר התפילה רוֹאה קנאַצ’קה בפינה קופסה כחולה. הוא פּוֹסע אליה ומשלשל לתוכה מטבע.

החזן (במוֹרך) “אוי, לא הערב – הרי אסוּר…”

קנאַצ’קה. “הת־פּ־זר!”

הם יוצאים בטור ערפּי והתמונה נמוֹגה באפלה.

48.

לאט־לאט מבצבצת מתוך האפלה כתובת:

“אזעקה חדשה” –

אחַר מופיעה דמותו של סמלדוֹר בלבוּש חַקי; הוא מנפנף תנוּפה רחבה ביד־ימינו כמזעיק המונים.

49.

“גליפוֹלי: נהגי־הפּרדוֹת”.

חוֹף שוֹמם.

שרשרת חיילים, כל אחד מוביל שתי פּרדוֹת טעוּנות.

סמלדור רוֹכב לאורך־השוּרה.

תצלום מקרוב: מגן־דוד על כל כוֹבע.

מתפוצץ פגז.

הם פוסעים הלאה.

50.

“לונדון: הגדוּד הראשון ליהוּדה צועד דרך וויטצ’פּל אל הנמל”.

פּטרסוֹן רוֹכב בראש.

50א

תרועות המונים.

ניוּ־יוֹרק: אותו מחזה.

50ב

בּוּאֶנוֹס־אַיירס: אותו מחזה.

51.

כתובת: "ירוּשלים.

“עיר הקודש שוּחררה ע”י אַלנבּי – בעוד השומרון, הגליל ועבר־הירדן נתונים בעוֹל התוּרכּים.

יהוּדי־בוּכרה מלוים את מתנדביהם לצבא בספרי־תוֹרה, בדגלים ובמחולות.

ספרדים: אותו מחזה.

הישוּב החדש: אותו מחזה.

52.

“נפסל”.

אם זקנה, מלאה בּוּּשה וכלימה, בוֹכה על הבּן, שנפסל לשרות בצבא.

53.

“המצעד הגדול של חיילי־יהוּדה”:

הם צועדים כולם בטוּר אֵינסוֹפי.

כתובת:

“אלה יודעים, לשם מה”.

54.

עמק־הירדן. מראוֹת־שממה.

“מעבר אוּם־אֶש־שֶרט: שער מזרח־הירדן”.

המעבר תפוס ביד התורכּים.

55. “חיילי יהוּדה”:

המון עמוּם זוחל באפלה מן הגבעות.

תמונות מוגדלות לאור פנס־כּיס:

“נהגי־הפּרדוֹת לשעבר”.

“הגוּרג’ים”

זוֶניאַשוילי…

סֶפּיאַ־שוילי…

פּאַניקוֹמוֹשיאַ־שבילי…

“חייטי וייטצ’פּל”.

אחד מהם רואה חוֹר במכנסיו ומנצל הפוּגת־לכת כדי לתקנוֹ.

יריות באפלה.

הם מזנקים קדימה.

56.

על הגבעה מלמעלה – פּטרסוֹן ומפקדתו.

איתוּת־אור מלמטה.

פּטרסון מטלפן: “המעבר חפשי – שלחוּ את פרשיכם”.

57.

עם שחר – פרשים אַנזקיים חוצים את הנהר במעבּר הכבוּש ביד חיילי־יהוּדה.

אותו חייט עודנו תופר!

57א

“המסע אל אֶס־סַלט”.

נחל נימרין.

פגרי־סוסים וערמוֹת־תחמושת בדרך.

תמרות־אבק.

כתובת: “קולונל מַרגוֹלין, מפקד הגדוד השני ליהוּדה, הגיע מאוסטרליה הרחוקה”.

(הוא רוכב בראש).

כתובת:

“האמריקאים של מַרגוֹלין”.

תצלוּמים מקרוב:

כולם לועסים גוּמי.

אחדים צונחים מרוֹב־חוֹם – ועודם לועסים.

אחד מהם: תקותי האחת, כי אחרי כל התופת הזאת יניחו לנו ליישב את מזרח־הירדן"…

58.

כתובת: “הנצחון!”

טרייסט בנובמבר 1918.

צבא איטלקי נכנס לעיר. התלהבוּת שלא תתואר.

תמר בתוך אותה חברת־הידידים על היציע.

הכל פורצים שוּב בתרוּעות.

היא חוֹמקת לצאת.

סבא. “שוּב חוזר הענין חלילה – שוּב רוקדים בחתוּנה, שבה גם החתן וגם הכלה אינם משלנו…”

הדוֹדה. “וכי אין זה נהדר?”

תמר. “איני יודעת”.

הדוֹדה. “חשקה נפשי להבין, מה, סוף־סוף, אַת רוצה?”

תמר. “דבר שאין בו שקר”.

הדוֹדה (לסבא) “מוחה של נערה זו הורעל באיזה כישוף. שום דבר אינו מוצא חן בעיניה”.

סבא. “שוּם דבר – ממה שמוֹצא חן בעיניך”.

חלק ב'. בית־המשק בתל־חי

59.

כתובת: “ה־Mayflower ⁷ של החלוצים”.

האניה “רוּסלָן” בימה של יפו.

דגל־ציון מוּנף לאִטו אל ראש־התוּרן.

מראות ההמון.

תצלוּמים־מקרוב של גברים ובחוּרות.

סמלדוֹר, מנהיגם.

נאוּמו: "זכרוּ: "לחלוּץ אין מקצוע, אין חיבּוֹת וּמאיסוֹת, אין ‘אני’ משלו.

"החלוּץ – רק מסמר־ברזל, הנתקע בכל אשר יידרש לארץ.

“החלוּץ הוא רסיס של רצון־האוּמה”.

60.

רחוב בטבריה.

סמלדוֹר נפגש עם אמנון. אמנון עונד סרט שחור על שרווּלוֹ.

אמנון. “אבי מת”.

סלמדוֹר. “מה בדעתך לעשות?”

אמנון. בסתיו – לפאַריס, ללמוד את תורת־הבשׂמים בשביל בית־החרושת שלי. בינתיים – אלך עמך".

61.

מראֵה מטולה.

סמלדור ואמנון נכנסים ברגל אל המושבה.

קבוּצות נרגשות.

“צבאות צרפתים הסתלקו צפונה”.

“הבריטים הסתלקו דרוֹמה”.

“לעזאזל כּרכּוריהם הדיפלומטיים!”

“כנוּפית בדוים יצאה מעבר־הנהר לכבוש את המחוז”.

“הבה נימלט”.

מחזות של יציאה מבוהלת.

קבוצת צעירים מקיפה את סמלדוֹר.

הם. “מה עלינו לעשות?”

סמלדוֹר. “אנו נשארים”.

הוא רואה קבוצת חלוּצות.

סמלדוֹר. “אתן? אינני רוצה כי אתן תישארנה כאן”.

הן. “אנו נשארות”.

אחת הבחוּרות. “אמנון!”

אמנון. “זמרה? מה שלום אבּא?”

זמרה. “מת”.

אמנון. “וגדעון?”

זמרה. “נהרג במלחמה”.

אמנון. “ואַת?”

זמרה. “אני – אני כפי שהייתי”.

היא מביטה בו בכמיהה, אך הוא אינו מרגיש בכך.

62.

בית־המשק בתל־חי, שנהפך למצוּדה.

סמלדוֹר ואמנון על הגג. בדרום נעלמים באופק אחרוני בני־מטוּלה. במזרח – ראשוני הבּדוים הפולשים.

תצלוּם מקרוב: פּרשים מזוּינים.

הם יורדים אל חצר־המשק.

פרש בדוי מחזיק דגל לבן:

“השייך מציע לכם מעבר חפשי לאיזור הבריטי”.

סמלדוֹר. “זוהי ארצנו. אנו נשארים כאן”.

63.

לילה. אמנון על המשמר.

זמרה נגשת אליו באפלה.

דוּמיה ממושכת.

זמרה. “לא עיני־שומר לך, אמנון”.

הוא מביט בה בתמהון.

זמרה. “עיני־חוֹלם לך. על מי אתה חולם?”

אמנון צוחק:

“על בית־חרושת לבשמים, שברצוני להקים ליד מגדל”.

זמרה. “שאלתי על מי, לא על מה?”

דוּמיה.

זמרה (במבט כאוּב) “אתה חייב להגיד לי, אמנון. אנא. מי?”

אמנון. “מה בצע בדבר? היא – הרחק מכאן ושכחה אותי”.

זמרה חומקת דוּמם.

64.

טרייסט. ארמון המושל האיטלקי.

סויליאַנוֹ מביא את רמוֹן להציגו בפני המושל.

בחדר־ההמתנה:

האב. “מה שלום בּרנַרד?”

רמון. “עודנוּ צולע – אך בנאוּמו הראשון בפּרלמנט הצ’כוֹסלוֹבקי נחל הצלחה מזהירה”.

[חזון: אוּלם הפרלמנט בפּראַג, ברנרד יורד מן הבמה תוך תשוּאות וברכות].

שלישוֹ של המושל. “הואילוּ להיכנס, בבקשה!”

65.

בחדר המושל.

המושל (לרמוֹן) “לכבוד הוא לי להכירך. מילאת באמונה את חובתך לאוסטריה – אך הנך יליד טרייסטה האיטלקית. אל נזכיר נשכחות: איטליה מברכת את בנה”.

(אל האב):

“דוֹמַני, אמרת לי כי בנך הוא בלשן מצויין. אכן, שרוּתנו הדיפּלוֹמטי זקוּק לכשרונות צעירים”.

66.

שוּב בחדר־ההמתנה.

האב. “הסוף טוב – הכל טוב. יפה מאד כי גם באיטליה יש שרוּת דיפּלוֹמטי ובצ’כוֹסלוֹבקיה – פּרלמנט; והשׂכל הוא בן־בית בכל מקום”.

67.

תל־חי.

השגריר הבדוי מופיע שוּב.

הבדוי. “השייך שמע כי אתם מחביאים חיילים צרפתיים. הניחוּ לנו לערוך חיפּוּשׂ בבית־המשק. אם אין בו צרפתים, נסיר את המצור.”

סמלדוֹר, לאחר שנמלך בעוזריו, מסכים.

ארבעה בדוים נכנסים בשער.

אמנון עוצר אותם:

“חמוּשים? הניחוּ רוֹביכם כאן”.

אחד הבדוים. “אינך נותן אֵמון בדברתו של בדוי?”

אמנון. “לא בדברתו אלא ברוֹבהוּ”.

הם עוזבים את הרוֹבים עם סוּסיהם, ואחד נשאר על המשמר.

אחד הבחורים (לאמנון) “פרצוף זה מוכר לי, כמדומני. הוא אינו בּדוי אלא קוּרדי ושירת כבלָש במשטרה התוּרכּית”.

68.

חדר בבית־המשק.

קבוצת בחורים ובחורות, נחים לאחר עבודה.

בתוכם גם זמרה.

סמלדור נכנס עם שלשת הבדוים.

סמלדוֹר. “עיניכם הרואות – לא צרפתים הם אלה.”

הקוּרדי מביט סביבו ואוֹמד בעיניו את מרחק בין החלון לשולחן, אחר־כך מנענע בראשו ופוֹנה ללכת, כשהוּא ממשש משהו תחת גלימתו.

הם יוצאים.

69.

בחצר־המשק.

סמלדור רוֹאה בחצר רק שלשה בדוים.

סמלדוֹר. “היכן חברכם?”

הבדוים מביטים סביבם כמחפשים את חברם.

הערבי שנשאר על המשמר פותח את השער.

70.

בחדר.

רימון־יד נזרק בחלון.

זמרה קופצת אליו, תופסת אותו ורוצה להשליכו החוצה.

הוא מתפוצץ.

71.

בחצר־המשק. הקוּרדי הנעדר מזנק מאחורי פינה, כל ארבעתם קופצים על סוּסיהם ומנסים להמלט בדהרה דרך השער. אחד נוֹרה ונופל, יתרם נמלטים. מהוּמה. אחת הבחוּרות ממהרת אל הבית פנימה. אמנוֹן סוגר את השער.

סמלדור. “מהר, הציבו משמרות!”

יריות.

הבחוּרה מתפּרצת מתוך הבית.

סמלדור. “מה שם?”

הבחוּרה. “בית מטבחיים. אין עוד צורך בעזרה”.

היריות נמשכות.

אמנון. “הם מסתלקים!”

סמלדור צונח לאדמה.

היריות פוסקות.

הכל מתכנסים סביבו.

אמנון מחזיק את ידו.

סמלדור (בחיוך). אין דבר – הבנים שבים לגבולם".

72.

כתובת: “אחרי נפילת תל־חי”.

אמנון משוטט ללא־מטרה בגבעות מעבר לירדן העילי.

מראות חוֹרן.

תשוּש־כוח, קוֹדח, הוא מתעלף בצד־הדרך.

קבוּצת בדוים עוברת על פניו. אחד מהם מתבונן בו ומכּירוֹ.

הם נושאים אותו עמם נטוּל־הכרה.

73.

אמנון מקיץ באוהל רחב־ידים. הוא מכיר את השייך הזקן עוֹקבּה אל־עג’לוּני.

השייך. “רואה אני כי צער גדול בלבך, בני”.

אמנון (ביאוש) “אבי מת, ידידי נהרגו – ועמך נהפך לנו לאויב”.

השייך מנענע ראשו.

השייך. “עיני בני־אדם הוּכּו סנוורים, אך חָכמת הבּוֹרא אין לה שיעוּר. אַראך את רוֹב־חָכמתוֹ, ולבך הדוֹאב ינוּחם”.

השייך מתחיל לפרושׂ את “אוצרו” – המפּה.

74.

“חזון המפה”.

[אמנון מופיע בתמונה זו בעינים עצוּמות, כאחוּז־הזיוֹת].

המפה היא תרשים גדול של חופי־ים־התיכון הדרומי והמזרחי עם חצי־האי ערב וארם־נהריים.

רישוּמי־הגבולות של ארצות שונות מבצבצים ועולים על המפה בזה אחר זה, החל מצד־מערב, ושמות הארצות מופיעים בערבית, בעברית ובאנגלית – עד שהמפּה מתמלאת כולה, פרט לחלל ריק אחד – ארץ־ישראל משני עברי־הירדן.

השייך. “זהו הבית שנתן רבּוֹן־העולם לבני־ישמעאל”.

אמנון (במרירות) “הבוקר כבר קברתי ששה גברים ושתי בחורות בקבר אחד. זהו כל הבית שהוא נתן לבני־ישראל”.

[חזון קברות תל־חי).

השייך. “לא”.

שוב מופיעה המפה: אצבעו של השייך משרטטת את גבולות ארץ־ישראל יחד עם מזרח־הירדן.

השייך. “זוהי הארץ שנתן רבון־העולם לבני־ישראל”.

אמנון. “ומדוּע צרה בי עינם של בני־עמך בּשל הכּתם הזעיר הזה – שהוא פחות מאחד למאה לעוּמת עשרם העצוּם?”

השייך. “כי עיני הבריות הוּכּו בסנוורים. אך יבוא יום ואח העשיר ישיב את חלקו של האח הנע והנד; ישמעאל וישראל אחים יהיו, והמזרח – שלהם”.

אמנון. “הרבּים בני־עמך, החושבים כמוך?”

השייך. “לא, אך הם יִרבּו ברבות־הימים”.

השייך צוֹרר את המפּה.

אמנון פוקח את עיניו.

אמנון (בבישנוּת) “התרשני לשאול עוד שאלה?”

השייך מתיר בניד־ראש.

אמנון. “נתת לי קמיע – מסרתיו לעלמה – והיא שכחה אותי”.

השייך. היא לא שכחה".

75.

אניה נכנסת לנמל טרייסט.

אמנון על הסיפון.

הוא נפרד ממישהו ואומר: “הערב אצא לפאריס”.

77.

מיראַמאַר, בית קפה בגן.

אמנון ליד אחד השולחנות.

78. בגן.

תמר ורמוֹן יושבים על ספסל. שניהם מחרישים.

רמוֹן. “אַת מתרחקת ממני, תמר”.

תמר. “אני – אני פוחדת ממך”.

רמון נועץ בה מבט־תמיהה.

תמר. “פן תשאלני שאלה, שעליה אין תשוּבה בפי”.

רמון (בעצבוּת) “כבר שאלתי את שאלתי – וקבלתי את תשובתי”.

היא מחליקה על ידו.

הם קמים ועוברים ליד בית־הקפה.

אמנון מכיר אותה. היא רואה אותו גם־כן, אך עוברת מבלי הכירו.ֹ

הם נעלמים מעבר לפינה.

אמנון משלם ויוצא בעצבוּת.

78.

בקרבת־מקום באותו גן.

תמר נעצרת לפתע, מנענעת את ראשה, מעבירה את ידה על עיניה:

“עלי לחזור. חכּה לי כאן. או מוּטב…”

פניה לובשים הבעה יהירה כדרכה:

“רצוני להישאר לבדי. בחזרה אנהג בעצמי. שלום”.

היא חוזרת על עקבותיה.

רמון. “ילדת־פּרא”.

79.

תמר ממהרת לשוב אל בית־הקפה, אך אמנון כבר איננו.

חלק ג'. צרי הגלעד

80.

בנין הארץ:

מנפצי־אבנים

מיבּשי־ביצות

כפר־חסידים

תל־אביב (ב־1809 וכעת).

81.

חדר בפאריס.

אמנון וטרוֹק, חברו לחדר, אורזים חפציהם.

טרוֹק, בן 25, אדם גוּץ ושמן, מרכיב משקפיים עגולים.

חתול שחור.

המשרתת מביאה לאמנון מכתב.

אמנון. “בשורות טובות. בנין בית־החרושת מוכן, צריפי־המגורים בנוים למחצה. הידד גן־צרי!”

טרוֹק. “לעזאזל גן־צרי! היכן אוכל לארוז את החתול? לא אזוּז בלי המַסקוֹטה⁸ שלי”.

אמנון. “בּוֹטניקן – ומאמין במַסקוֹטוֹת!”

טרוֹק. “הכל תלוי במזל. גם החימיה. גם התגליות. כל ההבדל בין פּסטר וביני, כי לו היה מזל”.

אמנון. “אנו נאַחר את הרכבת”.

טרוֹק אורז את החתול בכוּמתת־המסע שלו.

82.

טרייסט.

תמר, בגן, רואה מבעד לשבכה חבוּרה רועשת של חלוּצים.

בּרנַרד ניגש אליה.

תמר מביטה בו כשואלת, מי הם אלה.

בּרנַרד. “סבוּרני, כי מהגרים לפלשתינה”.

תמר (בעקימת־אף) “בריות משונות”.

הם מתישבים על ספסל. ברנַרד עודנו צולע במקצת.

ברנרד. “רמוֹן סוּפּח לשגרירוּת בנאַגאַסאַקי”.

תמר מנידה את ראשה בפיזור־נפש.

בּרנַרד. "אולי בדעתך ללכת אחריו? “… Ub itu Caius, ibi ego Caia

תמר נפעמת לשמע הדברים הללו, אך חוזרת לשלוט ברוּחה ואומרת:

שמו איננו קאַיוּס – מכל מקום לא בשבילי".

בּרנַרד תופס את ידה. היא אינה מחַלצת אותה.

בּרנַרד. “בּוֹאי עמי. פּראג עיר נפלאה, ואם אַת עמי – היא שלי”.

היא מניחה לו לגפּף את מתניה ולנשק את שׂערה, אך אומרת:

“אתה מוצא חן בעיני, בּרנַרד. סופך לעלות לגדוּלה; אבל פּראַג לעולם לא תוּכל להיות שלך – וגם אני לא אוּכל”.

היא עוזבת אותו.

83.

תמר בנמל, בין־הערבּיים. לבוּשה כמקודם, אך ראשה חבוּש צניף.

היא רואה את האניה “וינה”, מתגנבת אל הסיפּוּן העליון ומשם מסתכלת בחלוּצים במחלקה השלישית למטה.

קול־בחוּרה שר:

"בּרויט אוּן טרעהרען וועל איך עסען,

אף שטיינער וועל איך שלאָפען,

אַבּי מיט דיר צוּזאַמען זיין…"⁹

קרן־אור מפּנס נופלת על הבּחוּרה: פּנים עדינים, תלתלים קצרים, שׂמלה פשוּטה ויפה.

תצלומים מקרוב של חבריה, רובּם בלבוּש מרוּפּט.

אחד מהם: שמוּאל טרק מפּוֹדווֹלוֹצ’יסקה.

שני: טרוֹק.

שלישי: אמנון.

תמר (קוראת) “אמנון! הוֹ, אמנון!”

אולם החלוצים קוראים “הדרן”: הוא אינו יכול לשמוע.

תמר מַבחינה הבעת־התפּעלות במבּטיו השלוּחים אל הבחוּרה.

היא מסתלקת.

84.

אמנון יורד בנמל חיפה.

מראות הדר־הכרמל והמפרץ.

85.

ברכבת לאורך העמק.

מראה: התבור

 ––––––––

 גבעת המורה

אמנון (לטרוֹק) “אשוב אליך מחר”.

הוא עוזב את הרכבת.

86.

שוב על ראש הגבעה.

מראה־נוֹף של העמק.

מתחילה – ערפל. מראה העמק כמלפני שנים רבות.

שוּרת חזונות החולפים במהירות:

סמלדוֹר עם אמנון הנער בו במקום…

הקופסה הכחולה במסחה…

“אין דבר – זו הקטנה גדולה תהיה…”

יוכבד זורקת את המטבע שלה…

הזקן בפּוֹדווֹלוֹצי’סקה – את שלו…

סרז’נט קנאַצ’קה – את שלו…

הקוּפסה הכחולה הולכת וגדלה עד שהיא ממלאה את הבּד כולו, אחר־כך היא פּוקעת ומתיזה מתוכה מטר קרני־זוֹהר.

הערפל מתפזר:

כל ישוּבי־העמק, ממעוּף־הציפור, חולפים במהירות בזה אחר זה, מנהלל עד בית־אלפא.

87.

מראה־נוף של מגדל, עם שכונת־צריפים קטנה מסביב לבית החרושת על החוף.

השלט על השער:

קְבוּצַת גַּנְצֹרִי

תַּעֲשִׂיַּת בְּשָׂמִים.

88.

חיי הקבוּצה:

א) מעבּדה –

(יוכבד עודנה ממוּנה על צלוֹחיות הפרחים)

ב) ערוּגות־פרחים

(שמוּאל טרק החזן עובד כגנן)

ג) צריף־התינוקות

(ב“ניצוּחו” של עמיהוּד, ילד בן 10, שחתול שחור תחוב לו תחת בית־שחיוֹ).

89.

במשרד בית־החרושת.

אמנון וטרוֹק, שניהם מדוּכּאים.

אמנון קורא מכתב מבית־מסחר צרפתי:

“הדוגמאות שלכם, לדאבוננו, שוּב אינן מניחות את הדעת כלל וכלל. אתם זקוּקים לציוּד יותר חדיש”.

אמנון. “אנו זקוּקים למסננת־בּוּנסן – אך כל כספי עזבונו של אבּא כבר אזלו”.

טרוֹק: “לעזאזל מסננת־בּוּנסן שלך!”

אמנון. “וכי מי יוֹשיענוּ? חתוּלך?”

טרוֹק. “אתה שוכח כי פיטרתיו? נתתיו לעמיהוד לאחר מכתבם הראשון. אין חפץ בו. לכן החלפתיו בזח…”

הוא מושך בשרשרת מתחת למושבו קוף קטן ומאיים עליו באצבע:

“דוֹמַני, כי גם אתה לא־יוּצלח כמוהו”.

90.

טרייסט. טרקלינה של הדוֹדה.

תמר והדוֹדה שקוּעות שתיהן בקריאת מכתבים.

דוֹדה. “רמון יצא מנאַגאַסאַקי בתחילת מאַרס. מעבירים אותו לריוֹ. ומה חדש במכבתך?”

תמר. “אמא כותבת, כי הם עברוּ לביתם החדש בירושלים – ורצונה שאבוא”.

הדוֹדה נותנת בה עינַים שואלות.

תמר (מושכת בכתפיה) “וכי לא אוכל להיות גם שם בתולה זקנה ממש כמו כאן?”

דוֹדה (מלטפת אותה) “שני גברים מחכים רק למוצא־פיך…”

תמר. “לא אוּכל, דודתי. הרי אמרת בעצמך כי הוּרעלתי… אני אסע”.

91.

פּראַג.

חדר־עבודתו של בּרנַרד.

המשרת מגיש לו כרטיס: “ד”ר אלוֹאיס רוּדיצ’קא, מזכּירו הפּרטי של ראש־המיניסטרים",

בּרנַרד רומז להכניסו.

רוּדיצ’קא. “באתי בשליחות סודית מטעם הפּרמיֶר. היסכּים אדוני לקבל את משרת שר־העבודה בממשלה?”

המשרת מביא מברק:

בּרנַרד. “יסלח לי”.

“נאַגאַסאַקי. – שמעתי שתמר נוסעת ירוּשלימה. אפליג מכאן בתחילת מארס. מציע שניפגש בירושלים בסוף מַרס לנסיון אחרון לפי הסכם אַבּאַציה. רמוֹן”.

ברנרד (לרוּדיצ’קא) “יגיד־נא לפּרמיֶר: אסכים בתודה – אם ביכלתו לחכות עד אַפריל”.

92.

משרד בגנצרי.

אמנון וטרוֹק. – הקוף עודנו על שולחנו של טרוֹק.

איגרת מאותו בית־מסחר.

שניהם קוראים ומניעים ראש בעצבוּת.

טרוֹק. “שׂמת לב לנוֹטָה־בֶּנֶה? ‘מנהלנו מסיֶה לאַטוּר יבקר אצלכם אגב סיוּרו בליבנט…’ לעזאזל מסיֶה לאַטוּר!”

אמנון. “אין עצה אלא מסננת־בּוּנסן…”

טרוֹק. “אין עצה אלא שינוּי מזל”.

אמנון. “כוָנתך לנסות מַסקוֹטה חדשה?”

טרוק מביט בחלון ורומז למישהו לגשת.

מופיע עמיהוּד, החתול תחת בית־שחיו השמאלי.

טרוק מושיט לו את הקוף, אך מחזיר את ידו.

הוא מסיר את השרשרת ושׂם אותה בכיסו: “שמא תביא עוד תועלת”. מוסר את הקוף לזאטוּט.

עמיהוּד שׂם את הקוף תחת בית־שחיו הימני ונעלם.

טרוֹק. “נתתי עין בחמור לבן בכפר עברי. האמן לי – העיקר הוא מַסקוֹטה טובה”.

93.

טרייסט.

תמר, בשמלת־דרך, נפרדת מסבא.

הוא מברך אותה בנוסח הישן, כשפיו ממלמל תפילה.

סבּא. “לא אוסיף לראותך, תמריקה”.

תמר. “אולי עוד אשוּב”.

סבא. “אַל תשובי, הם ישׂיאוּך לאחד מלובשי־המוּכנות הללו”.

הוא מפשפש בין הניירות על השולחן ומושיט לה מעטפה.

היא מעיפה בו מבט שואל.

סבא. “זה בשבילך. עצה לעת־צרה. אל תפתחי לפני שעת־הצורך”.

היא מנשקת את ידו.

סבא. “אינני מאמין בכל ההבלים בדבר ציון. גדול־הנגידים בעולם הוא זה הנכרי בכל מקום: לכן הננו בחירי אציליו של הקב”ה. ואף־על־פי־כן…"

תמר. “ואף־על־פי־כן?”

סבא. “זקן ושבע־ימים אנוכי, אך לא אדע נכוֹחה. באחד הימים אולי תזדקקי שם לעצתו של שוטה זקן: אז תפתחי את המעטפה. וכעת לכי לשלום”.

היא נושקת לו ויוצאת.

94.

ערב בירושלים.

הר־הזיתים. מרכבות רבות מצטופפות לפני בית־הממשלה.

נשף ריקוּדים. תמר רוקדת עם כמה אנגלים בזה אחר זה.

לפתע היא נתקלת במק־גריגוֹר, מי שהיה קוֹנסוּל בריטי בטרייסט.

תמר. “אתה כאן?”

מק־גריגוֹר. “הנני מושלה של עיר־מולדתך – טבריה – וגם נֶן נמצאת שם”.

הם מדלגים על ריקוד אחד ויושבים על מעקה המגדל.

מראות העיר וים־המלח לאור־הירח.

תמר. “החביבה עליה עבודתך?”

מק־גריגוֹר. “הילידים – בסדר גמוּר. על אוכלוסים מסוּג זה מָשַלנוּ דורות־על־דורות. עמהם אני מסתדר בנקל”.

תמר. “והאחרים?”

מק־גריגוֹר. “טיפּוּסים קשים מאד. הלך־רוּח של כובשים – כיצד אפשר לישבו עם מעמד של נתינים?”

תמר. “המאמין אתה בהצלחתם?”

מק־גריגור. “לאמיתו־של־דבר, לא. מעודנים מדי מלהיות חלוּצים טובים. הנה, לדוגמה, אַת בעצמך. אף אם תלבשי כוּתנה, כלוּם יהי הדבר לאורך־ימים?”

היא מביטה בו בעיון רב, אחר־כך פונה אל מראה־הנוף.

מק־גריגור. “מה ידמה ומה ישוה למראה הכנרת שלי – כלומר, שלך? למה לא תבקרי אצלנו? נן תשמח מאד”.

תמר. “אני אבוא”.

95.

גנצרי, המשרד.

אמנון, טרוֹק ומסיֶה לאטור, ¹⁰vieux beau עליז מפּאַריס.

לאַטוּר. “אין זו רק בעיה של ליקוּי טכני, שאפשר לתקנו”.

אמנון מביט בתמיהה.

לאַטוּר. “לא יצרתם שום דבר מקורי. איזו אמצאה, איזו אפתעה, משהו שירשנו לתקוע בכל חצוצרות־הפרסוֹמת.”

טרוק (בעצבות) “כן – איזו הברקת מזל…”

(יוצא בפחי־נפש).

אמנון. “על כל פּנים אתאמץ להשיג הון נוסף בשביל מסננת־בּוּנסן”.

לאַטוּר. "אם תצליח, אוּלי אזמין כמוּת קטנה מזה – "

[צלוֹחית עטוּרת פתק: “נרקיס השרון”]

"או מזה – "

[“שושנת יריחו”]

אך כל אלה לא יוציאו לכם מוניטין, mon vieux¹¹ ".

אמנון. “כמה זמן בדעתך לשהות כאן?”

לאַטוּר. “שלשה ימים”.

אמנון. “אנַסה”.

אמנון מלוה את האוֹרח.

בשוּבו למשרד הוא ניצב לפני הקוּפסה הכחולה על המדף: “קופסונת מסכנה, נתת לי את האדמה הזאת – יותר אין בכוחך לעשות…”

הוא מבקש את טרוק, קורא לו, אחר־כך יוצא לחפּשׂוֹ.

95א

הוא מוצא את טרוֹק באוּרוָה, כשהלז מאיים באגרופו על חמור לבן קטן.

אמנון. “תנהו לעמיהוּד”.

טרוק. “לוּ מצאתי עדיף ממנו…”

שתיקה.

טרוֹק. “מה הן תכניותיך?”

אמנון. “מחר אסע ירושלימה, לבקש תקציב”.

טרוֹק שורק מרוב מפּח־נפש ואכזבה.

96.

תמר נוהגת מכונית.

מראה נצרת.

מבואות טבריה.

תמר מביטה ברוב־כיסוּפים ולוחשת:

“מה ישן כל זה – ומה חדש…”

97.

גב' מק־גריגור מכניסה את תמר לחדר המיוּעד לה.

משרת ערבי מביא מברק בשביל תמר.

“ירושלים. – בּרנַרד אוּפּנהיים הגיע הבוקר. רמון סויליאַנוֹ מטלגרף מסוּאֶץ שיגיע מחר. אמא”.

גב' מק־גריגור. “מצוּיין! טלגרפי שיבואו אליך הנה”.

תמר כותבת את המברק ומושיטה אותו לערבי.

98.

גנצרי.

אמנון מפליג בסירתו הנושנה לצמח בדרכו ירושלימה. כל הקבוצה, לרבות יוכבד, טרוֹק עם החמור הלבן ועמיהוד עם בֵיברוֹ – מצטופפים על החוף:

“בשעה טובה ומוּצלחת!”

99.

הרכבת של אמנון מגיעה לעפוּלה.

“האוּכל להשיג מכונית ירוּשלימה?”

“בעוד חצי שעה”.

פועלים מיבּשים ביצה.

אמנון. “וכי אין לכם אהלים?”

אחד הפועלים. “אין כסף למותרות. אנו ישנים על הקרקע”.

שני. “הנה שם אהלנו היחידי – והוא מלא וגדוּש”.

אמנון ניגש אל האוהל: זהו בית־חולים.

הפנים במיטה הראשונה, מעוּני קדחת, נראים לוֹ מוּכּרים –

חזון: אותה הבּחוּרה ששרה “אַבּי מיט דיר צוּזאַמען זיין”.

אמנון (במנוד ראש) “אין לי רשות לבקש אפילו פּרוּטה”.

מגיעה הרכבת מחיפה. אמנון חוזר בה לצמח.

100.

תמר מתלבשת לסעוּדת־הערב. בוררת סיכה – רואה את המדליון – מרחרחת את הפרח בנשימה עמוקה – ועוֹנדת את המדליון על צוארה.

100א

סעודה: הזוג מק־גריגור, תמר, ברנרד, רמון, לאַטוּר.

הגברות יוצאות.

נן מופיעה שוב.

נן (אל רמון ובּרנרד) “הלוֹ, בחורים – התזכרו את הכללים שלי?”

הם משתחוים.

נן. “בסדר. היא על הגג. לכוּ!”

תמר, רמון, ברנרד על הגג.

101.

הכנרת והחרמון בזהרוּרי־שקיעה.

ברנרד. “תמר, לפני שנים הסכמנו, רמון ואנוכי, כי תחרוּתנו לא תתנוון לעולם עד כדי יריבוּת גסה. ובכן, שנינו לפנַיִך, ובשלישית שואלים אנו את פיך: המוּכנה אַת לבחור?”

היא מרכּינה ראשה.

רמוֹן. “אַת גבירה נעלה. כל אחד משנינו יכול להציע לך אהבה – ותפארת. אל אחד משנינו – בכוחו להובילך מרום הסוּלם החברתי…”

חזון: גרם־מעלות של שיש, המוביל, בין שני טוּרי משרתים במדים, אל מושב־כבוד…

תמר. “שניכם חביבים עלי. אך מדרגות־עליתכם לא בשבילי הן. מצאתם אותן מן המוּכן, בנוּיות בידי אחרים ומזוּמנות לדריסת־רגלכם”.

חזון אחר: מדרגות־עץ גסות, נער דופק בהן בפטישו.

תמר. “אני רוצה במדרגות שיבנה מישהו יש מאין – בשבילי. לא”.

הם מחוים קידה ויוצאים.

לאַטוּר עולה אל הגג. בתנועות־ידים נמלצות הוא מתפעל מן הנוף, אחרי־כן מיפיה של תמר – ולבסוף נותן עיניו במדליון שלה.

לאַטוּר. “התרשיני לראותו? מלאכת־מחשבת עתיקה ויקרת־מציאות”.

היא מושיטה לו את התכשיט. הוא שואל בעיניו רשוּת לפתחו – היא מתירה בניד־ראש – הוא פותח ומריח את הפּרח: שוּב התפעלות יתירה.

לאַטוּר. “מה זה? מנַין זה?”

היא מושכת בכתפיה לאות אי ידיעה מוחלטת.

לאַטוּר. “ודאי מהוֹדוּ. חבל, זה בדיוק מה שחסר לידידי הצעיר מסיֶה גוּר־ארי בניסוּייו. הדבר היה מעשיר אותו עושר רב”.

תמר. “אדוני מכּירוֹ?”

הוא מצביע על מגדל.

לאַטוּר. “יש לו שם תעשית־בשׂמים”.

תמר. “גנצרי?”

לאַטוּר. “דוֹמַני. חושש אני כי הוא על סף פשיטת־רגל…”

מופיעה גברת מק־גריגור.

גברת מק־גריגור. “מוכנים לשיט?”

לאַטוּר ממהר להתלבש. תמר, לבדה, מריחה את הפרח (תצלום מקרוב).

102.

תמר בחדרה מחפּשׂת צניף לכיסוי־ראש. היא רואה תיבה – מהרהרת רגע קל – פותחת אותה ומוציאה את מעטפתו של סבא. היא קורעת את המעטפה. בתוכה גנוּזה מעטפה יותר קטנה ועליה כתוב:

“יהי אלהים עמך, תמריקה”.

המעטפה השניה אינה חתומה: תמר מתבוננת במה שיש בה' פוקחת לרוָחה את עיניה מרוב־התרגשוּת וטוֹמנת את המעטפה בחיקה.

103.

סירת המושל.

אור־ירח.

לאַטוּר. “אכן השעה מאוּחרת ועלי לנסוע השכם. שמא נחזור. דוֹמַני, כי הגברוֹת כבר מנוּמנמוֹת, במחילה”.

תמר. “זו מגדל?”

מק־גריגור. "כן.

תמר. “אינני מנוּמנמת. אדרבא. הערב אני פּראית”.

סירה קטנה חוצה את דרכם.

לאטור. “כמדוּמני, זה ידידנו מגנצרי. הלוֹ, מסיֶה גוּר־ארי; מה חדש?”

אמנון. “כלוּ כל הקיצין”.

תמר תופסת את ידה של גב' מק־גריגור.

תמר. "נן! אַת זוכרת את הבטחתך בתחנת־הרכבת בטרייסט?

נן. “אוֹ! הזוהי כבר בריחת־הנישוּאין?”

תמר. “אוּלי”.

נן. “קדימה, חביבת־פּרא שלי – אני בעזרך”.

תמר (קוראת בקול רם) “אמנון!”

הוא מקרב את סירתו.

היא מתכופפת מעל לדופן־הסירה.

תמר. “ערב טוב, אמנון”.

אמנון. “ערב טוב, תמר”.

תמר. “התשיג בידך את ידי?”

מושיט לה יד. היא תופשת את ידו ועוברת לסירתו.

רמון וברנַרד זעים ממקומם, אך נן עוֹצרת בעדם.

נן. “משחק הוֹגן! הנצחון לעדיף!”

מק־גריגור (במבוּכה) “אבל…”

נן. “אוֹ, יד לפה, רוֹבּ! אני אשת המוֹשל – עשה כדברי!”

תמר פּורשת את זרועותיה אל רמון וברנַרד:

“אל תכעסוּ על ילדת־הפּרא!”

בּרנרד (לאטו) “יהי אלהים עמך, תמר”.

רמון. “יהי אלהים עמך, תמר”.

נן מתכּוֹפפת ולוחשת באזני תמר:

“אך אל נא תשהי שם לאחר חצות – אם אין בגנצרי כוֹהן משלכם”.

הסירות נפרדות.

104.

אמנון יושב דוּמם בסירתו.

אמנון. “ובכן, לא שכחת?”

תמר. "לא. קחני לגנצרי. Ubi tu Caius, ibi ego Caia "

105.

בגנצרי.

הם יורדים. אמנון שוֹרק.

כל הקבוצה באה במרוּצה לקראתו.

טרוֹק. “למה הקדמת כל־כך לשוּב? האם השׂגת?”…

משתּסֵע, נדהם, בראותו את תמר.

יוכבד. “הוֹי! הרי זוהי כלתנו הקטנה – סוף־כל־סוף!”

תמר. “האם זה עוזרך? הבה ניכנס למשרד. עלי להראותכם מַשהוּ מיד”.

106.

במשרד.

תמר מוֹשיטה לאמנון את המדליון שלה.

אמנון. “הוֹ, אני זוכר…”

הוא מריח את הפּרח.

טרוֹק חוטפו מידו, מתבונן בו, מריח ופורץ בהתלהבוּת עצוּמה: “רבונו־של־עולם! הרי זוהי Amyris Gileadensis הקרוּיה גם Amyris Ceylanica ממשפחת Rutaceae. איך זה, לעזאזל, לא עלה הדבר בדעתנו?”

אמנון. “מה פירוּש כל הפטפוּט הזה?”

טרוֹק. “שוֹטה שבעולם – הרי זהו צרי הגלעד, הנזכּר בתנ”ך!"

תמר. “מסיֶה לאַטוּר אומר, כי גנצרי יכול לקנות את עולמו בזכוּת הפּרח הזה”.

טרוֹק. “מנַין בא לידך? היכן הוא צוֹמח?”

אמנון. “אני זוכר – השייך אמר לי – יש חבל־ארץ כזה מעבר לכנרת – והשייך הוא ידידי”.

טרוֹק. “אמנון, הנהי הברקת המזל – לו רק היה לך הכסף למסננות הללו”.

אמנון. “אין לי”.

תמר. “יש לך”.

מראָה לו את המעטפה – במעטפה מקוּפל שֶק.

תמר. “זה לא ממני. זה מישיש קדוש, שהיה ענו מלתרום בגלוי את חלקו למען ארץ ישראל”.

טרוֹק בוֹחן את השק, שוֹרק מרוב־התפּעלוּת ושואג: “עמיהוּד!”

עמיהוּד מופיע, חתול תחת ימינו וקוֹף תחת שמאלו.

טרוֹק. “תוכל לקחת לך גם את החמור הלבן”.

107.

על החוף.

התרגשות רבה: טרוֹק, מוּקף קהל, מבשׂר את החדשות.

תמר. “כעת עלי לשוּב”.

טרוֹק. “אל תניח לה! היא המַסקוֹטה שלנו – אל תניח לה ללכת, אמנון!”

תמר (מחייכת) “עודני בּורגנית – ובלתי־נשוּאה”.

טרוֹק. “שטוּיות! בחוּרים! הביאו סדין נקי ועשוּ ממנוּ חוּפּה. – שמוּאל, הרי אתה רב בישראל, לא כן?”

החזן. “אמת ויציב”.

טרוּק (לתמר) “הכל בסדר”.

תמר. “אבל – גב' מק־גריגוֹר?”

טרוֹק. “כתבי לה פתקה. האנגלים מעדיפים לטפל בבעיוֹת על גבי נייר”.

היא כותבת. אחד הפועלים דוֹהר על סוּסו למסור את הפתקה.

ארבעה אנשים מביאים את החוּפּה, שרוֹביהם משמשים לה עמוּדים.

מתכּנסת כל הקבוצה – עמיהוּד רכוּב על חמורו, החתול והקוֹף תחוּבים תחת בתי־שחיוֹ.

החזן. “והיכן הטבעת?”

תדהמה, הכל מביטים זה בזה.

טרוֹק מוציא מכיסו את שרשרת הקוֹף, מוריד ממנה חוּליה ומושיטה לרב.

טרוֹק. “נצא ידי חובה גם בזאת”.

הטקס:

הרב ממלמל את התפילה, אמנון שׂם את הטבעת על אצבעה של תמר ואומר את נוּסחת־הקידוּשין, הרב מסיים…

ארבעת הבחוּרים יוֹרים ירית־כבוד מרוביהם.

טרוֹק (בקבוּק בידו) “וכעת נשתה לחיים!”

הוא מוֹנה את הנוֹכחים, מוצhא מכיסו משפך מן המעבּדה ומתחיל מוֹזג את היין – כמה טיפות לכל כוס, אגב הערה: “אין לנו אלא בקבוּק זה”.

הכל מרימים את כוסותיהם.

טרוֹק. "לחיי המַסקוֹטה!…

החזן. “חכּוּ! יש לי ברכה טובה מזו. לא רק לחיי המַסקוֹטה, שהביאה את הפרח האחד הזה – אלא גם לחיי המסקוֹטה הגדולה, הנותנת לנו את כל הפרחים: אדמה, אדמה, אדמה!”

אחד הבחוּרים מביא ויוֹלוֹנצ’לו ומתחיל לנגן את מַרש־הנישוּאין מלוֹהנגרין.

תמר. “לא, אני רוצה הוֹרה!”

הוֹרה פראית, כשיוכבד באמצע המעגל.

108.

“ההד הגדול”.

הכנרת –

תַּן בשדה – מקשיב –

איָלה בגבעות – מקשיבה –

השייך הזקן על מפּתוֹ – מקשיב – ומניע ראשו בסיפּוּק.

המושל מק־גריגוֹר, הפתקה של תמר בידו, מקשיב ואומר:

“אוּלי…”