מבוא למסה על תולדות כת נשכחת

כאשר, בשבתנו יחד, קשרנו שיחה ארוכה למדי ומצאנו חן איש בעיני רעהו, לקח ממני המהנדס כרטיס-ביקוּר ועל כרטיסו-הוא רשם את כתבתוֹ באַרגנטינה: פלוני, בית-חרושת לבשר של אלמוני, סינסוֹמְבְּרָה. הרהרתי קצת ושאלתי:

– סינסוֹמבּרה? אֵי-שם ואֵי-פעם שמעתי את השם הזה. אזכור אפילו, כי היא נמצאת ברמת גראַן-צ’אַקו. אך דוקא לא-מכבר נזדמן לי לחטט במפּוֹת מפורטות מאד של אמריקה הדרוֹמית, ואת סינסוֹמבּרה, כמדוּמני, לא מצאתי. – אין זה אלא כפר קטן, – ענה לי, – וביתר –דיוּק: חֳרָבות, בית-החרושת שלנו ותריסר ביקתות ילידים. ואם שֵם זה מוכּר לאדוני, הרי הסיבה היא בודאי זו, שבאמצע המאה שעברה נחשב המחוז סינסוֹמבּרה כמעט לרפובּליקה עצמאית. וכפרנו היה לה לבירה.

קימטתי את מצחי ואימצתי את זכרוני אך לא העליתי מאוּמה. שאר המסוּבים באוהל-האוכל שלנו (שכחתי לסַפּר, כי הדבר היה במחנה, בימי פירוּק-הצבא, בקַנטַרה, על שפת תעלת-סואֶץ) לא שמעו בכלל את שמעה של סינסוֹמבּרה; רק אחת האחיות, אורחתו של הקוֹלוֹנל בנשפּיה עצוּבה זו של משחררי ארץ-הקודש המתפּזרים, נזכּרה אף היא:

– וכי אין זו אותה רפּוּבּליקה, שהיתה בה דת מוּזרה כל-כך ומנהגים משוּנים כאלה לגבי הנשים?

ואף כי לא הסמיקה בדבּרה, הוּרגש כי במקצת נבוֹכה.

– היא-היא – ענה המהנדס. – ואשר למנהגים הללו, איני מלמד עליהם זכוּת; אך אילו קם מקברו דוקטור בּיוֹרן דרוֹטנינגסוֹן והזכירני, מה הביאוֹ לידי הקמת כת זו – יתכן כי דתו לא היתה נראית בעינינו משוּנה כל כך.

כאן התחלנו להפציר בו כוּלנו: יסַפּר-נא בהרחבה, מה מנהגים היו אלה, ומי היה אותו דרוֹטנינגסוֹן, ומה טיבה של ריפובּליקה זו. על השאלה הראשונה מאֵן להשיב (האחות אִיימה עליו תחילה באצבע, והוא הרגיע אותה: כפקוּדתך, לא אספּר); וכן גם על השלישית, כי התשוּבה עליה הצריכה זמן רב; אבל את הדראַמה של ד"ר דרוֹטניגסוֹן, סיפר לנו. כמובן, לא אזכור עוד את הדברים כפי שיצאו מפיו, אך תכנם נחרת בזכרוני. אמסור אותו כאן במלים משלי, וַדאי בקצת שיבּוּשים, אך בכללו של דבר – זהו.

*

בּיורן דרוֹטנינגסוֹן היה כמעט בן-שלושים כאשר חלה באוּפּסַלה בטיפוּס והוּכנס לאחד מחדרי-החולים של המרפאה האוּניברסיטאית, שהוא עצמו עבד בה כרופא. וכאשר החלים, נתברר כי ארוּסתו חזרה בה, נישאה לאחד דֶני ויצאה עמו לפלֶנסבּורג. כעבור עוד שבוּע נודע לו, כי ביתם בפלנסבוּרג נשרף יחד עם חנוּת-בעלה על כל סחורותיה, והזוּג הצעיר צפוי לעוני ולחוסר-כל. הוא שלח לה סכוּם- כסף גדול “משוֹלח בלתי-ידוֹע”, ובעצמו יצא לשוַיץ לשם הבראה.

לפני צאתו ערכו חבריו לפקוּלטה סעודה לכבודו. הדבר היה בשנת 1849, המסע משוודיה לשוַיץ נחשב לפרידה רבתי, וכולם אהבוּהוּ מאד. וכיון שהיו אלה ידידים קרובים ביותר, וארוּסתו הקודמת נמנתה אף היא על חוּגם, וכל הרוֹמַן הזה, מתחילתו ועד הבגידה, עבר לעיני האנשים שנתכנסו באותו מעמד, לכן לא נהגו שם ביישנוּת יתרה ובנאוּמים של הכוס, ביחוּד בסיוּם המסיבה, נאמרו הרבה שבחים לאומץ-הרוח בו נשא את אסונו ולאדיבות בה הוסיף לדבר טובות על ארוּסתו-לשעבר.

בתשובתו למברכיו, הביע דוקטור דרוֹטנינגסוֹן בין השאר רעיון כזה, שהיה נועז בימים ההם לא רק באופסלה הקטנה שבקצה העולם:

– יבוא יום, ידידי, ודין אושר-הזוּלת יהיה בעיני כל אדם כדין כסף-הזוּלת בעינינו כיום. מה יעשה אדם הגון אם יפול לידו ארנק, השייך לאחר? יחזירו. ויהיה בעצמו דחוּק ככל אשר יהיה, יחזירו. והרי האושר חשוּב מן הכסף; והעיקר, קדוש הוּא. על כסף אפשר להתחייב, אפשר לחתום על שטר, ואזי – כבר שלי הוא הכסף ולא שלך; ואילו האושר, אף אם הבטחת לחלקוֹ עמי, נשאר שלך; ואם אחר-כך משך אותך לבך לצד אחר, חייב אני להחזיר לך את אָשרך בלי תלוּנה ובלי רוגז. יודע אני שלא כך חושבים הבריות לפי שעה; אך יבוא יום… – דוקטור – קראה אחת מנשי-הפרופיסורים, – וכי שולל אתה את הקנאה? – שולל – ענה בּיורן דרוֹטנינגסוֹן; וכיון שלָגם כמה כוסות, וכיוָן שהעולם עוד היה צעיר מאד בימים ההם, דפק, ליתר-שכנוּע, באגרופו על השולחן. שולל אני את הקנאה, שולל בבוּז ובשאט-נפש. הבינוּ אותי: לא על כך מקטרג אני, שיכאב לבו של אדם אם שמחתו נסתלקה ממנו. כמוּבן, יכאב; ואין כל טעם להתבייש בכאב זה. אני, כפי שרואים אתם, איני מתבייש. ואולם “לקנא” – פירוּשו לכאוב לא משוּם שהשמחה נסתלקה ממני אלא משום שנפלה בחלקו של אחר. את זאת אני דוחה בזעם. זוהי מחלה; זה – ליקוּי באחד התאים של מוחנוּ, ואני מקווה כי חָכמת-הרפוּאה, שכוּלנו עמלים בשירוּתה, עוד תמצא לו תרוּפה באחד הימים. ולא עוד, ידידי, אלא גרוּע מזה: לקנא – פירושו לא רק לדאוב אחרי האבדה, אלא במשך כל החיים לחזות את האבדה מראש ולטעום טעמה במחשבה-תחילה; לחטט בעיניך ובידיך, ולוּ גם בעיני-רוּח וידי-רוּח בלבד, בכל חדרי-חדריו של ביתך ושל לב-זוּלתך, ובכל מקום ומקום לחשוש לגנב נסתר; מן הבוקר עד הלילה לקיים שרוּת מגוּנה של בלש, שאפילו המשטרה לא תשלם לו את שכר-טרחתו. דוחה אני, דוחה בגועל-נפש.

אז החלו ויכוּחים, מבולבלים למדי, ואותה אשת-פרופיסור קראה לו “חָפשי” (בימים ההם היה בכינוי זה טעם-לפגם, אך היא לא נתכוונה להעליבו והוא לא נעלב); וחסידי השקפתו קראו ליריביהם: מעבידי-עבדים אתם, מקומכם ברוּסיה או בארצות-הברית! אך כל הדברים הללו נאמרו בדרכי שלום, אם כי ברעש גדול, וכך בילו המסוּבים כמעט עד חצות-הלילה, ואחר-כך נעלו ערדליים והלכו איש לביתו לישון.

*

ועל אגם לוּגאַנוֹ מצא דוקטור דרוֹטנינגסוֹן את האביב במלוא-לבלוּבו, מצא חדר נוח בבית-המלון, עם גזוזטרה ועם דבש לקפה-של-שחרית ואת הקוֹלוֹנל לאַראַמי עם בתו ג’יני, שהיתה אז בת 18.

המהנדס תאֵר אותה באזנינו תאוּר חַי עד-מאד, אך אינני מקבל עלי לחזור על דבריו. לבוּשי התקוּפה ההיא אינם נהירים לי כלל, וביחוד לא אזכוֹר, מה תסרוֹקת היתה אז לעלָמות, ובלעדי-זאת אין אתה יכול להעמיד פנים שראית את העלמה במוֹ-עיניך וזכוּר לך כל קו ותו בפניה. לדברי המהנדס – ופרט זה נשנה בכל הספרים על כת ה“אמוּנה ללא-ענן” ועל מדינת סינסוֹמבּרה – היו עיניה ושערותיה שחורות, אם כי לא היתה כאן שוּם תערובת של דם קריאוֹלי: גם קולונל לאַראַמי וגם אשתו היו צאצאים כשרים של מהגרים מאירלנד וסקוֹטלנד ולא היו בני-דרום אלא במוּבנה האמריקני של מלה זו, כי אחוּזתם המשפחתית נמצאה בוירג’יניה. מלבדה היו שייכים לקולונל לאַראַמי עוד שטחים עצומים במדינות-הדרום האחרות, וביחוד בארגנטינה, על אותה רמת גראַן-צ’אַקוֹ שכבר הזכרתיה. בדרך-כלל היה עשיר מופלג.

ואולם מבחינת האופי אוכל לתאר את בתו, מיס ג’יני, תאוּר מפורט למדי, כי רבות הרהרתי בה מאז, ואני משַוה אותה לנגד עיני בבהירות יתירה. זו היתה ילדה, שלא הוֹשחתה כלל לא על ידי העושר ולא על ידי היתמוּת (אמה מתה מיתה נוראה כשעמדה ג’יני בשנתה הששית) ואפילו לא על ידי חיי-הנדוּדים, שחיוּ היא ואביה זה למעלה מעשר שנים, ותמיד באירופה דוקא. שום מעלות מזהירות לא היו לה, היא לא קראה אלא מעט, ובכלל פטוּרוֹת היו הצעירות בזמנה ממצוַת קריאה שיש בה ממש. ואף- על- פי- כן היתה שנוּנה מאוד – לא מבחינת חידוּד או חריפוּת-לשון, כמובן, אלא מבחינת הערמוּמית החביבה והילדוּתית-למחצה ויצר-הצחוק. צחקה היא בכל הזדמנות וגם בלעדיה, וצחוקה היה לא רק מדבּק אלא גם יפה, וזה, כידוע, דבר יקר-מציאוּת. היא אהבה שעשוּעים מכל המינים, טיולים, טוּזיגים, ריקוּדים (אז לא נהגו לרקוד אלא אחת לחודש או אף למַטה מזה), רכיבה על סוס, אָהבה בלי חמידה מוּפרזת: אם לא נזדמן לה שוּם תענוּג כזה – לא היתה רוגזת, אך שמחה שמחה שלמה כל-אֵימַת שנפל הדבר בחלקה. היא היטיבה לשבת באוּכף לא פחות מן הקולונל עצמו, ואף בקליעה בציִד לא נפלה ממנו. בדרך-כלל יכלה לשמש מופת לנפש צעירה ובריאה לולא מכשול אחד, שבּיוֹרן דרוֹטניגסוֹן, כרופא הרגיש בו מיד. נקל היה לצערה, ממש כמו להצחיקה – אך לאחר-מכן קשה היה לבדח שוּב את דעתה. שרתה אותה ריבה אחת מאוֹבֶרן, שעברה אתם ממקום למקום זה שנים רבות. באחד הימים עשתה צעירה זו איזה מעשה, שעל-פי-צדק, לא היה בו כדי נימוּק לפיטוּרין, אך הוא העיד על קשיחוּת-לב, אנוכיות וכפיית-טובה. לאחר מקרה זה אי-אפשר היה להכיר את ג’יני שבוּע שלם. היא לא כעסה – היא פשוט שקעה במרה-שחורה: נעשתה מדוּכאה ואדישה, לא ברצון היתה יוצאת מחדרה, על השאלות השיבה לא מיד ובאפס-קול – כאילו היו אלה ראשוני ימי-אבל – ועל קבר יקר מאד. גם הקולונל לאַראַמי באותם הימים לא היה כתמול-שלשום.

בענין זה נתגלגלה בינו לבין דוקטור דרוֹטנינגסוֹן (הם בינתיים התקרבו מאוד זה לזה) שיחה, שהשוודי הצעיר מתחילה לא שׂם אליה לב, אך מאז זכר אותה תכופות. שניהם ישבו במרפסת מעל לאגם וסעדו פת-שחרית. ג’יני שכרגיל השכימה קוּם עם העפרונים, לא יצאה מחדרה. גם הקולונל המעיט באכילה על אף תוכחת הרופא ושידוּליו: הוא רק משך לפרקים בזקנקנו הלבן, הדומה למשוּלש חד ומארך מאד, ועל אף השעה המוּקדמת שתה משהו מתוק מגביע מיוּחד, צר וגבוה. את המשקה כינה “ג’וּליפּ” ואת זקנו “גוֹטי” בנגינה מלרע, כלומר תיישי, וברגעי בידוּח-הדעת היה טוען, כי מי שאינו שותה ג’וליפּ ואינו מצמיח “גוֹטי” לעולם לא יגיע למעלת קולונל בוירג’יניה. ואולם כעת לא היתה דעתו פנויה להלצות.

– הייתי מגרש כפריה זו, – אמר,– אך היכן אשיג אחרת, שתמצא מיד חן בעיני בתי? – סבור הייתי, – ענה דוקטור דרוֹטנינגסוֹן, – כי הגבירות האמריקניות עורכות את כל מסעיהן בלוית הכושיות שלהן. אומרים כי אלה הן מיטב-השפחות בעולם כולו, אף אם נשכח כי לפי חוקיכם בנות-עבדוּת הן. למה לא תזמינוּ איפא כושיה מוירג’יניה? בעוד שלושה-ארבעה חדשים תהיה כבר כאן.

על אף ידידוּתם, עדיין לא הוּזכרה המלה “כוּשי” בשיחותיהם. דוקטור דרוֹטניגסוֹן ידע מן העיתונים, כי זוהי שאלה כאוּבה במדינות-הדרום, וכאדם אדיב לא רצה לנגוע בה. ומיד ראה כי גם כעת לא כדאי היה לנגוע. הקולונל החזיק את גביעו: הגביע התבקע בידו, וה“ג’וּליפּ” הדָביק נשפך על פני המפה והמעיל. כל פניו של הקולונל רעדו בעוית מתוך התרגשות עצוּמה, אפילו שיניו נקשו בפיו. הוא הפליט בהתאמצות: “היה לא יהיה!”, קם ויצא, מבלי לנגב את מעילו ואף בלי התנצלוּת.

כעבור שבוע חלף הכל. ג’יני היתה שוב עליזה ושאננה, שלשתם הרבו לשוטט בהרים ולערוך טיוּלים ברכיבה ובשיט, נסעו לקוֹמוֹ ואל איזוֹלה בֶּלָה, ודוקטור דרוֹטנינגסוֹן התאהב כפי שלא אהב עוד מימיו, ובקולה של ג’יני, בדברה עמו, נשמעו נעימות חדשות.

*

סמוך לאותו זמן נפלה מריבה בין בּיוֹרן דרוֹטנינגסוֹן לאיזה אדון מיוּחס מאוסטריה. על מה רבו, לא איכפת; והשוודי היה בפשטות מרביץ בו באוסטרי, על אף כל חשיבותו, לוּלא היה באותו מעמד קולונל לאַראַמי. הוא מיד נקט גישה צבאית לָענין, מנע תגרת-ידים, והעסק נגמר בדו-קרב באקדחים. האוסטרי ירה ראשון והחטיא; ביוֹרן דרוֹטנינגסוֹן, שהיה מימי-נעוריו חבר, וזמן-מה גם נשיא, באגוּדת הקלָעים באוּפּסַלה, כיון את אקדחו שעה ארוכה – והחטיא אף הוא.

בדרך-שוּבם מלומבּרדיה לסטרֶזָה (בשוַיץ ראה השלטון דוּ-קרבות בעין רעה) גילה קולונל לאַראַמי התפעלות יתירה.

– כאשר כיון הלז את אקדוחו אליך, עמדת כג’נטלמן אמיתי, – אמר בהערצה. – ואל תחשוב, כי נעלם מעיני הדבר, שבכוָנה הרימוֹת את אקדחך כדי שֵש אצבעות מעל לראשו.

השוודי ענה:

– וכי היה עלי להרוג את הגולם הזה?

– לא אתוַכּח, אם כי אין דעתי כדעתך. אך הרי לא הראית אילו, כי יוֹרה אתה באויר! שלא להשפיל את היריב! ידידי הצעיר, אתה אחרון-האבירים עלי אדמות.

כאן שקע פתאום הזקן בהרהורים, שתק שעה ארוכה, אחר-כך אחז בלי-משׂים בידו של בּיורן דרוֹטנינגסוֹן ופתח בקול חרישי:

– אלמלי…

אך מיד נשתתתק ושוב נתכווצו פניו בעוית. משוּם-מה הבין הרופא, מה היה בדעתו לומר; ובהתרגשות, שוב מתוך מבוּכה וגמגוּם, הכריז, לקול רעש הגלגלים, באזני הקולונל, כי הוא אוהב את בתו ומבקש את ידה.

– חלילה וחס! ענה הקולונל בהתאמצות, ושיניו נקשו בפיו.

בּיורן דרוֹטנינגסוֹן היה מזוּעזע ומלא התמרמרות. אמנם מוּתר לסרב – אך כלוּם כך מסרבים?

– נאלץ אני לדרוש הסברה, קולונל, – אמר בקרירוּת והזדקף על מושבו, – כי נעימַת תשובתו של אדוני והמלה, שהוציא מפיו, עומדות בסתירה משוּנה למחמאות, שזה-עתה, אם כי על-לא-זכוּת בידי, שמעתי ממנו, כך מדברים רק עם נוכלים, שעיניהם לנדוּניה. ירשני-נא להבטיחו, כיא אין לי שום צורך בכספו ובקרקעותיו.

ידי הקולונל רעדו, והוא כיסה בהן את פניו. דוקטור דרוֹטנינגסוֹן דימה לשמוע כעין בכי חנוּק. מיד הצטער על שדיבר כל-כך קשות; אך בו בזמן תקף אותו איזה רגש-אֵימה – כאילו נקלע פתאום לעברי פי-תהוֹם, הִנה מידרדרות כבר אבנים מתחת לרגליו, עוד מעט – ויפול אל התהום גם הוא…בכל-זאת זכר את חובתו כרופא, לָפַת את כתפי הזקן והחל מרגיעו. עוד זמן רב בּלע הלז מחנק בגרונו וכבש את התרגשותו; לבסוף פתח את פיו, אך הגיד לא הרבה:

– סלח לי…אתה – הישר באדם, ובכל לבי רציתי…לא בך המניעה, לא בך…

אחרי-זאת החריש כל הדרך, כשהוא מביט הצדה ומושך בזקנקנו. משהגיעו עד פוֹרלֶצָה, אמר, בעודו מיסב את עיניו מבן-לויתו:

– אל תחשוב לי זאת לאי-נימוּס, אך הכרכרה עייפה אותי…אמשיך דרכי בסירה.

דוקטור דרוֹטנינגסוֹן הבין, כי ברצונו להשאר לבדו, הסיר את הכובע ועזר לקולונל לרדת.

– וכי…– פתח לפתע הקולונל, כשהוא מגמגם ואינו מוצא מלים בפיו, – וכי…לא היית מסכים לעזוב את שוַיץ? ביורן דרוֹטנינגסוֹן נתמלא משנה-כעס וענה בחריפות:

– לא.

– אך הגע-נא בעצמך, – התחיל לוחש באזניו הקולונל (אף כי הם דיברוּ אנגלית והרכּב לא יכול להבין ממילא), – הגע-נא בעצמך, הרי לא אוכל להסיעה מכאן כל עוד אתה כאן. הן בעיניך ראית, מה קשה עובר עליה כל צער, ואף אני אינני עיור, יודע אני, מה אתה בעיניה!..

בירון דרוֹטנינגסוֹן אמר בנחת:

– סבי היה איכּר, ולכן, כנראה, ישנם דקדוּקים ששׂגבוּ מבינתי. דבריו האחרונים של אדוני ניתנים רק לפירוש אחד: בתו אוהבת אותי גם-כן. לכן, אם-כי יִכבּד עלי מאד להמרות את רצונו, אצטרך להפקיד את גורלי בידי מיס וירג’יניה לאַראַמי. לא בימי-הבינַים אנו חיים; גם סמכוּיות-ההורים יש להן גבוּל.

ספק גניחה ספק נחרה פרצה מגרונו של הקולונל. הוא פנה בפסיעות מהירות אל המעגן, בדרך החזיר את פניו ואמר לרופא:

– הלילה, כאשר היא תעלה לחדרה…אספר לך…

*

בלילה, במרפּסת, הוא סיפר לשוודי הצעיר מעשה-זוָעה. מות אשתו, שקפצה לנהר, היה עוד הדף החיור ביותר באותו סיפוּר. אך כתום דבריו קם דוקטור דרוֹטנינגסוֹן, הזדקף מלא-קומתו ואמר:

– יאמין-נא, ידידי הקשיש, כי כאֵבו מצא הד נאמן בנפשי. אולם מה שדיברנו הבוקר אינו נוגע לכאן כל-עיקר. אני מבקש ממנו את יד בתו.

– יצאת מדעתך, אדוני, – ענה הקולונל, – הדבר לא ייתכן. אם נדיבוּת-לב היא זאת, הרי דוקא כבוד ביתי לא ירשני להסכים לקרבן כזה. ואף ג’יני שאינה יודעת מאומה – מאומה! – מלבד זכּרון עמוּם על דליקה וּמרד ומהלוּמה על ראשה, – אף ג’יני, לוּ ניחשה את האמת, לא היתה מסכימה לעולם.

– מיס וירג’יניה גם לא תדעֶנה לעולם, – הכריז בתקיפות הרופא. – ואין זו נדיבֹוּת-לב. אין הוא מבין לרוּחי, קולונל, – בני דורות שונים אנחנו. מה שנחשב, כנראה, לכתם טמא בעיניו – בפשטות אינו קיים בשבילי: כשם שאין בעולם שדים ורוּחות, כן גם דבר זה לא היה ולא נברא.

קולונל לאַראַמי הניד את ראשו בעצבוּת:

– כן, בני דורות שונים אנחנו – ולכן אני מכיר את החיים, ואתה, אדוני, לא תכירם. וגם את עצמך בודאי אינך מכיר. לא בגלל דבר ש“לא היה ולא נברא” נטשתי את מולדתי; לא בגלל דמיונות-שוא גזלתי מג’יני ומעצמי, אפילו בנכר, בית-קבע, לבל יהיו לנו שכנים, שאוּלי יגוּנב אל אָזנם באחד הימים שמץ מ…

– אני מבקש את יד בתו, קולונל, – ענה בּיוֹרן דרוֹטנינגסוֹן. – אנוּ, איכרי הגבוּל הנוֹרווגי, כולנו חושבים את עצמנו לבני-אצילים. שם-משפחתי פירוּשו “בן-מלכה”, ואמנם יש לנו במשפחה מסוֹרה כזו ומגילות-יחשׂ כאלה, אך מעולם עוד לא השתחוָה שום נסיך לפני כס-המלוּכה ביראת-כבוד כה רבה בבקשו יד בת-מלך כפי שאקוֹד בבקשי מלפניו להאיר את חיי בזכוּת נשגבה זו.

ג’נטלמנים מאנשי-הצבא במדינות הדרום של אמריקה, שכניהם הקרובים של הקריאוֹלים הספרדיים והצרפתיים, עוד חבבו בימים ההם מליצה מַרהיבת-אָזנַים. והקולונל, בזלגו דמעות-זקנה על כתפו הרחבה של השוודי, נעתר להפצרותיו.

*

להלָן אין במעשה זה, משך חמש שנים, שום מאורעות, שאפשר לספר עליהם בשמות-עצם ובפעלים פשוֹטים. על חמש השנים הללו יש לכתוב או ספר שלם או שורות-מספּר: אני בוחר בשניה משתי אלה, כי עיקר-הספר עוד לפנינו ואין זה אלא פתח-דבר.

אמנם מאורע פשוט אחד קרה בינתיים: סמוּך לאחר החתוּנה מת הקולונל והוריש את כל קרקעותיו בשני חלקי אמריקה לביוֹרן דרוֹטנינגסוֹן. ואולם השאר אינו פשוט כל-עיקר, ואיני יודע כיצד לפתוח בו: בפי המהנדס ההוא בקנטרה היה הכל בהיר בתכלית, אך את דבריו כצוּרתם שכחתי.

בקיצוּר, מתחילה היו וירג’יניה ובּיוֹרן מאוּשרים עד-אין סוף (כמעט שכתבתי “אושר ללא ענן” – אך לפי שעה מוּטב למחוק מלה זו); במהרה נולד להם בן. במלאת לו שנה, הם נסעו בקיץ לפיוֹרדים; ושם, בשבתה עם בעלה בצהרי יום חם על דשא החוף, מחאה וירג’יניה דרוֹטניגסוֹן כף אל כף, צחקה וקראה:

– אין כאָשרי, רבונו-של-עולם, אושר בלי שוּם ענן!

כאן שקעה בהרהורים, קימטה את מצחה כנזכרת במשהו ואמרה:

– “בלי ענן”…בספרדית זה “Sinsombra”. פתאום נזכרתי: בשחר-ילדוּתי היתה לי אומנת, וזה היה כינוּיִי בפיה: סינסוֹמבּרה. היא היטיבה לדבר ספרדית מאנגלית – היתה זו כּוּשיה מטכּסאַס. מוּזר שנזכרתי בה: מימַי לא זכרתיה.

לפתע חש בּיוֹרן דרוֹטניגסוֹן כעין סטירה על פניו, סטירה מוּחשית מאד, במלוא- כף-היד, במו-הפּנים; לבו כאילו נתרוקן כולו מדם, שיניו רעדו ונקשו פעמים אחדות כמִקוֹר.

ומן היום ההוא נשתנו פני-הדברים בביתם. הוא ידע לשלוט ברוּחוֹ, וזמן רב לא הרגישה אשתו ולא-כלום. אחר-כך הרגישה גם היא, כי ענן נטוּש ביניהם, אך תחילה התאמצה להעלים ממנו עין. אולי חשבה כי חָזקו עליו טרדות כהוּנתו (אז תפס כבר קתדרה באוּניברסיטה של אוּפּסַלה) וכי הוא מבקש בחשאי להתבודד – אך לא עלה על דעתה כי היא עצמה היתה לו לזרא. ואולם לאמיתו של דבר – היא היתה לו לזרא. בחדשים הראשונים היתה הרגשה זו תוקפת אותו לשעה קלה, ובין התקפה להתקפה היה שוכח הכל, שוכח עד כדי כך שלא חש אפילו מוּסר-כליות. אך לאט-לאט גבר התיעוּב (כי אכן היה זה תיעוּב, זו המילה ואין אחרת) והוא דבק בו מרגל עד קודקוד ושוב לא הרפּה ממנו. נדמה לו כי רגש זה ירדפנו אף בשנתו. כעת כבר יִסר את עצמו במרירוּת וברוגז, בייש את עצמו, קרא לעצמו בלש וכינוּיי-בוּז אחרים; התאמץ להכפיל ולשלש תשוּמת- לב וחיבה חיצונית לאשתו ואפילו זייף התפרצויות של תשוּקה. אך ההתחפּשות המתמדת העיקה עליו כל-כך שכעסו על עצמו נהפך עד-מהרה לכעס עליה, ולבסוף התחיל מאַבּד לפרקים את השליטה ברוּחו.

בשנת 1853 קיבּל חופשה ויצא לחדשים רבים לאמריקה, על מנת לסַייר, כביכול, את המטעים ולברר, כביכול, אם אפשר לשלח לחפשי את עבדיו (זה כבר, עוד בקבלו את הירושה, כתב על כך למנהל במקום, אלא שהלז ענה לו כי הכושים המשוּחררים לא ימצאו עבודה ויגוועו ברעב); אך לאמיתו של-דבר לא ביקש אלא לפרוש ממנה. לה אפילו לא הציע לנסוע; והיא, שכבר היתה נטוּלת-אומץ ומדוּכדכת תמיד, לא העיזה לבקש שיקחנה עמו. לאחר הפרידה נכמרו עד-מהרה געגועיו עליה, והוא שמח על כך בלבו והתאמץ להאמין כי הדיבוּק המביש כבר יצא ממנו.

תחילה נסע לגראַן-צ’אַקוֹ, ושם הלכו הדברים למישרים. אך לאחר-מכן ביקר באחוּזה של משפחת לאַראַמי בוירג’יניה, וכאן קרהו מקרה עגוֹם מאד. לא ידוֹע על מה, דוֹמַני, על התמהמהוּת-רגע בהרמת ממחטה שנשרה מידו, הוא היכה במגלב כושי צָעיר, אחד מטובי-האנשים במשק, משגיח על פועלים: היכה אותו ארוּכות וקשות, לעיני אותו מנהל עצמו, שעמו החליף מכתבים על שחרוּר עבדיו; וכל משק-המטעים, אשר זה עשר שנים לא היכו בו איש, פרט, אוּלי, לבעיטות מקריות, – כולו היה כמרקחה, ובריצ’מונד, במועדון המכוּבד ביותר, התחילו בעלי-אחוּזות אחרים– שהתפארו כבר אז, כי טובים חיי עבדיהם מחָיי פועלים בני-חורין בבּוֹסטוֹן – להתרחק ממנו.

בדרך-שובו גברו געגוּעיו על ג’יני כפלים; שוב דימה בנפשו כי היא כל חייו, כי מעכשיו תטהר קרבתה אל לבו ותבעֵר את כל סַפּחת-הטוּמאה הזאת, חסרת-השחר וכבדת-החטא. אך משראה אותה שוּב בנמל שטוֹקהוֹלם, שוּב ריטטו כל שרירי פניו, כפני אביה הקולונל בשעתו, ושיניו נקשו בפיו. זה לא היה עוד תיעוּב סתם אלא שנאה מלאת גועל. היא הביאה עמה את בנה והחזיקה אותו בידו. בּיוֹרן דרוֹטניגסוֹן חש רצון עז לקרוע את הילד מידה ולזעוק בקולי-קולות: אל תעיזי לנגוע בילדי– שקץ שכמותך! הוא נשָקה כמי שכפאו שד ושמח כי בדרכם הביתה ישב הילד בכרכרה בינו לבינה ואפילו פרוַת-אדרתה לא נגעה בכתפו.

הסוסים החסונים הביאוּם לפנות- ערב לאוּפּסַלה, ובביתם כבר חיכתה להם פת-ערבית. אך רוּח טובה לא היתה שרוּיה ביניהם בשבתם יחד אל השוּלחן, ואפילו המשרתים הרגישו בזאת ונעצבו אל לבם. הוא לא דיבּר אל אשתו, רק אמר לה בחיוך עקמוּמי: “בוירג’יניה למדתי לשתות ג’וּליפּ”, קרא למשרת והסביר כיצד להכין את התערובת. אחר כך הריק כוסות בזו אחר זו והתבסם עד-מהרה. כשהוּגש הקפה, אמר למשרת בקול עבה וכבד-דיבור של שיכור: “הב לי סיגרות”. וירג’יניה, כדי לפייסו קמעה, בעצמה הביאה סיגרות, הוציאה אחת והגישה לו. הוא עוד עצר כוח לקבל את הסיגרה מידה; בשארית רצונו תקע אותה בין שיניו; אך כאן ניתק משהו בקרבו, איזה נחשול פרץ למוחו, ובו ברגע, לעיני המשרת, הוא ירק את הסיגרה ארצה, וגם על הרצפה עוד בעט בה ברגלו. המשרת, איש בא-בימים ובעל-צורה, שישב בביתם זה חמש שנים, החויר, נעץ עיניו ברופא ומיד פנה עורף ויצא מן החדר.

וירג’יניה היכתה בשתי ידיה על ראשה וזעקה:

– למען מריה הקדושה, למען ילדנוּ, – מה עשיתי לך?

אז, בעמדו מוּלה, כשאגרופיו השיכורים שעוּנים על השולחן, סיפר לה את מה שגילה לו הקולונל באותו לילה על המרפסת בלוּגנאַנו: סיפר בפרטי-פרטים, בתוספות בדוּיות משלו, שבהיסח-הדעת עלו במחשבתו כאשר היה בוירג’יניה וראה בעיניו את המקומות והסביבה, בה התרחש הדבר לפני שמונה-עשרה שנה, בזמן מרידות-הכושים בשנת 1835. ובגבבו פרטים על פרטים, גסים, מיותרים, דמיוניים, חש אותה שמחה בהמית כאז, במטעים, בדוּש מַגלבו את גו הכושי המתפתל.

כאשר כילה את דבריו, קמה וירג’יניה, שפניה נפלו פלאים והכעירו בן-רגע גם לעין-זר, לוּ ראה אותה מישהו באותו מעמד (בעיני בעלה נראתה כעוּרה מבעוד בוקר), פרשה לקרן-זוית, כנמלטת מטבעת-האור, ולחשה בספקה את כפיה:

–…גם אמא…גם אנוכי…

– גם אמא,– אישר בקול עוקצני,– אך אמך, לפחות, השכילה לקפוץ לנהר, ואילו אַת נשארת בחיים; וכעת כל חיי – בּוֹץ, בּוֹץ כּוּשי שחור, הכל בּוץ: אַת, אני, קַלוֶרט (הם קראו לו בשם זה לכבוד אביה), כל הבית, כל מה שנגעה ידך, וירג’יניה. “וירג’ניה”…איזה שד היתל בהוריך בתתם לך את השם הזה? מדוע לא החלפת אותו?

– בּיוֹרן,– פתחה באפס- קול, כשראשה מתפתל מרוב-כאב, – אלוהים יְיַסרך– מה פשעי ומה חטאתי– הרי לא ידעתי– בעצמך אמרת, כי התעלפתי– הם הממוּ אותי– בת חמש הייתי…

הוּא פרץ בצחוק גס, רץ אליה ברגלים כושלות וירק בפניה. רק אז נתפכחוּ חוּשיו, אך לא ידע עוד מה יאמר ומה ידבר ונמלט מחדר-האוכל.

אחרי שקברו את וירג’יניה מחוּץ לגדר בית-העלמין, לקח דוֹקטוֹר דרוֹטנינגסוֹן את בנו­ ונטש את שוודיה לבלי-שוּב. כנדוֹד הקולונל לאַראַמי ובתו בשעתם, כך נדד כעת הוא עם ילדוֹ מארץ לארץ. אך בנדוּדיו הוא גם חשב הרבּה ולמד הרבה. הוא שמע הרצאות מפי סוֹציוֹלוֹגים (מלה זו כבר נכנסה אז לגדר-האָפנה) וחכמי-כלכלה מפוּרסמים; קרא את כל מה שנדפס בתקופה הסוֹערת ההיא בהלכוֹת המדינה והחברה. הוּא-הוא אותו “מנתּח סקאַנדינאַבי” שנכח לפי זכרונות לאַפראַג “כעֵד אילם ויחיד, מלבד בעלת הבית” בפגישה נשכּחת בין דישראֵלי למרכּס. פגישתם זו נתקימה בבּאַת, באנגליה, בבית הנסיכה טרוּבּצקאַיה, ועד אז “לא שמע הראשון מהם את שמעוֹ של השני”. נוֹשא ויכּוחָם (שעליו אף לאַפראַג מוסר את ניחוּשיו בלבד) היה דוקא אותו נושא עצמו, בו הגה בשנים הללו דוֹקטוֹר דרוֹטנינגסוֹן: מה עדיף לאנוֹשוּת– לחיות תחת שמַים בהירים של משטר חברוּתי אידיאַלי, או לחיות בין עננים וסערות? אך את כל אלה אספּר בפרוטרוט כאשר אֶגש לכתוב את קורותיה המלאות של כיתתוֹ ושל מדינת סינסוֹמבּרה – כמובן לא סתם מעשה-לקט מתוך זכרונותיו של דוֹקטוֹר דרוֹטנינגסוֹן ומספרו של פֶרנַנדֶס ומהדין-וחשבון של וַעדת המיתוֹדיסטים האמריקניים, אלא אחרת לגמרי, לפי דרכּי שלי.

ועוד יותר משלָמד מספרים ומהרצאות, למד האיש ממחשבותיו. הדיבּוּק יצא מקרבו לבלי-שוּב זה -מכּבר, עוד לפני אותו שחר כאשר ראה את פניה הסגוּלים של ג’יני בין קני-הסוּף של האגם הסתוי הקר. כעת הוּא אהב אותה שוּב, כאן בלוּגאַנוֹ ובסטרֶזה. והוא חשב: מה שהפכוֹ לחיה, מה שהוֹפך לחֹיה את הגבר בכלל, אינו אלא אחד הגילוּיים של תופעה כללית זו, אשר קנאה שמה. היא היא הענן העיקרי בשמי הפסיכוֹלוֹגיה העולמית. הרעב והעוֹני – אפשר לחסלם (מַרכּס התנבּא בנוֹכחוּתו כי הדבר יתגשם עוד לפני סוף המאה), ואילו הענן ישאֵר. אך מַהוּ שורש הקנאה? מהי ראשית זרע הרעל, ההוֹפך את הקירבה השׂמחה, הקדוֹשה בין בּיורן לוירג’יניה, בין אַמנוֹן לתמר לקאַריקאַטוּרה של פּרק מתוֹרת הקנין; ההוֹפך את האבּיר, שאַך אמש שר סרנַדה תחת החלוֹן, לבלָש ליד סדק-המנעוּל? במרכּז האָפנה הרוּחנית של זמנוֹ עמדוּ תוֹרוֹת-המַטריאַליסם. אין פלא כי גם המסקנה, שהגיע אליה, לבשה צורה מַטריאַליסטית-פשטנית.

כּת ה“אֶמוּנה-בלי-ענן” ((The Clodeness Gospel על חוּקי הנישׂוּאים שלה, נישׂוּאי “פּאַנטוֹגאַמיה”, וביחוּד על מנהגי-פּולחנה המשוּנים, אשר נגדם יצאו בקולות וברקים גם כוֹהני כל הדתות, גם הרופאים וגם כל אגוּדות הנשים, שרק אז החלוּ לצמוֹח– כת זו נוסדה בשנת 1857; המדינה סינסוֹמבּרה על רמת גראַן-צ’אַקו, שהיתה באמת עצמאית-למחצה, נוסדה כעבור שנה ונתפוררה רק בשנת 1871.

את הספרים העיקריים, שמתוֹכם אפשר לעמוד על קוֹרוֹת הניסוּי הסוֹציוֹלוֹגי המענין הזה, כבר ציינתי, אלא שכבר אין למצוא אותם בשוּק, וגם לא בספריוֹת, ואפילו לא במוּזיאוֹן הבריטי; והמַסה שלי לא במהרה תכּתב.