רקע
זאב ז'בוטינסקי
סְנָאִית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הוצאת ערי ז'בוטינסקי; תש"ט

אז הייתי בן-שבע, וכעת אני בן-ששים; קל איפוא לחַשב, מתי קרה הדבר. התגוֹררתי בפרבּרוֹ של כרך גדול מכרכי- הים, בבית דוֹדתי האלמנה, בעיר, בין שאר הפורענוּיות, קיים היה בית- ספר בן כתתיים, שנוסד על-ידי שתי עלָמות. הקהל לא ראה מוסד זה בעין יפה. ברבות הימים בּנתי, כי הוא נוסד בודאי מתוך מגמוֹת מתקדמוֹת – העלָמות בלעו, כנראה, מנה הגונה של ספרות ממין זה. עלינו, הילדים, צוּוָה לקרוא להן לא בשמן ושם-אבוֹתן, כנהוג, אלא בפשטוּת קאַטיה וּמַרוּסיה. קאַטיה סיפּקה את כל המדע לכתה א‘, מַרוּסיה – לב’. שום בחינות-מעבר לא היו: לפעמים, לפתע-פתאום, באמצע השיעור, היתה מתפרצת לכתה א' מַרוּסיה ומפרסמת צו, כי כך-וכך פלוֹנים וכך -וכך פלוֹניוֹת עוברים לכתב ב'; והללו היו נוטלים את ספריהם וצרוֹרוֹת-צידתם ו“עוֹברים” – רוּבם בשברוֹן-לב ובכי-תמרוּרים, כי קאַטיה נחשבה לטובת- לב, וּמַרוּסיה – בדיוק להיפך. מתוך הצירוף של ה“ים” וה“וֹת”, כַּזָכוּר וכנקוּב לעיל, ברוּר, כי בית-הספר היה מעוֹרב. וזו, אגב, היתה עיקר-הסיבה שלא ראו ראוהו בעין יפה. רבים השתוממו, כיצד יכלו השלטונות להתיר – כמימרת אחד מליצני העיר – בית-ספר לילדים ולילדות משני המינים. ואולם בתי-הספר היו מוּעטים, ולכן היה לעלמוֹת הנוֹעזות המון-תלמידים רב, ובכלל זה אנכי וּ“סנאית”.

את שמה האמיתי לא אזכור. כעבור שנים רבות פגשתי גברת מבוגרת, שלָמדה בשעתה באותו בית-ספר ומשום-מה נראתה בעינַי כהמשכה של סנאית; אך היא הסמיקה והכחישה את השערתי בכל תוקף. גם את דמוּתה של סנאית לא אזכור, אם-כי רבים, לאחר שמיעת סיפּוּרי, יחשבו את הדבר למוּזר, בשים-לב לאותם תנאֵי-ההסתכלות הנוֹחים עד-מאוד, שבהם ניתן לי באחד הימים ללמוד את מראֶהַ. אזכור רק זאת, כי היתה גדולה ממני בשנים, בת אחת-עשרה בערך, ונמנתה עם שמנה-וסלתה של כתה ב'. זו היתה בשבילי סיבה מספקת שלא להתעניין לא בה, לא בשמה ולא בצורתה.

ידידי היו אַדמירל וקיסיה. אַדמירל היה שכני לספסל, ראש גברתנֵי כתתנו. הערצתי הערצה ביישנית את הסגנון בו נהג עמי – זו היתה תערובת משכּרת ומסַחררת של בּוּז ואפּיטרופסות. קיסיה היתה רכּה בשנים אף ממני. היא היתה ה“זוּג” שלי. הזוּג היה אצלנו שם-נרדף לקוֹאוֹפרציה צרכנית: בשעת ההפסקה הגדולה חייבים היו שני בני-הזוּג להציג איש לרעהו את צידתם לשם חליפין לתועלת-גוֹמלין. כאשר היתה בידי סלתּנית, קיבלה קיסיה תמיד את הזנב, או אפילו את החזה, אם הייתי מרוּצה ממנה (כלומר, מקיסיה); לעומת-זאת נהניתי מן הזכות לכרסם את שארית התירס שלה – אך לפעמים הייתי מוכרח למשכה בעוד מועד במחלפתה, פּן תפלוֹש בכוח-האינרציה למחציתי אני של מאכל-תאוָה זה.

הייתי מרוצה בהחלט מחברת קיסיה ואדמירל (מדוע זכה לכינוי זה, אינני רוצה לסַפּר) ולא נתתי את לבי ואת דעתי על שום אישיות צדדית – קל וחומר על סנאית.

את הקץ לאָשרי שׂם מוביל-המַים. במשפחת דודתי לא היו גברים, ולא היה איפה מי שיוליכני לבית-המרחץ, ולכן כּיבּסה אותי הדודה בכבודה ובעצמה, אחת לשבוע, באמבּטיה של עץ. מוביל-המים מחה מכבר נגד בזבוז שכזה וטען כי סוסו מרגיש יפה את שלושת הדלָיִים המיותרים בחבית, ולכן הוא יוצא מגדרו מדי-שבּת עד שאי-אפשר לרסנוֹ. המחלוקת נסתיימה בויכוח נמרץ, והוא אמר לדודה משהו נורא ואיום, אך מיד הוּכּה שוֹק על ירך בשבט-פיה. ובכל-זאת, הוא שנחל את הנצחון הסופי, כי מאֵן בהחלט לספּק להבא את הדלָיִים הנוספים. באותו בוקר היה ילד אחד מאוּשר בעולם, ואני הוא. אך האוֹשר נצנץ ונגוֹז כלעומת שבא, כי הדודה החליטה להוליכני בו בערב, יחד עם בנותיה, אל המרחץ המיוחד לגברות. הקוּפּאית היתה ידידתה, וצורתי היתה עדיין אפרוֹחית בהחלט: פעמיִם הציגה אותי הדודה ברכּבת כבן-חמש, והקונדוּקטור האמין.

אינני יודע, כיצד פועל הדבר על אחרים – כעת רבים בעולם אנשים בעלי נסיון מקיף ומגוּוָן – אך בחיי-אני היה זה רושם מיוחד במינו. הגרוּע מכל, כי בעצם לא נשאר לי מזה שוּם רושם. אזכור רק חדר מלא גברות אשה אשה ושביס לראשה; האויר היה חם מנשוא והרצפּה חלקלקה, האדים התאַבּכוּ כערפל, והדודה קירצפה אותי מאה שנים רצופות בלכש מסוּבּן, כאילו לקחה נקם מעוֹרי ובשרי על דברי-העזוּת של מוביל-המים. לאחר שסיימה את הפרשה שלי, הוליכה את בנותיה לחדר אחר, מצוּיד באיצטבאות: היא אהבה לטפּס למדף העליון, כי שם, לדבריה, פוֹרק האדם עשר שנים מגילו. נשארתי לבדי בעולם מוזר וזעֵף זה; נדחקתי לקרן-זוית על ספסלי שילבתי רגלי כתורכּי ושקעתי בהרהורים נוּגים על אי-צדק הגורל.

ופתאום ראיתי – לא אֵדע אפילו, איך לומר זאת – ראיתי מַשהוּ הדוֹמה במקצת למַשהו. מתחילה נתתי את דעתי על הדמוּת הזאת משום שלבוּשה נבדל מזה של אחרות – זאת אומרת, אפילו שביס לא היה לה ומחלפוֹתיה היו צרוּרות בצרור מצחיק על קדקדה. אך מיד הרגשתי, כי גם היא מבּיטה משום-מה ישר לעינַי מן הקצה האחר של החדר; וכעבור רגע, מלא בּהלה וחרדת-נפש, תפסתי לפתע, כי היא שייכת לָעולם המוּכּר לי. לא יאוּמן, מה קשה (ואולי יש גם כאלה, שלא יתקשו בדבר – זה, כאמור, ענין של נסיון והרגל) להכיר אדם בתנאים כה שונים מן הרגיל. רק כאשר, לאט ובביטחה היא שׂמה את פעמיה אלי – רק אז הבנתי בפירוש, כי זוֹהי סנאית. היא קרבה אלי כדי צעד אחד או פחות, סקרה אותי בשקט מכף רגל עד קדקוד, ואחר-כך חזרה ונעצה את מבטה בעינַי, כשפּניה מביעים גינוי חריף. נתבלבלתי עד כדי כך, שברכתיה בניד-ראש, אף כי פקפקתי מאוד אם יאה ומקובל הדבר במסיבות כאלה. היא לא שמה לב לברכתי כל-עיקר ואמרה בקול לא רם, אך תקיף עד-אין-קץ:

– אוי ואבוי לך, אם תעשה זאת עוד פעם!

גברת בעלת ממדים מלכותיים, כנראה אמה, אחזה בידה והתחילה לשפשף אותה בלכש; דודתי הגיחה מעבר למסך-האדים, סמוּקה כסלק, והלכנו הביתה.

הקיצותי למחרת בבוקר בהכּרה ברוּרה כי התאהבתי.honni soit מי שיעיז להדבּיק לעובדה זו רקע פרוידיסטי. את רגשותי אזכור על בּוּריָם: התאהבתי אך ורק בפניה. פעמים רבות יקרך כדבר הזה: רואה אתה פנים, תמונה, מראה-נוף כמעט יום ביומו, ואין הם חורצים בלבך שום רושם: ולפתע-פתאום, בזכוּת מסגרת חדשה, או מגבעת חדשה, או הברקת קרן-אור מקרית, הם כובשים את לבך. לבוּשה מאמש מילא רק את התפקיד הזה – של מסגרת חדשה בשביל פניה.

ואולם התאהבתי מאוד. הדבר הגיע אפילו עד כדי סבל פיסי: כאשר הרהרתי בסנאית, קשתה עלי הנשימה – כאילו תפס מישהו את לבי באגרופו ולחָצוֹ כאפרוח-אנקור, לא בחָזקה, אך די והותר בשביל למנוע אדם מלנשוֹם במלוֹא-ריאתוֹ. זה היה לא-נוח, מכאיב ונהדר. לא אזכור כיצד ביליתי את יום א' ההוא, אך יודע אני, כי היה זה יום א' מאושר וגאה. גאוָה מילאה את לבי; גמרתי אומר, כי איש לא יֵדע את סודי לעולמים. אולי רק לאַדמירל ארמוז רמז קל שבקלים: הוא גיבור-חַיּל כזה, על אף המוֹצא העריסתי של כּינוּיוֹ, וינעם לי מאוד לרמוז לו, שגם בּי יש מַשהוּ מיוחָד – ומַה, לא אגיד. אך ספק, אם כדאי לרמוז אפילו לאַדמירל. לקיסיה, כמובן, לא אגיד אף מלה. דבר אחד ברוּר: לסנאית אניח לחיוֹת בשלוָה שאננה, שלא יאפיל עליה צל-חשד אודות מכאובי הנפלא. החלטתי שלא להביט בה כלל. אם תעבור – אפנה עוֹרף. אולי אפילו אבקש מדודתי שתעבירני לבית-ספר אחר, אם כי היא מסוגלת להרחיב את הדיבוּר על כך, שזה לא כבר שילמה עשרים רוּבל לחצי-שנה מראש. יהי אשר יהיה – לסנאית אף לא מלה, אף לא מבט: אסור לחַלל את סוֹד-הפלאים בחוּלי-חוֹלין אפוּרים של פגישות ושיחות.

בזכרי כל אלה עכשיו, מתחיל אני להבין, מדוע פטראַרקה וכל אותה החבוּרה התאמצו כל ימי חייהם להתרחק מרחק הגון מאהוּבוֹתיהם. פשר-הדבר, כנראה, כי אלה היו שנוֹת ינקוּתה של האנושוּת, הערצת קודש לנסיכה הזיה זוהי, בעצם, זכותה המיוּחדת של הילדוּת. ועוד דבר: אל יעז שום אדם לטעון, כי מוֹסר אני את זכרונותי בסגנון מסוּלף ומשלב בהם מחשבות וניבים המוּפלאים מבינת-ילד. אני עומד על כך, שהרגשתי אז את כל החוָיות שתוֹארו כאן, ועוד כהנה וכהנה, אלא – במלים ובציוּרים אחרים, היפים מאלה לאין-ערוך. שום משורר לא יגיע לידי פלאֵי המחשבה הילדותית; ואולם אין זה מעניין סיפּוּרנו.

ביום ב' בדרכי לבית-הספר, הגעתי להחלטה תקיפה שלא אגיד כלום אפילו לאַדמירל. אך באותו בוקר הוא הרגיז משוּם-מה את עצבי. קודם קיבלתי את עליונוּתו באהבה, התפעלתי מן ההעזה הצפצפנית, שבה היה מעתיק “הכתּבה” מעל לכתפו של ילד מיושבי הספסל הראשון, או לועֵס את ארוּחתו בשעת השיעור. ואילו היום הרגיזוני כל אלה. סוף-סוף, כאשר אגיע לגילו, אוכל להיות גברתן כמוהו ואף חזק ממנו פי שבעים ושבעה. ומי שזולל את פתוֹ לפני ההפסקה הגדולה – מרמה לא רק את קאַטיה, שהוא מעשה בן-חַיל, אלא גם את “זוּגו”, וזה מגוּנה מאוד. ולהעתיק מאחרים? גם כיום יכולתי לעלות עליו במלאכה זו, אלא שהילד היושב לפניו גבוה ורחב מדי בשבילי, והילד היושב לפנַי איבד זה-כבר, אחת ולתמיד, את סמכוּתו המדעית בעיני: לא ידע, היכן בדיוק כותבים “ט” במלה “השתּמשתּי”. מכל אלה הסקתי בלבי את המסקנה, כי שטוּת היא לסבול את יהירותו חסרת-השחר של אַדמירל, בעוד שפצצה כזאת טמונה בכיסי. בקיצוּר, תקעתי את פני במחברתי ולחשתי:

– ואני יכול לספר לך משהו, שעיניך תצאנה מחוריהן.

– שטוּיות! מה?

חסל: עמדתי על גבול הצעד הגוֹרלי, שינַתּק אחת לתמיד את כל חיי-עבָרי, שבע שנים, ארבעה ירחים ואחד-עשר יום, – על סף הוָיה חדשה, מרטיטה ומסַחררת. טמנתי את פני במחברת ולחשתי:

– נתאהבתי בסנאית מכתה ב'.

מעודי, לא לפני כן ולא אחרי כן, לא ראיתי שיסמיקו פני-איש כפי שהאדימו פניו של אַדמירל. הוא פער את פיו. לשונו ממש גמגמה:

– ש…שקר!

בלחש חגיגי ביטאתי את נוסח השבועה, שנחשב בבית-הספר לקודש קדשים. תחילתו היתה: “שיעניש אותי…”, אך את סופו לא אעיז לצטט – אוכל רק לציין, כי ילָדוֹת לא נשבעו שבועה זו, וגם מבחינה הגיונית לא התאים להן ענינה כל-עיקר. לפי המסורת, לא היתה שבועה זו מניחה שום פתח לספק. ואולם המאורע היה מפתיע כל-כך, שערער אף את דקדוקי המסוֹרת. הרגשתי בחוש, כי אַדמירל טרם שוכנע. והנה, באותו האלחוּט, שחנן אלוהים את החיות והילדים, נמסר לי בדיוק, מה עלי לעשות כדי לשכנע אותו לחלוטין. ועשיתי. קאַטיה הכתיבה זה-עתה: “קח עפ-רוֹנ-ך ומח-בּר-תך…”. תחת זאת כתבתי באותיות גדולות “סנאית”, דחפתי את אַדמירל ברגלי ולחשתי:

– הבּט.

הוא הביט ומיד נשתכנע, לחלוטין ולעולם-ועד,– ואני הרטבתי אצבעי ברוֹק, מסמסתי את הדיוֹ הלחה לכתם (אמצעי זה בטוּח לעין-ערוך ממחיקה סתם) וכתבתי, כאילו לא קרה ולא כלום, “ומכבּרטך”.

את ההפסקה בת-חמש-הדקות אחרי השיעור הראשון ביליתי כפרוּש. לא היה עם נפשי להתערב בהמון. הרחקתי לקצה-החצר, ושם, בין לוּל-העופות והבּאֵר, צעדתי אנה ואנה חמש דקות רצופות. ניסיתי לשלב את זרועותי על חזי, אך הדבר הכביד על מצעדי: על-כן שילבתי זרועות על מתנַי מאחוֹר ולבשתי ארשת-פנים חשוּבה ויהירה. לא העפתי אף מבט אחד לעֵבר האספסוף, אם כי לא יכולתי להבליג על סיפּוּק מסוּים למחשבה, כי רבים, בודאי, שמו לב לאורח-התנהגותי ושואלים זה את זה: “מפני מה התיחד אותו חמוֹר עם עצמו ופוסע שם לבדו?” פעם דימיתי לשמוע קולה של סנאית: – ניקה, עזוֹב, ולא – ארביץ בך שוּב!" לפי המלים האחרונות היה הקול קולה דוקא. לסנאית היה שם מלחמתי גדול. קולה הביאני לידי קדחת; ואף-על-פי-כן לא הסבתי ראשי לצדה.

וגם בשעת השיעור שמרתי על התנכּרותי הקרה. זה היה שיעור בכתבי-הקודש – מקצוע חביב עלינו, כי קאַטיה היתה מתלהבת ושוכחת לבחון את התלמידים, ויכולנו איפוא לשוחח בשלוָה איש עם רעהו או להחליף בולים. בכיסי היה הוֹנקוֹנג אָדוֹם; לפני כמה ימים הבטיח אַדמירל לתת לי תמורתו מונאַקו ועוד בּול ישן בן שבע-פרוטות בלי חיצים (יקר-מציאוּת מאין כמוהו). ואולם, לא היה לי חשק לשוחח עם אַדמירל וגם לא לחלל את חגי במסחר…גם אַדמירל עצמו נבוך, כנראה מרוב-עלייתי. הוא לא אמר לי אף מלה – רק לעתים פזל בגנבה לעבֶרי, בהבעת סקרנוּת כמעט מבוהלת.

הפסקה שניה: עשר דקות. חזרתי לפסוע מן הבאר אל הלוּל. הפעם לא היה שום ספק: הכל הביטו בּי. מבלי הסתכל ראיתי כיצד הם מתקהלים קבוצות-קבוצות מרחוק ומחליפים הערות, שלא הגיעו לאזנַי וגם לא ענינוּ אותי כלל. ביקוש גדול היה, כנראה, אחרי אַדמירל: קבוצות אחדות, בזו אחר זו, הזמינוהו להתיעצות דחוּפה, אל האחרות היה ניגש ביזמתו-הוא. לא שמעתי את שיחתם ואף-על-פי-כן יכולתי בלי קושי להעלות בדמיוני את כל השתלשלותה. תיארתי לעצמי את פני-החידה שלבש אַדמירל בסרבוֹ להעיד. “כמוּבן ידוע לי הדבר. דבר מפתיע מאין כמוהו, אך הבטחתי שלא אספּר”. נדמה לי כי מפי מישהוא נשמע צחקוּק מגונה – הד רגיל של נפש גסת-רוּח כשהיא עומדת פנים-אל-פנים עם מסתרי-הקודש.

בשיעור השלישי היתה קאַטיה טרדנית מנשוא, ומישהו מקצה-עורף-הכיתה ירה בי כדוּר מנייר-ספוֹג לעוּס. לא הפכתי את ראשי.

בתחילת ההפסקה הגדולה עשיתי לדעתי, un beau geste קיסיה, הזוּג שלי, חיכתה לי, ועיניה פקוחות לרוָחה ומלאות סימני-שאלה. אמרתי: “קיסיה איני רוצה לאכול – קחי הכל, מלבד חצי מאבטיחי”, – ומבלי חכות לתודתה, שברתי את הפלח לשנים ופרשתי, כשפּי ולחיי נעוצים בבשרו המוּצק, המבוּשם והקר של אבטיח “מנזרי”, ואני יורק את חרצניו השחורים יריקות מרחיקות-קלוֹע בהדרת- חן מחושבת. הפעם התישבתי על קורות הבּאר ופניתי עורף לכל. קיפלתי את רגלי תחתי מעשה-תורכּי; הדבר הזכירני בבהירוּת את הערב ההוא, סוֹמק וחוֹם הציפו את פנַי ושוב חשתי בבירוּר אותה יד אכזרית-נפלאה סביב לבי…פתאום, ללא כל גורם וקשר, מחשבה נוראה הממה את ראשי. הרי שכחתי להשביע את אַדמירל, שלא יגלה את סודי לשום איש! ברגע הראשון מאנתי להאמין לזכרוני. דבר זה היה מנמנעי-נמנעוֹת. הוא סתר את כל מנהגי בית-הספר. אפילו למיטב הידידים לא גילה איש כל סוד שהוא מבלי השביע תחילה את איש-סודו באותו נוסח עצמו, שאין להעלותו על הנייר. אַדמירל לא נשבע שבועה זו. זה היה נורא ואיום. התחלתי לחשוד, כי תשומת-לבם הנעימה של חברי בהפסקה השניה נבעה לאו-דוקא מסקרנות מדוּגדגת אלא, בעיקר, מבקיאוּת מדוּקדקת בכל פרטי הענין; וכי כל מהלך התלחשוּתם עם אַדמירל לא היה כפי שדימיתי…הוא הפיץ את סודי, זה ה…ואני כיבדתי אותו בלבי במלה קצרה, המתארת אותה חוּלשה לא-תכוּפּר, שבזכוּתה בא לו כינוּיו המביש.

ברגע זה שמעתי זעקה. זו היתה זעקת קיסיה, המשוָעת אלי בקולי-קולות:

– בּרח! סנאית מחפשת אותך! סנאית באה להרביץ בך!

הסבתי את פני וראיתי את “זוּגי” – היא רצה אלי ומחלפותיה רוקדות סביב ראשה. בית-הספר כבר הספיק ללעוֹס את ארוּחוֹת-הבוקר, ומכל הצדדים אצו-רצו סקרנים, להזין עיניהם בתיגרה. ומרחוק, לראשונה באותו יום, ראיתי את סנאית, דקה, קלת- רגלים, דוהרת ללא-חפּזון לעבר פינתי, חיוורת כמלאך-המוות. ידעתי את כשרונותיה המלחמתיים; אך חרפתי גָדלה אפילו מפּחדי. קפצתי על רגלי ורצתי אל הדלת, משם למסדרון, משם במדרגות למעלה. קיסיה, נושפת בכבדות, דלקה אחרי וכל הזמן פלטה משהו חסר-שחר; היא היתה שרויה בבהלה כזו עד שנשתכחו מלים מפיה – אך שמעתי בבירוּר כי צרחה:

– סנאית, סנאית, הוא עולה במדרגות! הוא יתחבא בחדר-המלתּחה.

מובטחני כי לא היה ברצון קיסיה להסגירני, אך מעוצם-ההתרגשות פּשוּט לא עצרה כוח לכבוש את רשמיה.

עלי להודות כי אמנם התחבאתי בחדר-המלתחה. נפשי שחה לעפר תחת נטל בזיוני, שוב לא הרגשתי לא צער ולא עלבון, ורק רצון אחד היה בלבי – למוּת. מוכן אני לטעון עד היום כי לאמיתו של דבר לא נתחבאתי: המעילים הללו, שצללתי בהם, לא היו בעצם אלא התחליף היחידי של התאבּדוּת שנזדמן לידי. ואולם התחליפים לא יועילו לעולם. חָלף רגע – ושמעתי צעדי-ריצה קלים. יד חזקה הוציאתני מתחת כנפות איזה מעיל – עצמתי את עינַי ונכנעתי לגורלי. שמעתי דברי-זעם, חשתי גרמי אגרוֹף מוּצק על גב-חָטמי, סטירת כף-ידה על לחיִי – לא היה איכפּת לי. אדישותי הרגיזה אותה: היא אמרה: “אַ, כזה אתה?” – וידה אחזה בשׂערי ומשכה-זרקה את ראשי אחורנית וָמַטה; נאלצתי לכרוע על ברכי, והיא לחצה בכאב רב את ערפי וצוָארי בצבת מרפּקה הכּפוּף. אז הצצתי – וישר מעלי ראיתי פנים חיוורים ועינַים יוקדות; שיניה לא היו הדוּקוֹת, כאילו אמרה לנשכני; היא הרפתה משערי והניפה את ימינה למהלוּמה חדשה. קיסיה, כאחוּזת מחנק, גמגמה משהו ליד הדלת. לפני המכּה הסבה סנאית את ראשה אליה וקראה:

– הסתלקי – וָלא…

שמעתי דהרת קיסיה הנמלטת על נפשה. סנאית הניפה את ידה שוב. ואולם כעת צלחה עלי רוּח זרה; כעת שׂנאתיה, גל של מרי עלה בקרבי חשקתי להשפילה, להעליבה ויהי מה, ישר בפניה, שגחנוּ אל פני עד שחשתי בהבל-פיה, ישר בפניה הטחתי בלחש-זעם:

– זו אמת, אני אוהב אותך, ולא תעשי אתי ולא-כלום!

שוב עצמתי עינַי וחיכיתי למכה, תּמה כי היא מאחרת לבוא. הזרוע שהידקה מאחור את צוָארי, לחצה אותו עוד ביֶתֶר- כאב; נשימתי קשתה עלי. לפתע נעשה הבל-פיה על לחיִי יותר חם ויותר קרוב. אין זאת כי באמת אמרה לנשכני; מדרכה היה הדבר, ידעתי זאת; ושוב, מתוך שמחה שביאוּש, חזרת בלחש על עלבוני: – זו אמת…

טעם מוזר מאוד היה לנשיכתה. היא לא היתה מכאיבה כפי שציפיתי – או שמא היה זה כאב ממין מיוחד. בהשקיפי אחורנית על הזמן ההוא, נאלץ אני להסיק, כי סנאית היתה מבוגרת הרבה מכפי שנותיה, נשיכתה ארכה לאין-קץ, דורות על דורות, חישבתי להחָנק. מתחילה היה סיגוף, ואולם אחר-כך, במידה דור רדף דור, חָלף הסיגוף ונותר משהו חדש – אך לא אדע לתאר מה טיבו. פתאום נגמר הדבר, הייתי חפשי. מאנתי לקום, ישבתי על הרצפה וכבשתי פני באיזה מעיל-ילדה, שנשר מן הקוֹלב. עוד רגע קט ארכה השתיקה. אחר-כך שמעתי שוב את קולה, ממרחק-מה, קול שָלֵו, קר ותקיף:

– אוי ואבוי לך אם תעשה זאת עוד פעם!

היא הלכה, ואני בכיתי על בזיוני ועל דברים רבים אחרים. קיסיה התגנבה אל על בהונות-רגליה וישבה לידי. היא התיפּחה, אך בו בזמן החליקה על ראשי וחזרה על דברי-ניחומים:

– אין דבר, הרי גם אתה הרבצת בה כהוגן.

היא ידעה כי אין זו אמת; אך אולי גם קיסיה היתה כבר אשה.


המלצות קוראים
תגיות