רקע
לב טולסטוי
סֶבַסְטוֹפּוֹל
לב טולסטוי
תרגום: יעקב שטיינברג (מרוסית)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תש"ג

 

בּדצמבּר שנת 1854

השחר אך זה התחיל מטיל גוָניו בּשיפּולי הרקיע מעל הר סַפּוּן; הים הכּחוֹל-כּהה, כּבר גלל מעל פּניו את עלטת הלילה, והוּא מצפּה לקרן-האוֹר הראשוֹנה למען יתחיל להתנוֹסס בּזוֹהר נַעלָס; מעֵבר המפרץ נישׂא וּבא רוּח ספוּג צינה וערפל; שלג אַיִן – הכּל שחוֹר, אבל קרת הבּוֹקר החריפה צוֹרבת את הפּנים וחוֹרקת מתּחת לרגלים, והמית הים, המית מרחקים בּלתּי-פּוֹסקת, אשר יחרישוּה מזמן לזמן רעמי יריוֹת מעֵבר סבּסטוֹפּוֹל, היא לבדה מפריעה את דוּמית הבּוֹקר. האניוֹת דמוּמוֹת; נשמע צלצוּל השעה השמינית

בּרציף הצפוֹני מתחילה לאט לאט עבוֹדת היוֹם למלא את מקוֹמה של שלוַת הלילה: הנה משמרוֹת מתחלפים מתּוֹך שקשוּק רוֹבים, הנה רוֹפא נחפּז אל בּית-החוֹלים, הנה חייל מגיח ויוֹצא מבּקתת עפר, רוֹחץ בּמי קרח את פניו השזוּפים, מַפנה את ראשו לעבר המזרח, שהעלה אַדמוּמית, מצטלב בּמהירות ומתפּלל תּפילה לאלוֹהים; הנה מַדז’ארה1, גבוהה וּכבדה, נהוּגה בּגמלים, מתנהלת בּחריקה לעבר בּית-הקברוֹת, לקבּוֹר שם את המתים המגוֹאלים בּדם הממלאים את העגלה כּמעט עד לגדוֹתיה… אם אל הנמל תּסוּר – וּבא בּאַפך מין ריח מיוּחד של פּחמי אבן, זבל, טחב וּבשׂר; אלף דברים שוֹנים וּמשוּנים: עצים, בּשׂר, סלי-עפר, קמח, בּרזל וכוּ', מוּנחים ערימוֹת ערימוֹת בּנמל; חיילים מכּל מיני גדוּדים, אלה בּשׂקים וּברוֹבים ואלה בּלי שׂקים ורוֹבים, מתגוֹדדים מסביב, מעשנים, מתנצחים בּגידוּפים, סוֹחבים ונוֹשׂאים משׂאוֹת אל אנית הקיטוֹר, זוֹ העוֹמדת ליד הרציף ומעלה את עשנה; סירוֹת פרטיוֹת, מלאוֹת אנשים מכּל הסוּגים – חיילים, מלחים, סוֹחרים, נשים – נכנסוֹת ויוֹצאות בּנמל.

– אל רציף הרוֹזנים, כּבוֹד מעלתוֹ? בּבקשה, – יציעוּ לפניך את שירותם שנים-שלוֹשה מלחים מן המשוּחררים, כּשהם מתרוֹממים וקמים מתּוֹך סירוֹתיהם.

אתּה בּוֹחר לך את האחת הקרוֹבה אליך בּיוֹתר, פּוֹסע ועוֹבר על פּני נבלה של סוּס חוּם, אכוּלת רקבוֹן למחצה, המתגוֹללת לה פּה בּרפש בּקרבת הסירה, והוֹלך ויוֹשב ליד ההגה. הנה הפליגה סירתך מאצל החוֹף. מסביבך ישׂתרע הים, אשר כּבר יתנוֹצץ בּשמש הבּוֹקר, בּראש הסירה מלח זקן בּמעיל עשׂוּי צמר גמלים ונער רך בּשנים אשר שערוֹת ראשוֹ בּהירוֹת, שניהם עוֹבדים בּחריצוּת וּמתּוֹך שתיקה בּמשוֹטים. אתה מבּיט אל דמוּיוֹת הענק של האניוֹת העקוּדוֹת, הזרוּעוֹת מקרוֹב וּמרחוֹק על פּני המפרץ, אל נקוּדוֹת השחוֹר הזעירוֹת של הסירוֹת הנַעוֹת על פּני התכלת הנוֹצצת, אל בּניני העיר הנאים והבּהירים הנשקפים מן העבר האחר בּמעטה האוֹר הוָרוֹד של שמש הבּוֹקר, אל רצוּעת הקצף הלבנה אשר אצל המזח, אל האניוֹת הטבוּעוֹת, שקצוֹת תּרניהן השחוֹרים מזדקרים בּעצב פּה ושם, אל צי האוֹיב אשר מרחוֹק, המתעלם בּאוֹפק הבּדוֹלח של הים, ואל זרמי הקצף, עם בּוּעוֹת המלח המרקדוֹת בּקרבּם, העוֹלים מתּחת למשוֹטים; אזנך שוֹמעת את קוֹלוֹת האדם הקצוּבים, המתפּשטים ונישׂאים על פני המים, ואת הקוֹלוֹת הנאדרים של היריוֹת ההוֹלכוֹת וּמתגבּרוֹת, כּפי שנדמה לך, מתּוֹך סבסטוֹפּוֹל.

לא יִתּכן הדבר, אשר מדי עלוֹת על לבּך הרעיוֹן כּי גם אתּה נמצא בּסבסטוֹפוֹל – לא יאחזך רגש של עוֹז וגאוָה, ודמך לא יחיש את שטפּוּ בּעוֹרקיך.

– כּבוֹד מעלתך! נהג בּדרך ישרה ליד קיסטנטין2, – יאמר לך המלח הזקן, כּשהוּא מַפנה את פּניו אחוֹרנית כּדי לבחוֹן את הכּיווּן שאתּה מכוון את הסירה לצד ימין של ההגה.

– זוֹ עדיין כּל תּוֹתחיה עליה, – מפליט אמירה הנער בּהיר השׂערוֹת, בּרגע שהוּא חוֹלף על פּני האניה וסוֹקרה בּעיניו.

– אלא מה? הן זוֹהי אניה חדשה, קוֹרנילוֹב היה בּה, – ישיב הזקן, בּסקרוֹ גם הוּא את האניה.

– ראה, היכן נתפּוֹצצה! – סח הנער לאחר שתיקה ממוּשכת, כּשהוּא תּר בּעיניו אחרי עב קטנה של עשן מתמוֹגג, שהוֹפיעה פּתאוֹם בּגוֹבה רב מעל פּני המפרץ הדרוֹמי והיתה מלוּוָה קוֹל עז של נפץ פצצה.

– הלז התחיל היוֹם שוֹגר יריוֹת מסוֹללת התּוֹתחים החדשה שלוֹ, – מוֹסיף הזקן אמירה, כּשהוּא יוֹרק מתּוֹך אדישוּת אל כּף-ידוֹ. – ועכשיו, מישקה, חתוֹר בּכוֹח, נקדים ונעבוֹר את הארבָּה הכּבדה המלאוֹת חבילוֹת משׂא, וחיילים לא-זריזים מסיעים אוֹתה בּחתירת משוֹטים לא-קצוּבה, וסירתנוּ מתקרבת לבסוֹף, בּתוֹך המוֹן סירוֹת אחרוֹת מכּל הסוּגים, אל רציף הרוֹזנים.

על פּני הרציף עוֹברים ושבים בּהמוּלה חבוּרוֹת של חיילים אפוֹרים, מלחים שחוֹרים ונשים מגוּוָנוֹת. נשים תּגרניוֹת מוֹכרוֹת חַלוֹת סוֹלת, מוּז’יקים רוּסיים ליד מיחמים מכריזים: סביטן3 חם, וּבוֹ בּמקוֹם, על המדרגוֹת התּחתּוֹנוֹת, מתגוֹללים כּדוּרים אכוּלי חלוּדה, פּצצוֹת, רימוֹנים ותוֹתחי בּרזל-יצוּק מגוֹדל שוֹנה; לא הרחק מפּה – כּכּר רחבת-ידים, ועל פּניה של זוֹ מתגוֹללים מיני קוֹרוֹת עצוּמוֹת, כּנים של תּוֹתחים, חיילים שקוּעים בּשינה; עוֹמדים סוּסים, עגלוֹת, כּלי תּוֹתח חרוּקים עם תיבוֹת, שילוּבי רוֹבים; עוֹברים ושבים חיילים, מלחים קצינים, נשים, ילדים וסוֹחרים; נוֹסעוֹת ועוֹברוֹת עגלוֹת טעוּנוֹת שחת, שׂקי משׂא, חביוֹת; פּה ושם יעברוּ קוֹזאק עם קצין רכוּבים על סוּסים, גנראל יוֹשב בּכרכּרה. הרחוֹב מימין גדוּר מתרס, שבּאשנבּי היריה שלוֹ קבוּעים מיני תּוֹתחים קטנים ועל ידם יוֹשב מלח מעלה עשן במקטרתוֹ. משׂמאל בּית יפה-צוּרה, אשר על כּרכּוֹב גגוֹ ספרוֹת רוֹמאיוֹת וּמתחת לכּרכּוֹב עוֹמדים חיילים וּבידם אלוּנקה כּתוּמה מדם, – בּכל מקוֹם אתה רוֹאה סימנים בּלתּי-נעימים של מחנה מלחמה. הרוֹשם הראשוֹן שלך יהיה בּהכרח לא-נעים בּיוֹתר: ערבוּב משוּנה זה של חיי מחנה וחיי עיר, של עיר יפה וּמחנה-שדה מזוֹהם – לא זוֹ בּלבד שאינוֹ נאה, אלא הוּא נראה כּערבּוּביה נתעבה; ולא עוֹד אלא שיהיה דוֹמה לך כּי הכּל נפחדים, מתרוֹצצים ללא טעם, אינם יוֹדעים לכלכּל את מעשׂיהם. ואוּלם אם תבחוֹן היטב את פּני האנשים האלה, המתהלכים מסביבך, וראית את הדבר בּצוּרה אחרת לגמרי. התבּוֹנן, למשל, בּקטן חיילים זה מגדוּד ההוֹבלה, המוֹליך להשקאה איזוֹ שלישיה של סוּסים חוּמים והוּא מפזם לעצמוֹ ניגוּן בּמנוּחת-נפש כּזאת, שאתה בּטוּח כּי לא תאבד לוֹ דרכּוֹ בּתוֹך בּליל האנשים הזה, שאינוֹ קיים כּלל בִשבילוֹ, אלא עשׂה יעשׂה כֹּל דבר המוּטל עליו – אם להשקוֹת סוּסים אוֹ לסחוֹב כּלי תּוֹתח – ועשׂה יעשה את הדברים בּמנוּחה וּבבטחוֹן-נפש וּבאדישוּת, כּאילוּ הוּטל עליו לעשׂוֹת דבר בּעיר טוּלָה אוֹ בּעיר סאראנסק. הבּעה דוֹמה לזוֹ אתה מבחין גם בּפניו של אוֹתוֹ קצין העוֹבר על פּניך והכפפוֹת על כּפּוֹת ידיו צחוֹרוֹת למשעי, וּבפניו של המלח המעשן את מקטרתוֹ תּוֹך כּדי ישיבה על גב המתרס, וּבפניהם של פּוֹעלי-החיילים, השוֹהים עם האלוּנקוֹת בּמבוֹא בּנין זה ששימש לשעבר בּית-מוֹעצה, וּבפניה של אוֹתה ריבה החוֹששת שמא תרטיב את שׂמלתה הורוּדה והיא מדלגת על פני צרוֹרוֹת האבנים מדי עברה לרוֹחב הרחוֹב.

אמנם כּן! ודאי שצפוּיה לך אכזבה בּהכנסך בּפעם הראשוֹנה לתחוּמה של סבסטוֹפוֹל. לשוא תבקש למצוֹא אף בּפרצוּף אחד אוֹתוֹת של בּהילוּת, מבוּכה, אוֹ אפילוּ של התלהבוּת, נכוֹנוּת לקראת המות, דריכוּת רצוֹן, – אין דבר מכּל אלה: ראה תּראה אנשי יוֹם-יוֹם העוֹסקים בּמנוּחה בּמעשׂי יוֹם-יוֹם, עד שאפשר ינקפך לבּך על אשר נתפּסת למידה יתירה של התלהבוּת, תתחיל לפקפּק בּמקצת באמיתּוּתה של בּחינת הגבוּרה אשר למגיני סבסטוֹפוֹל, זוֹ שהעלית את דמוּתה לפי הסיפּוּרים והתיאוּרים בּכתב וּלפי המראה והקוֹלוֹת אשר מן התחוּם הצפוֹני של העיר. אוֹלם קוֹדם לפקפּוּקיך הוֹאילה נא לגשת אל המצוּדוֹת, התבּוֹנן בּמגיני סבסטוֹפוֹל בּעצם מקוֹם ההגנה, אוֹ מה שרצוּי יוֹתר, הכּנס למישרין אל בּית זה אשר מנגדך, ששימש לפנים בּית-מוֹעצה לסבסטוֹפוֹל, ואשר על רחבת-הכּניסה שלוֹ עוֹמדים חיילים עם אלוּנקוֹת, – ושם תראה עינך את מגיני סבסטוֹפוֹל, ושם תראה מחזוֹת איוּמים וּמעציבים, נשגבים וּמבדחים, אבל אלה יהיוּ מחזוֹת מוּפלאים המרוֹממים את הנפש.

הנה נכנסת לאוּלם הגדוֹל של המוֹעצה. רק פּתחתּ את הדלת – ונדהמת פּתאוֹם מן המראה והריח העוֹלים מארבּעים אוֹ חמישים חוֹלה, קטוּעי איברים וּפצוּעים פּצעים קשים, שמקצתם שכוּבים בּמיטוֹת ורוּבּם מוּטלים על הרצפה. אל תתן אמוּן בּרגש זה הכּוֹפה אוֹתך לשהוֹת על סף האוּלם, – זהוּ רגש נפסד: לך הלאה, אל תּתבּייש שבּאת כּביכוֹל להסתּכּל בּמעוּנים, אַל תּבוֹש לגשת אליהם וּלהחליף עמהם דברים: האוּמללים אוֹהבים לראוֹת פּני אדם המשתּתּף בּצערם, הם אוֹהבים להשׂיח את יסוּריהם ולשמוֹע דברים המפיקים אהבה והשתּתּפוּת הלב. הנה אתה עוֹבר בּינוֹת למיטוֹת ועיניך תּרוֹת אחרי פּרצוּף שהבּעתוֹ חמוּרה פּחוֹת וּמפיקה פּחוֹת יסוּרים, ואל זה אתּה מעז לגשת כּדי להכּנס עמוֹ בּשׂיחה.

– בּאיזה מקוֹם מגוּפך נפצעת? – אתּה שוֹאל כּמבוּיש וכמהוּסס אצל אחד החיילים, זקן וכחוּש, המסב בּישיבה בּמיטתוֹ ועיניו תּרוֹת אחריך בּמבט מבּיע טוּב-לב, כּמזמין אוֹתך לגשת אליו. אמרתי: “אַתּה שוֹאל כּמבוּיש”, מפּני שהיסוּרים מעוֹררים משוּם מה בּלב הרוֹאה –מלבד רגש עמוֹק של השתתפוּת בּצער – חשש לגרימת עלבוֹן ורגש של כּבוֹד רב לבעל היסוּרים.

– בּרגל, – עוֹנה החייל. ואוּלם אוֹתה שעה אתּה מבחין מאליך לפי קיפּוּלי השׂמיכה, כּי רגלוֹ כּרוּתה עד למעלה מן הבּרך. – תּוֹדה לאל עכשיו, – הוּא חוֹזר ואוֹמר: – אני רוֹצה כּבר לצאת.

–הלפני זמן רב נפצעתּ?

– הרי זה השבוּע הששי, כּבוֹד מעלתוֹ.

– ומה? אתּה חש מכאוֹבים?

– לא, איני חש עכשיו שוּם מכאוֹבים; אלא משבּא מזג-אויר רע אני מרגיש בּקיבוֹרת השוֹק כּעין כּאב מוֹצץ; אילוּלא זאת אין כּלוּם.

– ואיך זה אירע ענין הפּציעה שלך?

– בּמצוּדה מספּר 5, כּבוֹד מעלתוֹ, שעה שאירעה ההפצצה הראשוֹנה: התקנתּי את עמוּד התּוֹתח, התחלתּי פּוֹנה והוֹלך, הנה כּך, לצד אשנַב היריה האחר, והנה זה הכּני על רגלי, והיה לי ממש כּאילוּ נפלתּי לתוֹך בּוֹר. הבּטתּי – והרגל איננה.

– וכי לא חשתּ אוּתה שעה מכאוֹבים?

– לא היה כּאב גדוֹל בּיוֹתר; רק דוֹמה היה לי כּאילוּ חבטוּ על רגלי בּדבר לוֹהט.

– ואיך היה לך אחר כּך?

– גם אחר כּך לא חשתּי כּאב גדוֹל; רק משהתחילוּ מוֹתחים את העוֹר, היה לי מיחוּש של מוּעקה. הכרח ראשוֹן הוּא בּדבר זה, כּבוֹד מעלתוֹ שלא לחשוֹב בּשוּם מחשבה: משאינך חוֹשב, הרי אין זה פּוֹגע בּך בּיוֹתר. אדם נפגע בּעיקר בּשל מחשבוֹתיו.

אגב כּך ניגשת ועוֹמדת על ידך אשה לבוּשה שׂמלה מאריג פּסים ולראשה מטפּחת שחוֹרה; היא מתערבת בּשׂיחה זוֹ שאתה סח עם המלח ומתחילה מספּרת על אוֹדוֹתיו, על מכאוֹביו, על מצבוֹ האנוּש בּמשך ארבעה שבוּעוֹת, על זה שבּהיוֹתוֹ פּצוּע עצר את האלוּנקה כּדי להתבּוֹנן אל היריה השלוּחה מסוֹללת התּוֹתחים שלנוּ, על זה שנסיכי בּית המלכוּת דיבּרוּ עמוֹ ונתנוּ לוֹ בּמתנה 25 רוּבּל והוּא אמר להם כּי רצוֹנוֹ לשוּב אל המצוּדה, כּדי להדריך את הצעירים, לאחר שהוּא עצמוֹ אינוֹ מסוּגל עוֹד לעבוֹדה. וּמשהיא סחה את דבריה אלה בּנשימה אחת – הריהי מבּיטה חליפוֹת אליך ואל המלח, שהפנה את פּניו ועשה עצמוֹ כּלא-שוֹמע והוּא מפקיע חוּטים לשׂרפּיה4 בּתחוּם הכּר שלוֹ, ועיניה מזהירוֹת בּכעין זוֹהר מיוּחד של התלהבוּת.

– זוֹהי אשת החיל שלי, כּבוֹד מעלתוֹ, – סח לך המלח את אמירתוֹ, והבּעת דבריו כּאילוּ אוֹמרת: “יוֹאיל נא כּבוֹדוֹ ויסלח לה. ידוּע כּך מנהגה של אשה – מדבּרת דברי שטוּת”.

אתּה מתחיל להבין את טיבם של מגיני סבסטוֹפּוֹל; לבּך מתחיל נוֹקף אוֹתך משוּם מה בּשל האיש הזה. רוֹצה היית להגיד לוֹ דברים רבּים מאד, כּדי להשׂיח לפניו את התפעלוּתך ואת השתּתּפוּתך בּצערוֹ; ואוּלם אינך מוֹצא דברים, אוֹ שהדברים העוֹלים על דעתך נראים לך בּלתי רצוּיים, – ואתּה מרכּין את ראשך בּשתיקה לנוֹכח מידה זוֹ של גוֹדל-רוּח וּגבוּרה אשר ללא מלים וּללא הכּרה, לנוֹכח בּיישנוּת זוֹ של אדם בּפני כּבוֹד עצמוֹ.

– יעזוֹר לך אלוֹהים ותשוּב בּמהרה לאֵיתנך, – אוֹמר אתּה לאיש שׂיחתך, והוֹלך וניגש אל חוֹלה אחר, המוּטל על הרצפה וּמראהוּ כּאיש הסוֹבל מכאוֹבים נוֹראים וּמצפּה למיתתוֹ.

זה איש בּהיר שׂערוֹת שפּניו תּפוּחים וּלבנים, הוּא מוּטל פּרקדן, כּשידוֹ השׂמאלית נטוּיה הצדה וּמצב שכיבתוֹ מעיד עליו כּי הוּא סוֹבל יסוּרים קשים. פּיו הפּתוּח והניחר מוֹליך בּיגיעה את הנשימה המחרחרת; עיניו התכוּלוֹת וּכעין העוֹפרת מגוּלגלוֹת כּלפּי מעלה, וּמתחת לשׂמיכה המשוּרבּבת בּוֹלט בּדל היד הימנית המעוּטף בּקשרים של תחבּוֹשת. ריח קשה של בּשר מרקיב הוֹמם אוֹתך בּמידה יתירה. ואוֹתוֹ חוֹם הקדחת המפעפּע בּכל איבריו של הסוֹבל, כּאילוּ חוֹדר גם אל קרבּך.

– מה טיבוֹ של זה, וכי הוּא נטוּל הכּרה? – שוֹאל אתּה את האשה ההוֹלכת אחריך וּמבּיטה בּך בּמבט מלבּב, כּמוֹ בּאיש קרוֹב.

– לא, הוּא עוֹד מסוּגל לשמוֹע, אף כּי בּקוֹשי רב, – סחה האשה בּלחישה. – היוֹם השקיתי אוֹתוֹ תּה, מה לעשׂוֹת, אף על פּי שהוּא זר, צריך לרחם – והוּא כּמעט שלא שתה כּלוּם.

– איך אַתּה מרגיש עצמך? – אַתּה שוֹאל אוֹתוֹ.

הפּצוּע מפנה את אישוֹני עיניו לעבר קוֹלך. אבל אינוֹ רוֹאה אוֹתך ואינוֹ תּוֹפס את דבריך.

– הלב נצמת.

לא רחוֹק מכּאן אתּה רוֹאה חייל זקן המחליף את לבניו. פּניו וגוּפוֹ צבעם כּעין הקינמוֹן וּכחוּשים כּשלד. ידוֹ האחת נטוּלה; היא קטוּעה ליד הכּתף. הוּא יוֹשב ישיבה מאוּששת, החלים; ואוּלם אתּה רוֹאה לפי מבּטוֹ המת והעמוּם וּלפי כּחישוּת גוּפוֹ האיוּמה וקמטי פּניו, כּי יצוּר זה אשר לפניך כּבר הוֹציא בּיסוּרים את חלק חייו המעוּלה בּיוֹתר.

בּצד האחר תּראה בּאחת המיטוֹת פּרצוּף עדין של אשה, כּאוּב וחיור, אשר אדמוֹנית הקדחת נסוּכה עליו מלוֹא הלחָיים.

– זוֹהי אשת מלח משלנוּ, שכּדוּר פּגע בּרגלה בּחמישי לחוֹדש,– מסבּירה לך מוֹרת-הדרך שלך; – היא הביאה את ארוּחת הצהרים לבעלה אשר בּמצוּדה.

–וקיטעוּ לה את הרגל?

– קיטעוּ לה רגלה למעלה מן הבּרך.

ועכשיו, אם עצביך חזקים, לך והכּנס בּפתח הדלת אשר משמאל: בּחדר ההוּא מתקינים את התּחבּוֹשוֹת ואת הניתּוּחים. שם תּראה את הרוֹפאים אשר ידיהם מגוֹאלות בּדם עד למרוֹם הזרוֹע וּפרצוּפיהם חיורים ונזעמים, והם מטפּלים ליד אחת המיטוֹת בּאיש פּצוּע, השוֹכב בּעינים פּקוּחוֹת וּמדבּר בּהשפּעת הכּלוֹרוֹפוֹרם דברי עיועים, בּדוֹמה לחוֹלה קדחת, כּשהוּא מוֹציא לפרקים מפּיו דיבּוּר פּשוּט אוֹ דיבּוּר נוּגע עד הלב. הרוֹפאים עוֹשׂים את המעשׂה הנתעב, אך מביא ישע, של קיטוּע אבר. אתּה תּראה כּיצד האיזמל החד והעקוּם נתחב לתוֹך הבּשׂר הבּריא והלבן; אתּה תּראה כּיצד מתעוֹרר פּתאוֹם הפּצוּע מעלפוֹן חוּשיו, כּשהוּא צוֹעק צעקה קוֹרעת לב וּמקלל קללוֹת; אתּה תּראה כּיצד יטיל החוֹבש את היד הקטוּעה אל קרן זוית; אתּה תּראה בּאלוּנקה, שבּאוֹתוֹ חדר עצמוֹ, פּצוּע אחר שוֹכב והוּא מתעוות ונאנק למראה הניתּוּח הנעשה בּגוּף החבר, מתּוֹך עינוּיי נפש של ציפּיה יוֹתר מאשר עינוּיי גוּף, – ראה תּראה מראוֹת איוּמים המחרידים את הנפש; אתּה תּראה את פּני המלחמה לא בּמערכה קצוּבה ונאה וּמבריקה, בלוית נגינה וקוֹל תּוּפּים, דגלים מתנפנפים וגנראלים דוֹהרים על סוּסים, כּי אם את המלחמה בּדמוּתה הנכוֹנה – בּדם, בּעינוּיים, בּמות…

בּצאתך מבּית היסוּרים הזה תּרגיש על כּרחך קוֹרת-רוּח; תּשאף בּמלוֹא-החזה את האויר הרענן. הרגשת בּריאוּתך תּגרוֹם לך עוֹנג, ואוּלם, אוֹתה שעה, שאוֹב תּשאב מתּוֹך מראוֹת היסוּרים האלה את ההכּרה בּדבר אפסוּתך, וּמתּוֹך מנוּחה וּללא היסוּס תפנה ללכת אל המצוּדוֹת.

“מה ערך למוֹתֹו וליסוּריו של אדם-תּוֹלעה כּמוני לעוּמת המוֹן המיתוֹת והמוֹן היסוּרים הללוּ?” אבל למראה השמים הצחים, השמש המזהירה, העיר הנאה, בּית-הכּנסיה אשר דלתוֹתָיו פּתוּחוֹת, והמוֹן העם מאנשי הגייסוֹת המתהלכים מכּל העברים – שוּב תּשוּב בּמהרה למצב-הרוּח הטבעי של קלוּת-ראש, של דאגוֹת פּעוּטוֹת והתמסרוּת לעניני ההוֹוה בּלבד.

ואוּלי תצא לקראתך מבּית-הכּנסיה תהלוּכת לוָיה של איזה קצין, עם ארוֹן-מת ורוֹד וּבלוית תּזמוֹרת וּתמוּנוֹת קדוֹשים מתנפנפוֹת; לאזניך אוּלי יגיע מרחוֹק קוֹל יריוֹת השלוּחוֹת מן המצוּדוֹת, ואוּלם כּל אלה לא יעוֹררוּ עוֹד בּקרבך את ההרהוּרים הקוֹדמים; תּהלוּכת הלויה תּהיה בּעיניך כּמחזה צבאי נאה בּיוֹתר, הקוֹלוֹת – כּקוֹלוֹת צבאיים נאים בּיוֹתר, וּלנוֹכח המחזה הזה והקוֹלוֹת האלה לא תעלה על לבּך אוֹתה מחשבה בּרוּרה, מוּסבה על עצמך, בּדבר היסוּרים והמות, כּפי שאירע לך בּתחנה לפצוּעים.

לאחר שתּעבוֹר על פּני בּית-הכּנסיה והמתרס – תּגיע אל חלק העיר אשר שם חיי הפְּנים העֵרים בּיוֹתר. משני הצדדים שלטים של חנוּיוֹת וּמסבּאוֹת. סוֹחרים, נשים בּמגבּעוֹת וּבמטפּחוֹת ראש, קצינים הדוּרי לבוּש, – הכּל מעיד על אוֹמץ רוּח, בּטחוֹן והרגשה של חוֹסר סכּנה בּקרב התּוֹשבים.

הּכנס לתוֹך בּית-מסבּאה זה שמימין, אם רצוֹנך לשמוֹע שׂיחת מלחים וּקצינים: כּאן כּבר נשמעים בּודאי סיפּוּרי דברים על מאוֹרעוֹת הלילה הזה, על פֶנקָה, על מה שנתרחש בּיום 24 לחוֹדש, על זה שהקציצוֹת הן גרוּעוֹת ועוֹלוֹת בּיוֹקר, ועל זה שנהרג חבר פּלוֹני אוֹ אלמוֹני.

– לכל הרוּחוֹת, כּמה רע וּמר המצב בּמקוֹמנוּ! – סח בּקוֹל עבה קצין אַברך מקציני הצי, חיוַריין וחסר שׂפם, ששביס ירוֹק כּרוּך לצוארוֹ.

– היכן זה מקוֹמכם? – שוֹאל אוֹתוֹ קצין אחר.

– בּמצוּדה מספּר 4, – עוֹנה הקצין האַברך, ואתּה בּודאי תּרים את עיניך אל קצין חיוריין זה מתּוֹך התענינוּת רבּה וּמתּוֹך מידה מסוּימת של הבּעת כּבוֹד – לאחר שתּשמע מפּיו את המלים: “בּמצוּדה מספּר 4”. חירוּתוֹ אשר למעלה מן המידה, הנענוּעים אשר הוּא עוֹשׂה בּידים, דיבּוּרוֹ וּצחוֹקוֹ היוֹצאים בּקוֹל רם, – שקוֹדם היוּ בּעיניך כּסימני חוּצפּה, – יהיוּ עכשיו בּעיניך כּסימן לאוֹתוֹ מצב-רוּח מיוּחד של עזוּת פּנים, שכּמה וכמה אנשים צעירים נעשׂים שרוּיים בּוֹ לאחר מסה של סכּנוֹת; ואף על פּי כן יעלה על דעתך, כּי הלז יפתּח ויספּר כּמה קשה המצב בּמצוּדה מספּר 4 בּשל הפּצצוֹת והכּדוּרים: לא מיניה ולא מקצתיה. הקוֹשי הוּא בּשל הלכלוּך: “קשה להגיע אל סוֹללת התּוֹתחים”, יאמר האיש בּרמזוֹ על מגפיו המכוּסים רפש עד למרוֹם השוֹקים. “ובמקוֹמי נהרג היוֹם המעוּלה שבּקוֹמאנדוֹרים, בּעצם המצח נפגע”, יאמר אחר. – “למי אירע הדבר, למיטיוּחין?” – “לא… אבל מה זה, וכי אקבּל סוֹף סוֹף את בּשׂר העגל? בּזוּיים שכּמוֹתם!” – יוֹסיף ויתריס כנגד המשרת של המסבּאה. – לא למיטיוּחין אירע הדבר, אלא לאַבּרמוֹב. בּן-חיל היה. – שש פּעמים השתּתּף בּגיחוֹת מן המבצר.".

בקצה השוּלחן האחר, אל צלחת של קציצוֹת עם אפוּנה ואל בּקבּוּק יין חמוּץ של קרים המכוּנה “בּוֹרדוֹ”, מסוּבּים שנים קצינים מצבא הרגלים: האחד, צעיר לימים, אשר למעיל המדים שלוֹ צוארוֹן אדוֹם עם שני כּוֹכבים, מספר לחברוֹ, אשר צוארוֹנוֹ שחוֹר וחסר כּוֹכבים, על מעשה הקרב של אַלמין. הראשוֹן כּבר שתוּי בּמקצת, וּלפי ההפסקוֹת החלוֹת בּסיפּוּרוֹ, לפי מבּטוֹ המהסס המעיד על בּעליו כּי ספק לוֹ אם השוֹמע מאמין לדבריו, וּביחוּד לפי זה שגדוֹל מדי תּפקידוֹ שלוֹ עצמוֹ בּענין המסוּפּר וּגדוֹלה מדי אימת הדברים – לפי כּל זה נראה הדבר, כּי המספּר נסוֹג נסיגוֹת גדוֹלוֹת מן הדרך הישרה של סיפּוּר אמת. ואוּלם אין לבּך נמשך אחרי סיפּוּרי דברים אלה, שכּמוֹתם עוֹד תּוֹסיף לשמוֹע בּמשך ימים רבּים בּכל רחבי רוּסיה: רצוֹנך למהר וללכת אל המצוּדוֹת; וּביחוּד אל המצוּדה מספּר 4, אשר סַפּר סיפּרוּ לך על אוֹדוֹתיה סיפּוּרים רבּים ושוֹנים כּל כּך. אם מישהוּ אוֹמר שהיה בּמצוּדה מספּר 4 – הריהוּ אוֹמר את הדבר בּנעימה מיוּחדת של עוֹנג וגאוה; אם מישהוּ אוֹמר שהוּא עוֹמד ללכת אל המצוּדה מספּר 4 – הרי לא יתכן שלא תּהא נשמעת מדבריו התרגשוּת כּל-שהיא אוֹ אדישוּת יתירה; משרוֹצים להתלוֹצץ בּמישהוּ – אוֹמרים: כּדאי לשלוֹח אוֹתך אל המצוּדה מספּר 4; אדם שנפגש בּנוֹשׂאי-אלוּנקה והוּא שוֹאל: מהיכן? משיבים לוֹ על פּי רוֹב: מן המצוּדה מספּר 4. בּדרך כּלל מצוּיוֹת שתּי סברוֹת, שוֹנוֹת בּתכלית זוֹ מזוֹ, בּדבר מצוּדת האימה מספּר 4: האחת אצל אלה שרגלם לא דרכה בּה מעוֹלם, והם מאמינים כּי אוֹתה מצוּדה מספּר 4 היא בּבחינת קבר פּתוּח לכל מי שנמצא בּתחוּמה, והאחת אצל אלה הנמצאים בּקרבה, דוּגמת אוֹתוֹ קצין חיוריין, אשר מדי דבּרם על המצוּדה מספּר 4 יאמרוּ לך אם האדמה שם יבשה אוֹ מרוּפּשת, אוֹ אם יש חמימוּת אוֹ קרירוּת בּבקתוֹת העפר, וכדוֹמה לכך.

תוֹך כּדי מחצית שעה זוֹ, ששהית בּמסבאה, הגיע מזג-האויר לידי שינוי: הערפל, שהיה תלוּי על פּני הים, נתלכּד לעבים אפוֹרים, מַשמימים וּטחוּבים, וכיסה את פּני השמש; מין דלף של כּפוֹר, נוֹסך עצב, הוֹלך וּמסתּנן ממרוֹם וּמרטיב את הגגוֹת ואת המדרכוֹת ואת מעילי המדים של החיילים…

לאחר שעברתּ עוֹד מתרס אחד ויצאת דרך הפּתח אשר מימין – תּלך ותעלה בּמעלה רחוֹב גדוֹל. מעבר מזה למתרס עוֹמדים הבּתים משני צדי הרחוֹב ריקים מתּוֹשביהם, שלטים לא יראוּ, הדלתוֹת מוּגפוֹת בּקרשים, החלוֹנוֹת שבוּרים; פּה נקרע קצהוּ של קיר, שם נבקע גג. הבּנינים דוֹמים בּמראיהם לותיקים זקנים שספגוּ כּל מיני פּוּרעניוֹת וסבל, והם מסתּכּלים בּך, כּביכוֹל בּגאוה וּבמידה של בּוּז, בּדרך יכּשלוּ רגליך בּכדוּרי-תּוֹתח המתּגוֹללים וּבשוּחוֹת מלאוֹת מים, שנחפּרוּ בּקרקע הסַלעית על ידי הפּצצוֹת. בּלכתך בּרחוֹב זה תּפגוֹש אוֹ תּדבּיק חבוּרוֹת של חיילים, קוֹזאקים מצבא האורב, קצינים; מזמן לזמן פּוֹגשים בּאשה אוֹ בּילד, אבל אשה זוֹ שוּב אינה חוֹבשת מגבּעת לראשה, אלא אשת מלח היא הלבוּשה מעיל מקוּצץ ישן וּלרגליה מגפים של חיילים. וּכשתּלך הלאָה לאוֹרך הרחוֹב ותרד בּמקוֹם מדרוֹן צר – שוּב לא תּראה מסביבך בּתים, אלא מיני ערימוֹת משוּנוֹת של חרבוֹת, אבנים וּקרשים, טיט וקוֹרוֹת; מנגד, על ההר התּלוּל, תּראה איזה שטח משחיר וּמרוּפּש הזרוּע חפירוֹת, ואוֹתוֹ משהוּ אשר מנגד היא היא המצוּדה מספּר 4… כּאן ימעטוּ עוֹד יוֹתר העוֹברים ושבים, נשים לא ייראוּ כּלל, החיילים העוֹברים מחישים את צעדיהם, על פּני הדרך מסתּמנוֹת פּה ושם טיפּוֹת של דם, וּדבר שבוַדאוּת הוּא כּי תּפגוֹש בּארבּעה חיילים הנוֹשׂאים אלוּנקה, וּבאלוּנקה פּרצוּף צהוֹב-חיור וּמעיל חיילים מגוֹאל בּדם. ואם תּשאל: מה פּצעוֹ של זה? והיה אם האיש פּצוּע בּאוֹפן קל – יענוּ לך נוֹשׂאי-האלוּנקה בּכעס, בּלי להפנוֹת את פּניהם; פּצע בּיד אוֹ פּצע בּרגל; ואם על האלוּנקה מוּטל גוּף חסר ראש אוֹ פּצוּע שפּצעוֹ אנוּש – ויספוּ החיילים לשתוֹק שתּיקה של זעף.

שריקה של כּדוּר תּוֹתח אוֹ פּצצה, החוֹלפת בּסמוּך לך בּוֹ בּרגע שתפנה לעלוֹת בּהר, תּפתּיע אוֹתּך הפתעה לא-נעימה. אתּה תּבין לפתע פּתאוֹם וּבאוֹפן אחר לגמרי מאשר קוֹדם, את פּירוּשם של קוֹלֹות היריה שאזנך קלטה בּתחוּם העיר. בּדמיוֹנך ינצנץ פּתאוֹם איזה זכּרון חשאי שבּחדוָה; אישיוּתך אתּה תּעסיק אוֹתך מעכשיו יוֹתר מאשר הדברים הנתוּנים להסתּכּלוּתך: תּשׂומת לבּך לכל אשר מסביב תּתמַעט, ומין רגש לא-נעים של תּהייה ישתרר עליך. ועל אף קוֹל השפלוּת הזה הבּא עם הסכּנה, זה שנתן את דברוֹ פּתאוֹם בּקרב לבּך, ידוֹע תּדע, – בּיחוּד לאחר שיראוּ עיניך את החייל העוֹבר ורץ על פּניך בּשעטה מהירה, כּשהוּא צוֹחק וּמנענע בּידיו ורגליו מחליקוֹת על פּני הרפש בּמדרוֹן ההר, – ידוֹע תּדע להשתּיק את הקוֹל הזה, ותזקוֹף בּלי-משׂים את חזך, תּרים את ראשך וּתטפּס ותעלה בּהר, בּאדמת הטיט החלקלקה עלית קצת בּמעלה ההר – והנה מתחילים מזמזמים מימינך ומשמאלך כּדוּרי רוֹבים, ואתּה אוּלי תּהרהר בּמחשבתך שמא מוּטב לך לרדת וללכת בּתוֹך החפירה הנמשכת לצד הדרך; ואוּלם אוֹתה חפירה היא מלאה, עד לעוֹמק שלמעלה מן הבּרכים, מדמנה נוֹזלת וּצהוּבּה וּמסריחה כּל כּך, שבּודאי תּבחר לך ללכת בּדרך אשר בּהר, בּיחוּד משאַתּה רוֹאה כּי הכּל הוֹלכים בּדרך. וּכשתעבוֹר הלאה כּדי מאתים צעד – תּגיע אל שטח מרוּפּש וזרוּע שוּחוֹת, אשר יקיפוּהוּ מעברים דיקי עפר, סוֹללוֹת, מרתּפים, פּלטפוֹרמוֹת וּבקתוֹת, ועל אלה עוֹמדים תּוֹתחים גדוֹלים, מעשה בּרזל יצוּק, וּמוּטלוֹת ערימוֹת קצוּבוֹת של כּדוּרים. כּל אלה נראים לך כּדברים המתגוֹללים ללא תּכלית, ללא קשר בּיניהם וּללא סדר. הנה פּה יוֹשבים להם חבוּרה של מלחים על סוֹללת תּוֹתחים, בּאמצע הכּכּר מוּטל תּוֹתח שבוּר השקוּע עד למחציתוֹ בּרפש, ושם עוֹבר לוֹ בּן-חיילים עם רוֹבה בּינֹות לסוֹללוֹת התּוֹתחים והוּא מוֹשך בּיגיעה את רגליו מתּוֹך המדמנה הצמיגה. ואוּלם מסביב, בּכל צד וּבכל מקוֹם, תּראה שברי חרס, פּצצוֹת שלא התפּוֹצצוּ, כּדוּרים, עקבוֹת של מחנה צבא, וכל אלה טבוּלים בּמדמנה נוֹזלת וּדביקה. דוֹמה לך שאתּה שוֹמע מקרוֹב קוֹל נפץ של כּדוּר-תּוֹתח, דוֹמה לך שאתּה שוֹמע מעברים קוֹלוֹת שוֹנים של כּדוּרי-רוֹבה – מזמזמים כּדבוֹרים, אוֹ שוֹרקים, טסים בּמהירוּת אוֹ מיללים כּמיתר המתוּח, – ואתּה שוֹמע רעם יריה המחריד את כּל גוּפך ונראה לך כּמשהוּ נוֹרא ואיוֹם.

“זוֹהי איפוֹא המצוּדה מספּר 4, זהוּ המקוֹם הנוֹרא, האיוֹם מאין כּמוֹהוּ!” תּהרהר בּלבּך מתּוֹך מידה כּל-שהיא של גאוה וּמתּוֹך מידה גדוֹלה של פּחד כּבוּש. אך אתה צפוּי לאכזבה: אין זוֹ עדיין המצוּדה מספּר 4. זוֹהי הסוֹללה היאזוֹנוֹבית – מקוֹם מעוּט-סכּנה, בּאוֹפן יחסי, וּכלל וּכלל לא נוֹרא. אם רצוֹנך להגיע אל המצוּדה מספּר 4 – הרי אתּה צריך לפנוֹת ימינה וללכת בּתוֹך אוֹתה חפירה צרה שבּה עוֹבר עכשיו בּכפיפה אחד חייל מצבא הרגלים. בּלכתך בּחפירה הזאת אוּלי תּפגוֹש שוּב בּנוֹשׂאי-אלוּנקה, בּמלח, בּחיילים נוֹשׂאי מעדרים, תּראה חיילים המטילים מוֹקשים, בּקתוֹת עפר שקוּעוֹת בּמדמנה שרק שני אנשים יכוֹלים להתכּנס לתוֹכן מתּוֹך כּפיפת גוּף וּזחילה, ושם תּראה את הקוֹזאקים מצבא האוֹרב, מן הבּטליוֹנים של חיל הים השחוֹר, כּשהם מחליפים שם את עטיפת רגליהם, אוֹכלים את לחמם, מעשנים את מקטרתם ועוֹשׂים להם דירה, ושוּב תּראה בּכל מקוֹם אוֹתה מדמנה המעלה סרחוֹן, שיירים של מחנה צבא ושברי בּרזל מתגוֹללים בּכל מיני צוּרוֹת. וּכשתעבוֹר עוֹד כּדי שלוֹש מאוֹת צעד – תּגיע שוּב לסוֹללוֹת תּוֹתחים, אל רחבה הזרוּעה בּוֹרוֹת ועל פּניה דיֵק של סלי-עפר, תּוֹתחים מוּעמדים על פּלטפוֹרמוֹת וסוֹללוֹת עשׂוּיוֹת עפר. כּאן אוּלי תּראה קבוּצה של חמישה מלחים המשׂחקים בּקלפים מתּחת לקיר מגן, תּפגוֹש בּקצין מצבא הים, אשר בּהבחינוֹ כּי אתּה איש בּא מחדש, התּאֵב לראוֹת דברים – יראֶה לך בּרצון את כּל המשק אשר לוֹ וכל דבר העלוּל למשוֹך את עיניך. קצין זה שקט כּל כּך כּשהוּא מגלגל לוֹ סיגריה מנייר צהוֹב תּוֹך כּדי ישיבה על גב התּוֹתח, שקט כּל כּך בּעברוֹ מאשנב יריה אל אשנב יריה, שקט כּל כּך כּשהוּא משׂוֹחח עמך ללא כּל סימן של עשית רוֹשם – עד שגם אתּה נעשה קר רוּח, על אַף הכּדוּרים המזמזמים מעל לראשך בּיתר תּכוּפוֹת מאשר קוֹדם, ואתּה שוֹאל שאלוֹת אצל הקצין ושוֹמע את דבריו בּהקשבה. אוֹתוֹ קצין יספּר לך – אם אַך תּתבּע אוֹתוֹ לכך – על ההפצצה של יוֹם החמישי לחוֹדש, יספּר לך כּי בּסוֹללה שלוֹ נשאר בּכוֹשר פּעוּלתוֹ רק תּוֹתח אחד וּמכּל משמשי התּוֹתחים לא נשארוּ בּחיים אלא שמוֹנה אנשים, ועל אַף כּל זאת הרי למחרת הבּוֹקר בּששי לחוֹדש שוּב שלח אש5 מכּל התּוֹתחים; הוּא יספּר לך איך שבּחמישי לחוֹדש פּגעה פּצצה בּאַחת מבּקתוֹת המלחים והרגה אחד-עשׂר איש, הוּא יראֶה לך מבּעד אשנבי היריוֹת את הסוֹללוֹת ואת החפירוֹת אשר לאוֹיב, אשר המרחק אליהם מכּאן הוּא רק כּדי 30–40 סַאז’ין. אני חוֹשש רק לדבר זה, כּי משתּוֹציא את ראשך מאשנב היריה בּהשפּעת הכּדוּרים המזמזמים ותרצה להסתכּל בּמחנה האוֹיב, לא תראֶה שוּם דבר, ואם ראה תּראֶה – תּתמה מאד על הדבר שאוֹתה סוֹללת אבן מלבּינה, הקרוֹבה כּל כּך אליך ועל פּניך עוֹלוֹת רצוּעוֹת עשן לבנוֹת, הוּא הוּא מקוֹמוֹ של האוֹיב, הלז – כּפי שמכנים אוֹתוֹ החיילים והמלחים.

וקרוֹב לודאי שאוֹתוֹ קצין ים, לשם התפּארוּת אוֹ פּשוּט לשם הנאַת עצמוֹ, יעלה בּדעתוֹ לשלוֹח כּמה יריוֹת בּנוֹכחוּתך… “קראוּ לקוֹמאנדוֹר ולמשמשים שיעמדוּ אצל התּוֹתח”, וארבעה-עשׂר איש מלחים בּאים בּזריזוּת וּבעליצוּת, זה תּוֹך כּדי הכניסוֹ את מקטרתוֹ אל הכּיס וזה תּוֹך כּדי לעסוֹ בּפיו את שארית החררה שלוֹ, וּבהקישם בּמגפיהם המסוּמרים על פּני הפּלטפוֹרמה יתיצבוּ ליד התּוֹתח ויטענוּ אוֹתוֹ ליריה. הסתכּל בּפרצוּפיהם, בּתוֹאר קוֹמתם וּבתנוּעוֹתיהם של האנשים האלה: בּכל קמט של פּרצוּף זה השזוּף והמלוּסת, בּשיעוּר הרוֹחב של הכּתפים הללוּ, בּשיעוּר העוֹבי של הרגלים הללוּ, הנתוּנוֹת בּמגפים עצוּמים, בּכל תּנוּעה וּתנוּעה, – אמיצה וּשלוָה וּמתוּנה,– מתּגלים אוֹתם קוי העיקר של הכּוֹח הרוּסי, – הפּשטוּת וקשיוּת העוֹרף.

ופתאוֹם וקוֹל רעש אַיוֹם, המחריד לא רק את חלל אזניך אלא את מַהוּתך, ידהים אוֹתך ויזעזע את כּל גוּפך. מיד לאחר כּך תּשמע את שריקת מעוּפוֹ של הכּדוּר, והעשן העבה של אבק השׂריפה מכסה עליך ועל הפּלטפוֹרמה ועל דמוּיוֹתיהם השחוֹרוֹת של המלחים, הנעוֹת על פּני הפּלאטפוֹרמה. אגב יריה זוֹ שלנוּ תּשמע דברי סברה שוֹנים מפּי המלחים, ותראה את התּלהבוּתם ואת גילוּיוֹ של רגש אחד שאוּלי לא שיערת לראוֹת כּמוֹתוֹ, – זהוּ רגש של מַשׂטמה וּנקמה המקנן בּלב כּל איש כּלפי האוֹיב. “הכּדור פּגע בּאשנב היריה ממש; דוֹמה שהפּיל שנַים חללים… הנה נוֹשׂאים אוֹתם”, יגיעוּ לאָזניך דברים הנאמרים בּחדוה. “הלז ודאי יתּכעס; מיד ישגר יריה כּנגדנוּ”, יאמר מישהוּ. וּבאמת, מיד לאחר כּך תּראה מנגד בּרק, עשן; הזקיף, העוֹמד על קיר המגן, יתּן את קוֹלוֹ בּצעקה: “ה–תּוֹ–תח!” ותוֹך כּדי כּך יחלוֹף הכּדור השוֹרק על פּניך, יוּטה לאָרץ וירים מַשפּך של רסיסים ואבנים. מפקד הסוֹללה יתּכּעס בּשל הכּדוּר הזה, יתּן צו לטעוֹן תּוֹתח שני ושלישי; האוֹיב אַף הוּא יתחיל להשיב לנוּ, ואתּה עוֹמד להרגיש הרגשוֹת שבּרוֹב ענין ולראוֹת ולשמוֹע דברים שבּרוֹב ענין. הזקיף שוּב יתּן קוֹל צעקה: “התּוֹתח!” וּלאָזניך יגיע אוֹתוֹ קוֹל ונפץ כּמקוֹדם, אוֹ שזקיף יצעק: “המַרגלָה”6 – ואַתּה תּשמע קוֹל שריקה של פּצצה, קוֹל קצוּב ונעים למדי שקשה לצרף אליו רעיוֹן על דבר-אימה, שמוֹע תּשמע בּהתקרב אליך אוֹתה שריקה בּמהירוּת הוֹלכת וּגדוֹלה, אחר כּך תּראה כּדוּר שחוֹר, חבטה עזה בּקרקע והתּפּוֹצצוּת הפּצצה. בּשריקה וּבילָלָה יתעוֹפפוּ אחרי כן השברים, האבנים ירשרשוּ בּאויר וּרסיסי רפש ינתזוּ עליך. לנוֹכח הקוֹלוֹת האלה תּרגיש הרגשה מוּזרה של חדוה המהוּלה בּפחד. אוֹתוֹ רגע שהכּדוּר עף על פּניך יעלה בּודאי על לבּך הרעיוֹן כּי הכּדוּר הזה עתיד להמיתך; ואוּלם האַהבה העצמית תּשמש לך סַעד, ואיש לא יבחין בּאיזמל זה הננעץ בּלבּך. ותחת זאת תּתאוֹשש לאחר שיעבוֹר הכּדוּר, בּלבך יעלה מין רגש של תּוֹדה ונוֹעם אין קץ, אשר אָמנם יֶארך רק רגע קצר, ואַתּה תּבין איפוֹא לדעת כּי יש חמדה מיוּחדת בּסכּנה, בּמשחק זה של חיים וּמות; חפוֹץ תחפוֹץ כּי כּדוּר אוֹ פּצצה ישוּב ויפּוֹל בּמקוֹם קרוֹב אליך עוֹד יוֹתר. אבל הנה הזקיף צעק שוּב בּקוֹלוֹ העז והעבה: “המַרגלה!” ושוּב שריקה, חבטה והתרסקוּת הפּצצה, אך תּוֹך כּדי קוֹל זה תּחרידך אַנקת אַדם. אַתּה מתקרב, יחד עם האלוּנקה הבּאָה, אל הפּצוּע המגוּלל בּדם וּברפש וּמראהוּ מוּזר ולא כּמראה אָדם. אצל המלח נקרע חלק מן החזה. בּרגע הראשוֹן רוֹאים על פּניו, המכוּסים רסיסי רפש, רק פּחד ואיזוֹ הבּעת יסוּרים מוּקדמת, המצוּיה אצל אָדם בּמצב כּזה; ואוּלם כּשמַקריבים אליו את האלוּנקה והוּא שוֹכב עליה בּכוֹח עצמוֹ, על צד גוּפוֹ הבּריא, – תּראה ותבחין, כּי ההבּעה ההיא נתחלפה בּמין הבּעה של רוֹממוּת לב, של מחשבה נעלה, לא-מבוּטאָה: בּעיניו זוֹהר משנה, השינים מהוּדקוֹת יחד, הראש מתרוֹמם אל על מתּוֹך יגיעה, וּברגע שמרימים אוֹתוֹ בּאלוּנקה – ישהה את האלוּנקה ויאמר לחבריו מתּוֹך התאמצוּת וּבקוֹל רוֹעד: “סלחוּ נא אַחים!” הוּא רוֹצה להגיד עוֹד משהוּ, ונראה שהוּא רוֹצה להגיד משהוּ נוֹגע עד הלב, אבל הוּא חוֹזר ואוֹמר שנית: “סלחוּ נא, אַחים!” ואוֹתה שעה אחד מחבריו המלחים ניגש אליו, חוֹבש את הכּוֹבע לראש הפּצוּע, המקרב לשם כּך את ראשוֹ, ופוֹרש וחוֹזר לוֹ מתּוֹך מנוּחה ואדישוּת ומתּוֹך נענוּעי ידים אל מקוֹמוֹ ליד התּוֹתח. “יוֹם יוֹם נפגעים בּדרך כּזו שבעה אוֹ שמוֹנה אנשים”, אוֹמר לך קצין הצי, בּתשוּבה לאוֹתה הבַּעת אימה המסתּמנת על פּניך, ואגב כּך הוּא מפהק וּמגלגל לוֹ סיגריה בּנייר צהוֹב…


ראית איפוֹא את מגיני סבסטוֹפּוֹל בּעצם מקוֹם ההגנה, ואַתּה פּוֹנה והוֹלך חזרה תּוֹך כּדי הסחת דעת משוּם מה מן הפּצצוֹת ומן הכּדוּרים המוֹסיפים לשרוֹק על פּניך בּמלוֹא כּל הדרך, עד לבנין התּיאטרוֹן ההרוּס, – וּבלכתך תּלך מתּוֹך מנוֹּחת נפש והתעלוּת רוּח. ההכּרה החשוּבה והמעוֹדדת שנתיחדה לך כּאן היא – שכוֹח העם הרוּסי אי-אפשר לוֹ שיגיע לידי תּמוּטה בּאיזה מקוֹם שהוא. ואי-אפשרוּת זוֹ הכּרתּ לא לפי מבוֹאוֹת-המגן וקירוֹת-המגן, וחפירוֹת ההגנה מעשׂה רשת מוּרכּבת, והמוֹקשים והתּוֹתחים הערוּכים אלה על גב אלה, כּל אוֹתם הדברים שלא תפסת כּלוּם מענינם, אלא ראה ראית אי-אפשרוּת זוֹ בּעיניהם, בּשׂיחותיהם וּבהליכוֹת מעשׂיהם של מגיני סבסטוֹפּוֹל, וּבאוֹתוֹ דבר המכוּנה בּפי הבּריוֹת בּשם: הרוּח של מגיני סבסטוֹפּוֹל. הללוּ עוֹשׂים את מעשׂיהם מתּוֹך מידה פּחוּתה כּל כּך של מתיחוּת ואימוּץ כּוֹח, שאַתּה נוֹטה להאמין כּי הם עלוּלים לעשׂוֹת עוֹד פּי מאָה יוֹתר… הם עלוּלים לעשׂוֹת הכּל. אַתּה מעלה בּדעתך כּי הרגש המעוֹרר אוֹתם לעבוֹדה אינוֹ אוֹתוֹ רגש של קטנוֹת, התפּארוּת והסחת הדעת, זה שהיה בּלבך אַתּה, אלא איזה מין רגש אחר בּעל כֹּוח כּפיה גדוֹל יוֹתר, והוּא שעשׂה אוֹתם לאנשים כּאלה הממשיכים לחיוֹת בּמנוּחה לנוֹכח הכּדוּרים העפים מעל לראשם, כּשהם צפוּיים למאָה מקרי מות, תּחת המקרה האחד אשר יקרה כּל אָדם, והם חיים בּמסיבּוֹת אלה מתּוֹך עמל בּלתּי פּוֹסק ועמידה על המשמר וזוּהמה. בּשל צלָב בּשל שם, בּשל איוּם – אין בּני-אָדם עלוּלים לקבל על עצמם תּנאים כּאלה: הכרח הוּא שיהיה גוֹרם אחר בּעל ערך נַעלה. אוֹתם הסיפּוּרים על ימי המצוֹר הראשוֹנים של סבסטוֹפּוֹל, זמן שלא היוּ קיימים עדיין בּיצורים, לא היה קיים צבא, לא היתה קיימת אפשרוּת גוּפנית להגן עליה, ואף על פּי כן לא היה כל פּקפּוּק בּדבר, שמא סבסטוֹפּוֹל תּסגיר את עצמה בּידי האוֹיב, – על הימים אשר הגיבּור קוֹרנילוֹב, הראוּי לשוּרת הגיבּוֹרים של יון העתיקה, היה קוֹרא, בּפקדו את צבאוֹתיו: “מוֹת נמוּת, אַחים, ולא נסגיר את סבסטוֹפּוֹל” ואחינוּ הרוּסים, שאינם נוֹטים לפי טבעם למליצוֹת סרק, ענוּ ואָמרוּ: “מוֹת נמוּת, הוּרה!” – הסיפּוּרים על הימים ההם רק עכשיו פּסקו להיוֹת לגבּינוּ בּחינת מסוֹרת מפוֹאֶרת של היסטוֹריה, אלא נעשוּ וַדאוּת, עוּבדה. בּין תּבין, והאנשים האלה, אשר ראית עכשיו, יעמדוּ לפניך בּדמוּת אוֹתם הגיבּוֹרים, אשר בּימים הקשים לא נפלה רוּחם אלא נתרוֹממה, וּמתּוֹך חדוה הכינוּ את נפשם לקראת המות – לא על העיר, אלא על המוֹלדת. עוֹד ימים רבּים לא יסוּף זכרה של עלילת הגבוּרה הזאת של סבסטוֹפּוֹל, אשר הגיבּוֹר הפּוֹעל בּה היה העם הרוסי…

הערב כּבר קרוֹב לבוֹא. השמש, על סף השקיעה, יצא מתּחת לעננים האפוֹרים, המכסים את הרקיע, והאיר פּתאוֹם בּאור אַרגָמן את העבים הסגוּלים ואת הים הירקרק, הזרוּע אניוֹת וסירוֹת, המוֹליך על פּניו מִשטַח גבים קצוּב ורחב ידים, ואת הבּנינים הלבנים אשר בּעיר ואת המוֹן העם העוֹבר בּרחוֹבוֹת. על פּני המים ילכוּ ויתפּשטוּ קוֹלוֹת המנגינה של איזה וַלס עתּיק, שמנַגנת התזמוֹרת בּגן העיר, וכליווּי מוּזר – קוֹלוֹת היריה הבּאים מן המצוּדוֹת.


 

בּמאי שנת 1855

I

ששה חדשים כּבר עברוּ מן היוֹם שכּדוּר התּוֹתחים הראשוֹן יצא בּמעוּף שוֹרק מן המצוּדוֹת של סבסיטוֹפּוֹל וּפילח את האדמה בּתחוּם מלאכת הבּיצוּרים של האוֹיב, וּמאוֹתוֹ יוֹם ואֵילָך לא פּסקוּ אַלפי פּצצוֹת וכדוּרי תּוֹתח וכדוּרי רוֹבים מטוּס מן המצוּדוֹת אל חפירוֹת ההגנה וּמחפּירוֹת ההגנה אל המצוּדוֹת, וּמלאַך המות לא חדל מלרחף על פּני המקוֹמוֹת האלה.

אַלפי יצרים של אַהבה עצמית אנוֹשית נפגעוּ בּמשך זמן זה פּגיעת עֶלבּוֹן, אלפי אחרים נתמלאָה תּאוָתם והם נעשׂוּ תאוָניים יוֹתר, ואלפים – הגיעוּ לידי מַרגוֹע בּחיק המות. מה עצוּם מספּר ארוֹני המתים הורוּדים ותכריכי הפּשתּן! ועדיין אוֹתם הקוֹלוֹת הוֹלכים ונשמעים מעבר המצוּדוֹת, כּמקוֹדם יוֹסיפוּ הצרפתים בּערב בּהיר, בּאחוֹז אוֹתם בּלי-משׂים חַלחָלָה וַפחד, להבּיט מאצל המחנה שלהם אל האדמה המצהיבה והמפוּלחת אשר בּתחוּם מצוּדוֹת סבסטוֹפּוֹל, ואל דמוּיוֹתיהם של מלחינוּ המתהלכים על פּני אלה, וּמנה ימנוּ את אשנבי היריה שמתּוֹכּם מזדקרים תּוֹתחי הבּרזל היצוּק; וּכמקוֹדם יסקוֹר סגן-קצין של הצי הרוּסי, בּעמדוֹ על רחבת הטלגרף וּבהבּיטוֹ דרך השפוֹפרת, את הדמוּיוֹת המגוּוָנוֹת של הצרפתים, את סוֹללת תּוֹתחיהם, את אָהליהם, את פלוּגוֹתיהם העוֹברֹות על פּני ההר הירוֹק, ואת רצוּעוֹת העשן העוֹלוֹת על פּני החפירוֹת, ומתּוֹך אוֹתה מידה של התלהבוּת יוֹסיפוּ המוֹני אנשים שוֹנים, שמַאוֵייהם שוֹנים עוֹד יוֹתר, לזרוֹם מכּל אפסי תּבל אל המקוֹם כּבד-הגוֹרל הזה. וזוֹ הבעיה, אשר לא ידעוּ פּתוֹר אוֹתה אַֹנשי המדינה, לא הגיעה עדיין לפתרוֹנה בּכוֹח אבק-השׂריפה והדם.


II

בּעיר הנצוּרה סבסטוֹפּוֹל ניגנה תּזמורת צבא בּגן העיר, על יד הבּיתן, וחבוּרוֹת של אַנשי צבא ונשים היוּ מהלכים וּמטיילים דרך חג על פּני השבילים. שמש אָביב מזהירה עלתה עם בּוֹקר על פּני חפירוֹת הבּיצוּרים של האַנגלים, התרוֹממה על פּני המצוּדוֹת, עשׂתה אחרי כן את דרכּה על פּני העיר ועל פּני הקסרקטין שעל שם ניקוֹלאי, ועכשיו, היא הוֹלכת, מאירה לכּל בּמידה אַחת של חדוָה, ונוֹטה אל ים התכלת רחב-הידים, המתנוֹעע בּקצב והמתנוֹצץ בּאוֹר כּסף.

קצין מחיל הרגלים, גבה-קוֹמה וּכפוּף-כּתפים בּמקצת, יצא, תּוֹך כּדי העלוֹתוֹ על כּף-ידוֹ כּפפה לא צחוֹרה אַך שלמה בּנקיוֹנה, דרך פּשפּש של אחד הבּתים הקטנים השייכים למלחים, אלה הבּנוּיים בּמספר רב בּצד השׂמאלי של רחוֹב הים, וּפנה לעלוֹת בּהר, לעבר גן העיר, כּשהוּא מסתּכּל מתּוֹך הרהוּרים בּצעדי רגליו. הבּעת פּניו הבּלתּי-יפים של קצין זה לא העידה על כּשרוֹנוֹת שׂכליים גדוֹלים, אבל העידה על תּמימוּת-לב, ישוּב-דעת, ישרוּת וּנטיה להגינוּת. הוּא היה לא-נאֶה בּמבנה גוּפוֹ, לא-זריז בּיוֹתר, וּבתנוּעוֹתיו היה משוּם בּיישנוּת. מצנפת המַדים שלוֹ היתה לא משוּמשת בּיוֹתר, מעיל המדים עשׂוּי אריג דק, מצבע מוּזר אשר כּעין הסגוֹל, ומתּחת לשוּלי המעיל הציצה שרשרת זהב של שעוֹן, מכנסים עם פתילים וּמגפים מעוֹר עֵגל נקיים וּמבריקים. אפשר היה לחשוֹב אוֹתוֹ לגרמַני, אלמלא רשמי פּניו שהעידוּ על מוֹצאוֹ הרוּסי הטהוֹר, אוֹ לשליש אוֹ לקצין מַחלקת השיכּוּן (אבל אילוּ כּך היוּ לוֹ דרבּוֹנוֹת בּמגפים), אוֹ לקצין שהחליף למשך זמן המלחמה את שירוּתוֹ אשר בּחיל הפּרשים אוֹ אפילוּ בּחיל הגורדיה. והוּא היה בּאמת קצין שהחליף את שירוּתוֹ אשר בּחיל הפּרשים, וּבשעה זוֹ בּעלוֹתוֹ בּדרך אל גן העיר, היה מהרהר בּמכתב שקיבּל זה עכשיו, שלוּח מאת מי שהיה חברוֹ לשירוּת ועכשיו בּדימוּס, בּעל-אחוּזה בּפלך ט., וּמאת אשתּוֹ נאטאשה חיורת הפּנים וּכחוּלת העינים, שעמדה עם מקבּל המכתּב בּיחסי רעוּת קרוֹבים. הוּא נזכּר בּקטע אחד מתּוֹך המכתּב, שבּוֹ כּתב חברוֹ כּדברים האלה:

“שעה שמביאים לנוּ את “האִינוָליד”7 – פּוּפּקה (בּשם זה היה האוּלן שפּרש מכנה את אשתּוֹ) מסתּערת בּריצה לעבר חדר הכּניסה, חוֹטפת ונוֹטלת את העתּוֹן וּממהרת אל חדר האוֹרחים (אוֹתוֹ חדר שבּוֹ, כּפי שזכוּר לך בּודאי, היינו מבלים בּנעימוּת רבּה כּל כּך את ערבי החוֹרף, בּזמן שהגדוּד חנה בּעירנוּ), וּפוֹתחת בּקריאת הדברים המספּרים את מעשׂי הגבוּרה של אנשיכם – ואִי אתּה יכוֹל לתאר לך לאיזוֹ מידה של התלהבוּת היא נתפּסת כּשהיא קוֹראת את הדברים. לעתּים קרוֹבוֹת היא מעלה שׂיחה על אוֹדוֹתיך: “הנה מיכאילוֹב, אוֹמרת היא, הריהוּ איש חמוּדוֹת, אהיה מוּכנה וּמזוּמנה להעניק לוֹ נשיקוֹת בּשעה שנתראה פּנים, הוּא נלחם בּמצוּדוֹת, וּבטוּח הדבר שיקבּל את הצלָב הגיאוֹרגי ויכתּבוּ עליו בּעתּוֹנים”, וכו' וכו'; והגיע הדבר לידי כּך שאני מתחיל מקנא אוֹתה בּגינך”. וּבמקוֹם אחר כּוֹתב החבר: “אלינוּ מגיעים העיתּוֹנים בּאיחוּר זמן רב, ואם כּי החדשוֹת הנמסרוֹת בּעל-פּה הן מרוּבּוֹת, הרי לא כּוּלן ראוּיוֹת להתקבּל בּאמוּן. למשל, אתמוֹל סיפּרה העלמה בּעלת המוּסיקה, שאתּה מכּיר אוֹתה, כּי נאפּוֹליוֹן כּבר נשבּה, כּביכוֹל, על ידי הקוֹזאקים שלנוּ ונשלח לפּטרבּוּרג; אלא שאתּה מבין מאליך בּאיזוֹ מידה אני מאמין בּדברים כּאלה. והרי סיפּר לנוּ איש שהגיע מפּטרבּוּרג (הוּא פּקיד על-יד המיניסטר לענינים מיוּחדים, איש נעים בּיוֹתר, ועכשיו, משהעיר ריקה מאנשים, הריהוּ משמש לנוּ מקוֹר, ואי אתּה יכוֹל לתאר לך בּאיזוֹ מידה…) כּי הצבא שלנוּ כּבש את יֶבפּאטוֹריה, בּאוֹפן שהצרפתּים אין להם עוֹד דרך תּחבוּרה לבּאלאקלאבה, ושבאוֹתוֹ קרב נפלוּ משלנוּ 200 איש וּמן הצרפתּים 15 אלף איש. סיפּוּר מעשׂה זה גרם לאשתּי התלהבוּת מרוּבֹּה כּל כּך, שעשׂתה הילוּלָא בּמשך כּל הלילה, והיא אוֹמרת כּי אתּה, לפי שכּך אוֹמר לה לבּה, השתּתּפת בּפעוּלה זוֹ והיית בּין המצטיינים”.

על אף אוֹתם המלים והביטוּיים, שאני ציינתּי אוֹתם בּכוָנה בּפיזוּר ועל אף כּל הנוּסח של המכתּב – זכר קפּיטן-המטה מיכאילוֹב מתּוֹך חמדת יגוֹן שאין לתאר את ידידתוֹ החיורת אשר בּעיר הפּלך, ואיך ישב עמה לפנים בּערבים בּסוּכּת הגן, והשׂיחה בּיניהם על דבר הרגש; זכר את חברוֹ הטוֹב האוּלן, איך היה מתרגז והיה גוֹמר תּמיד בחֶסר, שעה שהם שׂיחקוּ יחד משׂחק פּראָפּאָרנס בּמחיר קוֹפיקה אחת הנקוּדה, ואיך שצחקה לוֹ אשתּוֹ; זכר את הידידוּת אשר רחשוּ אליו האנשים האלה (אוּלי חשב כּי היה משהוּ יוֹתר מצד הידידה החיורת), כּל הפּרצוּפים האלה, על כּל מערכת הסביבה שלהם, חלפוּ בּדמיוֹנוֹ כּשהם נסוּכים אוֹר ערב להפליא, אוֹר שוֹשן שכּוּלוֹ גיל, וּמתּוֹך בּת-צחוֹק של נחת לזיכרוֹנוֹתיו אלה, נגע בּידוֹ על כּיסוֹ, מקוֹם שם מוּנח היה אוֹתוֹ מכתּב הנעים ללבּוֹ.

מן הזכרוֹנוֹת נמשך בּלי-משׂים קפּיטן המטה מיכאילוֹב אל החלוֹמוֹת והתּקווֹת. “וכמה תּתפלא ותשׂמח נאטאשה, – הרהר בּלבּוֹ משהלך וצעד על פּני הסימטה הצרה, – כּשיוּזמן לה פּתע פּתאוֹם לקרוֹא בּ”אינוָליד" את תּיאוּר הדברים איך טיפּסתּי ועליתי קוֹדם לאחרים על התּוֹתח וקיבּלתּי בּזכוּת זוֹ את הצלב הגיאוֹרגי! את תּוֹאר הקפּיטן אני עוֹמד לקבּל לפי החלוּקה הקוֹדמת, וּמלבד זאת יש אפשרוּת רבּה שאקבּל השנה את תּוֹאר המָאיוֹר לפי שוּרת הסדר, שהרי רבּים נהרגוּ, וּבּודאי עוֹד רבּים מאנשינוּ עתידים לנפּוֹל בּמלחמה זוֹ, ואחרי כן שוּב יזדמן קרב אחר וימסרוּ לפקוּדתי גדוּד, משאֶהיה נוֹדע-לשם.. והנה אני סגן שׂר-גדוּד… הסרט של אַנה… שׂר-גדוּד… וּכבר הוּא עמד במעלת גנראל, המעניק בּביקוּרוֹ כּבוֹד לנאטאשה, אַלמנת החבר, שבּחלוֹמוֹ הוּא יעד לוֹ את המות לאוֹתוֹ פּרק זמן, – עד שקוֹלוֹת הנגינה שבּגן העיר התחילוּ מגיעים לאזניו בּיתר בּהירוּת והמוֹני המטיילים נסתּמנוּ כּנגד עיניו, והוּא הגיע לגן העיר בּבחינתוֹ הקוֹדמת, כּקפּיטן המטה של חיל הרגלים.


III

הוּא ניגש מתּחילה אל הביתן, שם נצבוּ המנגנים, וחיילים אחרים מאוֹתוֹ גדוּד מילאוּ את מקוֹם הכּנים החסרים, והחזיקוּ לפניהם את מחבּרוֹת התּוים הפּתוּחוֹת. בּמעגל מסביב למנגנים עמד קהל של לבלָרים, חניכי צבא, אוֹמנוֹת עם ילדים, שהיוּ בּעיקר מסתּכּלים ולא שוֹמעים. מסביב לביתן עמדוּ וישבוּ והתהלכוּ על-הרוֹב מלחים, קצינים-שלישים החוֹבשים לידיהם כּפפוֹת צחוֹרוֹת, על פּני השׂדירה הגדוֹלה של הגן התהלכוּ קצינים מכּל מיני סוּגים ונשים מכּל מיני סוּגים, מקצתן חוֹבשוֹת מגבּעת ורוּבּן מטפחת על הראש (היוּ אחרוֹת ללא מגבּעת וללא מטפּחת), אבל לא היתה בּקהל הנשים אף אשה אחת זקנה, והפליא הדבר שלא נראוּ אלא נשים צעירוֹת בּלבד. בּמוֹרד, בּתחוּמן של שדירוֹת השיטים הלבנוֹת, הנוֹתנות ריח ערב, טיילוּ וישבוּ קבוּצוֹת בּוֹדדוֹת.

שוּם איש לא שׂמח בּיוֹתר שנזדמן לוֹ לפגוֹש בּגן העיר בּקפיטן-המַטה מיכאילוֹב, חוּץ מן הקפּיטן אוֹבזוֹגוֹב והקפּיטן וסוּסליקוֹב, בּני גדוּדוֹ, שלחצוּ את ידוֹ מתּוֹך מידה יתירה של רגש; ואוּלם הראשוֹן לבש מכנסים מעשׂה שׂערות גמלים, לא חבש כּפפוֹת, וּמעיל המדים שלוֹ נראָה מדוּלדל בּיוֹתר משימוּש, וּפרצוּפוֹ היה אדוֹם וּמזיע כּל-כּך, והשני סח את דבריו בּצוָחה וּבמידה מרוּבּה כּל-כּך של עזוּת – שקשה היה עד כּדי בּוּשה להתהלך בּחברתם, בּיחוּד בּקרבתם של בּעלי הכּפפוֹת הצחוֹרוֹת (אשר עם אחד מאלה, בּעל תּוֹאר של שליש, היה הקפּיטן מיכאילוֹב מחליף בּרכּת שלוֹם, ועם אחר, בּעל תּוֹאר של קצין-מַטה, היה רשאי להחליף בּרכּת שלוֹם משוּם שפּגש בּוֹ שתי פּעמים בּביתוֹ של מַכּר משוּתף). וּמלבד זאת, מה חדוה היתה לוֹ לטייל בּחברתם של אוֹתם האדוֹנים אוּבז’וֹגוֹב וסוּסליקוֹב, לאחר שגם בּלא כּך נפגש בּהם והחליף עמהם לחיצת יד שש פּעמים בּכל יוֹם? הן לא לשם כּך הוּא בּא אל המוּסיקה.

רוֹצה היה לגשת אל השליש, שהיה מחליף עמוֹ בּרכּת שלוֹם, וּלהכּנס בּשׂיחת דברים עם האדוֹנים ההם – כּלל וּכלל לא לשם כּך, שהקפּיטנים אוֹבּזוֹגוֹב וסוּסליקוֹב והפּוֹרוּצ’יק8 פּשטאָצקי ואחרים יראוּ את הדבר שהוּא משׂוֹחח עמהם, אלא פּשוּט משוּם כּך שהללוּ הם אנשים נעימים, וּמלבד זאת הם בּקיאים בּכל החדשוֹת – אפשר היה לשמוֹע מפּיהם דבר חדש.

ואוּלם מדוּע זה קפּיטן-המטה מיכאילוֹב מתירא ואינוֹ מעֵז לגשת אליהם? “וכי מה אעשה אם הללוּ פּתאוֹם לא יחזירוּ לי שלוֹם, – הוּא מהרהר בּלבוֹ, – אוֹ שיחזירוּ לי שלוֹם וימשיכוּ לשׂוֹחח בּיניהם כּאילוּ אינם מרגישים בּמציאוּתי, אוֹ בּכלל יסתּלקוּ להם מאֶצלי, ואנכי אשאר שם לבדי, בּקרב חבוּרה של אריסטוֹקרטים?” המלה “אריסטוֹקרטים” (בּמוּבן של חוּג גבוֹה וּמוּבחר, העלוּל להיוֹת מצוּי בּכל מעמד שהוּא) קיבּלה בּזמן האחרוֹן שגירוּת גדוֹלה אצלנוּ, בּרוּסיה, מקוֹם שלא היתה צריכה כּלל להתקיים, לכאורה, ונתפּשטה בּכל חלקי הארץ וּבכל חוּגי החברה, אם רק הגיע לשם ההרגל של ההתהדרוּת הריקה (וּמה הן נסיבּוֹת הזמן והענינים שבּהן אין נטיה עלוּבה זוֹ חוֹדרת לתוֹך החברה?): בַּחוּגי הסוֹחרים, הפּקידים, הלבלרים והקצינים בּסאראטוֹב וּבמאמאדישי וּבוִיניצה, בּכל מקוֹם שנמצאים בּני-אדם. והוֹאיל וּבעיר הנצוּרה סבסטוֹפּוֹּל נמצאים אנשים לרוֹב, הרי מצוּיה שם לרוֹב גם מידת ההתהדרוּת הריקה וּמצוּיים שם גם אריסטוֹקרטים, ואם כּי המות צפוּי שם בּכל רגע לכל אריסטוֹקראט ולא-אריסטוֹקרט.

לגבּי הקפּיטן אוֹבז’וֹגוֹב קפּיטן-המטה מיכאילוֹב הוּא אריסטוֹקראט, לגבּי הקפּיטן מיכאילוֹב השליש קאלוּגין הוּא אריסטוֹקראט, משוּם שהוּא שליש וּמדבּר בּלשון “אתּה” עם שליש אחר; לגבּי השליש קאלוֹגין הרוֹזן גוֹרדוֹב הוּא אריסטוֹקרט, משוּם שהוּא שליש-המשמר.

התהדרוּת ריקה, התהדרוּת ריקה, ושוּב התהדרוּת ריקה – בּכל מקוֹם, ואפילוּ על עֶברי פּי קבר, וּבקרב אנשים המוּכנים לתת את נפשם בּעד אמוּנה נַעלָה. ההתהדרוּת הריקה! נראה הדבר שמידה זוֹ היא בּבחינת קו-אוֹפי, מעין מחלה מיוּחדת לתקוּפת המאה שלנוּ. מדוּע זה לא נשמע שם המחלה הזאת בּקרב האנשים אשר היוּ לפנים, בּדוֹמה למחלת האבעבּוּעוֹת וּמחלת החוֹלירע? ולמה זה מצוּיים בּדוֹרנוּ רק שלוֹשה סוּגים של אנשים: אלה הרוֹאים בּעיקר של ההתהדרוּת הריקה עוּבדה מחוּיבת הקיוּם, וּמשוּם כּך נכוֹנה בּמַהוּתה, והם נשמעים לה מרצוֹנם; אלה הרוֹאים אוֹתה כּנסיבּה רעה אך לא נתוּנה לעקירה, וסוּג שלישי – המתנהגים לפי השפּעת העיקר הזה, מתּוֹך נטיה של עבדוּת? מדוּע זה תּיארוּ ההוֹמרים והשכּספּירים את האהבה, את התהילה, את היסוּרים, והספרוּת של דוֹרנו אינה אלא סיפּור ארוֹך אחד על סנוֹבים ועל התהדרוּת ריקה?

קפּיטן-המַטה עבר פּעּמַים מתּוֹך היסוּס על פּני חבוּרת האריסטוֹקרטים שלוֹ, וּבפּעם השלישית התגבּר על עצמוֹ וניגש אליהם. חבוֹרה זוֹ כּללה ארבּעה קצינים: השליש קאלוֹגין, מַכּרו של מיכאילוֹב, השליש הנסיך גאלצין, מי שהיה בּבחינה מסוּימת אַריסטוֹקרט אפילוּ לגבּי קאלוֹגין, שׂר-הגדוּד נאֶפאֶרדוֹב מקבוּצת המאה ועשׂרים וּשנים, כּפי שקראוּ להם, מאנשי החברה הגבוֹהה (שהיוּ בּדימוּס ונכנסוּ לשירוּת הצבא עם מלחמה זוֹ), ושׂר הפּרשים פּראסקוֹחין, אף הוּא מקבוּצת המאה ועשׂרים וּשנים. למזלוֹ של מיכאילוֹב – שרוּי היה קאלוֹגין אוֹתה שעה בּמצב-רוּח מרוֹמם (קוֹדם לכך, סח עמוֹ שעה קצרה הגנראל בּנוּסח של אמוּן גמוּר, והנסיך גאלצין, שבּא עכשיו מפּטרבּוּרג, קבע לוֹ אַכסניה בּדירתוֹ): הוּא לא חשש לפחיתוּת כּבוֹד והוֹשיט יד לקפּיטן המטה מיכאילוֹב, דבר שפּראסקוֹחין אמנם לא העז לעשׂות, אף כּי הוּא נפגש עם מיכאילוֹב לעתּים קרוֹבוֹת בּמצוּדה, ולא פּעם שתה מן היין ומן הווֹדקה שלוֹ, ולא עוֹד אלא שהיה חייב לוֹ חוֹב של קלפים בּסכוּם שנים-עשׂר רוּבּל וחצי. מכּיון שלא הכּיר עדיין כּהלכה את הנסיך גאלצין, לפיכך לא רצה לגלוֹת בּמעמדוֹ כּי הוּא איש מכּר לקפּיטן-מטה פּשוּט מחיל הרגלים. הוּא השתּחוָה כּנגדוֹ השתּחוָיה קלה.

– וּבכן, הקפּיטן, – סח קאלוֹגין,– אימתי יעלה למצּוּדה החביבה שלנוּ? הזוֹכר הוּא כּיצד נפגשנוּ איש בּרעהוּ בּתחוּמה של סוֹללת שוארץ – אש-להבה היתה שם? הלא כן?

– אמנם כּן, אש-להבה, – אמר מיכאילוֹב, משהעלה בּזכרוֹנוֹ את הדבר איך שבּאוֹתוֹ לילה, בּחָתרוֹ וּבעברוֹ בּדרך החפירה אל המצוּדה, נתקל בּקאלוֹגין, שהלך כּגיבּוֹר חַיל והיה מקשקש בּתקיפוּת בּחרבוֹ.

– אני, בּעצם הדבר, איני חייב לצאת לשם אלא מחר, אבל חלה אצלנוּ, – הוֹסיף ואמר מיכאילוֹב, – אחד הקצינים, וּמשוּם כּך…

הוּא התכּוון לספּר כּי תּוֹרוֹ לא הגיע עדיין, אבל הוֹאיל והמפקד של הגוּנדה השמינית היה חוֹלה, וּבגוּנדה לא נשאר אלא הדַגָל9 בּלבד, הרי חשב לוֹ לחוֹבה להציע את עצמוֹ כּממלא מקוֹמוֹ של הקצין נאָפשיסאָצקי, וּלפיכך הוּא עוֹלה היוֹם אל המצוּדה. אבל קאלוֹגין לא יסף להקשיב לדבריו עד הסוף.

– ולי אוֹמרת הרגָשתי, כּי משהוּ עוֹמד להתרחש בּימים הקרוֹבים, – סח זה כּנגד הנסיך גאלצין.

– ושמא עתיד להתרחש משהוּ הלילה? – שאל מיכאילוֹב מתּוֹך בּיישנוּת, בּהביטוֹ חליפוֹת אל קאלוֹגין ואל הנסיך גאלצין.

איש לא ענה דבר. הנסיך גאלצין רק קימט בּאיזה אוֹפן את פּניו, הוֹליך את עיניו לצד מצנפת המדים שלוֹ, שתק שתיקה קצרה ואמר:

–הנה נערה חמוּדה, זוֹ שעם מטפּחת הראש האדוּמה, שמא הוּא מכּיר אוֹתה, הקפּיטן?

– הריהי גרה בּשכנוּת לדירתי, בּתֹּוֹ של מלח אחד, – השיב קפּיטן המטה.

– הבה נלך, נתבּוֹנן בּה כּהלכה.

והנסיך גאלצין שילב את זרוֹעוֹ האחת בּזרוֹע קאלוֹגין ואת האחרת – בּזרוֹעוֹ של קפּיטן-המטה מיכאילוֹב, בּהיוֹתוֹ בּטוּח מראש, כּי לא יתּכן כּלל שלא יגרוֹם בּכך לקפּיטן מידה רבּה של הנאה. והדבר היה בּאמת נכוֹן

קפּיטן-המטה מיכאילוֹב היה נוֹטה לאמוּנוֹת טפלוֹת, וחשב לעווֹן גדוֹל את ההשתעשעוּת עם נשים לפני מעשׂה קרב; ואוּלם בּהזדמנוּת זוֹ התחפּשׂ כּאיש רגיל בּפריצוּת, דבר שלא נתקבּל, כּנראה, בּאמוּנה על ידי גאלצין וקאלוֹגין ועוֹרר תּמהוֹן גדוֹל אצל הריבה אשר עם מטפּחת הראש האדוּמה, זוֹ שראתה לא פּעם שקפּיטן המטה נתאדם בּעברוֹ על יד חלוֹנה, פּראסקוֹחין הלך מאחוֹר ולא פּסק כּל הזמן מדחוֹף בּזרוֹעוֹ של הנסיך גאלצין, כּשהוּא מעיר הערוֹת שוֹנוֹת בּלשון הצרפתּית; אבל מכּיון שארבּעה לא יכלוּ ללכת בּשוּרה על פּני השביל, לפיכך הוּכרח ללכת בּיחידוּת, ורק עם הסיבּוּב השני שילב את ידוֹ בּזרוֹעוֹ של קצין הצי סאַרוּיאגין, קצין נוֹדע לעוֹז לב, שניגש אליו ונכנס עמוֹ בּדברים, כּי גם הוּא רצה להתחבר אל קבוּצת האריסטוֹקרטים. והגיבּוֹר הנוֹדע שילב מתּוֹך חדוה את ידוֹ עזת השרירים והנקיה מדוֹפי בּזרוֹעוֹ של פראסקוֹחין, שהיה ידוּע לכל, וּבכלל זה גם לסארוֹיאגין עצמוֹ, כּאיש לא מהוּגן בּיוֹתר. וּכשפּראסקוֹחין לחש לוֹ לנסיך גאלצין על אזנוֹ, לשם הסבָּרת הכּרוּתוֹ עם קצין הצי הזה, כּי הוּא ידוּע לגיבּוֹר, – לא הפנה הנסיך גאלצין כּל תּשׂוּמת לב לסאַרוֹיאגין, לאחר שהוּא עצמוֹ שהה אתמוֹל בּמצוּדה מספּר 4 וראה בּמרחק עשׂרים צעד מאצלוֹ התפּוֹצצוּת של פּצצה, וּלאחר שראה את עצמוֹ כּאיש עז לב לא פּחוֹת מאשר אוֹתוֹ אדוֹן, וּלאחר שלדעתוֹ, רבּים מגיעים לשם תּהילה ללא כּל יסוֹד לכך.

קפּיטן-המטה מיכאילוֹב נהנה בּמידה כּזוֹ מן הטיוּל שטייל עם חבוּרה זוֹ, שהסיח מדעתֹּוֹ את דבר המכתּב הנחמד מעיר ט. ואת המחשבוֹת המעציבוֹת שנטפלוּ אליו ערב הליכתוֹ אל המצוּדה. הוּא שהה בּחברתם עד לזמן שהללוּ התחילוּ מנהלים את שׂיחתם רק בּיניהם לבין עצמם, כּשהם משתּמטים מפּני מבטי עיניו וּמרמזים לוֹ על ידי כּך שמוּתּר לוֹ להסתּלק, ועד לאחר שהללוּ פּרשוּ והלכוּ לבסוֹף לגמרי מאֶצלוֹ. אבל קפּיטן-המַטה היה בּכל זאת מרוּצה, וּמשעבר על פּני חניך הקצינים הבּארוֹן פַסט, זה שהיה שרוּי בּמידה יתירה של גאוה ויהירוּת, מאז ליל אמש, שעה שנמצא בּפעם הראשוֹנה בּמצוּדה מספּר 5 ונעשׂה על ידי כּך בּעיני עצמוֹ גיבּוֹר חיל – לא נתעצב כּלל אל לבּוֹ על דבר אוֹתה הבּעה של יהירוּת בּוּז שחניך-הקצינים העלה על פּניו לעת שעמד בּזקיפה והסיר לפניו את מצנפת המדים.


IV

ואוּלם לא הספּיק קפּיטן-המטה לעבוֹר את סף מעוֹנוֹ, עד שעלוּ בּדעתּוֹ רעיוֹנוֹת אחרים לגמרי, הוּא ראה שוּב את חדרוֹ הקטן עם רצפּת האדמה הלא-חלקה והחלוֹנוֹת העקוּמים הסכוּכים בּנייר, את מיטתוֹ הישנה, אשר לצדה, על הקיר, תּלוּי שטיח, שמצוּירת על פּניו אַמַזוֹנה וּתלוּיים עליו שני אֶקדחים מלאכת טוּלָה, את המיטה המזוֹהמת עם שׂמיכת הבּד אשר לחניך הקצינים המתגוֹרר עמוֹ יחד בּחדר; ראה את משרתוֹ ניקיטה, בּעל השׂערוֹת הפּרוּעוֹת והמשוּמנוֹת, שקם מעל הרצפּה תּוֹך כּדי התגָרדוּת; ראה את מעיל המדים הישן שלוֹ, את מגפיו מקנַת כּספוֹ, ואת הצרוֹר שמתּוֹכוֹ בּצבּצוּ קצהוּ של חריץ גבינה וצוארוֹ של בּקבּוּק יין פוֹרטר, שהכיל את הווֹדקה שהתקינוּ לוֹ לשם המצוּדה, – והוּא נזכּר פּתאוֹם, כי הוּא עוֹמד לצאת היוֹם עם הגוּנדה שלוֹ אל עֶמדוֹת המגן למשך כּל הלילה.

“ודאי שאני עוֹמד ליהרג הלילה, – הרהר קפּיטן-המטה, – הרגָשתי אוֹמרת לי כּך. וּבעיקר, שלא היתה לי חוֹבה ללכת וּמרצוֹן עצמי קיבּלתּי עלי את הדבר. וּמה בּעצם מחלתוֹ של אוֹתוֹ נאָפשיסאָצקי הארוּר? יתּכן מאד שאינוֹ שרוּי כּלל בּשוּם מחלה; ונמצא שבּגינוֹ יהרג בּן-אדם, הרוֹג יהרגוּני בּלי ספק. אגב, אם לא יהרגוּני, הרי ודאי יעלוּ את שמי להצטיינוּת. ראיתי שמפקד הגדוּד מצא קוֹרת-רוּח בּדברי, משאמרתּי: ירשה לי ללכת למצוּדה בּמקוֹם הפּוֹרוֹצ’יק נאֶפשיסאֶצקי, אם הלז שרוּי בּמחלה. אם לא יעלוּני לדרגת מאיוֹר, הרי אקבּל בּכל אוֹפן את אוֹת הכּבוֹד על שם ולאדימיר. הרי אני עוֹלה אל המצוּדה זוֹ הפּעם השלוֹש-עשׂרה. אבוֹי, 13 – מספּר רע הוּא. ודאי שיהרגוּני, הרגשתי אוֹמרת לי כּי יהרגוּני; אבל הן היה הכרח בּדבר כּי מישהוּ ילך. לא יתּכן שהגוּנדה תּלך בּפקוּדת פּראפּוֹרשציק. ואילוּ אירע משהוּ, הרי היה זה נוֹגע בּכבוֹד הגדוּד, כּבוֹד כּל המחנה תּלוּי בּכך. חוֹבה היתה עלי שאֵלך… אמנם כּן, חוֹבה קדוֹשה. ואוּלם לבּי מבשׂר לי רעה”. קפּיטן-המטה שכח, כּי הרגשת-לב כּזוֹ, בּמידה פּחוּתה אוֹ יתירה, פּקדה אוֹתוֹ לא פּעם, משעמד לצאת אל המצוּדה, והוּא לא ידע כּי הרגשת-לב זוֹ, בּמידה פּחוּתה אוֹ יתירה, מצוּיה אצל כּל אדם העוֹמד לשתּף את עצמוֹ בּמעשׂה קרב. וּמשהרגיע את רוּחוֹ בּמוּשׂג החוֹבה, שהיה מפוּתּח וחזק בּמידה יתירה אצל קפּיטן-המטה, ישב אל השוּלחן והתחיל עוֹרך מכתּב פּרידה לאביו. כּעבוֹר עשרה רגעים, משגָמר את כּתיבת המכתּב, קם מעל השוּלחן, כּשעיניו רטוּבּוֹת מדמעוֹת, והתחיל מתלבּש כשהוּא מתפּלל תּוֹך כּדי כּך בּמחשבה את כּל התּפילוֹת הידוּעוֹת לוֹ. משרתוֹ, הגס והשתוּי בּמקצת, הביא לוֹ את מעילוֹ החדש (הישן, שקפּיטן-המטה היה לוֹבש אוֹתוֹ עם לכתוֹ אל המצוּדה, לא נעשׂה לוֹ תּיקוּנוֹ).

– מדוּע זה לא נעשה תּיקוּן המעיל? רק להרבּוֹת שינה אתּה יוֹדע, בּחוּר שכּמוֹתך! – סח מיכאילוֹב בּכעס.

– מה ענין שינה לכאן! – אמר ניקיטה כּמרטן, – יוֹם יוֹם אתּה רץ, מתיגע בּדוֹמה לכלב: מַשמע שאתּה מגיע לאפיסת כּוֹח, – וכיצד יתּכן למנוּע את עצמוֹ מן השינה! – שוּב אתה שתוּי, כּפי שאני רוֹאה.

– לא בּכספּוֹ נטלתי שתיה זוֹ, וּמה טעם הוּא מחרף אוֹתי?

– שתוֹק, גוֹלם! – צעק קפּיטן-המטה, מוּכן וּמזוּמן לסטוֹר על פּניו, לאחר שהיה עוֹד מקוֹדם מרוּגז ועכשיו יצא לגמרי מגדר סַבלָנוּתוֹ ונפגע עד לעצבוּת על ידי גסוּתוֹ של ניקיטה, שהקפּיטן אהֵבוֹ ואפילוּ פּינק אוֹתוֹ ואשר חי עמוֹ יחד 12 שנה.

– גוֹלם! גוֹלם! – חזר המשרת על הדברים. – ולמה יחָרפני בשם גוֹלם, אדוֹני? וכי זוֹ השעה לכך? לא מן הראוּי הוּא לחרף.

מיכאילוֹב נזכּר בּדבר לאן הוּא הוֹלך, וּבוּשה תּקפה אוֹתוֹ.

– הרי אתּה עלוּל להוֹציא כּל אדם מסבלנוּתוֹ, ניקיטה! – אמר קפּיטן-המטה בּקוֹל רך. – מכתּב זה שכּתבתּי לאבא יהא נא מוּנח על השוּלחן, על תּגע בּוֹ, – הוֹסיף ואמר אגב אדמוּמית שעלתה בּפניו.

– שמעתּי ואעשׂה, – סח ניקיטה, כּשהוּא שרוּי בּהתרכּכוּת הלב בּשל היין ששתה, כּפי שאמר, בּכסף שלוֹ, והוּא ממַצמץ בּעיניו ונראָה כּמשתּוֹקק לפתּוֹח בּבכי.

אבל בּעת שקפּיטן-המטה סח מעל הסף: “היה שלוֹם, ניקיטה!” – נתן פּתאוֹם ניקיטה את קוֹלוֹ בּבכי, שכּפה על עצמוֹ, ורץ לנַשק את יד אדוֹניו. "השלוֹם עמוֹ, אדוֹני! אמר מתּוֹך התיפּחוּת, הזקנה מנשי המלחים, שעמדה על סף הבּית, אנוּסה היתה, כּדרך אשה, לקחת חלק בּמחזה רגשנוּת זה, התחילה מוֹחה את פּניה בּשרווּלה המזוֹהם והלכה וסחה מיני אמרים על דבר זה, שהנה גם האדוֹנים בּאַדנוּתם מזוּמנים לצרוֹת כּאלה. והיא, יצוּר אדם מסכּן, נשארה אַלמנה,– וסיפּרה לניקיטה השתוּי בּפעם המאה את סיפּוּר צרוֹתיה: איך שבּעלה נהרג עוֹד בּזמן ההפצצה הראשוֹנה, ואיך שביתה הקטן נהרס עד היסוֹד (זה שבּוֹ התגוֹררה עכשיו – לא היה שייך לה) וכו'. לאחר יציאתוֹ של האדוֹן הדליק ניקיטה את מקטרתּוֹ, בּיקש מאת הילדה של בּעלת-הבּית שתלך להביא ווֹדקה, וכבש בּמהרה את בּכייתוֹ, ולא עוֹד אלא שערך מריבה עם הזקנה על דבר איזה דלי קטן שנתמַעך, כּביכוֹל, על ידה.

“ואוּלי רק פּצוּע יפצעוּני”, – הרהר בּפני עצמוֹ קפּיטן-המטה בּהתקרבוֹ, עת דמדוּמי הערב, עם הגוּנדה אל המצוּדה.

“אך בּאיזה מקוֹם בּגוּף? ואיך?. בּמקוֹם זה אוֹ זה? – הרהר, בּהתכּוונוֹ בּמחשבה אל הבּטן ואל החזה. – אילוּ נפצעתּי כּאן (הוּא התכּוון אל החלק העליוֹן של הרגל) ואילוּ פּגע זה מסביב. אבל אם כּאן וּברסיס של פּצצה – הרי תּם ונשלם!”

קפּיטן-המטה הגיע בּשלוֹם דרך החפירוֹת אל עמדוֹת המגן, העמיד בּיחד עם קצין החַפּרים, בּהיוֹת כּבר חשיכה גמוּרה, את האנשים לעבודה, וישב לוֹ בּשוּחה לא-עמוּקה ליד קיר המגן. חילוּפי היריוֹת היוּ מעטים; מזמן לזמן הוֹפיע בּרק בּצד שלנוּ אוֹ בּצד שלוֹ, והצינוֹר המאיר של הפּצצה מתח קשת של אש על פּני הרקיע הזרוּע כּוֹכבים. אבל כּל הפּצצות נפלוּ בּריחוּק מקוֹם מאחוֹר וּמימין לעמדת המגן ששם ישב קפּיטן-המטה בּתוֹך השוּחה. הוּא שתה מן הווֹדקה, קינח את שתיתוֹ בּגבינה, הדליק סיגריה, והעלה בּדעתּוֹ, לאחר שהתקין תּפילה, לישוֹן שינה קצרה.


V

הנסיך גאלצין, סגן שר-הגדוּד נאֶפאֶרדוֹב ופּראסקוּחין, – זה שאיש לא הזמין אוֹתוֹ ואיש לא פּנה אליו בּדברים, אבל הוּא לא נפרד מן החבוּרה, – פּנוּ והלכוּ מגן העיר לשתּוֹת תּה אצל קאלוֹגין.

– וּבכן, הרי אתּה לא סיימתּ עד לסוֹפוֹ את הסיפּוֹר בּדבר וַאסקה מאֶנדל, – סח קאלוּגין, לאחר שפּשט את מעיל המדים, בּשבתּוֹ על יד החלוֹן בּכוּרסה הרכה והנוֹחה וּבפתחוֹ את צוארוֹן הכּתוֹנת ההוֹלנדית, הנקיה והעשׂוּיה בּעמילָן. – וּבכן, כּיצד בּא זה לידי נישׂוּאין?

– ממש בּדיחה, אחָא! Je vous dis il y avait, un temps, on ne parlait que de ςa á Petersbourg10 אַמר הנסיך גלצין מתּוֹך צחוֹק, בּקפצוֹ ממקוֹמוֹ ליד הפּסנתּר וּבקבעוֹ לוֹ ישיבה על החלוֹן שבּסמוּך לחלוֹנוֹ של קאלוּגין. – אפשר ממש להתפּקע מצחוֹק. ואני הן יוֹדע את הענין לכל פּרטיו…

והוּא פּתח וסיפּר, בּעליצוּת וּבפּקחוּת וּבנוּסח-הרצאה זריז, איזה מעשׂה אהבים, שאנחנוּ נשמיט אוֹתוֹ, הוֹאיל ואין לנוּ ענין בּוֹ. אבל מענין הדבר, שלא רק הנסיך גאלצין, אלא גם יתר אנשי החבוּרה שהיוּ מסוּבּים כּאן, מי על החלוֹן וּמי אגב הגבּהת הרגלים למעלה, וּמי ליד הפּסנתּר, נראוּ שוֹנים לגמרי מאשר בּגן העיר: נסתּלקה מהם אוֹתה ההתנַפּחוּת ואוֹתה היהירוּת שהבליטוּ כּנגד הקצינים של חיל הרגלים; כּאן, בּחבוּרה שלהם, היוּ כפי טבעם, וּביחוּד קאלוּגין והנסיך גאלצין, בּחוּרים נעימים ועליזים וטוֹבי-לב. שׂיחתם נסבּה על החברים לשירוּת ועל המכּרים שבפּטרבּוּרג.

– וּמה עם מאסלוֹבסקי?

– לאיזה אתּה מתכּוון? לזה שבּגדוּד האוּלָנים הקיסרי, אוֹ לזה שבּגדוּד פּרשי-הגוַרדיה?

– אני מכּיר את שניהם. זה שבּגדוּד הפּרשים היה בּזמני פּרחָח, אך זה יצא מבּית-הספר. וּמה עם הבּכור? הכּבר הגיע לדרגת שׂר-גוּנדה?

– ודאי, זה מכּבר.

– וכיצד, וכי הוּא מטפּל עדיין בּצוֹענית שלוֹ?

– לא, הוּא עזב אוֹתה… – וכן הלאה בּנוּסח זה.

אחרי כן ישב הנסיך אל הפּסנתֹר ושר בּנעימוּת שיר-זמר של צוֹענים. פּראסקוּחין, אַף על פּי שאיש לא תּבע אוֹתוֹ לכך, התחיל מוֹשך בּליווּי, וּבאוֹפן משוּבּח כּל כּך שהללוּ שוּב הפצירוּ בּוֹ שיהא מוֹשך עוֹד בליווּי, דבר שגרם לוֹ קוֹרת-רוּח מרוּבה.

המשרת הביא לפניהם על מַגש של כּסף תּה וקצף שמנת וּכעכים.

– הגישה לנסיך, – אמר קאלוּגין.

– אכן, מוּזר הדבר לחשוֹב, – סח גאלצין בּקחתּוֹ את הכּוֹס וּבגשתּוֹ אל החלוֹן, – שאנוּ נמצאים כּאן בּעיר נתוּנה בּמצוֹר: פּסנתּר, תּה עם קצף שמנת, והדירה הזאת, שהייתי מרוּצה אילוּ היתה לי שכּמוֹתה בּפּטרבּוּרג.

– אילוּ חָסַרנוּ גם את הדברים האלה, – סח סגן שׂר-הגדוּד הבּא-בּימים, איש ששוּם דבר לא הניח את דעתּוֹ, – הרי פּשוּט אי-אפשר היה לשׂאת את הציפּיה המתמידה הזאת למשהוּ העוֹמד להתרחש… כּיצד יכוֹלנוּ לראוֹת בּהרג זה הנעשׂה יוֹם יוֹם וּבלי סוֹף, אילוּ גם אנוּסים היינוּ אגב כּך לחיוֹת בּזוּהמה וּבחוֹסר נוֹחיוֹת…

– והרי קציני הרגלים שלנוּ, – אמר קאלוּגין, – הללוּ שנמצאים בּמצוּדוֹת בּיחד עם החיילים, יוֹשבים בּעמדוֹת המגן ואוֹכלים את חמיצת החיילים – כּיצד הם עוֹמדים בּכך?

– כּיצד הם עוֹמדים בּכך? הללוּ אמנם אינם מחליפים את לבניהם אפילוּ פּעם אחת לעשׂרת ימים, אבל הם גיבּוֹרים, אנשים מוּפלאים.

תּוֹך כּדי כּך נכנס החדרה קצין מחיל הרגלים.

– אני… נשלחתּי… הרשאי אני לבוֹא לפני הגנ… לפני כּבוֹד מעלתוֹ, בשם הגנראל N? – שאל כּשהוּא משתּחווה מתּוֹך בּיישנוּת.

קאלוּגין קם ממקוֹמוֹ, אבל לא החזיר בּרכּת שלוֹם לקצין, אלא בּנימוּסיוּת מעליבה וּבחיוּך מעוּשׂה של רשמיוּת שאל את הקצין, אם לא יוֹאיל להמתּין שעה קלה, וּמשלא הזמינוֹ לשבת וּבמנעוֹ ממנוּ מעכשיו כּל תּשׂוּמת לב – פּנה אל גאלצין והתחיל סח אליו בּצרפתּית, בּאוֹפן שהקצין המסכּן, שנשאר עוֹמד בּאמצע החדר, לא ידע בּהחלט כּיצד יעמוֹד בּשהוּתוֹ.

– נשלחתּי בּענין דחוּף מאד, – אמר לאחר שתיקה קצרה.

– יוֹאיל איפוֹא לבוֹא, – אמר קאלוּגין בּלָבשוֹ את מעיל המדים וּבהוֹליכוֹ את הקצין לעבר הדלת.

Eh bien, messieurs je crois, que cela chaufera cette nuit11 – סח קאלוּגין משיצא מעל פּני הגנראל.

– כּיצד? גיחה? – פּתחוּ כּוּלם בּשאלוֹת.

– אין אני יוֹדע, ראה תּראוּ בּעיניכם, – ענה קאלוּגין, כּשהוּא מחייך כּיוֹדע-סוֹד.

– הרי גם המפקד שלי נמצא בּמצוּדה, משמע שאני מחוּיב ללכת, – אָמר פּראסקוּחין בּחָגרוֹ את חרבּוֹ.

אבל איש לא ענה לדבריו. הוּא עצמוֹ מחוּיב היה לדעת אם הוּא צריך ללכת אוֹ לא.

פּראסקוּחין ונאֶפאֶרדוֹב יצאוּ ללכת אל מקוֹמוֹתיהם. “היוּ שלוֹם, רבוֹּתי!” – “להתראוֹת, רבּוֹתי!” – “עוֹד הלילה נתראה!” – קרא קאלוּגין בּקוֹל רם דרך האשנב, בּעת שפּראסחוּקין ונאֶפאֶרדוֹב, בּהתכּוֹפפם אל האוּכּפים הקוֹזאקים העשׂוּיים כּעין הקשת, עברוּ בּשעטה על פּני הרחוֹב. שעטת הסוּסים הקוֹזאקים נאלמה עד מהרה בּרחוֹב האפל.

Non, dites-moi est-ce quil y aura véritabiement quell-que chose cette nuti12 אָמר גאליצין, בהסיבּוֹ בּיחד עם קאלוּגין על החלוֹן וּבהסתּכּלוֹ בּפצצוֹת העוֹלוֹת על פּני המצוּדוֹת.

– לך אני רשאי לספּר, כּך הוּא הענין… הרי כּבר נזדמן לך להיוֹת בּמצוּדוֹת? (גאלצין ענה בּרמז של חיוּב, אם כּי שהה רק פּעם אחת בּמצוּדה מספּר 4). והנה מנגד ל“סוֹללת-המשקפים” שלנוּ נמצאת חפירה אחת, – וקאלוּגין, כּאדם שלא מן המקצוֹע, אם כּי חשב את סברוֹתיו בּעניני מלחמה לנכוֹנוֹת בּיוֹתר, התחיל מתאֵר, בּצוּרה מבוּלבלת בּמקצת וּמתּוֹך ערבּוּב השמוֹת של מיני הבּיצוּרים, את מערכת חפירוֹת ההגנה אשר לנוּ ואשר לאוֹיב, ואת התּכנית של הקרב הצפוי.

– הרי מתחילה בּכל זאת הלמוּת-יריה רבּה בּקרבת עמדוֹת המגן, אוֹ-אוֹ! שלנוּ היא זוֹ אוֹ שלוֹ? הנה היא התפּוֹצצה, – סחוּ השנַים, כּשהם מסוּבּים על החלוֹן, מבּיטים אל קוי האש של הפּצצוֹת המצטלבים בּאויר, אל חזיזי היריוֹת המאירים לרגע את הרקיע הכּחוֹל-אַפלוּלי ואל העשן הלבן של אבק השׂריפה, וּמטים אוֹזן אל קוֹלוֹת היריה ההוֹלכות וּמתחזקוֹת יוֹתר ויוֹתר. Quel charmant coup d’oeil! 13 – אמר קאלוּגין, בּעוֹררוֹ את אוֹרחוֹ על המחזה שהיה בּאמת נהדר. – ראה נא, יש שאינך יכוֹל להבדיל בּין פּצצה לכּוֹכב.

– נכוֹן הדבר, הנה בּרגע זה חשבתּי שאני רוֹאה כּוֹכב, ועכשיו אוֹתוֹ דבר נפל ושקע לארץ… והנה זה התפּוֹצץ. ואוֹתוֹ כּוֹכב גדוֹל – מה שם קוֹראים לוֹ? מראהוּ כּעין פּצצה.

– שמע נא, הפּצצוֹת הללוּ נעשׂוּ לי בּחינת דבר רגיל כּל כּך, שמוּבטחני כּי בּשוּבי לרוּסיה יהיה דוֹמה לי בּליל כּוֹכבים שאני רוֹאה פּצצוֹת: זהוּ כּוֹחוֹ של הרגל.

– בּרם, אוּלי ראוּי לי שאלך להשתּתּף בּגיחה זוֹ? – אמר הנסיך גאלצין לאחר שתיקה קצרה.

– חדל לך, אחָא! אל תּעלה אפילוּ דבר זה על דעתּך; אני בּין כּך וכך לא אַניח לך לעשׂוֹת כּזאת, – ענה קאלוּגין. – עוֹד תּהיה לך הזדמנוּת לכך, אחא!

– בּרצינוּת? אתּה סבוּר כּי לא כּדאי לי ללכת? כּן?…

בּרגע זה התחילה נשמעת, בּצירוּף עם רעמי היריוֹת של התּוֹתחים, הלמוּת נפץ איוּמה של יריוֹת רוֹבים, שבּאה מעבר המקוֹם שלשם הבּיטוּ האדוֹנים האלה, ואלפי אוֹרוֹת קטנים, שהלכוּ והתלקחוּ בּלי הרף, התחילוּ מתנוֹצצים לכל אוֹרך הקו של המחנה.

– הנה עכשיו התחיל ענין של ממש! – סח קאלוּגין. – הלמוּת זוֹ של הרוֹבים אין אני יכוֹל לשמוֹע אוֹתה מתּוֹך קרירוּת רוּח; זה נוֹגע עד הנפש, אני אוֹמר לך. הנה שוֹמעים גם קריאוֹת הוּרה! – הוֹסיף ואמר, בּהקשיבוֹ אל המוּלת המרחקים הממוּתּחת של מאוֹת קוֹלוֹת: אַ-אַ-אַ-אַ! שהגיעה לאָזניו מעבר המצוּדה.

– למי קוֹלוֹת הוּרה אלה: הלָנוּ או לאוֹיב?

– אינני יוֹדע; אבל הדבר כּבר הגיע לידי קרב פּנים אל פּנים, שכּן קוֹל היריוֹת אינוֹ נשמע עוֹד.

אוֹתוֹ זמן קרב בּדהרת רכיבה אל סף הבּית קצין בּלוית חייל מן הקוֹזאקים, וירד מעל סוּסוּ.

– מהיכן?

– מן המצוּדה. דבר לי אל הגנראל.

– ילך אחרי. וּמה המצב?

– הללוּ השׂתּערוּ על עמדוֹת המגן… וכבשוּ אוֹתן… הצרפתּים הביאוּ צבא מילוּאים עצוּם… השׂתּערוּ עלינוּ… ואצלנוּ לא היוּ אלא שני בּטליוֹנים, – סח אוֹתוֹ קצין עצמוֹ שסר לכאן בּערב, כּשהוּא מוֹליך בּיגיעה את נשימתוֹ אך פּוֹנה והוֹלך לעבר הדלת מתּוֹך חירוּת גמוֹרה.

– ואיך, שלנוּ נסוֹג? – שאל גאלצין.

– לא, – ענה הקצין בּכעס: – הגיע בּעוֹד מוֹעד בּטליוֹן נוֹסף – הדפּנוּ אוֹתם; אך שׂר-הגדוּד נהרג, וּקצינים רבּים, ונשלחתי לבקש תּגבּוֹרת…

ותוֹך כּדי דבריו אלה נכנס יחד עם קאלוּגין אל הגנראל, וּלשם לא נוֹסיף עוֹד ללכת אחריהם.

לא עברוּ חמישה רגעים עד שקאלוּגין כּבר ישב על סוּס של קוֹזאקים (ושוּב מתּוֹך צוּרת רכיבה הנראית, כּביכוֹל, כּזוֹ של קוֹזאקים, זוֹ הצוּרה אשר כּל הקצינים-השלישים שלנוּ, כּפי שנוֹכחתי לדעת, רוֹאים בּה משהוּ נחמד בּיוֹתר), ונסע בּשעטה לא-עזה אל המצוּדה, כּדי להביא לשם איזוֹ פּקוּדוֹת וּלחכּוֹת שם לידיעוֹת מוּחלטוֹת בּדבר תּוֹצאוֹת הקרב; והנסיך גאלצין, בּהשפּעתה של אוֹתה התרגשוּת קשה האוֹחזת את המסתּכּל-מן-הצד למראה הסימנים הקרוֹבים של תּגרת מלחמה, יצא אל הרחוֹב וּהתחיל מתהלך אנה ואנה ללא כּל מגמה.


VI

חיילים נשׂאוּ פּצוּעים על אלוּנקוֹת והוֹליכוּ פּצוּעים תּמוּכים בּזרוֹעוֹתיהם.

בּרחוֹב שׂררה אפילה גמוּרה; רק לפעמים הבהיקוּ פּה ושם חלוֹנוֹתיו של בּית-חוֹלים אוֹ חלוֹנוֹתיו של בּית שקצינים אחרוּ שם שבת. מעֵבר המצוּדוֹת נשמעוּ אוֹתם רעמי התּוֹתחים ואוֹתם קוֹלוֹת הנפץ של יריוֹת הרוֹבים, ואוֹתם האוֹרוֹת הלכוּ והתלקחוּ על פּני השמים השחוֹרים. מזמן לזמן קלטה האוֹזן שעטת סוּסוֹ של רץ דוֹהר-עוֹבר, אָנקת-פּצוּע, קוֹל דברים וּצעדים של נוֹשׂאי אלוּנקה, אוֹ שׂיחת נשים מתּוֹך חבוּרה של תּוֹשבים אחוּזי פּחד, שיצאוּ החוּצה להסתּכּל בּיריוֹת.

בּין אלה נמצאוּ גם ניקיטה מַכּרנוּ, והזקנה מנשי המלחים, שניקיטה כּבר נתפייס עמה, וּבתּה הילדה בּת העשׂר. "ריבּוֹן עוֹלם, אֵם-המשיח הקדוֹשה! – סחה הזקנה כּלפּי עצמה מתּוֹך אנחוֹת, משהבּיטה אל הפּצצוֹת הטסוֹת בּלי-הרף, כּכּדוּרי משׂחק עשׂוּיים אש, מן העֵבר האחד למשנהוּ. – אימה וּפחד, ממש אימה ופּחד! אוֹי-אוֹי-אוֹי! כּך לא היה גם בּהפצצה הראשוֹנה. הראיתם היכן נתפּקעה זוֹ, הארוּרה! ממש על גב בּתּינוּ שבּפרוָר.

– לא, בּמקום רחוֹק יוֹתר, הללוּ נקלעוֹת כּל הזמן לתוֹך הגן של הדוֹדה אַרינקה, – אמרה הילדה.

– והיכן הוּא האדוֹן שלי, היכן הוּא עכשיו? – אמר ניקיטה בּקוֹל מזמר-ממוּשך וּמתּוֹך שארית שיכרות שנשתּיירה בּקרבּוֹ. – אוֹי, כֹּמה אני אוֹהב את האדוֹן הזה שלי, ממש לא אוּכל להגיד, – אני אוֹהב אוֹתוֹ כּל כּך, שאם חַס וחלילה יִקרה אסוֹן ויהא הרוּג, הריני אוֹמר לך, רחימאִית, שאם יקרה כּגוֹן זה אהיה מוּכן לעשׂוֹת עם עצמי מעשׂה נוֹרא, בּחיי. אדוֹן נבחר, בּקיצוּר. וכי יתּכן להחליף אוֹתוֹ בּאחד מאלה, המשׂחקים כּאן בּקלפים? הללוּ מה טיבם – תּוּף! בּקיצוּר. – סיים ניקיטה את דבריו, בּרמזוֹ על החלוֹן המאיר של חדר אדוֹניו, מקוֹם שם, עם העדרוֹ של קפּיטן-המַטה, כּינס חניך-הקצינים ז’וַדשאֶסקי אוֹרחים להילוּלא לכבוֹד הצלָב שקיבל, את סגן הפּוֹרוֹצ’יק אוֹגרוֹביטש ואת הפּוֹרוֹצ’יק נאֶפשיסאֶצקי, שהיה חוֹלה בּתפיחת לחי.

– כּוֹכבים מתגלגלים, הנה כּוֹכבים מתגלגלים! – הפסיקה הילדה, המבּיטה אל השמים, את השתיקה שהשׂתּררה לאחר דבריו של ניקיטה. – הנה שם, שם נשר עוֹד אחד. בּשל מה הם עוֹשׂים כּך? הגידי לי, אמא’לי?

– הללוּ יהרסוּ את בּיתנוּ עד גמירא, – אמרה הזקנה מתּוֹך אנחה, וּבלי להשיב על שאלת הילדה.

– והנה היוֹם אני הלכתּי לשם עם הדוֹד, אמא’לי,– חזרה ואמרה בּקוֹל מזמר הילדה, שנעשׂתה גרוּרה אחרי שׂיחה, – וראיתי שם כּדוּר גדוֹ-וֹל כּזה מוּטל ליד הארון; זה פּרץ בּודאי את קיר המסדרוֹן ואחר כּך חדר אל הקיטוֹנית… זה גדוֹל כּל כּך, שאין להרימוֹ בּידים.

– אחרותֹ שהיוּ להן בּעלים והיה להן כּסף – יצאוּ מן העיר, – סחה הזקנה, – ולנוּ הרסוּ את הבּית, את השארית האחרוֹנה. הראית איך הוּא זוֹרק יריוֹת, הרוֹצח, ריבּוֹן עוֹלם, ריבּוֹן עוֹלם!

– ורק פּנינוּ לצאת, והנה כּדוּר ע-עף וּמתפּק-ע ומטיל עלינוּ עפ-ר, וכמעט שפּגע רסיס בּנוּ, בּי וּבדוֹד.


VII

בּדרכּוֹ ראה הנסיך גאלצין יוֹתר ויוֹתר פּצוּעים, מקצתם על אַלוּנקוֹת וּמקצתם הוֹלכים בּרגל, כּשהם תּוֹמכים אלה את אלה וסחים בּיניהם בֹּקוֹל רם.

– משהללוּ קפצוּ וּבאוּ כּנגדנוּ, אחים שלי, – סח בּקוֹל עבה חייל אחד גבה-קוֹמה, שנשׂא על גבּוֹ שני רוֹבים, משקפצוּ וצעקוּ כּנגדנוּ: “אַללה אַללה”14 – היוּ עוֹלים וּמטפסים זה על זה. את אלה אנוּ מכּים, ואחרים עוֹלים וּמטפסים – לא הוֹעיל הדבר, כּחוֹל הים… ואוּלם משהגיע למקוֹם זה של סיפּוּרוֹ – עיכּב אוֹתוֹ גאלצין.

– וכי אתּה בּא מן המצוּדה?

– כּן הדבר, כּבוֹד מעלתוֹ.

– וּבכן, מה היה שם, סַפּר נא.

– מה היה? הללוּ, כּבוֹד מעלתוֹ, עלוּ בּחַיִל, עוֹלים על הדיק, ואין עצה. הכריעוּנוּ עד גמירא, כּבוֹד מעלתוֹ.

– כּיצד אתּה אוֹמר שהכריעוּ? הן הדפתּם אוֹתם?

– כּיצד יכוֹלנוּ להדוֹף בּעת שהוּא שלח את כּל החַיִל שלוֹ: את כּל אנשינוּ הפּיל חללים, ותגבּוֹרת אין שוֹלחים.

החייל טעה, שכּן חפירת ההגנה נשארה בּידינוּ; ואוּלם כּאן כּלוּל דבר מוּזר שכּל אחד עלוּל לעמוֹד עליו: חייל שנפצע בּקרב – חזקה עליו שיִראה אוֹתוֹ כּקרב שנגמר בּתבוּסה ועלה באבידוֹת איוּמוֹת.

– וכּיצד זה סיפּרוּ לי, שהדפוּ אוֹתם? – אמר גאלצין בּהתמרמרוּת. – אוּלי הדפוּ אוֹתם לאחר שיצאת משם? וכי לפני הרבה זמן יצאת משם?

– זה עכשיו, כּבוֹד מעלתוֹ! ספק גדוֹל בּדבר: דוֹמה שחפירת ההגנה נשארה בּידוֹ, עד-גמירא הכריע.

– ואיך זה לא תּתבּיישוּ – הנחתם להם לכבוֹש את חפירת ההגנה. הרי זה נוֹרא! – אמר גאלצין, שנתעצב למראה אדישוּת זוֹ.

– מה אפשר לעשׂוֹת כּנגד חַיִל! – ענה החייל כּמרטן.

– ושוּב, כּבוֹד מעלתוֹ, – פּתח ואמר תּוֹך כּדי כּך חייל שכוּב על גב אלוּנקה שעברה אוֹתה שעה על פּניהם, – כּיצד אפשר היה שלא להניח, אם הלז הכּה והרג כּמעט את כּוּלם, תּאר בּנפשך? אילוּ היה לנוּ חַיִל, ודאי שלא היינוּ בּשוּם אוֹפן מסגירים לידוֹ, אבל מה אפשר היה לעשׂוֹת? דקרתּי אחד, והנה הלמה אוֹתי מכּה… אַה! הקלוּ את הטלטוּל, אחים… הליכה ישרה, אחים, צעד ישר… אוֹ-אוֹ-אוֹי!… נאנק הפּצוּע.

– נראה בּאמת, שהוֹלך וזוֹרם קהל גדוֹל שלא כּאן מקוֹמוֹ כּלל, – אמר גאלצין, ועיכּב שוּב אוֹתוֹ חייל בּעל שני הרוֹבים. – אמוֹר, בּשלמה אתּה הוֹלך? שמע נא, עמוֹד!

החייל עמד מלכת והסיר את כּוֹבעוֹ בּידו השׂמאלית.

– לאַן אתּה הוֹלך וּלשם מה? – גער בּחייל גערה חמוּרה, – מנוּ…

ואוּלם אוֹתוֹ רגע, בּגשתּוֹ קרוֹב מאד אל החייל, הבחין כּי ידוֹ הימנית היתה מחוּץ לשרווּל וכתוּמה מדם עד למעלה מן המַרפּק.

– אני פּצוּע, כּבוֹד מעלתו.

– בּמה נפצעתּ?

– בּמקוֹם זה, בּכדוּר של רוֹבה, כּנראה, – אמר החייל בּרמזוֹ על ידוֹ. – וכאן בּראשי, שוּב לא אוּכל דעת מה פּגע. – והוּא הרכּין את ראשוֹ והראה את שׂערוֹתיו מצד העוֹרף, שהיוּ רטוּבוֹת וּדבוּקוֹת מדם.

– ושל מי הרוֹבה האחר?

– רוֹבה קצר של צרפתּים, כּבוֹד מעלתוֹ… הוֹצאתי מידוֹ. ולא הייתי מסתּלק, אלמלא נצטרכתּי ללווֹת את החייל הזה; שהרי הוּא עלוּל לנפּוֹל בּדרך, – הוֹסיף ואמר, בּרמזוֹ על החייל שצעד בּמרחק לא רב לפניהם, כּשהוּא נשען על רוֹבהוּ וּמוֹשך בּיגיעה בּרגלו השׂמאלית.

הנסיך גאלצין נתבּייש פּתאוֹם בּוּשה עזה על חשדיו הבּלתי כּשרים. הוּא חש כּי פּניו מתאַדמים, והוּא נפנה הצדה ולא הוֹסיף עוֹד לחקוֹר את הפּצוּעים ולא עקב עוֹד אחריהם בּעיניו, אלא הלך אל התּחנה לקבּלת פּצוּעים.

לאחר שהבקיע לוֹ בּיגיעה דרך בּמבוֹא הבּית בּין פּצוּעים הוֹלכים-בּרגל וּבין נוֹשׂאי אלוּנקוֹת, שהיוּ נכנסים עם פּצוּעים ויוֹצאים עם מתים, נכנס אל החדר הראשוֹן והביט על סביבוֹ – וּמיד נרתּע בּלי-משׂים לאחוֹר ויצא בּמנוּסה החוּצה: המחזה היה איוֹם עד לבלי נשׂוֹא!


VIII

האוּלם רחב-הידים והרם והאַפלוּלי, המוּאר רק בּארבּעה אוֹ חמישה נרוֹת, שנישׂאוּ לפני הרוֹפאים בּגשתם לבדוֹק את הפּצוּעים, היה מלא עד אפס מקוֹם. נוֹשׂאי-האלוּנקוֹת היוּ מכניסים בּלי הרף פּצוּעים, בּהטילם אוֹתם זה ליד זה על הרצפּה, מקוֹם שהצפיפוּת כּבר גדוּלה היתה כּל כּך, שהמסכּנים דחקוּ זה את זה ונרטבוּ איש בּדם רעהוּ, והיוּ יוֹצאים להביא פּצוּעים אחרים, שלוּליוֹת הדם, שנראוּ בּמקוֹמוֹת הפּנוּיים, נשימתם הקוֹדרת של כּמה מאוֹת אנשים והבל גוּפם של הפּוֹעלים מביאי האלוּנקוֹת – נתלכּדוּ לצחנת בּאשה כּבדה ודחוּסה בּיוֹתר, והנרוֹת שבּפינוֹת שוֹנוֹת של האוּלם דלקוּ בּאויר זה בּאור קוֹדר. על פּני האוּלם נישׂאה המוּלה מעוּרבת של אנקוֹת ואנחוֹת וחרחוּרים, שהיתה נפסקת מזמן לזמן על ידי צריחה פּוֹלחת את האויר. האחיוֹת, שפּניהן היוּ שקטוֹת והבּעתן לא אוֹתה חמלת הבּכיינוּת הריקה הרגילה אצל נשים, אלא השתּתּפוּת שבמעשׂה עזרה, הבהיקוּ פּה ושם, כּשהן צוֹעדוֹת ועוֹברוֹת על פּני הפּצוּעים, חוֹלפוֹת בּינות למעילי המדים והכּוּתּנוֹת כּתוּמי הדם, וּבידיהן סַמי רפוּאה, מים, תּחבּוֹשוֹת וּפתוֹתי פּצעים. הרוֹפאים, שרווּליהם מוּפשלים והם כּוֹרעים ליד הפּצוּעים, כּשהחוֹבשים מחזיקים לפניהם את הנרוֹת, בּדקוּ וּמיששוּ וחיטטוּ בּפצוּעים, כּמתעלמים מאֶנקוֹתיהם ומתחינוֹתיהם של הסוֹבלים, אחד הרוֹפאים ישב ליד שוּלחן קטן אצל הדלת, וּברגע שגאלצין נכנס אל החדר – כּבר עמד בּרשימתוֹ בּמספּר 532.

– איוָאן בּוּגאיֶב, חייל-השוּרה, מן הגוּנדה השלישית של הגדוּד הס., fractura femorls complicate – הכריז בּקוֹל רם רוֹפא אחר מירכּתי האוּלם, בּמַששוֹ את הרגל המנוּפּצת. – הפוֹך נא אוֹתוֹ לצד האחר.

– אוֹ-אוֹי, המוֹשיעים שלי, אתּם המוֹשיעים שלנוּ! – צוַח החייל, בּהתחננוֹ שלא יִגעו בוֹ.

– Perforatio capitis.

– סמיוֹן נאֶפאֶרדוֹב, סגן שׂר-הגדוּד של גדוּד הרגלים נ. נחוּצה לוֹ קצת סבלנוּת, אדוֹני שׂר-הגדוּד. בּלא כּך אי-אפשר. אהיה מוּכרח להפסיק, – סח רוֹפא שלישי, בּנקרוֹ בּאיזה וַו בּראשו של סגן שׂר-הגדוּד המסכּן.

– אוֹי לא צריך! בּשם אלוֹהים, מהר, מהר, בּשם… אַ-אַ-אַ-אַ!

– Perforatio Pectoris… סבאסטיאן סאֶראֶדה, חייל-השוּרה, מאיזה גדוּד? אבל אין צוֹרך לרשוֹם: moritur הוֹציאוּ אוֹתוֹ, – אמר הרוֹפא בּסוּרוֹ מאצל החייל שכּבר התחיל נוֹחר מתּוֹך עוית עינים.

כּארבּעים איש מן החילים נוֹשׂאי-האלוּנקוֹת, שהמתּינוּ לנשׂיאת המחוּבּשים אל בּית-החוֹלים ולנשׂיאת המתים אל חדר בּית-הכּנסיה, נצבוּ בּדממה ליד הדלת והביטוּ בּמחזה הזה, בּהשמיעם מזמן לזמן אנחה כּבדה…


IX

בּדרכּוֹ אל המצוּדה פּגש קאלוּגין בּפצוּעים רבּים; אבל בידעוֹ מן הנסיוֹן כּמה קשה היא השפּעתוֹ של מחזה כּזה על רוּח אדם העוֹמד בּמערכת קרב – לא זוֹ בּלבד שלא התעכּב לשאוֹל אוֹתם שאלוֹת, אלא להיפך, השתּדל להסיח מהם לגמרי את דעתּוֹ. בּמוֹרד ההר נפגש לוֹ רץ, שנסע ודהר על סוּסוֹ מאצל המצוּדה.

–זוּבּקין, זוֹבּקין! יעמוֹד נא לרגע.

– וּמה הדבר?

– מהיכן הוּא בּא?

– מחפירוֹת ההגנה.

– וּבכן, מה שם? חם?

– איוֹם ונוֹרא.

והשליח פּנה ודהר הלאה.

וּבאמת, אם כּי נתמַעטוּ יריוֹת הרוֹבים – הרי מלחמת התּוֹתחים פּרצה שוּב בּמידה מחוּדשת של עוֹז ועקשנוּת.

“אוֹי, רע ומר הדבר!” הרהר קלוּגין מתּוֹך רגש לא-נעים, ואף אליו נטפּלה הרגשת לב מבשׂרת רעה, לאמוֹר – רעיוֹן רגיל בּיוֹתר, רעיוֹן בּדבר המות. ואוּלם היתה בּוֹ בּקאלוּגין מידה של אהבת-עצמוֹ והיה מחוּנן בּעצבים של עץ, בּקיצוּר, מה שקוֹראים: עז-לב. הוּא לא נתן לרגש הראשוֹן שיִּשתּלט עליו, והתחיל מעוֹדד את עצמוֹ, העלה בּזכרוֹנוֹ את סיפּוּר המעשׂה בּדבר שליש אחד, שבּשירוּת נַפּוליוֹן, כּנראה, זה שהוֹליך וּמסר את שליחוּתוֹ ואחרי כן דהר על סוּסוֹ כּשראשוֹ שוֹתת דם, וּבא ועמד לפני נַפּוֹליוֹן. Vous étes blessé?“15 אמר לוֹ נַפּוֹליוֹן. Je vous demande pardon, sire, je suis mort,16” והשליש נפל מעל סוּסוֹ ונפח נפשוֹ.

מעשׂה זה נראָה לוֹ נהדר עד מאד, וּבדמיוֹנוֹ ראה אפילוּ בּמקצת את עצמוֹ כּעין אוֹתוֹ שליש, אחרי כן הצליף בּפרגוּלוֹ על הסוּס והתקין את עצמוֹ על האוּכּף בּאוֹפן דוֹמה עוֹד יוֹתר לישיבת הרכיבה של קוֹזאקים, הפנה את ראשוֹ והבּיט אחוֹרנית אל הקוֹזאק, שנסע ודהר בּעקבוֹתיו כּשהוּא מזדקף על האַרכּוֹפים, וּלבסוֹף הגיע מעשׂה בּן-חיל גמוּר אל המקוֹם ששם נצטרך לרדת מעל הסוּס. כּאן מצא ארבּעה חיילים, שישבוּ על שברי אבנים ועישנוּ את מקטרוּתיהם.

– מדוּע אתּם יוֹשבים כּאן? – הטיל בּהם גערה.

–הוֹלכנוּ פּצוּע, כּבוֹד מעלתוֹ, ועכשיו ישבנוּ להנפש, – ענה אחד מן החבוּרה, בּהעלימוֹ את מקטרתּוֹ מאחוֹרי גבּוֹ וּבהסירוֹ את כּוֹבעוֹ.

– להנפש אתּם רוֹצים! קוּמוּ וּלכוּ למקוֹמוֹתיכם.

והוּא עלה יחד עמהם בּמעלה ההר בּדרך החפירה, בּפגשוֹ על כּל צעד בּפצוּעים. משעלה להר, פּנה והלך שׂמאלה, וּלאחר הליכה של כּמה צעדים על פּני ההר – נשאר לבדוֹ ואיש לא היה מסביב בּסמוּך מאד על ידוֹ עבר בּשריקה שבר של כּדוּר והוּטח אל החפירה. פּצצה אחרת עלתה על ידוֹ, והיה דוֹמה כּי היא טסה ממש כּנגדוֹ, הוּא נתפּס פּתאוֹם לאימה, עבר בּריצה כּחמישה צעדים, והשתּטח על הארץ. אך משנתפּקעה הפּצצה, וּבמרחק רב מאֶצלוֹ, חש פּתאוֹם-התמרמרוּת עזה כּלפי עצמוֹ, והוּא התרוֹמם, בּהבּיטוֹ מסביב אם לא ראה מישהוּ את דבר נפילתוֹ; ואוּלם מסביב לא היה איש.

הפּחד, משהוּא נכנס ללב אדם, לא בּמהרה יתּן לרגש אחר לרשת את מקוֹמוֹ. הוּא, שהתפּאר תּמיד כּי מעוֹלם לא כּפף את ראשוֹ, הלך בּתוֹך החפירה בּצעדים מהירים, והליכתוֹ כּמעט בּצוּרת זחילה. “הוי, לא טוֹב הדבר! – עבר הרהוּר בּמוֹחוֹ משנכשלוּ פּעם רגליו, – דבר שבּוַדאוּת הוּא כּי יהרגוּני”, וּבהבחינוֹ בּדבר כּי הוּא מוֹליך את נשימתוֹ בּיגיעה וכל גוּפוֹ פּוֹלט זעה – תּמַה על עצמוֹ. אבל לא ניסה עוֹד להתגבּר על הרגש הזה.

וּפתאוֹם נשמע מעֵבר פּניו קוֹל צעדים של איש הוֹלך. הוּא זקף בּמהירוּת את קוֹמתוֹ, הרים את ראשוֹ, והתחיל מהלך בּצעדים מתוּנים יוֹתר, בּקשקשוֹ בּחרבּוֹ כּדרך בּן-חיל. הוּא שוּב לא הכּיר את עצמוֹ. משנפגש פּנים אל פּנים עם קצין חַפּרים ועם מלח, והראשוֹן מבּיניהם קרא כּנגדוֹ בּקוֹל רם: "להשתּטח!, בּרמזוֹ על הנקוּדה המאירה של הפּצצה, זוֹ שהתקרבה כּנגדם ונעשׂתה בּהירה וּמהירה יוֹתר ויוֹתר והוּטחה לארץ בּסמוּך לחפירה – כּפף את ראשוֹ בּמידה כּל-שהיא וּבעל כּרחוֹ, בּהשפעתה של צעקת הפּחד, והמשיך בּדרכּוֹ.

– הראיתם את אמיץ הלב הזה! – קרא המלח, שהסתּכּל בּמנוּחה גמוּרה בּנפילת הפּצצה והכּיר בּטביעת עין של אדם מנוּסה, כּי שבריה של זוֹ אינם עלוּלים לפגוֹע בּתחוּם החפירה; – אפילוּ להשתּטח אינוּ רוֹצה.

רק עוֹד צעדים מספּר נצטרך גאלוּגין לעבוֹר על פּני הרחבה עד שיגיע אל מקלט המגן של מפקד המצוּדה, ושוּב ירדוּ עליו עמעוּם ואוֹתוֹ פּחד אוילי; הלמוּת לבּוֹ גברה, הדם פּרץ לראשוֹ, והוּא נצטרך לבוֹא על עצמוֹ בּכפיה שירוּץ ויעבוֹר עד למקלט המגן.

– מדוּע הוּא נוֹשם בּכבדוּת? – שאל הגנראל, לאחר שקיבּל מידוֹ את הפקוּדוֹת.

– עשׂיתי את דרכּי בּמהירוּת רבּה, הוֹד מעלתוֹ!

– שמא הוּא רוֹצה לשתוֹת כּוֹס יין?

קאלוּגין שתה כּוֹס יין והדליק סיגריה. הקרב כּבר הגיע לקצוֹ; נמשכה רק ירית תּוֹתחים עזה משני הצדדים. בּמקלט המגן ישבוּ הגנראל נ. מפקד המצוּדה, וּכששה קצינים, בּהם פּראסקוֹחין, ושׂוֹחחוּ על המאוֹרעוֹת השוֹנים של המערכה. וּבשבת קאלוּגין בּחדר הנעים המצוּפּה טפיטים כּחוּלים, וּבוֹ סַפּה, מיטה שוּלחן זרוּע ניירוֹת, שעוֹן קיר, איקוֹנין עם עששית דוֹלקת, בּהבּיטוֹ אל הסימנים האלה של בּית דירה ואל קוֹרוֹת התּקרה העצוּמוֹת שעבין כּדי אַרשין, וּבשמעוֹ את קוֹל היריוֹת, שבּמקלט המגן היוּ נראוֹת כּקלוּשוֹת, – לא יכוֹל בּשוּם אוֹפן להבין כּיצד הניח לאוֹתה חוּלשה עלוּבה שתּשתּלט עליו שתּי פּעמים. הוּא רגז על עצמוֹ, ורצה לעמוֹד בּמקוֹם סכּנה, כּדי לנסוֹת את עצמוֹ.

– אני שׂמח לכך, שמצאתי כּאן גם אוֹתוֹ, קפּיטן, – אמר לקצין צי אחד, בּעל שׂפם גדוֹל וּצלָב גיאוֹרגי, לבוּש מעיל מדים של קצין-מטה, שנכנס אוֹתוֹ זמן למקלט המגן וּפנה אל הגנראל בּבקשה שיתּן לו פּוֹעלים, כּדי שיתקן בּסוֹללת התוֹתחים שלוֹ שני אשנַבּי-יריה שנתכּסוּ עפר. – פּקוּדה לי מאת הגנראל לשאוֹל אצלוֹ, – חזר ואמר קאלוּגין לאחר שמפקד הסוֹללה סיים את שׂיחתוֹ עם הגנראל: – אם התּוֹתחים שלוֹ יכוֹלים לירוֹת אל החפירה בּצרוֹרי כּדוּרים.

–יש רק תּוֹתח אחד כּזה, – ענה הקפּיטן בּקוֹל זוֹעף.

–אף על פּי כן כּדאי שנלך ונבדוֹק את הדבר.

פּני הקפּיטן קדרוּ וּגרוֹנוֹ פּלט כּעכּוּע של רוֹגז.

– שהה שהיתי שם כּל הלילה, ועכשיו בּאתי לכאן כּדי להנפש מעט, לפחוֹת, – סח הקפּיטן. – וכי אינוֹ יכוֹל ללכת בּלעדי? הוּא ימצא שם את סגָני, הלוֹטננט קארץ. והלז יראה לוֹ כּל מה שנחוּץ.

הקפּיטן שימש זה ששה חדשים מפקדה של סוֹללת תּוֹתחים זוֹ, אחת מן המסוּכּנוֹת בּיוֹתר, ולא עוֹד אלא שמתּחילת המצוֹר, כּשעדיין לא היוּ קיימים מקלטי מגן, התגוֹרר בּתחוּם המצוּדה, והיה ידוּע בּקרב המלחים לגיבּוֹר אמיץ-לב, וּמשוּם כּך הפתיע והתמיה סירוּבוֹ של זה את קאלוּגין בּמידה יתירה. “הרי לך שם-תהילה!” עבר הרהוּר בּמוֹחוֹ.

– אלך איפוֹא לבדי, אם הוּא נוֹתן לי רשוּת לכך, – סח גאלוּגין בּנעימה מלגלגת כּנגד הקפּיטן, אלא שזה לא השגיח כּלל בּדבריו.

ואוּלם קאלוּגין לא העלה בּדעתוֹ את הדבר, כּי הוּא גוּפוֹ שהה בּתחוּם המצוּדוֹת בּזמנים שוֹנים כּחמישים שעה בּסך הכּל, בּעוֹד שהקפּיטן ישב שם ששה חדשים. את יצרוֹ של קאלוּגין גֵרו עדיין הכּבוֹד המדוּמה ותאוַת ההתהדרוּת, התּקוה לקבלת פּרסים וּלשם תּהילה והחמדה שבּהסתּכּנוּת; בּעוֹד שהקפּיטן כּבר עבר את כּל הדרך הזאת: מתּחילה רדף כּבוֹד מדוּמה, עשׂה את עצמוֹ גיבּוֹר, הסתכּן, היה מצפּה לפרסים ולתהילה, גם השׂיג כּל אלה, עכשיו פּג כּוֹחם של כּל האמצעים המניעים האלה ואינם מגרים עוֹד את יצרוֹ, עכשיו התחיל רוֹאה את הדבר בּצוּרה אחרת: היה ממלא בּאמוּנה את חוֹבתוֹ, אך בידעוֹ היטב כּמה מעטוֹת הן ההזדמנוּיוֹת לחיוֹת שנשארוּ בּרשוּתוֹ – לא הוֹסיף עוֹד, לאחר ששת חָדשי ישיבה בּמצוּדוֹת, להעמיד את ההזדמנוּיֹות האלה בּסכּנה כּל זמן שלא היתה נחיצוּת מפוֹרשת לכך, וכך היה שאוֹתוֹ לוֹיטנַנט צעיר, שבּא לפני עשׂרה ימים לשרת בּסוֹללת התּוֹתחים והיה מראה אוֹתה עכשיו לקאלוּגין, כּששניהם מתחָרים לשוא זה בּפני זה וּמוֹציאים את ראשם דרך אשנבי היריה ויוֹצאים אל אַדני הסוֹללה – היה נראה מלא רוּח גבוּרה, פּי עשׂרה מהקפּיטן.

לאחר שקאלוּגין סיים לתוּר את סוֹללת התּוֹתחים וּפנה לחזוֹר אל מקלט המגן – נתקל בּאפילה בּגנראל, שהלך בּלוית שלישיו אל המגדל.

– שׂר-הגוֹנדה פּראסקוֹחין! – סח הגנראל: ילך, בּבקשה אל חפירת-ההגנה הימנית וימסוֹר פּקוּדה לבּטליוֹן השני של הגדוּד מ., העוֹסק שם בּעבוֹדה, כּי יניח את העבוֹדה ויצא בּחשאי אל הגדוּד שלוֹ, העוֹמד בּמוֹרד ההר כּחיל מילוּאים… ההבין? ויוֹליך בּעצמוֹ את הגוֹנדה אל המקוֹם.

– לפקוּדתוֹ.

וּפּראסקוֹחין יצא בּדהרת ריצה אל חפירת-ההגנה.

חליפוֹת היריוֹת הלכוּ הלוֹך והתמעט.


X

– כּאן הבּטליוֹן השני של הגדוּד המ.? –שאל פּראסקוֹחין, משהגיע בּריצה למקוֹם תּעוּדתוֹ ונתקל בּחיילים שנשׂאוּ שׂקים מלאים עפר.

– כּן הדבר.

– היכן המפקד?

מיכאילוֹב, שהיה סבוּר כּי השוֹאל מתכּוון למפקד הגוֹנדה זחל ויצא מתּוֹך השוּחה שלוֹ, וּבחשבוֹ את פּראסקוֹחין למפקד גבוֹה – התקרב אליו כּשהוּא מצדיע.

– הגנראל שוֹלח לוֹ… פּקוּדה… שיוֹאיל לצאת וללכת… בּמהירוּת יתירה… וּבעיקר בּחשאי… אחוֹרנית… לא אחוֹרנית, אלא למקוֹם ששם גדוּד המילוּאים, – סח פּראסקוֹחין, בּשלחוֹ את מבּטוֹ בּאלכסוֹּן אל האוֹרוֹת של מחנה האוֹיב.

מיכאילוֹב, משהכּיר את פּראסקוֹחין והוֹריד את ידוֹ המצדיעה ועמד על טיב הדברים, הוֹדיע את הפּקוּדה, – והבּטליוֹן התנַער, אסף את רוֹביו, לבש את מעילי המדים וּפנה ללכת.

מי שלא נוּסה בּכך לא יבין מה רגש מעַנג זה האוֹפף את האדם היוֹצא, לאחר הפּצצה הנמשכת שלוֹש שעוֹת, ממקוֹם מסוּכּן כּל כּך כּחפירת-הגנה. בּמשך שלוֹש שעוֹת אלה הגיע מיכאילוֹב לידי כּך, – לאחר שכּבר כּמה פּעמים, ולא בּלי יסוֹד, ראה את קצוֹ קרוֹב, – שהכניס בּלבּוֹ את ההכּרה כּי הרוֹג יהרגוּהוּ בּלי ספק וכי אין לוֹ עוֹד חלק בּעוֹלם הזה. ואף על פּי כן נצטרך לכפּוֹת את רגליו שלא ירוּצוּ בּדרכּן שעה שיצא בּראש הגוֹנדה, לצדוֹ של פּראסקוֹחין, מתּוֹך החפירה.

– להתראוֹת, – אמר אליו המאיוֹר, מפקדוֹ של בּטליוֹן אחר, שעמד להשאר בּחפירת-ההגנה, והם קוֹדם סעדוּ יחד את לבּם בּגבינה, בּשבתּם בּשוּחה ליד קיר המגן, – דרך צלחה.

– יהי רצוֹן שגם אצלוֹ יִגָמר הדבר בּהצלחה וּבשלוֹם. דוֹמה, הוֹלך וּמשׂתּרר שקט.

ואוּלם לא הספּיק מיכאילוֹב להוֹציא את הדברים האלה, עד שהאוֹיב, שהבחין, כּנראה, בּתנוּעה שקמה בּחפירת-ההגנה, התחיל שוֹגר יריוֹת בּתכיפוּת הוֹלכת ורבּה. שלנוּ התחילוּ עוֹנים לוֹ, ושוּב עלתה אש עזה של ירית תּוֹתחים. הכּוֹכבים נצנצוּ בּרקיע בּגוֹבה רב אבל לא באוֹר בּהיר. הלילה היה ליל חוֹשך גמוּר; רק לשוֹנוֹת האש של היריוֹת והכּדוּרים המתפּוֹצצים היוּ מאירים רגע קט את הדברים. החיילים הלכוּ בּמהירוּת וּבדממה, והיוּ עוֹברים וּמקדימים בּלי משׂים איש את רעהוּ; האוֹזן קלטה, תּוֹך כּדי רעמי היריוֹת הבּלתי-פּוֹסקים, רק את שעטת רגליהם הקצוּבה על פּני הדרך היבשה, דפיקת הרוֹבים הנתקלים זה בּזה, או אנחה וקוֹל תּפילה של איזה קטוֹן חיילים: “אל אלוֹהים, אל אלוהים; מה נוֹרא הדבר!” מזמן לזמן עלתה אַנקת פּצוּע וקוֹלוֹת קוֹראים: “אלוּנקה!” (בּאוֹתה גוֹנדה שבּפקוּדת מיכאילוֹב הוּצאוּ בּמשך הלילה מן השוּרה, על ידי אש התּוֹתחים בּלבד, 26 אנשים). פּעמים התלקח בּרק אש בּקצה האוֹפק הקוֹדר, הזקיף מאצל המצוּדה צעק: “התּוֹתח!”, והפּגז, בּחלפוֹ בּשריקה על פּני הפּלוגה, ריטש את האדמה והרקיד אבנים.

“לכל הרוחות! כמה הללו מתונים בהליכתם, – הרהר פראסקוחין, בהביטו בלי הרף אחורנית מדי צעדו לצדו של שיצא בראש הגונדה, צדו של פּראסקוּחין, מתּוֹך חפירת-מיכאילובֹ. – בּאמת, אֶפנה וארוּץ קדימה; הן מסוֹר מסרתּי את הפּקוּדה… אבל בּכל זאת לא כּדאי: הללוּ עלוּלים לספּר כּי אני פּחדן! יהיה מה שיהיה: אלך עם השוּרה”.

“וּמה צוֹרך לוֹ ללכת עמי? – הרהר מיכאילוֹב מצדוֹ. – מן הנסיוֹן אני יוֹדע שאדם זה מביא עמוֹ תּמיד אסוֹן. הנה פּגז טס, כּנראה, בּכיווּן ישר כּנגדנוּ”.

משעברוּ כּמה מאוֹת צעדים – נתקלוּ בּקאלוּגין שהלך הליכה מאוּששת, בּקשקשוֹ בּחרבּוֹ, וֹמגמת פֹניו אל חפירוֹת-ההגנה, כּדי לשאוֹל שם, בּפקוּדת הגנראל, בּאיזוֹ מידה התקדמה שם המלאכה. ואוּלם משפּגש בּמיכאילוֹב – העלה בּדעתוֹ, כּי תּחת ללכת שמה בּעצמוֹ בּמטר האש הנוֹרא, דבר שלא קיבּל כּלל על זה פּקוּדה מאת הגנראל, הריהוּ יכוֹל לחקוֹר את הענין לכל פּרטיו מפּי הקצין שהיה שוֹהה שם. וכך היה. מיכאילוֹב מסר לוֹ ידיעוֹת מפוֹרטוֹת בּדבר המלאכה. וקאלוּגין, לאחר שעבר עוֹד כּברת דרך לצדוֹ של מיכאילוֹב, פּנה והלך אל החפירה המוֹבילה אל מקלט המגן.

– וּבכן, מה החדשוֹת? – שאל הקצין שישב בּיחידוּת בּחדר ואכל את ארוּחת הערב.

– אין דבר מיוּחד; דוֹמה שלא יתחדש עוֹד הקרב.

– כּיצד? להיפך, הגנראל שוּב יצא זה עכשיו אל המגדל. הגיע עוֹד גדוּד אחד. הנה… הריהוּ שוֹמע? שוּב נתחדשוּ חליפוֹת היריוֹת של הרוֹבים. אַל ילך. מה צוֹרך לוֹ בּכך? – הוֹסיף ואמר הקצין, משהבחין בּתנוּעה שעשׂה קאלוּגן.

“אמנם לפי הדין אני חייב בּהחלט להמצא שם, – עבר הרהוּר בּמוֹחוֹ של קאלוּגין. – אלא שהלילה כּבר הסתכּנתי די והוֹתר: ויש אש יריוֹת איוּמה”.

– בּאמת, אמתּין כּאן עד שהללוּ ישוּבוּ.

וכך היה, כּעבוֹר עשׂרים רגע חזר הגנראל עם הקצינים הנלוים עליו; בּיניהם גם חניך-הקצינים הבּארוֹן פאֶסט, אבל פּראסקוֹחין לא נמצא בּיניהם. חפירוֹת ההגנה נכבּשוּ מיד האוֹיב ועברוּ לידינוּ.

קאלוּגין, לאחר שקיבּל ידיעוֹת מפוֹרטוֹת בּדבר הקרב, יצא בּיחד עם הבּארוֹן פאֶסט ממקלט המגן.


XI

– מעיל המדים שלוֹ הריהוּ כּתוֹם מדם. וכי השתּתּף בּמלחמת כּידוֹנים? – שאל אצלוֹ קאלוּגין.

– הה, נוֹרא הדבר! יתאר לוֹ…

וחניך-הקצינים פּאֶסט פּתח וסיפּר איך שהוֹליך את הגוֹנדה שלוֹ ואיך שנהרג מפקד הגוֹנדה, איך שדקר דקירת מות את אחד הצרפתים, ואיך שהקרב היה עלוּל להסתּיים בּתבוּסה – אלמלא הוּא.

עיקריו של אוֹתוֹ סיפּוּר, כּי נהרג מפקד הגוֹנדה וכי פּאֶסט דקר דקירת מות את אחד הצרפתים, היוּ דברים של אמת; ואוּלם בּהרצאת הפּרטים ערבּב חניך-הקצינים דברי בּדוּת והתפארוּת.

הוּא סח את דברי הגלגָנוּת שלא-מדעת, מכּיון שבּמשך כּל התגרה היה שקוּע כּל כּך בּאיזה מין עמעוּם ושכחת דעת, שכּל מה שאירע נראָה לוֹ כּדבר שאירע בּאיזה מקוֹם-שהוּא, וּלאיזה אדם-שהוּא. וּמוּבן מאד הדבר, שהוּא השתּדל לתאר את הפּרטים בּצוּרה המעידה עליו טוֹבוֹת. אבל הנה השתּלשלוּת הדברים כּהוָיתה.

הבּטליוֹן, אשר פּאֶסט קיבּל פּקוּדה להצטרף אליו לשם גיחה, עמד כּשעתים תּחת מטר יריוֹת ליד איזה קיר; אחרי כּן סח מפקד הבּטליוֹן איזוֹ דברים בּקצה האחר, – וּמפקדי הגוֹנדוֹת זעוּ; הבּטליוֹן פּנה ללכת, יצא מתּחוּם קיר המגן, ושוּב, לאחר שעבר כּמאה צעדים, עמד והסתּדר טוּרים טוּרים לפי הגוֹנדוֹת. לקצין פּאֶסט אמרוּ, כּי יתיצב בּאגף הימני של הגוֹנדה השניה.

חניך-הקצינים התיצב בּמקוֹמוֹ, בּלי שתּפס אף בּמידה כּל-שהיא היכן הוּא עוֹמד וּמה טיב עמידתוֹ, וּמשהוּא כּוֹבש בּעל כּרחוֹ את נשימתוֹ וחש בּרטט הקוֹר העוֹבר בּגבּוֹ – הבּיט מתּוֹך שכחת דעת לנוֹכח פּניו, אל המרחק האַפלוּלי, מצפּה למשהוּ איוֹם שיבוֹא. אגב, הרגשתוֹ לא היתה בּעיקר הרגשת פּחד, הוֹאיל ולא היוּ כּל יריוֹת, אלא משוּנה וּמוּזר נראָה לוֹ הרעיוֹן כּי הוּא נמצא מחוּץ למבצר, בּשׂדה. ושוּב סח מפקד הבּטליוֹן משהוּ בּקצה האחר. שוּב התחילוּ הקצינים סחים משהוּ, בּמסרם את הפּקוּדוֹת, והקיר השחוֹר של הגוֹנדה הראשוֹנה צנח פּתאוֹם לארץ. ניתּנה פּקוּדה להשתּטח על הארץ. הגוֹנדה השניה השתּטחה אף היא, וחניך-הקצינים פּאֶסט, בּשכבוֹ על הארץ, הטיח את ידוֹ כּנגד קוֹץ. רק מפקדה של הגוֹנדה השניה בּלבד לא השתּטח. דמוּתוֹ הנמוּכה, המנַפנפת בּחרב הנטוּיה, נעה לפני הגונדה אגב דיבּוּר בּלתי-פּוֹסק.

– בּחוּרים! התחזקוּ והיוּ בּני חיל! לא לירוֹת בּרוֹבים, אלא להשׂתער עליהם בּכידוֹנים, על הנבלים. בּזמן שאני אקרא: “הוּרה!” תּבוֹאוּ אחרי ואל תּפגרוּ… שכם אחד, זה העיקר… נַראה מה כּוֹחנוּ, לא נעטה עלינוּ קלוֹן, הלא כן, בּחוּרים? בּעד אבינו-הצאר!

– מה שם משפּחתּוֹ של מפקד הגוֹנדה שלנוּ? – שאל פּאֶסט אצל חניך-הקצינים ששכב על ידוֹ. – כּמה הוּא אמיץ-לב!

– ודאי, משמגיע הדבר לידי קרב, תּמיד.. – ענה חניך-הקצינים. – ליסינקוֹבסקי שמוֹ.

אוֹתוֹ זמן עלתה לרגע חוֹלף שלהבת אש ממש על יד הגוּנדה. עלה קוֹל נפץ שהמם את כּל הגוּנדה, בּמרוֹם האויר רשרשוּ אבנים ושברי פּצצה (על כּל פּנים, כּעבוֹר חמישים שניה נפלה אבן מגבוֹה וקיטעה רגלוֹ של חייל). זאת היתה פּצצה שנוֹרתה מעל רחבת המצפּה, וּמכיון שהיא פּגעה בּגוֹנדה הרי זה שימש סימן, שהצרפתּים הבחינוּ בּטוּר הצבא.

– הללוּ משגרים פּצצוֹת! רק נַגיע אליך, מיד תּטעם, הארוּר, את טעמוֹ של הכּידוֹן הרוּסי, בּן שלוֹש הצלַעוֹת! – קרא מפקד הגוֹנדה בּקוֹל רם כּל כּך, שמפקד הבּטליוֹן ראה הכרח לעצמוֹ לצווֹת עליו, כּי ישתוֹק ולא יוֹסיף להקים שאוֹן.

מיד לאחר כּך קמה הגוֹנדה הראשוֹנה מעל הארץ, אחריה הגוֹנדה השניה. ניתנה פּקוּדה לכוֹנן את הרוֹבים בּהטיה נמוּכה, והבּטליוֹן הלך קדימה. פּאֶסט היה שרוּי בּפחד כּזה, שלא שמר את הדבר בּזכרוֹנוֹ כּמה נמשכה הליכה זוֹ, לאן הלכוּ וּמי וּמה היה. הוּא הלך כּשיכּוֹר. אך פּתאוֹם צצוּ מכּל עברים מיליוֹן אוֹרוֹת, נשמעוּ קוֹלוֹת שריקה ושקשוּק. פּתאוֹם נתן את קוֹלוֹ בּצעקה ורץ לאיזה מקוֹם, הוֹאיל והכּל היוּ רצים וצוֹעקים. אחרי כן מעדוּ רגליו והוּא נפל על משהוּ. זה היה מפקד הגוֹנדה (שנפל פּצוּע בּקצה הקדמי של הגוֹנדה, וּמשחשב את חניך-הצעירים לאחד הצרפתּים – תּפסוֹ בּרגלוֹ). אחרי כן, משחלץ את רגלוֹ והתרוֹמם, קפץ עליו בּחשיכה איזה אדם מצד גבּוֹ, וכּמעט שהפּיל אוֹתוֹ שוּב ארצה; איש אחר צעק: "קוּם ודקרהוּ! למה תּתמהמה! מישהוּ נטל את הרוֹבה והטיל את הכּידוֹן בּמשהוּ רך. “Ah Dieu” צעק מישהוּ בּקוֹל איוֹם וּפוֹלח, ורק בּרגע זה תּפס פּאָסט את הדבר, כּי דקר והמית צרפתּי. זיעה קרה נטפה מכּל גוּפוֹ, הוּא רעד כּמוֹ בּקדחת, וזרק את הרוֹבה. אבל זה לא נמשך אלא רגע אחד. תּיכף וּמיד עלה בּדעתּוֹ, כּי הוּא – גיבּוֹר. הוּא חזר ותפס את הרוֹבה, ותוֹך קריאת “הוּרה” יחד עם כּל ההמוֹן – נתרחק בּריצה מאצל הצרפתּי ההרוּג. לאחר ריצה כּדי עשׂרים צעד הגיע אל החפירה. שם מצא את אנשינוּ ואת מפקד הבּטליוֹן.

– ואני דקרתּי צרפתּי אחד! – אמר למפקד הבּטליוֹן.

– בּן-חיל הוּא, הבּארוֹן!


XII

– ישמע נא, פּראסקוֹחין נהרג. – סח פּאֶסט, בּלווֹתוֹ את קאלוּגין שהלך אליו.

– לא יִתּכן!

– ודאי, בעינַי ראיתיו.

– בּרם, אני אֶפרד מעליו. שעתּי דחוּקה.

“אני מרוּצה מאד, – הרהר קאלוּגין, בּלכתּוֹ בּדרך אל בּיתוֹ, – שיחק לי מזלי בּתוֹרנוּת ראשוֹנה שלי: הענין משוּבּח עד מאד: אני בּריא ושלם, יהיוּ המלצוֹת טוֹבוֹת בּיוֹתר, וצפוּיה לי בּלי כּל ספק חרב-זהב. ואמנם אני ראוּי לה!”

לאחר שהוֹדיע לגנראל את כּל הדברים הנחוּצים, נכנס לחדרוֹ ומצא את הנסיך גאלצין, שחזר לפני שעה ארוּכּה וישב והמתין לבוֹאוֹ, כּשהוּא קוֹרא בּספר שמצא על שוּלחנוֹ של קאלוּגין.

רגש נפלא אפף את קאלוּגין משראה את עצמוֹ בּביתוֹ, מחוּץ לסכּנה, וּלאחר שלבש את כּוּתוֹנת-הלילה והיה כּבר שכוּב בּמיטה, פּתח וסיפּר לגאלצין את פּרטי המאוֹרע, בּהרצוֹתֹו אוֹתם בּחינת דברים כּהוָיתם, מתּוֹך נקוּדת השקפה מסוּיימת, שלפיה היו הפּרטים הללוּ מעידים כּי הוּא, קאלוּגין, קצין חרוּץ ואמיץ לב עד מאד, – ענין שלא היה צוֹרך כּלל לרמוֹז עליו, לפי שנדמה לי, שהרי הכּל ידעוּ זאת, ולא היתה להם שוּם רשוּת וסיבּה לפקפק בּכך, אוּלי חוּץ משׂר-הגוּנדה המנוֹח פּראסקוֹחין, שאמנם חשב לוֹ פּעמים לאוֹשר להתהלך שלוּב-זרוֹע עם קאלוֹגין, אך סַפּר סיפּר אמש בּסוֹד לאחד מידידיו, כּי קאלוּגין הוּא אדם הגוּן מאד, אבל בּתוֹרת סוֹד מוּתּר לגלוֹת, כּי ההליכה אל המצוּדוֹת אינה חביבה עליו כּלל וּכלל.

אַך הספּיק פּראסקוֹחין, בּלכתּוֹ לצדוֹ של מיכאילוֹב, להפּרד מעל קאלוּגין וּכבר התחיל מתאוֹשש בּמקצת, משהלכוּ והתקרבוּ אל מקוֹם מסוּכּן פּחוֹת, – והנה ראָה בּרק שהתלקח בּאוֹר גדוֹל מאחוֹרי גבּוֹ, ואזנוֹ קלטה את קריאת הצעקה של הזקיף: “המַרגלה!” ואת קוֹל הדברים אשר אָמר אַחד החיילים ההוֹלכים מאַחריו: “זוֹ תּגיע אל המצוּדה ממש!”

מיכאילוֹב הבּיט לאָחוֹר. דוֹמה היה כּי הנקוּדה המאירה של הפּצצה נשארה תּלוּיה בּלי נוֹע בּנקוּדת הגוֹבה שלה וּבמצב שאי-אפשר בּשוּם אוֹפן לשער על פּיו את כּיווּנה. אבל זה לא ארך אלא כּהרף עין, הפּצצה הגבּירה את מהירוּתה והתחילה מתקרבת יוֹתר ויוֹתר, עד שכּבר נראוּ לעין זיקי הצינוֹרת ונשמע לאוֹזן קוֹל השריקה המבשׂר רעה, עד שצנחה ונפלה בּאמצעוֹ של הבּטליוֹן.

– להשתּטח! – נתן מישהוּ קוֹל צעקה.

מיכאילוֹב ופּראסקוּחין השתּטחוּ על האָרץ. פּראסקוֹחין, עצם את עיניו, ולא שמע אלא את דפק הפּצצה שהוּטחה אל האדמה הקשה בּמקוֹם קרוֹב בּיוֹתר. עברה שניה, שאָרכה כּשעה,– הפּצצה לא נתפּקעה. פּראסקוֹחין נבהל: שמא נתפּס לפּחדנוּת שוא? אוּלי צנחה הפּצצה בּמקוֹם רחוֹק, ורק דמיוֹנוֹ הטעה אוֹתוֹ לחשוֹב כּי הצינוֹרת שוֹרקת בּקרבת מקוֹם. הוּא פּקח את עיניו וראָה מתּוֹך קוֹרת-רוּח, כּי מיכאלוֹב שוֹכב בּלי נוֹע על האָרץ סמוּך ממש לרגליו. אבל תּוֹך כּדי כּך נתקלוּ עיניו כּדי רגע חוֹלף בּצינוֹרת המאירה של הפּצצה, שהסתחררה בּמרחק של אַרשין אֶחד מאֶצלוֹ.

אימה קרה, אימה המבטלת כּל רעיוֹן וכל רגש אחר, אחזה את כּל ישוּתוֹ. הוּא כּיסה בּידיו על פּניו.

עבר עוֹד רגע קט, רגע שבּוֹ חלף בּדמיוֹנוֹ עוֹלם מלא של רגשוֹת, מחשבוֹת, תקווֹת וזכרוֹנוֹת.

“מי יֶהרג: אני אוֹ מיכאילוֹב, אוֹ שנינוּ יחד? ואם אני – כּיצד? אם ראשי יִפגע, הרי מיתה גמוּרה; ואם רגלי, יקטעוּ לי את הרגל, ואני אבקש שישתֹמשוּ דוקא בּכלוֹרוֹפוֹרם, – ויכוֹל היוֹת שאשאר בּחיים. ואוּלי יהרג רק מיכאלוֹב בּלבד: אם כּך יהיה בּידי לספּר, איך שהלכנוּ זה בּצד זה והפּצצה הרגה אוֹתוֹ והדליפה עלי דם. לא, זוֹ קרוֹבה אלי יוֹתר. אוֹתי תּהרוֹג!”

תּוֹך כּדי כּך נזכּר בּשנים-עשׂרה רוּבּל שהיה חייב למיכאילוֹב, נזכּר גם בחוֹב אחר שבּפּטרבּוּרג, שזה מזמן היה ראוּי לפרוֹע אוֹתוֹ; עלה בּזכרוֹנוֹ ניגוּן של צוֹענים, שהוּא שֹר הערב. חלפה בּדמיוֹנוֹ דמוּת האשה אשר אָהב, כּשעל ראשה צניף עם סרטים כּעין הכּחוֹל; נזכּר בּאוֹתוֹ איש שפּגע בּוֹ בּעלבּוֹן לפני חמש שנים ולא קיבּל מידוֹ גמוּל על עלבּוֹן זה, – ואוּלם יחד עם כּל אלה וּבמחוּבר אליהם ואל אַלפי זכרוֹנוֹת אחרים, לא פּסקה אצלוֹ אַף כּהרף עין הרגשת ההוֹוה – הציפּיה למות. “והרי יכוֹל להיוֹת שזוֹ לא תּתפּקע כּלל”, עבר הרהוּר בּמוֹחוֹ, וּמתוֹך התאַמצוּת רצוֹן נוֹאשת רצה לפקוֹח את העינים. ואוּלם בּוֹ בּרגע, מבּעד הגבּוֹת העצוּמוֹת עדיין, הבּעית אוֹר אָדוֹם את עיניו; משהוּ הכּה בּחזהוּ בּקוֹל נפץ אָיוֹם; הוּא פּנה לרוּץ לאיזה מקוֹם, אבל נתקל בּחַרבּוֹ שנתקעה לוֹ בּין רגליו, ונפל על צדוֹ.

"תּוֹדה לאל, רק נמעכתּי קצת, אָמר לעצמוֹ מתּוֹך הרהוּר ראשוֹן, ורצה לנגוֹע בּידיו על חזהוּ; אבל ידיו היוּ כּאסוּרוֹת, וראשוֹ היה כּמוֹ בּמַכבּש. לפני עיניו רפרפוּ חיילים, והוּא מנה אוֹתם בּלי הכּרה: “אחד, שנים, שלוֹשה חיילים, והנה קצין בּמעיל מדים ששוּליו מגוֹללים כּלפי מעלה”, הרהר בּלבּוֹ. אחרי כן הבריק בּרק כּנגד עיניו, והוּא שקל בּדעתּוֹ מה הכּלי שממנוּ ירוּ בּוֹ: האם מַרגמה אוֹ תּוֹתח? נראה שירוּ מתּוֹתח והנה נוֹרתה שוּב יריה; והנה שוּב חיילים; חמישה, ששה, שבעה חיילים חוֹלפים ועוֹברים בּלי הרף כּל הזמן, הוּא נתמלא פּתאוֹם פּחד שמא ירמסוּ אוֹתוֹ אלה בּרגליהם, הוּא רצה לצעוֹק וּלהוֹדיע כּי הוּא פּצוּע; אבל פּיו היה ניחר בּמידה כּזוֹ, שלשוֹנוֹ דבקה לחיך וצמאוֹן קשה עינה אוֹתוֹ. הוּא חש בּרטיבוּת שמסביב לחזהוּ; תחוּשה זוֹ של רטיבוּת גררה אחריה זכר בּדבר מים, והוּא היה רוֹצה אפילוּ לשתּוֹת אוֹתוֹ נוֹזל שגרם לאוֹתה רטיבוּת. “ודאי נחבּטתּי עד זוֹב דם משנפלתּי לאָרץ”, עבר הרהוּר בּמוֹחוֹ, והוּא, הוֹלך וּמתמַסר יוֹתר ויוֹתר לאוֹתוֹ פּחד כּי החיילים, המוֹסיפים לעבוֹר על פּניו, ירמסוּהוּ בּרגליהם, אָסף את כּל כּוֹחוֹ ורצה לקרוֹא בּקוֹל צעקה: “קחוּני עמכם!”, אבל תּחת זאת השמיע אנקה איוּמה כּל כּך, שאימה נפלה עליו לשמע קוֹלוֹ. אחרי כן התחילוּ רוֹקדים בּעיניו מיני אוֹרוֹת אדוּמים, ונַעשׂה דוֹמה לוֹ כּי החיילים מטילים על גבּוֹ אבנים; האוֹרוֹת הרוֹקדים הלכוּ וּפחתוּ, האבנים, שהטילוּ על גבּוֹ, לחצוּ עליו בּכוֹח הוֹלך וגדוֹל. הוּא אימץ את כּוֹחוֹ כּדי להעתיק את האבנים אלה מאלה, התמַתּח – ולא יסף עוֹד לשמוֹע ולראוֹת ולחשוֹב וּלהרגיש. הוּא נהרג בּוֹ בּמקוֹם על-ידי שבר פּצצה שפּגע בּאמצע חזהוּ.


XIII

מיכאילוֹב, משראָה את הפּצצה, השתּטח על האָרץ, וּבדוֹמה לפּראסקוֹחין חלפוּ גם בּקרבּוֹ המוֹן הרגשוֹת והרהוּרים בּמשך שתּים השניוֹת שהפּצצה היתה מוּנחת לא-מפוּצצת. בּמחשבתּוֹ התפּלל בּלי הרף לאלוֹהים והיה חוֹזר ואוֹמר: יהי רצוֹנך, אלוֹהים! – ולמה זה נכנסתּי לשירוּת הצבא, – היה מהרהר יחד עם זה, – ואפילוּ עברתּי לשירוּת הרגלים כּדי לקחת חלק בּמלחמה? וכי לא הייתי מיטיב לעשׂוֹת אילוּ נשארתי בּגדוּד האולָנים בּעיר ט., לבלוֹת את זמני בּחברת ידידתי נאטאשה? ועכשיו הנה בּא זה. והוּא התחיל מוֹנה: אַחת, שתּים, שלוֹש, ארבּע, ועשה לוֹ ניחוּש, שאם ההתפּוֹצצוּת תּארע בּמספּר זוּגי – ישאר בּחיים, ואם בּמספּר לא-זוּגי – יֵהרג. “תּם ונשלם, הרוּג אָנוֹכי”, עבר הרהוּר בּמוֹחוֹ עם ההתפּוֹצצוּת (הוּא לא זכר אם בּמספּר זוּגי אוֹ לא-זוּגי), והוּא חש חבטה וּכאב עז בּראשוֹ…

“אלוֹהים, סלח לעונוֹתי”, יצאָה אמירה מפּיו, והוּא התרוֹמם וחזר ונפל פּרקדן נטוּל חוּשים.

הרגשה ראשוֹנה שלוֹ, משהתנער מעֶלבּוֹנוֹ, היה הדם שנזל על חטמוֹ והכּאב בּראשוֹ, שנעשׂה רפה הרבּה יוֹתר… “זוֹהי יציאַת הנשמה” – הרהר בּלבּוֹ, – וּמה יהיה שם? אלי! המצא מנוּחה לנשמתי. רק מוּזר הדבר, – עלה בּדעתוֹ, – שעם יציאַת הנשמה אני שוֹמע בּבהירוּת כּזוֹ את צעדי החיילים ואת קוֹלוֹת היריה".

– הבה אלוּנקה, הי, מפקד הגונדה נהרג! – נשמע קוֹל צוֹעק מעל לראשוֹ, שהוּא הכּירוּ בּלי-משׂים וידע כּי זה קוֹלוֹ של המתוֹפף איגנַטיֶב.

מישהוּ אָחז בּוֹ בּכתפוֹ. הוּא ניסה וּפקח את עיניו, וראָה מעל לראשוֹ שמים כּחוּלים-אפלוּלים, קבוּצוֹת של כּוֹכבים וּשתּים פּצצוֹת שטסוּ מעל ראשוֹ, זוֹ בּעקב זוֹ; ראָה את איגנַטיֶב, את החיילים עם האלוּנקה והרוֹבים ואת הדיק ליד החפירה, וּפּתאוֹם בּאָה בּלבּוֹ האמוּנה כּי הוּא שרוּי עדיין בּעוֹלם הזה.

הוּא נפצע בּראשוֹ פּצע קל בּאבן. הרגשתוֹ הראשוֹנה-שבּראשוֹנוֹת היתה כּעין אַכזבה: הוּא התקין את עצמוֹ לקראת העוֹלם הבּא התקנה טוֹבה וּשלוָה כּזוֹ, שלא נעמה לוֹ השיבה אל המציאות, זוֹ אשר עם הפּצצוֹת והחפירוֹת והדם; הרגשתוֹ השניה היתה שׂמחה שלא-מדעת על דבר היוֹתוֹ בּחיים, והשלישית – רצוֹן להסתּלק בּמהרה מן המצוּדה. המתוֹפף חבש בּמטפחת את ראש המפקד שלוֹ, אָחז בּוֹ תּחת זרוֹעוֹ והוֹליך אוֹתוֹ אל תּחנת החוֹבשים.

“אבל למה ואָנה אני הוֹלך? – הרהר קפּיטן-המטה לאחר שדעתּוֹ נעשׂתה צלוּלה בּמקצת. – חוֹבתי להמצא אצל הגוֹנדה ולא ללכת לדרכּי, – וּביחוּד שגם הגוֹנדה תּצא עוֹד מעט מתּחוּם האש”, לחש לוֹ איזה קוֹל.

– אין צוֹרך בּדבר, אֶחָא, – אָמר, בּחלצוֹ את ידוֹ מיד המתוֹפף המוּכן לשרת – לא אלך אל תּחנת החוֹבשים, אשאר אצל הגוֹנדה.

והוא סַב לאָחוֹר.

– מוּטב היה לוֹ, כּבוֹד מעלתוֹ, אילוּ חבשוּ לוֹ כּראוּי את פּצעוֹ,– סח איגנאטיֶב: – הן רק בּהתחלה זה נראה כּדבר קל; ויש לחשוֹש לצרה גדוֹלה מזוֹ: – הרי אש להבה על סביבנוּ. בּאמת כּדאי, כּבוֹד מעלתוֹ!

מיכאילוֹב עמד רגע כּמהסס, ודוֹמה שהיה עוֹשׂה כּעצת איגנאטיֶב, אלמלי זכר בּרגע זה כּמה פצוּעים אנוּשים מצוּיים בּתחנת החוֹבשים… “אפשר שהרוֹפאים יעלו על פּניהם חיוּך, משיראוּ את השׂריטה שלי”, עבר הרהוּר בּמוֹחוֹ של קפּיטן-המטה, והוּא שב לאַחוֹר מתּוֹך החלטה גמוּרה, על אף הפצרוֹתיו של המתוֹפף, והלך לצד הגוּנדה.

– והיכן פּראסקוּחין, שהלך עמי? – שאל את הדגָל המוֹליך את הגוֹנדה, כּשנפגשוּ זה בזה.

– איני יוֹדע, נהרג, כּנראה, – ענה הדגָל בּאי-רצוֹן.

– נהרג אוֹ נפצע? כּיצד אינוֹ יוֹדע? הרי הילד עמנוּ, ולמה לא לקחתם אוֹתוֹ עמכם?

– כּיצד יכוֹלנוּ לקחת אוֹתוֹ, בּכבשן אש זה!

– מה הוּא סח, מיכאיל איוַאניטש, –אָמר מיכאילוֹב בּכעס: – כּיצד אפשר היה לעזוֹב אוֹתוֹ, אם הוּא חי; ואפילוּ אם הוּא הרוּג – ראוּי היה בּכל זאת לקחת את הגויה.

– כּיצד יתּכן שהוּא חי, ואני הן אוֹמר לוֹ כּי ניגשתּי וראיתי בּעיני! – אָמר הדגָל. – יבין נא, די לנוּ שנישׂא מכּאן את שלנוּ. מה תֹּאמרוּ לנבל זה! שוּב התחיל שוֹגר רימוֹנים! – הוֹסיף ואָמר הדגָל.

מיכאילוֹב צנח וישב על האָרץ ולחץ בּידיו את ראשוֹ, שהתחיל כּוֹאב מחמת התּנוּעה.

– לא, הכרח לנוּ ללכת ולקחתּוֹ: אוּלי עוֹדנוּ חי, – אָמר מיכאילוֹב. – זוֹ חוֹבתנוּ, מיכאיל איוַאניטש!

מיכאיל איואניטש לא ענה דבר.

“הנה זה לא נטל אוֹתוֹ בּאוֹתה שעה, ועכשיו נצטרך לשלוֹח את החיילים בּלבדם; וכיצד אפשר לשלוֹח אוֹתם? בּמטר אש זה הריהם עלוּלים ליהרג בּלי-משׂים”, הרהר מיכאילוֹב.

– בּחוּרים! יש ללכת כּברת דרך אחוֹרנית, לקחת את הקצין המוּטל שם פּצוּע, בּתּעלה, – אַמר בּקוֹל לא רם בּיוֹתר, ללא מידה גמוּרה של ציווּי, משידע כּמה קשה יהיה לחיילים לקיים פּקוּדה זוֹ. וּבאמת, מכּיון שהוּא לא פּנה בּדבריו לשוּם איש מסוּים, לא יצא איש למלא אחרי הפּקוּדה.

“ודאי: יכוֹל להיוֹת שהוּא כּבר מת ולא-כּדאי להעמיד את האנשים בּסכּנה ללא צוֹרך; ואני לבדי האָשם בּדבר, שלא דאגתּי לכך. אלך לשם בּעצמי! אראה אם עוֹדנוּ חי. זוֹהי חוֹבתי”, אָמר מיכאילוֹב לנפשוֹ.

– מיכאיל איואניטש! ילך הוּא עם הגוֹנדה, ואני אחרי כן אַדבּיק אתכם, – אָמר מיכאילוֹב, וּלאחר שהפשיל בּידוֹ האַחת את שוּלי מעילוֹ כּשידוֹ האחרת נוֹגעת בּלי הרף בּאיקוֹנין של הקדוֹש מיטרוֹפּאני, שהיה מקוּבל עליו בּמיוּחד כּמוֹשיע – פּנה ורץ בּדרך החפירה.

לאחר שמיכאילוֹב נוֹכח בּדבר שפּראסקוֹחין נהרג, התחיל משׂרך את דרכּוֹ בּחזרה, כּשהוּא נוֹשם בּכבדוּת ותוֹמך בּידוֹ את התּחבּוֹשת המוּסחת ממקוֹמה ואת הראש שהתחיל כּוֹאב עכשיו בּאוֹפן קשה עד מאד. הבּטליוֹן, שעה שמיכאילוֹב השיג אוֹתוֹ, כּבר נמצא בּמקוֹם המיוּעד שבּתחתּית ההר והיה כּמעט מחוּץ לתחוּם היריוֹת. אני אוֹמר: כּמעט מחוּץ לתחוּם היריוֹת, משוּם שגם לכאן נתעוּ לפרקים כּדוּרים שוֹטים.

“על כּל פּנים, אצטרך מחר לסוּר אל תּחנת החוֹבשים כּדי להרשם”, הרהר קפּיטן-המטה בּעת שהחוֹבש, שהגיע למקוֹם, חבש את פּצעוֹ.


XIV

גויוֹת למאוֹת של חללים חדשים, גויוֹת אנשים שעוֹד לפני שעתים נשׂאוּ בּקרבּם המוֹן תּקווֹת וּמאוַיים, טפלים ונַעלים, היוּ מוּטלוֹת קפוּאוֹת-איברים על פּני העמק הפּוֹרח, טבוּל-הטל, אשר בּין המצוּדה לחפירת ההגנה, ועל הרצפּה החלקה בּחדר-המתים שבּבית-הכּנסיה בּסבסטוֹפּוֹל; מאוֹת אנשים, ששׂפתיהם הניחָרוֹת פּלטוּ קללוֹת וּתפילוֹת, זחלוּ, פּרפּרוּ, נאנקוּ, הלָלוּ בּינוֹת למתים בּעמק הפּוֹרח, והללוּ גם על אלוּנקוֹת, על מיטוֹת, על הרצפּה המגוֹאלת בּדם בּתחנת החוֹבשים, – ועמוּד השחר עלה כּמו בּימים הקוֹדמים, מעל הר סַפּוּן, הכּוֹכבים המנצנצים החוירוּ; אד לבן נישׂא וּבא מעל פּני הים המאפיל הנוֹשׂא את המיתוֹ, זריחת האַרגָמן התלקחה בּפאת מערב, רצוּעוֹת עבים ורוּדוֹת התפּזרוּ על פּני אוֹפק הרקיע אשר כּעין התּכלת הבּהירה, ושוּב, כּמוֹ בּימים הקוֹדמים, עלה המאוֹר הגדוֹל והנהדר, מבשׂר חדוה ואַהבה ואוֹשר למלוֹא העוֹלם המתעוֹרר לחיים.


XV

למחרת היוֹם ניגנה שוּב תּזמוֹרת צבא בּגן העיר, קצינים וחניכי-קצינים וחיילים ונשים צעירוֹת שוּב היוּ מטיילים מסביב לביתן וּבשדרוֹת התּחתּיוֹת של עצי שיטה לבנים, המפיצים ריח בּוֹשׂם.

קאלוּגין והנסיך גאלצין ועוֹד קצין אחד, שׂר-גדוּד, טיילוּ שלוּבי-זרוֹע בּקרבת הבּית ושׂוֹחחוּ בּיניהם על המערכה של אתמוֹל. חוּט השָׁני בּשׂיחה, כּרגיל בּמקרים כּאלה, היה לא ענין המערכה עצמוֹ, אלא ההשתּתּפוּת של המסַפּר בּאוֹתה מערכה. פּרצוּפיהם וגון קוֹלם הבּיעוּ כּוֹבד-ראש, כּמעט עצבוּת, כּאילוּ האבידוֹת שנגרמוּ בּיוֹם אתמוֹל נגעוּ מאד ללבּם וגרמוּ להם עגמת נפש; ואוּלם, אם להגיד את האמת, כּיון שאַף אחד מהם לא שיכּל איש קרוֹב בּיוֹתר – הרי הבּעה זוֹ של עצבוּת לא היתה אלא הבּעה רשמית, שהללוּ ראוּ חוֹבה לעצמם להעלוֹתה על פּניהם. להיפך, קאלוּגין והקצין שׂר-הגדוּד, עם היוֹתם אנשים מצוּינים, היוּ מוּכנים וּמזוּמנים לראוֹת יוֹם יוֹם בּמערכה כּזאת, וּבלבד שכּל אחד מהם יזכּה בּחרב-זהב וּבתוֹאר של גנראל-מאיוֹר. חביב עלי הדבר משמכנים בּשם מפלצת את מישהוּ מן הכּוֹבשים שהשמיד מיליוֹני אנשים למען אהבת-כּבוֹד, נַסוּ נא ושאלוּ בּגילוּי לב את הדגָל פּאַטרוֹשוֹב ואת סגן הפּוֹרוֹצ’יק אַנטוֹנוֹב וכו'. כּל אחד מאתנוּ הוּא מעין נאפּוֹליוֹן קטן, מין מפלצת בּזעיר אַנפין, והוּא מוּכן וּמזוּמן לפתּוֹח תּיכף וּמיד בּקרב וּלהשמיד מאת אנשים – וּבלבד שיקבל כּוֹכבת נוֹספת אוֹ שליש המשׂכּוֹרת.

– לא, יסלח לי, – סח שׂר-הגדוּד, – המערכה התחילה בּאגף השׂמאלי. הרי אני הייתי שם.

– יכוֹל היוֹת שכּך, – ענה קאלוּגין: – אני נמצאתי רוֹב הזמן בּאגף הימני; שתי פּעמים הלכתי לשם: פּעם כּדי לבקש את הגנראל, וּפעם שניה מרצוֹני הלכתּי, לראוֹת מה בּחפירוֹת-ההגנה. הנה שם לָהט הקרב.

– ודאי שכּך היה, קאלוּגין יוֹדע היטב, – אָמר הנסיך גאלצין לשׂר-הגדוּד. – שמע נא, לי סיפּר היוֹם בּ. על אוֹדוֹתיך, כּי התנהגתּ כּבן-חיל…

– אלמלא האבידוֹת, האבידוֹת הכּבדוֹת הללוּ, – סח שׂר-הגדוּד: – בּגדוד שלי הוּצאוּ מן השוּרה ארבּע מאוֹת איש. נס ממש, שאני יצאתי חי מאוֹתוֹ מקוֹם.

אוֹתוֹ זמן הוֹפיעה לקראת האדוֹנים האלה, מעֵבר הגן מנגד, דמוּתוֹ של מיכאילוֹב החוֹבש תחבּוֹשת לראשוֹ.

– מה זה, הוּא נפצע,הקפּיטן?

– כּן,פּצע קל, על-ידי אבן.

– Est-ce que le pavillon est baissé déja?17 – שאַל הנסיך גאלצין, כּשהוּא מכוון את עיניו כּנגד מצנפת המדים של מיכאילוֹב ואינוֹ מיחד את דבריו כּנגד איש מסוּים.

– Non, pas encore18 – ענה מיכאילוֹב, שרצה להראוֹת שגם הוּא יוֹדע לדבּר צרפתּית.

– וכי נמשכת עדין שביתת הנשק? – אַמר גאלצין בּפנוֹּתוֹ אליו מתּוֹך נימוּס בּדיבּוּר רוּסי, וּבהתכּוונוֹ להגיד על-ידי כּך, – כּפי שנדמה היה לקפּיטן-המטה, – כּי למיּכאילוֹב ודאי קשה לנהל שׂיחה בּצרפתּית, וּלפיכך שמא נוֹח יוֹתר לדבּר בּלשוֹן רגילה?… ותוֹך כּדי כּך נסתּלקוּ והלכוּ השלישים מאֶצלוֹ. קפּיטן-המטה חש את עצמוֹ פּתאוֹם בּדוֹמה לאתמוֹל, כּנתוּן בּבדידוּת קשה, וּבהחליפוֹ בּרכוֹת שלוֹם עם כּל מיני אדוֹנים, – שאֶל כּמה מהם לא רצה להתחבּר, ואל כּמה מהם לא העֵז לגשת, – הלך וישב אצל מצבת הכּבוֹד של קטזארסקי והדליק לוֹ סיגָריה.

הבּרון פּאָסט בּא אַף הוּא אל הגן. הוּא סיפּר, כּי היה בּשביתת הנשק והחליף דברים עם הקצינים הצרפתּים, וקצין צרפתּי אחד כּאילו אָמר לוֹ:

– S’il n’avait pas fait clair encore pendant une deml-heure, les embuscades auralent été repises19

והוּא ענה לזה:

– Monsieur! Je ne dis pas non, pour ne pas vou donner un dementi20

וכיצד ידע להגיד את הדברים האלה בּאוֹפן משוּבּח, וכו'.

ואוּלם בּפוֹעל ממש, אם כּי היה היה בּשביתת הנשק, לא היה סיפּק בּידוֹ להגיד איזוֹ דברים מיוּחדים בּמינם, אַף על פּי שהשתּוֹקק מאד להכּנס בּשׂיחה עם הצרפתּים (שהרי שׂמחה היא לשׂוֹחח עם צרפתּים). חניך-הקצינים הבּארוֹּן פּאֶסט התהלך זמן ממוּשך על פּני קו המחנה, והיה חוֹזר ושוֹאל את הצרפתּים שנמצאוּ בּקרבתוֹ:

21de quell regiment étes-vous?

והללוּ ענוּ לוֹ – ותוּ לא. אַך משהתרחק בּיוֹתר אל מעֵבר לקו, אירע שהזקיף מן הצרפתּים, שלא חשד בּחייל זה כּי הוּא יוֹדע צרפתית, הטיל בּו חרוּף בּלשוֹן נסתר. “ll vient regarder nos travaux ce sacré…”22 – אָמר הצרפתי, וּכתוֹצאָה מזה הלך חניך-הקצינים הבּארוֹן פּאֶסט, שלא מצא עוֹד ענין בּשביתת הנשק, ונסע הבּיתה, ורק בּדרך המציא מדמיוֹנוֹ את האמירוֹת האלה שסיפּר עליהן עכשיו. בּגן נמצאוּ גם הקפּיטן זוּבוֹב, זה שדיבּוּרוֹ היה בּקוֹל רם, והקפּיטן אוֹבּז’וֹגוֹב, שמראהוּ היה כּאיש נבוֹך, והקפּיטן מצבא האַרטילריה שלא נהג חנוּפּה לגבי שוּם בּן-אָדם, וחניך-הקצינים שהיה בּר מזל באַּהבה. וכל אוֹתם האנשים שהיוּ אתמוֹל ואשר לכוּלם היוּ שוּב אוֹתם היצרים הנצחיים. נעדרוּ רק פּראסקוֹחין ונאֶפאֶרדוֹב ועוֹד מישהוּ, וספק הוּא אם נמצא כּאן איש שזכר אוֹתם וחשב עליהם עכשיו, שעה שגויוֹתיהם לא רוּחצוּ עדיין ולא הוּלבּשוּ עדיין תּכריכים ולא הוּרדוּ עוֹד אלי קבר.


XVI

על המצוּדה שלנוּ ועל פּני חפירוֹת-ההגנה של הצרפתּים הוּעלוּ דגלים, וּבתחוּם הבּינַים מוּטלים בּעמק הפּוֹרח ערימוֹת של גוּפוֹת מרוּסקוֹת, ללא מגפים וּבבגדים אפוֹרים וּכחוּלים ופּוֹעלים נוֹטלים וטוֹענים אוֹתן על קרוֹנוֹת. ריח בּשׂר מתים ממלא את האויר. מסבסטוֹפּוֹל וּממַחנה הצרפתּים זוֹרמים המוֹני אָדם הבּאים להסתּכּל בּמחזה הזה, והם נמשכים אלה כּנגד אלה מתּוֹך סַקרנוּת עזה שבּאַהדה.

הקשיבוּ לחליפוֹת דבריהם של האנשים האלה.

הנה קצין צעיר לימים, שמסביב לוֹ חבוּרה של רוּסים וצרפתּים, המדבּר צרפתּית בּקוֹשי אַך בּמידה מספּיקה כּדי שיבינוּ את דבריו, מסתּכּל בּתרמיל של חייל מן הגוַרדיה.

– אַ סֶסִי פּוּרקוּאַ סֶה אוּאַזוֹ ליֶה23 – אוֹמר הוּא.

– Parce que c’est une giberna d’un regiment de la garde monsieur, qui porte l’aigla imperial"24

– אֶ ווּ דֶה לַה גַרד?25

– Pardon, monsieur du 6-eme de ligne26

– אֶ ססי אוּ אַשטה?27 – שוֹאל הקצין, בּרמזוֹ על צינוֹרת של סיגריוֹת מעשׂה עץ צהוֹב, שהצרפתּי מעשן בּה.

– A Balaclava, monsieur! c’esf tout simpfe un bois de palme28

– ז’וֹלי,29 – אוֹמר הקצין, הנוֹהג את שׂיחתוֹ בעיקר לא לפי כּוָנתוֹ שלוֹ, אלא לפי המלים שהוֹא יוֹדע.

– Sie vous voulez bien garder cela comme souvenir de cette rencontre, vous m’obligerez.30

והצרפתּי המנוּמס מַשיב את הסיגריה מתּוֹך הצינוֹרת ונוֹתן אוֹתה בּיד הקצין אגב קידה קלה. הקצין נוֹתן לוֹ את שלוֹ, וכל אַנשי החבוּרה, הצרפתּים והרוּסים, פּניהם מבּיעים קוֹרת-רוח.

הנה חייל זריז מן הרגלים, לבוּש חוּלצה ורוּדה וּמעיל המדים תּלוּי לו על כּתפיו, בּלוית חיילים אחרים הניצבים מאחריו כּשידיהם מקוּפּלוֹת להם על הגב וּפניהם מפיקים עליצוּת וסַקרנוּת, התקרב אל אחד הצרפתּים וּביקש מידוֹ אש להדליק את מקטרתּוֹ. הצרפתּי מלהיב את מקטרתּוֹ וּמחטט וּבוֹחש בּה, וּמטיל מן האש אל מקטרתּוֹ של הרוּסי.

– הטאַבּאַק בּוּן31, – סח החייל בּעל החוּלצה הורוּדה, והעוֹמדים מסביב מחייכים.

– Oui, bon tabac, tabac turc, – russe? bon?32 אוֹמר הצרפתּי – et chez vous autres, tabac

– רוּס בּוֹן, – אוֹמר החייל בּעל החוּלצה הורוּדה, והעוֹמדים מסביב משתּפכים אגב כּך בּצחוֹק. – פראַנסאֶ ניֶט בּוּן, – בּוֹנז’וּר, מוּסיה! אוֹמר החייל בּעל החוּלצה הורוּדה, משהוּא מריק בּבת אַחת את כּל אוֹצר ידיעוֹתיו בּלשוֹן וטוֹפח לוֹ לצרפתּי על בּטנוֹ וצוֹחק. הצרפתים צוֹחקים אַף הם.

lls ne sont pas jolis ces b… de russes,33 אוֹמר זוּאַב אחד מתּוֹך חבוּרת הצרפתּים.

De quoi est ce qu’ils rient donc?34 – אוֹמר זוּאַב אחר, שחרחוֹר, שדיבּוּרוֹ בּמבטא האיטלקי, כּשהוּא מתקרב אל אנשינוּ.

– קאַפטאַן בּוּן, – אוֹמר החייל הזריז, משהוּא מסתּכּל בּשוּלי המעיל עטוּיי-הרקמה של הזוּאַב, ושוּב פּוֹרץ צחוֹק.

– Né sors pas de ta ligne, á vos places, safré nom l35 – צוֹעק שׂר-עשׂרה צרפתּי, והחיילים מתפּזרים מתּוֹך אי-רצוֹן גלוּי.

וּבקרב חבוּרה של קצינים צרפתּים עוֹמד קצין פּרשים צעיר משלנוּ, ושוֹפע דברים. השׂיחה סוֹבבת על איזה Comte Sazonoff que l’ái beaucoup; connu, M.36 C’est un de – אוֹמר קצין צרפתּי, שרק כּתפה אחת לוֹ על מעילוֹ, – C’est un de ces vrais comtes russes, comme nous les aimons.37 אוֹמר קצין הפּרשים, ll y a un Sozonoff que j’ai connu mais il n’est pas comte, á moins que je sache, un petit brun de votre áge á peu prés38.

– C’est ςa, M., c’est lui. Oh! que je voudrais le voir ce cher comte. Si vous le voyez, je vous prie bien de lui faire Mes compliments. Capitaine Latour39 אוֹמר הצרפתּי בּקידה.

N’est-ce pas terrible la triste besogne, que nous faisons? Ça chauffait cette nuit, n’est-ce pas?40 – אוֹמר קצין הפּרשים, הרוֹצה להמשיך בּשׂיחה, כּשהוּא רוֹמז על גויוֹת החללים.

– Oh, M., c’est affreux! Mais quells gaillards vos soldots quells gaillards! C’est un plaisir que de se battre avec des gaillards comme eux.41

l. faut avoyer que les vôtres ne se mouchent pas du pied non plus42 – אוֹמר קצין הפּרשים כּשהוּא מַחוה קידה וּמשער בּפני עצמוֹ כּי חן מיוּחד לדבריו.

אבל די לנוּ בּכך.

מוּטב שתּשׂימוּ את עיניכם בּפרחח בּן עשׂר, זה החוֹבש מצנפת קרתּנים ישנה, – ודאי זוֹ של אביו, – נעלים לרגליו היחפוֹת וּמכנסים, מעשׂה בּד סיני, תּלוּיים לוֹ על כּתפיה אחת. הוּא יצא בּתחילת שביתת הנשק אל מעֵבר לדיק והיה מהלך כּל הזמן על פּני העמק, בּהסתֹכּלוֹ מתּוֹך סקרנוּת אטוּמה בּצרפתּים וּבגויוֹת החללים, וּבקטפוֹ מן הפּרחים הכּחוּלים המכסים את פּני העמק. וּבחזרוֹ הבּיתה עם צרוֹר פּרחים גדוֹל, והוּא מכסה בּידוֹ על חטמוֹ, שלא יגיענוּ ריח הפּרחים הנישׂא עם הרוּח, נשאר עוֹמד ליד ערימה של גויוֹת, שהוּרדוּ מעל קרוֹן, והסתּכּל שעה ארוּכּה בּגויה אחת איוּמה, חסרת ראש, שהיתה מוּטלת סמוּך בּיוֹתר אליו. וּלאחר ששהה כּן הרבה זמן, התקרב עוֹד יוֹתר, ונגע בּרגלוֹ על היד הנוּקשה והממוּתּחת אשר לגויה. היד התנדנדה קצת. הוּא הטיל בּה שוּב את רגלוֹ, וּביתר כּוֹח, היד התנדנדה ועמדה בּמקוֹמה. הנער השמיע פּתאוֹם קוֹל צעקה, הסתּיר את פּניו בּצרוֹר הפּרחים,וּברח בּכל כּוֹחוֹ מן המקוֹם, לעבר המבצר.

אמנם כּן, מעל המבצר וּמעל חפירת-ההגנה נתלוּ דגלים לבנים, העמק הפּוֹרח זרוּע גויוֹת חללים, השמש הנהדר שוֹקע לעבר הים הכּחוֹל, והים הכּחוֹל והמתנדנד מתנוֹצץ לנוֹכח קרני הפּז של השמש. אלפי אנשים מתגוֹדדים, מסתּכּלים, משׂוֹחחים וּמחייכים איש לרעהוּ, והאנשים הנוֹצרים האלה, אשר לכוּלם עֶקרוֹן אמוּנה אחד המצווה את האהבה ואת ההקרבה העצמית, האם לא יפּלוּ פּתאוֹם אַפּים ארצה אחוּזי חרטה, למראה הדבר אשר חוֹללוּ ידיהם, נפוֹל וכרוֹע על בּרכּיהם לפני אלוֹהים אשר נתן להם את החיים ונטע בּנפש כּל אחד מהם, יחד עם פּחד המות, את האהבה לטוֹב וליפה, אף לא יחַבּקוּ איש את רעהוּ כּאחים מתּוֹך דמעוֹת של גיל ואוֹשר? הדגלים הלבנים הוּרדוּ; ושוּב שוֹרקים כּלי המות והיסוּרים, שוּב נשפּך דם אנשים חַפּים וּפוֹרצוֹת אנקוֹת וּקללוֹת.


הנה אמרתּי דברים שרציתי לוֹמר כּאן. אוּלם הרהוּרים קשים משתּלטים עלי שמא לא היה ראוּי לוֹמר זאת, שמא אוֹתם הדברים שאמרתּי שייכים לסוּג האמיתּוֹת הקשוֹת, הצפוּנוֹת בּלא-דעת בּלב כּל איש, שאין רשוּת להבּיע אוֹתן, שלא יהפכוּ למזיקוֹת, בּדוֹמה לקוּבעת היין שאין לבחוֹש אוֹתה, שלא להביאה לידי קלקוּל.

היכן כּאן גילוּי הרע, שראוּי להתרחק ממנוּ? היכן בּסיפּוּר זה גילוּי הטוֹב, שראוּי לחַקוֹת אוֹתוֹ? מי הרשע, מי הגיבּוֹר בּסיפּוּר? הכּל טוֹבים והכּל רעים.

גם קאלוּגין, על אוֹמץ לבּוֹ המזהיר – bravoure de gen-tilhomme – ועל התהדרוּתוֹ הריקה, שהוּא הכּוֹח המניע של כּל המעשׂים, גם פּראסקוּחין, איש ריק, לא-מזיק, אף כּי נתן את חייו בּעד האמוּנה וכסא המלכוּת והמוֹלדת, גם מיכאילוֹב הבּיישן, גם פּאֶסט, מין תּינוֹק ללא דעוֹת קבוּעוֹת וּללא עֶקרוֹני חיים – כּל אלה אינם ראוּיים לשמש רשעים אוֹ גיבּוֹרים בּסיפּוּר זה.

וגיבּוֹר הסיפּוּר שלי, אשר אהבתי בּכל נפשי, ואשר אימצתּי את כּוֹחי לתאר אוֹתוֹ בּכל הדרוֹ, ואשר היה והווה ויהיה נהדר, – הוּא האמת.


 

בּאוֹגוּסט שנת 1855

I

בּדרך-המלך רבּת-הנקרוֹת של סבסטוֹפּוֹל, בּין דוּואנקה ובּאחצ’סאראי, נסעה בּסוֹף אוֹגוּסט, נסיעת פּסיעוֹת בּאבק הדחוּס והלוֹהט, טלגה43 קטנה של קצין (אוֹתוֹ מין מיוּחד של טלגָה קטנה, לא-מצוּיה בּשוּם מקוֹם אחר, שיש בּה מעין צוּרת בּינים של הכּרכּרה היהוּדית והקרוֹנית הרוּסית והסל הקטן).

בּקרוֹנית מצד פּנים, ישב דרך כּריעה השמש של הקצין, לבוּש מעיל מאריג נַנקין וחוֹבש לראשוֹ מצנפת מדים פּסוּלה של קצינים, מעוּכה לגמרי, וּמשך בּמוֹשכוֹת; מצד האחוֹר, על הצרוֹרוֹת ועל החבילוֹת שהיה פּרוּשׂ עליהן מעיל מדים של חייל, ישב קצין מחיל הרגלים, לבוּש מעיל מדים של קיץ. בּמידה שאפשר היה להבחין בּדמוּתוֹ של הקצין תּוֹך כּדי מצב זה של ישיבה, היה זה איש נמוּך קוֹמה אבל רחב בּיוֹתר, ולא מכּתף אל כּתף בּעיקר, אלא מן החזה אל הגב היה רחב וּמוּצק, צוארוֹ וערפּוֹ מגוּדלים וּמתוּחים בּיוֹתר. זה שמכנים בּשם קו-המוֹתן, הוּא הקו החוֹגר את אמצע הגוּף, חסר אצלוֹ לגמרי, אבל הוּא גם לא היה בּעל כּרס, להיפך, היה אפילוּ רזה, בּיחוּד בּפניו שעלתה עליהם צהיבוּת המעידה על חוֹלָניוּת. פּניו היוּ עלוּלים להיוֹת יפים, אלמלא מין תּפיחוּת שעלתה בּהם ואוֹתם הקמטים הרבּים והרחבים, שלא מזקנה, שבּגינם נראוּ יצוּרי הפּנים גדוֹלים מכּדי מידתם ומתלכּדים זה בזה, וכל הפּרצוּף נתפּס להבעה של גמישוּת וגסוּת. עיניו היוּ לא-גדוֹלוֹת וחוּמוֹת, מבּיעוֹת עֵרוּת ואפילוּ חוּצפּה; שׂפמוֹ עבה מאד, אבל לא רחב, וּמקוּצץ על ידי כּרסוּם; והסַנטר, והלסתוֹת בּיחוּד, היוּ מכוּסים בּחתימת זקן בּת יוֹמַים, ששׂערה היה קשה וסמיך מאד וצבעוֹ שחוֹר. קצין זה נפצע בּעשׂירי בּמאי בּראשוֹ על ידי רסיס פּצצה, והוּא חבש עדיין לראשוֹ תחבּוֹשת, ועכשיו, לאחר שחש את עצמוֹ זה שבוע בּריא ושלם, נסע וחזר מבּית-החוֹלים שבסימפאָרוּפוֹל אל גדוּדוֹ, זה שחנה בּאיזה מקוֹם בּתחוּם השטח שמשם נשמעוּ היריוֹת, אבל אם בעצם העיר סבסטוֹפּוֹל אוֹ בּתּחוּם-הצפוֹני אוֹ באינקאָרמן – בּדבר זה לא השׂיג עדיין ידיעוֹת ברוּרוֹת משוּם איש. קוֹל היריוֹת, בּיחוּד לפעמים, משלא חצוּ הרים אוֹ משהרוּח הביא את הקוֹל, שוּב נשמע בּבהירוּת רבּה וּבתכיפוּת, וּכפי שנדמה היה – מקרוֹב: פּעמים היה קוֹל ההתפּוֹצצוּת מזעזע את האויר וּמחריד בּלי-משׂים את השוֹמע, פּעמים היוּ הרבּה קוֹלוֹת, עזים פּחֹות, בּאים בּמהירוּת אחד בּעקב משנהוּ, בּדוֹמה לתפיפת-שברים על גבּי התוֹף הנפסקת מזמן לזמן על ידי רעש עז, וּפעמים נתלכּד הכּל יחד לקוֹל נפץ מדרדר, דוֹמה לקוֹל הרעמים המתפּוֹצצים בּעצם תּקפה של הסוּפה, משהתחיל יוֹרד גשם שוֹטף. הכּל היוּ מספּרים, ואף הקוֹלוֹת הנשמעים העידוּ על כּך, כּי נמשכת והוֹלכת הפּצצה איוּמה. הקצין זירז את שַמשוֹ: דוֹמה היה כּי הוּא רוֹצה להגיע אל מקוֹם תּעוּדתוֹ בּכל ההקדם. לקראתוֹ נסעה והתקרבה שיירה גדוֹלה של קרוֹנוֹת מוּבלים בּידי מוּז’יקים רוּסים, שהביאוּ צרכי אַספּקה לסבסטוֹפּוֹל, ועכשיו חזרה שיירת קרוֹנוֹת זוֹ כּשהיא טעוּנה חיילים חוֹלים וּפצוּעים בּמעילי מדים אפוֹרים, מלחים בּמעילי מדים שחוֹרים, מתנדבים בּתרבּוּשים אדוּמים, ואנשי חיל ההגנה בּעלי זקן. הקרוֹנית של הקצין נאלצה להתעכּב בּתוֹך ענן של אבק סמיך ולא-מתנוֹעע, שעלה עם שיירת הקרוֹנֹות, והקצין מצמץ בּעיניו והקמיט את פּניו מפּני האבק החוֹדר לעיניו ולאזניו ונדבּק אל פּניו המזיעים, והבּיט בּאדישוּת של רשע אל פּרצוּפיהם של החוֹלים והפּצוּעים שעברוּ וחלפוּ על פּניו.

– וכאן חייל אחד חלש מן הגוֹנדה שלנוּ, – אמר השמש בּהפנוֹתוֹ את ראשוֹ אל אדוֹניו וּברמזוֹ על קרוֹן אחד מלא פּצוּעים, שעבר בּרגע זה על פּניהם.

בּקרון, מצד פּנים, ישב ישיבה מן-הצד עבדקן רוּסי חבוּש כּוֹבע של צמר, והיה מטפּל בּקשירת השוֹט כּשהֹוּא תּוֹמך אוֹתוֹ בּמרפק. מאחוֹריו הוּרקדוּ בּתוֹך העגלה כּחמישה חיילים מוּטלים בּמצבים שוֹנים. האחד, שזרוֹעוֹ היתה תּלוּיה על איזוֹ מין משיחה דקה וּמעיל המדים תּלוּי לוֹ על כּתפיו וכתנתּוֹ מזוּהמת בּתכלית הזיהוּם, ישב ישיבה מאוּששת בּאמצע הקרוֹן, אף כּי היה רזה וחיור, וּמשראָה את הקצין – הוֹשיט את ידוֹ אל הכּוֹבע אבל אחרי כן, משזכר, כּנראה, כּי הוּא פּצוּע, עשׂה את עצמוֹ כּאילוּ לא נתכּוון אלא להתגרד. אחר, לצדוֹ של זה, היה מוּטל על קרקעיתוֹ של הקרוֹן; נראוּ היוּ רק שתי ידיו, שנאחז בּהן בּמוֹטוֹת הדוֹפן של הקרוֹן, והבּרכּים המוּרמוֹת, שהתנדנדוּ מצד אל צד כּפקעוֹת של סיבים. השלישי, שפּניו היוּ תּפוּחים, ראשוֹ חבוּש בּתחבּוֹשת ועל זוֹ מלמעלה מבצבצת מצנפת של חיילים, ישב ישיבה מן-הצד כּשרגליו מוּפשלוֹת אל הגלגל, נשען בּידיו על בּרכּיו ונראה היה כּמנמנם. והנה אל זה פּנה הקצין הנוֹסע.

– דוֹלז’ניקוֹב! – קרא הקצין בּקוֹל רם.

–אני-ני! – החזיר החייל, בּפקחוֹ את עיניו וּבהוֹרידוֹ את כּוֹבעוֹ, וקוֹל הבּאס שלוֹ היה עבה וּמקוּטע כּל כּך, כּאילוּ קריאה זוֹ קראוּ בּבת אחת עשׂרים איש חיילים.

– וכי נפצעתּ, אַחָא?

בּעיני העוֹפרת המעוּרפּלוֹת של החייל עלתה הבּעת חיים: הוּא הכּיר, כּנראה, את הקצין שלוֹ.

– השלוֹם למעלתוֹ! – קרא שוּב בּקוֹלוֹ העבה והמקוּטע.

– היכן עכשיו מקוּם החניה של הגדוּד?

– בּסבסטוֹפּוֹל היתה החניה: בּרביעי לשבוּע עמדוּ לעבוֹר למקוֹם אחר,

מעלתוֹ!

– לאיזה מקוֹם?

– לא ידוּע… דוֹמה, אל התּחוּם הצפוֹני, מעלתוֹ! כּעת, מעלתוֹ, – הוֹסיף ואמר בּקוֹל ממוּשך, בחָבשוֹ את כּוֹבעוֹ על ראשוֹ, – התחיל הלז משגר יריוֹת בּאוֹפן עצוּם, על הרוֹב פּצצוֹת, וּמהן מגיעוֹת אפילוּ למפרץ. כּעת הריהוּ מפציץ כּדי אימה וּפחד.

וּמכאן ואילך שוּב איש אפשר היה לשמוֹע מה שסח החייל; ואוּלם לפי הבּעת פּרצוּפוֹ וסֵבר ישיבתוֹ אפשר היה לשער, כּי הוּא דיבּר – מתּוֹך שמינית רשעוּת של אדם סוֹבל – דברים שאין בּהם משוּם נחמה.

הקצין הנוֹסע, הפּוֹרוצ’יק קוֹזאֶלצוֹב, היה קצין שלא מן השכיחים. הוּא לא היה מכלל האנשים החיים בּצוּרה מסוּימת ועוֹשׂים מעשׂים בּצוּרה מסוּימת ונמנעים מעשׂוֹת מעשׂים בּצוּרה מסוּימת – ורק מטעם זה שכּך חיים ועוֹשׂים אחרים; הוּא היה עוֹשׂה כּל דבר מרצוֹנוֹ, ואחרים עשׂוּ כּדּוגמתוֹ והאמינוּ כּי הם מיטיבים לעשׂוֹת. מטבעוֹ היה מחוֹנן בּמספּר גדוֹל למדי של כּשרוֹנוֹת פּעוּטים: ידע לשיר בּאוֹפן נאה, לנגן בּקתרוֹס, ידע לדבּר בּעֵרוּת רבּה ולכתוֹב בּקלוּת יתירה, וּביחוּד תּעוּדוֹת ממשלתּיוֹת שנעשׂה מוּמחה לכתיבתן בּזמן ששימש שליש הבּטליוֹן; ואוּלם אישיוּתוֹ הצטיינה בּיחוּד בּמרץ שבּאהבה עצמית, שעם היוֹתוֹ, מרץ זה, מיוּסד בּעיקר על אוֹתה הכּשרוֹניוּת מן הסוּג הפּעוּט, היה בּכל זאת לעצמוֹ קו אוֹפי בּוֹלט וּמפתיע. האהבה העצמית שלוֹ, אחת מהמידוֹת המטוּפּחוֹת על פּי רוֹב בּחוּגים מוּבדלים של גברים, וּביחוּד של אנשי צבא, היתה בּחינת יצר מעוּרה כּל כּך בּעצם החיים, שהוּא לא יכוֹל לתאר לעצמוֹ בּרירה אחרת מלבד אשר לעמוֹד בּראש אוֹ להכּחד, והאהבה העצמית שלוֹ שימשה כֹּוח מניע גם לנטיוֹת שבּחייו הפּנימיים: חביב היה עליו הדבר להתעלוֹת בּעיני עצמוֹ על האנשים שהשוָה את עצמוֹ אליהם בּדמיוֹנוֹ.

– לא, איני מחוּיב כּלל לשׂים לב לפטפּוּטי דברים שמוֹסקוָה44 זוֹ מפטפטת! – מלמל הפּוֹרוּצ’יק כּלפּי עצמוֹ, כּשהוּא חש מין כּוֹבד של אדישוּת בּלב ומין עמעוּם מחשבה שנשתּלטוּ עליו בּהשפּעת שיירת הפּצוּעים וּדבריו של החייל, דברים שקיבּלוּ תּוֹקף וערך מיוּחד על ידי קוֹלוֹת ההפצצה. – מגוּחכת היא מוסקוָה זוֹ… סַע, ניקוֹלאיֶב! זוּז מן המקוֹם!… וכי חטפתך שינה? – חזר וסח כּמרטן כּלפי השמש, כּשהוּא מסדר את כּנפוֹת מעילוֹ. המוֹשכוֹת זעוּ, ניקוּלאיֶב מצמץ בּלשוֹנוֹ, הקרוֹנית התגלגלה בּדהרה לדרכּה.

– נקבּע לנוּ רק הפסקה קצרה לשם נתינת מספּוֹא, והערב שוּב נצא לדרך, – סח הקצין.


II

כּבר לאחר שהקרוֹנית נכנסה לרחוֹבה של דוּואנקה, כּוּלוֹ עיי חרבוֹת של בּתי-אבן טאטאריים, עוּכּב הקצין קוּזאֶָלצוֹב על ידי קרוֹנוֹת טעוּנים כּדוּרים וּפצצות, שנסעוּ לסבסטוֹפּוֹל והצטוֹפפוּ על פּני הדרך.

שני חיילים רגלים ישבוּ בּעצם האבק, ליד הדרך, על אבניה של גדר דחוּיה, ואכלוּ אבטיח בּלחם.

– וכי למקוֹם רחוֹק היא ההליכה לך, אחא? – סח אחד מהם, כּשהוּא הוֹלך ולוֹעס את לחמוֹ, אל חייל הנוֹשׂא צרוֹר לא-גדוֹל על שכמוֹ, שהתעכּב ועמד על ידם.

– מן הפּלך אנוּ הוֹלכים אל הגוֹנדה, – ענה החייל, בּהרחיקוֹ את עיניו מן האבטיח וּבתקנוֹ את הצרוֹר על גבּוֹ. – זה השבוּע השלישי, יוֹצא לפי החשבּוֹן, היינוּ מטפּלים בּאַספּקת השחת של הגוֹנדה, והנה עכשיו תּבעוּ את כּוּלם לשירוּת; אלא שלא ידוּע הדבר בּאיזה מקוֹם נמצא הגדוּד בּשעה זוֹ. אוֹמרים, כּי שלנוּ עברוּ בּשבע שעבר אל רציף האניוֹת. וכי לא שמעתּם על כּך, רבּוֹתי?

– העירה, אחא, העירה, – סח האחר, חייל הוֹבלה ותיק, כּשהוּא נוֹבר מתּוֹך הנאה בּאוֹלרוֹ המתקפּל בּאבטיח הבּוֹסר, שצבעוֹ כּעין הלבנבן. – אנחנוּ זה רק בּשעת הצהרים יצאנוּ משם. אימה, אחא, (מוּטב לך שלא תּלך לשם; מוּטב שתשתּטח כּאן בּאיזה מקוֹם, בּאיזה ערימה של שחת, ותשהה כּך יוֹם או יוֹמַים, ויפה לך אם תּעשה כּך).

– ולמה כּל כּך, רבּוֹתי?

– וכי אין אתּה שוֹמע, היוֹם הוּא פּוֹלט אש מכּל צד, אין אפילוּ מקוֹם אחד שלא נפגע. ואין הפּה יכוֹל לוֹמר, כּמה חללים הפּיל בּאנשינוּ.

והמדבּר סיים בּמנוֹד-יד ותיקן את כּוֹבעוֹ על ראשוֹ.

החייל הנוֹדד הניע בּראשוֹ מתּוֹך הרהוּרים, מצמץ בּלשוֹנוֹ, הוֹציא אחר כּך מתּוֹך המחבוֹא שבּין השוֹק והמגף את מקטרתּוֹ, לא מילא אוּתה, אלא גירד וּבחש בּטאבּאק החרוּך, הדליק את פּתיל הנעוֹרת שלוֹ אצל החייל המעשן, והרים את מצנפתּוֹ הקטנה.

– הכּל בּיד אלוֹהים, רבּוֹתי! השלוֹם עליכם! – אמר, והניד בּצרוֹרוֹ שעל גבּו, וּפנה והלך על פּני הדרך.

– אִי לך, מוּטב היה אילוּ עוֹד השהית את עצמך כּאן! – אמר בּתקיפוּת דעת זה שחיטט בּאבטיח.

– אחת היא! – מלמל ההֵלך, בּחתרוֹ וּבעברוֹ בּינות לגלגלים של הקרוֹנוֹת הצפוּפים; – דוֹמה שגם אני אקנה אבטיח לארוּחת ערב; הנה מה ששוֹמעים מפּי הבּריוֹת!


III

שעה שקוֹזאֶלצוֹב הגיע אל התּחנה, היתה זוֹ מלאה אדם מפּה לפה. האיש הראשוֹן, שנפגש לוֹ על סף הבּית, היה המנהל, איש צנוּם וצעיר מאד לימים, שהיה הוֹלך וּמחליף דברי קינטוּר עם שנַים קצינים שהלכוּ אחריו.

– לא רק שלוֹש יממוֹת בּלבד, אלא עשׂרים יממוֹת עלוּלה להמשך ההמתּנה שלכם! ממתּינים גם גנראלים, אדוֹני! – סח המנהל, משהוּא מתכּוון להטיל עקיצה בּנוֹסעים. – ואני גוּפי לא ארתּוֹם את עצמי.

– אם אין סוּסים בּרשוּתוֹ, הרי אין לתת לשוּם איש!… וּמדוּע זה קיבּל סוּסים איזה משרת המוֹליך צרוֹרוֹת? – צעק האחד מן הקצינים, הקשיש שבּיניהם, המחזיק כּוֹס תּה בּיד, כּשהוּא נזהר, לפי הנראה, מהשתּמש בּמילת הגוּף, אבל מרמז, כּי אפשר בּנקל לפנוֹת אל המנהל גם בּלשוֹן א-תּה.

– ישקוֹל נא את הדבר בּדעתּוֹ, אדוֹני המנהל, – סח אגב גמגוּם הקצין האחר, הצעיר מאד לימים. – לא לשם הנאתנוּ אנוּ עוֹמדים לנסוֹע. הרי בּרוּר שיש צוֹרך בּנוּ, מאחר שתּבעוּ אוֹתנוּ לבוֹא. בּאוֹפן אחר אראה הכרח לעצמי לספּר את הדבר לגנראל. אבל אם הוּא מתנהג כּך עמנוּ, משמע שאין לוֹ יחס כּבוֹד כּלפּי מעמד הקצינים.

– תּמיד הוּא בּא וּמקלקל! – הפסיק אוֹתוֹ הקשיש מתּוֹך התרגזוּת: – אינוֹ אלא מפריע אוֹתי; צריך לדעת בּאיזוֹ לשוֹן יש לדבּר אליו. הנה עכשיו נסתּלקה ממנוּ כּל יראת כּבוֹד. – יביא לנוּ תּיכף וּמיד סוּסים, אני אוֹמר!

– בּרצוֹן, אדוֹני, אבל מנַין אקח?…

המנהל שתק שתיקה קצרה, אחרי כן נתלהב וּפתח בּדברים, כּשהוּא הוֹלך וּמניע בּזרוֹעוֹתיו:

– אני יוֹדע ואני מבין את הכּל,אדוֹני; אבל מה לעשׂוֹת! רק תּנוּ לי (על פּרצוּפיהם של הקצינים עלתה הבּעה של תּקוה)… רק תּנוּ לי להגיע לסוֹפוֹ של חוֹדש זה – ולא אוֹסיף עוֹד לשבת כּאן… טוֹב לי ללכת לתל מאלאחוֹב מאשר להשאר כּאן, בּאמוּנה! יעשׂוּ הללוּ מה שהם רוֹצים, לאחר שהם משליטים סדרים כּאלה. בּכל התּחנה לא תּמצאוּ בּשעה זוֹ אף כּלי-רכב אחד לא-פּגוּם, וזה היוֹם השלישי שהסוּסים לא טעמוּ טעם של שחת.

והמנהל נעלם בּמבוֹא השער.

קוזאֶלצוֹב נכנס בּיחד עם הקצינים אל החדר.

–מה לעשׂוֹת, – סח הקצין הקשיש כּלפי הצעיר מתּוֹך שלוַת-רוּח גמוּרה, ואם כּי לפני רגע נראה היה כּאילוּ הוּא להוּט מחימה, – הרי נסיעתנוּ זוֹ נמשכת והוֹלכת זה שלוֹשה חדשים. נחכּה איפוֹא עוֹד איזה זמן, אין אסוֹן בּכך – לא נאַחר.

החדר, השטוּף בּלכלוּך וּבעשן, מלא היה מפּה לפה קצינים וּמזוָדוֹת, עד כּדי כּך שקוזאֶלצוֹב מצא לוֹ בּקוֹשי מקוֹם על החלוֹן וקבע לוֹ שם ישיבה; הוּא התחיל כּוֹרך לעצמוֹ סיגריה, כּשהוּא מסתּכּל אגב כּך בּפרצוּפים וּמטה אוֹזן לשמוֹע את דברי השׂיחה. לצד ימין מאצל הדלת, אל השוּלחן העקוּם והמשוּמן מזוּהמה, שעל פּניו עמדוּ שני מיחָמים שנחוּשתּם העלתה פּה ושם ירוֹקת והיוּ מוּנחוֹת מנוֹת של סוּכּר עטוּפוֹת בּנייר, ישבה הקבוּצה העיקרית: קצין צעיר, חסר שׂפם, לבוּש מעיל חדש מעשׂה תּיפּוּר, שהוּתקן בּודאי ממעיל בּוֹקר של נשים, מזג מים לתוֹך הקוּמקוּם; כּארבּעה אַברכי קצינים אחרים, צעירים לימים כּמוֹהוּ, נמצאים בּפינוֹת שוֹנוֹת בּחדר: אחד, שהניח למראשוֹתיו איזוֹ פּרוָה, היה ישן על הספּה; אחד, שעמד ליד השוּלחן, חתך בּשׂר כּבשׂ צלוּי בּשביל קצין קידם שיש אל השוּלחן. שנים קצינים, אחד בּמעיל מדים של שליש והאחר בּמעיל מדים של רגלי, אבל מעשׂה אריג דק, וילקוּטוֹ תּלוּי על שכמוֹ, ישבוּ ליד רחבת התנוּר, וּלפי שהם הבּיטוּ אל האחרים וּלפי האוֹפן שהאחד, זה אשר עם הילקוּט, עישן את הסיגריה שלוֹ – ניכּר היה כּי הללוּ אינם קציני רגלים שבּשירוּת החזית, וכי נוֹח להם בּכך. לא שנסתּמנה הבּעת בּוּז בּהתנהגוּתם אלא היתה בּהם איזוֹ שלוָה שבשׂביעת רצוֹן, זוֹ המיוּסדת בּחלקה על כּסף וּבחלקה – על הליכוֹת של קרבה עם הגנראלים, מין הרגשת יתרוֹן המגיעה לידי מידה כּזוֹ, שיש אפילוּ רצוֹן להעלים אוֹתה. ועוֹד רוֹפא צעיר אחד, בּעל שׂפתים עבוֹת, וקצין אַרטילריה בּעל פּרצוּף גרמני, ישבוּ על רגליו כּמעט של אוֹתוֹ הקצין הצעיר הישן על הספּה, וּמנוּ כּסף. היוּ כּאן כּארבּעה שמשי קצינים – אלה נמנמוּ, ואלה טיפּלוּ בּמזוָדוֹת וּבצרוֹרוֹת ליד הדלת. קוזאֶלצוֹב לא מצא בּכל האנשים האלה אף מכּר אחד; אבל הקשיב בּסקרנות אל דברי השׂיחה. אַברכי הקצינים, שנִסעוּ עכשיו למישרין מבּית החינוּך לקצינים, דבר שקוֹזאֶלצוֹב הכּיר מיד לפי מראיהם בּלבד, מצאוּ חן בּעיניו, והללוּ הזכּירוּ לוֹ, בּעיקר, כּי אחיו, אף הוּא מבוֹגרי בּית החינוּך, עוֹמד להגיע בּימים האלה אל אחת מסוֹללוֹת התּוֹתחים שבסבסטוֹפּוֹל. ואוּלם אוֹתוֹ קצין אשר עם התרמיל, שאֶת פּרצוּפוֹ כּבר ראה בּאיזה מקוֹם, נראָה לוֹ נתעב וּמחוּצף בּכל הליכוֹתיו. ולֹא עוֹד אלא שהוּא החליף את מקוֹמוֹ והלך וישב על רחבת התּנוּר, מתּוֹך כוָנה “להשחיר את פּניו של זה אם יעלה בּדעתּוֹ להגיד איזה דבר”. קוזאֶלצוֹב בּכלל, בּחינת קצין חזית גמוּר וקצין משוּבּח, לא רק שלא רחש חיבּה אל “אנשי המטה”, וכך נראוּ לוֹ אוֹתם הקצינים השנים עם טביעת-עין ראשוֹנה, אלא אפילוּ רגז עליהם.


IV

– הרי הדבר מרגיז עד מאד, – סח אחד הקצינים הצעירים; – שהנה אנחנוּ קרוֹבים אל המקוֹם ואין אפשרוּת להגיע לשם. אפשר שהיוֹם יתחוֹלל שם קרב, ואנחנוּ לא נהיה בּאוֹתוֹ מעמד.

בּנעימת הצפצוּף של הקוֹל וּבאדמימוּת הרעננה שעלתה כּכתמים בּפניו הרכּים של אוֹתוֹ קצין, בּזמן שסח את דבריו, נסתּמנה בּיישנוּת-נוֹער נעימה של אדם החוֹשש בּלי הרף שמא כּל מלה ומלה שלוֹ אינה יוֹצאת מפּיו בּצוּרה נאוֹתה.

הקצין הגידם נסתּכּל בּוֹ מתּוֹך חיוּך.

– יאמין לי, הוּא לא יאַחר את ההזדמנוּת, – אמר הקצין הגידם.

אַברך הקצינים הבּיט מתּוֹך יראת-כּבוֹד אל פּניו מוּכּי-הרזוֹן של הגידם, שהוּארוּ פּתאוֹם בּאוֹר של חיוּך, והוּא נשתּתּק וחזר לטפּל בּתה, וּבאמת, בּפניו של הקצין הגידם, בסבר גוּפוֹ, וּביחוּד בּאוֹתוֹ שרווּל ריק אשר למעיל המדים שלוֹ – נתבּטאה מידה רבּה של אדישוּת שקטה, שאפשר להסבּירה כּאילוּ עם כּל ענין ועם כּל שׂיחה היה מבּטוֹ רוֹמז ואוֹמר: “כל זה נחמד ונאה וכל זה ידוּע לי וכל זה הייתי יכוֹל לעשׂוֹת, אילוּ רק היה לי רצוֹן לכך”.

– וּבכן, מה הדבר שאנוּ עוֹמדים להחליט, – חזר ואמר הקצין הצעיר אל חברוֹ אשר בּמעיל המתוּפּר: נלין כּאן אוֹ נשתּמש בּסוּס שלנוּ?

– חברוֹ סירב לנסוֹע.

– יתאר לעצמוֹ, הקפיטן, – המשיך מוֹזג התּה, בּפנוּתוֹ אל הגידם וּבהרימוֹ את האוֹלר שהגידם הפּיל לארץ, – אָמרוּ לנוּ כּי הסוּסים עוֹלים בּיוֹקר גדוֹל בּסבסטוֹפּוֹל, וּמשוּם כּך קנינוּ בּשוּתּפוּת סוּס בּסימפרוֹפּוֹל. – וּבודאי מכרוּ לכם מחיר מוּפרז?

– בּאמת, קשה לי להגיד, הקפּיטן שילמנוּ בּעד הסוּס עם העגלה תּשעים רוּבּל. וכי זהוּ מחיר מוּפרז? הוֹסיף ואמר, בּכוונוֹ את דבריו כּנגד כּל השוֹמעים וגם כּנגד קוֹזאֶלצוֹב, שהבּיט אליו.

– המחיר אינוֹ מוּפרז, אם הסוּס הוּא צעיר, – אמר קוֹזאֶלצוֹב.

– הלא כּן? והיה מי שאמר לנוּ כּי המחיר הוּא מוּפרז… אלא שהסוּס הוּא פּיסח קצת. אבל ליקוּי זה עתיד להעלם. אמרוּ לנוּ כּך, הסוּס הוּא בּר-כּוֹח גדוֹל.

– מאיזה בּית חינוּך אתּם? – שאל קוֹזאֶלצוֹב, שרצה לקבּל ידיעוֹת על אָחיו.

– אנחנוּ בּאים עכשיו מגדוּד האצילים. ששה אנשים אנחנוּ, וכוּלנו נוֹסעים לסבסטוֹפּוֹל בּתוֹרת מתנדבים, – סח צעיר הקצינים תּאֵב-השׂיחה. – אלא שלא ידוּע לנוּ היכן נמצאוֹת סוֹללות התּוֹתחים שלנוּ: היה מי שאמר לנוּ, כּי הללוּ הן בסבסטוֹפּוֹל, והקצין הזה אמר לנוּ שהן בּאוֹדיסה.

– וכי בּסימפּרוֹפּוֹל אי אפשר היה לחקוֹר את הדבר?

– הללוּ אינם יוֹדעים… יתאר לו דבר כּזה, חברנוּ נכנס שם לאיזוֹ לשכּה: והנה ספג שם דברי עלבּוֹן… יתאר לעצמוֹ כּמה אי-נעימוּת היה בּכך… ושמא יוֹאיל לקבל סיגריה מוּכנה? – סח כּדי כּך כּלפּי הקצין הגידם, כּשהלה רצה להוֹציא את צינוֹרת הסיגריוֹת שלוֹ.

הוּא היה משמש את הגידם מתּוֹך איזוֹ התלהבוּת של הנאה.

– ואף הוּא מאנשי סבסטוֹפֹּול? – חזר ואמר. – הה, אל אלוֹהים, כּמה מוּפלא הדבר! כּמה הרבּינוּ כּוּלנוּ לחשוֹב עליכם בּפּטרבּוּרג, על כּל הגיבּוֹרים האלה! – אמר, בּפנוֹתוֹ אל קוֹזאֶלצוֹב, מתּוֹך כּבוֹד וחיבּה תמימה.

– כּיצד, וכי יכוֹל להיוֹת שתּהיוּ מוּכרחים לחזוֹר על עקבוֹתיכם? – שאל הפּוֹרוֹצ’יק.

– דבר זה הוּא המפחיד אוֹתי בּיוֹתר. הלא יבין, משקנינוּ את הסוּס וכמה דברים אחרים, – כּגוֹן מכוֹנת ספּירוּטוּס לבישוּל קפה, ועוֹד איזוֹ חפצים קטנים מן הנחוּצים, – לא נשאר לנוּ כּלוּם מכּספּנוּ, – אמר בּקוֹל חרישי, בּהפנוֹתוֹ את עיניו כּלפי חברוֹ, – ואם נצטרך לנסוֹע חזרה, נעמוֹד בּפני שאלה חמוּרה.

– וכי לא קיבּלתם קצבת נסיעה? – שאל קוֹזאֶלצוֹב.

– לא, – השיב בּלחש, – אבל קיבּלנוּ הבטחה שיתּנוּ לנוּ כּאן.

– ויש בּידכם תּעוּדה?

– יוֹדע אני, כּי התּעוּדה היא חשוּבה כּאן בּיוֹתר, אבל בּמוֹסקוָה אמר לי סינאטוֹר אחד, – הוּא דוֹדי, ואני הייתי אצלוֹ, – והנה הוּא אמר לי, כּי יתנוּ לנוּ כּאן, שאלמלא כּך היה הוּא עצמוֹ נוֹתן לי. וּבכן, יתּנוּ לנוֹ שם?

– אין כּל ספק שיתּנוּ.

–אף אני סבוּר שיתּנוּ שם, – אמר, וצלצוּל קוֹלוֹ העיד בּוֹ, כּי לאחר שהיה הוֹלך וחוֹקר בּענין זה בּשלוֹשים תּחנה, וקיבּל תּמיד תּשוּבוֹת סוֹתרוֹת זוֹ את זוֹ – לא הוֹסיף עוֹד להאמין לשוּם איש בּאוֹפן גמוּר.


V

– וכיצד יִתּכן שלא יתּנוּ – פּתח ואמר פּתאוֹם אוֹתוֹ קצין שהתקוֹטט קוֹדם על סף הבּית עם המנהל ושניגש עכשיו אל המשׂוֹחחים, כּשהוּא מכוון את דבריו גם כּלפּי אנשי-המטה, בּחינת שוֹמעים הגוּנים יוֹתר, – הרי גם אנכי, דוּגמת אוֹתם האדוֹנים, התנדבתּי לשירוּת הצבא הפּעיל, ואפילוּ לשירוּת שבּסבטוֹפּוֹל, ולּעת שהתנדבתּי הייתי תּוֹפס משׂרה הגוּנה. והנה לא נתנוּ לי מאוּמה, מלבד סכוּם של 136 רוּבּל כּסף, ועוֹד דמי נסיעה מפּטרבּוּרג, ואני מכּספי הפּרטי כּבר הוֹצאתי למעלה מן 150 רוּבּל. תּארוּ לכם את הדבר – בּנסיעה של 800 ורסטאוֹת אנוּ שוֹהים זה כּשלוֹשה חדשים. הנה עם האדוֹנים האלה אנוּ נוֹסעים בּחבוּרה זה כּשני חדשים. טוֹב הדבר שהיה לי כּסף שלי – אבל אלמלא היה לי כּסף?

– האוּמנם זה החוֹדש השלישי? – שאל מישהוּ.

– וכי מה יכוֹלנוּ לעשׂוֹת, – המשיך המספּר בּדבריו, – הרי אילוּ לא רציתי לנסוֹע, ודאי שלא הייתי מבקש שיקחוּני ממשׂרה טוֹבה, ולא הייתי הוֹלך וּמתגוֹרר בּדרכים, והרי אף זה לא עשׂיתי מסיבּת פּחד… אלא משוּם שלא נמצאה כּל אפשרוּת. בּּפּאֶראֶקופּ, למשל, שהייתי שבוּעים; המנהל אפילוּ לא רצה לשמוֹע את טענוֹתינוּ, – סעוּ לכם בּכל שעה שתּרצוּ, תּעוּדוֹת-דרך של רצים בּלבד נצטבּרוּ אצלי כּדי ערימה שלמה… נראה שגזירה נגזרה עלי… אני הן רציתי בּדבר, אלא שנגזרה גזירה; הן אני לא מפני כּך שיש עכשיו הפצצה, אלא דומה ששום דבר לא ישתנה, בּין אם אֵחָפז או לא אֵחָפז; ואני הן רציתי מאד מאד..

אוֹתוֹ קצין הסבּיר את נסיבּוֹת התמַהמהוּתוֹ בּקפדנוּת כּזוֹ,– וּכאילוּ התנצל עליהן, – שהשוֹמע נתעוֹרר בּלי-משׂים לחשוֹב, כּי הלז תּפוּס לפחדנוּת. דבר זה נסתּמן עוֹד יוֹתר משהלז התחיל חוֹקר ושוֹאל למקוֹם החניה של גדוּדוֹ, ואם המקוֹם הוּא בּגדר סכּנה יתירה. הוּא אפילוּ החויר וקוֹלוֹ נעתּק מפּיו מששמע מפּי הקצין הגידם, שאף הוּא שרת בּאוֹתוֹ גדוּד, שבּשני הימים האלה הוּצאוּ אצלם מן השירוּת 17 איש מן הקצינים בּלבד.

וּבאמת, אוֹתוֹ קצין היה בּשעה זוֹ פּחדן עלוּב שבּעלוּבים, ואם כּי לפני ששה חדשים לא היה לקוּי כּלל בּפחדנוּת. בּקרבוֹ התחוֹללה תּמוּרה, שאת טעמה טעמוּ רבּים אחרים לפניו וּלאחריו. הוּא התגוֹרר בּאחד הפּלכים שלנוּ שקיימים שם בּתּי-חינוּך לקצינים, וּבידוֹ משׂרה טוֹבה וּשקטה, אבל משקרא בּעיתּוֹנים וּבמכתּבים פּרטיים על מעשׂיהם של גיבּוֹרי סבסטוֹפֹּול, חבריו משלעבר, נתלהב פּתאוֹם משאיפת כּבוֹד, ועוֹד יוֹתר מגבוּרה שבּאהבת מוֹלדת.

למען הרגש הזה הקריב דברים רבּי-ערך למדי – משׂרה שנתחַבּבה עליו מתּוֹך הרגל, דירה עם רהיטים מרוּפּדים שנערכה ונשתּכללה בּשקידה של חמש שנים, ויחסי מכּרים, ותקוה לנישׂוּאין עם נדוּניה עשירה. הוּא זנח את הכּל, התנדב עוֹד בּפברוּאַר לשירוּת הצבא הפּעיל, וחלם כּי ינחל תּהילה בת-אַלמות וּכתפוֹת של גנראל. חָדשיִם לאחר שהגיש את בּקשתוֹ – הגיעתהוּ שאלה מן המפקדה, אם אינוֹ עוֹמד לתּבּוֹע תּביעת כּסף מאת הממשלה. הוּא ענה בּשלילה, והוֹסיף לחכּוֹת בּסבלנוּת לפקוּדת גיוּס, ואם כּי ההתלהבוּת אשר לשם המוֹלדת כּבר הספּיקה להפיג הרבּה מחוּמה בּמשך שני החדשים האלה. עברוּ עוֹד שני חדשים, ושוּב הגיעהוּ שאֵלוֹן אם אינוֹ משתּייך לאגוּדת הבּוֹנים החפשים, ועוֹד שאלוֹת של שיגרה מסוּג זה, וּלאחר שענה בּשלילה – הגיעה לבסוֹף בּחוֹדש החמישי תּעוּדת הגיוּס שלוֹ. בּמשך הזמן הזה היתה שהוּת לידידים, וּביחוּד לאוֹתוֹ רגש-סמוּי המקטרג תּמיד על כּל חידוּש שבחיים, להכניס בּלבּוֹ את ההכּרה, כּי התנדבוּתוֹ לצבא הפעיל לא היתה אלא שטוּת גמוּרה. ואוּלם משהגיע בּיחידוּת, בּקרבּוֹ צרבת ועל פּניו אבק, אל התּחנה הראשוֹנה, מקוֹם שנפגש עם רץ מסבסטוֹפּוֹל, שתּיאר לפניו את מוֹראוֹת המלחמה, וּמקוֹם שישב והמתּין שתים-עשׂרה שעה לסוּסי-דוֹאר – שוּב התחרט חרטה גמוּרה על קלוּת דעתּוֹ, חשב על הבּאוֹת מתּוֹך אימה סתוּמה ונסע קדימה בּאפס דעת, בּחינת קרבן. רגש זה הלך ונתּגבּר בּלי הרף בּמשך חדשי נדוּדים על פּני תּחנוֹת, שבּכוּלן כּמעט נצטרך לשהוֹת שהוּת של המתּנה וּלהפּגש עם קצינים השבים מסבסטוֹפּוֹל וּמוֹליכים את סיפּוּריהם האיוּמים, עד שלבסוֹף הביא רגש זה את הקצין המסכּן לידי כּך, שהגיבּוֹר המוּכן וּמזוּמן לכל מיני מעשׂים שבּחרוּף נפש, כּפי שהיה בּעיני עצמוֹ בעיר פּ., הגיע לדז’אנקוֹי בּבחינת פּחדן עלוּב, וּלאחר שהתחבּר לפני חוֹדש אל קבוּצת קצינים צעירים מבּוֹגרי בּית-החינוּך – השתדל להאריך את משך הנסיעה כּכל האפשר, בּחשבוֹ את הימים האלה לימי חייו האחרוֹנים, בּכל תחנה היה עוֹרך את המיטה המקוּפּלת ואת ארגז היינוֹת, כּינס חבוּרוֹת למשׂחק הפראֶפאֶראנס, נמשך אל “ספר התּלוּנוֹת” כּאל מקוֹר של שעשוּעים, והיה שׂמח בּלבּוֹ כּשלא נתנוּ לוֹ סוּסים לנסיעה.

זה עלוּל היה בּאמת להעשׂוֹת גיבּוֹר – אילוּ הגיע למישרין מעיר פּ. אל המצוּדוֹת, ועכשיו יצטרך לסבּוֹל הרבּה יסוּרים רוּחניים עד שיִשתּנה ויהיה לאיש שוֹמר שלוָה וסבלנוּת בּכל עמל וּבכל סכּנה, כּפי שהוּרגלנוּ להכּיר את הקצין הרוּסי. אבל קשה לשער כּי הלז מסוּגל עוֹד לשוּב להתלהבוּתוֹ.


VI

– מי הזמין חמיצה? – הכריזה בּעלת-הבּית, המזוּהמת למדי, אשה עבה כּבת ארבּעים, שנכנסה החַדרה וּבידיה קערת חמיצה.

מיד נשתּתּקה השׂיחה, וכל הנמצאים בּחדר נשׂאוּ עיניהם אל האַכסנאית. הקצין הנוֹסע מפּטרבוּרג אפילוּ רמז עליה בּמצמוּץ עין לחברוֹ.

– הוֹ, קוֹזלאֶצוֹב הוּא שהזמין חמיצה, – סח קצין צעיר: – צריך לעוֹרר אוֹתוֹ משנתוֹ. קוּם, הגיע זמן ארוּחת צהרים, – קרא וניגש אל הישן על הספּה וטלטלוֹ בּגבּוֹ.

עלם צעיר, כּבן שבע-עשׂרה, בּעל עינים טהוֹרוֹת ועליזוֹת ואדמוּמית שפוּכה בּמלוֹא הלחי, קפץ והתרוֹמם בּתנוּעה נמרצה מעל הספּה ועמד בּאמצע החדר, כּשהוּא משפשף את עיניו.

– הה, יסלח לי, בּבקשה, – אמר (בּקוֹל צלוּל וּמצלצל כּעין הכּסף) אל הרוֹפא, שנדחף על ידוֹ בּקוּמוֹ מעל הספּה.

הפּוֹרוּצ’יק קוֹזלאֶצוֹב הכּיר מיד בּעלם את אחיו, וניגש אליו.

– וכי לא תכּירני?

– אַ-אַ-אַ! – קרא האח הצעיר בּקוֹל רם, – הרי זה דבר נפלא! – והתחיל נוֹשק את אחיו.

הם החליפוּ בּיניהם שלוֹש פּעמים נשיקוֹת, אבל בּשלישית נתבּלבּלוּ גם שניהם, כּאילו שניהם העלוּ בּדעתּם דבר: מה טעם יש צוֹרך להחליף נשיקוֹת שלוֹש פּעמים דוקא?

– הה, כּמה אני שׂמח לראוֹתך! – אמר הקשיש בּהציצוֹ בּפני אחיו. – בּוֹא ונצא אל סף הבּית ונשׂוֹחח בּינינו.

– בּוֹא ונלך. איני רוֹצה בּחמיצה… אכוֹל אוֹתה אתּה, פּאֶדאֶרסוֹן! – אמר אל חברוֹ.

– והרי אמרתּ לאכוֹל חמיצה?

– איני רוֹצה כּלוּם.

לאחר שיצאוּ אל סף הבּית היה הצעיר הוֹלך ושוֹאל את אחיו: “וּבכן, מה עמך? מה שלוֹמך? ספּר נא”. והיה חוֹזר ואוֹמר כּמה הוּא שׂמח לראוֹת את פּניו, אבל על עצמוֹ לא סיפּר שוּם דבר.

משעברוּ חמישה רגעים, והללוּ מצאוּ להם בּינתים שהוּת גם לשתּוֹק שתיקה קצרה, שאל האח הקשיש מדוּע זה נכנס הצעיר לא אל חיל הגוארדיה, כּפי שהכּל שיערוּ מתּחילה.

– כּך הדבר! – ענה הצעיר, משהתאַדם בּכוֹחוֹ של אוֹתוֹ זכּרוֹן בּלבד. – הדבר המם אוֹתי בּאוֹפן נוֹרא, ואפילוּ לא יכוֹלתּי לשעֵר כי דבר כּזה עלוּל להתרחש. תּתאר לעצמך, ערב לסיוּם הבּגרוּת ממש פּרשנוּ שלוֹשה חברים לעשן, – הרי אתּה מכּיר אוֹתוֹ חדר קטן שמאחוֹרי חדר השוֹמר, ודאי שגם בּזמנך היה כּך, – והנה תּתאר לעצמך שהשוֹמר בּן-הבּליעל השגיח בּנוּ ורץ וסיפּר את הדבר לקצין התּוֹרן (ואנחנוּ הן הענַקנוּ כּמה פּעמים לשוֹמר דמי שתיה), והקצין בּא בּחשאי. רק נתגלָה זה לפנינוּ, והללוּ זרקוּ את הסיגריוֹת והתחַמקוּ דרך דלת שמן הצד – ואני, הלא תּבין, לא יכוֹלתּי עוֹד להמלט. והלז התחיל בּאוֹתוֹ מעמד להטיל בּי דברים מעליבים, ואני, כּמוּבן, לא החרשתּי; והנה הוּא מסר את הדבר למנהל, ונתגלע ענין! מטעם זה קבעוּ לי ציוּנים לא-מספּיקים בּהתנהגות, אף כּי יתר הציוּנים שלי היוּ מצוּינים (רק במיכניקה – 12). ולא הכניסוּני לחיל הגוארדיה. לאחר מעשׂה קיבּלתּי הבטחה שיעבירוּני שוּב לגוארדיה, אבל שוּב לא רציתי בּכך, וּביקשתּי שישלחוּני אל חזית המלחמה.

– הנה כּך הדבר!

שמע, אני אוֹמר לך זאת לא בּדרך הלצה, הכּל נַעשה מאוּס בּעיני כּל כּך, שרציתי לברוֹח בּלי שהוּת לסבסטוֹפּוֹל. ואגב, אם ישׂחק לי מזלי הרי אהיה עלוּל לזכּוֹת פּה יוֹתר מאשר בּגוארדיה; שם אתּה נעשׂה לאחר עשׂר שנים שׂר-גדוּד, וכאן הנה מה שאירע לטֹוטלאֶבּאֶן – בּמשך שנתים עלה מדרגה של סגן שׂר-גדוּד למעלת גנראל. ואם יהרגוּני – הרי לכך אין עצה.

– הנה כּגוֹן זה אתּה! – סח האח אגב חיוּך.

– ועיקר הדבר, אם יֶשך רוֹצה לדעת, – אמר הצעיר, כּשהוּא מחייך וּמתאַדם, כּאילוּ עמד לוֹמר משהוּ שיש בּוֹ משוּם בּוּשה גמוּרה: – כּל אלה אינם אלא דברים פחוּתים, ואני משוּם כּך בּעיקר בּיקשתי לי את ההתנדבוּת, שהלב בּכל זאת נוֹקף היה על הישיבה בּשעה זוֹ בּפּטרבּוּרג, בּעוֹד שהאחרים נהרגים כּאן בּעד המוֹלדת, וגם רציתי להיוֹת בּאוֹתוֹ מקוֹם שאתּה נמצא שם, – הוֹסיף ואמר מתּוֹך יתר בּיישנוּת.

– הרי אתּה בּחוּר מבדח! – אמר הקשיש, משהוֹציא את תּיק הסיגריוֹת וּמנע את עצמוֹ מהבּיט אל אחיו. – רק חבל שלא נהיה יחד בּמקוֹם אחד.

– וכיצד, אמוֹר לי אמת לאמיתּה, הגדוֹלה היא האימה בּמצוּדוֹת? – שאל פּתאוֹם הצעיר.

– מתחילה – אימה, וּבמשך הזמן נעשׂה הדבר הרגל, ואין זה נוֹרא. מן הנסיוֹן תּעמוֹד על כּך.

– ואמוֹר לי עוֹד דבר אחד: מה דעתּך, וכי הללוּ עתידים לכבּוֹש את סבסטוֹפּוֹל? דוֹמה לי שלעוֹלם לא יעלה בּידם לכבּוֹש את זוֹ.

– אלוֹהים יוֹדע.

– רק דבר אחד גרם לי צער… תּאר לעצמך איזה מקרה בּיש אירע לי; אצל חבוּרתנוּ הן נגנבה בּדרך חבילה שלימה, בּחבילה זו היה שמוּר הקוֹבע שלי, והנה עכשיו אני נמצא בּמצב נוֹרא ואיני יוֹדע כּיצד אתיצב. דע לך שהנהיגוּ אצלנוּ עכשיו מין חדש של קוֹבעים, וּבכלל כּל מיני חידוּשים; והכּל לטוֹבה. לך אני רשאי לספּר כּל זה… בּמוֹסקבה הייתי בּכל המקוֹמוֹת…

קוֹזלאֶצוֹב השני, ולאדימיר, היה דוֹמה מאד לאחיו מיכאילָה, אבל דמיוֹן לא היה כּדמיוֹן שבּין שׂיח הורדים הפּוֹרח לבין שיח העֶצבּוֹנית שפּרח וחלף. גם שׂערוֹתיו היוּ צהבהבוֹת, אבל שׂער זה היה סמיך וּמסתּלסל לצדעֵי הראש. על ערפּוֹ הלבן והענוֹג נסתּמנה קווּצת שׂער דקה וּצהבהבת, סימן של אוֹשר – כּפי שאוֹמרוֹת האוֹמנוֹת. אדמוּמית-הנוֹער שוֹפעת הדם לא היתה כּקפוּאה על פּני גון העוֹר הענוֹג והלבן, אלא בּצבּצה ועלתה לסירוּגין, משהיא מגלה את כּל רחשי הנפש, עיניו הדוֹמוֹת לעיני אחיו היוּ גלוּיוֹת וּבהירוֹת יוֹתר, דבר שנסתּמן בּיחוּד על ידי כּך, שהעינים הללוּ העלוּ על עצמן לעתּים קרוֹבוֹת דוֹק של רטיבוּת. חתימת שׂער צהבהבת בּצבּצה על הלחיים וּמעל לשׂפתים הורוּדוֹת, שׂפתים שנתקפלוּ לעתּים קרוֹבוֹת כּדי חיוּך של בּיישנוּת וחשׂפוּ שינַים לבנוֹת וּמבריקוֹת. וּבעמדוֹ כּן לנוֹכח אחיו, נשען אל המַעקה שעל סף הבּית – זקוּף-קוֹמה, רחב-כּתפים, בּמעיל מדים מבוּדר, שמבּין שוּליו הציצה כּוּתּוֹנת אדוּמה עם צוארוֹן בַּאלכסוֹן, וסיגריה בּין אצבּעוֹת ידיו, וחדוָה תּמימה בּפניו וּבכל תּנוּעוֹתיו, – היה מראהוּ מראה עלם חמוּדוֹת והעין לא שׂבעה לראוֹתוֹ. הוא שׂמח מאד לראוֹת את פּני אחיו, הבּיט אליו בּגאוה וּבכבוֹד, ראה אוֹתוֹ כּגיבּוֹר, אבל מבּחינוֹת מסוּימוֹת, כּגוֹן מבּחינת ההשׂכּלה אשר לאיש החברה, כּוֹשר הדיבּוּר בּלשון הצרפתּית, כּוֹשר ההליכוֹת בּחברת אנשים חשוּבים, אמנוּת הריקוּד, וכיוֹצא בּזה – התבּייש בּמקצת על אוֹדוֹת אחיו, הבּיט אליו מגבוֹּה, ואפילוּ השתּעשע בּתקוה כּי עוֹד ישפּיע עליו יתר השׂכּלה, אם תהא אפשרוּת לכך. עדיין שמוּרים היוּ עמוֹ רשמיו מפּטרבּוּרג, מבּיתה של גברת אחת, מעריצה עלָמים יפי-תוֹאר, שהיתה מביאה אוֹתוֹ אל בּיתה לכל יוֹם חג, וּרשמיו מבּיתוֹ של סינאטוֹר אחד בּמוֹסקבה, שם השתּתּף פּעם בּריקוּדים בּנשף מחוֹלוֹת גדוֹל.


VII

לאחר שהאחים הרבּוּ דברי שׂיחה עד כּדי שׂביעה כּמעט והגיעוּ, לבסוֹף, לידי אוֹתוֹ רגש שכיח המצוּי אצל בּני-אדם בּשעה שהם מרגישים כּי שיתּוּף הענינים אינוֹ מרוּבּה, אבל אהוֹב יאהבוּ איש את רעהו, – נשתּתּקוּ שניהם והיוּ שרוּיים בּשתיקתם שעה ארוּכּה למדי.

– וּבכן, אסוֹף את צרוֹרוֹתיך ונצא תּיכף וּמיד לדרך, – אמר הקשיש.

האח הצעיר נתאַדם פּתאוֹם וּמראהוּ היה כּנבוֹך.

– וכי נסע בּאוֹפן ישר לסבסטוֹפּוֹל? – שאל זה לאחר שתיקה קצרה.

– כּן, כּמוּבן. דוֹמה שאין לך מטען גדוֹל של צרוֹרוֹת. יִמצא להם מקום.

– הרי מצוּין הדבר! נצא איפוֹא תּיכף וּמיד לדרך, – אמר הצעיר מתּוֹך אנחה, וּפנה להכּנס אל החדר.

אבל הוּא נשאר כּעוֹמד בּפּרוּזדוֹר ולא פּתח את הדלת, הוֹריד את ראשוֹ על חזהוּ והתחיל מהרהר: “האוּמנם נכנס בּלי עקיפין לסבסטוֹפּוֹל, לתּוֹך גיהינוֹם זה… נוֹרא הדבר! אבל אחת היא, הן מן ההכרח היה שאגיע לשם בּזמן מן הזמנים. עכשיו אבוֹא לשם, לפחוֹת, בּחברת אחי”…

זה הדבר: רק עכשיו, בּהעלוֹתוֹ בּדעתּוֹ כּי אם ישב בּקרוֹנית לא ירד עוֹד ממנה עד שיהא נמצא בּתוֹך סבסטוֹפּוֹל, וכי לא יהא עוֹד שוּם מקרה העלוּל לגרוֹם עיכּוּב – נסתּמנה בּדמיוֹנוֹ בּאוֹפן בּרוּר אוֹתה סכּנה שהוּא הלך לקראתה, והוּא נבוֹך וחש פּחד בּלבּוֹ אפילוּ מחשבה בּלבד בּדבר הסכּנה. וּבהרגיעוֹ איך שהוא את רוּחוֹ – נכנס החדרה; אך עבר כּרבע שעה והוּא לא יצא עוֹד אל אחיו, עד שלבסוֹף הלך הקשיש וּפתח את הדלת, כּדי לקרוֹא לוֹ שיצא. קוֹזלאֶצוֹב הצעיר, כּשעמידתוֹ עמידת תּלמיד שסרח, סח משהוּ עם הקצין מעיר פּ., וּכשפּתח אחיו את הדלת – נשתּלטה עליו מבוּכה גמוּרה.

– עוֹד מעט, עוֹד מעט אצא אליך! – קרא כּנגד אחיו, בּנַפנפוֹ בּידוֹ. – המתּינה לי בּחוץ, בּבקשה.

והוּא יצא בּאמת כּעבוֹר רגע, וניגש אל אחיו אגב אנחה כּבדה.

– דע לך, אחי, אין לי אפשרוּת לנסוֹע עמך, – אמר הצעיר.

– כּיצד? שטוּת שכּזוֹ!

– אגלה לך את כּל האמת, מישה! אצל כּל אנשי החבוּרה שלנוּ שוּב אזל כּל הכּסף, וכוּלנוּ חייבים כּסף לאוֹתוֹ קפּיטן-המטה הנוֹסע מעיר פ. – בּוּשה וחרפּה!

האח הקשיש העלה זעף על פּניו ושהה זמן רב בּשתיקה.

– וכי אתּה חייב סכוּם גדוֹל? – שאל, בּהביטוֹ אל אחיו מתּחת לגבּוֹת עיניו.

– סכוּם גדוֹל… לא, לא גדוֹל בּיוֹתר; הלז שילם את ההוֹצאוֹת בּשלוֹש תּחנוֹת, וכל הזמן השתּמשנוּ בּסוּכּר שלוֹ… ואין אני יוֹדע… וגם ערכנוּ משׂחקים של פראָפאָראנס… ונשארתּי חייב לוֹ איזה סכוּם.

– לא נאה הדבר, ווֹלוֹדיה! וכי מה היית עושׂה אלמלא נפגשתּ בּי? – סח הקשיש בּקוֹל חמוּר, בּלי להבּיט אל אחיו.

– הרי סבוּר הייתי, אחא, שאקבּל בסבסטוֹפּוֹל קצבת דמי הנסיעה, ואוּכל לשלם. הן אפשר לסדר כּך את הדבר, מוּטב איפוֹא שאבוֹא מחר יחד עמוֹ.

האח הקשיש הוֹציא את ארנקוֹ והעלה מתּוֹכוֹ, בּאצבּעוֹת רוֹעדוֹת כּל-שהן, שני שטרוֹת בּני עשׂרה רוּבּלים, וּשטר אחד בּן שלוֹשה רוּבּלים. – זהוּ כּל כּספּי, – אמר, – כּמה אתּה חייב?

לא אמת שלימה אמר קוֹזלאֶצוֹב, כּשאמר כּי זה כּל כּספּוֹ: מלבד אוֹתוֹ כּסף היוּ לוֹ עוֹד ארבּע מטבּעוֹת זהב, טמוּנוֹת דרך תּפירה בּעטיפת השרווּל, על כּל צרה שלא תּבוֹא, אבל הוּא נדר נדר שלא לנגוֹע בּהן בּשוּם אוֹפן.

יצא שקוֹזלאֶצוֹב לא היה חייב לקצין מעיר פּ., גם בּצירוף הפראֶפאֶראנס והסוּכּר אלא שמוֹנה רוּבּל בּלבד. האח הקשיש נתן לוֹ את הכּסף,, ורק העיר ואמר אגב כּך, כּי לא ראוּי לנהוֹג נוֹהג כּזה וּלשחק בּפראֶפאֶרנאנס בּזמן שאין כּסף.

– על מה סמכתּ איפוֹא, משישבתּ לשׂחק?

האח הצעיר לא ענה דבר. שאלה זוֹ ששאל אחיו שקוּלה היתה בּעיניו כּהטלת ספק בּישרוּתוֹ. הרוֹגז כּלפּי עצמוֹ, בּוּשה על אוֹתוֹ מעשׂה שהיה בּוֹ כּדי לעוֹרר חשדים כּאלה, והעלבּוֹן שקיבּל מיד אחיו, האח האהוּב עליו כּל כּך, – כּל אלה השפּיעוּ על נפשוֹ המתרשמת רגש חזק כּל כּך של עצבוּת וצער, שהוּא לא ענה דבר. וּמשהרגיש כּי לא יוּכל להתאפּק מצלילי הקוֹל הבּכיניים, שחתרוּ ועלוּ בּמבוֹא גרוֹנוֹ – נטל את הכּסף אגב הסיבּת עינים והלך אל חבריו.


VIII

ניקוֹלאיֶּב שקיבּל בּדוֹואָנקה חיזוּק-גוּף משתּי מנוֹת ווֹדקה, שקנה אצל חייל אחד מוּכּר ווֹדקה על הגשר, משך בּמוֹשכוֹת, העגלה רקדה על פּני דרך-האבן המוֹבילה לאוֹרך הבּאֶלבּאֶק לסבסיטוֹפּוֹל, והאחים השנַים,הדוֹחקים איש את רגלי רעהוּ, שתקוּ שתיקה מתמידה, ואם כּי מרגע לרגע היוּ חוֹזרים ומהרהרים זה בה.

מה טעם הטיל בּי עלבּוֹן? – הרהר הצעיר: – וכי הכרח היה לוֹ לוֹמר אמירה זוֹ? דוֹמה שהוּא חשב עלי כּי אני גנב, וסבוּרני שגם עכשיו הוּא שרוּי בּכעס, ויוֹצא שנשׂתּרר בּינינוּ רוֹגז לכל הימים. והרי עלוּלים היינוּ לחיוֹת יחד בּאוֹפן נפלא בּסבסטוֹפֹּול! אחים שנים הקשוּרים בּריעוּת, הנלחמים שניהם בּאוֹיב: האחד – חייל ותיק, אמנם לא משׂכּיל בּמידה יתירה, אבל מלא רוּח גבוּרה, והאחר – צעיר… אף הוּא גיבּוֹר חיל… לא היה עוֹבר שבוּע אחד, עד שהייתי מראה לכל שאין אני מן הפּרחחים! לא אוֹסיף עוֹד להעלוֹת אדמוּמית, בּפנים תּסתּמן הבּעה של אוֹמץ לב, ועד לאוֹתוֹ זמן יגיעני גם שׂפם הגוּן, ואם לא מגוּדל בּיוֹתר, – והוּא משך בּידוֹ את הכּישוּת העוֹלה בּזיוֹת פּיו. יכוֹל היוֹת שנגיע עוֹד היוֹם למקוֹם וּמיד נזדמן למערכת קרב, אני ואחי. בּוֹ יש בּודאי ממידת העקשנוּת ואוֹמץ הרוּח הגדוֹל; מי שמדבּר מעט ועוֹלה על אחרים בּמעשׂים. רוֹצה הייתי לדעת, הוֹסיף להרהר, – אם בּמתכּוון אוֹ שלא בּמתכּוון הוּא לוֹחצני ממש עד לקצה העגלה. סבוּר אנכי כּי הוּא מבחין בּכך שאני שרוּי בּמצב לא-נוֹח, אלא שהוּא מעמיד פּנים כּאילוּ אינוֹ מבחין בּי. הנה נגיע היוֹם למקוֹם, – הוֹסיף לדיין עם עצמוֹ, משהוּא נלחץ אל קצה העגלה ומוֹנע את עצמוֹ מניד אֵבר, כּדי שלא לגלוֹת לפני אחיו כּי הוּא שרוּי בּישיבה לא-נוֹחה, – ונתגלגל פּתאוֹם גלגוּל ישר אל המצוּדוֹת: אני עם התּוֹתחים, אחי עם הגוֹנדה, והלוֹך נלך יחד. והנה פּתאוֹם ישתּערוּ עלינוּ הצרפתּים, אני – פּוֹתח ויוֹרה, וחוֹזר ויוֹרה: אפּיל בּהם חללים לאין ספוֹר; אבל הללוּ לא ירפּוּ בּכל זאת ויוֹסיפוּ להשתּער עלי. אין עוֹד יכוֹלת לירוֹת, ואין לי עוֹד, כּמוּבן, כּל הצלה; אבל פּתאוֹם יקפּוֹץ אחי קדימה בּחרב נטוּיה, ואני אתפּוֹס את הרוֹבה, ונשתּער ונרוּץ עם החיילים. הצרפתּים יתנפּלוּ על אחי, אני אמהר אל המקוֹם אהרוֹג אחד הצרפתּים, אהרוֹג עוֹד אחד, ואציל את אחי. הנה פּצעוּני בּידי האחת, אני אתפּוֹס את הרוֹבה בּידי האחרת ואוֹסיף להשתֹּער. אך אחי נפגע בּכדוּר רוֹבה ונוֹפל לרגלי; אני מתעכּב לרגע, מסתּכּל בּוֹ בּמבט תּוּגה, ואחרי כן אזדקף ואקרא בּקוֹל רם: “לכוּ אחרי! נקוֹם את נקמתוֹ! מכּל אשר לי בּחיים אהבתּי את אחי”, אקרא,“והנה שיכּלתּיו. נקוֹם את נקמתוֹ, נשמיד את האוֹיב אוֹ נפּוֹל ניפּוֹל כּוּלנוּ עד אחד!” אנשי יענוּ קוֹל גדוֹל וירוּצוּ אחרי. והנה יוֹצא כּל חיל הצרפתּים, ועמהם פּאֶליסיֶּה בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. אנחנוּ נשמיד את כּוּלם; ואוּלם לאחרוֹנה יפצעוּני עוֹד פּעם, ויפצעוּני שוּב פּעם שלישית, ואני אפּוֹל פּצוּע פּצעי מות. ואז ירוּצוּ ויבוֹאוּ אנשי ויתיצבוּ עלי מסביב. יבוֹא גוֹרטשאַקוֹב וישאלני לרצוֹני. אני אענה כּי איני רוֹצה דבר, ורק זה אשר ישכּיבוּני ליד אחי למען אמוּת בּקרבתוֹ. ישׂאוּני ויניחוּני ליד גוּפת אחי המגוּללת בּדם. אני אתרוֹמם ואוֹמַר רק את הדברים האלה: “אמנם כּן, אתּם לא ידעתּם להוֹקיר את שני האנשים אשר אהבוּ אהבה שלימה את מוֹלדתּם; ועתּה נפלוּ שניהם חללים… יסלח לכם אלוֹהים!” ונפחתּי את נפשי".

מי יוֹדע כּיצד עתידים להתקיים החלוֹמוֹת האלה!

– אמוֹר לי, האם השתּתּפת פעם בּמלחמת פּנים אל פּנים? – שאל פּתאוֹם את אחיו, מששכח לגמרי כּי קיבל על עצמוֹ לנהוֹג שתיקה כּלפי אחיו.

– לא, אפילוּ לא פּעם אחת, – ענה הקשיש, – אצלנוּ נפגעוּ בּגדוד אַלפים איש, וכל אלה בּמקוֹמוֹת העבוֹדה, ואף אני נפצעתּי בּמקוֹם עבוֹדה. צרת המלחמה שוֹנה היא לגמרי מכּפי שאתּה מתאר לעצמך, ווֹלוֹדיה!

המלה ווֹלוֹדיה נגעה ללבּוֹ של הצעיר, ורצוֹן התעוֹרר בּקרבֹּו לבוֹא לידי בּירור דברים עם אחיו, זה שלא שיער כּלל כּי העליב את ווֹלוֹדיה.

– האינך רוֹגז עלי, מישה? – שאל לאחר שתיקה קצרה.

– בּשל מה?

– כּך… מה שאירע בּינינוּ… לא כּלום.

– לגמרי לא, – ענה הקשיש, משהפנה את עצמוֹ אל אחיו וטפח לוֹ על רגלוֹ.

–וּבכן, תּסלח לי, מישה, אם גרמתּי לך צער.

והאח הצעיר הסַב את פּניו הצדה, כּדי להעלים את הדמעוֹת שנקווּ פּתאום בּעיניו.


IX

– וּבכן זוֹהי כּבר סבסטוֹפּוֹל? – שאל האח הצעיר, שעה שהם הגיעוּ למעלה ההר.

וּלעיניהם נתגלוּ המפרצים אשר עם תּרני האניוֹת, הים עם צי האוֹיב הרחוֹק, סוֹללות החוֹף הלבנוֹת, בּתּי הקסַרקטין, מכוֹני המים. המַספּנוֹת וּבניני העיר, וענני העשן, לבנים וסגוּלים המתרוֹממים בּלי הרף על פּני ההרים הכּתוּמים שמסביב לעיר וּפרוּשים בּרקיע הכּחוֹל לאוֹר הקרנים המַורידוֹת של השמֶש, זוֹ שירדה כּבר לשקועֹ והשתּקפה מתּוֹך נצנוּץ בּאוֹפק הים האפלוּלי.

אף חרדה כּל-שהיא לא אחזה את ווֹלוֹדיה, משראה ראָיה ראשוֹנה מקוֹם נוֹרא זה, שעליו חשב מחשבוֹת רבּוֹת כּל כּך; להיפך, מתּוֹך התענגוּת על היפה וּמתּוֹך רגש נאדר של קוֹרת-רוּח, על אשר גם הוּא היה יהיה שם כּעבוֹר חצי שעה – הבּיט על המראה הזה, שהוּא נחמד וּמיוּחד בּמינוֹ, והבּט הבּיט כן בּתשׂוּמת לב מרוּכּזת עד לשעה שהגיעוּ אל התּחוּם הצפוֹני ואל מקוֹם רכב-המשׂא של הגדוּד בּוֹ שירת אחיו, ששם יכלוּ לקבּל ידיעה בּרוּרה על מקוֹם החניה של הגדוּד ושל סוֹללת התּוֹתחים.

הקצין הממוּנה על הרכב התגוֹרר בּקרבת פּרוַר המכוּנה “העיירה החדשה”, – צריפי עץ שבּנוּ להן משפּחוֹת של מלחים, – בּאוֹהל שהיה מחוּבר אל סוּכּה גדוֹלה למדי, עשׂוּיה ענפי אַלוֹן ירוּקים שלא הגיעוּ עדיין לידי כּמישה גמוּרה.

האחים מצאוּ את הקצין יוֹשב ליד שוּלחן מזוֹהם, שעמדוּ עליו כּוֹס צוֹננת של תּה (עם אֵפר של סיגריוֹת) וּמגָש עם ווֹדקה וּפתוֹתים יבשים של בּיצי דגים ולחם, והלָה היה לבוּש רק כּוּתּוֹנת מגוּונת צהבהבה-מלוּכלכה והיה הוֹלך וּמוֹנה ערימה עצוּמה של שטרוֹת כּסף בּעזרת לוּח חשבּוֹן. ואוּלם קוֹדם שנאמר דברים על אוּתוֹ קצין ועל שׂיחתוֹ, הכרח לנוּ לשׂים עין בּוֹחנת על הפּנים של סוּכּתוֹ וּלהכיר בּאיזוֹ מידה שהיא, לפחוֹת, את סדר חייו וּמעשיו. הסוּכּה החדשה היתה מרוּוַחת בּיוֹתר, קלוּעה בּאוֹפן חזק וּבנוּיה בּצוּרה נוֹחה, וּבה קטני שוּלחנוֹת וקטני ספסלים עשׂוּיים עֶשבה מעשׂה מקלעת, מין סוּכּה שכּמוֹתה בּוֹנים רק למען גנראלים אוֹ מפקדי גדוּדים; הדפנים והתֹּקרה היוּ מכוּסים, כּדי למנוֹע את נשירת העלים, בּשלוֹשה שטיחים, אמנם מכוֹערים בּיוֹתר, אבל חדשים, שהיוּ בּוַדאי ממין יקר. על מיטת הבּרזל, זוֹ שעמדה מתּחת לשטיח-הראש, המקוּשט בּציוּר של אמַזוֹנה, היוּ מוּנחים שמיכת קטיפה מבהיקה בּצבעה האדוֹם, כּר-של-עוֹר מזוֹהם וּפרוַה מעוֹרוֹת דוֹב; על השוּלחן נמצאוּ מראָה בּמסגרת כּסף, מברשת כּסף ספוּגת לכלוּך, מַסרק עצם ממוּלא שׂערוֹת משוּמנוֹת, פּמוֹט מעשׂה כּסף, בּקבּוּק ליקר הנוֹשׂא פּתקת-זהב אדוּמה ורחבת-מידה, שעוֹן-זהב עם דיוֹקן של פּטר הראשוֹן, שתיּ טבּעוֹת-זהב, קוּפסה עם איזוֹ קפסוּלים, חתיכת קרוּם של לחם, וּקלפים ישנים פּזוּרים בּערבּוּביה, וּבקבּוּקים ריקים וגם מלאים מתֹחת למיטה. קצין זה היה ממוּנה על האַספּקה של הגדוּד ועל אספּקת הסוּסים. בּשכנוּת עמוֹ גר ידידוֹ הקרוֹב, סוֹכן הצבא, שגם הוּא עסק בּאיזוֹ עסקי כּספים. שעה שנכנסוּ האחים היה הלז ישן בּאוֹהל, בּעוֹד שקצין הרכב ערך אל סוֹף החוֹדש את החשבּוֹן של כּספי הממשלה. דמוּתוֹ של קצין הרכב היתה נהדרה בּיוֹתר וּמפיקה עצמה של איש מלחמה: קוֹמה כּבּירה, שׂפם כּבּיר, גשמיוּת אצילית. הדוֹחה שבּדמוּתוֹ נגרם על ידי היֶּזע ועל ידי התּפיחוּת שבּפניו, זוֹ שכּיסתה כּמעט על עיניו האמוּצוֹת והקטנוֹת (כּאילוּ היה מזוּג כּוּלוֹ בּירת פּוֹרטר), ועל ידי זוּהמת הגוּף המוּפלגת – משׂערוֹת ראשוֹ הקלוּשוֹת והמשוּמנוֹת עד כּפּוֹת רגליו הכּבּירוֹת והיחפוֹת, הנתוּנוֹת בּאיזה סנדלים עשׂוּיים עוֹר של חוֹלד-השלג.

– איזה שפע של כּסף, איזה שפע של כּסף! – סח קוֹזלאֶצוֹב מספר 1, שנכנס אל הסוּכּה ולטש בּלי-משׂים את עיניו בּתאוה עזה אל ערימת השטרוֹת: – אילוּ נתן לי בּהלוָאה את החצי מזה, וַסילי מיכאיליטש!

קצין הרכב התכּווץ כּוּלוֹ משהבחין בּאוּרח, כּאילוּ נתפּס בּגניבה, החוָה קידה בּלי לקוּם ממקוֹמוֹ, והתחיל אוֹסף את הכּסף.

– אוֹי, אילוּ היה זה כּסף שלי! אבל אין זה אלא כּסף של הרשוּת, ידידי… וּמי זה בּא עמוֹ? – אמר, בּהטילוֹ את הכּסף לתוֹך הקוּפּה שעמדה על ידוֹ וּבהבּיטוֹ בּמבט ישר בּפניו של ווֹלוֹדיה.

– זהוּ אחי, בּוֹגר מבּית-החינוּך לקצינים. והנה עם נסיעתנוּ סרנוּ אליו, כּדי לשאוֹל אצלוֹ היכן מקוֹם החניה של גדוּדנוּ.

– שבוּ, רבּוֹתי, – אמר, משקם וסילק את תּשׂוּמת לבּוֹ מן האוֹרחים וּפנה ללכת אל האוֹהל. – ושמא אתם רוֹצים לשתוֹת משהוּ? בּקבּוּק פּוֹרטר, למשל? – חזר ואמר.

– לא יזיק, וַאסילי מיכאיליטש!

ווֹלוֹדיה נתרשם מהדרוּתוֹ של קצין הרכב, מסבר הליכוּתיו המרוּשל וּממידת הכּבוֹד שנהג בּו אחיו.

“נראה הדבר שזה אחד מן הקצינים המשוּבּחים שלהם, שהכּל נוֹהגים בּו כּבוֹד: ודאי איש פּשוּט, אבל מכניס אוֹרחים”. הרהר לעצמוֹ ווֹלוֹדיה, משישב מתּוֹך בּיישנוּת וענוותנוּת על הספּה.

– וּבכן, היכן הוּא מקוֹם החניה של גדוּדנוּ? – שאל הקשיש, בּשלחוֹ את דבריו לעבר האוֹהל.

– מה?

הלז חזר על שאלתוֹ.

– היוֹם היה אצלי זייפר: הוּא סח לי, כּי הללוּ עברוּ למצוּדה מספּר 5.

– וכך הדבר בּאמת?

– אם אמרתי, מַשמע שכּך הדבר; בּרם, השד יוֹדע! הלָה פּעמים שאינוֹ מוֹנע את פּיו מדברי כּזב. וּבכן, היֶשכם רוֹצים בּכוֹס פּוֹרטר? – אמר קצין הרכב, שוּב מתּוֹך האוֹהל,

– יהי כּן, אֶשתּה, –אמר קוֹזלאֶצוֹב.

– ואף הוּא ישתּה, אוֹסיפּ אִגנאטיֶביטש? – הוֹסיף הקוֹל המדבר בּאוֹהל, כּשהוּא פּוֹנה בּודאי אל הסוֹכן הישן. – די לוֹ בּשינה, כּבר הגיעה השעה החמישית.

– למה הוּא נטפּל אלי? איני ישן, – ענה קוֹל דק ועצל המקָרֵט בּאוֹפן נעים את האוֹתיוֹת לַ' ורַ'.

– יקוּם נא: שעמוּם לי בּלעדיו.

וּקצין הרכב יצא אל האוֹרחים.

– תביא פּוֹרטר מין סימפרוֹפּוֹל! – נתן קצין הרכב צו בּקוֹל רם.

השַמש, כּפי שנראֶה לוֹ הדבר לווֹּלוֹדיה, נכנס אל הסוּכּה כּשעל פּניו הבּעת גאוה, והוֹציא בּקבּוּק פּוֹרטר מתּחת לרגליו של ווֹלוֹדיה, אפילוּ הדף אותֹוֹ אגב כּך.

– אמנם כּן, ידידי, – סח קצין הרכב בּמזגוֹ את הכּוֹסוֹת, – עכשיו אצלנוּ מפקד-גדוּד חדש. נחוּץ לוֹ כּסף, הוּא מצטייד בּכל דבר.

– הלז, סבוּרני, מיוּחד בּמינוֹ, מן הדוֹר החדש, – אמר קוֹזלאֶצוֹב, בּקחתּוֹ בּנימוּס את כּוֹסוֹ.

– אמנם כּן, מן הדוֹר החדש! הריהוּ עתיד להיוֹת קמצן כּמוֹ מפקד הבּטליוֹן. כּמה הרעם זה בּקוֹלוֹ בּזמן שהיה מפקד! ועכשיו שוּב פּזמוֹן אחר.

– אי אפשר, ידידי, כּך טיבוֹ של דבר.

האח הצעיר לא הבין מאוּמה מכּוַנת הדברים, אבל הרגיש בּאוֹפן סתוּם כּי אחיו אינוֹ אוֹמר מה שהוּא חוֹשב, והוּא מדבר כּך רק מפּני שהוּא שוֹתה מן הפּוֹרטר של קצין זה.

בּקבּוּק הפּוֹרטר כּבר הוּרק עד תּוּמוֹ, והשׂיחה נמשכה עוֹד זמן רב בּאוֹתוֹ נוּסח, והנה הוּרמה יריעת האוֹהל ויצא משם גבר נמוּך קוֹמה ורענן פּנים, לבוּש חלוּק סאַטין עם ציציוֹת וחוֹבש לראשוֹ מצנפת מדים עם משבּצת אדוּמה וקוֹקרדה. הוּא יצא, התקין את שלוּחוֹת שׂפמוֹ הקטנוֹת, וּבהבּיטוֹ לאיזוֹ נקוּדה שבּשטיח ענה בּתנוּעת כּתף לא-ניכּרת על קידוֹת הקצינים.

– הבה אשתּה אף אני כּוֹס אחת! – אמר בּשבתּוֹ אל השוּלחן. – כּיצד הדבר, אישי הצעיר, האם הוּא בּא עכשיו מפּטרבּוּרג? – אמר בפנוֹתוּ בּחביבוּת אל ווֹלוֹדיה.

– כּדבריו, אדוֹני, אני נוֹסע לסבסטוֹפּוֹל.

– בּהתנדבוּת?

– כּדבריו, אדוֹני.

– הבין לא אוּכל, רבּוֹתי, למה אתּם נמשכים לכאן! – הוֹסיף ואמר הסוֹכן. – אנכי עלוּל הייתי עכשיו כּמדוּמני, לברוֹח בּרגל לפּטרבּוּרג, אילוּ רק הניחוּ לי ללכת. מאַפּי יצאוּ חיי כּלב אלה, בּאמוּנה!

– מה תּקלה לוֹ כּאן? – אמר קוֹזלאֶצוֹב הקשיש בֹּפנוֹתוֹ אליו: – למי עוֹד חיים טוֹבים כּאלה בּמקוֹם הזה!

הסוֹכן נסתּכּל בּוֹ והסַב את פּניו.

– הסכּנה, המחסוֹר, חוֹסר אפשרוּת להשׂיג משהוּ, – חזר ואמר בּכוונוֹ את דבריו לווֹלוֹדיה. – הבין לא אוּכל מהי תּאוה זוֹ שביֶדכם רבּוֹתי! ואילוּ הייתם מגיעים, לפחוֹת, לידי טוֹבת הנאה, אבל הרי זה סתם כּך. יגיד נא, בּבקשה, וכי טוֹב הדבר אם אדם בּגיל שלוֹ נעשׂה פּתאוֹם בּעל-מוּם לכל ימי חייו?

– יש מי שמבקש הכנסוֹת ויש מי שעוֹבד בּצבא מתּוֹך חוֹבת כּבוֹד! – התערב שוּב קוֹזלאֶצוֹב הקשיש בּשׂיחה, וּבקוֹלוֹ נשמעה נעימה של התמַרמרוּת.

– מה תּוּכל בּכבוֹד לפעוֹל, אם אין לחם לאכוֹל! – סח הסוֹכן אגב צחוֹק של בּוּז, בּכוונוֹ את דבריו אל קצין הרכב, שאף הוּא נתן את קוֹלוֹ בּצחוֹק לשמע הדברים האלה. – יכוֹנן משהוּ מתּוֹך “לוּצ’יה”: נשב ונשמע, – אמר, בּרמזוֹ על תּיבת הזמרה: – חביבה עלי זוֹ.

– כּיצד, אדם הגוּן הוּא אוֹתוֹ וַאסילי מיכאילוֹביטש? – שאל ווֹלוֹדיה אצל אחיו, משיצאוּ עם דמדוּמי ערב מן הסוּכּה והמשיכוּ בּנסיעתם לצד סבסטוֹפּוֹל.

– לא מן הרעים, אבל הוּא מין קמצן נוֹכל שאין דוּגמתו! הן הוּא משׂתּכּר לכל הפּחוֹת 300 לחוֹדש, והריהוּ חי כּעין החזיר, כּפי שראית בּעיניך. ואת הסוֹכן הזה לא אוּכל נשׂואֹ, סטוֹר אסטוֹר לוֹ בּאחד הימים. הן בּן-בּליעל זה הביא עמוֹ מתּוּרכיה 12 אלף… – וקוֹזלאֶצוֹב התחיל מדבּר בּהרחבת דברים על הנשך, כּשדבריו מהוּלה בּמקצת (אם להגיד את האמת) אוֹתה חימה מיוּחדת של אדם המלמד חוֹבה לא מטעם זה שנשיכת נשך – מידה רעה היא, אלא משוּם שמרגיזוֹ הדבר שיש אנשים הנהנים מן הנשך.


X

אין לוֹמר שווֹלוֹדיה היה שרוּי בּמצב-רוּח רע, שעה שנסע והתקרב, בּעצם לילה כּמעט, אל הגשר הגדוֹל שעל פּני המפרץ, אבל הוּא חש כּאילוּ משהוּ לוֹחץ על לבּוֹ. כל מה ששמע וראה נצטרף בּמידה מעטה כּל כּך לרשמיו מן העבר הקרוֹב: אוֹתוֹ אוּלם הבּחינוֹת רחב הידים וּמלא האוֹר, אשר עם רצפת הפּארקאֶט, קוֹלוֹתיהם וּצחוֹקם של החברים המפיקים עליצוּת וטוּב לב, חליפת המדים החדשה, הצאר האהוּב, שזה שבע שנים רגיל היה ווֹלוֹדיה לראוֹת את פּניו, ואשר לעת הפּרידה קרא להם מתּוֹך דמעוֹת בּשם: בּנים, – וכמה שוֹנה היה מראה עיניו של ווֹלוֹדיה עכשיו מחלוֹמוֹתיו הנאים, הורוּדים, השוֹפעים נדיבוּת.

– הנה בּאנוּ למקוֹמנוּ, – סח האח הקשיש, כּשהגיעוּ אל סוֹללת התּוֹתחים המיכאילוֹבית וירדוּ מן העגלה. – אם יניחוּ לנוּ לעבוֹר את הגשר, נלך מיד אל הקסרקטין הניקוֹלאיבי. אתה תּשאר שם עד למחרת הבּוֹקר, ואני אלך אל הגדוּד – אשאל היכן נמצאת סוֹללת התּוֹתחים שלך, ומחר אבוֹא לקחתּך.

– מה טעם נעשׂה כּך? מוּטב שנלך יחד, – אמר ווֹלוֹדיה. – אף אני אלך עמך אל המצוּדה. הרי אין הבדל בּדבר: הכרח לי שאתרגל. אם אתה תלך, אוּכל גם אני ללכת.

– מוּטב שלא תלך.

– לא, הניחה לי ללכת: אראה ואדע, לפחוֹת, כיצד…

– עצתי: אַל תּלך. אבל..

השמים היוּ טהוֹרים ואַפלוּלים; הכּוֹכבים, ואוֹרוֹת הפּצצוֹת והיריוֹת הנעוּת בּלי חדוֹל שוּב נצנצוּ בּמלוֹא אוֹרם בּעלטה. הבּנין הגדוֹל והלבן של סוֹללת התּוֹתחים וקצהוּ של הגשר הסתמנוּ מתּוֹך האפילה. ממש בּכל שניה פּרצוּ ועלוּ כּמה יריוֹת תּוֹתחים וקוֹלוֹת נפץ, תּכוּפים בּזה אחרי זה אוֹ בּצֶוֶת אחת, וזעזעוּ את האויר בּיתר עוֹז וחריפוּת. ותוֹך כּדי רעש זה, כּמשמש לוֹ לוָי, נשמע הריטוּן הקוֹדר של המפרץ. רוּח קלה נמשכה וּבאה מעל פּני הים, טחב נדף בּאויר. האחים ניגשוּ אל הגשר. חייל מצבא ההגנה הקיש בּאוֹפן לא זריז בּרוֹבהוּ על גב היד, וקרא בּקוֹל רם:

– מי הוֹלך?

– חייל.

–פּקוּדה לי שלא אתּן לעבוֹר.

– כּיצד? והרי נחוּץ לנוּ לעבוֹר?

– יפנה אל הקצין.

הקצין, שהיה מנמנם מתּוֹך ישיבה על גב עוֹגן, קם ממקוֹמוֹ ופקד על החייל שיתּן להם לעבוֹר.

– לשם מוּתּר, משם אסוּר. למה אתּם מתפּרצים כּוּלכם יחד! – הטיל גערה בּקרוֹנוֹת הגדוּד, הטעוּנים מפּה אל פּה שׂקי עפר, שהצטוֹפפוּ ליד המבוֹא.

האחים ירדוּ אל גשר-הסירוֹת הראשוֹן, ושם נתקלוּ בּחיילים שבּאוּ מן העֵבר ההוּא ושׂוֹחחו בּיניהם בּקוֹל רם.

– כּיון שקיבּל כּספּי הצידה בּמילוּאָם, מַשמע שנעשׂה ניכּוּי גמוּר – כּך הדבר.

– האח רבּוֹתי! – קרא קוֹל אחר, – משאַתּה עוֹבר אל התּחוּם הצפוֹני, הרי זה ממש כּאילוּ נפּתּח לך עוֹלם חדש, בּאמוּנה! אויר אחר אתּה נוֹשם.

– שמא תּספּר עוֹד משהוּ כּגוֹן זה? – השיב הקוֹדם. – זה לא כּבר פּגעה שוּב בּמקוֹם הזה מן המשחיתוֹת האלה וריסקה את רגליהם של שני מלחים, עד כּי…

האחים עברוּ את גשר-הסירוֹ­ת הראשו­ֹן, וּכשהם ממתּינים לבוֹ­א עֶגלָתם – עלוּ ועמדוּ על הגשר השני שכּבר היה שטוּף מים בּכמה מקוֹ­מֹו­ת. הרוּח, שנראתה קלה על פּני השׂדה, היתה כּעין רוּח פּרצים עזה; הגשר התנדנד, והגלים, הנחבּטים בּרעש אל הקוֹרוֹת וּמתרסקים אל החבלים ועל העגָנים, שטפוּ את הקרשים. מעֵבר מימין המה והשחיר הים העוֹין מתּוֹך ערפליו. כּשהוּא מַגדיר עצמוֹ בּקו אן- קץ, ישר וּמשחיר, מן האוֹפק זרוּע הכּוֹכבים, המגיה בּנוֹגה בּהיר-אפוֹר; אי שם בּמרחקים נצנצוּ האוֹרוֹת של צי האוֹיב; מעֵבר משׂמאל השחיר הגוֹלם הכּהה של אניה שלנוּ ונשמעה הטחת הגלים אל גדוֹתיה; נראתה אנית קיטוֹר שהפליגה בּרעש וּבמהירוּת מאצל התּחוּם הצפוֹני. אש הפּצצה,שנתפּקעה בּקרבת האניה, האירה לרגע את הערימוֹת הגבוֹהוֹת של שׂקי העפר שעל הסיפּוּן, את דמוּיוֹתיהם של שני אנשים הניצבים למעלה, ואת הקצף הלבן וּרסיסי הגלים הירקרקים המתנפּצים אל האניה. על שׂפת הגשר ישב בּן-אדם, רק כּוּתּנתוֹ לעוֹרוֹ והוּא משלשל רגליו לתוֹך המים והוֹלך וחוֹטב בּגשר-הסירוֹת. לפניהם על פּני תּחוּמה של סבסטוֹפּוֹל, נשׂאוּ ועברוּ אוֹתם האוֹרוֹת שמקוֹדם, ונשמעוּ פּעם בּפעם בּיתר עוֹז הקוֹלוֹת הנוֹראים. גל, שפּרץ ועלה מן הים, שטף את הצד הימני של הגשר, והרטיב את רגלי ווֹלוֹדיה; זוּג חיילים עברוּ על פּניו, כּשרגליהם משקשקוֹת בּמים. משהוּ מלוּוה נפץ האיר פּתאוֹם את הקצה הקדמי של הגשר, את העגלה הנוֹסעת על פּניו, ואת האיש הרוֹכב על סוּס, ושברי פּצצה ניתּכוּ אל המים, התּיזם רסיסים בּקוֹל שריקה.

– אַ, מיכאילוֹ סאֶמיוֹניטש! – סח הרוֹכב, בּעצרוֹ בּסוּסוֹ כּנגד קוֹזלאֶצוֹב הקשיש, – וכי הגיע שוּב לידי החלָמה שלימה?

– עיניו הרוֹאוֹת. לאן פּניו מוּעדוֹת?

– אל התּחוּם הצפוֹני, להביא תּרמילי-כּדוּרים; הרי אני ממלא היוֹם את מקוֹמוֹ של שליש הגדוּד… מצפּים אנחנוּ כּל שעה להסתֹּערוּת, וּבילקוּטי החיילים אין כּדי חמש-עשׂרה תּרמילי-כּדוּרים… סדר נאה!

– והיכן מארצוֹב?

– רגל נתרסקה לוֹ אתמוֹל… בּעיר, כּשהיה ישן בּחדרוֹ… אפשר עוֹד ימצא אוֹתוֹ.

– הנכוֹן הדבר שהגדוּד הוּא בּחמישית?

– כּן, בּמקוֹם אנשי הגדוּד… יכּנס אל התּחנה לקבּלת פּצוּעים; שם ימצא כּמה מאנשינוּ – הללוּ ילווּהוּ.

– יגיד נא, וכי הדירה שלי שבּרחוֹב הים היא עדיין שלימה?

– מה הוּא סח, ידידי! זוֹ כּבר מזמן נחרבה על ידי פּצצוֹת. הוּא לא יכּיר שוּב את סבסטוֹפּוֹל; מן הנשים לא נשארה אף נפש חיה, אין מסבאות, אין נגינה; אתמוֹל יצא מן העיר המכוֹן האחרוֹן מסוּג זה. עכשיו נשׂתּררה כּאן עצבוּת יתירה… שלוֹם!

והקצין נסע הלאה בּדהרה.

אימה גדוֹלה נשתּלטה פּתאוֹם על ווֹלוֹדיה; מדמה היה בּלי-הרף כּי עוֹד מעט יעבוֹר כּדוּר אוֹ שבר כּדוּר וּפגע בּעצם ראשוֹ. אוֹפל טחוּב זה, כּל הקוֹלוֹת האלה, וּביחוּד השקשוּק הרוֹטן של הגלים – כּל זה כּאילוּ סח אליו שלא יוֹסיף ללכת הלאה, כּי לא תּמצאנוּ פּה טוֹבה, ורגלוֹ לא תּשוּב עוֹד לדרוֹך על האדמה מעֵבר המפרץ ההוּא, כּי ישוּב בּוֹ בּרגע על עקבוֹתיו ויִמלט לאחד המקוֹמוֹת, הרחק מן המקוֹם הנוֹרא הזה של המות. “אבל אוּלי כּבר אֵיחרתי את המוֹעד וגוֹרלי כּבר נחרץ”, הרהר בּלבּוֹ מתּוֹך חַלחלה, חלחלה שנגרמה בּמקצת על ידי רעיוֹן זה וּבמקצת על ידי המים שחדרוּ אל מַגפיו והרטיבוּ את רגליו.

ווֹלוֹדיה נאנח אנחה עמוּקה ונפנה קצת הצדה מאצל אחיו.

“אלי! האוּמנם אֵהרג, דוקא אנכי אהרג? אלי, רחם עלי!” אמר בּלחש והצטלב.

– בוֹאוּ נלך, ווֹלוֹדיה! אמר האח הקשיש, לאחר שהעגלה עלתה על הגשר.

– הראית את הפּצצה?

על הגשר נפגשוּ האחים בּעגלוֹת שהוֹבילוּ פּצוּעים והרוּגים, וּבעגלה אחת טעוּנה רהיטים שהיתה נהוּגה בּידי אשה, וּבצד ההוּא לא עיכּב בּהם שוּם איש.

האחים צעדוּ בּדממה כּשהם מכוונים את דרכּם מתּוֹך חוּש טבעי לצד הקיר של סוֹללת התּוֹתחים הניקוֹלאיֶבית, והקשיבוּ אל קוֹלוֹת הפּצצוֹת, שכּאן כּבר נתפּקעוּ מעל לראשיהם, ואל המיתם של שברי הפּצצוֹת הניתּכים ממרוֹם, והגיעוּ לבסוֹף לאוֹתוֹ מקוֹם בּסוֹללה ששם קבוּע האיקוֹנין. כּאן נוֹדע להם, כּי סוֹללת התּוֹתחים הקלה מספּר 5, שבּה נקבּע לווֹלוֹדיה שירוּת, חוֹנה בּרציף האניוֹת, הם החליטוּ, על אף הסכּנה, ללכת יחד לשם לינה אל מקוֹם השירוּת של האח הקשיש בּמצוּדה מספּר 5, וללכת משם מחר אל הסוֹללה. וּמשפּנוּ ונכנסוּ אל המסדרוֹן והיוּ צוֹעדים ועוֹברים על פּני רגליהם של החיילים הישנים, שהיוּ שכוּבים לכל ארכּוֹ של קיר הסוֹללה – הגיעוּ לבסוֹף אל התּחנה לקבּלת פּצוּעים.


XI

משנכנסוּ לחדר הראשוֹן המלא יצוּעים, ששכבוּ עליהם פּצוּעים, הספוּג ריח נתעב-איוֹם של בּית-חוֹלים – נפגשוּ בשתּי אחיוֹת רחמניוֹת שיצאוּ לקראתם.

האחת, אשה כּבת חמישים, שעיניה שחוֹרוֹת וּבפניה הבּעה חמוּרה, נשׂאה תּחבּוֹשוֹת ומוּכין וסחה דברי-פּקוּדה לעלם צעיר, חוֹבש, שהלך אחריה; האחרת, נערה נאה בּיוֹתר כּבת עשׂרים, שפּניה בּהירי -השׂערוֹת היוּ חיורים-ענוּגים והציצוּ מתּחת לצניף הלבן בּמין הבּעה מיוּחדת של חוֹסר-יֶשע נחמד, הלכה לצד חברתּה הקשישה, משהיא משפּילה עינים וטוֹמנת את כּפּוֹת ידיה בּכיסי הסינר, ודוֹמה היה כּאילוּ היא פּוֹחדת להתרחק מאצל זוֹ.

קוֹזלאֶצוֹב פּנה אליהן בּשאלה, אם לא ידוּע להן היכן מארצוֹב, מי שנקטעה לוֹ אתמוֹל רגל.

– הריהוּ, כּמדוּמני, מן הגדוּד הפ….? – שאלה הקשישה. וכי אדוֹני הוּא קרוֹבוֹ של זה?

– לא, חבֶר.

– תּוֹליך נא אוֹתם, – אמרה אל הצעירה בּצרפתּית, – הנה לצד זה, – והיא עצמה ניגשה בּלוית החוֹבש אל אחד הפּצוּעים.

– בּוֹא ונלך… למה אתּה מתמהמה! – אמר קוֹזלאֶצוֹב לווֹלוֹדיה, זה שעמד והסתּכּל בּפּצוּעים כּשגבּוֹתיו מתוּחוֹת ועל פּניו הבּעה של צער, כּאילוּ אין בּכוֹחוֹ לסלק את עיניו מן המחזה. –בּוֹא ונלך.

ווֹלוֹדיה הפנה והלך אחרי אחיו, אבל הוֹסיף להפנוֹת את ראשוֹ אחוֹרנית, שהוּא ממלמל בּלי-דעת:

– הה, אל אלוֹהים! הה, אל אלוֹהים!

– נראה שהוּא לא מזמן כּאן? – שאלה האחוֹת את קוֹזלאֶצוֹב, בּרמזה על ווּלוֹדיה שהלך אחריה דרך המסדרוֹן והיה פּוֹלט אנחוֹת וגניחוֹת.

– רק זה עכשיו הגיע לכאן.

האחוֹת הנאה נסתכּלה בּווֹלוֹדיה ונתנה פּתאוֹם את קוֹלה בּבכי, “אל אלוֹהים! אל אלוֹהים! מתי יבוֹא קץ לדבר?” אמרה בּקוֹל ספוּג יאוּש. הם נכנסוּ למחלקת הקצינים. מארצוֹב שכב פּרקדן, כּשזרוֹעוֹתיו המגוּידוֹת, החשׂוּפוֹת עד המרפּק, שלוּבוֹת לוֹ מתּחת לראשוֹ, ועל פּניו הצהוּבים הבּעה של אדם שהידק את שיניו שלא לזעוֹק מתּוֹך כּאב. הרגל השלמה, הנתוּנה בּגרב, נשתּרבּבה מתּחת לשׂמיכה, ונראה היה איך שהוּא הוֹליך את אצבּעוֹתיה מתּוֹך תּנוּעת עוית.

– מה עמוֹ, מה שלוֹמוֹ? – שאלה האחוֹת, כּשהרימה בּאצבּעוֹתיה הדקוֹת והענוּגוֹת,שעל אחת מהן ראה ווֹלוֹדיה טבּעת זהב, את ראשוֹ של הפּצוּע, הקרח בּמקצת, והתקינה לוֹ את הכּר, – הנה בּאוּ אליו חברים.

– יש כּאב, כּמוּבן, – אמר מתּוֹך רוֹגז. – תניח מזה! כּך נוֹח לי. – האצבּעוֹת שבּתוֹך הגרב התחילוּ נעוֹת בּיתר מהירוּת. – שלוֹם! מה שמוֹ? יסלח נא, – סח כּלפּי קוֹזלאֶצוֹב, – אַ, כּך! סליחה וּמחילה! כּאן שוֹכחים את הכּל, –אמר לאחר שקוֹזלאֶצוֹב הגיד את שם משפּחתּוֹ.

– הן התגוֹררנוּ שנינוּ בּדירה אחת, – חזר ואמר, ללא הבּעה של קוֹרת-רוּח, בּהבּיטוֹ אל ווֹלוֹדיה בּעינים שוֹאלוֹת.

– זהוּ אחי, הוּא הגיע היוֹם מפּטרבּוּרג.

– הם! ואני הנה הגעתּי לקצה מעלת שירוּתי, – אמר מתּוֹך הקמטת פּנים. – הה, כּמה גדוֹל הכּאב!… הלוַאי וימהר לבוֹא הקץ.

הוּא משך בּרגלוֹ, הוֹסיף לנענע את אצבּעוֹתיה בּמהירוּת יתירה וכיסה בּידיו על פּניו.

– נניח לוֹ עכשיו, – אמרה האחוֹת בּלחישה וּמתוֹך דמעוֹת: – הרי מצבוֹ אנוּש.

עוֹד בּשעה שהיוּ בּתּחוּם הצפוֹני החליטוּ האחים כּי ילכוּ יחד אל המצוּדה מספּר 5; ואוּלם משיצאוּ מתּחוּם הסוֹללה הניקוֹלאיֶבית הגיעוּ כּאילוּ לידי החלטה, שלא להסתּכּן בּסכּנת חינם ושכּל אחד ילך בּיחידוּת לדרכּוֹ.

– ואוּלם כּיצד תּמצא את הדרך ווֹלוֹדיה? – אמר הקשיש. – בּרם, ניקוֹלאיֶב ילווה אוֹתך אל רציף האניוֹת, ואני אלך לבדי וּמחר אבוֹא אליך.

לא נאמר עוֹד דבר בּין האחים בּשעת פּרידה אחרוֹנה זוֹ.


XII

התּוֹתחים רעמוּ בּאוֹתוֹ עוֹז כּמקוֹדם, אך הרחוֹב היאָקאטאֶריני, שווֹלוֹדיה אחז בּוֹ את דרכּוֹ בּלוית ניקוֹלאיֶב השוֹתק, ההוֹלך אחריו, היה ריק ודוֹמם. ווֹלוֹדיה ראה בּאפלה רק את הרחוֹב ואת הקירוֹת הלבנים של הבּתּים הגדוֹלים, שרבּים מהם היוּ הרוּסים, ואת מדרכת האבן שהם צעדוּ על פּניה; מזמן לזמן נתקל בּחיילים וּבקצינים. משעבר, בּצד הרחוֹב השׂמאלי, על פּני הבּנין של מפקדת הצי – ראה, לאוֹרה של איזוֹ אש בּהירה הבּוֹערת מעֵבר לקיר, את עצי השיטה הנטוּעים לאוֹרך המדרכה וּתמוּכים בּסמוֹכוֹת ירוּקוֹת, ואת העלים העלוּבים והמאוּבּקים של העצים האלה. אזנוֹ קלטה בּבהירות גמוּרה את צעדיו הוּא ואת צעדי ניקוֹלאיֶב הנוֹשם בּכבדוּת. הוּא לא חשב שוּם מחשבוֹת. האחוֹת הרחמניה יפת הפּנים, רגלוֹ של מארצוֹב אשר אצבּעוֹתיה זעוּ בּתוֹך הגרב, העלטה, הפּצצוֹת, וכל מיני מראוֹת מות – חלפוּ ועברוּ בּדמיוֹנוֹ כּדמוּיוֹת עמוּמוֹת. נפשוֹ כּוּלה, הצעירה והעֵרה לרשמים, התכּווצה וכאבה בּכאב סתוּם על היוֹתוֹ בּוֹדד ומוּפקר לאדישוּת בּשעת הסכּנה. “הרוֹג יהרגוּני, אסבּוֹל מכאוֹבים ויסוּרים, ואיש לא יזיל דמעה!” ואת כּל זה מצא תּחת חיי הגבוּרה ההם, חיי עוֹז המעוֹררים השתּתּפוּת, אשר ראה בּחלוֹמוֹתיו הנאים. הפּצצוֹת המתפּקעוֹת והשוֹרקוֹת הלכוּ וקרבוּ יוֹתר ויוֹתר, ניקוֹלאיֶב פּלט גניחוֹת בּתכיפוּת יתירה, בּלי להפסיק את שתיקתוֹ. משעבר על פּני הגשר, המוֹביל אל רציף האניוֹת ראה משהוּ משמיע שריקה שצנח בּטיסה אל המפרץ, האיר לרגע בּאוֹר אדמדם את הגלים הסגוּלים, נעלם, וחזר ועלה בּן-רגע, כּשהוּא מצליף רסיסים על סביבוֹ.

– שוּר, זוֹ לא נחנקה שם! – סח ניקוֹלאיֶב בּקוֹל צרוּד.

– כּן, – ענה הוּא בּלי-משׂים בּקוֹל דק וּמצפצף, שהתמיה אוֹתוֹ עצמוֹ.

נפגשוּ להם אלוּנקוֹת עם פּצוּעים, ושוּב קרוֹנוֹת צבא טעוּנים שׂקי עפר; על פּני רציף האניוֹת נפגש להם איזה גדוּד; עברוּ על פּניהם רצים רוֹכבים על סוּסים. אחד מאלה היה קצין בּלוית קוֹזאק. הלז נסע בּדהרה, אך משהבחין בּווֹלוֹדיה – עצר בּסוּס בּקרבתוֹ, הציץ בּפניו, והסַב את עיניו ונסע הלאה, בּהצליפוֹ בּפּרגוֹל על סוּסוֹ. “בּוֹדד אנכי, בּוֹדד; אין איש דוֹאג לדעת אם אני קיים אוֹ לא קיים”, הרהר הנער המסכּן מתּוֹך אימה, והוּא רצה ממש לתת את קוֹלוֹ בּבכי.

לאחר שעלה בּמעלה ההר, לאוֹרך של איזה קיר גבוֹה ולבן, נכנס לרחוֹב שכּוּלוֹ בּתים קטנים הרוּסים, שהוּארוּ בּלי-הרף בּאוֹר הפּצצוֹת. נתקלה בּוֹ אשה שיכּוֹרה וּפרוּעה, שיצאה מתּוֹך פּשפּש בּלוית מלח.

– זה הדבר, אילוּ היה הלז בּן-אדם בּעל אצילוּת, – מלמלה האשה, – פרדוֹן, מעלתוֹ הקצין!

לבּוֹ של הנער המסכּן המה יוֹתר ויוֹתר מכּאב מוֹצץ; בּתכיפוּת הוֹלכת ורבּה נדלקוּ הזיזים על פּני האוֹפק השחוֹר, והפּצצוֹת נתפּקעוּ ושרקוּ בּקרבתוֹ. ניקוֹלאיֶב נאנח אנחה כּבדה וּפתח פּתאוֹם בּדברים, וקוֹלוֹ, כּפי שנדמה היה לווֹלוֹדיה, כּקוֹלוֹ של מת:

–הנה נחפז היה כּל הזמן לנסוֹע ולצאת מן הפּלך. הבה נסע! הבה נסע! אכן כּדאי היה להחָפז וּלמהר לכאן! הרי כּך עוֹשׂים האדוֹנים הפּיקחים: משהם נפגעים בּפצע קל שבּקלים – הם שוֹהים ויוֹשבים בּבית-החוֹלים, ויפה הם עוֹשׂים, אין חכמה גדוֹלה מזוֹ.

– ולמה לא, הרי אחי שוּב בּריא לגמרי, – ענה ווֹלוֹדיה, משהוּא משתעשע בּתקוה כּי דברי השׂיחה יפיגוּ, לפחוֹת, בּמקצת את הרגש הקשה האוֹפף אוֹתוֹ.

– בּריא! כּיצד אפשר שיהיה בּריא אם הוּא תּמיד חוֹלה! גם הבּריאים בּאמת, אם הם מן הפּיקחים, הריהם שוֹהים בּבית-חוֹלים בּשעה שכּזוֹ, וכי מה השׂמחה כּאן? יד נקטעת, אוֹ רגל נקטעת – זהוּ מה שיש כּאן! ותעיף עין – והא לך פּוּרענוּת! איזוֹ אימה אפילוּ כּאן בּעיר, שלא לדבּר כּלל על המצוּדה. משאתּה מהלך – הרי אתּה חוֹזר ואוֹמר תּפילה אחרי תּפילה. הריהי, חיה רעה זוֹ, ועל אזניך ממש היא נוֹהמת! – הוֹסיף ואמר, משנתן את דעתּוֹ על שבר פּצצה שחלף בּשריקה בּקרבת מקוֹם, – הנה עכשיו, – פּתח שוּב ניקוֹלאיֶב בּדברים: – אמר לי שאלוה את מעלתוֹ. הנוֹהג שלנוּ ידוּע: ציווּ לך דבר – עשׂה כּמצוָה. והרי העגלה נעזבה לידי חייל מחיילים, והצרוֹר פּתוּח… משלחים אוֹתך שתּלך, ואם יאבד משהוּ מן הרכוּש – ניקוֹלאיֶב יהא נתבּע על האבידה.

לאחר שעברוּ עוֹד כּמה צעדים – יצאוּ על פּני כּכר. ניקוֹלאיֶב שתק וּפלט אנחוֹת.

– הנה הארטילריה שלכם עוֹמדת, מעלתוֹ! – סח פּתאוֹם ניקוֹלאיֶב. – ישאל אצל הזקיף: הלז יראה לוֹ את המקוֹם.

עוֹד צעדים מספּר עבר ווֹלוֹדיה – ולא הוֹסיף עוֹד לשמוֹע מאחריו את קוֹל אנחוֹתיו של ניקוֹלאיֶב.

הוּא חש את עצמוֹ פּתאוֹם בּבדידוּת גמוּרה ומוּחלטת. רגש בּדידוּת זה, שנגזר עליו בּשעת הסכּנה, לנוֹכח פּני המות – כּפי שהוּא חשב – העיק על לבֹּו כּאבן כּבדה וקרה. הוּא כּבש את צעדיו בּאמצע הכּכּר, הבּיט סביבוֹ אם אין איש רוֹאה אוֹתוֹ, וטפח בּידיו על ראשוֹ, וּמלמל והרהר מתּוֹך זוָעה: “אל אלהים! האוּמנם פּחדן אנכי, פּחדן עלוּב ונתעב וחדל-אישים… האוּמנם אין בּי כּוֹח למוּת בּכבוֹד בּעד המוֹלדת, בּעד הצאר, אשר זה-לא-כּבר עוֹד אמרתי למוּת בּעדוֹ בּשׂמחה? אמנם כּן: רק יצוּר עלוּב ואוּמלל אנכי!” וּמתּוֹך רגש של יאוּש ואַכזבה כּלפּי עצמוֹ הלך ווֹלוֹדיה ושאל אצל הזקיף לביתוֹ של מפקד הסוֹללה, והלך אל הבּית ההוּא.


XIII

מעוֹנוֹ של מפקד הסוֹללה, שהראה לוֹ הזקיף, היה בּית קטן בּן שתּי קוֹמוֹת, שהכניסה אליו היתה דרך החצר. בּאחד החלוֹנוֹת, הסכוּכים בּנייר, הבהב אוֹר קלוּש של נר. השמש ישב על הסף ועישן בּמקטרתּוֹ. הוּא הלך להוֹדיע למפקד הסוֹללה את בּוֹאוּ של האוֹרח, והביא את ווֹלוֹדיה אל החדר. בּחדר, בּין שני חלוֹנוֹת וּמתּחת למַראָה שבוּרה, עמד שוּלחן ועליו תּלים של ניירוֹת רשמיים, עמדוּ כּמה כּסאוֹת וּמיטת-בּרזל רפוּדה משכּב עשׂוּי בּנקיוֹן, ושטיח קטן פּרוּשׂ ליד המיטה.

סמוּך לדלת עמד גבר יפה-תּוֹאר בּעל שׂפם מגוּדל – פאֶלדפאֶבּאֶל, – נוֹשׂא פּגיוֹנוֹ לצדוֹ ולוֹבש את מעיל המדים, שהיוּ תּלוּיים עליו צלָב ואוֹת-כּבוֹד הוּנגָרי. בּאמצע החדר התהלך הנה ושוֹב קצין-מַטה נמוֹך-קוֹמה, כּבן ארבּעים, חוֹבש תּחבּוֹשת ללחיוֹ הנפוּחה ולוֹבש מעיל מדים דק ומשוּמש.

– יש לי הכבוֹד להתיצב, מצורף אל סוֹללת התּוֹתחים הקלה מספר 5, הדגָל קוֹזלאֶצוֹב מספּר 2, – סח ווֹלוֹדיה. בּהכּנסוֹ אל החדר, את האמירה ששיננה לעצמוֹ בּעל-פה.

מפקד הסוֹללה החזיר לוֹ בּקרירוּת בּרכה, והזמינוֹ לשבת בּלי שהוֹשיט לוֹ את היד.

ווֹלוֹדיה ישב כּמהסס על כּסא ליד שוּלחן-הכּתיבה, והתחיל מגלגל בּזוּג מספּריִם שנזדמנוּ לידוֹ. מפקד הסוֹללה, ידיו שלוּבוֹת לוֹ על גבּוֹ וראשוֹ מוּרד והוּא רק מעיף מזמן לזמן את עיניו בּידים הממשמשוֹת בּמספּרים, המשיך להתהלך בּדממה על פּני החדר, ומראהוּ כּאדם המתאמץ להעלוֹת משהוּ בּזכרוֹנוֹ.

מפקד הסוֹללה היה אדם גוץ, בּעל בּשר, קרחת גדוֹלה לוֹ בּגבּחתוֹ, שׂפמוֹ עב-השער שלוּח בּקו ישר וּמכסה על הפּה, ועיניים נעימוֹת לוֹ מצבע הערמוֹן. ידיו היוּ נאוֹת, טהוֹרוֹת ורכּוֹת בּשׂר, רגליו הקטנוֹת מעוּקמוֹת בּיוֹתר והן דוֹרכוֹת בּבטחון וּמתּוֹך התהדרוּת-מה, המעידה כּי מפקד הסוֹללה אינוֹ אדם בּיישן.

– כּן הדבר, – אמר המפקד, בּכבשוֹ את צעדיו וּבעמדוֹ כּנגד הפאֶלדפאֶבּאֶל: – ממחר ואילך נצטרך להגדיל את מנתם של סוּסי-התּיבוֹת בּאיפה אחת, שהרי הללוּ נעשׂוּ אצלנוּ כּחוּשים בּיוֹתר. – מה דעתך?

– ודאי, מוּתּר להגדיל את מנתם, כּבוֹד מעלתוֹ! השׂעוֹרים נעשׂוּ עכשיו זוֹלים יוֹתר, – ענה הפאֶלדפאֶבּאֶל, משהוּא מוֹליך בּאצבּעוֹת הידים, שהחזיק אוֹתן צמוּדוֹת אל מתניו, אלא שהללוּ היוּ רגילוֹת, כּנראה, לסייע בּשעת שׂיחה. – וּפקיד האַספּקה שלנוּ פּראנצ’וּק שלח לי אתמוֹל פּיתקה מתּחנת הרכב, כּבוֹד מעלתוֹ, שראוּי לנוּ בּהחלט לקנוֹת שם שׂעוֹרים, שכּן המחיר הוּא שם בּזוֹל. – מה יוֹאיל איפוֹא לצווֹת?

– יהי כּן, יקנה: הרי יש בּידוֹ כּסף. – וּמפקד הסוֹללה התחיל שוּב מהלך על פּני החדר. – והיכן הם החפצים שלוֹ? – שאל פּתאוֹם אצל ווֹלוֹדיה, כּשעמד כּנגדוֹ.

ווֹלוֹדיה המסכּן נתוּן היה בּמידה כּזוֹ לרעיוֹן שהוּא פּחדן, שבּכל מבּט וּמבּט וּבכל מלה ראה הבּעת בוּז שלוּחה אליו כּאל פּחדן עלוּב. דוֹמה היה לוֹּ כּי מפקד הסוֹללה כּבר גילה את סוֹדוֹ וּמלגלג עליו. והוּא השיב מתּוֹך מבוּכה, כּי חפציו נמצאים בּרחוֹב הרוֹזנים, וכי אחיו הבטיח לשלוֹח לו אוֹתם מחר.

אבל מפקד הסוֹללה לא שמע את הדברים עד לסוֹפם, אלא פּנה אל הפלדפבּל ושאל:

– היכן אנוּ יכוֹלים להשכּין את הדגל?

– את הדגל? – אמר הפלדפבּל, וגרם לווֹלוֹדיה משנה מבוּכה על ידי אוֹתוֹ מבּט חטוּף שהטיל בּוֹ ושהבּיע, כביכוֹל, שאלה: “מה טיבוֹ של דגל זה, האם כּדאי להשכּין אוֹתוֹ בּאיזה מקוֹם?” – הרי למטה אפשר, כּבוֹד מעלתוֹ, אצל קפּיטן-המטה, שם יכוֹל מעלתוֹ לגוּר, – חזר ואמר לאחר שיקוּל-דעת קצר. – קפּיטן-המטה נמצא עכשיו בּמצוּדה, והמיטה שלוֹ פּנוּיה לשימוּש.

– וּבכן, היוֹאיל איפוֹא להשתּמש בּדירה זוֹ לעת עתּה? – אמר מפקד הסוֹללה. – הוּא ודאי עייף, מחר נסדר את הענין בּאוֹפן משוּבח יוֹתר.

ווֹלוֹדיה קם ממקוֹמוֹ והחוָה קידה.

– שמא ישתּה תּה? – אמר מפקד הסוֹללה בּרגע שווֹלוֹדיה כּבר התקרב אל הדלת. – אפשר להכין את המיחָם.

ווֹלוֹדיה החוָה קידה ויצא. שמשוֹ של המפקד הוֹליך אוֹתוֹ אל הקוֹמה התּחתּוֹנה והכניסוֹ אל חדר ריק וּמלוּכלך, מקוֹם שהתגוֹללוּ כּל מיני דברים ועמדה מיטת-בּרזל ללא לבנים וּשׂמיכה. על המיטה שכב וישן איזה בּן-אדם בּחוּלצה ורוּדה, מכוּסה בּמעיל מדים עבה.

ווֹלוֹדיה חשב את האיש לחייל.

– פּיוֹטר ניקוֹלאיֶביטש! – סח השמש, בּנענעוֹ את הישן בּכתפוֹ. – כּאן צריך לשכב הדגָל… זהוּ חניך הקצינים שלנוּ, – הוֹסיף ואמר בּפנוֹתוֹ אל ווֹלוֹדיה.

– הה, אל יטריח את עצמוֹ, בּבקשה! – אמר ווֹלוֹדיה; אבל חניך-הקצינים, גבר גבה-קוֹמה וּמוּצק-גוּף, צעיר וּבהיר שׂערוֹת, שפּרצוּפוֹ היה נאה אך מבּיע טיפּשוּת רבּה – קם מעל המיטה, תּלה את מעיל המדים על כּתפיו ויצא מן החדר, בּלי שהקיץ עדיין, כּנראה, יקיצה גמוּרה.

– אין דבר, – מלמל – אשכּב בּחוּץ.


XIV

שעה שווֹלוֹדיה נשאר לבדוֹ עם מחשבוֹתיו – היתה הרגשתוֹ הראשוֹנה הרגשת פּחד מפּני אוֹתוֹ מצב הפריעוּת והדכדוּך שבֹּו שרוּיה היתה נפשוֹ. בּרצוֹנוֹ היה לשקוֹע בּשינה ולשכּוֹח את כּל מה שמסביב לוֹ, וּביחוּד – את עצמוֹ. הוּא כּיבּה את הנר, שכב על המיטה, וּבמעיל המדים שפּשט מעל עצמוֹ התכּסה עד למעלה מראשוֹ, כּדי להפּטר מאימת האפלה, אימה זוֹ שהיה לקוּי בּה מימי ילדוּתוֹ. אך פּתאוֹם נטפּל אליו הרעיוֹן, כּי תּפּוֹל פּצצה ותבקע את הגג ותהרוֹג אוֹתוֹ. הוּא דרך את אזנוֹ לשמוֹע: מעל לראשוֹ ממש נשמעה דפיקת צעדיו של מפקד הסוֹללה.

“בּרם, אם גם תּפּוֹל פּצצה, – הרהר בּלב, – הרי תּהרוֹג קוֹדם את אלה שבּקוֹמה העליוֹנה, ואחר כּך אוֹתי; לפחוֹת, לא אוֹתי בּלבד תּהרוֹג”. רעיוֹן זה הרגיע אוֹתוֹ בּמקצת; הוּא התחיל לשקוֹע בּתנוּמה. “וּמה יהיה אם הצרפתּים ילכּדוּ בּלילה את סבסטוֹפּוֹל ויתפּרצוּ לכאן? בּמה אגן על נפשי?” הוּא קם מעל המיטה והתהלך איזה זמן על פּני החדר. הפּחד מפּני הסכּנה הממשית הכריע את הפּחד הסתוּם שמפּני האפלה. מלבד האוּכּף והמיחם לא נמצא בּחדר שוּם דבר מוּצַק. “אני מנוּוָל, פּחדן, פּחדן נתעב!” – תּפסוֹ פּתאוֹם הרהוּר, ושוּב חזר אליו אוֹתוֹ רגש קשה של בּוּז, ואפילוּ רגש של בּחילה כּלפי עצמוֹ. הוּא חזר ושכב והשתּדל למנוֹע את עצמוֹ מכּל מחשבה. והנה התעוֹררוּ וקמוּ בּלי-משׂים בּדמיוֹנוֹ רשמי היוֹם, עם קוֹלוֹת הרעש הבּלתּי-פּוֹסקים שהרעידוּ את הזגוּגיוֹת בּחלוֹן היחידי שבּחדר, והעלוּ שוּב את זכר הסכּנה: פּעמים דמדמוּ לפניו בּהזיוֹתיו פּצוּעים ודם, פּעמים פּצצוֹת וּרסיסי פּצצוֹת החוֹדרים בּטיסה לתּוֹך החדר, יש שנראתה לוֹ האחוֹת הרחמניה טוֹבת המראה כּשהיא חוֹבשת לוֹ תחבּוֹשת בּשעה שהוּא הוֹלך למוּת, וּממררת בּבכי על פּניו, ויש שראה את אמוֹ המלוָה אוֹתוֹ בּעיר המחוֹז ומתפּללת בּחוֹם לבּה וּמתּוֹך דמעוֹת לפני האיקוֹנין עוֹשׂה הנפלאוֹת, – ושוּב נראתה השינה כּדבר מן הנמנעוֹת. וּפתאוֹם עלתה בּבהירוּת בּמוֹחוֹ המחשבה על דבר אלוֹהים הכּל-יכוֹל והמיטיב, אשר בּידוֹ לעשׂוֹת הכּל ולשמוֹע כּל תּפילה. הוּא כּרע על בּרכיו, הצטלב ושילב את ידיו, בּאוֹתוֹ אוֹפן שלימדוּהוּ עוֹד בּילדוּתוֹ לערוֹך תּפילה. תּנוּעה זוֹ השיבה אוֹתוֹ פּתאוֹם אל החדוָה הנשכּחה אשר מימי העבר.

“אם נחוּץ הדבר שאמוּת, אם נחוּץ הדבר שאחדל מהיוֹת, עשׂה כּן, אלוֹהים, – הרהר בּלבּוֹ, – מהר ועשׂה כּן; אבל אם נחוּצה גבוּרה, אם נחוּץ עוֹז רוּח, הסגוּלוֹת החסרוֹת לי, אֱצוֹל את אלה לי, גָאלני מן הבּוּשה ומן הכּלימה אשר לא אוּכל לשׂאת אוֹתן. אך למדני מה המעשׂה אשר אעשׂה למלא את רצוֹנך”.

נפש הילד, הנפחדת והמוּגבּלת, הגיעה פּתאוֹם לידי בּגרוּת, נזכּכה וראתה אָפקי אוֹר נרחבים. ועוֹד דברים רבּים הרגיש וחשב בּהיוֹת עליו הרגש הזה. הוּא נרדם עד-מהרה תּרדמה שקטה ושאננה, לקוֹלוֹת הנפץ ההוֹלכים ונמשכים וּלרעמי התּוֹתחים ורעד הזגוּגיוֹת.

אֵל שדי! רק אתּה לבדך שמעתּ וידעתּ את התּחינוֹת הפּשוּטוֹת, אך הלוֹהטוֹת והנוֹאשוֹת, מתּוֹך אי-ידיעה ונוֹחם סתוּם, הבּקשוֹת על רפאוּת הגוּף והאָרת הנפש שעלוּ אליך ממקוֹם-הקטן האיוֹם הזה, מן הגנראל שרגע לפני זה חשב על ארוּחת הבּוֹקר ועל צלָב-גיאוֹרגי ואשר אחָזהוּ פּחד בּהרגישוֹ את קרבתך, עד לחייל חדל-כּוֹח ורעב ומוּכּה כּינים, המתגוֹלל על הרצפה החשׂוּפה של סוֹללת התּוֹתחים הניקוֹלאיֶבית והוּא מתחנן אליך אשר תּתּן לוֹ שם את הגמוּל על כּל יסוּריו, את הגמוּל אשר יצפּה לוֹ בּדעה סתוּמה. אמנם כּן, אתּה לא עייפתּ משמוֹע את תּחינוֹת בּניך, וּבאשר הם שלחת להם ממרוֹמים את מלאך הנחמה, לתת בּנפשם את הסַבלנוּת, את רגש החוֹבה ואת נחת-התּּקוה.


XV

קוֹזאֶלצוֹב הקשיש נפגש בּרחוֹב בּחייל מן הגדוּד שלוֹ, והלך בּלויתוֹ אל המצוּדה מספּר 5.

– ילך ליד הקיר, מעלתוֹ! – אמר החייל.

– וּמדוּע?

– יש סכּנה, מעלתוֹ: הנה זוֹ – שוּב חוֹלפת על גבּינוּ, – סח החייל, בּהטוֹתוֹ אוֹזן לקוֹל הכּדוּר שנחבּט אל פּני הדרך היבשה אשר מעֵבר הרחוֹב האחר.

שוּב היוּ אוּתם הרחוֹבוֹת שהיוּ בּאביב, שוּב אוֹתן האוֹרוֹת והקוֹלוֹת והאנקוֹת, והפּגישוֹת עם פּצוּעים, שנעשׂוּ אפילוּ תּכוּפוֹת יוֹתר, ואוֹתן סוֹללוֹת התּוֹתחים וקירוֹת המגן וחפירוֹת ההגנה – הכּל כּמוֹ שהיה בּאביב, בּזמן שהוּתוֹ בסבסטוֹפּוֹל; אבל עכשיו היתה משוּם מה לכל זה צוּרה מעציבה יוֹתר ועזה יוֹתר; מרוּבוֹת יוֹתר הפּרצוֹת בּבתים, כבר אין כּל אוֹרוֹת בּחלוֹנוֹת, מלבד אשר בּבית קוֹשצ’ין (בּית-החולים), אין רוֹאים אף אשה אחת, על הדברים אינה נסוּכה עוֹד כּמקוֹדם הבּעה של רגילת וחוֹסר דאגה, הללוּ מפיקים ציפיה קשה ועייפוּת.

אך הנה כּבר חפירת ההגנה האחרוֹנה, הנה בּא גם קוֹלוֹ של בּן-חיילים מן הגדוּד הפּ…, שהכּיר את מפקד הגוֹנדה שלוֹ משלעבַר, הנה גם הבּטליוֹן השלישי עוֹמד בּחשיכה, לחוּץ אל הקיר, כּשהיריוֹת מטילוֹת עליו פּעם אוֹר, והוּא משמיע על עצמוֹ בּחילוּפי דברים כּבוּשים ושקשוּק רוֹבים.

– היכן מפקד הגדוּד? – שאל קוֹזאֶלצוֹב.

– בּמקלט המגן, אצל קציני הצי, מעלתוֹ! – ענה החייל המוּכן-לשירוּת. – יוֹאיל נא לבוֹא, ואני אלווהוּ.

מחפירה לחפירה הוֹליך החייל את קוֹזאֶלצוֹב וּהביאָהוּ עד לתּעלה שבּתּוֹך חפירת-הגנה. בּתּעלה ישב מלח ועישן בּמקטרתּוֹ; מאחריו נראתה דלת שאוֹר נצנץ בּעד חרכיה.

– המוּתּר להכּנס?

– מיד אוֹדיע על בּוֹאוֹ.

מעבר לדלת דיבּרוּ שני קוֹלוֹת.

– אם פּרוּסיה תּוֹסיף לעמוֹד בּניטרליוּת שלה, – סח קוֹל אחד, – הרי גם אוֹסטריה תּעשה כּן.

– מה ענין אוֹסטריה, – סח הקוֹל האחר, – הרע ארצוֹת הסלאוים… נוּ, הביאה את האיש.

קוֹזלאֶצוֹב לא היה אף פּעם בּמקלט-מגן זה. הוּא נפתּע למראה היִפּוּי של המקוֹם. הרצפּה היתה מעשׂה פּארקאֶט, פּרגוֹדים גדרוּ על הדלת, שתי מיטוֹת עמדוּ ליד הקירוֹת, בּקרן-זוית עמד איקוֹנין גדוֹל של האם הקדוֹשה בּמשבּצת זהב וּלפניו דלקה עששית ורוּדה. על אחת המיטוֹת ישן קצין של הצי כּשהוּא לבוּש כּל בּגדיו, ועל האחרת, ליד השוּלחן שעמדוּ עליו שני בּקבוּקי יין מוּרקים בּמקצת, ישבוּ המשׂוֹחחים – מפקד הגדוּד החדש והשליש. ואף על פּי שקוֹזאֶלצוֹב לא היה כּלל מן הפּחדנים ולא חָטא בּשוּם דבר לא לממשלה ולא למפקד הגדוּד, בּכל זאת אחָזתהוּ רעדה משראה את מפקד הגדוּד, מי שהיה חברוֹ לפני זמן לא רב: עד כּדי כּך הגדיל זה גאוָה כשקם ושמע מפּי קוֹזאֶלצוֹב את הוֹדעתוֹ. ונוֹסף עליו גם השליש, השוֹהה בּאוֹתוֹ מעמד, שגרם מבוּכה בּסבר ישיבתוֹ וּבמבּטוֹ, שכּאילוּ אמרוּ: “אין אני אלא ידידוֹ של מפקד הגדוּד שלוֹ, ואין לי רשוּת ורצוֹן לתּבּוֹע ממנוּ איזוֹ הבעת כּבוֹד שהיא”. – “משוּנה הדבר, – הרהר קוֹזאֶלצוֹב בּהסתּכּלוֹ בּמפקד הגדוּד שלוֹ, – זה רק שבעה שבוּעוֹת שנמסר לידוֹ הגדוּד, וכמה בּוֹלט שלטוֹנוֹ בּבחינת שׂר-גדוּד, בּכל מה שמסביב לוֹ וּבלבוּשוֹ וּבסבר עמידתוֹ וּבמבטוֹ, – שלטוֹן המיוּסד בּעיקר לא על רוֹב שנים ועל משך השירוּת ועל הערך של הכּוֹשר הצבאי, אלא על העוֹשר (של מפקד הגדוּד)”. “וכי רחוֹקים הימים, – חשב קוֹצזאֶלצוֹב, – שאוֹתוֹ בּטרישצ’אֶב עצמוֹ היה שוּתּף לכל הילוּלָא שלנוּ, לא החליף בּמשך שבוּעוֹת את כּתוֹנת הבּד הפּשוּטה שלבשׂרוֹ, והיה מפטם את עצמוֹ תמיד בּבשׂר שוֹר קצוּץ וּבלביבוֹת ממוּלאוֹת, בּלי הזמין אחרים לסעוּדה זוֹ? ועכשיו – כּוּתוֹנת הוֹלנדית מציצה מתּחת למעיל רחב השרווּליִם, מעשׂה אריג עבה; בּיד סיגָריה בּת עשׂרה רוּבּלים, על השוּלחן יין-לָפיט שמחירוֹ ששה רוּבלים, – כּל זה קנוּי בּמחירים מוּפלגים על ידי סוֹכן הצבא שבּסימפֶרוֹפוֹל, – וּבעיניו זוֹ ההבּעה הקרה של מתיחשׂ על עשרוֹ, הרוֹמזת ואוֹמרת: אמנם אני חבר לך, הוֹאיל ואני שׂר-גדוּד מן האַסכּוֹלָה החדשה. אבל לא תסיח את דעתּך מן הדבר שאתּה משׂכּורתּך לשליש אינה עוֹלה אלא 60 רוּבּל, ואני עשׂרוֹת אלפים מצוּיוֹת בּידי, והיֵה בּטוּח כּי ידוֹע ידעתּי כּי את חצי חייך היית מוּכן וּמזוּמן לתת רק למען היוֹת בּמקוֹמי”.

– הרבּה זמן נמשך הריפּוּי שלוֹ, – אמר שׂר-הגדוּד לקוֹזאֶלצוֹב, בּסקרוֹ אוֹתוֹ בּמבּט קר.

– חוֹלה הייתי, אדוֹני שׂר-הגדוּד! עד עכשיו לא נגלד עוֹד הפּצע כּראוּי.

– הרי ששיבתוֹ היתה לחינם, – אמר שׂר-הגדוּד בּהבּיטוֹ בּאי-אמוּן בּדמוּתוֹ המוּצקה של הקצין. – ועל כּל פּנים, הוּא מסוּגל למלא את השירוּת?

– ודאי שאני מסוּגל.

– אני שׂמח לשמוֹע זאת מפּיו. יוֹאיל איפוֹא לקבל תּחת פּקוּדתוֹ את הגוֹנדה התּשיעית – הגוֹנדה שלוֹ משלעבר; עוֹד מעט יקבל את הפּקוּדה.

– לפקוּדתוֹ, אדוֹני שׂר-הגדוּד.

– יטריח נא את עצמוֹ, לעת שילך, לשלוֹח אלי את השליש של הגדוּד, – סיים שׂר-הגדוּד את דבריו, ואגב קידה קלה רמז לאוֹרח, כּי הראָיוֹן נשלם..

כּשיצא קוֹזאֶלצוֹב ממקלט המגן, הפליט כּמה פּעמים מגרוֹנוֹ המיה עמוּמה וּמשך בּכתפיו, כּאילוּ משהוּ הכאיב לוֹ אוֹ גרם לוֹ מבוּכה אוֹ התמרמרוּת, והתמרמרוּת זוֹ מוּסַבּה היתה לא כּלפּי שׂר-הגדוּד (לא היתה סיבּה לכך), אלא כּלפּי עצמוֹ. דוֹמה היה כּאילוּ התרעם על כּל מה שמסביב לוֹ, המשמעת וכל הכּרוּך בּה, – הציוּת וּשאר היחסים הקבוּעים על פּי החוֹק – נעימה היא כּל זמן שהיא מיוּסדת לא בּלבד על ההוֹדאה ההדדית בּהכרחיוּתה, אלא גם על הכּרת הנשמע בּיתרוֹן מעלתוֹ של המפקד בּנסיוֹן, בּכוֹשר צבאי, ואפילוּ בּשלמוּת המוּסרית; ואוּלם בּזמן שהמשמעת, כּפי שיֶארע אצלנוּ בּמקרים רבּים, מיוּסדת על מקריוּת אוֹ על עֶקרוֹן הכּסף, הריהי מתגלגלת תּמיד מצד אחד בּחשיבוּת מדוּמה, וּמצד שני – בּקנאה מסוּתרת וּבהתמרמרוּת, וסוֹפה שהיא נעשׂית לא גוֹרם מוֹעיל לאיחוּד ההמוֹן לחטיבה אחת שלמה, אלא משפּיעה השפּעה הפוּכה לגמרי, איש שאינוֹ חש את עצמוֹ מסוּגל לעוֹרר יחס כּבוֹד בּכוֹחן של מעלוֹת רוּחניוֹת, הריהוּ חוֹשש בּאוֹפן טבעי להתקרב אל הנתוּנים תּחת ידוֹ, והוּא משתדל להרחיק מאֶצלוֹ את הבּיקוֹרת על ידי גילוּיים חיצוֹניים של חשיבוּת. והנתינים, משהם רוֹאים רק את הצד החיצוֹני הזה, המעליב אוֹתם, אינם רוֹצים להניח (ועל פּי רוֹב לא בּצדק), שיש עוֹד מלבד זה גם משהוּ אחר בּעל ערך.


XVI

קוֹזאֶלצוֹב, לפני שהלך אל חבריו הקצינים, הלך לקדם בּברכּת שלוֹם את פּני הגונדה שלוֹ ולראוֹת היכן זוֹ חוֹנה. קירוֹת המגן העשׂוּיים שׂקי עפר, צוּרוֹתיהן של חפירוֹת-ההגנה, התּוֹתחים שעבר על פּניהם, ואפילוּ שברי הפּצצוֹת שנתקל בּהם על דרכּוֹ, – כּל אלה, מוּארים בּאִשי היריוֹת, היוּ מוּכּרים לוֹ היטב; כּל אלה נחרתוּ היטב בּזכרוֹנוֹ לפני שלוֹשה חדשים, בּמשך אוֹתם השבוּעיִם שהוּא שהה בּקביעוּת בּמצוּדה זוֹ עצמה. ואם כּי זכר דברים זה היה בּוֹ משוּם אימה רבּה, הרי שרוּי היה עליו גם חן העבר, והוּא הבחין מתּוֹך קוֹרת-רוּח בּדברים וּבמקוֹמוֹת הידוּעים לוֹ, כּאילוּ נעוֹם נעמוּ לוֹ השבוּעיִם ההם. הגוּנדה נקבּעה ליד קיר המגן אשר בּדרך אל המצוּדה מספּר 6.

קוֹזאֶלצוֹב נכנס אל מקלט מגן ארוֹך, מפוּלש לגמרי מצד המבוֹא, שבּוֹ, כּפי שאָמרוּ לוֹ, חנתה הגוֹנדה התּשיעית. בּמלוֹא המקלט לא היה ממש מקוֹם פּנוּי אף כּדי דריכת רגל: כּל כּך היה זה מלא מפּה לפה חיילים. בּצד האחד דלק נר של חלב, קטן ומעוּקם, שחייל שכוּב החזיקוּ בּידוֹ והאיר בּוֹ את פּני הספר, שחייל אחר קרא מתּוֹכוֹ קריאת אוֹת-בּאוֹת. בּקרבת הנר נראוּ בּאפלוּלית הסרחוֹן של המקלט ראשים מוּרדים המקשיבים בּתאוָה לדברי הקוֹרא. זה היה ספר ללימוּד ראשית הקריאה, קוֹזאֶלצוֹב שמע דברים אלה:

­תּפילה לאחר הלימוּד: "אני מוֹדה ל-ךָ, רבּוֹן עולם…)

– היטיבוּ את הנר! – סח קוֹל אחד. – ספר משוּבּח. – אלוֹהים… הוּא… – המשיך הקוֹרא בּקריאתוֹ.

משקוֹזאֶלצוֹב שאל למקוֹמוֹ של הפּלדפבּל – נאלם הקוֹרא, החיילים זעוּ בּמקוֹמוֹתיהם, התחילוּ מכעכּעים וגוֹרפים את חטמיהם, כּהוּג לאחר שתיקה מאוּמצת; הפלדפבּל, שקם מתּוֹך הקבוּצה הסמוּכה למקוֹם הקוֹרא, עבר ודרך על רגליהם של אלה שלא ידעוּ היכן להצפּין אוֹתן, וניגש אל הקצין.

– שלוֹם לך, אחָא. וכי כּל אלה הם מן הגונדה שלנוּ?

– יבוֹרך בּשלוֹם! בּשיבה טוֹבה, מעלתוֹ! – החזיר הפלדפבּל, כּשהוּא מבּיט בּשׂמחה וּבחביבוּת אל קוֹזאֶלצוֹב. – כּיצד אצלוֹ תּיקוּן הבּריאוּת, מעלתוֹ? אבל תּוֹדה לאל. השתעממנוּ כּאן בּהעדרוֹ.

נראה היה מיד כּי קוֹזאֶלצוֹב אהוּב על אנשי הגונדה.

מירכּתי המקלט נשמעוּ קוֹלוֹת: "חזר מפקד הגונדה הקוֹדם, שהיה פּצוּע, קוֹזאֶלצוֹב, מיכאיל סמיוֹנטש (הפּוֹרוֹצ’יק), וכדוֹמה לכך; אחדים אפילוּ התקרבוּ אליו, המתוֹפף קידם את פּניו בּברכת שלוֹם.

– שלוֹם לך, אוֹבאנצ’וּק! – אמר קוֹזאֶלצוֹב. – בּריא ושלם?… שלוֹם, בּחוּרים! – קרא אחרי כן בּקוֹל רם.

– יבוֹרך השלוֹם! – המה כּל המקלט.

– כּיצד אתּם, בּחוּרים?

– רע אצלנוּ, מעלתוֹ: הצרפתּי מכביד את ידוֹ, פּוֹגע פּגיעוֹת קשוֹת מאחוֹרי סוֹללוֹתיו, ולשׂדה מערכה אינוֹ יוֹצא.

– אוּלי יגרוֹם מזלי והלה יצא אל המערכה, אם ירצה השם! – סח קוֹזאֶלצוֹב. – הרי זוֹ לנוּ לא הפּעם הראשוֹנה: הכּה נכּה בּוֹ גם הפּעם.

– נשתּדל בּכל כּוֹחנוּ, מעלתוֹ! – קראוּ קוֹלוֹת אחדים.

– והרי כּך הוּא, שלנוּ הוּא בּאמת בּעל אוֹמץ לב, – סח איזה קוֹל.

– הוּא בּעל אוֹמץ לב מאין כּמוֹהוּ! – סח המתוֹפף כּנגד חייל אחר בּקוֹל לא רם, אך נתוּן להשמע, כּאילוּ הצטדק בּפניו על אוֹדוֹת דבריו של מפקד הגונדה והתכּוון להוֹכיח לוֹ כּי בּדברים האלה לא היה כּלום מן ההתפארוּת וההֲבָאי.

מאצל החיילים שלוֹ הלך קוֹזאֶלצוֹב אל קסרקטין המגן; אל חבריו הקצינים.


XVII

בּחדר הגדוֹל של הקסרקטין היוּ המוֹן אנשים: קצינים של הצי, של הארטילריה ושל חיל הרגלים. הללוּ ישנוּ, והללוּ שׂוֹחחוּ, כּשהם יוֹשבים על איזוֹ תּיבה ועל כּנה של תּוֹתח מבצר; אחרים, שהצטרפוּ לחבוּרה הגדוֹלה והרוֹעשת בּיוֹתר בּירכּתי האוּלם, היוּ מסוּבּים על הרצפּה, על שני מעילי לֶבד שטוּחים, שתוּ בּירת פּוֹרטר ושׂיחקוּ בּקלפים.

– אַ! – קוֹזאֶלצוֹב! קוֹזאֶלצוֹב! יפה עשׂה שחזר, מעשׂה בּן-חיל!… מה הפּצע שלוֹ? – נשמעוּ קוֹלוֹת מצדדים שוֹנים. גם כּאן אפשר היה להכּיר, כּי הוּא אהוּב על חבריו והיוּ שׂמחים לשיבתוֹ.

קוֹזאֶלצוֹב, משהעניק לחיצוֹת-יד לחבריו, התחבר אל החבוּרה הרוֹעשת של הקצינים המשׂחקים בּקלפים, שבּיניהם מצא אנשים מחבריו בּמספּר רב בּיוֹתר. גבר שחוּם, יפה-מראה, בּעל חוֹטם ארוֹך ויבש ושׂפם מגוּדל היוֹרד מאצל הלחָיים, החזיק את ה“בּאנק” וחילק את הקלפים בּאצבּעוֹתיו הלבנוֹת והנאוֹת, שעל אחת מהן היתה נתוּנה טבּעת זהב עם חוֹתמת. הוּא חילק את הקלפים בּחיפּזוֹן ולא מתּוֹך קצב, משהיה, כּנראה, מבוּלבּל על ידי איזה דבר, אלא שהעמיד פּנים כּמי שעוֹשׂה כּלאחר-יד. לצדוֹ, מימין, שכב נשען על זרוֹעוֹתיו מאיוֹר בּעל שׂערוֹת שׂיבה, שהיה מבוּסם בּמידה לא מעטה, וּמתּוֹך הבּעה מעוּשׂה של קוֹר-רוּח היה מעמיד בּכל פּעם חצי רובּל על קלף, ושילם מיד את המגיע ממנוּ. מצד שׂמאל ישב על בּרכּיו קטוֹן-קצינים בּעל פּנים אדוּמים וּמזיעים, חייך חיוּך מעוּשׂה והתלוֹצץ. משקלפיו יצאוּ בּהפסד – היה מוֹליך בּלי הפסק את ידוֹ בּתוֹך הכּיס הריק של המכנסים והיה חוֹזר וּמשׂחק בּסכוּם גדוֹל, אבל לא בּמזוּמנים, כּנראה, דבר שהרגיז את הגבר השחוּם יפה-המראה. קצין כּחוּש וחיור וחסר שׂפם, בּעל חוֹטם כּבּיר ויפה מפיק רשעוּת, היה מהלך, קרח, על פּני החדר, נשׂא בּידֹו צרוֹר של שטרוֹת כּסף, והיה משׂחק כּל הזמן בּמזוּמנים, וַא-בּאנק, והיה זוֹכה.

קוֹזאֶלצוֹב שתה לגימה של ווֹדקה וישב אצל המשׂחקים.

– יעמיד נא משהוּ על קלף, מיכאיל סמיוֹניטש! – אמר אליו מחזיק הבּאנק: – ודאי שהביא עמוֹ כּסף תּוּעפוֹת.

– כּיצד אפשר שיהיה לי כּסף! להיפך, הוֹצאתי בּעיר את שארית כּספי.

– מי יאמין לכך! ודאי ששׂיחק וניצל את מישהוּ בּסימפרוּפּוֹל.

– בּאמת, מעט מאד, – אמר קוֹזאֶלצוֹב, אבל הוּא לא רצה, כּנראה, שיתּנוּ אֵמוּן בּדבריו, וּלפיכך פּרץ את כּפתּוֹרי מעילוֹ ונטל לידוֹ את הקלפים המשוּמשים.

– שמא לנסוֹת: כּאשר יעלה המזלג! הקטן יאמר גדוֹל אני, אלא שראוּי ללגוֹם לגימה לשם אוֹמץ רוּח.

ולא עבר הרבּה זמן (לאחר שהריק אל קרבּוֹ עוֹד שלוֹש צנצנוֹת וכמה כּוֹסוֹת בּירה) עד שנעשׂה שרוּי לגמרי בּרוּח החבוּרה, כּלוֹמר בּעמעוּם של שכחה, ועמד להפסיד את שלוֹשת הרוּבּלים האחרוֹנים.

לחוֹבתוֹ של קטוֹן-הקצינים המזיע היה רשוּם סכוּם של מאה וחמישים רובּל.

– שוּב אין לי מזל, סח זה, בּהכינוֹ לעצמוֹ בּתנוּעה מרוּשלת קלָף חדש.

– יוֹאיל נא לסַלק, – אמר אליו מחזיק הבּאנק, בּהפסיקוֹ את חלוּקת הקלפים וּבהרימוֹ אליו את עיניו.

– ירשני לסלק מחר, – אמר הקצין המיוּזע בּקוּמוֹ ממקוֹמוֹ וּבמַששוֹ מישוּש מאוּמץ בּכיסוֹ הריק.

– אַ! – פלט המחלק המיה מפּיו וסיים את החלוּקה, בּהטילוֹ את הקלפים לימין ולשׂמאל בּתנוּעה של כּעס. – אבל אין עוֹשׂים כּך, – אמר בּהניחוֹ את הקלפים: – אני מפסיק. אין עוֹשׂים כּך, זאחאר איוַאניטש, – הוֹסיף ואמר: –המשׂחק שלנוּ היה בּמזוּמנים ולא בּהקפה.

– מה הדבר, וכי הוּא מסוּפּק שאשלם לוֹ? משוּנה בּאמת!

– מי יוֹאיל לפרוֹע לי? – מלמל המאיוֹר, שנשתּכּר בּמידה מרוּבּה ושזכה כּעין סכוּם של שמוֹנה רוּבּלים. – הפסדתּי עד עכשיו כּעשׂרים רוּבּל, ועכשיו שזכיתי – אין פּוֹרעים לי.

– כּיצד אני יכוֹל לפרוֹע, – אמר מחזיק הבּאנק, – אם על השוּלחן אין כּסף.

– זה לא עניני! – נתן המאיוֹר את קוֹלוֹ בּצריחה, משקם ממקוֹמוֹ: – אני עמוֹ שׂיחקתּי, עם בּני-אדם ישרים, ולא עם האדוֹן ההוּא!

על הקצין המיוּזע קפצה פּתאוֹם התרגשוּת.

– אני אוֹמר שאשלם מחר: וכיצד זה הוּא מעיז לדבר אלי גסוּת?

– כּפי שאני רוֹצה כּך אני מדבר! בּני-אדם הגוּנים אינם מתנהגים כּך! – צרח המאיוֹר.

– יֶחדל מזה, פאֶדור פאֶדוֹריטש! – פּתחוּ כּל אנשי החבוּרה בּדברים, בּהרגיעם את המאיוֹר.

אבל מאיוֹר, כּנראה, רק המתּין לכך שיתחילוּ לשדל אוֹתוֹ בּדברים, כּדי שיתמלא חימה עזה. הוּא קפץ פּתאוֹם ממקוֹמוֹ וּפנה לגשת אל הקצין המיוּזע, כּשהוּא מתנוֹדד בּלכתוֹ.

– אני מדבר גסוֹת? איש גדוֹל ממנוּ בּשנים, העוֹמד זה עשׂרים שנה בּשירוּת הצאר – וגסוֹת? אִי לך, פּרחָח! – קרא בּקוֹל מצפצף, משהוּא מתלהב יוֹתר ויוֹתר לצלצוּל קוֹלוֹ.

אך נמהר ונוֹריד את המסך על פּני המחזה המביש הזה. מחר, ואוּלי עוֹד היוֹם, ילך כּל אחד מן האנשים האלה בּחדוה וּבּגאוה לקראת המות, וימוּת, בּלב עז וּברוּח נכוֹנה; ואוּלם בּנסיבּוֹת החיים האלה המעוֹררוֹת אימה גם בּדמיוֹן הקר בּיוֹתר, נסיבּוֹת שאין בּהן כּלוּם ממהוּת הקיוּם האנוֹשי ושאין כּל מוֹצא מהן – הרי נחמת החיים היא השכחה, בּיטוּל ההכּרה. בּעוֹמק נפשוֹ של כּל אחד צפוּן אוֹתוֹ זיק נאצל, העתיד לעשׂוֹת את האיש לגיבּוֹר; אבל הזיק הזה נתעייף מעשׂוֹת שלהבת – יבוֹא רגע היעוּד והוּא יתלקח ללהבה ויזרע אוֹר על מעשׂים גדוֹלים.


XVIII

למחרת היוֹם נמשכה ההפצצה בּאוֹתוֹ עוֹז כּמקוֹדם. בּשעה האחת-עשׂרה בּערך לפני הצהרים ישב ווֹלוֹדיה קוֹזאֶלצוֹב בּחברת הקצינים שבּשירוּת סוֹללת התּוֹתחים, וּבהיוֹתוֹ כּבר רגיל בּהם בּמקצת – הסתכּל בּפרצוּפים החדשים, התבּוֹנן שאל לדברים וסיפּר דברים. שׂיחתם הצנוּעה של קציני הארטילריה, שהיה בּה משוּם רמז למדעיוּת, הפיקה רצוֹן מווֹלוֹדיה ועוֹררה אצלוֹ יחס כּבוֹד. וחיצוֹניוּתוֹ התּמימה והנאה של ווֹלוֹדיה, המפיקה בּיישנוּת, השפּיעה על הקצינים שיתיחסוּ אליו בּחיבה. זקן הקצינים של סוֹללת התּוֹתחים, בּעל תּוֹאר קפּיטן, גבר לא גבה-קוֹמה אשר שׂערוֹתיו כּעין הצהוֹב, על ראשוֹ ציצית-שׂער וּפיאוֹת זקנוֹ חלקוֹת למשעי, קצין מחוּנך לפי המסוֹרת הישנה שבּארטילריה, שוֹמר נימוּס לנשים ויוֹדע מדע, כּביכוֹל, – שאל את ווֹלוֹדיה שאלוֹת בּמקצוֹע הארטילריה, על האַמצאוֹת החדשוֹת, כּשהוּא מתלוֹצץ מתּוֹך חביבוּת על גילוֹ הרך ועל פּרצוּפוֹ הנאה, והתיחס אליו בּכלל יחס של אַבּהוּת, דבר שהיה נעים בּיוֹתר לווֹלוֹדיה. סגן הפּוֹרוֹצ’יק דיאדאֶנקוֹ, קצין צעיר המדבר בּהברה של האוּקראינים וּמבטא בּכל מקוֹם את ה-O בּחוֹלם, לבוּש מעיל מדים מרוּפּט ושׂערוֹתיו פּרוּעוֹת – אף על פּי שהיה מדבר בּקוֹלניוּת יתירה והיה שׂש תּמיד להתוַכּח על כּל ענין וענין בּדברים דוֹקרים ותנוּעוֹתיו היוּ חדוֹת, בּכל זאת מצא חן בּעיני ווֹלוֹדיה, שמן הנמנע היה שלא יכּיר כּי מתּחת לאוֹתה חיצוֹניוּת גסה מתּעלם איש הגוּן בּיוֹתר ונדיב לב עד מאד. דיאדאֶנקוֹ נטפל בּלי הרף אל ווֹלוֹדיה בּכל מיני שירוּת, והיה משתּדל להסביר לוֹ כּי כּל התּוֹתחים שבסבסטוֹפּוֹל אינם מוּצבים לפי חוּקי המקצוֹע. רק הפּוֹרוֹצ’יק טשאֶרנוֹביצקי, בּעל הגבּוֹת המוּגבּהוֹת, אף על פּי שהיה מנוּמס יוֹתר מן האחרים ולבוּש מעיל נקי למדי, אמנם לא חדש, אבל מתוּקן בּהטלָאה חרוּצה, והיה מבליט על פּני החזיה שלוֹ, מעשׂה אַטלס, שרשרת של זהב – לא מצא חן בּעיני ווֹלוֹדיה. הלז חקר ושאל בּתמידוּת אצל ווֹלוֹדיה בּמה עוֹסקים הקיסר וּמיניסטר המלחמה, וסיפּר לוֹ מתּוֹך התלהבוּת אי-טבעית על מעשׂי הגבוּרה שנעשׂוּ בּסבסטוֹפּוּל, והיה מבּיע את צערוֹ על הדבר שמעטים בּיוֹתר אוֹהבי המוֹלדת האמיתּיים ושמוֹציאים פּקוּדוֹת שאין בּהן מן התּבוּנה, והבליט בּכלל הרבּה ידיעה והרבּה שׂכל וּמידה יתירה של רגש נאצל; אבל בּעיני ווֹלוָדיה נראה משוּם מה כּל זה אי-נעים ואי-טבעי. והעיקר שהוּא הבחין וראה, כּי הקצינים האחרים כּמעט שלא דיבּרוּ עם טשאֶרוֹביצקי. חניך-הקצינים ולאנג, שווֹלוֹדיה עוֹרר אוֹתוֹ משנתוֹ, אף הוּא היה כּאן. הלז לא היה נטפּל לשׂיחה, אלא ישב ישיבה צנוּעה בּקרן-זוית ונתן את קוֹלוֹ בּצחוֹק משנזדמן משהוּ מבדח, היה נזכּר בּדברים שנשכּחוּ מאחרים, היה שוֹלח להביא ווֹדקה והיה מכין את הסיגריוֹת בּשביל כּל הקצינים. אם בגלל הליכוֹתיו הצנוּעוֹת והמנוּמסוֹת של ווֹלוֹדיה, שהתהלך עם ולאנג כּמוֹ עם יתר הקצינים ולא נהג בּוֹ שׂררה כּמוֹ בּפרחח, ואם משוּם שהחיצוֹניוּת הנעימה של ווֹלוֹדיה היא שלקחה את לב ולאנגה, כּפי שקראוּ לוֹ החיילים, שהיוּ משוּם-מה נוֹטים את השם שלוֹ על דרך מין נקבה – אוּלם ולאנג לא גרע את עיניו הטוֹבוֹת והגדוֹלוֹת והמבּיעוֹת טיפּשוּת מעל פּניו של הקצין החדש, היה מנחש וּממלא מראש את כּל מבוּקשוֹתיו והיה שרוּי כּל הזמן בּאיזוֹ התלהבוּת של אהבה, דבר שלא נעלם, כּמוּבן, מעיני הקצינים ועוֹרר אוֹתם להתלוֹצצוּת.

לשעת ארוּחת הצהרים חזר קפּיטן-המטה ממשמר המצוּדה ונתחבּר אל קהל הקצינים. קפּיטן-המטה קראוּט היה קצין זריז ויפה-מראה, שׂערוֹתיו בּהירוֹת וּשׂפמוֹ המגוּדל וּפיאוֹת זקנוֹ כּעין הצהוֹב; הוּא דיבּר רוּסית בּאוֹפן מצוּין, אבל בּצוּרה מתוּקנת ונאה מדי אשר לא כּדרך הדיבּוּר של איש רוּסי. וגם בּשירוּת וּבחיים התנהג כּמוֹ בּלשוֹן: עשׂה את שירוּתוֹ בּאוֹפן מצוּין, היה חבר מוּבחר, ולא היה כּמוֹתוֹ איש נאמן בּעניני כּסף; אוּלם דוקא מפּני שלימוּתוֹ בּכוֹל הבּחינוֹת היה חסר משהוּ בּתוֹרת אדם פּשוּט. וּכדרך כּל הגרמנים הרוּסיים, בּניגוּד מוּזר לגרמנים האידיאליים שבּגרמניה עצמה, היה “praktisch” לעֵילא וּלעֵילא.

– הנה הוּא מוֹפיע, הגבּוֹר שלנוּ! – קרא הקפּיטן בּזמן שקראוּט נכנס אל החדר, כּשהוּא מנדנד את ידיו וּמקשקש בּדרבּנוֹתיו. – בּמה הוּא רוֹצה, פרידריך קראֶסטיאניטש, בּתּה אוֹ בווֹדקה?

– כּבר אמרתי שיכינוּ לי תּה, וּלעת עתּה אפשר ללגוֹם לגימת ווֹדקה לשם חיזוּק הנפש. נעים לי מאד להתוַדע, נקוה גם מצדוֹ לאהבה וחיבה, – סח כּלפּי ווֹלוֹדיה, זה שקם ממקוֹמוֹ והחוָה כּנגדוֹ קידה; – קפּיטן-המטה קראוּט… עוֹד בּמצוּדה אמר לי מדליק-התּוֹתחים, שהוּא הגיע הנה אמש.

– תּוֹדה רבּה לוֹ בּעד מיטתוֹ: אני ישנתי בּה אמש.

– וכי נוֹח היה לוֹ לשכּב בּמיטה זוֹ? אחת מכּרעיה שבוּרה; אין מי שיתקן, – הרי אנחנוּ נמצאים במצוֹר, – צריך לתמוֹך כּרע זוֹ.

– וכיצד, העבר המשמר שלוֹ בּשלוֹם? – שאל דיאדאֶנקוֹ.

– בּשלוֹם, בּערך; רק סקווֹרצוֹב נפגע, וכנה אחת של תּוֹתח נצטרכה לתיקוּן. הדוֹפן של הכַּנה נשבּר לרסיסים.

הוּא קם ממקוֹמוֹ והתחיל מהלך על פּני החדר. נראה היה כּי הוּא אפוּף כּוּלוֹ הרגשה נעימה של אדם שיצא זה עכשיו ממקוֹם סכּנה.

– ובכן, דמיטרי גאבריליטש, – אמר בּנדנדוֹ את הקפּיטן בּברכּיו, – מה שלוֹמוֹ, ידידי? כּיצד ענין ההעלאה שלוֹ? עדיין אין קוֹל ואין קשב?

– עדיין לא יצא שוּם דבר.

– וגם לא יצא שוּם דבר, – פּתח ואמר דיאדאֶנקוֹ: – הרי מראש הסבּרתּי לוֹ שכּך יהיה.

– וּמדוּע זה לא יצא שוּם דבר?

– מפּני שלא ערך כּהלכה את ההוֹדעה של הקרב.

– וַכּחן, וכּחן שכּמוֹתך! – סח קראוּט, משהוּא מחייך בּחדוה: – ממש כּאחד חוֹחוֹל45 שאינוֹ יוֹדע מה זה ויתוּר! הנה יראה שעל אפּוֹ ועל חמתוֹ יזכּה בּתוֹאר פּוֹרוֹצ’יק.

– לא יקוּם ולא יהיה.

– ולאנג! יביא לי את מקטרתּי וימלאנה טאבּאק, – אמר, בּפנוֹתוֹ אל חניך-הקצינים, שפּנה מיד והלך בּרצוֹן להביא את המקטרת.

קראוּט השפּיע התעוֹררוּת על כּל אנשי החבוּרה: סיפּר על ההפצצה, שאל על מה שנתרחש בזמן העדרוֹ, נכנס בּשׂיחה עם כּל אחד ואחד.


XIX

– וּבכן, כּיצד הדבר? וכי כּבר הסתּדר אצלנוּ? – שאל קראוּט אצל ווֹלוֹדיה. – סליחה, מה שמוֹ ושם אביו? הלא ידוּע לוֹ, כּך הוּא המנהג אצלנוּ בּארטילריה. וכי כּבר רכש לוֹ סוּס רכיבה?

– לא,– ענה ווֹלוֹדיה: – איני יוֹדע כּיצד יסתּדר הענין. סחתּי על כּך לקפּיטן; אין לי סוּס, וגם כּסף אין לי, כּל זמן שלא אקבּל את קצבת הכּלכּלה וקצבת הנסיעה. בּרצוֹני לבקש מאת מפקד הסוֹללה שיתּן לי בּינתים סוּס, אבל חוֹששני שמא ישיב את פּנַי ריקם.

– הלזה, אַפּוֹלוֹן סרגאיטש! – הוּא פּלט מבּין שׂפתיו הברה מבּיעה ספק והבּיט אל הקפּיטן: – מסוּפּקני!

– וּבכן, אפילוּ יסרב לא יהיה בּכך משוּם צרה, – אמר הקפּיטן: אצלנוּ אין בּעצם כּל צוֹרך בּסוּס, אבל מוּתר לנסוֹת; אני אשאל אצלוֹ היוֹם.

– כּיצד, משמע שאינוֹ יוֹדע מה טיבוֹ של האיש הזה, – התערב דיאדאָנקוֹ בּשׂיחה: – הלה עלוּל לסרב לכל מיני דברים, וּלבקשה זוֹ לא יסרב בּשוּם אוֹפן… היֶשנוֹ רוֹצה להתערב עמי?…

– הרי זה דבר ידוּע שהוּא אוֹמר תּמיד את ההיפך.

– אני אוֹמר את ההיפך מפּני שאני יוֹדע טעם לדבּר: הלז קמצן לכל מיני דברים, אבל לא יסרב לתת סוּס, משוּם שאין לוֹ שוּם ענין בּסירוּב זה.

– מה טעם אין לוֹ ענין, והרי שׂעוֹרים לסוּס עוֹלים לוֹ כּאן כּדי שמוֹנה רוּבּלים! – אמר קראוּט. – יש ויש לוֹ ענין שלא להחזיק שוּם סוּס מיותר!

– יבקש שיתּנוּ לוֹ את הזרזיר, ולאדימיר סאֶמיוֹניטש! – אמר ולאנג מששב והביא את המקטרת לקראוּט: – זהוּ בּן-סוּסים מצוּין!

– זה שהפּיל אוֹתֹו בּסוֹרוֹקי אל התּעלה? הלא כּן, ולאנגה? – פּלט קפּיטן-המטה אמירה.

– ושוּב, מה שהוּא אמר בּנידוֹן השׂעוֹרים העוֹלים כּדי שמוֹנה רוּבּלים, – חזר דיאדאֶנקוֹ לויכּוּחוֹ, – מכּיון שהוּא מקבּל לפי הקיצבה עשׂרה רוּבּל וחצי, הרי יוֹצא שאין לוֹ ענין לסרב.

– אלא מה, שמא נאמר שזה אינוֹ עוֹשׂה לעצמוֹ שוּם יתרה! סבוּרני, שבּזמן שהוּא עצמוֹ יהיה מפקד סוֹללה – לא יוֹציא סוּס מתּחת ידוֹ אפילוּ לשם נסיעה העירה.

– בּזמן שאני אהיה מפקד סוֹללה, ידידי, יקבּלוּ אצלי הסוּסים ארבּע איפוֹת שׂעוֹרים, ולא אלקט לי הכנסה מזה, יהא בּטוּח בּכך.

– נחיה ונראה, – אמר קפּיטן-המטה: – אף הוּא ילקט הכנסה, ואף זה, הוֹסיף ואמר, בּרמזוֹ על ווֹלוֹדיה –בּעת שישמש מפקד סוֹללה ישׂים את היתרה לתוֹך כּיסוֹ.

– וּמה טעם הוּא סבוּר, פרידריך קראֶסטיאניטש, שגם זה ירצה להשתּמש בּהכנסה כּזאת? – התערב טשאֶרנוֹביצקי בּדברים. – אפשר שיש לוֹ הוֹן משלוֹ: וּלשם מה ירצה להשתּמש בּהכנסה זוֹ?

– לא, לא כּך, אני… יסלח לי, הקפּיטן, – סח ווֹלוֹדיה, אגב אדמוּמית שעלתה בּמלוֹא פּניו, – אזי חוֹשב דבר כּזה לבלתּי הגוּן.

– אַ-אַ! מזיק שכּמוֹתוֹ! – אמר קראוּט. – משיגיע לדרגת קפּיטן יהא סח אחרת.

– אחת היא: רק זאת אני חוֹשב, שאם הכּסף אינו שלי, הרי אין לי רשוּת לשׂים אוֹתוֹ בּכיסי.

– הנה מה שאגיד לוֹ, ידידי הצעיר, – פּתח ואמר קפּיטן-המטה מתּוֹך יתר כּוֹבד-ראש: – להוי ידוּע לוֹ, כּי מי שמשמש מפקד סוֹללה הרי הוּא זוֹכה, אם הוּא מנהל כּראוּי את המשק בּיתרה של 300 רוּבּל בּזמן של שלוֹם, וּבזמן של מלחמה – של 7–8 אלפים רוּבּל, וכל זה רק בּאספקת הסוּסים; בּאספּקת החיילים אין מפקד הסוֹללה מתערב: כּך הוּא המנהג מאז וּמתּמיד בּארטילריה. וּמי שהוּא מנהל משק גרוּע, הרי לא נשאר לוֹ כּלוּם. ועכשיו צא וחשוֹב: הוּא צריך, מחוּץ לקצבה, להוֹציא כּסף: לפירזוּל – הרי אחת (המדבר כּפף אצבּע אחת), לרפוּאוֹת – הרי שתים (הוּא כּפף אצבּע שניה), להנהלת הלשכּה – הרי שלוֹש, תּמוּרת סוּסים נוֹחים משלמים מחיר של 500 רוּבּל, ידידי, ואילוּ המחיר לפי הקיצבה הוּא 50 רוּבּל, ויש קוֹפצים… – הרי ארבּע, והוּא חייב, מחוּץ לקיצבה, להחליף את הצווארוֹנים לחיילים, ויש תּוֹספת של הוֹצאה בּמחיר הפּחם, והוּא נוֹתן מזוֹנוֹת לקצינים. וּמי שמשמש מפקד סוֹללה הריהוּ חייב בּהנהגת חיים מהוּגנת: יש צוֹרך גם בּכרכּרה וגם בּפרוָה, וּבדבר שני ושלישי ועשׂירי… ואין צוֹרך להרבּוֹת בּדברים.

– והעיקר – נתעוֹרר לדברים הקפּיטן, ששתק כּל הזמן – הנה זה, ולדימיר סמיוֹניטש: – יתאר לעצמוֹ בּן-אדם כּמוֹני, למשל, העוֹמד עשׂרים שנה בּשירוּת, וּמתּחילה משכּוֹרתּוֹ 200 ואחרי כן 300 רוּבּל: כּיצד אין נוֹתנים לכשכּמוֹתוֹ, חלף שירוּתוֹ, אפילוּ פּת לחם לימי זקנתוֹ, בּעוֹד שהסוֹכנים אוֹגרים עשׂרוֹת אלפים לשבוּע אחד?

–אַ, מה יצא לנוּ מכּל זה, – חזר לדבּר קפּיטן-המטה, – "אל יהא אָץ להוֹציא משפּט, יבוֹא זמן ויחיה ויתנסה בּשירוּת.

ווֹלוֹדיה נתבּייש ונצטער מאד על הדברים שאמר שלא מתּוֹך ישוּב-דעת, והוּא סח משהוּ כּממלמל והיה הוֹלך ושוֹמע בּשתיקה איך שדיאדאֶנקוֹ התחיל מתנצח בּהתלהבוּת רבּה, כּשהוּא מוֹכיח את ההיפך. הויכּוּח נפסק עם כּניסת השמש של שׂר-הגדוּד, שבּא להזמין לסעוּדה.

– יגיד נא היוֹם לאפּוֹלוֹן סרגייביטש שיעלה יין על השוּלחן, – אמר טשאֶרנוֹביצקי, אגב רכיסת מעילוֹ, אל הקפּיטן. – וּמה טעם הוּא נוֹהג קמצנוּת? משיהרגוּנוּ, לא יהיה מי שישתּה את היין!

– יגיד לוֹ הוּא עצמוֹ.

– אי-אפשר. אדוֹני הוּא זקן הקצינים. הכּל לפי סדר.


XX

השוּלחן, בּאוֹתוֹ חדר שווֹלוֹדיה התיצב שם אמש לפני שׂר-הגדוּד, היה מוּעתּק מן הקיר וּמכוּסה בּמפּה מלוּכלכת. מפקד הסוֹללה העניק לוֹ היוֹם לחיצת יד, ושאל אפילוּ על פּטרבּוּרג ועל הנסיעה.

– וּבכן, רבּוֹתי, אלה ששוֹתים ווֹדקה מתבקשים לשתיה. הדגלים אינם שוֹתים, – הוֹסיף ואמר אגב חיוּך.

בּכלל, מפקד הסוֹללה לא היה היוֹם זעוּם כּמוֹ אמש; להיפך, מראהוּ היה כּבעל-בּית נוֹח המקבּל אוֹרחים בּסבר פּנים יפוֹת, וכחבר ראשוֹן בּמעלה בּין חברים קצינים. ואף על פּי כן חָלקוּ לוֹ הקצינים, מן הקפּיטן הזקן ועד הדגל דיאדאֶנקוֹ, מידה רבּה של כּבוֹד, דבר שהיה ניכּר אפילוּ לפי דיבוּרם והבטחתם כּנגד עיניו של המפקד, וּלפי שניגשוּ כּמהססים איש אחרי רעהוּ לשתּוֹת את מנת הווֹדקה שלהם.

המנוֹת לארוּחת הצהרים היוּ קערה גדוֹלה של חמיצה, שצפוּ בּתוֹכה חתיכוֹת של בּשר שוֹר שמן ופלפּל ועלי דפנה בּכמוּת עצוּמה, וּבשר בּרוֹטב בּנוּסח הפּוֹלנים עם חרדל, וּלביבוֹת מבוּשלוֹת עשׂוּיוֹת בּחמאה לא טריה בּיוֹתר. מַפּיוֹת לא ניתנוּ, הכּפּוֹת היוּ של פּח ושל עץ, כּוֹסוֹת היוּ שתים, על השוּלחן עמד רק בּקבּוּק מים שצוארוֹ מקוּטע; אבל הסעוּדה לא היתה שרוּיה בּשעמוּם: כּל הזמן לא פּסקה השׂיחה, מתּחילה נסבּה השׂיחה על קרב ליד אינקרמַן, שבּוֹ השתּתּפה גם סוֹללת התּוֹתחים, וכל אחד סח את רשמיו מקרב זה ואת השערוֹתיו בּדבר סיבּוֹת התבוּסה, וכל מדבר היה מפסיק את דבריו בּרגע שהמפקד עצמוֹ פּתח בּדברים; אחרי כן נשתּלשלה השׂיחה מאליה לענין התּוֹתחים הקלים, הלקוּיים בּמידת הקוֹטר הפּחוּתה שלהם, ושׂוֹחחוּ גם על התּוֹתחים מסוּג החדש, מוּפחֲתֵי המשקל, ואגב כּך עלה בּידי ווֹלוֹדיה להראוֹת את ידיעוֹתיו בּמקצוֹע הארטילריה. ואוּלם על עצם מצבה הנוֹאש של סבסטוֹפּוֹל לא אמרוּ המשׂוֹחחים שוּם דברים, כּאילוּ כּל אחד מהם טיפּל הרבּה מדי בּענין זה בּמחשבתּוֹ משיוּכל עוֹד להעלוֹתוֹ בּשׂיחת דברים. וכמוּבן לא נגעוּ כּלל אגב שׂיחתם, לתמהוֹנוֹ הגדוֹל של ווֹלוֹדיה, בּחוֹבוֹת השירוּת, שאף הוּא נעשׂה שוּתף להן מעכשיו, כּאילוּ הגיע לסבסטוֹפּוֹל כּדי שינהל שׂיחה על התּוֹתחים מוּפחתי המשקל ויסעד על שוּלחנוֹ של מפקד הסוֹללה. בּזמן הסעוּדה נפלה פּצצה בּקרבת מקוֹם ליד הבּית שהם ישבוּ בּוֹ. הרצפה והקירוֹת נזדעזעוּ כּמוֹ בּשעת רעידת אדמה, ועל החלוֹנוֹת עלה עשן של אבק שׂריפה.

– דוֹמה לי שבּפּטרבּוּרג הוּא לא ראה כּעין זה; ואצלנוּ הפתּעוֹת כּאלה הן שכיחוֹת למדי, – אמר מפקד הסוֹללה.

ולאנג יצא לראוֹת, וחזר וסיפּר מה שראה על הכּכּר, והללוּ לא הוֹסיפוּ עוֹד לדבר בּענין הפּצצה.

עם סיוּם הסעוּדה נכנס אל החדר הלבלר הזקן של הסוֹללה, משהוּא נוֹשׂא בּידוֹ שלוֹשה מכתבים חתוּמים, ונתן אוֹתם על יד מפקד הסוֹללה. “האחד הוּא דחוּף בּיוֹתר, בּרגע זה הוּבא על ידי קוֹזאק מאת מפקד הארטילריה”. כּל הקצינים תּלו בּלי משׂים את עיניהם מתּוֹך התרגשוּת של ציפּיה בּאצבּעוֹתיו של המפקד, המאוּמנוֹת בּכגוֹן זה, שריסקוּ את החוֹתם והעלוּ מתּוֹך המעטפה תּעוּדה דחוּפה מאד. “מה כּאן?” הרהר כּל אחד בּפני עצמוֹ. זוֹ עלוּלה היתה להיוֹת פּקוּדה על יציאה גמוּרה מסבסטוֹפּוֹל לשם נוֹפש, וּכמוֹ כן עלוּלה היתה להיוֹת כּאן פּקוּדה על קביעת כּל הסוֹללה בּתחוּם המצוּדוֹת.

– שוּב! – סח מפקד הסוֹללה וזרק את התּעוּדה בּכעס על השוּלחן.

– מה הענין, אפּוֹלוֹן סרגייאיטש? – שאל זקן הקצינים.

– הללוּ תּוֹבעים להם קצין עם משמשים בּשביל איזוֹ סוֹללה של מקלעים. גם בּלי כּך נמצאים אצלי בּסך הכּל ארבּעה קצינים וּמספּר המשמשים אינוֹ מלא, – ריטן מפקד הסוֹללה, – והללוּ בּאים ותוֹבעים להם משלי… בּרם, רבּוֹתי, מישהוּ מחוּיב ללכת, – חזר ואמר לאחר שתיקה קצרה: – בּפקוּדה אמוּר, שהקצין צריך להיוֹת בּשעה השביעית אצל עמוּד המחסוֹם… שלחוּ אלי את הפּלדפבּל! וּבכן, מי מכּם ילך, החליטוּ בַּדבר, רבּוֹתי, – סיים המפקד.

– הנה הקצין הזה לא היה עדיין בּשוּם מקוֹם, – אמר טשאֶרנוֹביצקי, בּרמזוֹ על ווֹלוֹדיה.

מפקד הסוֹללה לא ענה דבר.

– כּן, הייתי רוֹצה ללכת – סח ווֹלוֹדיה, והוּא חש אגב כּך זיעה קרה עוֹלה בּגבּוֹ וּבצוארוֹ.

– לא, אין צוֹרך בּכך! – התערב בּדבר הקפּיטן. – מוּבן מאליו, שאיש מאתּנוּ לא יסרב ללכת, אבל אף אחד אינוֹ צריך לקפּוֹץ בּראש; ואם אפּוֹלוֹן סרגאיטש מוֹסר את הענין לידינוּ – נפּיל גוֹרל, כּפי שעשׂינוּ בּפעם הקוֹדמת.

הכּל הסכּימוּ לכך. קראוּט גזר והתקין פּיסוֹת נייר, גלל ושׂם אוֹתן בּמצנפת. הקפּיטן סח הלצוֹת, ואפילוּ לבש עוֹז בּהזדמנוּת זוֹ ותבע מאת המפקד שינדב יין לשתייה, לתיקוּן הגבוּרה, כּפי שאמר. דיאדאֶנקוֹ ישב קוֹדר, ווֹלוֹדיה חייך לעצמוֹ על משהוּ, טשאֶרנוֹביצקי הכריז ואמר כּי הגוֹרל יפּוֹל עליו. קראוּט היה שרוּי בּשלוַת-רוּח גמוּרה.

נתנוּ לווֹלוֹדיה שיעלה גוֹרל בּראשוֹנה. הוּא בּרר ונטל לידוֹ אחת מפּיסוֹת הנייר, שהיתה ארוּכּה מן האחרוֹת, אבל העלה מיד בּדעתוֹ שכּדאי להחליפה בּאחרת, – ונטל פּיסת נייר קצרה ודקה יוֹתר, גלל וּפרש אוֹתה וקרא מעליה את הכּתוּב: “ללכת”.

– עלי נפל הגוֹרל, – אמר מתּוֹך אנחה.

– בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת. הנה הזדמנוּת לוֹ לעמוֹד תּיכף וּמיד בּנסיוֹן האש, – אמר המפקד, בּהביטוֹ מתּוֹך חיוּך של טוּב לב בּפניו הנבוֹכים של הדַגל: – אבל ימהר ויגמוֹר את הכנוֹתיו. וּלשם התעוֹדדוּת רוּח – אצרף אליו את ולאנג, שישמש לוֹ בּמקוֹם מדליק-תּוֹתחים.


XXI

ולאנג היה מרוּצה מאד משליחוּתוֹ, רץ והכין את עצמוֹ לדרך, וּלאחר שנתלבּש – חזר ועזר על יד ווֹלוֹדיה, ולא פּסק מלדבֹר על לבּוֹ של זה שיקח עמוֹ את המיטה והפרוָה והחוֹברוֹת הישנוֹת של הירחוֹן “כּתבי המוֹלדת” ומכוֹנת הקפה של ספּיריטוּס ועוֹד דברים אחרים בּלתּי נחוּצים. הקפּיטן יעץ לווֹלוֹדיה לקרוֹא לפני לכתּוֹ בּ“מדריך” את הפּרק על היריה ממקלָעים וּלהעתּיק תּיכף וּמיד את הטבלאוֹת על זויוֹת ההגבּהה. ווֹלוֹדיה נפנה בּלי שהוּת לעבוֹדה זוֹ, ולתמהוֹנוֹ ושׂמחת לבּוֹ הבחין וראה, שאף על פּי שעוֹד הציק אוֹתוֹ בּמקצת הפּחד מפּני הסכּנה, ויוֹתר מזה – החשש שמא יתנהג בּפחדנוּת, הרי פּגע בּוֹ זה עכשיו בּמידה פּחוּתה הרבּה יוֹתר מאשר אתמוֹל. בּחלקוֹ נגרם הדבר על ידי השפּעת היוֹם והפּעילוּת, וּבחלקוֹ, – וּבעיקר, – על ידי כּך שהפּחד, בּדוֹמה לכל רגש חזק, אינוֹ יכוֹל להתמיד בּמידה אחת בּמשך הרבּה זמן. בּקיצוּר, הוּא הגיע שוּב אל מעֵבר לפחדוֹ. עם השעה השביעית רק נטתה השמש לרדת מאחוֹרי הקסרקטין הניקוֹליאיבי, נכנס אליו הפּלדפבּל והוֹדיע לוֹ, כּי האנשים מוּכנים לצאת וּממתינים לוֹ.

– נתתּי לולאנגה את הרשימה. יבקש אוֹתה מידוֹ, מעלתוֹ! – אמר הפּלדפבּל.

ליד פּינת הבּית עמדוּ כּעשׂרים איש מחיילי הארטילריה, חוֹגרים פגיוֹנוֹת וכל תּחמוֹשת אין עמהם. ווֹלוֹדיה ניגש בּלוית חניך-הקצינים. “וכי ראוּי לי שאוֹמַר לפניהם איזה נאוּם קצר אוֹ אגיד פּשוּט: “שלוֹם, בּחוּרים!” אוֹ שאמנע את עצמי מכּל דיבּוּר? – הרהר ווֹלוֹדיה. – ולמה זה לא אוֹמַר: שלוֹם בּחוּרים! אני אפילוּ חייב לעשׂוֹת כּך”. והוּא קרא מתּוֹך תּוֹקף, בּקוֹלוֹ הדק והמצלצל: “שלוֹם, בּחוּרים!” החיילים ענוּ לוֹ בּעליצוּת: הקוֹל הצעיר והרענן נגע בּנעימוּת על אוֹזן כּל איש ואיש. ווֹלוֹדיה צעד בּאוֹמץ בּראש חייליו, ואם כּי לבּוֹ הלם בּחזהוּ כּאילוּ עבר זה עכשיו כּמה ורסטאוֹת בּריצה, הרי צעדיו היוּ קלים וּפניו עליזים. וּמשהתקרב שוּב אל תּל מאלאחוֹב, אגב עליה בּהר, הבחין וראה כּי ולאנג, שלא זז מאצלוֹ אף כּמלוֹא שעל ושבּבּית היה נראה כּאמיץ לב בּיוֹתר, נרתּע עכשיו בּלי-הרף לצדדין והיה כּוֹפף את ראשוֹ, כּאילוּ כּל אוֹתם הפּצצוֹת והדוּרים, ששריקתם שוּב נשמעה כּאן בּתכיפוּת יתירה, עמדוּ כּוּלם לפגוֹע בּוֹ בּיחוּד. קצת מן החיילים התנהגוּ כּמוֹהוּ; ורוּבּם פּניהם הביעוּ לחפּוּת אי-מנוּחה, אם לא פּחד. הדברים האלה הרגיעוּ ועוֹדדוּ בּמידה גמוּרה את ווֹלוֹדיה. “הנה גם אני נמצא על פּני תּל מאלאחוֹב זה, שראיתיו בּדמיוֹני איוֹם ונוֹרא פּי-אלף! וגם אנכי מסוּגל ללכת את דרכּי בּלי להרכּין ראש בּפני הכּדוּרים, ואני מסוּגל למנוֹע את עצמי מפּחדנוּת כּמוֹ אחרים. וּבכן, לא פּחדן אנכי!” הרהר מתּוֹך רגש של עוֹנג ואפילוּ מתּוֹך התלהבוּת של הוֹקרת-עצמוֹ.

ואוּלם הרגשה זוֹ של חוֹסר-פּחד והוֹקרת-עצמוֹ נתערערה לאחר זמן מוּעט על ידי מחזה שנזדמן לפניו בּדמדוּמי הערב בּתחוּמה של סוֹללת התּוֹתחים הקוֹרנילוֹבית, משחיפּש אחרי מפקד המצוּדה. ארבּעה אנשים מן המלחים, שעמדו ליד קיר המגן, החזיקוּ גוּפת איש שוֹתתת דם, בּלא מַגפים וּמעיל מדים, וטלטלוה בּידיה וּברגליה, בּרצוֹתם לזרוֹק אוֹתה אל מעֵבר לקיר המגן (למחרת יוֹם הפצצה לא היוּ מספּיקים בּכל מקוֹם בּמצוּדוֹת לסַלק את המתים, והיוּ זוֹרקים אוֹתם אל התּעלה, כּדי שלא ישמשוּ מכשוֹל בּסוֹללוֹת התּוֹתחים). ווֹלוֹדיה נדהם כּמוֹ רגע, משראה איך שהגויה נחבּטה אל ראש קיר המגן ונתגלגלה אחרי כן אל התּעלה; ואוּלם, למזלוֹ, נקרה לקראתוֹ בּאוֹתוֹ מקוֹם מפקד המצוּדה, הגיד לוֹ את פּקוּדוֹתיו והעמיד לוֹ מלַוה להוֹליך אוֹתוֹ אל סוֹללת התּוֹתחים ואל מקלט המגן המיוּעד בּשביל אנשי השירוּת. לא נוֹסיף לספר כּמה סכּנוֹת ואכזבוֹת נתגלגלוּ עוֹד בּאוֹתוֹ ערב על גיבּוֹרנוּ: איך בּמקוֹם כּלי-נשק שיריתוֹ נעשׂית לפי כּל הדיוּק והסדר, שכּמוֹתה ראה בּשׂדה ווֹלקוֹב וּכמוֹתה קיוה למצוֹא גם כּאן, מצא שני מקלעים שבוּרים ללא מכשירים מכוּוני-יריה, שאחד מהם פּי צינוֹרוֹ נתרסק על ידי כּדוּר והאחר היה מוּטל על חרבוּתיה של הפּלטפוֹרמה ההרוּסה; איך לא עלה בּידוֹ בּמשך כּל הזמן עד אוֹר הבּוֹקר למצוֹא פּוֹעלים שיתקנוּ את הפּלטפוֹרמה; איך שלא היתה אף טעינה אחת מלאה בּמשקלה שנקבּע לה בּ“מדריך”, איך נפצעוּ שנים מחבוּרת חייליו ואיך הוּא עצמוֹ נמצא עשׂרים פּעם על עברי פּי המות. לאשרוֹ העמידוּ לוֹ בּתוֹרת קוֹמאנדוֹר מלח כּבּיר קוֹמה, מי ששרת אצל התּוֹתחים מתחילת המצוֹר, וזה הוֹכיח לוֹ כּי אפשר לפעוֹל בּמקלעים האלה, והוֹליך אוֹתוֹ בּלילה לאוֹרוֹ של פּנס על פּני כּל המצוּדה, כּמי שמוֹליך את אוֹרחוֹ על פּני גינת-יָרק שלוֹ, והבטיח לוֹ כּי מחר יתקין את הכּל כּהלכה. מקלט המגן, שמוֹרה-הדרך שלוֹ הכניסוּ לתוֹכוֹ, כּרוּי היה בּתוֹךֹ קרקע סַלעית, בּשטח של שני מטרים מעוּקבים, כּעין בּוֹר מָארך מקוּרה בּקוֹרוֹת עצי אַלוֹנים כּדי עוֹבי של אַרשין. בּמקלט זה קבע לוֹ ישיבה יחד עם חייליו. ולאנג, משראה את הדלת הנמוּכה שבּגוֹבה ארשין אחד, רץ מיד ונכנס ראשוֹן לפני כּל האחרים, וכמעט שנחבּט אל רצפּת האבן, נתכּנס לתוֹך קרן-זוית ולא זז עוֹד משם. אבל ווֹלוֹדיה, לאחר שהחיילים ישבוּ להם על הרצפּה ליד הקירוֹת, וכמה מהם הדליקוּ את מקטרוֹתיהם, ערך בּפינה את מיטתוֹ, העלה נר, הדליק סיגריה ושכב על משכּבוֹ. מעל המקלט נשמעוּ בּלי הרף קוֹלוֹת היריוֹת, אבל לא בּרעש גדוֹל, מלבד תּוֹתח אחד שעמד בּקרבת מקוֹם והיה מזעזע בּרעם יריוֹתיו את המקלט. בּפנים המקלט שׂררה דממה; רק החיילים, שהיוּ עוֹד כּמהססים בּפני הקצין החדש, החליפוּ בּיניהם לפּרקים דברים, שבּיקשוּ זה מאת זה לזוּז הצדה אוֹ אש להדלקת המקטרת; עכבּר חרק באיזה מקוֹם בּין האבנים, אוֹ ולאנג, שלא נרגעה עדיין רוּחוֹ ושהבּיט עוֹד מסביבוֹ בּעינים מבוֹהלוֹת, פּלט פּתאוֹם אנחה עזה. וֹלדיה, מששכב על משכּבוֹ בּפינה שקטה זוֹ המלאה אנשים עד אפס מקוֹם והמוּארה בּאוֹרוֹ של נר בּוֹדד, חש אוֹתוֹ רגש של נוֹחוּת-רוּח נעימה שהוּא ידע כּמוֹתה לפרקים בּימי ילדוּתוֹ, לעת ששׂיחק בּמשׂחק מחבּוֹאים והיה מסתּתּר בּתוֹך ארוֹן אוֹ בּמחבוֹא השׂמלה של אמוֹ, והיה שוֹהה מתּוֹך נשימה כּבוּשה, שוֹהה וּמקשיב, מתחבּא מפּני העלטה וּמתענג בּכל זאת על משהוּ. בּרוּחוֹ היה עכשיו ערבּוּב של אימה ועליצוּת.


XXII

משעברוּ כּעשׂרה רגעים – נעשׂוּ בּני החיילים נוֹעזים יוֹתר והעלוּ בּיניהם שׂיחה. בּקרבת מקוֹם בּיוֹתר לצד אוֹרוֹ וּמשכּבוֹ של הקצין קבעוּ להם מקוֹם חשוּבי החבוּרה – מדליקי התּוֹתחים השנַים: אחד – איש שׂיבה, חייל זקן שהיוּ אצלוֹ אוֹתוֹת כּבוֹד וּצלָבים מכּל הסוּגים, מלבד הצלב הגיאוֹרגי; האחר – צעיר מן הקאנטוניסטים, שעישן סיגריוֹת מגוּלגלוֹת. המתוֹפף, כּרגיל, הטיל על עצמוֹ את החוֹבה לשמש את הקצין. משמשי הפּצצוֹת והרכבים ישבוּ בּקרבת מקוֹם, וּבירכּתים, בּמקוֹם האפלוּלית שליד הפּתח, ישבוּ הנכנעים. והם שהעלוּ בּיניהם שׂיחה. ההזדמנוּת לכך שימשה כּניסתוֹ המרעישה של בּן-אדם שהתפּרץ לתוֹך המקלט.

– מה, אחא, לא יכולתּ לשהוֹת שהוּת מרוּבּה בּחוּץ? אוֹ שמא הריבוֹת חדלוּ משעשוּעים. – סח קוֹל אחד.

– הללוּ מזמרוֹת שירי-זמר נחמדים כּל כּך, שכּמוֹתם לא שמעה אזנכם אפילוּ בּכּפר, – אמר מתּוֹך צחוֹק אוֹתוֹ איש שנכנס בּמרוּצה אל המקלט.

– אבל ואסין אינוֹ חוֹבב את הפּצצוֹת, כּלל וּכלל אינוֹ חוֹבב אוֹתן! – סח אחד מן היוֹשבים בּפינת האריסטוקרטים.

– אך בּזמן שיש חוֹבה בּכך, הענין הוּא אחר לגמרי! – סח בּמתינוּת קוֹלוֹ של ואסין, זה שכּוּלם היוּ משתּתּקים מדי פּתחוֹ בּדברים. – בּיוֹם העשׂרים לחוֹדש היתה יריה עצוּמה בּיוֹתר, וּמה גנוּת יש בּדבר עכשיו? יהרגוּני חינם, ועל כּגוֹן זה אין אנשינוּ מקבּלים תּוֹדה מאת הרשוּת.

לדבריו אלה של ואסין נתנוּ כּל החבוּרה את קוֹלם בּצחוֹק.

– הנה אוֹתוֹ מאֶלניקוֹב, להוי ידוּע לך, יוֹשב כּל הזמן בּחוּץ, – סח מישהוּ.

– שלחוּ אוֹתוֹ לכאן, את מאֶלניקוֹב הלז, – הוֹסיף דברים מדליק-התּוֹתחים הזקן: – זה עלול באמת ליהרג, ולחינם.

– מה טיבוֹ של מאֶלניקוֹב זה? –שאל ווֹלוֹדיה.

– מין בּן-חיילים כּזה, טיפּש, נמצא אצלנוּ, מעלתוֹ. הלז אינוֹ יוֹדע כּלל שוּם פּחד, וּבשעה זוֹ הוּא מתהלך לוֹ בּחוּץ. ראוּ לוֹ למעלתוֹ שיסתּכּל בּוֹ: גם בּמראהוּ הוּא דוֹמה למין דוֹב.

– הלז יוֹדע איזה מין לחש-קסמים, – סח קוֹלוֹ המתוּן של ואסין מאֵצל הפּינה האחרת.

מאַלניקוֹב נכנס אל המקלט. זה היה איש עבה (דבר נדיר בּיוֹתר בּקרב החיילים), צהוֹב שׂערות ואדוֹם פּנים, בּעל מצח כּבּיר וּבוֹלט ועינים בּוֹלטוֹת כּעין הכּחוֹל הבּהיר.

– וכי נכוֹן הדבר שאינך מתירא מפּני הפּצצוֹת! – השיב מאֶלניקוֹב, משהוּא מתכּווץ ומתגרד: – אוֹתי לא יהרגוּ על ידי פּצצוֹת. אני יוֹדע זאת.

– מַשמע שהיית רוֹצה לגוּר כּאן?

– ודאי שהייתי רוֹצה. מקוֹם משעשע כּאן! – אמר מאֶלניקוֹב, משפּלט פּתאוֹם צחוֹק.

– אוֹי, בּאוֹפן כּזה הרי צריך לשלוֹח אוֹתך לגיחה! שמא אתּה רוֹצה שאגיד את הדבר לגנראל? – אמר ווֹלוֹדיה, ואם כּי לא הכּיר כּאן אף גנראל אחד.

– כּיצד זה לא ארצה! רוֹצה אני בּכך!

וּמאֶלניקוֹב התחבּא מאַחוֹרי החיילים האחרים.

– הבוּ נערוֹך משׂחק-האף, בּחוּרים! אצל מי יש קלפים! – נשמע קוֹלוֹ החוֹפז.

וכּך היה, לא עבר הרבּה זמן וּבקרן-הזוית האחוֹרית נתקשר משׂחק, – התחילוּ נשמעים חבטוֹת על גב החוֹטם, קוֹלוֹת צחוֹק ודברי ניצוּח. ווֹלוֹדיה שתה תּה לרוָיה מן המיחָם שהכין בּשבילוֹ המתוֹפף, העניק תּה למדליקים, התלוֹצץ וניהל עמהם שׂיחה, מכּיון שרצה לזכּוֹת בּחיבתם, ושׂבע קוֹרת-רוּח מיחס הכּבוֹד שמצדם. וגם החיילים, משראוּ כּי האדוֹן מתנהג בּפשטוּת, התחילוּ מרבּים בּשׂיחה. חייל אחד סיפּר, כּי מצוֹר סבסטוֹפּוֹל עוֹמד להסתיים בּעוֹד זמן קצר, שכּן איש אחד מהֵימָן מן המלחים סיפּר לוֹ כּי קוֹנסטאנטין, אחי הקיסר, נמצא בּדרך עם הצי של מיאֶריקה46, ויבוֹא לשחרר את העיר, וגם זה שבּעוֹד איזה זמן יעשׂוּ הסכּמה להפסיק את אש היריוֹת למשך שבוּעיִם ולקבּוֹע הפסקת נוֹפש, ואם אחד הצדדים יפתּח בּאש – ישלם עבוּר כּל יריה קנס של שבעים וחמש קוֹפיקוֹת.

ואסין, שווֹלוֹדיה הספּיק להתבּוֹנן בּוֹ ולראוֹת כּי הוּא נמוֹך קוֹמה ועינים לוֹ גדוֹלוֹת וּמבּיעוֹת טוֹב-לב והוּא מגדל פּיאוֹת זקן, – פּתח וסיפּר, מתּחילה אגב שתיקת השוֹמעים וּלבסוֹף אגב צחוֹקם הרוֹעש, איך שבּבוֹאוֹ הבּיתה לימי החוּפשה קיבלוּהוּ מקוֹדם בּשׂמחה, ואחרי כן התחיל אביו שוֹלח אוֹתוֹ לעבוֹדה, בּעוֹד שקצין ממשק היערוֹת היה שוֹלח כּרכּרה להביא את אשתוֹ. כּל הדברים האלה גרמוּ לווֹלוֹדיה בּדיחוּת דעת רבּה. לא זוֹ בּלבד שהוּא לא חש כּל פּחד אוֹ אי-רצוֹן בּשל הצפיפוּת והריח הקשה שבּמקלט, אלא הרגיש את עצמוֹ בּעליצוּת וּבנעימוּת.

רבּים מן החיילים כּבר נחרוּ בּשנתם. גם ולאנג השתּטח על הרצפּה, והמדליק הזקן, שפּרשׂ את מעיל המדים שלוֹ, היה הוֹלך וּמצטלב ולוֹחש תּפילוֹת לפני השינה, – ולעת זוֹ התעוֹרר רצוֹן אצל ווֹלוֹדיה לצאת מן המקלט – ללכת ולראוֹת מה שנעשׂה בּחוּץ.

– אסוֹף את הרגלים! –קראוּ זה לזה החיילים בּרגע שהוּא קם ממקוֹמוֹ, והרגלים נתכּנסוּ לאחוֹר ופינוּ לוֹ את הדרך.

ולאנג, שנראה היה כּישן, הרים פּתאוֹם את ראשוֹ ותפס בּידוֹ את שוּלי המעיל של ווֹלוֹדיה.

– אַל יעשׂה כּזאת, אל יצא החוּצה, כּיצד אפשר לעשׂוֹת דבר כּזה, – התחיל סח בּקוֹל מוֹכיח וּבכייני, – הוּא אינוֹ יוֹדע עדיין מה טיבוֹ של דבר; בּחוּץ נוֹפלים בּלי הרף כּדוּרים; מוּטב להשאר כּאן.

ואוּלם ווֹלוֹדיה, על אף הפצרוֹתיו של ולאנג, נדחק ויצא מן המקלט וישב על הסף, מקוֹם שם ישב כבר מאֶלניקוֹב, שפּשט ונעל מחדש את מגפיו.

האויר היה צח ורענן, – בּיחוּד למי שיצא מן המקלט, – הלילה היה בּהיר ושקט. תּוֹך כּדי רעמי היריוֹת קלטה האוֹזן: קוֹל האוֹפַנים והקרוֹנוֹת שהוֹבילוּ שׂקי עפר, ודיבּוּר האנשים שעבדוּ בּמרתּף של אבק השׂריפה. בּמרוֹם התנשׂאה כּיפּת שמים עמוּקה וזרוּעה כּוכבים, שרצוּעוֹת-האש של הפּצצוֹת חצוּ-חלפוּ אוֹתה בּלי הרף. משׂמאל, כּדי ארשין אחד, נראה פּתחוֹ הצר של מקלט אחר, שהציצוּ מתּוֹכוֹ רגליהם וגבּיהם של המלחים המתגוֹררים בּוֹ, ונשמעוּ קוֹלוֹתיהם השכּוֹרים הספוּגים שכּרוֹן; מנגד נראה תּלוֹ של המרתּף לאבק-השׂריפה, שדמוּיוֹת אנשים חלפוּ עברוּ על פּניו. על גבּוֹ של התּל, בּמרוֹמוֹ ממש, מקוֹם שנישׂאוּ בּלי הרף בּשריקה כּדוּרים וּפצצוֹת, ניצבה דמוּת גבוֹהה של אדם, שהיה לבוּש מעיל שחוֹר, החזיק את ידיו בּתוֹך כּיסיו וּבטש בּרגליו את העפר שאנשים אחרים הביאוּ הנה בּתוֹך שׂקים. לעתים קרוֹבוֹת נפלה ונתפּקעה פּצצה סמוּך בּיוֹתר אצל המרתּף. החיילים נוֹשׂאי העפר כּפפוּ את קוֹמתם, נרתעו לצדדים; ואוּלם הדמוּת השחוֹרה לא זעה, הוֹסיפה מתּוֹך שלוָה לבטוֹש את העפר בּרגליה, ונשארה כּל הזמן בּמקוֹמה.

– מי הוּא השחוֹר הלזה? שאל ווֹלוֹדיה אצל מאֶלינקוֹב.

– לא אוּכל לדעת; אלך ואראה.

– אַל תלך, לא כּדאי.

מאֶלינקוֹב לא ציית, אלא קם ממקוֹמוֹ וניגש אל האיש השחוֹר ועמד על ידוֹ הרבּה זמן עמידה כּזוֹ שבּשלוָה ואדישוּת.

– זהוּ ממשמשי המרתּף, מעלתוֹ, – סח מאֶלניקוֹב עם שיבתוֹ: – המרתּף נתבּקע על ידי פּצצה, ועכשיו מביאים הרגלים עפר.

מזמן לזמן טסוּ הפּצצוֹת טיסה ישרה כּנגד המקלט. וּבמקרה כּזה היה ווֹלוֹדויה נלחץ לקרן-זוית וחוֹזר וּמתמַתח, משהוּא מבּיט למרוֹם לראוֹת אם לא טסוֹת לכאן פּצצוֹת אחרוֹת. ואף על פּי שולאנג שלח אליו כֹּמה פּעמים הפצרוֹת מתּוֹך המקלט שיקוּם ויכּנס, שהה ווֹלוֹדיה על הסף כּשלוֹש שעוֹת, כּשהוּא חש עוֹנג בּדבר לנסוֹת את הגוֹרל וּלהתבּוֹנן בּמעוּפן של פּצצוֹת. וּבסיוּמוֹ של הערב שוּב ידע ווֹלוֹדיה מה מספּר התּוֹתחים היוֹרים בּכל מקוֹם וּמקוֹם וּלהיכן מגיעים כּדוּריהם.


XXIII

למחרת היוֹם, בּעשׂרים ושבעה לחוֹדש, יצא ווֹלוֹדיה בּבּוֹקר השכּם אל סף הבּית, לאחר שינה של עשׂר שעוֹת, והוּא רענן ועליז לב. ולאנג ניסה אף הוּא לזחוֹל ולצאת אחרי ווֹלוֹדיה, אבל עם קוֹל הכּדוּר הראשוֹן נרתּע לאחוֹר וחזר בּריצה אל המקלט, בּהבקיעוֹ לוֹ בּראשוֹ את דרכּוֹ, לצחוֹקם של כּל החיילים, שאף הם יצאוּ בּרוּבּם החוּצה. רק ואסין והמדליק הזקן וּקצת אחרים לא היוּ יוֹצאים אל החפירה אלא לעתּים רחוֹקוֹת; את שאר החיילים אי-אפשר היה למנוֹע מלצאת: כּוּלם השׂתערוּ ויצאוּ החוּצה מתּוֹך המקלט המעוּפּש, כּדי לשאוֹף את אויר הבּקר הצח, ועל אף ההפצצה, שהיתה חזקה כּמוֹ אמש, ישבוּ איש בּמקוֹמוֹ, מי ליד הסף ומי בסמוּך לקיר המגן. מאֶלניקוֹב התהלך לוֹ שוּב מאז השכּמת הבּוֹקר על פּני סוֹללוֹת התּוֹתחים והיה מסתּכּל מתּוֹך קוֹר-רוּח כּלפּי מעלה.

ליד הסף ישבוּ שני חיילים זקנים ואחד צעיר בּעל שׂער מסוּלסל, מן היהוּדים, שנשלח לכאן מחיל הרגלים. חייל זה הרים אחד מן הכּדוּרים המתגוֹללים על הארץ, רידד אוֹתוֹ על אבן בּשבר של חרס וגלף מן הכּדוּר צוּרה של צלָב, בּדוֹמה לצלב הגיוֹרגי; האחרים הסתּכּלוּ בּמלאכתּוֹ אגב שׂיחה. הצלב נעשׂה בּאמת בּצוּרה נאה מאד.

– כּך הדבר, אם נהיה חוֹנים כּאן עוֹד איזה זמן, – סח האחד, – הרי משתּבוֹא כּריתת השלוֹם יהיה דין כּוּלנו לצאת בּדימוּס.

– ודאי שכּך, הרי לי לא נשאר עד לזמן הדימוּס אלא ארבּע שנים, ואני זה חמשה חדשים חוֹנה בּסבסטוֹפּוֹל.

– דע לך, זה לא מצטרף לחשבּוֹן הדימוּס, – סח האחר.

אוֹתוֹ זמן עבר כּדוּר בּשריקה מעל לראשי המשׂוֹחחים, ונחבּט לארץ בּמרחק ארשין אחד מאצל מאֶלניקוֹב, שהתקרב אליהם בּדרך החפירה.

– זה כּמעט שהרג את מאֶלניקוֹב, – אמר אחד מן החבוּרה.

– לא יהרוֹג, – השיב מאֶלניקוֹב.

– הרי לך איפוֹא צלב על אוֹמץ לב, – אמר החייל הצעיר שעשׂה את הצלב, בּנתנוֹ את זה על יד מאלניקוֹב.

– לא כּך הדבר, אחא, כּאן, מַשמע, נחשב כּל חוֹדש לשנה לגבי כּל ענין וענין – פּקוּדה היתה על כּך, – הלכה ונמשכה השׂיחה.

– אמוֹר מה שתאמר, משתּבוֹא כּריתת השלוֹם ודאי יעשׂה הקיסר מפקד לצבא בּאוֹראבה, ואם לא יוֹציא אוֹתנוּ בּדימוּס, יוֹציאוּ אוֹתנוּ על כּל פּנים אל בּני-בּלי-מוֹעד.

אוֹתוֹ רגע חלף בּן-כּדוּרים, שוֹרק שריקה חדה, מעל לראשיהם של המשׂוֹחחים, ונחבּט אל אבן.

– הרי לך, עד שיגיע ערב עלוּל אתּה לצאת מכּל וכל.

צחוֹק פּרץ מפּי כּל המסוּבּים.

ואפילוּ לא עד הערב, אלא עד שעברוּ שעתיים יצאוּ שנים מהם מכּל וכל וחמישה נעשׂוּ פּצוּעים; אבל האחרים הוֹסיפוּ להתלוֹצץ כּמקוֹדם.

עד לבּוֹקר תּוּקנוּ בּאמת שני מקלעים בּמידה כּזוֹ, שאפשר היה לירוֹת בּהם. עם השעה העשׂירית בערך אסף ווֹלוֹדיה את פּלוּגתוֹ, פי פּקוּדה מאת מפקד המצוּדה, והלך עמה אל סוֹללת התּוֹתחים.

אך שלחוּ האנשים את ידם בּעבוֹדה, לא ניכּר היה בּפניהם אף שמץ מאוֹתוֹ רגש של פּחד שנתגלה אצלם אמש. ולאנג לבדוֹ לא יכוֹל להתגבּר על עצמוֹ: הוּא התחבּא והשתוֹחח כּמקוֹדם, וגם ואסין שלוָתוֹ נפגמה בּמקצת, והוּא התרוֹצץ וכרע בּלי-הרף על בּרכּיו. ואוּלם ווֹלוֹדיה היה שרוּי כּל הזמן בּהתפּעלוּת: שוּם הרהוּר בּדבר סכּנה לא עלה בּדעתוֹ. השמחה על דבר מעשׂה החוֹבה שהוּא עוֹשׂה, ההכרח שלא זוֹ בּלבד שאינוֹ פּחדן אלא מתנהג אפילוּ בּעוֹז רוּח, וזה שהרגיש את עצמוֹ כּמפקד וזה שמסביבוֹ נמצאוּ כּעשׂרים איש המתבּוֹננים בּוֹ, כּפי שידע, בּסקרנוּת – כּל אלה הפכוּ אוֹתוֹ לבן-חיל גמוּר. הוּא אפילוּ התהדר בּאוֹמץ לבּוֹ, התנהג בּמין טרזנוּת בּפני חייליו, זחל ויצא אל הדרך וּפתח בּמתכּוון את מעיל המדים שלוֹ, כּדי שיבחינוּ בּוֹ בּמידה יתירה. מפקד המצוּדה, שסייר אוֹתה שעה את המשק שלוֹ, כּפי שהוּא התבּטא, זה שנתרגל בּמשך שמוֹנת החדשים לכל מיני סוּגים של אוֹמץ-לב – נמנע היה ממנוּ שלא יתענג למראה עלם יפה-תּוֹאר זה, אשר מעיל המדים שלוֹ מבוּדר וּמבין שוּלי המעיל מציצה כּוּתוֹנת אדוּמה העוֹטפת את הצואר הענוֹג והלבן, העלם אשר פּרצוּפוֹ ועיניו משוּלהבים והוּא מוֹחא בּכפיו וּמפקד בּקוֹל מצלצל: “אחת, שתים!” והוּא משׂתּער ועוֹלה בּעליצוּת על קיר המגן, כּדי לראוֹת להיכן נוֹפלת הפּצצה השלוּחה על ידוֹ. בּאחת-עשׂרה וחצי נפסקוּ היריוֹת משני הצדדים, וּבשתּים-עשׂרה בּדיוּק התחילה ההסתּערוּת על תּל מאלאחוֹב, על המצוּדה השניה והשלישית והחמישית.


XXIV

מעֵבר מזה למפרץ, בּין אינקרמן וחטיבת הבּיצוּר הצפוֹנית, על גבעת הטלגרף, עמדוּ בּשעת הצהרים שני מלחים: האחד קצין שהבּיט בּמשקפת על סבסטוֹפּוֹל, והאחד שהגיע זה עתּה בּרכיבה בּלוית קוֹזאק אל עמוּד הציוּן הגדוֹל.

השמש הזהירה ממרוֹם הרקיע מעל פּני המפרץ, זה שהתנוֹסס בּאוֹר נַעלָס וחם והיה כּמשתּעשע בּאניוֹתיו הניצבוֹת וּבמפרשׂים וּבסירוֹת הנעים על פּניו. רוּח קלה הרעידה בּלאט את עליהם של שׂיחי האַלוֹנים הנטוּעים בּקרבת הטלגרף והם הוֹלכים ומַכמישים, ניפּחה את המפרשׂים ונדנדה את הגלים. סבסטוֹפּוֹל, כּוּלה כּמוֹ שהיתה, על בּית-הכּנסיה שלה שלא הגיע לגמר בּנין, עמוּד הזכּרוֹן, הרציף, גן העיר המוֹריק על ההר והבּנין רב-החן של הספריה, על מפרציה הקטנים אשר כּעין התּכלת, הזרוּעים תּרנים, על הקשתוֹת המגוּוָנוֹת של מכוֹני המים, ועל ענני העשן הכּחוּלים של אבק השׂריפה המוּארים לסירוּגין בּאש האדמדמת של היריוֹת, – אוֹתה סבסטוֹפּוֹל, העיר הנאוָה, החגיגית והגאה, המוּקפת מצד אחד הרים צהוּבים ועשנים וּמצד שני ים תּכלת בּהיר, המתנוֹסס לנוֹכח השמש – נשקפה מעֵבר המפרץ האחר. בּאוֹפק הים, מקוֹם שם היתה מיתּמרת רצוּעת עשן שחוֹר שעלתה מאיזוֹ אנית-קיטוֹר, רחשוּ עננוֹת מארכוֹת וּלבנוֹת שבּישׂרוּ רוּח קרוֹבה. לאוֹרך כּל קו הבּיצוּרים, וּביחוּד על פּני ההרים שמצד שׂמאל, היוּ עוֹלוֹת בּלי-הרף, וּפעמים לפתע פּתאוֹם כּמה וכמה בּבת אחת, פּקעוֹת של עשן לבן, סמיך ודחוּס, כּרוּכוֹת בּברק שהבריק לפרקים גם בּזוֹהר הצהרים, ומתרחבוֹת בּכל מיני צוּרוֹת וּמתרוּממוֹת כּנגד הרקיע והוֹלכוֹת הלוֹך והאפל. לשוֹנוֹת עשן אלה, שהוֹפיעוּ גם פּה וגם שם, צצוּ על פּני ההרים, על פּני סוֹללוֹת התּוֹתחים של האוֹיב, וּבתחוּם העיר ועל פּני הרקיע. קוֹלוֹת היריה לא פּסקוּ, וּבהתגלגלם בּשינוּיי גוון הרעידוּ את האויר.

עם השעה שתּים-עשׂרה התחילוּ לשוֹנוֹת האש הוֹלכוֹת וּפוֹתחוֹת יוֹתר ויוֹתר, האויר נזדעזע פּחוֹת מרעם יריוֹת.

– בּינתים חדלה לגמרי המצוּדה מספּר 2 מהשיב אש, – אמר קצין ההוּסארים שישב רכוּב על סוּסוֹ: – זוֹ הרוּסה לגמרי. נוֹרא הדבר!

– וגם תּל מאלאחוֹב אינוֹ משיב על יריוֹתיהם של אלה אלא אחת כּנגד שלוֹש, – ענה זה שהבּיט בּמשקפת. שתיקה זוֹ שלהם מעוֹררת בּי ממש חימה. הללוּ פּוֹגעים בּאוֹפן ישר בּסוֹללה הקוֹרנילוֹבית, ושלנוּ אינם משיבים.

– הלא תּשׂים לב, אמרתּי לך כּי הללוּ נוֹהגים להפסיק את ההפצצה עם השעה השתּים-עשׂרה. גם היוֹם יארע כּך. מוּטב שנסע לאכוֹל את ארוּחת הבּוֹקר… בּשעה זוֹ ממתּינים לנוּ… אין טעם עוֹד להסתּכּל.

– הנח נא, אל תפריעני! – ענה המבּיט בּמשקפת משהוּא משקיף בּתשוּקה עזה על פּני סבסטוֹפּוֹל.

– מה אתּה רוֹאה שם, מה?

– תנוּעה בּחפירוֹת. הוֹלכים טוּרים צפוּפים.

– ורוֹאים גם בּלי משקפת, – סח קצין הצי: – הללוּ הוֹלכים טוּרים טוּרים. צריך לתת אוֹת.

– הבּט נא! הבּט! הללוּ יצאוּ מן החפירוֹת.

וּבאמת, בּעין רגילה אפשר היה לראוֹת כּאילוּ כּתמים שחוֹרים נעוּ מעל פּני ההר דרך הנקרה, נעוּ מאצל סוֹללוֹת התֹּותחים של הצרפתּים לצד המצוּדוֹת. לפני הכּתמים האלה כּבר ראוּ רצוּעוֹת שחוֹרוֹת בּסמוּך לקו שלנוּ: בּתחוּם המצוּדוֹת עלוּ והבריקוּ בּמקוֹמוֹת שוֹנים לשוֹנוֹת העשן של היריוֹת, והיה נראה כּאילוּ הן קוֹפצוֹת ממקוֹם למקוֹם. הרוּח הביא את קוֹל יריוֹת הרוֹבים, יריוֹת תּכוּפוֹת שקוֹלן כּקוֹל הגשם הדוֹפק על החלוֹנוֹת. הרצוּעוֹת השחוֹרוֹת נעוּ בּקרבת העשן, הלוֹך והתקרב יוֹתר ויוֹתר. קוֹלוֹת היריוֹת, שהלכוּ הלוֹך וחזק, נתלכּדו לרעם מוֹשך ומתגלגל. העשן, שהיה מיתּמר ועוֹלה בּתכיפוּת גדוֹלה והוֹלכת, נתפשט בּמהירוּת על פּני הקו ונתלכּד לבסוֹף לעננה אחת כּעין הסָגוֹל, המתכּווצת וּמתרחבת חליפוֹת ועל פּניה מהבהבוֹת כּלשהוּ פּה ושם לשוֹנוֹת אש וּנקוּדוֹת שחוֹרוֹת; כּל הקוֹלוֹת התערבוּ לרעש מדרדר אחד.

– הסתּערוּת! – קרא הקצין, כּשפּניו חיורים והוּא מוֹסר את המשקפת למלח.

קוֹזאקים חלפוּ בּדהרה על פּני הדרך, קצינים רכוּבים על סוּסים, המפקד העליוֹן עבר בּכרכּרה בּלוית שלישיו. על כּל פּנים היתה נסוּכה הבּעה של ציפּיה קשה והתרגשוּת.

– אי-אפשר כּלל שהללוּ ילכּדוּ את העיר! – סח הקצין הרוֹכב על הסוּס.

– בּאמוּנה, דגל אני רוֹאה! הבּט נא, הבּט! – אמר הקצין האחר כּשהוּא נוֹשם בּכבדוּת וּמתרחק מאצל המשקפת:

– הצרפתּים עוֹמדים על תּל מאלאחוב.

– לא יתּכן הדבר!


XXV

קוֹזאֶלצוֹב הקשיש, שהיה סיפּק בּידוֹ בּמשך הלילה לצאת מהפסדוֹ שהפסיד בּמשׂחק הקלפים ולחזוֹר וּלהפסיד שוּב את הכּל, ואפילוּ את מטבּעוֹת הזהב שהיוּ חבוּיוֹת אצלוֹ בּעטיפת השרווּל, היה ישן לפנוֹת בּוֹקר שינה טרוּפה, אך עמוּקה, בּקסרקטין-המגן של המצוּדה מספּר 5 – והנה עלתה קריאת אימה, שחזרוּ עליה קוֹלוֹת רבּים: – אַזעקה!

– כּיצד זה הוּא ישן, מיכאילוֹ סמיוֹניטש! הסתּערוּת! – קרא איזה קוֹל כּנגדוֹ.

– ודאי אחד מן החניכים, – סח קוֹזאֶלצוֹב, משפּקח את עיניו ולא האמין בּדבָר.

וּפתאוֹם הבחין בּקצין אחד שהתרוֹצץ מפּינה לפּינה ללא כּל מטרה ניכּרת, וּפניו היוּ חיורים כּל כּך, שקוֹזאֶלצוֹב תּפס את הכּל. הרעיוֹן, שעלוּלים לראוֹת אוֹתוֹ כּפחדן, שהשתמט מלצאת אל הגוֹנדה שלוֹ בּרגע הסכּנה – הדהים אוֹתוֹ בּאוֹפן נוֹרא. הוּא פּנה ורץ בּכל כּוֹחוֹ אל הגוֹנדה. ירית התּוֹתחים נפסקה, אבל המוּלת הנפץ של הרוֹבים עלתה בּכל עוֹז. הכּדוּרים שרקוּ לא בּיחידוּת, כּדרך כּדוּרים של רוֹבים קצרים, אלא נחילים נחילים, בּדוֹמה ללהקת צפּרים החוֹלפת מעל הראש. כּל אוֹתוֹ המקוֹם שעמד שם אמש הבּטליוֹן שלוֹ היה נסוּך עשן, נשמעוּ צעקוֹת וּקריאוֹת מרוּסקות. חיילים, פּצוּעים ולא פּצוּעים בּאוּ לקראתוֹ. לאחר שעבר בּריצה עוֹד כּשלוֹשים צעד – נתגלתה לוֹ הגוֹנדה שלוֹ, שנתכּווצה אל הקיר. פּרצוּפיהם של החיילים היוּ חיורים וּמבוֹהלים.

רגש הפּחד נטפּל בּלי-משׂים גם אל קוֹזאֶלצוֹב; קוֹר עבר בּבשׂרוֹ.

– הללוּ כּבשוּ את סוֹללת שוארץ, – סח קצין צעיר ששיניו נקשוּ זוֹ לזוֹ, – הכּל אָבוּד!

– הבלים, – אמר זוֹקאָלצוֹב בּכעס, וּברצוֹתוֹ לעוֹדד את עצמוֹ בּאיזוֹ תּנוּעה – שלף את חרב הבּרזל שלוֹ, הקצרה והקהה, ונתן קוֹל צעקה:

– קדימה, בּחוּרים! אוּר-רה!

הקוֹל היה מצלצל וחזק; הוּא הביא התעוֹררוּת על קוֹזאֶלצוֹב עצמוֹ. קוֹזאָלצוֹב רץ קדימה לאוֹרך מבוֹא-המגן; כּחמישים איש מחייליו השׂתּערוּ ורצוּ אחריו מתּוֹך צעקוֹת. משהתפּרץ ויצא מן המבוֹא אל פּני הרחבה הגלוּיה – ניתּכוּ מסביב הכּדוּרים ממש כּעין הבּרד. שנַים פּגעוּ בּוֹ, אבל לא היה סיפּק בּידוֹ לברר מה אלה עשׂוּ בּוֹ, אם חבטוּ בּוֹ אוֹ הטילוּ בּוֹ פּצעים. מנגד נראוּ שוּב מתּוֹך העשן המדים הכּחוּלים, המכנסים האדוּמים, ונשמעוּ צעקוֹת לא של רוּסים; צרפתּי אחד עמד על קיר המגן, נפנף בּכוֹבעוֹ וקרא משהוּ בּקוֹל צוֹעק. קוֹזאֶלצוֹב היה בּטוּח שיהרגוּהוּ, ודבר זה הוּא שהגדיל את אוֹמץ לבּוֹ. הוּא רץ בּלי-הרף קדימה. כּמה חיילים הקדימוּהוּ ועברוּ לפניו; חיילים אחרים הגיחוּ מאיזה מקוֹם מן הצד ורצוּ אף הם. לוֹבשי המדים הכּחוּלים נשארוּ באוֹתוֹ ריחוּק-מקוֹם, בּנוּסם מפּניו אל חפירוֹתיהם, אבל הרגלים נתקלוּ בּהרוּגים וּפצוּעים. ומשהגיע שוּב אל החפירה החיצוֹנית – נעשׂוּ כּל אלה ערבּוּביה אחת כּנגד עיניו, והוּא חש כּאב בּחזהוּ.

לאחר חצי שעה היה שכוּב על אלוּנקה, ליד הקסרקטין הניקוֹלאיבי, וידע כֹּי הוא פּצוּע, אבל לא חש כּמעט שוּם כּאב; רק רצה לרווֹת את צמאוֹנוֹ בּאיזה משקה קר ולשכּב בּאוֹפן נוֹח יוֹתר.

רוֹפא קטן-קוֹמה ועבה, בּעל פּיאוֹת זקן שחוֹרוֹת וּמגוּדלוֹת, ניגש אליו וּפתח את מעיל המדים שלוֹ. קוֹזאֶלצוֹב הסתּכּל מאצל סנטרוֹ בּמעשׂה הטיפּוּל של הרוֹפא בּפצע, והבּיט בּפניו, אבל לא חש כּל כּאב. הרוֹפא כּיסה בּכוּתוֹנת על הפּצע, ניגב את אצבּעוֹתיו על פּני מעילוֹ העליוֹן וּפנה והלך אל איש אחר, כּשהוּא שוֹתק ואינוֹ מבּיט אל הפּצוּע. קוֹזאֶלצוֹב תּר בּאפס דעת בּעיניו אחרי הנעשׂה מסביב, וּמשנזכּר בּמה שאירע בּמצוּדה מספּר 5 – הרהר בּפני עצמוֹ, מתּוֹך רגש של רצוֹן, כּי הוּא מילא את חוֹבתוֹ כּהלכה, כּי זוֹ לא הפּעם הראשוֹנה מאז שירוּתוֹ אשר עשׂה את מעשׂהוּ בּאוֹפן הגוּן בּיוֹתר, ואינוֹ חייב להתרעם על עצמוֹ אף בּמידה כּל-שהיא. הרוֹפא, משהתקין תּחבּוֹשת לקצין פּצוּע אחר, סח משהוּ לכוֹמר בּעל זקן מגוּדל וצהוֹב, שעמד כּאן עם צלָבוֹ, ורמז לוֹ על קוֹזאֶלצוֹב.

– כּיצד, וכי אני הוֹלך למוּת? – שאל קוֹזאֶלצוֹב את הכּוֹמר, כּשזה ניגש אליו.

הכּוֹמר לא ענה, אלא אמר את התּפילה והוֹשיט את הצלב לפצוּע. המות לא הטיל אימה על קוֹזאֶלצוֹב. הוּא נטל בּידים רפוֹת את הצלב, לחָצוֹ אל שׂפתיו, והתחיל בּוֹכה.

– וּמה הדבר, האם נהדפוּ הצרפתּים? – שאל בּתוֹקף אצל הכּוֹמר.

– הנצחוֹן היה לצדנוּ בּכל מקוֹם וּמקוֹם, – ענה הכּוֹמר, כּדי לנחם את הפּצוּע, בּהסתירוֹ ממנוּ את הדבר כּי על תּל מאלאחוֹב כּבר מתנפנף הדגל הצרפתּי.

– תּוֹדה לאל, – סח הפּצוּע, ולא חש כּי דמעוֹת נוֹזלוֹת על לחייו, ולבּוֹ עלץ בּקרבּוֹ לזכר מעשׂה הגבוּרה אשר עשׂה.

זכר אחיו עלה לרגע אחד על דעתּוֹ. “הלואי ויחוֹנן אלוֹהים גם אוֹתוֹ בּאוֹשר כּזה”, הרהר בּלבּוֹ.


XXVI

ואוּלם לא גוֹרל כּזה היה צפוּי לווֹלוֹדיה. הוּא הקשיב לסיפּוּר אגדה שסיפּר ואסין, ותּוֹך כּדי כך עלתה הצעקה: “הצרפתּים עוֹלים עלינוּ”. הדם פּרץ בּן-רגע אל לבּוֹ, והוּא חש כּי לחייו החוירו ונעשׂוּ קרוֹת. הוּא עמד רגע קצר בּלי-נוֹע; אך משהבּיט סביבוֹ הבחין בּדבר, כּי החיילים רכסוּ בּמנוּחה את מעילי המדים שלהם וזחלוּ ויצאוּ איש אחרי רעהוּ; אחד מהם, – מאֶלניקוֹב, כּנראה, – סח אפילוּ בּהלצה: – הוֹציאוּ להם לחם-וּמים, בּחוּרים!

ווֹלוֹדיה, בּלוית ולאנג, שלא זז מאצלוֹ אף כּדי שעל אחד, יצא בּזחילה מן המקלט ורץ לעבר סוֹללת התּוֹתחים. משני הצדדים לא היוּ כּלל שוּם יריוֹת תּוֹתחים. לא מראה שלוָתם של החיילים, אלא פּחדנוּתוֹ העלוּבה והגלוּיה של חניך-הקצינים היא שעוֹררה אוֹתוֹ בּיחוּד. – האוּמנם מסוּגל אנכי להיוֹת דוֹמה לזה?" הרהר בּלבּוֹ, והשתּרע ורץ בעליצוּת אל קיר המגן, מקוֹם שעמדוּ המקלעים שלוֹ. הוּא ראה בּאוֹפן בּרוּר איך רצוּ הצרפתּים ריצה ישרה על פּני השטח הפּנוּי, ואיך זעוּ המוֹני צרפתּים מתּוֹך החפירוֹת כּשכּידוֹניהם מבריקים בּשמש. אחד, קטן-קוֹמה וּרחב-כּתפים, בּלבוּש מדים של זואַב ועם חרב ביד, רץ קדימה ודלג על פּני השוּחוֹת. “ירוּ בּכדוּרים ממוּלאים!” קרא ווֹלוֹדיה בּקוֹל רם; אך החיילים כּבר נטפלוּ לכך מאליהם, וּצליל המתּכת של הכּדוּר הממוּלא, המגיח מן התּוֹתח, כּבר חלף בּשריקה מעל לראשוֹ, תּחילה מאצל המקלע האחד ואחרי כּן מאצל המקלע האחר. “אחת, שתּים!” היה ווֹלוֹדיה מגיד פּקוּדוֹת, כּשהוּא רץ לאוֹרך המקוֹם מן המקלע האחד למשנהוּ וּמסיח לגמרי מדעתּוֹ את דבר הסכּנה. מן הצד נשמע קוֹל הנפץ הקרוֹב של יריוֹת הרוֹבים אשר לפלוּגוֹת המחסה שלנוּ ועלוּ קריאוֹת מבוּלבּלוֹת.

וּפתאוֹם נשמעה מצד שׂמאל צעקת יאוּש מחרידה, שחזרוּ עליה כּמה קוֹלוֹת: “עוֹקפים! עוֹקפים!” ווֹלוֹדיה הפנה את ראשוֹ לקוֹל הצעקה, כּעשׂרים איש מן הצרפתּים הוֹפיעוּ מאחוֹר, האחד, גבר יפה מראה בּעל זקן שחוֹר, הלך בּראש, אך משהגיע כּדי עשׂרה צעדים מאצל סוֹללת התּוֹתחים – עמד מרוּץ וירה למישרין בּווֹלוֹדיה, והתחיל שוּב רץ כּנגדוֹ. רגע קצר עמד ווֹלוֹדיה כּקפוּא בּמקוֹמוֹ ולא האמין למראה עיניו. משנתעוֹרר והבּיט סביבוֹ – נמצאוּ בּעלי המדים הכּחוּלים על קיר המגן; שנים מן הצרפתּים סתמוּ אפילוּ את פּי התּוֹתח בּמרחק עשׂרה צעדים מאצלוֹ. מסביבוֹ לא היה איש, מלבד מאֶלניקוֹב שנהרג על ידי כּדוּר, וּמלבד ולאנג שתּפס לידוֹ מכשיר של התּוֹתח והשׂתּער קדימה, כּשפּניו נסוּכים חימה ואישוֹני עיניו נטוּיים כּלפי מטה.

– “יבוֹא אחרי, ולאדימיר סמיוֹניטש! יבוֹא אחרי! אבדנוּ!” צעק ולאנג בּקוֹל יאוּש, כּשהוּא מנפנף בּמכשיר כּנגד הצרפתּים שבּאוּ עליהם בּעקיפין מאחוֹר. דמוּתוֹ הלוֹהטת מחימה של חניך-הקצינים הטילה על הצרפתּים מבוּכה. את האחד, שעמד בּאש, הכּה על ראשוֹ, האחרים נתעכּבוּ בּלי-משׂים בּמקוֹמם, וולאנג, השׂתּער ורץ לצד החפירה שבּה רבצוּ החיילים הרגלים שלנוּ וירוּ בּצרפתּים, בּהוֹסיפוֹ לתוּר בּעיניו על סביבוֹ ולצעוֹק בּקוֹל נוֹרא: “יבוֹא אחרי, ולאדימיר סמיוֹניטש! למה הוּא עוֹמד! ירוּץ ויברח!” לאחר שקפץ לתוֹך החפירה, חזר ונשתּרבּב מתּוֹכה, כּדי לראוֹת מה שהיה לקצין הנערץ שלוֹ. בּאוֹתוֹ מקוֹם שבּוֹ עמד קוֹדם ווֹלוֹדיה היה מוּטל משהוּ בּמעיל מדים, כּשהפּנים כבוּשים בּקרקע. והמקוֹם היה מלא צרפתּים שירוּ בּצבא שלנוּ.


XXVII

ולאנג מצא את סוֹללת התּוֹתחים שלוֹ בּתחוּמוֹ של קו ההגנה השני. מעשׂרים האיש, שנמצאוּ בּפלוּגת השירוּת של סוֹללת המקלעים, נמלטוּ רק שמוֹנה אנשים.

בּשעה תּשע בּערב נסע ולאנג עם סוֹללת התּוֹתחים שלוֹ בּאנית קיטוֹר, המלאה חיילים ותוֹתחים וסוּסים וּפצוּעים, אל התּחוּם הצפוֹני. יריוֹת לא היוּ בּשוּם מקוֹם. הכּוֹכבים הזהירוּ בּאוֹר בּהיר על פּני השמים כּמוֹ שהזהירוּ אמש; אבל רוּח עזה הסעירה את הים. בּתחוּם המצוּדוֹת מספּר 1 ומספּר 2 צצוּ בּרקים על פּני האדמה; התפּוֹצצוּיוֹת זעזעוּ את האויר והטילוּ אוֹר מסביבן על דברים שחוֹרים וּמשוּנים ועל אבנים שהוּעפוּ לחלל האויר. איזו דליקה עלתה ליד המַספּנוֹת, ותימרוֹת האש האדוּמוֹת נשתּקפוּ בּמים, הגשר, המכוּסה אנשים, היה מוּאר בּלהבוֹת האש אשר מאצל סוֹללת התּוֹתחים הניקוֹלאיֶבית. עמוּד אש גדוֹל נתלָה, כּפי שנראָה, מעל לשוֹן-היבּשה הקטנה אשר מרחוֹק, מקוֹם סוֹללת התּוֹתחים האַלכסַנדרוֹנית, והאיר את קצה התּחתּוֹן של עננת העשן התּלוּיה על פּניו, וּבאניוֹת האוֹיב אשר על פּני הים נצנצוּ כּמוֹ אמש אוֹתם האוּרים, הרחוֹקים והמחוּצפים. הרוּח העזה הכּתה גלים בּמפרץ. לאוֹר האש של הדליקוֹת נראוּ תּרניהן של האניוֹת הטוֹבעות שלנוּ, שהלכוּ וצללוּ יוֹתר ויוֹתר בּמים. דברי שׂיחה לא נשמעוּ על פּני הסיפּוּן: בּרעש הקצוּב של הגלים הנבקעים וּברעש הקיטוֹר לא נשמעוּ אלא נשיפת הסוּסים ושעטת רגליהם על פּני המעבּרה, קריאוֹת הפּיקוּד של רב-החוֹבל ואַנקוֹת הפּצוּעים. ולאנג, שלא בּא אל פּיו אוֹכל בּמשך כּל היוֹם, הוֹציא מכּיסוֹ חתיכת לחם והתחיל לוֹעס, אבל משנזכּר בווֹלוֹדיה – נתן את קוֹלוֹ בּבכיה עזה כּל כּך, שהגיעה אל אזני החיילים שבּקרבת מקוֹם.

– ראוּ נא, הריהוּ אוֹכל וּבוֹכה בּבת אחת, ולאנג זה שלנוֹ, – אמר ואסין.

– דבר משוּנה! – סח אחר.

– ראוּ נא, גם את הקסרקטין שלנוּ העלוּ בּאש, – הוֹסיף ואמר מתּוֹך אנחה: – וכמה אנשים משלנוּ אבדוּ שם; על לא-דבר נפל הכּל לידי הצרפתּי!

– אנחנוּ עצמנוּ, לפחוֹת, נשארנוּ בּחיים, ותוֹדה לאל גם על כּך, – אמר ואסין.

– אף על פּי כן – עלבּוֹן בּדבר!

– וּמה העלבּוֹן שבּדבר? וכי הלז עוֹמד להסב כּאן בּהרחבה? כּלל וּכלל לא! עוֹד מעט ושלנוּ יוֹציאוּ מידוֹ. אפילוּ אם יפּלוּ מאנשינוּ כּמה שיפּלוּ, אבל, בּאמוּנה, האימפראטוֹר שלנוּ יצווה – וּמיד יכבשוּ מידוֹ. וכי שלנוּ יסגירוּ לידוֹ הכּל כּמוֹ שיש? כּיצד יתכן? הרי לך קירוֹת חשׂוּפים; ואת כּל הבּיצוּרים פּוֹצצוּ… וכי מה אתה חוֹשב, את הציוּן שלוֹ הציב על התּל, ולעיר אינוֹ מעיז להכּנס. חכּה נא מעט, עוֹד תּקבּל גמוּל כּהלכה – משיגיע הזמן לכך, – הוֹסיף ואמר לשם סיוּם, בּכוונוֹ את דבריו כּלפי הצרפתּים.

– ודאי שיקבּלוּ! – אמר אחר בּקוֹל בּטחוֹן.

בּכל המצוּדוֹת של סבסטוֹפּוֹל, אלה שבּמשך חדשים רבּים סערוּ בּקרבּן חיים עזים מאין כּמוֹהם, שבּמשך חדשים רבּים שימשוּ בּמת חזיוֹן לגבּוֹרים הוֹלכים בּזה אחר זה לקראת המות וּמתחלפים אלה בּאלה בּמוֹתם, ושבּמשך חדשים רבּים עוֹּררוּ בּלב האוֹיב פּחד, איבה, ולאחרוֹנה הערצה, – בּכל המצוּדוֹת האלה לא נמצאה עכשיו נפש חיה. הכּל היה מת, פּרוּע בּמראהוּ וּמעוֹרר זוָעה, אבל לא דוֹמם: הכּל עוֹד הלך ונהרס. על פּני האדמה המפוּלחת, אשר ההתפּוֹצצוּיוֹת האחרוֹנוֹת העלוּ עליה מִזְרֵה עפר, התגוֹללוּ כּנוֹת תּוֹתחים מרוּסקוֹת, שמיעכוּ תּחתיהן גויוֹת חללים, – של רוּסים ושל אנשי האוֹיב, – תּוֹתחים מעשׂה בּרזל שנאלמוּ לעוֹלמים, שהוּשלכוּ בּכוֹח אדיר לתוֹך בּוֹרוֹת ונתכּסוּ למחצה עפר, וּפצצוֹת וכדוּרים ושוּב גויוֹת חללים, בּוֹרוֹת, שברי קוֹרוֹת, שרידי מקלטים, ושוּב גויוֹת דוֹממוֹת של חללים, בּמעילי מדים אפוֹרים או כּחוּלים. וכל זה עוֹד הוּרעד לעתּים קרוֹבוֹת והוּאַר בּאוֹר האדוֹם של ההתפּוֹצצוּיוֹת, שהוֹסיפוּ לזעזע את האויר.

האוֹיבים ראוּ, כּי משהוּ מוּזר התחוֹלל בּסבסטוֹפּוֹל האיוּמה. התפּוֹצצוּיוֹת אלה וּדממת המות שבּמצוּדוֹת הטילוּ עליהם זוָעה; אבל הם לא ההינוּ עדיין להאמין, לאחר ההתנגדוּת האמיצה והשלֵוָה בּיוֹם המערכה האחרוֹן, כּי נעלם אוֹיבם העשׂוּי לבלי חת, וּבדממה וּמתּוֹך חרדת נפש חיכּוּ עד שיחלוֹף הלילה.

הצבא של סבסטוֹפּוֹל, בּדוֹמה לים בּליל מסוֹער וקוֹדר, נע לאִטוֹ בּחשכת העלטה, כּמשהוּ מתלכּד וּמתפּרד וּמתנוֹדד בּחרדה בּכל המוֹנוֹ על פּני גשר המפרץ ועל פּני התּחוּם הצפוֹני, נע וּמתרחק מן המקוֹם ששם השאיר אחים גיבּוֹרים בּמספּר רב כּל כּך, – מן המקוֹם שרוָה דמוֹ עד לבלי הכיל, – מן המקוֹם שהגן עליו בּמשך 11 חוֹדש בּפני אוֹיב חזק פּי שנַים, ושעכשיו נסוֹג משם, לפי פּקוּדה, ללא מלחמה.

רוֹשם מוּזר וקשה השפּיעה פּקוּדה זוֹ מתּחילה על כּל איש רוּסי. הרגש שבּא לאחר זה היה הפּחד מפּני רדיפה. האנשים ראוּ את עצמם כּחַסרי מגן, מיד לאחר שיצאוּ מן המקוֹמוֹת ששם רגילים היוּ לעמוֹד בּקרב, והצטוֹפפוּ בּחרדה בּתוֹך החשכה ליד מבוֹא הגשר שהתנוֹדד בּרוּח עזה. נדחק וּבא חיל הרגלים בּהמוֹני גדוּדים, כּשכּידוֹניהם נתקלים זה בזה, וּביניהם כּלי רכב וחטיבוֹת חיל-המגן; הבקיעוּ להם דרך קציני פּרשים, המוֹליכים פּקוּדוֹת; בּכוּ והתחננוּ אנשים מן התּוֹשבים ושמשי קצינים שלא נתנוּ להם להעביר את הצרוֹרוֹת שבּידיהם; הארטילריה, הרוֹעשת בּגלגליה, חתרה לצד המפרץ, כּשהיא נחפזת להמלט מן המקוֹם. רגש שמירת-הקיוּם והרצוֹן להמלט בּכל המהירוּת ממקוֹם האימה הזה של המות – מצוּי היה בּלב כּל האנשים האלה, עם כּל היוֹתם כּרוּכים אחרי הַבלי התעסקוּיוֹתיהם השוֹנוֹת. רגש זה היה אצל החייל הפּצוּע פּצע מות, ששכב על מרצפת האבן של הרציף הפּבלוֹבי בּקרב חמש מאוֹת איש פּצוּעים כּמוֹהוּ, ושבּיקש מאת אלוֹהים שישלח לוֹ את המות, ואצל האיש מחיל המגן שנדחק בּשארית כּוֹחוֹ לתוֹך ההמוֹן הצפוּף, כּדי לפנוֹת דרך לגנראל נוֹסע בּרכיבה, ואצל הגנראל המפקד בּתוֹקף על התּעבוּרה ועוֹצר בּחיילים הנחפּזים, ואצל המלח שנתקע לתוֹך הבּטליוֹן עוֹשׂה-את-דרכּוֹ, ונלחץ עד למחנק על ידי ההמוֹן המתנוֹעע, ואצל הקצין הפּצוּע שארבּעה חיילים נשׂאוּהוּ בּאלוּנקה והניחוּהוּ על הארץ ליד סוֹללת התּוֹתחים הניקוֹלאיֶבית, לאחר שהמוֹן המצטוֹפף סגר עליהם את הדרך, ואצל החייל מן הארטילריה, ששימש בּמשך שש-עשׂרה שנה תּוֹתח אחד ועכשיו, לפי פּקוּדה בּלתי-מוּבנת לוֹ מאת המפקדים, הוּא עוֹמד ודוֹחף בּעזרת חבריו בּכלי התּוֹתח, כּדי להפּילוֹ מן החוֹף התּלוּל לתוֹך המפרץ, ואצל המלחים שזה עכשיו הוֹציאוּ את המסתּוֹמים שבּאניוֹת והם מתרחקים מהן בּסירוֹת כּשהם חוֹתרים בּזריזוּת בּמשוֹטיהם. כּמעט כּל חייל וחייל, משהגיע לעֵבר האחר של הגשר, הוֹריד את כּוֹבעוֹ והצטלב. ואוּלם מאחוֹרי הרגש הזה היה מצוּי רגש אחר – רגש קשה, מוֹצץ ועמוֹק יוֹתר, שהיה בּוֹ כּביכוֹל מן החרטה והבּוּשה והמַשׂטמה. כּמעט כּל חייל וחייל, משהשקיף מאצל התּחוּם הצפוֹני על סבסטוֹפּוֹל המוּסגרת, נאנח מלב מלא מרירוּת ושלח את זעם אִיוּמוֹ אל פּני האויב.



  1. קרוֹן גדוֹל.  ↩

  2. האניה “קונסטאנטין”.  ↩

  3. מי–דבש עם תבלין.  ↩

  4. מוֹֹך של חוּטים שהיו משתּמשים בּוֹ לחבישת פּצעים.  ↩

  5. בּיטוּי נהוּג אצל המלחים בּמקוֹם: לירוֹת  ↩

  6. המַרגמה.  ↩

  7. שם של עתּון.  ↩

  8. לייטנאנט.  ↩

  9. פּראפּוֹרשצ'יק, דרגה ראשוֹנה בּקצינוּת.  ↩

  10. היה זמן שלא שׂוֹחחוּ בּפּטרבּוּרג אלא בּענין זה.  ↩

  11. רבּותי, אני משער כּי הלילה עוֹמד להתלקח קרב.  ↩

  12. בּאמת, אמוֹר נא, האוּמנם עוֹמד להתרחש משהו הלילה?  ↩

  13. איזה מחזה נהדר!  ↩

  14. חיילינוּ שעמדוּ בּמלחמוֹת עם התּוּרכּים, נתרגלוּ כּל כּך לקריאַת–מלחמה זוֹ של האוֹיב, שעכשיו הם מספּרים תּמיד, כי גם הצרפתּים משמיעים את הקריאָה “אַללה!”  ↩

  15. וכי הוּא פּצוּע?  ↩

  16. סליחה, הוֹד רוֹממוּתוֹ, אני מת.  ↩

  17. וכי כּבר הוּרד הדגל?  ↩

  18. עדיין לא.  ↩

  19. אילוּ היה חוֹשך עוֹד חצי שעה, היינוּ חוֹזרים וכוֹבשים את חפירוֹת–ההגנה.  ↩

  20. אינני אוֹמר לא, שלא להגיד את ההיפך מדבריו.  ↩

  21. לאיזה גדוּד הוּא שייך?  ↩

  22. אָרוּר זה בּא להבּיט על עבוֹדוֹת הבּיצוּר שלנוּ.  ↩

  23. וּבשל מה זוֹ הצפּוֹר הכּפוּתה?  ↩

  24. משום שזה תֹּרמיל של גדוּד מן הגוארדיה, הנוֹשׂא את הסמל הקיסרי.  ↩

  25. אדוֹני בחיל הגוארדיה?  ↩

  26. סליחה, אדוֹני, אני מהגדוד הששי של חיל הרגלים.  ↩

  27. והיכן קנה את זוֹ?  ↩

  28. בּבּלאקלאבה, אדוֹני! זוֹ עשׂוּיה פּשוּט מעץ תּמרים.  ↩

  29. זוֹ יפה.  ↩

  30. אהיה חייב לוֹ תּוֹדה אם יקח חפץ זה כּמַזכּרת לפגישתנוּ.  ↩

  31. טאבַּאּקַ טוב.  ↩

  32. כּן, טאַבּאַק טוֹב, טאַבּאַק תּוּרכּי. ואצלכם טאַבּאַק רוּסי? הוּא טוב?  ↩

  33. אלה החַ… הרוּסים אינם יפים.  ↩

  34. למה הם צוחקים.  ↩

  35. אל תּעברוּ את הקו, איש למקומוֹ, לעזעזל!  ↩

  36. הרוֹזן סַזוֹנובֹ, שהכּרתּ אותוֹ היטב.  ↩

  37. זהוּ רוָזן רוּסי כּהלכה, אחד מאתה החביבים עלינוּ.  ↩

  38. ידעתי איש בשם סזנוב, אבל הלז עד כמה שידוע לי, אינו רוזן, איש בעל שער שחור, קטן–קומה, וגילו בערך כגיל אדוני.  ↩

  39. – הוֹ, הוּא הוּא האיש. כּמה הייתי רוֹצה לראוֹת את פּני הרוֹזן הזה! אם יפגוֹש בּוֹ – יוֹאיל נא, בּבקשה, למסוֹר לוֹ בּשמי דרישת שלוֹם. שמי – קפּיטן לָטוּר.  ↩

  40. האין היא איוּמה, מלאכה זוֹ המוּטלת עלינוּ? קרב לוֹהט היה אמש, הלא כּן?  ↩

  41. – הה, זה דבר נוֹרא! אבל החיילים שלכם הם בּני חַיל, ממש בּני חִַיִל! עוֹנג הוּא לעמוֹד בּמלחמה נגד בּני חַיִל כּאלה.  ↩

  42. מוּתּר לוֹמר, כּי גם החיילים שלכם אינם גוֹרפים את חָטמם בּרגלם.  ↩

  43. עגלה נמוכה בצוּרת תּיבה.  ↩

  44. בּגדוּדי צבא רבּים מכנים הקצינים את החייל הפּשוּט, מתּוֹך ערבּוּב בּוּז וחיבה, בּשם מוסקוָה או פריסיאגה (שבוּעה)  ↩

  45. כּנוּי לאוקראינאי.  ↩

  46. אמריקה  ↩

המלצות קוראים
תגיות