רקע
חיים מיכל מיכלין
בראי הדורות: מכתבים תרמ"ט–תרנ"ג
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: צ' ליינמן; תש"י

 

א. מכתבים מירושלים: משנות תרמ“ט–תרנ”ג

המאמרים, פרקי הזכרונות, רשימות ודברי־המחקר הניתנים בזה, הם אך מעט ממה שפירסם המחבר בעתונים העברים שבימינו.

מדור מכתבים מירושלים ניתנו רק אלה הראויים עוד כיום לעמוד לזכרון לתולדות הישוב בארץ — וביחוד לאווירה של אותו הישוב לפני חמשים שנה ויותר. חיים קטנים היו אלה עם מאוויים ושאיפות קטנים, ואילו חלילה לנו לבוז לקטנות, שבהם היסוד לגדולות, שעתידים היו לבוא. וככל שאנו מוסיפים לקרוא במכתבים ״תמימים״ אלה, שנכתבו בלשון עברית טובה ופשוטה למדי ביחס לאותם הימים, נגולית לפנינו פרשת־חיים גדולה מירושלים עיה״ק, שהמחבר אהב אותה כל־כך וביקש כל ימיו אך את תיקונה ואת שלומה ואת בנינה.

מאת ד"ר ישראל בן־זאב [פקיעת זכויות 2051]

תרמ״ט

א

ירושלים, ה׳ אייר. – כבוד פחת עירנו החדש, ראשאד פאשא, בא ירושלימה ביום ו', ג׳ אייר. תפארת עטתה ירושלים לקראתו, ותשואות מלאה עיר הומיה. ואחר השבת קראו באזני העם, במקום המשפט, את פרשת גדולת פחת עירנו, את אשר גידלו הוד מלכותו השולטן, ותעודת־פקודתו; המנגנים ניגנו והמזמרים השמיעו קול־זמרתם. אחר כך באו צירי הממשלות ומליציהם וכבוד הרבנים, מוהר״מ פאניזיל נ״י חכם־באשא והגאון הג׳ מוה״ר שמואל סלאנט נ״י, ועוד אחדים מנכבדי האשכנזים לקדם את פניו, ויקבלם הפחה בפנים מאירות ומפיקות רצון, אחר כך הואיל להראות את רצונו גם לאחינו ויבוא גם הוא לבקר את פני הר׳ הגאון ראשון־לציון מוהר״מ פאניזיל נ״י בביתו, ואת הגאון הגדול מוהר״ש סלאנט נ״י בביתו, וידבר אתם דברי חן ורצון, ואת כבוד הגרש״ס נ״י ביקש בשם ממשלתנו להשגיח על הנקיון במבואות אחינו האשכנזים, כי כל מגמתו להעלות את העם על גפי מרומי האושר המדיני ושלום החברה, בלי הבדל דת.

הימים האלה המה ימי חג־הרמץ (ראמאדאן) למחמדים, ונעריהם הפרועים לשמצה הסכן הסכינו שנה־שנה, בהגיע הימים האלה, לעשות זר־מעשיהם, להכות באגרוף רשע ולעפר בעפר ואבנים ביהודים, לנפץ לוחות החלונות וכאלה, באין משיב ידם. וכן הוכו גם בשבוע העבר אחדים מאחינו על ידי הנערים השובבים ההם. וילכו להתאונן לפני פחת עירנו. ויחר אפו בראש השוטרים ויצו עליו בחזקה לבלתי ייעשה עוד אָח מאַחַת מאלה, וכרוֹזא נפיק בחַיל מטעם הממשלה בראש כל חוצות, כי כל המניף יד על רעהו, ענוש יענש קשה, וכל אשר לו דבר להתאונן יבוא ישר אל כבוד הפחה, ודבריו יהיו נשמעים.

בשבוע העבר הוכרז מטעם ממשלתנו להשגיח על הנקיון, לפנות את הזבל ואת האשפה מכל השכונות — ומוטב להם לישראל שלא יצטרכו לאזהרות חמורות יותר. הדבר הזה עשה רושם גדול בעיר, ושם הפחה רומם על כל לשון.

הננו רואים מן המועט הזה, כי כבוד פחת עירנו יודע את אשר לפניו לנהל צאן מרעיתו על מי־מנוחות, בנוה־שלום, השקט ובטח, וה׳ יהיה עוזר לו להעלות את עמו למעלה למשכיל, ופקודתו ישווה תמיד נגד עיניו להיטיב ולהוליך את עמו בדרך מבוא השלום והמנוחה.

* * * *

ה׳ אליהו שייד בא ביום ג׳ העבר בשערי עירנו ויבקר את בתי החולים ובתוכם גם את בית ביקור־החולים וירם תרומת הנדיב סך 300 פר'. ועוד פקד מעשים טובים לטובה. ואת כבוד הגאונים מוהרי״ל דיסקין נ״י ומוהר״ש סלאנט נ״י לא בקר בביתם ולא ראה אף את פניהם.


תוצאות נסיעתו עוד אינן ידועות וגלויות. וימים יודיעו.

* * * *

ביום א׳ ל״ג בעומר, הוחג חג חנוכת הבית החדש, הנבנה על מרומי הבקו״ח האספיטל בחסדי הרב הגביר ר' משה וויטמברג נ״י ורעיתו הכבודה חי'. בפאר והדר, ברוב עם והדרת קודש, חגגו כל נכבדי העיר את החג הזה, אשר ממנו מקור נפתח לישע וחיים לאדם רב, וכל העומדים נסכו דמעות גיל למראה הנהדר ההוא, לראות כי קם הגביר ר׳ משה הנ״ל כמושיע ורב לחולי ציון האומללים.

פעמים רבות הרימונו כשופר קולנו, קראנו לעזרה, ערכנו לפני נדיבי עמנו את מצב תושבי עיה״ק הנופלים על ערש־דוי. ונחיצות הוספת מטות בבית ההוא, אשר כעת הוא אחד ואין שני לו בעיר פנימה. הודענו לבני עמנו גודל עצבוננו על הבית החדש, אשר בו היו נפשות רבות יכולות להנצל מרדת שחת בלא־עת, והוא עודנו פנוי וריק, מחסרון מקור והכנסה.

אבל, מה נורא הדבר לראות. כי מכל המפעל האדיר הזה. גם אלה המתנדבים בעם, העושים צדקה בכל עת, גם המה החרש יחרישו לעת כזאת, נחבאו אל הכלים ומנגד יעמודו. ואם לא תדע לך הקורא היקר מדוע? אף אני אענה לך חלקי ואומר: כי שוגים הם בצדקותיהם, וחסדיהם לא ימצאו את אשר הם מבקשים. כי יתעו מחסרון ידיעה ברורה לחצוב להם בארות נשברים בעוד לפניהם מקור מים חיים.

האמנם נקפא לבב הנדיבים? השעו עיניהם מראות, כי המפעל הכביד הזה הוא אחד העמודים, התומכים בגאותם ישוב עמנו בקודש?

את־זה ראה ראו גם כבוד פקידי ההאספיטאל הנז' ויבינו כמראה, כי בהם תלויה ישועת המפעל הזה, אם יתחזקו על מעמדם להיות עשוים בלי חת ולפעול גדולות ונצורות. אם כי הם רב יותר מכחם. ויחגרו עוז ועצמה, שארית אונים, ויחנכו את הבית. מנדבות בני ציון היקרים, אשר הרימו איש איש כפי מסת ידו הנדיבה. והנהגת הבית החדש הזה החלה, לשמחת לב כל העם היושב בציון.

ולימים הבאים לקראתנו מי יודע אם יבינו עוד נדיבי עמנו מה חייבת ציון משאת נפשנו וטובתה דורשת מידם! מי יודע, אם ידעו עתה להוקיר מפעל נערץ כזה, אשר בכנפיו צרור ישע רב!


ב

ירושלים, — אחדים מבני האורחה אשר התעתדה לבוא ירושלימה בקול המון חוגג, ואחרי הוציאה קול־קולות בטלה ונעלמה מעין כל חי, באו בכל זאת לשמחת לבנו. והם כולם אנשי־שם, קרואי מועד.

הגביר הנכבד ר׳ יהודה הורוויץ ממינסק הואיל ברוב טובו לבנות מכספו ארבעה חדרים מרוּוָחים, ויקדישם לתלמוד תורה אשר בפרוור ״מזכרת משה״. ברוך יהיה לה'.

הת״ת הכללי אשר בחצר רבינו יהודה החסיד ז״ל קיבל תחת כנפיו את בתי הת״ת, אשר בשכונות ״נחלת שבעה״, ״משכנות ישראל״, ״בית יעקב״. וכולם התאחדו להרים קרן התורה בעיר־ה׳.

* * * *

בני עקרון נתבעו למשפט; לרופא לא ניתן רשות לרפואתם; הילדים שולחו מבתי־הספר, ואזהרה הגיעה למו, כי אין להם חלק ונחלה באדמת א״י בכלל ובמושבת עקרון בפרט, וטוב כי יצאו מעצמם ממנה, ולא ביד חזקה. 1

ה׳ בלאך העמיד את אכרי עקרון לדין לפני הקאמיקאם ביפו.

אכרי עקרון באו תמול ירושלימה, וירעישו את העיר בצעקותיהם. ויתאספו אסיפה גדולה בבית הרב הגאון מוהריל״ד נ״י ויטכסו עצה כדת מה לעשות להציל את האכרים האלה. ויחליטו לשלוח את הרב הגאון מוה״ר שאול חיים הורוויץ נ״י, שהיה רב בק׳ דובראוונא, ליפו, והם יחלו את פני ה׳ בלאך להשיב מעליהם את רוע־הגזרה. ואם בכל אלה לא יטה אוזן קשבת. אז אין עצה ואין תחבולה בלתי אם לבקש את הרב הגאון הגדול מקאוונא נ״י, כי יואל־נא ויטריח את כבודו לנסוע פאריזה ולחלות את פני הנדיב, הבאראָן שיחיה, להשיב מעליהם חרון אפו ולמשוך אותם בחסד וברחמים, לפנים משורת־הדין.


ג

ירושלים. ד׳ תמוז. — רבים מבני עמנו באו לפני כבוד הגאון הגדול מוהר״ר שמואל סלאנט נ״י, ויתאוננו באזניו, כי הוכו מכות אכזריות מידי המון העם מבני המחמדים, אשר השתובבו בימים האלה משובה ניצחת, וישימו את היהודי למפגע ולמשחק, עד כי כשחוק הוא בעיניהם להכות את היהודי, באגרוף־רשע עד זוב דם, לעפר עליו בעפר ובטיט ולהשליך עליו צרורות אבנים וחלקי סלע באין מכלים ידם.

לשמע הדבר הזה מיהר כבוד הגרש״ס נ״י, וילך ויבוא שלשום לבית כבוד פחת עירנו ויקובל בסבר פנים יפות; שם מצא את כבוד השר הגדול ציר רוסיה, ויתחנן לפניהם לשים עין פקוחה על סדרי העיר. ובפרט על מעללי־רשע כאלה, אשר לחרפה המה למדינות מלכות השולטאן, אשר שריהם למשפט ישורו, ואור החופש המדיני בידם להאיר לעם מבלי הבדל דת, ילכו בה והמעשה אשר יעשו לבעבור וידעו כל האזרחים, מבלי הבדל דת, כי בנים נאמנים המה לארצם ועבדים בני־אמון למלכם.


הדר כבוד הפחה יר״ה הביע לכבוד הגרש״ס נ״י תודתוֹ על השמיעו אותו כדברים האלה, אשר לא שמעם בלתי־היום, ויבטיחהו להשתדל בכול מאמצי כחו להשקיט את ההמון, אם בדברים נמרצים, או במקום הצורך גם ביד חזקה ובעוז־משפט, וישלחהו בכבוד גדול, ובצאתו אמר לו: ״שובו ונוחו, כי אנכי מגן לכם: ומאד ישמח לבי לראות אתכם בצל קורתי! ״

* * * *

המיסיון מחלק עוד הפעם לחם לעניים, ורבים אשר אכף עליהם פיהם יאכלו פת־בגם.

* * * *

נשים אחדות (עבריות) נסעו בעגלה במסילה, העולה חברונה, ויהי בדרך ותתהפך העגלה על פיה ונושאיה הוכו ונפצעו; הרכב (יהודי) מת, ומהנפצעים יש המרחפים בין החיים והמות, ויש מהם אשר בארח פלא נמלטו ממר המות. הנפצעים הובאו ירושלימה.

* * * *

אשה כבודה מאמריקה, יושבת ציון, נדבה סכום עצום לסיוד ולצייר את בית־הכנסת הגדול ״בית יעקב״ אשר בחצר רבינו יהודה החסיד זצ״ל. בפיטורי־ציצים וכדומה. ההוצאה תעלה לערך 800 פראנקים.

* * * *

ה' נסים בכר ראש ביה"כ לחברת כל ישראל חברים אשר בירשלים, דרש אתמול לדין את היושבים בכרם מונטיפיורי בשער־המשפט (סאראיה), על העיזם להכנס לרשות שאינה שלהם, להפוך בו בורות, שיחין ומערות ולנטות בו אוהלים ובתי־עץ. המשפט עוד לא נגמר, בצאתו מבית המשפט נהרו אחריו המועים־המונים מהאומללים, אשר תמכו יתדותיהם בכרם ההוא, ויקראו אחריו מלא בגאוה ובוז.

כבר הודענו דעתנו, כי רע ומר לנגוש העניים והאביונים ההם, אשר ביקשו ומצאו להם קורת־גג או כיפה לכסות עליהם מזרם וממטר, משרב ומשמש. ואף כי הבית או האוהל ההוא אינו נטוי ובנוי בנוה, בכל זאת טוב להם באין כל דאגה לנגד עיניהם עת בוא יום־השילום, ימי משק־הדירות. וביה“ס לחכי”ח יוכל להרחיב יריעותיו גם מבלעדי החלקה ההיא.


ד.

ירושלים, ט“ז מנחם־אב. – קיבלנו מראשי “בית הועד הכללי” דם את החוברת התשיעית “שמש צדקה”, המכילה חשבון ההכנסה וההוצאה מר”ח כסלו עד סוף תרמ"ט. ההכנסה עולה לסך 4888 פר. וההוצאה 48110.50 פר. ונמצא ההכנסה על ההוצאה, בסך 772,50 פר.


“שאו עיניכם מרום” – יאמרו ראשי הועד בהקדמת החוברת – “שאו מרום עיניכם אל רוממות הערך והתועלת, היעוד והתקוה, לזכרון ירושלים וזכרון בית ישראל, ההולכים ומתגברים ביד הישוב הנהדר בקודש, בתורה ובעבודה, על ידי מקיימים את התורה מעוני, העוסקים בתורה שעמה מלאכה, והרחבת הישוב ושמירת קיומו. ובככל אשר דברנו השכם ודבר, כי אף אם אמנם שכל עיקרו של הישוב יסדוהו מראש מיסדי ארץ גאוני קמאי זיע”א ממרן “בית־יוסף” ואילך, רק למען יחזקו יושביה בתורת ה' ולזה נושאים רוב הנדיבים את נפשם, ושוקלים את שקליהם, בכל את גם ממלאכה לא נניח את ידינו, והננו תומכים וחוזרים ותומכים ביד כל מי שבא ללמוד אומנות ולקנות כלי אומנות, אלא שאנו הולכים בעקבות ראשונים, שהתורה עיקר, כלומר: שרוב יושבי ציון אה“ק שהם זקנים וחכמים, אין עסקם אלא בתורה והמיעוט הם עוסקים בכל מיני אומנות על בורין, וכבר אמרנו: כי הלואי שהיה המקום מקום עבודה ואומנות, כי אז היינו עוד מרבים לימוד אומנות, אבל מה נעשה, ואין המקום מקום אומנות, כנודע!”

דבריהם אינם צריכים חיזוק, כי כל היודע ומכיר בשבילי אה"ק יכיר, כי אם יתמכו בידי כל אומן ואומן בדבר מועט, אין זה כי אם כמו הזורק אבן לחמת, בלי כל תועלת ולנהלם בכל צרכם אי אפשר, כי אין הקופה משגת, וגם על ידי זה תקופח חיותם של חובשי התורה המתדלדלים — ותורה מה תהא עליה?

ועינינו הרואות, אשר בכל מקום, שרואים אשר בעלי אומנות יבואו על ידי התמיכה אל המטרה הרצויה, אז לא יקפצו ראשי הועד ידיהם והענק יעניקו ככל הדרוש וככל אשר תשיג יד הקופה, כמו להגרים השולים דגים מהירדן וכיוצא בהם, ובחצי השנה הזאת הוציאו לעזר האומנים וכלי אומגות סך 355,40 פראנק.

והנה פרטי־כל־ההוצאות. מהותן ואיכותן, תכונתן ופשרן כבר ביארנו ברחבה ובררנו בארוכה, באר היטב במאמרנו ״חזון ציון״ (ב״הצפירה״ שנה זו מגליון 78 עד גליון 107), והקורא היקר, המשתוקק לדעת הנהגות ירושלים וסדריה, ימצא שמה כל מאויי נפשו. אולם בחוברת הזאת אשר לפנינו מצאנו איזו הוצאות חדשות, נוספות על הראשונות, והן: לעיה״ק טבריא לעזר החולים הבאים שמה להתרפא — 125 פר,

והנה אם יתר ערי־הקודש החלו מעט־מעט להתנער מערימות עפר־שממותן, ולאט־לאט תלבשנה מחלצות, הנה העיר טבריא עודנה בערפל ושממת עולם רובצת בה. לא הרחק מהעיר ימצא מקור מים חמים נובע; מים חיים נוזלים מבטן האדמה, אשר הם שיקוי לעצמות יבשות. וארוכה ומרפא לכל הרוחצים בהם בשרם, ועל פי בחינת הרופאים, יעלה ערך המעין הזה רב יותר מתועלת מעיני־הישועה אשר באירופה, אבל אין איש שם על לב להרבות התכונה הדרושה למעין ישע ומרפא, לבנות בתים מחוחים, נקיים מכל שמץ ותלאה, להעמיד מטות ולהפקיד פקידים. כמו קללת אלהים רובצת בכל חוסן עוזה, וכמאז כן גם עתה שאיה יוכת שעריה.


והחולים האומללים בבואם למעין־הישוע הזה להעלות ארוכה למחלתם, מתגלגלים שמה על רצפה מלאה צחנה ובאשה, עד כי תזהמם חיתם ובגועל־נפש ישוּבוּ על עקבם בלי העלות גהה.

על זה פקחו עיניהם ראשי העיר ההיא ויחלו להשתדל למלאות החסרון הגדול ובעזרת ״בית הועד הכללי״ יקוו להוציא לאור ישעם וחפצם, להניח מעט להמדוכאים, למען ישליו באהליהם באין כל מחריד, ולבל יקיצו נזשכיהם ומזעזעיהם…

לעיה״ק שכם לשכירות שוחט — 40 פר.

ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד. כי לא יטוש את עמו, ויקנא לארצו ובני עמנו יפרצו וירבו, ורבים מהם העתיקו משכנם גם לעיר שכם המרובה באוכלסין ויהודים בה מעט.

אחרי החשבון נדפס מכתב מכבוד הגאון מוהר״ש סלאנט נ״י, וכל ראשי־העדה המעידים על אמיתות החשבון, ואחר כך מכתב מראשי ערי־הקודש צפת וטבריא ת״ו, המודים ומודיעים, כי חלקם הגיעם אל נכון בחשבונות מסודרים.

״ובכן חובה עלינו להזהיר ולהגיד״ — וסיימו ראשי צפת וטבריא — ״שלא יכנסו ולא יקובלו בקשות פרטיות הבאות אל המקומות הנזכרים בספרי ״שמש צדקה״ משום עדה פרטית, ולא מכל עיר פרטית, ולא מכל חברה פרטית ולא מכל כולל פרטי, כי רק אל בית הועד הכללי דכוללות האשכנזים בירושלים עיר הראשה, ת״ו, אליו תשמעון ושמה תביאו את כל נדריכם ונדבותיכם וכל מתנות־קדשיכם, אשר לארץ הקדושה, ומשם יתחלק בצדק ומישרים כו' כו'.״

כוונת הדברים היא: כי בימים האלה התפרץ כולל אחד ויאמר לעשות חדשה בארץ, להפריד בין הדביקים ולנתק קשר האחדות. ועל כן הודיעו מנהליו לאמריקה, כי רצונם לבנות במה חדשה בירושלים ואחיהם בני־מחוזם יתמכו אך בידיהם, ואמור יאמרו, כי חלק בני־מחוזם יעלה הרבה על הבא מיתר בני המחוזות שבאמריקה. ולפי הנשמע כבר השיגו מכתב מרבני פולין. וכן גם מהרב הגאון ריא״ס נ״י, הרב בקאָוונא, המאשר דרכיהם.

אבל מה ידאב לב כל אוהב עמו וארצו להתבונן, כי אחרי אשר הותרה הרצועה, השלום יתמוטט, וירבו הבקיעים בבית־ישראל, ואיככה זה מצאו רבני פולין און למו לקיים מעשי פורצי־גדר אלה, לא אדע ולא אבין, אם גם אינני רשאי להרהר אחרי גדולים ממני בחכמה ובבנין ובמנין, אנחנו אמרנו, בצל בית הועד נחיה, אשר כל הכוללות היו לאחדים בידו, ועתה בוא יבוא כולל אחד ויפיר מחשבת הגאונים מיסדי ארץ, אשר המה ירו אבן פנת הועד הזה. ומי לא יבין גם ליתר הכוללות, להטות גם הם מני אורח ולהתיר מעט־מעט קשר האחדות וההתחברות, אשר הניחו מעט ליושבי ירושלום מעצבם ומרגזם ממחלוקות ופירוד־הדעות… החובה על כל איש אוהב עמו ודואג לשלום ארצו לצאת במחאה גלויה נגד הדבר הזה.

אם הכולל הפרטי ההוא ראה מעשי הרבנים הגדולים, גבאי הת״ת וישיבת ״עץ חיים״ (ובראשם הגאון הגדול מוהר״ש סלאנט נ״י) ופקידי הביקור־חולים ועשו גם הם. אבל מה דמות יערכו למו, אל מי ידמו? הן הת״ת והישיבה הם מפעל כללי; האם יפליא בין פרוש וחסיד, או בין ירושלמי לצפתי, או לחברוני? וכן גם בית־החולים הנהו כללי; ואחת הוא לו איש יפו, או איש טבריא; כל חולה מבני עמנו, אם אך ימצא בירושלים, ופנה אל בית־החולים הזה והביט עליו כעל נחש־הנחושת. בשבוע זה או שלפניו, אשר מצב בני עקרון ברע הוא מאד, לחם צר ינתן להם לפי מכסת נפשות מאת ועד השמיטה, והחום יגבר מאד, ועל כן רבים מהם אשר נפלו למשכב — האם יקשיחו פקידי בית החולים הזה לבם מלקבלם? הן בית החולים הרוטשילדי סגור לפניהם מסיבת ריב השמיטה, ואיככה יניחום ויעזבום לגווע בזלעפות רעב בחוצות קריה באין עוזר ותומך?

ועל כן כאשר הפיץ הגאון דקאוונא סיפורו הנודע לבלתי תת אוזן קשבת לכל דבר פרטי ובית חסד פרטי, אז החלו הכנסות שני בתי החסד האלה, אשר הנם גם הם העמודים הכי נכבדים אשר כל כבוד בני עמנו בעיה״ק תלוי עליהם — להתדלדל ולהתמעט (והוצאתם כן תרבה וכן תפרוץ), ולכן מצאו למו לחובה להריץ דבריהם אל הגאון דקאוונא ולבקשו להשיב דבריו. והגאון הזה לא אטם אזנו וישמע לקול הצדק, ועד מהרה הריץ דברו, כי חלילה לו להזיק לקופות שני המפעלים, האלה באנגליה ובאמריקה. ואם יתעוררו גם רבני אה״ק ויחליטו, כי גם להם משפט הצדקה, אז גם דעתו מסכמת ומצטרפת לזה. ואמנם כן, הגאונים הגדולים מוהר״ש סלאנט נ״י ומוהרי״ל דיסקין נ״י, חתמו והודיעו, כי גם המפעלים האלה המה מתקנת מרן ה״בית־יוסף״ וחבריו ז״ל.

אבל כי יפרוץ כולל פרטי חוֹק ויפר ברית עולם, אין עוול יותר גדול ונורא מזה! כל ישראל יש להם חלק בחובת האחדות, ובני מחוז הכולל הזה כשיצאו לאמריקה, אינם מבדילים כלל בין בני מחזם לשאינם בני מחוזם.

בסוף החוברת נמצאים עוד טורים אחדים נדפסים, ואלה הם:

״ועלינו שומרי משמרת הועד להודיע גלוי, כי הדבר אשר כמה כותבי העתים וסופריהם העלו לדבר ברור, אשר ועד הכללי תמך בידי מו״ל ״החבצלת״ ועוזריו, בדברם מהמושבות ופקידיהם, הוא שקר בדוי מן הלב, ואויבים הם האפיקו לקלא, ואין בו גם אבק אמת״.

* * * *

היום יום הזכרון להשר הצדיק סיר משה מונטיפיורי ז״ל, ומטעם הרבנים וראשי בית הועד הכללי הדיעוו במודעות נדפסות (כמו בכל שנה ושנה) לעשות זכר להשר הזה, אשר מעטים הם כמוהו אנשי־מעשה ורבי־פעלים לטובת עמנו וארצנו — בהזכרת נשמתו, לימוד משנה והדלקת נר, וללכת להתפלל על קבר רחל ז״ל. אשר הוא בנה ויקף על קברה אוהל בל יצען.


ה

ירושלים, ט״ז אלול — תמול היה יום־גנוסיא של הוד מלכותו קיסר רוסיה הי״ו. ויקחו גם ראשי עדתנו חלק בשמחה זו, וסגן הקונסול לממשלת רוסיה פה בא לבית־הכנסת הגדול ״בית יעקב״ בחצר רבינו יהודה החסיד ז"ל, אשר שם נקבצו ובאו כל ראשי העדה, והחזן המהולל הר״ר שלמה בארדאקי נ״י שר בלהקת משוררים ברכת ״הנותן תשועה״, ועל כל פנים נראה גיל וששון.

החצר הגדולה והמפורסמת ״חצר רבינו יהודה החסיד זצ״ל״, או ״חורבת רבינו יהודה החסיד״, היא האחת הנשארת לנו לפליטה גדולה ממשואות שממות קדשנו. בימי הביניים והאוצרת כעת כל דבר שבקדושה כמו בית הכנסת הגדול ״בית יעקב״, בית המדרש ״מנחם ציון״ וביהמ״ד ״שערי ציון״ הבנוים בנווה, חמש עזרות נשים, בית מושב הבית דין צדק בית ועד לחכמים, בתי הכנסות אורחים ובתי המרחץ, ועל כולם מתנוססים כאבן נזר התלמוד תורה וישיבת ״עץ־חיים״, ושבעה בורות מספיקים מים לכל הדרוש וגם עניים רבים מן העיר ישאבו ממימיהם בששון. באחת: המקום הקדוש הזה הוא תל־תלפיות, שהכל פונים אליו ועליו תלוי כל כבוד עמנו בעי״ק. גם בבוא רבים מן התרים ובהם שרים והודי־ארץ, רוזנים ונסיכים, לבקר את אה״ק, ישאו את רגליהם גם אל המקום הזה לשפוט ממנו מצב קהלות יעקב בעי״ק ת״ו.

והננו אסירי תודה לפקיד החצר הזאת, הוא הרב ר׳ זלמן־חיים ריבלין נ״י, אשר מאז לקח על שכמו גם המשרה הזאת, לא יחשוך עמלו וטרחתו להרמת קרן החצר ולהטבת מצבה ביופי ובנשגב, כראוי למקום קודש. ובחפצו לסוכך על כבוד עמנו לבל יהיה חלילה לשמצה על ידי נעווי־לב, הנהו מפאר את מקום מקדשנו המעט הזה ומכבדו בשוותו עליו הוד והדרת קודש; ישים לב לתקוני החצר, להמדרגות לבל תהיינה למעידת־רגל, וביחוד ישית עין פקוחה לתיקוני בורות, כי פעמים רבות בושה כיסתה פנינו לראות בכל מקלטי־הנזירים של הדתות השונות, הנמצאים בירושלים. לא ירגישו מעולם חסרון מים, והמה שותים מים צחים וזכים לרוויה גם בקיץ גם בחורף, והחצר הזאת, הנקראת בערבית גם ״דיר אל שכנז״ (בית מקלט האשכנזים) תמיד היה חוסר־מים בעוכריה, והיו נאלצים לקנות לפעמים מים בכסף מלא לדברים שבקדושה. והפקיד הזה, הרז״ח נ״י, עמל ויגע הרבה, ועל ידו השתדלותו הנמרצה עלתה בידו לחצוב עוד בור חדש וגדול, אשר הקל מעט צמאון המים. ובזה ירווה דשן נפש רבים, אשר הם צחי־צמא. כן תיקן גם את האמבטאות של באי המרחץ והתעלות, ולכל ראש ישים לב לנקיון — והכל באופנים נאים ומתוקנים. והנה יש עוד את נפשו לעשות תקונים רבים ונכבדים, הנחוצים מאד למקום כזה, אשר הנהו מרכז כבודנו, אבל ידיו אסורות בחבלי עוני ובמיעוט־הכנסה, אין יכלתו תלויה בחפצו, ומן הראוי והצדק אשר המתנדבים בעמנו ובארצנו והמוקירים קדמוניותינו וחובבים ארצנו, בל יקשיחו לבבם מלתמוך בידו המטה, ובל תהא כהנת כפונדקית, לבעבור תשיג ידו להוציא לפעולת־ידים את התיקונים הדרושים מאד, אשר לבבו הורה והוגה, ולהם תחשב זאת לצדקה, כאילו סייעו בזה בידי בוני חרבות ירושלים. וזכות המצוה הזאת, וזכות צורך הרבים, וזכות ירושלים עיה״ק וזכות ריה״ח זצ״ל תעמודנה להם לזכות ולחזות בנועם ה׳ ובבנין ציון וירושלים.

מי הוא רבי יהודה החסיד הזה? רבים הם המחליטים, כי הוא־הוא ריה״ח הידוע משידליץ הסמוכה להאראדנא, ״ראש חברת יהודה החסיד״ ומובא בספר תוה״ק להגאון מו״ה יעב״ץ ז״ל ובש״ת דבר שמואל סי׳ רל״ד. ובשו״ת הרמ״ז סי׳ נ״ב ובספר זמירות ישראל, ובס׳ שאלו שלום ירושלים, אשר חבר ר׳ גדליה מסאמיאטיטש, בן חברתו של ריה״ח, ובס׳ Juedische Merkwerdigkeiten לה׳ שאד. ובס׳ חבת ירושלים דף נ״ח מזכיר בפירוש כי החורבה נקראת על שם ריה״ח זה. ועיין בספר ת״א להרי״ש, ובכנסת ישראל שנה ה׳ דברי ה׳ דוד כהנא במאמרו ״חברת יהודא החסיד״. ובהמסדרונה שנה שלישית. אבל מה קשה להחליט כזאת מפני כמה טעמים: האחת, הנה ריה״ח עלה ירושלימה בלווית חברתו בג׳ חשון תס״א בערב, ולמחרתו הלך לטבול במקוה של ר׳ ישמעאל כהן גדול על־יד מי השלוח ושם הכישו נחש והביאוהו חולה לביתוֹ, ויהי מושכב על מטתו עד יום ו׳ חשון בבוקר ואז מת. ואיככה זה בימי הרעה ההיא כבר בנה לו חצר גדולה ורחבת־ידים, וקדושה גם בעיני הישמעאלים מפאת הזכרונות העתיקים החופפים עליה? (ועיין בספר הקבלה ״ערכי הכנויים״ בהקדמתו, אשרי שם יספר כנז׳ בארוכה, והוא היה בדור שלאחריו וידע ברור היטב), ועיין גם בשם הגדולים להרב חיד״א ז״ל.

השנית, כי בפנקסאות העתיקים לימים ובספרי בית המחכמה נמצא רשום גם שנת הקניה, שהיתה בערך שנת ת״ם, וריה״ח הנז׳ עלה בשנת תס״א. ועוד לי ראיות רבות, אבל לא פה המקום להאריך בהן. אבל מה שכתב בעל המסדרונה, כי חרפה היא לנו לשאת על שפתנו שם חורבת רבי יהודא החסיד, שרא ליה מרא. המקום הזה הוא קדום שנות מאות אף קודם שבא ריה״ח. ובעת עלות הרמב״ן ז״ל וסיעתו בשנת ה׳ אלפים כ״ז (למה״נ 1267), אשר אז היתה האדמה הפקר, וכל אשר רצה החזיק וזכה, החזיקו גם הם במקום שומם, אשר עליו היה בנוי בית עתיק וחרב, נשען על עמודי־שיש, והם החזיקוהו ותיקנוהו ויעשוהו לבית־תפילה. והחצר ההיא נשענת על יד חורבת ר״י החסיד מפאת ימין, ומלפנים היו שתיהן נחשבות כאחת. וכן גם העיד בפני הרב הגדול ח״ר יצחק פראג יצ״ו, ראש ישיבת דורש לציון (״בלומענטאל שולע״), כי הוא ראה בכתבי־יד עתיקים, וכן גם בספרים נדפסים במאה השלישית לאלף הזה, כי במקום החורבה, ובדיוק במקום בית הכנסת בית יעקב, היה גם בית תפילתו של רבינו ר׳ יהונתן מלוניל בהיותו פעה״ק, וכן גם שמעתי מפי זקני הדור המספרים, אשר טרם נבנה בית הכנסת בית יעקב והמקום היה חרב ושמם, מקום שפך האשפה, היה באחד כותלי המרתפים כמו ארגז חצוב מאבן ומשני צדיו כעמודים ניצבים, אשר יד הזמן הויה בם. וההגדה העתיקה הגידה, כי הארגז הזה היה ארון הקודש בבית תפילת ר׳ יהונתן מלוניל ז״ל, ואשר על מקום הארגז חצוב היום ארון הקודש של ביהכ״נ בית יעקב. ועל כל פנים יש קדושה רבה במקום הזה, וחלילה לאמור, כי בושה היא לשאת שם החורבה על נס. והנה מאורעות והרפתקאות עדו על החצר הזאת, והישמעאלים החזיקו בה ויהי למו למקום שפך הזבל והדומן. וגם כתב־הדת אשר נתנה ממשלת מצרים בשנת תק״ע, כי חורבת ביה״ח וכן גם החצר השניה מקום בית תפילת הרמב״ן ז״ל להם, לא הועיל להוציאו מידי מחזיקיהן, אבל בעלות איברהים פחה על סוריה ויצר על פלשתינה ויבקיע אליו גם את ירושלם, הואיל הרה״ג המפורסם מו״ה שמריהו לוריא ז״ל, אשר נשא חן בעיניו, להתרועע אותו ובקש ממנו לשום קץ להתגרות ולתביעות אשר לישמעאלים על חורבת ריה״ח ואשר ענה ואמר, כי אין לאל ידו לעשות כזאת בעצמו בלי שאול פי אביו־חורגו מחמד־עלי. ובין כה וכה בא הקרץ על גבורת איברהם פחה, ובראות ראשי עדת האשכנזים, כי נכזבה תקותם ממנו, נסע הרב ר׳ זלמן צורף ז״ל לקונסטנטינופל והביא פקודה לבית המחכמה, שיבררו הדבר אל נכון, ואז חיפשו ומצאו בספרי הפקודה העתיקים דבר קנית החורבה, אשר קנו האשכנזים מהישמעאלים, וישמעאלים אחדים, זקנים לימים, באו והעידו, כי שמעו מפי אבותיהם אשר החורבה הזאת שייכת לאשכנזים והיא הקדש (וואקאף) והאפוטרופוס (וויקאיל) היה האשכנזי יהודה (בל״ס ר״י החסיד) — וכן גם שמא גרים, כי כל אשר שפך האשפה שופך היה על ״דיר אל שכנז״, בית מקלט האשכנזים. ועפ״י העדות וההתבררות הזאת, יצא כתב פקודה מאת ממשלתנו יר״ה, בשנת הקצ״ז, כי החורבה הזאת והשייך לה לאשכנזים הם, ועל המושלמנים להשיבה בלי כל מחיר. אפס את החצר השניה, מקום בית תפילת הרמב״ן, אשר עליה בנוי בית־מסגד אשר נכלל גם היא בכתב הדת, לתוגת נפשנו עוד לא הוציאו מידי מחזיקיה. וכעת חצר ריה״ח ז״ל עומדת תחת חסות ממשלת בריטניא ור׳׳ה על־ידי השתדלות כבוד השר הצדיק המנוח, סיר משה מונטפיורי זצ״ל.


תר״ן

ו

ירושלים, ה׳ תשרי. — כבוד פחת עירנו הציע חוות־דעתו לפני שרי בית־מועדות־העיר להמשיך מים מן המעינות אשר סביבות ירושלים, מהלך שעות אחדות, דרך צנורות רבים אל תוך העיר, די צורך התושבים. הדבר הזה לא חדש הוא בדברי ימי עיר הקודש כי גם מלפנים היו צנורות, אשר הרוו צמאון בני העיר ויריקו מים למכביר, כאשר יעידו צנורות, אשר עודם גם היום בתוך העיר, הרוסים וחרבים; כי באו הדרווישים ויסתמום לבעבור יוכלו למכור מימיהם בכסף מלא. והחסרון הזה נצב כצר להרחבת הישוב, וכנגע נראה לתושבים, ועל כן אדיר חפץ הפחה לתקן את אשר עוותו הפלחים הקדמונים. השרים הסכימו לעצת כבוד־הפחה, וכעת יתורו אחרי מוצא לכסף, כי מפעל כביר ונשגב כזה דורש הוצאה רבה, ואם חפצם זה בידם יצליח, כי עתה לאושר גדול ונכבד ייחשב לתושבי ירושלים ולא יצטרכו לנוע על הפלח לקנות ממנו נאוד מים מלוחים בכסף מלא, או לראות בעבים ולרחף בין תקוה ופחד.

* * * *

המשגיח על בית אוצר הספרים, אשר יסדו משכילי עירנו לפני שנים אחדות, הנהו מכולל מינסק, ועל כן העידו בו הממונים, כי אם לא ימנע מעשות זר־מעשהו, היא השגחתו על הספרים, לא ימסרו לו חלקו בחלוקה. בין כה וכה נודע הדבר להרוזנים במינסק, ובראשם הרה״ג הנכבד כה׳ אהרון דוב ברודא נ״י והרב החכם השלם כה׳ נפתלי משכיל לאיתן נ״י, העומדים בראש הנהגת כולל מינסק בחו״ל, וימהרו לירות חצי־תוכחתם בממונים וידברו אתם קשות לאמור: מי שמכם לשרים ולשופטים מערכי לב? הטרם תדעו כי רוב כסף חלוקת כולל מינסק הוא מאלה, אשר רוחם לא זרה לעת החדשה ובפרט לבית־אוצר־ספרים?! אבל המכתב היה למותר, כי עוד טרם בואו, כבר התעורו הממונים לתת לאיש ההוא חלקו.

* * * *

לרבים מהמדוכאים, המטולטלים מכרם מונטיפיורי, נקנה כעת בעזרת ״בית הועד הכללי״ חלקת אדמה אצל בתי הרה״ג ר״מ וויטמבורג נ״י, ולכל בית־אב יגיע חלק בן שישים אמות על־פי על חלקם, ותקותם תשעשע את נפשם לבוא אל המנוחה ואל הנחלה.

* * * *

מלונדון כתבו מרורות לפי' וואלירו הי״ו על אכזריותו עם האביונים, אשר החזיקו בכרם מונטיפיורי וכו'. בתחבולות כאלה, אשר בהן השתמש ה׳ וו., בחלה נפשם, ולא דמו ועל עלה על לבבם, ומטרתם היתה אך לתת דעת בלב העניים, למען יבינו, כי טובתם הם דורשים, ולהתהלך אתם בשובה ונחת ולא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים.


ומצב יתר האומללים והנידחים עוד לא נשתנה לטובה, והמיסיון הבריטי מצא לחשוף זרוע־עוז ולהשתמש במידת החסד, החמלה והרחמים, ואחריתם ימים יודיעו.

* * * *

בימים אלה הלך לעולמו הישיש ר׳ מרדכי־יהודה באלאטין זצ״ל, אחד החלוצים הראשונים, אשר באו לאה״ק זה כשבעים שנה, הוא היה עשוי לבלי חת, אמיץ לבו בגבורים, ועל כן ספחהו אליו הגאון האמיתי מוה״ר ישראל פרוש ז״ל בעל מחבר הספר פאת השלחן ותקלין חדתין מתלמידי הגר״א ז״ל — להיות שומר לראשו, והוא היה הראשון, אשר הרהיב עוז בנפשו לפתוח חנות ברחוב היהודים, ואחריו החרו החזיקו אחרים לעשות כמוהו. ביחוד יזכר שמו לטובה על החיים והחסד אשר עשה את הרב הגדול החכם המצוין המנוח מוהר״ר אליעזר הלוי זצ״ל Dr. Loewe כי בעלותו לארץ־ישראל במלאכות השרים הדוכס אוף סוּסכס, לורד פרודהא, האדמיראל סיר סידני סמית, אירל אוף מנסער, להתחקות על המצבות והכתובות והדברים העתיקים ואז מרדו הדרוזים במושלים ויפוצו הנה והנה — למהר שלל חש בז — ויפגעו גם בו בלכתו לצפת, ויבוזו כל אשר לו, ויציגוהו ערום כיום הולדו ויאמרו להמיתו. אבל לאשרו הגיע אליו ה׳ באלאטין, אשר ידע את הדרוזים ההם, ויצילהו מידם. המנוח הזה, בערוב ימי חייו, מצא חיית־נפשו מן המלמדות, עד האספו אל עמיו שבע ימים בבית החולים הגדול ״בקור חולים״ בירושלים. תנצב״ה.

* * * * *

לפני תשע שנים הלכה הרבנית אלמנת הגאון הגדול מוהר״ר מאיר אוירבאך זצ״ל (שהיה רב בקאליש, ואח״כ ראב״ד פעה״ק, ונלב״ע אייר תרל״ח), להשתטח על קבר אישה על הר הזיתים, ומני אז עקבותיה לא נודעו. לשוא חפשוּה בחפש מחופש, בחורים ובסדקים, במערות ובחוחים, לשוא הבטיחו סך כסף רב לכל מוצאיה, אף גם לשוא איימו על כל אלה, אשר יחזיקו בה ולא ירפוה. ואף גם על אלה אשר ראו או ידעו דבר־מה מכל אשר את הרבנית, לשוא! אין מגיד, אין משמיע מאומה, עד כי כבר התיאשו בני ירושלים ממנה וכבר נשכחה כמת מלב; אם כי במשך הזמן באו אחדים ויעידו, כי דמיונם יגיד למו, אשר ראוה פעם אחת יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות. אבל מי ישים לב לדמיון כזה, הרחוק מן השכל הישר, וכבר חדלו לדבר על אודותיה. אולם בשבוע העבר באה אשה אחת ותספר, כי היא בעיניה ראתה את הרבנית בבית־המקלט הנזכר, וכן סיפרה גם אשה אחרת, עד כי הדבר עשה לו כנפים, ונישא על כל שפתים, וישם את העיר כמרקחה. אבל קשה מאד להיכנס לבית כזה בלי רשות, כידוע. לכניסה כזאת דרושה הרשאה מגבוה על גבוה, ועל כן רבים הם המטכסים עצות, איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה.

ואזני כותב הטורים האלה שמעו, כי אשה אחת סיפרה לתומה כדברים האלה: ״כי בעלות הרבנית על הר הזיתים באו שני מלאכי־תפתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע! אין זאת כי שדים המה — ומי יודע!…


ז

ירושלים. — ביום ו' תשרי היתה הלבשת הרה״ג רפ״מ פאניגייל הי״ו ראשון־לציון. עד כה היה הרב הזה אך ממלא־מקום חכם־באשי באשר לא היתה בידו תעודה מן המלכות (פירמאן), המאשרת אותו לראש־הרבנים. אולם בשבוע זה הביא האדון יעקב נסים רומאני, נושא משרה כבודה בעיר הבירה, דבר־מלכות ובגדי־השרד הראוים לחכם באשי, והם: ציץ כסף ומעיל רחב מרוקם כסף על פי הצואר, על החזה ועל הכתפים. ושלשום היה סדר ההלבשה במעמד גדולי הרבנים הנכבדים, הסופרים והמולי״ם. וכולם ברכו את כבוד הרב שינוב בשיבה טובה. אח״כ הלך הרב אל הוד כבוד פחת עירנו יר״ה לקבל ברכתו, ואל כבוד הקאדי יה״ר, וכולם אצלו לו ברכת עוז ושלום.

* * * * *

במכתבנו הקודם הודענו דבר ההצעה להביא מים לעירנו מן המעינות אשר בסביבה, ועתה נודעו לנו פרטי הדבר: האדון ברגהיים הציע את הדבר הזה לפני כבוד הפחה בעירנו ויקבל על עצמו לגמור את הדבר בסך 40,000 נפוליון, באופן אשר ממשלתנו תבטיח לו ותערוב לו כי כספו לא יעלה בתוהו, כי אם תעשה שטרי אקציות. כל אחד בסך 100 גרוש. ההצעה נתקבלה ויכונו ועד מאילי־הכסף שיעיינו בזה.

* * * *

החום גבר ועתק; כל פנים קיבצו פארור; יד הרפיון והחלישות בכל מושלת, אין נקי, עד כי רבים חחללים נפלו במחלת־הדלקת והתכווצות־האברים. ה׳ ירחם.

מחלה מוזרה מתהלכת כעת בסוריה ובארץ־ישראל ושמה בערבית ״אבו רכוב״ (אבי השוקים והברכים, כלומר מחלת־הברכים) והיא: קדחת עצומה תאחז את הברכים ומשם תקף ותעבור עד חוט־השדרה, ותרפה כל העצבים והעורקים עד יפול האדם למשכב ימים שלושה או ארבעה, עד כי תסור הקדחת ושב ורפא לו. בבירות היו חמשת אלפים איש מוכי המחלה הזאת, וכולם שבו לאיתנם, אות הוא, כי המחלה איננה מסוכנת. מבירות באה המחלה ליפו. ומשם הגיעה ירושלימה. מפי החכם ד״ר בופיליס שמעתי, כי הוא בעיניו ראה הרבה אנשים, החולים במחלה הזאת גם פה בירושלים בימים האלה, והפחד הקיף מלוא רוחב העיר — ירחם ה׳ ויסיר כל מחלה מאתנו, ויהי סתרה עלינו לבל יאונה לנו כל רע.

* * * *

לפני ימים אחדים בא ירושלימה הרב הישיש הנכבד כה׳ ליפא ברלין נ״י, בן הרה״ג כו' מוה׳ יעקב ברלין ז״ל, אחי הגאון הגדול מוהר׳׳ר נצי״ב הי״ו.


ח

ירושלים, 15 אוקטובר. — החום גבר מאד, קוי השמש בוערים, עד אשר כלכל לא נוכל, ומחלות רבות תתהלכנה בעיר. ידי הרופאים והרוקחים מלאות עבודה. נורא מאד לראות המונים־המונים מתנגשים ומתדפקים על דלת הרופא, והוא בידים ממהרות יכתוב וירשום סמי־תעלה, בלי להביא מעשיו בחשבון מאפס פנאי. והרופא העברי ד״ר ב. סיפר לי. כי אתמול נקרא אל חמישים חולים לביתם, ומאה וחמישים חולים באו אליו הביתה. המספר הזה מבהיל — ועל כל תושבי ירושלים יהלכו אימים, פחד ובעתה.

מחלת ״אבו־רכוב״, אשר הודענו אודותיה באחד ממכתבינו הקודמים, הלוך תלך ותפרוץ בעירנו. — ה׳ יסתירנו בצל כנפיו ובל נוסיף לדאבה עוד!

גם חסרון המים ישים אותותיו אותות בימים האלה. מי הבורות הולכים וכלים, ומים בכסף מלא נשתה. יתן ה' את היורה לברכה, לבשם מעט את האויר, לקררו ולמזגו לבל יבולע לנו!

* * * *

בבית החולים של המיסיון תיקנו חדשה בעת הזאת, כי על כל לוקחי הפתקאות, אשר בהם יכנסו לפני ולפנים במחיצת הרופא, לשמוע את סדר עבודתם ותפלתם באזנים קשובות, בהשקט, בלב נכון ובכוונה וכל אשר יזיד לעבור על כל אלה, אין לו חלק בפתקאות…

בבית־היתומים הברליני, העומד תחת השגחת הד״ר הרצברג, ערכו הנערים התלמידים החזיון ״זרובבל״ של ה׳ לילינבלום בשפת קדשנו, ומורם ה׳ כהן הפליא מאד לסדר את המחזה בטוב־טעם ודעת. אבל אחת היא אשר שגה: בתוך נושאי החזיון היה גם ״ישיעהו השני, המליץ המפואר״; שאלתי את פני הנער ההוא: מי אתה ויענני; ״ישיעהו אנכי!״ — ואיככה זה ידבר ישיעהו, אשר כבר מת בימי מנשה, עם זרובבל, אשר היה מעולי בבל?״ ואף הוא השיבני: ״שני ישיעהו היו, האחד בימי חזקיה, והשני בימי זרובבל, אשר הוא הנהו בעל הכ״ז פרשיות מנחמו נחמו עד גמירא, והאות כי שם כורש נזכר בם, אשר לא יתכן כי הנביא ישעיהו הראשון יגיד עתידות כאלה״. ואף גם אנכי הואלתי לדבר ושאלתיו: ״ואיככה זה נבא הנביא בימי ירבעם על יאשיהו״ (מלכים א׳ י״ג ב')?״ — ואין מענה. והנה אם כי יודענו מאין הדעה הזאת נובעת, וכי גם ממקום קדוש תהלך, אבל לטעת אותה בלב נער רך בשנים, העלול לקבל את הכל בלי כל הבחנה, איוולת גדולה היא, העולה גם לזדון. ומי זה יערוב לנו, אשר למחר לא יבוא הנער ויחליט כי משנה התורה איננה ממשה, וכל התורה כולה לא נכתבה אלא בימי ירמיה או בימי עזרא. כאשר כבר אמרו כזאת רבים מן המתפרצים. אולם כל אלה לא יקטינו תהילת הנער ההוא, שלמה ילין, אשר מדברותיו הפיקו באמת רגשי עוז וגאון, שפה מדברת גדולה ברעיונות נעלים. וכן גם כמעט כל התלמידים עשו משלחתם באמונה ובשום־שכל.

* * * *

רבים מן הקולוניסטים העברים באו ירושלימה בימי החג, לעלות ולראות ולהשתחוות נוכח פני ה׳, להתעלס באהבים עם כל מכיריהם פה, בימי המנוחה הנעימה האלה.

רעיון הישוב באה״ק הקיף מלוא רוחב הארץ, עד כי גם ממשלת רוסיה אשר באוצרה מונח סכום עצום ליסוד המטרה הזאת, הואילה לשלוח לפני ירחים אחדים את המיטרופוליט מיכאל הקיובי בלוית שניים פרופיסורים לשחר את פני אה״ק, ולשפוט על מצבה, והמיטרופוליט חקר ודרש מפי היהודים את כל העבר עליהם והמה הגידו ולא כחדו, וסופר אחד רשם את כל דבריהם לזכרון בספר. וישקלום בפלס שכלם. ולפי הנראה תתיסדנה פה גם איזו קולוניות רוסיות.


ט

ירושלים, י׳׳א בחשון —חכמי הספרדים יצ״ו, השומרים תמיד חוקי דרך־ארץ והזהירים מאד בדבריהם ובמעשיהם לבל יפגעו בכבוד אדם, פרצו עתה גדרם ויצאו בסערת־חימה שפוכה, בדברים כמתלהמים בוז ועמל, חרפות וגידופים וגם קללות נמרצות, בכלי נשק הכבדים האלה, להלחם מלחמת החיים את חכמי האשכנזים, עד אשר כל תושבי עיה״ק רגזו ונבהלו מאד וכולנו התפלאנו, הפלא ופלא, איכה יצאו מתחת עט הספרדים דברים כאלה, שאינם ראוים להישמע באזני הנפש היפה, ואיככה שכחו מאמר החכם: דברי חכמים בנחת נשמעים!

ועתה נספר באזני הקוראים תוכן הסכסוך אחרי אשר בלי ספק יראה בעיניו באחד מכתבי העת את ״דמעת העשוקים״, הניגרת ארצה מעיני חכמי הספרדים, ואזניו מילין תבחן בתשובת ״משיב חכמים״ של חכמי האשכנזים, ולא ידע מה זה לפניו. ועל כן יט אזניו אלינו וישמע פשר דבר: בימי התפתחות ישוב עמנו בעי״ק הכירה הממשלה אך את הספרדים לאזרחים גמורים ולעדה מאושרת, אבל לא את האשכנזים, אשר כרובים היו חוסים בצל ממשלות אחרות. ועל כן בכל דבר הנוגע בין היהודים להממשלה יר״ה, היתה אך יד הספרדים באמצע, כגון תשלום המסים, הארגוניות והכרגא (אסכריה), אשר כל אלה שילמו הספרדים מקופתם, והאשכנזים, בהיותם כפוים וכפופים תחת ידיהם, לקחו גם הם חבל בתשלומי המסים ההם, ויצא הפשר ביום י׳ חשון תרכ״ח, כי על האשכנזים לשלם להספרדים בעד החזקת חישוב והוצאות העיר ומסי הממשלה שתי פרוטות מכל אונקיה בשר שימכרו האשכנזים. בשנת תרל״א נכנס הגאון הצדיק המנוח מוה״ר מאיר אוירבאך זצ״ל בעובי־הקורה, בראותו כי שתי הפרוטות תסבנה שמצה וחרפה לעדת האשכנזים, וגם כן לעג השאננים, ויפשר כי מאז והלאה לא יתנו האשכנזים עוד שתי הפרוטות הנ״ל להספרדים, ותמורתן תחולקנה נדבות אמריקה — אחרי נכוי סך 100 לירא שטרלינג בתור קדימה לכוללות האשכנזים פרושים — חלק כחלק בין הספרדים והאשכנזים, והיה זה להחזקת הישוב, להוצאות העיר ומסי הממשלה יר״ה. אולם בשנת תרמ״ד, כאשר התחוללה המבוכה הידועה (יעוין מאמרי ״חזון ציון״) אשר אז הוטל על האשכנזים לבוא ולהרשם בספר האזרחים, אז ניערו הספרדים חצניהם מלהיות ערבים בעד האשכנזים בתשלומי המסים והוצאות העיר וכדומה, ועדת האשכנזים היתה לעדה בפני עצמה, ומאז חדלו חכמי האשכנזים מתת עוד חלק להספרדים מנדבות אמריקה (לבד מה שמגיע מחברת ״ארץ ישראל״, אשר באמריקה הצפונית, אשר בזה יקבלו גם הספרדים חלק לא קטן). וכה עברו חמש שנים בהשקט ודומיה, ובחצי חודש חשון תרמ״ה היה החשבון האחרון עם הספרדים בכסף אמריקה. בטבת תרמ״ה בא סך 60 לי״ש, ובשבט עוד 75 לי״ש מאמריקה בצירוף רשימה פרטית מכל כולל וכולל וכמה יקבל. וכן גם מכתב לכל כולל לבד, שיקבל מאת הועד הכללי סכום פלוני. ושם כולל הספרדים לא נפקד ולא נזכר. גם אחרי שהזכירם הגאון הר״ש סלאנט נ״י במכתבו, מפני דרכי שלום ואהבת האחדות, גם אז לא נענה בזה, ועולם הצדקה כמנהגו נוהג.

והנה בשנה זו התאוששו הספרדים וימלאו ידי אחד האשכנזים מילידי ירושלים, אשר נסע למסעיו באמריקה להיות גם שליח כוללם ולהעיר נדיבי הארץ החדשה לקום על נדיבות. והשליח ההוא עוררם על ככה להקים סער בצלוחית המים, ולכתוב מחאה ודרישה בנדבות אמריקה, לבעבור החזיר העטרה ליושנה. וימהרו רבני הספרדים ויוציאו קול ״דמעת העשוקים״ ב״הצבי״ וב״החבצלת״ ויחדשו שמה את המכאובים הישנים, אשר כבר אבד עליהם כלח, ויתבעו בחזקה חלק מנדבות אמריקה מהיום זבל״א, ובתוך מחאתם לא נזהרו בדבריהם ויעמידו גם קול־זועה. על זה התעוררו גם חכמי האשכנזים, מנהלי בית הועד הכללי, וישיבו חורפיהם דברים נמרצים בשם ״משיב חכמים״, ושמה יתוכחו את חכמי הספרדים בשום שכל, ויחדרו לב באמיתתם וצדקתם, אשר היו גם לעיני קוראי ״הצפירה״, עד כי התבוננו חכמי הספרדים, כי לא צדקו במחאתם, וישלחו לכבוד הגאון הגרש״ס נ״י להודיעהו, כי בחפצם לבוא אל ביתו ויתפשרו באופן רצוי לשני הצדדים. אולם שלשום, ביום ט׳ חשון, שלח הרב הגדול כהרי״ש אלישר ס״ט יש״א ברכה ס״ט, להודיע את הגרש״ס נ״י, כי חולה הנהו ולא יוכל לעזוב את ערש־דוי, ועל כן ביקש כי ימחול הגרש״ס על כבודו, ואם יסכים יואיל בטובו לבוא אליו לביתו. והגרש״ס, מאהבתו השלום ואחדות, לא סירב גם בזה ובלווית הרה״ח ר״י ריבלין נ״י, מזכיר בית הועד הכללי, הלך לבית הגרי״ש אלישר ס״ט ושמה התפשרו יחד, כי נדבות אמריקה תהיינה שייכות לכוללות האשכנזים, לבד הנדבות הבאות מנדיבים ספרדים בני פורטוגאל (והמה מעדת המתקנים הריפורמים) אשר באמריקה. המסורות ביד גבאי דאה״ק הרה״ג ב״ה ירוחם צבי קאנטראוויץ נ״י, בניו־יורק. הנדבות הפרטיות האלה תהיינה שייכות לכוללות הספרדים.


י

ירושלים, ט״ו מרחשון. — מחלת הברכים והקדחת, אשר תקפה על בני עיה״ק 2 ) הוקלה מעט בעז״ה אחרי שנשתנה גם מזג־האויר ואחרי הקיפה כל בתי העיר אין נקי. ובכל זאת עוד תמונות איומות תסובבנה ברחובות קריה, אשר תחשך משחור תארן ועל עפעפיהן חשכת צלמות, וחלישות־הקיבה ואין אונים והסרת־כוסף־האוכל מנת גורלן. ירחם ה׳!


רבו מאד בימים אלה שודדי ליל, המתפרצים בבתים ובחצרות בחרבות שלופות

וישללו דים. כן התנפלו על בית הנכבד הנגיד ר׳ יצחק רוקח לפני שבועים ביום השבת, ויגנבו בערך מאתים לי״ש. באין קם נגדם.

הוד פחת עירנו, יר״ה, ציווה לתקן את רצפת העיר למען תוכל גם מרכבה רתומה לשני סוסים לעבור תוך העיר, עד בית המשפט. והמלאכה כבר החלה.

* * * *

מטבריא יודיעו כי יש את לבבם לקרוא את הד״ר גולדברג נ״י, אשר כעת הנהו בניו־יורק, לרופא אמן בתוך עדתם.

כמו כן נודע לנו, כי חברת ״למען ציון״ בברלין החליטה להושיב פעה״ק רופא אמן על הוצאותיה, וכבר באה בדברים את ה׳ ד״ר שווארץ הצעיר, אך לא התפשרו במשכורת. לוא הוציאה החברה הדבר הזה אל הפועל כי עתה החזיקו להם טובה כל יושבי ירושלים, ובזה יגדילו לעשות, כי חסרון רופאים נכר מאד בעיה״ק ת״ו. ונקווה כי לא ישקטו עד יבוא המפעל הזה לידי גמר, בכי טוב באופנים מתוקנים לטובת העניים האומללים וברכות אובדים עליהם תבוא!

היום התענגתי לשבת בחברת החכם אליהו משה דוויק כהן, שהיה מר״ל ״הפרח״ בכלכותא, אשר בא ירושלימה היום לשחר פני אה״ק, אחרי היותו ששה חדשים באירופה, ובשבוע זה ישוב לארצו. צאתו לשלום!


יא

ירושלים, ד׳ כסלו. — האדון בלאך, פקיד המושבה ראשון־לציון, שב ממסעו לפאריז. ויסר גם לעירנו ויתראה את כבוד הגאון ר״ש סלאנט נ״י וידבר אתו בארוכה על אודות המושבה עקרון.

עברה שנת השמיטה; אין עוד כמעט נושא אותה על שפתיו, ומה כל חחרדה הזאת? מדוע זה נשמע עוד מפה ושם קול התאוננות, קול נוגש וקול מרי?

והנה חדשה נהיתה: בית הפקידות חפץ לטעת על אדמת עקרון עצי גפנים, כמו בראשון־לציון וזכרון־יעקב, ולהאכרים תנתן תמיכה כפי הצורך לפי הטף. אבל בני עקרון ממאנים בזה ומנשאים את נפשם לתקוה, אשר לוא יתמכו בידיהם אך השנה הזאת או אולי גם לשאחריה, אז יוכלו לחיות מיגיע כפיהם בלי כל תמיכה, ועל כן יפחדו שאם יסכימו לחפץ הפקידות, אז יהיו בעל כרחם כפופים ותלויים בדעתה, לכל הפחות עשר שנים ויותר.


זהו תוכן הסכסוך. ועל כן ערך הגאון רש״ס נ״י מכתב להרה״ג ר״מ גימפל נ״י ולהרה״ג ר׳ נפתלי הלוי נ״י רב ביפו, ויבקשם, שהם ישתדלו לתווך בשלום ולהביא את הדבר לידי גמר, ואת בני עקרון יזהיר: ״אל תקשו לבבכם כמריבה!״ המכתב הזה, הנדפס גם ב״החבצלת״׳ מכיל כל שימת הגרש״ס נ״י בעניני הישוב והנהגותיה.

וכפי הנראה יואיל גם הגרש״ס בכבודו ובעצמו לנסוע אל מקום המערכה, והוא במדברותיו ימצא מסילות בלב בעלי הריב, להשקיט את הסערות המתחוללות לחלול שם ה׳ ושם עמנו.

* * * *

שולי־הדגים מהירדן, בעזרת בית הועד הכללי וחברת ״למען ציון״, הולכים ומצליחים במלוא־כוחם, והתענגנו מאד לאכול דגי הירדן, אשר קנינו מאחינו הדייגים. המלאכה הזאת תוכל לפרנס רבים מן החפצים להנות מיגיע־כפיהם, אבל היא דורשת גם הוצאות רבות, כמו בתים לשבת, מכמורות, דוברות, סירות־דוגה, וכדומה. ולוא הואילו נדיבי עמנו לפנות גם אל המקצוע הזה, כי אז הוגשו למו אלפי ברכות. לעת־עתה הדייגים האחדים שרויים בצער, לנים בחשכת מערה, משוטטים בקרשים עלי מים רבים, ומפחדים כל היום מחמת הערבים הפראים, אשר יבואו פעם כפעם וישללו דים, כל מאכל אשר יאכל וכל משקה אשר ישתה. החרוצים האלה ראוים לתהלה על שאר־רוחם ואומץ־לבם, ועל נסיונם החדש הזה,

* * * *

על אודות מסילת־הברזל מיפו לירושלים מודיעים, כי כבר נגמר הדבר והאדון נבון מכר את רשיונו להבאנק ״דה דאפא אֶט קאָנט קאָראֶנט״ במחיר 50,000לירות ומקווים, כי בימי האביב הבא יתחילו במלאכה.

* * * *

כבוד ראשי עדת ה׳ בירושלים, הרה״ג ראשון לציון מוהר״מ פאניג׳יל הי״ו והגאון ר״ש סלאנט נ״י, הואילו לשלוח מכתב כתוב־הדר לראש־האזרחים החדש אשר בלונדון, ה׳ סיר הנרי־אהרן אייזקס וכתוב בו כדברים האלה:

״עדת ה׳ יושבת ציון, העיר הקדושה סגולת לב עמנו, תמצא לה לחוב קדוש להתכבד ולהביע לפניך, שר נכבד, רגשי שמחתה לעת עלית על מרום כסא ראש אזרחי עיר המלוכה, לקדש שם ה׳ ולרומם כבוד עמנו. ברוך תהיה לה׳, הגולל חושך מפני אור ומשנה העתים, וחפץ ה׳ בידך יצליח להרים קרן ישורון, ועלית מעלה מעלה על גפי מרומי ההצלחה והברכה, האושר והכבוד כברכת מברכיך ממעמקי הלב והנפש, מוקיריך ומכבדיך ראשי עדת ה׳ בירושלים״.

* * * *

האדון חיים אמזלג הי״ו, סגן קונסול אנגליה ביפו, נתכבד מהוד מלכותה מלכת בריטניה באות הכבוד מדרגת אדמירל.


על שם הגאונים מוהרש״ס נ״י ומהריל״צ בא בימים אלה מכתב גלוי מלא דברי רוח ושטות מאיש אחד שמו יעקב שטאף מקישינוב. המכנה עצמו בשם מלך המשיח.


יב

ירושלים, י״א כסלו. — ביום הרביעי העבר נקראו הרב הגאון המפורסם כה׳ שאול חיים הורוויץ נ״י, ומוה״ר חיים זוננפלד נ״י ומוהר״ר זלמן בהרן ז״ל לבוא ליפו לעשות שלום בין אכרי עקרון ופקידי הנדיב שי' וגם הרב הגאון מוה״ר שמואל סלאנט נ״י ערך מכתב בקשה לשלושת הרבנים ההם לבל יאחרו פעמיהם, ולמהר ולהחיש מעשיהם לבוא אל המטרה הזאת בעת רצויה, כי לדאבון לבו לא יכול לנסוע בעצמו למקום ההוא מפאת מחלתו.

הגרש״ס בקש להודיע ברבים, כי הנאמר במכתבו לרבנים הגדולים מוהר״ם גימפל יפה, ור׳ נפתלי הרץ הלוי נ׳׳י (שנדפס גם ב״הצפירה״) ״ולא פנה (הנדיב שיחיה) אל רהבים ושטי כזב החפצים לעקור נטע מצות שביעית לגמרי וכו״, אינו חלילה על אותם הרבנים, אשר התירו העבודה בשביעית ע״י תחבולות ומכירה לגוי לדעתם, כי חלילה לא לדבר דברי בוז ולקפח את חבריו בהלכה, אם כי לא מחשבותיהם מחשבותיו. אבל הדברים ההם מסובים על אלה המתפרצים, החפצים לעקור את המצוה כולה.

* * * *

תמול הלך לעולמו הרב נסים ב״ק נ״י ראש ממוני כולל וואלין. אבידה שאין לה חליפין וחסרון שאין לו תשלומין! הוא היה בעל נפש עדינה ושכל חריף, אחד מהחשובים הראשונים באה״ק. אביו הרב ר׳ ישראל ב״ק ז׳׳ל מדפיס, בא הנה בשנת תקפ״ג, והוא בא אחריו בהיותו נער בן 17 שנה. במעלליו התנכר הנער בעודו בימי־ילדותו, ורבים ניבאו, כי לגדולות נוצר. בעודו עול ימים לא נח ולא שקט, למען ציון לא החשה. ולמען אה״ק לא נתן דמי לבני חו״ל, עד היותו ראש לכוללו, ואחד מראשי עדת ה׳ בירושלים. הוא היה אהוב לכל, איש אשר שפתו אתו, ועל־כך מצא מסילות בבית הפחות ושרי המדינה וכולם אהבוהו אהבת נפש, ובכל עת צר ליושבי ירושלים היה הוא מליצם לפני כבוד הפחה, ותפילתו לא שבה ריקם. גם בדבר ״גזרת החדשים״ בשנים האחרונות עבד הרבה, הוא היה נשוא־פנים ונכבד גם בעיני הרבי מסאדיגורא, ועל־כן בעזרתו מצאה ידו לבנות לתלפיות בית הכנסת המפואר ״תפארת ישראל״, המתנוסס כעטרת תפארת על מכון הר ציון, וגם לבנות בתים בנוים בנווה מחוץ לשער העמודים, הוא שער שכם.


בריא אולם היה עד ימיו האחרונים, מבנה גוו היה איתן, לא נס לחו ולא כהתה עינו, אבל מקרה אכזרי היה בעוכריו, ויד ה' הויה בו: בקחתו פעם את סכינו משולחנו לחתוך צפרני רגליו, ויתקע את הסכין עמוק־עמוק בבשרו, והסכין לא מורט, ועלתה עליו חלודה, והחלודה הרחיבה העמיקה את הפצע, ותזיל רעל לעורקיו ומסלולי דמו, ושבועות אחדים חלה את רגליו, ויתהפך בחליו על משכבו, עד כי גודל הכאב הצעידהו שאולה, בן שבעים ושבע שנים. ויגדל המספד, ואחרי מטתו נהרו המונים המונים ללוותו עד בית־מועד־לכל־חי, מקטן ועד גדול, ויעשו לו הכבוד האחרון הזה, כי נגע האבל אל לב רוב בני העיר.


יג

ירושלים י״ד כסלו. — ב״תלמוד־תורה הכללי״ אשר בחצר רבינו יהודה החסיד ז״ל מרבים מאד הרבנים־הגבאים להלביש ולהנעיל בימים האלה, ראשית ימי החורף, את בני העניים והיתומים הנדכאים, המחונכים תחת ידיהם לתורה ולמוסר, וברכות מאליפות יוצאות מקירות לב האבות והבנים, האלמנות והיתומים לראש המנהלים הנדיבים, הבאים לעזרת ה׳ לישע המפעל הנשגב הזה!

* * * *

הרבנים מוהר״מ פאניג׳ל נ״י והרגש״ס נ״י ערכו מכתב־ברכה להרב הגדול החכם השלם מוהר״ר צדוק הכהן נ״י לעת עלותו על כסא ראש הרבנים בצרפת, וגם רב הכולל בפאריז. ושם כתוב לאמור:

״עלז לבנו בקרבנו בשמענו, כי גבר מורם מעם, כרום מעלת כבודו, הואיל לקבל על שכמו את המשרה הכבודה הנזכרת, להגדיל תורת ה', ולהאדיר ספרות ישראל, ובשם כל עדת ה׳ יושבת ציון הננו מתכבדים להגיש לפני הוד כבודו שיחיה הברכה היוצאת ממעמקי לבנו ונפשנו, אשר יואל נא אלוה, וחפץ ה׳ בידו יצלח להרים קרן התורה והיראה, ולהצמיח קרן לעמו ישראל בארץ החופש והדרור. והננו משתעשעים בתקותנו הנעימה, כי דברי ברכתנו יקובלו ברצון, כעתירת מוקיריו ומכבדיו, החותמים בברכה. ראשי עדת ה׳ בירושלים תובב״א.

* * * *

עבר תשרי, כלה חשון, וכסלו הנהו בא, וגשם אין עוד בארץ. האויר כלבוש יתחלף לרגעים. פעם החום יגבר ופעם תתקפנו הצנה העם צחה צמא ומחלות עזות תשומנה משטרן ביושבי העיר ויותר על כולנה רודה האסכרה בילדים ותפיל מהם רב. ה׳ ירחם.

מחלת ה״דינגא״ (או אבו־רכאב) רפתה מעט מעירנו, ובלכתה מאתנו ותשאיר אחריה פנים דלים, עינים שקועות, רפיון הגוף. קלקול הקיבה וראש סחרחר וכו'.

* * * *

בה״איזראליט״ ו״ישורון״ המגנצי, בהוספה לגליון 89 שנה זו, ראינו כי הרב המו״ל מעתיק את דברינו בהצפירה גליון 189 על אודות הרבנית אלמנת הגאון הגדול מוהר״מ אוירבאך זצ״ל, אשר זה כתשע שנים נעלמה ועקבותיה לא נודעו, ועתה קלא דלא פסיק הוא, כי עצורה היא בבית מקלט הנזירות הצרפתיות. והרב המו״ל הקדיש לזה מאמר שלם, ובדברים נמרצים יעיר את לב ראשי חכי״ח בפאריז ושליחי הקהלות ואגדת אחים בלונדון, ולב כל אשר היכולת בידו ומהלכים לו באה״ק, לבל ישקטו עד יוציאו אסורה ממסגר ויפתחוה מחרצבותיה.

כן גם ראינו מכתב הגאון הצדיק מוהר״ע הילדעסהיימר נ״י להגרש״ס נ״י, אשר גם הוא בלב נפעם וברוח תשוקה עזה ישאלהו על ככה, אם אמת נכון הדבר, אשר קרא ב״הצפירה״, ובאיזו תחבולות יכולים להוציאה משם.

והנה אם כי נחזיק להם טובה על שומם לב לדבר הזה, אבל למורת רוחנו עלינו לאמור נואש, הן גם אנחנו לא נדע את הענין ידיעה ברורה, אך שתי נשים הפיצו את השמועה הזאת, בספרן כי הן ראו את הרבנית יושבת בבית־המקלט, ומהר השתדלו רבים וכן שלמים בזה, אבל עמלם נשאר עמל, לרגל סבות שונות:

א) כי איש אחד, אשר אליו נוגע הדבר עד נפשו, ירבה סירים סבוכים על הדרך הזאת.

ב) בהוודע לגברת בית הנזירות, כי נודעו מצפוניה, ונחשפו עקבות הרבנית, אז לא תשקוט עד תוסיף שמירה מעולה על שמירתה, וסתירה על סתירה בחורים ובסדקים, במערות ובפחתים הנמצאים לרוב בבית־מקלט כזה, עד כי מן הנמנע יהיה להעלות את הבקורת לדבר ברור. ואם חפצנו לא יצלח בידנו, הלא בשתנו תהיה כפלים ונהיה לבוז. כי על כן עלינו לשקוט במכוננו, וה׳ יאיר עינינו ויגלה עמוקות מני חושך. ומי יודע אם הרבנית עודנה בארצות החיים.

ההשערה היותר ברורה והיותר נראית כאמת היא, כי הרבנית בשובה מהר־הזיתים, בדרך למקום שער האשפה, ואשר שם נפרדו ממנה הנשים האחרות, אשר גם הן היו עמה על הר הזיתים, מרוב זקנתה ועיניה הכהות, לא כוננה מצעדיה, ותפול באחת הפחתים או הבורות המצוים בככר ההוא וחיה רעה אכלתה, או שודדי יער פגעו בה וירצחוה נפש. ומי החכם היודע ויודיע פשר הדבר הזה!


יד

ירושלים י״ח בכסלו. — לתוגת נפשנו הננו רואים, כי השטן המרקד כעת בין חכמי האשכנזים והספרדים, לא נח כי אם הולך ומתגבר, ואין שבוע אשר לא ישמע בו קול ריב ופרץ בשערי מכתבי־העתים היו״ל בירושלים, אם כי לא שם הוא מקום לווכוח בין חכמים ורבנים כאלה. הלנצח תאכל חרב השנאה והקנאה?

* * * *

״הצבי״ חדל לצאת לאור באשר קטטה ודררא דממונא עברו בין העורך ה׳ בן־יהודה, ובין בעל ״הצבי״ ומדפיסו ה, הירשנזון, ועל־כן החל ה׳ בן־יהודה להו״ל קונטרס בשם ״האור״, אחת לשבועים, באשר אין לו רשיון מהממשלה להו״ל מכ״ע. ומטרת ה״אור״ כמטרת ״הצבי״ מלפנים.

* * * *

ה׳ יוסף נבון נכון לבוא ירושלימה בעוד שני שבועות אחרי מסרו את הרשיון למבנה מסילת־הברזל מיפו לירושלים בידים אמונות, אשר המה ישתמשו בו להביא הדבר לפעולות־ידים.


טו

ירושלים כ״ג כסלו. — אחת הידיעות הנכבדות שכחנו להודיע במועדה, והיא: ביום 17 לאוקטובר לפנות ערב באה טלגרמה מאת הרב הרא״ל ליכטנשטיין רב בטוקום, לכבוד הרב הגאון הגדול מוהר״ר שמואל סלאנט תשיב להם כל הוצאתם בריווח הגון. הציר נתקבל מאת הוד מלכותו בכבוד גדול ויסכים לההצעה הנכבדה הזאת, אשר רב טוב צרור בכנפיה. ההצעה יצאה כעת לידי החלטה גמורה, ובקרוב יבואו הלום אנשי־מעשה לקרב אל המלאכה. הציר ההוא בא גם לעירנו ויגר בבית הפאטריארך היווני (כי אשתו היא יוונית) ויעשה פה ימים אחדים ואחר כך שב לארצו.

* * * *

בשבוע הזה הלכנו לבקר את אחינו התימנים והמערבים. האובדים והנדחים מכרם מונטיפיורי, ואשר כעת תחת שואה יתגלגלו הרחק מאדם העיר. שמה אחזתנו, נבהלנו מראות את האומללים האלה מתגוללים במרתפים, במערות, בסוכות עשויות מנסרים וטסים או חרסי אדמה ואבני גיר. מהם בלי גגות, ומהם בלי כתלים, ומהם אשר אינן ראויות כי אם לשכיבה, כי עד חצי קומת־איש תגיענה. נעווינו לשמוע מפיהם מר גורלם וענים הנורא. מכל פנה ייליל המחסור, ומכל עבר נשמע הד אנקת־שאול. שם ראנו את העוני בכל צלמי בעותיו ובכל תאריו השונים: עמל, יגון, נקיון־שנים הוא מנת גורלם ביום; קור, כפור, קרח — ולהתגולל על רצפה רטובה מזרם ומעבטיט חלקם בלילה. לב מי לא יתעוררו לשמוע דברים נמרצים כאלה? אך מעטים הם אשר כביר מצאה ידם לבנות למו בתים לשבת, בנוים בנווה, בסדר ומשטר ודמות מראה בתים להם. וכאשר שאלתי את פיהם איככה זה הגיעו המעטים האלה לאושר זה? ענוני: שמענו־נא ותנוד לנו, אם עוד לא כבה גם מלבך זיק אהבת אדם. הרופא האנגלי הד״ר ווילר רופא המיסיון בא פעם אחת לבקר חולה אחת מאתנו ובראותו כי ענותנו מורא מאד ומצבנו ברע הוא, נכמרו רחמיו עלינו ויאמר בהמון־לבו: ״שאלו מאתי מה תשאלו וכל חפציהם ימלאו!״ בכל זאת עמדנו בנסיון ואיש מאתנו לא הרהיב עוז בנפשו להשיבו דבר. אבל הוא בראותו, כי אין מענה צווה בעצמו לאחד מעושי רצונו להביא למקומנו עצים וקרשים, קורות ונסרים, וכל הצריך יבוא ויקח. ואנו התנפלנו עליהם, ורבים מאתנו הקימו להם בתים חזקים, אשר המה לסתרה למו מעצמות קור וקרח, ורבים לא הספיקו כי אם להקים כתלים לבד, ורבים אך הגג לבד. אבל לאסוננו הקול נשמע בבית הרבנים הי״ו, כי מקבלים אנחנו עזר מן המיסיון, ועד־ארגיעה בא השמש מבית־דין הספרדים ויזהירנו, כי אם לא נחדל מעשות זר־מעשינו לא ימולו את בנינו ולא יקברו את מתינו והיינו מופרשים מקהל עדת־ישראל. פלצות בעתתנו, לבנו היה לאבן. אשה אחת מתה מרוב מצוקותיה, אשר הציקו לה הקור וזרמת המטר, ואחת כרעה ללדת והיא בחזקת סכנה. והיא בעלת נפש עדינה ולב רגש. כי אם אחרי התעוררו נשים רחמניות ותחפוצנה בכל לב לאספה אל תוך ביתן ולכלכלה כל ימי לידתה בכל הדרוש לאיתנה, גם אז לא אבתה ולא שמעה בקולן, כי אמרה אולי על ידי זה תתגלגל זכות לכל אחי ואחיותי האומללים, השוכנים פה בחושך ובצלמות והרופא ההוא יבוא בכל יום ראשון לבקרנו חנם אין כסף, וישאל תמיד מה בקשתכם ותעש! אבל אנחנו הננו מבליגים על תשוקתנו, וכל עת היותו במושבותינו הננו כפסילים אלמים. לא נבקש ממנו דבר ולא נשיב על כל שאלותיו, לבלתי הריק חמת הרבנים ולבלתי נכווה בגחלתם. אולם החלטנו בינינו, אשר אם הרופא בעצמו, בלי כל התעוררות צדדית, יתן לנו חנינה, נקבל בכל לב. והרופא הרגיש את אשר יהגה לבנו, ומדי יכלא לבקר את חולינו יניח אחריו ברכה.

לבנו נשבר בקרבנו לשמוע מפיהם מגלת הצרות אשר סביב שתו עליהם, וגודל הנסיון. והרבנים יחיו אין חפצם להעמיס עליהם הטורח הזה ולראות ענות עניים אומללים כאלה ולהושיעם בכל האפשר. ואם כן ניטל עליהם להתמוגג בזלעפות־רעב, בקרח וזרם־מטר באין עוזר ותומך. ה׳ ירחיב למו!

ומעשה בנוכל תימני: בליל השבת שעברה בא אחד התימנים לפרוור ״בית יעקב״ ויתחנן לתת לו מקום בבית המדרש ללון, והוא ערום ויחף, וכל עצמותיו תרעדנה מעוצם הקור. הגבאים נעתרו לבקשתו. למחר בבוקר, ביום השבת, מצאוהו לבוש מכנסים יפים של צמר, וכאשר התבוננו עליהם ראו, כי הנוכל הזה לקח בלילה שתי פרוכיות ויתפור לו מכנסים.


טז

ירושלים ט״ו בטבת. — הסוללים למבנה מסילת־הברזל מירושלים ליפו נ״י, ובה יודיעהו, כי ביום הזה בשנה שעברה נחלצה נפש אדוננו קיסר רוסיה יר׳׳ה מצרה ואסון. ותיכף עלה הגאון הנז׳ הבמתה בבית־הכנסת הגדול בית יעקב, אשר בחצר רבינו יהודה החסיד ז״ל, בהתאסף יחד החוסים בצל ממשלת רוסיה יר״ה, ויודה לה׳ חסדו, ויתפלל התפילה הזאת ממעמקי הנפש.


תפלה ותודה.

״מודים אנחנו לך, ה׳ אלהינו, על הטוב והחסד, אשר הפלאת לעשות עם הוד אדוננו הקיסר אלכסנדר השלישי יר״ה, ביום שבעה עשר לחודש אוקטובר בשנה העברה, עת לכתו בלוית רעיתו הקיסרית יר״ה ורבי המלוכה, לשים עין חמלתו על עבדיו היושבים בהרי קוקז, ולדרוש שלום עמו, ואז בהיותם במסלה ההולכת חרקובה, היו צפוים אלי אסון איום, ואתה ה׳ הרחבת צעדימו, ושבח בעדם; רגלי בחירך מדחי הצלת, ונפשו אשר בה קשורה גם נפש עמו וארצה ממבוסה ומהומת מות חלצת. שעה־נא ה׳ אל ברכת עבדיך אלה החוסים בצל מלכנו יר״ה ובאברתו יסך למו, בהתאספם פה בבית הכנסת הגדול בית יעקב בירושלים — ולתודתם אליך, אשר נפשם תהמה לזכר היום הזה החרות על לבבם למזכרת נצח, הואיל נא ה׳ ונצור את אדוננו הקיסר יר״ה גם מן היום והלאה מכל משמר, ברכתך והשגחתך תלווהו על כל מדרך כף רגלו, נטלהו ונשאהו על גפי מרומי ההצלחה והברכה, הגדולה והכבוד, העוז והנצח עד עולם, אמן סלה!״

כל הנאספים, אשר נקבצו ובאו לשמוע אל הרינה ואל התפילה, אשר נשא בשמם הרב הגרש״ס נ״י, ענו אחריה בתרועת הנפש וקול הומה: אמן סלה! ורבים הלכו אחרי כן אל כותל המערבי להתפלל שמה נוכח פני ה׳ בעד שלום הקיסר יר״ה ושלום ביתו והמדינה, וסכום הגון נתחלק לצדקה לעניים המדוכאים המתלוננים בצל ממשלת רוסיה יר״ה, ויכתב הדבר בספר הזכרונות, אשר לביהכ״נ, לבעבור יכירו וידעו כל המסתופפים בחצרות ה׳ בתוככי ירושלים דור ודור, חסדי ה׳ את הקיסר יר״ה, כי שומר ה׳ רגלי בחירו, ומכל משמר ינצרם.

התפילה הזאת נכתבה אח״כ בכתב אשורי יפה ונעתקה גם ללשון רוסיה, בציור נשר הכבוד ובחתימת הגרש״ס נ״י, ונמסרה לידי ציר ממשלת רוסיה פה, והוא שמח עליה מאד ויכתוב גם הוא שורותיים למטה, ויבטיח לשלחה אל הוד כבוד שר הפנים בסאנט פטרסבורג.


יז

ירושלים ב׳ טבת. — אסון נורא קרה פה תמול בשוק־היהודים, אשר כמוהו עוד לא היה פה במשך המאה האחרונה, כי שבע חנויות, וביניהן גם בתי מסחר גדולים מלאים מזן אל זן, עלו על המוקד, בתגרת יד מסתרה, בלי השאיר שריד ופליט. הרבה כלובים מלאי עוף, גם שורים ובהמות, כולם נשרפו חיים, ובעמל רב ניצלו נערות אחדות, אשר היו קרובות למקום התבערה. הנזק יעלה לערך שלושת אלפים לירות, ויגע עד לב רבים מתושבי ציון, אשר הונם נתון היה בידי בעלי החנויות, אשר נשארו כעת בעירום ובחוסר כל.

* * * *

יורש העצר הכושי (אביסיני; חבש) בא לעיר הקודש בשבוע שעבר בלווית גדולי ממלכתו לחוג חג חנוכת בית תפילת הכושים, אשר הקימו פה לתלפיות.

* * * *

פרוטסטאנטי אחד נשלח במלאכות חברה אחת גדולה באנגליה אל כבוד הוד מלכותו השלטן יר״ה להציע לפניו להמשיך מים אל תוך העיר ירושלים דרך צנורות מהמעין הגדול ״ברכית אל סלימאן״ (ברכת שלמה, או סלימאן), הרחוק מירושלים דרך שלוש שעות. וזה משפט ההצעה: לפי דעת חוקרי קדמוניות היה המעין הזה מלפנים גדול מאד ורב כוח לרוות צמאון ירושלים וסביבותיה, כי סביבות המעין היו מקומות גנות ופרדסים מהלך שעות אחדות, אשר כל אלה ירבו ויגדילו שפעת כל המעין. אולם מרוב הימים נשכח המקום מני־רגל והנהו חרב ושומם, עד אשר נתמעטה גם השפעת המעין הזה. אולם אם ידים חרוצות תשובנה לחרוש את כל כברת־האדמה ההיא, לזרוע בה כל מיני צמח ויבול ולטעת בה עצים רעננים, אז ישוב המעין לאיתנו כבראשונה ויהי מקור ברכה ליושבי ירושלים. המפעל הזה דורש הוצאה רבה וגם זמן לא קצר, והחברה ההיא נכונה להוציא כל הסך הדרוש, אם אך יהיו נעזרים מאת הממשלה ובטוחים, כי בבצעם מעשיהם בכי טוב, יבואו בשבוע הזה, כאשר הודיע הטלגרף. פה יהיה המנהל ה׳ פרוטיגר ושותפו; בית הנתיבות יהיה על יד הבריכה העליונה (ישעיה ז', ג׳); מלאכה תחל ביום 10 למרץ שנה זו. נקווה, כי הגיעה העת אשר בה נשמע גם אנו קול שריקת סוסי־הברזל, ומרכבות הקיטור תשוטטנה, רצוא ושוב, על דרך הקודש מלאות אדם וסחר גוים. האח! בא מועד והקיצו כל יושבי ציון לקראת החיים החדשים, העתידים להתעורר פה. אז יסור רוח־הקפאון מעיר־האלוהים, ואז יעורו גם בני עמנו לקראת חיים כאלה, הדורשים עבודה ועמל כפים, לבל יצטרכו עוד למתנת בשר ודם. ואז אך אז האמת והשלום יאהבו בלב נכון ורוח חדש. הספרדים לא יצורו את האשכנזים, והאחרונים את הראשונים, ולא יישמע עוד בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול קורא לציון וחשבון, קול ״להתם חטאת ולכלה פשע״, קול ״משיב חכמים״ ואף לא ״דמעת העשוקים״, הלא תראו, הלא תווכחו, כי הזמן הוא עושה את שלו; בעברה יכה גלים בים החיים, דוחף, הודף, עד יבוא למטרתו; לא יחון פני כל עדה, לא ישא פני כל שיטה; והוא במרוצתו ישטוף גם עברתכם גם קנאתכם. שמעו נא וקחו מוסר!


יח

ירושלים, כ״א בטבת. — ראשי בית הכנסת הגדול והמפואר ״בית יעקב״ בחצר רבינו יהודה החסיר ז״ל, מביעים תודתם להגבירה הכבודה מרת שרה דוויש, שוכנת ציון, על החסד אשר הפליאה לעשות בהרימה סך אלף פראנק לצרכי תיקון גג בית הכנסת הזה, אשר החל לדלוף, והמעזיבה אשר נתקלקלה והכפה אשר נחצה באיזהו־מקומן, ולצרכי ציור וכיור בבית פנימה. ועתה ישמח לבנו בראותנו, כי בית אלהים זה, בית מקדשנו המעט, הנהו כלול כעת בהדרו.

והנה לא למחסור נחשוב להביא פה כל קורות הבית הזה, ביסודיו, ובהבנותו. כבר העירונו באחד ממכתבינו, כי חצר רבינו יהודה החסיד מקודשת היא בשכבר הימים. ועלינו להוסיף פה, כי המקום הקדוש הזה היה מקום משכן הרב בעל השל״ה ז״ל, ור׳ קלונימוס בעל הנס ז״ל, ועוד הרבה מגדולי עמנו וקדושיו. בשנת ת״מ בא הקץ לישיבת האשכנזים בירושלים, מתגרת החובות הרבים, אשר הכבידו אכפם עליהם, והנחלה הזאת נשארה שממה והנושים עוד העמיקו השחיתו, כי עשוה בתה. בשנת תק״ע כאשר החלו נדחי ישראל להקבץ אל עיר הקודש, התעוררו הרבנים הגדולים מוה״ר מנחם מענדיל ז״ל מתלמידי הגר״א ז״ל, ומה׳ יצחק ב״ר ברוך מקאוונא, ומוהר״ר שלמה זלמן שפירא, ז״ל, ויתאזרו עוז להוציא הנחלה מידי מחזיקיה, וחפץ ה׳ הצליח בידם להביא גם תעודה מממשלת מצרים, כי להם היא. בכל זאת לא עצרו כוח לבנות את הנהרסות, עד אשר העיר ה׳ בשנת תקצ״ז את לב הרב ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף ז״ל, ועל־ידי השתדלותו הוציא דבר מלכות בכוח התעודה הנ״ל להחזיק בנחלה ההיא ולבנותה כטוב בעיני האשכנזים ויחלו להחיות האבנים ולפנות העפר ובעזרת נדיבי עמנו הצליחו לבנות את בית־המדרש הגדול ״מנחם ציון״ ובית ועד לחכמים, ומושב לבית דין צדק, עזרת נשים ובית טבילה, ועוד בתים רבים לתורה ולתעודה. אולם להשיג רשיון למבנה בית הכנסת קשה היה כקריעת ים־סוף. בשנת תרי״ד התעוררו פקידי הנחלה הזאת, הרב היקר מוה״ר אריה נאמן ז״ל, והרב ר׳ מרדכי בהרש״ז צורף ז״ל, ובהשתדלותם נבנה בית המדרש ״שערי ציון״. וגם הקימו אז לתלפיות בתי ״התלמוד תורה הכללי״ ועוד, עד כי התנערה הנחלה הזאת. וקמה ליופי ולתפארת. עשרה בתים לת״ת, עשרה בתים למושב תלמידי חכמים, בתי הכנסת אורחים ואחת עשרה חנויות וארבעה בתי טבילה. אבל כזכר לחורבן נראה שממות מקום בית הכנסת, ויעטה כמעט על כל מכון הנחלה הזאת אפל וצלמות. וכל עמל טובי ציון ויגיעם להשיג רשיון נשאר מעל, לדאבון לבבם. ונתגלגלה זכות ע״י זכאי, כי בשנת תרט״ו עבר על דרך עיה״ק איש אנגלי נכבד ומאד נעלה, מן העומדים בהיכל המלך הוד השלטון יר״ה בבירת תוגרמא, ושמו לורד נאפיור, והוא איש ישר ושש לעשות צדק, ויבוא ביום הושענא רבא לבקר את כל בתי־הקודש הבנוים בנווה על הנחלה המפורסמת והמצוינת הזאת. ויהי בהעיפו עינו על חורבת מקום בית־הכנסת וישאל את פי הגבאים על ככה, והמה ענוהו באנחה ממעמקי הלב, כי עמלם להשיג רשיון עלה בתוהו. והשר הנכבד ההוא התעצב מאד לשמועה הזאת, וירשום בספר זכרונותיו מצב הענין הזה, ויצוו לערוך מכתב בקשה אל כבוד ממשלתנו ולתת על ידו. ובבואו אל ביתו, מסר את המכתב על יד המיניסטריום ויוסיף גם בקשתו בשם מלכות אנגליה, ודבריו לא שבו ריקם, ובעבור בימים ההם הצדיק המנוח סיר משה מונטיפיורי ז״ל דרך קונסטנטינופול במסעו לעיר הקודש בפעם הרביעית, ניתן הרשיון על ידו. ומי ימלל ששון בני ציון היקרים לשמוע כי הוד השלטון משכם חסדו!

כעשר שנים טרם הגיעה העת המאושרת ההיא, לבשה רוח ה׳ את הגביר האדיר הצדיק כה״ר יחזקאל ראובן ז״ל בשמעו, כי חרב המקום הזה, וידר נדר: אם יצליח ה׳ חפץ האמרכלים בידם וישיגו רשיון למבנה בית לה׳, מכספי אייסדנו, ומהוני אציב דלתיו, ממסד עד הטפחות. אולם עיניו לא חזו בישועת ה', כי גוע ויאסף אל עמיו עוד טרם הושג הרשיון, ובמותו צווה את בניו הגבירים כה׳ משה וכה׳ ששון, כי המה ימלאו את מקומו במצווה הרבה הזאת. ויהי כי בא מועד והרשיון הגיע וימהרו הגבאים והפקידים להודיע את הגבירים הנ״ל, והמה בנדבת לבבם הרימו סך שלושת אלפים וארבע מאות אדומים זהב מעות אוסטריה, ונזדמן גם אדריכל מומחה, אשר נשלח מהממשלה לתקן בדקו הר הבית והוא היה המנצח על עושי המלאכה. עד כי בצע ה׳ ויבן לו בית זבוּל, מלא הוד והדרת קודש, על ידי בניו האומללים הקודרים על מכון הר ציון והם שגבו ישע, ויקימו לתלפיות בית כזה, אשר יוכל להתחרות עם כל הבנינים המצוינים בכדור ארצנו. רום הבית חמש וארבעים אמה באמת הבנין, הכיפה ככובע ישועות חבושה היא על ארבעה כתלי הבית, ומידת הקו הסובב אותה חמש ושמונים אמה, ושנים עשר חלונות פתוחים לה, ארון הקודש יתנשא, בהדרת קודש בגובה חמש ועשרים אמה, מעשה־חרש כולו, בפיטורי ציצים ותימורות, פרחים ועצים מוזהבים, אשר יפעה להם בזהב סגור, והבית בהבנותו אין כסף נחשב היה בעיני האמרכלים, ואך לכלול פארו והדרו, לבנותו בנווה לתלפיות בכל יופי והדר שמו כל מעינם, ונדיבי עמנו גם הם הרבו אז השפעותיהם, ושפעת כסף וזהב השפיעו על בנין הבית הזה, והאחרון הגדיל הגביר היקר כה׳ מו׳ פנחס רוזנברג ורעיתו הכבודה הנדיבה מ׳ רבקה מס״ט פטרבורג, כי רוח נדיבה לבשתם ויביאו לבני ציון בתשורה נכבדה מנורת כסף טהור מעולפת הוד. משקלה שנים וארבעים ליטרות בת שמונה קנים, ועליהם שמונה גביעים להדלקת נר חנוכה, ופך אחד לשמן זית, גם הוא כסף טהור, מעשה אומן נפלא, ומחיר המנורה כאלפים רו״כ, ועליה הוסיף עוד שתי מנורות מנחושת־קלל להארת בית ה׳, וגם נדב מדי שנה בשנה חמישה ועשרים רו״כ לעשות בהם מעקה סביב הכפה. ועשרים לבית והפרוזדור, ועל פני המעקה יעלו כל בני ציון שלוש רגלים בשנה להשתחוות לפני ה׳ ולהתפלל תפילת ״ומפני חטאינו״ ממעמקי הנפש. ועתה כאבן נזר יתנוסס בית הכנסת הזה בחצר ר״י החסיד ז״ל והוא תל־תלפיות, אשר כל באי שערי ירושלים, פונים אליו לראות על ידו כבוד בני עמנו בעי״ק ת״ו.


יט

ירושלים, כ״ב שבט. — מהרב הגדול החכם צדוק הכהן נ׳י באה תשובה על דברי מכתבם של הגאונים מוהר״מ פאניזיל ומוהר״ר שמואל סלאנט נ״י, ואלה דבריו:

פאריז 19 דעצעמבער 1889.

בשם ה׳ הבוחר בירושלים, יאיר שבעתים, לשני המאורות, אדירי התורות, הרבנים הגאונים, החכמים השלמים, מוהר״ר רפאל יאיר פאניזיל, חכם באשי, ומוהר״ר שמואל סלאנט הי״ו, רועי ישראל בירושלים עה״ק תובב״א.

״בששון לבי קראתי דברי מכתבם הנאדר בקודש ומפיק נוגה, בו אצלו לי ברכה להתמנותי החדשה בעז״ה וברצון נדיבי עמנו פה, תוכה רצוף אהבה לעם ה׳ ולתורתנו הקדושה. מקרב ולב עמוק אברך את רומעכ״ת על הדברים הטובים הראוים. למי שאמרום, ואני תפילה, כי יהיו דברי נשמעים להגדיל תורה ולהאדיר חכמת ישראל, באמת ובשלום. מוקירם ומכבדם כרום ערכם לבית יעקב. הק׳ צדוק ב״ר אליעזר הכהן״.

(מקום החותם).

* * * *

פה עיר־הקודש נמצא כתב יד יקר המציאות, הוא פירוש הגר׳׳א ז״ל על הירושלמי סדר זרעים, בעצם כתב ידו וכתב תלמידו, וכן גם כתב יד ״קונקורדאנציא״ שלמה לכל התרגום שבתנ״ך, חובר ונכתב על ידי הגאון ר׳ אברהם בן הגר״א ז״ל. שניהם יקרים מאד ומאד נעלים ומעולים.


כ

ירושלים י׳׳ג אדר. — גם הנה חודש מרץ בא בא; החודש אשר קווינו כי בו תחזינה עינינו למצער ראשית מעשי הסוללים למבנה מסילת־הברזל, ובכל זאת עוד הדומיה בכל שלטת: אין קו נטוי עלי ארחות, ואין קול גרזן נשמע במרומים. האיכר כמקדם ישרו דרכו עם חמורו, והפלחית בטלה על ראשה, הכל כמקודם, בלי כל שנוי ותמורה. ומי יודע פתרון החלום הנעים, אשר חלמנו עד כה, גם האדון נבון כל חזון נסתם ממנו. בצפיתנו צפינו, כי אם בוא יבוא ויביא אתו פשר הדבר הנפלא הזה, אם יש ממש בכל מעלליו, ואם נשא פרי בעמלו אחרי כל ההוצאות הרבות, אשר הוציא למען הוציא לפעולות־ידים מערכי לבבו (אומרים אמור, כי הוצאותיו עד כה עלו לערך 5000 לירות). גם זה האיש לא ידענו מה היה לו, ועקבותיו לא נודעו, ובני ביתו ישלו את נפשנו בתוחלת ממושכה: עוד מעט, עוד יום בא, והארון הזה בוא יבוא ולא יאחר, ובבוא ישמע קול מקבות ונטיית אנך, ומסילת־הברזל תצא כלולה בהדרה. אבל הנה בשבוע הזה חגגו בני ביתו בלעדו חג כלולות בתו העדינה עם בן גילה מוה׳ שמעיה בהרב הגביר מוה' שמואל ברוך הי״ו.

יתן ה׳ והחלום הנעים הזה יהיה לטובה!

בשבוע העבר הגיע להרה״ג ראשון לציון הי״ו מהרב הגדול ראש רבני תורגמא בעיר הבירה מהו' משה הלוי אפנדי נ״י מכתב שלוח מכבוד הווזיר הגדול לכבוד הוד פחת עירנו יר״ה לאמור: כי הסכימה הממשלה יר״ה אשר מערת חגי זכריה ומלאכי וכל אשר לה תהיה ליהודים.

* * * *

פקודה חזקה יצאה מאת ממשלתנו יר׳׳ה להפריע ממלאכתם את הרופאים, הרוקחים והמילדות, אשר עוד לא באו להיבחן לפני ועד חכמי הרפואה בעיר הבירה ולקחת תעודה.

* * * *

הגשמים חדלו לעת עתה ושמש יקרות תפיץ חומה על פני עירנו. אורחים שונים באים להשתטח על מקומות הקדושים, אבל לא מבני עמנו הם, כי אם מבני הנכר למשפחותיהם לארצותיהם וללשונותיהם, המה ישתקשקו ברחובות הקריה, והעיר צהלה ושמחה.

עוד הפעם הננו נזקקים להשיב לשואלינו הרבים, אשר ידרשו מאתנו על דבר הרבנית אורבאך, אשר יצא הקול, כי עצורה היא פה בבית מקלט הנזירות הצרפתיות, ועל כן יקיפנו בשאלות אם כבר הוצאה לחופשי, ומה נעשה בזה דבר. ועל כן למורת רוחנו עלינו להשיב בקצרה, כי עוד לא נעשה דבר, יען כי כל עצם הדבר הוא אבק פורח וספק־ספיקא.


כא

ירושלים, כ״ז אדר. — ביום ה׳ העבר, הוא יום הראשון לחדש מרץ (למספר הרוסים), נאספו רבים מיושבי עיה״ק לבית הכנסת הגדול ״בית יעקב״ להתפלל לעלוי נשמת הקיסר החסיד אלכסנדר השני נ״ע, אשר ביום הזה לפני תשע שנים ניתק פתיל חייתו על ידי חרשי־משחית, זרע מרעים, מורדי אור. ובשם כל הנאספים עלה החזן הראשי הבמתה ויתפלל את התפילה הזאת:

״אנחנו בני ישראל הננו נאספים היום, בשנים ועשרים יום לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר (בראשון לירח מרץ למספר הרוסים) בבית מקדשנו המעט בית יעקב, לחלות פניך, אל אלהי הרוחות, שתזכור נשמת הקיסר הנאור הצדיק, שר שלום אלכסנדר השני נ״ע, בן הקיסר החסיד האדיר ניקולאי הראשון נ״ע, אשר פעולותיו הנשגבות המלאות אהבת אדם לכל הנברא בצלם אלהים בכלל, וצדקות ה׳ אשר עשה להטבת מצב היהודים בפרט, עודן שמורות בלבבנוּ, וערוכות כעת על דל שפתינו ברגשי כבוד תודה ורוממות. ובזכות הצדקה אשר הננו נודרים ונודבים לעלוי נשמתוֹ, המצא לו מנוחה נכונה במעלות קדושים וטהורים, אשר שמם וזכרם קימים לנצח, בגן עדן תהא מנוחתו שלום, וחלקו — במעון צדק עולמים, ונאמר אמן!״

עיני הנאספים זלגו דמעות, וידרו צדקה למזכרת נשמת הקיסר נ״ע.

* * * *

בדבר מערת חגי זכריה ומלאכי, אשר הודענו אודותיה באחד ממכתבינו הקודמים, בא בשבוע העבר מכתב גם מהשיך־אל־איסלאם (ראש כהני ארצנו) המצדד בזכות היהודים. המשפט הוסב בבית משפט הדת, וכל אחד מהצדדים מרבה להביא עדים וראיות, אשר לו הצדק. זקני העיר מן האזרחים יעידו בפה מלא, כי תמיד היתה המערה מוחלטת ושייכת ליהודים, ולעומתם יביא הצד שכנגדם שטר מקנתו, אשר קנה את המערה וסביבותיה זה כשמונה שנים בכסף מלא. אחרית הדבר מי יודע,

* * * *

בשבוע שעבר חילקו הספרדים והאשכנזים ביניהם את חלקת השדה אשר אצל מערת שמעון הצדיק ז״ל עפ״י גורל, ואומרים אמור כי יש את נפש הספרדים לבנות בחלקם בתים לעניים. מי יתן וקמה מחשבתם והצמיחה טובה הרבה להקל העוני והלחץ מעל בני עדתם.

* * * *

הוד מלכותו השולטאן יר״ה נתן פקודה בבירת ארצנו לבלתי יקברו מת טרם ישים רופא מומחה מבית מועצת העיר עינו עליו. מי יתן והפקודה הזאת תחול גם על כל ערי ארצנו, או אז נתמעטו הנקברים בלא עת בחייהם!

* * * *

הוד פחת עירנו רשאד פחה יר״ה נתכבד מהנשיא קרנא, ראש הרפוב­ליקה הצרפתית, באות כבוד לשאת אותו תמיד על חזהו.

* * * *

נפלא מאד הדבר, בעת אשר פעה״ק מתאמצים רבים וכן שלמים לגרש את הזשארגון הבלול ולהשיב לתחיה את השפה היחידה השרידה שפת הנביאים — בעת כזאת עתיד לצאת בקרוב לאור פעה״ק מכתב־עתי זשארגוני! והנה לא פה המקום להאריך ולהרחיב הדיבור לגלות דעתנו, כי טוב מאד יעשו המו״לים את מכ״ע ההוא, כי אם לא נעלה את ההמונים והנשים לפחות אל הזשארגון תחילה, כי אז נואש מכל תקוה להעלותם לשפת קדשנו עד כי תהיה מדוברת בפיהם ומורגלת בלשונם. כי איככה כה נבינם את שפת הקודש, אם לא בתרגום הזשארגון? אולם לדעתנו היטיבו מאד המו״לים לוא קבעו במכתבם העתי ההוא ללמוד לשון הקודש עפ״י דרך ספרי הלמוד החדשים, לבעבור יהיו קוראיהם, אשר רובם יהיו נשים או המונים, מצווים גם לדברים שבקדושה. ועוד חזון למועד, אשר בו נרחיב דברינו על אחדות הדבר הזה.


כב

ירושלים, ניסן — היום יצא לאור משפט אחד מאחינו, הנכבד א. ז. ווידמאן, בעל בית מסחר יין בעיר קדשנו, אשר היה כלוא בבית האסורים יותר משמונה ירחים על לא חמס בכפו. וכך היה מעשהו: אחד הישמעאלים המיוחסים התפרץ לבית איש יהודי בליל שבת־חזון, והאיש לא היה בביתו, ויתנפל הישמעאלי על אשת היהודי הצעירה לימים ויאמר לענותה. ובהאבקה עמו שרט בבשרה שרטת, ותרם קולה לעזרה, ויקבצו שכנים רבים, וכראות הנבל כי נלכד בפח נמלט על נפשו, ובהפחזו לנוס נשברה רגלו. והאיש א. ז. וו. הוא אחד השכנים, וימהר למקום המשפט להודיע את השערוריה ויעצרוהו שמה ללא צדק עד יובא במשפט. בין כה וכה ואחי הבליעל, אשר לו ״צד בשולחן״ הרבה להביא עדים וראיות, כי אחיו נקי הוא מפשע, אשר טפלו עליו היהודים, ואך הם התנפלו עליו בלילה ויכוהו בכשיל וכילפות וישברו רגלו. ויעיז להביא במשפט גם רבים ונכבדים מאחינו אשר גם לא ידעו מכל הנעשה וביניהם הסוחר הנכבד נתן גרינגארט (סוכן הת״ת וישיבת ״עץ־חיים״), ותרב המהומה בעיר, כי נגע הדבר ללב רבים. ״זהובים כזבובים עפו״ ולא הועיל כל כופר, כל טענה נכוחה, כל צדק. והנכבד א.ז.וו. היה עשוק משפט ורדוף צדק ואת פושעים נמנה, וחייו היו תלואים לו מנגד לדור בכפיפה אחת עם שודדי ליל, רוצחי נפש, פליטי מין האדם, אשר מררוהו ורובו, עד אשר בעזרת בית הועד הכללי ועוד נכבדים רבים מאחינו, אשר השתדלו בזה, ישבו השופטים כסאות משפט אתמול, ויחדשו את גבית העדות, ויקראו לעדים הראשונים וחדשים אשר נוספו עליהם. אבל העדים לא עמדו בדבריהם הראשונים וינחמו מעדותם להרע, והחדשים העידו לצדקת היהודים, ורבים העידו כי הם ראו בעיניהם אשר הישמעאלי התפרץ לבית איש יהודי. אך עד אחד התעקש להעיד, כי הוא ראה בעיניו, כי בשעה הראשונה בלילה הכה היהודי את הישמעאלי בגרזן על רגלו. אבל עדותו הוכחשה על פי דברי המוכה בעצמו: המוכה טען, כי בשעה השלישית בלילה נקבצו יהודים רבים בבית מסחר היין אשר ליהודי א. ז. ווידמאן, ובעברו לתומו ברחוב התנפלו עליו ויתנכלו להמיתו במצות הרב שמואל סלאנט. בעבור ההתעקשות והתביעות, אשר לו על אדות בית הכנסת הגדול בית יעקב (בחצר רבינו יהודה החסיד ז״ל) בדיר־אל־שכנז והיהודי א. ז. לקח גרזן ויניחהו על רגלו ויכה עליו בפטיש עד נשברה רגלו. וישאלוהו השופטים: הלא עד פלוני מעיד, כי המעשה היה בשעה הראשונה בלילה? ויען המוכה, כי אין כלל לסמוך על דברי האיש ההוא, כי חסר דעה הוא ורגיל לשקר ובכן נמוגה העדות ותצא כנוגה צדקת הנכבד א. ז, ווידמאן, והיום יצא לחפשי ויריצוהו מן הבור, ויודיעו בפומבי, כי הוא חף מכל פשע, וכן גם כל הנתבעים יצאו לחפשי. ולמרבה השמחה אין קץ.

בכל זאת ידאבו לבנו לראות, כי אחרי כל אלה עוד לא הובא הבליעל במשפט על הנבלה אשר עשה בישראל. ירחם ה׳ עמו ויצילהו ממתלעות העריצים ופריצי־החיות, אשר סביב שתו עליו, ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשנו!


כג

ירושלים י׳ ניסן. — בשורה טובה! ביום ו' שבוע החולף בא ראש המהנדסים למבנה מסילת הברזל מיפו לירושלים, ואתו הובאו כל הכלים והמכונות הדרושים לזה, ואח״כ באו יתר המהנדסים והסוללים. ביום הראשון נשלחו כרטיסים רבים מהחברה לאנשים נכבדים פעה״ק להודיעם, כי התחלת המלאכה תחל היום בשעה העשירית. ויסע תמול הוד פחת עירנו, וכל אשר רוח ותירא ביה ליפו. והיום בשעה הקבועה החלה המלאכה לשמחת לב כל יושבי ארץ הקודש, אשר כעת אך כעת החלה רוח אמונה לפעמם, כי חלום מסילת־הברזל מיפו לירושלים כמעט נפתר.

* * * *

ביום כ״ח אדר נגמר משפט מערת הנביאים חגי זכריה ומלאכי, ויחליטו שופטי הדת, כי המערה מוחלטת לעדת היהודים, ואין לזולתה כל חלק בה. הרב המאוה״ג מוה״ר משה הלוי איפנדי, חכם באשי בבירת ארצנו, והרב הג' מוהרי״ש בכור אלישר נ״י, נכנסו בעובי הקורה וירבו עמל בדבר המשפט הזה.

* * * *

״ועד השמיטה״ הוציא לאור חשבון מהכנסותיו והוצאותיו בכל משך זמן קיומו. ההכנסה עלתה לסך אחד וששים אלף וארבע מאות וחמשה ועשרים גרוש, ושתים עשרה פרוטות, וההוצאה לסך 60962,10 גרוש, ונשאר בידם לשם שומרי שביעית סך ו,463 גרוש, פרטי ההוצאה: תמיכות פרטיות 7374,35 גרוש, תבן להעקרונים 11518,15 גרוש, לתמיכת קמח 35893,10 גרוש, הדפסת מכתבים, וחשבון, וסופרים. דיו, ונייר, שמשים, חותם, טלגרמות, ושלוח מכתבים וקבלות, והוצאת נסיעות 9185,30 גרוש ולבקו״ח 315 גרוש (כל מאה ותשעה גרוש הם עשרים פראנק).


כד

ירושלים. — מיפו מודיעים, כי האדון יהושע חנקין, שקנה את נחלת ״דוראן״ בת שנים־עשר אלף דונם אדמה, נכון למכור גם חלקים אחדים מהנחלה ולעשותה למושבה מאחינו, האדון הזה כבר נתאשר מטעם המושלים לבעל הנחלה ובידו לעשות בה כרצונו ולמכרה לכל איש, יהיה מאיזה דת שיהיה ומאיזה ממלכה שיהיה.

וביום הפורים, בהתאסף רבים על האחוזה ההיא לשוש את ה׳ חנקין משוש, נמנו וגמרו לקרוא שם הנחלה ״רחובות״.

* * * *

האדון ד״ר שטיין קיבל שלשום תעודה מאת בית פקודות העיר, אשר על ידו הנהו מאושר ומקוים לרופא מומחה בחברון מטעם הממשלה, ומשכורתו יקבל מאוצר העיר.

* * * *

האדון אברהם סאלומיאק נתאשר ממשלת רוסיה לאחד מפקידי הקונסולריה הרוסית פה עיר הקודש.

* * * *

­ו­בראשון לציון ייחד הפקיד האדון בלאך בית אחד למעשי גידול תולעי המשי, ואחד הערבים, מורה את המלאכה הזאת לבנות רבות מהמושבה, והתקוה תשעשע, כי גם הנסיון הזה יצלח בידם להגדיל את המלאכה הזאת ולהרחיבה, ואז שכר רב נכון להם חחלף עבודתם. ה׳ יצליחם!.

* * * *

עוד בשבוע הזה יופיעו בירושלים (לפי דברי המו״ליים) הגליון הראשון מהמכ״ע הזשארגוני ״דער ארץ־ישראל־יוד״ על ידי האדון שלמה אפשטיין והאדון שמואל רפאלוביץ.


כה

ירושלים י״א אייר. — הרבנים ראשי עדת האשכנזים בירושלים, מנהלי בית הועד הכללי, הוציא לאור את החוברת העשירית ״שמש צדקה״, הכוללת את החשבון מר״ח אייר תרמ״ט עד סוף חשון תר״ן. סך כל ההכנסה (בצרוף יתרון ההכנסה אשר בחוברת התשיעית) הוא 316,287 גרוש. א) לספרדים ולאשכנזים 108,851,20 גרוש. ב) לאשכנזים שבירושלים 5666.25 גרוש. ג) לקרן קיימת 6881,20 גרוש. ד) ממדינות אמעריקה ואוסטרליה בעד האשכנזים שבאה״ק 112,366,30 גרוש. ה) ממדינת רוסיה, מחיר האתרוגים, לאשכנזים פרושים וחסידים וחב״ד שבארבע ערי הקודש ת״ו ירושלים, חברון, צפת וטבריא 53.105.10 גרוש, ו) בעד אשכנזים פרושים לבדם ממדינות שונות 25279,30 גרוש, יתרון ההכנסה מדאשתקד הוא 4135,25 גרוש. סך כל ההוצאה הוא 342,997,25 גרוש, תנוכה מזה ההכנסה ונמצא יתרה ההוצאה על ההכנסה בסך 26710.25 גרוש. פרטי ההוצאה: א) לחלוקה כללית המתחלקת לפי נפשות ועל פי פשרות: 1) לאשכנזים פרושים וחסידים שבירושלים וחברון 83736,35 גרוש. 2) לכוללות הספרדים, התימנים, הגורזים והמערבים ע״י הרה״ג חכם באשי נ״י 1589,10 גרוש, 3) לכוללות עה״ק צפת וטבריא (מלבד הרשום בחוברת התשיעית 23800,10 גרוש) 14698,10 גרוש. ס״ה לחלוקה כללית 150024,15 גרוש. ב) לעזר תשלומי שכר דירות נמסרו להממונים והם חלקו בין המדוכאים ביותר כפי ראות עיניהם 6223 גרוש. ג) לעזרת חולי האינפלואנצה (אבו־רכאב) ויתר חולי הזמן 7023 גרוש, (מלבד עוד 4000 גרוש, שנתחלק ליחידים ונכללו בסעיף ז׳ בין התמיכות הפרטיות). ד) סיוע לחברות 5400,20 גרוש. ה.) תמיכות קבועות לאלה אשר אין להם חלק בשום כולל פרטי, כמו בני אמעריקה, בריטניה, רוסיה הפנימית, תורגמה, גרים ואנשי חיל שכלו ימי עבודתם 2395,30 גרוש במזומנים, לבד הניתן לרבים בשטרות ויבואו בחשבון הבא בעת סלוק השטרות. ו) עזר לתשלומי שכר הנקה ולגדול יתומים ובני עניים 2370,25 גרוש. ז) תמיכות פרטיות למקרים שונים ונחוצים 40,930,20 גרוש. ח) תמיכה לאומנים בשעת דחקם, עזר ללמוד אומנות וסיוע לכלי אומנות ומכונות שונות 4805,20 גרוש. ט) בעד השדה שנקנה על ידי בית הועד הכללי להושיב שמה את המשפחות, אשר בנו להן בתחילה סוכות ואהלי עץ בשדה, אשר קנה השר מונטיפיורי ז״ל ואשר עפ״י פקודת הממשלה הוכרחו לפנות את אהליהן ולמוש משם 6540 גרוש (הוא 1400 פראנק). י) תמיכות והוצאות ע״י ממוני כולל אסטרייך הי״ו 4008,00 גרוש. יא) ללומדי שיעורים ומתפללים עבור שלום הנדיבים ולהלומדים בישיבת ״אור זרוּע לצדיקים״ לעי״ג השר משה מונטיפיורי ז״ל, והשר נסים קאייד שמאמה ז״ל מליבורנו ועוד 6091,10 גרוש. יב) לבתי כנסיות ובתי מדרשות 4029 גרוש. יג) לתקון הבית שבמזכרת משה 197 גרוש. יד) שכר בטלה בעד הוראות או״ה וס״ג ולהדיינים וסופרים 3960,20 גרוש. טו) ליפו שכירות הרב דשם מוה״ר נפתלי הירץ הלוי 8161 גרוש. טז) לחברון הוצאות העיר וצרכי העדה 1360 גרוש. יז) לעזר להחולים הנוסעים להתרפאות ולרחוץ בשרם בחמי טבריא 681,10 גרוש. יט) לעזה שכירות השו״ב והמלמד 545 גרוש. כ) דורנות מפני הכבוד ומפני דרכי שלום, וכמבואר היטב בפנקס 15,134,5 גרוש. כא) שכר משולחים 3833,30 גרוש. כב) יתרון תשלומי העשכריה ששלמו לאוצר הממשלה 37,798,30 גרוש וע״ז נגבה מהכוללות 22,289,20 גרוש, ועולה היתרון לסך 15,409,10 גרוש. כג) הוצאות בית הועד 10,538,15 גרוש. כד) שכירות העוסקים בבית הועד 9772,30 גרוש.

בראש החוברת נדפסו דברי שומרי משמרת הועד והקדמתם, המכילה בקצור תוכן פעולת הועד בשבעת הירחים, מן חודש אייר תרמ״ט ער השון תר״ן.

״אחדים מהמאורעות החדשים ראוים לבוא בקהל, למען ספר בציון שם ה׳ ותהלות הנדיבים מירושלים.

א) בראש כל מרעין באה האינפלונציה (הערביים יקראו לה אבו־רכאב), וכבוא עיר מבוקעה כן באה המחלה וכל צאצאיה בבתי ירושלים, אשר רוב יושביהם זקנים וזקנות, דכאי רוח, נכאים וחלכאים, שאין להם בעולמם אלא ד׳ אמות של הלכה, תורה ותפילה, וחייהם חיי צער על לחם צר ומים לחץ, ולא לעתים רחוקות ירעבו גם יצמאו ומעונם צר ומדורם אופל ואימה; לאנשים כאלה כשבאה האינפלונצה ויוצאי חלציה, הטילתם כבולי עץ על ערש דויהם, וכשאסירי עוני וברזל התהפכו על משכבותיהם איש ואישה, יונק עם איש שיבה, באין מושיט כוס של חמין או של צונן להשיב נפש, ורופא מאין ימצא? — אלפי משפחות צפויות היו אלי כליון חרוץ לולא ימין ועדינו אשר סמכתם בסבוב אנשי תמיד מבית לבית ומחצר לחצר, על משכן כל חולה וכל נכא־לבב, וסממנים בידם עם אוכל ומשקה, וגם רופא מוכן, והכל בכסף מלא כמובן. בתי החולים אמנם הגדילו לעשות, אבל במה נחשב מספר החולים באי בית החולים לעומת חולי העיר, הבתים והחצרות? —

ב) עוד נגע אחד בא פִתאום בירחי הקיץ הראשונים, אשר אם היה פושה ח״ו בבית ארץ אחוזת מושבנו וחלץ את כל אבני הישוב ממסד עד הטפחות, ואת הבית כולו החריב ח״ו מסביב. מה השם אשר נכנה להנגע הזה לא נדע, כאשר לא נדע מוצאו ומבואו, אך ממעלליו התנכר, כי דבר בליעל יצוק בו, כי בקיץ העבר החלו פתאום בזויי בני עם הארץ לשלוח יד ביהודים בהכאות נמרצות, במקלי חובלים, בעבותות וחבלים, ברחובות ובשוקים, וגם לפני כותל המערבי, וגם ברבוי עם, ובהקריב המוכים את ריבם הלא יאמר להם: הביאו עדים, הביאו ראיה כחוק המשפט, וממילא נשארו המוכים בפצעיהם והמכים בכלי זעמם ומקלות חובליהם, עד אשר בעמל רב הצליח בידי ראשי עדתנו ובעמל ועדנו, וגם באמצעות פקידי הממשלה הישרים, להשקיט המבוכה הנוראה בפקודה נמרצה, שיצאה מאת הפחה הנאור, מושל העיר והמחוז אשר דבר צוה בקול מושל — ויעמוד!

* * * *

הימים האלה ימי־רמץ (ראמדאן, רמזאן) הם להמושלמנים, ועל כך סביבותיהם נשערה מאד. בסופה וסערה יעשו דרכם בחוצות קריה ומקליהם בידם ויעשו שמות, ובפרט בפגשם יהודי ברחובות הצרים, שם על זקן לא יחוסו ונער לא יחונו, ומכים הכה ופצוע, ה׳ ירחם. ועל בית הועד החובה להשתדל לפני כס הפחה, כי יתן צו גם היום אשר כל פוגע ביהודי ענוש יענש…

* * * *

עוד מהנדסים באים למבנה מסילת־הברזל, אשר לעת עתה מלאכתה משרכת דרכה.


כו

ירושלים, י״ח באייר — היום הוא חג ליושבי ירושלים, חג נפלא במינו המוכיח לכל, כי בני ירושלים חובבים את התולדה והבריאה הנעימה, הוא חג הילולת רבי שמעון־בן יוחאי זצ״ל הקבור בכפר מירון, הרחוק מהלך חמש שעות מצפת. את ההילולא הזאת יחוגו בני צפת בתשואות והמון רב כידוע לכל, ומה ענין זה לבני ירושלים? אולם הם בקעה מצאו, אשר האגדה מספרת, כי באחת מן המערות שמה קבור שמעון הצדיק ז״ל ושם ״שמעון״ גרם לחג הזה המיוחש לרשב״י ז״ל. סדר החג הוא כי כל העם בנעריהם ובזקניהם, בנשיהם וטפיהם, הולכים לבקעה ההיא וצרורות מאכלים שונים בידיהם, ושם יבור לו איש איש מקומו תחת כל עץ רענן, או תחת אבן גדולה להסתר משרב ומשמש, ואכלו מאשר הכינו. ויש תשאם רוחם לדחוק עצמם לתוך המערה לשפוך שיח, ויש אשר ילכו לשוח ולבקר את המערה אשר תשא עליה את האגדה, כי שמה קבורים אנשי סנהדרא קטנה, הסמוכה למערת שמעון הצדיק, ואת המערה אשר האגדה מספרת, כי שמה קבורים אנשי סנהדרא גדולה, ואת מערת כלבא שבוע, הנהדרה מאד בבניניה היפים והעתיקים.

מה נהדר היום הזה! התולדה והטבע פיזרה מלוא־חפנים חן וכבוד על כל אפסים, האדמה כולה לבשה מעטה ירקרק, קוי השמש יפיצו אור צחצחות ורוח זך ונקי נושם מן השפיים והגבעות. הצפרים ישמיעו מרחוק קול זמרתם ברון יחד כל הככר ומלואו, כל היקום וצאצאיהם. באחת: רוח חיים שפוך על כל עבר ועל כל פנה. שם תחת העץ הרענן נחתים איש וביתו המתענגים על הדר הטבע, המחלצת עצמותיהם היבשות. ושם נטושים על פני השדה ילדים וילדות המשחקים; קול המולה נטושים נשמע לרגעים, קול המכריזים על המקח ״לימונאד!״ ושאר המשקים לרוות הצמאון, או כל מאכל אשר ייאכל וכל משקה אשר יישתה. וביום הזה המוכרים שמחים והקונים אינם עצבים, כי בעין יפה ישקלו מחיר כל אוכל נפש, אשר ינעם להם. ושמה, שמה תחת הכותל הרעוע אשר המסורה תאמר, כי היה שם מקום בית מדרש שמעון הצדיק. מתגודדים ״מנינים״ ״מנינים חליפות להתפלל תפילת מנחה או מעריב״ ושוטרים סובבים והולכים כל היום על הככר לשמור את הסדר.

* * * *

כפי הנראה חדל עוד הפעם ״הצבי״ לצאת, ועוד הפעם ישוב העורך הח׳ בן יהודה להו״ל את המחברת ״האור״, ואומרים אמור כי כבר השיג רשיון מממשלתנו יד״ה להוצאת מכתב־עתי ליהודים בעיה״ק בשם ״האור״ ונראה איך יפול דבר.

* * * *

עורכי מכתב העתי החדש בשפת אשכנז בלולה ״דער ארץ ישראל יוד״ מצאו להם לנחוץ לענות ב״התנצלות״ על דברי מכתב־העתי ״המליץ״, אשר בגליון 75 הוכיח להם דרכם על פניהם ויבטל את הרעיון והמטרה, אשר העורכים שמו להם לקו ולמשקלת ולהוכיח את הסופר לדעת כי שגה ברואה. לא נדע מדוע זה נבהלו העורכים לקול דברים. הן הנסיון יוכיח, עינינו ראו ולא זר, כי פועלים רבים בשבתם על האבנים תחת לקרוא בספורי מעשיות של ה׳ שמ״ר וכדומה, המזילים רעל וארס בעורקי מחזיקיהם, לקחו למו את ״בן ארץ ישראל״ להחזיק בו ולהתפלפל בדבריו, וכי רוב דלת־העם בירושלים, אשר בעל ״המליץ״ יכנם בשם ״עורים ופסחים״ פוערים פיהם לקראת כל דבר חדש, אשר ישפיעו עליהם — ומדוע זה לא נבנה גם למו בית, אשר יוכלו להכין עצמם בו לתיקן המצות ולהכשיר ולשפר מעשיהם ולהגדיל תשובתם לנשגבות לספרות לדת ולשפה. ואם כי ראשית ״בן ארץ ישראל״ מצער הוא, אבל התקוה תשעשע כי באחריתו יעלה וישגשג עד כי יהיה באמת כלי מחזיק ברכה, אשר פרי ישוה לו לתורה ולתעודה ולא לדברים בטלים אשר אין בהם ממש, ומדוע זה נקטפהו בעודנו באבו, בעוד לא נוכל לתהות על הזרעונים שבו, ואולי יצמיחו באמת צמח צדק ויפרו פרחי חמד.

ועוד הפעם הננו להעיר אזני העורכים על ישענו וחפצנו, אשר הוא חפץ כל בר לבב ואוהב עמוֹ, ארצו ושפתו, כי יקבעו מקום ופרק לתחית שפת קדשנו, לטעת בלב קוראיהם רגשי אהבה וחיבה לשפת ציון הנאוה והמעונגה, ואז יודו למו כל ישרי לב.


כז

ירושלים, ח׳ סיון. — האורחה הכבודה מרוסיה, אשר מלאכות קודש עליה תשא, באה ירושלימה ביום ו' העבר, בראשה הה״ג המפורסם מוה״ר שמואל מוהילבר נ״י, רב בעי״ת ביאליסטוק, ועמו הרבנים הגבירים הנכבדים ה׳ יעקב ברוידא מוורשא, ד״ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק, ה׳ אייזיק, בן־טובים, ה׳ ראובן שאדסקי, וה׳ פייבל יעקבזון ממוסקבא, וה׳ יחיאל מיכל מאדיאנסקי, מיקטריניסלאב, הרס״א זוסמאן מאוסטרא בווהלין, הר״צ קורליאנדסקי מגראדנא ועוד. ואתם עלה גם הרב הגאון המפורסם מוהר״מ גימפל יפה נ״י, אשר מושבו ביהודה, לחוג את חג השבועות בירושלים, האורחה מתארחת במלון המפואר ״ירושלים״, אשר לה׳ אליעזר־ליפא קמיניץ. וכבר שטו בחוצות ירושלים ולקטו ידיעות שונות על אודות הליכותיה ומצבה וישימו עין בוחנת על הרבה ממפעליה הטובים והנכבדים, ואף גם לא קפצו ידיהם מהרים תרומתם ונדבותיהם למטרות שונות. ובכלל עשתה השיירא הכבודה הזאת רושם גדול על ירושלים, שמם נישא על שפתי כל יושביה, ובכל מקום מוקטר ומוגש תהילה וכבוד לכבודם ולכבוד שליחותם ומשרתם.

ביום השבת העבר התפללו רוב בני האורחה בבית תפילת ״מזכרת משה״ ושם אתם הרב הגרש״מ נ״י. ויהי אחרי כלות המפטיר לקרוא דברי החוזה (הושע ב׳) עלה הרה״ח ר״י ריבלין נ״י סופר ומזכיר לבית הועד הכללי, הבמתה ויטף דברים אחדים לכבוד האורחים הנעלים.

* * * *

ביום הרביעי לשבוע החולף (ט׳ בסיון) נסעו רבים מן האורחה הכבודה, אשר עלו ירושלימה, חברונה.

ביום החמישי בערב שבו הנוסעים ירושלימה.

ביום הששי נכנסו כל האורחים לאסיפה בבית הועד הכללי יחד את רוב ממוני הכללות, לטכס עצה ע״ד עניני העיר, ושם אתם הרב הגאון מוהר״ש סלאנט, נ״י, והרב הגב׳ מוהר״מ גימפל יפה נ״י והרב החכם מוהרו״מ פינס נ״י.

* * * *

­­הרב ה״ח יוסף ריבלין, מזכיר בית הועד וסוכנו, פתח האסיפה בדברים האלה:

״לשמחתנו אין קץ לראות אורחים כבודים ומאד נעלים כאלה בצל קורתנו. עתה עיניכם תחזינה מישרים את ירושלים בבנינה, עפעפיכם תבחינינה כל משטריה וסדריה, עתה תראו ותשפטו! ואנחנו מקוים, כי על ידיכם ימירו גם כל אחינו ברוסיה את הלך נפשם על אודות ציין ובניה״.

האדון מאיידאנסקי בשם כל האורחים:

״מה נאמר ומה נדבר, לא פיללנו ולא דמינו למצוא את ירושלים במצבה הנוכחי, המלא תורה ואהבת הצדק, חיבה נאמנה לכל רעיון מועיל ונטיה עצומה לתנועת ישוב ארצנו, לא עלה על לבנו מעולם לראות מפעלים נעלים ונכבדים בארץ הזאת, אשר שמה ושיאה יוכת שעריה — לפי דעתנו מאז. אמרנו בלבנו בעת שחרו אותנו לבקר את הבקור חולים כי בתור אהלים רעועים, גדרות דחויות, מעונות צרים ואפלים, ורצפה לחה ונגאלה עוד מעט נכניס את ראשנו, ומה נשתוממנו לראות, כי שגינו, כי בתוך בתים גדולים ויפים, בנוים בנוה, תצעדנה רגלינו, את אפנו לא נאטום, כי האויר צח ונקי, והנקיות בכל שולטת. כדברים האלה אמרנו גם בלכתנו בדרך לשחר את בית התלמוד תורה וישיבת עץ־חיים, כי אל ת״ת ממין הידוע בערים הקטנות, הננו הולכים, ומה אורו עינינו לראות מפעל בהדרו ובתי חסד ביפים, התורה משתעשעת בחן ונועם, והנערים שוקדים על לימודם, וכן גם אל כל מפעל ובית־חסד, על כל פסיעה ופסיעה ברכנו שם ה׳, האומר לירושלים תושב וערי יהודה תבנינה. אמנם לא האמננו למשמע אזנינו, וגם למראה עינינו לא נאמין: הזאת היא ירושלים החרבה והנשמה? הזאת היא ציון בחורבנה? האלה הם האנשים, אשר שמם מנואץ כל היום? האלה הם אוכלי החלוקה, האומרים עליה, כי מושחתת היא כל מידה טובה ונכונה, וכל אוכליה יאשמו? מה נוראים מעשיך ה׳!״

ה׳ קורליאנדסקי: ״אמנם כנים דברי האדון, כי אך לחבר צוענים נחשבו בני ירושלים בעיני בני רוסיה, וכה שגינו עד אשר פני חורו תמיד, מדי הוכרחתי להרים נדבה לשם ירושלים, בושתי וגם נכלמתי להעלות זכרה על לבבי, ומה זאת עיני תחזינה הפעם? ירושלים ביפיה ובניה עמלים לתורה ולמלאכה״.

ה׳ דודזון: ״אמנם כן, כה שגינו כולנו בהחלטתנו עד אשר לולא חג השבועות הופיע בימים האלה, כי עתה לא עלה על לבנו לסור גם אל ירושלים. כי אמרנו: מה נחזה בשלומית, אם לא דברים אשר יהיו למחלת לבנו ולרקב בעצמותינו, גולמים מתים בלי כל תנועה, בטלנים במלוא המובן. מברכים אנחנו שם ה׳, כי נתן בלבנו לסור גם לחונן עפר ציון, כי בה נוכחנו לדעת כי תעינו, היינו בשוא בשוא נתעים, תעינו תעתענו״.

הר״י ריבלין: ״בשם כל בני ירושלים הנני נותן תודה וברכה לכל המסובים כאן על הדברים הטובים, דברים נחומים, אשר הרעפתם כטל. נחמתונו, אחים יקרים! בעת כזאת אשר מבית ומחוץ הננו למטרה לחצי הפורעים פיהם לשפוך עלינו קיתון של חרפות וגדופים, מכל עבר ופינה הננו שומעים אך לעג ושחוק אכזרי מפיות אחינו שונאינו ומנדינו, בעת כזאת מה נעימים לנו דברי נחמה ודברים טובים מפיות אנשים נעלים כמוכם, הנשלחים מטעם חברה נכבדה, ומטרה קדושה בעינינו כמו בעיניכם. הלא תראו ותוכחו מה מסוכן הוא הארס, אשר הזילו אותם המכה״ע אשר ילעגו למסת נקיים, וביושבי ירושלים ישומו תהילה, אשר יבטלו אותה כעפרא דארעא וישללו מהם צורתם האנושית ויתנו למו תחתיה צלם דמות חיה טורפת, חיה בעלת פה פעור, אך לאכול חלוקה ותמיכה, הצועקת בקול גדול ולא יסף: הב, הב! — אנא אחים יקרים! מלאו נא פי אלה חצץ, הקהו נא שניהם לבל יוסיפו לדכא בקסתם עינוי ארץ, לבל יוסיפו עוד לערוץ את בני ציון, אשר שמו נפשם בכפם לסול מסילה לפניהם, להרים את ירושלים משפל מצבה ולנערה מעפרה, הרימו נא בכוח קולכם להגיד לירושלים ישרה, היו נא מליצים אחדים מני אלף, אשר לא תעפרו עלינו בעפר, אולי ישמעו אחינו בקולכם — ״קול שלוחיהם — ולא יזידו עוד לעולל בעפר קרננו ללא צדק״.

האורחים כולם: כן דברתם! נכונים אנחנו למלא שאלתכם (בפנותם אל ה׳ פינס): הואל נא וכתוב מכתב, אשר כולנו נחתום עליו בכתב ידינו, (אל הממונים): ואתם תפיצוהו בכל תפוצות ישראל ויהיה לאות ולעד, כי אך שקר חפאו על ירושלים, דברים אשר לא כן. אולם גם אתם תואילו נא לתת לנו מכתב כתוב וחתום בעצם כתב ידיכם, כי נכונים אתם לתת ידכם לרעיון ישוב הארץ,

הממונים: בכל לב ונפש הננו ממלאים בקשתכם.

כה הגו כולם איש איש בהלך נפשו ובשיחתו והגיונו והתפעלות נפשו, כה שפכו איש איש שיחו בחיק רעהו עד כי נעים היה המחזה הזה, האסיפה הזאת אשר בה האחדות כאזרח רענן תתערה, והשלום חופף בדגלו המתנוסס לרעיון חיבת הארץ ושלום ירושלים.

הרה״ג ר״ש מוהיליבר: ״הלא ידעתם אחים יקרים, כי ראשון הייתי לציון, אנכי שמתי נפשי בכפי עדי נתתי לרעיון ישוב הארץ מהלכים בלב הנדיב הידוע, לא חסתי על כבודי וטרחתי, כותתו רגלי ונדחו למקומות שונים, עד כי העירותי לב רבים מגבירינו למטרה הקדושה הזאת. להעיר את האהבה לציון ועריה. ועתה אחרי אשר רב לי, עיני תחזינה צעירי עמנו משדרים אדמת קדשינו, בנינו ובנותינו אוחזים את ומחרשה, עתה אדמה, כי ראוי אנכי לחוות דעה בענין זה. עצתי היא, שגם ״ראשי בית הועד כללי בירושלים״ ישלחו איש הראוי ומרוצה להם, להילוות אל הועד המקומי ביפו, איש ירא אלקים, בעל נפש ולב טוב, ומדעתי זאת לא אזוע, ואם לא תקום מחשבתי זאת ועצתי תופר, אז הרי ידי מסולקות… ואף כי נפשי יודעת מאד, כי יש מבני לויתי, אשר יתנגדו לדעתי זאת, בכל זאת בה אחזיק ולא ארפה, כי אויתיה, והפכתי בה וראיתי, כי היא נכוחה, וזאת היא מנוחתי עדי עד…

אחרים מהאורחים: כנים דברי הרב, ועל בית הועד הכללי להריץ שאלתו ובקשתו אל הועד המרכזי באודיסה, כי יש את נפשו לבחור באיש הרצוי לו להושיבו עם הועד המקומי ביפו.

ה׳ מאיידאנסקי: ״זאת לא זאת, כי אם ראש בית הועד הכללי יבקש את הועד האודיסאי, אז יוכל היות, כי קולם לא ישמע, אולם אנחנו פה היום עלינו להריץ מכתב־בקשה אל הועד המרכזי באודיסה, ולהודיעם חות דעתנו, שהם יבקשו את הרבנים ראשי בית הועד הכללי בירושלים, שיבחרו הם איש המקובל ומרוצה לבני ירושלים להיות אחד מן בני הועד המקומי ביפו,

כולם בפה אחד: כן יקום!

נהדרה מאד היתה אסיפה זו, נהדרה בכלל ובפרט. תוצאות האסיפה עוררו לשלום ולשלות השקט. האורחים הנכבדים כתבו מכתב בשם ״שלום ירושלים״, אשר הדפיסוהו פה בחתימת כולם וידיעתם, וגם ראשי הועד הכללי כתבו אל האורחים מכתב כתוב בחתימת כל הממונים, אשר בו נאמר כדברים האלה:

״ב״ה ירושלים ת״ו י׳ סיון תר״ן.

ברוך מתייכון לשלום, אחים יקרים, חכמים וגבירים, חובבי ציון וערי הקדש, אשר באו להשתחוות בהר הקדש בירושלים, ובראשם הרב הגאון המפורסם לשם ולתהלה בש״ת מוה״ר שמואל מוהליבר נ׳׳י אב״ד ור״מ דעי׳׳ת ביאליסטאק יע״א.

ברוכים הבאים בשם ה׳!

מה נכבד היום, בו עליתם לארצנו הקדושה, אלופים יקרים ומאד נכבדים, ורעיון מרום וקדוש עמכם, רעיון ישוב הארץ הקדושה ע״י עבודת האדמה! מה מאד עלץ לבנו, בזכרנו כי יש אנשים כמוכם המוכתרים בנימוסים, באהבת תורה, בצדק, משפט ומישרים, עומדים בראש הרעיון הנשגב הזה, אשר אליו עינינו נשואות, בהתנהגו בדרך הישרה בעיני אלקים ואדם, ואשר תקוה תשעשע נפשנו, כי בעינים פקוחות ובלב זך וטהור, חפץ ה׳ יצליח בידכם לבנות כמו רמים את ישוב ארצנו על אדני הצדק ומוסדות משפט ומישרים, וידעתם עם לבבכם, וראיתם ושש לבבכם, כי טועים כל האומרים שבני אה״ק מואסים בלחם עבודה, והם נרפים ועצלים. חלילה לבני ציון היקרים המלאים רגש הלאום ואהבת תורה ודרך ארץ, למאס חייו ביגיע כפים, ומי יתן, ויותן להם די עבודה בבית ובשדה, ובכל כחם יעבדוה.

״ובכן בכל לב נברך את עליתכם הנכבדה, ונברך בואכם וצאתכם לשלום, ויתן ה׳ ותחזקנה ידיכם לעשות חיל באפרתה, בהר הקדש, בדרך הקדש, ונדיבי עמנו יתמכו בידיכם וביד כל החברה הנכבדה חובבי ציון, אשר בהתהלכה בדרכה, דרך הקדש, נבטח כי תהי ידם גם עם כל יושבי ארצנו הקדושה, הזקנים והחכמים, קצירי ומריעי, אלמנות ויתומים, אלפי נפשות יקרות, שאי אפשר להם לאחוז באת ומחרשה ובכל כלי מעשה וגם זרועם תאמצם בכל אפשריותם כיד ה׳ הטובה עליהם, והיה מעשה הצדקה שלום, בעתירת וברכת הדורשים שלומם, ראשי ומנהלי הכוללים אשכנזים פרושים וחסידים הי״ו.

״אברהם יעקב שובאצקי, שמואל מוני זילברמאן, זיסקינד שחור, שמעון אלעזר כהנא, אלעזר היילפרין, אלימלך פערלמאן, מיכאל ברוך רייזעס, אר׳ ליב הכהן, יוסף רבלין הסופר והמזכיר״.

״גם אנכי דור״ש ידי״נ עז הרב הגאון מוה״ר שמואל מאהילעבער נ״י רב דביאליסטאק, וכל העולים אתו לטובת ישוב אה״ק ובכל לב אברכם, כי חפץ ה׳ ורעיון הישוב דאה״ק יצליח בידם בדרך טובה וישרה ובהחזקת ידי היושבים בקדש למען יתקיים ישובם ולמען יחזקו בתורת ה׳ כעתירת הדור״ש וחותם בברכה, שמואל סלאנט״.

כבוד האורחים הנכבדים קבלו ברצון את דברי הרבנים הממונים הי״ו, ויביעו להם תודתם ותקותם כי שאלתם לא תשוב ריקם,

* * * *

לא לשפת יתר נחשוב להביא בזה גם דברי הברכה, אשר הגישו כבוד שלוחי עדת ירושלים לכבוד האורחים בנסעם לקבל פניהם על האניה:

״ב״ה כ״ט אייר תר״ן.

כיצד מעלין את הבכורין, כל העירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה׳ אלקינו, — הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם, והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, וכל בעלי אמנויות שבירושלים עומדים מפניהם, ושואלין בשלומם: אחינו אנשי מקום פלוני, באתם לשלום (בכורים —פרק ג' משנה ב׳ — ג').

בדברי משנתנו אלה, אשר שנו החכמים במסכת בכורים, בהעלאת בכורים, אנו מקדימים כיום את פני העולים הנכבדים, הנושאים את רעיון חבת ציון כסל של בכורים, ובראשם ידיד ה׳ חובב ציון מאד נעלה, הרב הגאון המפורסם לתהלה מוהר״ר שמואל מוהילבר נ״י, אשר חביבה לנו עליתם המלאה רגש קדש שמעלבת חביבת הלאום והיעוד: ולפי כבוד הנכנסים היה עלינו לצאת לקראתם בהמון חוגג ולהביאם לחצרות הקדש בשמחה ושירים, אכן גם זה כבודם וזה תפארתם לעבור בסך עד בית אלקים, רק בקול רנה ותודה ולא בקול המון חוגג, ובכן יהיו נא אמרינו הנאמרים ברגש, בחן ובכבוד, לעטרה של זית מעולפת ספירים ואבני נזר, ועל ראשם יציץ נזרה, עם הברכה היוצאת מקרב לב כל עדת ה׳ יושבת ציון, ואשר שלוחה היא לכם כיד…

״והיא ברכת: בואכם לשלום, מלאכי השלום!

״דברי מוקיר עליתם וכבודתם ותהלתם, הבאים על החתום בשם כל קהל הקדש עדת ה׳ יושבת ציון:

שמואל מוני זילבערמן, שמעון אלעזר כהנא, משה אלעזר דן בהרלב״ג, זיסקינד שחור, אברהם יעקב שובצקי (מפוניבז') אלימלך פערלמאן״.

״גם אנכי אברך בואם לשלום ובפרט לכבוד הרב הגאון המפורסם לתהלה מוה׳ שמואל מוהילבר נ״י, בואכם לשלום ולברכה.

כעתירת החותם בברכה, שמואל סלאנט״.

* * * *

ביום ז׳ סיון (יום השלישי לחג הראמאדאן להמוחמדים, וחג של טור [עיד־א־לטור, כלומר: ביום הזה עלה הנוצרי דרך טור־מלכא]לנוצרים) פרצה מריבה עזה בין המשלמנים והנוצרים ביפו, וכל אחד נאץ את קדשי רעהו, ודמי אדם נשפך, ותהי מהומה ומבוסה וביזה בעיר ההיא, עד אשר פחת הי״ו ברוב עמל השקיט המבוכה.


כח

ירושלים, בירח סיון. — כבוד הרבנים, גבאי הת״ת וישיבת עץ־חיים בחצר רבינו יהודא החסיד זצ״ל, ובראשם הגאון הגדול מוהרש״ס נ״י שלחו מכתב ברכה להרב הגדול צדוק הכהן נ״י לעת נתאשרה משרתו מטעם ממשלת הריפובליקה. וכעת זכו לתשובתו כדברים האלה:

שלום וברכה ישפות ה׳ משמים, להרבנים החכמים והסופרים מנהלי הת׳׳ת וישיבת עץ־חיים, בעיר הקדש ירושלים, תובב״א ובראשם הרב הגאון בישראל גדול שמו כמוהר״ר שמואל סלאנט יצ״ו אב״ד לעדת האשכנזים יכוננה עליון.

אודה ביושר לבב את רומעכ״ת על אשר הואילו לכבדני ולענגני בדבריהם הנעימים בם ברכה ותקוה טובה לבית ישראל, גם אני זאת תפלתי ומי יתן ותבא שאלתם וירחם ה׳ את יעקב, וקרנו ירים בכבוד.

מכבדם ומוקירם כיקר ערכם, המברכם בברכת כהנים

הק׳ צדוק בר׳ אליעזר הכהן.


כט

ירושלים, ב׳ תמוז תר״ן. — ה׳ שייד התאונן באזני הרב הגאון מוהר״ש מוהיליבר נ״י, כי אחד־עשר האכרים בפתח־תקוה, אשר ייתמכו על ידי האדמיניסטרציה של הנדיב הי״ו לא יפיקו רצונו בהליכותיהם ועבודתם, ויען הרב נ״י: מי יודע, אולי אם הרכיבו אלופים לראשם מבני ארץ מולדתם, ארץ רוסיא, כי אז אולי רוח אחרת היתה אתם; ואחרי עבור ימים אחדים באה טיליגרמה מפריז על שמו של רב רש״מ; כי הנדיב הסיר כנפי חסדו מהאכרים ההם, ומבקש מאת חובבי ציון לקבלם תחת צל כנפיהם.

ביום ג׳ שבוע זה שבו רוב האורחים מיפו לארצם.

לועד הפועל ביפו נמנו לעת עתה: הרי״מ פינס, אייזיק בן־טובים, ה׳ טמקין, ה׳ הרצנשטיין, וה׳ הירש, פקיד מקוה ישראל, אולם האחרון עודנו מסרב לקבל עליו משרה זאת.

לפי הנשמע קנה אחד הצירים בעד חבורה אחת בנחלת ״דארון״ מאת ה׳ חנקין יותר מששת אלפים דונם אדמה בעד חבר חו״צ, כמעט חצי נחלת ״דוראן״.

בימי שבת האזרחים פה, אזנו וחקרו ודרשו והבינו, עד כי נוכחו לדעת, כי בכל העמל הרב, אשר יעמלו טובי חובבי ציון, ״דרור אחד לא יביא את הקץ, רק מבשר בואו״. כן גם קולוניא אחת או שתים לא יושיעו את המצב הרעוע והמר של עמנו רק יתנו תקוה בלבנו ורוח עוז בנפשנו. אך תחבולה אחרת ועצה אחרת רכשו להם האורחים בשבתם פה, אדירינו ואשורינו, והיא: כי גבירינו, אשר יזכרו ירושלים מרחוק וארץ הצבי חרותה על לבם, המה ישתדלו להרבות נחלאותיהם באה״ק, והיו נכונים להם לעת מצוא, כי ישנם עשירים רבים מאחינו, אשר כעשרת אלפים רו״כ מהם בעיניהם, ובעדם הלא יוכלו לרכוש להם שדה וכרם באה״ק, להמציא בזה עבודה לרבים מאחינו העובדים, ולחיות את ערמות קדשנו, וגם הם לא יפסידו בזה מאומה, כי כספם בריוח, וכאשר כן מרבים לעשות כל העמים וביחוד האשכנזים והצרפתיים והארמענים, המה ישתדלו ויעמלו להרבות בקניית קרקעות, בבנין בתים, בתי תפלה. ביפו בונים הקתולים בית תפלה אדיר ונשגב, זה יותר משנה ועוד לא כלו בנינו.

על כל פנים המה ידעו אשר לפניהם, המה ילכו ויצעדו צעדי ענק, חברות מחברות שונות להם, אשר תעמולנה להרבות אחוזיהן, עשירים רבים ישפיעו כל טוב, משפיעים והולכים ומשפיעים עד אין מספר.

שלשום באה טיליגרמה ע״ש הרב הרש״מ: אל תמהרו לנסוע, מכתב יבוא. ועל החתום: ד׳׳ר פינסקר ומרגלית. אך המה כבר נסעו ביום שלפניו.


ל

ירושלים י״ב, תמוז תר״ן. — בפתח־תקוה מצאו עד כה עבודה בשדה יותר ממאה וחמשים איש בתור פועלים שכירי יום, אשר חפרו, עדרו, בנו, וגדרו, וכעת דחם הפקיד ה׳ בלאך, אם מחסרון עבודה, או יען כי כעת יוכלו למצוא עבודה במבנה מסילת־הברזל.

מלאכת המסילה הולכת קדימה, ויש תקוה כי לא יארכו הימים ונצא מיפו ירושלימה ברכבי ברזל וסוסי אש.

* * * *

בשבוע זה הובאו ירושלימה היהודים הנאשמים בעלילת־דם בעזה, וזה הדבר אשר נאשמו בו:

שני יהודים ספרדים בעזה סוחרים בפרי החנדל, ולהם נער ערבי משרת אותם, ויהי ביום ראש השנה הזאת, בהיות היהודים בבית התפלה כדת, יצא הנער הערבי לשחק עם עוד ערבי אחד בעל גמל, אשר עבר עליו בעת ההיא, ומבלי משים ירה הנער בקנה רובה חצים ומות על ראש הפלח וימיתהו, והוא נמלט על נפשו, אולם גואלי הדם רדפוהו אף השיגוהו ויביאוהו למקום ההרגה, וישחטוהו שם ודמיו בדמי ההרוג נגעו. ויבואו הרוצחים גואלי־הדם ליהודים ויספרו באזניהם פרטי הדבר, אולי יש להם שיח ושיג אל הנשחט. ויראום את מקומו, וכשמוע היהודים את הדבר הזה אמרו אם אנחנו מחשים ומצאנו עון, וילכו ביום ההוא לפני השופטים ויודיעו להם את דבר הרצח. אולם שמה גללו את עון הרצח על היהודים יימהרו ויחליטו, כי ידי יהודים שפכו את הדם הזה, ודם ההרוגים על ראשם, וכמעט עשו אתם כלה, לולא חסו בצל ממשלת בריטניא, והקונסול לא נתנם להיות למרמס לרגלי העריצים ההם. וכעת על פי ״מאמר המלך״ הובאו ירושלימה וינתנו לבית האסורים. הרוצחים מכחישים את דברי היהודים, עדים רבים נקראו, והחקירה והדרישה החלה עוד הפעם. ויש תקוה, כי תצא לאור צדקתם.

* * * *

אנית־קיטור צרפתית הביאה 5000 עצים מתוקנים לתתם על הדרך, אשר עליהם מניחים את מוטות הברזל,

את הגשר בונים ביום ובלילה. אות לטובה!

מחיר הקרקעות סביבות העיר יפו הועל על־על. גם האדון זרח ברנט קנה כברת ארץ על יד העיר, וכל אשר עיניו בראשו וכספו בכיסו מרבה לקנות קרקעות סביבות יפו.


לא

ירושלים ת״ו בחודש אב תר״ן. — אסון נורא קרה במושבה גדרה בליל יום הרביעי כ״ח תמוז: אהד האכרים, ה׳ אלשאנסקי היה שומר השדות ויבוא ערבי אחד, אשר היה מלפנים נוטר המושבה, ובמצאו את ה׳ א. לבדו ואין איש אתו, ירה עליו בקנה־רובה ויפילהו שדוד. הנרצח עודנו מפרפר בין חיים למות, והרופאים אמרו לחייו נואש. הרוצח נתפש בכף וינתן לע״ע בסוהר, פקיד הקונסוליה הרוסית ביפו ואנשי חיל נסעו יחד עם פקיד המושבה החכם הרי״מ פינם וה׳ בן־טובים למושבה לחקור ולדרוש את דבר הרצח.

* * * *

ביפו נבחרו שבעה טובי העיר, אשר על פיהם יתנהגו כל עניני העיר והם האדונים הנכבדים, ה׳ חיים שמרלינג, הרי״מ פינס, הר״ב כהן לאפין, הר׳׳א דאניקוב, ה׳ שמעון רוקח, הר״י הרצנשטיין, וה׳ מאיר המבורגר. ויש תקוה, כי על ידיהם תקים עתה ותרומם עדת יפו, והעדה הרכה והצעירה הזאת תתעודד ותתערה כאזרח רענן, ולא תרבה עוד העזובה בקרבה!

* * * *

הגביר כה׳ יעקב ברודא מוורשא קנה בדוראן 8000 דונם אדמה, במחיר 11,65 פראנק, ונתחלקו לששה וששים חלקים ושני שליש, כל חלק הוא בן 120 דונם. 55 חלקים נועדו ראשונה עבור חבר נדיבים בוורשא, ושני חלקים עבור הגאון מוהרש״א נ״י מביאליסטוק, ושני חלקים עבור הרה״ג ר״פ יעקבזון נ״י, והשאר בעבור הר״ו ברודא.

* * * *

ה׳ אמסצילאווסקי השיג רשיון מהממשלה לבנות מסילת־ברזל ע״י סוסים (טראמוואי) משער חברון עד בית־לחם.


לב

ירושלים. ביום השבת ט״ז באב הזכירו בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות את נשמת השר הצדיק משה מונטיפיורי ז״ל ויעלו נרות לזכר נשמתו. תנצב״ה.

* * * *

מיפו מודיעים: מלאכת מסילת־הברזל צועדת קדימה, הפועלים חרוצים, וכל ידים מלאות עבודה, וקרן כל פועל וכל אומן הורמה לרגל המלאכה.


ביום א׳, כ״ד אב, הניחו אבן פינה לבנין בית־תפילה במושבה ״רחובות״ הוא דוראן.

* * * *

החכם זאב יעב״ץ ידפיס כעת קיצור דברי ימי ישראל, ועוד מעט ויצא ספרו לאור.


לג

ירושלים, יום ב׳ לחודש אלול. — ביום הרביעי בשבוע שעבר הובל לקברות פה עה״ק אחד מזקני ירושלים המפורסמים בעולם ספרות ישראל, הוא הרב הגדול בתוי״ר ר׳ נחמן נתן קורוניל ז״ל וכבוד גדול נעשה לו במותו. המנוח נולד באמשטרדם בשנת תק״ע, ושם החל להתגדל על ברכי התורה בישיבת עץ חיים, וזה כששים שנה אשר נושאו רוחו לחונן עפר ציון, לחבק אבניה ולשאוף אוירה, אויר נשמות. בצפת נשא אשה ושם עברו עליו ימי הרעש, השוד והשבר, כתומם יחד באו גם עליו, ובעמל רב הצליח לשוב ירושלימה. אהבתו הרבה להתחקות על שרשי כתבי יד עתיקים וספרים ישנים, הועילה לו לרכוש ספרים לא מעט, וביניהם גם כתבי יד יקרי מציאות ואחדים מהם הוציא לאור, והם ספר ״בית נתן״, המכיל שנויי נוסחאות רבות, במ׳ ברכות על פי כת״י ממצרים; וספר ״תשובת הגאונים״ בלוית ״הלכות בדיקת הסכין והראיה לרבינו יונה ז״ל״; ספרו ״זכר נתן״ שהו״ל בש׳ תרל״ב מכיל דינים רבים הנחוצים לעוברי דרך, גם היה לו, ״סדור רב עמרם גאון ז״ל״ אשר מכרהו לה׳ יעב״ץ ז״ל והוא הו״ל בווארשא בשנת תרכ״ה, מבלי הזכיר גם שם הרננ״ק. גם הוציא לאור קונטרסים רבים בשם ״מסכת כלה״, ״אמר כל״, ״חקת הרננ״ק״ לר״ש ב״ר אברהם בן פורת. ״מכתב חרם, מהנשיא דוד בן הודיה מבבל״. ״עץ חיים״ לר״ח מאוה״ג. ״פסקי חלה״ להרשב״א ז״ל. פסקי דינים מר יעקב בן צהל ז״ל מירושלים״, ״סדר אלפסי זוטא״ לרבינו מנחם עזריה מפאנו ז״ל, ועוד.

בהיותו בווינה שלח תשורה להוד מלכותו קיסר אוסטריה הרבה כת״י יקרים, ונתכבד במכתב תודה בצירוף אות כבוד של זהב ״לחכמה ולמלאכה״.

כל בני ירושלים ירעו להוקיר ערך המנוח ז״ל, ובדאבה ותוגה הובילוהו לקברות על הר הזיתים.


לד

ירושלים. — ביום החמישי, י״ט באלול, נתך גשם שוטף על פני הארץ בעיה״ק, אולם לא כל הארץ גושמה. כי אם חלקה אחת נמטרה וחלקה אחת לא נמטרה, ויהי, לפלא, כי חזון לא נפרץ הוא לראות מטר סוחף באלול, ובאופן כזה.

* * * *

נוסדה בירושלים חברה חדשה לבנין בתים ושמה ״זכרון טוביה״. ראש המיסדים הוא הרה״ח ר׳ יוסף ריבלין נ״י, אשר כמעט הוא החיה ערימות עפר קדשנו בהיותו המעורר והמעשה למבנה בתים מחוץ לעיר.

* * * *

נוסדה בירושלים חברה חדשה בשם ״חובבי ציון״ ע״י אחינו מבוכארא וסמרקנד. ומטרתה לקנות נחלת אדמה ולבנות בתים לשבת.

המכ״ע ״בן ארץ ישראל״ הלך לעולמו בעודנו באבו, והיתה מנוחתו כבוד! ואת מקומו ימלא — כאשר הודענו במכתבנו הקודם — המכ״ע ״דאס יידישע פאלקסבלאט״, אשר כפי הוראת המו״ל י״ל ע״י ה׳ עמנואל פרייס מכולל אונגרן.


לה

ירושלים. — השמועה עוברת, כי מגפת החולירע פרצה גם בארם צובה וערי סוריה, ועל כן קרא בית מועצות עירנו עצרה ויאספו אספה מכל רופאי עירנו לטכס עצה על הסדרים הנחוצים לשלטון הנקיון.

באספה. אשר היתה ביום ששי שעה 2 אחר הצהרים חוה כל אחד דעתו, ויעלו על שפת לשון אי־נקיון, השורר בשכונות היהודים, ואחרי כן גזרו אומר לנצור את הרחובות מכל משמר, האשפתות וערמות העפר יהגו מן המסילה, ועל זה נמנה פקיד מיוחד, אשר ילך בלוית שוטרים להשגיח על נקיון החצרות והמבואות, וכל אשר ימרה פיו ענוש יענש קשה. בתי המטבחים יטהרו ויסיידו בסיד, האימורין על קרבם ועל כרעיהם כלה גרש יגרשו מהעיר, השוחטים ייחדו להם מקום מיוחד על הר ציון ששמם, ורופאים סובבים בכל החנויות לשים עין פקוחה על כל הראוי להשגחה בנוגע לבריאות הגוף. וכרוזא נפיק בחיל, כי כל אשר לא ישתדל לנקוט ולטהר את ביתו וחצרו מכל דומן וזבל, יענש בעונש ממון, ואח״כ בעונש הגוף, בישיבה שיש בה סמיכה… הנה כי כן יצא מעז מתוק, מהפחד יצאה תקנה טובה, כי מרבים העם לשום עינם על הנקיון, והיה מחנם קדוש!

* * * *

ביפו גזרו גזרת ״הסגר״ (קאראנטין) לעת עתה, לעת מצער, על כל האניות הבאות מאלכסנדריטה.

* * * *

היום יצא מבית הדפוס קצור ״דברי הימים לבני ישראל״ מאת הרב החכם זאב יעב״ץ, בסדרים ישרים ופסוקים נכוחים. נקוה כי חובבי דברי ימי עמנו ימהרו לאספו אל ביתם לתועלת בני הנעורים, וכן אלה אשר אין עתותיהם בידם לשבת לעיין וללמוד בהתמדה ועיון ושקידה נמרצה, כי אם חפצם הוא להתענג על דברי הימים ולדעת תמצית הענינים וסדר הדורות, מהחל ועד כלה, המה ימצאו בו חפץ ועונג. הספר הזה מחזיק רק 120 עמודים, והוא מועט המחזיק את המרובה, מעט הכמות ורב האיכות.

* * * *

ביפו גזרו גזרת “הסגר” (קאראנטין) לעת עתה, לעת מצער, על כל האניות הבאות מאלכסנדריטה.

* * * *

היום יצא מבית הדפוס קצור “דברי הימים לבני ישראל” מאת הרב החכם זאב יעב"ץ, בסדרים ישרים ופסוקים נכוחים. נקוה כי חובבי דברי ימי עמנו ימהרו לאספו אל ביתם

לתועלת בני הנעורים, וכן אלה אשר אין עתותיהם בידם לשבת לעיין וללמוד בהתמדה ועיון ושקידה נמרצה, כי אם חפצם הוא להתענג על דברי הימים ולדעת תמצית הענינים וסדר הדורות, מהחל ועד כלה, המה ימצאו בו חפץ ועונג. הספר הזה מחזיק רק 120 עמודים, והוא מועט המחזיק את המרובה, מעט הכמות ורב האיכות.


תרנ"א

לו

ירושלים, י“ד תשרי תרנ”א. – הרופאים, אשר קבלו עליהם להשגיח על הנקיון בעיר, מתאמצים בכל עוז לעשות חובתם, להסיר כל דומן וחלאה מן הרחובות, וכן להזהיר את העם מכל מאכלים המשחיתים את האויר והבריאות. כן גם הביאו רבים מבני עמנו במבוכה, בגזרם אומר לבלתי יישנו וילינו בסוכות בימי החג פן יבולע למו, כי ביום החורב גדול, ולעומתו הקרח בלילה יעלה במעלות; בכלל, נאוה לבית מועצות עירנו תהילה וכבוד, כי על ידי השתדלותו מרבים מאד בני עירנו לנקות ולטהר כל שמץ וחלאה, ולהבדל ממאכל משחית ומים לא טהורים, אשר יזיקו מאד לבריאות.

* * * *

על ידי קבר שמעון הצדיק זיע“א החלו אחינו הספרדים לירות אבן פינה בחלקת אדמתם לבנות בתים לעניי כוללם, בכסף אשר נאסף למטרה זו, ע”י הרב היקר מר' שלמה סוזין נ"י. הרב הזה כותת רגליו בין אחינו הרחוקים, ויאסוף סך 10,000 פראנק למטרה זו, ועוד הוא נכון לצאת עוד פעם לקרית חוצות לבצע את אשר החל, וה' יהי עמו, וחפץ הצדקה הזאת בידו יצלח! – מי יתן, ותמצא גם יד ראשי עדת האשכנזים לעשות כמעשה אחיהם הספרדים בזה, ולהצמיח קרן ישועה לעניים והאומללים, לבל יאלצו לנוע מדירה לדירה שנה שנה,

* * * *

מיפו מודיעים, כי מכונות רבות ושונות הובאו לבנין מסילת־הברזל יפו־ירושלים, והמלאכה צועדת קדימה. בין האדריכלים נמצא גם איש יהודי. אניה בלגית עומדת בחוף, אשר הביאה חומר רב למבנה המסילה, קרשים ואדנים ופסי ברזל ועוד. בין הפועלים הרבים, העושים מלאכתם במסילה, אין אחד מאחינו, יען כי השביתה ביום שבת תשמור בעד הממונים על המלאכה לספחם אליהם, ותקות רבים מאחינו, אשר קיוו כי עתה ירוח להם במצאם חית ידם בעבודתם במסילה, נשארה מעל, לדאבון לבנו.

* * * *

עוד מודיעים, כי אין אניה, אשר לא תביא אורחים רבים עניים מעמנו ליפו, ומספרם יעלה לעשרות ולמאות, המעפילים לעלות בתקוה להסתפח אל המושבות, והנם נעים ונדים בחוצות כדל. בלי כל מוצא לחיים נגד עיניהם, למרות כל האזהרות, אשר דורשי טובתם מזהירים אותם בכתבי העתים לבל יהינו לעלות.

* * * *

מטעם כבוד קונסול רוסיה נדבקו מודעות בכל חוצות העיר, כדברים האלה:

“מחלת החולי־רע הרעה פרצה בארצות אחדות מסביב, והחובה על כל יושבי עירנו להשמר לנפשותם להחזיק את הבתים והחצרות בנקיון גמור ולשמור על הדבר הזה, החליט בית פקודות עירנו לשלוח בכל יום רופאים מיוחדים מבית לבית לראות, אם יושביהם עושים את חובתם, ומכל הקונסולים ילכו הקאוואסים עם הרופאים לצוות על חוסיהם לעשות ככל אשר יצווּם והנני מזהיר את כל חוסי רוסיה, כי ישמרו לעשות את מצות הרופאים לכל פרטיה, ואם אין ענוש יענשוּ”, בשם הקונסול:

אברהם סאלומיאק

(מקום חותם הקונסוליה)


לז

ירושלים, אסרו חג של סוכות תרנ“א. – האדון סאלומיאק הודיע בשם כבוד ציר ממשלת רוסיה בירושלים, לכל החוסים בצלו, לבלתי יעיזו להשתמט מתשלומי מכס בית או חנות לבית פקודות עירנו, וכל אשר ימרה פי הפקודה הזאת להפר חוק ענוֹש יענש על ידי בית פקודות העיר. הפקודה הזאת נוגעת באמת לכל אחינו בעיה”ק, החוסים בצל צירי ממשלות אחרות, אשר בידעם, כי אם ימוטו פעמיהם אז ימין הקונסולים נטויה לחלצם מן המיצר, ובסמכם יותר מדי על הצירים, משתמשים הם בזכות זאת להתפטר מתשלומי מכס בנימוס, וברצות הפקידים לבוא לידי גוביינא ידחום בטענת “אנא אחמיה”, כלומר חוסה אנכי בצל ממשלה אחרת, ויען כי רוב אחינו האשכנזים מצפון יאתין וחוסים הם בצל ממשלת הצפון, לכן ביקש הוד פחת עירנו יר“ה לשים לב לזה ולהזהיר את חוסיו מעבור כל חוק בנוגע להממשלה יר”ה. ונקוה כי אחינו לא ימרו את פי הפקודה הזאת לבל ינחמו באחריתם.

* * * *

הנדיב הידוע נ"י קנה בעמק יזרעאל כברת ארץ גדולה בת איזה אלפים דונם.

* * * *

יין רב הובא אל המרתף הגדול, אשר בראשון לציון בימי בצירת הענבים ע“י אחינו העובדים על הרי יהודה. מפריז באו בקבוקים, פסות נייר נדפסות, ומעטפות וכל המכשירים העשוים לדבר להרבות כבוד יין ארץ הצבי על צד היותר טוב ויפה, מתוקן ומקבל, ומחיר כל בקבוק יהיה לא פחות מ־5 פראנק. השנה הזאת תהיה למאירת נתיב לימים הבאים, למען דעת איזה גפנים לקרב ואיזה לרחק, איזה זמורות לטעת, ואיזה לעקור נטוע, כי הנדיב הי”ו, ברצותו להרים קרן ארצנו, ובהחלטתו, כי אך כרמי חמד יחשפו את הסוד הגדול הטמון באדמת קודש, ואך הגפנים יגלו את האושר הקבור עמוק־עמוק זה אלפים שנה, לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יהפוך שדי תבואות לכרמים מסובלים ענבי־גפן ואשכולות־עסיס, וערוגות־ירק וגלי־דגן, לנטיעים מגודלים מרהיבי־עין, וחפצו יתלהב בלבו לשים את יין ראשון לציון פאר בתבל, וכבודו יגדל ככבוד יין בורדו או שמפניה, ואומרים אמור, כי כבר החליט, אשר “מוטב שיטעם ים־התיכון מן היין, מלהוזיל מחיר הבקבוק עד לפחות מ־5 פראנקים”.

* * * *

חבורה אחת גדולה כרתה אמנה את פקודות עירנו, שהיא תחפור פעה"ק עד אשר תמצא מים חיים נוזלים ממעמקי האדמה, וחפצה לגלות את מי־גיחון, אשר סתם חזקיה מלך יהודה בימי המצור, ועד אשר חפצה יצליח בידה, אין לה לקבל מבית הפקודות אף פרוטה להוצאותיה. וכפי הנשמע כבר מצאה חורבות עתיקות בבטן האדמה על יד שער העמודים, הוא שער שכם, וגם מים נראו שמה, ובמקום ההוא תרבה לחפור בימים האלה, מי יתן וקמו כעת דברי החוזה, אשר “ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים” (זכריה י"ד ט'), וראו כל העמים ולשונות, כי פי ה' דיבר.


לח

ירושלים. – המאמר ב“הצפירה” על דבר נדחי ישראל אשר מצא ה' לוצאטו מאיטליה, עוררונו לכתוב בזה דברים אחדים על דבר אבר אחד מאברי שבט אומתנו, אשר נדמה נדמה במשך ימים רבים. מהלך 5 ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא את עצמו בשם “וולאד־אל־שכור” (בני יששכר) והם כמאה אלף איש, והערבים להם יקראו “יהוד־אל־כופר” (היהודים, הכופרים בנבואת מחמד). השבט הזה על גבורתו יחיה, יפשוט בגדוד, וסוסו מתחתיו יריח מלחמה, חרבו ורמחו הוחדו גם מורטו, ובהם יעשה חיל למהר שלל ולהחיש בז, ויותר יארבו על כל עבר ופינה לבני דת מחמד, כי אותם ישנאו תכלית שנאה, וישחרו תמיד לטרוף זרוע אף קדקוד, ולחלק שלל אויביהם אלה, ואת בני דת משה המה מוקירים ומכבדים מאד. השבט הזה, לו אמנם מסורות רבות והגדות מוגזמות עצומות, אשר אם נקלוף את קליפותיהם ונסיר מעליהן את לבוש ההגזמות וההפרזות, העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפים שנה, אז נחדור אל תוכן עניניהם, כי מכתבי הקודש מוצאם, וממעין קדוש הם מפכים, אך גלים רבים דרכו בם וידלחו גם רפש וטיט, אין כל ספק, כי גם השבט הזה הוא אחד מצלעינו, אשר נדמה וימת לבו בקרבו, ועל פי מצב השכלתו וחנוכו, אשר בשפל ימצאו, נוכל על נקלה לחדש בקרבו רוח נכון, ולהביאו בברית. והיה אם תעלה עת רצון לכונן מושבות מעבר הירדן, אז נוכל לבטוח בעוז השבט הזה, כי יסוכך עלינו כחומה עזה ובצורה. חוקרי קדמוניות, שימו לב להשבט החרוץ והמהיר הזה! אוהבי עמנו, תכון נא ידכם לבא עד חקר הגזע הזה, להתחקות על שרשיו, ולדעת מה טיבו, אולי יועיל לעת מצוא בכלל ובפרט…

לפני שנים אחדות בעלות “השיירא הקדושה” למכה לבקר קבר הנביא, והפחה אשר הופקד על האורחה רכב לפניהם להורות את הדרך, ראו בדרך כצל איש רוכב על סוס אביר, וגם נשמע קול צעדים מרחוק, אחר כן נראה צל אנשים רבים, דמות עם רב יורד מההרים. אז חזה הפחה עתידות לא טובות, באמרו, אם מההרים יתנפלו עלינו3 צרים, אז אין כל תקוה לנצל מידם, באשר העם ההוא גם בהנביא יתקלס, וכל קדשו משחק לו, וכרגע כיתרום המון גדול ורב רוכבי סוסים מזוינים בכלי נשק קלים, ובאשר ניסו בני האורחה מלחמה, אז נפלו למאות כעמיר מאחרי הקוצר, ויאלצו להשלים עמהם ולפול בידם ואז הפשיטו שלמותיהם, ויקחו כל שללם, ואח"כ חלקו לכל איש מטלית אחת לכסות ערותם וגם ככר צידה לדרך, והרע לא הרעו עוד להם ויזהירום לבלתי הבט מאחריהם, והם הם בני “וולאד־אל־שכור”. גם שאלו מאת הערבים אולי נמצא ביניהם יהודי אחד, ולא נמצא. ויתר דברי השבט הזה הננו מניחים לחוקרי העמים לענות בהם.


לט

ירושלים. – הובאה ליפו מכונת קיטור חדשה, אשר כבר תסול אורחה עד חברת “נוה צדק” אשר לאחינו שמה. קול התור הזה נשמע בפעם הראשונה בארצנו. המסילה הוכנה לעת עתה עד לוד, וידים חרוצות יעמלו בעבודה זו להוליכה קדימה. גם ידי אחינו מתערבות עם ידי העובדים, וכל אחד מעיר לעזור, זה בסוסו ומקבל 5 פראנק ליום, וזה בחמורו ומקל צפר. וזה בידיו בכבודו ובעצמו ומקבל 1,5 פר', בכלל יש כעת עבודה לעובדים לשמחת לב כל אלה, אשר הלכו בטלים ומבוטלים בחוצות קריה.

* * * *

בראשון לציון – חברו שלושה מורים מהמושבות ספר חנוך לילדים. שם הספר הוא “בית הספר” ויכלכל שמונה ספרים בתוכו: א) להכשיר את הילד בידיעת הקריאה והכתיבה, ובידיעת שמות זכר ונקבה, והפעלים לזמניהם ולגופיהם, עד אשר יוכל לקרא בעצמו ספור קטן בקרי ובכתיב ולהבינהו לאשורו, ולמודי הספר הזה ילמדו במחלקה הראשונה, אשר באירופה קוראים “חצי המחלקה”. ויתר שבעת הספרים הם ראשית יסודות למודי היהודים לקטנים מסודרים בסדר ישר עפ“י חוקי סדרי בתי הספר באירופה במחלקה הראשונה; ב) קובץ ספורים קצרים ושירים יפים מאוספים ממבחרי הסופרים, ומעט משל מחברי “בית הספר” בעצמם; ג) דברי ימי ישראל עד זמן קבוע, הקצוב, למחלקה הזאת לפי מושגי תלמידיה; ד) ספר דקדוק ערוך לילדים לפי הבנתם ושכלם; ה) קצור כללי ידיעות הטבע; ו) ספר חשבון ערוך לילדים בלשון עברית קלה, כפי הדרוש למחלקה הראשונה; ז) ספר מדע ארץ ישראל; ח) ספר אספת ספורים קטנים ומשלים קלים לפי מושגי הילד הרך, בו יבואו גם חדודים ומילי דבדיחותא, שיהיו כעין מגדנות ב”בית הספר" להמצטיינים בתהלוכותיהם ובתורתם.

לפי הנשמע, יש תקוה למחברי “בית הספר” להיות נהנים מעת הנדיב הידוע בתמיכה להוציא את ספר המקרא הזה לאור “כי ישראל עם הוא, ולעם דרושה שפה מיוחדת”. כן הביע הנדיב הלך נפשו להחכם מוהר“מ ארלאנגר נ”י. ומזה נוכח לדעת, כי הנדיב שיחיה, לא אך ברעיון עבודת האדמה על הרי ישראל התלהב והתפעל, כי אם בכל הרעיון הלאומי.

* * * *

בעקרון נפלה בימים האלה עוד תגרה וסכסוך בין האכרים והפקיד, כי על פי חוקי האדמיניסטרציה היה על האכרים להביא תבואותיהם אל בית הפקודות והם לא כן עשו. וגם חפצים הם שיבנו להם בתים טובים לשבת איש איש על מקומו בשלום, כי בימי ראוץ־פחה, בעוד לא הורשו לבנות בתים, נאלצו לבנות רק ארבעה בתים ארוכים וגדולים, לא תואר ולא הדר, כבתי אוסף לצבא, ולחלקם אחרי כן לחדרים, קנים קנים כתיבת נח. ועל כן מנוחה אותה נפשם אחרי אשר יקריבו דמם ובריאותם על תלמי שדי, הנה רצונם בצדק לנוח ולהחליף כוח לא במעון צר, כי אם בבית רחב ידים, מלא אויר צח. ועל פי השמועה יש תקוה, כי הנדיב ברוב טובו ימלא גם חפצם זה, אשר מי יתן4 שהם לא יומרו את פי מלאך מושיעם זה ופי עושי רצונו, אשר ידם כידו ועשיתם כעשיתו, והיו אז מאושרים בנחלה שפרה עליהם ובחלק נפל להם בנעימים.


תרנ"ב

מ

ירושלים כ“ג כסלו. – בשבוע שעבר קיבל ראש ביה”ס אשר להכי“ח פה, האדון נסים בכר, סך ששת אלפים פראנק מאת הנדיבים שרי בית רוטשילד יצ”ו בפאריס לחלקם לעניי עירנו, 3000 פראנק לעניי מושלמנים, 3000 פראנק לעניי אחינו האשכנזים והספרדים, את הראשונים מסר האדון בכר ליד הוד פחת עירנו ואת האחרונים חלק הוא בעצמו לעניי עדת ישראל.

ביום השבת העבר (ח"י כסלו) מלאו שלש־עשרה שנה לבן הבארון אדמונד רוטשילד בפאריס, הוא העלם יעקב אדמונד רוטשילד, נ“י. ויעל הגאון מוהר”ר שמואל סלאנט נ“י בישיבת עץ החיים הרוממה ויברך בעצמו את כבוד הנדיב ובנו. כן גם בבית הכנסת הגדול בית יעקב ברכום מקהלות עפ”י פקודת הגאון הנ“ל. וזה נוסח מכתב הברכה, אשר שלחו לכבוד הנדיב מע”כ הרבנים וגבאי הת“ת וישיבת עץ־חיים, ובראשם הגאון מוהר”ר שמואל סלאנט נ"י:

“כבוד השר המרומם, דגול מרבבה, אב לציון, נזר הצדק, כו' כ”ה בארון בנימין אדמונד די רוטשילד נ“י, ורעיתו הגבירה שרתי בבנת הצדק מרת אדללידה תחיה”.

“ביום השבת ח”י כסלו, יום מלאת שלש־עשרה שנה לבנם, בן יקיר לעמנו ב“ה יעקב אדמונד נ”י, ברכנוהו במקהלות בבית הכנסת הגדול בית יעקב ובביהמ“ד של הת”ת וישיבת עץ חיים (בחצר רבינו יהודה החסיד זצ"ל) ואת ברכתנו ההיא הננו מתכבדים להגיש בזה לפני הדר כבודם: יואיל נא ה' לקבל עמרתנו, כי בן יקיר זה יסגל לו גם הוא את רעיון הקודש “חבת ציון” בארח הצדק אשר סללו הוריו הדגולים הי"ו ולבם ישמח לראות, כי גם בנם מחמד עינם ועין כל ישראל, הואיל בדרכיהם הלוך, להעטות צניף ישועה על הבת ירושלים ומעטה תהילה על גבעת יהודה והרי אפרים, אמן. כעתירת מוקיריו ומכבדיו וכו'.

* * * *

אומרים אמור, כי ה' איסטרי אדום איפנדי השיג רשיון לבנין נמל ביפו, ולסול מסילת ברזל לסוסים (טראמוואיי) בעיר קדשנו. מי יתן והיה!

על דבר ה' רוברט־סקוט מונקירוף מלונדון, אשר ירבה להטיב כעת עם עניי אה“ק בכל אשר תשיג ידו, ואשר אומרים עליו, כי די זהב בידו מהגביר השר ר”ש מונטגוּ למטרה זאת, נתקבל בימים האלה לה' היילפרין ביפו מכתב מהרב הגדול ר“נ אדלר מלונדון, אשר בו יודיעהו, כי “הרבה חקר ודרש על אדות האיש הזה ומצא, כי הוא שליח מחברה של נוצרים נכבדים, אשר בראשם עומדת מיססית פין, אלמנת ה' פין שהיה ציר בריטניא פעה”ק, וכי האיש הזה בעצמו הוא בעל לב טוב ונדיב רוח, אך אולי דברים בגו…”

בין כה וכה מפליא מר מונקירוף לעשות חסד, וגם היום, אשר סופות חזקות התחוללוּ והקור עצום מאד, קנה האדון הזה הרבה ככרות־לחם ויחלקם בין העניים המדוכאים ביותר. והימים הבאים אולי יפתרו לנוּ את החידה הזאת!

* * * *

הידיעות מדמשק טובות מאד, כי זה ימים רבים עברו אשר לא חלה אף אחד את מחלת החלי־רע, וכבר דמינו, כי גזרת ההסגר תבטל, והנה לדאבון לב כל יושבי האה"ק בכלל ולב העניים בפרט, באה שלשום ידיעה תלגרפית, כי עוד הפעם חלוּ שני אנשים במחלה הזאת וימותו. ועל כן התחדשה הגזרה הזאת, ולרוע מצב העניים אין חקר. מחיר כל אוכל נפש וכל צרכי האדם עלו באופן מבהיל. היום לא באה כל ידיעה, כי הרוחות החזקות המנשבות כעת הפסיקוּ חוטי התלגרף.


מא

ירוּשלים, כ"ז טבת. – מכתבים רבים מוּנחים לפנינוּ ממקומות שונים, בסגנונות שונים מתנבאים, ואותנוּ ידרשוּן ואת פינוּ ישאילוּן להודיעם ממצב אדמת הקודש ומפרטי קניות האחוזות החדשות.

הבה נשימה לפני קהל הקוראים תוכן אחד מכל המכתבים אשר לפנינוּ.

המכתב הוא מחברת “בני ציון” בקרמניץ והנלוים אליה, בו יציעוּ לפנינו שאלות אחדות, המיחלות לפתרון וּלתשובה:

א) כמה דוּנמים במספר רכשוּ להם אחינוּ באה"ק, וּמה יעשוּ עתה בהם? הכבר התחילו שמה בעבודה? כמה בתים נבנוּ? כו'.

תשוּבה: ערך 300,000 דונם, והם בקעת חורד, חידרה, ג’עדרה (חצוּר?), שזור, אין זיתים, וקיבייאי; כפר שבת ועוד. מהם אשר כבר נכנסו ליד ישראל על ידי שטרי מקנה כנימוּס, וּמהם אשר שטרי המקנה טרם נתאשרוּ. בהרבה מהם כמו בחדרה ושזור וכו', כבר התחילו בעבודה. בתים כפי ידיעתנו עוד טרם נבנו שמה, ורק בתי עץ קטנים ואהלים פרוּשים להם למשכנם (מלבד הקניות מעבר הירדן, יעוּין הלאה).

תשוּבה: כן אמנם החליט הועד. אבל אם הכל שומעים לקולו לא נדע ברוּר.

ב) האם עלוּ יפה הקציר והבציר בשנה העברה? אם הצליח מעשה היין בשנה זוּ בראשון לציון?

תשוּבה: הקציר והבציר לא טוב ולא רע, עד טוב לא עלה ועד רע לא ירד, וגם מעשה היין לא הצליח היטב, כמו שקווּ בתחילה.

ג) מה הוא מצב החברה “חיבת הארץ”, שנוסדה בירוּשלים? האם תקבל עוד חברים חדשים?

תשוּבה: החברה הזאת עדנה חיה וקימה וחבריה הולכים ונוספים, אשר ישלמו שנה שנה ערך מאה וארבעים פראנק, לעת עתה לא נקנה על ידה מאומה, אבל חבריה יקווּ, כי בקרוב יוכלו לצעוד לפחות הצעד הראשון אל מטרתם.

ד) האם יכולים כעת אנשים הבאים לקנות קרקעות להכנס אל הארץ?

תשובה: בקושי ובכבדות, ובעזר מכירים ומיודעים בארץ, ובצל החכמה ובצל הכסף… וגם אז אין להתיאש מן הפורעניות.

ה) אם יותר טוב ונקל להכנס לארץ־הגליל דרך חוף יפו, או דרך חוף בירות?

תשוּבה: יותר טוב דרך חוף בירות, או חיפה. אולם לאלה אשר לא ידעוּ נמוסי הארץ ושפת העם, ובפרט החדשים אשר האיסור רובץ על כל מדרך כף רגליהם, לכולם אם רוצים לשוּם נפשם בכפם ולבוא לאה“ק, טוב לפחות כי ישימו ליפו פניהם, אשר שם מצוּיים הרבה מאחינוּ, גם ועד הפועל לחו”צ, אשר יעמדוּ להם בשעת הדחק… משא"כ בבירוּת.

ו) האם כבר נעשו איזו קניות בעבר הירדן, וע"י מי?

ז) האם כבר קנו צירי החברה “שבי ציון” מאמריקה איזו נחלה ובאיזה מקום וכמה שלמוּ?

תשוּבה: כבר הודעתי בארוּכה ב“הצפירה” כי מעבר הירדן קנו צירי “שבי ציון” חלק רביעי ממאה ועשרים אלף דונם, אשר קנה ה' זיידור למען החברה ביעקטרינסלב ומחיר הדונם יעלה להם עד חמשה או ששה פראנק. מלבד המושבה בני יהודה הנוסדה מצעירי צפת. כן גם נקנו עד 50.000 דונם סמוך לדמשק.

ח) האם ירד מחיר האדמה לרגלי האיסוּר?

תשוּבה: כדבריכם כן הוא! האיסור היה הסגולה והרפואה האחת הבדוקה והמנוסה להסרת הספקולציה הבזויה אשר העיבה והאפילה בטליתה על טהרת הישוּב והזדככוּתו בעת האחרונה.

ט) האם יעשוּ עתה הקניות אך על ידי ועד הפועל ביפו?

תשוּבה: כן אמנם החליט הועד. אבל אם הכל שומעים לקולו לא נדע ברוּר.

י) האם נוסדו בשנה האחרונה בתי מלאכה ובתי מסחר חדשים ע“י אחינו באה”ק?

תשובה: זעיר שם זעיר שם.

יא) כמה הוצאו (לערך) בשנה זו אתרוגים מא"י?

תשוּבה: אחרי החקירה והדרישה מצאנוּ כי ערך 70.000 אתרוגים הוציאוּ בשנה זוּ לחו"ל.

יב) ההוציאוּ בשנה זו איזה מיני תבוּאה לחוּ"ל?

תשובה: לא!

יג) האם בהשכוּנות החדשות, שנוסדו על ידי אחינו בסביבות ירוּשלים, יטעו גם גנים וכרמים?

תשוּבה: לא! מחסרון מקום!

יד) היש אפשרוּת לקנות כרם או פרדס נותן פרי בסביבות יפו או חברון, וכמה הוא לערך מחיר הדוּנם של כרם או פרדס נותן פרי?

תשוּבה: כפי ידיעתנו אנו אין כרמים ופרדסים העומדים להמכר, כי רוב בעליהם הם עשירים, ואינם זקוּקים למכרם, ואם גם יעלה על דעת אחד מהם למכור כרמו, אז בלי ספק ירבה במחירו עד יותר ממאתים ר"כ כל דונם. אולם לא ראי הכרמים בחברון כראי הפרדסים ביפו, והצד השוה שבהן שאי אפשר לקנותם לעת עתה.


מב

ירוּשלים, כ“ו שבט. – הרבה מאחינו בפרס, לרגל מצוּקותיהם בארצות מושבותיהם, הרבו מאד לבוא פעה”ק, ולרגלי ענים ומרודם פשטו כולם על כל בתי עירנו, עד כי בא הדבר לפני הרשוּת ותגזור אומר לגרשם מהעיר וּלהחזירם למקום שיצאו משם, כדי חדשים מקרוב באו. בין כה וכה ומכתב בא לכבוד פחת עירנו מהאדון קלט, ראש המסיתים בעירנו, לבקש ארוכה לנודדים האלה, ותקותו היתה כי בין כה וכה יכניסם בברית האנגליקאנית ואז יסוכך הקונסול האנגלי עליהם. אבל כבוד פחה עירנו מהר להודיע מזה לראשי רבני עירנו הי"ו, ויודיעם החלטתו להוציאם ולשלחם תיכף מהעיר, טרם יפיקו המסיתים חפצם. נורא היה מאד המחזה לראות אנשים, נשים וטף מסוּגרים על מסגר בבית השוטרים, ויד השוטרים חזקה עליהם לעלות אל העגלות וּלמהר צאתם. ואם כי הצליחו אחדים מנכבדי עירנו להאריך מעט זמנם לצאת את העיר, אבל צעקתם עלתה השמימה.

* * * *

דבר נפל בעירנו, ויהי בפי הכל לשיחה. מבירת ארצנו באה פקודה עליונה ורוממה לבית מועצות עירנו לשים עין פקוחה על כל בתי־הספר בעירנו, להודיע ברור מספרם, מספר המורים אשר בכל בית ספר בלי הבדל דת, וחסוּתיהם, ומספר התלמידים, וּמקורות הכנסותיהם, בפרטיות, וכי אין לפחות בתי־ספר חדשים נוסף על הראשונים בלי רשיון מהממשלה. לאיזו מטרה באה הפקודה הזאת טרם נודע בעירנוּ, ורבים הם המחליטים, כי כל בית ספר, וכן גם בתי התלמוּד תורה והישיבות ויתר חדרי המלמדים, יהיו דרושים להסדר בסדרים חדשים עפ"י חוקי ההיגינה, ובסדר למודים חדש, ובלמוד שפת המדינה. יש דורשים הדבר הזה לשבח, ויש דורשים אותו לגנאי. בכל אופן הכל מודים, כי כפי הנראה רוח חדשה תרחף על מכון הר ציון ועל מקראיה, ולאיזה עבר יהיה הרוח – ימים יודיעו.


מג

האדון הנוצרי מונקריף פתח בית תבשיל לנדכאים, לכל דכפין מאחינו בני ישראל. האדון הזה הוא פלא גלוי. הכל רואין אותו, הכל יודעים אותו, והכל יודעים מאין הוא בא ומה מטרתו, אשר אליה הוא שואף, ובכל זאת נשגב הוא, ולא יוכלו לו. מעבר מזה מראה הוא תעודות שונות כמו מהשר מונטאגיו, מהרב ר"נ אדלר – עדוּת בעל פה – ומהרב באלכסנדריא, כי כל שמץ דופי לא נמצא בו, ומעבר מזה ראהו מתקרב יותר אל המסיתים… ואחרי כל אלה חידה סתומה הוא, מבלי דעת היטב סוף מעשה במחשבתו תחלה… בין כה וכה והעניים נהנים מחסדיו הרבים אשר יפליא עשות לטובתם, ומודים ומהללים אותו.


מד

ירושלים, י"ז אדר. –

יצא לאור בירושלים ספר “תולדות אדם וחוה” והוא העתקה חפשית מן הספר “Miltons Paradise Lost” לרוח בני ישראל, על ידי שמואל ראפאלאָוויץ. הספר הזה הוא ספור חזיוני, אשר יסכון למקרא לילדים ולעונג להרבה אשר יאבו לרכב על כנפי הדמיון, בסוד היצירה ובריאת האדם וחטאו, והמעתיק עמל למצא מקוריות וסעד וסיועים לדבריו מספרי קבלה שונים. שפת המעתיק צחה וברה. מחירו רק פראנק אחד.

* * * *

נמצא ברמלה חותם אבן שחורה אשר בכתב־כנען מפוּתחים עליו הדברים האלה: עבד הויה (מפוּרש) דוד מלך.

לבנו יהמה ומלא הוא ספק, אם לא נתעה, במראה עינינוּ. האמנם חותם דוד מלכנוּ הוא? העתקת החותם כבר נשלחה לאירופה להחכמים המומחים, וישיבו הם כי לא יוכלו החליט דבר טרם ישימו עין על האבן בעצמה, ועל מעשה הכתב. והנה השתדלתי והעתקתי בעצמי את החותם הזה בצבע ליטוגראף ואת ההעתקה הנני מסגיר בזה. אילו ימצאו המו"ל לנכון ולחובה לחרות את העתקה בפתוּח־עץ ולקבוע בדפוס, לשים לה מקום בהצפירה גלוי לכלה, ועיני חכמים תבחננה וישפוטו.

הספקות, אשר לי בחותם זה הן:

א) הכתב הוא פניקי, ומדוע זה השתמש מלכנו בכתב בני הנכר על חותמו, ולא בכתב עברי או ליבונאהי.

ב) אות ו' בהשורה השניה בתיבת ה‘, אינה דומה להו’ הפניקי, כי אם להכ' הפניקי;

ג) הה' האחרונה בשורה השניה נפסקת ואולי חסר הגג העליון, ותצורף הנקודה במקום הגג;

ד) בשורה שלישית האות ו במילה “דוד” כמו שנתבאר לעיל אינה דומה לשוּם ו באותיות הקדם;

ה) בשורה הרביעית גם אות “ל”, גם אות “כ” אינם דומים לאותיות האלו בכתב פניקי. כי האות “ל” הוא ב ואות “כ” הוא ʞ כמו האות “ו” אשר בחותם הזה.

על כל אופן ראויה היא האבן, הנושאת עליה שם משיח אלהי יעקב, לשים אליה לב, והחכמים הבקיאים והמוּמחים ישתדלו לאסיקי שמעתתא אליבא האמת, ויצא לאור הדבר, האמנם חותם מלכנו הוא?

גובה האבן הוא ערך עשרה סנתימטרים, הקיפו למטה 16 סנתימטרים והולם וצר ומתקצר למעלה, בצדיו הוא מפותח בפתוחים שונים, אשר יד הזמן הויה בהם ותקלקל פניהם ולא ניכרו מראיהם.

בשבוע זה ישולח החותם לאירופה לידי חכמים מצוינים, מומחים ובקיאים. ההעתקה, אשר אני שולח בזה, נאמנה, לא יחסר בה אף קוצו של יו"ד.

* * * *

מיפו מודיעים לנוּ, כי ספרם של יודעלאוויץ וגראזובסקי וציפרין, אשר על אדותיו הודעתי כבר ב“הצפירה”, נתקבל בסבר פנים יפות מאת הבארון רוטשילד נ"י, והחליט לקבל מהם אלף אכסמפלרים ולשלם מחירם.


מה

ירוּשלים. – בחוהמ"פ השתובבו פה היונים והארמנים, ונסוּ להרים קול שאון ולעולל עלילה כדרכם, כי אבד להם ילד אחד ובודאי השתמשו היהודים בדמו לצורך מנהג דתי. אבל בית מועצות עירנו, וביחוד כבוד הפחה, התאמץ להשקיט הסערה בטרם התחוללה בכל עוז, ואנשי חיל נצבו על המשמר ברחובות קריה, לבל ישביתו הסדרים. הודות לה' כי הילד נמצא, ועל שאלת רבים: אי מזה בא, ענה כי אביו גרשהו מביתו ויאמר: לך לך לעזאזאל ושחטוך היהודים, ויהי תועה בחוּצות. גם זו לטובה!

* * * *

יצא פה לאור מכ"ע בשם “המוריה” ועוד טרם נדע מה טיבו.

* * * *

בית הבאנק Credit Lyonnais בפאריז פתח גם פה סניף אחד למרבה התועלת.

* * * *

בא לעירנוּ החכם כ“ה שנ”ה יאנאס ממוסקבה.5


מו

ירוּשלים, ב' אייר. – בראשון־לציון החלה כעת עבודת המשי תחת פקודת האגרונום ה' מנשה מאירוביץ.

הישוּעים קנוּ מבית פקידוּת ראשון לציון עשרה אלפים ליטר יין לבן ואלפים ליטר יין אדום, והם מהללים את היין מאד.

בחדרה נטעו מאה אלף זמורות גפנים, אולם האדון י.ח. לרגלי תביעותיו וסכסוכיו עם בני הישוב, אומר לעלות כשואה עליהם בלוית אנשי חיל, לגרשם מעל פני האדמה. ומאד נתפלא: האין דין בישראל, האין משפט בארצנו?

ברחובות נטעו בחורף העבר 50.000 גפנים, מלבד עצים אחרים.

בראש פנה נטעו בשנה העברה 200.000 גפנים ונקלט רק שליש, וכעת חזרו ונטעו שנית, בתקוה כי יקלטוּ.

בעין־זיתים נטעו 35.000 גפנים.

במשמר הירדן נטעוּ 50.000 גפנים.

* * * *

מהמושבות מודיעים, כי בשנה זוּ התבוּאות נעשו יפות. ויש תקוה כי בע"ה תהיה השנה הזאת שנה טובה ומעוּטרת, שנת זול ומאושרת, כן יהי רצון.


מז

ירוּשלים, כ"ו אייר. – ביום השלישי העבר התחוללה פה סוּפה עזה מאד ותעקור עצים רבים ותשרשם, ותהרוס גם אהלים רבים, וגגות ורעפים.

* * * *

מאד נתפלא על אחדים מחכמי ארצנו אשר מהרו ויחליטו, כי לעת עתה אין תקוה מכל הקניות בעבר הירדן. השמו אל לבם, כמה דמים שפכו בהודעתם הקצרה הזאת, כמה לבבות שברוּ, כמה תקוות הכזיבו, וכמה רוחות העכירו? השמו אל לבם, כי מרפים הם בהודעותיהם ידי העובדים על אדמת הקודש, אשר רבים מהם עינם צופיה קדימה, מעבר הירדן? חכמים, הזהרוּ בדבריכם, כי גם שגגתכם עולה זדון!


מח

ירושלים ח' בסיון. – מכתבים רבים באו ממקומות שונים להגאון הג' ר' שמוּאל סלאנט, הדורשים לדעת פרטי הדברים אשר הודיע החכם הישיש חז“ס, כי ראש הרבנים בירוּשלים נתן צדק לכל פרטי דבריו בדבר נס חנוּכה. המכתבים אשר לפנינו ערוכים בסגנונים שונים, וע”כ הנני מודיע בשם הגאון רש“מ נ”י, כי בנוגע לו הנה הוא, מפני רוב טרדותיו בעניני דמתא, לא היה לו פנאי לעיין בגליוני “הצפירה” כל דברי חז“ס נ”י, וכי על כן מוּבן כי לא חרץ משפטו עליהם לא לשבט ולא לחסד. וכן בטח לב הגאון הזה, כי גם הרבנים הגדולים בירוּשלים זולתו, לא אבו הכניס ראש בענין הזה… ובזה הוא מבקש את פני כל כותבי המכתבים לבלתי שום אשם נפש על בלי השיבו לכל אחד ואחד בפרט, כי רבוּ כמו רבוּ טרדותיו.6


מט

ירוּשלים, ט"ז תמוּז. – (בשורה טובה). ספרי המקנה על האחוזה הטובה שנקנתה על ידי הנדיב בעבר הירדן (בזה חלק רב לחברת שבי ציון א' בניו־יורק, ועשרים אלפים דוּנם לחובבי ציון שבלונדון) כבר יצאו מהממשלה אשר בדמשק, בהשתדלות האדון שייד. הדבר הזה החיה לב רבים, וגם תקוה גדולה נשקפת משם לישובנו בקדש, שיתרחב ויתגדל ויתפתח סביב סביב על ידי רבים אשר יתישבו בקרבת כברת הארץ הגדולה ההיא, ברוך ה'!

* * * *

הנדיב נ"י שלח לראשון לציון מכונת קרח, אשר תוכל להכין 300 קילוגראם בכל שעה. גם נמצאו בה צנורות מים להמרתף למען מזג קרירוּת האויר עד המעלה 16־15 למען יתסוס היין בלא עת.

* * * *

לפי הנשמע תכלה מלאכת מסילת הברזל עוד בירח זה, וכבר החלו בבנין בית הנתיבות, ויהודים רבים ימצאו עבודה במסילה, ואומרים, כי בקרוב יבנו גם המסלה לעזה. על יד מקום בית הנתיבות מצאוּ שרידי תעלות מים עתיקות־יומין.

* * * *

מיפו מודיעים, כי כל יין ראשון לציון כמעט נמכר באה"ק, והכל הודוהו והכל שבחוּהו, והתקוה התחזקה כי בשנה זו עוד יעלה בטעמו ובטובו.

* * * *

ביום ט“ו לחודש זה הוחג חג “הגניזה”. וזה דבר “הגניזה”: אחת לשלוש שנים או לשבע שנים מתקבצים היהודים פה, כספרדים כאשכנזים, ובראשם הרבנים והחכמים, רובם מהספרדים, וגונזים במערה אחת על הר הזיתים את כל הספרים הפסוּלים, העלים הקרוּעים. את כל ה”שמות" האלה, גונזים הם בפאר וכבוד, המצלצלים יצלצלו, המשוררים ישוררוּ, והמנגנים ינגנו, והמרקדים במחול משחקים יצאוּ, ובנות ירושלים תצאינה לראות ולהראות, והעיר צהלה ושמחה.


נ

ירוּשלים, ה' מנחם־אב. – ביום ט"ו אב, הוא יום מלאת עשר שנים למושבה ראשון לציון, נכונים לחוג שמה בכל פאר והדר את חג ההתיסדוּת הזאת, אשר ממנה פנה ויתד לתחית עמנו.

* * * *

בגדרה כבר החלוּ לבצור ענבים, ובראשון לציון נכונים להחל בבציר עוד בשבוּע הבא. בני גדרה מודים לחו“צ, אשר תמכו בידם ע”י מורשם האדון בינשטאק כדי לזבל שדותיהם.

אומרים אמור כי בני “מזכרת בתיה” היא “עקרון” לא יקבלו עוד עזר ותמיכה מהבארון מהחודש הבא ומעלה, בתקוה כי תבואת גרנם תספיק להם כדי מחית ביתם. מי יתן ותאמן השמוּעה!


נא

ירוּשלים ג' אלוּל. – (מסילת־הברזל מיפו לירושלים).

ביום הראשון לשבוּע זה, והנה המונים המונים ינהרוּ אל עמק רפאים, נער וזקן, נשים וטף, נוצרים, יהודים, ערביים, ארמינים וכו' בלולים ירדו בעמק, ועל פני כולם אות צהלה ורגשי כבוד ושמחה. מה זה שמה? אנה פניהם מועדות? והנה על הככר הרחבה, בתוך המון הנאספים נשמע קול, קול נהמה איומה, הוא קול… הלוקומוטיב בבואו בפעם הראשונה לשערי ציון בירושלים. האח! קול התור נשמע בארצנו, קול בשורה טובה ונעימה, הקיטור בכחו הגדול יחולל את התנועה העזה והגדולה לחיים חדשים, לחיי הסדר האירופי, בכל ברק7 נגהו. הקיטור יחבר גבולי הארץ הקדושה, העזוּבה והבודדה, אל החיים אשר בכל התבל הגדולה, המתפעלת והמתרגשת. אות לטובה! אתחלתא דגאוּלת הארץ מידי השממון העז והנורא. ברוּך מציב גבול אלמנה! ואם אמנם המסע הראשון הזה הוא אך להראות ולהראות כי מציאת הקיטור בארצנו איננה מן הנמנעות, ולא להחל מהר פעולתו להוביל נוסעים ולהסיע משא, בכל זאת לשמחת לבב כלל תושבי ירושלים אין חקר. ראשית פעוּלתו תהיה – לפי הנשמע – ביום ו' תשרי תרנ"ג, אשר אז יבוא ועד מיוּחד מבירת ארצנו לקרוא בפוּמבי את הרשיון – פירמאן – ואת התעודה והחובה, אחרי שיתורו ויבדקו אם קיימה החברה את כל חובותיה בנוגע לכל פרטי בנין המסילה.

כל אשר לב יהודי לו, שמחת עולם תהיה על ראשו בזכרו כי ירושלים עיר הקדש מתפתחת ממוסרי עול שממותה, התעוררה מערמת עפרה. הקיטור והטלגרף עדים חיים הם, כי נעורה ציון עיר דוד, נעורה לחיים חדשים, לחיים רוגשים ומרגישים, חיי אור וכבוד, ובתקוה כי עוד הלוך תלם ותשתלם, תתפתח ותשתכלל.

בתוך שמחתנו, הנה גם רעיון עצב יכאיב רוחנו. את הרעיון לסול מסילת יפו־ירושלים העיר אחינו האדון יוסף אפנדי נבון, אף גם לא חשך מכל עמל נפשו, התאמץ, השתדל, עד אשר עלתה לו לקבל מהדר מלכנו רשיון על זה. ומנסבות שונות הנה שם אחינו האדון הזה נשכח, ובתוך כל המון הנאספים אין גם אחד אשר יעלה על לבבו, כי מלב איש יהודי הורה והוגה הרעיון, אף גם הוציאו לאור. הדבר הזה העכיר נפשנו מאד מאד. נחכה עד שיבוא הועד מסטמבוּל, ונראה אם גם אז לא יזכר ולא יפקד, כי יהוּדי ירושלמי עשה את החיל הזה. נפשנו מאנה תת אמוּן בזה!

* * * *

אל עירנוּ הובאה התועבה המתועבת, המחברת הנקראת בשם “צרח אל בר פי בוּק אל חר” (“צריחת הנבר בשופר החרות”) שנפוצה במצרים והפיצה שנאה לעם ישראל, ובה מתואר רב יהודי בעמדו לשחוט ילד תמים למצות את דמו לחג הפסח, והחוברת הזאת נמצאת בידי הרבה מנושאי משרה בפקידוּת עירנו. בהודע הדבר לראשי עדתנו, הלך מע“כ הרב הגדול ח”ר יעקב שאול אלישר ס“ט, וס' משה נבון, והרה”ח ר' יוסף ריבלין, ויבואו לפני כבוד פחת עירנו ויציעו לפניו את התוצאות הלא טובות הכרוכות בעקב מציאת החוברת הארוּרה הנ"ל, אשר גם הרב ראשון לציון ישבע שבוּעה חמוּרה, כי אך עלילה נתעבה היא אשר תעליל החוברת ותטפל על עדת היהודים. הוד כבוד הפחה קבלם בפנים מסבירות, ובחום לבו אמר להם, כי הוא בעצמו יכול להשבע כי שקר טפלוּ עלינו זדים בזה. ויקרא להאדון זכאי אפנדי ויצו עליו לבער את החוברת הזאת, ולהזהיר מלקרוא ולשום עין בה, וביחוד לצוות על הפקידים ביפו למנוע מהעביר דיבות כאלה בעיר. כי ביפו נעלם ילד נוצרי ואחרי עבור שעות אחדות נמצא בריא ושלם, ובשעות האחדות האלה עלתה בידי מפריעי השלום להקים שאון ולהפיץ שמוּעה, כי היהודים גנבו את הילד להשתמש בדמו לצרכי דתם, ואחד הקתוֹלים דרש בפרהסיא, כי רב אחד, אשר קבל עליו הדת הנוצרית, העיר כי יהודים צריכים לדם נוצרים. כי על כן חזקה פקודת פחת עירנו על הרשות ביפו להסיר שמועות שקר כאלה מעל ההמון, ולהשתמש בכל האמצעים למנוע את ההמון מהפריע שלום התושבים.

לפי דברי מכ“ע “הטיליגראף” היו”ל בסטמבול הוציא הדר כבוד מלכותו השלטן בעצמו פקודה נאורה אל שר ההשכלה כדברים אלה: “בהודע לי תכן ספר “צראח אל בר פי בוק אל חר”, שנפוץ במצרים בלשונות ערב וצרפת, נרעש לבי, וגדול יגוני לראות כי בארץ מלכותי, ארץ מנוחה נעימה, ימצאו בני בליעל, אשר מטרתם לגרות את האזרחים היונים על האזרחים היהודים החוסים בצלי, באמצעות פרסום חוברות בדויות, אשר אין להם כל יסוד. והנני מצוה לבער כרגע את החוברת הנזכרת”.

ושר ההשכלה מילא פקודת הוד מלכותו, ויצו את כל הפקידים לשמור לבלתי תת להחוברת המסוכנת ההיא להכנס בגבולי ארצנו, וביחוד בסוריא: בירות, חאלב8 ובגדד, ולשרוף כל חוברת שתזדמן לכל הפחות, לעזור לבער כל ספר איבה ומשטמה נגד היהודים.

* * * *

הגיעו ידיעות לראשי עדתנו כי סרסורי יפו מכבידים מאד עולם על האנשים החדשים, ובחזקת היד יבוזום וישדדום, יגרו עליהם את השוטרים ויאימו עליהם בכל מיני איום, למען בזוז וגזול, ועוד שמועות (אם כי הרבה מהם כנראה מגוזמותיהן), אשר לא הניחו לראשי עדתנו לשקוט במכונם, ויקומו הר“ר יוסף ריבלין נ”י והר“ר אלימלך פרלמאן ויסעו ליפו, ויחד עם אנשי ועד העיר ואת האדון בינשטוק, ראש הועד לחו”צ ביפו, טכסו עצה, ויצוו על הסרסורים להסיר מעל נפשם את השמועות הנוראות האלה, וישתדלו בכל כחם לבלתי תת מקום לדבר בהם. אח“כ הובא לפני הועד “הצפירה” גליון 167, ושם נדפסה תלגרמה מה' אליהו הוניג, אשר הקוראים יוכלו על נקלה לטעות, כי נפתחו השערים בכל־מכל־כל, וכל דכפין או דצריך ייתי, כי על כן מצא הועד לחובה להריץ תלגרמות בחתימת ה' בינשטוק, להועד לחו”צ באודיסה, ל“הצפירה” ו“להמליץ” כדברים האלה “קושי העליה במקומו עומד, והמשפחות הבאות מתחייבות בנפשן, בינשטוק”.

גם נסעו טובים השנים האלה בלוית הישיש ר"ח שמרלינג לראשון לציון לראות את פני האדון בלאָך.

* * * *

ביפו הוקם בית ספר עברי, אשר ה' וויינשטיין נדב לתכלית זו חמשת אלפים פראנק בהיותו פה, והועד לחו"צ באודיסה קבע סך ארבעת אלפים פראנק לשנה למענו.

* * * *

ביום א' השבוע נגמר הבציר בראשון.


נב

ירושלים, ז' תשרי. –

העושה שלום במרומיו עשה בימים האלה, ביום ראש השנה, שלום גם בין שני המאוה“נ אשר בעיר קדשנו, בין הגאון מוהרי”ל דיסקין נ“י, שהיה רב בבריסק, וכו', ובין הגאון מוה”ר שמואל סלאנט נ"י. סיבות רבות היו לתוצאות השלום הזה, והסיבה האחת האחרונה היתה ברית מילה של ילד אחד המקורב לשני הצדדים. אל השלום בין שני הרבנים האלה התפללנו כלנו ואולי גם כל אשר שם עין בוחנת על מצב ירושלים, ועתירתנו תערב כי השלום יארך, לטובה ולברכה, לתועלת ולכבוד, להרמת קרן ארצנו באמת ובתמים.

* * * *

מיפו קבלנו חוברת ג' “החשבון והמפעל” מאת ועד מנהל קהל עדת ב"י ביפו, ממנה נראה כי הכנסת הועד היתה בשמונת הירחים האחרונים 84273,9 גרוש והוצאה 85501,32 גרוש. בהיותנו ביפו בימים האחרונים ובקרנו את בית־החולים אשר ינהלו בני יפו כמו רמים, ואשר הוא המפעל העיקרי וראש הפנה בועד יפו, השתוממנו על המראה, לראות בתים מרווחים, נקיים ומהודרים נשקפים על פני הים, ואויר צח וזך יבוא אליהם להחיות רוח החולים הנדכאים, המוטלים על ערש דוי. העיר יפו היא מרכז המושבות, וממנה פנה ממנה יתד לכל סביבותיה.


נג

ירושלים, חשון – בית החולים בירושלים והציר האשכנזי. ימים רבים עברו ואנכי לא אחזתי עטי בידי להודיע לקוראי “הצפירה” חדשות מעיר קדשנו כפעם בפעם, כי דבר נפל בה, אשר העסיק את כל אנשי העיר מכל מפלגותיה, ואשר השיאם מכל ענינים אחרים, וראשם ורובם היה עסוק ומעמיק אך בזה. וזה הוא: המפעל הגדול, בית החולים “בקור חולים האספיטאל” הידוע לכל בתועלתו העצומה והגדולה לחולי עמנו בארץ קדשנו, אשר נתיסד ע"י כוללות האשכנזים פרושים בשכבר הימים (כאשר הודענו בארוכה תולדות הבית בהארץ להח' יעבץ, חלק ג') העמידוהו מיסדיו הראשונים תחת חסות ממשלת אשכנז, כי כן מצאו לנכון לפי דעתם אז ולפי מצב העינים ביחס היהודים אל ממשלתנו.

החסות הזאת לא פעלה כל זמן ביום הבית, עד העת האחרונה מאומה, כי באמת רק שם ממשלת אשכנז על בי“ח זה, ולפרקים התנוסס גם דגלה עליו, מלבד איזה פעמים אשר החסות הזאת הצילה ממגינת לב את מנהלי הבית ופקידיו, אבל זולת זאת היה הבית הזה מתנהג על פי הפקידים אשר הפקדו עליו מטעם ראשי העדה מכל הכוללות אשכנזים פרושים, עד מקום שידך מגעת, כי באמת מה לו ולמפעל חסד עברי המתנהל על ידי פקידים עברים? אולם בחודש האחרון, על ידי הולכי רכיל ומוציאי דבה, נכנס ממלא מקום ציר ממשלת אשכנז פה, ד”ר ביג’ו יר“ה (הציר בעצמו השר טישנדורף איננו כעת בירושלים) בעובי הקורה, ויאמר בכל תוקף שררותו לחדש חדשות, לבקר חשבונות והפנקסאות, למסור הנהגות הבית לידי החוסים בצל ממשלת אשכנז וירשה לו לסגור את בית הספרים והערכו אשר להבית הזה, וכן גם אוצר הכסף בחותם צר, ויושב שומר כושי לשמור על הבית מסח, וגם בייש אחדים מהגבאים באופן מגונה, כאדם העושה בתוך שלו. האדון ד”ר ביג’ו הוא אמנם נכבד מאד, ויודע דרכי נמוס, אבל מחרחרי ריב החפצים בהרס והשחתה הסיתוהו ויוכלו לו, ויזמן את הגבאים ואת מע“כ הגאון רב העדה מו”ה שמואל סלאנט נ"י, לבית הקונסוליה ויודיעם החלטתו, כי אך חוסי ממשלת אשכנז יהיו פקידי הבית הזה, החוסה בצל ממשלה זו, ואך רופאי אשכנזי יהיה הראש לרופאי הבית

היטב חרה לראשי העדה בראותם כי יד האדון ד“ר ביג’ו נטויה על בית חולים עברי הנוסד מכסף אחינו בכל מקומות מושבותיהם, והמתפרנס ומתנהל גם כעת מנדבות אחינו בכל ארצות פזוריהם, בכל זאת החליטו לא לעמוד על דעתם ויבחרו בהאדונים הנכבדים לואיס אונגאר מברלין, ואת משה סלאמאן, זעליג הויזדארף, נתיני ממשלת אשכנז, שהם יחד עם הגבאים הישנים ינהלו את הבית כמקדם, אבל סגן הקונסול לא נעתר ולא הסכים להחלטת הרבנים ראשי העדה. כמעט שהרחיב ונבעה הפרץ בין ראשי העדה ובין סגל הקונסול, ושליחים היו יוצאים מבית ראשי העדה לבין הסגן ומבית הסגן לראשי העדה, אלה ואלה שקלו וטרו, וכולם עמדו על דעתם, לא לזוע ממנה אף כמלא נימא, ולביה”ח הזה היתה נשקפת רעה רבה מאד וכמעט שהיה עומד להסגר. המצב הזה נגע עד לב כל יושבי עירנו, והעיר היתה עסוקה אך במצב בית החולים, הגבאים החדשים מכולל אשכנז אשר אך עליהם הסכים סגן הקונסול, הוציאו לאור ספר גלוי נדפס ויפיצוהו פה ברבים, והצירקולאר הזה הרעיש לבות רבים; רבים אשר נתנו צדק למכתב הגלוי הזה ורבים אשר על ידי המכתב הגלוי הזה מצאו להם מקום לחשוד את מפרסמי המכתב הזה כי ידם במעל הזה, ובגללם כל החרדה אשר חרד סגן הקונסול, והם המוסיפים עצים להמדורה. אבל אנחנו יודעים, כי אין כל מקום לכל אלה, ורק סבות רבות ושונות הן אשר על ידן מצא לו האדון סגן הקונסול לחובה להכניס עצמו ברחובה של היהודים ולהיות קברניט לאניה מטורפת. בין כה וכה והגבאים הישנים הקודמים יצאו מן הבית, וחדשים על מקומם טרם נכנסו, וכל הבית היה עומד על יסוד רעוע, ומפעל כזה אשר כל עצמו איננו מתקיים אלא על ידי נדבות אחינו הנתבעים יום יום והמה נותנים, אם הוא נעזב רק יום אחד, הנה יומים יעזבוהו, ובפרט אשר זה כחודש ימים אשר הספרים והפנקסאות, המכתבים והתעודות כולם סגורים על מסגר, ואין יוצא ואין בא, הנה מובן, כי פרץ גדול נבעה בו, ואם יארך המצב הזה, אז כמעט שיביא לידי יאוש מלתקן את המעות ומלמנות את החסרון. הדבר הזה ידוע לרבים, אבל אין מי ירהיב עוז בנפשו לעשות צעד אחד, וכה רבו ההויות בין הסגן ובין ראשי העדה, עד אשר מצא עצמו השר ציר ממשלת אוסטריה־אונגריה לנחוץ להתערב בזה, ולתווך השלום ולגמור הדבר בכי־טוב. אחרי סכסוכים רבים נעתר סגן הציר האשכנזי, כי הבית יתנהג על ידי שלשה חסויי אשכנז, ועוד שלשה חסויי ממשלות אחרות, וגם בזה רבו סכסוכים ועכובים, ועוד טרם הוחלט דבר וטרם נדע איך יפול דבר. כנראה יבחרו שנית שנים מהגבאים הקודמים, ושלשת האדונים חסויי אשכנז הנזכרים, ועוד אחדים מכוללות אחרים, למען צאת ידי חובת כל הדעות, ושיהיה השה תמים והזאב שבע.

* * * *

מסלת־הברזל נעצרה פעמים רבות בדרך הלוכה. בשבוע העבר היה קרוב לאסון, כי נתקלקל הגשר – מהגשרים – אשר אצל הכפר נעניה, ופסי הברזל נעתקו ממקומם, וכבוא הקיטור נפלה כל המכונה על צדה.

מסילת הברזל הכריתה אוכל מפי העגלונים הרבים ומפי חרשי הברזל והנפחים אשר מהעגלות והמרכבות היה גם לחמם נמצא, ועתה כולם הולכים בטלים ומבוטלים וגוועים ברעב. העגלונים האלה כמעט כולם המה צעירים בימים, מהם גם בעלי כשרון, וכולם אנשי עבודה ומעשה, וחפצם אדיר לשדד האדמה למען מצוא לחמם. נכונים הם לעבוד כל עבודת פרך, למען הרויח לחם לפי הטף. העגלונים והחרשים אשר מספר נפשותיהם יעלה לערך מאה וחמשים נפש, מדפיסים כעת מכתב גלוי, לפרסמו ברבים להודיע מצבם, כי אם עצה תושיעה, ועזרה קיימת.


נד

ירושלים, ח' טבת. – שמענו בת קול יוצאת ומכרזת, כי הפקודה המרה הבאה ממשלתנו, בדבר מכירת קרקעות ליהודים היא רק להאמיגראנטים החדשים ולא ליהודים התושבים מכבר. אבל בין כה וכה הננו רואים כי בבית פקודות עירנו עודם בדעתם יעמדו לבלתי אשר כל מכר נכסי דלא ניידי ליהודי, אפילו מיהודי ליהודי.


תרנ"ג

נה

ירושלים, כ"ה כסלו. – הפקודה האוסרת קנין אחוזות שוללת כעת כל תענוגינו, ופה בבית פקודות עירנו נתנו תכף ביאור לפקודה, כי אסור למכור לאיש יהודי שום נכסים שיש להם אחריות, ואפילו מיהודי ליהודי, ואפילו לעשות “משכנתא” על שם יהודי, וכבר הורו הלכה למעשה ולא הצדיקו היום שום מכירה ליהודים. ועוד יותר ידאב לבנו בשמענו אומרים, כי בשעה שבאה הפקודה הרים המופתי (כהן הדת) ידיו ויקרא “אלחמד אללאה!” (הודות לאל!). כל אשר יחדור לפרטי מצב ירושלים ויושביה, יבין עד כמה הרחיבה העמיקה הפקודה פצעינו.

רוב בני עירנו הנם שקועים בעסקי בנין בתים; אף העני בישראל פה מכרית אוכל מפי עולליו וילדיו, מתמסכן ומתרושש, אך למען היות חבר באחת החברות לבנין בתים, בתקוה כי בתשלומיו לפרקים ירכש לו ברבות הימים בית לשבת לצמיתות עולם לו ולזרעו אחריו, לבל יצטרך הוא וביתו לנוע שנה שנה מדירה לדירה. ועל כן רבו כמו רבו פה החברות לבנין בתים, וכל אחד החברים כבר שילם בשמחה, אם גם בעמל רב ובמיעוט תענוג ובצמצום מאכל ומשתה, למחצית לשליש או לרביע ממחיר הבית. אל החברים יצורפו בעלי הבתים, אשר הכניסו הון רב בעסקים כאלה אשר ראשם ורובם שקועים בם, ולא אך הונם בלבד כי אם גם הון אחרים שלוו ברבית גדולה, הכניסו בקרקעות ובנינים, ואל בעלי הבתים מצטרפים כל אלה אשר מצאו פרנסותיהם ומקורי חייהם בעסקים האלה, כמו האמנים, הגודרים, החוצבים, הבונים, הנגרים, המסתתים, השומרים, והגובים, כו‘, כו’ עד אשר רוב בני עירנו סבוכים הם בפרנסותיהם בעסקי בניני בתים, ועתה הנה הפקודה הזאת מחצה לבם, ותרב בירושלים המהומה והמבוכה. כל איש נבוך מבלי יוכל להחליט מה לעשות, אם להשען על ההחלטה הידועה כי “גזרה עבידא דבטלא” ולהוסיף לשלם הלאה כבתחילה, או לעמוד מלשלם ולראות באבדן כספו, שכבר הכניס בביתו בתמצית דם נפשו ונפש רעיתו ועולליו הקטנים השואלים ללחם. והמוכרים? אם הקונים יעמדו ויפסקו תשלומיהם או יהיו מוכרחים גם הם לצעוד הלאה, ולפשוט את הרגל, ויגדל ההרס, ורבה העזובה, ומצב המסחר פרוע יהיה לשמצה מאין כמוהו, וכל אלה הוא אך בירושלים לבד, ובשאר הערים מה יעשו? מה גורל המושבות הרבות? היש רגלים לדברי האומרים אשר אחרי, כי האדון ארלאנגר אשר על שמו היו מכורים כל מושבות הנדיב, איננו עוד בארצות החיים, לכן באה הפקודה הזאת, כדי לעצור בעד כל מכונת הישוב וגלגליה, ולבל יהיו יכולים להעביר כעת המכירה על שם אחר. האמנם עין ממשלתנו היא לרעה על כל הישוב ושאונו והמונו או שן האנטיסימיסטים שולחה בזה, והיא שגרמה לתוצאות הפקודה המורעלה הזאת? – מי יודע! לוא לפחות היינו מאוגדים ונאחזים באחדות גמורה וחלוטה, כל העדות וכל המפלגות יחדו, לולא היינו עדר עדר לבדו, מתפוצצים לרסיסים, לשבבים קטנים, אשכנזים לחוד וספרדים לחוד, והאשכנזים בעצמם מתחלקים לכמה שבטים, כוללות וחברות והספרדים בפני עצמם מתפלגים לעדות שונות ולמפלגות מיוחדות, ולא קרב זה אל זה. הה! לוא התאחדנו והתלכדנו יחד, כי אז אולי ידינו היו עושות תושיה, להגיש עצומותינו לפני כבוד מלכנו ולהתנפל ולהתחנן מלפניו על עמנו ולהרצות לפניו טענותינו.

* * * *

בא לעירנו הרב ד“ר גרינהוט מילידי גרוסווארדיין באונגריה שהיה רב בטמסוואר, – בתור מנהל בית היתומים הברליני במקום האדון ד”ר הארצברג. ברוך הבא!


נו

ירושלים, ט“ז טבת. – הרב הגדול, ראשון לציון מוהר”ר רפאל מאיר פאניגיל ז“ל, חכם באשי, גוע שלשום ויאסף אל עמיו. שבועות אחדים היה הרב מוטל על ערש דוי ויתאבק עם מר המות, אבל בכל פעם גברה בריאותו, וכמעט שב לאיתנו, אבל הפעם כבדה עליו מחלתו ותגיעהו עד שערי מות. תיכף הוכרז מטעם הרבנים “ביטול מלאכה”, ויודיעו את מותו ואת השעה הקצובה להובילו לקבורה, את נכבדי עדתנו, ואת כבוד כל ראשי הדתות, ואת כבוד פחת עירנו יר”ה, וכולם שלחו ממלאי מקומם להלוות על המלווים. החנויות נסגרו, בעלי המלאכות שבתו והמון רב אדם נקבץ עד שער חצר הרב המנוח, יותר מעשרת אלפים איש, וכולם היו עטויי אבל. בבית פנימה נשא הרב הגדול המפורסם מוהר“ר יעקב שאול (בכור) אלישר ס”ט נהי ומספד, והשומעים התמוגגו בדמעות, ובחוץ על פני הככר נשא הרב הספדן ח“ר יוסף בורלא ס”ט מספד גדול, וכל הנאספים הזילו דמעות, ויכופו ראשם. אח“כ נשאו המטה, ולפניה הלכו פקידי חיל, וגם נשאו את אות הכבוד שחוננה אותו הממשלה וכבוד גדול נעשה לו, תנצב”ה.

בן תשעים ושבע שנים היה במותו, ושלש עשרה שנה ישב על כסא הראשון לציון, אחרי מות הגאון מוהר“ר אברהם אשכנזי ז”ל בשבט תר"ם.

“מי בראש?” השאלה הזאת היא כעת ראש כל השאלות המקדירות שמי עירנו. בשאלה הזאת עסוקים כעת כל בני עירנו מנער ועד זקן. שנים אחדות עברו אשר עירנו היתה מטורפת בים, כאניה שאין לה קברניט ורב חובל חכם שניהלה ויחזק בדקיה וכן תרנה. החכם באשי המנוח היה זקן ושבע ימים, ומשרתו היתה אך לכסות עינים לאיזו אנשים, אשר אחזו רסן ההנהגה בידם, אבל הוא בעצמו כמעט לא התערב בשום ענין כלל, כי על כן לא לבד אשר עדת הספרדים בעצמה היתה הולכת אחורנית וצוללת במים אדירים, כי אם עוד משכה אחריה את עדת האשכנזים, כי דבר אחד היה לעמנו עד כה, חכם באשי אחד, לספרדים ולאשכנזים, ותעודת החכם באשי היא לפקח על צרכי העדה כולה, על עניניה ותהלוכותיה, לקבל עליו אחריותה, בנוגע בינה ולבין הממשלה יר"ה ורק אותו תכיר הממשלה בכל הנוגע לקהל עדת ישראל, חתימתו היא המקימת והמכשכת כל דבר להיות מקובל על הממשלה, ודבריו יאשרו את כל ענין, ועל כן, עד היום, אשר האשכנזים היו אך עם בתוך עם, עדה בתוך עדה, ואין מליץ מיוחד בעצם לפני הממשלה, באין מנהיג מיוחד, היתה עדת האשכנזים גם היא נדחפת ומרגשת אך כאב ומחלה.

ועתה? חוק הממשלה אומר, כי אך אזרח תוגרמה, בנו ובן בנו של אזרח תוגרמה המרוצה לכל עדת ישראל, ומוכשר, ולא פחות מבן שלושים שנה, הוא אך הוא יוכל לשאת על שכמו משרת “חכם־באשי”.

איש כזה, אשר כל התנאים והפרטים יתאימו בו, שתהיה העטרה הולמתו היטב, שיהיה מוכשר ורצוי, איש כזה כמעט אין בעדתנו, ובימים האלה בזמן הזה, אשר מצבנו בכלל הוא רפוי ורופף, מוחנו רופס וכחנו קצר, מכל עברים יעופו עלינו חצים חדשים, אשר לא נדע שחרם; בעת כזאת הנה דרוש לנו דבּר שיהיה מוכשר להיות מליץ בעד קהל ישראל, שידע להלוך נגד החיים, שידע ללחום לפעמים מלחמת החיים, במקום ובעת הצורך, ושיהיה נשוא פנים, איש כבוד, אשר נדע, כי נוכל לבטוח בו ולהשען עליו בשעת הדוחק, כי יריב ריבנו, אשר יבא לפנינו ויצא לפנינו, איש כזה דרוש הוא כעת לעדת ישראל. גם שיהיה בקי בנמוסי ארצנו וחוקיה, בכל פרטיהם ודקדוקיהם. מאיש כזה היינו יכולים לקוות גדולות ונצורות, נכבדות וטובות, אבל איה מקום איש כזה? ירושלים אומרת, לא בו הוא, ואחריה כל אה"ק תענה אמריה: אין עמדי, ועל כן אין אתנו יודע מה תהי אחרית דבר.

כנראה יבחר לראשון לציון הרב הגדול רי“ש אלישר נ”י, אשר לעת עתה הוא יותר מוכשר מכל אלה העומדים לסגנים וממלאי מקום.


נז

ירושלים כ“ב שבט. – ביום שלישי העבר הסכימו האשכנזים על בחירת הרב הגדול מוה' יעקב שאול אלישר נ”י לראשון לציון, ויחדיו נועדו כה' יחיאל פינס, חיים אהרן וואלירו ס“ט, יעקב מאיר ס”ט, יצחק אריה ס"ט, יוסף ריבלין, נסים בכר ואלימלך פערלמאן, בבית הבאנק של סי' וואלירו, ויחדיו הלכו במלאכות הכלל לפני כבוד הפחה להודיעהו הסכמתם, לשמחת לב הפחה גם הוא.

ובכן היה ביום הרביעי סדר ההכתרה בבית הכנסת הגדול עתיק יומין של הספרדים (אשר שם רבן יוחנן בן זכאי נקרא עליו). המונים, המונים נקבצו ובאו יחד ויעמדו צפופים, אשכנזים, ספרדים, תימנים, מערבים, גורזים. ומה נהדר היה המראה לראות את הגאון דבריסק ואת הגאון ר“ש סלאנט יושבים יחד אצל ראשי המשכילים בעירנו כמו ד”ר גרונהוט, נסים בכר, הר“י מיכל פינס וכו', ויחדיו מגישים ברכתם לכבוד החכם־באשי החדש, ואחרי אשר הלבישו את הרב בסודרא דרבנן של צבור, עלה הבמתה, ויחל את דרושו בתחילה לאט לאט, כקורא מעל הספר, אח”כ החל להתרגש יותר ויותר, עד אשר בכה מעוצם התרגשותו, ובענותנותו קרא בבכי, כי אינו ראוי כלל להמשרה הגדולה הזאת, וכי לא קבלה על שכמו לולא תקותו, כי ראשי כל העדות יהיו לעזר לו באחדות המפלגות, ויתפלל בחדושי תורה והלכות, בדין מנוי פרנס על הצבור, ויזכיר את המשנה “מעמיד לו פרנס” ואח“כ דייק בכתוב אם את הדבר הזה תעשה וגו' וכל העם על מקומו יבוא בשלום, ויגמור כי אך אחדות שלמה דרושה כעת אשר לולא הוא אין תקוה לנו להתנער מערמות שפלותנו. דרושו הגדול, אשר ארך כשעה שלמה בשפת־קודש צחה, פעל הרבה על לב כל הצבור. אח”כ ברכו ברכת הנותן תשועה למלכנו האדיר השולטן ואח“כ את כבוד הפחה, ואח”כ ברכו בקול רם ברכת מי שברך את החכם באשי החדש, ראום לציון מוהר“ר יעקב שאול אלישר יצ”ו.

תקותנו חזקה, כי רבנו הגדול הזה, ד' יחזק כוחו ויאריך ימיו, ישים לב לגודל המשרה אשר לו, להוקיר ערכה להשתמש בה לפעולות גדולות באמת, לתחית הארץ ותקומת האומה, כן גם העת הזאת היא עת הכשר, והמקים שדה פנוי ורחב להחל פעולותיו.

* * * *

פקודה ממרום באה לכבוד הפחה להזהר בכל תוקף ממכירת אחוזות ונחלאות של כפרים, מה שאין כן בנוגע לעירונים. אבל הפחה יפרש הפקודה, כי אך בתוך חומות ירושלים הותרה הרצועה, אבל מקיר העיר וחוצה דין כפר לו, אסור ליהודים. בכלל העטתה הפקודה הראשונה והשניה מעטה אפל על כל פני בני ירושלים מכל העמים, אשר כולם סבוכים בעסקים כאלה, ולכולם אך תקוה אחת, כי גזירא עבידא דבטלא.


נח

ירושלים, – הגזירה האחרונה, אשר באה על עדת ישראל מתגברת והולכת: בימים האחרונים באה פקודה לבית פקודות עירנו לאסור ליהודים כל מקנה קרקע וגם כל בנין בתים, וכבר הורו הלכה למעשה שלא נתנו רשיון ליהודי לבנות על אחוזתו מכבר, ועתה מה יעשה היהודי באחוזתו שכבר יש לו, אם למכרן לא יוכל, ולבנות עליהן ג"כ לא יוכל… מצבנו זה רע הוא מאד. אלפי אנשים אשר חיו בכבוד עתידים לרדת ממצבם עד ככר לחם. הרבה אחוזות של יהודים עתידים להכנס ברשותן של אחרים. העמל, אשר עמלנו עשרות בשנים, לכונן הישוב, ולקיימו, עמלינו זה יחל לעלות בתוהו.

ואיה נבקש מקור הפקודה הזאת? יפה העיר עורך “האור”, כי אך הכנסיה הקתולית היא הגלגל הגדול בענין זה בהודיעה, כי רוב האחוזות, שנכנסו בשנים האחרונות ליד היהודים, מיד הנוצרים יצאו ולא מיד הערבים. קאתולי אחד יש בבירות אשר לו כמעט חלק ששי מכל ארץ פלשת. עמק יזרעאל לו היה, בחורן, בגלים ובכל מקום אשר נעיף עין לו הוא, ובכל זאת אין פוצה פה ומצפצף.

אולם. מלבד האחרים תועיל להוותנו גם חברת שתדלנינו. בקרב כנסיות הנוצרים קונים אחוזות רבות וגדולות, באין רואה ובאין יודע עד מה, ואצלנו הכל נעשה בקולי קולות. כל שעל אדמה, הנכנס ליד יהודי, מתפרסם ונכרז, וגם ההתחרות והערמומיות שהתגברו בעתים האחרונות, כולם הועילו להגדיש הסאה, ונוסף עליהם גם בלאקסטון וסיעתו באלינואיס, המפיצים חוברות מחוברות שונות, בשפות שונות, חנם אין כסף, אר תוכנן הוא כי תתעוררנה כעת כל הממשלות להשיב את ישראל לאדמתו, להוציא את פלשתינא מידי השולטן ולהשיבה לבעליה. נביאי שקר כאלה, קמו לנו והם גורמים לרעתנו. אין נסתר מנגד הממשלה, כל דבר נדפס או נכתב, המתפרסם בנוגע להתנחלות היהודים בארה"ק, נקרא גם באזני הממשלה.


נט

ירושלים ה' אייר. – עברו ימי החגים, מועדי היהודים, וחגי המושלמים בשלום, והנוצרים אין פרץ ואין צווחה ברחובות ירושלים, אבל המצב הכללי של היהודים לא נשתנה מאומה, הגזרה עומדת בתקפה, ותקפח פרנסות משפחות משפחות, לעשרות ולמאות גם לאלפים, אומרים אמור, כי בבירת ארצנו עושים כעת “פירוש וביאור רחב” של כונת הגזרה, ויש תקוה, כי בקרוב יבוא חוק, אשר תקל הגזרה, אבל עד עתה לא נעשה דבר.

* * * *

בא לעירנו, בהסתר פנים, הבארון הנרי רוטשילד, בנו הצעיר של הבארון ג’יימס רוטשילד בפאריז, ויעש פה ימים אחדים וישב פאריזה. הוגד לנו, כי בבואו לבקר את בית החולים הרוטשילדי, אשר תחת השגחת הד"ר דיאברלה, עקם מעט את פניו, וכנראה כל מגמת פני הבארון הצעיר היה לתהות על בית החולים ההוא כי “שהה בו כדי בקור”.

* * * *

האדון אברהם חן־תמים, בעל כשרונות נעלים, היודע שפות רבות, ובקי בכל ענפי ספרות ישראל, ורק רוחו נזעכה מעט, בחשבו את עצמו לגואל מין האנושי המושחת, הוציא כעת שני ספרים בשמות “אשרי האיש ו”נוצר אמונים“. מטרת ספריו אלה טרם נדע, כי מעוטף התוכן בהרבה מעטפות, עד כי אי אפשר לברר חפצו. אבל אך קראו שתים־שלוש שורות באו מנטורי קרתא וידונוהו למין ולכופר, וידפיסו מודעות, כי “מחבר הביכליך הוא נבער מדעת ומהאפיקורסים”. האדון הנ”ל דן בכל שאלות התורה הדעת והמוסר, החנוך ההון והאון, מצב ישראל, תקותו, תעודתו וגאולתו. אם כי יש לנו רשות להטיל ספק בזה, נפלא מאד האיש הזה, רוחו שואף לאיזו מטרה. הוא יעמוד לפעמים בתוך הרחוב ויטיף להמון, לבני־ברית ושאינם בני ברית, בשפת יון, צרפת, אנגלית, אשכנז, עברית, טורקית, וההמון יכבדהו ויטה אזניו כאפרכסת. הוא מסגף עמו בסגופים, ותמיד הוא אומר פסוקי תהלים וזמרה ונעימות, ובעת האחרונה התחבא בין עלי תאנה ויאכל העלים במקום לחם, ומים שתה לצמאו, ואז חבר שתי חוברותיו הנ“ל. הוא ממית עצמו על שיטותיו ומוסר נפשו על דעותיו הנסתרות. אבל אחרי כל אלה נראה, כי בינתו חובלה מעט ואין ברוחו נכונה. בשנים האחרונות היה מורה בביה”ס אשר לחכי"ח בארם־צובא וכעת שב שנית ירושלימה להפיץ חוברותיו ולהטיף ברבים.


ס

ירושלים, י“ט אייר. – בטול הגזירה האוסרת קנין נחלות ע”י יהודים יושבי אה"ק. ברוך ד'! בשעה טובה ורצויה עברו הפחד והרעמים, אשר העיבו שמי ירושלים בפרט, וכל תקותנו בכלל, שמועות איומות, מפיצות זועות לא עוד תקשבנה אזנינו, ותחתן באות יום יום שמועות טובות, כי הגירה תיבטל במהרה, ואותו רבים לזה, והאות היותר נאמן הוא הטלגרמה שהגיעה לכבוד ציר ממשלת אשכנז מאת ציר אשכנז היושב בבירת ארצנו, כי הוחלט שמה לבטל הגזירה והחומרות, ואומרים אמור, כי טלגרמה כזאת באה גם לכבוד הוד הפחה, אם כי לא נתפרסם “בטול הגזירה” בדרך המלך, אבל אין מחמירים עוד בזה, אין מרבים עוד דיוקים על דיוקים וחומרות על חומרות, ורק דבר אחד נשאר בעינו, לבלתי הושיב אמגרנטים יהודי רוסיה על אחוזות חדשות.

* * * *

בני עירנו התרגשו כעת מאד לשמוע כי בארון בא לאה"ק יש אומרים בארון הירש, ויש אומרים בארון רוטשילד. וכאשר חקרנו ודרשנו נוכחנו, כי אמנם עבר השר בארון אדמונד דה־רוטשילד דרך טאנטורא אצל חיפה ממסע טיולו, ויעל לזכרון יעקב, ויסייר משם את כל הפועלים הערביים המחזיקים באת ומחרישה, ומשם שב לאניתו ויסע לדרכו. בהופעת הנדיב כמלאך מושיע רק בזכרון יעקב, ואל המושבות האחרות לא סר, יש דורשים להרבה פנים ויען כי חסרו לנו עוד ידועות נאמנות, לכן לא נוכל לדבר בזה מאומה.


סא

ירושלים – שתי סירות גדולות שלחה כעת הממשלה לשוט בהן בים המלח ללקט את האספלט וגם לתור את מכרה־המלח שמה, והיא מקוה לראות פרי בעמלה.

על היהודים אזרחי אוסטריא נאסר לעלות ירושלימה בהמון, וכבר פסקו בחוה"מ הלכה למעשה ושמונה־עשר נפש יהודים, שבאו מאוסטריא לחוף יפו, לא ניתן להם לרדת אל החוף והושבו על עקבם.



  1. הערה: אכרי עקרון הם חסידי השמיטה, שהחמירו על עצמם ולא השגיחו על היתר הגאונים מגדולים מרוסיה, הראויים לסמוך עליהם גם בשאלות גדולות וחמורות יותר אך שמעו לקול המחמירים בירושלים וימשכו את ידיהם מעבודה בשביעית, ומובן כי הפקידות של הנדיב הגדול, שאיננה נזקקת אל דברי המחמירים הסירה את צלה מעליהם. בכ״ז לא נאמין, שהפקידות תגזור אומר לגרשם מהסתפח בנחלת אה״ק בגלל חסידותם היתירה וקרוב בעינינו, כי שמועה זו היא אחת מן הבהלות, היוצאות מאת כת המחמירים, אחדים מאנשי עקרון עברו דרך עירנו, ומפיהם הוגד לנו, כי אין הפקידות מצערת אותם ואין מצבם נורא כל־כך.  ↩

  2. על פי עדות הרופאים המובהקים חלו עד בה שמונים למאה מתושבי העיר, והמספר הזה מבהיל מאוד.  ↩

  3. במקור: “עינו”, הערת פב"י.  ↩

  4. במקור נדפס בטעות כך: “יחן”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  5. חותנו של אליעזר בן־יהודה.  ↩

  6. הערה: בעלי המכתבים הרבים ההם דורשים מהגאון ר‘ שמואל סלאנט נ“י לדעת פרטי הדברים שכתבתי בענין נס חנוכה, הם יודעים מאשר קראו את דברי בנומר 86 בתשובתי להאדון אלכסנדראוו, וז”ל שם “עוד בטרם נודעה מחברתך אגדת פך השמן הגיעני מכתב מיום י”ז אדר מאת סופרנו מירושלים אשר בו הודיעני שראש הרבנים שמה (ולא קראתי בשמו) צוה להביא לו כל גליוני “הצפירה” שבהם באו השו“ת בענין זה ”ואמר לנו, כי אמנם הצדק עם חז“ס ואנכי לא הזכרתי מזה ב”הצפירה“ עד כה (ר"ל להתהלל בהסכמתו) לפי שאין ראיה מרבנים האחרונים לדעת חכם הגאונים רמב”ם ז“ל ר”ל, שאיני צריך להסכמתם, ולדעת הרמב"ם יסוד עקרי הוא באמונת ישראל להאמין, שהבורא ית’ אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ועל כן אין לפניו שינויי רצון ח“ו לשנות ממנהגי הטבע ולעשות גם יוצא מגדרי הטבע, לפי שהטבע עצמו הוא רצונו הקדום! וכל משאנו רואים לפעמים נסים, הם באמת טבעים רק שנזדמנו שני מקרים טבעים לבוא בזמן ובמקום אחד, כמו ”מעשה ונפלה דליקה בשבת ונעשה לו נס וירדו גשמים“ שבגמרא, ונסים כאלו אפשר שיעשו גם בידי אדם היודע לחבר שתי סבות טבעיות בזמן ובמקום אחד ע”פ חכמת הטבע וכעמיא או בחכמת הרפואה, ד“מ מאכל פלוני מעורר בקרבו כוצת האצטומכא, וסם פלוני להפך מרחיב האצטומכא, ועל כן מביא הרופא שתי סיבות הטבעיות כאחד ומעלה רפואה לחולה בנס וטבעי! וזהו שאמרו ”ורפא ירפא, מכאן שנתן רשות לרופא לרפאות“ בדרכי הטבע של יוצר בראשית, כמו שנאמר ”אני ה‘ רופאך“, ולמעלה מזה ”ויורהו ה’ עץ וישלך אל המים וימתקו המים, “אני ה' בראתי טבע מים אלו למרים, וטבע מין עץ הזה למתוק”, “ואני רופאך” ללמדך לחבר שניהם יחד, וכן הוא בכל ההמצאות החדשות והנפלאות שהמציאו בני האדם בדורות האחרונים, בכולם למדו מדרכי הטבע של יוצר בראשית (עיין מאמרי “האמונה והתבונה” בהצפירה נומר 137, 138 ש"ע) ומה שיאמר הגאון סלאנט נ“י שהוא לא חרץ משפטו על הענין הנ”ל לשבט או לחסד, וכמוהו גם הרבנים הגדולים זולתו, הנני להביא ראיה לדבריו מן ס‘ דברי הימים לעם בנ"י, מאת וואלף יעבץ הנדפס בירושלים זה ג’ פעמים, והוא מחובר “לתועלת החדרים ובתי הספר שבירושלים”, ושם נאמר (צד 14) “איך יהודה מכבי נצח בששת אלפים פרשים וכו', ואח”כ טהרו את המקדש וישם לחוק בישראל “לחוג מדי שנה בשנה ה' ימי חנוכה מן כ”ה בכסליו והלאה“ מבלי להזכיר מאומה מן הנס הגדול של פך השמן ואפילו לנערים שבחדרים ובתי הספר? וכבר נדפס בג' מהדורות ללמוד בחדרים ורבני ירושלים החרישו להמחבר מבלי להעיר מאומה ע”ז!  ↩

  7. במקור נדפס: “ברך”. הערת פב"י.  ↩

  8. במקור: “אחלב”. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות