בוקר אחד, בשלהי שנת 1984, חלפתי ליד ראש הכרמל. נסעתי דרך חיפה התחתית, בדרכי לשירות מילואים ממושך בדרום לבנון. השמים הכחילו, הים נטה לירוק וסלעי ההר האפירו. בתיה של חיפה הבהיקו בלובנם, פרחי קיץ מאוחרים נתנו את צבעיהם הדהים לאורך הכבישים. אי־אפשר היה להאמין שיש עכשיו מלחמה בעולם. מלחמה קטנה ואכזרית, הניטשת לא הרחק מהכרמל הריחני, כאן קרוב, מעבר למפרץ עכו המקסים, מתחת לרכס סולם־צור המהביל באופק.

מעל למגדלור של סטלה־מאריס חלפה במעופה להקת שקנאים, כמו חבורת שליחים הבאה לבשר דבר־גורל מעציב. משק כנפיהם היה כבד ואיטי. האוויר מסביבם סמיך ועומד, וראש החץ שלהם נטוי כלפי צפון. המבנה שלהם היה מושחז היטב וחתר אל מטרתו ללא ליאות. זמן מה נסעתי מתחת ללהקת השקנאים והיתה לי הרגשה שגם אני כאילו חלק ממנה. גם אני אחד מעופות הבשורה הרעה. אולי גם אני מעין שקנאי שנחבל בכנפיו, ורץ על הכבישים שמתחת, נרדף,כדי שלא לאבדה. ואף על פי שגג המכונית הסתיר לי את השקנאים מדי פעם,הייתי בטוח שאני נישא אתם, מחובר עמהם וצף כמוהם בתוך בועה של האוויר החם. אני מבשר ומבושר גם יחד. כמוהם אני צופה מלמעלה בכל מה שיבוא בקרוב. ואני אפילו יכול לחזות לפתע בגורלי שלי עצמי. ממש כמו שניסח המשורר, בשורות הקצרות והדחוסות של השיר:

"מעל למגדלור של סטלה מאריס

מעופפים מאתיים שקנאים.

אוויר כבד היום, ומשקם איטי…"

לפתע ברעם צובטני, הגיח מתוך הכחול העמוק של שמי הקיץ, מסוק מבוהל. ובאכזריות פראית שאינה מבחינה במאומה, פרץ ונכנס אל תוך להקת השקנאים. הוא בא מהצפון, נושא בתוך בטן המתכת שלו נפגעים מלבנון. פצועים ששעתם קצרה כל כך, עד שאיש אינו יודע ואיש אינו יכול לומר בבטחה, אם יקומו מעל שולחן־הניתוחים. אם יחיו בעוד שעה.

ממש כמו שמתרחש בשירים ההם, הרחוקים. שירים שנותרו כמו פליטים ממלחמות אחרות ורחוקות. שירי קינה הנישאים בתוכנו שנים ארוכות מאז שמענו אותם בילדותנו. שירים עצובים שבהם נחרץ מכבר גורלו של החייל־הנער, שהוא גיבור השיר וסיבתו. המשורר שחיבר את השיר יודע כבר את הבשורה המרה. הזמרים המזמרים את השיר יודעים כבר. וכל המאזינים את השיר ליד המדורות, במחנות הנידחים שבארץ כולה יודעים כבר. כולם־כולם יודעים את מה שהוא עוד לא יודע: שגורלו נחרץ כבר. ורק הוא לבדו עדיין ניצב באמצע השיר, באמצע חייו, תמים צעיר ובלתי פגיע. והוא אינו יודע מאומה ממה שרואים ומודיעים צופי המרחקים. והוא אינו יכול גם לנחש מה שרואים המבשרים של בשורות הרעה, להקות השקנאים הדואות מלמעלה, ומה שכבר מנחש המחבר האלמוני של סיום השיר:

"ולפתע נפרעת שורתם

ונוצתם עפה ונפזרת,

מפחד המסוק המתערבל…"

ובעודי עושה דרכי אל נקודת היציאה הגדודית, אל חניון האוטובוסים ההומה מחיילי מילואים, ומראה המסוק בתוך עיניי, ונוצות השקנאים המפזרות וצונחות אט אט ארצה מסביבי, נזכרתי בדברים שסיפר לי ידיד, לפני שנים. הוא למד אז בירושלים, באוניברסיטה העברית, בשנות מלחמת ההתשה, 1970–1986. החדר הקטן ששכר לעצמו בקצה מעונות הסטודנטים שבגבעת־רם, שימש כנראה נקודת ציון הכרחית למסוקים נושאי הנפגעים שעלו מבקעת הירדן. הם הגיחו מעבר לירדן, מארץ המרדפים המבותרת, ממדבר שומרון העוין. ביום ובלילה, בשעת שיעור ובשעת מנוחה, היו המסוקים חולפים מעל חדרו בחיפזון נורא. מרעידים את החלונות ואת הלבבות הרגישים, של אלה שעוד לא נאטמו. וממהרים אל משטחי נחיתת החירום שבבית־החולים הענק, “הדסה” עין כרם.

רעש המסוקים החולפים מעל הקמפוס השלו של גבעת־רם החלה ממש את לבו. והיו אפילו ימים שהוא שקל בדעתו להפסיק את לימודיו בירושלים ולרדת בחזרה אל השפלה. בשפלה לא הרעידו אז רעשים מחרידי מנוחה כאלה את החיים השגרתיים. ואפשר היה לחיות ולהתעלם לחלוטין ממלחמת ההתשה האכזרית המתרחשת בגבולות. שם לא צריך היה להתפלל אגב הרמת ראש אל המסוק, ולא צריך היה לנחש בלב נקרע אם מישהו מחבריו הטובים מונח בין הפצועים המוטסים.

"מפחד המסוק המתערבל

המבקש חפוז, נואש,

את מרכזו של הריבוע הבהיר:

משטח הנחיתה המהודק,

ברמב“ם, על הים.”

ואני, אף על פי שהייתי חייל בלבנון, ואף על פי שראיתי דברים שרואים חיילים בשעת המלחמה ולאחריה. ואף על פי שליוויתי ימים ולילות ארוכים שיירות אינסופיות בדרכי הרעה של דרום־לבנון. ואף על פי שחשתי בוודאי אותן התחושות שחשו כל מלווי־השיירות שלפניי, הרי זיכרון המסוקים הנואשים נחרת בי אז ללא הימחק. המסוקים הנואשים, המבקשים דרכם כעיוורים מבוהלים, גוששים בבהילות את דרכם אל משטח הנחיתה המהודק. המשטח המסומן בחצר בית החולים רמב"ם, על הים המכחיל המגלגל את גלי הקיץ הנמוכים שלו בשלווה. זכר המסוקים המתפרצים פתאום אל תוך ראש־החץ הסדור להפליא של הקנאים הנודדים, מעל לראש המגדלור של סטלה מאריס, על רכס הכרמל המוריק, זיכרון זה אינו מרפה ממני. ואינו רוצה להישכח.

וכמו ידידי הסטודנט מירושלים, גם אני יש לי ימים שאני שוקל בלבי לאן אפשר לברוח כדי להיסתר מהקול הנורא הזה, טרטור המסוקים, המרדף אותי בכל אשר אשב. כאילו כל בית בארץ הזאת הוא נקודת־ציון הכרחית לטייסי המסוקים נושאי הנפגעים. וכאילו כל איש בארץ מוכרח לחסר פעימה מפעימות לבו, כשהם חולפים מעל לראשו. כמו עופות נודדים המרטיטים במעופם. מפזרים נוצות של חרדה על כל סביבתם.

אני נזכר בהם היום, באביב הנהדר והמתמשך של 1986, ואני חוזר אל התחושות הקשות ההן שליוו אותי אז, בימים הרחוקים של מלחמת ההתשה. וכמו בשורות הלב הנוראות ששמעתי פתאום, בשלהי 1984,כשנסעתי מתחת ללהקת השקנאים הכבדה, כשאני ממהר לנקודת היציאה לשירות המילואים שלי בלבנון.

לא להאמין, ממש לא להאמין: לפני זמן כל כך קצר. ממש כאן, מתחת לשק־הרוח הכתום והזוהר, המתנפנף על החוף. לסמן את מרכזו של הריבוע הבהיר, משטח הנחיתה המהודק של המסוקים. משטח שלפתע נדמה היה לי שכל חיי נדחסים בתוכו. כל הווייתי מתקפלת בו בין מלחמה למלחמה. שם, על גבו של משטח נחיתת־החירום, ממול לדלתות המיוחדות המתרחבות לפתע. בין נושאי האלונקות הרצים כמו מטורפים אל פתחו של חדר המיון. כן, ממש כאן: בית־החולים המרכזי של הצפון, הקרוי על שמו של הרמב"ם, מתחת לרכס הכרמל, ממש בקצה הגלים. חיפה, ישראל, והמלחמה שאינה מסתיימת בה אף פעם. לא להאמין, אני אומר לעצמי, כאילו הייתי גם אני שקנאי מעופף, ציפור כבדה נודדת, החולפת מעל למראות הקשים בדרכה אל מחוז חפצה.