א.

כשמלאו עשר שנים לפטירתו של אבי ז"ל, ובמלאת שלוש שנים למלחמת יום־הכיפורים, נכנסתי יום אחד, בדרכי לירושלים, למערכת העיתון, והזמנתי עצמי לחדרו של העורך הספרותי. הכרנו כבר מפרסומים קודמים שלי במדורו, והוא קיבל אותי במאור פנים. בכוס קפה ובתלונתו הנצחית והמוכרת על הדורות שפוחתים והולכים. “ומה יהיה עם הספרות העברית? מי יעבוד אותה כמו שעבדו אותה מייסדיה?” שאל אותי בדאגה כנה, “כמה אוהבי ספרות אמיתיים, כמו שהיה אביך המנוח, חיים עדיין?” השמעתי אנחה עמוקה, הצטרפתי לקובלנתו, ונשענתי לאחוריי אל משענת הכיסא. הצצתי מעל לכתפו, מבעד לחלון הגדול, אל הגגות המשוננים של רבי־הקומות החדשים. כל הגדה הימנית של נחל־האיילון היתה אחוזה בדיבוק של בנייה. ומה למראה הפעלתני הזה ולשיחתי עם העורך הספרותי?

ואני אמרתי “בדיוק בשביל אוהבי הספרות כמו אבא ז”ל, באתי אליך“. שמתי לפניו כמה דפים שצררתי בתוך תיקי, ופרשתי אותם על שולחנו. סיפרתי לו על יום השנה העשירי שחלף ממש השבוע, ועל הגעגועים לאבי שאינם מרפים ממני.”אתה אין לך מה להתלונן" הפתיע אותי העורך ואמר “אתה בר־מזל אם אפשר לומר כך. אני אפילו אינני יודע היכן קברו של אבי. העיר שלנו שבליטא נהרסה לגמרי בזמן המלחמה”. הוא התרגש לרגע והמשיך “שמעתי מקרובים שלנו באמריקה, שביקרו בעיר, שלא נשאר שום זכר לבית הקברות היהודי”. הוא השתתק לרגע ואמר “נו, נו, בוא נמשיך, הרי לא בשביל זה עלית אלי”.

עברנו על הדפים שהבאתי, הראיתי לו מה שבחרתי ממה שאבא כתב והשאיר, ומה שבחרתי אני ממה שכתבו עליו אחרים. אני זוכר שהבאתי שם רשימה קצרה של “ציונים לזכרו”. תאריכי חייו החשובים, עלייתו המאוחרת לארץ, ומותו המוקדם. ניסיתי גם את כוחי הדל בהכנת רשימה ביבליוגרפית חובבנית, שריכזתי בה את כל פרסומיו. פירטתי את כל הספרים שתרגם בשביל אחרים, את רשימות ההווי הנפלאות שלו מהעיתון המקומי של המשק, וכמה מדבריו שנדפסו בעיתון “דבר”. סיפרתי לעורך שהוא בעצם חמק כל חייו מהכתיבה שרדפה אותו. סיפרתי לו מה ששמעתי מאימא, איך ניסו גדולי מפא"י לגייסו לעבודה בעיתון “דבר”, ואיך הוא משך אותם בלי סוף. איך התחמק מהם, נמלט מהעול המאיים שהציעו לו, ולבסוף ויתר על כל ההצעות. אימא אמרה שהוא אהב את העבודה בכרמים יותר מהכול. ואני אמרתי לעורך שאינני יודע אם באמת אהב את עבודת האדמה יותר מהכול, או אולי שנא את הכתיבה יותר מהכול. משום שראה בה מין התמשכות של הגלות, שבה ראה את הגרוע מכול. דבר אחד אני יודע בבירור, הוא נועד לחיים אחרים, חיים של אינטלקטואל, חיים של עשיית ספרים וכתיבה שאינה פוסקת.

ישבנו במערכת העיתון כמה שעות. ולבסוף בחרנו בכמה מרשימותיו, ובסיפור קצרצר, מעין זיכרון ילדות, שאבא כתב לזכר הוריו. ולמען הדיוק, לזכר אמו, שנסיבות מותה מעולם לא נודעו לו לדיוקן. האם נחנקה למוות, כשברחה עם בתה הצעירה וחתנה, ביער, כשנסו בבהלה מפני הגרמנים אל עבר הגבול הרוסי? האם נפטרה מאיזה אירוע פתאומי בימים הקשים של הנדודים ביער? או אולי באמת שבה לבדה לעיר, כשהיא נושאת על כפיה את גופתה הזעירה של נכדתה? האם באמת נקברו השתיים בסמוך בבית העלמין היהודי, בימים שעוד קברו שם יהודים? העורך קרא את זיכרון־הילדות והתרגש. ראיתי אפילו דמעות בזווית עינו. הוא חזר וקרא את הרשימה הקצרה כמה פעמים. “אילו היה מרחיב קצת” אמר לי “היה יכול לכתוב סיפור קצר מצוין. איזו כתיבה דחוסה היתה לו, איזה חוש נפלא לקלוע אל העיקר”. הסכמתי אתו לגמרי, רשימות ההווי הקצרות שאבא פרסם בעלון המשק, היו בעצם שלדים מבטיחים לסיפורים קצרים מצוינים. כמה חבל שלא התפנה להשלים את כתיבתו.

כשסיימנו קמנו שנינו מהשולחן והעורך הזמין אותי, על חשבונו, למזנון המערכת. לאכול אתו ארוחת צהרים קלה. הודיתי לו, אבל לא יכולתי להישאר. הייתי בדרכי לירושלים, ועוד היו לי כמה דברים דחופים לסדר בעיר. נפרדנו בלחיצת כף, והוא אמר “אל תדאג, נביא את העמוד לזכר אביך כבר בשבוע הבא. גם אני הערכתי את כתיבתו מרחוק. וגם אני שמעתי על איכות תרגומיו. חבל שלא זכה לכתוב יותר משל עצמו”. ולפני שנעלמתי במדרגות עוד הספקתי לשמוע אותו קורא לארכיון ומבקש תמונה טובה של אבא ז"ל. שכחתי לגמרי להביא אתי תמונות, לא אהבתי את התמונה שנדפסה בספר לזכרו, אבל טוב שיש לעיתון ארכיון. וכששעטתי למטה במדרגות אל הרחוב, חשבתי לעצמי שאני באמת חייב פעם להתפנות מכל עיסוקיי ולברר אחת ולתמיד מה היו נסיבות מותה של סבתי.

סיימתי ענייני בתל־אביב ועליתי באוטובוס לירושלים. היתה כבר ראשיתו של חורף, ובירושלים כבר היה קריר. אהבתי ללכת ברגל בימים כאלה. אמרתי לעצמי שהמעון שלי, מעון הסטודנטים הצר שהתגוררתי בו, אינו רחוק כל כך. ויצאתי להליכה מזורזת מתחנת האוטובוסים המרכזית ועד לרחובות השכונה החדשה, הסמוכה למוזיאון ישראל. מכאן, מגבעת רם, מבית הספרים הלאומי, מאולם הקריאה של מדעי היהדות, נראו לי כל חיי אחרת משראיתי אותם תמיד. פטירתו הפתאומית של אבא, שהכאיבה לי מאד, קהתה כאן משום מה. אולי בגלל המרחק, אולי בגלל הגובה של ההרים העוטרים את העיר. ואולי משום שעוד לא התאוששתי מהמלחמה הארוכה שנגמרה לפני שלוש שנים. ותוך הליכתי המהירה באוויר הירושלמי הצונן חשבתי שגם אני בעצם, נפגעתי מהלם קרב במלחמה. אולי לא בדיוק אותו הלם הקרב שהחלו לדוש בו לאחרונה, אבל בהחלט מין הלם קרב. עלי עובר תהליך יותר מתמשך, אמרתי לעצמי, ולא כל כך פתאומי. ושמחתי שההלם שפקד אותי לא גרם לי לשיתוק הזיכרונות.

במעון היה מואר ושמח. והסטודנטים הצעירים הרעישו כדרכם. עליתי אל חדרי שבקומה השלישית, וכבר רציתי להיכנס בדלת, כשלפתע נפתחה הדלת שממול ומתוכה יצא איש מבוגר שלא הכרתי. בלורית שיבה נאה לראשו, תיק שחור גדול בידו, ולשנייה פילח אותי איזה כאב נושן, כמה דומה היה לאבי. “שלום”, אמר לי “אז זה אתה, השכן המסתורי שלי. מאיר, נעים מאד”. לחצנו ידיים, ולימים נזכרתי שהוא הביט בי מסוקרן. אני משום מה, בוש באטימותי מאותו הרגע. לא הסתקרנתי כלל להכירו. עוד אחד מהפנסיונרים החביבים הללו, שהתפנו לשנת השתלמות קצרה. וכדי להיות סמוכים אל ספסלי האוניברסיטה שכרו כאן איזה חדרון. “אז מה? אתה תלמיד בחוגים ליהדות? אצל מי אתה לומד?” שאל אותי ונראה לי שהוא לא ממהר בכלל. “זה סיפור ארוך” קיצרתי לו “אני לא יכול לספר לך על רגל אחת”. שעות הנסיעה הארוכות עצבנו אותי כהוגן. רציתי פשוט להיכנס לחדרי, לסגור אחרי את הדלת, להתקלח, לפנק את עצמי בכמה דברים שקניתי בדרך, ולשכב לישון כמה שיותר מוקדם. “טוב”, אמר מאיר “אני דווקא אוהב לשמוע סיפורים ארוכים. אתה מסקרן אותי. כבר שאלתי עליך במזכירות של המעון. מתי נוכל לדבר?” המהמתי משהו, נפרדנו והוא הלך במסדרון החשוך. וכשסגרתי את הדלת עוד שמעתי את צעדיו מהדהדים במדרגות.

ב.

אבל מאיר לא שכח ולא ויתר. ותפס אותי כמה ימים אחר כך, בחדר האוכל של המעון שבקומה הראשונה. במקרה נזדמנו יחד בשעת הארוחה, ואז הסתבר לי שהוא דווקא איש מוכר ואולי אפילו מעט מפורסם. הוא קנה את פרסומו בהוראת מקצועות היהדות בקיבוצי הצפון. נראה שהסטודנטים הכירו אותו היטב ונהגו בו כבוד. איזה פנסיונר חביב? חשבתי לעצמי שוב טעיתי מחמת קוצר הרוח שלי עובדות המטבח פינקו אותו והגישו לו מנות כפולות ממה שאהב. היכן נעלמה טביעת העין שלי, שהתפארתי בה? משום מה חשבתי שהוא הזמני כאן ואני בעל המלגה הקבוע. שהוא רק אורח לרגע, ואני דייר מוכר שכבר אינו זר כאן. כעסתי על עצמי: גם קצר רוח, גם אלמוני, וגם פגוע בהלם קרב מתמשך. עמדה נחותה, שקשה לרדת ממנה עוד. ובעצם אין שום מקום לגאווה המחורבנת שלי, שהכשילה אותי כבר לא פעם. הייתי נבוך לרגע, ותפסתי שהדברים אינם מסתדרים כמו שחשבתי. והיה לי צר על עצמי, ששוב החמצתי משהו, כמו תמיד, פספסתי את הדבר הנכון באמת, ואת האנשים המעניינים באמת.

“כן”, אמר מאיר, “בוא נמשיך ממה שהתחלנו. מה עושה כאן יהודי כבר לא כל כך צעיר כמוך? הרי אינך סטודנט רגיל?” סיפרתי לו על השיבה הקשה שלי מהמלחמה. לא אמרתי הלם קרב מתמשך, אבל אני חושב שהוא הבין מצוין למה אני מתכוון. סיפרתי לו על פגישתי עם העורך הספרותי בתל־אביב, ועל הדף לזכרו של אבי, שהוא הדפיס בעיתונו. סיפרתי לו פתאום שאני חש שזוהי תקופת משבר בחיי. אם אשוב אל המטע ואל החקלאות, אטבע בהם לתמיד. במלחמה הסתבר לי לפתע שיש לי משהו אחר שאני חייב לעשותו בשארית חיי. “אל תדבר ככה”, הפסיק אותי מאיר. “הרי אתה עדיין איש צעיר”.

הכתיבה אינה נותנת לי מנוח אמרתי. נכון שכל מה שפרסמתי עד היום, אלה הם רק ניסיונות גישוש של טירון, שרבוטים של מתחיל. אבל אם לא אתפנה עכשיו לכתיבה, אני אבוד. סיפרתי לו על אבי ז"ל, שפיתח עד למדרגה גבוהה את רשימותיו הקצרות. אבל מי שהבין הבין ומי שידע ידע: אלו היו רק פנינים נפלאות שנתגלגלו משולחנו של מי שבעצם כבר ויתר על הכתיבה. אני זוכר שמאיר הקשיב לי, כמו שלא הקשיבו לי כבר שנים. הוא הביט בי בעיניו החכמות ולא נכנס לתוך דבריי. הוא לא אמר מלה. מבטו משך בי להוסיף עוד דברים. ואני אמרתי שם, ליד שולחן ארוחת הערב בחדר האוכל של המעון, המון דברים מיותרים.

“המרק שלכם מתקרר, רבותיי”, שמעתי לפתע את קולה של הטבחית החביבה “כדאי שאחליף את הצלחות”. ואז התעוררתי פתאום מהשכחה העצמית שפקדה אותי ממש ללא הכנה. כן, אמרתי שם בוודאי הרבה דברים מיותרים. חזרתי אל הצלחות ואל ארוחת הערב החמה. אבל מאיר המשיך לשבת מהורהר, והשמיע אנחה עמוקה. “כן, המלחמה הארורה הזאת”, אמר. ולרגע חלף על פניו איזה צל עצוב, שאני פשוט נתקעתי עם כף המרק. הוא נפנה ממני וחזר לארוחת הערב שלו. אכלנו בשתיקה. הרעש שהקימו הסטודנטים הצעירים שסביבנו, לא חדר לתוך הבועה שקפאה ועטפה אותנו. מדי פעם ניגש אחד התלמידים אליו, ושאל בעצתו בעניין לא ברור. התחלתי להקשיב לדבריו. לפתע הסתבר לי שאני מוצא עניין באיש המבוגר הזה. הוא השיב להם בקצרה, ובבקיאות רבה, והם הודו לו. והוא החזיר פניו אל השולחן, ומזווית העין ראיתי שפניו מכוסות באיזה צל, ועיניו אפופות בדוק עצוב ויש להן מבע שיכולתי בנקל לקרוא לו מבע מנותק.

למחרת בבוקר נפגשנו על הרחבה שמחוץ לבניין. היה בוקר רענן של ראשית החורף, ומאיר שאל אותי לאן אני הולך. “כרגיל”, השבתי, “לבית הספרים, לאולם הקריאה של מדעי היהדות”. כאילו שהיה לי מקום אחר ללכת אליו. מאיר הצטרף אלי והלכנו ברגל, דרך שביל הקיצור המזרחי. השביל היה תלול וכשהגענו מתנשמים בכבדות אל חורש האורנים העבות, עצרנו כדי לשאוף אוויר. מאיר נשען לאחוריו, אל גזעו של אורן רחב, ואמר לי שיש לו מה להגיד לי, והוא רוצה לומר את זה עכשיו. ובעצם התכוון לומר לי זאת עוד אמש, לאחר ארוחת הערב. אבל הדברים לא הסתייעו. הסטודנטים התובעניים הסיחו את דעתו. ואחר כך חלפה לה כבר שעת הכושר. הוא עוד חשב לדפוק על דלתי ולהיכנס, אבל נרתע מכך, כיוון שהשעה כבר היתה באמת מאוחרת, ולא נעים היה לו להטריד אותי. הוא הרגיש שאי אפשר ככה, סתם, להיכנס לשיחה קרובה, לחדרו של מי שרק הכיר לפני זמן קצר. של מי שרק במעון פגש אותו לראשונה. הוא שאף אוויר והסדיר את נשימתו, וגם אני כבר נרגעתי מהמאמץ הבלתי צפוי של הטיפוס בשביל התלול.

“אני איבדתי” התחיל, ונעצר, וחזר ואמר לאחר הפסקה קצרה “אנחנו איבדנו את בננו, לפני שלוש שנים, בשלהי מלחמת יום־הכיפורים”. התמלאתי מבוכה פתאומית ולא ידעתי מה לעשות. הרי הוא יכול להיות כמעט אבא שלי. ומאיר הוסיף “היה לי חשוב לומר לך את זה, ורציתי שהדבר ייאמר כמו שהוא”. פשוט נאחזתי בשיתוק לא נעים. לגשת אליו? לחבק את כתפו? או אולי למלמל משהו וללחוץ את ידו? זה היה כל כך מפתיע, שאני פשוט נאלמתי וקפאתי,ואפילו לא עשיתי צעד קטן לקראתו. “הוא היה טייס מסוקים מצטיין” המשיך מאיר “והמסוק שלו צלל במימי האגם המר, אתה יודע, בתעלת סואץ”. שתקתי במבוכה, משכתי כמה מחטי אורן ומוללתי אותן מבלי משים. “בחודש הזה” הוא הוסיף “זה בדיוק שלוש שנים”. הבטתי בו בריכוז, ולא יכולתי להסיר א מבטי מעיניו. הצל העמוק מאמש חלף שוב בפניו. צל של עצב כל כך עמוק, שלא הייתי יכול לנחש אמש את מקורו. “הוא היה בן נפלא” אמר מאיר “ואני עוד זוכר, וכנראה שלא אוכל לשכוח, את הביקור האחרון שלו אצלנו. לפני פרוץ הקרבות”. הוא עצר בדיבורו, והתנשם עמוקות, הרים את עיניו אל צמרת האורן העבותה, אל זהרורי האור שריצדו מבעד לענפים, ואמר “בוא נמשיך” קבעתי כמה פגישות להיום. כבר מחכים לי בבית הספרים".

התביישתי לפתע על כל הטרחה שהעמסתי עליו אמש, בחדר האוכל של המעון. איזו אטימות היתה בי, שלא הבחנתי מי האיש היושב לצדי? עד כדי כך קהו החושים שלי, עד כדי כך טמטם אותי הלם הקרב המתמשך שלי? שאינני יכול להבחין באב שכול היושב לצדי? מה קרה לרגישות המפורסמת שלי, לאן נעלמה פתאום? “אני מבקש סליחה מאיר”, אמרתי לו כשהתחלנו שוב ללכת, “אתמול בערב הייתי ממש סתום”. מה כל הקשקוש הזה שדחפתי לו, על הפגישה עם העורך בתל־אביב? ומה כל המעשיות המגוחכות שהכבדתי עליו, על “ז’אנר הרשימה הקצרה”? ובאיזו חוצפה עירבתי אותו בלבטים המבולבלים שלי, האם לחזור לקיבוץ אחרי המלחמה, או לא לחזור? את מי זה מעניין, לכל הרוחות, כל התפלויות הקטנות הללו, כשלצדי יושב האיש הזה, שסופר את השעות ואת הרגעים שמונה את ההיעדרות של בנו, כבר שלוש שנים? הרי רק לפני כמה שבועות התפארתי באיזה כנס מחלקתי, בביתו המשופץ של אחד החברים, שאותי אי אפשר לסדר. עלי אי אפשר לעבוד. אני מזהה מיד, בתוך שניות, את אלה שאיבדו את יקיריהם במלחמה האחרונה.

עשינו את שארית הדרך בשתיקה. התיק הגדול הכביד עליו, והוא העביר אותו מכתף לכתף. “אפשר לעזור?” שאלתי אותו, אבל הוא סירב בשתיקה. כששביל העפר הסתיים והתמזג במדרכת בטון צרה עצרנו שוב למנוחה קצרה. מכאן כבר ראינו את הגג ואת חלונות הזכוכית הגדולים של בית הספרים. נכנסנו יחד אל המלתחה, אבל הוא כבר לא היה פנוי לדיבורים. הוא הפקיד במלתחה את תיקו הכבד ואת מעילו, ולקח אתו רק כמה ספרים. “נתראה במעון” אמר לי לפני שהלך, “אולי הערב, אולי בשבוע הבא”.

אבל אני לא יכולתי להירגע. ומה כבר המתין לי בשולחן שבאולם הקריאה? מחשבת הרמב"ם, שהתחלתי ללמוד אצל אחד המורים, או אוצרות התפילה והפיוט שנמשכתי אליהם מעצמי? או עשרות הכרכים הכהים של כתב העת המנוח “גליונות”? משום מה נזכרתי בחופשה הראשונה שלי שלאחר הקרבות. זה היה לפני שלוש שנים בערך, ואני לא יכול לשכוח את הכאב החד שפילח אותי, כשראיתי את הרגליים החשופות של המתנדבות הסקנדינביות שעסקו בקטיף האשכוליות המבכירות. כמו בסכין חדה פילחה אותי ההכרה המכאיבה שהחיים כאן למטה, בארץ, באמת נמשכים. שהחיים מוכרחים להימשך. שהעולם,זה הקטן שנשקף אלי בנסיעתי לחופשה הראשונה, וזה שאולי לא אזכה לראותו אף פעם, ממשיך לנוע. ממשיך לחיות, ממשיך לזרום ממשיך להתקיים. איזו גאוות־סרק של פגוע הלם קרב היתה בי, לחשוב לרגע קטן, שהיקום יעצור מהלכו וישתתק. בגלל מה? רק בגלל המלחמה הארורה שלי?

ירדתי לקפטריה והזמנתי לי ארוחת בוקר קלה וכוס קפה. מסביב המו השולחנות בזמזום נעים ומרגיע של שיחות חרישיות בין היושבים. מדי פעם פרצו החיים האמיתיים פנימה, כשהופיע בדלת איזה חייל צעיר ונבוך, שהתפנה בקושי ליום מתיש של הליכי רישום וקבלה. חשבתי על מאיר, ששב לספסלי האוניברסיטה אחרי כל כך הרבה שנים. חשבתי על בנו שאבד. על חייו הממשיים שנקטעו באחת. ועל חיי הזיכרון שלו, חייו הכפולים, שרק עכשיו מתחילים. חשבתי על החברים שהשארתי בתלי הבזלת העשנים של רמת הגולן. ועל החיילים הצעירים הפגועים, שסייעתי לפנות מתחנות האיסוף הגדודיות. חשבתי על השרירותיות האכזרית של המלחמה. ועל ההתעללות המתמשכת שלה, באלה שאינם יכולים לשכוח. כמוני למשל, שממש ברגעים כאלה, כמו שפקדו אותי באותו הבוקר בקפטריה, הבטחתי לעצמי שאני לא אשכח. אני לא אחזור בדהירה מטורפת אל החיים הקודמים. אני לא אטוס אל השכחה. להפך, אני אמצא את הדרך שלי שלא להיכנע לשכחה. אני אספר שוב ושוב, לכל מי שיסכים לשמוע: עד לשיעמום ועד לטרחנות, ואפילו עד שאמאס על מאזיניי. איך בלילה אחד, לפני שלוש שנים, באגם המר או על תל הבזלת. אבל לא יכולתי להמשיך מרוב שהתרגשתי. שתיתי את שארית הקפה והסתלקתי משם.

ג.

ובאמת התחלתי לכתוב באותו החורף בירושלים כמה שירי זיכרון ראשונים, מלאים ברגשנות ובבוסר של מתחילים. מאיר שאל אותי כמה פעמים מה אני מתכוון לעשות אחרי הלימודים, ואני פשוט לא ידעתי מה להשיב. חששתי שלא אדע מה לעשות, חששתי מהמבוכה ומהשיתוק, וחששתי מהכורח לחזור אל מה שהיה מקודם. כאן בירושלים, במעון ובבית הספרים, יכולתי להטביע את צערי בתוך תלי תלים של מלים, של ספרים, של שיחות מחכימות ושל מרצים מבריקים. אבל מה יהיה כשכל זה ייגמר? לא ידעתי מה אומר לו. הוא ניסה לשכנע אותי שאהיה יותר מעשי, יותר תכליתי. מספיק הקדשתי להלם הקרב המתמשך שלי. עכשיו צריך לחזור מהר לחיים הרגילים. להפנים את המכות, לכסות על הפצעים, להטמיע את הזיכרונות הקשים. הוא מאד רצה לקרבני אל הוראת מקצועות היהדות. הוא היה בטוח שרק במקצועות הללו יש תשובה למכה שהנחיתה עלינו המלחמה. “איזו ציפור מוזרה אתה”, אמר לי פעם אחת כששבנו מבית הספרים אל המעון, “בחור מבולבל, עוד מעט בן ארבעים, מקיבוץ של השומר הצעיר, מגיע פעם בחיים לירושלים ללמוד יהדות. ובעצם מה שמעניין אותו באמת, זה לשבת ולכתוב שירי זיכרון בלילות. אז מה? אולי תתבגר כבר”.

אבל אני לא השתכנעתי. היה המון כוח משיכה בדברים שלמדתי. המון פיתויים והמון עניין, ואני חשבתי לא פעם שזו ההזדמנות האחרונה בחיי, לא רק להחליף מקצוע, אלא גם “להחליף חיים”, אם אפשר לומר כך. להשלים עם כך שכל חיי עד הנה היו סתם מבוזבזים. ואולי טוב שנפגעתי מההלם הקשה של המלחמה. כי עכשיו אני לא יכול להמשיך להסתתר. אני מוכרח להחליט. אני חייב להתגלות, אם לא לעולם, לפחות לעצמי. אבל ההתחייבות הזו ללמד אחרים, לעניין אותם כל העת, לעקוב אחר ההתקדמות שלהם, כל זה לא היה בשבילי. זה ממש הרתיע אותי. שוב לתת את כל חיי לאחרים? ומתי אעשה לביתי? לא, אני לא נולדתי להיות מורה. ואפילו שאהבתי להדריך טיולים, ואפילו שאהבתי להעביר שיעורים ב“מורשת קרב”, ואפילו שנהניתי לצאת עם חוגים של שוחרים צעירים למקומות רחוקים. לא, את ההוראה כמקצוע לשארית חיי לא יכולתי לקבל, ומאיר לא ויתר ודחק בי “דווקא אנשים כמוך, שהמשבר של המלחמה חיזק אותם, דווקא כאלה צריכים עכשיו להתגייס לחינוך היהודי”.

באמצע החורף ירד שלג כבד בירושלים. כל הכבישים נסגרו וגם ברגל קשה היה לצאת. נכלאנו במעון וחיכינו לשיפור במזג האוויר. ההסקה עבדה בכל הכוח ובמעון היה חם ונעים. הקור הצורב שבחוץ לא הורגש בבניין, ואפשר היה להסיר את המעילים הכבדים ולהסתובב במסדרונות בחולצות פתוחות. הזמנתי את מאיר לשבת אצלי בחדרון הקטן, ולשתות אצלי מהתה הטעים שהבאתי מהבית. מאיר נכנס וכדרכו הביא להראות לי ספר חדש במדעי היהדות שזה עתה יצא לאור. “הכול” אמר לי “כל מה שתעלה על הדעת נמצא בספרים האלה”. ישבנו ליד השולחן הקטן, שתינו מן התה והתכבדנו בעוגיות הקטנות שאשתי אפתה ואני העליתי אתי לירושלים. למרות הרוח הקרה שנשבה מבעד לחריצים פתחתי את התריס של החלון ומשכתי את הווילון לגמרי לצד. המראה של העיר עטוית השלג היה מרתק. “בחורף ההוא של המלחמה”, אמרתי למאיר “ירד עלינו שלג כבד. היו כמה בקרים שלא מצאנו את הצריפונים שלנו בתוך השלג”. היה לי חבר במחלקה, צייר, שהשלג המפשיר ריגש אותו מאד. “תביט” אמר אלי “השלג חושף את החפירות, את הציוד הזרוק ואת שרידי הגופות, כאילו היה תחבושת שהוסרה” על המדרונות של תלי הבזלת, ובתוך התעלות שנותרו מביצורי הסורים, ראינו מראות לא נעימים, כמו פצעים פתוחים שהוסרה מהם התחבושת המיטיבה.

מאיר ישב והביט כמו מהופנט בשמיכת השלג שירדה על העיר. “לך השלג מזכיר את הבזלת של הגולן, ולי השלג הזה מזכי את הימים הטובים ביותר של חיי”. והוא סיפר לי על השלג הכבד שירד בעיר לפני כמה שנים. הוא כיהן אז כחבר קבוע באיזו ועדה לחינוך יהודי, והיתה לו דירה קטנה בירושלים. באותו החורף הזדמנה כל משפחתו לדירה הקטנה. אשתו והבת הגדולה, והבן הצעיר, הבן שאבד. הוא היה אז רק נער,פרח טיס מצטיין, והוא הגיע אל הדירה בירושלים יחד עם חברתו הצעירה. העיר נסגרה ליומיים, והם נתקעו בדירה הקטנה כל המשפחה. הם חזרו לפתע לימים של דירתם הקטנה מהקיבוץ, ימים חמימים ונעימים, שכמותם לא בילו יחד מעולם. הוא הסיר מבטו מהחלון והעביר על פניו את כפות ידיו. כמה שניות ישב ככה, ראשו מורכן אל בין ידיו. ורק שריקת הרוח שפרצה מבעד לחריצים נשמעה בחדרון. “היינו מאושרים אז”, אמר והרים את ראשו “היינו כל כך מאושרים אז, שאולי הרגזנו מישהו באושרנו”.

תקופת לימודיי בירושלים לא ארכה ואני שבתי הביתה. את מאיר כמעט לא ראיתי מאז. שמעתי מחברים שהוא השלים בהצלחה את לימודי התואר שהחל בהם לפני שלושים שנה, כשפרצה מלחמת העצמאות. ואחר כך ראיתי בעיתונים מודעות על הספרים שהוציא בהוצאת ספרים מכובדת. מדי פעם גם ראיתי ראיונות קצרים אתו. ופעם אפילו שמעתי את קולו המוכר עולה מתוך מקלט הטלוויזיה. אני לא הפכתי את חיי כמו שחלמתי לעשות. חזרתי למשק, לעבודת החקלאות הקשה, והלם הקרב המתמשך שלי המשיך לכלות את בשרי בלילות. כשהיו הזיכרונות הקשים חוברים עלי ומאיימים להטביע אותי, הייתי מעלה לפניי את חורש האורנים העבות, את השביל התלול שבו טיפסנו אל בית הספרים. “אתה אל תתפנק” אמרתי לעצמי בנוקשות “ישנם אחרים ששילמו מחיר הרבה יותר יקר”. שמעתי שוב את מאיר מסדיר את נשימתו, ואומר לפתע “אני איבדתי”, ועוצר ומפסיק, ושולח מבטו מעבר לצמרת האורן העבותה וממשיך “אנחנו איבדנו את בננו, לפני שלוש שנים, בשלהי מלחמת יום־הכיפורים”.

ואז לא יכולתי עוד לעצור בעצמי, ושירי הזיכרון פרצו מתוכי על אפי ועל חמתי. המראות שלא הניחו לי שנים יצאו מתוך עיניי. הקולות שהציקו לי תקופה ארוכה יצאו מתוך אוזניי. והאנחות שלא יכולתי לשכוח, ושאיימו למחוץ את לבי, שולחו אל הניירות שעל שולחני. כמה רציתי להתרחק ממה שהיה אבי ז"ל, לא הצלחתי. ומצאתי עצמי עושה כמעט אותם הדברים שהוא עשה. את הניירות הייתי מטיל, כמוהו, ברוגז נסתר, אל ארגז העץ. שיימקו שם, שיצהיבו שם, שהרי איש לא היה זקוק להם באמת. גם אני פיתחתי מיומנות מופלאה באיזה ז’אנר חלופי ומיותר, ממש כמוהו. כעסתי על עצמי, שככה נתגלגלו חיי. כעסתי על אבי, שככה הניח לחייו שלו להתגלגל. וכעסתי על מאיר, שדחק בי בצדק “להחליף את חיי” ממש בשעה הנכונה. בשעת המשבר הקשה שלי של אחר המלחמה. אבל גם הוא לא הצליח להפוך אותי למורה למקצועות היהדות. וגם הוא לא שכנע אותי להצטרף לאותה חבורה מובחרת ומצומצמת שהתרכזה סביבו במוסד שבו לימד.

בין שירי הזיכרון שכתבתי היה אחד שקראתי לו “הבן האובד”. זהו שיר מיוחד במינו, שאינני יודע כלל מאין נולד ומאין צמח ומאין הופיע לפני עיניי. הייתי מחוסר הכרה כשכתבתי אותו. מהרגע שנכתב, ראיתי מיד שיש לו חיים משל עצמו. הוא לא היה שייך לשום שיר שקדם לו ולא נסמך על שום שיר שבא אחריו. הוא בכלל לא נכתב בעברית, אלא במין כנענית שמית עתיקה. חודשים גלגלתי אותו לפניי, העברתי אותו מהנייר למחשב ומהמחשב אל הדף. משהו בו לא התפצח לי. כמו איזה ילד סרבן שאינו מתרצה לאביו. עד שערב אחד, בסתיו, כשהמתה הרוח בצמרת האורן שבחוץ, תפסתי פתאום את המנגינה הפנימית שלו. זה היה קולו של הבן שאבד למאיר, באגם המר, בסוף המלחמה ההיא. וזה גם היה קולו של מאיר, מתנשם, מתחת לאורן, בחורשה שלפני בית הספרים, בגבעת רם שבירושלים.

העזתי ושלחתי את השיר למאיר. לא ידעתי איך יקבל אותו, אחרי כל כך הרבה שנים. כתבתי לו בשולי הדף, שאם אזכה לכנס את השיר בספר, אקדיש לו אותו. לזכר הימים שעשינו בירושלים, ולזכר בנו שאבד. פרסמתי את השיר באחד ממוספי הספרות של העיתונים, וממעט התגובות שקיבלתי בסוף השבוע, ידעתי שהכנענית השמית המוזרה שבה נכתב, מצאה מסילות אל לב הקוראים. ואז הוא צלצל אלי, באחד מערבי השבוע, ואני כל כך התרגשתי, עד שאשתי התחילה לדאוג. לא הבחנתי בדבריו מרוב התרגשות. לא הבנתי מה שאמר, שמעתי את אותה המנגינה של קולו, בשעה שעצר שם בקצה השביל להתאושש. וכשנרגעתי לבסוף, ויכולתי להשיב לו, הוא אמר לי שמסגר את השיר בתוך מסגרת זכוכית, ותלה אותו מעל שולחן הכתיבה שלו, שבחדר עבודתו. עכשיו הוא השלים את הדרוש להחיות את זכר בנו. כאן התמונות שלו משובצות בפינות השולחן, וכשהוא מרים ראשו וקורא את מלות השיר, זה כאילו הבן האובד מדבר אתו שוב, מבעד למרחק השנים.

ואני כבר כמה פעמים רציתי לספר לו את הסיפור, ממש כפי שהתרחש. כלומר: במלאת עשר שנים לפטירתו של אבי ז“ל, ושלוש שנים למלחמה הארורה של שבעים־ושלוש, עליתי במדרגות של מערכת העיתון אל חדרו של העורך הספרותי. רציתי שיוציא גיליון מיוחד, שיהיה מוקדש לזכרו של אבא ז”ל. ולא יכולתי לשער ששירי הזיכרון כבר מתגודדים ואורבים מעבר לראשי. לא יכולתי לשער שיום אחד כל אלה יפרצו מתוכי בפרץ כל כך חזק, שישטוף אותי כולי. ולא יכולתי לשער שיהיה ביניהם אחד, שבכלל לא נכתב בעברית אלא באיזו לשון קדומה ועתיקה, ושהוא סך כל הקולות ששמעתי, של אבות שכולים נוהמים את צערם אל הרוח שבאורנים, ושל בנים שאבדו לנצח וטבעו באגמים המרים של הזיכרון. אבל לא הספקתי לספר לו את הסיפור ממש כפי שהתרחש, ומשם כך אני מביא אותו כאן.

בראשית השבוע השלישי של מלחמת יום־הכיפורים, התפרשה המחלקה שלנו ליד הגבול הישן שנפרץ בהתקפת הפתע של העוצבות הסוריות. הוטל עלינו לחסום את דרכם של צוותי השריון הסוריים, שאף על פי שאיבדו את הטנקים שלהם, התמידו בניסיונותיהם לחזור ולהסתנן אל השטח שנותר בשליטת סוריה. יצאנו לקראת ערב, היה כבר סוף אוקטובר, והחשכה הקדימה לרדת. היו אז ימים בהירים וחמימים, נישבו רוחות יבשות, ובלילות כבר נעשה קריר. הצוותים הנמלטים שלהם עשו דרכם לכל רוחב גזרת הגדוד שלנו. הם היו חגורים וחמושים, אבל תשושים לגמרי מהשהייה הממושכת במסתור. הם היו רעבים וצמאים אבל משום מה לא הניחו את נשקם. הם היו מטושטשים, זלזלו בחוקי התנועה המאובטחת בלילה, ולא הקפידו כלל על נוהל קרב תקין.

ההוראות שקיבלנו ממפקדת הגדוד היו חמורות במיוחד: לחסום בכל דרך את נסיגתם, לא לאפשר לאף אחד מהם לחמוק ולשוב אל מעבר לגבול הפרוץ. לנו ברור שיש להשמיד אותם, להימנע מלאסוף אותם, החזית כבר התרחקה ולא היה במידע שלהם שום צורך. והשמועות על המוני השבויים, המכבידים על הצבא שבעורף הגיעו גם אלינו. המחלקה תוגברה בחיילים נוספים ממפקדת הגדוד, ורשת המארבים צופפה עד לכדי סכנה ממשית לאורבים. על כל מארב פיקד קצין, וכיוון שלא היו מספיק קצינים ביחידה שלנו, שלחו אלינו כמה קצינים צעירים. מאלה שהצטרפו אל הגדוד בימים הראשונים של המלחמה. הם היו בחורים נחמדים, קצינים מצוינים, שחמקו משירות מילואים באיזה בסיס הדרכה אחורי. הם נסעו ברכבם הפרטי לעין גב, ומשם יצאו אל הכביש נחושים להצטרף אל אחד הגדודים העולים לרמה לבלום את התקפת הפתע הסורית.

לקצין שלנו קראו ניר, את שם משפחתו כבר אינני זוכר, וזו היתה המלחמה האמיתית הראשונה בחייו. הוא היה צעיר מאתנו, הוותיקים, בעשור שלם ואולי יותר, ואני נחרדתי מהמחשבה שדור אחרי דור של בחורים נפלאים כמוהו, נאלצים לעבור באש, כאילו לא היתה בכל הקרבות שעברנו עד הנה שום תועלת, וכאילו כל המלחמות הקודמות, וכל חודשי־השירות הארוכים במילואים, היו לחינם.

הוא הציג את עצמו בפנינו בכמה מלים, בדק את הכוח, וערך את המארב כשפניו אל המערב, לעבר היישובים ההרוסים והעשנים ברמת הגולן, שהחלו לשקם את הריסותיהם. בכל השנים ששכבתי במארבים, תמיד היו פני המארב נטויות מזרחה. מזרחה – אל אפיק הירדן ואל הסבכים האפלים שסביבו. מזרחה – אל נחל הרוקד העמוק ואל המצוקים התלולים שמעבריו. תמיד מזרחה – אל העיירות הקטנות והנסתרות שבין תלי הבזלת הפזורים. אל עבר מחנות הצבא וריכוזי האויב מטילי האימה, שמעבר לקו המוצבים הקדמי.

ניר חילק את משמרות הכוננות, והוסיף כמה מלים על חומר תההוראות שהגיעו מפקדת הגדוד. אבל הבחורים העייפים והמנוסים לא התרשמו במיוחד מדבריו. יהיה בסדר סגן, אל תדאג, ואם אתה עייף או נרגש אתה יכול לשכב ולהירגע. הדיבורים חדלו, וההמתנה, ההמתנה המשגעת, שהיא עיקר הפעילות במערב, החלה. שכבנו ליד כביש המערכת שהטנקים חרשו אותו, מעט מערבה לו. מאחורינו רבצה גדר המערכת שקרסה, פרוצה והרוסה לחלוטין מתנועות השריון האלימות של ימי המלחמה. הצבא הסורי שמאחורינו היה מובס, ליקק את פצעיו והתבצר בתוך הביצורים שלו. חייליו נמנעו מכל תנועה. זו היתה הרגשה מוזרה שלא הורגלנו בה: להרגיש בטוחים מאחור, דווקא מכיוון הגבול הסורי. ולצפות בחרדה ובהתרגשות דוקא לעבר היישובים שלנו.

מרחוק האירו ערי ישראל באורות עליזים, לאחר לילות ההאפלה. צפת זרחה במרחק הגבוה, ושכונותיה העליונות של טבריה נצנצו באורותיהן בלילה השקוף. איש מאתנו עוד לא יצא לחופשה, וכבר חלפו כשלושה שבועות מיום־הכיפורים הארור ההוא. ביחידות שלידנו כבר יצאו הראשונים לחופשות בית קצרצרות, ואף ששבו ובפיהם בקשה, אל תצאו, הארץ שרויה בדיכאון אדיר, כבר מוטב להישאר בחזית– הרי הלב פרפר אל המשפחות שהשארנו מאחורינו. שקענו באותה תנומת המתנה, שהיא סגולה הכרחית להעביר את לילות המארבים שאין להם סוף. מציאות ודמיון משוטטים יחדיו לפני העיניים העייפות, וקולות מקולות שונים, מחרידים את האוזניים הכרויות

ואז לפתע, נשמעו צעדים כבדים בסמוך, מישהו נכשל, אבני הבזלת של התעלה הידרדרו, ונשמע קולם של כלי נשק המכים בחגור. ניר פתח ראשון באש, ואחריו כל חיילי המארב. אלה ששכבו מאחור הצטרפו לפנים אל קו היורים, ובמשך כמה דקות ארוכות לא נשמע כלום לבד מרעם היריות התכופות שנורו מכל עבר. ולא נראה דבר לבד מהבהקי הכדורים הנותבים. בדממה המפתיעה שבאה לאחר פרץ היריות ניר ארגן את הכוח לסריקה וקולו רעד באיזו צרידות נרגשת.

החוליה הסורית הושמדה. כל הארבעה שכבו על הסלעים בתנוחות מרתיעות, ועד שהוזעקה מפקדת הגדוד כבר היו תוצאות המארב ברורות לגמרי. החיילים שיבחו את ניר ואספו את נשקם של ההרוגים הסורים. וכשהגיעו הג’יפים של מפקדת הגדוד, בירכו הקצינים את הסגן ניר על השמדת החוליה. חיילי המארב נאספו על הרכב, ניר הצטרף אל קציני הגדוד. במכשירי הקשר הוזעקה היחידה שתפקידה לטפל בתוצאות המארב, ואנחנו נסענו אל התל הסמוך, שעליו חנה הגדוד. בין שקי השינה הפזורים וליד הבונקר הקטן, בחניון הקטן של מחלקתנו דלקה מדורה קטנה. סיר מרק התבשל וחיילי המחלקה המנומנמים נאספו ליד האש. עכשיו אולי יקדימו את סבב החופשות הראשון של המחלקה, קיוו הבחורים. הרעבים לגמו מן המרק העייפים פיהקו והיתה איזו הרגשה של שגרת ניצחון לפני שהתפזרנו אל שקי השינה.

ניר חזר ממפקדת הגדוד ונראה תשוש ומפורק. מישהו הציע לו ספל מרק אבל הוא סירב. הוא זרק מעליו את החגור, השליך את נשקו ופרש את שק השינה. הוא היה נרגש, וכבר היה ברור שלא יצליח לעצום עין הלילה. איך היה בתחקיר? שאל אותו קצין שהצטרף אליו. בסדר, אמר ניר, בסדר גמור. הצלחה מלאה, מה? שאל הקצין. חיסלתם את כולם. ניר שכב על שק השינה, לא התכסה, לא החליף בגדים ולא חלץ את נעליו. אחרי כמה דקות השתופף ליד השק, והקיא על הבזלת התחוחה. הקצין שלידו קם, פתח מימייה, ובלי דיבורים הושיט לו את המים. זה יעבור, פלט ניר, בין פרצי הקיא, זה תכף יעבור. ההרוג הראשון שלך? שאל אותו הקצין. וניר אמר כן, והמשיך להקיא עוד כמה דקות. זה תמיד ככה, אמר הקצין, אחרי הפעם הראשונה. כן, אמר ניר, אבל לא כולם מקיאים, והוא חזר לשכב, ולא פתח אפילו את הרוכסנים של שק השינה.

לפנות בוקר, הגיע פתאום הרץ של מפקדת הגדוד. הוא סבב בין האנשים הישנים. מי זה כאן הקצין ניר? שאל בקול רם. כאן כאן, קרא לו ניר, מה העניין? הרץ התיישב לידו הנמיך את קולו אבל אני יכולתי לשמוע כל מלה: הגיע מברק עכשיו מקצין העיר שלך, אמר לו. אתה חייב לנסוע דחוף בבוקר הביתה. מה קרה? שאל ניר, כאילו לא הקשיב לדבריו של הרץ. לא יודע, לא כתוב בדיוק במברק, אמר הרץ, אבל הגיעה הוראה לשחרר אותך מיד ולשלוח אותך דחוף הביתה. תוכל לצאת מיד אחרי סיור הבוקר, ותוכל לצרף אליך את מי שיוצאים לחופשה מהמחלקה שלך. אבל, אמר ניר, צריך אישור, וצריך מחליף, אתה יוצא, אמר הרץ, זאת פקודה ממפקדת הגדוד. הוא קם על רגליו ואמר, שיגעון, גם הלילה לא ישנתי כל הלילה. המארב שלכם עשה מהומות בכל הגזרה. במפקדת הגדוד התגאו בך, איך אפשר להחזיק מעמד ללא שינה?

הצטרפתי לניר בנסיעה לחופשה הראשונה. היה לי מזל משוגע בהגרלה. נקמה מתוקה על אלפי הפעמים שנשארתי אחרון ליוצאים. ירדנו עם סיור הבוקר עד לשער של קיבוץ עין גב. תעשו חיים חברה, גם בשבילנו, ואל תשכחו לחזור. המלחמה עוד לא נגמרה, וזחלמי הסיור סבבו וחזרו אל דרך הבזלת המאובקת. במגרש החנייה של עין גב עמדה המכונית של ניר, ממש כמו שהשאיר אותה בליל העלייה אל הרמה. כל ארבעת גלגליה היו מפוצצים והיא נשענה על הג’נטים. עין גב חטף כמה פגזים, ואחד מהם התפוצץ לא הרחק ממגרש החנייה. מזל שהמכונית לא נפגעה. עזרתי לניר להחליף את הצמיגים. אנשי המוסך של עין גב ראו אותנו והצטרפו לעזרתנו. הם הביאו צמיגים חדשים, ובתוך זמן קצר הכול תוקן. הם לא הניחו לנו: ספרו, מה קורה שם למעלה? המלחמה באמת נגמרה? הסורים באמת נהדפו? עוד לא, אמר להם הסגן ניר. עוד יש מארבים בלילות ויש היתקלויות. עוד נהרגים שם אנשים בלילות.

יצאנו במכונית של ניר דרומה. בפרדסי האשכוליות שבצדי הכביש כבר החל הקטיף. מתנדבות חטובות שבאו לעזרת הקיבוצים טיפסו על סולמות נמוכים, ולרגע הבהיקו אלינו רגליהן החשופות. וניר הידק ידיו על ההגה, ואמר, שום דבר כאן לא השתנה, כאילו לא היתה בכלל מלחמה מחורבנת שם למעלה. עצרנו במזנון הדרכים של דברת. קרבנו אל הדוכן להזמין קפה וכריכים. ניר לא הכניס שום דבר לפה מאז ההקאות. המזנון היה מלא והמה מחיילים ותיירים, שירדו מאוטובוסים מפוארים שחנו בחוץ. ניר אמר לי שהוא מוכרח לקפוץ לרגע לטלפן הביתה. ואני שאדאג לקפה ושלא אתן לתיירים הרעשניים להידחק בתור.

הייתי עייף ומרוגש לקראת החופשה הראשונה שלי שלאחר הקרבות. התיירים ראו אותי ואחדים מהם ניסו בחביבות להתחיל אתי בשיחה. אבל אני התקפדתי, החמצתי להם פנים ולא השבתי על שאלותיהם. חרדתם לשלומי היתה אמיתית, וניסיונם להתקרב אלי היה חביב, אבל אני באתי רק הבוקר משם. מעולם אחר, ממקום שמי שלא היה בו לא יבין אותי לעולם. ולא היה לי כוח באותו הבוקר לנסות ולהסביר להם מה באמת היה שם.

ניר חזר חיוור מעט מהטלפון. מה נשמע בבית? שאלתי אותו. חרא, אמר, אבא קיבל כנראה התקף לב. יותר מדי הודעות של קצין העיר על בנים שנפלו נמסרו בשיכון שלנו בימים האחרונים. הוא לא החזיק מעמד וחטף התקף. תחזור, הוא יירגע. הכול יהיה בסדר, אמרתי. אבל ניר כבר לא הקשיב לי. מעבר לדוכן עמדה נערה יפה מדברת, בקצרונים מתוחים שמתוכם נחשפו רגליה הנהדרות. היא פטפטה בקלילות עם התיירים, מזגה קפה בספלונים, הכינה בזריזות כריכים. ניר לא יכול להזיז ממנה את עיניו. הוא נצמד אל הדוכן, גופו נטה קדימה וכפותיו התאגרפו. מה קרה לך סגן? היא שאלה אותו בחיוך נעים, כבר לא ראית בחורה שלושה שבועות? היא קרבה אלינו ואני הזכרתי לה את הזמנת הקפה שלנו, ואמרתי לה שהסגן מוקסם ממנה, פשוט מוקסם. היא הביטה בניר ובי ושאלה מה, הוא אילם? הסגן הנחמד שלך לא יכול לדבר בעצמו?

החיוורון בפניו של הסגן ניר התפשט. הוא נעץ את כפותיו בתך שלבי העץ המהוקצעים של הדוכן. פרקי אצבעותיו נתקשו, ואני ראיתי בעיניי איך קצות אצבעותיו ננעצים בתוך העץ הנוקשה. הנערה הניחה לתיירים המציקים והתקרבה עוד אל ניר. היא הביטה ישר לתוך עיניו, והוא כמאובן הביט ישר לתוך עיניה. מה העניין סגן? חזרת מהמלחמה? היה כל כך נורא? היא החליקה על קצרוניה בידיה ומתחה את קצות הבד, והעבירה את המטלית הלחה שבידה על אצבעותיו המתקשות של ניר. הוא לא השיב לה. הוא לא יכול לדבר. הוא לא הצליח להוציא מלה אבל עיניו דיברו אליה. המשיכה הפתאומית ביניהם חשמלה אותי. קפאתי על מקומי ובלעתי את המראה בעיניי.

התיירים שמאחור צווחו, לגמו את הקפה וגרסו את הכריכים. הנהגים כבר האיצו בהם לשוב אל האוטובוסים המפוארים. הם לא יכלו לראות את מה שאני ראיתי. הכול נשכח לפתע: המארב, ההרוג הראשון שלו, ההקאות המיוסרות, התקף הלב של אביו, הכול. רק היא עמדה לפניו, בקצרוניה המתוחים, ברגליה המדהימות, והצליפה קלות במטלית על פרקי אצבעותיו. תמונתם קפאה בתוכי: מזנון דברת, סוף אוקטובר של שלהי המלחמה, החופשה הראשונה, אדי הקפה המיטיבים והסגן הצעיר השותק מול עיניה של הבחורה.

קח אותו מפה, את הסגן האילם שלך, היא צחקה אלי לפתע, ותחזרו לכאן כשהוא יוכל לדבר. והיא נפנתה לאחוריה, הסירה עיניה מניר וחזרה לשרת את אחרוני התיירים שהמתינו להזמנתם. בשתיקה גמורה שתינו את הקפה ואכלנו את הכריכים. ניר שתק גם כשעזרתי לו לקום מהכיסא, וגם כשתמכתי בו מעט בדרך אל המכונית שחנתה בחוץ. הוא נהג דמום לגמרי ולרגע חרדתי שאינו שולט בנהיגה. אבל הוא שלט בהגה והמכונית שלו נשמעה לו מצוין. חצינו את עפולה, וראינו את ההמולה הגדולה סביב בית החולים. המשכנו לחדרה ומשם פנינו אל הקיבוץ שלי. ניר התעקש להוריד אותי בכניסה למשק. הוא הצטער שלא אוכל לחזור אתו אל חניון המחלקה ברמת הגולן. הוא לא ידע מה המצב בבית ולא רצה להבטיח לי שום דבר. אין דבר, ניחמתי אותו, העיקר שאבא שלך יהיה בריא. לי אתה לא צריך לדאוג. אני חייל ותיק. אני אשרוד גם את המלחמה הזאת. נפרדנו בלחיצת יד. ואני חציתי את הצומת וקראתי אליו סע, סע כבר ניר, מחכים לך בבית.

הוא נסע ושוב לא ראיתי אותו. הוא לא חזר אל המחלקה ולא אל הגדוד. אינני יודע מה קרה לו לאחר הביקור בבית הוריו. במחלקה ידעו לספר שאביו עבר התקף לב קשה אבל ניצל. ניר שהה אצלו בבית החולים עד להחלמתו ואחר כך נפסק הקשר עם הגדוד. ממילא הוא היה ממתנדבי המלחמה, מן הקצינים הצעירים שקפצו ממש אל תוך זחלמי הגדוד בעת העלייה לרמת הגולן. הוא לא היה מוצב בגדוד, וספק אם מישהו בשלישות ניהל רישום מסודר של מעט הימים שעשה אתנו בשלושת השבועות הראשונים. הזדמנתי עוד כמה פעמים למזנון של דברת. נדמה לי שהנערה היפה, שלבשה קצרונים מרהיבים, המשיכה לעבוד שם. אבל אינני בטוח. בינתיים גם נכנס החורף והיא בוודאי לבשה כבר בגדי חורף ארוכים. ופעם או פעמיים גם התקרבתי אל דוכן העץ, ובהיתי בשלבי העץ המהודקים שמתחת לספלוני הקפה. לראות אם טביעת אצבעותיו של הסגן ניר נותרה בתוך רקמת העץ המוכתמת. אבל שום סימנים לא נותרו בעץ, וכשהבטתי לתוך עיניה של הבחורה הן חמקו ממני בזרות. והיא לא שאלה אותי כמו אז, היכן השארתי את הסגן האילם שלי. והיא לא שאלה אותי מדוע לא חזרנו אליה כשהסגן שלי שב לדבר.

בקיץ של 1981, שנה שלמה לפני שפרצה מלחמת לבנון, ובשבוע שנפטר בו לפתע הסופר התל־אביבי יעקב שבתאי, ישבתי בחדר המבצעים של היחידה, במוצב פיקוד קדמי בגבול הצפון. בימים החמים התעניתי בלחות ובזיעה, ובלילות ישבתי אל מול הסוללה השורקנית של מכשירי הקשר. כדי להעסיק את עצמי שרקתי לי נעימות של וואלסים עצובים. סמל המודיעין ששכב על המיטה שלצדי נחר נחירות נוראות, ואני לא יכולתי לעצום עין שעות ארוכות. אבל בחורש האלונים המוצל שמחוץ למוצב הפיקוד מתח מישהו ערסל משקים ישנים בין העצים. ואני נמלטתי אליו בשעות שהייתי חופשי מהתורנות. מעבר לגדר המוצב השחירו כבר השזיפים של המושב הסמוך, והרחק באופק הכחילו הרי הגליל היפהפיים. הרכסים הרחוקים ריקדו עם תנודות האוויר החם של הקיץ. הסרן מיכה, סגן המפקד שהיה ממונה על חדר המבצעים, ועלי, האזין במיטתו שבחדר הקצינים לוואלסים הנוגים שנשפכו בשריקתי. ופעם או פעמיים הוא הפתיע אותי באמצע השריקה, כאילו תפס אותי עוסק במשהו מאד פרטי, בטקס אישי ואינטימי.

הוא התגנב יחף אל החדר, עמד זמן מה מאחורי גבי הקשיב בדממה, ופתאום אמר:“אתה שורק יפה מאד. מי לימד אותך לשרוק ככה?” פניתי אליו מופתע התבלבלתי לרגע ולא ידעתי מה להשיב. “מאיפה קלטת את המנגינות העצובות האלה?” שאל הסרן מיכה, ואני ממש התרגשתי מכך שמישהו משבח את שריקתי. נו, מה, לספר לו על הימים הארוכים שביליתי בנעוריי כרועה הצאן של המשק? על השעות הנפלאות שהיו פוקדות אותי, כשהצאן היו שבעות ושלוות? מה אגיד לו עכשיו איך הייתי אז מתמזג לפתע עם כל היקום שסביבי? הוא יבין אם אספר לו איך שהנפש מתמלאת פתאום, ברגעים לגמרי לא צפויים, באיזו מוסיקה נפלאה? ואני, הרי לשיר פשוט אני לא יודע.

על המנדולינה ניגנתי בבית הספר רק כמה שבועות, עד שהמורה למוסיקה קרא לי ואמר: “שמע, אנחנו הרי לא עשירים. ואין לנו מספיק מנדולינות בשביל כל אלה שרוצים לנגן. מה דעתך להתחלק במנדולינה שלך עם החברים?” הבנתי מיד מה שרצה להגיד לי. רצתי לחדר המגורים הסמוך, הבאתי לו את המנדולינה שלי בעטיפת החאקי שלה, ואמרתי לו: “קח אותה, אני באמת לא צריך אותה. וממילא אני מתקשה בהנעת היד המהירה ובפריטה”. הוא לקח ממני את המנדולינה בשתיקה, והעיף בי מבט שעודני זוכר גם היום, לא אמר מלה ופשוט הניח אותה בצד שולחנו. אבל אני מאז לא שבתי לנגן.

“אתה ממש שרקרק,” אמר לי הסרן מיכה, והוסיף ”אבל שרקרק עצוב." ובאמת היה לי קשה להסביר לו ולעצמי, מהיכן מפכים פתאום אותם הוואלסים הנוגים וצובטי־הלב שנדחסו לתוך שפתיי. אחד או שנים מהם נטבעו בי בנעוריי, שמעתי אותם באיזו הצגת תיאטרון מרגשת. משום מה הם הוקלטו לנצח על סלילי זיכרוני. “שמע מיכה,” אמרתי לו “אני זוכר אפילו את המלים ולא רק את המנגינה.” הוא ביקש שאשיר כמה שורות מתוך הוואלס ששרקתי, ואני התפתיתי לרגע, דבר שלא קרה כבר שנים, ושרתי לו את השורות העילגות והמקוטעות שזכרתי מימי נעוריי. “מדוע תדחני, כסחבה תשליכני, ואני אהבתיך כל כך יקירי…” הסרן מיכה הקשיב לי בתשומת לב, ועקב אחר תנועת שפתיי. אני שמעתי מהחברים כמה דיבורים מהירים על הפרשה שהסתבך בה. פרשת אהבה לוהטת ומפתיעה עם חיילת מילואים נחמדה. היא שירתה כמוכסת באחד ממעברי הגבול שהיינו מופקדים עליהם. לרגע חלפה בי המחשבה, שהמלים הנדושות מהוואלס המתקתק מרגשת אותו מאד. הרי גם הוא נתקע ממש עם נערה שכזו, בדיוק כמו זו שבשיר, וממש כמו בהצגה הרחוקה ההיא שראיתי בנעוריי הרחוקים. וגם הוא ודאי שמע מהמוכסת הנחמדה שלו מלים כאלה או דומות להן מאד. “ואני אהבתיך כל כך יקירי”.

אנשי סיור הלילה שבו פתאום מדרך המערכת. הם פרצו לתוך חדר המבצעים בקולי קולות, ובן רגע נעלמו הוואלסים הנוגים שלי במטעי השזיפים שבמדרונות. הם הביאו אתם בקסדה ההפוכה זוג סלמנדרות שמנמנות. “לא תאמינו, ככה, באמצע כביש המערכת, זוחלות להן שתי השמנות הכתומות האלה.” הסלמנדרות נשפכו על שולחן המבצעים הענק, וחיילי הסיור שהקיפו אותן נדמו לי פתאום כמו כיתת ילדים בחדר הטבע. הסרן מיכה ניסה ללכוד אותן באצבעות, אבל הן חמקו ממנו והתפתלו בין מכשירי הקשר והמחברת העבה של יומן המבצעים. “זהירות,” אמר מישהו מחיילי הסיור, “הסלמנדרות האלה הן מסוכנות.” ומיכה שאל איך לטאות עלובות כאלה יכולות להיות מסוכנות, וכמה רעל, אם יש בהן באמת רעל, כבר יכול להיחבא בהן. “לא, זה לא הרעל,” אמר החייל “זה בכלל לא הרעל. זה המזל הרע והמחורבן שהן מביאות.” וחייל אחר הוסיף בארסיות. “מיכה אתה כבר צריך לדעת איך להיזהר מהנקבות השמנוניות והמגונדרות האלה. בגילך, ועוד נשוי, והבן עוד מעט בר־מצווה. ראה הוזהרת. לא כל אחד זוכה לאזהרה הנכונה ברגע הנכון.” הם אספו את הסלמנדרות אל הקסדה, והסתלקו בהמולה אל חדר האוכל שבחוץ, לטרוף את ארוחת הלילה שלהם.

הרגשתי לא נוח משם מה, ובחדר המבצעים עמדה מבוכה לא נעימה. רכנתי אל עיתון הערב שהיה פרוש לצדי. הכותרות סיפרו איך התמוטט הסופר התל־אביבי יעקב שבתאי. ואיך ניסו להצילו כל הלילה מתחת לביתו. ואיך שקדו על לבו הבוגדני ליד המדרגות לפני שהגיע האמבולנס. הלילות החמים והמחניקים בתל־אביב לא היטיבו עם לבו החולה. וגם הרופא המסור,שעיסה את חזהו במשך שעות, גם הוא לא הצליח להצילו. “כן, תתפלא, שמעתי עליו,” אמר לי הסרן מיכה. “יש לי חברים שקוראים רומנים עוד מבית־הספר החקלאי.” אה כן, חשבתי לעצמי, כמה טוב שיש חברים שקוראים רומנים, כי אחרים כמו הסרן מיכה שלי, עושים את הרומנים בעצמם, בלילות הגליליים הקרירים, בקיץ שלפני מלחמת לבנון, במגורי המוכסות שבמעבר הגבול הצפוני.

ומאליהן התכווצו שפתיי, האוויר החל יוצא מהן דחוס אך מהוסס, ולפתע תפסתי שאני שוב יושב לפני העיתון הפרוש, על שולחן המבצעים המואר, וכבר כמעט לפנות בוקר, והוואלס קורע־הלב ההוא, שנתקע בי לפני שנים, נשרק לו מתוכי מעצמו. “מדוע תדחני, כסחבה תשליכני, ואני אהבתיך כל כך יקירי.” אני הייתי פטור מלשיר את המלים, כי הסרן מיכה, המפקד התורן בלילה ההוא, התיישב על פאת המיטה הצבאית, ושר את המלים הבנליות בעצמו.

שריקתי התחלפה לפתע בשריקת המכשירים. ובבת אחת החלו לצפור כל האזעקות. לא הרחק מכאן, זוהתה פריצה בגדר המערכת. ומישהו כבר צעק שזאת חדירה, והפעם חדירה ממשית, וצריך להעיר מיד את כל הכוח ולרוץ אל הגדר בכל המהירות עם מה שיש. כי אם באמת נכנסה החוליה, אז יש לפניה רק כמה מאות מטרים, וכבר היא בתוך הבתים הקיצוניים של המושב. אני נצמדתי אל מכשירי הקשר, וצעקתי אל הסרן מיכה מה שהצלחתי לשמוע. הוא כבר מיהר אל חדר הקצינים והתחיל לחגור את אפוד הקרב, ולהעיר את הקצינים הישנים. אנשי המבצעים התעוררו והתקבצו בחדר, ליד המכשירים. בגופיות מיוזעות,בסנדלים ומגבות כרוכות לצווארם. חיילי הסיור, אלה שהביאו את הסלמנדרות בתוך הקסדה, יצאו כבר אל הגדר. ובחוץ החלו הנהגים להתניע בזה אחר זה את הזחלמים של כיתת הכוננות ואת הג’יפים של המפקדים. מנגינה אחרת, צורמנית, מולאה את חדר המבצעים, וההדים האחרונים של הוואלס ששרקתי, נעלמו מעבר לגדרות, בתוך מטעי השזיפים של המושב.

נאטמתי לגמרי לכל הרעשים שמסביב. רק הקולות המהירים והנרגשים שבקעו ממכשירי הקשר הגיעו אלי. התחברתי אל אפרכסות הטלפונים, ומבטיי שוטטו על פני התקרה המתקלפת ועל הקירות המזוהמים שהיו ממולאים בציורי זימה, ססמאות נדושות ותאריכים שנכתבו במקלות מפוחמים. ואז קיבלתי פקודה בטלפון להכין את ערכת ההנחתה של המסוקים שהייתי אחראי עליה. ובן רגע נשכחו ממני כל המכשירים וכל מהומת הקולות ובליל הצעקות הנרגשות שבקעו מסוללת המכשירים שלפניי. מש"ק המודיעין בעל הנחירות הגיע, ואני הושבתי אותו במקומי. הוא היה הלום־שינה ומבולבל, ואני ביקשתי ממנו שלא יירדם שוב, ולא ינחר, ולא יעשה בושות באמצע ההקפצה הפתאומית, שהיה ברור עכשיו שזוהי הקפצת חירום אמיתית.

רצתי אל פינת החדר, היכן שהיתה מונחת ערכת ההנחתה שלי בעטתי בכיסאות המיותרים גידפתי את דליי הקרח עם שאריות פרי הצבר, שהכשילו אותי ממש באמצע חדר המבצעים. וכשעמסתי את הערכה ורציתי לרוץ ולצאת אתה אל הג’יפ שכבר צפר כמו משוגע בחוץ, נתקלתי במוט הטלסקופי של החכה החדשה, שסרן מיכה קנה לבנו לחגיגת הבר־מצווה. נפלתי על רצפת הבטון המטונפת וגידפתי בלי הכרה בקולי קולות את כל המכשולים שחברו להפילני. ואת החכה הלבנונית החדשה בייחוד.

לא נאה לאיש כמוך נשוי ואב לבן־בר־מצווה, שישקע ככה באהבה פראית ואסורה, שישכח ככה את עצמו מרוב תשוקה אל חיילת המילואים הצעירה. זה סתם טירוף חולף, אמרו החיילים של מיכה, מהי בסך הכול? בודקת את הנשים הלבנוניות במעבר הגבול? בשביל ילדה כזו לאבד ככה את הראש? אבל הוא באמת איבד את הראש בגללה. הוא ויתר על החופשות והסתגר אתה באחד הבתים הנטושים שבמושב הסמוך. והוא בקושי הגיע בזמן לתורנויות שהיה חייב בהן, וגם ננזף על ידי המפקד. אבל באיזו התרגשות סיפר לי על בנו בר־המצווה, ועל אהבתו לדיג. ואת המוט הטלסקופי של החכה היפנית המשוכללת הוא קנה מעבר לגבול. והמוכסת הצעירה, שהיתה ממש מסמיקה בכל פעם שהיינו חולפים דרכה במעבר הגבול, בוודאי סייעה לו להעביר את המוט מבלי להסתבך. הכתובת היפנית הבהיקה על כיסוי הפלסטיק של החכה, ואני נזכרתי בסרן מיכה ובחיוך הגאה והמאושר שחייך, כשסיפר על האחווה הגברית שצמחה בינו ובין בנו, כשיצאו יחד לדיג. ואני, בדיוק במוט הזה נכשלתי, במוט הארור הזה, ובדיוק כשהייתי צריך לרוץ עם ערכת ההנחתה, אל משטח הנחיתה של המסוקים.

כן, הוא היה מאושר, כשישב על פאת המיטה הצבאית, וביקש ממני להנמיך את עוצמת הקול של מכשירי הקשר. כן, הוא היה כל כך מאושר כשתכנן את חגיגת הבר־מצווה של בנו, וכשסיפר על החברים הנאמנים, ועל הפיקניק הגדול שהם מתכננים. אפשר בקלות לאבד את הבן דווקא עכשיו כשהגיע לגיל מצוות. אבל הוא היה נחוש להיאבק על הקשר הגברי החדש שצמח ביניהם. והוא לא יהיה כאותם האבות שמסביב, שבניהם מתרחקים ונעלמים להם פתאום. והבן כל כך ישמח כשיביא לו את המוט הטלסקופי של החכה המשוכלת הזו, שקנה ממש בפרוטות, בחנות לאביזרי־ציד, שבכפר הלבנוני שממול למעבר הגבול.

וכשנחת המסוק במנחת החירום, ואני כבר ניחשתי מה קרה לג’יפ של הסרן מיכה, חשבתי על שתי הסלמנדרות הכתומות, שחצו להן באדישות את פיסת האספלט הצרה של כביש הצפון. לא, זה לא הרעל שלהן, זה משהו אחר בהוויה הארסית שלהן. משהו שהסרן מיכה היה צריך לזכור. אבל הוא היה כל כך מאושר וכל כך מבולבל, וכשהביאו חיילי הסיור את הסלמנדרות שמצאו בתוך הקסדה הוא לא שעה לאזהרות. וכשהוא קפץ במהירות והתניע את ג’יפ המפקדים, וטס אל מקום הפריצה שבגדר, אני הייתי משוכנע שבדיוק שם, ממול לנקודת החיתוך בדיוק שם חלפו להן הסלמנדרות. בזחילה האדישה שלהן. “אתה שורק יפה, אתה יודע?” שמעתי את קולו בוקע אלי מתוך נהמת המדחפים של מסוק הפינוי, “ואתה ממש שרקרק.” וכשהמריא המסוק, ואני צרך הייתי לאסוף את האביזרים הפזורים של ערכת ההנחתה, יכולתי להוסיף בעצמי, מתוך הזיכרון: “אתה ממש שרקרק, אבל שרקרק עצוב.”

על שולחן המבצעים, בחדר שהדמים לפתע, היה עדיין מונח עיתון הערב הישן. ואני ליוויתי את מסוק הפינוי תוך קריאת הסיפור שבעיתון. ושוב דימיתי לעצמי איך הוא התמוטט, איך התרומם הג’יפ באוויר מעצמת ההתפוצצות, ואיך נזרק על הגדר. וגם הלילה הגלילי הקריר, גם אהבתה הקודחת של המוכסת הצעירה שבמגורי המוכסות, וגם הרופאים שרכנו עליו, כאן במנחת ובבית־החולים הרחוק שבמפרץ, גם הם לא יכלו להצילו. ואפילו היה ביניהם אחד מסור, שיטרח עליו כל העת, כמו שטרח הרופא המסור על לבו החולה של הסופר התל־אביבי יעקב שבתאי. “כן, תתפלא, שמעתי עליו” הפתיע אותי הסרן מיכה, ועוד הוסיף “יש לי חברים שקוראים רומנים.” ואני תהיתי אם אלה אותם החברים שהזמין לחגיגת הבר־מצוווה. כן זה באמת מזל שהקצין הממונה עליך שמע על הסופר יעקב שבתאי. וזה בהחלט מזל שיש לו חברים כאלה, שקוראים רומנים ומשום כך יכולים להעריך כמה כבדה האבדה.

ואחר כך נעשיתי מטושטש מכל האירועים. ומחוסר השינה, ומההתרוצצות הנוראה, ודימיתי שאני שומע אותו מתגנב יחף מאחוריי, ומאזין בריכוז של ילד, לוואלסים הנוגים שאני שורק, מאיפה קלטתי את המנגינה העצובה הזו? נוּ, מה, מיכה, זה לא ברור מעצמו? ודימיתי שהוא מבקש ממני שוב שנשיר ביחד, בקול רועד ולא מאומן, בקול מתגעגע כזה. את השורות היחידות שזכרתי. את החרוזים התפלים שנתקעו בי פעם ואינני יכול לעוקרם מתוכי: מדוע תדחני, כסחבה תשליכני, ואני אהבתיך כל כך יקירי."

בוקר אחד, בשלהי שנת 1984, חלפתי ליד ראש הכרמל. נסעתי דרך חיפה התחתית, בדרכי לשירות מילואים ממושך בדרום לבנון. השמים הכחילו, הים נטה לירוק וסלעי ההר האפירו. בתיה של חיפה הבהיקו בלובנם, פרחי קיץ מאוחרים נתנו את צבעיהם הדהים לאורך הכבישים. אי־אפשר היה להאמין שיש עכשיו מלחמה בעולם. מלחמה קטנה ואכזרית, הניטשת לא הרחק מהכרמל הריחני, כאן קרוב, מעבר למפרץ עכו המקסים, מתחת לרכס סולם־צור המהביל באופק.

מעל למגדלור של סטלה־מאריס חלפה במעופה להקת שקנאים, כמו חבורת שליחים הבאה לבשר דבר־גורל מעציב. משק כנפיהם היה כבד ואיטי. האוויר מסביבם סמיך ועומד, וראש החץ שלהם נטוי כלפי צפון. המבנה שלהם היה מושחז היטב וחתר אל מטרתו ללא ליאות. זמן מה נסעתי מתחת ללהקת השקנאים והיתה לי הרגשה שגם אני כאילו חלק ממנה. גם אני אחד מעופות הבשורה הרעה. אולי גם אני מעין שקנאי שנחבל בכנפיו, ורץ על הכבישים שמתחת, נרדף,כדי שלא לאבדה. ואף על פי שגג המכונית הסתיר לי את השקנאים מדי פעם,הייתי בטוח שאני נישא אתם, מחובר עמהם וצף כמוהם בתוך בועה של האוויר החם. אני מבשר ומבושר גם יחד. כמוהם אני צופה מלמעלה בכל מה שיבוא בקרוב. ואני אפילו יכול לחזות לפתע בגורלי שלי עצמי. ממש כמו שניסח המשורר, בשורות הקצרות והדחוסות של השיר:

"מעל למגדלור של סטלה מאריס

מעופפים מאתיים שקנאים.

אוויר כבד היום, ומשקם איטי…"

לפתע ברעם צובטני, הגיח מתוך הכחול העמוק של שמי הקיץ, מסוק מבוהל. ובאכזריות פראית שאינה מבחינה במאומה, פרץ ונכנס אל תוך להקת השקנאים. הוא בא מהצפון, נושא בתוך בטן המתכת שלו נפגעים מלבנון. פצועים ששעתם קצרה כל כך, עד שאיש אינו יודע ואיש אינו יכול לומר בבטחה, אם יקומו מעל שולחן־הניתוחים. אם יחיו בעוד שעה.

ממש כמו שמתרחש בשירים ההם, הרחוקים. שירים שנותרו כמו פליטים ממלחמות אחרות ורחוקות. שירי קינה הנישאים בתוכנו שנים ארוכות מאז שמענו אותם בילדותנו. שירים עצובים שבהם נחרץ מכבר גורלו של החייל־הנער, שהוא גיבור השיר וסיבתו. המשורר שחיבר את השיר יודע כבר את הבשורה המרה. הזמרים המזמרים את השיר יודעים כבר. וכל המאזינים את השיר ליד המדורות, במחנות הנידחים שבארץ כולה יודעים כבר. כולם־כולם יודעים את מה שהוא עוד לא יודע: שגורלו נחרץ כבר. ורק הוא לבדו עדיין ניצב באמצע השיר, באמצע חייו, תמים צעיר ובלתי פגיע. והוא אינו יודע מאומה ממה שרואים ומודיעים צופי המרחקים. והוא אינו יכול גם לנחש מה שרואים המבשרים של בשורות הרעה, להקות השקנאים הדואות מלמעלה, ומה שכבר מנחש המחבר האלמוני של סיום השיר:

"ולפתע נפרעת שורתם

ונוצתם עפה ונפזרת,

מפחד המסוק המתערבל…"

ובעודי עושה דרכי אל נקודת היציאה הגדודית, אל חניון האוטובוסים ההומה מחיילי מילואים, ומראה המסוק בתוך עיניי, ונוצות השקנאים המפזרות וצונחות אט אט ארצה מסביבי, נזכרתי בדברים שסיפר לי ידיד, לפני שנים. הוא למד אז בירושלים, באוניברסיטה העברית, בשנות מלחמת ההתשה, 1970–1986. החדר הקטן ששכר לעצמו בקצה מעונות הסטודנטים שבגבעת־רם, שימש כנראה נקודת ציון הכרחית למסוקים נושאי הנפגעים שעלו מבקעת הירדן. הם הגיחו מעבר לירדן, מארץ המרדפים המבותרת, ממדבר שומרון העוין. ביום ובלילה, בשעת שיעור ובשעת מנוחה, היו המסוקים חולפים מעל חדרו בחיפזון נורא. מרעידים את החלונות ואת הלבבות הרגישים, של אלה שעוד לא נאטמו. וממהרים אל משטחי נחיתת החירום שבבית־החולים הענק, “הדסה” עין כרם.

רעש המסוקים החולפים מעל הקמפוס השלו של גבעת־רם החלה ממש את לבו. והיו אפילו ימים שהוא שקל בדעתו להפסיק את לימודיו בירושלים ולרדת בחזרה אל השפלה. בשפלה לא הרעידו אז רעשים מחרידי מנוחה כאלה את החיים השגרתיים. ואפשר היה לחיות ולהתעלם לחלוטין ממלחמת ההתשה האכזרית המתרחשת בגבולות. שם לא צריך היה להתפלל אגב הרמת ראש אל המסוק, ולא צריך היה לנחש בלב נקרע אם מישהו מחבריו הטובים מונח בין הפצועים המוטסים.

"מפחד המסוק המתערבל

המבקש חפוז, נואש,

את מרכזו של הריבוע הבהיר:

משטח הנחיתה המהודק,

ברמב“ם, על הים.”

ואני, אף על פי שהייתי חייל בלבנון, ואף על פי שראיתי דברים שרואים חיילים בשעת המלחמה ולאחריה. ואף על פי שליוויתי ימים ולילות ארוכים שיירות אינסופיות בדרכי הרעה של דרום־לבנון. ואף על פי שחשתי בוודאי אותן התחושות שחשו כל מלווי־השיירות שלפניי, הרי זיכרון המסוקים הנואשים נחרת בי אז ללא הימחק. המסוקים הנואשים, המבקשים דרכם כעיוורים מבוהלים, גוששים בבהילות את דרכם אל משטח הנחיתה המהודק. המשטח המסומן בחצר בית החולים רמב"ם, על הים המכחיל המגלגל את גלי הקיץ הנמוכים שלו בשלווה. זכר המסוקים המתפרצים פתאום אל תוך ראש־החץ הסדור להפליא של הקנאים הנודדים, מעל לראש המגדלור של סטלה מאריס, על רכס הכרמל המוריק, זיכרון זה אינו מרפה ממני. ואינו רוצה להישכח.

וכמו ידידי הסטודנט מירושלים, גם אני יש לי ימים שאני שוקל בלבי לאן אפשר לברוח כדי להיסתר מהקול הנורא הזה, טרטור המסוקים, המרדף אותי בכל אשר אשב. כאילו כל בית בארץ הזאת הוא נקודת־ציון הכרחית לטייסי המסוקים נושאי הנפגעים. וכאילו כל איש בארץ מוכרח לחסר פעימה מפעימות לבו, כשהם חולפים מעל לראשו. כמו עופות נודדים המרטיטים במעופם. מפזרים נוצות של חרדה על כל סביבתם.

אני נזכר בהם היום, באביב הנהדר והמתמשך של 1986, ואני חוזר אל התחושות הקשות ההן שליוו אותי אז, בימים הרחוקים של מלחמת ההתשה. וכמו בשורות הלב הנוראות ששמעתי פתאום, בשלהי 1984,כשנסעתי מתחת ללהקת השקנאים הכבדה, כשאני ממהר לנקודת היציאה לשירות המילואים שלי בלבנון.

לא להאמין, ממש לא להאמין: לפני זמן כל כך קצר. ממש כאן, מתחת לשק־הרוח הכתום והזוהר, המתנפנף על החוף. לסמן את מרכזו של הריבוע הבהיר, משטח הנחיתה המהודק של המסוקים. משטח שלפתע נדמה היה לי שכל חיי נדחסים בתוכו. כל הווייתי מתקפלת בו בין מלחמה למלחמה. שם, על גבו של משטח נחיתת־החירום, ממול לדלתות המיוחדות המתרחבות לפתע. בין נושאי האלונקות הרצים כמו מטורפים אל פתחו של חדר המיון. כן, ממש כאן: בית־החולים המרכזי של הצפון, הקרוי על שמו של הרמב"ם, מתחת לרכס הכרמל, ממש בקצה הגלים. חיפה, ישראל, והמלחמה שאינה מסתיימת בה אף פעם. לא להאמין, אני אומר לעצמי, כאילו הייתי גם אני שקנאי מעופף, ציפור כבדה נודדת, החולפת מעל למראות הקשים בדרכה אל מחוז חפצה.

בקיץ שלאחר מלחמת יום־הכיפורים גויסתי גם אני למבצע הגדול של העברת חללי המלחמה מבתי הקברות הארעיים לקבורת הקבע. נקראתי למפקדת החטיבה, קיבלתי חליפת מדים חדשה, תגי חטיבה מבריקים ודרגות ממורקות. ואפילו כומתה צבאית שכמוה לא חבשתי לראשי מאז השתחררתי מהשירות הסדיר. הוצבתי לקבוצה של ששה מגויסי חירום כמוני, קיבלנו תדריך קצר מהקצינה הממונה: כמה חשוב שהמבצע הקודר והחשוב הזה יעבור בהצלחה. ואחר כך עלינו על רכבו של אחד מהצוות, על ההסעה הצבאית ויתרנו, ויצאנו למרכז הארץ, לאחד ממחנות הצבא הגדולים, שממנו יצאו ארונות הנופלים במסעם האחרון והעצוב אל בתי הקברות הצבאיים.

לא נחפזנו הפעם, כי לא היה למה למהר: אלה שהמתינו שנה ארורה שכזו בקברי הארעי, ואלה שהמתינו להם, כאילו עשויים הם לשוב משם לפתע, לא יקפידו עמנו על כמה שעות של איחור. לא הכרנו את הסמל שהיינו צריכים ללוות, הוא היה בחור צעיר, בשירות סדיר, מפקד טנק כמדומני, שנפל בקרב הפריצה. גדוד הטנקים שלו סופח לחטיבתנו ממש בתוך ימי הלחימה, למסגרתו הקודמת, ואיש מבינינו לא זכר את פניהם ואת שמותיהם של החיילים הצעירים.

ומשישבנו בתחנת הדלק, במבואותיה של חיפה, נשאה הרוח המערבית את ריח הים החריף, הביאה ובללה אותו בריחות המאכלים של המסעדה הקטנה ובריחם החריף של הדלקים השפוכים.

במחנה הצבאי הגדול שבמרכז הארץ, שהפך למרכז שילוחים לארונות הנופלים, קיבלו את פנינו קציני מילואים רציניים פעלתנים וחמורי סבר. כבר ידעו שנגיע, וכבר ידעו בדיוק מי אנחנו ואת מי אנחנו אמורים ללוות. הלכנו אחרי הקצין האחראי אל סככת הענק, וישבנו מתחת לרשתות הצל המאולתרות שנפרשו עם תחילת המבצע. מאות המלווים שהתכנסו והצטופפו מתחת לסככות היו עצורים ומאופקים, ושוחחו בקולות מהוסים. ואחר כך, במשך השעות הארוכות של ההרצאות התדריכים והתרגולים, חשבתי לעצמי שאיש לא דאג לספר לנו מי היה הסמלצ’יק הנחמד, הנער הרך והבלתי מוכר, שאותו נקראנו ללוות לדרכו האחרונה.

למחרת, אחר הצהרים יצאנו למסע הליווי. השיירה הקטנה שלנו יועדה לחלקה הצבאית של בית העלמין שבאחת מערי השרון. הנהגים הדליקו פנסים, ואנחנו, ששת המלווים, אנשי המילואים, התמתחנו משני צדי הארון. והנסיעה שהחלה בהילוך איטי בין השדרות המסוידות של המחנה הצבאי, נעשתה מהירה יותר ויותר, עד שהשתלבנו בתנועה שבכביש הראשי. כל הכביש עשה לנו כבוד. זרימת הרכב שמולנו פשוט נחצתה לשניים. הנהגים לא רק שירדו לשוליים אלא היו ביניהם שגם יצאו מן הדלתות הנמוכות, הזדקפו, הישירו מבטם אלינו ועשו מחוות של השתתפות. היו ביניהם אחדים שמשום מה גם הצדיעו לשיירה הקטנה שלנו. חוץ מנהמות המנוע הקצובות של הקומנדקר לא נשמע שום קול. היתה דממה פתאומית גם על הכביש, ואני הרגשתי איך בעורי, מתחת למדים החדשים, חורשת הצמרמורת.

לפני הכניסה לבית הקברות עצרנו לחניית התרעננות, ממש כמו שנאמר בתדריכים. מי שצמא שתה ומי שנזקק לנקביו התפנה מאחורי השיחים. הנהגים ירדו מהרכב ומרקו מירוק אחרון את הפנסים ואת חלקי המתכת המבריקים. ומשמר הכבוד הקטן יישר את קפלי הדגל שהיה מתוח על הארון. הרב הצבאי וקצין העיר, שהיו ממונים על סדרי הלוויה ניגשו אלינו לוודא שהבאנו את הארון הנכון. החלפתי אתם בחטף כמה מלים. הם היו מותשים, עיניהם אדומות וקולם צרוד כמי שדיברו יותר מדי בשלושת הימים האחרונים. קצין העיר הכיר היטב את משפחת הסמל, וטרח להסביר לרב הצבאי היכן מתגוררת המשפחה, ומה עושה האב. הוא נשבר, אמר קצין העיר, ספק אלי ספק אל הרב הצבאי, הוא נשבר האיש החזק הזה, הוא כבר לא מה שהיה.

כשהגענו אל הבור, וטרחנו בעזרת החבלים המיוחדים להוריד את הארון, שמעתי את אחד המלווים מסנן בשקט, אבל שכולנו נשמע: אל תפריעו לי לכסות, פשוט זוזו הצדה ואל תפריעו. מישהו אמר לי לפני הלוויה שהוא עוסק בהבאה לקבורה במושב שלו. והסדרים של הצבא לא מוצאים חן בעיניו. אל תפריעו, שמעתם?

ואנחנו הנחנו לאט את הארון, ומשכנו והעלינו את החבלים, וזזנו לאיטנו לאחור כדי שכל הקהל הגדול לא ירגיש שאנחנו מניחים את הכיסוי לחברנו. השארנו את הבור לרב הצבאי לקצין העיר ולחברנו החסון שהתנדב לכסות לבדו את הארון.

החלקה הצבאית היתה כולה מקשה של בטון וחצץ, ולא היה בה כמעט עפר פנוי. אבל ליד הבור עמדו שנים־עשר סלים מלאים בחול. סלי מע"צ ישנים, מגומי שחור, מגובבים זה על זה בשתיים או שלוש ערמות. המושבניק שלנו טיפל בכיסוי במיומנות זריזה. הסלים הכבדים הורמו בין ידיו כאילו היו ערמות קלות של קלקר ולא של חול מכביד. בתוך כמה דקות של דומייה מאומצת הוא כיסה את הבור. הכמות היתה מדודה ומדויקת. הבור כן התמלא מחולייתו. ואפילו הספיק לו החול להרים התגבהות קטנה מעל שפת הבור. הוא הזיע לפתע, וחולצתו הצבאית החדשה נתרצעה בפסי זיעה לאורך גבו. אני הרגשתי פתאום לא נוח, גם החברים האחרים כאילו נתעוררו מקיפאונם. מיהרנו אל הסלים הריקים כדי לסייע לו לפחות לסדרם כמו שצריך. שלא יישארו זרוקים על שפת הבור.

המשפחה האבלה כרעה בצערה על השלט הקטן שהוצב בידי קצין העיר. שמו של הסמל נחרט בו, שם יחידתו ומספרה, תפקידו האחרון ושנות חייו המעטות. עוד לא בן עשרים. נזכרתי בדבריו של אחד האבות השכולים שדיבר ברדיו. שמעתי את דבריו לפני תחילת המסע. בנו שנפל היה בן עשרים ואחת וחצי בנופלו. והוא חזר על כך בדבריו הקצרים והקטועים אולי שבע פעמים. מגישת התוכנית לא העזה להפסיקו, וכך נשמעו דבריו כמו איזו פואמה בפרוזה, עם שורת הבית החוזר, החודרת ממש לתוך הנשמה: בן עשרים ואחת וחצי בנופלו, בן עשרים ואחת וחצי, בן עשרים ואחת. וכאן הסמל, הילד הזה שהבאנו עכשיו לקבורת קבע מבית העלמין הארעי, עוד לא היה אפילו בן עשרים.

התרחקנו בשתיקה מהמשפחה הכואבת ומקהל המלווים. תפקידנו הסתיים, ואנחנו הצטופפנו סביב הקומנדקר שלנו, ושתינו בשקיקה מים מהג’ריקן המצונן. לחצנו ידיים כמנהג, ומלמלנו דברים שגורים נגד הצרות, המוות והעין הרעה. מישהו שיבח את עבודתו המקצועית של המושבניק שלנו. שרק לא יתחיל עכשיו בספורי הקברנים, ביקשתי בחשאי, ולא יתפתה לשעשע אותנו בעלילות הקבורה המוזרות מהמושב. הוא התנשם בכבדות אבל כיבד את המעמד ולא אמר דבר. הוא רק ממלמל לעצמו בשקט: סלי חול כאלה, סלי חול של מע"צ כאלה, כבר מזמן לא ראיתי, לא ידעתי שעוד משתמשים בהם.

אחר כך עלינו בכבדות על הקומנדקר והתיישבנו שוב, שלושה שלושה על הספסלים שמשני צדי הרכב. אבל הארון כבר לא היה בינינו, גם לא הדגל שעטף אותו ורק על רצפת המתכת נותרו חריצים מאובקים, סימן לגרירתו. ישבנו ישיבה חופשית, כבר לא מתוחים ורציניים כמו שהיינו בדרכנו לכאן. אני השקפתי על החלקה הצבאית המתחילה להתרוקן, ועל סיעות הסיסים המרחפות מעל לצמרות העצים. וחשבתי לעצמי שזהו כל הסיפור כולו: שנים־עשר סלי גומי ממורטטים של מע“צ. שנים־עשר סלי חול ממולאים וכבדים. יותר מדי מתים ראיתי במלחמה הארורה ההיא, הרבה יותר מדי. בתחנות האיסוף, במרפאות הגדודיות ובבתי החולים המאולתרים. וגם על הגבעות המפויחות, מתחת לשלג המפשיר, במגרשי החניה של בתי הקברות הארעיים. ודווקא את הסמל הצעיר הזה, שלא הכרתי, לא ראיתי בשום מקום. וממש לפני התזוזה העפתי מבט אחרון על התלולית הטרייה, על שלט העץ, על הפרחים ועל הסרטים השחורים שכיסו שם הכול. ועל שנים־עשר סלי החול של מע”צ, שעדיין ניצבו מאחור, כמו עדי ראייה שקפאו במקומם.

את החורף הקשה של מלחמת יום⁻הכיפורים עשיתי עם מחלקת הסיור שלי,בראש אחד מתלי הבזלת המבוצרים שנכבשו מידי הסורים. התל היה קטום בראשו, ונחפרה בו מחצבה של טוף, חצץ הבזלת המיוחד. המחצבה סיפקה את החומר המבוקש לכל רחבי “המובלעת” שממזרח לקונייטרה. כל בוקר, משהותנעו הדחפורים הצבאיים הגדולים, ועננה של עשן דיזלים שחור עלתה מעל למחצבה, פתחו התותחנים הסורים בהפגזת הבוקר השנואה שלהם. חייב הייתי להפסיק הכול, לפני שתיפתח ההפגזה: להתגלח, לשתות תה רותח, להעיר את תורני המטבח, לצאת לסיור הבוקר ולשוב ממנו. והכול בדחיפות, בדחיסות, בחוסר נשימה, כדי שלא להילכד בהפגזת הבוקר השגרתית.

אני זוכר שהיו בקרים שלא הספקתי להשלים את כל המטלות. ואז, כשהחלו הפגזים להתפוצץ על ראש התל, ומסביב למחצבה, נאלצתי עם חבריי לרדת מהזחלים, לדלג מעל המשוכה הגבוהה של גדר התיל, ולשטוף תוך כדי ריצה את המטבח הקטן שלנו. כדי שלא להישאר רעב שעות ארוכות, הייתי צריך לחטוף את ארוחת הבוקר הממתינה, ולשעוט אל הבונקר, לפני שיתעשתו התותחנים הסורים, ולפני שידייקו בפגזיהם, ולפני שייפול פגז על רחבת החנייה הזעירה שלפני המטבח.

בוקר אחד, ממש עם התחלת ההפגזה, באו אלי כמה חברים שידעו על כתיבתי, ועל הסיפורים שהכנתי לדפוס, ועל כתב⁻היד שהשלמתי ממש ימים ספורים לפני פרוץ הקרבות. הם ניגשו אלי וסיפרו לי שראו בעיתוני אתמול שכל משרדי הוצאת הספרים “יבנה” שבתל⁻אביב נשרפו לגמרי. נדהמתי לרגע, רגליי נחלשו, הסתחררתי מעט והתיישבתי על הדרגש שבבונקר. הייתי המום ומיואש לגמרי. מה פתאום נחת עלי מין אסון שכזה? עכשיו, באמצע המלחמה, כשאני תקוע כאן בבונקר המושלג, נמצא להם הזמן המתאים לשרפת ההוצאה? ספר הילדים הראשון שלי היה מונח אצלם בהוצאה. אני חשבתי בטיפשותי שהם שוקדים עליו בעת שאני שוהה כאן בחפירות. ועכשיו ודאי נשרף לחלוטין. כל תקוותיי, כל חלומותיי, מאוויי הנסתרים, הכול כלה בעשן המשרדים בתל⁻אביב. החברים נצמדו אלי וניסו לעודד את רוחי. אין דבר, המלחמה הארורה הזאת הרי תסתיים יום אחד, ואפשר יהיה לשוב ולהגיש כתבי⁻יד, להדפיסם, ואפילו לקרוא שוב בספרים. אבל אני נצמדתי לדרגש, קוננתי על הגורל המחורבן שלי והייתי שרוי בדיכאון גמור.

מפקד המחלקה שלי גילה נדיבות לא צפויה. הוא לא יכול לראות בצערי. גם הוא שמע משהו על ספר הילדים שלי, שעמד לראות אור. הוא ניגש אלי ואמר “עוף הביתה, תכין כתב⁻יד חדש ותחזור”. וכשקפצתי אל פתח הבונקר, לאסוף את מעט חפציי לפני הנסיעה, הוא הוסיף “אל תודה לי. החופשה המיוחדת הזאת שלך תרד ממניין החופשות שלך. וממילא אין לי מה לעשות אתך כשאתה שפוף כל כך. חיילים מדוכאים לא נחוצים לי כאן. על התל”. את שארית דבריו כבר לא שמעתי, כי מיהרתי לרוץ מפתח הבונקר אל קרון המגורים שלי. לא חשבתי על כלום, רק לדחוס משהו בתרמיל, לחצות את הגדרות, לרדת במורד הדרך מהתל ולהגיע אל הצומת. אבל מפקד המחלקה שוב הפתיע אותי, ושלח אותי ישר לקונייטרה, עם רכב מיוחד. הנהג, מאנשי מחלקת הסיור שלי, לא הבין מה הבהילות. ובקושי הצלחתי להסביר לו שאני יורד לארץ לחופשה מיוחדת, לא כדרך שיורדים כולם שמוזעקים לקרוב חולה או חס וחלילה גם למשהו חמור מזה. אני יורד לארץ לחופשה מיוחדת, כדי להציל את כתב⁻היד שלי שנשרף.

טסתי הביתה כבר אינני זוכר באיזו דרך, אבל אני זוכר שהשעות חלפו במהירות עצומה. אשתי הופתעה מאד לראותני מגיע. “מה קרה? איך הצלחת לצאת? הכול בסדר?” ואני קיצרתי ואמרתי לה שבאתי לעבוד קשה ולא לבלות. ובאמת במשך שלושת הימים שבהם שחזרתי את כתבי⁻היד האבוד לא התפניתי כמעט לבלות עם הילדים. ולא הקדשתי לאשתי מה שצריך הייתי להקדיש. הייתי לחוץ נורא, להשלים הכול במהירות, ורק צילמתי במכונת הצילום, ותקתקתי במכונת הכתיבה המיושנת שלי כמו מטורף. הכנתי את הסיפורים לדפוס, השמטתי את אלה שלפתע, באמצע המלחמה, נראו לי מיותרים. ואפילו הוספתי חדשים, מאלה שכבר הספקתי לכתוב בחודשי המלחמה. שמחתי לכנות את גיבורי הסיפורים בשמות חבריי ממחלקת הסיור הגדודית, וחשבתי שעוד יבוא יום, אינני יודע מתי, והסיפורים הללו ישמשו מזכרות אמת כתובות לימים הרעים הללו.

צלצלתי אל המו“ל, אל המשרד הזמני, וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא לא התרגש, עודד אותי להשלים את כתב⁻היד במהירות, כדי שיספיק להעבירו אל הצייר. ואני נזכרתי לפתע ברישומי⁻הדיו היפים שהכין הצייר. תריסר רישומים או יותר, שצייר בעקבות קריאתו בסיפורים. “איפה הצייר?” שאלתי נבוך את המו”ל, “הוא תקוע באיזו פינה נידחת בסיני, מול הארמייה המצרית השנייה, וכמעט שאינו מגיע הביתה.” אז איך יצייר לסיפוריי החדשים? ואיך יעביר את הציורים אל ההוצאה? נתקפתי דאגה וכבר חששתי שהוצאתו של הספר תידחה שוב בחודשים רבים. “אתה אל תדאג לציורים”, השיב לי המו"ל. “תשאיר לנו את הדאגה הזו. אתה תדאג להשלים את הספר, להביא אותו הנה במהירות, ולחזור בריא ושלם מהקרבות”.

נפרדתי מאשתי ומהילדים. ידעתי שכבר לא אחזור לקיבוץ, ואעלה לקונייטרה ישר מתל⁻אביב. הילדים בכו, התקשו להיפרד, וגם אשתי נזפה בי בחשאי. ומה יכולתי לעשות? הרי זו היתה חופשה מיוחדת, חופשה שלא מן המניין, שקיבלתי במיוחד רק כדי להציל את ספר הילדים הראשון שלי. בעיתונים רמזו ששרפת בית ההוצאה לא היתה לגמרי כשרה, אבל אותי זה בכלל לא עניין. כשרה או לא כשרה, זמני קצוב ואני חייב עוד היום להביא לשם את מה ששחזרתי בעמל כזה במשך שלוש יממות רצופות. לא האמנתי למו“ל, שהבטיח לי בטלפון שהספר יקודם ויצא לאור בתוך כמה חודשים. יותר מדי הבטחות נתבדו בחורף ההוא. לא ראיתי את הסוף של המלחמה, לא ראיתי כיצד אני יורד מהתל שב”מובלעת" הסורית. ולא האמנתי שהחיים הפשוטים, אותם חיים שלווים שמתוכם כתבתי את סיפוריי, ישובו אי פעם. לא האמנתי שחיינו הקודמים, שלי ושל חבריי, ישבו להיות מה שהיו.

הגעתי אל המשרד הזמני של ההוצאה במרכז תל⁻אביב, ועליתי במדרגות. נכנסתי בדלת לבוש במדים שבהם יצאתי לחופשה. רק נקיים מעט יותר ומגוהצים מעט יותר. הייתי עטור בזקן שצימח פרע בחודשי המלחמה. ועל ראשי חבשתי את כובע הצמר האהוב שלי, שסרגה לי אשתי לפני שנים, כובע שלא נפרדתי ממנו לרגע. היה חם בבוקר החורפי ההוא בתל⁻אביב, אבל אני לא הסרתי את כובע הצמר מראשי. כמה דקות לפני שיצאתי מהקיבוץ פגשתי מול חדרי את הצלם של הקיבוץ. הוא אמר לי “חכה רגע, אתה נראה נפלא, פרא אדם אמיתי. אני מוכרח לצלם אותך”. והוא רץ לחדרו ושב עם המצלמה. ותוך שהוא מצלם אותי מכל הכיוונים, אמר לי שעוד יבוא יום ואני לא אאמין למראה התמונות. המו“ל, יהושע בורנשטיין ז”ל, קם לכבודי מכיסאו והושיט לי את ידו מאחורי שולחנו. הוא התנצל על השרפה, ועל שרפת כתב⁻היד שלי במיוחד. ואחר כך שאל אותי אם אני מעוניין לשתות משהו חם. ואני אמרתי “כן, תודה, כוס קפה חזק זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו”.

ישבנו ושתינו קפה, והיו גם עוגיות זולות על השולחן. והמו"ל התבדח אתי ואמר שהמראה הפרוע שלי ממש מטיל אימה. ואילו היה יודע שאני חייל מגוייס בחזית הסורית, היה נותן הוראה מיוחדת להציל ולחלץ את כתב⁻היד שלי מתוך הלהבות. לא השבתי לו, כי לא ידעתי מה להשיב. הוא ודאי קרא את העיתונים בדיוק כמוני. הוא שמע על החשדות שנתלוו לשרפה בדיוק כמו שאני שמעתי. קיצרנו מאד, כי הייתי חייב לשוב אל מחלקת הסיור. הנחתי לפניו את כתב⁻היד. הוא שם אותו בצד ואמר שכבר הצליחו לאתר את הצייר, ביחידה המבודדת שלו שבגזרת תעלת סואץ. ועכשיו כשהוא יודע שהוא מטפל בספר של חיילים כמונו, הוא ידאג שהעבודה עליו לא תתעכב לרגע. “אתה יכול לראות את ספר הילדים הראשון שלך כ’מונח בקופסה', בטוח ומוגן” אמר לי, ותהה אם אני בכלל מבין את פשר הביטוי.

אני חייב לומר לזכותו של המו“ל המנוח, יהושע אורנשטיין, שהוא אכן עמד בדיבורו. ספר הילדים הראשון שלי, רצוף האסונות, יצא לאור כמה חודשים לאחר תום המלחמה. אבל באותו הרגע, במשרדים המאולתרים שלו, כשקם להיפרד ממני, ואני כבר כיתפתי את תרמילי, הוא נתקף לפתע באיזה פרץ של נדיבות. “בחר לך מהמדפים”, אמר לי “איזה ספר שיתחשק לך” משרדי ההוצאה אמנם נשרפו, אבל הספרים שהיו שמורים במחסן מרוחק, לא ניזוקו. והוא דאג להעמידם על מדפי המתכת המכוערים במשרדים הזמניים. מיהרתי מאד, העברתי עיניי בחטף על שורות הספרים שניצבו דוממים, שעונים אל הקיר בדירה התל⁻אביבית משנת השלושים, שנשכרה לפתע להיות משרד של הוצאת ספרים. אבל מי קורא ספרים בשעת מלחמה? חלף הרהור מהיר בראשי, למי יש כוח וסבלנות לקרוא בספרים, בהפוגות הקצרות שבין ההפגזות לסיורים? ומה יגידו החברים, כשאראה להם את מתנת המו”ל? “זה מה שהוא נתן לך, הקמצן הזקן?”

יד נעלמה, שהופיעה לפתע מעבר לכתפי, משכה אותי אל שני הכרכים של “המציאות האחרת” של אהרון צייטלין. לא חשבתי הרבה, לקחתי אותם ודחסתי בתרמיל הצבאי. נפרדנו בחופזה, בחוסר נוחות, כאילו הוא ידע שהוא שולח אותי בחזרה אל החזית. מבטו הדואג ליווה אותי אל הדלת. ראיתי כמה וכמה מבטים כאלה בחורף הארור ההוא של המלחמה. יצאתי אל צהרי היום המתוקים, בתל⁻אביב החורפית והנוחה, ובהמולה הערנית שסאנה סביבי פתאום, לא יכולתי לנחש כמה קר וצורב עשוי להיות האוויר במעלה התל. כמה דחוס ואטום הוא הבונקר שבמורד התל. וכמה מטעה הוא הערפל הסמיך שנוחת פתאום על ראש התל, באותה פתאומיות שבה נוחתים על המחצבה פגזי הפגזת הבוקר השנואה. ואף על פי כן תל⁻אביב היתה סביבי, עולם נדיב, חמים, ללא פחדים ומועקות, שיכולתי להביא אתי מנסיעתי.

לא הצטערתי על בחירתי בספרים אפילו רגע אחד. שקעתי בקריאתם מיד עם ראשית הנסיעה הארוכה שלי, באוטובוס החיילים הרעשני, מתל אביב לקונייטרה. הסיפורים הפרפסיכולוגיים המרתקים השכיחו ממני את המושב הקשה, את מנות השימורים המאוסות, את הנסיעה הארוכה. העדויות המוזרות שכונסו בספר השכיחו ממני את השלגים המאיימים ואת הקור במרומי התל. וכשהגעתי אל קרון המגורים שלי המשכתי בקריאה. שכחתי את השמירות הארוכות, את חוסר השינה, את מנוע הגנרטור המרעיש ואת הפגזות הבוקר השנואות, יכולתי לנהל מגובהי מחצבת הטוף שלי דו⁻שיח מרתק עם גדולי העולם והיהדות שנזכרו בספרים, כאילו אין מלחמה ארורה ומתישה בעולם.

וכשגמרתי לקרוא בהם העברתי אותם לחברים. ועל הדפים הגדושים במעשי הנסים של “המציאות האחרת” נצרבו גם סיפורי מחלקת הסיור שלי, שאולי היו לא פחות מופלאים. הדפים הלבנים הוכתמו עד מהרה בכתמי קפה, ובין הדפים התמלאו המרווחים בקליפות של גרעיני חמניות מלוחים. בחורף הנורא ההוא, במלחמה הארורה ההיא, שבה נשרף כתב⁻היד של ספר הילדים הראשון שלי. ושבה, כך נודע לי לפתע באחד הלילות, מאחד העיתונים שהתגלגל עד לפתח הבונקר, נפטר בניו⁻יורק הרחוקה הסופר היהודי הנשכח אהרון צייטלין, שאת שני כרכיו קיבלתי כמתנה מהמו“ל התל⁻אביבי הזקן. אהרון צייטלין שברא בשביל קומץ חיילים מזוקנים ופרועי מראה “מציאות אחרת” לחלוטין מהמציאות שבה היו נתונים. האם יכולתי שלא להודות אז למו”ל התל⁻אביבי, שמבטו הדואג נסע אחריי, ושהבטיח לי, לפני נסיעתי, שספרי יהיה מוגן ומאובטח ממש כאתרוג מפונק המונח בקופסתו?

א.

בקיץ של שבעים⁻ותשע נסעתי לירושלים לכמה שבועות, להשלים עבודת עיון בלתי גמורה. התחלתי בעבודתי העיונית, מעין תחקיר ביו⁻ביבליוגרפי, על חייו ויצירתו של משורר יהודי שנשכח מאחת הארצות של מרכז אירופה, כשלוש שנים קודם לקיץ הזה. ניסיתי, רציתי, הזעתי אבל לא הצלחתי להשלימה. חוסר ריכוז, עייפות מוקדמת, סימניה של מחלה קשה שכבר קיננה אז בגופי ואני לא ידעתי, אלה חתרו בתוכי והפריעו לי להשלים את עבודתי שכל כך רציתי להשלימה. ויותר שרציתי להיפטר ממלאכתי רציתי להיפטר מאותו האיש, המשורר היהודי המופלא, שמת בחטף, בחצי ימיו, כמו שנוהגים לומר. אף על פי שבדקתי ומצאתי שהיה בן חמישים שנה ושלושה ימים בדיוק, כשכרע ונפל על מדרגות התאטרון הלאומי, בלב בירתה של אותה הארץ שבמרכז אירופה. דמותו ותהפוכות חייו השתלטו לאט לאט על חיי ועל עבודתי, וגרמו לי שאעדר מן החברותות שבהן ציפו לי רבנים נחמדים, ומן השיעורים החופשיים שלי באוניברסיטה, שם המתינו לי כמה ביבליומנים ידעניים, ומן החוגים המעניינים שנערכו במכונים שונים בערבים הירושלמיים הקרירים.

חשבתי לשוב לכמה שבועות לאותו מעון הסטודנטים הצר והדחוק שבו עשיתי את שנות לימודיי. אבל כשנכנסתי למשרד שבמבוא הבניין ראיתי מיד שזה לא זה. המזכירה הראשית, מכרתי מאז, נעדרה באותו היום. הפקידה שהפליאה בזיכרונה המדהים והיתה זורקת לי כבדרך אגב את מספר תעודת הזהות שלי עם תאריך הולדתי, התחלפה. איש התחזוקה הנעים פוטר כנראה ומן המטבח הנעול עלו ריחות של תבשילים בלתי מוכרים. איש לא זכר אותי במעון. הבית שופץ כולו, התמלא בזכוכית ובפלדה. וכשעליתי להציץ לרגע לבית הכנסת הקטן שבקומה השנייה, לא מצאתי את שולחן העץ המחוטב שלידו ישבתי עם המאחרים לתפילה. ובכן יצאתי לעיר ומצאתי לי חדרון צר וארוך, מעין “צינוק בעמידה”. הנחתי בו את מעט החפצים שהעליתי אתי, וקרובת משפחתי הקשישה שהשכירה לי אותו בהנחה ניכרת שמחה עלי מאד. היא זכרה והזכירה לי ימים יפים מלפני שנים רבות, שבהן הייתי חייל צעיר ונמהר, שהפחיד אותה ואת בעלה המנוח מאד מאד. איזה המצאות היו לי אז, ואיזה עלילות מסוכנות בעיר החצויה. ישבתי אתה זמן קצר, חלקתי עמה את ארוחת הגבינה והצנימים שלה, ומיהרתי לבית הספרים הלאומי, ישר אל אולם הקריאה, להמשיך במה שהפסקתי לפני כשלוש שנים שלמות וארוכות.

בדרכי אל בית הספרים ראיתי אנשים ממהרים. יום ששי לפני הצהרים, כולם ממהרים, ואני לא שמתי לב לנסערים שחלפו על פניי. ראיתי בכניסה, על אחד הדוכנים הוצגו ספרים אנגליים למכירה ולעיון, ונזכרתי בטיול הקצר לאירופה שאשתי ואני החלטנו לערוך. היו לי המון טרדות בהכנת הטיול, ועשיתי המון הכנות כדי להגיע לחוף האיטלקי בספינת מעבורת זולה. אבל הנחתי לה לטפל בכל הפרטים, וביקשתי ממנה שלא תטריד אותי בירושלים. הבטחתי לה שמיד כשאסיים, וזה יהיה הרבה לפני החגים, אחזור הביתה ואסייע לה להשלים את סידורי הנסיעה. נעצרתי אצל הדוכן וכבר שלחתי ידי אל אחד הספרים האנגליים. אבל ההתקהלות שבכניסה לבניין משכה את עיניי. חבורה של מורים התגודדה שם, וסביבם סיעת בנות מבוהלות וכולם יחד צועקים אל כולם:

“מי ראה את הגר? מי ראה את הגר?”

אפילו אני, שנקלעתי לכניסה של בניין מדעי הרוח לגמרי במקרה, בדרכי אל אולם הקריאה שבבית הספרים, ושבכלל איני סטודנט בשום מחלקה, ואפילו אינני ירושלמי, נשאלתי כמה פעמים: “אולי ראית את הגר? ראית אולי את הגר?”

לא השבתי על השאלות והמשכתי במעלה השביל. לא, אני לא מכיר שום הגר, ומי זה בכלל מחפש אחרי ההגר האבודה הזאת, בבוקר קיצי נאה זה, ביום ששי, לפני הצהרים, כשהשבת כבר מאיימת לסגור את בית הספרים ולהשבית את התנועה ברחובות ולנעול את כל העיר? בקצה אוזני שמעתי חילופי דברים קצרים בין הבנות המבוהלות לבין הממהרים במדרכות, “למה הייתי צריך לראות את הגר? מה היא איבדה אצלי? קרה לה משהו?” ושוב הבנות משיבות בקול נבהל “כבר כמה ימים שלא שמעו ממנה כלום.” נו, אז לא שמעו ממנה, מה כבר יכול לקרואת לבחורה צעירה ונאה, כמו סיעת הבנות המתקהלות על דרכי? ודאי הסתגרה לה עם איזה מאהב נמרץ ומשולהב, שאינו מניח לה להצטרף לטיול השבת שקבעה עם חבריה. הרי גם אני הייתי פעם איש צעיר, וגם אני טעמתי פעם טעמה של הסתגרות כזו עם אישה צעירה שלא הניחה לי ואני לא יכולתי לקום ממנה. וכשנרגענו לרגע והעפנו עין בשעון שעל יד המיטה, ראינו שהשבת חלפה לה, כאילו היתה רק רגע קצר של אהבה.

ובעודני צועד נזכרתי באחד מחבריי שהיה נוהג להסתגר עם אהובותיו ליממות שלמות. וכשאמו הדואגת לא הצליחה להתקשר אליו בטלפון, מפני שהיה שקוע באהובתו ולא טרח להשיב לטלפון, אפילו שידע, ובוודאי שידע, שזהו טלפון מאמו הדאגנית, היה לועג לה באוזניה המלוהטות של הצעירה המיוחמת שמתחתיו. “כן, אין לה גבולות, עכשיו היא תזעיק את אחי, ויותר מאוחר, אם לא תהיה תשובה, היא תזעיק את המזכירות.” והוא היה מחקה באוזנינו, כשנחה עליו הרוח, ממש כמו שהיה מחקה את אמו באוזני אהובותיו את תשובתו של אחיו, שהיה כבד דיבור במקצת, ואיטי בתשובותיו. “מה את רוצה ממנו אימא? תני לו לחגוג. הוא בטח תקוע איפשהו עם איזו בחורה. לא אימא, אני לא אהיה זה שיפריע לו בחגיגה ויקלקל לו את השבת…”

בצעדים מהירים התרחקתי מהחבורה הרוחשת של הסטודנטיות המבוהלות, וממורי החוג שהתרוצצו ביניהן חסרי מנוח ודאוגים. ודאי קבעו לצאת לטיול של שבת, או שנקראו לרדת ולתת איזה סמינריון דחוס בענין הקבלה וסמליה, באחד מהיישובים הצעירים וצמאי המיסטיקה היהודית הנעלמת, שצמחו ממזרח לירושלים. נו, כרגיל, האוטובוס כבר מתמלא, נהגו כבר מתעצבן, מורי החוג קצרי רוח, והיא, דווקא היא, הגר שמה לפי מה ששמעתי כשעברתי על פניהם, שבוודאי יש בה עוד משהו שלא הצלחתי לקלוט במעברי החפוז, דווקא היא מאחרת. והיא כנראה מאחרת ידועה, “פגרנית” עוד מתנועת הנוער, או אולי סתם סטודנטית לא ממושמעת, שתמיד מגיעה אחרונה אל רחבת החנייה.

כרגיל, המשכתי לדמיין לעצמי, היא צעירה מושכת מאוד, “מיוחדת” מאד, כמו שנקראות הצעירות הללו, שעושות את לילותיהן כימים, טיפוסים “רוחיים” שכמותן, לא כדי לגלות עוד כתבי⁻יד עלומים בקבלה ובסמליה, אלא בתכנון “הייחוד” המיוחד שלהן. זה שיבדיל אותן מיד, בסקירה ראשונה, מקהל הסטודנטיות ההומיות, אלה שעלו מבתיהן הקרתניים שבשפלה, אלה המאכלסות את בניין מדעי הרוח ובעיקר את המחלקות של מחשבת ישראל.

נכנסתי לבית הספרים, חלפתי על פני התערוכה הקבועה ועל פני התערוכה המתחלפת שבמבואו, הצצתי לקפטריה, לראות אם כבר הקדימוני מלאכי השבת, אלה המזדרזים לסגור את מכונות הקפה, ועליתי במדרגות הרחבות אל אולם הקריאה ואל שולחני, מתחת לצמד מנורות הניאון החדישות שהותקנו שם לאחרונה. כולם עושים סידורים אחרונים בעיר, ורק משוגעים כמוני, השבויים ביד עבודות העיון שלהם שטרם הושלמו, דוחים את קבלת השבת ממש עד לרגע האחרון. הספרים שביקשתי מהספרנית הנחמדה, שהיתה מסמיקה בכל פעם שהייתי ניגש אליה לבקש ממנה ספר שפניה היו מלאים בחטטים קטנים שאותם ניסתה, באורח נכמר כל כך, להסוות בשכבת איפור כבד, כבר המתינו לי בקצה המדף. מעורמים זה על זה, שיקל עלי לשאתם אל שולחני, כשהספרנית תגניב אלי חיוך מבוייש מבעד למעטה הסומק. “מה נטפלת אל האיש הנשכח הזה?” ראיתי בעיניה את השאלה שלא שאלה, “ולמה אתה מטריח עלי, תמיד במשמרת שלי, בחיפוש אחר עקבותיו?”

ואני צידדתי פניי אליה, אבל לא קירבתי אליה את פי, לא יותר מדי, שלא תריח את ריח השום הדוחה שהבאתי אתי מהשפלה, והשפלתי את קולי כממתיק סוד קטן אתה, כאילו אמרתי לה “אין דבר, כדאי לך לטרוח. מפני שאני לא נבלה אנוכית כמו אלה שאת מכירה. אני לא אשכחך, ספרנית יקרה שלי. אני אזכירך לשבח במאמרי הקרוב על גילוי המשורר הנחבא. ולא בשולי העמוד, כמו שעושים לך המפרסמים המקצועיים היושבים אצלך באולם הקריאה. אלא אביא את שמך בתוך דברי ההקדמה הקצרים שלי. וגם אצרף לו מילה או שתיים, תודות חמות, שתדעי שלא שכחתי אותך”.

ישבתי אל שולחני הקבוע, וערכתי לפניי כל מה שאצטרך לו בעבודתי בשעות הקרובות. וגם את הרדיו הזעיר שאשתי קנתה לי לשירות המילואים האחרון, “כדי שאוכל לשמוע את פעמי השלום המתקרבים”, ואת הסיקור המפורט של ביקור סאדאת בירושלים. היה לי מנהג מחורבן, שלא יכולתי להיפטר ממנו גם באולם הקריאה, להדליק את הרדיו מדי שעה או שעתיים ו“לשמוע את החדשות”. גם כשידעתי שבעצם שום דבר אינו מתחדש, והקריינים טוחנים מים וחוזרים על דברי עצמם ועל דברי קודמיהם. ובעצם רק אות החדשות המונוטוני הוא שלבי אינו יכול להתרגל אליו, והוא שמקפיץ את הדופק שלי הקפצות מסוכנות בכל פעם שהוא מתגנב לאוזניי. בשנים של המלחמה ולאחריה התנזרתי לחלוטין מהרדיו ומכל קשקושיו. פשוט “החרמתי” אותו, כמו שאמרה אשתי, מתוך כעס ילדותי שלא יכולתי לשלוט בו. זהו הרדיו הארור שקרא לי להתייצב ביחידתי במוצאי השבת, הששה באוקטובר, אותה השבת שלא תישכח ממני עולם.

אבל הספרים משכו אותי, והזמן רץ לו, וחייו של המשורר היהודי הנשכח, שאני כמעט חילצתי אותו ואת מעט שירתו מבור השכחה ששקע בתוכו, נכרכו סביב חיי. ואני למדתי במאוחר מה שכל ביוגרף מתחיל לומד בשנתו הראשונה. ההתנסות הזו נעמה לי, כפי שנעים לאבד מדי פעם את הזהות הכואבת והמוכרת שאנו נושאים עמנו כל העת, ולשקוע בתוך חייו ודמותו של מישהו אחר. ואפילו שמסכת חייו היא מבדה, ואפילו שצרותיו אינן צרות אמת, ואפילו שמכאוביו אינם מכאוביי. אבל גם ידעתי שהיקיצה שלי מובטחת, והמנגנון המופלא של הנפש יודע מעצמו, כאילו השתיל בו מישהו תוכנה מוקדמת. מתי הגיעה העת להתעורר. ומתי הקיסוס הדביק של חיי המשורר הנשכח, הזולת המתדפק על דלתי, מאיים להחניק את הנפש התומכת של הביוגרף. כלומר שלי, אם אזכור לחזור על כך בפני הספרנית, ודאי תביע תימהון חביב כזה: מתי בדיוק צריך להפסיק את ההזיה המתוקה, הזיית שילוב הגורלות והחיים? אבל לפני שהרמתי עיניי אליה, כדי לשער את תשובתה צפצף הרדיו הזעיר שלי צפצוף פתאומי, וששת צפצופי ההקדמה המוכרים שלו ניתקו אותי מעבודתי. ואז נשאתי עיניי אליה והקשבתי.

ב.

ומן הרדיו הקטן שלי בקע פתאום קולו של קריין צעיר, כנראה טירון בקריינות, קול שלא הכרתי, ובהתרגשות מרעידה שהרעידה אפילו את הרדיו הזעיר שלי, הוא הפציר במאזינים למהר, למהר. מי שיכול, מי שקרוב, מי שמכיר את הסמטאות של העיר העתיקה. לרגע חשבתי שזהו תסכית רדיו פרוע, המנסה לחקות הצלת אדם בעזרת אזעקת הרדיו. כבר שמעתי על כל מיני מתיחות ותסכיתים מבוימים, ששודרו בהפתעה וגרמו לבלגנים לא קטנים. היה לי קשה להתנתק מקורי החיבה אל המשורר שלי, וכמעט שכיביתי את הרדיו. אבל קולו של הקריין הצעיר, קולו המרטט של הקריין המרוגש לא הניח למאזיניו. הוא כבר לא הפציר, הוא פשוט התחנן, כמעט בקול בוכים: “מהר מהר! מי שיכול ומי שבסביבה! מי שיודע היכן המגדל הגבוה של כנסיית הקבר הקדוש! ברובע הנוצרי, בעיר העתיקה, להציל!…” רגע רגע, אמרתי לעצמי, זה רציני, זוהי אזעקה אמיתית, זה לא סתם תסכית מתיחה מבוים.

והקריין אינו מרפה: אם היא עלתה על המגדל אפשר לראותה בקלות מלמטה. מבעד לחרכים ניתן לזהותה: היא לבושה חליפה שחורה של בדי קיץ קלים. מכנסיים ערוכים ומעליהם עליונית מתנפנפת. והעיקר, שערה הוא בלונד בהיר וארוך ואסוף בסרט שחור ומבריק. אין שום אפשרות לפספס אותה! והמכונית שלה, המכונית הגרמנית הקטנה שלה, הפולקסוואגן הצהובה שלה, או השד יודע איזו מכונית, חונה למטה. גם לפי המכונית הגרמנית הקטנה אפשר לזהות אותה. לאן היא דחפה אותה, בסבך הסמטאות הצרות של הרובע הנוצרי? השד יודע, קולו של הקריין מרעיד כשהוא שב וקורא למאזינים שלו שירוצו להציל אותה! את היפהפייה בבלונד ובשחור, לפני שתטיל את עצמה מהמגדל הגבוה של כנסיית הקבר הקדוש, ישר אל רחבת הסלע שתחתיה!

הקשבתי לקריין במתיחות, וכבר התחלתי לאסוף את ספריי ולערוך אותם שוב בשביל הספרנית המחוטטת שלי. הרי אני מומחה גדול לסבך הסמטאות של העיר העתיקה. לא רק שטיילתי שם המון, והדרכתי שם תיירים, וסיירתי שם אלף פעמים. אלא שגם השתתפתי לפני שנה בהשתלמות מיוחדת שנערכה למסורים ולבקיאים במסתרי הרובע הנוצרי. ואם הקריין הטירון, שאני יכול לראות גם את ידיו רועדות וגם את עיניו מתרחבות, וגם את ברכיו דוחקות בעצבנות את שולחן הקריינים הנוקשה, אם הוא מפלל לעזרה מהירה, הרי אלי הוא מתכוון! ואם הוא מצפה שיקומו ירושלמים טובים וימהרו להציל את האישה הצעירה, אלי הוא מתכוון! אף על פי שאינני ירושלמי. ואם הוא מתחנן במיקרופון המרטיט שלו למתוח יריעת⁻הצלה מתחת למגדל המאיים, הרי אלי הוא מתחנן! ומה אני משתהה כאן, ליד ערמת ספריי, עם נפתולי חייו ויצירתו של איזה משורר שכוח, כששם למטה יתנפנף עוד מעט פרח של בלונד מפואר, אזור בתוך סרט אחיזה שחור ומבריק? ומה אני מתעכב באולם הקריאה השלו כששם תתפרח עוד רגע עליונית שחורה מבד קיצי קליל, ותרחף מעל מכנסיים ארוכים ומעל קרסוליים מחוטבים לתפארה?

ואני קמתי ממקומי, והפרתי את כל כללי החשאיות של אולם הקריאה. רצתי אל הספרנית הסמוקה וגררתי את עגלת הספרים שהעמסתי עליה את ספריי,וצעקתי אל היושבים המועטים שבאולם: “מה זה כולכם חירשים? אתם לא שומעם את האזעקה ברדיו?” והם קמו מופתעים ושאלו: “איזו אזעקה? לא שומעים שום צופר”, אני המשכתי בדרכי אל היציאה. “יום ששי או לא יום ששי. השבת תיעצר, היא לא תיכנס. אל תפחדו, בואו, קוראים לכם. תנו ידיים להצלתה של האישה הצעירה!” כאילו שהשבת תיעצר בגלל איזו מתאבדת, וכאילו אני הוא המוסמך לעצור או להכניס את השבת. ויצאתי במהירות, פסחתי על המעלית האיטית ודהרתי במדרגות אל היציאה. “תנו ידיים,” צעקתי אל הנתקלים בדרכי “תנו ידיים! צריך למתוח היטב את יריעת ההצלה!” והם הביטו בי כמי שמביטים במשוגע שמתרוצץ חופשי על מדרכות הקמפוס, צהרי יום ששי קיציים, בקיץ של שבעים⁻ותשע, שש שנים כמעט אחרי השבת הארורה ההיא. הששה באוקטובר ההוא שאינני יכול לשכוח.

אינני זוכר איך הגעתי אל העיר העתיקה. איך חלפתי על פני כל הצמתים והרמזורים, ואיך נחתתי פתאום, כשהרדיו הזעיר מרעיש בחיקי, ותחינותיו של הקריין שכבר התחלתי לחבבו מפכות מתוכו בלי הפסקה. אינני זוכר איך מצאתי עצמי פתאום שעון אל קיר מוצל, על מדרגה תלולה הצמודה אליו, ממש בתוך רחוב השוק, באיזו חנות מזכרות של ערבי נוצרי מדיירי הרובע. אני זוכר רק איך נשלחו ידיי אל האיקונין הגלוף של הקדוש שהיה שם, אינני זוכר את שמו ששערותיו הבלונדיות הארוכות מתעגלות סביב ראשו כמו הילה זוהרת. אני זוכר שהאיקונין היה בידיי, אני זוכר שמשמשתי בצלם, ומיששתי את הילת השער הצבועה בצבעים גסים. אני זוכר שחשתי בכל חספוס בחתיכת העץ המגולפת. והקריין הצעיר מדרבן אותי בלי הרף, לצאת ממחסה הצל הקריר אל שמש הקיץ החמה. לעזוב את סתר המדרגה, ולרוץ אל הרחבה שמתחת למגדל הכנסייה, בחצר הקבר הקדוש. אינני זוכר אם ניהלתי עם הקריין שבחיקי דו שיח נרגש, או שרק נדמה היה לי שאני שומע את עצמי מתנשם בכבדות, כמו לאחר ריצה מתישה במעלות האבן, ומסביב רצים ומתנשפים גם אחרים, כל מוזעקי הצלתה מהרדיו.

בדרך אני זוכר שחלפתי על פני מכונית גרמניה קטנה, שמנועה פעם. אפילו שכחתי באותו הרגע שאולי היתה זו המכונית הקטנה של הגר. מה פתאום הגר? על איזו הגר אתה מדבר? עצרתי באמצע הריצה, קצת אחרי המכונית, ונתתי לעצמי מכה חזקה במצחי המיוזע. הגר, טיפש שכמוך הרי כבר שמעת הבוקר את שמה אבל לא קלטת. הוא חמק ועבר מעל לכתפך. הגר. ודאי, אני זוכר, זו הסטודנטית שאיחרה להגיע למפגש. ואני חשבתי שזה איחור רגיל, של מאחרת רגילה, ולגלגתי על חבורת המתקהלים שבפתח הבניין של מדעי⁻היהדות. כן, אבל הקריין עצבן אותי עכשיו, מה פתאום פולקסוואגן? הרי אפשר להטעות את המצילים. אני עכשיו רק רצתי על יד המכונית, אני בטוח שזוהי פשוט גולף מיושנת. נזפתי בקריין שבחיקי נזיפה של מבינים. כאילו שיש בכך כדי לסייע להצלה. ומה אכפת למגדל הכנסייה של הקבר הקדוש, ולהגר, שמתכוננת ממש כעת לקפוץ ממנו אל קצה, איזו מכונית ממתינה שם למטה?

אבל אני שיננתי לעצמי, כמו משפט שינון שחובה לדייק בו, בכל הגאיו וצליליו, גולף, גולף מיושנת. גרמנית נכון, קטנה נכון, אבל צרך לדייק אם רצים ורוצים להציל. כמו שהייתי טועה, ומכנה את יריעת⁻ההצלה הנמתחת בשם מזרן⁻הצלה. והרי איך אפשר להציל בעזרת מזרן⁻הצלה קטן ומיושן? כשרחבת כנסיית הקבר היא כל כך גדולה?

ואז, באיחור כפי שהסתבר אחר כך, התארגן צוות הצלה כמו שצריך. המתנדבים שרצו קצרי נשימה, כמוני, מכל קצווי העיר, נתנו ידיים ומתחו את יריעת ההצלה. והעיר, העיר הקיצית המתכוננת לשבת עצרה את נשימתה. הקריאות מן הרדיו חדלו, המולת המסחר שככה. לא נשמעו צפירות ובשמים הכחולים שמעל מגדל הכנסייה לא נראתה אפילו ציפור אחת. אפילו את פעימות המנוע של מכוניתה הקטנה לא שמעתי. איזה רגע מופלא של דממה ושל חסד נמשך על העיר. שאולי, אם היה מתמשך עוד מעט אפשר שהיתה ניצלת. אפשר שהיתה מקשיבה לעצירת הנשימה העצומה של מאות האלפים שמסביבה. ואולי היתה עורכת במהופך את סדר פעולותיה הקטלני: קודם מכנסת את קצות עליוניתה המתנפנפת, ומהדקת את מכנסיה המתרחבים. ואז קושרת בחוזקה את הסרט השחור שחגר את שפעת הבלונד המזהיבה שלה, ואז מעבירה ידיים שקופות מעייפות על פניה, מציתה לעצמה את הסיגריה הארוכה, התחובה בתוך קנה עישון שאהבה לעשן בו. ואחר כך יורדת לאיטה, סוף סוף, במדרגות האבן החלקלקות של מגדל הכנסייה, וקהל המוזעקים היה משמיע אנחת רווחה ענקית, מתחת לקבר הקדוש. וצועדת ישר אל הגולף שלה, המיושנת, שמנועה לא חדל מלפעום אליה כל העת. ואני עם כל מוזעקי הצלתה, והקריין החביב שגורלה נגע ללבו, אף על פי שממש כמוני, בכלל לא זכה להכירה, היינו מטילים על שכמה וכורכים סביבה את יריעת⁻ההצלה. ממש כמו שכרכנו את שמיכות⁻ההצלה על השרופים ששרדו מן האש. בימים שבאו אחרי השבת המקוללת ההיא, שבה נפתחה המלחמה.

ושוב אינני זוכר מה באמת קרה. אני זוכר רק שהגעתי אל הרחבה באיחור, כמו שאר המצילים. האיקונין הגלוף היה אחוז משום מה בידי. האם הבאתי אותו אתי בכל הדרך מחנות המזכרות? ואיך זה שבעל החנות לא לקח מידי את הצלם? כבר ניחשתי מה יהיה בסופה. יותר מדי סופים כאלה ראיתי באוקטובר ההוא, לפני שש שנים כמעט. הידקתי את אצבעותיי על בובת העץ המגולפת. לא היה מה לעשות: היא כבר שכבה, מוטלת ברחבת הקבר הקדוש. כמה יפה היתה בשוכבה, כמה חפה בתכריכים השחורים שכרכה לעצמה, בחליפת השחורין שלה, שנתפרה מבד קיצי קל ואוורירי. היא היתה עטופה בתוך בועה של זוהר שעלה ממנה. זוהר מאיר שעצר בעד המצילים לכמה שניות בטרם קרסו עליה והחלו בפעולות ההחייאה. זוהר שעולה מצלמים מאיקונין של קדושים מגולפים ומתמונות מוגדלות של יפהפיות קפואות.

התרחקתי לאיטי ממעגל המצילים. כאן כבר הייתי מיותר ולא יכולתי יותר להועיל. וכשהפכתי פניי אל הרחוב ראיתי התקהלות ענקית. שהלכה וסגרה על הגר ריכנשטיין האבודה. צוותי הצלה וסקרנים חברו יחד והקיפו אותה במעגל הדוק שהיא פשוט נעלמה בתוכו. אפילו כמה צלמים הגיעו, תיירים זריזים וצלמי המשטרה. אבל אני ראיתי כל מה שצריך הייתי לראות. והקריין הנחמד שברדיו שבחיקי ודאי ראה את הדברים יחד אתי. מפני שהוא השתתק לגמרי, ובבת אחת אפשר היה לשמוע שוב את שאון העיר והמונה מסתערים על בועת השקט שברחבת הכנסייה. הצופרים קרעו את האוזניים, מנועי מכוניות ההצלה הרעימו נוראות והרמקולים של המשטרה הגבירו עד הסוף את עוצמתם. ירדתי לאיטי במדרגות, חלפתי על פני שלוליות הצל, אל חנות המזכרות של הערבי הנוצרי, דייר הרובע. איש לא שם לב אלי כשהשבתי את האיקונין הסדוק אל מקומו.

ג.

ביום ראשון שלמחרת השבת ההיא התפרסמו כמה מודעות אבל בעיתוני הבוקר, ואני, שלא ידעתי עד יום ששי מי היא הגר ריכנשטיין, התחלתי לעקוב, דרך העיתונים, אחרי דרכה האחרונה. כבר בצהרי ששי, התפרסם ברבים שהגר קפצה אל מותה מהמגדל הגבוה שבעיר העתיקה. יותר מכך, התפרסם גם שבלילה שבין חמישי לששי היא התקשרה, בעילום שמה, לשירות העזרה הנפשית העירוני. לא הרבה כתבו על שיחתה האחרונה עם התורנית, אבל נראה שבאמת התרשמו בסניף הירושלמי ממצוקתה. וגם שלחו אליה ניידת, ובה שני מתנדבים שניהלו אתה שיחת הרגעה ממושכת. על מה שוחחו אתה במשך שעות ארוכות כל כך? ומה אמרה להם הגר? בעיתונים גם כתבו שהבלגן בסניף היה גדול, השיחות לא הוקלטו ולא נרשמו, וקשה היה לדעת מה באת היו מצוקותיה. במקומון העירוני, שהחל אז את הופעתו הסדירה, כתב אחד העיתונאים הצעירים שהכול היה נגדה: התורנים בתחנה לא ידעו שהיא נותרה נחושה בהחלטתה לקפוץ מן המגדל, גם לאחר השיחה הארוכה שניהלו אתה. הפניות הנרגשות של חבריה, ברדיו ובטלפון ובעל פה, וביניהם גם הקריין הטירון שלי, לא הועילו. ובני משפחתה, שהעיתונאים לא איחרו לאתרם, אמרו בין שאר דבריהם שמה שהכי מכאיב להם זה שהגר היתה במצוקה כל כך קשה, ואפילו אז לא פנתה אליהם.

אני חזרתי אל ספריי ואל עבודתי הלא גמורה בבית הספרים. כשניגשתי אל דוכן הספרניות אותתה לי הספרנית סמוקת הפנים שלי. פרשה אתי כמה צעדים לצד, ואמרה לי שהיא נורא מצטערת על מה שקרה בבוקר יום ששי.

“מי יכול היה לדעת?” שאלה “ואני מצטערת שנהגנו בך באטימות כזו. אילו היינו יודעים…”

אני הודיתי לה על דבריה ואמרתי שגם אני מצטער, מפני שבעצמי לא ידעתי עד כמה ייגע ללבי גורלה של הסטודנטית הצעירה. וכשהיא ערמה שוב על עגלת הספרים את הספרים שהזמנתי הוספתי ואמרתי לה, שמאז המלחמה אני לא תמיד אחראי לכל מעשיי. ולפעמים קורים לי דברים תמוהים, כמו קפיצת הדרך המפליאה שזרקה אותי אל הרובע הנוצרי. וכמו פגישות תמוהות על מדרכות העיר, וכמו מראות משונים הפוקדים אותי מאז המלחמה לא רק בלילות, אלא לפעמים אפילו באמצע היום, מול החלונות העצומים של בית הספרים הלאומי. והיא שוב הסמיקה כשרכנה אל העגלה ואמרה לי שכבר בצהרי יום ששי, כששמעה את ההודעות במהדורות החדשות, היא הבינה לאן התעופפתי בחיפזון מגונה כזה. ואפילו נדמה לה, לפי התיאור הקצרצר והלא מדויק שנמסר ברדיו, שהיא הכירה את הגר המסכנה. מפני שבטח ראתה אותה לא אחת ולא שתיים בדוכן ההשאלה שבאולם הקריאה.

לאחר הלוויה העגומה שנערכה במושבת הולדתה שבדרום, החלה חרושת שמועות על חייה ועל עבודתה של הגר לחלחל אל העיתונים היומיים ואל השבועונים. ואני עשיתי לי מנהג, לגזור מן העיתונים את כל הקטעים הנוגעים לחייה ולמותה, ולאסוף אותם בתיק מיוחד, שצירפתי אל התיק הגדול של עבודתי הביו⁻ביבליוגרפית. אשתי, שביקשתי ממנה לסייע לי באיסוף גזרי העיתונים לא התלהבה, ושאלה אותי בקול נמוך אם זהו השיגעון האחרון שלי. מפני שהיא הכירה, כמו רבים מאתנו ביישוב הקטן שלנו, חוקר צעיר ומוכשר אחד, שנשתעבד לאיסוף גזירי העיתונים השתעבדות כל כך מוחלטת, עד שהפך לגיהינום את חייהם של הקרובים לו. אבל אני ידעתי שכאן לא מדובר באובססיה חולנית, מתמשכת, כי כמה כבר יכולה העיתונות שלנו לעסוק במותה של אישה צעירה ונאה? ולכן הרגעתי את אשתי ואמרתי לה: “אין דבר, זה יעבור”. והתכוונתי גם לשיגעון האיסוף שאחז בי, וגם לחיטוט המכוער בחייה של הגר ריכנשטיין, שהשבועונים בעיקר התמכרו לו בהנאה חולנית.

מה לא נתפרסם עליה לאחר מותה? שהיתה עילוי שבעילוי בין תלמידי סודות הקבלה וסמליה, ושהכינה בסתר דירתה הצנועה ספר משובח על סודות הקבלה וסמליה. ספר שכמותו לא נהגה ולא נכתב מאז ימי גבורתו של הפרופסור גרשם שלום. בלילות ההארה שפקדו אותה בזה אחר זה, כך כתבה העיתונאית במקומון העירוני שאני ממש התקשיתי להשיגו, מפני שהוא נחטף מהדוכנים, נתגלו להגר המנוחה סודות נוראים וסתרי פירושים מדהימים. כאלה שאיש לפניה, לא ממורי החוג ולא מתלמידיו ולא מן החוקרים העצמאיים, לא העלה בדעתו ובוודאי שגם לא זכה להעלות על הכתב. ועוד ידעה הכתבנית לספר, שעבודת הדוקטור שלה, שעליה שקדה מפעם לפעם, ושאותה גם הניחה מפקידה לפקידה, כדי להתמסר לאחת מגחמותיה המופלאות שעליהן לא אוכל להרחיב כאן, עבודת הדוקטור שלה משקלה היה שווה זהב. ואלמלא עניין מצער, שלא הכתבנית הזריזה ולא קוראיה התמימים לא הצליחו לעמוד על דיוקו ולהבין עד הסוף את מהלכו המפותל, עניין מצער מאד שבשלו גם איבדה את עבודת הדוקטור הנדירה שלה, וספק גדול הוא אם עוד תימצא אי פעם. וספק גם אם יימצאו קוראים הנבונים דיים שיזכו לא רק להארה מתוך קריאתם השקודה, אלא גם כאלה שאולי יזכרו את תלמידת החוג המבריקה, שניחנה ביופי מדהים אבל גם מסתורי. זו שכנראה גילתה גילויים שלא היו לפי כוח שכלה, עד שהלכה והטילה עצמה למוות ממגדל הכנסייה המחודד של הקבר הקדוש, לא פחות, בתוככי הרובע הנוצרי, בלב העיר העתיקה של ירושלים.

ואני ניגשתי אל דוכן ההשאלה והראיתי לספרנית שלי את מה שנכתב בעיתון. והיא הסמיקה מעט כדרכה, והשתופפה והעלתה מתוך המגירה הנסתרת שלה צרור של דפי עיתונים, והניחה אותם לפניי ואמרה “קח, זה בשבילך. אספתי אותם בשבילך”. וכשהזמנתי אותה בהפתעה גמורה לרדת אתי אל הקפטריה ולגלגל בניחותא על פרשת חייה ומותה של הגר ריכנשטיין, שהלכה וצמחה ותפחה מעיתון לעיתון ומיום ליום, הסכימה הספרנית והעבירה לחברתה את האחריות על המשמרת וירדנו יחד במדרגות הרחבות אל הקפטריה. שוב עברנו על פני התערוכה הקבועה של בית הספרים, ועל פני התערוכה המתחלפת, והיא אמרה שאלמלא מותה החטוף, אפשר שגם הגר ריכנשטיין היתה זוכה שעבודותיה המבריקות יוצגו מתחת לשולחנות הזכוכית, ואני אמרתי שאני מאד מצטער שלא זכיתי להכירה בחייה, אלא רק רגע או שניים לאחר מותה הנורא. מפני שהדברים ששמעתי עליה מאז שנתפסם מותה ברבים הם פשוט מסקרנים מאד. והספרנית גיחכה, או שרק נדמה היה לי שגיחכה ואמרה שהיא שמעה שגברים לא מעטים נפלו ברשת אהבתה. ואחדים, לפי הרכילות המהלכת באוניברסיטה, גם יצאו ממנה חבולים וחפויי ראש.

ישבנו אל שולחן קטן בקפטריה ואני אמרתי שחסר לי מאד עוד אחד לשולחן. והיא שאלה למי אני מתכוון? ואני סיפרתי על פרח⁻הקריינים אחוז הדאגה שברדיו. הוא ששידר קריאת מצוקה והצלה ללא הפוגה בתחנה שלו, מהרגע שנודע בתחנה על היעלמה, ודבריו הם שהקפיצו אותי מעל דפי העיון שלי בצהרי יום הששי האחרון. ואלמלא קולו שהרטיט ודבריו שהפצירו ונימת הצער שלו, ספק אם הייתי נוטש את המשורר היהודי הנשכח. שהצלילה אל פרטי חייו ויצירתו השכיחה ממני את הצער שאני גורר אתי מהמלחמה הארורה. ומהשבת הארורה ההיא, של הששה באוקטובר, לפני שש שנים תמימות. והיא אמרה שאני מזכיר לה אחד, יוסף גורן שמו, שמפרסם מאז המלחמה שירים כאובים במוספי הספרות של העיתונים. “יוסף גורן?” שאלתי. “את בטוחה ששמו יוסף גורן?” והיא אמרה “בטח, אני זוכרת טוב מאד את שיריו. שמו יוסף גורן. למה? אתה מכיר אותו?”

ואני מיהרתי להסב את שיחתנו הנעימה להגר ריכנשטיין ולדמותה “הרוחנית”, וחמקתי משאלתה שהביכה אותי לפתע. ולא נתתי לה אפילו להרגיש שכן, אולי כן, אולי אני יודע באמת מי זה. ואולי אני כן מכיר את המשורר הכאוב שהזכירה, יוסף גורן.

שתינו את הקפה העלוב של הקפטריה ואני שאלתי אם גם לה יש מכונית גרמנית קטנה. והיא אמרה “כן, עכשיו אני נזכרת, בעיתונים הזכירו את הפולקסוואגן הצהובה שלה, שחיכתה לה במנוע פועל”. ואני אמרתי “תשמעי את ספרנית, את צריכה לדייק. זאת לא היתה פולקסוואגן, זו היתה מכונית גולף מחורבנת”. “צהובה?” שאלה הספרנית. “אני לא זוכר” הפתעתי גם את עצמי, “בחיי שאני כבר לא זוכר.”

ואז שאלתי אותה אם היא יכולה לשבת אתי עוד קצת. והיא השיבה שכן. ואני סיפרתי לה את שני הפלאים שקרו לי באותו היום. הפלא של הריחוף מעל העיר, ישר מתוך אולם הקריאה אל רחבת הכנסייה. מרחק לא קטן, שאם נמדוד אותו בדיוק אז נראה שיש כאן כמה וכמה קילומטרים טובים. אבל הפלא השני העיק עלי יותר וגם עליו סיפרתי לספרנית הקשובה. איקונין העץ המגולף, של הקדוש הנוצרי בעל עטרת השער הזהובה, שנשאר בתוך ידי כשיצאתי מחנותו של הערבי שבסמטה. ואחר כך אינני יודע מה היה לי, ואיך מצאתי פתאום בתוך ידי איקונין סדוק. ממש מעל להגר ריכנשטיין, שהיתה כבר מוטלת בכיכר, כי מוזעקי הצלתה נותני הידיים, שמתחו מתחתיה את יריעת⁻ ההצלה לא הספיקו להגיע בזמן.

“באיחור”, אמרתי פתאום בקול רם ואנשים נפנו אלינו והביטו בנו. “תמיד באיחור, תמיד מגיעים באיחור ולא מצליחים להציל”.

“אל תתרגש כל כך”, אמרה הספרנית, “אני רואה שאתה באמת מתרגש”.

“כן” אמרתי “מאז המראות הללו מהמלחמה ההיא, כשאני רואה מחזות כאלה אני שוב מתרגש”. חוסר האונים שלנו להושיע, חוסר האונים הנורא הזה רודף אותי כבר שש שנים כמעט.

והיא לא אמרה דבר, וגם אני לא הוספתי. השתלטתי בקושי על הרעד הפתאומי ששב אלי. ושתינו את הקפה המחורבן שלנו עד הסוף. ואני ידעתי שהיא תכף תקום ותתנצל ותבקש סליחה ותגיד שכבר התאחרנו והיא חייבת לרוץ ולחזור לאולם הקריאה. כי חברתה כבר בטח מתעצבנת ומחכה לה. ואני הנהנתי לה בראשי, מפני שידעתי שכך בדיוק היא תנהג. והודיתי לה בחשאי על הדקות הטובות שהקדישה לי. דקות הנחמה הללו, שהיו לי כל כך נחוצות מאז צהרי יום ששי. ואני קמתי אחריה, ומבטי נתקל באיזה צעיר נחפז שחצה את המבוא בצעד נמהר. וחשבתי לי שכך, ממש כמוהו, יכול להיראות פרח⁻הקריינים שהרעיד בקולו את לבבי.

ד.

בסוף הקיץ, סמוך לחגים, השלמתי את עבודת העיון הבלתי נגמרת שלי. התחקיר הביו⁻ביבליוגרפי על חייו ויצירתו של המשורר שהתקשרתי אליו בנפשי, במהלך שבועות העבודה, לא הניב את התוצאות שקיוויתי להן. היו לי גם קשיים בלתי צפויים בתרגום הלשון המרכז אירופית שלו. לשון קשה, חצצית, ורחוקה מאד מהעברית. התפלאתי איך הצליח הוא, היהודי ה“לועזי” לתרגם ללשונו שירה עברית מודרנית, ואיך מתקשה אני, יהודי עברי כמוני, להבין את הלעז הדוחה שהוא קרא לו שפת אם. התאכזבתי גם מגנזי בית הספרים הלאומי. כמה יגיעות יגעתי וכמה הטרחות הטרחתי על העובדים, וכמה שעות נברתי במרתפים, שאליהם הורשיתי לרדת לפנים משורת הנוהל התקין. אבל הכול היה לשווא. את ספר תרגומיו מהשירה העברית החדשה לא מצאתי. ונאלצתי להסתפק בכמה מאמרים ארכניים שהותיר אחריו, ובכמה שברי טקסטים שליקטתי במאמץ רב מכתבי עת נידחים. אבל כמו שהתאכזבתי ממה שגיליתי מעבודתו כך התפעלתי מחייו רבי התהפוכות. התגלו לי קשריו עם משוררי התקופה הנודעים, ניסיונות הנפל שלו לזנק אל מרכז העשייה הספרותית בארץ ובגולה. ובעיקר נחשפו בפניי קשריו הנפתלים עם הנשים היפות שבחייו.

נפרדתי מקרובת המשפחה היקרה שלי, פיניתי את החדר הצר, “הצינוק בעמידה” שבדירתה, וארזתי את חפציי. ערמת הקרטונים טעוני הספרים המתינה למשאית, ואני ישבתי במטבחה הקטן וגלגלתי אתה בזיכרונות הנעימים שלנו, מן הימים הרחוקים שבהם הייתי חייל צעיר ואמיץ בעיר המחולקת. היא זכרה את סיפוריי מהפטרולים הליליים שלי, שנערכו מאחורי שכונות החרדים. ואני הזכרתי לה פרשה שכוחה, שבשעתו התרגשה בשלה התרגשות מרובה. אכלנו את הצנימים שהכינה למעני, את ריבת השסק שהיטיבה לבשל, ושתינו ממשקה הצמחים שגדלו בגינתה. סיפרתי לה איך הסתבכתי בפרשת חייו ויצירתו של המשורר היהודי הנשכח, ואיך בזבזתי עליו את השבועות היקרים של הקיץ היוצא. והיא ניחמה אותי ואמרה שאפשר שאני טועה. אפשר שדמותו של האיש עוד תיטיב עם עבודתי. “וחוץ מזה,” הוסיפה, “תמיד יש הפתעות. אתה תחזור הביתה ואולי תמצא על שולחנך את הספר האבוד…”

אחר כך הגיעה המשאית הקטנה ואני הטענתי עליה את חפציי, והחלפתי עם קרובתי כמה נשיקות לפרדה. דבריה נגעו ללבי, הרגשתי שהיא משתדלת להקל מאכזבתי. “הלוואי שאת צודקת”, אמרתי לפני שירדתי במדרגות “הלוואי שהספר הקטן יחכה לי באמת על שולחני”.

עליתי גם בפעם האחרונה אל אולם הקריאה שבבית הספרים, להיפרד מהספרנית הצעירה שסייעה לי כה הרבה בעבודתי. כשחלפתי על פני אולם התערוכות נזכרתי בשאלה ששאלה אותי על המשורר הנוגה יוסף גורן. לרגע חשבתי שאולי היא מחליפה אותו עם איזה מבקר ספרותי לא מעניין ולא חשוב, שביקורתו האווילית מילאה את דפי המוספים לספרות, והוא בעל שם דומה. אבל היא לא התכוונה אל המבקר, ואני ידעתי היטב אל איזה יוסף גורן היא מכוונת. שירי הזיכרון המעולים שלו שנדפסו זה מקרוב משכו אליהם את תשומת לבם של המבינים. שירם מצוינים, חסכוניים ובהירים, שדוגמתם כמעט שלא נדפסו אז בעיתונות הספרותית. ראיתי שהיא לא רק ספרנית מסורה ושקדנית, אלא גם קוראה מסורה של השירה העברית הפגועה, זו שנדפסת מאז המלחמה. וחשבתי שיהיה נאה מצדי אם אשבח אותה על טעמה בברירת המשוררים. אבל חדלתי מזה, מפני שלאחר השיחה הגלויה שניהלנו במפתיע בקפטריה, לא יכולתי לומר לה דברים מעושים ולא אמיתיים.

היא אמנם קמה לפניי ויצאה בחופזה מהקפטריה, להחליף את חברתה בתורנות ליד שולחן ההשאלה שבאולם הקריאה. אבל אני ידעתי שהיא הרגישה בדיוק ובחדות מה שהרגשתי אני, לאחר הפרץ הנרגש והמביך שנתעורר בי, זיכרונות המלחמה שקפצו לפתע שלא ברגע הנכון, הרעד בידיי שאיים לחזור, ותמונתה האחרונה של הגר ריכנשטיין המוטלת בכיכר.

ניגשתי אל שולחנה להיפרד. והיא קמה כשראתה אותי והלכה אל הקיר הסמוך, כמה צעדים קטנים, כדי שלא נפריע את השלווה הלמדנית של הקוראים. ביקשתי ממנה לסגור את כל התעודות שנפתחו למעני. כרטיס הקורא הרגיל, וכרטיס הקורא המיוחד ולמחוק את כל חובותיי לספרייה. וגם שתשמיד את כל הניירת ששימשו את הספרייה בשבועות ששהיתי בעיר. “אני אוהב מחיקות והשמדת ניירות”, אמרתי לה. והיא אמרה ששמחה להכיר אותי, ושאולם הקריאה מחכה לי, שאמשיך בו את עבודתי.

הייתי כבר קרוב לפרסם מאמר מקדים, ראשון מתוך סדרה קטנה שתכננתי, על פרשת המשורר השכוח שגיליתיו מחדש. מאמר שיבוא באחד מכתבי העת בקרוב מאד. והיא ביקשה שלא אשכח לשלוח לה העתק מצולם מן המאמר. אף על פי שאולם כתבי העת נמצא ממש מעבר לדלתה, ממול למעלית. ואני הבטחתי שלא אשכח, ואם יעלה מלפניי, ואני מקווה שיעלה מלפניי, כי היא בהחלט ראויה שיעלה מלפניי, גם אקדיש לה כמה מלים. מלים שאצייר במיוחד על גבי ההעתק המצולם של מאמרי. והיא חייכה אלי לפתע, והחטטים הזעירים שבפניה נעלמו לגמרי כשחייכה. ואמרה שגם היא לא תשכח אותי, “גוזר העיתונים האובססיבי”, ותאסוף בשבילי את כל גזירי העיתונים שהגר ריכנשטיין ומותה הנורא ייזכרו בהם.

לא העזתי להחליף אתה נשיקות, כמו עם קרובתי הקשישה, אף על פי שהיא בהחלט היתה ראויה להן. לחצנו ידיים ואני הלכתי אחורנית, כשעיניי קבועות בעיניה, ממש כמו בסרטים. עד שכשלתי ליד המפתן של הדלת האוטומטית, בכניסה לאולם הקריאה.

חזרתי לביתי שבשפלה והתמסרתי לעריכת דברי המשורר המעטים שהעליתי מירושלים, וכמעט שנשתחררתי מפרשת מותה של הגר ריכנשטיין היפה. אבל הספרנית הנחמדה עמדה בדיבורה, ושלחה אלי במעטפות גדושות את גזירי העיתונים שלא הרפו מסיפורה העצוב של חוקרת הקבלה המבטיחה. עיתונאית אחת, שכבר אינני זוכר את שמה ואת שם עיתונה, גילתה שהגר ריכנשטיין המנוחה היתה אחת אהובותיו של המשורר ההוזה, הירושלמי המסתגף ששיריו התחבבו אז מאד על הנוער קורא השירה. כבר אינני זוכר במדוייק את נוסח הכתבה, אבל מצאתי בה משפטים מרתקים ומעוררי עניין, כמו “לא, לא היה זה סיפור אהבה עז, אלא כנראה, פשוט ברווז…” כאן התכוונה העיתונאית להמעיט בערך כיבושיו של המשורר ההוזה, להלעיג עליו ועל פרשות האהבים שלו, שעוררו קנאה מובנת אצל קוראיה.

או משפט אחר בכתבה, שלא היה אלא ציטטה מופרכת מריאיון אחר עמו, שנתן לעיתון ידוע, לאחר מותה המפתיע של הגר ריכנשטיין: “רוב אהובותיו היו נערות זהובות, לבושות בפשטות נערית, ומסונדלות. ריח של קיבוצי ‘השומר הצעיר’ ותנועת הנוער היה נודף מהן ומבגדיהן הפשוטים… את יופיין דחקו להסתיר, עד שעלו אליו לעליית הגג שלו, שברחוב הירושלמי הצדדי. ושם קרה לו ‘מהפך’ מדהים. הן עלו לעליית גגו הגשמית, ושכבו מתמסרות למרגלותיו, והוא בגין התמסרותן זכה לעליית גג רוחנית נשית, שאליה טיפס בעזרתן… ישר מעל ברכיהן החטובות של חשוקותיו הזנוחות, יוצאות תנועת הנוער וגרעיני הנח”ל…" וכו' וכו'. אבל לך תדע, אתה הקורא בשקיקה את דברי ההבל הפחותים הללו, מתוך גזירי העיתונים שהושמו במעטפות תפוחות, ונשלחו לבית שבשפלה, לך תדע מה קרה שם באמת.

ועוד מצאתי באחד הגזירים ששלחה אלי, דברי הבל משונים, כגון: “הנערות היפות הללו, טיפוסים ‘רוחיים’ מובהקים, שנתלקטו בחוג לתורת הסוד של הקבלה וסמליה, לא נתקבלו ברוח תורת הסוד דווקא על שום דבקותן וכמיהתן לרוח ‘ישראל סבא’ ולספרותו הענפה. אלא דווקא על שום מנעמי המחקר וקסמי החיטוט בפרשות הסוד. ועל שום עידוני השיטוט בפרשות חייהם המרתקות של יוצרי הקבלה וסמליה. ובעיקר נתחבב עליהן מורן הדגול, הפרופסור גרשם שלום, שהציג לפניהן עולם מדהים שהן אפילו לא שיערו את קיומו… הוא שכבלן בקסמיו, הוא ששבה אותן בשפעת רוחו, והוא שקיבען כדמויות ‘רוחיות’ מזוקקות, בין הדמויות הנפלאות שדרש לפניהן בשיעוריו בחוג.. והסמינרים המיוחדים שייחד לכבודן, ושאותם ערך בביתו…” וכיוצא באלה דברי שקר והבל ורעות רוח. שאפילו אני, שישבתי בשפלה והייתי רחוק ומרוחק מהוויית החוג לקבלה, יכולתי להבחין כמה פרכות מרושעות שוקעו בכתבה. לא יכולתי לשאת את שטף ההבלותות ששטף מגזירי העיתונים, ופשוט חדלתי לקראם. אבל הקפדתי להודות לספרנית שלא שכחה אותי, “גוזר העיתונים האובססיבי”, גם בטלפון וגם במכתבים מנומסים, ששלחתי אליה לבית הספרים.

ובכל זאת ניקר בי הספק, וכמה שאלות לא פתורות הוסיפו להציק לי גם כשהתפניתי מעבודתי על עיזבונו של נשוא מחקרי המנוח. שאלתי את עצמי אם גם הגר ריכנשטיין המקסימה היתה אחת מאותן נערות “רוחיות”, המעשנות מקטרת בעלת פיה ארוכה ומגולפת, ומפיחות גלגלי עשן כלפי מעלה, כשהן רוקעות ברגליהן מקוצר רוח, על הרחבה שלפני בניין מדעי היהדות? האם גם היא טיפסה, מתנשמת, בשעת ערב מוקדמת, אל עלייתו הרוחנית של המשורר ההוזה? זה שהעיתונאים שדשו בפרשה והכתירוהו בשם “ההוזה החוזה”? האם גם היא הקפידה ללבוש את חליפות⁻השחורין שלה כיוון שהיתה חברה באיזו אגודת סתרים? זו שהעיתונים הזכירוה רק ברמז, ושבה נערכו לדבריהם מדי פעם חינגאות מטורפות, ברוח משיחי השקר הידועים לשמצה?

האם אפשר שאני הוא הטיפש, שקם מעל שולחנו שבאולם הקריאה, וזינק כמטורף אל לב הרובע הנוצרי שבעיר העתיקה, רק כדי להצטרף אל שאר מוזעקי הצלתה של העילויית היפה? שאני הוא התמים שרץ אל פרח המחקר שהבטיחה כה רבות, שהתנודדה כשיכורה על מגדל הכנסייה המחודד של הקבר הקדוש? האם לא הייתה רוצה, בדיעבד, ומבלי להודות בכך בפני עצמי אפילו, לצרף עמי דווקא את הספרנית המסמיקה, אל חוג ההוללים הללו?

כי איך אסביר לעצמי את הנס הקטן שקרה לי שם, כשרצתי להצטרף אל מותחי יריעת⁻ההצלה, ובכפי אחוז בחוזקה האיקונין הגלוף שגנבתי מחנותו של מוכר המזכרות? וכשרפתה ידי ונפתחה, כשראיתי את הגר ריכנשטיין מוטלת שלמה אבל חסרת חיים בכיכר הקטנה, והיא חפה מכל החלאה שהטילו בה העיתונים, יפה ומאירה כל כך באותו הזוהר הקפוא והמת שבו זהרה עטרת הזהב של האיקונין שבידי, האם לא נתקנאתי באותו משורר עליות הוזה? וכשקירבתי את הצלם לפני עיניי, ראיתי את הסדק שסדק את גולגולתו. סדק צר ונקי. סדק שלא היתה בו אפילו טיפת דם אחת. סדק שבלחיצת אצבע אפשר היה לאחותו, ואולי גם להחיותה.

בחורף של שנת 1976, כמה שבועות לאחר שנדפס ספר שיריי הראשון, קיבלתי קריאה טלפונית מתחנת השידור של גלי⁻צה"ל. הקול הצעיר והנעים הזמין אותי באדיבות להתראיין בשביל מדור הספרות השבועי של התחנה. הייתי נבוך ונרגש, הייתי טירון גמור בפרסום שירה ולא ידעתי כיצד נוהגים בהזמנות משמחות שכאלה. שאלתי את החיילת הצעירה אם זו היא עצמה שמתכוונת לראיין אותי. אבל היא צחקה ואמרה שיש להם בתחנה משורר מוכר שמראיין את המשוררים שספריהם החדשים יוצאים לאור. היא התפלאה שלא שמעתי עליו ועל תכניתו עד היום והבטיחה לי שהוא עורך “ראיונות מצוינים, מעניינים, מרתקים, שעוזרים מאד לקהל הקוראים להכיר את הספר”. אמרתי לה שאשמח מאד להצמיח כנפיים לספר שיריי הראשון, אפילו בתחנה הצבאית וביקשתי ממנה את שמו של המשורר המראיין. היא נתנה לי את כתובתו ואת שמו ואת מספר הטלפון שלו, והוסיפה שהוא גם מפרסם ביקורות שירה בעיתונות ואם אמצא חן בעיניו הרי ש… ואני ביקשתי ממנה שתחזור שוב על הפרטים כי מרוב התרגשות לא הצלחתי לרשום אותם כראוי. “אתה משורר טירון, מה?” שאלה אותי בנעימות לפני שסגרה את הטלפון. “שמע לי, אל תתרגש, בתחנה אומרים שכתבת ספר שירים מרגש”.

ובאמת הוא התקשר אלי לאחר ימים אחדים. התגוררתי אז במעון סטודנטים צפוף וחמים בירושלים. הוא התקשר אלי אחר הצהרים, אל הטלפון הציבורי שבקומת המגורים של המעון. שוב התרגשתי, גרוני בגד בי, השתעלתי, החוורתי וידי שאחזה בשפופרת החלה להזיע. אני זוכר שהתמקחנו באורח מאד לא ספרותי היכן לקיים את הריאיון. אני הצעתי את הבית הקטן בקיבוץ שלי, המוקף מדשאות רעננות ומצהלות ילדים. בית שמופקע כביכול, מצרות הזמן ולחציו. אבל הוא התעקש שהריאיון ייערך בעיר הגדולה תל⁻אביב. הוא הציע את הקפטריה הצנועה שליד תחנת השידור ביפו. אבל אני סירבתי ואמרתי לו שבדרכי מהקיבוץ לירושלים קשה לי להגיע ליפו. ובכלל, מה פתאום יפו? אני זוכר ששאלתי אותו במה יפו טובה מחדרי הקטן שבקיבוץ? ואז הוא חשב לרגע והציע שניפגש בבית קפה קטן שליד כיכר העירייה, בסמוך לדירתו. היססתי והתלבטתי והוא פסק לבסוף שניפגש בדירתו. אל תשכח, אמר, בקומה השנייה, בית מגורים ישן, באחד הרחובות הקטנים שנושקים לרחוב אבן⁻גבירול. “והדלת”, הוסיף לסיום, “תמיד פתוחה אצלנו”.

באחד מימי השבוע, כמדומני שהיה זה באמצע חודש פברואר, 1976, יום בהיר וחמים שנפל במפתיע לתוככי החורף הקר, הגעתי לביתו, דלת הדירה היתה צבועה בצבעים עזים, והקישוטים שסביבה הפליגו אל מעבר למשקופים. אפשר היה להבחין מיד שזוהי דירה של אמנים, של צעירים חופשיים ומעודכנים. הדלת היתה פתוחה, ואני עצרתי לרגע על הישורת, כדי להסדיר את נשימתי שנתפרעה. קומה שנייה, הוא אמר לי בטלפון, אבל באמת היתה זו קומה שלישית, מפני שקומת העמודים לא נחשבה.

פתחתי את הדלת ונכנסתי. כדי למנוע מבוכה כחכחתי בקול רם, השתעלתי ובעטתי כך סתם ברגלו של כיסא שעמד במבוא. “כן, כן, פתוח, אפשר להיכנס” שמעתי את קולו מהמטבחון, “זה בסדר, אני כבר מחכה לך”. הוא ישב ליד שולחן המטבחון הצבוע בכחול מבהיק, לפניו כבר היה ערוך הטייפ, וספר שיריי הראשון התגולל לפניו בין הצלחות ופירורי הלחם.“שב, שב,” אמר לי והושיט את ידו מעבר לכתפו, מבלי לקום מהכיסא. “תכף נוכל להתחיל. תשתה קפה? או אולי תה? לחמנייה?” הוא פשפש בארון הלחם הריק, התנצל ואמר “אין דבר, רמי תכף ירד למכולת, להביא לנו לחמנייה טרייה”. והוא פתח דלת נוספת, שבעדה ראיתי לרגע קצר בחור צעיר,כמעט עירום, מתפנק על מזרן צבעוני המונח על הרצפה.“רמי ילד טוב,” אמר וחזר לשבת מול הרשמקול, “ילד טוב ויפה, ממש חתלתול”.

הריאיון החל, הוא שאל ואני השבתי, והייתי מופתע מהיעילות העיתונאית שלו. “כתבת ספר מרגש,” אמר לי בעת שהחליף את הקלטת, “שירי זיכרון מצוינים. אבל אל תצפה שהוא יימכר. ואל תחשוב שמישהו בכלל ישים אליו לב ויכיר בך. אתה תראה, אתה עוד תתאכזב קשות”. ואני התפתיתי לדרך הריאיון שלו, ולהתעניינות שגילה בדבריי, והטחתי כמסומם על שולחן המטבחון המלוכלך שלו את כל הזעם הכאב והתסכול שהצטברו בי לאחר המלחמה. מן הרגע שהשתחררתי מהשירות הארוך לא יכולתי להירגע. כמו רבים מסביבי נפגעתי קשה מהטלטלה העצומה שטלטלה את כולנו במלחמת יום⁻הכיפורים. כמו ילד פגוע שאינו יודע מי באמת גרם לכאביו, הטלתי אשמה סוחפת בכל ובכולם.

בערבים,כשדיברו אלי הפוליטיקאים מתוך מסך הטלוויזיה, לא יכולתי לשאת את השקרים הגלויים, עזי⁻המצח שלהם. וכשקוננו ברדיו אנשי הרוח המגויסים, על אבדן הזהות הישנה והטובה שלנו, ועל הולדתה של זהות חדשה, הולדת קשה ומעציבה, טבולה בדם ודמעות, צחקתי בלבי לתמימותם המטופשת. בקלות יכולתי להבחין באותם הימים במשתמטים למיניהם. אלה שדבקו ברגלי שולחנות בתי⁻הקפה שלהם,בתל אביב ובמקומות אחרים. ובעת שחבריי ואני, ואלפי הלוחמים ששרדו ב“קו האש”, תרנו בהולים אחר מחסות מפני הפגזת הפתע השנואה, הם ניהלו דיונים מפוטפטים ועלובים על “התהום הקיומית” שנתגלתה להם פתאום.

הוא הביט בי ושאל “למה אתה כל כך כועס? למה את כל כך עוין? הרי בסך הכול אני מראיין אותך על ספר השירים החדש, ספר השירים הראשון שלך”. רמי היפהפה שב ונכנס בשקט ובאדיבות הניח לפנינו לחמניות טריות. אני הבטתי בפליאה בתלתליו השופעים ואני זוכר את קורי השינה שהיו נסוכים על פניו. הוא הביט בי לשנייה קצרה, כשעבר ליד כיסאי, והייתי בטוח שהוא רואה את ענן הכעס והתסכול האופף אותי. “ילד יפה, מה?” שאל אותי המשורר כשרמי יצא מהמטבחון, “חתלתול יפיוף אמיתי”. כעס גרר כעס, עצבנות משכה עצבנות ואני לא עמדתי עוד במתח. “אל תקשקש לי על ילדים יפים” התפרצתי עליו לפתע. “יותר מדי חיילים יפים ראיתי מונחים בתאג”דים, במלחמה הארורה ההיא".

הוא סגר את הטייפּ בבת אחת.לא היה שום טעם להמשיך בריאיון. אני הייתי פקעת של עצבים. מה שהוקלט הוקלט, והשאר, אמר לי בקומו מהשולחן, יוקלט כשתירגע. ומה עם כל מה שאמרתי? שאלתי. עוד נראה, השיב וקיפל את הכבלים, אולי אפשר יהיה לעשות עם זה משהו. “הכעס הזה יאכל אותך מבפנים. כדאי לך להיזהר, אני במקומך הייתי מטפל בזה”. נפרדנו בחופזה, ללא חיבה מיוחדת, בלי מחוות קרבה ובלי שום הבטחות. סיכמנו שהוא יודיע לי מתי ובאיזו תכנית ישודר הריאיון. ואני ירדתי מדירתו הבוהמית אל הרחוב החורפי של העיר, ומיהרתי אל תחנת האוטובוסים הסמוכה.

על מושבי באוטובוס, בכביש העולה לירושלים, התנפלו עלי כל השירים, הזיכרונות וקולות המלחמה. הרגשת העלבון שלי, שלא ידעתי בדיוק מה מקורה, הולידה אצלי התחשבנות עם כל העולם. כרגיל, הייתי מתוח מדי, קולני מדי, בטוח מדי בצדקת השנאה המטומטמת שלי. זו שנולדה “בחפירות”, כביכול, בחורף הארוך והמר שעשיתי במוצבי הבזלת שבמובלעת הסורית. הצטערתי שהוא מיהר לסגור את הריאיון. מישהו חייב להאזין לי פעם. ודאי לא הכול קרה באשמתי, ניחמתי את עצמי. הוא הרי איש עסוק, ומיהר לפגישה אחרת. חבל שלא ביקשתי ממנו שישמיע לי מה שכבר הספיק להקליט. טוב שקראתי כמה שירים לתוך המיקרופון. “קרא, קרא,” הוא עודד אותי, “אף אחד לא יקרא את השירים שלך יותר טוב ממך”. ירדתי בתחנה המרכזית של ירושלים ומיהרתי למעון הסטודנטים שלי. האוויר בחוץ היה צח וקר, והזכיר לי את אוויר ההרים היבש ששאפתי חודשים ארוכים בראש תלי הבזלת. האם לעולם לא אוכל לשכוח את המראות ההם? והרי גם לשם כך כתבתי את שירי הזיכרון. להיפטר מזיכרונותיי המעיקים אחת ולתמיד. עד מתי הם ירדפו אחריי?

אחרי שבועיים הפתיע אותי שוב הטלפון שבמעון. שוב מדברים מתחנת השידור הצבאית. הפעם מדבר המשורר המראיין בעצמו. “מה שלומך? נרגעת כבר?” ועוד כמה דברי נימוסין לפתיחה. הייתי רגוע לחלוטין. ירושלים בטובה השכיחה ממני אט אט את המלחמה. “נו, מה הפעם?” שאלתי, “מתי השידור?” אה, זהו, זה בדיוק העניין. “לא יהיה שידור” אמר לי. “שמעתי את ההקלטה החלקית שעשינו, והיא בהחלט טובה. וקריאת השירים שלך ממש נפלאה. אלא מה? הראיון לא ישודר. הממונה על התחנה פסל את השידור”. “פסל אותו?” נדהמתי “מה כבר אמרתי שם?” מה יש בדבריי שצריך לפסול אותם? “זהו” השיב לי, “זהו, כאן בדיוק הבעיה. השירים שקראת יצאו באמת מצוין. אני אדאג לשלוח לך קלטת עם השירים. כדאי שתשמור אותם אצלך, אולי תזדקק להם פעם. קריאה מרשימה, שירי זיכרון נוגעים ללב. אחדים מהם הם אולי שירי המלחמה הטובים ביותר שקראתי לאחרונה”.

אז מה? דחקתי בו, אז מה הבעיה? למה פסלו את הריאיון? הריאיון אתך יצא קצת תבוסתני אמר לי המראיין בזהירות. ככה חושבים כאן בתחנה אלה ששמעו אותו. וזה לא הזמן המתאים להשמיע בתחנה הצבאית דברי תבוסתנות. הריאיון שלך עלול להוריד את מצב⁻הרוח של המאזינים, אומרים בתחנה, וכדאי לדחות אותו לימים טובים יותר.

דבריו הפתיעו אותי מאד. על הכול חשבתי, אבל לא על נימוק מוסרי שכזה. מכל המכשלות שבעולם ייפסל הריאיון הראשון שלי, דווקא בגלל תבוסתנות? אבל הרי הייתי חייב לתת ביטוי לאותם האלפים האילמים שחיו חודשים ארוכים בתחושה של נבגדים. הרי הייתי חייב להוציא את המועקות שלי החוצה, לשתף את קהל הקוראים בזעקה, במחאה, בייאוש. אני מצטער, אמר לי לבסוף, לאחר ששמע את כל טענותיי, אני באמת מצטער. חבל על הספר שלך שיישכח. אבל אולי ניפגש שוב, אחרי שתדפיס את ספר שיריך הבא.

אבל אני לא הוספתי מאז לכתוב שירים, וספר שיריי הבא התמהמה מאד. ובמפתיע נפגשנו שוב, לאחר כמה שנים, אבל בנסיבות לגמרי אחרות. הזדמנתי פעם לגן המלבלב של בית⁻הנשיא בירושלים, לחגיגת שבוע הספר העברי. הגן היה מקושט ורענן והכול מסביב היה מאד צבעוני ומושך את העין. זיהיתי אותו מיד כשנכנס אל המדשאה. אני ישבתי כדרכי מאחור, בשורת הכיסאות האחרונה. והוא בא והתיישב לידי. הוא לא השתנה הרבה, רק החריצים שבפניו העמיקו. הוא לא הכיר אותי, בירך בידו לשלום מכרים שהיו פזורים בקהל, ותהה על שולחן המשקאות שניצב בסמוך. אמרתי לעצמי שאם אינו זוכר אותי חבל שאציק לו. וממילא חלפו מאז הריאיון שנים לא מעטות. וספק אם הוא זוכר את הפגישה הדחוסה שלנו, בדירתו הבוהמית שליד כיכר העירייה. נזכרתי לפתע ברמי, “החתלתול היפה והמפונק”, שירד למכולת והביא לנו לחמניות לקפה. הוא לא הגיע אתו לחגיגת הספר במשכן נשיאי ישראל.

פתאום, בהפתעה גמורה, הוא זינק מכיסאו, החל לצרוח ולנוע אל עבר הבמה. אנשי הביטחון מיהרו אליו, אחזו בזרועותיו ומשכו אותו לאחור. “זה לא שבוע הספר העברי,” צרח כמשוגע אל הקהל ואל הנכבדים שעל הבמה, “זוהי סתם חגיגה מסחרית של המו”לים!" אנשי הביטחון החזירו אותו לכיסאו והושיבו אותו בכוח.כל הקהל הפנה ראשו לאחור, ופתאום היינו במוקד העניינים של הטקס. הוא הבטיח לשומרים שיירגע. והם היססו. אחד חזר למקומו, אבל השני עמד מאחורי המשורר המוחה הניח יד כבדה על כתפו והצמיד אותו אל המושב. “עוד פעם אחת,” אמר השומר “ונעיף אותך ישר החוצה”, המשורר העמיד פנים שנרגע, ואמר לו “בחייך, לך תביא משהו לשתות”.

השומר הלך אל שולחן המשקאות והמשורר קפץ מיד והחל לרוץ אל הבמה. “נוכלים כולכם, זוהי רמאות אחת גדולה. זוהי חגיגה לכבוד העושק והגזל, לכבוד הניצול של המשוררים”. המאבטחים מיהרו אחריו, תפסו אותו והרימו אותו באוויר. ופשוט העיפו אותו אל קצה המדשאה. הוא נפל על הדשא, המום, וניסה לקום ולנקות את בגדיו. אבל הם לחצו אותו בכוח. “הבטחת שתירגע, מה?” והוא נלכד ביניהם ונגרר אחריהם כמשותק. המנחה ניסה להרגיע את הקהל, והמשורר המוחה נזרק מחוץ לשער המשכן. קמתי מכיסאי והלכתי לאיטי אל השער. הוא אחז בסורגים וצעק צעקות לא מובנות. השומרים הציעו לו כוס משקה קר והפצירו בו שיירגע. מחוץ למדשאה הם לא יכלו לפגוע בו.

“הכעס העביר אותך על דעתך, מה?” שאלתי אותו. “הכעס הוא יועץ רע מאד”. הוא הביט בי והכיר אותי לפתע ואמר “אני זוכר אותך. אתה המשורר המאוכזב שחזר שבור מהמלחמה.”. לחצנו ידיים מעבר לסורגי השער, ואני שאלתי אותו אם הריאיון שעשינו שודר לבסוף. “לא, הוא נמחק,” אמר “ואין לך מה להצטער”. לא אמרתי לו שחדלתי מאז לכתוב שירים. ולא הזכרתי לו את הבטחתו שיראיין אותי שוב. בספר שיריי הבא, לכשיופיע. הוא עמד ורעד מהתרגשות, וכתפיו כאבו מאחיזתם הגסה של המאבטחים. “ומה עם הילד היפה הזה, רמי, שהיה אז אתך?” שאלתי. הוא הרים אלי את פניו המחורצות, נשא אלי את עיניו, שנראו לי לפתע כעיני הנבגדים שנותרו מאחוריי במלחמה. “אין לי מושג איפה הוא מסתובב היום, היפיוף הזה, החתלתול המתולתל, אתה מסוכן ממש, עם זיכרון המשוררים שלך”.פניתי לשוב אל מקומי על המדשאה,אבל הוא הוסיף פתאום “אתה זוכר את התלתלים הנהדרים שלו?” הנפתי לו את ידי לשלום מרוחק. צר היה לי עליו פתאום, ועל הנער היפה, ועל שיריי הבאים, שבשלהם, אולי, נתאחרה כל כך כתיבתם.

בקיץ שעבר חזרתי פתאום לקרוא בספר שיריו הצנום של המשורר אברהם בן⁻יצחק. הספר מונח תמיד על מדף ספרי השירה שלי, אבל כבר זמן ארוך שלא קראתי בו קריאה מסודרת. בוקר אחד, לגמרי בהפתעה התעוררתי משנתי והיה לי ברור שיש בידי פירוש חדש, מופלא ומרתק על אחד או שניים משיריו הסתומים. כל הלילה נאבקתי ברגשי הגאווה שאיימו לשטוף אותי. האם באמת התגלה לי אגב שינה “העיקרון הַמְכוֹנֵן” של שירת אברהם בן⁻יצחק? מה שלא מצאו חוקרים וחכמים גדולים ממני במשך כל השנים, אני יכול לגלות בכמה קרעי חלום? צריך הייתי לשעה ארוכה של תרגילי נשימה, הליכה עצבנית מקיר אל קיר, וכוס קפה אחת או שתיים שלגמתי בחיפזון עצבני, לגמרי שלא כדרכי המתונה, כדי להרגיע את עצמי. כדי לשַׁכֵּךְ מעט את התקף היוהרה שאחז בי לפתע. נזכרתי בידידתי, חוקרת הספרות המבריקה, שסיפרה לי פעם בטלפון איך התגלו לה לפתע פניו הנסתרות של המשורר הגדול שהעריצה. היא התנשמה והתנשפה בטלפון כאילו עדיין היא אחוזה בהתקף ההתרגשות שפקד אותה. קטעתי את גניחותיה ושאלתי אותה ישירות, מה פירוש “התגלו לה לפתע פניו הנסתרות?” ככה, בלילה, על מיטתה? “כן”, היא השיבה לי בתום של ילדה נזופה, “כן, ככה, בערב שכבתי במיטה ובבוקר קמתי עם התַגלית ביד”.

מיהרתי לספרייה הצנועה שלנו, ומשכתי מהמדף את כל הספרים של אברהם בן⁻יצחק, שירים מוקדמים, שירים מאוחרים, דברים משלו ודברים עליו, פירושים שונים ואפילו את המהדורה המדעית שיצאה לאור לא מזמן. לספרניות הנדהמות הסברתי בקצרה ש“לא נהיה כאן פעמיים – רק בינתיים, רק בינתיים”. ותוך שאני מפזם להן את השיר אספתי את הספרים לתוך שקית גדולה, חתמתי להן על מה שחתמתי, והעמסתי הכול על סַבָּל האופניים שלי. וכבר הנפתי רגלי לעלות על המושב ולמהר אל שולחן עבודתי, אבל חשבתי שלא נהגתי בהן יפה, וירדתי מהאופניים וחזרתי לרגע אל הספרייה. “אני מצטער,” התנצלתי בפניהן, “לא רק אנחנו לא נהיה כאן פעמיים, גם רוחו של אברהם בן⁻יצחק לא תפקוד אותי עוד פעם”. ואם כבר זכיתי, הוספתי לעצמי, שדווקא אלי היא הגיעה, כדי להכתיב לי את הפירוש המופלא, מי אני, העלוב שבקוראי הספרייה שלכן, שאעז לסרב לַפְּנִיָה הנדירה? מי אני שאומר לה שאני לא פנוי הבוקר, ומי אני שאדחה אותה לקיץ הבא? אבל הספרניות כבר טבעו בתוך קהל התלמידים הלחוצים ולא היה עם מי לדבר.

זינקתי אל אופניי ודהרתי הביתה. בקושי תמרנתי בין עמודי הגדר של הפשפָּש הצר. ואל השומר שקפץ מבוהל מכיסאו שבצל סוכת השמירה, צעקתי לאחוריי מבלי להסב אפילו את ראשי “הן לא נהיה כאן פעמיים – רק בינתיים!” ערכתי את הספרים על השולחן ולידו, הכנתי לי את כל הדרוש לכתיבה חפוזה, ואפילו הפעלתי את המחשב. מי יודע? אולי אזדקק לו במהלך עבודתי. הפכתי על המיטה את תיבת הקַלָטוֹת שלי, ובידיים רועדות מתשוקת הגילוי שָֹׁלִיתִי את הקלטת עם השיר המוזר הזה “הן לא נהיה כאן פעמיים”. תקעתי אותה לטייפּ והפעלתי את הרדיו. בחלון הפתוח נשקף עץ הפֶּקן שלי ועליו כרגיל, כמו בכל בוקר קיצי, ערוכות והומיות כנופיות של צוֹצָלות, המיית היונים והגיית הצוצלות וגרגור התורים, כל אלה נעלמו לגמרי מאוזניי. רק קולה של הזמרת, קולה הצלול החודר אל הלב, מילא את לבי. “הן לא נהיה כאן פעמיים, רק בינתיים”. ועד שאני מארגן את עצמי לכתיבה החפוזה, חשבתי על כוחן המתהפך של המלים. האם מישהו שם את לבו לטקסט המסתורי הזה? והזמרת, הזמרת עצמה, האם היא מבינה מה היא שרה? האם גם אותה פקדה רוחו של משורר גדול באחד הלילות, כמו שפקדה אותי?

ידי קפאה על המקלדת, ואצבעותיי פשוט סרבו ללחוץ על המקשים. המסך התכלכל של המחשב ריצֵד אלי באורו המסתורי, והציפורים חצו את מלבן חלוני בחיפזון. רוח קיצית מעורבת בריח עשן הגיעה אלי מבור האשפה הסמוך. וכל החיזיון המְַפִעים שהיה שמור ממש בתוך עיניי, התפוגג לפתע כולו. אפילו מלה אחת לא יכולתי לזכור. ומכל “התגלית הנוראה” שהרעידה את ידי בהשכמה לא נותר זכר. אפילו את תמונתו של אברהם בן⁻יצחק לא יכולתי להעלות לפניי. אפילו הרישום הנפלא, שאינני זוכר מי צייר אותו, של “המשורר השותק” בבית הקפה הירושלמי – אפילו הוא נמחק לגמרי מזיכרוני. הייתי ממש משותק, ישבתי עקוד על הכיסא, נצמדתי לשולחן הכתיבה, ובָהיתי מרוקן לחלוטין במסך התכלכל של המחשב. כל כך השתוקקתי אל הפירוש המופלא, שהיה כבר ממש ערוך ומוכן אצלי לכל פרטיו. וכמו מאליהן התחילו אצבעותיי לשחק בכפתורי המחשב ומבקשי המקלדת. וכאילו ממעמקי החלום הנשכח הופיע לפתע על מסך המחשב דף צבעוני, שלוח אלי ישר מתוך האינטרנט.

אינני יודע אם הקלדתי את שמו מתוך טשטוש, אבל אברהם בן⁻יצחק נהר אלי לפתע מן המסך המרצד. ובאנגלית, למרבה הפלא, כאילו לא היתה לשון שירתו עברית. מנין הופיע פתאום? מאיזה מרחקים עצומים של זמן? ומאיזה מרחקים עצומים של המרחב? ומנין ידע היהודי הצעיר, המתגורר בלונדון ועובד לפרנסתו באיזו חברת מחשבים גדולה ומשעממת, שאני כל כך זקוק עכשיו לדפים שהכין על אברהם בן⁻יצחק? דפים שהכין באהבה כזו, אהבת חובבים אמיתית. כזו ששום חוקר מקצועי אינו מסוגל לה. ומה אכפת לו, לאוהב השירה העברית הזה, שחי בלונדון הרחוקה, שתרגומיו לשירי אברהם בן⁻יצחק הם תרגומים של חובב? ומה אכפת לו שיצא דווקא לא מזמן אוסף תרגומים אחר, משובח, של שירי המשורר? ומה אכפת לו שנדפסה גם מהדורה מדעית, ספר עבה מלא פירושים ונוסחים אבודים? ומה אכפת לו שמישהו גילה נוסחות ראשונות של השירים? התנפלתי ממש על האתר החביב שהוא הכין בשעות הפנאי שלו ושילח אל העולם. כאילו רק אלי התכוון, ברגע זה, כשאני שרוי בעיצומו של התקף השיתוק המייאש שלי.

התקשרתי אליו מיד, בתיבת הדואר האלקטרוני שלו, והודיתי לו. אולי בהגזמה אפילו, על הטובה המפתיעה שהרעיף עלי. כתבתי לו מכתב אישי בהחלט, שלא כמקובל בין מתכתבי האינטרנט, והסגרתי ללא שום חשש את שמי, כתובתי ואהבתי הגדולה שמכבר אל המשורר ושיריו. ואפילו סיפרתי לו על אכזבת הבוקר הקשה שלי ועל השיתוק הפתאומי שאחז באצבעותיי.

לאחר כמה שעות של ישיבה עקרה קמתי מהשולחן. שוב למדתי על בשרי שאסור להאמין לחלומות. אספתי את הספרים אל השקית וקשרתי אותה אל סבל האופניים. כיביתי את הרדיו וגלגלתי את הקלטת מסופה אל ראשיתה. לבד מהניגון של הפזמון, ולבד מכמה מלים מתוכו שנתקעו בי, היה לי ראש מרוקן לגמרי. טעם של חמיצות בפה, ודקירות של אכזבה מתחת ללשון. הצוצלות שבמלבן חלוני המשיכו בחיזורי האהבה האינסופיים שלהן, ובין עלי הפֶּקן חלפה רוח הקיץ אפופת ריחות העשן של האשפה הנשרפת בבור. רכבתי אל הספרייה להחזיר את הספרים. הספרניות היו עסוקות עם התלמידים ליד המדפים, ואפילו לא התפנו אלי. ערמתי את הספרים לערמה, ורציתי להוסיף לידה פרח קטן, מהגינה שבחוץ. שידעו שאני באמת מצטער על התפרצותי מהבוקר. כל כך מהר נטשה אותי “ההתגלוּת המופלאה” שלי, עד שלא הספקתי להתארגן. הייתי מאוכזב ומותש, לא היה לי חשק לרכוב, והולכתי את האופניים בידי דרך המדרכות הצרות ומשׂוּכוֹת הַהַרדוּפים.

אחרי הצהרים הפעלתי שוב את המחשב, ומבלי מחשבה גלשתי אל האינטרנט. בתיבת הדואר שלי חיכתה לי הפתעה. האיש שבלונדון קיבל את מכתבי וכבר רצה להשליכו לסל האשפה, כמו שהוא נוהג תמיד עם דואר הזבל המצטבר אצלו במחשב. אבל המלים האחרונות במכתבי, באנגלית העילגת שלי, עצרו בעדו. באנגלית המשובחת שלו, שעירב בה כמה מלים ביידיש ואפילו בעברית, כתב לי שמכתבי נגע אל לבו. הוא זיהה שגם אני, כמוהו, שייך ל“כת הנגועים” באהבה חסרת התכלית לשירתו העצובה והחכמה של אברהם בן⁻יצחק. “מי זה כותב ככה מכתב אנונימי?” נזף בי. “אתה נוהג ממש כמו טירון שאינו מכיר את חוקי הרשת”. הרי אסור לפתוח מכתבים ממי שאין מכירים. ומנין לו מי אני? הרי מעולם לא שמע את שמי. והוא אפילו טרח לבדוק ולסרוק בכמה ממנועי⁻החיפוש הגדולים של הרשת, כדי לדלות עלי מעט פרטים. אבל אכזבתו היתה שלמה. שמי אפילו לא נזכר בין מיליוני השמות הצבורים במרתפים האלקטרוניים של מנועי⁻החיפוש הגדולים.

וכך הפכנו לחברים⁻לעט, והתחלנו להתכתב דרך קבע. ולפתע ראיתי שקניתי לי ידיד יהודי צעיר בלונדון הענקית. ומבלי שהצעתי לו אפילו הוא הודיע לי לאחר כמה שבועות שהוא בדרכו לארץ. אין לי מה לדאוג, ואין לי מה להכין. והוא כבר יצלצל אלי מבית המלון שלו, שעל שפת הים בתל⁻אביב. היום הדברים רצים במהירות, כתב לי. והוא לא שכח את הימים המאושרים שעשה כאן, בחוג ללימודי הספרות, באוניברסיטה של ירושלים. שם, באחת ההרצאות, סיפר להם הפרופסור שכבר אינו זוכר את שמו, על חייו העצובים ועל שנותיו האבודות של אברהם בן⁻יצחק. ככה הוא התאהב באיש ובשירתו. והוא התהלך עם הפרופסור הנחמד יום שלם בירושלים. וראה היכן היו בתי הקפה של שנות הארבעים. היכן ישב “המשורר השותק” ושתק בפומבי. והיכן ישב וסיפר בקמצנות את סיפוריו, שלא תמיד התקבלו על דעת שומעיו. הוא קרא בשקיקה את ספרה של לֵאָה גולדבֶּרג “פגישות עם משורר”, ואפילו נסע יום אחד עם חברים להוֹד השרוֹן. למצוא ולצלם את בית החולים הקטן לחולים כרוניים ששם נפטר. ועל כל השאר כבר נדבר, הודיע לי בקיצור ונעלם מהרשת.

והוא באמת טלפן אלי מהמלון. ואני יצאתי לקראתו אל שער המפעל. הוא הגיע במונית ישר מתל⁻אביב, ואני אמרתי לנהג שלא ייקח ממנו תשלום מופרז. שהרי לא בכל יום הוא מסיע יהודי מאנגליה שמאוהב בשירי אברהם בן⁻יצחק. הוא יצא לקראתי מהמכונית. בחור גבוה חיוור ומקריח מעט. הוא הודה לנהג והחליף אתו איזו בדיחה של תיירים. “חם אצלכם בארץ, כבר שכחתי כמה חם כאן במזרח התיכון שלכם.” לחצנו ידיים וסקרנו את עצמנו בסקרנות. כל אחד מאתנו הִשְׁווָה את האיש שמולו לדמות שעלתה ממסך המחשב. הלכנו לאיטנו אל דירתי הקטנה, והוא התפעם מהדשאים היפים, מהגינות המטופחות ומהציוץ הבלתי נלאה של הצוצלות. כשהגענו אל החדר הוא הוציא מתוך תיקו ספר אנגלי ושם אותו בתוך ידי. “לא, זה לא תרגום של שירי אברהם בן⁻יצחק,” הוא צחק. “זה פשוט ספר יפהפה של דיקֶנס, שמצאתי בחנות המזכרות של המלון.” הנחתי לפניו משקה קר ופרות העונה, ואנחנו בילינו שעה נעימה בשיחה נחמדה ומקרבת.

אחרי ארוחת הצהרים לקחתי אותו לסיור במשק. הוא רצה לראות הכול, וזמנו היה קצר. הוא הזמין כבר מונית לשעה קבועה. את הלילה רצה לעשות בירושלים, ושם כבר המתינו לו חברים מימי הלימודים. וכשעשינו דרכנו בין המדרכות של הקיבוץ, סיפרתי לו על אהבת הנעורים שלי לאברהם בן⁻יצחק. הוא ציטט מהזיכרון, בעברית כבדה ובמבטא אנגלי את השיר “הֶהָרִים שֶׁחוּבּרוּ מסביב לעירי”. ואני הערתי לו, שבניגוד לפירוש המקובל, ההרים המתוארים בשיר אינם הרי ירושלים. הביטוי אמנם מזכיר את ירושלים, אבל בעצם התכוון המשורר לגבעות המיוערות שהקיפו את לבוב עירו. “כן,” אמרתי לו “הגבעות הירוקות של גַליציָה”. וכשסיירנו בין המצבות של בית העלמין שלנו, סיפרתי לו איזה “בעל מעשיות” היה אברהם בן⁻יצחק. ועל הארגז שרבץ תחת מיטתו. ארגז עץ מיוחד, שהיה רָצוּעַ ברצועות עור מקוריות. כמו שנהגו פעם להתקין ארגזי מסע, ואיך נהג להטעות את שומעיו המסורים. אלה שהלכו אחריו מבית קפה לבית קפה, ונדדו אחריו כל השנים.

כשחזרנו אל החדר הזמנתי אותו לשבת אתי אל מול מסך המחשב. מכאן, מהשולחן הזה, מתנהלת ההתכתבות האלקטרונית שלנו. שיחקתי בכפתורים ובמקלדת ושאלתי אותו שאלה שהטרידה אותי זה כמה שבועות. בכל פעם שהייתי מכניס את שמי למנועי⁻החיפוש, הייתי מקבל רשימה ארוכה של סוסי⁻מֵרוץ מצטיינים. ליד שמות הסוסים הבהב לוח תוצאות צבעוני, ומאחור, ברקע, חלפו כמו בסרט שאינו נגמר תוצאות ההימורים היומיות. “אולי אתה יכול להסביר לי מה העניין” ביקשתי “האתר ממוּקָם באנגליה, לא הרחק מלונדון שלך.”

הוא הסמיק לפתע, או אולי רק היה נדמה לי שהסמיק, השתעל קלות ואמר לי שהוא חושב שכן, שהוא יודע מה עושה שמי בין סוסי⁻המרוצים. צחקתי בחוסר אמון ושאלתי “מה לחובב שירתו של אברהם בן⁻יצחק וסוס⁻מרוץ?” הוא הרים עיניו אלי “היה לי חבל עליך,” פלט לפתע בגילוי לב, “לאחר שיחתנו הראשונה, כשאמרת לי שאף אחד ממנועי⁻החיפוש של האינטרנט אינו מכיר את שמך”. “נו?” שאלתי “מה רע בלהיות אלמוני בעולם?” אין שום רע," השיב לי “אבל רציתי להודות לך באיזושהי דרך כל עזרתך הנדיבה בהקמת האתר שלי על אברהם בן⁻יצחק”.

“נו?” שאלתי, “איך מכירים תודה ברשת האינטרנט?” הוא ביקש את סליחתי ואמר לי שהוא מקווה שלא אֶפָּגַע. “הבטחתי לו שאני אינני מן הנפגעים בקלות. “טוב מאד,” הוא אמר, כי כמה ימים לאחר שנתקבל אצלו מכתבי, הוא פגש אחד מידידיו האנגלים, בעל סוסי⁻מרוץ, שמחזיק באורווה יקרה מחוץ ללונדון. הידיד ביקש ממנו עזרה דחופה ואמר לו שהוא זקוק מידית לשם יוצא⁻דופן ואֶקסטרווגַנטי במיוחד, לסוס⁻מרוץ צעיר ומבטיח שרכש לאחרונה. שמו של הסוס הוא המפתח להצלחתו. אמר לי. “לא התאפקתי,” המשיך ידידי, והחלטתי להחזיר לך טובה תחת טובה. אתה זיכיתָ אותי בהמון פרטים על אברהם בן⁻יצחק, ואני אגאל אותך מאלמוניותך. לכן אמרתי לבעל הסוס שיקרא לו בשמך. וככה נכנס השם שלך למאגר סוסי⁻המרוץ המשובחים של מנועי⁻החיפוש…”

נדהמתי לרגע, שנינו השתתקנו אל מול מסך המחשב המהבהב. “עכשיו אני מבין,” אמרתי, “עכשיו אני מבין הכול. כלומר אני מופיע במנועי⁻החיפוש בגלל סוס⁻המרוץ שקראתם על שמי?” “כן,” השיב לי לאט ונשא אלי את עיניו. “ומה יכולתי לעשות? ומה היית אתה עושה במקומי? בטח שהיו לי ספקות וקצת היסוסים. אבל בסוף בחרתי לקרוא לסוס בשמך. ומה אכפת לך שיש באנגליה סוס⁻מרוצים מצטיין הקרוי בשמך? והרי לא יכולתי לקרוא לסוס⁻המרוצים הצעיר בשמו של המשורר אברהם בן⁻יצחק?…”

ליוויתי אותו אל המונית שהמתינה לו בשער. כבר החל להחשיך והצוצלות נשתתקו סוף סוף. ואני חשבתי שאת “הפירוש המופלא” לשיריו של המשורר לא הצלחתי לכתוב. אבל נגאלתי מאלמוניותי בְּשֶׁלוֹ, ושמי כבר מוכר למנועי⁻החיפוש. וכל ילד בעולם יכול למצוא אותי ברשת, בלחיצת כפתור קטנה.

א.

הסופר הוותיק, שכבר ראה לא מעט בחייו, הוכה בפרץ של זיכרונות שכמוהו לא ידע זמן ארוך. בשיחת טלפון קצרה שנתארכה שניהל עם המוסיקאי הנחמד, דיברו בכל מיני דברים. ולפתע, ללא שום התראה מוקדמת, שטובה היה אילו עוד היתה מקדימה ובאה, שאז היה מספיק להכין עצמו לקראת שטף⁻הזיכרונות שחברו עליו ולא היה נאלץ להרחיק את פיו מן הפומית, להקיף אותה בכף ידו, כדי שהמוסיקאי חד האוזן לא ישמע את התנשפותו הפתאומית. הוא השתומם מעט על עצמו, שהרי כבר למד להסדיר את המצעד האינסופי של ילידי⁻רוחו הסרבנים, אלה שמפתיעים ועולים לפתע. דווקא בעת שהוא מנהל שיחה טלפונית חשובה עם המוסיקאי הצעיר. הוא סיפר לו שראה לפני כמה חודשים, באיזה מוסף לספרות שנדפס באחד העיתונים, את שירו המרגש וה“טעון”, שכתב לזכר בנם של חברים טובים שלו, שנפל במארב בלבנון.

הוא שמח מאד כשהאיש הצעיר התקשר אליו, בשעת ערב מאוחרת, שבה כבר אין נוהגים להפתיע אנשים זרים, שאינם שייכים למשפחה הקרובה. הרי לך, אמר לעצמו תוך שהוא מתקין את השפופרת שלא תישמט, הרי לך: ואתה חשבת שרק אל העצים ואל האבנים אתה כותב. והנה לא רק על העצים ואל האבנים לבדם. יש גם מי ששומע ויש מי שקורא, ושיר טוב, כמו שהעריך את שיר הזיכרון שלו, פשוט אינו יכול ללכת לאיבוד מישהו מן הקוראים הטובים, מאלה שהוא כבר מזמן למד לפלל רק אליהם, אך הם מיעטו להופיע בחייו, יקרא את שירו, ישלוף את גזיר העיתון שבו נדפס ויציל אותו למענו ולמען השירה העברית החדשה. ממש כמו המעשייה שקרא בילדותו, על יצירותיו של המלחין הדגול, שניצלו בדרך נס מתחת לידיו של מוכר המליחים

שהרי החוק הפיסי של שימור החומר נתגלה כבר מזמן ועוד לפני שנתגלה ודאי היה קיים בטבע שנים רבות, מדוע אם כן לא יתקיים גם חוק קטן או בן⁻חוק, או סעיף קטן או בן⁻סעיף נוסף, הטוען וגם מוכיח, שאם בחומר סתם אנו מדברים, חומר נמוך ואדיש, קל וחומר שחובה עלינו לדבר גם בשימור החומר המעולה. ועוד יותר לדבר גם בשימור החומר המשובח. החומר הלשוני, אם אפשר לכנותו כך, מן המעולים שבמעולים, הנכתבים בלשון העברית החדשה הוא הוא החומר ממנו עשויים שיריו.

ורק בקושי עצר בעד עצמו שלא להתייהר כדרכו בטלפון, כדרכו “המגעילה מרוב אהבה עצמית”, כפי שכינתה זאת בתו בסלידה, ושלא להתנאות באוזני המוסיקאי הצעיר, שוחר טובתו, עד כמה דק הבחנה הוא בשיריו הראויים לכל שבח, שיריו המעטים כל כך לצערו, הם מן המיטב שבמיטב בשירים הנדפסים במוספי הספרות של העיתונים היומיים, ובמדורי השירה של כתבי העת הספרותיים, כמו שהחניף לו משורר חובב שנתעלק עליו לאחרונה ולא נלאה מלסחוט ממנו שבחים. וכבר חזר ואמר זאת בנסיבות משפחתיות עד לזרא, עד “לשיעמום, אבא, אתה ממש משעמם”. כפי שהיטיבה לנסח בתו, והוא לא התעייף מלשוב ולשנן לעצמו ולמי שרק מוכן היה להטות אוזן, כמה חבל שרק מתי מעט חושבים כמוהו, ומהערב, משיחת הטלפון הזו, יוכל לומר: כמוהו וכמו המוסיקאי הצעיר.

יש לו אמנם מפלגת מעריצים של שירתו. אלא שהיא מפלגה זעירה לצערו. ואינה מונה למען האמת אלא אותו עצמו, ועוד איזה ידיד תמהוני מירושלים, מי שהיה יכול להיות היום אחד המורים הנודעים במקצועות העברית החדשה, ואפילו של הספרות היהודית החדשה בדורות האחרונים. אלא שהוא קץ בחיי הכזב והמתח של האקדמיה, ופרש ל“חיים פרטיים”, כמו שנהג לתאר את הסתגרויותיו המוזרות, שבהן הרבה לשוטט בערים נידחות במדינות רחוקות, בהרים שכוחים וביערות נטושים בפינות שונות של העולם. ואז הוא שב ומגלה בפתיעה, “שאפילו ירושלים זו שלי”, כפי שהיה אומר, “זו המתחרדנת והולכת, זו שצחנת לאומנותה המתגברת כבר מגיעה עד למדבר”, אפילו ירושלים זו טובה פי אלף מן הערים והעיירות שבהן התאכסן במסעותיו.

ויש במפלגתו הקטנה עוד יהודי למדן אחד, חקלאי ותיק ואוהב צמחים מושבע, הנוהג להסיר בפניו את כובעו המיושן בכל פעם שהם נפגשים על המדרכה, ולומר לו “כן כן ידידי הצעיר”, מה שמכעיס מאד את הסופר הוותיק, שהרי כבר מזמן אינו מחשיב את עצמו לאיש צעיר, “המשך, המשך כך. השירים האחרונים שלך אפילו טובים מן הראשונים”. והוא נזכר במה שאמר לו היהודי הלמדן הזה, שפעם בימי בחרותו היה חריף וסרקסטי, וכשנדפסו ראשוני סיפוריו הקצרים במוספי הספרות הוא קרא אותם בשקיקה. ופעם גם הושיט לו פתק, וביקש ממנו לקרוא בו רק לאחר שיתרחקו לפחות מאה פסיעות זה מזה, מחשש יריקה או יידוי אבנים. כשפתח את הפתק הממועך מצא בו את המשפט הזה: “יפה יפה, התחלה טובה. וחוץ מזה – אתה מעגנן לא רע…”

והסופר הוותיק, שהזיכרון ריכך מעט את עיניו, ואפילו לחלחן במפתיע, חשב אז וגם היום שהיהודי צדק מאד. כיוון שאותה תקופה בחייו היה קורא נלהב של כתבי עגנון, ואפילו חשב לא פעם לכתוב כמה מסיפורי עגנון מחדש. כלומר לכתוב סיפורים יפים ונוגעים אל הלב שכתב הסופר הדגול בסגנון מודרני ועכשווי, שייראו ממש כאילו נכתבו אתמול.עד כדי כך אהב אז את סיפוריו הקצרים של עגנון, שאפילו הביטוי הציני מעט “אתה מעגנן לא רע”, נשמע לו כשבח מעט.

וכשאמר לו המוסיקאי הצעיר ששירי הזיכרון שלו הם ממש שירים משובחים, והם נקראים כקינות מודרניות “קשות ועזות מבע”, נדמה לו שנשרה דמעה מיותרת מעינו על שפופרת הטלפון שהחזיק בידו. וכשהוסיף המוסיקאי ואמר שיש בדעתו לכלול חלק מהם באחת מיצירותיו הקרובות להיכתב, אבל על כך באמת לא יוכל להרחיב בטלפון, ולשם כך עליהם להיפגש לערוך היכרות ביניהם ולברר את כוונותיו ברר היטב, כבר נאלץ לשלוח ידו אל חבילת ממחטות הנייר שאשתו הניחה על השולחן הקטן ליד הטלפון, ולמשוך לו מתוכן אחת במהירות לפני שהמכשיר יירטב. וכשהוסיף המוסיקאי וביקש לקבוע אתו יום ושעה ראויים להשתעות נינוחה, וללא שום לחץ, כדי לבדוק את הקשר שבין יצירי רוחם, והוא משך מתוך המגירה, באורח אוטומטי את יומן הפגישות שלו, כדי לרשום את התאריך המוצע, נפלטו מתוכו ללא שליטה כמה אנחות חסרות צורך, והוא ידע שהוא יצטרך להסביר לאיש הצעיר חד האוזן מה פשר הקולות שאי⁻אפשר היה לטעות בפירושם.

ולפתע פרצו אל תוכו הזיכרונות מימי נעוריו על המוסיקאי האחר, זה שגם נתפתה פעם וכתב עליו ועל חיי ההפכפכות שלו, סיפור אחד או שניים, סיפורי חידה, שבהם סתם יותר ממה שגילה. וכיוון שהצעיר נסתקרן ושאל, החל הסופר הוותיק לספר לאיש שמעברו השני של הטלפון, איך נשתמרו הזיכרונות הללו בתוכו כל השנים, וכאילו רק חיכו לרגע התרתם זה. כל שנה שעברה עליו רק דחסה אותם יותר, וכאילו דרכה אותם יותר, כיווצה אותם עד שלא יכלו עוד להיכלא, והם נורו מתוכו ממש, מלווים בשחרור אנרגיה נפשית, שאילו היה המוסיקאי הצעיר לידו עכשיו, והיה רואה כיצד הוא שולח יד מהוססת אל חפיסת ממחטות הנייר, היה מבין מעט ממה שהוא עצמו מתקשה כל כך להסביר.

מה הוא זוכר בעיקר? הוא זוכר את צמד המלים “רֶצִ’יטַטִיב ורונדו” שחזרו ונאמרו אינספור פעמים במהלכו של הקונצרט. ולא סתם נאמרו, אל נהגו במבטא זר, מעורר סקרנות, מבטאו של מי שעשה שנים רבות בחו“ל, וקנה לו שם לא רק הרגלים נאים ומנהגים מכובדים, שבעת הפולמוס הציבורי על מוסריותו של האמן עלו לא אחת לראש העיתונים שדנו בעניין, אלא גם רכש לו בחו”ל דרך מיוחדת המגרה את האוזן, להגות את המלים העבריות השכיחות. הרי“ש החכית שלו, שהכתה לאחור את הרי”ש הגרונית המתעלמת של דיבור היומיום שמסביב, ומשיכת התנועות שלו בדרך רכה שסיגל לו, כמו שהאריך את הסגול של הרצ’יטטיב וכמו שהאריך את תנועות הרונדו וגלגלן גלגול רך ונעים. וכל זאת כשהוא ישוב זקוף אך נינוח, על הכיסא שממול לפסנתר, כיסא שהותקן במיוחד לערב הקונצרט. הכול בהק בשחור בערב ההוא: הכנף, כנף הפסנתר שהורמה ונתמכה במוט התמיכה המיוחד, גוף הפסנתר הכהה שמורק ומורט לקראת הערב החגיגי, חולצת הצמר השחורה, שסגרה על גופו, “חולצת הגולף ההדוקה החביבה על האמנים”. הוא זכר את תנועת ידיו, את הרמת המרפקים המבוקרת שלו, את אצבעותיו, שאספן אל תוך הכף כמו טפרים שעוד לא הגיע רגע שליפתם. הוא זכר את צדודיתו המתייהרת, שלא פנתה ממש אל הקהל, זה שישב דמום צמוד אל כיסאות העץ הנושנים שלו והקשיב לו “בדריכות עליונה”. והוא זכר איך הפנה הדובר רק את ראשו הנאה, ודיבר עם הקהל כאילו מעבר לכתפו, כאילו רצה לחזור ולהזכיר לכל היושבים בצריף העץ הגדול, מי מופיע בפניהם הערב.

אותו צריף עץ משוקם, מימי ראשית ההתיישבות במקום, שמשום מה לא נשרף אף פעם, אלא רק נתגלגל כל פעם בצורה אחרת וגם הפך לאולם קונצרטים לערב אחד. והרחק בקהל ישבה גם חבורת הנערים המתבגרים, שהסופר הוותיק המערה את זיכרונותיו בפרץ מרתק כזה אל קו הטלפון, השתייך ונמנה עמה. אותה חבורה שנדחקה בגבה אל הקיר, קיר העץ שנצבע בטפיחות מכחול גסות, כדי שיהיו עד כמה שאפשר “רואים ואינם נראים”. מלעיגים ואינם מולעגים, ש“הנה זכיתם גם אתם שהגעתי אל יישובכם הקטן והמרוחק”. כמו שעדיין יכול הוא להיזכר במשפטי הפתיחה השחצניים, כמו “ונטשתי למענכם ליל שבת אחר, מואר ומבושם, מתחת לאור הרך של אולם קונצרטים אמיתי, ולא צריף חביב אך חובבני זה”.

וכמו שסיים הפסנתרן את דברי ההקדמה שלו, וכמו שציין את “הרצ’יטטיב והרונדו” האחרונים בדבריו, וכמו שהניף את ידו הימנית למעלה חזהו, כדי לשוב ולהנחיתה על קלידי הפסנתר, אלה המנענעים השחורים והלבנים שרק חיכו למכתו, וכמו שעצם את עיניו ופניו לבשו הבעה מתמכרת ואדנותית כאחת – חרקו לפתע כיסאות העץ ממש מתחת לבמה, וחבורה של מאזינים קמה ממקומה החליקה על בגדי השבת שלה, שאוושו קלילות וגרמו לסחרחורת באולם הנדהם.

וכאילו הם רק מבצעים תרגיל סדר שתורגל כבר מאות פעמים, פנתה הקבוצה הקטנה ימינה אל קצה השורה, ושוב ימינה אל הדלת הרחוקה של האולם. מובן שהיתה לפניהם דלת קרובה, דלת החירום של האולם, שאפילו לא היתה חורקת בצאתם, כיוון שציריה שומנו היטב לפנות ערב, כדי שלא יגרמו צער ועלבון למנגן הנפלא, בעת שהמאחרים הקבועים, אותה רעה חולה של המאזינים היקרים שלנו, ייכנסו ויקרטעו בצעדים נלעגים וצפויים אל כיסאותיהם. אבל הצועדים צעדו בנחישות, כמי שידעו שבחרו בדרך הארוכה ובדלת הרחוקה דווקא. ואף על פי שהשתדלו מאד שלא להקים רעש מיותר בקומם ובלכתם, הרי שצעדיהם המהוסים כביכול הוטחו בקהל הנדהם ברעש מחריש אוזניים.

המוסיקאי הצעיר שלא יכול עוד להתאפק וקטע את שטף הזיכרונות של הסופר הוותיק: ומה עשה הפסנתרן? מה הוא עשה? האם קם והסתלק, מלא עלבון ונפוח מחשיבות מרוטה? האם הפסיק את הקונצרט, האם תבע את עלבונו ממעליביו? האם ידע בכלל למה קמה חבורת המפגינים נגדו, ולמה נטשה את האולם עוד לפני שניגן אפילו תו אחד? והקהל, איך נהג הקהל: לא היו שום צעקות באולם? ולא היו שום קריאות בעד או נגד באולם? ולא פרצה שום סערה שם לאחר ש“חבורת הצדיקים”, שהתארגנה בוודאי מראש, והכינה את צעדיה במחושב ובפרטי פרטים, קמה והעליבה את הנגן האורח? והרי זה ממש דבר שלא ייעשה. זוהי חרפה כפולה ומכופלת. שלא לומר “בושה מארץ הבושות”. התנהגות נואלת, שאין לה כפרה. להעליב כך, במכוון ובמופגן אמן ידוע שבא מרחוק לתת לפני הקהל המקומי קונצרט משובח. אמנם מלא וממולא ב“רצ’יטטיבים” חורקניים וב“רונדויים” מתמשכים, אבל בכל זאת, בל נשכח: קונצרט!

אילו היה הוא, המוסיקאי הצעיר, הנסער כל כך מעבר לקו הטלפון, נקלע למין סערה שכזו, להפגנה אלימה שכזו, לא היה בורר בתגובתו והיה משליך לעבר הקהל המתמרד את פסנתר הכנף עצמו. כן, את אותו הכלי היקר, שנקנה בהזדמנות, בזיל הזול ובתנאי רכישה טובים, וניצב לו על הפודיום שלו בקצה האולם. ועוד היה מצרף אליו את הכיסא המיוחד, שהותאם לישבנו הנעלה של הנגן בידי חבר מסור אחד, בין ארוחת הערב לבין פתיחת הקונצרט. כן, אילו היו מעליבים אותו עלבון כבד כזה, היה משהה בכוונה את הפרק הראשון שמלווה ברצ’יטטיב הנפלא, ומתעכב עליו עוד ועוד בנגינת ההקדמה שלו, ולפתע הופך פשוט את הפסנתר כשמיתריו עודם מהדהדים, על הקהל ועל טורי כיסאות העץ המחוברים.

כי אותו איש לא היה עוצר, אמר בטלפון בקול נחנק מהתרגשות. מפני שהעלבון הזה אינו מכוון רק אליו ואל המחבר המפורסם של היצירה הנפלאה שכמעט כבר החל בנגינתה, וגם אינו מכוון רק אל הפסנתר ואל מה שהוא מייצג כביכול. לא, והרי הסופר הוותיק ודאי הבין מעצמו, ודאי שמורים הדברים אצלו בזיכרונו המפתיע. זהו עלבון כבד המכוון אל האמנות כולה. לא רק אמנות המוסיקה והמיומנות הפסנתרנית שהיא אחד מענפיה, אלא אל כל אלה ש, אך, הוא התרגז בדבריו, ש, אילו רק היו הבריונים הללו מניחים לו הרי היה, המוסיקאי הצעיר כבר נסחף הרחק מסיפור המעשה הנושן, וכבר נדלק מן הדברים שאמר בעצמו, וכבר החל להגביר את קולו בטלפון. והתרגש ונשנק והתחיל פתאום להשתעל, עד שהסופר הרגיע אותו ואמר לו חכה, מה אתה קופץ, הרי עוד לא שמעת את סוף הסיפור.

ב.

ואז כבה הספוט שמעל לבמה, והודלקו המנורות באולם, ומישהו הכריז הפסקה חברים, הפסקה. ניפגש כאן בעוד עשרים דקות בדיוק. והסופר הוותיק, שחזר לשעה להיות נער מתבגר, מאלה הנדחקים אצל הקיר האחורי, ומערימים שם ספסל על גבי ספסל ומגביהים עצמם מעל לקהל, ממש כמו בהצגות הקולנוע, כדי שיוכלו לראות ולא להיראות, וכדי שיוכלו לעולל כל מיני תעלולים במחסה החשכה והקיר האחורי, נזכר איך שפרצה באולם שמתחתיו מהומה גדולה.

חסידיהם של המפגינים, וכעת כבר היה ברור לכול, שהיציאה המאורגנת והסדורה לא היתה בעצם אלא הפגנה מתוכננת מחושבת מראש ומוכנה היטב בחשאי, התייצבו מול חסידיו של הפסנתרן, והתלקחה ביניהם מערכה קולנית וקצת גם מכוערת, שנוספו עליה עלבונות קטנים ועקיצות מכאיבות, כמו שקורה תמיד בעת שמתלקחות מריבות אחים מרות.

חסידיו של הפסנתרן, שדחו מעליהם כמובן את התואר הזה, ולחמו על כבוד התרבות והמנהגים הנאים, שרובם היו יוצאי אוסטריה וגרמניה, מי שבאו מברלין ומווינה ומערים ועיירות הסמוכות עליהן, נפגעו משחצנותם “הפולנית” של המפגין ושל עדת חסידיו. שהרי לא היו חסידיו האישיים של הפסנתרן, ואין להם שום מושג מיהו ומהו, לבד מכך שיצא שמו בארץ כאחד מגדולי הפסנתרנים של הדור הצעיר. וכלל לא אכפת להם מה עשה ומה לא עשה באותן השנים הגורליות, שנות הלידה של המדינה הצעירה, שבעטיין, כך הספיק כבר הנער הסקרן לשמוע, יצא הקצף הנזעם על הפסנתרן.

אילו היו הפולנים, יהודים מזרח⁻אירופים חמומים וקצרי רוח שכמותם, מקשיבים רק לרגע קטן למה שטוענים חסידי המוסיקה, בעלי התרבות הנעלה, שעל אף כל הנוראות שפקדו את יהודי אירופה, ואת יהודי וינה וברלין בתוכם, הריהם לא סבלו “לשפוך את התינוק עם האמבטיה”. אולי יעצרו רגע מהתלהמותם יקשיבו יבינו ויירגעו לרגע. שהרי לא חסידיו של הפסנתרן המסוים הזה עומדים כאן מולם, שעליו ועל חייו האישיים אינם יודעים בעצם כלום, והם גם לא קראו את פיסת הנייר המצולמת שחסידיו של המפגין חילקו אמש אל תאי הדואר של החברים. וגם, אם כבר “הפולנים” החמומים רוצים לדעת, הם גם לא יטרחו לקרוא את “הפשקוויל” הנתעב הזה. כי כך אין נוהגים בכבודו של אדם, מה גם שלא ניתן כלל להשמיע כאן במהומה דברים להגנתו, ואולי, כמו שכבר קרה לא אחת, אולי בכלל כל העניין וכל ההאשמות הקשות יסודם בטעות.

ויותר מכך, הם לא חסידיו של הפסנתרן מפני שהם חסידים מובהקים של אמנותו. הם חסידי המוסיקה, את זה צריכים החמומים שממולם לתקוע לתוך ראשם. ואילו רק היו מנמיכים לרגע את קולם, או מצננים מעט את התלהבותם, שכמובן יש בה צדדים של גנאי, אז היו טורחים ומסבירים להם, בלשון המתאימה לבני עיירות פרובינציאליים וחסרי השכלה שכמותם, במה כאן כל העניין. אבל הם, שרבים מהם באו ממשפחות חרדיות מרובות ילדים, ובקושי חילצו את נשמתם ממארת חשכה, אינם מסוגלים בכלל לתפוס בראשים הלא מפותחים שלהם,עד כמה עולה המוסיקה הטהורה על כל שאר האמנויות. ועד כמה יכול אדם לאהוב אותה ולדבוק בה, ולהתגעגע עליה ולהתרפק על מחסורה. עד כמה יכול איש מסוגם להיזכר בשנות הילדות המאירות שהיו לו, ובאותו אורח חיים נפלא, יהודי אך גם לא מעט נאור, בערים ובעיירות שאצל וינה וברלין.

מן הנהר הפראי אל אולמות הקונצרטים המרוסנים. משיעורי השחייה שנערכו בבריכות המחוממות אל האימונים והתרגולים אצל המורה למוסיקה. ובערבים מתלבשים כמו שצריך וכמו שנהוג במטרופולין שלהם, ולא בין גושי הבוץ והתבן שמעבר לגבולות, היכן שמתגוללים ילדים יהודים כמו עזים, ואין להם שם לא מורה ולא הורה דואג. אז מה הפלא, שעל סמך שמועות שלא נבדקו דיין, ועל סמך רכילות שהועברה מפה לאוזן, קם לו מנהיג המפגינים, “פולני” למהדרין שהמוסיקה היחידה שאליה הוכשר היא במבומי החסידים הדלים שאליהם היו מצטרפים קרקושים צורמים על פחי הזיתים והשמן שנחטפו מן המטבח.

רק אמני פחים מחוספסים שכמוהו יכולים לקום באמצע הקונצרט הנפלא הזה, של הפסנתרן העילוי הזה, שמדורי המוסיקה שבעיתונים הרציניים אינם חדלים מלשבחו, ולמשוך אחריהם סיעה של חסידים שוטים, ולהפנות אותם ימינה כמו במסדר. ואחר כך שוב ימינה, בזווית ממש חדה, ולבסוף להקפיד ולצאת בכוונה דרך הדלת הרחוקה והחורקת, ולא מבעד לדלת הקרובה שציריה משומנים. כי אוזניו אפילו אינן נצרמות כמו שנצרמות אוזניהם ולא אכפת לו בכלל לפגוע בהנאת המאזינים.

והנער זכר שחבריו יצאו מן האולם המתרוקן, וכבר כולם ידעו שההפסקה לא תסתיים בתום עשרים הדקות, אלא תתמשך עמוק לתוך הלילה. וכמו כולם ידעו כבר המתבגרים הצעירים חבריו של הנער הסקרן, שביסוד השערורייה מונחת התנהגותו של הפסנתרן בעת המלחמה. וכבר למדו שהפולמוס על דבר השתמטותו הנבזית מהקרבות לא נולדה כאן הערב, אלא לפני כמה שנים, עשר שנים או יותר. אחד העיתונים, מאלה שהתכנו צהובים, הוא שנתן פומבי לפרשה, וממנו כנראה צולם “הפשקוויל” הנתעב, שחובבי המוסיקה ההגונים סרבו אפילו לקראו.

אלא שלעולם אי⁻אפשר לדעת מנין תיפתח שוב הרעה. ואיך יכול היה הפסנתרן לשער שדווקא כאן, בכפר השוקט והרוגע הזה, שמעולם לא יצא שם של קיצוניים לחבריו, דווקא כאן יקום מי שיקום, ועם הרמת ידו הימנית, שנייה בטרם יטיח בה את הצלילים הראשונים, יעשה מה שעשה? איך יכול היה לדעת שהוא ימשוך אחריו את מי שימשוך, ושיצעד מבעד לדלת יציאה כל כך מדהימה, עד שקורות העץ של האולם ימשיכו וירטטו ברעדה מוזרה עוד דקות ארוכות?

והנער הסקרן נשבע אז לעצמו שהוא לא ישכח לעולם את מהומת האלוהים הזו, שהתחוללה באולם הקטן. והוא יעבור בכל הספריות, וישב בכל הארכיונים שידו תשיג, והוא יסרוק את כל כרכי העיתונים מן השנים הנידונות בזיכרונו, עד שיהיה לו מושג על האיש ועל הפרשה. ועל “משפט השדה” החפוז שזכה לראות בצעירותו. והוא ינסה, אם רק יזכה ויהיה ראוי לכך, לראיין ולתשאל את “ניצולי” ערב הקונצרט ההוא, אותם שזכו והאריכו ימים ושרדו מאז. ואותם שזיכרונם עדיין לא בגד בהם, כמו שבגד בהם גופם המזדקן, והם יתארו בפניו בפרטי פרטים, שלב אחר שלב, איך התחילה ההתקוטטות הגדולה ההיא, וגם איך נסתיימה.

ואולי גם יזכור מי מהם את חבורת המתבגרים, הלוחצים גבם אל הקירות, מתמודדים ובוחנים את שריריהם, מתבדלים מן הקהל וצופים עליו מעל. ומתכננים לשעה הקשה שבה ייאלצו גם הם, הנערים הלא גמורים הללו, להכריע איך לנהוג בעת מלחמותיהם. אם להיספח אל מנהיג המפגינים, ולקנא כמוהו, כמו קנאי מושלם, לחובת ההתייצבות בעת המלחמה הרחוקה ההיא, שהתגלגלה מאז בזיכרונו של הסופר הוותיק, וגם בדברים שדיבר אל המוסיקאי הצעיר בטלפון, בכל אחת מהמלחמות הקטנות שרדפו אותו בזו אחר זו, בהפרשי זמן קבועים כמעט של עשור. או אולי לנטות דווקא אל הדברים המתונים אך המרגשים של הייקים היקרים ושל הווינאים המצוינים, אלה שהתרוצצו בנעוריהם מן הנהרות מעלי האדים ומשיעורי החובה של השחייה, אל אולמי הקונצרטים ובתי הקפה שבצדם.

ג.

המוסיקאי הצעיר כבר ירד מזמן מהקו, והשעה כבר התאחר מאד, אבל מי שהיה פעם נער סקרן, לא יכול להינתק מהשפופרת, “את כל נפשו הערה אל תוכה”, התנגן בו משפט ארכאי, והוא עדיין רעד מהתרגשות. הסיפור הנושן של ליל “הרצ’יטטיב והרונדו”, כמו שכינה את הלילה הסוער ההוא שמנעוריו, עלה בו כמו חי. הוא יכול היה לשמוע את הפסנתרן, שעליו כל כך רצה לספר לאיש הצעיר בתחילת שיחתם, אך ככל שנתארכה לא מצא עוד את הטעם לנדנד לו בעניין העתיק ההוא, איך הוא מסיים את דברי הקדמתו הקצרה והיהירה, וגם את השקט שבא אחריה, והוא כמו שמע שוב את צרימת הכיסאות הפתאומית, כשקמו המפגינים לצאת מהאולם.

איך זה שלא סיפר עד היום לשום מוסיקאי על חווית הנעורים המסעירה שחווה? איך זה שלא נמצא לו עד היום שום תלמיד צעיר, שום קורא נלהב, שיהיה מוכן להאזין לסיפור שכל כך השתוקק לספרו? ואיך זה שהטריח בכל כבדו על המוסיקאי הצעיר והנחמד, שלא די לו שלא חטא כנגדו בכלום, ולא היה ראוי לעונש של שיעמום מפוהק שהטיל עליו פתאום, אלא להפך: הוא הוא שעמד לשמח את הסופר הוותיק בהודעתו המפתיעה. כן, שנות בדידותו המתמשכת כבר נותנות בו אותות מובהקים, וחיסרון מתמשך של תלמידים קרובים, שיוכל לשתף אותם בעולמו, כבר עושה בו שמות, והוא נעשה דומה לזקנים המשוטטים על המדרכות, ונטפל לכל מי שפונה אליו או שמתקשר לטלפון שבחדרו. עד שאינו חס אפילו על הצעיר המצוין הזה, שטרח כל כך בהלחנת שירי הזיכרון הנשכחים שלו.

וכמו שקורה לו לאחרונה, שהוא נזכר בדברים שצריך היה לומר, דווקא כשהשיב את השפופרת לעריסתה, נזכר שבעצם לא ספר את הסיפור הנושן כמו שצריך. בהחלט לא כמו שראוי לו להיות מסופר. ובוודאי שלא כמו שהוא חייב להיות נשמע. ודבריו יצאו שוב מוטים, נוטים לכל כיוון לא מאוזנים כלל. ואפשר שהמוסיקאי הצעיר, שנשמע בטלפון דווקא כאיש חכם חד אוזן ומהיר לתפוס, וכבר הצטער על שהחמיצו שנים רבות של מפגש פורה שיכול היה לקום ביניהם, אפשר שלא קלט נכונה את הסיפור. שהרי גם הוא, מי שהיה נער סקרן ומשתתף סביל באותו הלילה, גם הוא היו לו חיבות ודחיות משלו, אל כל אחד מן המשתתפים המרכזיים בפרשה. גם הוא, על אף שהיה רק נער, וכביכול עודו מנוע מלנקוט עמדה ברורה, נמשך במפורש אל קנאותו של ראש המפגינים, והזדהה עם עמדתו הקיצונית. שהרי אם כל האמנים היו נמלטים מן הארץ בשעת מלחמה, ואם כל האמנים ששהו בחו"ל, מי לתקופת לימודים ומי לתקופת הכשרה ומי לתקופת בילוי והתנסות, אם כל אלה לא היו שבים אל הקרבות, מה יגידו אזובי הקיר?

מה יגידו אותם בני פליטים, ואותם בני עקורים, שאין להם שום חיוב לארץ? ומה יגידו אותם יתומים ואותם נערים מהשכונות? מה ימנע בעדם, לכשתגיע השעה, “לזרוק את רוביהם אל המים”, כמו שקרא פעם באיזה תיאור מאחד התרגילים הצבאיים, ולערוק? שהרי הארץ לא נתנה להם מאומה, לבד מזיעה מלוחה וצורבת, ולבד מגערות הסמלים בעברית הקשוחה שלא היתה מובנת להם, ולבד ממי גופרית מחליאים באמצע המדבר.

והוא נזכר במשפטים החריפים והמדויקים שנוספו בכתב יד אלמוני לפיסת ה“פשקוויל” המצולמת, שחולקה לקהל המאזינים בשעת ההפסקה. “יפה, ומה אם בורכת במתת אל, ומה אם חובתך הקדושה להתמסר כולך ליצירתך? אבל יש ימים בחיי כל אומה ואומה, ובמיוחד בחיי אומתנו שעלתה זה עתה מבאר הדמים, ימים בהם מונח גורל האומה על כף המאזניים…” חבל שלא הספיק לצטט כמה מן המשפטים הנאים הללו באוזניו של המוסיקאי הצעיר. הטלפון היה גם משבש מעט את נגינתם, והם היו יוצאים מפיו מתכתיים משהו, נוקשים משהו, דומים קצת יותר למנגינה שבה נכתבו. כן, אבל איך יכול לזכור כל כך הרבה דברים דווקא ברגעים שבהם נדרשו לו כל כך?

שהרי עכשיו, לאחר שנכווה בשיחה המכבידה, לא יתקשר אליו האיש הצעיר עוד פעם. והוא ודאי יעדיף לכתוב אליו מכתב קצר, או לשלוח פקס, או להשאיר בשבילו הודעה בתיבה הקולית. או שפשוט יימנע מלהתקשר עמו בחודשים הקרובים. שאם אינו אטום לחלוטין לזולתו, וכבר הבחין שלא כך הוא, ודאי הרגיש בו בסופר הוותיק עד כמה הוא מתפרץ וכמֵהַ להטיל את כל שהצטבר בו, בחודשי אלם מתמשכים, על מי שמוכן להקשיב לדבריו. כמה שונה היה אז בצעירותו, בעת שהיה עוד נער סקרן בין הנערים, ובעת שהתרחשו מעט מן הדברים שעליהם רצה כל כך לספר.

והנער הסקרן שבו גם נטה אל חסידי התרבות שבאותו הוויכוח. והוא השתדל כבר באותו הלילה למצוא את הטעם ואת הצדק שבדבריהם. והוא שמח אז שלא נתבקש להיות שופט שיכריע בין הנצים. כי הוא לא היה מסוגל לשפוט לטובת אחד הצדדים, ולא היה מסוגל גם להכריע לרעת אחד מהם. שניהם דחו אותו בקולניות הגסה ובאלימות שבה ניהלו את הפולמוס, אבל שניהם גם משכו אותו, כל אחד לצדו, משום שהתייצבו מאחורי רעיונות נכונים ומוצקים, והיו מוכנים ללחום עליהם. והוא חשב שהמשפט הנחמד “והזמן ישפוט ויכריע ביניהם” לא הועיל לו אז ולא הועיל לו גם היום. וחבל שלא הספיק לשתף את המוסיקאי הצעיר, לפני שסגר את השפופרת, בפקפוקיו ובספקותיו הנמשכים.

מפני שהזמן לא הכריע אף אחד. לא הצדיק אף אחד וגם לא הרשיע אף אחד. אותם האנשים נותרו משני צדי הפולמוס, אלא שהם בניהם ובני בניהם של המתפלמסים מליל “הרצ’יטטיב והרונדו”. והם דבקים באותם הרעיונות, ומתפלגים באותן הפלוגתות ומצעקים זה על זה באותן הצעקות. ורק הלשון היא שמתפתחת לכיוון שאיש לא יכול היה לחזותו. ורק היא שנשתנתה כל כך מאז. ושום פסוק חכם השאוב מהמקורות אינו יכול להצביע על כיוון השתנותה המשוער של הלשון. ועל הקצב המהיר שבו היא מתחלפת. עד כדי כך שאפילו יקשה לצעירים של היום להבין כפשוטה את לשון הפולמוס הלילית ההיא.

וכאן אמר לעצמו הסופר הוותיק שבמלים האלה רוצה היה לסיים את שיחתו שנתארכה עם המוסיקאי הנחמד: שאלמלא היה שם במו גופו, מחליק מערמת הספסלים המוגבהת שאצל הקיר האחורי של האולם הישן, אותו הקיר שלא חודש אלא רק נצבע בצבעים עזים ובטפיחות מכחול גסות, ואלמלא נצמד שם אל החלונות המוארים להאזין להתכתשות הגדולה, לא היה מאמין לעצמו, שאכן גם הוא היה שם. שגם הוא ראה את המראות ושמע את הקולות שנצרבו בלבו לעולמים. כי עוד רגע, לאחר שיכבה את אור מנורת הלילה שהדליק ליד הטלפון, ולאחר שייטול את סם השינה שהוא נוטל, ולאחר שיפתח את החלון שמעל מיטתו במידה הראויה, כדי שיחוש במשב הצח של האוויר הנכנס. ולאחר שיאחזו בו הקורים הנעימים של השינה, שעדין לא עמד על טיבם המדויק, עוד רגע ומסך שחור ירד על “הרצ’יטטיב והרונדו” ששמע או לא שמע אי אז בנעוריו הרחוקים.

א.

ואתחיל דווקא מהזיכרון: הסתיו בנחל אלכסנדר הוא כל כך שקוף, עד שיש חשש שמכת אגרוף אחת שלא בכוונה, בעיטת עקב חזקה ומפתיעה, ישברו לרסיסים את קיר הזכוכית שגבה עד לשמים. האור משתנה לפתע, והשקיפות ממש מתעתעת. הרי שומרון הנמוכים מתקרבים לפתע, עד שאפשר להבחין בצריחי המסגדים, בסוללות הכבישים החדשים, ואפילו בחלונות הבתים. ממש מכאן, מהיכן שמתוח היום הגשר החדש של הולכי הרגל, צולמה התמונה המפורסמת שבארכיון: מחנה האוהלים הקטן, האוהלים המלבינים כמו צאן שעלו מהרחצה. ומרחוק מאפירות הגבעות החשופות של השומרון ומתכהות בתצלום הישן. היום המדרון המערבי הפונה אל שפלת החוף מכוסה כפרים ועיירות, אבל בתמונת הארכיון שמראשית שנות השלושים, הגבעות עדיין ריקות לגמרי וחלקות. צמחי השנית הגדולה מסגילים לפתע על גדת הנחל, ואפילו הירוק העכור של סבך שיחי הפטל מתחדש ומקבל חזות רעננה. אפשר לנשום מלוא החזה אוויר יבש ומלא ריחות, אחרי הקיץ הארוך, הלח והמחניק.

במין סתיו שכזה, לפני שנים, מתי זה היה? אולי בסוף שנות החמישים? נהגתי לרכב על אופניי הישנים לאורך הגדות. הייתי ממש מורעב למראות הסתיו החדשים: קטיף הכותנה, הזמזום החדגוני של הקטפות המאדימות, שורות הכותנה המלבינות עד לאופק. הררי הלובן המצטברים בערמות ובעגלות, וצבעם כל כך לבן ובוהק, עד שאפשר לראות אותם גם בלילות הסתיו הבהירים. בכרמים נבצרו כבר הענבים, והעוללות שנותרו והשחירו בין העלים המתייבשים רק הדגישו את ההתרוקנות הפתאומית של הגפנים. בימים כאלה הייתי מתאהב מחדש בנחל אלכסנדר, בגדותיו המוריקות, בדרכי העפר שנמתחו לאורכו. עונת החגים הדחוסה, חגי הסתיו הגדולים, נתנה מעין מסגרת נוספת למראות, והקינות של הימים הנוראים, הבכיות של יום הכיפורים ושירי השיכחון של ראש השנה וסוכות, ניסרו לאורך הנחל, וטיהרו בייסורים את הנשמה. היה בכל אלה מעין אושר לא מושג, ויכולתי לשמוע מעין מנגינה של אושר שמלווה אותי בנסיעתי. ממש כאילו יצאה מתוך החריקה הנעימה של צמיגי האופניים, ומלחישת הלחיכה של הגומי בעפר התחוח של הדרך.

שנים רבות שהתרחקתי מהנחל, וכשהגעתי אליו שוב, ברכבת מתל⁻אביב לחדרה, ומשם דרך היער במכונית של חברים, אמרתי לעצמי שאפילו ביקורי קצר, ואין לי זמן פנוי כמעט, אני אתפנה לשיטוט על גדות הנחל, ממש כמו שנהגתי לשוטט בימי נעוריי הרחוקים. הילדים כבר גדלו והתפזרו בכל הארץ, ואשתי היתה עסוקה בענייניה, ואני יכולתי לפנות לי את הזמן המועט הזה, ולטבול שוב בעיסת האושר הרחוק ההוא, שחלף זה מכבר.

בדרך הכורכר המוזנחת, המובילה אל בריכות הדגים, דרך שמככבת בחלומות הלילה שלי כבר שנים, ראיתי בני זוג מלובשים בבגדי ספורט, רצים ריצה איטית ומדודה מהשער⁻הישן של המשק אל הגשר הראשון, חלפתי על פניהם בנסיעתי, והם הניפו לי ידיהם לשלום. הוא היה גבוה ורזה, ושערו כבר הלבין, ודאי איזה פרופסור מחוץ לארץ בחופשה, והיא היתה אישה נאה פעם ופניה אפילו נראו לי לרגע מוכרים. חליפות הספורט שלהם לא היו פשוטות, וניכר בהם שהם מטפחים את תרבות הגוף. כשהתרחקתי מהם נזכרתי לפתע בשמה של האישה. כן, היא בת המשק שנישאה בנעוריה למורה מתנדב מאנגליה, והלכה אחריו אל בית הספר הפרטי שלימד בו. האם גם הם מתגעגעים לנחל אלכסנדר, ממש כמוני? האם גם היא רואה את דרך הכורכר המשובשת בחלומותיה? והוא? האם הוא זוכר כמוני את השביל המלבין בין הכרמים, בין הנחל לסוכת האריזה הישנה?

בחצר המשק היתה שגרת הסתיו כמו בכל יום. מפנה האשפה ניגח את מכולת האשפה המחלידה, וספקי הירקות והחלב פרקו את משאיותיהם על המשטח המוגבה של המטבח. המשק שלי, כפר הולדתי, זירת געגועיי התמידיים, כאילו התרגל לעונת הקיץ הקשה ולא הרגיש מה הוא כונס אל אווירו: משרפות העופות המצחינות העלו עשן מסריח אל תוך צמרות הפיקוסים. ובאוויר הלח והמחניק של הקיץ המכביד, אפשר היה אפילו לחוש בצחנת הגופרית שבאה ממעשנות תחנת החשמל שבחוף חדרה. הרצים שפגשתי בשדה שבו אל אזור המגורים, ילדים צעקו מעבר למדשאות, ואני חשתי פתאום מין רווחת ניצחון לא מוסברת. הנה, גברתי על קיץ מכלה נוסף, אפשר היה להתרווח באוויר הנקי של הסתיו, ולהתמכר לריחות המהולים הללו, שהגיעו מהשדות ומהפרדסים, ולחוש שזהו, זהו הסתיו, הלך לו הקיץ המתיש.

הזמזום הקל שפכפך באוזניי, מהתרגשות או מחוסר שינה, דווקא חידד את שמיעתי, ופתאום שמעתי את כל ציפורי הגן בבת אחת. את השחרורים שורקים ומנגנים מהחרובים שליד בניין המזכירות. את האדמה העובדת ללא הרף, וחותרת תחת יסודות הבתים. את ההסתדקות המתמשכת של הקירות המתפוררים. את נהמת מנועי הקירור העמוקה מכיוון מכון החליבה שבמורד הגבעה. את געיית הפרות המתקשות להמליט ברפתות, ואת ההקשה הרכה והקצבית של סוליות נעלי הספורט היקרות של זוג הרצים שחלף עכשיו על פני האורווה והריץ לפתע את הסוסים שטיילו בשלווה בחצר. ומיד אחר כך התנבחו בבת אחת כל כלבי הרבייה שבתוך מכלאת הכלבייה.

עצרתי לרגע, ירדתי מאופניי והחניתי אותם בצל המבנה העגול, ששימש לפנים כבית הקירור של המשק. הרצים מאנגליה חלפו על פניי קרובים עד לנגיעה ועם זאת מרוחקים כל כך. הבחנתי בתוך שנייה באגן המתרפה של האישה, שזכרתי אותה מנעוריה. בחריצי העור על פניו של המורה המזדקן. ראיתי שהוא קצר נשימה במקצת, שפתיו יבשות והוא משתוקק לשתות. עקבתי אחר מבטו השלוח לשמאל, אל רחבת החנייה, ראיתי את הג’יפ המבריק מתמרן בחנייה, את דלתו השמאלית נפתחת, את הרגל המקסימה יורדת, ואחריה נמשכת ויוצאת, אל מול עיניו של המורה המתנשף ומול עיניי, רכון כביכול על אופניי, מיכל היפה שבאה מהעיר.

התקרבתי לאיטי אל הג’יפ שהודמם. היא רכנה אל המראה והיטיבה את שערותיה, ואחר כך הידקה את משקפי השמש אל פניה. וכשפנתה אלי יכולתי לספור ממש את מניין השניות שחלפו, עד שעלה בעיניה הנצנוץ המוכר. לא, היא לא היתה מופתעת. אבל בכל פגישה שנפגשנו מאז הלילה החטוף ההוא שכל כך קירב אותנו, השתהתה משום מה עד שהכירה אותי. כאילו נמחקתי מספר הפרצופים שנשמר אצלה. היא הזדקפה מעל המראה של הג’יפ, ויכולתי לחוש ממש איך היא מתחילה להכיר אותי. זה כאילו התחיל אצלה מלמטה, ברגליים, וטיפס ועלה אל פניה, עד שהגיע לשתי ידיה שהונפו לקראתי בברכה. שמטתי את אופניי וניגשתי אליה. התחבקנו והחלפנו שניים או שלושה מגעי⁻לחי חמימים, כמנהג הצרפתים. פעם היינו מתנשקים ממש, בפגישות ובעיקר בפרדות. ואז עוד העזה להיתלות עלי פעם או פעמיים. ובאחד מביקוריה אפילו צעדנו יחד, מתואמים כזוג אוהבים, לאורך הקווים המסומנים של מגרש החנייה. מהספסל של תחנת האוטובוס ועד לפתח המכבסה הציבורית. אבל זה היה פעם, וכבר מזמן לא זכיתי למגעה שכל כך התגעגעתי עליו.

ב.

“אה, הביטו, הנה גם אבישי כאן”, אמרה אלי, ואל כל רחבת החנייה הריקה, “ומה שלום אשתך? והילדים?” נענעתי ראשי כאומר בסדר, בסדר, והוספתי “ומה עם רן? הבאת אתך גם את רן?” היא שילבה את מרפקה במרפקי ואמרה “כן, בטח, רן הגיע, אבל ירד להגיד שלום לחברים שלו שבמוסך.” עמדנו ככה לרגע קצר, שלובי מרפקים, והסתיו של נחל אלכסנדר הכה אותי בסנוורים. "אבל יש לי רק כמה רגעים, אני צריכה לבקר בבית הסיעודי. היא משכה את מרפקה ואמרה “לך תביא את האופניים שלך, ותלווה אותי לבית האבות”.

אסור לי להלאות את עצמי בשחזור האירועים בפגישותינו: כמו תולעים מכרסמות לי את הלב, כשאני חוזר על עלילת המעשים מההתחלה, מהפגישה הראשונה, ועד לפגישה הנוכחית. אבל אינני יכול למנוע את שטף הזיכרונות מלשטוף דרכי כרצונו. כל הפרקים הקודמים מתנפלים עלי, לפני שאני ממשיך. ואם זה הסתיו השקוף ומוחץ הלב עכשיו, בנחל אלכסנדר ובגדותיו, הרי שהזמן כולו: אתה או בלעדיה, נשקף כעת בבהירות עצומה ומכאיבה. כמו המראה של החרמון הגבוה והרחוק, העטוי מכסה שלגים, שראיתי לפעמים מראש הגבעה שמעל לנחל. אינני יכול להסתיר שום פרט, ושום כאב אינו יכול להיסתר ממני. ואפילו שתהא זו פגישתנו האחרונה. הבהירות הזו לא תאפשר לי שום מסתור, שום פינת געגוע והתמכרות. שום מערך צללים שאפשר להסתתר בחובו.

מתי נפגשנו לראשונה? ב⁻1960? החבר שלה החבר הראשון שלה, נסע אז לחוץ לארץ. לטיול קיץ קצר בפיורדים של נורווגיה. נערכה אז איזו חגיגה במשק, שנמשכה כמעט כל הלילה. איכשהו יצא שחזרנו יחד מרחבת החוגגים אל שכונת הצריפים. אני כבר יצאתי אז ללמוד הוראה בסמינר “אורנים” שליד חיפה, ומיכל כבר דיברה על חתונה. היינו כמעט בני גיל אחד, והכרתי אותה מרחוק הרבה שנים. אבל פתאום, בבת אחת, היא יפתה, וכל ההיכרות הקודמת כאילו נעלמה. היא נראתה מאד צעירה בלילה ההוא, כשירדנו אל הצריפים בשביל הדשאים המלא בטללים. החבר שלה הצליח בשירותו הצבאי הרבה יותר ממני. הוא היה קצין מצטיין באיזו יחידת סיירים מיוחדת. הוא השתחרר וחזר למשק, אבל שמעתי שהצבא לוחץ עליו ועל המשק שיחזור בקרוב שוב לשירות. היה לו דיבור מתמשך ונעים, והוא נהג להשתמש בכמה מלים אופייניות לו, שאני פשוט חיכיתי להן בשעה שדיבר. ידעתי שהוא יזדקק להן בעוד רגע או שניים. כשדיבר עם מיכל היפה, דיבר כאילו היה המדריך המבוגר והמנוסה שלה מתנועת הנוער. ופעם אמרו במשק שהיא התמרדה ושלחה אותו לכל הרוחות. נמאס לה מהפטרונות שלו עליה.

בשכונת הצריפים היה חשוך. הצפרדעים קרקרו נוראות בבצה שמאחורי חורשת האיקליפטוסים. ובאוויר כבר היתה צינה של בוקר. ליוויתי אותה עד לדלת הרשת של הצריף. היא היססה, ואני שלחתי יד אל המפסק והדלקתי את האור במסדרון המשותף. “לא צריך”, אמרה, "אתה יכול לכבות את האור. ניגשתי שוב אל המפסק וכיביתי את האור. לא ידעתי מה היא רוצה. היא התנדנדה מעט על רגליה, כאילו היתה שתויה מעט. “נצא מאחורי החורשה”, אמרה, “אולי נוכל לראות את הזריחה”. אני כבר לא זוכר מה היה שם, במבוא של הצריף. אפשר שהיא באמת הזמינה אותי, ואפשר שבאמת התנודדנו דרך הדשאים הרטובים לראות את הזריחה. הכול אפשרי. מעין וילון כהה מסתיר ממני את קורות הלילה ההוא. יותר מדי רגשות היו מעורבים שם, כמו שאומרים היום יותר מדי טעויות, אי הבנות. יותר מדי מגעים לא נכונים, הטיות גוף מטעות, ולבסוף גם עלבון ופגיעה.

נשענתי אל המסגרת של דלת הרשת. ידעתי שהחבר שלה נסע לפיורדים של סקנדינביה לכמה שבועות. לא פחדתי מכלום, וזו אולי היתה הטעות המטופשת שלי. חשבתי שבקלות אוכל למשוך אותה פנימה אל החדר. חשבתי שהיא מעצמה תתרפק עלי ונמצא יחד את המיטה. ואולי אפילו לא אצטרך למשוך אותה לשם. “מיכל”, אמרתי, “מיכל היפה”. היא עצמה את עיניה ונשענה לאחור. ואני חושב שרכנתי אז אל צווארה ונישקתי אותו. היא הניעה בידיה תנועת מיאון “לא, לא עכשיו”. אבל אני הייתי מבולבל ונצמדתי אליה. והיא מעצמה נפלה עלי, והרגשתי איך שפתיה מגששות אחר שפתיי.

השמש זרחה פתאום, או התכוונה לזרוח, והמשכימים קמו לעבודתם בלול וברפת. מישהו הדליק את האורות בחלק האחר של הצריף, ואיזה טרקטור חלף על דרך העפר ברעש ובטרטור צורם. מיכל משכה עצמה לאחור, והתירה את ידיי והתרחקה ממני לאיטה. ואנחנו פרשנו לחדרינו, מבלי שהצלחתי לדבר אתה כמו שתכננתי וכמו שכל כך רציתי. לא חשבתי שהלילה החל איזה קשר בינינו, קשר שיימשך, בהפסקות ארוכות, חמש עשרה או עשרים שנה. לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי, כשהתנודדה לאחור, אפשר שאפילו עצמה שוב את עיניה, וגיששה אחר דלת חדרה. היא נתקלה לרגע בארון נעלי העבודה הבולט, וכמעט שנפלה. אבל לבסוף נעלמה מאחורי הדלת. הווילון שלה שהיה מלא בפירות מיובשים של הג’וקרנדה קרקש פתאום ואני ידעתי שהפסדתי אותה. שעות שכבתי על מיטתי בבגדיי, איזה זמזום טורדני רצרץ בתוך אוזניי, ואני מנסה לשחזר את הקרבה הפתאומית שניצתה בינינו.

על רחבת החנייה, בדרך מהג’יפ שלה אל הבית הסיעודי, עצרתי אותה לשנייה ואמרתי “בואי ננסה להיזכר: איפה התחלנו להיפגש, ואיפה היתה פגישתנו האחרונה”. רציתי לעורר את מיכל, שהדברים שלי יגרמו לה להיראות כמו אז, כמו באותו הרגע שהתנודדה, חיוורת ועצומת עיניים, ואני חשבתי שהיא שתויה. אבל היא היתה חתומה, ומבטה סירב להפצרתי. היא לא התכוונה לפרוש דווקא עכשיו, ביום הסתיו השקוף הזה, את כל החיים שחיינו בין הפגישות החטופות. תיאור דלת הרשת לא עורר אותה, וגם החזרה המונוטונית שלי על המשפט שלה, “אולי נוכל לראות את הזריחה”, לא עשתה לה כלום. היא פשוט מיהרה לביקור.

ליווייתי אותה אל הבית הסיעודי. נכנסתי אתה פנימה והתייצבתי יחד אתה ליד שולחן האחיות. היא הניחה על השולחן כמה דברים שהביאה בשבילם. איזה צרור של פרחי משי מלאכותיים, וקופסה של ממתקים מחוץ לארץ. ואחר כך אמרה לי “אם אתה רוצה, תחכה לי בחוץ”, והלכה לבקר באחד החדרים. אני יצאתי אל הרחבה. התיישבתי על ספסל האבן המחוספס, והסתכלתי במקלות החצבים שעלו כבר בשולי גן המשחקים. גם כאן הורגש הסתיו בכל תוקפו, ולא רק בגדות של נחל אלכסנדר. אמרתי לעצמי לפתע, שאני מוכן לשבת ולהמתין לה ככה כל חיי. כל מה שנותר מקצבת חיי. ימים, לילות, עונות שמתחלפות, כאן על ספסל האבן הזה, בכניסה לבית האבות, ממול למקלות החצב המלבינים באור הזך. ובעצם חשבתי, כך הרי התנהלו כל חיי. הם היו המתנה אחת ארוכה לה. מאז אותו הבוקר הטלול ההוא, שלאחר החינגה הקיצית, ועד הבוקר הזה, וכל אלפי הימים שביניהם.

כשהיא יצאה קמתי אליה מהספסל. היא לא התפלאה בכלל, כאילו היתה בטוחה שתמצא אותי שם, ממתין לה בכניסה. ליוויתי אותה אל מגרש החנייה, אל הג’יפ שהמתין לה. החרובים שליד בית המזכירות פרחו את פריחתם הכבדה ונתנו את ריחם המגרה. הציפורים שהתכנסו בתוך הסבך הרימו קול צפצוף וחתיכת הזכוכית השקופה הזו, העולם שהפך למזגגה, התרומם ישר מהמדרכה שעליה הלכנו. עלה מתוך האבנים המשתלבות שהאדימו מלמטה, ועד לשמי השמים הרחוקים, שלעולם לא אוכל להשיגם. מיכל ניגשה אל הג’יפ, וממש כמו ביציאתה קודם, רכנה אל המראה והעבירה ידיה בשערותיה בתנועות קצרות ומהירות. “חבל שאין לי כאן מסרק בשבילך”, אמרתי לה. היא הפנתה פניה אלי, כשעודה רוכנת אל המראה וחייכה אלי, ממש חייכה אלי.

ג.

הו, החיוך הנפלא הזה שלה, שבעדו הייתי נותן את כל המחבואים שבהם נפגשנו במשך השנים. את חדרי המלון הקטנים, את דירת הידידים הצרה, את סלעי החוף שבין דור להבונים. את דירתה שלה, כשרן היה בשליחות עיתונאית, ובושש משום מה לחזור. הו החיוך העצוב הזה שלה, ששיגרה אלי אז, בעונת ההמלטות בדיר הצאן, כשניסינו להיחבא מהגשם השוטף בין הכבשים המסריחות. הרעמים הרעימו, הברקים הבזיקו, היה חשוך לגמרי בחוץ ואנחנו הזענו מהחום של הכבשים. היא הניפה את רגליה למעלה, והשעינה אותן על הצמר המאובק והרטוב של הרחלות הפועות. ממש כמו בסרט הטורקי ההוא. היכן שהנער התם, מתייחם אל האישה, בתוך קרון הבהמות, הגדוש בצאן שמובלות אל בית המטבחיים שבפרברי איזמיר.

אני זוכר את הסומק הנפלא שעלה על לחיה, כשסיפרתי לה איך בעונת הייחום היו הרחלות המיוחמות נעמדות לפניי, מנידות באחורי אלייתן, ומצפות שאקפוץ עליהן מאחור. כאילו שהייתי אחד מהאילים האלימים המשתגעים מעוצר תאווה. היא הסמיקה עוד, כשאמרתי לה איך גיליתי לפתע כמה נכונים הסיפורים על נערי הכפריים, שהיו מתעלסים עם הצאן הדורשות. הכול מגרה כל כך בעונת הייחום: החום הכבד, אווירת ההפקרות, מעשי האהבה שאינם חדלים לרגע. והיא הפתיעה אותי אז, כשאמרה ללא שום מבוכה, שהיא יכולה לתאר לעצמה איך זה. והמרחק כביכול, בין אנשים לבהמות, מתקצר לפעמים באורח מופלא.

אחרי שיצאנו עם משפחותינו ועזבנו את המשק, ראיתי אותה מעט מאד. שמעתי שעזבה את החבר הראשון שלה, והתאהבה ברן העיתונאי. ופעם אחת, באיזו מסיבה אקראית, במערכת של אחד העיתונים בתל⁻אביב, נפגשנו במפתיע. רק נכנסתי לחדר ומיד ראיתי אותה. יפה מתמיד, סמוקת לחיים, מדברת בהתלהבות כדרכה עם החבורה שמסביבה. הפלתי את מבטי והסתתרתי מאחורי גבה של מי שתהיה אשתי. מתוך רוע וקנאה בלשתי את הפנים של הגברים שסבבו אותה בחבורה המהודקת. כמעט שיכולתי לנחש עם מי מהם שכבה, ומי מהם זכה להכיר אותה כמוני. כשראתה אותי מרחוק, עצרה בדבריה, ובלשה את פניי כאילו היא מתקשה לזהות אותי. אבל אז חצתה את מעגל החבורה וניגשה אלי. נתנה את מרפקה במרפקי, ובלי שום בושה גיששה בשפתיה אחר שפתיי.

“רגע אחד שקט בבקשה”, כמעט שאמרה בקול רם, “הקשיבו, זה המאהב שהיה לי בקיבוץ”. היא משכה בי אל מרכז החבורה, להבהיר להם שפעם, הו כן פעם, בשנים הרחוקות ההן, כשעוד היתה צעירה מאד וטהורה מאד, במשק ובדיר הצאן, כשהתהלכה לאורך הגדות המוריקות של נחל אלכסנדר, ובין הסכרים הקטנים של בריכות הדגים. אפשר שבאמת היינו אז נאהבים לזמן קצר. והיא התעלמה לגמרי ממי שתהיה אשתי, שנותרה נבוכה מאחור, ולקחה את ידי בידה, ועברה אתי בסבלנות ובחיוך המופלא שלה, מאורח לאורח. את כולם הכירה לי, והכירה אותי לכולם. על אחד הכיסאות רכנה עלי, כאילו מתרפקת, בעת שניהלה את שיחתה עם בני החבורה.

ואחר כך יצאה שוב מחיי ונעלמה לה. ראיתי את שמה מדי פעם בעיתונים. אשתי ואני הספקנו מאז לחזור למשק ושוב לעזוב ולהישאר לבסוף בסביבה. דומני שאז גם החלה בכתיבת שירים וסיפורים, והטורים המגוחכים האלה בעיתון, שהוציאו לה שם של אישה נועזת וחופשית. ומישהו אפילו סיפר לי שהיא מאד מבוקשת בחוגים מסוימים. ובלילה חורפי אחד, כשחזרתי עם אשתי מאיזו לוויה משפחתית, הבחנתי במיכל היפה לפתע, ברציף של תחנת האוטובוסים המרכזית. היא היתה מוצפת פרחים, הזרים עיטרו אותה בכל עבר. ראיתי את הגברים שהקיפוה, לבושים נאה, אחדים ינקו ממקטרות ועישנו סיגריות, וכולם הצטופפו סביבה. ממש כך מתחוללת סביבה מהומה קטנה במקום ציבורי. אבל היא הבחינה בי, למרות החשכה ועשן המקטרות הסמיך. ומרחוק צעקה אלי והשליכה אלי את הפרחים.

התקרבנו בזהירות, עשיתי לה היכרות עם אשתי. היא לא זכרה אותה ממסיבת הבוהמה במערכת התל⁻אביבית. ואשתי לא זכרה איך חטפה אותי אז מידיה ודחפה אותי בכוח אל מרכז החבורה. לרגע העפתי מבט אל יונקי המקטרות ומוצצי הסיגריות שעמדו נטושים. הם הביטו בי בסקרנות ובבוז, ואני ריחמתי עליהם מעט, אבל ידעתי, הו כמה טוב ידעתי, מה הם מרגישים עכשיו. וכשהשבתי פניי אליה היא כבר עמדה והתרכלה עם אשתי, על המכרים הטובים שלנו. אלה שנותרו במשק, ואלה שעזבו העירה, ואלה שירדו מהארץ. והיא היתה זו שבישרה לאשתי שסוף כל סוף, לאחר פרדות והתאחדויות מרגשות, היא החליטה סופית להתחתן עם רן. כן רן, העיתונאי המפורסם הזה, שכבר פגשנו קודם, בנסיבות שונות לגמרי.

המונית שהוזעקה בטלפון לאסוף אותה הגיעה, והנהג יצא ופתח לכבודה את הדלת הימנית. היא רצה ונפרדה מיונקי המקטרות ומהמעשנים הנבוכים. נשקה להם בנדיבות פתאומית, וחיבקה אותם, ונעלמה בתוך המונית, מאחורי הזכוכית הכהה. ואני ראיתי, או דימיתי שראיתי, איך היא מסירה את תיקה מכתפה, מתרווחת לה בנוחיות על המושב הרך, ומתעלמת לגמרי מכולנו. כל אלה שעמדו שם והביטו בה בעיניים כלות. הדוק השנוא הזה, המוכר לי היטב, של התנכרות ושכחה, הופיע בעיניה. ואני ידעתי, הו כמה שידעתי, שהיא כבר שכחה את כולנו: את אשתי ואותי, ואת חבורת הגברים ההדורים שהקיפה אותה ברחבה. בעת שהמונית תמרנה אחורה וקדימה, כדי לצאת מהרציף הצר, קרבנו לאיטנו אליה. היה קר, התכרבלנו בתוך המעילים ושיקענו את הידיים בכיסים. והיא, כנסיכה מעולם אחר, חמים וזוהר, התאמצה להוריד את שמשת המונית.

היא לא הצליחה לפתוח את החלון, והנהג רכן לאחור ופתח למענה את השמשה הכהה. היא שלפה את מחצית גופה החוצה, אל החורף העירוני, וקראה בקול מתפנק בשמות כולנו. היא לא החסירה אפילו אחד. מישהו מהחבורה שלה רץ אל המונית וצעק “מיכל, שכחת את העיתונים ואת הספר”. והיא קיבלה ממנו את השקית וליטפה אותו על ראשו במחווה מגוחכת, עם השקית, ולחשה לו כנראה תודה. אנחנו שעמדנו מרחוק כבר לא שמענו. “להתראות לכם, לכולכם, חמודים”, חשבתי ששמעתי את קול התפנוקים שלה חוצה את הרציף. וכשהמונית הסתלקה, התעופפו אחריה עלי הפרחים שהיא השליכה ממש ברגע האחרון על המדרכה. אני עצמתי את עיניי ולא רציתי לראות. הו, כמה שלא רציתי לראות, מי מבני חבורתה הוא שרוכן אל המדרכה הרטובה להרים את הזרים שזרקה.

וכשישבתי באוטובוס הצונן, ליד אשתי השותקת, דימיתי שאני רואה את דמותה זוהרת בחלון. זוהרת וקורצת אלי, נוסעת ממולי, בתוך בועה של אור חיוור, כאילו אוטובוס אחר שהיא יושבת בו, נוסע אתנו במקביל. מרוב שהתרגשתי ובלי להרגיש מעכתי את כרטיסי הנסיעה לעיסת נייר דביקה. נעצתי את הכרטיס המעוך בתוך חריץ החלון וזימרתי לעצמי, אינני יודע למה, את השיר על “ואדי חווארית” שחיברו ראשוני המשק שלנו. הם ישבו במחנה האוהלים על הגבעה בחדרה, שרו כל הלילה, ולמחרת רעבו וכילו תאבונם בתפוזים שסחבו מהפרדסים שליד הגדר. בטנם כאבה, החולשה עשתה בהם שמות, אבל הם חיברו פזמונים עליזים. המלים היו כל כך טיפשיות, כל כך בנליות, אבל המנגינה שהם פשוט גנבו אותה משיר עם רוסי ידוע, היתה נורא מתוקה והתנגנה בתוך אוזניי כאילו מעצמה. ראיתי את פניה של מיכל היפה נוסעים לצדי בתוך מסגרת החלון של האוטובוס, שחצה את פרדסי השרון החשוכים. ומבלי להרגיש חזרתי שוב ושוב על שורת השיר “נחל אלכסנדר, נחל אלכסנדר אהוב, לאן הולכים מימיך?..”

ד.

שלוש שנים אחרי כן, באיזה בניין משרדים גדול בתל⁻אביב, עליתי באחת המעליות המהירות לקומה השמינית. שם היה משכן השגרירות החדש, ושם החלה ממש עכשיו קבלת הפנים לכבודו של המשורר האורח שהגיע מארץ רחוקה. ואולי כבר החלו קוראים שירים מספרו החדש. ביציאה מהמעלית, ראיתי אותה פתאום. הלב המזדקן שלי החסיר כמה פעימות מחמת ההפתעה. ניגשתי אליה, והיא כרגיל אצלה, השתהתה כדרכה עד שהכירה אותי. לחצנו ידיים, רציתי לחבק את כתפה, אבל היא אמרה “רן כאן. הוא נכנס למשרדים המפוארים של החבר שלו, עדי, בעל היכטה”. היא הניחה כרגיל את מרפקה בשלי ומשכה אותי אל הכורסאות שעמדו ממול לפתחי המעליות. היא היתה יפה עוד יותר מתמיד. השנים רק השביחו את מראה פניה ואת מראה גופה. “מה אתה מתרגש? ראית קבלת פנים אחת, כאילו ראית את כולן”. כן, התרגשתי, והיא כמובן הרגישה ברעד הקל של ידי. כמה פגישות פתע כאלה עם מיכל עוד מזומנות לי בחיים? שאלתי את עצמי, ישבתי לידה על מסעד הכורסה. היא הסמיכה את כתפה אלי, וכאילו ביקשה ללא קול “אבל תירגע ידידי, כפרי מסובל שכמוך. תירגע, כל המשוררים הללו לא שווים שעה אחת אתך בעונת הייחום שבדיר הצאן”.

רן שלה היה שאפתן לא קטן. מדי פעם קראתי על מעלליו בעיתונים, היתה לו כנראה איזו כריזמה והוא ידע לקסום לאנשים. בעיתונים כתבו על נסיעותיו המוזרות, החשאיות כביכול, לכל מיני ארצות מסוכנות בעולם. מאז שכתב את זיכרונותיו מימי מלחמת ההתשה, בתעלת סואץ, בסוף שנות הששים, דבקה בו מעין הילה כוזבת של “סופר לוחם”. זה היה מגוחך כמובן, משום שלוחם ממש אף פעם לא היה. תמיד הזדנב לו, באיזו פמליה של חנפנים ומלחכי פנכה, מאחורי איזה אלוף נמרץ. איזה מין לוחם אפשר להיות, כשאתה משובץ בלשכת המפקד? אף על פי כן, המוספים החגיגיים של ימי הזיכרון וימי העצמאות הביאו תמיד משהו משלו. איזה סיפור קצר, איזה ריאיון חושפני, או פרק מתוך “ספר חדש שבכתובים”. בכל מקום התפרסמו הצהרותיו השחצניות שהוא הולך לפוצץ את עולם הספרות המקומי העלוב, באיזה רב מכר עולמי.

בתמונות הוא נראה תמיד נינוח, זחוח, ותמיד תחוב בפיו סיגר עבה. מי שהכירו סיפר שהוא מצית את הסיגרים, ומתעסק זמן רב בהכנתם, כמו באיזה פולחן. אבל לעשן אותם? הו זה לא. זה מסוכן לבריאות. הלכו שמועות זדוניות גם על התמכרותו לשתייה. ופעם ראיתי במדור הרכילות איזה תיאור מלעיג על “סילון האלכוהול” הננשף מפיו. חברים התרחקו ממנו כמה צעדים, הציתו גפרור, הוא נשף וסילון לוהב נדחס מתוך פיו, להשתאותם המלאה של הצופים. הוא דאג כנראה להפיץ את הסיפור הזה, וסיפורים דומים, ו“בנה” לו שם של “בוהמיין אמיץ”. כן, רן שלה היה “טיפוס נזיל”, אם אפשר לכנותו כך, ואני כבר אז התחלתי לדאוג לה. אף פעם לא יכולת לנחש היכן ומתי יפתיע שוב.

סתם מתוך סקרנות משכתי את שלושת ספריו מהספרייה של המשק. לפני שאני מגדף אותו, כפי שכמובן מאד השתוקקתי לעשות, אני חייב לדעת על מה לגדף אותו. התאכזבתי מאד מכתיבתו העלובה. מהעמוד הראשון של הספר ועד לעמוד האחרון מורגש היה איזה מאמץ מעורר תיעוב, להרשים את הקורא בכל דרך. ספרו הראשון ואולי גם השני זכו לתפוצה רחבה. מבקרים מטופשים התייחסו אל הכתוב ברצינות מבישה, ומילאו את מדורי הביקורת בשטויות שלהם. אבל עם הספר השלישי כבר למד קהל הקוראים להבחין בכתיבתו העלובה, וכמדומני שהספר לא נמכר, ועותקיו הצטברו בעמודות גבוהות עד לתקרה, בתוך מחסן ההוצאה. הוא זיהה מהר ובדייקנות את כישלונו כסופר, ועבר לתחום הסמוך, אל העיתונות. שמו לא ירד ממדורי הרכילות. רק שעכשיו הקפידו הרכלנים להוסיף לו תואר: רן, הסופר⁻העיתונאי, ונראה היה שכולם מרוצים.

לאט לאט התקבצה סביבו חבורה של ידידים ומעריצים. נמשכו אליו כל מיני רודפי⁻פרסום רדודים. מבלי עולם ונהנתנים אנוכיים, שהרגישו שאתו, עם רן המפורסם, הם יגיעו רחוק. “רק לאחוז בדש בגדו”, כמו שצוטט אחד מהם בעיתונים, “והוא כבר יישא אותך וימשוך אותך אחריו לכל העולם”. ומיכל שלו, מיכל היפה, הפכה מרצונה או שלא מרצונה ל“מלכת החבורה” שהתגודדה סביבו. הם סגדו ליופייה, למסתוריות שלה, והיא בתמורה היתה להם ידידת נפש, יועצת סתרים. אבל גם יחצ"נית יעילה ומליצת יושר אצל רן שלה בכבודו ובעצמו.

אפשר שבאמת נפגשתי אתם פעם באיזו מסעדה אופנתית, בתל⁻אביב? כן, אני מתחיל להיזכר, כן, אני חושב שכן. המסעדה היתה בקצה הרחובות בן יהודה ודיזנגוף, לא הרחק מהנמל הישן של העיר. היתה שעת צהרים כמדומני, ומישהו קרא בשמי, מתוך המסעדה, כשעברתי על פניה במדרכה. נכנסתי ומיד ראיתי את שולחנם. רן חגג במרכז החבורה, עשן הסיגר שלו תימר מעל לראשיהם. מיכל ישבה מתוחה, שעונה אל הקיר, ואפשר שהיא שקראה בשמי מבעד לדלתות הפתוחות. אבל אינני בטוח שזה היה קולה. האם הזעיקה אותי שאחלצה מחבורת הנוכלים שהקיפוה? חרדה פתאומית ולא מוסברת לשלומה, חלפה בי לשנייה קצרה ונעלמה. רן התחזה כדרכו לאיזה איש רוח אמריקאי, ממש העתק מתמונות מפורסמות שהופצו אז בעולם כתבי העת האמנותיים. חליפת ג’ינס מרושלת כמו שצריך, והמעיל הצבאי הקצר, מעיל החאקי המהוה, סמלם של האמנים המתמרדים, היה זרוק כמו שצריך על משענת הכיסא. הוא דיבר אל קהלו המהופנט, שאף מהסיגר הנפוח, ונשף את עשנו ישר מעל לראשיהם. אני בטוח שהוא שמע את מיכל קוראת אלי. ואני בטוח שהוא ידע כבר אז מי אני. אף על פי כן הוא לא טרח להסב את ראשו לאחור, ולא פנה אלי, ולא חדל מדיבורו אפילו לשנייה. האם הבחין בקריאתה, נימה של בקשת עזרה?

אחדים מבני החבורה היו מוכרים בציבור. תמונותיהם הופיעו בעיתונים מפעם לפעם, ואפילו זכו להיכנס למהדורת התרבות המקוצרת של אחרי חצות שבטלוויזיה. היה שם הצייר התוקפני, בעל מבעי הזעם הנבואי, שחירף וגידף בכל הזדמנות את הארץ, את אקלימה, את אנשיה. ובעיקר גידף את ריחוקה ממרכז אירופה, שהיתה כמסתבר מחוז געגועיו התמידי. היה שם זמר מפורסם, שפרשות האהבים שלו זעזעו את קוראי העיתונים השמרניים. הוא ישב לבוש בחולצה צבעונית שירדה עד לברכיו, וליטף ללא הרף את האישה הצעירה שישבה על ברכיו. זיהיתי שם גם שחקן סרטים צעיר, שכוכבו דרך לאחרונה, והוא נהג במלצריות הצנועות כאילו היו שפחותיו. הוא לבש מעין חליפת התעמלות מבריקה, ולשונו כשלה בכל פעם כשניסה להתחכם, מפני שהיה שתוי מדי.

אפשר היה לחוש שאחדים מהם חיזרו אחרי מיכל. רן עודד אותם, וגם בעיניה היה מין מבט שלא הכחיש את האפשרות הזאת. אבל היא הקפידה על ריחוקה מהם. האם היתה במצוקה שם לאחר השולחן? היא נשענה אל הקיר הצבוע, והדפה את כל ניסיונות ההתקרבות שלהם. היא שתתה תה עם לימון, וחייכה אלי כשנכנסתי. רציתי לרגע להצטרף לחבורת המעריצים הצפופה של רן, אבל היא אותתה לי שלא כדאי שאתקרב עכשיו. ושיושבי החבורה החלו, בהנהגתו של רן, להתעלל באיזה זוג מבוגר שישב בפינת המסעדה, מתחת לחלון האחורי, וכשמיכל הזיזה את גווה באי נוחות, ראיתי שאין לי מה לחפש שם. בירכתי אותה לשלום מרחוק והסתלקתי אל הרחוב. אני לא נכנסתי לשם להושיע את הזקנים, ולא באתי לשם להילחם נגד האלימות והעלבונות של חבורת השתויים שנהתה אחריו.

אבל רן לא שכח וחיפש אותי. ודאג להיפגש אתי ורצה שנתיידד. פתאום התחילו להגיע אלי הזמנות לאירועים שהוא ארגן. מישהו התמיד לשלוח אלי את כתבות העיתונות שלו ואפילו את תחקיריו. הוא הפך לפתע ל“מנקה ביבים” אופנתי. קיבלתי גם את הראיונות שלו, שבהם התייהר כמו איזה נער מתבגר שמתכוון להסתער על העולם ולכובשו. הוא גם כתב לי כמה מכתבים קצרצרים בעצמו. הוא נטפל שם לאיזה מבקר ספרות מזדקן, שטרח והשווה בין הדברים שכתבנו. “מה דעתך על האידיוט הדפוק הזה מהאקדמיה?” שאל אותי באחד ממברקיו. ובאחרים התלונן כמה הם סתומים וכמה הם אטומים מבקרי הספרות המלומדים והמתנשאים האלה. ואיך קשרו ביניהם קשר ברור כדי לחסום את דרכו אל ההצלחה הספרותית. כן, חייכתי אליו כשהיה צריך. הזכרתי אפילו את שמו פה ושם, בנסיבות מתאימות, ולא תמיד לגנאי. הקסם שלו עבד לפעמים גם עלי. אבל לא נעניתי לבקשתו לכתוב ביקורת על ספריו. ולא הסכמתי לשבח את ספריו בשביל פרסומים של ההוצאה. ובסתר לבי, ככה לעצמי, רק ביני לביני, גם שמחתי לאידו, כשירד עליו איזה מבקר בחמת רצח, וקטל את סיפוריו העלובים.

ה.

אז גם הזדמן לי להכיר את עדי, בעל היכטה, בן העשירים המפונק מהרצליה, שדבק ברן ונצמד אליו לגמרי. נתקלתי בהם בבית הקברות של המשק. אינני יודע אפילו מה הם עשו שם, ולמה באו. אפשר שרן עשה איזו מחווה למיכל, ובא יחד אתה לפקוד את קברי יקיריה. זו היתה פגישה מוזרה, פגישה לגמרי מלאכותית הייתי אומר. רן חבט באיזה ענף אקליפטוס רענן על המצבות. ומדי פעם מצץ מציצה ממושכת מהסיגר שלו. הג’ינס שלו היו מושלמים, ומעיל החיילים הבלוי תלה עליו להפליא. ממש דיוקן הסופר האמריקאי שאינו מוכר את נשמתו לסוחרי הסיפורים מהוליווד. כאילו זה עתה יצא מתוך אחד המגזינים האמריקאים. עדי הלך לידו, מגונדר כמו איזו נערה. נזכרתי במה שאמרה לי עליו מיכל “אל תראה אותו שהוא כזה שחצן, מבפנים הוא ממש רך”. ומי שזכה להכיר אותו יודע שהיתה לו נשמה רכה. רציתי להסתלק בחזרה אל הצללים של החורשה העבותה, אבל רן הבחין בי, קרא אלי ומיהר לקראתי. איזה חיבוקים הרעיף עלי, ואיזה לחיצות ידיים חמות השפיע עלי. ואיזה משבי עשן ידידותיים אך מסריחים השיב אל פניי. ממש כאילו היינו ידידי ילדות, החברים הכי טובים שבעולם.

“מזג האוויר אצלכם מחורבן כמו תמיד”, אמר, “הלחות הזאת יכולה להרוג פילים”. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. ומה פתאום הוא משתפך בעסקי מזג האוויר. “תכיר, תכיר”, אמר, “זהו עדי, החבר הכי טוב שיש לי, והחבר הכי טוב שיהיה לי אי פעם”. נגררתי אחריהם בעל כורחי. פשוט לא יכולתי להסתלק. הקסם העכור שלו עבד גם עלי. בעל היכטה, שהיה הפטרון של רן, התקדם לפנים ואני פיגרתי קצת אחריהם. בעטתי מתוך מבוכה במפלי העלים היבשים של האיקליפטוסים, וחששתי להרים את עיניי ולהסתכל לתוך עיניה. היא הלכה לצדי ולא אמרה מלה. מה היא עושה כל הימים עם השניים האלה? חשבתי לי, הרי אפשר לצאת מהדעת. ימים שלמים, שבועות ארוכים, שנים שמצטרפות ואין להן סוף. ככה להיגרר, כל חייה, ממסיבה למסיבה? ממסע תענוגות אחד לאחר? מהים התיכון, “שהיכטה של עדי פשוט אוהבת אותו”, לאוקיינוס ההודי? הרי אפשר להתפלץ מהבזבוז הנורא הזה של החיים. מה קרה לה? את כל הזמן שעוד נותר לה תוציא על אתרי הנופש האופנתיים?

“רן לא משתגע אחרי החיים האלה”, אמרה לי פעם אחת. “זה פשוט מפני שהעורכים יורדים לחייו, ושולחים אותו לכל המקומות. מזל שלעדי יש יכטה ואנחנו יכולים לשוט ממקום למקום בנוחיות. יכולים לחסוך המון, ותמיד יש זמן לשכב על הסיפון הצר ולהתגעגע. אבל גם עליו כבר נמאסו חיי הנדודים האלה”. הם הפצירו בי ולא יכולתי לסרב. נכנסנו אלינו לדירה הזמנית. ביקשתי מאשתי שתארגן קפה ותגיש להם מהעוגיות הטובות שאפתה. רן הצליף על הרהיטים בלכתו, ממש כמו שהצליף קודם על המצבות ואמר “תראה אותם עדי, תראה את הקיבוצניקים הקבצנים האלה. אבל כמה שהם גאים וכמה שהם מתנשאים וכמה שהם משתחצנים”, הנשים הצטודדו קצת וראיתי תכף שיש להן על מה לדבר. איזו קרבה פתאומית וחמימה עטפה אותן. מיכל היתה לבושה בפשטות מקסימה וכמעט שלא עדתה תכשיטים. היא הביטה על התמונות שתלו על הקיר, וראתה את התמונה שצולמנו בה יחד, לפני המון שנים. זה היה בחג הגז של הקיבוץ, בחודש מאי האביבי, הבנות לבשו שמלות לבנות ארוכות והבחורים התהלכו עם מקלות רועים על כתפיהם. היא קמה אל התמונה ואני ראיתי כמה היא מתרגשת. עמדנו בתמונה, עם כל צוות הרועים, בין הררי הצמר הגזוז. ידי מונחת על כתפה, וידה השמאלית חובקת קלות את מותני. אני זכרתי את רכות מותנה שהוגש אלי, אבל בדיוק אז נאחזתי בעווית, והתפוצצתי מעטישות רצופות, כשריח העטרן החריף חדר לנחיריי.

ופעם העזה ובאה לביקור עם איזה מאהב צעיר, יפיוף חסון וביישני. “בוא תראה לנו קצת את המשק”, ביקשה, ומי אני שאוכל לסרב לה. עשיתי להם סיבוב תיירותי מקוצר אך מרוכז בחצר. ואחר כך הלכנו בדרך הכורכר המוזנחת אל בריכות הדגים הנטושות ואל נחל אלכסנדר. היא אחזה בידו במין חרדת אוהבים ראשונית כזו, שלבי ממש נכמר לה. ואני הסתובבתי סביבם כמו איזה זקן נודניק וטפילי. ידעתי שאני מכביד עליהם אבל לא יכולתי להפסיק. היא הרי ביקשה אותי שאדריך אותם, ואני הסכמתי מיד, וקיוויתי שמעט, הוי רק קצת, ממה שנתנה לו יינתן גם לי. לרגע שכחתי מהכול. לא היה אכפת לי שזהו מאהב צעיר שהיא משחקת בו כמו ששיחקה באחרים. ולא היה אכפת לי אם רן יודע או לא. אדרבא, שיכאב גם לו פעם הלב, שיכווץ מייסורים כמו שאחרים סובלים בגללם כבר שנים. המאושר המנוול הזה, איך נפל בגורלו לשדוד אותה, לחמוס אותה לגמרי לעצמו, ולא להותיר לאחרים אפילו מקצתה. וביקשתי עליה בלבי אז, שלא יתאכזר אליה בגלל זה, ולא יתנקם בה. תמיד חשדתי בו שהוא מסגל גם לכך.

אינני יודע אם הרגישה משהו ממה שהרגשתי אני. אינני יודע אם ניחשה מה עבר עלי באותו הביקור הפתאומי. אבל היא היתה אז מאושרת, לגמרי מאושרת. היא קראה בקל רם, כמו ילדה, והתפעלה מהרי שומרון הקרובים כל כך. וליד הגדות של נחל אלכסנדר, כשהתעופפו לפתע עופות המים, ונמיות פתאומיות חצו את הסבך, היא נפלה אל תוך ידיו של הצעיר השתקן. וכל הזמן שאלה “אתה זוכר? אתה זוכר? כאן היו מונחות הערמות של שקי הדורה. האוכל לדגים. והצאן התנפלו על הדורה, מטורפות מרעב תאוותני, אתה זוכר? ואיך שהן כתשו במרוצתן את השקים ופיזרו את גרעיני הדורה מסביב? ואיך התנפחו מאכילת היתר הגסה?” לא יכולתי להישיר מבטי אליה, ורק זרקתי במין אדישות עשויה “כן, בוודאי שאני זוכר. הכול אני זוכר. גם את הרועה היפה, שהיתה משתזפת בעירום בתוך העדר”. היא צחקה אלי באינטימיות, מבין זרועותיו של הצעיר הביישן. והעבירה יד מהירה ומלטפת על מרפקי. ואני ראיתי אותה לפתע לעיניי, חיוורת ומתנודדת, כאילו היתה שתויה. ממוסמרת אל פתח הצריף, ליד דלת הרשת. ושמעתי את קולה המפציר בי להניח לה ולהדליק שוב את המנורה שבמסדרון.

ויום אחד היא הגיעה אלי ואמרה לי שהיה להם משבר נישואין מאד קשה. אבל רן הניח לבסוף לאהובתו וחזר אליה לגמרי. ולא מעט בגלל עדי הטוב, הידיד הנפלא הזה, שכמה שהוא גנדרן ומתנאה ברכושו, הריהו בתוכו נשמה כל כך נפלאה, שהיא פשוט מעריצה אותו. היא למדה שלכל אחד, ולא רק לה ישנם מעין חיים סודיים. אפילו למי שנראה הכי הגון בעולם. “ומה עם החיים הסודיים שלך?” שאלה אותי ברצינות, “אף פעם לא תגלה לי אותם?” היא באה אלי כדי להזמין אותי אישית לסיור החופים הנפלא שיערכו עוד מעט, בחופשת חג הסוכות. סיור נפלא בחופי קפריסין ותורכיה ביכטה החדשה שעדי קנה ומסיים את התקנתה. “רן לא יפריע לנו”, אמרה, “הוא התחייב למו”ל שלו לכתוב איזה ספר מדהים על פרשה סבוכה וסודית, שספיחיה מגיעים אל המשפחות הכי חזקות והכי עשירות שבארץ. רן התחייב למו“ל שלו לסיים את כתיבת הספר במועד, וקיבל מהמו”ל דמי קדימה נדיבים". הכול מוכן לנסיעה, אמרה לי, היכטה מבריקה ומצוחצחת. עדי קנה דגם חדיש, קאטאמרן משגע. רק הבוקר היא עשתה סיור על היכטה. יש בה הכול: מטבחון, וסלון קטן, ומרבצי שיזוף ואפילו משטח זעיר שאפשר לרקוד עליו עירומים בלילות. היא שלחה ידה אל מרפקי, הביטה לתוך עיניי ואמרה “תבוא, אני מבקשת”.

ו.

חג הסוכות כבר התקרב והייתי חייב לתת לה תשובה. הסתיו פלש בבת אחת לנחל אלכסנדר, והררי הזגוגית השקופה גבהו שוב לשמי השמים. פרחי השנית הגדולה הסגילו בגדות, ועל הסוללות הסדוקות של בריכות הדגים פרחו שיחי הטיון הדביק בכתמים צהובים גדולים. מיכל אמרה שבאה במיוחד להזמין אותי. לא בטלפון לא בפקס ולא בדואר. רק ככה, בעל פה, בגינה הקטנה שלנו, אחרי ששבה מביקורה הקצר בבית העלמין. על הקאטאמרון של עדי יש בדיוק ארבעה מקומות. מעל כל אחת מזרועות היכטה יש שרוול שינה כזה, ובתוכו שני מזרנים. זה יהיה ממש חלום, אמרה, ונתנה את מרפקה בשלי. הלילות כבר קרירים, והים רגוע ועדי הנדיב ידאג לכול. העלילה המרתקת, עלילת הרומן החדש, כבר מבעירה את רן מבפנים כמה שבועות. היא ממש מרגישה איך הוא מתמלא ואיך הוא מתפוצץ מבפנים. הוא לא יפריע, היא כבר מכירה אותו. כשהוא מתחיל בכתיבה הוא מתמכר לה לגמרי ושוכח כל מה שמסביבו.

כמה פעמים נכנסה אל חיי? וכמה פעמים יצאה מהם? כמה תקוות הפיחה בי בשנים שעברו? וכמה אכזבות מיהרה להשיב אל חיקי? עמדתי לפניה כמו נער נזוף. אני לא יכול, מיכל, אני לא יכול. אשתי, והמשפחה, והעבודה, והמשק. ויכולתי להמשיך ולמנות כך לפניה את כל המכשולים עד אין סוף. אבל השתתקתי, וידה התהדקה מסביב למרפקי. “אתה נחוץ לנו שם על הסיפון. אתה נחוץ לי. ויש ארבעה מקומות על היכטה. ארבעה מזרנים בתוך שני השרוולים. רן יעבוד, עדי ידאג ואתה ואני נמשיך את מה שהפסקנו אז, בלילה ההוא, בחזרה מהחגיגה הקיצית, בצריפון החשוך” הבטחתי לה שאשקול את בקשתה ואתן לה תשובה בקרוב. היא קמה ואני ליוויתי אותה אל הג’יפ המבריק שלה, שחנה במקומו הרגיל במגרש החנייה שסמוך למכבסה. זוג הרצים האורחים מאנגליה, או אולי היו אלה אחרים, חלף על פנינו בריצתו המדודה. הם כבר הכירו אותי והניפו לי בידיהם לשלום. איפה האופניים שלך?" הם קראו אלי בידידות. ואני עשיתי תנועת ביטול בידי. כאילו אין עכשיו שום חשיבות לאופניים או לרגליים הרצות או לג’יפ החונה או למראה המבריקה שלו. זו שמיכל תכף תשתופף אליה כדרכה, ותיטיב את שערותיה בתנועותיה הקצרות והמהירות. שקדחו בתוך לבי המזדקן.

ההזמנה שלה נותרה אחריה ואיכלה אותי מבפנים. היו רגעים שהייתי בטוח שאני נענה להזמנתה, ומכין תכף ומיד את הציוד: אורז את התיקים ומצלצל ישירות לעדי שיבוא, והוא כבר ידאג לכל השאר. והיו רגעים שהתמלאתי כעס על עצמי. כל כך הרבה שנים חלפו, מאז המרדפים המשותפים שלנו אחרי הצאן המתפרעות. ואני עודני שבוי בכפה, כאילו היה זה רק אתמול. ואחר כך נמלאתי רחמים על עצמי, ועליה, ועל אשתי, ואפילו על רן שלה הבלתי נסבל. שכחתי כבר מה פירוש להתענות ככה. שכחתי כבר כמה מתיש יכול להיות המאבק הפנימי הזה. שכחתי כבר איך הייתי נותן את כל העולם, את כל מה שאספתי בעולם, את כל מה שנחלתי בעולם, רק בשביל לחיות שוב את הרגעים המצמיתים ההם. חציית הדשאים הרטובים מטל, הריח הטוב שמחלחל אלי מגופה, והביטחון האווילי שלי, שהנה אזכה בה, בכולה, בעוד רגעים אחדים.

ויום אחד עליתי במעלה הגבעה, לבית המזכירות שבמרכז המשק, וראיתי אנשים מתקהלים. ואני כבר מבחין מתי זו התקהלות של שמחה ומתי זו התקהלות של אסון. וכששאלתי “מה קרה? מי נפגע?” השיבו לי בשקט, “מה לא שמעת? היכטה של עדי טבעה בלילה. עוד אין פרטים מדויקים. ידוע רק שעדי, בעל הספינה שרכש לו במשק ידידים, לא הצליח להינצל”. “ומיכל?” שאגתי פתאום מתוך איזו נהמת כאב עצומה, שאינני יודע מנין הגיעה לגרוני “ומיכל? מה עם מיכל?” הם הביטו בי ואמרו “תירגע, מה אתה צועק? אתה לא יודע שהיא הראשונה שנמצאה טבועה?” “והמנוול הזה,” צעקתי, כבר ללא הכרה המנוול הזה, רן, מה אתו?" אה, הוא ניצל," אמרו לי “וספינת משמר החופים התורכית אספה אותו אל הנמל. ההלוויות ייערכו בימים הקרובים”.

היכטה החדישה של עדי, כלי הפלאים המרחף על פני הים התיכון, התהפכה כמו קליפת אגוז כשתקף אותה במפתיע הגל הענק. הקאטאמרן המשוכלל הזה, עם שני שרוולי השינה וארבעת מרבצי המזרנים, התרסק כמו קערת חרסינה שהוטלה אל הקיר. סיור החופים המפתה, חופש סוכות המובטח והמתוק, הסתיו הנהדר על פני הים השטוח וסירובי העקשני, הם שקברו אותה מתחתם. ורן, שהבטיח להתמכר לכתיבתו, ולא להפריע לנו, ואפילו לעצום עיניים אם היא תחמוק לשרוול השינה שלי באמצע הלילה הלח, דווקא הוא היחיד שניצל. ירדתי בריצה אל שביל הכורכר, ומשם המשכתי בהליכה מהירה אל הגשרון החדש שמעל לנחל אלכסנדר. בכל פינה חשבתי שאני רואה אותה ושומע את קולה. כאן שמטה את חולצתה כדי להשתזף, כאן סייעה לכבשה מתקשה להמליט את הטלה, כאן התפרעו הצאן, וממש מכאן התחילו בדהרה המטורפת שלהן בכיוון אל ההרים.

קיר הזכוכית השקוף שמעלי גבה פתאום עד לשמי השמים הבהירים. רציתי להטיח בו את אגרופי, את מרפקי שאחזה בו רק לפני כמה שבועות. רציתי לשבור את מעטה הזכוכית שסגר מעלי לרסיסי רסיסים. ממש כאן, היכן שמתוח הגשרון להולכי הרגל, אספתי אותה פעם בחורף, רטובה עד לשד עצמותיה. “בואי, אייבש אותך”, אמרתי ורציתי לחבק אותה בחוזקה. אבל היא סירבה ואמרה " לא, אין דבר, נגיע הביתה ואני אחליף בגדים".

הכול קפא בתוכי ומחוצה לי, בתוך מכל הזכוכית העצום של העולם. האור הסתווי הפך כולו למקשת זכוכית שבירה. זוג האנגלים השלימו את הקפתם סביב גדת הנחל, והתקינו עצמם לריצה בחזרה. הם הביטו בי בדאגה, וחיפשו את אופניי הישנים. אבל אני סירבתי לדבר אתם, ושילחתי אותם ממני בתנועת מיאון גסה. האם העולם לא יניח לי להישאר אתה קצת לבדי? בסתיו המכאיב הזה, על הגדה הסדוקה של נחל אלכסנדר?