בקיץ של 1981, שנה שלמה לפני שפרצה מלחמת לבנון, ובשבוע שנפטר בו לפתע הסופר התל־אביבי יעקב שבתאי, ישבתי בחדר המבצעים של היחידה, במוצב פיקוד קדמי בגבול הצפון. בימים החמים התעניתי בלחות ובזיעה, ובלילות ישבתי אל מול הסוללה השורקנית של מכשירי הקשר. כדי להעסיק את עצמי שרקתי לי נעימות של וואלסים עצובים. סמל המודיעין ששכב על המיטה שלצדי נחר נחירות נוראות, ואני לא יכולתי לעצום עין שעות ארוכות. אבל בחורש האלונים המוצל שמחוץ למוצב הפיקוד מתח מישהו ערסל משקים ישנים בין העצים. ואני נמלטתי אליו בשעות שהייתי חופשי מהתורנות. מעבר לגדר המוצב השחירו כבר השזיפים של המושב הסמוך, והרחק באופק הכחילו הרי הגליל היפהפיים. הרכסים הרחוקים ריקדו עם תנודות האוויר החם של הקיץ. הסרן מיכה, סגן המפקד שהיה ממונה על חדר המבצעים, ועלי, האזין במיטתו שבחדר הקצינים לוואלסים הנוגים שנשפכו בשריקתי. ופעם או פעמיים הוא הפתיע אותי באמצע השריקה, כאילו תפס אותי עוסק במשהו מאד פרטי, בטקס אישי ואינטימי.
הוא התגנב יחף אל החדר, עמד זמן מה מאחורי גבי הקשיב בדממה, ופתאום אמר:“אתה שורק יפה מאד. מי לימד אותך לשרוק ככה?” פניתי אליו מופתע התבלבלתי לרגע ולא ידעתי מה להשיב. “מאיפה קלטת את המנגינות העצובות האלה?” שאל הסרן מיכה, ואני ממש התרגשתי מכך שמישהו משבח את שריקתי. נו, מה, לספר לו על הימים הארוכים שביליתי בנעוריי כרועה הצאן של המשק? על השעות הנפלאות שהיו פוקדות אותי, כשהצאן היו שבעות ושלוות? מה אגיד לו עכשיו איך הייתי אז מתמזג לפתע עם כל היקום שסביבי? הוא יבין אם אספר לו איך שהנפש מתמלאת פתאום, ברגעים לגמרי לא צפויים, באיזו מוסיקה נפלאה? ואני, הרי לשיר פשוט אני לא יודע.
על המנדולינה ניגנתי בבית הספר רק כמה שבועות, עד שהמורה למוסיקה קרא לי ואמר: “שמע, אנחנו הרי לא עשירים. ואין לנו מספיק מנדולינות בשביל כל אלה שרוצים לנגן. מה דעתך להתחלק במנדולינה שלך עם החברים?” הבנתי מיד מה שרצה להגיד לי. רצתי לחדר המגורים הסמוך, הבאתי לו את המנדולינה שלי בעטיפת החאקי שלה, ואמרתי לו: “קח אותה, אני באמת לא צריך אותה. וממילא אני מתקשה בהנעת היד המהירה ובפריטה”. הוא לקח ממני את המנדולינה בשתיקה, והעיף בי מבט שעודני זוכר גם היום, לא אמר מלה ופשוט הניח אותה בצד שולחנו. אבל אני מאז לא שבתי לנגן.
“אתה ממש שרקרק,” אמר לי הסרן מיכה, והוסיף ”אבל שרקרק עצוב." ובאמת היה לי קשה להסביר לו ולעצמי, מהיכן מפכים פתאום אותם הוואלסים הנוגים וצובטי־הלב שנדחסו לתוך שפתיי. אחד או שנים מהם נטבעו בי בנעוריי, שמעתי אותם באיזו הצגת תיאטרון מרגשת. משום מה הם הוקלטו לנצח על סלילי זיכרוני. “שמע מיכה,” אמרתי לו “אני זוכר אפילו את המלים ולא רק את המנגינה.” הוא ביקש שאשיר כמה שורות מתוך הוואלס ששרקתי, ואני התפתיתי לרגע, דבר שלא קרה כבר שנים, ושרתי לו את השורות העילגות והמקוטעות שזכרתי מימי נעוריי. “מדוע תדחני, כסחבה תשליכני, ואני אהבתיך כל כך יקירי…” הסרן מיכה הקשיב לי בתשומת לב, ועקב אחר תנועת שפתיי. אני שמעתי מהחברים כמה דיבורים מהירים על הפרשה שהסתבך בה. פרשת אהבה לוהטת ומפתיעה עם חיילת מילואים נחמדה. היא שירתה כמוכסת באחד ממעברי הגבול שהיינו מופקדים עליהם. לרגע חלפה בי המחשבה, שהמלים הנדושות מהוואלס המתקתק מרגשת אותו מאד. הרי גם הוא נתקע ממש עם נערה שכזו, בדיוק כמו זו שבשיר, וממש כמו בהצגה הרחוקה ההיא שראיתי בנעוריי הרחוקים. וגם הוא ודאי שמע מהמוכסת הנחמדה שלו מלים כאלה או דומות להן מאד. “ואני אהבתיך כל כך יקירי”.
אנשי סיור הלילה שבו פתאום מדרך המערכת. הם פרצו לתוך חדר המבצעים בקולי קולות, ובן רגע נעלמו הוואלסים הנוגים שלי במטעי השזיפים שבמדרונות. הם הביאו אתם בקסדה ההפוכה זוג סלמנדרות שמנמנות. “לא תאמינו, ככה, באמצע כביש המערכת, זוחלות להן שתי השמנות הכתומות האלה.” הסלמנדרות נשפכו על שולחן המבצעים הענק, וחיילי הסיור שהקיפו אותן נדמו לי פתאום כמו כיתת ילדים בחדר הטבע. הסרן מיכה ניסה ללכוד אותן באצבעות, אבל הן חמקו ממנו והתפתלו בין מכשירי הקשר והמחברת העבה של יומן המבצעים. “זהירות,” אמר מישהו מחיילי הסיור, “הסלמנדרות האלה הן מסוכנות.” ומיכה שאל איך לטאות עלובות כאלה יכולות להיות מסוכנות, וכמה רעל, אם יש בהן באמת רעל, כבר יכול להיחבא בהן. “לא, זה לא הרעל,” אמר החייל “זה בכלל לא הרעל. זה המזל הרע והמחורבן שהן מביאות.” וחייל אחר הוסיף בארסיות. “מיכה אתה כבר צריך לדעת איך להיזהר מהנקבות השמנוניות והמגונדרות האלה. בגילך, ועוד נשוי, והבן עוד מעט בר־מצווה. ראה הוזהרת. לא כל אחד זוכה לאזהרה הנכונה ברגע הנכון.” הם אספו את הסלמנדרות אל הקסדה, והסתלקו בהמולה אל חדר האוכל שבחוץ, לטרוף את ארוחת הלילה שלהם.
הרגשתי לא נוח משם מה, ובחדר המבצעים עמדה מבוכה לא נעימה. רכנתי אל עיתון הערב שהיה פרוש לצדי. הכותרות סיפרו איך התמוטט הסופר התל־אביבי יעקב שבתאי. ואיך ניסו להצילו כל הלילה מתחת לביתו. ואיך שקדו על לבו הבוגדני ליד המדרגות לפני שהגיע האמבולנס. הלילות החמים והמחניקים בתל־אביב לא היטיבו עם לבו החולה. וגם הרופא המסור,שעיסה את חזהו במשך שעות, גם הוא לא הצליח להצילו. “כן, תתפלא, שמעתי עליו,” אמר לי הסרן מיכה. “יש לי חברים שקוראים רומנים עוד מבית־הספר החקלאי.” אה כן, חשבתי לעצמי, כמה טוב שיש חברים שקוראים רומנים, כי אחרים כמו הסרן מיכה שלי, עושים את הרומנים בעצמם, בלילות הגליליים הקרירים, בקיץ שלפני מלחמת לבנון, במגורי המוכסות שבמעבר הגבול הצפוני.
ומאליהן התכווצו שפתיי, האוויר החל יוצא מהן דחוס אך מהוסס, ולפתע תפסתי שאני שוב יושב לפני העיתון הפרוש, על שולחן המבצעים המואר, וכבר כמעט לפנות בוקר, והוואלס קורע־הלב ההוא, שנתקע בי לפני שנים, נשרק לו מתוכי מעצמו. “מדוע תדחני, כסחבה תשליכני, ואני אהבתיך כל כך יקירי.” אני הייתי פטור מלשיר את המלים, כי הסרן מיכה, המפקד התורן בלילה ההוא, התיישב על פאת המיטה הצבאית, ושר את המלים הבנליות בעצמו.
שריקתי התחלפה לפתע בשריקת המכשירים. ובבת אחת החלו לצפור כל האזעקות. לא הרחק מכאן, זוהתה פריצה בגדר המערכת. ומישהו כבר צעק שזאת חדירה, והפעם חדירה ממשית, וצריך להעיר מיד את כל הכוח ולרוץ אל הגדר בכל המהירות עם מה שיש. כי אם באמת נכנסה החוליה, אז יש לפניה רק כמה מאות מטרים, וכבר היא בתוך הבתים הקיצוניים של המושב. אני נצמדתי אל מכשירי הקשר, וצעקתי אל הסרן מיכה מה שהצלחתי לשמוע. הוא כבר מיהר אל חדר הקצינים והתחיל לחגור את אפוד הקרב, ולהעיר את הקצינים הישנים. אנשי המבצעים התעוררו והתקבצו בחדר, ליד המכשירים. בגופיות מיוזעות,בסנדלים ומגבות כרוכות לצווארם. חיילי הסיור, אלה שהביאו את הסלמנדרות בתוך הקסדה, יצאו כבר אל הגדר. ובחוץ החלו הנהגים להתניע בזה אחר זה את הזחלמים של כיתת הכוננות ואת הג’יפים של המפקדים. מנגינה אחרת, צורמנית, מולאה את חדר המבצעים, וההדים האחרונים של הוואלס ששרקתי, נעלמו מעבר לגדרות, בתוך מטעי השזיפים של המושב.
נאטמתי לגמרי לכל הרעשים שמסביב. רק הקולות המהירים והנרגשים שבקעו ממכשירי הקשר הגיעו אלי. התחברתי אל אפרכסות הטלפונים, ומבטיי שוטטו על פני התקרה המתקלפת ועל הקירות המזוהמים שהיו ממולאים בציורי זימה, ססמאות נדושות ותאריכים שנכתבו במקלות מפוחמים. ואז קיבלתי פקודה בטלפון להכין את ערכת ההנחתה של המסוקים שהייתי אחראי עליה. ובן רגע נשכחו ממני כל המכשירים וכל מהומת הקולות ובליל הצעקות הנרגשות שבקעו מסוללת המכשירים שלפניי. מש"ק המודיעין בעל הנחירות הגיע, ואני הושבתי אותו במקומי. הוא היה הלום־שינה ומבולבל, ואני ביקשתי ממנו שלא יירדם שוב, ולא ינחר, ולא יעשה בושות באמצע ההקפצה הפתאומית, שהיה ברור עכשיו שזוהי הקפצת חירום אמיתית.
רצתי אל פינת החדר, היכן שהיתה מונחת ערכת ההנחתה שלי בעטתי בכיסאות המיותרים גידפתי את דליי הקרח עם שאריות פרי הצבר, שהכשילו אותי ממש באמצע חדר המבצעים. וכשעמסתי את הערכה ורציתי לרוץ ולצאת אתה אל הג’יפ שכבר צפר כמו משוגע בחוץ, נתקלתי במוט הטלסקופי של החכה החדשה, שסרן מיכה קנה לבנו לחגיגת הבר־מצווה. נפלתי על רצפת הבטון המטונפת וגידפתי בלי הכרה בקולי קולות את כל המכשולים שחברו להפילני. ואת החכה הלבנונית החדשה בייחוד.
לא נאה לאיש כמוך נשוי ואב לבן־בר־מצווה, שישקע ככה באהבה פראית ואסורה, שישכח ככה את עצמו מרוב תשוקה אל חיילת המילואים הצעירה. זה סתם טירוף חולף, אמרו החיילים של מיכה, מהי בסך הכול? בודקת את הנשים הלבנוניות במעבר הגבול? בשביל ילדה כזו לאבד ככה את הראש? אבל הוא באמת איבד את הראש בגללה. הוא ויתר על החופשות והסתגר אתה באחד הבתים הנטושים שבמושב הסמוך. והוא בקושי הגיע בזמן לתורנויות שהיה חייב בהן, וגם ננזף על ידי המפקד. אבל באיזו התרגשות סיפר לי על בנו בר־המצווה, ועל אהבתו לדיג. ואת המוט הטלסקופי של החכה היפנית המשוכללת הוא קנה מעבר לגבול. והמוכסת הצעירה, שהיתה ממש מסמיקה בכל פעם שהיינו חולפים דרכה במעבר הגבול, בוודאי סייעה לו להעביר את המוט מבלי להסתבך. הכתובת היפנית הבהיקה על כיסוי הפלסטיק של החכה, ואני נזכרתי בסרן מיכה ובחיוך הגאה והמאושר שחייך, כשסיפר על האחווה הגברית שצמחה בינו ובין בנו, כשיצאו יחד לדיג. ואני, בדיוק במוט הזה נכשלתי, במוט הארור הזה, ובדיוק כשהייתי צריך לרוץ עם ערכת ההנחתה, אל משטח הנחיתה של המסוקים.
כן, הוא היה מאושר, כשישב על פאת המיטה הצבאית, וביקש ממני להנמיך את עוצמת הקול של מכשירי הקשר. כן, הוא היה כל כך מאושר כשתכנן את חגיגת הבר־מצווה של בנו, וכשסיפר על החברים הנאמנים, ועל הפיקניק הגדול שהם מתכננים. אפשר בקלות לאבד את הבן דווקא עכשיו כשהגיע לגיל מצוות. אבל הוא היה נחוש להיאבק על הקשר הגברי החדש שצמח ביניהם. והוא לא יהיה כאותם האבות שמסביב, שבניהם מתרחקים ונעלמים להם פתאום. והבן כל כך ישמח כשיביא לו את המוט הטלסקופי של החכה המשוכלת הזו, שקנה ממש בפרוטות, בחנות לאביזרי־ציד, שבכפר הלבנוני שממול למעבר הגבול.
וכשנחת המסוק במנחת החירום, ואני כבר ניחשתי מה קרה לג’יפ של הסרן מיכה, חשבתי על שתי הסלמנדרות הכתומות, שחצו להן באדישות את פיסת האספלט הצרה של כביש הצפון. לא, זה לא הרעל שלהן, זה משהו אחר בהוויה הארסית שלהן. משהו שהסרן מיכה היה צריך לזכור. אבל הוא היה כל כך מאושר וכל כך מבולבל, וכשהביאו חיילי הסיור את הסלמנדרות שמצאו בתוך הקסדה הוא לא שעה לאזהרות. וכשהוא קפץ במהירות והתניע את ג’יפ המפקדים, וטס אל מקום הפריצה שבגדר, אני הייתי משוכנע שבדיוק שם, ממול לנקודת החיתוך בדיוק שם חלפו להן הסלמנדרות. בזחילה האדישה שלהן. “אתה שורק יפה, אתה יודע?” שמעתי את קולו בוקע אלי מתוך נהמת המדחפים של מסוק הפינוי, “ואתה ממש שרקרק.” וכשהמריא המסוק, ואני צרך הייתי לאסוף את האביזרים הפזורים של ערכת ההנחתה, יכולתי להוסיף בעצמי, מתוך הזיכרון: “אתה ממש שרקרק, אבל שרקרק עצוב.”
על שולחן המבצעים, בחדר שהדמים לפתע, היה עדיין מונח עיתון הערב הישן. ואני ליוויתי את מסוק הפינוי תוך קריאת הסיפור שבעיתון. ושוב דימיתי לעצמי איך הוא התמוטט, איך התרומם הג’יפ באוויר מעצמת ההתפוצצות, ואיך נזרק על הגדר. וגם הלילה הגלילי הקריר, גם אהבתה הקודחת של המוכסת הצעירה שבמגורי המוכסות, וגם הרופאים שרכנו עליו, כאן במנחת ובבית־החולים הרחוק שבמפרץ, גם הם לא יכלו להצילו. ואפילו היה ביניהם אחד מסור, שיטרח עליו כל העת, כמו שטרח הרופא המסור על לבו החולה של הסופר התל־אביבי יעקב שבתאי. “כן, תתפלא, שמעתי עליו” הפתיע אותי הסרן מיכה, ועוד הוסיף “יש לי חברים שקוראים רומנים.” ואני תהיתי אם אלה אותם החברים שהזמין לחגיגת הבר־מצוווה. כן זה באמת מזל שהקצין הממונה עליך שמע על הסופר יעקב שבתאי. וזה בהחלט מזל שיש לו חברים כאלה, שקוראים רומנים ומשום כך יכולים להעריך כמה כבדה האבדה.
ואחר כך נעשיתי מטושטש מכל האירועים. ומחוסר השינה, ומההתרוצצות הנוראה, ודימיתי שאני שומע אותו מתגנב יחף מאחוריי, ומאזין בריכוז של ילד, לוואלסים הנוגים שאני שורק, מאיפה קלטתי את המנגינה העצובה הזו? נוּ, מה, מיכה, זה לא ברור מעצמו? ודימיתי שהוא מבקש ממני שוב שנשיר ביחד, בקול רועד ולא מאומן, בקול מתגעגע כזה. את השורות היחידות שזכרתי. את החרוזים התפלים שנתקעו בי פעם ואינני יכול לעוקרם מתוכי: מדוע תדחני, כסחבה תשליכני, ואני אהבתיך כל כך יקירי."
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.