רקע
אלישע פורת
אברהם בן⁻יצחק וסוּס הַמרוּצִים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: : גוונים; תשס"ג

בקיץ שעבר חזרתי פתאום לקרוא בספר שיריו הצנום של המשורר אברהם בן⁻יצחק. הספר מונח תמיד על מדף ספרי השירה שלי, אבל כבר זמן ארוך שלא קראתי בו קריאה מסודרת. בוקר אחד, לגמרי בהפתעה התעוררתי משנתי והיה לי ברור שיש בידי פירוש חדש, מופלא ומרתק על אחד או שניים משיריו הסתומים. כל הלילה נאבקתי ברגשי הגאווה שאיימו לשטוף אותי. האם באמת התגלה לי אגב שינה “העיקרון הַמְכוֹנֵן” של שירת אברהם בן⁻יצחק? מה שלא מצאו חוקרים וחכמים גדולים ממני במשך כל השנים, אני יכול לגלות בכמה קרעי חלום? צריך הייתי לשעה ארוכה של תרגילי נשימה, הליכה עצבנית מקיר אל קיר, וכוס קפה אחת או שתיים שלגמתי בחיפזון עצבני, לגמרי שלא כדרכי המתונה, כדי להרגיע את עצמי. כדי לשֶׁכֵּךְ מעט את התקף היוהרה שאחז בי לפתע. נזכרתי בידידתי, חוקרת הספרות המבריקה, שסיפרה לי פעם בטלפון איך התגלו לה לפתע פניו הנסתרות של המשורר הגדול שהעריצה. היא התנשמה והתנשפה בטלפון כאילו עדיין היא אחוזה בהתקף ההתרגשות שפקד אותה. קטעתי את גניחותיה ושאלתי אותה ישירות, מה פירוש “התגלו לה לפתע פניו הנסתרות?” ככה, בלילה, על מיטתה? “כן”, היא השיבה לי בתום של ילדה נזופה, “כן, ככה, בערב שכבתי במיטה ובבוקר קמתי עם התַגלית ביד”.

מיהרתי לספרייה הצנועה שלנו, ומשכתי מהמדף את כל הספרים של אברהם בן⁻יצחק, שירים מוקדמים, שירים מאוחרים, דברים משלו ודברים עליו, פירושים שונים ואפילו את המהדורה המדעית שיצאה לאור לא מזמן. לספרניות הנדהמות הסברתי בקצרה ש“לא נהיה כאן פעמיים – רק בינתיים, רק בינתיים”. ותוך שאני מפזם להן את השיר אספתי את הספרים לתוך שקית גדולה, חתמתי להן על מה שחתמתי, והעמסתי הכול על סַבָּל האופניים שלי. וכבר הנפתי רגלי לעלות על המושב ולמהר אל שולחן עבודתי, אבל חשבתי שלא נהגתי בהן יפה, וירדתי מהאופניים וחזרתי לרגע אל הספרייה. “אני מצטער,” התנצלתי בפניהן, “לא רק אנחנו לא נהיה כאן פעמיים, גם רוחו של אברהם בן⁻יצחק לא תפקוד אותי עוד פעם”. ואם כבר זכיתי, הוספתי לעצמי, שדווקא אלי היא הגיעה, כדי להכתיב לי את הפירוש המופלא, מי אני, העלוב שבקוראי הספרייה שלכן, שאעז לסרב לַפְּנִיָה הנדירה? מי אני שאומר לה שאני לא פנוי הבוקר, ומי אני שאדחה אותה לקיץ הבא? אבל הספרניות כבר טבעו בתוך קהל התלמידים הלחוצים ולא היה עם מי לדבר.

זינקתי אל אופניי ודהרתי הביתה. בקושי תמרנתי בין עמודי הגדר של הפשפָּש הצר. ואל השומר שקפץ מבוהל מכיסאו שבצל סוכת השמירה, צעקתי לאחוריי מבלי להסב אפילו את ראשי “הן לא נהיה כאן פעמיים – רק בינתיים!” ערכתי את הספרים על השולחן ולידו, הכנתי לי את כל הדרוש לכתיבה חפוזה, ואפילו הפעלתי את המחשב. מי יודע? אולי אזדקק לו במהלך עבודתי. הפכתי על המיטה את תיבת הקַלָטוֹת שלי, ובידיים רועדות מתשוקת הגילוי שָֹׁלִיתִי את הקלטת עם השיר המוזר הזה “הן לא נהיה כאן פעמיים”. תקעתי אותה לטייפּ והפעלתי את הרדיו. בחלון הפתוח נשקף עץ הפֶּקן שלי ועליו כרגיל, כמו בכל בוקר קיצי, ערוכות והומיות כנופיות של צוֹצָלות, המיית היונים והגיית הצוצלות וגרגור התורים, כל אלה נעלמו לגמרי מאוזניי. רק קולה של הזמרת, קולה הצלול החודר אל הלב, מילא את לבי. “הן לא נהיה כאן פעמיים, רק בינתיים”. ועד שאני מארגן את עצמי לכתיבה החפוזה, חשבתי על כוחן המתהפך של המלים. האם מישהו שם את לבו לטקסט המסתורי הזה? והזמרת, הזמרת עצמה, האם היא מבינה מה היא שרה? האם גם אותה פקדה רוחו של משורר גדול באחד הלילות, כמו שפקדה אותי?

ידי קפאה על המקלדת, ואצבעותיי פשוט סרבו ללחוץ על המקשים. המסך התכלכל של המחשב ריצֵד אלי באורו המסתורי, והציפורים חצו את מלבן חלוני בחיפזון. רוח קיצית מעורבת בריח עשן הגיעה אלי מבור האשפה הסמוך. וכל החיזיון המְַפִעים שהיה שמור ממש בתוך עיניי, התפוגג לפתע כולו. אפילו מלה אחת לא יכולתי לזכור. ומכל “התגלית הנוראה” שהרעידה את ידי בהשכמה לא נותר זכר. אפילו את תמונתו של אברהם בן⁻יצחק לא יכולתי להעלות לפניי. אפילו הרישום הנפלא, שאינני זוכר מי צייר אותו, של “המשורר השותק” בבית הקפה הירושלמי – אפילו הוא נמחק לגמרי מזיכרוני. הייתי ממש משותק, ישבתי עקוד על הכיסא, נצמדתי לשולחן הכתיבה, ובָהיתי מרוקן לחלוטין במסך התכלכל של המחשב. כל כך השתוקקתי אל הפירוש המופלא, שהיה כבר ממש ערוך ומוכן אצלי לכל פרטיו. וכמו מאליהן התחילו אצבעותיי לשחק בכפתורי המחשב ומבקשי המקלדת. וכאילו ממעמקי החלום הנשכח הופיע לפתע על מסך המחשב דף צבעוני, שלוח אלי ישר מתוך האינטרנט.

אינני יודע אם הקלדתי את שמו מתוך טשטוש, אבל אברהם בן⁻יצחק נהר אלי לפתע מן המסך המרצד. ובאנגלית, למרבה הפלא, כאילו לא היתה לשון שירתו עברית. מנין הופיע פתאום? מאיזה מרחקים עצומים של זמן? ומאיזה מרחקים עצומים של המרחב? ומנין ידע היהודי הצעיר, המתגורר בלונדון ועובד לפרנסתו באיזו חברת מחשבים גדולה ומשעממת, שאני כל כך זקוק עכשיו לדפים שהכין על אברהם בן⁻יצחק? דפים שהכין באהבה כזו, אהבת חובבים אמיתית. כזו ששום חוקר מקצועי אינו מסוגל לה. ומה אכפת לו, לאוהב השירה העברית הזה, שחי בלונדון הרחוקה, שתרגומיו לשירי אברהם בן⁻יצחק הם תרגומים של חובב? ומה אכפת לו שיצא דווקא לא מזמן אוסף תרגומים אחר, משובח, של שירי המשורר? ומה אכפת לו שנדפסה גם מהדורה מדעית, ספר עבה מלא פירושים ונוסחים אבודים? ומה אכפת לו שמישהו גילה נוסחות ראשונות של השירים? התנפלתי ממש על האתר החביב שהוא הכין בשעות הפנאי שלו ושילח אל העולם. כאילו רק אלי התכוון, ברגע זה, כשאני שרוי בעיצומו של התקף השיתוק המייאש שלי.

התקשרתי אליו מיד, בתיבת הדואר האלקטרוני שלו, והודיתי לו. אולי בהגזמה אפילו, על הטובה המפתיעה שהרעיף עלי. כתבתי לו מכתב אישי בהחלט, שלא כמקובל בין מתכתבי האינטרנט, והסגרתי ללא שום חשש את שמי, כתובתי ואהבתי הגדולה שמכבר אל המשורר ושיריו. ואפילו סיפרתי לו על אכזבת הבוקר הקשה שלי ועל השיתוק הפתאומי שאחז באצבעותיי.

לאחר כמה שעות של ישיבה עקרה קמתי מהשולחן. שוב למדתי על בשרי שאסור להאמין לחלומות. אספתי את הספרים אל השקית וקשרתי אותה אל סבל האופניים. כיביתי את הרדיו וגלגלתי את הקלטת מסופה אל ראשיתה. לבד מהניגון של הפזמון, ולבד מכמה מלים מתוכו שנתקעו בי, היה לי ראש מרוקן לגמרי. טעם של חמיצות בפה, ודקירות של אכזבה מתחת ללשון. הצוצלות שבמלבן חלוני המשיכו בחיזורי האהבה האינסופיים שלהן, ובין עלי הפֶּקן חלפה רוח הקיץ אפופת ריחות העשן של האשפה הנשרפת בבור. רכבתי אל הספרייה להחזיר את הספרים. הספרניות היו עסוקות עם התלמידים ליד המדפים, ואפילו לא התפנו אלי. ערמתי את הספרים לערמה, ורציתי להוסיף לידה פרח קטן, מהגינה שבחוץ. שידעו שאני באמת מצטער על התפרצותי מהבוקר. כל כך מהר נטשה אותי “ההתגלוּת המופלאה” שלי, עד שלא הספקתי להתארגן. הייתי מאוכזב ומותש, לא היה לי חשק לרכוב, והולכתי את האופניים בידי דרך המדרכות הצרות ומשׂוּכוֹת הַהַרדוּפים.

אחרי הצהרים הפעלתי שוב את המחשב, ומבלי מחשבה גלשתי אל האינטרנט. בתיבת הדואר שלי חיכתה לי הפתעה. האיש שבלונדון קיבל את מכתבי וכבר רצה להשליכו לסל האשפה, כמו שהוא נוהג תמיד עם דואר הזבל המצטבר אצלו במחשב. אבל המלים האחרונות במכתבי, באנגלית העילגת שלי, עצרו בעדו. באנגלית המשובחת שלו, שעירב בה כמה מלים ביידיש ואפילו בעברית, כתב לי שמכתבי נגע אל לבו. הוא זיהה שגם אני, כמוהו, שייך ל“כת הנגועים” באהבה חסרת התכלית לשירתו העצובה והחכמה של אברהם בן⁻יצחק. “מי זה כותב ככה מכתב אנונימי?” נזף בי. “אתה נוהג ממש כמו טירון שאינו מכיר את חוקי הרשת”. הרי אסור לפתוח מכתבים ממי שאין מכירים. ומנין לו מי אני? הרי מעולם לא שמע את שמי. והוא אפילו טרח לבדוק ולסרוק בכמה ממנועי⁻החיפוש הגדולים של הרשת, כדי לדלות עלי מעט פרטים. אבל אכזבתו היתה שלמה. שמי אפילו לא נזכר בין מיליוני השמות הצבורים במרתפים האלקטרוניים של מנועי⁻החיפוש הגדולים.

וכך הפכנו לחברים⁻לעט, והתחלנו להתכתב דרך קבע. ולפתע ראיתי שקניתי לי ידיד יהודי צעיר בלונדון הענקית. ומבלי שהצעתי לו אפילו הוא הודיע לי לאחר כמה שבועות שהוא בדרכו לארץ. אין לי מה לדאוג, ואין לי מה להכין. והוא כבר יצלצל אלי מבית המלון שלו, שעל שפת הים בתל⁻אביב. היום הדברים רצים במהירות, כתב לי. והוא לא שכח את הימים המאושרים שעשה כאן, בחוג ללימודי הספרות, באוניברסיטה של ירושלים. שם, באחת ההרצאות, סיפר להם הפרופסור שכבר אינו זוכר את שמו, על חייו העצובים ועל שנותיו האבודות של אברהם בן⁻יצחק. ככה הוא התאהב באיש ובשירתו. והוא התהלך עם הפרופסור הנחמד יום שלם בירושלים. וראה היכן היו בתי הקפה של שנות הארבעים. היכן ישב “המשורר השותק” ושתק בפומבי. והיכן ישב וסיפר בקמצנות את סיפוריו, שלא תמיד התקבלו על דעת שומעיו. הוא קרא בשקיקה את ספרה של לֵאָה גולדבֶּרג “פגישות עם משורר”, ואפילו נסע יום אחד עם חברים להוֹד השרוֹן. למצוא ולצלם את בית החולים הקטן לחולים כרוניים ששם נפטר. ועל כל השאר כבר נדבר, הודיע לי בקיצור ונעלם מהרשת.

והוא באמת טלפן אלי מהמלון. ואני יצאתי לקראתו אל שער המפעל. הוא הגיע במונית ישר מתל⁻אביב, ואני אמרתי לנהג שלא ייקח ממנו תשלום מופרז. שהרי לא בכל יום הוא מסיע יהודי מאנגליה שמאוהב בשירי אברהם בן⁻יצחק. הוא יצא לקראתי מהמכונית. בחור גבוה חיוור ומקריח מעט. הוא הודה לנהג והחליף אתו איזו בדיחה של תיירים. “חם אצלכם בארץ, כבר שכחתי כמה חם כאן במזרח התיכון שלכם.” לחצנו ידיים וסקרנו את עצמנו בסקרנות. כל אחד מאתנו הִשְׁווָה את האיש שמולו לדמות שעלתה ממסך המחשב. הלכנו לאיטנו אל דירתי הקטנה, והוא התפעם מהדשאים היפים, מהגינות המטופחות ומהציוץ הבלתי נלאה של הצוצלות. כשהגענו אל החדר הוא הוציא מתוך תיקו ספר אנגלי ושם אותו בתוך ידי. “לא, זה לא תרגום של שירי אברהם בן⁻יצחק,” הוא צחק. “זה פשוט ספר יפהפה של דיקֶנס, שמצאתי בחנות המזכרות של המלון.” הנחתי לפניו משקה קר ופרות העונה, ואנחנו בילינו שעה נעימה בשיחה נחמדה ומקרבת.

אחרי ארוחת הצהרים לקחתי אותו לסיור במשק. הוא רצה לראות הכול, וזמנו היה קצר. הוא הזמין כבר מונית לשעה קבועה. את הלילה רצה לעשות בירושלים, ושם כבר המתינו לו חברים מימי הלימודים. וכשעשינו דרכנו בין המדרכות של הקיבוץ, סיפרתי לו על אהבת הנעורים שלי לאברהם בן⁻יצחק. הוא ציטט מהזיכרון, בעברית כבדה ובמבטא אנגלי את השיר “הֶהָרִים שֶׁחוּבּרוּ מסביב לעירי”. ואני הערתי לו, שבניגוד לפירוש המקובל, ההרים המתוארים בשיר אינם הרי ירושלים. הביטוי אמנם מזכיר את ירושלים, אבל בעצם התכוון המשורר לגבעות המיוערות שהקיפו את לבוב עירו. “כן,” אמרתי לו “הגבעות הירוקות של גַליציָה”. וכשסיירנו בין המצבות של בית העלמין שלנו, סיפרתי לו איזה “בעל מעשיות” היה אברהם בן⁻יצחק. ועל הארגז שרבץ תחת מיטתו. ארגז עץ מיוחד, שהיה רָצוּעַ ברצועות עור מקוריות. כמו שנהגו פעם להתקין ארגזי מסע, ואיך נהג להטעות את שומעיו המסורים. אלה שהלכו אחריו מבית קפה לבית קפה, ונדדו אחריו כל השנים.

כשחזרנו אל החדר הזמנתי אותו לשבת אתי אל מול מסך המחשב. מכאן, מהשולחן הזה, מתנהלת ההתכתבות האלקטרונית שלנו. שיחקתי בכפתורים ובמקלדת ושאלתי אותו שאלה שהטרידה אותי זה כמה שבועות. בכל פעם שהייתי מכניס את שמי למנועי⁻החיפוש, הייתי מקבל רשימה ארוכה של סוסי⁻מֵרוץ מצטיינים. ליד שמות הסוסים הבהב לוח תוצאות צבעוני, ומאחור, ברקע, חלפו כמו בסרט שאינו נגמר תוצאות ההימורים היומיות. “אולי אתה יכול להסביר לי מה העניין” ביקשתי “האתר ממוּקָם באנגליה, לא הרחק מלונדון שלך.”

הוא הסמיק לפתע, או אולי רק היה נדמה לי שהסמיק, השתעל קלות ואמר לי שהוא חושב שכן, שהוא יודע מה עושה שמי בין סוסי⁻המרוצים. צחקתי בחוסר אמון ושאלתי “מה לחובב שירתו של אברהם בן⁻יצחק וסוס⁻מרוץ?” הוא הרים עיניו אלי “היה לי חבל עליך,” פלט לפתע בגילוי לב, “לאחר שיחתנו הראשונה, כשאמרת לי שאף אחד ממנועי⁻החיפוש של האינטרנט אינו מכיר את שמך”. “נו?” שאלתי “מה רע בלהיות אלמוני בעולם?” אין שום רע," השיב לי “אבל רציתי להודות לך באיזושהי דרך כל עזרתך הנדיבה בהקמת האתר שלי על אברהם בן⁻יצחק”.

“נו?” שאלתי, “איך מכירים תודה ברשת האינטרנט?” הוא ביקש את סליחתי ואמר לי שהוא מקווה שלא אֶפָּגַע. “הבטחתי לו שאני אינני מן הנפגעים בקלות. “טוב מאד,” הוא אמר, כי כמה ימים לאחר שנתקבל אצלו מכתבי, הוא פגש אחד מידידיו האנגלים, בעל סוסי⁻מרוץ, שמחזיק באורווה יקרה מחוץ ללונדון. הידיד ביקש ממנו עזרה דחופה ואמר לו שהוא זקוק מידית לשם יוצא⁻דופן ואֶקסטרווגַנטי במיוחד, לסוס⁻מרוץ צעיר ומבטיח שרכש לאחרונה. שמו של הסוס הוא המפתח להצלחתו. אמר לי. “לא התאפקתי,” המשיך ידידי, והחלטתי להחזיר לך טובה תחת טובה. אתה זיכיתָ אותי בהמון פרטים על אברהם בן⁻יצחק, ואני אגאל אותך מאלמוניותך. לכן אמרתי לבעל הסוס שיקרא לו בשמך. וככה נכנס השם שלך למאגר סוסי⁻המרוץ המשובחים של מנועי⁻החיפוש…”

נדהמתי לרגע, שנינו השתתקנו אל מול מסך המחשב המהבהב. “עכשיו אני מבין,” אמרתי, “עכשיו אני מבין הכול. כלומר אני מופיע במנועי⁻החיפוש בגלל סוס⁻המרוץ שקראתם על שמי?” “כן,” השיב לי לאט ונשא אלי את עיניו. “ומה יכולתי לעשות? ומה היית אתה עושה במקומי? בטח שהיו לי ספקות וקצת היסוסים. אבל בסוף בחרתי לקרוא לסוס בשמך. ומה אכפת לך שיש באנגליה סוס⁻מרוצים מצטיין הקרוי בשמך? והרי לא יכולתי לקרוא לסוס⁻המרוצים הצעיר בשמו של המשורר אברהם בן⁻יצחק?…”

ליוויתי אותו אל המונית שהמתינה לו בשער. כבר החל להחשיך והצוצלות נשתתקו סוף סוף. ואני חשבתי שאת “הפירוש המופלא” לשיריו של המשורר לא הצלחתי לכתוב. אבל נגאלתי מאלמוניותי בְּשֶׁלוֹ, ושמי כבר מוכר למנועי⁻החיפוש. וכל ילד בעולם יכול למצוא אותי ברשת, בלחיצת כפתור קטנה.



המלצות קוראים
תגיות