רקע
אלישע פורת
חתלתול מתולתל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: : גוונים; תשס"ג

בחורף של שנת 1976, כמה שבועות לאחר שנדפס ספר שיריי הראשון, קיבלתי קריאה טלפונית מתחנת השידור של גלי⁻צה"ל. הקול הצעיר והנעים הזמין אותי באדיבות להתראיין בשביל מדור הספרות השבועי של התחנה. הייתי נבוך ונרגש, הייתי טירון גמור בפרסום שירה ולא ידעתי כיצד נוהגים בהזמנות משמחות שכאלה. שאלתי את החיילת הצעירה אם זו היא עצמה שמתכוונת לראיין אותי. אבל היא צחקה ואמרה שיש להם בתחנה משורר מוכר שמראיין את המשוררים שספריהם החדשים יוצאים לאור. היא התפלאה שלא שמעתי עליו ועל תכניתו עד היום והבטיחה לי שהוא עורך “ראיונות מצוינים, מעניינים, מרתקים, שעוזרים מאד לקהל הקוראים להכיר את הספר”. אמרתי לה שאשמח מאד להצמיח כנפיים לספר שיריי הראשון, אפילו בתחנה הצבאית וביקשתי ממנה את שמו של המשורר המראיין. היא נתנה לי את כתובתו ואת שמו ואת מספר הטלפון שלו, והוסיפה שהוא גם מפרסם ביקורות שירה בעיתונות ואם אמצא חן בעיניו הרי ש… ואני ביקשתי ממנה שתחזור שוב על הפרטים כי מרוב התרגשות לא הצלחתי לרשום אותם כראוי. “אתה משורר טירון, מה?” שאלה אותי בנעימות לפני שסגרה את הטלפון. “שמע לי, אל תתרגש, בתחנה אומרים שכתבת ספר שירים מרגש”.

ובאמת הוא התקשר אלי לאחר ימים אחדים. התגוררתי אז במעון סטודנטים צפוף וחמים בירושלים. הוא התקשר אלי אחר הצהרים, אל הטלפון הציבורי שבקומת המגורים של המעון. שוב התרגשתי, גרוני בגד בי, השתעלתי, החוורתי וידי שאחזה בשפופרת החלה להזיע. אני זוכר שהתמקחנו באורח מאד לא ספרותי היכן לקיים את הריאיון. אני הצעתי את הבית הקטן בקיבוץ שלי, המוקף מדשאות רעננות ומצהלות ילדים. בית שמופקע כביכול, מצרות הזמן ולחציו. אבל הוא התעקש שהריאיון ייערך בעיר הגדולה תל⁻אביב. הוא הציע את הקפטריה הצנועה שליד תחנת השידור ביפו. אבל אני סירבתי ואמרתי לו שבדרכי מהקיבוץ לירושלים קשה לי להגיע ליפו. ובכלל, מה פתאום יפו? אני זוכר ששאלתי אותו במה יפו טובה מחדרי הקטן שבקיבוץ? ואז הוא חשב לרגע והציע שניפגש בבית קפה קטן שליד כיכר העירייה, בסמוך לדירתו. היססתי והתלבטתי והוא פסק לבסוף שניפגש בדירתו. אל תשכח, אמר, בקומה השנייה, בית מגורים ישן, באחד הרחובות הקטנים שנושקים לרחוב אבן⁻גבירול. “והדלת”, הוסיף לסיום, “תמיד פתוחה אצלנו”.

באחד מימי השבוע, כמדומני שהיה זה באמצע חודש פברואר, 1976, יום בהיר וחמים שנפל במפתיע לתוככי החורף הקר, הגעתי לביתו, דלת הדירה היתה צבועה בצבעים עזים, והקישוטים שסביבה הפליגו אל מעבר למשקופים. אפשר היה להבחין מיד שזוהי דירה של אמנים, של צעירים חופשיים ומעודכנים. הדלת היתה פתוחה, ואני עצרתי לרגע על הישורת, כדי להסדיר את נשימתי שנתפרעה. קומה שנייה, הוא אמר לי בטלפון, אבל באמת היתה זו קומה שלישית, מפני שקומת העמודים לא נחשבה.

פתחתי את הדלת ונכנסתי. כדי למנוע מבוכה כחכחתי בקול רם, השתעלתי ובעטתי כך סתם ברגלו של כיסא שעמד במבוא. “כן, כן, פתוח, אפשר להיכנס” שמעתי את קולו מהמטבחון, “זה בסדר, אני כבר מחכה לך”. הוא ישב ליד שולחן המטבחון הצבוע בכחול מבהיק, לפניו כבר היה ערוך הטייפ, וספר שיריי הראשון התגולל לפניו בין הצלחות ופירורי הלחם.“שב, שב,” אמר לי והושיט את ידו מעבר לכתפו, מבלי לקום מהכיסא. “תכף נוכל להתחיל. תשתה קפה? או אולי תה? לחמנייה?” הוא פשפש בארון הלחם הריק, התנצל ואמר “אין דבר, רמי תכף ירד למכולת, להביא לנו לחמנייה טרייה”. והוא פתח דלת נוספת, שבעדה ראיתי לרגע קצר בחור צעיר,כמעט עירום, מתפנק על מזרן צבעוני המונח על הרצפה.“רמי ילד טוב,” אמר וחזר לשבת מול הרשמקול, “ילד טוב ויפה, ממש חתלתול”.

הריאיון החל, הוא שאל ואני השבתי, והייתי מופתע מהיעילות העיתונאית שלו. “כתבת ספר מרגש,” אמר לי בעת שהחליף את הקלטת, “שירי זיכרון מצוינים. אבל אל תצפה שהוא יימכר. ואל תחשוב שמישהו בכלל ישים אליו לב ויכיר בך. אתה תראה, אתה עוד תתאכזב קשות”. ואני התפתיתי לדרך הריאיון שלו, ולהתעניינות שגילה בדבריי, והטחתי כמסומם על שולחן המטבחון המלוכלך שלו את כל הזעם הכאב והתסכול שהצטברו בי לאחר המלחמה. מן הרגע שהשתחררתי מהשירות הארוך לא יכולתי להירגע. כמו רבים מסביבי נפגעתי קשה מהטלטלה העצומה שטלטלה את כולנו במלחמת יום⁻הכיפורים. כמו ילד פגוע שאינו יודע מי באמת גרם לכאביו, הטלתי אשמה סוחפת בכל ובכולם.

בערבים,כשדיברו אלי הפוליטיקאים מתוך מסך הטלוויזיה, לא יכולתי לשאת את השקרים הגלויים, עזי⁻המצח שלהם. וכשקוננו ברדיו אנשי הרוח המגויסים, על אבדן הזהות הישנה והטובה שלנו, ועל הולדתה של זהות חדשה, הולדת קשה ומעציבה, טבולה בדם ודמעות, צחקתי בלבי לתמימותם המטופשת. בקלות יכולתי להבחין באותם הימים במשתמטים למיניהם. אלה שדבקו ברגלי שולחנות בתי⁻הקפה שלהם,בתל אביב ובמקומות אחרים. ובעת שחבריי ואני, ואלפי הלוחמים ששרדו ב“קו האש”, תרנו בהולים אחר מחסות מפני הפגזת הפתע השנואה, הם ניהלו דיונים מפוטפטים ועלובים על “התהום הקיומית” שנתגלתה להם פתאום.

הוא הביט בי ושאל “למה אתה כל כך כועס? למה את כל כך עוין? הרי בסך הכול אני מראיין אותך על ספר השירים החדש, ספר השירים הראשון שלך”. רמי היפהפה שב ונכנס בשקט ובאדיבות הניח לפנינו לחמניות טריות. אני הבטתי בפליאה בתלתליו השופעים ואני זוכר את קורי השינה שהיו נסוכים על פניו. הוא הביט בי לשנייה קצרה, כשעבר ליד כיסאי, והייתי בטוח שהוא רואה את ענן הכעס והתסכול האופף אותי. “ילד יפה, מה?” שאל אותי המשורר כשרמי יצא מהמטבחון, “חתלתול יפיוף אמיתי”. כעס גרר כעס, עצבנות משכה עצבנות ואני לא עמדתי עוד במתח. “אל תקשקש לי על ילדים יפים” התפרצתי עליו לפתע. “יותר מדי חיילים יפים ראיתי מונחים בתאג”דים, במלחמה הארורה ההיא".

הוא סגר את הטייפּ בבת אחת.לא היה שום טעם להמשיך בריאיון. אני הייתי פקעת של עצבים. מה שהוקלט הוקלט, והשאר, אמר לי בקומו מהשולחן, יוקלט כשתירגע. ומה עם כל מה שאמרתי? שאלתי. עוד נראה, השיב וקיפל את הכבלים, אולי אפשר יהיה לעשות עם זה משהו. “הכעס הזה יאכל אותך מבפנים. כדאי לך להיזהר, אני במקומך הייתי מטפל בזה”. נפרדנו בחופזה, ללא חיבה מיוחדת, בלי מחוות קרבה ובלי שום הבטחות. סיכמנו שהוא יודיע לי מתי ובאיזו תכנית ישודר הריאיון. ואני ירדתי מדירתו הבוהמית אל הרחוב החורפי של העיר, ומיהרתי אל תחנת האוטובוסים הסמוכה.

על מושבי באוטובוס, בכביש העולה לירושלים, התנפלו עלי כל השירים, הזיכרונות וקולות המלחמה. הרגשת העלבון שלי, שלא ידעתי בדיוק מה מקורה, הולידה אצלי התחשבנות עם כל העולם. כרגיל, הייתי מתוח מדי, קולני מדי, בטוח מדי בצדקת השנאה המטומטמת שלי. זו שנולדה “בחפירות”, כביכול, בחורף הארוך והמר שעשיתי במוצבי הבזלת שבמובלעת הסורית. הצטערתי שהוא מיהר לסגור את הריאיון. מישהו חייב להאזין לי פעם. ודאי לא הכול קרה באשמתי, ניחמתי את עצמי. הוא הרי איש עסוק, ומיהר לפגישה אחרת. חבל שלא ביקשתי ממנו שישמיע לי מה שכבר הספיק להקליט. טוב שקראתי כמה שירים לתוך המיקרופון. “קרא, קרא,” הוא עודד אותי, “אף אחד לא יקרא את השירים שלך יותר טוב ממך”. ירדתי בתחנה המרכזית של ירושלים ומיהרתי למעון הסטודנטים שלי. האוויר בחוץ היה צח וקר, והזכיר לי את אוויר ההרים היבש ששאפתי חודשים ארוכים בראש תלי הבזלת. האם לעולם לא אוכל לשכוח את המראות ההם? והרי גם לשם כך כתבתי את שירי הזיכרון. להיפטר מזיכרונותיי המעיקים אחת ולתמיד. עד מתי הם ירדפו אחריי?

אחרי שבועיים הפתיע אותי שוב הטלפון שבמעון. שוב מדברים מתחנת השידור הצבאית. הפעם מדבר המשורר המראיין בעצמו. “מה שלומך? נרגעת כבר?” ועוד כמה דברי נימוסין לפתיחה. הייתי רגוע לחלוטין. ירושלים בטובה השכיחה ממני אט אט את המלחמה. “נו, מה הפעם?” שאלתי, “מתי השידור?” אה, זהו, זה בדיוק העניין. “לא יהיה שידור” אמר לי. “שמעתי את ההקלטה החלקית שעשינו, והיא בהחלט טובה. וקריאת השירים שלך ממש נפלאה. אלא מה? הראיון לא ישודר. הממונה על התחנה פסל את השידור”. “פסל אותו?” נדהמתי “מה כבר אמרתי שם?” מה יש בדבריי שצריך לפסול אותם? “זהו” השיב לי, “זהו, כאן בדיוק הבעיה. השירים שקראת יצאו באמת מצוין. אני אדאג לשלוח לך קלטת עם השירים. כדאי שתשמור אותם אצלך, אולי תזדקק להם פעם. קריאה מרשימה, שירי זיכרון נוגעים ללב. אחדים מהם הם אולי שירי המלחמה הטובים ביותר שקראתי לאחרונה”.

אז מה? דחקתי בו, אז מה הבעיה? למה פסלו את הריאיון? הריאיון אתך יצא קצת תבוסתני אמר לי המראיין בזהירות. ככה חושבים כאן בתחנה אלה ששמעו אותו. וזה לא הזמן המתאים להשמיע בתחנה הצבאית דברי תבוסתנות. הריאיון שלך עלול להוריד את מצב⁻הרוח של המאזינים, אומרים בתחנה, וכדאי לדחות אותו לימים טובים יותר.

דבריו הפתיעו אותי מאד. על הכול חשבתי, אבל לא על נימוק מוסרי שכזה. מכל המכשלות שבעולם ייפסל הריאיון הראשון שלי, דווקא בגלל תבוסתנות? אבל הרי הייתי חייב לתת ביטוי לאותם האלפים האילמים שחיו חודשים ארוכים בתחושה של נבגדים. הרי הייתי חייב להוציא את המועקות שלי החוצה, לשתף את קהל הקוראים בזעקה, במחאה, בייאוש. אני מצטער, אמר לי לבסוף, לאחר ששמע את כל טענותיי, אני באמת מצטער. חבל על הספר שלך שיישכח. אבל אולי ניפגש שוב, אחרי שתדפיס את ספר שיריך הבא.

אבל אני לא הוספתי מאז לכתוב שירים, וספר שיריי הבא התמהמה מאד. ובמפתיע נפגשנו שוב, לאחר כמה שנים, אבל בנסיבות לגמרי אחרות. הזדמנתי פעם לגן המלבלב של בית⁻הנשיא בירושלים, לחגיגת שבוע הספר העברי. הגן היה מקושט ורענן והכול מסביב היה מאד צבעוני ומושך את העין. זיהיתי אותו מיד כשנכנס אל המדשאה. אני ישבתי כדרכי מאחור, בשורת הכיסאות האחרונה. והוא בא והתיישב לידי. הוא לא השתנה הרבה, רק החריצים שבפניו העמיקו. הוא לא הכיר אותי, בירך בידו לשלום מכרים שהיו פזורים בקהל, ותהה על שולחן המשקאות שניצב בסמוך. אמרתי לעצמי שאם אינו זוכר אותי חבל שאציק לו. וממילא חלפו מאז הריאיון שנים לא מעטות. וספק אם הוא זוכר את הפגישה הדחוסה שלנו, בדירתו הבוהמית שליד כיכר העירייה. נזכרתי לפתע ברמי, “החתלתול היפה והמפונק”, שירד למכולת והביא לנו לחמניות לקפה. הוא לא הגיע אתו לחגיגת הספר במשכן נשיאי ישראל.

פתאום, בהפתעה גמורה, הוא זינק מכיסאו, החל לצרוח ולנוע אל עבר הבמה. אנשי הביטחון מיהרו אליו, אחזו בזרועותיו ומשכו אותו לאחור. “זה לא שבוע הספר העברי,” צרח כמשוגע אל הקהל ואל הנכבדים שעל הבמה, “זוהי סתם חגיגה מסחרית של המו”לים!" אנשי הביטחון החזירו אותו לכיסאו והושיבו אותו בכוח.כל הקהל הפנה ראשו לאחור, ופתאום היינו במוקד העניינים של הטקס. הוא הבטיח לשומרים שיירגע. והם היססו. אחד חזר למקומו, אבל השני עמד מאחורי המשורר המוחה הניח יד כבדה על כתפו והצמיד אותו אל המושב. “עוד פעם אחת,” אמר השומר “ונעיף אותך ישר החוצה”, המשורר העמיד פנים שנרגע, ואמר לו “בחייך, לך תביא משהו לשתות”.

השומר הלך אל שולחן המשקאות והמשורר קפץ מיד והחל לרוץ אל הבמה. “נוכלים כולכם, זוהי רמאות אחת גדולה. זוהי חגיגה לכבוד העושק והגזל, לכבוד הניצול של המשוררים”. המאבטחים מיהרו אחריו, תפסו אותו והרימו אותו באוויר. ופשוט העיפו אותו אל קצה המדשאה. הוא נפל על הדשא, המום, וניסה לקום ולנקות את בגדיו. אבל הם לחצו אותו בכוח. “הבטחת שתירגע, מה?” והוא נלכד ביניהם ונגרר אחריהם כמשותק. המנחה ניסה להרגיע את הקהל, והמשורר המוחה נזרק מחוץ לשער המשכן. קמתי מכיסאי והלכתי לאיטי אל השער. הוא אחז בסורגים וצעק צעקות לא מובנות. השומרים הציעו לו כוס משקה קר והפצירו בו שיירגע. מחוץ למדשאה הם לא יכלו לפגוע בו.

“הכעס העביר אותך על דעתך, מה?” שאלתי אותו. “הכעס הוא יועץ רע מאד”. הוא הביט בי והכיר אותי לפתע ואמר “אני זוכר אותך. אתה המשורר המאוכזב שחזר שבור מהמלחמה.”. לחצנו ידיים מעבר לסורגי השער, ואני שאלתי אותו אם הריאיון שעשינו שודר לבסוף. “לא, הוא נמחק,” אמר “ואין לך מה להצטער”. לא אמרתי לו שחדלתי מאז לכתוב שירים. ולא הזכרתי לו את הבטחתו שיראיין אותי שוב. בספר שיריי הבא, לכשיופיע. הוא עמד ורעד מהתרגשות, וכתפיו כאבו מאחיזתם הגסה של המאבטחים. “ומה עם הילד היפה הזה, רמי, שהיה אז אתך?” שאלתי. הוא הרים אלי את פניו המחורצות, נשא אלי את עיניו, שנראו לי לפתע כעיני הנבגדים שנותרו מאחוריי במלחמה. “אין לי מושג איפה הוא מסתובב היום, היפיוף הזה, החתלתול המתולתל, אתה מסוכן ממש, עם זיכרון המשוררים שלך”.פניתי לשוב אל מקומי על המדשאה,אבל הוא הוסיף פתאום “אתה זוכר את התלתלים הנהדרים שלו?” הנפתי לו את ידי לשלום מרוחק. צר היה לי עליו פתאום, ועל הנער היפה, ועל שיריי הבאים, שבשלהם, אולי, נתאחרה כל כך כתיבתם.


המלצות קוראים
תגיות