נאום-הפתיחה בועידה העולמית הרביעית לברית הצה"ר
פּראַג, 10 באַבגוּסט 1930
את מטרת הציונות ניסחנו כתביעה ליצירת רוב עברי בארץ ישראל. אין זה מאכּסימאַליזם. זה המינימום. מנקודת-מבט אנושית טהורה יש להביא בחשבון, כי בשנים-שלשה הדורות הבאים יצטרכו לעקור מארצות-מגוריהם מיליונים רבים של יהודים – ודבר זה יהיה, כמובן, יותר מאשר יצירת רוב פשוט בארץ ישראל.
וזה הדבר אשר הובטח לנו בשנים 1917 ו-1922. הנוסח של הצהרת בּאַלפוּר ושל המאַנדאַט וכן התעודות וההצהרות שהצהירו המדינאים האחראיים לפעולות הללו, כל אלה מעידים שחוקי השלטון בבריטניה התכוונו להפוך את ארץ ישראל לשטח המנוהל בידי יהודים. במכתבו של בּאַלפוּר, הידוע בשם הצהרת-בּאַלפוּר, מדברת הפיסקה הראשונה על אהדתה של הממשלה, על העין היפה, שבה היא רואה את השאיפוֹת הציוניוֹת. “שאיפוֹת ציוניוֹת” אלו תוֹארו בתעודות אנגליות רשמיות מן שנים 1917–1916 כהקמת רוב יהודי וכמסירת ההנהלה הפנימית של הארץ לידי יהודים. ומאידך גיסא, מדבּר המאַנדאַט על “הקמה-מחדש” של הבית הלאומי היהודי – ראָיה נוספת, כי המלה “בית” פירושה – מה שהיה ליהודים בארץ ישראל בימי קדם. בשנת 1917 פירש הלורד רובּרט סֶסיל את הצהרת בּאַלפוּר במלים אלו: “עֲרב – לערבים, יהודה – ליהודים”; בשנת 1919 דיבּר סמואל על ארץ ישראל כעל “שטח אַבטוֹנוֹמי בעל רוב-תושבים יהודי”; בשנת 1920 הזכיר בּאַלפוּר בפסוק אחד את חיג’אז ואת עיראק, שנמסרו לערבים, ואת ארץ ישראל ש“ניתנה” ליהודים. אפילו מאַקדוֹנאַלד טען בשנת 1922, כי הממשלה “הבטיחה ליהודים למסור לרשותם את ארץ ישראל לשם התישבות והנהלה”. אין זה נכון, שמחבּרי הצהרת בּאַלפוּר ראו את חלקה השני (שמירת האינטרסים של התושבים הלא-יהודים) כשווה-משקל לחלקה הראשון (ייסוד הבית הלאומי היהודי). תמיד נוהגים בחיים להציג עיקרון עם סייגים מסויימים. אף על חופש הדת אין מכריזים אלא בהגבלות, שהרי יש פולחנים שאין להתּירם, – אך תמיד מקובל שגוף העיקרון עדיף מסייגיו. והסייגים הכלולים במאַנדאַט אין בהם שום חידוש, שום דבר, שהממשלה הקוֹלוֹניאַלית לא ידעתּו בשנת 1917.
הבטחתה של בריטניה יצרה כעין חוזה בינה לבין היהודים. והיהודים מילאו את חובתם. הישגינו בארץ ישראל בעשר השנים האחרונות (100.000 מתישבים חדשים, הגדלת שטחנו הקרקעי פי שלשה, 107 מושבות, תחת 45 שהיו לפני המלחמה, כ-600 מפעלי-חרושת עם 6.000 פועלים ועם הון של שני מיליונים לירות) אינם נופלים ממה שיצרה, למשל, אנגליה עצמה ברוֹדֶסיה הדרומית הנרחבת והעשירה (44.000 תושבים לבנים בשנת 1928, כתוצאה מהתישבות, שהתחילה בשנות השמונים, באֶרץ הגדולה פי שנים-עשר מארץ ישראל, אשר אוכלוסיה הכושיים מונים רק מיליון נפש, ואקלימה מצויין). אבל הממשלה הבריטית לא שמרה אֵימונים לחוזה. את יחסה להתישבותנו מגדירה הממשלה כ“נייטראַליוּת”, – והרי זה בלבד ראוי להחשב כהפרת חוזה. אך לאמיתו של דבר, נהפכה ה“נייטראַליוּת” לאיבה. מעולם לא ניתנה ליהודים שום עזרה, ובכספי היהודים נבנו בתי-ספר ובתי-חולים בשביל לא-יהודים. בין הפקידים הוחדרה אנטישמיות בגילוי גמור, עד שהערבים האמינו, כי הממשלה מצפה מצדם להפגנה מכרעת נגד היהודים. הגנת הארץ צומצמה עד אפס. בדבר זה הוחל כבר בשנת 1920, כאשר פּוֹרק הגדוד העברי. ובאוירה זו החלה הממשלה לשחק באֵש – במאורעות ליד הכותל המערבי.
אולם כאן מתחילה אשמתה של התנועה הציונית.
ידועה לכּל העובדה, כי זכות הכתובה שחור על גבי לבן, אין להגשימה בחיי המציאות אלא במאבק שיטתי. בהצהרת בּאַלפוּר כבר כלולה הבטחת משטר התישבותי. אך לשם הגשמתו שומה היה על ההסתדרות הציונית לעבּד מראש תכנית של תביעות פוליטיות ולנהל מלחמה, אדיבה אך עקשנית, על כל אחת מן התביעות הללו. ההסתדרות הציונית לא הבינה זאת. משנת 1920 ואילך, וביחוד בשנת 1923, מפתּחת היא בשיטתיוּת את הדעה, כי אין לנו כביכול, לתבוע מאומה מן המדינה, כי די לנו בעמדתה הנייטראַלית, וכי הישגיה של שיבת-ציון אינם מותנים כלל במשטר ותלויים אך ורק בזרם הכספים היהודיים.
הצה"ר קם נגד השקפת-עולם זו. הוא הצהיר ואמר, כי מאמץ גדול ביותר בתחום הכספים, אם לא יהיה בצדו משטר התישבותי, יצמיח רק תוצאות דלות בלבד. כי לא תתכן “נייטראַליוּת” של הממשלה לגבי ההתישבות – כי עמדתה זו תהפך בהכרח למדיניות של אהדה מפורשת או תתנוון לאדמיניסטרציה המתיחסת להתישבות באיבה והמסיתה תמיד את הערבים למעשי אלימות. לפיכך, עמדנו על כך, שיצוּיין כי המשטר הקיים בארץ ישראל אינו הולם את התחייבויותיה של אנגליה; כי תוגדר בבהירות מטרתה של הציונות – רוב יהודי; כי תוצע לממשלה האנגלית תכנית של ריפוֹרמות, שהן הכרחיות במשטר התישבותי, וכן שתנתן לאנגליה אזהרה, כי מן המצב הקיים נשקפת שוֹאה.
לצערנו לא שעו לקריאת הצה"ר, ובשעה זו עינינו כבר רואות את השוֹאה שנתחוללה.
ממשלת ארץ ישראל הרחיקה לכת עד כדי כך, שמכנים אותה בשם “ממשלת חברון”, כדוגמת הכינוי “ממשלת קישינוב”, שהיה רוֹוח בשעתו כלפי ממשלת רוסיה. אך עוד יותר נתערערה אמונתו של עם ישראל מחמת התנהגותה של הממשלה המרכזית. עצבּנוּת זו, שאין לה כל הצדקה; השאיפה לגוֹל את האשמה מן השלטונות ולהטילה על היהודים; ועדת שאו, שהורכבה על-ידי מיניסטריון-המושבות (כלומר, על-ידי הצד הנאשם), ובראשה עומד פקיד הכפוף לאותו מיניסטריון; הפסקת העליה, ויחד עם זה שבועת הממשלה, כי אין שום הפסקה; בכלל התנהגות המזכירה את דרכיו של אוּריה היפּ, מיודענו הוותיק מ“דויד קוֹפּרפילד”; ולבסוף, שיגוּרו של סיר הוֹפּ-סימפּסון, בשליחות אותה ממשלה, למען יבדוק, אם יפה ארץ ישראל להתישבות.
אמנם הוֹפּ-סימפּסון הוא איש המבין בבעיות אלו, – אבל כך אין עורכים חקירה. אין איש אחד יכול “לחקור” במשך חדשיים 15.000.000 דונם אדמות-בּוּר ולומר, כמה מהן יפות לעיבוד; וגם אין בכוחו לבדוק את האפשרויות לפיתוח הארץ ואת חשיבותו של ה“הינטרלאַנד” העצום. אפילו יסיק הוֹפּ-סימפּסון מסקנות אוֹפּטימיות ביותר, אפילו ישבע, כי יש מקום בארץ ישראל לכל 15 מיליון היהודים, לא נתיחס ברצינות למסקנותיו, כי שיטת-עבודה שכזאת קרויה “פֶליטוֹניסטיקה” ולא חקירה.
מציעים לנו הסכם עם הערבים. כּן – אם אפשר להגיע אליו בלי לפגוע בחופש העליה שלנו. לא ולעולם לא – אם זהו המחיר שתובעים הערבים. אבל, גם בלי הסכמת התושבים הילידים אין לראות את ההתישבות כדבר בלתי-מוסרי. השבטים דוברי ערבית, מספרם בסך-הכל כ-40 מיליון נפש, והם תופסים שטח המגיע כמעט למחציתה של אירופה. ארץ ישראל מהווה בו רק 1/170 במידה יחסית, “a small notch”1 לפי ביטויו של בּאַלפור. והרי זה אי-צדק מובהק, שאומה אחת תשלוט בשטחי אדמה העולים על כוחה לנצל, ולאומה אחרת לא יהא מאומה. הגדרתם העצמית של העמים פירושה שינוי כזה בסדרי העולם, שתנתן ארץ גם לעם, אשר אין לו ארץ. התביעה שאומה עשירת-ארצות תוותר על 1/170 מנחלותיה, הרי זו תביעה צודקת בהחלט, ביחוד אם ה-“notch” היא ארץ ישראל והעם חסר-הארץ הוא עם ישראל.
אין להכחיש, כי מאורעות השנה האחרונה הבהירו דברים רבים לכל הצדדים המעוניינים. הציונים ואנגליה יודעים עתה בבירור, כי התישבות בקנה-מידה גדול לא תתכן בלי משטר התישבותי, כי לא ייתכן בטחון בלא צבא, וכי במציאות אין משתדלים עוד להתקדם לקראת מטרתה האמיתית של הציונות – ליצירת רוב יהודי.
אבל, הבהרת הבעיות באמצעות שוֹאָה אין לה אותה משמעוּת, שנודעה לה לפני השוֹאה. החוגים הנושאים באשמה לשוֹאָה, גם הם אינם אלא בשר-ודם ולכן נוטים הם להטיל את האחריות לאסון שקרה על היהודים, ביחוד על הציונות, במקום ללחום לעקרונותיה של הצהרת בּאַלפור.
לכן אין להסתיר, כי תפקידה הפוליטי של הציונות קשה עתה הרבה יותר משהיה לפני שנה. אז היה עדיין כמעט אשם יחיד בלבד – ממשלתה של ארץ ישראל. הממשלה המרכזית ודעת-הקהל באנגליה נחשבו עדיין כשופט חסר-פּניוֹת. אבל, מאורעות-הדמים העמידו לפני כס-המשפט את העם האנגלי כולו, והוא לא יוכל עוד להחשב כשופט אוֹבּייקטיבי.
אצל המוני היהודים נתחוללה תמורה חריפה מאד. נוצרה דעה, כי העם האנגלי כולו קיפח את אֵימוננו ללא תקנה.
על הצה"ר מוטלת החובה לבדוק גם עתה בקוֹר-רוח מוחלט, באיזו מידה יחס זה אל האנגלים אינו אלא אימפּסיוֹניזם נחפז ובאיזה מידה הוא משקף עובדות מציאותיות.
אין אנו סבורים, כי נסיוננו עם מעצמת-המאַנדאַט כיום הזה מצדיק הבעה של אי-אֵימון מוחלט. היו לנו פרקליטים גרועים, שבמקום להביא תלונות על האדמיניסטרציה, היו שרים שירי-תהילה למדכּאים. דבר זה אינו מניח לנו להטיל את כל האחריות לכשלון במשפט על “השופט” בלבד.
מבחינה זו דרוש לנו עתה לא ניתוק-יחסים עם מעצמת-המאַנדאַט, אלא שינוי המדיניות הציונית בכיוון אשר יחולל תמורה מוחלטת במדיניותה של אנגליה.
וכן טוענים אנחנו, כי היסוד לאמונתנו באפשרות של תמורה כזאת במדיניות הבריטית – האינטרסים המשותפים לאנגליה ולציונות – יסוד זה קיים כעת באותה המידה, כמו גם קודם לכן.
אֵלו הן ההנחות המסורתיות של הצה"ר. אולם עתה יש לסייגן בכמה סייגים רציניים.
ראשית-כל, אין להכחיש, כי חוסר-אֵימונם של המוני היהודים אין להסבירו ברגשי עלבון בלבד; יסודו בכמה סימנים, המעוררים ספק, אם אנגליה של ימינו היא מבחינה פסיכולוגית אותה אנגליה, כמו בתקופה הקודמת, בימי בנין הקיסרות הגדולה. כלום אין פועלים בה עתה כוחות אחרים, צנטריפוּגאַליים, שבגללם אין עוד בכוחם של הגורמים הפוליטיים באנגליה לסגל את הוויות המדינה לאינטרסים הממשיים של הקיסרות? ספקות אלה רוֹוחים אצל משקיפים רבים. אין להתעלם מהם ואין לבטלם במלה אימפּרסיוֹניזם. יש להביאם בחשבון בשעת עיצובה החדש של המדיניות הציונית. כלומר, לא נוכל שלא לתת את דעתנו על האפשרות של אוֹריינטאַציות אחרות.
ועוד: אין להכחיש, שאולי תווצרנה מסיבות, אשר בהן תהא נוכחותה של מעצמת-המאַנדאַט האנגלית מזיקה לציונות יותר מאשר העדרה מן הארץ – בלא כל קשר לשאלה, בדבר מעצמת-מאנדאט אחרת. מסיבות שכאלו עלולות להווצר, אם יתברר, כי יותר מאשר המאַנדאַטור מסייע לציונות מסייע הוא לחיזוק אותם היסודות בארץ, שבהם אנו נלחמים. מסיבות כאלו יוכלו להווצר, למשל, אם יוצע פתרונו של המשבר הנוכחי בצורה של “status quo ante massacrum”2 – כלומר צורת משטר המתיר עליה מצומצמת תוך כדי הוצאות כספים רבים ומתוך ניצול כספינו לחיזוק ידיהם של מתנגדינו. אחד הדברים המסוכנים ביותר בשבילנו הוא המשפט הקדום, הרוֹוח באנגליה, כי הציונים רוצים שארץ ישראל תשאר בידי אנגליה בכל תנאים שהם. את המשפט הקדום הזה יש לעקור מן השורש.
ועוד: עם ישראל לא יוכל לחכות עד אין סוף לתמורה במדיניות האנגלית. מדיניות ההשהיה של פּלוּמר, (שלא לדבּר כלל על המדיניות הנוכחית) פירושה היה דווקא חיזוק זה של היסודות האויבים לנו. התקופה שלפנינו תהיה תקופת נסיון אחרונה. כתום תקופה זו יוכל עם ישראל להסיק מסקנות נאותות ולברר, אם עדיין השארת המאַנדאַט על ארץ ישראל בידי אנגליה הולמת את האינטרסים של הציונות.
בנה את תשומ-לבו של הנואם לכך, שנותרו לו רק חמש-עשרה דקות, ואין מאריכים את זמן הדיבור.עוד נמצאו אנשים, הנחשבים בודאי למדינאים מהצורך הדחוף בשעה זו הוא – לתבוע מאנגליה תמורה מוחלטת במדיניותה, ברוח הציונות הממלכתית. תמיד הצטיַינוּ כל-כך בראיית הנולד, ומאמינים אנו בלבב שלם, כי דבר זה ייתכן – אם אנגליה של עכשיו עודנה אנגליה של העבר. ואת השאלה הזאת צריך עם ישראל להציג לפני אנגליה, בתקווה שלעזר במאבקו יהיה לו מצפון העולם התרבותי כולו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.