נאום בקונגרס הציוני הט"ו

בּאַזל, 1927

בשנת 1927 הגיע לשיאו המשבר הכלכלי בארץ, שבא בעקבות העליה הרביעית.

הציר זאב ז’בוטינסקי (ארץ ישראל, הצה"ר – מתקבל בתשואות, מדבר גרמנית):

קונגרס נעלה! כל הזמן חושב אני על אותו לקח האומר: במשך שבע שנים הבאנו לארץ ישראל 72.000 יהודים, בממוצע 10.000 לשנה. בארץ ישראל המערבית יש שלשת רבעי מיליון ערבים, ובמשך דור אחד יגיע מספרם בודאי למיליון, כי הערבים הם גזע פּרימיטיבי, הנוהג ריבוי־נשים, ובתנאים טובים של הנהלה אירופית יתרבּו בקצב מהיר מאד. להיכן נגיע איפוא ב־10.000 העולים לשנה? אך המשבר אומר לנו: בתנאים הקיימים אין הארץ מסוגלת לקלוט אפילו 10.000 יהודים לשנה. אינני אדם רע־לב, ומבין אני את הטראַגדיה, כשיש לנו בארץ ישראל 8.000 אנשים הסובלים אולי חרפת־רעב. אבל, כלום תכעסו עלי, אם אומר לכם, שאינני יכול לשכוח גם את רעבונם של מיליוני לבבות יהודיים לציונות? יבוא יום ואולי נתגבּר על המשבר הזה ונציל את 8.000 האנשים הללו. אבל מה יארע אחרי־כן – לציונות?

לפני שנתיים צריך הייתי לשאת בפני הקונגרס נאום ארוך, כדי להוכיח, כי עליה המונית היא ענין ממלכתי, הן לגבי החקלאות ושאלת הקרקע, והן לגבי החרושת. ביחוד לא תתכן יצירת חרושת צעירה, אלא אם תנהיג הממשלה שיטה כלשהי של הגנה כלכלית. אילו שוב באתי היום להוכיח דבר זה, היו משיבים לי, שהוא נהפך כבר לנחלת הכלל. והריני מרוצה מאד, שהציבור הציוני למד כל־כך הרבה בשתי השנים האלו.

לקח זה של המשבר – השאלה הגדולה, כיצד בכלל נוכל לנהל התישבות נאוֹתה, היא השאלה הטראַגית והקשה ביותר. אבל, חשוב מאד גם המשבר עצמו וחוסר־העבודה. מר סוֹקוֹלוֹב אמר כאן את המלים היפות: לא נזוז מכאן, עד אם מצאנו את הדרך לרפא את המשבר הזה. מסכים אני!אל תזוזו ממקומכם, עד אשר תמצאו את התשובה לשאלה זו!

פתרון ממשי לשאלת חוסר־העבודה לא יימצא בעבודות ציבוריות – זה יועיל רק למשך זמן־מה – ואף לא בחקלאות – תהליך זה אטי יותר מדי. העזרה הטובה ביותר תהיה תעסוקה בחרושת. ואכן, החרושת העברית בארץ־ישראל התפתחה בשנים האחרונות התפתחות רבה. בעלי־התעשיה סבורים, שעוד צפונות כאן אפשרויות רבות. אבל רק בתנאים מסויימים: על המדינה ליצור בשביל כך אוירה מסויימת. ודוקא זה לא נעשה. הרשו־נא לי להביא לפניכם עובדות אחדות. בעל־התעשיה דלפינר הגיש לממשלה תביעות מסויימות. התביעות לא נתקבלו. הוא סגר את מפעלו: אז נתקבלו. דבר דומה אירע לבעל־התעשיה בּלוּם. גם הוא הציג תביעות־מכס מסויימות. הממשלה לא מילאה אותן. הוא סוגר את מפעלו. ואז מקבלת הממשלה את תביעותיו. העובדה, שלבסוף בכל־זאת נתקבלו התביעות, מוכיחה שהן היו הגיוניות ואפשריות. איזה מין משטר הוא זה, שבו דוחים תביעות הגיוניות ומקבלים אותן רק אחרי שדחייתן גרמה לזעזועים? בית־החרושת הידוע לסיליקאַט סבל מתעריפים גבוהים ברכבות. הפּניות להנהלת מסילות־הברזל לא נשאו פרי. אז פנה המפעל לכמה ספּנים ערביים, ועל־ידי הובלה מיפו לחיפה בים חסך 30 למאה. אחרי זאת קיבל מהנהלת מסילות־הברזל מכתב, שבו ניתנה לו גם ברכבות הנחה של 30 למאה. אבל בנובמבר, כאשר החלו סערות הסתיו ונפסקה ההובלה בים, ביטלה הנהלת מסילות־הברזל את ההנחה שנתנה. ועכשיו, אחרי רעידת־האדמה, פנה מפעל סיליקאַט אל הנהלת מסילות־הברזל וביקש הנחה להובלת לבנים בשביל הבנינים החדשים בערים – ובקשתו נדחתה.

ברוח זו לא תוכל להתפתח חרושת צעירה. כאן לפני מכתב, תזכיר הפונה אליכם, רבותי הצירים, מטעם התאחדות בעלי התעשיה בארץ־ישראל. רוצה אני לקרוא לפניכם רק משפט אחד: “עמדתה של ממשלת ארץ ישראל כלפי התעשיה העברית שלילית מאד. המוסדות המכריעים בממשלת הארץ ומנהלי המחלקות החשובות בשבילנו מגלים נטיה אנטי־ציונית מפורשת. אין בידינו לשפוט, אֵילו נצחונות פּוֹליטיים גדולים ניצחנו בלונדון או בז’ניבה. אך יודעים אנחנו, שכאן, בארץ, בכל הענינים הכלכליים, אין לפוליטיקה הציונית שום השפעה ניכרת על האדמיניסטרציה האנגלית. לא זו בלבד, שהחרושת הצעירה לא נהנתה מעזרה כלשהי מצד הממשלה. כל מיני צעדים בלתי־צפויים מסכּנים אף את עצם קיומה. חברי ההנהלה הציונית הפיצו, לצערנו, את הדעה, כי בשאלת המכס מילאה הממשלה את עיקר תביעותיה של התעשיה. אולם, לידיעות אלו אין שחר”.

לא ייתכן הדבר, שבדבּרנו באזני זרים נשבּח את תעשיתנו, אך עם זה נתעלם בפשטות מן התזכירים, שאנו מקבלים מחלוצי־החרושת שלנו.

יודעים אתם, גבירותי ורבותי, שהפּרוֹטקציוֹניזם איננו תמיד דוקא מכס גבוה. לפעמים דרוש בשבילו לבטל את המכס. הממשלה האנגלית לא עשתה מעולם מאומה, כדי לעצור את התחרותן של ארצות־החרושת הגדולות המציפות את ארץ ישראל בסחורות זולות. אולם, ישנה ארץ אחת, שבה נמצא שוק לחרושת העברית: זוהי סוריה. ודוקא עתה עומדת הממשלה האנגלית לחתום על חוזה עם הממשלה הסורית. מקווה היא לזכּוֹת על־ידי כך בריווח של 50.000 לירות לשנה מתשלומי מכס. בעלי התעשיה שלנו אומדים ריווח זה רק ב־20.000 לירות. אבל, תוצאותיו של החוזה, כפי שהוא מתואר במסמך זה, תהווינה סכנה איומה דוקא לטובה שבתעשיותינו, לתעשית הטכּסטיל, שעליה נוכל באמת להיות גאים באָרץ. וגם תעשיות העור, השמן והמלט רואות בחוזה זה סכנה לעצמן. קיומן מתבסס כדי 27 עד 100 למאה על השיווּק בסוריה. יש בארץ ישראל בתי־חרושת לטכּסטיל, שהזמינו לפני חדשים אחדים מכונות – אבל ההזמנות בוטלו, כי התעשיה איננה יודעת, אם תוסיף להתקיים. יש תעשיות, שכבר צמצמו את ייצורן עד כדי 30 למאה. יש כבר תעשיות המדבּרות על כך, שתסגורנה את מפעליהן בארץ ישראל ותעברנה אותם לסוריה. מייעץ אני לועדה הפוליטית, שתזמין את המומחים, את נציגי התעשיות הארצישראליות, השוהים עתה בבאזל או בקרבת־מקום, ותשמע את דבריהם. והריני שואל אתכם: מניין לנו הבטחון, כי זוהי ההפתעה האחרונה, אם הענינים מתנהלים ברוח זו? גם אם נביא כסף, הרבה כסף, לארץ – מניין הבטחון, שהכסף יביא תועלת? מקימים בכסף ענף־ייצור חדש; אך אם נשקפת לו סכנה, אם אפילו בתי־חרושת ותיקים מעוּרערים ביסוד־קיוּמם, הרי דומה הדבר לחבית־הדאַנאידים: משליכים זהב לתוך החבית, והזהב נעלם דרך חור שבקרקעיתה.

אחרי שאלה זאת עלי להזכיר במלים קצרות ענין אחר, ענין בלתי־נעים מאד בשבילי. זוהי העמדה הידועה לכם, שנקט הועד הלאומי בשאלת ההגנה על הבטחון הציבורי בארץ ישראל.

יחידות צבא אנגליות־ממש הורחקו, כידוע, כמעט לגמרי מארץ ישראל. במשטרה נותרו 245 אנגלים, בחיל־הספר 31. שתי חטיבות־ההגנה, שנועדו לקיים את הסדר בארץ, מורכבות עתה כך: המשטרה – 1300 ילידים לא־יהודיים, 212 יהודים; חיל־הספר – 700 ילידים ו־37 יהודים – טכנאים, ואם נכון מה שמסרו לי – רוּבּם מנגנים. (צחוק). מאושר אני, שעדיין רשאים אנו לצחוק בשמענו את זאת! יהי רצון, שגם בעתיד יהיה כך. אבל, שואל אני כל אדם ישר, אם מותר לנו לסבול מצב שכזה. ההיסטוריה מלמדת, כי בכל התישבות יש להביא בחשבון את האפשרות שיפרצו סכסוכים מסויימים. וכאן מדוּבר באֶרץ שבה 700.000 ערבים ו־160.000 יהודים, בארץ השוכנת במזרח, שמתרחשות בו תסיסות גדולות, שנשמעים בו תמיד שמות חדשים, כגון זאַגלוּל, אבּן־סעוד, עבּדוּל־כּרים, שולטן אֶל־אַטראַשׁ, ובאזני הנוער המקומי מצלצלים שמות אלה כמו שהשם תרומפלדור מצלצל באזנים יהודיות. בארץ זו קיימת היום חטיבת־הגנה בעלת ההרכב שהזכרתי! כל יהודי חייב לזכּוֹר את אשר אירע בשנת 1921 בימי מאַי הנוראים ביפו, כשעל בית־העולים הסתערו שוטרים ערביים. אסור לשכוח, איזה אסון גדול בוצע על־ידי שוטרים אלה. מפּיכם, מפי חברי ההנהלה, אינני רוצה לשמוע, כי אינכם יודעים, מה פירושו של מצב זה. מפּיכם אינני רוצה לשמוע זאת, כי אתם יודעים מה פירושו. גם הועד הלאומי יודע זאת, כי הוא הציג בענין זה תביעה מסויימת – אולם היא לא נתמלאה.

והנה מספּרים כאן על שלום ועל יחסים טובים. קיראוּ־נא את העתונים האחרונים. יושבות כאן גבירות, ולכן אינני יכול לדבּר בפרטות על הסיבות, שהניעו את השוטר היהודי הצעיר בבית־הספר לשוטרים לשלוח יד בנפשו. התאבּדות אחרי שיחה עם קוֹרפּוֹראַל ערבי! זמן רב דרשו היהודים, שירשו לד"ר האַרי היהודי לחקור מה התרחש באותה שיחה; והרשות לא ניתנה. אלה הם היחסים הטובים בין השוטרים היהודים והלא־יהודים!

אני ושלשה רבעים מכּם באים מאֶרץ, שבה למדנו להריח את פּשרם של סימנים מסויימים. מדוע שלח הועד הלאומי משלחת אל הקוֹלוֹנל סיימס, אשר התלוננה באזניו, כי בכל שבּת יש מקרים של זריקת אבנים ביהודים? השיבו להם, שאין זה אלא מעשה “זאטוטים”. אבל אנו יודעים, כי יש תופעות מסויימות, שבהן חיל־החלוץ מורכב תמיד מפרחחים. לעתים עוברת שעה, עד שמגיע צבא־הפּרעות הראשי, לעתים עובר זמן רב יותר, לפעמים שנים אחדות. אך שום איש אינו רשאי לשכוח מאי משמע “פּרחחים”. ובכל־זאת באים אלינו ואומרים, כי מצב פוליטי זה בארץ ישראל, על שאלת התעשיה שלו ועל שאלת המשטרה שלו ועל כל שאר השאלות הנוספות, הוא satisfactory situation¹.

אינני מאמין במדיניות “תוקפנית”, כי מדיניות כזאת יכול לנהל רק מי שיש בידו כוח חמרי מכריע – וגם אז מוליכה היא תמיד לסוף רע. אך אם יש בידך כוח מוסרי בלבד, הרי מובן מאליו שאין מקום למדיניות תוקפנית. לכל האדונים המטיחים כלפינו, כי תובעים אנו מדיניות תוקפנית, אזכיר נא דוגמה אחת. הרי עשינו באנגליה עבודה פוליטית מסויימת, ואף השגנו פעם הישג אצל הממשלה האנגלית, ואומרים כי הישג זה אין דוגמתו בתולדות היהודים – זה הגדוד העברי. את הגדוד הזה הקימונו על־אף התנגדות גדולה, גם מצד חוגים רשמיים – הלוֹרד קיטשנר היה מתנגד מוחלט. יודעים אנו איפוא, – ויודעים אתם כולכם, – באֵילו אמצעים אפשר להשיג בארץ תרבותית את מילוּיה של תביעה צודקת. אך יש גם אמצעים העשויים להכשיל פעולה פוליטית, לשים אותה לאַל, לשתּקה מראש לתקופה ארוכה. מהותה של שיטה זו בכך, שהצד המעוניין, הצד שעליו להציג את התביעה, מרדים כל הזמן את דעת־הקהל באירופה, וביחוד באנגליה, על־ידי שהוא מצהיר: המצב הפוליטי בארץ ישראל מניח את הדעת. גבירותי ורבותי, דפדפו־נא בעתונות הציונית של השנים האחרונות, קיראוּ־נא את הנאומים שנשאו נציגי ההנהלה הציונית בשנים האחרונות בארץ ישראל! בכל אחד מן הנאומים הללו תמצאו את המשפט: המצב הפוליטי בארץ ישראל מניח את הדעת. יש באנגליה אנשים המתעניינים בארץ ישראל, אך הרי אנשים אלה אינם קוראים את עתונינו, אלא את ה“טיימס”, את ה“מוֹרנינג פּוֹסט”, את ה“דיילי טלגראַף” או את העתונות הקטנה. בעתונים אלה מתפרסמים לעתים רחוקות דברים מתוך נאומים ציוניים, אך אם מוסר עליהם “רויטר” דבר־מה, הרי זה אותו משפט על המצב המניח את הדעת. והאנגלי, האיש ברחוב, אומר בלבו: הציונים בעצמם אומרים, כי מרוצים הם. ואחרי־כן פורץ משבר, ומתנגדינו משפשפים את ידיהם בהנאה: היהודים נתונים במצוקה, יש משבר בארץ ישראל! ומן הצד הציוני נישאים באותה שעה נאומים, המותאמים כולם לאותה נעימה: עם ישראל, מה עשׂית? בבּוֹסטוֹן מדבר הנציג העליון של ההנהלה הציונית בפני אסיפה חשובה, שבה משתתפים העתונאים הזרים והקוֹנסוּליות, והוא מצהיר: “המצב הפוליטי בארץ ישראל טוב למדי, בכדי שיוכלו לעלות לארץ 25.000 איש לשנה – אילו רק היה לנו הכסף!” מה יאמר איפוא בלבו האדם ברחוב, האנגלי הבינוני, ואפילו הוא הטוב שבידידינו? הוא יאמר בלבו: אנו האנגלי עשינו הכל, אך אותו שיילוֹק, אותו יהודי כּילי, הוא אשם – הוא לא נתן את הכסף. (תשואות רמות). ודבר זה אינו נוגע כלל לשאלה, אם מילא עם ישראל באמת את חובתו כלפי ארץ ישראל. אני אהיה האחרון לומר זאת. אני הייתי בין אלה, שחתמו על הכרוז הראשון של קרן היסוד. אז פנינו אל העם היהודי ודרשנו בשביל ארץ ישראל 25 מיליון לירות. העם היהודי לא נתן לנו סכום זה. פירושו של דבר, בעיני, כי העם היהודי לא מילא את חובתו כלפי ארץ ישראל. אך כלפי 72.000 עולים? הרי יש בעולם פּרוֹפּוֹרציות מסויימות; יוון נאלצה ליישב בשנת 1923 ואילך מספר רב של פליטים. אחרי שׁוֹאַת־איזמיר הידועה נשארו מ־ 1.400.000 הפליטים לפחות מיליון מחוסרי כל אמצעים. קיראוּ־נא עתה את הדין־והחשבון מאת ועדת־ההתישבות של חבר־הלאומים. בו נאמר: הסדרנו את הענין, ההתישבות עלתה 15 מיליון לירות. בודאי יגידו כי ההתישבות בארץ ישראל עולה ביוקר. טוב, פי שנים, פי ארבעה – אך לא פי עשרים! עשרה מיליונים כסף יהודי, אומר הנשיא וייצמאַן עצמו, הגיעו לארץ ישראל בשבע השנים הללו. כלום באמת זו נדוניה כל־כך דלה בשביל 72.000 עולים, עד שצריכים היינו להתגלגל למשבר נורא זה?

החוגים הרשמיים הוֹלמים תמיד אל תוך המוחות: בכּל אשמים היהודים. מה רוצים אנו איפוא מן האנגלי? הרי הוא אינו יכול להיות קאַתוֹלי יותר מן האפיפיור. אם הציונים מסבירים לו: הממשלה האנגלית אינה אשמה במאומה, המצב הפוליטי מניח את הדעת, הרי אין עוד כל אפשרות לתבוע מאומה. יש אנשים שאצלם נהפך הדבר לפּסיכוֹזה, ליטול תמיד את האשמה מן הצד האשם ולהעמיסה עלינו. בעצם אותו היום, כאשר פּנה רוֹזוֹב אל סיימס בשם בעלי־התעשיה היהודיים, הגיעו העתונים מאירופה ובהם האינטרביוּ המפורסם של האדון ד"ר וייצמן, שבו הרשה לעצמו להביא בנוגע לתעשיה ולהגנה עליה את התמונה המפורסמת בדבר היהודי משניפּישק, הבא לארץ ישראל, פותח שם בית־חרושת, מייצר בו כפתורים גרועים, ומיד תובע הגנה על התעשיה. אומר אני, הדבר נהפך אצל אדונים אלה לפּסיכוֹזה. משהו מכריח את האדונים לקפּוֹץ מיד וּללמד סניגוריה על הממשלה, ובצדק שואל גרינבוים: על מי בעצם מגן אתה, ידידי – עלי או עליהם?

והרי דוגמה אחרת לפּסיכוֹזה זאת: וייז מודיע, כי יש לממשלת ארץ ישראל עודף של מיליון לירות. אגב, למעשה מהווה העודף מיליון וחצי־מיליון לירות. אך בחוגים מסויימים רואים מיד צורך להצהיר: אין זה אלא מיליון דוֹלאַרים – אם־כי חוגים אלה חייבים לדעת מהו המצב לאמיתו; הרי מתגאים אנו בעודף שבאוצר־המדינה הארצישראלי. וכיצד להסביר את הדחיפה הנפשית הזאת להפחית את ערכו של הישג, שעליו רשאים אנו להתגאות מבחינה היסטורית? אין תימה איפוא, שאם אצלנו שוררת הפּסיכוֹזה הזאת, נוצרת בצד השני ההיפּנוֹזה: הציונים מרוּצים. האֶנציקלוֹפּדיה הבריטית, אחד החיבורים הרציניים ביותר בעולם, מפרסמת במהדורתה האחרונה כדגלה של ארץ ישראל את הדגל הציוני, מתוך דעה כי באמת אנו השולטים שם. “לוּח־גוֹתאַ” – לשנת 1925, דוֹמני – אומר: ארץ ישראל, מדינת־יהודים, בהנהלה אנגלית. ואם המומחים המשובחים ביותר חיים בהיפּנוֹזה זו, הרי מסתבר ממילא, כי גם דעת־הקהל האנגלית מאמינה, שאנו מרוצים. וכך נתונים אנו במצבו האיום של אדם הרעב ללחם, אך יצאו לו מוניטין של מיליוֹנר, ולכן אינו יכול לבקש עזרה. (אותות־הסכמה).

גבירותי ורבותי, אם יש כאן אדם הסבור, כי הדברים, שאני מרצה לפניכם, נאמרים מתוך שנאה מפלגתית, הרי מצטער אני על צרוּת־מוֹחין זו, על צרוּת־המוֹחין שאינה מסוגלת להבין, כי עדיין יש בינינו חולמים תמימים כאלה, הרואים לנגד עיניהם מטרה ציונית, חזון גדול, והם תובעים כאן, בקונגרס־יובל זה, שאם אנשי ההנהלה אינם מסוגלים להלחם לדבר־מה, הרי, לפחות, אל־נא יפריעו הפרעה שיטתית.

הדבר אשר אוֹמר כעת בודאי לא ימצא חן בעיני ד“ר וייז. כל־כך מרבּים לדבּר אצלנו על אנשים מסויימים שאין להם תמורה, וכי, אם יחול שינוי בהרכב האישי, נשאֵר ללא־מגן ולא יהא מי שינהל משא־ומתן מסויים. כאשר נאם כאן ד”ר וייז, יכולנו להרגיש מתוך דבריו את המזיגה הנפלאה הזאת של התלהבות יהודית גדולה עם רוחה של אמריקה החפשית; את דרך העמידה הזאת בפני בעל־דבר במשא־ומתן, שיש בה כדי להוכיח לו: כאן עומד צד שווה. אינני בא להציג כאן את מועמדותו של ד“ר וייז, אך – כלום באמת עניים אנו כל־כך באנשים? ד”ר וייז הצהיר: תובעים אנו מאנגליה שינויים רבים. וכולנו שמענו את הזעם העצור, שהרעיד את קולו. אולם, יחד עם זה סבוּר היה: תובעים אנו תביעות רבות – ובטוחים אנו, שאותה ההנהלה, אשר ניהלה עד עכשיו מדיניות מסויימת, תנהל מעתה, על־פי אֵימון מצדנו, מדיניות הפוכה לחלוטין. גם אני, גבירותי ורבותי, רוחש “אֵימון” לאישים אלה, שאני מכּירם מזמן, שאני מכבּדם מעומק לבי, ויוּרשה־נא לי לומר זאת – שאני אוהבם מתוך ידידות ותיקה. רוחש אני אימון לכֵנוּתם. אין אלה אנשים ההולכים היום בדרך אחת ומחר בדרך הפוכה, משום שאחד הקונגרסים החליט החלטות חדשות. אנשים אלה נוחים להתרשם, אבל רשמיהם נתונים עמוק בקרבם. אנשים אלה חולים בעוורון־הצבעים, אך עוורון־צבעים זה קיים אצלם מיום הוולדם. אנשים אלה מאמינים אמונה שלימה, כי המדיניות צריכה להתנהל כך ולא אחרת. אין כל טעם לדרוש שיחול שינוי מוחלט ביחסינו כלפי הגורמים הממשלתיים, ואחר להניח את ההוצאה לפועל בידי אנשים שיגידו לכם במלוא גילוי־הלב והכּנות: בשביל כך אין אנו באים בחשבון! מר סוקולוב אמר: לא נזוז מכאן, עד אשר ירפּא הקונגרס את המשבר. מבחינה חמרית מצלצלים דבריו כמליצה. אם לפנינו תוצאות של ניהול רע במשך ארבע שנים, אי־אפשר להוציאן מן העולם במשך שבועות מספר. אך מבחינה אחרת צדק מר סוקולוב. אכן, אל יזוזו הצירים ממקומם, לפני שיעשו את הדבר אשר יש בכוחם לעשותו: דהיינו, לדאוג לחיסולן של ההפרעות הפוליטיות היוצאות מתוכנו.

עתה מגיע אני לענין הסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית היא לפי המאַנדאַט המוסד החוקי היחיד, שדרכּוֹ אפשר להציג באורח רשמי לממשלה – ואולי גם לחבר־הלאומים – את תביעותיה של ההסתדרות הציונית. במאַנדאַט לא הוזכר מוסד אחר. זה המכשיר החוקי היחיד של מדיניותנו, כלי־המבטא היחיד של התנועה הציונית. ודוקא את מחציתו של כלי־מבטא זה רוצים עתה למסור לידים לא־ציוניות. הברירה האחרת, אומרים, היא רק אחת – מלחמה: או שיתוף עם הלא־ציונים גם בשטח הפוליטי, או מלחמה בלא־ציונים בכל השטחים. דבר זה איננו נכון. יש ברירה אחרת. אני בעד שיתוף עם הלא־ציונים, שיתבסס על חלוקת האחריות. רוצים אנו בשיתוף עם הלא־ציונים באותו השטח, שבו מוכנים הם, לפי דברי עצמם, לשיתוף עמנו, כלומר – בשטח הפעולה הכלכלית. אך הפעולה הפוליטית, שבה אין לאותם החוגים שום ענין במובן שלנו, היא צריכה להשאר בידינו. הרי זה דבר שיוכל להתפתח ולהיות למערכת של שני בתי פּאַרלאַמנט. החלק הכלכלי, אוסף הכספים, קביעת התקציבים והפיקוח על פעולת־הבנין המעשית – זאת נוכל לנהל יחד עם הלא־ציונים ב“בית הכלכלי”. אך התפקיד הפוליטי של הסוכנות היהודית – “to advise the government”² צריך להשאר בידי הציונים. אין פירושו של דבר “מלחמה בלא־ציונים”. אדרבה, חייבים אנו להציע להם זאת דוקא מתוך יחס־כבוד אליהם. הלא־ציונים מתיחסים אל עקרונותיהם באותה רצינות כפי שאנו מתיחסים אל עקרונותינו. הצד הכלכלי מעניין אותם, לכך יש להם אהדה והבנה. אך כלפי השאיפות הפוליטיות הם אדישים; יתר על כן – רבים מהם רואים ביצירה של מדינת יהודים סכנה לישראל. מתוך כך מתקבלת חלוקת תפקידים טבעית לא יתכן שהלא־ציונים ישאו באחריות לשאיפה פוליטית הזרה לרוחם. אבל, יחד עם זה אין לומר: מכיון שהשאיפה אינה מעניינת אותם, הרי ממילא לא יתערבו בענין הפוליטי ותפקידם בפירמה הפוליטית יהיה כתפקיד השותף “הישֵן”, השותף בלי דעה. הרי זו תהא תמיד חובתנו, להעיר את השותף הנרדם ולומר לו: מחר רוצה אני להגיש לחבר־הלאומים בשם הפירמה המשותפת שלנו תביעה פלונית או תזכיר פּלמוני; המסכּים אתה לכך? בענינים כאלה לא יתכן שותף “ישֵן”. שווּ־נא לנגד עיניכם את הפּסיכוֹלוֹגיה של היהודי האנגלי המתבולל. אלה אנשים ישרים בעלי אמונה עמוקה, פּאַטריוטים אנגליים גדולים ואפילו יותר מפּאַטריוטים רגילים. הפּאַטריוטיזם האנגלי הוא בשבילם דת פוליטית, כשם שהציונות היא דתי. כלום סבורים אתם, כי אנשים כאלה מסוגלים להרשות, שהסוכנות היהודית תלך לז’ניבה ותתלונן שם באזני זרים – ויהי אפילו בנעימה מתונה לגמרי – על האדמיניסטרציה האנגלית? דוקא הכּנים ביניהם לעולם לא ירשו לנו לעשות דברים, שלא ירצו ליטול על עצמם את האחריות להם. ואל־נא תספּרו לנו, כי בסוכנות היהודית יהיה לנו רוב. “פיפטי־פיפטי” הוא “הסכּם־ג’נטלמנים”. פירושו, שהאחד אומר לרעהו: אל תירא, לעולם לא אנצל רוב מקרי, כדי לעשות דבר הסותר את מצפונך. דורש אני מכם, שתאמרו זאת לשותפים: כן, מתכּוונים אנו להכריעכם ברוב־קולות. אזי ידחו מראש את כניסתם לסוכנות היהודית. ואם לאו, יעזבונו שותפינו כעבור חצי שנה, ואויבינו יגידו: ראו־נא את האחדות היהודית – כבר היא שוב נשברה!

וכל זה לשם מה? מי כופה אתכם לכפות אנשים אלה, שייכנסו גם לבּית הפוליטי של הסוכנות היהודית? עדיין לא איחרנו את המועד. עוד היום אפשר לדבר עמהם ולהציע להם חלוקה ישרה. הרי אין אלה אנשים בעלי קאַפּריסות, ואפשר לומר להם: אתה נותן כסף ורשאי אתה להשתתף בהחלטה, מה ייעשה בכסף זה. אך, הרי אין רצונך להשתתף באותו דבר, שאיננו מעניין אותך, ושבו טמונה כל תקוותי? ובודאי גם לא תרצה לעכּב את פעולתי? בטוח אני, שיבינו לרוּחנוּ.

כולנו מצטערים, על שמלחמת המפלגות אצלנו משולהבת ומורעלת כל־כך. אך מדוע הדבר כן? אפשר לנהל מלחמת־מפלגות גם בצורה ידידותית למדי; תמיד תהיינה מגמות שונות – פעם זו ופעם זו, פעם רוב כזה ופעם רוב אחר. אך, לשם כך יש צורך בתקווה, שקיים בית־דין לערעורים, אשר לפניו יוכל כל אדם לדבּר באופן חפשי וגלוי, וזהו הקונגרס. אבל הסכנה, כי בפעם הבאה אולי לא יהיה כבר קונגרס ריבוני – זהו הדבר היוצר את היאוש, את האוירה המורעלת. ואולם, אם נוציא לפועל את החלוקה, והריבונות הפוליטית תשמר אצלנו, אזי יבואו אותם האנשים אלינו כאחים, ולא יהיה עוד פירוד אלא חג ומועד בכל בית ישראל.

יודע אני מתוך שיחות רבות, כי גם בקרב ההנהלה, גם בקרב המשלחת האמריקאית, יש הבנה לחלוקה. מדוע איפוא לא ניצור אותה, מדוע לא נקבל החלטה ההולמת את המציאות, את ההכרח, את היושר ואת הצדק לגבי שני הצדדים?

מדבּר אני על שלום. אַל תגזימו! שלום אין פירושו הסכמה כללית. אילו קמה הסכמה כללית, כי עתה היתה הציונות נוטה לישון. אך, רוצים אנו בשלום כזה, שתוך כדי היאבקות נעמוד איש מול רעהו כאחים, שלא נראה איש ברעהו את העוֹכר. אם רוצים אתם ליצור שלום־בית כזה, הרי לפניכם הדרך: הקימו את מערכת שני הבּתים.

ועוד מלה אחת: דיברו כאן על תבוסנות. אין אנו תבוסנים. מאמינים אנו אמונה שלימה במדינת־היהודים ובכוחו של הצדק. ומאמינים אנו גם באנגליה. אמנם, אין אנו מחוייבים להעלים עין ממה שפקידים אנגליים עושים לרעתנו, אך מאמינים אנחנו בעם האנגלי ובדעת־הקהל שלו. היא היא בית־הדין לערעורים, שלפניו נוכל לטעון את טענתנו הצודקת. יש לי חבר ותיק מן הצבא, הקוֹלוֹנל סקוֹט, פּרוֹטסטנט אנגלי ישר. פעם פירש לפני את השקפתו על ההתחיבות האנגלית בפני עם ישראל בצורה הבאה: בכתבי־הקודש יש דפים רבים שבהם כתובות נבואות יפות. והיפה מכולן היא זו האומרת, כי יבוא יום ויתוקן העוול בן אלפיים שנה, שנעשה לעם ישראל. ולעמי הוענקה הזכות להוציא את דף־הזהב הזה מתוך כתבי־הקודש ולצרף את חתימת הממשלה האנגלית כערבוּת להבטחתו של הקדוש ברוך הוא. כלום סבורים אתם, כי יש בעולם עם מעוּול עד כדי כך, שיקרע לגזרים את החתימה הזאת?

על כך סומכים אנו. מאמינים אנו בכוחו של עם ישראל, מאמינים אנו בישרם של שותפינו הלא־ציוניים ומאמינים אנו בישרה של אנגליה. אך אין לנו אֵימון להנהלה מסויימת. ואת זאת יכול הקונגרס לשנות. (תשואות רמות).

דברים בועידה העולמית השלישית של ברית הצה"ר

וינה, 28־26 בדצמבר 1928

בועידה העולמית השלישית של ברית הצה"ר הונחו לראשונה היסודות לתכניתה הכלכלית והסוֹציאַלית של התנועה: הוגדרו תפקידי הקרנות כמכשירי־סיוע ליזמה הפרטית ונקבע עקרון הבוררות הלאומית כדרך הפתרון לניגוד מעמדות בתקופת הבנין.

נאום הפתיחה

המושג מדינה עברית מורכב משני יסודות: רוב יהודי באוכלוסים והגדרה עצמית לארץ.

מובן מאליו, כי “רוב” אינן פירושו דיכּוי המיעוטים, ו“הגדרה עצמית” אינה מונעת את האפשרות שהארץ תצטרף לאיזו פדרציה, למשל אל הקיסרות הבריטית. אבל רוב יהודי והגדרה עצמית של ארץ־ישראל, לאחר שיגיעו לרוב זה, מהווים יסודות מוחלטים במטרתה הסופית של הציונות. זוהי כוונת סיסמתנו בדבר “המדינה העברית”. זו היתה גם הפּרוֹגראַמה המקורית של התנועה הציונית. וזו גם משמעוּתה הפנימית האמיתית של הצהרת־בּאַלפור.

אבל ארץ ישראל מתנהלת בניגוד למטרה סופית זו. וכאן אָפייני לא רק יחסה השלילי של האַדמיניסטרציה המקומית, המתבטאת בסגירת העליה ובמאורע ליד הכותל המערבי: – עוד חשובה מאלה דרך־פעולתה של הממשלה בשאלות כלכליות. בשטח זה מעכבת היא ביודעין את ההתישבות היהודית. ולכן דורש הצה"ר הקמת “משטר התישבותי”.

אבל גם התנועה הציונית מתנהלת בניגוד לאינטרסים של מטרתנו הסופית. זה שנים רבות ניכרת במוסדות המנהלים של התנועה שאיפה להסתלק מרעיון המדינה העברית. מגמותיה האנטי־ציוניות של ממשלת ארץ־ישראל זוכות לדברי סניגוריה שיטתית – ואפילו לדברי הצדקה! – מצד הצמרת הציונית. וחשובה עוד יותר העובדה, כי מדיניותה הכלכלית של ההסתדרות הציונית גילתה עד עכשיו חוסר־אונים מוחלט. היא לא ידעה ליצור שום תנאים משקיים לצרכי עליה והתישבות בריאה. היא סייעה להתפתחותו המוקדמת מדי של רעיון מלחמת־המעמדות בארץ. ולמרות הישגיהם היוצאים־מן־הכלל של החלוצים בארץ, – של כל החלוצים, בעלי־הון, פועלים ואינטֶליגנציה – הגענו בדרך זו למשבר בהתישבות.

אמנם, השפעתם המתמדת של הצה"ר ושל הישוב עוררה בשנים האחרונות בחוגים הציוניים שאיפה לבדק שיטותינו המדיניות והכלכליות. גם ממשלת ארץ ישראל נאלצה לוותר כמה ויתורים – ביחוד בשטח ההגנה על החרושת. ובכל־זאת רחוקים אנו עדיין מרחק רב מאד מן “המשטר ההתישבותי” בארץ ישראל. ועל התגלות המצפּוּן הציוני מאיימת עתה סכנה גדולה, בגלל התכנית “להרחיב” את הסוכנות היהודית, שלפיה יהוו הלא־ציונים 50 למאה של מוסד זה, המייצג את הציונות בפני הממשלה הבריטית.

חובתו של הצה"ר היא ללחום מלחמה נמרצת בתכנית זו, כי זוהי סתימת הגולל על הקונגרס הציוני העולמי, אשר נוצר בידי הרצל, ואין זו אלא הסתלקות מן היסודות הדימוקראַטיים והלאומיים של התחיה העברית. ביוקר רב תעלה להסתדרות הציונית ההסתלקות מן היסודות הללו.

אך אין פירוש הדבר, שהרביזיוניסטים יעזבו את ההסתדרות הציונית העולמית, אם “הרחבת” הסוכנות תיהפך לעובדה. להיפך, גם במקרה זה נוסיף להלחם לחידוש ריבונותו של הקונגרס הציוני העולמי. וכן אין בדעתנו לפגוע בזכויותיה של ההנהלה הציונית בשטח הפעולה המדינית. אך זו זכותו וחובתו של הצה“ר, להסביר לדעת־הקהל בבריטניה ובעולם התרבותי כולו, מה המצב האמיתי בארץ ישראל ומה הם האינטרסים האמיתיים של המפעל הציוני. והצה”ר יוסיף למלא את תפקידו זה באמצעות מוסדות מתאימים.

הצה“ר רוחש רגשות כּנים של ידידות וכבוד לתושבים הערביים בארץ ישראל. במדינה העברית שתווצר צריך לשׂרור שויון־זכויות אמיתי ומלא של כל העמים היושבים בארץ. אבל דחיה גלויה ומוחלטת דוחה הצה”ר כל דבר המניח לערבים זכות־ויטוֹ לגבי העליה ולגבי הגשמת הציונות. לכן מתנגדים אנו התנגדות גמורה לכל נסיון ליצור בארץ ישראל, לפני השעה הנכונה, מוסדות פּאַרלאַמנטאַריים או פּסבדוֹ־פּאַרלאַמנטאַריים – כל עוד לא הגיע נחשול העליה ההמונית למלוא התפתחותו. מאותה סיבה – כדי לשים לאַל את ה“ויטוֹ” העברי בצורתו החמרית הגסה – תובעים הרביזיוניסטים, שבארץ תתקיים חטיבה צבאית עברית בעלת היקף מספיק.

בשטח הסוֹציאַלי עומד הצה“ר על הבסיס ה”מוֹניסטי" בתפיסת הדרך והתהליך של בנין הארץ. בתקופת ההתישבות צריכים כל האינטרסים המעמדיים – אפילו הם בפני עצמם מוצדקים – להרכין את ראשם ולהדחק מפני האינטרסים של בנין המדינה העברית, כי אלה בלבד צריכים להיות האינטרסים העליונים והמכריעים. במקום מלחמת־המעמדות צריכה לבוא בסכסוכים מעמדיים שיטה אחידה של בוררות לאומית, ויש להגשימה על־ידי רשת שלימה של מוסדות בוררוּת – מרכזיים ומקומיים.

פעולותיה המדיניות של ברית הצה"ר

במסיבות הקיימות אין לפגוע בזכות־היחיד, אשר ניתנה בצדק להנהלה הציונית, לפעול בשאלות של מדיניות־חוץ ציונית. ייצוגה של הציונות כלפי־חוץ, המשא־ומתן עם אנגליה ועם חבר־הלאומים, יכולים וצריכים להמצא רק בידי המוסד המנהל העליון של התנועה כולה. בשאלות אלה לא תוכל שום מפלגה לפעול פעולות עצמאיות.

אבל, הכשרת האוירה הפוליטית, הפעולה התעמולתית, הפעולה האינפוֹרמאַטיבית גרידא בחוגים החברתיים בבריטניה – כל אלו הן מחוץ לתחומן של זכויות־היחיד הנ“ל, הנתונות להנהלה, והצה”ר חייב ליצור מגע הדוק ביותר עם אותם היסודות בעולם הפוליטי של אנגליה, העשויים להכריע להצלחה או לכשלון כל פעולה מדינית. לשם כך חייבים אנו, קודם־כל, לשרש את כל הדעות הכוזבות, שנתקשרו באנגליה עם הרעיונות ועם הפעולות של הצה"ר – בעיקר תודות לפעולתם החרוצה של חוגים ציוניים רשמיים.

הציבור האנגלי, ויחד עמו האדמיניסטרציה הבריטית בארץ ישראל, נתונים עדיין תחת השפעתן של דעות כוזבות אלו. ואגדה זו צריכה להעקר משורש. הועד המרכזי של הצה"ר פנה בשעתו אל ההנהלה הציונית וביקש ממנה שתבהיר בחוגים הרשמיים בלונדון את כל חוסר־הטעם שבחשדות הללו. ההנהלה הסתלקה מצעד זה והניחה לרביזיוניסטים עצמם שידאגו לכך.

כל פעולה מדינית רצינית דורשת הכנה יסודית מוקדמת. בשטח זה אין ההנהלה הציונית עושה מאומה. ודוקא משום כך חייבים הרביזיוניסטים לעסוק במלאכה זו במרץ רב.

מכאן נובע ההכרח לקיים בלונדון ועדה פוליטית קבועה. כמובן, יש לתחוֹם תחומים מסויימים לפעולותיה של ועדה זו, ותפקידיה אינם צריכים להתערב בתפקידי נציגותה של ההנהלה הציונית בפני מוסדותיה הרשמיים של מעצמת־המאַנדאַט. הגדרת התחומים האלה ניתנה בבהירות מספקת בהתיעצות הועד המרכזי שלנו בברלין בחודש יולי: להנהלה הציונית תשאר זכות־יחיד להגיש למוסדות הממשלה ולחבר־הלאומים תביעות ממשיות, בקשות בשאלות מסויימות. מציע אני לועידה כי תאשר את החלטות ברלין.

עתה אעמוד על הקמת האגודה להגנת האינטרסים המשפטיים של הישוב העברי בארץ לפני בתי־הדין האנגליים. השלמה הגיונית לפעולת האגודה הזאת בארץ־ישראל היא האגודה “זכותנו, בע”מ" שנוסדה על־ידי הרביזיוניסטים בלונדון. הסניף בלונדון אינו אלא הסניף הרביעי של “זכותנו” – אחרי הסניפים שהוקמו בתל־אביב, בחיפה ובירושלים.

ברור לחלוטין, משום־מה יש הכרח באגודה ממין זה. הישוב העברי בארץ מתרגל בהדרגה לראות את הפגיעות שהאדמיניסטרציה האנגלית פוגעת בזכויותיו היסודיות כמעין רע הכרחי, שאין להמנע ממנו. חסרה כל פעולת־נגד נמרצת; אין כל מלחמה לזכויות. מאדישותו זו של הישוב בארץ נשקפת סכנה גדולה מאד. היא מסייעת לשחיתות בקרב הפקידות הארצישראלית ומניחה לכל פקיד קטן לעשות כראות־עיניו ללא חשש לעונש. שחיתות זו כבר הגיעה לכך, שכל לבלרוֹן יודע כי לית דין ולית דיין, ורואה את עצמו כמושל בכיפה. ההנהלה הציונית בארץ ישראל ממעטת מאד להתעניין בהגנה על זכויות־היסוד של הישוב העברי. יצירת “זכותנו” היתה לפיכך שאלה של הכרח חיוני.

למזלנו מתנהלת ארץ ישראל, בסופו של דבר, לא מירושלים אלא מלונדון. עם כל עצמאותה של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ, מובילים כל החוטים המשפטיים בכל־זאת לאנגליה. ולשם טיפול יעיל בבתי־הדין האנגליים יש צורך שתהא קיימת בלונדון נציגות קבועה של האגודה “זכותנו”. לפי הרכּבה של “זכותנו”, זו אגודה בלתי־מפלגתית בהחלט, והיא מטפלת בהגנתם של כל המעמדות וכל החוגים בישוב העברי בארץ. שלשה רבעים מבין עורכי־הדין הלוקחים חלק בעבודת האגודה אינם רביזיוניסטים.

במהותו של הישוב העברי בארץ שוררת סתירה פנימית עמוקה. מצד אחד מופיע הישוב כחלוץ הפעולה הלאומית בארץ. הגנת האינטרסים שלו נתונה להלכה לסמכותה של ההסתדרות הציונית. אבל יחד עם זה נוצר ניגוד מתמיד בין המצב הכללי הזה לבין חיי המציאות, לבין צרכי היוֹם־יוֹם.

הישוב שבארץ הריהו קודם־כל – בני־אדם, אזרחים של ארצם, ובתור שכאלה יש להם אינטרסים מיוחדים משלהם, שלעתים אינם מזדהים לגמרי עם האינטרסים של הציונות העולמית. יחד עם זה מוטלת על הישוב בארץ אחריות כבדה לתנועה כולה. והאחריות איננה מוסרית בלבד, היא גם אחריות חמרית. סגירת בית־חרושת בארץ גורמת, כמובן, לרגשי צער ודאגה בלבו של כל ציוני בכל רחבי העולם. אבל בארץ ישראל כרוך מאורע ממין זה לא רק ברגשות. כאן כרוך הוא בשאלת פת־לחם לעשרות ולמאות פועלים ומשפחותיהם ובהפסד הון רב בשביל בעל המפעל. הוא הדין, ואולי גם ביתר חריפות, בסכנה של פּרעות בארץ. בלבנו, היושבים בגולה, מעורר רגשי אֵבל עמוקים כל יהודי שנפל קרבן ושעלול ליפול. אך בשביל הישוב – הרי זו שאלת חיים ומוות למאות קרובים וידידים. לפיכך, אין לדמות את האחריות הרובצת על יהודי בארץ לאחריות הרובצת על אחיו בגולה. היהודי בגולה אינו נושא אף כדי אחד למאה מן העומס המוטל על תושב של ארץ ישראל.

ופרטי השאלות היומיומיות בארץ מהווים בעקיפין גם בעיות ציוניות כלליות. בשאלות אלו כרוכות כל אפשרויות ההתישבות בארץ, ולכן כרוך בהם גם גורל תנועתנו כולה. הגנת האינטרסים של הישוב מזדהית איפוא עם האינטרסים של פיתוח ההתישבות – עם החיונית ביותר שבשאלות הציוניוֹת.

ההסתדרות הציונית אינה עושה מאומה, כדי לסייע בידי הישוב במלחמתו לזכויותיו. גם הועד הלאומי אינו ממלא בכך שום תפקיד. ומכאן נובעת התארגנותו העצמית הטבעית של הישוב, – ההתגוננות האינסטינקטיבית של היסודות הפעילים ביותר שבקרבו.

יחס כעין זה קיים גם בין פעולת הרביזיוניסטים שבארץ ישראל לבין הרביזיוניסטים אשר בגולה. גם כאן מתגלה הניגוד בין צרכי החיים היומיומיים בארץ ישראל ובין השאיפות המפלגתיות הכלליות של הצה“ר העולמי. גם כאן שוררת אותה סתירה ישנה בין הרעיונות הלאומיים הכלליים לבין צרכי הפוליטיקה המקומית – “עבודת־ההווה”. מכאן נובע ההכרח להעניק לברית הצה”ר בארץ ישראל מידת־מה של אבטוֹנוֹמיה. מדיניותם של הרביזיוניסטים הארצישראליים אינה יכולה ואינה צריכה להתנהל על־פי צו מצד מרכזי המפלגה באירופה.

הרביזיוניסטים מקדישים את תשומת־לבם לכל השאלות החיוניות של התנועה הציונית, אשר ההנהלה הרשמית אינה מקדישה להן שום תשומת לב. לשם הגנה על זכויותיו החוקיות של הישוב נוצרה עתה האגודה “זכותנו” בארץ ישראל ובלונדון. ומשוכנע אנכי, כי במשך הזמן תנצל ההנהלה עצמה את המכשיר הזה, בדיוק כשם שהשתמשה בכל הנימוקים הרביזיוניסטים בקשר למאורע ליד הכותל המערבי.

לצערנו, השתמשה ההנהלה רק בנימוקי הרביזיוניסטים, אך במעשיהָ הפוליטיים נעצרה בחצי־הדרך. לאחר שאספה את כל החומר הדרוש לאוֹפנסיבה פוליטית אמיתית, הסתפקה ההנהלה בפעולה אינפוֹרמאַטיבית בלבד והסתלקה לחלוטין ממלחמה פעילה לזכויות הציונות והישוב. התוצאה היתה – “הספר הלבן” הידוע על הכותל המערבי.

אני מציע:

1. לאשר את ההחלטות המדיניות א' וב' של ועידת הצה"ר בפאריס בדבר פעולה פוליטית עצמאית, וכן את הפירוש שניתן בברלין להחלטות הללו.

2. להקדיש תשומת־לב מיוחדת להקמת ועדה פוליטית קבועה בלונדון.

3. לאשר את התקנון של ”זכותנו"

בויכוח

בויכוח הכללי בועידה התנגד מאיר גרוֹסמאַן להענקת אבטוֹנוֹמיה רחבה מדי לברית הצה"ר בארץ ישראל.

ר. ליכטהיים סיפר בויכוח, כי במרכז ציוֹני גרמניה הראו לו פּרוֹטוֹקוֹל של ועדת חקירה מטעם עירית תל־אביב, ובו נאמר, כי חברי בית"ר השתתפו בתל־אביב בהתנפלות על אסיפת דוברי יידיש.

מצטער אני, שיש החוזרים כאן על בדותות שבפי מתנגדינו. ודאי, האינפורמציה שלנו מארץ ישראל עודנה גרועה מאד. ועוד פעמים רבות תצטרכו לשמוע כל מיני דיבות עלינו – שאנו הולכים לארץ ישראל כדי לגזול מן הערבים את שׂדותיהם ואת בתיהם, שאנו אויבים לאנגליה, ועוד דברי־הבל ממין זה. דורש אני מכם, שתתיחסו אל הפּרוֹטוֹקוֹל, שהזכיר ליכטהיים, כאל דבר הבדוּי מן הלב. מעולם לא היתה ועדת־חקירה מטעם עירית תל־אביב, והוועדה המוזכרת נטלה לעצמה בפשטות את התואר הזה. לאחר זמן הכריז ראש עירית תל־אביב, כי ועדה זו איננה עירונית. ומסקנותיה של ועדה זו – שקר וכזב. אינני בא לדון כאן בשאלה, אם טוב ואם רע עשו אלה שהשתתפו בהתנגשות באותה אסיפת דוברי־יידיש. אם טוב עשו – אין אנו תובעים את התהילה לעצמנו, ואם רע עשו – אין לנו חלק במעשה זה. בהתנפלות השתתפו 65 איש, וביניהם היו 6 חברים של “ברית תרומפלדור”, אך שום איש אינו רשאי לומר כי ל“ברית” יש חלק בענין זה.

מלבד זאת, בארץ ישראל מתיחסים לענין כולו אחרת מאשר אתם מתיחסים כאן. הארגון, שבאמת השתתף בענין זה, רכש אחרי־כן הרבה חברים חדשים. בארץ ישראל חושבים ומרגישים אחרת. שם שומרים בקנאות על האוצר – על הלשון העברית –, שהממשלה קשרה עליו מלחמה אכזרית וקטנונית. רק דבר אחד יכולים התושבים היהודים להעמיד נגד לחץ הממשלה: להשליט את העברית שלטון בלתי־מוגבל בחיים הציבוריים. כל פגיעה בשלטון זה מנצלים נגדנו. מכאן – היחס הקנאי הקיצוני לכל דבר הקשור בשלטון הלשון העברית.

ואנא, זכרו את הכלל הזה: לא תמיד יכולה הסתדרות הצה“ר העולמית לשאת באחריות למה שמתרחש בארץ ישראל. לפיכך אין להמנע מן השאלה בדבר אבטוֹנוֹמיה מסויימת להסתדרותנו בארץ ישראל. דרך שלישית אין: או שעלינו לפרק את ברית הצה”ר ואת “ברית תרומפלדור” בארץ ישראל, או שעלינו לקיימן ולהעניק להן אבטוֹנוֹמיה מסויימת.

ליכטהיים וגרוֹסמאַן תובעים שיוּתווּ תחומים ברורים ומדוייקים לפעולה המדינית העצמאית של ברית הצה“ר. אך קשה מאד, כמעט אי־אפשר, לתחוֹם תחוּמים כאלה. ציירו לעצמכם, כי תקראו ב”טיימס" את הודעתו הרגילה של המוסד הציוני העליון, כי “המצב בארץ ישראל מניח את הדעת”. מה תעשו אז? תבואו אל המיניסטר וּתספרו לו את כל האמת על מצב הענינים כהווייתם. אבל אז יגידו, כי פועלים אתם בניגוד למדיניות ההנהלה, כי מפירים אתם את החזית המאוחדת. ואין לחשוש מפני כך. כל האומר “אלף”, צריך לומר גם “בית”. אם רוצים אתם שדבריכם יישמעו באזני החוגים הקובעים את המדיניות הארצישראלית, הרי, לצערי, אין בפניכם דרך אלא לפרוץ חזית זו, המכונה מאוחדת.

בתורת אוֹפּוֹזיציה, ואוֹפּוֹזיציה בלבד, סיכויינו לנצחון קלושים. בתנאים הקיימים קשה עד מאד לכבוש את הקונגרס בדרך רגילה. בהסתדרות הציונית הגדולה ביותר, באמריקה, אין בכלל בחירות; שם ממנים את צירי הקונגרס. וכאשר דרשנו, שתערכנה בחירות, השיבו לנו: הכניסו תחילה 10.000 דוֹלאַר. אך, מובן שסכומים כאלה לא היו למפלגת הצה"ר החלשה. מסיבות שכאלו לא כבשנו את הקונגרס, למרות שכל הנואמים בקונגרס נשאו נאומים רביזיוניסטים ורוּבּוֹ של הקונגרס סיגל לעצמו את רעיונותינו. בהסתדרות הציונית תפקידה של האוֹפּוֹזיציה תפקיד בלתי־פורה הוא ועָקר. ואנו לא לכך נוצרנו. חייבים אנו לנהל פעולה עצמאית בכל השטחים, – ככל שתהיינה ההגבלות אשר תטילו עליה. רק בדרך זו נוכל לנהל אוֹפּוֹזיציה יוצרת, להוכיח, כי יודעים אנו לא רק לחשוב יפה, אלא גם לפעול נכון.

עובר אני אל השאלה בדבר מדיניותו העצמאית של הישוב. גם גרוֹסמאַן מכיר בעצמאות זו, – בתחומים מסויימים בעלי אופי מקומי. אבל בארץ ישראל כרוכה כל הופעה מקומית בענינים פוליטיים־כלליים ובסופו של דבר מוליכה היא ללונדון. אם פונים בתלונות או בתביעות אל פקידים מקומיים, משיבים הם: צדקתם, אבל יושבים אתם בארץ מיוחדת במינה, שבה נשקפת בכל שעה סכנת מהומות, וממשלתה אינה מתכוונת להוציא הוצאות רבות לצרכי בטחון. מה איפוא עלינו לעשות בארץ ישראל? לשתוק? לסבול? ואם מחר תקום סכנת פרעות, מה יהא אז? כלום גם אז עלינו לצפות להתערבות ההנהלה, ויחד עם זה לדעת, שלעתים קרובות אפשר למנוע את הסכנה על־ידי צעדים נמרצים בעתם בלונדון ולהציל כמה נפשות יהודיות ונפשות ערביות רבות –? ואם ההנהלה הציונית אינה עושה מאומה, הרי זו זכותו וחובתו של הישוב עצמו.

גם בשאלה זו אי־אפשר לתחוֹם תחומים מדוייקים. יש צורך בהסכם. ומאמין אני, שנמצא את הדרך לתאֵם את ההשקפות השונות בשאלה זו.

נאום הנעילה

ראשית, ברצוני לעמוד על משמעוּת העובדה, שועידתנו מתכנסת בווינה. כל כך כבר הרבּוּ לדבּר, אך מרגיש אני צורך נפשי להזכיר זאת, ואפילו אחזור על דברים שנאמרו. וינה– זוהי מסורת, מסורת גדולה, ועל רקע מסורת זו אין ועידתנו אלא מאורע קטן. אבל מקווה אני, כי גם מאורע קטן זה ייהפך למסורת שתרשם בספר־הזהב של התנועה הציונית בווינה, – של אותה ווינה, אשר בה זרחה שמשנו. וביחוד יזכרו־נא זאת אלה, אשר יטו שכם, אחרי נסיעתנו מכאן, להמשיך פה את הפעולה ואת המלחמה למען הציונות המקורית, השלימה.

מודים אנו לכם, חברים וינאים, על ארגונה הנהדר של הועידה, וגם על אותה אוירה וינאית־טהורה של הסברת־פנים, שבה נמצאנו למן השעה הראשונה. מסופקני, אם ישנה, מלבד וינה, עוד ארץ אחרת – אולי פרט לארץ־ישראל, – שתוכל להראות קבוצת משכילים ציונים כה גדולה ומעניינת. קבוצה זו יכולה בודאי לנהל את התנועה הציונית בדרומה־מזרחה של אירופה, להדריך אותה מכאן. ואם היא יכולה לעשות זאת, הרי היא מחוּייבת.

הרבה דוּבּר על חילוקי־הדעות שנתגלעו בועידתנו. אך התפתחותה של תנועה אינה מתהווה בשום פנים לפי קו אחיד. הכדור, אשר לו מרכז־כובד אחד בלבד, אינו מכשיר משובח לטיסה. לשם טיסה יוצאים כעת צֶפֶּלינים אֶליפּטיים, בעלי שני מוֹקדים, שני מרכזים של כובד. ואלה הם אדוני האויר. וכך ישנן שתי מגמות גם בחוגנו. השאיפה האחת היא להציל את כל אשר יצר הרצל. האחרת היא – ליצור גזע חדש של בני־אדם, יהודי וציוני. לעתים קרובות מתהווים חיכוכים בין שתי תנועות אלו, אך דווקא התנגשויות כאלו מגבּשות את התנועה ומגבּירוּת את כוח־תנופתה. זוהי הפילוסופיה של מלחמתנו. היתה לנו מלחמת רעיונות גם בכל ועידותינו הקודמות, ומקוה אני, כי נוסיף להלחם בכל ועידותינו הבאות.

חשוב רק דבר אחד – שנבוא לכלל הסכם ושנמצא את האמת המונחת אי־שם באמצע, בין שני הזרמים הללו.

לא נוכל למסור כעת סקירה ממצה מעבודת ארבע ועידותינו. ומציע אני, כי בעתיד הקרוב ביותר תוצא לאור סקירה כזאת, למען ישיגו גם האזרחים בבהירות את כל האוּניברסאַליוּת של תנועתנו. מתכניתנו המדינית, הכלכלית וההתישבותית אפשר ליצור אֶנציקלוֹפּדיה שלימה של דרכים ושיטות אשר בהן נבנית אָרץ. רחוק אני מהשתבּחוּת עצמית, אולם, מאמין אני באמונה שלימה, כי כבר כעת אפשר להרכיב מחומר זה ספר־לימוד להתישבות. ואעמוד כאן רק על נקודות מספר.

פתחנו בקביעת מטרתה של הציונות, – מושג שהוגדר הגדרה מתמטית טהורה: יצירת רוב עברי משני עברי הירדן, והוא תנאי להקמת המדינה העברית. לשם כך דרושה עליה המונית, שתוגשם בקצב מזורז ויש לראותה כתפקיד ממלכתי. הבהרנו לעצמנו ולזולתנו, כי תפקידי התישבות אי־אפשר ואין צורך להעמיסם על עם ישראל. את התנאים לביצועה של עלית־המונים זאת חייבת להכשיר מעצמת המאַנדאַט.

בשאלת המדיניות הממשלתית בארץ ישראל מתעניינים אנו לא בפּסיכוֹלוֹגיה של האדמיניסטרציה הבריטית, לא באהדתם או בטינתם של פקידים. מרכז־הכובד מונח בשורה שלימה של ריפורמות מעשיות בשטח הבטחון, המדיניוּת הקרקעית, מדיניוּת המסים, וכו'. ואת ביצוען של כל הריפורמות הללו אין להשיג אלא אם כן ייווצרו יחסים טובים, הבנויים על אֵימון הדדי.

אנו הראשונים, שהשבנו בצורה ברורה ומכובדת גם את תשובתנו לבעיה הערבית.

תשובה זו רחוקה מכל רגשי־אֵיבה. להיפך, ייתכן כי איש מלבדנו אינו מסוגל להבין הבנה כזאת את רגשותיה ואת אמונתה של ההתנגדות הערבית. אין אנו אויבי הערבים ואין אנו סבורים כי אפשר לשׁחדם. יודעים אנו להעריך את כשרונותיהם ואת לאוּמיוּתם. אך, עם כל יחס זה של כבוד, לא נניח לאיש זכות “ויטוֹ” לגבי חופש־התפתחותם של היהודים בארץ ישראל, ללא כל גבול קבוע מראש. היינו הראשונים שהגדירו במלוא הבהירות והדייקנות את כל אי־הדמוקראַטיוּת שבתביעות הפּסבדוֹ־דימוקראַטיוֹת להקמת “פּאַרלאַמנט” בארץ ישראל – כל עוד לא הגיע לארץ חלק גדול מאותם היסודות, הקשורים בה בעניניהם הלאומיים (וקשר היסטורי זה הוּכּר על־ידי חבר־הלאומים). רק לאחר שהיהודים הפזורים בכל קצות העולם ישובו לארצם ויהווּ בה רוב, רק אז תגיע השעה להקמת מוסדות פאַרלאַמנטריים.

שתי הועידות הראשונות שלנו ניסחו את התנאים הפוליטיים המוקדמים למפעל־הבנין. הועידה השלישית לא הצעידה צעדים נוספים בשטח הפוליטי. אך בינתיים נכנס לחיינו הפוליטיים איש, שנועד למלא בעתיד תפקיד רב בתולדות העם היהודי והעם האנגלי (תשואות סוערות). הוא מילא את החסר בתפיסתנו – את החסר היחיד, אולי, שעוד היה בה. תמיד היו משיבים לנו, כי תביעותינו צודקות, אלא שתמיד היו שואלים אותנו: וכיצד תכפּו את האנגלים למלא את הבטחותיהם? על כך היינו משיבים: לכפּותם אי־אפשר. אבל כאשר האומה האנגלית מטילה על עצמה התחייבות, הרי היא תקיימה. בדבר זה מאמינים אנו אמונה שלימה עד היום. אך עם זה ברור היה לנו, כי אין בכוחנו להציע לאנגליה שום תמורה למאמצים, שאנו תובעים ממנה. וודג’ווּד, שהוא בעצמו אנגלי, הוֹרה לנו, איזו צורה תוכל ללבוש אותה התמורה. הוא הכריז: רצוי לנו, לאנגלים, כי לחבר־העמים הבריטי יהיה שותף יהודי בארץ ישראל. ואם כך הדבר, הרי יש לה לאנגליה חשבון ממשי משלה להשתתף השתתפות פעילה בבנינה של ארץ ישראל.

זוהי התפיסה. אם תקבל אותה אנגליה, אם נקבּלנה אנחנו – שאלה זו עודנה פתוחה לפי־שעה. אבל, ההצעה שיצאה מפי וודג’ווּד, הריהי הצעה יקרה ומכובּדת, וייתכן כי באחד הימים תמוזג עם תכניתנו ותהיה לה השלמה אוֹרגאַנית.

ובינתיים חובת־כבוד היא לנו לאחל לוודג’ווּד הצלחה ולהרשות לחברים בודדים מקרבנו, אשר ירצו בכך, לסייע לו בהפצת רעיונו. (תשואות).

שתי הועידות האחרונות שלנו שקדו על בקשת דרכים וצורות ליצירת התנאים המוקדמים למדינה עברית. הגענו אל המסקנה, כי יסוד לבנין יכולה וצריכה להיות התלהבותם הקיבוצית של מיליוני יזמות פרטיות. בה נוכל למצוא אותו המיליאַרדר שביקשנו, שיהא מורכב מאלף אלפי סכומי־הון פרטיים. תפקידנו – לסלוֹל דרכים, ליצור נקודות־אחיזה בשביל התלהבות זו של יזמות וסכומי־הון פרטיים.

הדבר לא יפגע בעקרון המס הלאומי למטרות הבנין. אך צריכות להשתנות צורות השימוש בקרנות הלאומיות. את ההון הלאומי של קרן היסוד יש להקדיש א) ליצירת ערכים חמריים, מתמידים (בנינים, וכדומה), וב) ליצירת הבנין הבלתי־חמרי של ערבות לאשראי. המתישבים לא יקבּלו עוד “תקציב”, אך לעומת זאת יקבלו דבר גדול ממנו: בנינים ואשראי. כן נועד תפקיד אחר להונה של הקרן הקיימת. אי־אפשר לקנות את אדמת ארץ ישראל בשוק הפרטי. לקרן הקיימת נועדו תפקידים אחרים: א) בארץ ישראל יש הרבה אדמות. כאשר אומרים על חלקה זו או אחרת, כי אינה כשרה לעיבוד, הרי פרוש הדבר רק זה: שאין בה די מים. אך, גם מים יש לרוב בארץ ישראל: מי־גשמים ומי־תהום. צריך רק לאסוף אותם ולשמור עליהם, שלא יאבדו ללא תועלת. תפקיד זה של “גאולת המים” הוא שיהיה ממילא גם “גאולת הארץ”. ב) יש בארץ הרבה אדמות מוזנחות. טיוּבן והכשרתן – גם אלה הם “גאולת הארץ”. ג) ההתישבות צריכה להתנהל על יסוד הון פרטי. אבל, יש סוג אחד היוצא מן הכלל: פּועלי־הכּיבוש; לאחר שעבדו מספר מסויים של שנים, יהיו זכאים לקבל מידי הקרנות הלאומיות אותם 30 עד 40 למאה מהוצאות ההתישבות על הקרקע, שבלעדיהם לא יוכל לקום שום מתישב חקלאי. זהו תפקידה השלישי של הקרן הקיימת.

בועידה זו עסקנו בפרטוּת בבעיות הסוציאליות. בעולם כולו אין הצער והסבל מחולקים בין הבריות שווה בשווה. וכך קרה גם לתהליך הבנין של ארץ ישראל. מצטערים אנו על כך לא פחות מאחרים. אבל, אין ברצוננו להוֹנוֹת את עצמנו ואת זולתנו: בנין הארץ לא ייתכן בלא קרבנות, ההתישבות לא תתכן בלא סבל. וקרבנות אלה וסבל זה יפּלו כמעט במלוא משקלם דוקא על שכמם של העניים ביותר. ואביונים אלה חייבים להבין דבר אחד במלוא הבהירות והדיוּק: הם – הטובים, הנעלים, היקרים ביותר – כי סבלם גדול מסבל זולתם. אלף מונים חייב אדם לשקול בדעתו, בטרם תדרוך כף רגלו בנתיב היסורים ואוֹי לאלה שקיבלו את הדבר על עצמם. אבל, מי שעלה על נתיב זה חייב לזכור, כי מעתה טירון הוא בצבא, ובלבו של הצבא מפעם רעיון אחד בלבד: מה שטוב ומועיל והכרחי לבנין, צריך להיות טוב גם בשבילו.

אָמוֹר אמרנו: העבודה העברית שם נרדף היא לרוב יהודי בארץ ישראל. כל פגיעה בעבודה העברית דינה כפשע לאומי. ועוד אמרנו: זרם ההון הפרטי ובנין הארץ – היינו הך. וכל פגיעה ברווחים הנורמאַליים של ההון הפרטי היא בגידה לאומית. כך נוצרת, לכאורה, סתירה ללא פתרון. אבל, אנו מצהירים: בתקופת הבנין לא תתכן מלחמת ניגודים מעמדיים, אלא רק התפשרותם של ניגודים אלה. למשך תקופה זו יש ליטול מהם את עוקצם – בשם רעיון הבנין.

מכאן נולדה הסיסמה, שעליה הכריזה ועידתנו, סיסמת הבּוֹררוּת הלאומית, אשר יש להעלותה לדרגת דת לאומית. מכאן נובעת גם הצעתנו להקמת מערכת מוסדות לשם הסכמה לאומית, מערכת שתקיף תחום רחב ביותר של בעיות ותפעל בשם הישוב כולו, ואחרי־כן, אולי, בשם כל עם ישראל. כלום נצליח להגשים רעיון זה בארצנו הקטנה? אם נצליח, נלַמד את העולם לקח סוציאַלי, עוד לפני הקמת המדינה העברית, לקח חשוב וגדול יותר מכל הנסיונות הפּסבדוֹ־קוֹמוּניסטיים והפּסבדוֹ־סוֹציאַליסטיים (תשואות ממושכות).

רשאים אנו בהחלט להתגאות לא רק בתכנה הרעיוני של ועידתנו השלישית, אלא גם במהלך היפה של עבודתה. איזהו גיבור – הכובש את יצרו. כל הקבוצות בועידתנו גילו מידה זו של גבורה פנימית שבכיבוש היצר. יש לי נסיון רב וממושך ב“תורת הקונגרסים”, ובכנוּת הריני מתפעל מן השפע הזה של נואמים מצוּיינים בחוג לא־גדול זה, מן הדיוק והבהירות במחשבה ובדיבור. ואמנם, נוצר אצלי הרושם, כי עומדים אנו על סף תקופה חדשה מבחינת דמותו הרעיונית־הנפשית של העולם הציוני.

עכשיו נפרדים אנו ואומרים איש לרעהו: להתראות. להתראות במלחמת־הבחירות לקונגרס הט"ז. וקחו עמכם למלחמת־בחירות זו צו אחד בלבד: השקל. ציידו בשקלים כל רביזיוֹניסט, כל אוהד, כל ידיד. מלחמת־הבחירות תוכרע במספר השקלים שיופצו. זיכרוּ נא זאת. שקל! שקל! שקל!

נכנסים אנו למערכת הבחירות כלוחמיה של מטרה קדושה וצודקת – קדושה עד כדי כך, שאנחנו, שבכל דבר הננו חסידי פשרה לאומית, בשטח זה לא נסכים לשום פשרות. מאמינים אנו בנצחון. אמונה זו בנצחון, רצון זה לנצחון – זוהי מהותו העמוקה ביותר של הצה"ר. יודעים אנו, כי בברלין, בועד הפועל, היינו 2 לעומת

1. בבּאַזל עמדו 200 צירים מול עשרת הצירים שלנו. אך יודעים אנו עוד דבר אחד: לוחמים אנו למען רעיון צודק, גדול ונהדר. יודעים אנו, כי רצון העם יכול וצריך למצוא את ביטויו רק בצורות הנעלות, הטהורות כבדולח, אשר יצר הרצל, וכי כל פגיעה בצורות אלו כמוה כפשע. ובלבי פנימה מאמין אני באמונה שלימה, כי כל מתנגדינו המושבעים, עד לשוקל האחרון שבפינה נדחת, אשר שלח לקונגרס ולועד הפועל את חסידי הסוכנות ה“מורחבת”, בבואם כיום להתיחד עם עצמם, בהסתגרם איש בד' אמותיו, דואגים הם וכואבים ועושים את חשבון עולמם: “ואולי בכל־זאת טעיתי טעוּת פושעת”… קורא אני בלבו של אחי הציוני כבספר פתוח. ולא מתוך בוז, אלא מתוך יחס כבוד רואה אני את יסורי ספקותיו, והריני קורא לו: “אתה, אחי לציונות, אתה, שחטאת כלפי ירושתו של הרצל, השיבה לנשמתך את מנוחתה, הסר רגלך מן הדרך המובילה לבוץ. כי האמת והנצחון יהיו לבסוף עמנו”.

מברך אני אתכם, את אלה, שיאמרו בציונות את המלה האחרונה ויעשו בה את המעשה האחרון. להתראות! (תשואות סוערות וממושכות. הצירים והאורחים שרים את “התקוה”).

נאום בקונגרס הציוני הט"ז

ציריך, אבגוסט 1929

מיד אחרי הקונגרס הציוני הט“ז נועד להתכנס כינוס־היסוד של הסוכנות ה”מורחבת" – חציה ציונים וחציה לא־ציונים.

סיעת הצה"ר בקונגרס החליטה ברוב דעות מכריע לא לשלוח את ציריה לכינוס־היסוד של הסוכנות המורחבת.

ז’בוטינסקי מזכיר בנאומו את המאורע ליד הכותל המערבי ביום הכיפורים תרפ"ח, כשקצין־המשטרה דוּגלאַס דאַף, וכמה שוטרים עמו, הסירו בכוח את המחיצה של עזרת־הנשים כשעתיים לפני “נעילה”, – משום שמשלחת ערבית הופיעה בפני מושל־המחוז ודרשה להסיר את המחיצה מיד, ולא – תפרוצנה מהומות.

הציר זאב ז’בוטינסקי (הצה"ר – מדבר גרמנית):

בנוסח הצעת החוקה לסוכנות היהודית המורחבת נהגו מנהג אנגלי יפה: תחילה הובאו הגדרות המונחים. סבורני, כי גם אנו צריכים להתחיל בזה. בקונגרס זה של פרשת־הדרכים, נאומינו גם הם כעין מסמכים היסטוריים, ואולי יבוא יום כשיטילו עלינו אחריות לכל מלה ומלה. נחזור איפוא מחדש על המלים הישנות שלנו.

מהו “בית לאומי”? לפי שאני מבין מלה זו, יש לה בנשמת העם היהודי רק משמעוּת אחת: זוהי מדינה לאומית, מדינה בעלת רוב יהודי מכריע, אשר הרצון היהודי מחליט בה על הצורות ועל הדרכים של חיי הכלל. ובטוחני, כי גם למלה “מקלט בטוח על־פי משפט פומבי” יש בהכרתו של עם ישראל רק משמעוּת יחידה זו. לפעמים אפשר לכפות אדם באקדוח שיסכים כי למלה זו יוכל להיות גם מובן אחר. אבל היהודי, ואפילו יהודי אָנוּס, רשאי אחת לשנה להתייצב לפני מקדש האומה ולהצהיר בפומבי: אמנם כן, כפו אותי בזרוע, אמנם כן, כּחש התכּחשתי לאמונתי, אבל – “כל נדרי”!

מה פירוש “ארץ ישראל”? ארץ ישראל היא כברת־ארץ, אשר זה עיקר תכונתה הגיאוגרפית, שנהר הירדן זורם לא בגבולה של כברת־ארץ זו, אלא באמצעה.

מה פירוש “ציונות”? ציונות איננה שאיפה להמציא לעם ישראל המעוּנה משענת מוסרית, נחמה כלשהי בארץ ישראל. תמיד היתה משמעוּתה של המלה ציונות: פתרון ממשי לטראַגדיה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של מיליונים רבּים. לפיכך, משמעוּת הציונות איננה רק השאיפה ליצור רוב בארץ ישראל, אלא: ליצור מקום למיליונים בארץ ישראל, משני עברי הירדן. יכולים אנשי־מדע להתווכח, אם אפשרי הדבר, אם לאו, וכמה זמן יחלוף עד אשר יוכל להתגשם. אנו לא התכנסנו כאן כדי להשתתף בויכוח הזה. ברצוני לקבוע רק זאת: כי בנשמת־העם לא היתה המלה ציונות מעולם צעצוע־של־נחמה, אלא תמיד השאיפה להציל מיליונים ממצבם הטראַגי.

ועוד: “צאַרטר” או “מאַנדאַט” פירושם התחיבותו של העולם התרבותי, וגם התחיבותה של אומה גדולה, התחיבות שעליה היא חתמה בדבּרת־הכבוד שלה, לא “להשקיף עלינו בעין יפה”, לא “להתיחס אלינו יחס ידידותי”, אלא הבטחה חגיגית ליצור בארץ ישראל משטר־התישבות, למען תהיה מערכת האדמיניסטרציה כולה מכוּונת לכך, שהשטחים משני עברי הירדן ייפתחו ויוכשרו לקליטת המונים גדולים של מתישבים.

כיום יודע כל אדם את אשר לא הבינו כראוי לפני ארבע שנים, ואולי אף לפני שנתיים: שאלה זאת לא תפתח על־ידי אוסף־כספים. הבנין האמיתי, ה“ציוני”, של הארץ לא ייווצר בדרך אוסף־כספים לאומי, אלא על־ידי התגייסות חפשית של סכומי־הון אינדיבידואַליים. ועובדה היא, כי ההון הולך מרצונו החפשי רק לאותם המקומות, שבהם קיימים תנאים פוליטיים מתאימים. אם נקח, למשל, את השאלה החשובה של קניית קרקעות, הרי כיום כבר מאד התרחקנו מן ההשקפה, אשר שררה אצלנו עוד בשנת 1925, שאם מקבלים בעד חמש לירות דונם אחד, הרי בעד חמישה מיליונים לירות אפשר לקנות מיליון דונם. כיום כבר מבינים, כי דבר זה הרבה יותר מורכב, וכי מחיר הקרקע תלוי בראש וראשונה במדיניות הקרקעית של הממשלה.

עובדה זו – שכיום כבר מבינים את הדברים האלה – עשויה לפעמים להטעות את הציונים. רואים אנו, למשל, דין־וחשבון, שחיבּרוהו מומחים טובים וישרי־לב, שרובם הגדול, דומני, אינם כלל יהודים. בדין־וחשבון זה כתוב, כמובן, כי לשם התישבות גדולה שומה על האדמיניסטרציה בארץ לנקוט בצעדים מסויימים ולשנוֹת את שיטות־פעולתה. ואז באים הציונים ואומרים: הביטו־נא וראו, כלום אין זו ראָיה, שבין ציונים ולא־ציונים יש הסכמה גמורה?

אם אחד מכם יישלח כמומחה לאַלבּאַניה, הרי יחקור את המצב חקירה יסודית ויכתוב דין־וחשבון, שיכלול בודאי כל מה שחפץ לבו של פּאַטריוֹט אַלבּאַני. אך יש הבדל רב בין מומחה שכזה לבין פּאַטריוֹט אַלבּאַני, בין קביעה אוֹבּייקטיבית של הדברים הרצויים לבין הרצון להגשים את הדברים הללו. כך אוכל, אולי, גם אני לכתוב דעת־מומחים יפה למדי על ההתישבות היהודית בארגנטינה ואפילו ברוסיה. הרי אלה אחי. אבל לחוֹם לא אלחם לדבר, משום שאין זה חזוני שלי. וכך שוב מגיע אני לשאלת הגדרה: מהו “ציוני” ומהו “לא־ציוני”?

לא־ציוני הוא אדון, שייתכן כי יש לו אהדה לציונות (וייתכן שאין לו), והוא מבין את כל צרכינו, אם חכם והוגן הוא, ואולי אף יעזור לנו בפועל־ממש עד לגבול מסויים – במידה שהוא רואה כי הענין “הולך”, כי אין זה כשלון.

אבל, ציוני הוא אדם, העומד ונופל עם הגשמתו של החזון הזה. אדם שכשלונות אינם בעיניו ראָיות ואין להם שום ערך, כי מראשיתה של התנועה ועד סוף המלחמה היה חי רק בכשלונות, ואף־על־פי־כן האמין בהצלחה. ואף אם הוכיחו לו אנשי־מדע מדי יום ביומו, כי מדינת־היהודים אינה אלא הזיה חסרת־טעם, הוא הוסיף להאמין בהזיה זו; כי הוא עומד ונופל עם הצלחתו של הענין הציוני.

ואם נסתכל לאור ההגדרות הללו במצב הנוכחי בארץ, הרי נגיע למסקנות עגומות מאד. לפיכך אין רצוני להסתכל כאן במצב זה לאור הציונות הגדולה, אלא רק לאור ההחלטות הפוליטיות הצנועות של הקונגרס הציוני הט"ו. היתה שם שורה של תביעות מתונות מאד: תביעות לגבי המדיניות הקרקעית, לגבי תמיכה בעולים בענינים שונים, וכו'. אם נסתכל במצב שבארץ ישראל מנקודת־מבט צנועה זו, הרי מציינות אותו שלש דוגמאות:

ראשית: המעשה ליד הכותל המערבי. זוהי התשובה על כך, שהקונגרס הציוני הט"ו דרש לכבד את כבודנו. רצוני להבליט רק פרט אחד. אילו המתינה ממשלת ארץ ישראל רק שתי שעות ומחצה, עד אחרי שקיעת החמה, עד שילכו היהודים לבתיהם, כי עתה יכלה, לדידי, להעניש את השַמש או לתבוע לדין את הרבנות. הרגש היהודי והכבוד הלאומי של היהודים לא היו ראוייים בעיני האדונים האלה שימתינו בגללם שתי שעות ומחצה, והם שלחו שוטר ונתנו לו הוראות שהיו צריכות להביא בהכרח למעשי אלימות. אנוכי נולדתי בארץ עגומה, שבה מתרחשים מעשי אכזריות, אבל לעשות מעשה “חמסטבוֹ”¹ כזה – אינני מוצא מלה גרמנית – ביום הכיפורים, במקום כל־כך קדוש ליהדות, ובלבד שלא לאחר שתי שעות ומחצה – דבר זה מסופקני אם היה אפשרי שם. והאשמים בדבר לא נענשו במאומה. מושל ירושלים עודנו יושב היום במקומו. ובעוד שבועות מספר שוב יבוא היום הקדוש, ומדי יום ביומו מתרחשים ליד הכותל המערבי דברים גורליים. ולא נעים לי להתנבא מה יהיה הסוף.

שנית: אשר לתביעות הצנועות בדבר המדיניות הקרקעית: אין להודיע שום דבר משׂמח. עריכת ספרי־האחוזה תארך לפחות שבע־עשרה שנה, עד אשר נוכל להציג את השאלה, אֵילו חלקים בארץ הם אדמות־בּוּר. אדמות בית־שאן, שניתנו במתנה לערבים, באמתלה, כי בלעדיהן לא יוכלו לחיות – עתה מניחים להם למכור אותן ליהודים. וכך משמשת מתנתו זו של סמוּאל לספסרות בקרקעות. אינני אומר, כי הרברט סמואל התכוון לכך. אך אומר אני, כי הוא וממשלתו עשו מעשה של קלוּת־דעת גדולה, וכי מנצלים את האדמות ללא בושה לספסרות נגד היהודים.

אך, מלבד זאת יש גם מעשה אינפיעאת. סכנה כזו עוד לא היתה לנו בארץ ישראל. קשה לראות מראש, עד היכן תגיע, אך חוששני, כי הסכנות החבויות בה מרחיקות־לכת עד מאד. הרי יוצאים לערער על מלוא המחצית של אדמות המושבה חדרה, דוקא של מושבה זאת, אשר נבנתה וקויימה במאמצים ובקרבנות רבים כל־כך. זה 38 שנה יש לאכרים קושאַנים, שניתנו להם מטעם הממשלה התורכית, והממשלה האנגלית הכירה בהם והם נרשמו במפּוֹת; וכיום מטילה הממשלה ספק בזכות־הקנין של היהודים על עינפיעאת – שימו לב, לא רק בזכות להחזיק באדמות, אלא בזכות העקרונית של הקנין; (קריאת־ביניים של סאַקר: כלום ראה אדוני את הקוּשאַנים?) ראיתי את הקוּשאַנים. בכל ארץ קיים, כמדומני, כלל זה: המוציא מחברו עליו הראָיה. אני בעל הקנין, בידי הקוּשאַנים, ואם ברצונך להטיל ספק בזכות־הקנין שלי, הרי חייב אתה, ולא אני, להתיצב בפני בית־דין ולהביא ראָיות. אך, האדמיניסטרציה של ארץ־ישראל אמרה למתישבים, כי דוקא הם, שבידיהם הקוּשאַנים, חייבים לפנות אל בית־הדין לקרקעות כתובעים, כדי להוכיח את זכות קנינים על אינפיעאת. וכאשר ביקשו המתישבים להתגונן, קיבלו מאת הממשלה מכתב אשר את העתקו אַראֶה לועדה הפוליטית. סגן מושל המחוז של חיפה כותב להם: אם מתישבי חדרה לא ייכּנעו תוך שבוע ימים ולא יפנו אל בית־הדין כדי להוכיח, כי הקוּשאַנים שלהם כוללים גם את אדמת־המריבה של אינפיעאת, הרי הממשלה עצמה תערער בפני בית־דין על זכותה של המושבה חדרה לשטח מסויים של חוֹלוֹת. מהו פירושו של דבר? אם החוֹלות שייכות לממשלה בדין, הרי לה גם הזכות לתבוע את החוֹלוֹת הללו בפני בית־הדין; אבל, לנצל דבר זה, כדי להכריח את המתישבים ליהפך מבעלי־קוּשאַנים לתובעים – הרי זה תכסיס החורג מכל תחומי תרבות וּמוסר. (קריאת־ביניים: סחיטה!). לא רציתי להשתמש במלה זו.

שלישית – ואולי זהו הדבר הגרוע ביותר: מצבם של בתי־הדין בארץ ישראל. אֵימונו הבטוח של האזרח: “יש דיין בארץ” – “il y a des juges à Berlin”² – אֵימון זה נתערער לנו בארץ ישראל. הוכחה קלאַסית לכך הוא פסק־הדין בענין היהודי פּאַלביץ', אשר ישב בארץ שלש שנים, ואף־על־פי־כן סרבו לתת לו את ההתאזרחות בנימוק, שאשתו נסעה לשנתיים לאיטליה. לא הועילה גם הפּניה לבית־הדין לערעורים. גם בבית־הדין העליון זכה מנהל מחלקת העליה…

כבר בקונגרס האחרון, ביחוד בפני הועדה הפוליטית, ערכה ההנהלה שלנו הילוּלא של צידוק־הדין, ובכל פעם אמרו וחזרו ואמרו: כל הטענות שטוען הישוב אין להן יסוד. יש להניח, כי עתה שוב יחזור אותו דבר. ובכל זאת קיימים בארץ ישראל חוקים רעים, קצתם עוד מימי התורכים, והאדמיניסטרציה המקומית מקיימת אותם. ויש חוקים שהאדמיניסטרציה חקקה אותם בעצמה. זה עתה קיבלתי מתל־אביב מברק, ובו מפנים את תשומת־לבי לחוק התורכי היפה, שעודנו קיים ולפיו חובשים אדם בבית־האסורים בגלל חובות־ממון. ונתבקשתי להשפיע, שלפחות ההנהלה הציונית לא תשתמש בחוק זה כלפי מי שחייב לה כסף. האדמיניסטרציה של ארץ ישראל – גם ללא קשר לציונות, בפשטות מבחינת הרגש האזרחי הרגיל של אדם תרבותי – איננה אדמיניסטרציה טובה. אין זו שיטה שאנגליה תוכל להתפאר בה; אין זו שיטה ממדרגה ראשונה, ואף לא ממדרגה שניה או שלישית. כל יהודי בארץ ישראל, חוץ מאותם סניגוֹרים רשמיים העוסקים תמיד בלימוד זכות על הממשלה – כל יהודי בארץ אומר אותו דבר: הנהלתה של ארץ ישראל היא הנהלה גרועה.

והנה הציג הקונגרס הט"ו תביעות פוליטיות מסויימות. ומתעוררת השאלה: מדוע תביעות אלו לא נתמלאו?

אני אחזור כאן על התשובה, שניתנה לי מפי נוצרי חשוב, יכולני לומר: מפי נוצרי בעל השפעה מכרעת. וזו לשונה של התשובה: החלטות הכתובות על־גבי הנייר אין להן כל חשיבוּת. חשיבות יש רק לכך, לידי מי נמסר ביצוען של ההחלטות. (תשואות). הקונגרס הקודם הפגין שתי הפגנות. החלטות על־גבי הנייר ובחירה מחדש של הנהלה, שהצהירה באותו קונגרס גופו, כי את תכסיסיה לא תשנה.

ועתה מגיע אני – כאן אחזור על המלה שאמר לפני שנתיים ציוני דגוּל – אל הנאום ה“שנתי”.³ שוב שמעתם את הנאום השנתי. שוב הכּל בסדר, הכל מניח את הדעת: אדמיניסטרציה שיחסה אלינו יחס אוהד למדי, נציב עליון אדיב – אותו אדון חביב, טוֹב־לב, חכם, אשר תחת שלטונו התחיל זה עתה מעשה אינפיעאת, – אבל מעשה זה אפילו לא הוזכר בנאום השנתי. כלומר, בארץ ישראל הכל בסדר גמור…

אין כל טעם להחליט החלטות ודאי אין גם טעם לשאת נאומים, אין טעם למחות, אין טעם לקוות, אם מניחים אתם את ההנהלה בידי אנשים, אשר אינם מסוגלים להקשיב רגע קט לדברי־ביקורת כלפי האדמיניסטרציה; בידי אנשים, המסוגלים לשאת את הכל במשמעת־ברזל, בקרירות, בשתיקה, אך אם ייאָמר דבר־מה נגד האדמיניסטרציה הבריטית הקדושה, שוב אין להם מנוֹח. סאַקר הוא טיפּוּס. (תשואות וקריאות־ביניים).

היושב־ראש ל. מוצקין.

מבקש אני לא לפגוע באישים (קריאות־ביניים מן היציע). מפנים כאן את תשומת־לבי, שהיציע מתערב. דבר זה, כמובן, אינו בא בחשבון כלל וכלל. על־ידי כך צפויים אתם לסכנות חמורות ביותר (צחוק). מר ז’בוטינסקי, בבקשה להמשיך.

הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):

היינו יכולים לומר, כי כיום יש אפשרויות חדשות, משום שבאנגליה נתחלפה הממשלה. אל־נא נשלה את עצמנו: ממשלה ידידותית ביותר לא תוכל להיות קאַתוֹלית יותר מן האפּיפיור, לא תוכל לתת יותר משתובעים. אם שוב תעשו רק הפגנות־של־נייר, ויחד עם זה תבחרו שוב באותה הנהלה, הרי תקפּחו גם את האפשרויות החדשות, כשם שקיפּחתם קוֹניוּנקטוּרה פוליטית דומה לפני ארבע שנים, – והתמורה בתולדות הפּאַרלאַמנטריזם האנגלי לא תועיל לנו מאומה. ביחוד לא יועילו לנו החלטות מרחיקות־לכת ביותר, אם יחד עם זה יחליט הקונגרס להעביר את ההנהלה לידי אנשים, שאפילו אינם ציונים חלשים, אלא בכלל אינם ציונים.

מנסים לפתּוֹתכם, כי אין כל הבדל בין ציונים ללא־ציונים, כי אין עוד ערך לרעיונות ולאידיאַלים; כי אין קשר ואין גשר בין כושר־פעולה, מאמץ לפעולה, התמדה מצד אחד ובין אידיאַלים מצד אחר. כי ערכים אידיאולוגיים, חינוך, התלהבות, מסורת, לאומיות אין להם חשיבות מעשית. “הן הלא־ציונים ‘בלעו’ את הצהרת־בּאַלפור, את המאַנדאַט, וכו', – כלום אין זה די?” ביאליק אמר פעם: “הנה הם הולכים, הנבלים, הנה הם באים והתפילה אשר לימדתּים על לשונם”⁴. דבר זה היה בעיניו כּקללה איומה ביותר. והוא צדק. כי לגבי מלים ונוסחאות לא הכתוב חשוב, אלא כיצד מפרשים את הכתוב. עד עכשיו היו מפרשים את הצהרת־בּאַלפור כדבר ריק מתוכן בעיקר לא־יהודים. עתה עוררנו גם יהודים לאַשר פירוש זה. אמרנו להם ליהודים: אינכם מאמינים בציונות, אינכם מכּירים באומה עברית, אבל אין זה מפריע, על הנוסח של הצהרת־בּאַלפור תוכלו לחתום בשקט גמור, שהרי אין בו מאומה, הוא אינו מחייב לציונות. וזה תקדים מסוכן. לא! יש הבדל בין ציונים ללא־ציונים, וההבדל גדול כל־כך, שהכּל מרגישים בו. גם הלא־ציונים מרגישים בו, ולכן מכתיבים הם חוקה מסובכת זו⁵, לכן נזהרים הם להבטיח את עצמם מראש ומשתדלים למנוע כל אפשרות של הכרעת־רוב. וגם הציונים מרגישים בהבדל. מדוע דרש הקונגרס הי“ד, אותו קונגרס, שהסכים להמשכת המשא־ומתן על הרחבת הסוכנות היהודית – מדוע דרש שורה שלימה של ערובּות? הערובּות הכתובות היו: בחירות דימוקראַטיוֹת, שלא יהיו ⁶proxies, נשיאוּת, פּרוֹביזוֹריום; ומלבד זאת התביעה הבלתי־כתובה – כסף! למרות הפסוק המפורסם “לא נוכל לחכות”, ידוֹע ידע הקונגרס הי”ד: אם כבר מוסרים נכס פוליטי ורוחני של העם, נכס בעל חשיבות כמו הסוכנות היהודית, הרי לפחות יש למסרוֹ על יסוד חוזה זהיר, עם כל הערובּות.

ומה נוֹתר מתביעותיו של הקונגרס הי"ד? ראשית, התביעה הבלתי־כתובה: מטר־הזהב. הרי כיום אומרים: “הסוכנות כבר היתה לעובדה”. מדוע איפוא סגרו את בית־החולים “הדסה” בחיפה? מדוע טילגרפו זה לא כבר, כי את התקציב הארצישראלי יש לקצץ ב־27 למאה? כי המגבית באמריקה לא הצליחה? היכן הוא הכישוף שבחתימות האדונים הלא־ציונים, שמהן ציפּו לנס הזה, למטר־הזהב? מדוע בושש הנס לבוא? את החידה פתר לנו בגילוי־לב מר ווארבּוּרג בועד הלאומי. הוא אמר: אל תצפּו למטר־זהב; רק מעטים בינינו מסוגלים מבחינה נפשית לתת סכומים ניכרים בשביל ארץ ישראל; וסוֹקוֹלוֹב חזר כאן בציריך לפני ימים מספר וקבע אותה עובדה לגבי כושר־פעולתם של הלא־ציונים. רואים אתם איפוא, מה נותר מן התנאי העיקרי – אם־כי הוא בלתי־כתוב.

ועתה – לתנאים הכתובים. הנשיא, שנבחר על־ידי הקונגרס הציוני, צריך להיות גם נשיאה של הסוכנות היהודית – כך החליט הקונגרס הי“ד. אך החוקה אומרת: לאו, מועצת הסוכנות רשאית לשנות את בחירת הקונגרס ולבחור במועמדים אחרים. ה־proxies: הקונגרס הי”ד ידע, משום־מה עמד על כך, שאת הנציגים בסוכנות יוכלו להחליף ממלאי־מקום קבועים: הוא רצה למנוע משטר של עוברי־אורח ושל אנשים אדישים. גם תנאי זה לא נתקבל: אדוֹן, שאיננו בא לישיבה, יכול בפשטות למסור את קולו לחברו. הפּרוֹביזוֹריוּם: כאן פעל הקונגרס הי"ד מתוך יושר־לבב. הוא החליט לערוך את הנסיון תחילה לשלש שנים בלבד. גם מדבר זה לא יצא כלום. אמנם קיבלו מכתב מן הממשלה, אך מייעץ אני לועדה הפוליטית, שתבדוק אותו בדיקה יסודית, כי הוא אולי הדבר המסוכן ביותר שאירע לנו עד הנה מבחינה פוליטית. בו נאמר: אם הסוכנות תכשל, אז – אז תבדוק הממשלה תחילה, אם ההסתדרות הציונית עודנה satisfactory⁷ בעיני מעצמת־המאַנדאַט. ובאיזה רגע תיערך בדיקה זו? דוקא באותו רגע, כאשר הציונים יציגו לממשלה הבריטית תביעות קיצוניות עד כדי כך, שהלא־ציונים יפרשׁוּ מן הסוכנות – דוקא ברגע זה “תבדוק” אותנו הממשלה הבריטית. אך, אפילו לתוספת מסוכנת זו אין עוד שום טעם: בנישואין אלה לא ייתכן עוד גט־פיטורין. תחילה סבורים היינו, כי הקונגרס הציוני יהא רשאי להחליט על ביטול החוזה. לא, עתה דורשים רוב של שני שלישים. בלי הסכמת הלא־ציונים לא נוכל איפוא לצאת, אף אם הקונגרס כולו פה אחד יראה בסוכנות המעורבת דבר רע, החותר תחת הציונות. כך מנהלים אצלנו את עסקי האומה. (ארלוזורוב: כיצד תוכל הסוכנות ליהפך לדבר אנטי־ציוני?) דבר אנטי־ציוני הוא מוסד העומד בפני מצב רע בארץ ישראל, ויכול להציל את המצב על־ידי פעולה פוליטית – ומסרב לבצע את הפעולה הזאת. זהו מוסד אנטי־ציוני. (תשואות. קריאת־ביניים של מרמינסקי: ה־5 למאה שלך להון הלאומי הם יותר אנטי־ציוניים).

גבירותי ורבותי! עוד מלה אחת. כמעט שאני מתבייש לבטא אותה, עד כדי כך נעשתה בלתי־פּוֹפּוּלאַרית. הקונגרס הי“ד דרש עוד ערובה אחת. דימוֹקראַטיה! תהיה הדימוֹקרטיה כאשר תהיה – טובה או רעה (מרמינסקי: ז’בוטינסקי ודימוֹקראַטיה! בּרל לוֹקר: מעניין לדעת, הטובה היא הדימוֹקראַטיה אם רעה?). את דעתי שלי על הדימוֹקראַטיה אגלה לכם, רבותי, עוד מעט. למרות שברוסיה ובאיטליה ובארצות רבות אחרות מטילים עתה ספק בערכה של הדימוֹקראַטיה, סבורני, כי בשבילנו, היהודים, הדימוֹקראַטיה לבדה היא בית־הדין לערעורים. אם הנהלה איננה מוצאת חן בעינינו, נוכל לפנות אל המוני העם ולבחור באחרת. לכן דרש הקונגרס הי”ד בחירות דימוֹקראַטיות גם לחלק הלא־ציוני של הסוכנות. “במידת האפשרות” צריכות להיערך בחירות דימוֹקראַטיות! מעניין לציין, גבירותי ורבותי, שבחוקה זו אין אף מלה על שיטת־הבחירות. לא הוזכר בה אפילו, כי מועצת הסוכנות רשאית לקבוע את שיטת־הבחירות. שיטת־הבחירות של הלא־ציונים תלויה בכלל באויר; – הכל לפי רצונם של האדונים הללו. להשפיע בדרך חוקית – אי־אפשר. ומהו כיום פרצופה של “שיטת־בחירות” זו, – את זאת יודעים רבותי הצירים בעצמם. כבר ניתנה לכם ההזדמנות להתפעל ממנה בארצותיכם.

עצם חלוקת המקומות בין הארצות השונות מעידה על הרוח האנטי־דימוֹקראַטית של החוקה כולה. אינני יהודי פולני ואינני יהודי אמריקאי, אבל את הניגוד הזה בַּיחס אל שתי הארצות לא הייתי סובל לעולם. מספר היהודים היושבים בשתי ארצות אלו הוא בערך שווה. אך לאמריקה ניתנים 44 צירים ולפולין 13. מדוע? כי זו ארץ עשירה היא, וזו – עניה. ולא חשוב, שיהדות פולין זקוקה ביותר לארץ ישראל, שהיא הנותנת לנו את רוב העולים; פולין מקבל רק 13 מקומות. כל־כך ברור הדבר, כל־כך עירוֹם. אין אנו רוצים להתחשב במספר האוכלוסים. רוצים אנו רק בגבירים!

ראו־נא, גבירותי ורבותי, היהודי של ימינו איננו עוד מה שהיה לפני שלשים שנה. הוא גאה, יש לו הכרה, הוא אזרח. ומתנהל פולמוס, ביחוד בארץ, שממנה אני בא: זכותו של מי היא זאת. המפלגות המהפכניות אומרות: אנו הפכנו את היהודי לאזרח, ללוחם. אבל מבחינה היסטורית וּפּסיכוֹלוֹגית אין הדבר נכון. דבר אחר הוא שחולל את המהפכה בנשמה היהודית. היתה זאת פיסת־נייר קטנה, השקל. אלה שגדלו בארצות אחרות, בארצות מאושרות יותר, אולי לא יוכלו לצייר לעצמם את הדבר. כשהיו מדברים אל היהודי האביון והשחוח לפני כשלשים שנה על המלחמה למשפט ולצדק, היה משיב: “מה אני ומי אני? הריני קבצן. צריך אני לשתוק. רק לתקיפים, לעשירים, הזכות להכריע בעניני העם, בין שהמדוּבּר במשלחת אל ה’גוּבּרנאַטוֹר' ובין ביישובה של ארץ ישראל”. הוא לא העלה על דעתו, כי גם לו הזכות להביע דעה. ואז הופיע הרצל. רבות מזכויותיו של הרצל יבקשו לשלול ממנו, אך דבר אחד חולל בלי ספק: הוא נתן לאיש השחוּח הזה את השקל. כבר אחרי שלש, ארבע שנים ראינו, מה תמורה חלה באיש השחוּח. חזון ציוני, תקוותה של אומה, שמש חדשה במרום, ישועת עם ישראל; והוא, האיש השחוּח, הוא מכריע, הוא מחליט. הוא אומר בלבו: “הנה מתקרב קונגרס עולמי, ומי יודע, אולי תתעורר בקונגרס שאלה, שבה יכריע קול אחד ויחיד. ואולי יהא זה הציר שייבּחר בעירי. ואולי ייבּחר ברוב של קולות מעטים, ואולי יהיה ביניהם גם קולי. והשאלה, אם עם ישראל יבחר בדרך טובה או רעה, תוכרע איפוא על־ידי כך, שאני, האיש הקטן ממוֹלדאַבאַנקה, הצבעתי כך ולא אחרת! אני המכריע, עלי מוטלת האחריות, אני יכול לגרום לכך, שעם ישראל ילך בדרך טובה או בדרך רעה! אני הבונה, אני העושה את ההיסטוריה! אני, למרות שאביון אנוכי, ואתה העשיר – לכל אחד משנינו יש בשעת ההכרעה רק דעה אחת. שווים אנחנו. אזרחים אנחנו”. עשרים שנות תעמולה מהפכנית לעולם לא היו יכולות לחולל פלא כזה בנשמתו של אדם שחוּח, כפי שחולל השקל, הרעיון הזה שאביון ועשיר שווי־זכויות המה.

"יש קבר בדבּלינג, בבית־הקברות,

שם נח הגדול, שנתן לנו זאת!"⁸

חלפו 25 שנים, וכאן עומדים אתם לפני החיסול. ועתה הכריעו־נא בעצמכם, אם רואה אני את הדימוֹקראַטיה כטובה או כרעה.

לא, ישנו הבדל בין דימוֹקראַטיה ובין גבירוֹקראַטיה, בין ציונים ובין לא־ציונים. וישנו קשר מעשי בין אידיאַליזם לכושר־פעולה. ומסוכן הדבר לשכוח את ההבדלים האלה ואת הקשרים האלה. בהבדלים אלה הכּירו לא רק הלא־ציונים, הכיר לא רק הקונגרס הי“ד: כיום הכירה בהם גם ההנהלה הציונית, יודעת היא איזה מין סחורה הביאה לכם. לכן מביאים את החוקה הזאת לא לפני קונגרס חפשי, אלא לפני קונגרס שידיו כבר כבולות. אף אם רובו של הקונגרס תומך מראש בסוכנות המורחבת: אבל את שאלת הערובּות עוד רוצה היה הקונגרס לבדוק, אילו היה חפשי. לפיכך לא רצו בקונגרס חפשי ולכן יצרו דבר ללא־תקדים: הלא־ציונים הוזמנו להתכנס כאן בציריך כבר ב־11 באבגוסט. (קריאות־ביניים: הם כבר כאן!) בתולדות הפּאַרלאַמנטים של עמים אחרים אין למצוא דוגמה, שפּאַרלאַמנט הועמד בצורה כה גלויה בפני עובדה קיימת. אנו, הרביזיוניסטים, ניהלנו לפני זמן־מה חליפת־מכתבים עם ההנהלה בקשר להצהרת ועידתנו בווינה, כי המשך המשא־ומתן עם הלא־ציונים הוא בלתי־חוקי. ההנהלה שאָלתנוּ: משום־מה “בלתי־חוקי”? ועל־כך השבנו: כי הבסיס למשא־ומתן איננו הולם עוד את התנאים שהציג הקונגרס הי”ד. על כך השיבה ההנהלה: הרי אלו אינן אלא “הכנות”. כלום אֵלו הן רק “הכנות”? נסוּ־נא לדרוש כאן, שענין זה – שאלת הערובּות – יוחזר אל ההנהלה לשם משא־ומתן נוסף! יודעים אתם היטב, מה ישיבו לכם: “האנשים נמצאים כבר כאן. כלום רוצים אתם באמת בשערוריה עולמית, בעלבון גס, בקרע בין ציונים לבין לא־ציונים?” זהו המצב! מציעים לקונגרס חוזה רע, וידיו כבר כבולות.

רצוני לומר עוד זאת. הרי בקרוב תסעו הביתה ושם תסתכלו בעיני ילדיכם. הולך וגדל נוער, שאת פרצופו בעתיד אין אתם מכירים עדיין. (קריאת־ביניים משמאל: זה לא יהיה הנוער שלך). המעשה שאתם עושים, רעה תהיה השפעתו על כל חוגי הנוער היהודי. ממעשה זה ילמד לקח: כך נוהגים איפוא בענין לאומי! שום עורך־דין, שום בעל־בית, שום אבי־משפחה לא ימסור את נכסיו לידים חדשות, זרות, ללא בטחון, ללא ערובּות. אבל על רכוש האומה, על קודש־הקדשים, שדורות נלחמו למענו, מחליטים כאן, בלי לדאוג לאפשרות של נסיגה… מחיר יקר עד מאד תשלמו בעד זה!

ועתה, בעמדנו על פרשת הדרכים, יום לפני ההצבעה, יום לפני שרבּים מכם יאמרו “הן”, כשלבּם כבד עליהם – מצהיר אני לא רק בשם 18,000 הציונים, ששלחו לקונגרס את סיעתנו, אלא בשם המצפּון, בשם האמונה התמימה והטהורה של הנוער, בשם האמונה של אבותינו, בשם כל הדברים אשר למענם נלחמנו פעם יחד, אתּם ואני – בשם כל אלה מצהיר אני לפני אלהים ולפני ההיסטוֹריה את החלטתנו הסופית: non possumus![¹¹] (תשואות ממושכות).

נאום באסיפת-עם

פּאַריס, 29 באבגוסט 1929

ב-20 באבגוסט התכנסה בפּאַריס, בנשיאותו של ד"ר ז. טיוֹמקין, אסיפת-מחאה נגד המאורעות בארץ ישראל, שנערכה על-ידי ברית הציונים-הרביזיוניסטים. זמן רב לפני התחלת האסיפה התמלא האולם עד אפס מקום. ברחוב נתקהל המון רב, שלא יכול להכנס לאולם מחוסר מקום. על הבמה הנרחבת ישבו נציגי העתונות. נכחו כתבי העתונים הפּאַריסאיים וכן כתבי עתוני חוץ.

במלים קצרות ונרגשות הציע ד"ר ז. טיוֹמקין לנאספים, שיכבּדו את זכרם של קרבנות הפּוֹגרוֹם בארץ ישראל. ההמון הרב קם על רגליו כאיש אחד. אחרי-כן נמסרה רשות-הדיבור לז. ז’בוטינסקי.

טעות היא לראות את שורש הסכסוך בארץ ישראל באותו מאורע שנתרחש אשתקד ביום-הכיפורים ליד הכותל המערבי. אם תבדקו את הדבר אשר אירע אשתקד ליד הכותל המערבי, תווכחו, כי לא אירע שם כל דבר חדש: יש שם תביעות ומחאות, הידועות מזמן והנמשכות מדורי דורות. כבר בימי המשטר התורכי היו מריבות על השאלה, אם רשאים היהודים להציב ליד הכותל המערבי את המחיצה המסורתית. לעתים הוּתר להם הדבר ולעתים לא הוּתר. הפעם לא היה שם בכלל שום בנין. היהודים לא הביאו עמהם כסאות. אבל הערבים מיחוּ וטענו שיש כאן הפרת ה“סטאַטוּס קווֹ”. הם מיחו איפוא נגד דבר שהיה אֵי-פעם…

החידוש שאירע היה בפעולת הממשלה. דבר זה לא היה דוגמתו אף בימי המשטר התורכי. והנה מה שקרה: כמה ערבים הופיעו בפני מושל ירושלים והודיעו לו, שאם המחיצה לא תסולק מיד, יבואו 200 ערבים צעירים ויעשו מהומות. מספרים, כי פעם נאמר כדבר הזה ללוֹרד פּלוּמר: “אם לא תעשה דבר פלוני, לא אהיה אחראי לסדר בירושלים”. הוא השיב: “אל תדאג, לסדר בירושלים אחראי אני”, וכמובן – לא קרה מאומה. במקום להשיב אותה תשובה, שהיתה מספיקה בהחלט, לא רצתה הממשלה לחכות שעות מספר, עד לכוכב הראשון, ושלחה משטרה, שחוללה ליד הכותל המערבי, בעצם התפילה החגיגית של יום-הכיפּורים, אותם מאורעות גסים, הזכורים לכולכם. על הערבים עשה הדבר רושם מיוחד. בעיניהם שעת התפילה היא קודש-הקדשים. הם אינם יכולים להבין, כיצד אפשר להפריע בשעת תפילה לא רק יהודי, מושלמי או נוצרי, אלא אף עובד-אלילים. אגדה ערבית מספרת, כי שודד ערבי, שרצה להתנפל על עובר-אורח, חיכה עד שכּילה האיש את תפילתו. אך במקרה הזה לא היה ציבור המתפללים קודש. הסברה זו דיה, למען נבין את כל עומק ההתרגשות.

מעשה זה מצד הממשלה בא ללמד כל ערבי ברחוב, כי לגבי היהודים אין קיום גם לזכויות-מגן יסודיות ביותר.

מעולם לא ניסו עד עתה להפוך את הכותל המערבי לזירת מלחמה, שבה ינסו הערבים לערוך נגדנו את הקרב האחרון. על המקום הזה הצביעה להם הממשלה עצמה. הסכסוך שבינינו איננו דתי. שרשיו העמוקים ביותר נעוצים בניגודים שבין שני העמים, שהאחד מהם רואה את עצמו כבעל-הארץ והאחד – מתישב בה. המדוּבּר הוא לא בכותל המערבי; לא בהשקפה היהודית ולא בערבית. המדובר בכותל המערבי הוא רק מבחינת מעשיה השליליים של האדמיניסטרציה, של אותה אדמיניסטרציה רעה, עוֹיינת ומחוסרת-אחריות, של הפקידות הארצישראלית השלטת שם. בהודעה רשמית, שיצאה, לצערי הרב, ממקור יהודי רשמי, קוראים אנו כי האדמיניסטרציה הארצישראלית הופתעה לנוכח היקפן של המהומות שפרצו. אין זו אמת. אומר אני על אדמיניסטרציה זאת שהיא רעה, בלתי-לוֹיאַלית, עוֹיינת, אך לעולם לא אכנה אותה בשם טפּשית. המדובר כאן באנגלים; ואם לא כולם אנשים בעלי השכלה עמוקה, הרי כולם יודעים את ההיסטוֹריה האנגלית. מבינים הם דבר-מה בעניני התישבות. יודעים הם, כיצד נאחזו אבותיהם באמריקה הצפונית ובאפריקה הדרומית, ויודעים הם, באיזה מחיר עלה להם הדבר. יודעים הם, כי כל התישבות זקוקה לאמצעי-בטחון, אם על-ידי צבאות הממשלה ואם על-ידי הגנה עצמית. ואף-על-פי-כן עשתה האדמיניסטרציה כל אשר ביכלתה למען תשאר הארץ בלא כוחות מזוּיינים. הדבר התחיל בפירוקו של הגדוד העברי. כיום אין בארץ בכלל שום דבר: מטוסים אחדים, טאַנקים אחדים ומספר בלתי-מספיק בהחלט של שוטרים, שמספר היהודים ביניהם קטן עד כדי גיחוך. מלבד זאת, קיים חיל-הספר של עבר-הירדן, ובו בסך-הכל 20 יהודים. אבל, חלק-הארי בהוצאות להחזקת חיל-הספר מוטל על התקציב הארצישראלי, ורוב משלמי-המסים הם היהודים. מתעוררת איפוא השאלה, משום-מה לא הזעיקו את 700 השוטרים הללו, הנתונים תחת פיקודם של קצינים אנגליים, המזוּיינים וממוּשמעים כהלכה? תוך מחצית השעה יכלו להמצא במקום המהומות. אבל, הממשלה ידעה היטב את אשר עשתה: כבר אמרתי לכם, כי אנשים אלה אינם טפשים, ויודעים הם, שאין קוראים לשוטרים ערביים להכות ערבים ולהגן על היהודים. המאורעות שהתרחשו לא היו הפתעה לממשלה. ואם לגבי הציונות היתה ממשלה זו בלתי-לוֹיאַלית, ולגבי היהודים היושבים בארץ ישראל – עוֹיינת, הרי מעשיה האחרונים היו בפשטוּת מחוסרי-אחריות. וכפי שכבר אמרתי מעל במת הקונגרס הט"ז, הריני חוזר ואומר: אדמיניסטרציה זו איננה מוסיפה כבוד לאומה האנגלית.

עתה חייבים אנו להסיק מסקנות מן הלקח האחרון. עם כל החשיבות שבפקידות טובה, או בפועלים בעלי-מקצוע, עם כל החשיבות שבפעולה כלכלית נכונה, הרי יסוד-היסודות לפעולתנו בארץ הוא בראש וראשונה העדר-סכנה, הבטחון הגופני. דבר זה אינו טעון הוכחה. אדם שאתמול היה מוכן לעלות לארץ ישראל ולנטוע שם פרדס תפוחי-זהב, היום הוא שואל את עצמו: ומה יהיה על הפרדס? – והוא מהסס. אחר עומד לבנות שם בית-חרושת, מפעל-תעשיה – ושואל את עצמו אותה שאלה. זוהי בראש וראשונה שאלת בטחון. וראינו, שבאמצעוּת צבא לא-יהודי אי-אפשר לפתור שאלה זו. כי העם האנגלי הכריז: “נתַנו את הבטחתנו, אבל אין זה מחייב אותנו לשפוך את דמנו. הבטחנו עזרה מוסרית ופוליטית, אך הָבֵן הֵבַנו, כי לשלם את מחיר-הדמים בעד ארץ ישראל שלהם יצטרכו היהודים עצמם”.

ועתה כשנשלחו לארץ ישראל שלשה בּאַטאַליוֹנים, הרי עוד לפני שנכנסו לארץ ולפני שהספיקו לדכּא את המהומות, פורקים שם את הנשק מעל היהודים.

הציונות תובעת עבודת בנין. אבל, היא לא תוכל לקום אלא על יסוד של בטחון, אשר לו נהיה ערבים אנו עצמנו. אם יש ביניכם רבים התומכים ברעיון זה, אל-נא תשיבו לדברי בהפגנה, אל-נא תמחאו כף, כשם שלא תמחאו כף למי שאומר, כי שתים פעם שתים הן ארבע. כולכם יודעים, מי הציל את הישוב בארץ, לאחר שהממשלה השאירה אותו בלא הגנה מזויינת. חייבים אנו להשתחוות אפּיים ארצה לפני גיבורי ההגנה שלנו, לפני אותם שנפלו חללים ולפני אותם החיים עמנו, כי ההגנה היא שהצילה את הישוב באותם ארבעת הימים האיומים, עד שבאו הצבאות האנגליים. אבל כוח בלתי-חוקי, שאין לו רשיון מטעם הממשלה, אינו יכול להיות מזויין ומאומן כנלכה, והחיילים יראו בו תמיד דבר שאין לו זכות קיום. בריזולוציה, אשר אקרא לפניכם, תמצאו תכנית מפורטת לארגון הבטחון בארץ, ומקווה אני, כי האספה תתמוך תמיכה נמרצת ביותר בהצעה זו.

מוחים אנו נגד כל הנסיונות מצד המשטרה הארצישראלית לפרוק את הנשק מן ההגנה היהודית. במברק ממקור רשמי קוראים אנו: “הקרבות בחיפה נמשכים, החלו לפרוק את הנשק מן היהודים”.

זקוקים אנו בארץ ישראל להגנה יהודית. צריכים אנו לדרוש, שההגנה תאושר אישור חוקי. וחייבים אנו להבטיח לה קיום נוֹרמאַלי. עד עכשיו לא דוּבּר על ענין זה, אבל אנו זקוקים גם לקרן, שתתן לנו את האפשרות לקיים את ההגנה.

על כל צעיר ועל כל צעירה מוטלת החובה להכשיר את עצמם לפעולות ההגנה, אף שפעולות אלה קשות לעתים ואפילו טראַגיות. מבחינה כספית עלינו להבטיח את פעולתו התקינה של הארגון הזה בארץ, באמצעותה של “קרן תל-חי”, הפונה אל כל העולם היהודי והמאמינה במצפונו ובכוחו לראות את הנולד.

ועתה הרשו-נא לי לחזור על המלים, שאמרתי לפני תשע שנים אחרי מותו של תרומפלדור, בפרוס הפרעות הראשונות בירושלים. אל תגזימו! רואה אני כאן אנשים, שהרכינו את ראשם, אנשים שאיבדו כל תקווה. מדברים הם על שוֹאה וחוזרים ואומרים: “אין לנו ידידים, ואין שום ערך להבטחות שנתן לנו העולם כולו”. אל תגזימו! הדבר שהתרחש בארץ ישראל עלבון איום הוא בשבילנו וחרפה לאומה הבריטית, – אבל אין זו שוֹאָה. אין בכוחם של הערבים לחולל שוֹאָה בארץ ישראל. אל תפריזו בכוחו של השודד: שודד חזק הוא, אבל אין זה אַטילאַ. לא היתה כאן שואה, ולמחרת יום הנסיון – יקום הישוב העברי בארץ על רגליו – בתוספת כוחות ובתוספת תקווה, ואנו נקים מחדש את כל אשר החריבו. כי בכשרון זה חוּננוּ: להקים בהיקף גדול פי-כמה את אשר החריבו והשמידו.

= - = - = - =

בהחלטה מפורטת, שנתקבלה באסיפה פה אחד, הובעו התביעות הבאות:

1. לאשר אישור חוקי את ההגנה העברית וליצור על חשבון האוצר הארצישראלי חטיבה צבאית עברית, שתהא כלולה בחיל-המצב בארץ ישראל וכפופה לצבא הבריטי.

לפרק את חיל-הספר של עבר-הירדן.

1. לשלוח לארץ ישראל ועדת-חקירה, שתהא בלתי-תלויה בשלטונות המקומיים ומוסמכת לקבוע את האשמים ולבדוק את יעילותו של המשטר כולו.

להעניש את הפקידים ואת שאר האנשים האשמים באסון. לפטר מיד את כל הפקידים, שפעולותיהם ישמשו נושא לחקירת הועדה. להקים מחדש את הרכוש היהודי שהושמד ולפצות פיצוי מלא את כל הפסדיו של הישוב העברי על חשבון האוצר הארצישראלי ועל חשבון הישובים הערביים שלקחו חלק ברצח ובשוד.

1. להכיר הכרה סופית, כי הכותל המערבי והרחבה שלידוֹ מוקדשים אך ורק לפולחן היהודי.

2. לפרסם הצהרה ברורה של ממשלת בריטניה, אשר תאשר כי ההתחייבויות, שבריטניה קיבלה על עצמה, פירושן השתתפות פעילה בהקמת הבית הלאומי העברי והנחת יסוד למשטר ידידותי להתישבות עברית משני עברי הירדן, ואשר תבטל את הספר הלבן של סמואל-צ’רצ’יל משנת 1922.

להשליט את העיקרון של עליה יהודית חפשית.

להקים שירוּת אזרחי מיוחד בשביל ארץ ישראל, כדי להכשיר את הפקידים במיוחד לצרכי הבנין הציוני.

1. האסיפה קוראת את עם ישראל, וביחוד את הנוער, ללמוד לקח מן המאורעות האחרונים ולהנהיג הכשרה שיטתית של הנוער הציוני לצרכי הגנה.

האסיפה מברכת את פעולת “קרן תל-חי”.

1. האסיפה מכריזה על רצונו האיתן של עם ישראל לחדש את המדינה העברית בארץ ישראל השלימה ומצהירה הצהרה חגיגית, כי שום מכשולים, איוּמים או מהומות אין בכוחם לדכּא את הרצון הזה.

נאום-הפתיחה בועידה העולמית הרביעית לברית הצה"ר

פּראַג, 10 באַבגוּסט 1930

את מטרת הציונות ניסחנו כתביעה ליצירת רוב עברי בארץ ישראל. אין זה מאכּסימאַליזם. זה המינימום. מנקודת-מבט אנושית טהורה יש להביא בחשבון, כי בשנים-שלשה הדורות הבאים יצטרכו לעקור מארצות-מגוריהם מיליונים רבים של יהודים – ודבר זה יהיה, כמובן, יותר מאשר יצירת רוב פשוט בארץ ישראל.

וזה הדבר אשר הובטח לנו בשנים 1917 ו-1922. הנוסח של הצהרת בּאַלפוּר ושל המאַנדאַט וכן התעודות וההצהרות שהצהירו המדינאים האחראיים לפעולות הללו, כל אלה מעידים שחוקי השלטון בבריטניה התכוונו להפוך את ארץ ישראל לשטח המנוהל בידי יהודים. במכתבו של בּאַלפוּר, הידוע בשם הצהרת-בּאַלפוּר, מדברת הפיסקה הראשונה על אהדתה של הממשלה, על העין היפה, שבה היא רואה את השאיפוֹת הציוניוֹת. “שאיפוֹת ציוניוֹת” אלו תוֹארו בתעודות אנגליות רשמיות מן שנים 1917–1916 כהקמת רוב יהודי וכמסירת ההנהלה הפנימית של הארץ לידי יהודים. ומאידך גיסא, מדבּר המאַנדאַט על “הקמה-מחדש” של הבית הלאומי היהודי – ראָיה נוספת, כי המלה “בית” פירושה – מה שהיה ליהודים בארץ ישראל בימי קדם. בשנת 1917 פירש הלורד רובּרט סֶסיל את הצהרת בּאַלפוּר במלים אלו: “עֲרב – לערבים, יהודה – ליהודים”; בשנת 1919 דיבּר סמואל על ארץ ישראל כעל “שטח אַבטוֹנוֹמי בעל רוב-תושבים יהודי”; בשנת 1920 הזכיר בּאַלפוּר בפסוק אחד את חיג’אז ואת עיראק, שנמסרו לערבים, ואת ארץ ישראל ש“ניתנה” ליהודים. אפילו מאַקדוֹנאַלד טען בשנת 1922, כי הממשלה “הבטיחה ליהודים למסור לרשותם את ארץ ישראל לשם התישבות והנהלה”. אין זה נכון, שמחבּרי הצהרת בּאַלפוּר ראו את חלקה השני (שמירת האינטרסים של התושבים הלא-יהודים) כשווה-משקל לחלקה הראשון (ייסוד הבית הלאומי היהודי). תמיד נוהגים בחיים להציג עיקרון עם סייגים מסויימים. אף על חופש הדת אין מכריזים אלא בהגבלות, שהרי יש פולחנים שאין להתּירם, – אך תמיד מקובל שגוף העיקרון עדיף מסייגיו. והסייגים הכלולים במאַנדאַט אין בהם שום חידוש, שום דבר, שהממשלה הקוֹלוֹניאַלית לא ידעתּו בשנת 1917.

הבטחתה של בריטניה יצרה כעין חוזה בינה לבין היהודים. והיהודים מילאו את חובתם. הישגינו בארץ ישראל בעשר השנים האחרונות (100.000 מתישבים חדשים, הגדלת שטחנו הקרקעי פי שלשה, 107 מושבות, תחת 45 שהיו לפני המלחמה, כ-600 מפעלי-חרושת עם 6.000 פועלים ועם הון של שני מיליונים לירות) אינם נופלים ממה שיצרה, למשל, אנגליה עצמה ברוֹדֶסיה הדרומית הנרחבת והעשירה (44.000 תושבים לבנים בשנת 1928, כתוצאה מהתישבות, שהתחילה בשנות השמונים, באֶרץ הגדולה פי שנים-עשר מארץ ישראל, אשר אוכלוסיה הכושיים מונים רק מיליון נפש, ואקלימה מצויין). אבל הממשלה הבריטית לא שמרה אֵימונים לחוזה. את יחסה להתישבותנו מגדירה הממשלה כ“נייטראַליוּת”, – והרי זה בלבד ראוי להחשב כהפרת חוזה. אך לאמיתו של דבר, נהפכה ה“נייטראַליוּת” לאיבה. מעולם לא ניתנה ליהודים שום עזרה, ובכספי היהודים נבנו בתי-ספר ובתי-חולים בשביל לא-יהודים. בין הפקידים הוחדרה אנטישמיות בגילוי גמור, עד שהערבים האמינו, כי הממשלה מצפה מצדם להפגנה מכרעת נגד היהודים. הגנת הארץ צומצמה עד אפס. בדבר זה הוחל כבר בשנת 1920, כאשר פּוֹרק הגדוד העברי. ובאוירה זו החלה הממשלה לשחק באֵש – במאורעות ליד הכותל המערבי.

אולם כאן מתחילה אשמתה של התנועה הציונית.

ידועה לכּל העובדה, כי זכות הכתובה שחור על גבי לבן, אין להגשימה בחיי המציאות אלא במאבק שיטתי. בהצהרת בּאַלפוּר כבר כלולה הבטחת משטר התישבותי. אך לשם הגשמתו שומה היה על ההסתדרות הציונית לעבּד מראש תכנית של תביעות פוליטיות ולנהל מלחמה, אדיבה אך עקשנית, על כל אחת מן התביעות הללו. ההסתדרות הציונית לא הבינה זאת. משנת 1920 ואילך, וביחוד בשנת 1923, מפתּחת היא בשיטתיוּת את הדעה, כי אין לנו כביכול, לתבוע מאומה מן המדינה, כי די לנו בעמדתה הנייטראַלית, וכי הישגיה של שיבת-ציון אינם מותנים כלל במשטר ותלויים אך ורק בזרם הכספים היהודיים.

הצה"ר קם נגד השקפת-עולם זו. הוא הצהיר ואמר, כי מאמץ גדול ביותר בתחום הכספים, אם לא יהיה בצדו משטר התישבותי, יצמיח רק תוצאות דלות בלבד. כי לא תתכן “נייטראַליוּת” של הממשלה לגבי ההתישבות – כי עמדתה זו תהפך בהכרח למדיניות של אהדה מפורשת או תתנוון לאדמיניסטרציה המתיחסת להתישבות באיבה והמסיתה תמיד את הערבים למעשי אלימות. לפיכך, עמדנו על כך, שיצוּיין כי המשטר הקיים בארץ ישראל אינו הולם את התחייבויותיה של אנגליה; כי תוגדר בבהירות מטרתה של הציונות – רוב יהודי; כי תוצע לממשלה האנגלית תכנית של ריפוֹרמות, שהן הכרחיות במשטר התישבותי, וכן שתנתן לאנגליה אזהרה, כי מן המצב הקיים נשקפת שוֹאה.

לצערנו לא שעו לקריאת הצה"ר, ובשעה זו עינינו כבר רואות את השוֹאה שנתחוללה.

ממשלת ארץ ישראל הרחיקה לכת עד כדי כך, שמכנים אותה בשם “ממשלת חברון”, כדוגמת הכינוי “ממשלת קישינוב”, שהיה רוֹוח בשעתו כלפי ממשלת רוסיה. אך עוד יותר נתערערה אמונתו של עם ישראל מחמת התנהגותה של הממשלה המרכזית. עצבּנוּת זו, שאין לה כל הצדקה; השאיפה לגוֹל את האשמה מן השלטונות ולהטילה על היהודים; ועדת שאו, שהורכבה על-ידי מיניסטריון-המושבות (כלומר, על-ידי הצד הנאשם), ובראשה עומד פקיד הכפוף לאותו מיניסטריון; הפסקת העליה, ויחד עם זה שבועת הממשלה, כי אין שום הפסקה; בכלל התנהגות המזכירה את דרכיו של אוּריה היפּ, מיודענו הוותיק מ“דויד קוֹפּרפילד”; ולבסוף, שיגוּרו של סיר הוֹפּ-סימפּסון, בשליחות אותה ממשלה, למען יבדוק, אם יפה ארץ ישראל להתישבות.

אמנם הוֹפּ-סימפּסון הוא איש המבין בבעיות אלו, – אבל כך אין עורכים חקירה. אין איש אחד יכול “לחקור” במשך חדשיים 15.000.000 דונם אדמות-בּוּר ולומר, כמה מהן יפות לעיבוד; וגם אין בכוחו לבדוק את האפשרויות לפיתוח הארץ ואת חשיבותו של ה“הינטרלאַנד” העצום. אפילו יסיק הוֹפּ-סימפּסון מסקנות אוֹפּטימיות ביותר, אפילו ישבע, כי יש מקום בארץ ישראל לכל 15 מיליון היהודים, לא נתיחס ברצינות למסקנותיו, כי שיטת-עבודה שכזאת קרויה “פֶליטוֹניסטיקה” ולא חקירה.

מציעים לנו הסכם עם הערבים. כּן – אם אפשר להגיע אליו בלי לפגוע בחופש העליה שלנו. לא ולעולם לא – אם זהו המחיר שתובעים הערבים. אבל, גם בלי הסכמת התושבים הילידים אין לראות את ההתישבות כדבר בלתי-מוסרי. השבטים דוברי ערבית, מספרם בסך-הכל כ-40 מיליון נפש, והם תופסים שטח המגיע כמעט למחציתה של אירופה. ארץ ישראל מהווה בו רק 1/170 במידה יחסית, “a small notch”¹ לפי ביטויו של בּאַלפור. והרי זה אי-צדק מובהק, שאומה אחת תשלוט בשטחי אדמה העולים על כוחה לנצל, ולאומה אחרת לא יהא מאומה. הגדרתם העצמית של העמים פירושה שינוי כזה בסדרי העולם, שתנתן ארץ גם לעם, אשר אין לו ארץ. התביעה שאומה עשירת-ארצות תוותר על 1/170 מנחלותיה, הרי זו תביעה צודקת בהחלט, ביחוד אם ה-“notch” היא ארץ ישראל והעם חסר-הארץ הוא עם ישראל.

אין להכחיש, כי מאורעות השנה האחרונה הבהירו דברים רבים לכל הצדדים המעוניינים. הציונים ואנגליה יודעים עתה בבירור, כי התישבות בקנה-מידה גדול לא תתכן בלי משטר התישבותי, כי לא ייתכן בטחון בלא צבא, וכי במציאות אין משתדלים עוד להתקדם לקראת מטרתה האמיתית של הציונות – ליצירת רוב יהודי.

אבל, הבהרת הבעיות באמצעות שוֹאָה אין לה אותה משמעוּת, שנודעה לה לפני השוֹאה. החוגים הנושאים באשמה לשוֹאָה, גם הם אינם אלא בשר-ודם ולכן נוטים הם להטיל את האחריות לאסון שקרה על היהודים, ביחוד על הציונות, במקום ללחום לעקרונותיה של הצהרת בּאַלפור.

לכן אין להסתיר, כי תפקידה הפוליטי של הציונות קשה עתה הרבה יותר משהיה לפני שנה. אז היה עדיין כמעט אשם יחיד בלבד – ממשלתה של ארץ ישראל. הממשלה המרכזית ודעת-הקהל באנגליה נחשבו עדיין כשופט חסר-פּניוֹת. אבל, מאורעות-הדמים העמידו לפני כס-המשפט את העם האנגלי כולו, והוא לא יוכל עוד להחשב כשופט אוֹבּייקטיבי.

אצל המוני היהודים נתחוללה תמורה חריפה מאד. נוצרה דעה, כי העם האנגלי כולו קיפח את אֵימוננו ללא תקנה.

על הצה"ר מוטלת החובה לבדוק גם עתה בקוֹר-רוח מוחלט, באיזו מידה יחס זה אל האנגלים אינו אלא אימפּסיוֹניזם נחפז ובאיזה מידה הוא משקף עובדות מציאותיות.

אין אנו סבורים, כי נסיוננו עם מעצמת-המאַנדאַט כיום הזה מצדיק הבעה של אי-אֵימון מוחלט. היו לנו פרקליטים גרועים, שבמקום להביא תלונות על האדמיניסטרציה, היו שרים שירי-תהילה למדכּאים. דבר זה אינו מניח לנו להטיל את כל האחריות לכשלון במשפט על “השופט” בלבד.

מבחינה זו דרוש לנו עתה לא ניתוק-יחסים עם מעצמת-המאַנדאַט, אלא שינוי המדיניות הציונית בכיוון אשר יחולל תמורה מוחלטת במדיניותה של אנגליה.

וכן טוענים אנחנו, כי היסוד לאמונתנו באפשרות של תמורה כזאת במדיניות הבריטית – האינטרסים המשותפים לאנגליה ולציונות – יסוד זה קיים כעת באותה המידה, כמו גם קודם לכן.

אֵלו הן ההנחות המסורתיות של הצה"ר. אולם עתה יש לסייגן בכמה סייגים רציניים.

ראשית-כל, אין להכחיש, כי חוסר-אֵימונם של המוני היהודים אין להסבירו ברגשי עלבון בלבד; יסודו בכמה סימנים, המעוררים ספק, אם אנגליה של ימינו היא מבחינה פסיכולוגית אותה אנגליה, כמו בתקופה הקודמת, בימי בנין הקיסרות הגדולה. כלום אין פועלים בה עתה כוחות אחרים, צנטריפוּגאַליים, שבגללם אין עוד בכוחם של הגורמים הפוליטיים באנגליה לסגל את הוויות המדינה לאינטרסים הממשיים של הקיסרות? ספקות אלה רוֹוחים אצל משקיפים רבים. אין להתעלם מהם ואין לבטלם במלה אימפּרסיוֹניזם. יש להביאם בחשבון בשעת עיצובה החדש של המדיניות הציונית. כלומר, לא נוכל שלא לתת את דעתנו על האפשרות של אוֹריינטאַציות אחרות.

ועוד: אין להכחיש, שאולי תווצרנה מסיבות, אשר בהן תהא נוכחותה של מעצמת-המאַנדאַט האנגלית מזיקה לציונות יותר מאשר העדרה מן הארץ – בלא כל קשר לשאלה, בדבר מעצמת-מאנדאט אחרת. מסיבות שכאלו עלולות להווצר, אם יתברר, כי יותר מאשר המאַנדאַטור מסייע לציונות מסייע הוא לחיזוק אותם היסודות בארץ, שבהם אנו נלחמים. מסיבות כאלו יוכלו להווצר, למשל, אם יוצע פתרונו של המשבר הנוכחי בצורה של “status quo ante massacrum”² – כלומר צורת משטר המתיר עליה מצומצמת תוך כדי הוצאות כספים רבים ומתוך ניצול כספינו לחיזוק ידיהם של מתנגדינו. אחד הדברים המסוכנים ביותר בשבילנו הוא המשפט הקדום, הרוֹוח באנגליה, כי הציונים רוצים שארץ ישראל תשאר בידי אנגליה בכל תנאים שהם. את המשפט הקדום הזה יש לעקור מן השורש.

ועוד: עם ישראל לא יוכל לחכות עד אין סוף לתמורה במדיניות האנגלית. מדיניות ההשהיה של פּלוּמר, (שלא לדבּר כלל על המדיניות הנוכחית) פירושה היה דווקא חיזוק זה של היסודות האויבים לנו. התקופה שלפנינו תהיה תקופת נסיון אחרונה. כתום תקופה זו יוכל עם ישראל להסיק מסקנות נאותות ולברר, אם עדיין השארת המאַנדאַט על ארץ ישראל בידי אנגליה הולמת את האינטרסים של הציונות.

בנה את תשומ-לבו של הנואם לכך, שנותרו לו רק חמש-עשרה דקות, ואין מאריכים את זמן הדיבור.עוד נמצאו אנשים, הנחשבים בודאי למדינאים מהצורך הדחוף בשעה זו הוא – לתבוע מאנגליה תמורה מוחלטת במדיניותה, ברוח הציונות הממלכתית. תמיד הצטיַינוּ כל-כך בראיית הנולד, ומאמינים אנו בלבב שלם, כי דבר זה ייתכן – אם אנגליה של עכשיו עודנה אנגליה של העבר. ואת השאלה הזאת צריך עם ישראל להציג לפני אנגליה, בתקווה שלעזר במאבקו יהיה לו מצפון העולם התרבותי כולו.

נאום בקונגרס הציוני הי"ז

בּאַזל, יולי 1931

הציר, שעליו סובב הויכוח בקונגרס זה, היה ניסוחה של מטרת הציונות. הצעת הצה"ר (הכלולה בנאומו זה של ז’בוטינסקי) נדחתה בהצבעה אישית, וברוב קולות נתקבלה הצעת סיעת הפועלים “לעבור לסדר-היום”. אחרי ההצבעה התפזרה ישיבת הקונגרס תוך שערוריה של רעש וצעקות. (ז’בוטינסקי קרע את כרטיס-הציר שלו, חברי הצה"ר שרו את “התקוה” ועזבו את האולם, וכו').

ד“ר וייצמאַן אמר בשיחה עם סופר יט”א, כי לדעתו אין הכרח ברוב יהודי בארץ כדי ליצור בה “ציוויליזציה עברית”. דבר זה עורר התנגדות חריפה מצד רוב הצירים, ובמקומו נבחר כנשיא נחום סוקולוב. סיעת הצה“ר (חוץ מז’בוטינסקי) חזרה לאולם-הקונגרס כדי להצביע בעד סוקולוב ולהבטיח לו ע”י כך רוב קולות.

זאב ז’בוטינסקי (הצה"ר, מצרים-סוריה, מתקבל בתשואות סוערות וממושכות – מדבר גרמנית):

סיעת הצה"ר הטילה עלי להסביר את עמדתה לגבי המצב הפוליטי כיום. אעמוד על מצב זה משתי נקודות: את הנקודה האחת אפשר להגדיר בקצרה בשם מכתב-מאַקדוֹנאַלד, הנקודה השניה היא – מטרת הציונות.

הקשר שבין הבנין הכלכלי לבין המשטר הפוליטי הוא כיום כבר דבר המובן מאליו לכל אדם, ואין עוד צורך להוכיח קשר זה בקונגרס. אמנם, נהוג אצלנו לומר כי עמדות ממשיות חשובות יותר מזכויות פוליטיות. אך אינני מאמין, שאפשר להוכיח דעה זו. ודאי, להגשים את הציונות אפשר רק על-ידי צבירתן של עמדות חיוביות, ביחוד כלכליות. אך, תהא זו הגזמה לומר, כי עמדות אלו כשהן לעצמן גוררות אחריהן שיפורים פוליטיים. להיפך, יש מקרים כשעם לא רק מחזיק בידיו “עמדות חשובות”, אלא שולט בארץ כולה, ואף-על-פי-כן הוא מידלדל בגלל משטר פוליטי גרוע. רוסיה היתה העשירה בארצות העולם, אבל האיכּר בה היה העני ביותר, הפועל היה האומלל ביותר, וכן גם היהודי – כי בארץ ההיא שרר משטר פוליטי גרוע.

ולא כל שכן שאין לומר, כי די ליצור “עמדות” כלכליות, כדי להשיג באורח אבטוֹמאַטי ויתורים פוליטיים. דוקא בשבועות האחרונים ראינו מבחינה זו שתי דוגמאות בלתי-נעימות: עפולה הריהי עובּר של עיר יהודית, כלומר – היא גופה כבר עמדה; ונוסף על כך – עיר בעמק, והן העמק נחשב לאחת מ“עמדותינו” המזהירות ביותר בארץ. ובכל זאת לא הצלחנו להשיג את מילוי דרישתנו, שבסלילת הכביש המוביל דרך עפולה יועסקו גם פועלים יהודיים במספר מספיק. וגם את תולדותיה של “עמדה” יהודית אחרת מכירים אתם, של בית-הספר כּדוּרי: הכל שם יהודי – הייסוּד, הכסף, המטרה. אבל נתקלנו באותו הקושי מבחינת העבודה העברית. מקווים אנו לשיפור המצב – אבל הוא לא יבוא אלא על-סמך “לחץ” מסויים, כלומר, על-ידי פוליטיקה – וזהו הסוד שבמצב כולו. בשביל הבנין הציוני דרושים שני הדברים גם יחד: דרושות עובדות, מעשים, אבל, תנאי קודם להתקדמות נוספת, יוסיף תמיד להיות גם מאבק פוליטי. ומנקודת-מבט זו חייבים אנו להסתכל במצב שבארץ ישראל ומסביב לה.

מובן מאליו, כי בתנאים המורכבים שבארץ ישראל לא יוכל המצב הפוליטי להיות לעולם “כולו טוב”. בכל מצב, גם כשהוא טוב, יש חסרונות וליקויים. גם אילו רצה מיניסטר אנגלי ללמד לפנינו סניגוריה על המצב, לא היה אומר, כי המצב “אידיאַלי”. הוא היה אומר, כי יש ליקויים במצב, אך בדרך-כלל סבור הוא שאפשר לשׂאתוֹ. בעייתו של המצב הפוליטי איננה איפוא השאלה, אם הוא טוב לחלוטין, אם לאו – עו עוז קריבוי, עמרימינרול]י(סה אשקר, מונהד יעקובי, תערוכה אלא השאלה, אם אפשר לשׂאתו אוֹ אם הוא ללא-נשוא. הסבור הציוני כי יוכל להוסיף לפתּח את הציונות על הבסיס הפוליטי הקיים, או שסבור הוא, כי במצב זה הדבר אינו אפשרי? הבעיה כולה איננה ביקורת שמותחים על פרט זה או אחר. אין טעם שנחזור ונלַמד לקח איש את רעהו, כי אין אור בלא צל ואין צל בלא אור. המדובּר כאן רק בדבר אחד: האפשר לשׂאת את המצב הפוליטי או לא? האם “satisfactory”¹ הוא או לא? הישנה יכולת להמשיך את המפעל בתקוה טובה על בסיס זה, אם לאו?

כאשר מדבּרים על שיתוף פעולה עם מעצמת-המאַנדאַט, אין טעם ללמדנו, כי שיתוף זה הוא דבר שבהכרח. דוקא הצה"ר הדגיש תמיד, כמה הכרחי הדבר, שהממשלה תשתתף בבנין השתתפות חיובית. דבר זה ברור. אך לא זו הבעיה: כלום המצב הפוליטי הנוכחי הוא “בסיס”, שעליו יכולה הציונות לשתף פעולה עם מעצמת-המאַנדאַט, אם לאו?

ומכאן מגיע אני אל מכתבו של מאַקדוֹנאַלד. דומני, כי אל ה-“Statement of Policy”² שלוֹרד פּאַספילד פירסם באוקטובר 1930, מתייחס הקונגרס פה אחד יחס שלילי. אך עדיין קיימות אשליות לגבי מכתבו של מאַקדוֹנאַלד. צריך לציין כי לעומת ה-statement של פּאַספילד יש במכתבו של מאַקדוֹנאַלד כמה נקודות, שגם אנו, כמובן, יודעים להעריכן כראוי. כל נעימתו של המסמך הזה ידידותית היא פחות או יותר, בה בשעה שנעימתו של הספר הלבן עוֹיינת. במכתבו של מאַקדוֹנאַלד נאמר, כי הממשלה רואה את תהליך יצירתו של הבית הלאומי היהודי לא כמגובש וגמור, אלא כעודנו נתון בהתהוות. וכן כלולה בו ההכּרה החשובה מאד (על-גבי הנייר), כי בחישוב מספרם של הערבים “מחוסרי הקרקע” לא יובאו בחשבון הערבים כולם, אלא רק אותם שיוכלו להוכיח, כי קיפחו את אדמת-החכירה שלהם בקשר לקניית-קרקע יהודית. נאמר שם גם-כן, כי בשעת קביעתו של מספר הפועלים היהודיים בעבודות הציבוריות יובא פחות או יותר בחשבון חלקם של היהודים במסי הארץ. על רבים, לפחות על שנים מסעיפים ידידותיים אלה, כבר הגיעונו ידיעות מפורטות מתוך עובדות מסויימות שנתרחשו אחרי פירסומו של מכתב-מאַקדוֹנאַלד. אבל כאן דנים אנו במה שנאמר במכתב על-גבי הנייר, ועלינו להודות, כי סעיפים אלה מגלים הלך-רוח פחות או יותר ידידותי. אבל, לעומתם יש במכתב סעיפים אחרים, שמגמתם אחרת לגמרי, וחוששני, שלסעיפים אלה נודעת חשיבות גדולה ומכרעת יותר.

ראשית-כל, פותח מכתב-מאַקדוֹנאַלד באישור תקפּו של ה-statement הפּאַספילדי. אומר הוא, כי מכתב זה אינו אלא “פירוש מוסמך לספר הלבן לגבי הענינים הנידונים במכתב זה”. מכאן נובע תקפּו של הספר הלבן. וכן אסור לשכוח, כי כבר לפני שפורסם מכתבו של מאַקדוֹנאַלד, הצהיר בפּאַרלאַמנט מאַקדוֹנאַלד עצמו, וגם סגן-מזכיר-המדינה ד“ר שילס, כי הספר הלבן מוסיף לעמוד בתקפּו, והוא אפילו “המסמך המכריע” מבין השנים. ועוד נובע מכאן, כי אותם הסעיפים והענינים בספר הלבן, אשר לא נדוֹנו במכתב, יעמדו בכל-זאת בתקפם, שהרי עומד בתקפּוֹ הספר הלבן בכללותו ולאו דוקא בצורתו שתוּקנה ב”פירוש". בין הסעיפים הללו במסמכו של פּאַספילד, שלהם לא ניתן שום “פירוש”, מצויה גם אותה פיסקה הדנה ברוח חיובית בשאלת הפּאַרלאַמנט בארץ ישראל, ובה נאמר (עמודים 14 ו-15): “לפיכך יש בדעת הממשלה להקים בארץ ישראל מועצה מחוקקת. אם חלק מן הצירים לא ייבּחר, משום המנעוּת מצד האוכלוסים או מסיבה אחרת, יתמנה מספר מתאים של צירים על-ידי הממשלה”.

לפיכך, גבירותי ורבותי, אם נכּיר כיום במכתבו של מאַקדוֹנאַלד שהוא “בסיס לשיתוף”, שהוא פחות או יותר satisfactory, הרי יהיה לכך מובן ברור והגיוני, והמובן הוא זה: בכך נכיר בספר הלבן של פּאַספילד, שתקפּו אוּשר במכתבו של מאַקדוֹנאַלד, בכך נכיר גם באותם סעיפי הספר הלבן, שנשארו בתקפּם בצורתם המקורית, גם באיוּם של הקמת פּאַרלאַמנט. ובדברים האלה עלינו להכיר כב“בסיס לשיתוף”?!

אולם, הדבר המסוכן, אולי, ביותר היא אותה תסבוכת, שנוצרה מתוך שמפרשים את המאַנדאַט, את הציונות ואת מדיניותה של הממשלה מסמכים מקבילים ושונים, הסותרים זה את זה, אבל כולם שרירים ובעלי תוקף. לעיני הפקידים, לעיני ממשלת הארץ, עומדת איפוא ספריה שלימה ובה פירושים על כוונות הממשלה. לכל פקיד ניתנת בכך האפשרות להשתמש היום במסמך א' ומחר במסמך ב‘, ואף להשען על כך שמסמך א’ הריהו סוף-סוף “המסמך המכריע”, ודוקא לפי דבריו של השלטון העליון. דבר זה יוצר בסיס חוקי לשרירות-לב אדמיניסטרטיבית. על-ידי כך ניתנת לכל פקיד הרשות לומר לכם: “אמנם, כתוב במסמך ב‘, שיש להביא בחשבון רק אותם ערבים מחוסרי-קרקע, שיש בידם להוכיח, כי קיפחו את אדמת-החכירה שלהם בקשר לקניית-קרקע מצד יהודים – אך הרי ב’מסמך המכריע’ כתוב הדבר בצורה אחרת”. וכאן מדבר אני לא על האפשרויות, אלא על עובדות הידועות לכולכם.

אבל גם הדברים, שמכתב-מאַקדוֹנאַלד איננו פוסח עליהם, אלא בא ו“מפרשם”, רעים הם לפעמים לא פחות מן הספר הלבן המקורי; ולפעמים רעים עוד יותר. בנעימתו הידידותית תמצא פה ושם משפטים, שנוסחו במתיקות נפלאה עד שאין מרגישים מיד את כל האפשרויות של “פירושים” מזיקים הנפתחים בהם. טלו, למשל, את המשפט: “אין להתעלם מהשפעת העליה וההתישבות של היהודים על מצבה הכלכלי של האוכלוסיה הלא-יהודית”. נזכר אני במקרה שקרה בשנת 1919, כשהיה עלי לשאת ולתת, בשם ההנהלה הציונית הארצישראלית, עם מחלקת הכספים בירושלים לשם השגת רשיון להביא מכונות בשביל בית-חרושת קטן לסבון. ואז אמרו לי: “אבל אל-נא ישכח, כי בסביבת שכם קיימת תעשית-סבון פורחת של הערבים! אם יקימו גם היהודים בית-חרושת לסבון, והוא בודאי ייצר סחורה זולה ומשובחת יותר, מה יהא על תעשית הסבון הערבית?” המשפט הנ“ל במכתבו של מאַקדוֹנאַלד לא נכתב אז עדיין, אבל, הן פירוש כעין זה לאותו המשפט מנסר בחללה של ארץ ישראל. למרות שאין אנו פוגעים במישרין ברכושם של הערבים, הרי מטיבים אנו לעבוד מהם, ולכן אומרים לנו, כי להתקדמותנו נודעת “השפעה” כלשהי על היסודות הפחות-מתקדמים בארץ. ועתה, במכתבו של מאַקדוֹנאַלד, נקבע ה”נימוק" הרווח הזה נגד הציונות כהשקפה רשמית.

מכתבו של מאַקדוֹנאַלד חוזר על איומו של הספר הלבן, שיוטל “פיקוח” על קניית קרקעות, ולא עוד כהערה, כרעיון, אלא כהחלטה. והחלטה זאת כבר הוגשמה, כידוע לכם, בעובדות של תחיקה.

ועוד כתוב במכתבו של מאַקדוֹנאַלד, כי גם להבא יש לעשות את הסדרת העליה היהודית “properly” (כראוי). מה פירושה המעשי של המלה “כראוי”, – זאת אינני צריך להדגים לעיניכם. אך רוצה אני בכל-זאת להזכיר את המקרה – שכבר נתפרסם בינתיים – באותו נער עולה, שהולקה מלקות רשמיות, כי הסדרת העליה צריכה להעשות “properly”.

ולהלן נאמר במכתבו של מאַקדוֹנאַלד: “הסוכנות היהודית רשאית להתיחס בחיוב לעיקרון, שלפיו ניתנת לפועלים יהודיים זכות עדיפה, או אף זכות יחידה, להיות מועסקים אצל ארגונים יהודיים. אולם, אם יביא הדבר לנישול פועלים ערביים, או אם יביא להגדלת חוסר-העבודה הכללי בארץ, הרי יהא זה גורם, שמעצמת-המאַנדאַט תצטרך להביאו בחשבון”. וכדוגמה לכך מונח לפני מכתב, שהגיעני זה עתה מארץ ישראל. אחד האנשים, שיש לי עמהם קשרים, ניתנה לו בשאלת עפולה ובשאלת כּדוּרי ההסברה הבאה מפי פקיד אנגלי חשוב למדי ויודע-דבר. פקיד זה לא הסתמך על הספר הלבן, אלא על מכתבו של מאַקדוֹנאַלד. הוא אמר: “הן במכתב זה נקבע כי חפשים אתם, כמובן, להעסיק במוסדותיכם פועלים יהודיים. אך, אם מגיעה הממשלה לכלל דעה, שעל-ידי כך ניטלת היכולת להקל את חוסר-העבודה בין הערבים, הרשות בידה להתעלם מן העיקרון, שיועסקו בעבודות הציבוריות גם יהודים”. ואם יגיע הדבר לכלל ויכוח פומבי, תיווכחו בכלל, כי הסניגורים של האדמיניסטרציה הארצישראלית, הפקחים עד מאד, יסתמכו לא על הספר הלבן, אלא דוקא על מכתבו של מאַקדוֹנאַלד – וכל הבקיא במשפט יאמר, כי הסתמכות זו היא כדת וכדין.

אך גרוע ביותר במכתבו זה של מאַקדוֹנאַלד הוא משפט המקנה לעם הערבי את זכות ה“ויטו” על כל צעד, שהממשלה תעשנוּ, אולי, להגשמת המאַנדאַט. במשפט זה נאמר: מעצמת-המאַנדאַט אינה רשאית להתעלם מן העובדה, כי קיימים בארץ ישראל אינטרסים שונים והשקפות שונות. ואת אלה אין ליישב אלא אם מבינים כראוי, שפתרונה המלא של הבעיה תלוי בהבנה הדדית בין יהודים לערבים. כל עוד לא הוּשׂגה הבנה הדדית זו, שומה על הממשלה לקבוע את הדרכים הפוליטיות מתוך שתתן את דעתה על חישובים הכרחיים של שויון-משקל". אם נתרגם את הדברים הללו ללשון-המעשה, יהיה פירושם זה: מוכנים אנו, הממשלה, להגשים את המאַנדאַט במלואו, אבל – תחילה הבנה הדדית. ואם מסרבים הערבים להגיע לידי “הבנה”, אם אומרים הם לאו – הרי אנוסה הממשלה, במקום להגשים את המאַנדאַט, לקיים “שויון-משקל” (balance). והרי יודעים אתם, מה פירושו של “שויון-המשקל” בפּראַקטיקה הארצישראלית: כשהיהודים תובעים שיפּור כלשהו והערבים מתנגדים לו, מקיימים את שויון-המשקל – ונשאר הסטאַטוּס-קווֹ. איש באולם זה לא יכחיש, כי הסטאַטוּס-קווֹ-אַנטה היה והוֹוה בארץ ישראל “ספר לבן” מתמיד. זכות זו “לקיים שויון-משקל”, שהממשלה נוטלת לעצמה, זכות זו לשתּק את הוראותיו של המאַנדאַט לטובתנו, כל עוד מסרבים הערבים להגיע לכלל “הבנה” – זאת אפשר לתרגם רק כזכות-ויטוֹ שנותנים לערבים. נותנים לידם אמצעי נוח, שבו יוכלו לעכב כל פעולה של הממשלה לטובת הציונות, על-ידי כך בלבד, שיסרבו לתת את הסכמתם, שיישארו באוֹפּוֹזיציה – והממשלה רואה את עצמה כפטורה מחובתה על-פי המאַנדאַט.

וכעת אחזור אל אותו חלק ב-statement של פּאַספילד, אשר עומד “בתקפּו”, ודוקא ללא כל פירוש “ידידותי”: הרי זה האיוּם להקים פּאַרלאַמנט. יחסו של הקונגרס לסיכוי הקמתה של מועצה מחוקקת בארץ איננו יחס ידידותי, כמובן. ובכל-זאת מנסים כאן להציג את הענין באספקלריה אוֹפּטימית. כלומר, רוצים להאמין, כי בכל-זאת תמצאנה אפשרויות לארגן את הגוף הזה כך, שלא יוכל לגרום נזק, למשל על-ידי שיוּצאוּ מסמכותו ענינים כגון עליה, קניית קרקעות, התישבות. זוהי אשליה. אף אם יהיה כך, לא יעזור הדבר במאומה לא לעליה שלנו, לא לקניית הקרקעות ולא להתישבות. כל עליה תלויה בראש וראשונה בכוח-הקליטה של הארץ וזו נקבעת על-ידי התחיקה הכללית. אפשר לעשות את העליה לבלתי-אפשרית מבחינה כלכלית, בלי לחוקק אף חוק אחד הנוגע לעליה במישרין. כל סעיף בתחיקה – תעריפי-מכס, הבטחון, תקנות בענייני לשון, הרכבה של הפקידות – הכּל משפיע על האוירה הכלכלית בארץ, הכל מכביד – או מקל – על העליה. כל אחד מאתנו יוכל לצייר בדמיונו, כיצד ייווצרו בפּאַרלאַמנט חוקים, שאינם נוגעים בעליה ובקניית קרקעות, אך גודרים את התפתחותה של העליה לארץ על-ידי תקנות אחרות לגמרי. בכל ארץ אפשר לבצע מעשים חריפים ביותר נגד חלק מן התושבים בלי לנקוב בשמו כלל. אך השטח הכלכלי כולו נשאר בתחום סמכותו של הפּאַרלאַמנט, גם אם הפּאַרלאַמנט אינו עוסק במפורש בשאלה זו או אחרת. פּאַרלאַמנט המכוּון נגדנו ייפּתחו לפניו דרכים לאין-ספוֹר למנוע את התקדמותנו. ואף אם חלקו הנבחר של הפּאַרלאַמנט יוכל לפעול רק כגוף מייעץ ולא יהיה לו אלא שלטון-לחצאין, הרי אין בכך משום המעטת הסכנה. שהרי אין יוצרים גוף כזה, למען חוקק חוקים נגד רצונם של רוב הצירים הנבחרים. אם נתנה הממשלה לערבים את המתנה הזאת, הרי לא עשתה זאת, על מנת שתתעלם תמיד מרצונם. פּאַרלאַמנט מעין זה ייהפך בהכרח למכשיר החזק ביותר של בלימת הציונות.

ואין אנו היחידים הרואים סכנה זו. עיקבו-נא אחרי הדיונים בועדת- המאַנדאַטים. ביולי 1924 אמר אוֹרמסבּי-גוֹר בז’ניבה: “אם ייווצר במועצה זו (המחוקקת) רוב אנטי-ציוני, הרי תכּנס הממשלה למבוא סתום, שכּן, מצד אחד, שומה עלינו להוציא לפועל הוראות מסויימות הכלולות במאַנדאַט, ואילו מצד שני ייתקלו אמצעים ממין זה בהתנגדותו של רוב עוֹיין”. באוקטובר אותה שנה אמר הרברט סמואל בפני הועדה, “כי הערבים הצהירו, שאם יהיה להם רוב, ינצלוהו נגד יצירת בית לאומי יהודי”. באותה רוח דיברו חברי ועדת-המאַנדאַטים, למשל הנציג הפורטוגזי, פריירֶה אַנדראִדָה, וגם פּרוֹפ' ראַפּאַר, שאת דבריו אביא כאן: “במקרה זה (לגבי ארץ ישראל) לא נקבעה מראש, לא במאַנדאַט ולא בספר-הברית של חבר-הלאומים, צורה של ממשלה דימוקראַטית ופּאַרלאַמנטרית. יתר על כן: צורה זו אינה מתיישבת עם ההתחייבויות, שהמאַנדאַטור נטלן על עצמו לגבי ארץ ישראל”.

סבורני, כי הקונגרס צריך לעמוד על גישה זו ולחוות את דעתו נגד כל צורה של מוסדות בּוֹסר פּסבדוֹ-פּאַרלאַמנטריים. ואל-נא יכניסו נגדנו בחונף אל תוך המשחק את שאלת “הצדק”. אם היה משום צדק להכיר בזכותם של היהודים לשוב לארץ ישראל – הרי כל פעולה המעכבת שיבה זאת היא פעולה שאינה צודקת. אם הודו בכך, שלא כל אזרחיה של ארץ ישראל נמצאים בארץ, שיש למצוא צורות מיוחדות, כדי לתת לאזרחים הרבים האלה של ארץ ישראל, השרויים בניכר, את היכולת להגיע תוך זמן מסויים לארצם – הרי אין זה צודק להעניק מוסדות פּאַרלאַמנטריים לאוכלוסים המצויים שם כיום, למען ימנעו בהם את שיבת האחרים.

אבל, לאיוּם זה בהקמת פּאַרלאַמנט, כפי שהוא כתוב ב-statement של פּאַספילד, ניתן אישור במכתבו של מאַקדוֹנאַלד, מתוך שמכתב זה מאשר את תוקף התעודה של פּאַספילד, ומאַקדוֹנאַלד עצמו קובע כי היא התעודה המכרעת.

אחרי כל השיקולים האלה, ברשותו של הקונגרס הנעלה להחליט, אם אפשר לשׂאת את המצב הפוליטי כיום ואם לאו. מצב זה מורכב משני יסודות. היסוד האחד הוא הפּראַקטיקה האדמיניסטרטיבית של השלטונות בארץ ישראל. היסוד האחר הוא סכום של פעולות-התחיקה של הממשלה הבריטית בלונדון, שהגיעו עתה לשׂיאָן בספר הלבן של פּאַספילד, שעודנו שריר וקיים, ובמכתבו של מאַקדוֹנאַלד. האם יש בצירוף זה של תעודות-מלכוּת, לרבּוֹת מכתבו של מאַקדוֹנאַלד, יסוד לשיתוף בינינו לבין הממשלה, אם איננו? על הקונגרס שומה להשיב על שאלה זו תשובה ברורה ומדוייקת. בידי אדונים אחדים, החרדים מאד מפני תוצאותיו של מכתב-מאַקדוֹנאַלד, ראיתי טיוֹטוֹת של החלטות, אשר ביסודן כוונות טובות ביותר, אלא שאינן מדוייקות. אמנם, הן מונות את חטאיו של מכתב-מאַקדוֹנאַלד, אבל בכך אין די. גם מר מאַקדוֹנאַלד יודה, שמכתבו אינו נקי מליקויים. הרי מדבּרים אנו בכנוּת, בינינו לבין עצמנו. איש לא יאמר כי הכל רע, ואיש לא יאמר כי הכל טוב. אבל השאלה היא: האם המכתב הוא “בסיס” או איננו “בסיס”? הנוכל להוסיף לפעול על יסוד חוקי זה ולומר ליהודים, כי המצב אמנם איננו נוח, אך “אפשר לשאתו”? אבל, אם המצב הוא ללא-נשוא, הרי על הקונגרס לומר במפורש, כי ה- statement of policy משנת 1930 וגם מכתבו של מאַקדוֹנאַלד אינם מהווים בסיס לשיתוף-פעולה. (תשואות רמות).

ועתה מגיע אני לשאלת המטרה. את מטרת הציונות נוהגים להגדיר בשלשה מונחים שונים: מקלט בטוח על-פי משפט גלוי – בית לאומי – מדינת-יהודים. הבה נתחקה על שרשיו של כל אחד מן המונחים הללו. ברור, כי המונח “מקלט בטוח על-פי משפט גלוי” איננו ברור. למלה זו אין מסורת משפטית, ולכן היא פותחת פתח לכל מיני פירושים. דוקא משום שמונח זה היה כה מעורפל, נאחזו בו, בתקווה שלא ירגיז את השולטן התורכי. וגם המונח “בית לאומי” מעורפל הוא. זאת למדים אנו מתוך המריבות הרבּות אודות משמעותו. גם לו אין מסורת. ברור מכולם המונח “מדינה”. אבל, גם למלה מדינה נודעות בפי העולם המדיני משמעויות שונות. לעולם אין יודעים בבירור, אם מתכוונים במלה זו לעצמאות מלאה אם לאו. צרפת היא מדינה במובן של עצמאות מלאה. אך אילינוֹיס וקֶנטוּקי גם הן קרויות “מדינות”, ואינן אלא חלקי מדינה. גם לשאלת הרוב אין המלה מדינה משיבה תשובה ברורה. אפריקה הדרומית, למשל, היא מדינתם של בּוּרים ובריטים, ובכל-זאת אין שנים אלה מהווים בה את רוב האוכלוסים.

המלה “מדינה” ברורה יותר משני הביטויים האחרים, ובכל-זאת חובתנו להבהיר את המושג עוד יותר ולקבוע, מה הם סימני-ההיכר, שבעינינו הם תנאי בל-יעבור לציונות. ומוצאים אנו, כי גרעינו של המושג “מדינת-יהודים” נעוץ בשני הדברים הבאים: 1) רוב אֶתני של היסוד היהודי בין תושבי הארץ, ו-2) שלטון עצמי. יסוד שני זה גמיש עד מאד. אילו היתה לנו כיום ארץ יהודית, בעלת אוכלוסיה יהודית ברובה, ואילו היתה ארץ זו נתונה תחת עול מעצמה זרה, כי עתה היינו, מן הסתם, לוחמים במעצמה זו, אך הציונות לא היתה קיימת, כי היהודים באותה ארץ היו נתונים במצב, שחיים בו כיום הרבה עמים תקינים היושבים כבר על אדמתם.

וכן נוכל לצייר לעצמנו, כי בעתיד תהא מידת הריבונות, אפילו של מדינה עצמאית, מצומצמת בהרבה ממידתה כיום. הרי לשם כך נוצר בז’ניבה מוסד מסויים, כדי שריבונותן של המדינות לא תרחיק לכת יותר מן הראוי לה, כדי שתהא בידה של ה-comitas gentium³ אפשרות כלשהי להתערב גם בעניניהן הפנימיים של המדינות הריבוניות.

ענין זה של שלטון עצמי, של ריבונות, ענין גמיש הוא. משתקוּם אֵי-פעם ארץ ישראל עברית, יהא לארץ ישראל זו גם שלטון עצמי. אך אין אנו יודעים, אם תעמוד לבדה או שתהא חברה בגוף ממלכתי יותר גדול, אולי בגוף שכמותו מדמים בנפשם האנגלים בדבּרם על “חבר העמים הבריטי”. אבל דבר אחד איננו גמיש; הוא ישנו או איננו; דבר זה הוא – הרוב המספּרי בתושבים.

הארץ תיהפך לארץ יהודית בו ברגע, שיהיה בה רוב יהודי. יודע אני, כי יש בינינו רבים הסבורים, כי אפשר גם בלא רוב לפתּח לאום ולהבטיח את קיומו לצמיתות, אם יוצרים באותה ארץ ערכים כלכליים ותרבותיים. מזכירים הם את המושבות שלנו, את תל-אביב שלנו, את לשוננו העברית, את בתי-הספר שלנו, ועוד ערכים אחרים, ואומרים, כי כל אלה מגינים על עצמם, כי אלה יצמחו לעולם ועד, ואין צורך ברוב. כמה יפה היה הדבר, אילו היה העולם כזה; אך העולם איננו כזה.

היו וישנם עמים גדולים וחזקים ממנו, שיצרו בארצות שונות ערכי-תרבות גדולים יותר, אבל לא יצרו רוב. בפּלכים הבּאַלטיים פעל במשך 400 שנה עם בעל כשרונות תרבות עצומים – הגרמנים. הם היו שליטים אכזריים, אך נושאי-תרבות. שום פּאַטריוֹט אֶסטוֹני או לאַטבי לא יכחיש, כי על דברים רבים, אשר בהם עמו מצטיין לעומת העמים הסמוכים, על הדברים אשר עשׂאוהו לאירופי, עליו להחזיק טובה למורו ורבּוֹ הגרמני. הגרמני הנהיג שם את החקלאות המתקדמת; הוא היה המארגן, השופט, המורה, הכומר; גרמני כתב את המילון הראשון של הלשון הלאַטבית; גרמני אסף את שירי-העם האֶסטוֹניים. הכּל הוא עשה שם, חוץ מדבר אחד: הוא לא הקים רוב מספרי של תושבים. ואתם רואים את התוצאות. (קריאת-ביניים של גרינבוים: הם לא היו איכּרים ופועלים!) אין זה נכון לגמרי, אולם נגיע גם אל האיכּרים והפועלים.

היה עם אחר, היוונים. 4000 שנה היו הם נושאי-התרבות היחידים על שפתם האַנאַטולית של הים השחור והים האֶגאי. כל מה שבשם תרבות ייקרא היה יווני. גם האיכרים והפועלים היו יוונים. כל שם-עיר הוא יווני, בכל בית-חרושת, בכל נמל נראוּ פועלים יווניים. והנה, לפני 500 שנה בא עם אחר, בלא תרבות, בלא בתי-חרושת, ויצר רוב, והשפיל את המיעוט היווני לדרגת “ראיה”; ולבסוף, בשנת 1923, גירש את כל היוונים מן הארץ. לצערנו, אין זה די בעולם של ימינו ליצור ערכי-תרבות, כי ערכים אלה אינם מחזיקים מעמד, אלא אם העם הנושא את התרבות מהווה רוב בארץ. והוא הדין אפילו באותם המקרים, כשעומדים זה מול זה שני גזעים, שאינם, כביכול, שווי-ערך, בסגולותיהם התרבותיות. באפריקה הדרומית עומדים זה מול זה שני גזעים: לבנים, שמייצגיהם שם הם מן היסודות העשירים והמוכשרים ביותר, האנגלים וההולנדים; והגזע האחר עודנו עומד על דרגת-תרבות מאד בלתי-מפותחת, ורבים מטילים ספק, אם יהיה ביכלתו ליצור בעתיד תרבות שוות-ערך או להטמע. אך אין להכחיש, כי כל בּוּרי, כל בריטי וכל יהודי באותה ארץ עומד אכול-ספקות בפני הבעיה, אם תשאר הארץ ארצם של הלבנים או שתהיה לבסוף לארצם של השחורים. מבחינה תרבותית המשקל המכריע ליסוד הלבן. אך המספר – 5 מיליונים שחורים לעומת 1/2 1 עד 2 מיליונים לבנים – הוא המכשול שבדרך לעתיד. בית לאומי הוא ארץ שבו העם המדוּבּר מהווה את הרוב. אין זו מטרתה האחרונה של הציונות. כיום די במיליון יהודים, למען יהיו רוב בארץ ישראל, אך אין זה הגבול לתקוותנו; רוצים אנו במקלט לכל היהודים הסובלים, ואיש לא יוכל לחזות מראש, מה יהיה מספר היהודים הסובלים בדורות הבאים. אבל המטרה הבלתי-אמצעית של הפעולה הציונית המעשית היא יצירה של רוב.

דומני, כי אין כאן איש המפקפק, אם החושבים על מדינת-יהודים מציירים אותה לעצמם כמדינה של שויון זכויות מלא. חוששני אפילו, כי האדונים האנגליים, הדואגים כל-כך לענין זה, אינם מציירים לעצמם את שויון-הזכויות באותו היקף-של-מושג, כפי שמציירים אותו אנו. אנו, יהודי מזרח אירופה, גדלנו עם תורותיהם של רֶנֶר ובּאַוּאֶר⁴, התבונַנו בהתפתחות האוסטרית; מעולם לא שגינו בערוב-מושגים המקובל באנגליה ובצרפת, שלפיו הלאומיות קשורה לדרכּיה, לאזרחות. מושגנו שלנו בדבר שויון-זכויות לאומי נקבע לפני 25 שנים בהלסינגפוֹרס. אך גם שם, במקום שקיים בין הלאומים שויון-זכויות גמור, במקום ששני עמי-תרבות עומדים זה מול זה מתוך שויון מלא – גם שם האמת היא, שהרוב מטביע על המדינה את אָפיו הלאומי. המיעוט השוודי בפינלאַנד אינו מתלונן על שום קיפוח, שויון-הזכויות שם הוגשם. תרבותה של הארץ קצתה עודנה שוודית. אך הארץ היא פינית, משום שהפינים מהווים בה רוב. זהו המצב, שאנו רואים אותו כתקין וכרצוי.

גבירותי ורבותי! צר לי, שעלי לדון עתה בפני קונגרס ציוני בשאלה – כאילו עוד זו שאלה! – אם המטרה להיות רוב בארץ ישראל באמת הולמת את שאיפות היהודים. היו שהכחישו את הדבר. ולכן יש “להוכיח” את הדבר הישן והנדוש הזה.

אין להטיל ספק, כי הרצל היה חסידה של מדינת-היהודים. אבל, כיצד מתרצים את הדבר? שהרצל כתב את הספר “מדינת-יהודים”. אבל, משום מה? משום שלא נתן דעתו על ארץ ישראל. אחרי-כן גילה את ארץ-ישראל והתאהב בה עד כדי כך, שמתוך אהבה לארץ ישראל הסתלק מרעיון מדינת-היהודים (תשואות).

אני מציע פירוש אחר להלך-רוחו של הרצל. הוא כתב את “מדינת-היהודים”. אחרי כן הגיע לכלל מסקנה, שאת ההתלהבות הדרושה בעם ישראל אפשר לגייס רק בשביל ארץ ישראל, ואז אמר בלבו: ניצור איפוא את מדינת-היהודים בארץ ישראל. לכן הכריז הרצל אחרי-כן על המושג “צ’אַרטר”. היודעים אתם, מה פירושו של “צ’אַרטר”? “צ’אַרטר” הוא דבר בהרבה יותר קיצוני מן ההשקפה, שפיתחתיה כאן זה עתה. השקפתנו היא: תחילה רוב, אחרי-כן, כמובן, מוסדות פּאַרלאַמנטריים, ובהם תהיה ההכרעה בידי הרוב הזה. צ’ארטר הניתן ל-⁵Society of Jews הריהו מצב, שבו תמשול בארץ האדמיניסטרציה יהודית לפני שהיהודים יהיו שם לרוב, בתורת מכשיר, כעין מעצמת-מאַנדאַט להתישבות.

והעובדה, שמלה זו “מדינת-יהודים”, אינה כתובה בתכנית באַזל? הרי הדבר היה בשנת 1897. בתורכיה מלך השולטן. אז אפשר היה לנסח תכנית רק כפי שאנחנו היינו אנוסים לעשות ברוסיה הישנה. ואם היינו מערפּלים את תכניותינו הפוליטיות, הרי לא יתכן לפרש תכניות אלו על הדרך המלולית ולומר לנו: לא כתבת את המלה “שויון-זכויות” – (ואני לא כתבתיה, פן ישליכוני לכלא!) – לכן אינך רוצה בשויון-הזכויות!

ואם ד"ר מאַכּס נוֹרדאַו עירפל משהו בהקדמה לחוברת אנגלית בשנת 1916 – הרי היה הדבר בשנת 1916, בה הגיעה קנאותם של התורכים הצעירים לשיאה, ובכתבו את דבריו הוא נתן את דעתו על מצבם של רבבות יהודים בתורכיה. אסור איפוא להשתמש לרעה בזהירות זו, אסור להסתמך על המלים הללו, כאילו הביע בהן את רצונו (תשואות). מוטב שנזכור את הדברים שאמר מאַכּס נוֹרדאַו בשנת 1920, בועידת לונדון, כיצד השתולל וזעם שם, על ששכחו את המלה “מדינת-יהודים” בהצהרת-באַלפוּר.

בשנים, שבהן עסקו בעריכת נוסח המאַנדאַט, כבר היה הלך-הרוחות היהודי ברור לגמרי. הקונגרס היהודי האמריקאי שלח לועידת-השלום את נוסחתו ובה היו כתובים דברים ברורים: תכלית הציונות ותכלית המאַנדאַט הבריטי צריכה להיות עזרה ליצירה של “majority”⁶ יהודית, וכאשר תכּוֹן majority זו – ליצירת השלטון העצמי: “self-government”, וזה קצת יותר משלטון עצמי. בשנת 1919, שנתיים אחרי הצהרת-באַלפוּר, נאם הרברט סמואל נאום ובו ניסח כך את המטרה שהוא מציג לציונות ולמאַנדאַט: “כי בזמן הקצר ביותר תהפך הארץ למדינה בעלת שלטון עצמי מלא (a purely self-governing commonwealth) בהנהגתו של רוב יהודי יציב”.

הסתמכו כאן על דברי אחד-העם וייחסו לו תפקיד, שאחד-העם, הישר באדם, מעולם לא היה נוטל לעצמו: להיות המפרש לציונות הפוליטית! אבל גם אחד-העם מחה, לפחות פעם אחת, כשניסו לטעון בשמו, כי רעיונו בדבר מרכז רוחני פירושו גיטוֹ. בשנת 1926, שלשה חדשים לפני מותו, היתה לי שיחה עמו, בנוכחות מזכירו, פּוֹגרבּינסקי. בשיחה זו אמר אחד-העם: “לא כך ציירתי לעצמי את הדבר”. והוא ציווה על מזכירו להביא את מאמרו “שלש מדרגות”. ושם הראה לי, שחור על גבי לבן, מה פירושו של רעיון המרכז הרוחני: “ארץ שבה נהיה אנחנו הרוב” (תשואות).

וכדאי לציין, כי אפילו אחרי המאורעות החמוּרים בשנים 1921–1920, כלומר אחרי שתי התנגשויות-דמים, כאשר כבר נתחוור כי האוכלוסים הערביים מתנגדים לציונות, עוד נמצאו אנשים, הנחשבים בודאי למדינאים מתונים מאד, וגם אני מוכן לחשבם למתונים מאד, אך עדיין החזיקו בהשקפה זו. כך נאמר, למשל, בתעודה הרשמית “דין-וחשבון של ועדת-החקירה על המהומות במאי 1921”, כי לפני הועדה בא להעיד אדם, יהודי, אשר הועדה מגדירה אותו כ“עד נאור מאד”. ולהלן נאמר: “הוא לא היה תוקפני, היה חפשי מכל רצון לפגוע בכבוד הערבים. אך לשאלות שנשאל, השיב בכנוּת גמורה וסיפר על מטרותיו של החזון הציוני. לפי דעתו יש בארץ ישראל מקום רק לבית לאומי אחד, והוא הבית הלאומי היהודי. לא שויון בשותפות, אלא עדיפות (predominance) יהודית בו ברגע שמספר הגזע (היהודי) ירשה את הדבר”. ומעניין, שאותו עֵד היה – ד"ר אידר (צחוק ותשואות).

היושב-ראש הנשיא מוצקין:

הריני מפנה את תשומת-לבו של הנואם לכך, שנותרו לו רק חמש-עשרה דקות, ואין מאריכים את זמן הדיבור.

זאב ז’בוטינסקי (ממשיך):

כאלו היו והנן השאיפות הציוניות של היהודים. הרשו-נא לי להשתמש לשם כך בביטוי האנגלי Jewish Zionist Aspirations. כיצד הבינה איפוא הממשלה את ה- Jewish Zionist Aspirations באותה תקופה? על כך יש לנו שני מסמכים. אחד מהם הוא המברק, ששלח בשנת 1916 סיר אֶדוואַרד גריי, מיניסטר-החוץ האנגלי, אל סיר ג’ורג' בּיוּכּנן, הציר האנגלי בפּטרבּוּרג, ובו הטיל עליו את התפקיד, לברר אצל הממשלה הרוסית, מה יהא יחסה אל הציונות. במברק זה מספּר גריי מה הן ה-Zionist Aspirations. וזהו נוסח המברק: “ממשלת הוד מלכותו סבורה כי יש ליצור עתה הסכם, שיהא בו כדי למשוך את לבם של היהודים. דעת הממשלה היא, כי כוח-המשיכה יהיה גדול ביותר, אם יימצא סידור אשר יקבע מראש, כי בו ברגע שהמתישבים היהודים בארץ יהיו חזקים למדי, כדי להתחרות בשכניהם הערביים, יטלו הם לידיהם את הנהלת עניניה הפנימיים של הארץ (חוץ מירושלים והמקומות הקדושים)”. המסמך השני הוא תזכיר, שה-Foreign Office⁷ הכינוֹ בפברואר 1917, יחד עם תזכירים אחרים, ואשר נועד לשמש בסיס לממשלה בדיוניה בשאלות שונות. אחרי-כן (1920) פורסמו חוברות אלו באורח רשמי. אחת מהן קרויה “ציונות” ומתארת את ה-Jewish Zionist Aspirations כלהלן: הציונים רוצים שהארץ תנוהל לפי שעה כאחת מנחלות⁸ הקיסרות הבריטית, אבל כבר עתה תמסר הנהלתה במידה מרובה לידי יהודים מטיפּוס של מתישבים. מקווים הם, כי בסידור זה תגדל האוכלוסיה היהודית במהרה עד כדי כך, שתהווה את היסוד השליט – (הציר מוֹריס מייאֶר: “שם נאמר גורם!”). טוב איפוא: “תהווה את הגורם השליט” (עורך ה“צייט” היידישאי יעמידני אחרי-כן על ההבדל, כיד ידיעתו העמוקה בלשון האנגלית). זו היתה איפוא התפיסה הרשמית על כך, מה הן ה“שאיפות”. קונטרס זה היה מונח ב-2 בנובמבר 1917, בתור יסוד רשמי, על אותו שולחן ובאותו חדר, שבו נדונה הצהרת-בּאַלפוּר. ואז באה ההצהרה.

אסור לשכוח את חלקה החשוב ביותר של הצהרת-בּאַלפוּר, את המבוא. מכתבו של בּאַלפוּר אל לוֹרד רוֹטשילד פותח במלים: “יש לי העונג הרב להעביר לך מטעם הממשלה את ההצהרה הבאה על אהדתה ל- Jewish Zionist Aspirations – ואחרי-כן בא הנוסח הידוע. הן יודעים אתם, כי יש תעודות ממלכתיות, שבהן המבוא ממלא את התפקיד הראשי. ואולי יודעים אתם גם-כן, כי מכל המדינאים, שנתנה סקוֹטלאַנד לקיסרות הבריטית, היה בּאַלפוּר הזהיר ביותר. מעולם לא אמר מלה, שלא רצה באמת לאָמרה. ואם איש כזה מגדיר את הצהרתו – מטעם הממשלה – כהבעת אהדה ל”שאיפות הציוניות", הרי פירוש הדבר: זו היתה משמעוּתה של הצהרת-בּאַלפוּר. ולכן כתוב גם במבוא למאַנדאַט הביטוי, שעבר את הצנזורה של 25 מדינאים ספקניים, ובכל-זאת נשאר במקומו: “הקמתו-מחדש” של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. כל אנגלי וכל יהודי, בין שהוא ציוני ובין שאיננו ציוני, יודע, מה פירוש הדבר, כשבתעודה הזאת מדוּבּר על “הקמה-מחדש”. הרי שאין מדובר על יצירה חדשה מעיקרה. להקים מחדש אפשר רק דבר, שכבר היה קיים. ומה היה טיבו של הבית הלאומי היהודי, שכבר היה קיים פעם בארץ ישראל, ידוע לכל ילד בישראל ובאנגליה. המדינאים שערכו את נוסח המאַנדאַט, לא ראו בבית היהודי הלאומי אלא דבר זה דוקא.

מה שאני אומר כאן איננו שינוי של המאַנדאַט, אלא פירושו. שותפינו “מפרשים” את המאַנדאַט. ולכן גם חובתנו היא לומר פעם אחת, כיצד אנו מפרשים את המאַנדאַט ואת הביטוי “בית לאומי”

ישאלוני, לשם מה עלינו להביע את פירושנו זה בקול רם. חייבים אנו לומר זאת, כי זה היסוד החוקי היחיד לתביעתנו לעליה גדולה. ידידי הנכבדים ומתנגדי הנכבדים יבקשו לשוא במאַנדאַט מקום המגדיר במפורש את זכותנו לעליה גדולה ומהירה. ומתנגדינו מנצלים את הדבר הזה. היסוד החוקי היחידי, שלפיו רשאים אנו לתבוע עליה גדולה, הוא, כי הביטוי בית לאומי פירושו רוב יהודי. ועצתי היא שלא נוותר על יסוד זה, כי מתנגדי הציונות טוענים, שאפשר ליצור בית לאומי גם על-ידי מיעוט, ולכן דיה גם עליה קטנה. אם רצונכם ביסוד חוקי לעליה גדולה, עימדוּ-נא בתוקף על פירוש זה.

הסיבה השניה היא, שהוקטנה תנופתה של התנועה הציונית, ותוצאות הדבר כבר נראות לעין בכל הארצות. לגבי דור חדש של ציונות טהורה מצבנו רע. הציונות קיפּחה את שלטון-הקסמים שהיה לה על נשמות היהודים. אמנם, יש מפלגות, שמילאו את החלל הריק הזה בתוכן אחר, שגם הוא אולי טוב, אך איננו ציוני. נשקפת לנו סכנה, כי ייעלמו הפּאַתוֹס הציוני הטהור וההתלהבות הציונית הטהורה. וצו השעה הוא לקבוע, כי תכלית הציונות היא באמת פתרונה של הבעיה היהודית ויצירת הדבר המכונה בשם “מדינת-יהודים”.

והדבר השלישי: לאמת יש השפעה מטהרת. כלום לא עייף כל אחד מאתנו, כלום לא תקפה בחילה כל אחד מאתנו, מפני ההתחמקות התמידית הזאת? טיהור האוירה היה להכרח פוליטי, והוא יוגשם על-ידי שנאמר את האמת. מדוע עלינו להרשות, כי יכנוּ את המלה מדינת-יהודים בשם קיצוניות? לאַלבּאַנים ישנה מדינה משלהם, לבּוּלגאַרים מדינה משלהם; הרי מדינה היא מצבו הנוֹרמאַלי של כל עם. אילו היתה קיימת היום מדינה יהודית, לא היה איש אומר, כי דבר זה איננו נוֹרמאַלי. ואם שואפים אנו לנוֹרמאַליזציה, כלום מוּתּר לומר כי קיצוניות היא זו – וזאת צריכים לומר אנו בעצמנו? (תשואות רמות).

היושב-ראש הנשיא מוצקין:

מר ז’בוטינסקי, אם אדוני ישמור בדיוק על עשר הדקות, שסיעתך – כפי שהודיעוני – מסכימה מרצונה לנכּות מן הנואם הבא, אפשר להאריך במידה זו את זמן-הדיבור של אדוני.

זאב ז’בוטינסקי:

הריני מודה לנשיא, והריני קרוב לסיים. מבקש אני את הקונגרס שיצוֹר בהירות גמורה בשאלה זו של מדינת-היהודים. צירים רבים מבקשים ביטוי בהיר. יש טיוֹטוֹת, ראיתי תכנית מנוסחת יפה, שהוכנה על-ידי ידידינו מאמריקה. אולם, הם מדברים על “preponderant body”⁹. דבר זה איננו מספיק, הוא איננו ברור. לפני שלש שנים היתה לי שיחה ידידותית עם פקיד יהודי גבוה בארץ ישראל, אחד מחסידי “ברית-שלום”. הוא אמר: “אין אנו זקוקים לרוב במספר התושבים, צריכים אנו להיות רק ‘preponderant’”. שאלתי: “מה פירוש preponderant”? והוא השיב: “שׂכל” (תשואות וצחוק). אולי יש אנשים המסכימים לדעה זו. אבל, למה להחליט בקונגרס דברים, שיהיו אחרי-כן טעונים פירוש? יש רק מלה אחת ברורה ופשוטה, והיא צריכה להכּתב בהחלטתנו: רוב.

אולם, יש עוד שאלה אחת, שאלת היקפו של שטח-ההתישבות שלנו. אין לי זמן לדבּר על עבר-הירדן במפורט. השאלה כבר הועלתה אפילו אצל הממשלה בדינים-וחשבונות רשמיים. באיזו דרך שהיא יש לכלול את השטח הזה בפעולות-ההתישבות. הממשלה הבריטית ראתה צורך ליצור בשביל עבר-הירדן אדמיניסטרציה מיוחדת. זה לא טוב, יש בכך סכנה. לסכנה זו הקדישה גם ועדת-המאַנדאַטים התיעצות ממושכת במושבה הי"ז, ואז הדגישו כמה מחבריה, כי בעית הגנתה של ארץ ישראל נעוצה בעבר ההוא של הירדן. אך כרגע אין צורך להעלות את בעית ייחודוֹ האדמיניסטרטיבי של עבר-הירדן, כדי להציג שאלה אחרת, שאותה אנו חייבים להציג: מדוע צריך שטח זה להשאר סגור בפני ההתישבות היהודית? מחובתכם לומר כאן: אֵין אנו מסכימים למצב של סגירת שערים. (תשואות מימין, אי-שקט). אפשר לומר את הדבר הזה בצורה זו או אחרת. אפשר עוד לסגנן את הנוסחה שלי, אפשר לומר במקום “שני עברי הירדן” – “הגבולות ההיסטוריים בימי המלך דוד” או “בימי שנים-עשר השבטים” או “התישבות בשטח-המאַנדאַט כולו”, אך הנוסחה צריכה להביא בחשבון את שני עבריו של נהר מסויים. אבל בחלק אחד של הנוסחה אל-נא תכניסו שינויים, שם אימרו בפשטות: רוב. ההחלטה צריכה לומר:

מטרת הציונות, המובעת במונחים “מדינת-יהודים”, “בית לאומי” או “מקלט בטוח על-פי משפט גלוי”, היא יצירת רוב יהודי באוכלוסית ארץ ישראל משני עברי הירדן (תשואות ממושכות מימין).

ועתה מגיע אני לשאלה, שכפו עלינו תקנותינו. הויכוח הכללי שלנו כפוף לתקנון-העבודה של הקונגרס. בסעיף 26א' נאמר: “עם גמר הויכוח הכללי יש לראות את ה-décharge¹⁰ להנהלה כנתונה בלא החלטה, אלא אם כן נתקבלה החלטה הפוכה על סמך הצעה מפורשת”. לפיכך, שתיקה פירושה – הסכמה. בקונגרסים הקודמים היה לנו המנהג היפה של ה“אַבּסוֹלוּטוֹריוּם”, אך לפני שני קונגרסים בוטל מנהג זה מטעמי זהירות. ייתכן, שאחדים רוצים ב- déchargeזו, אולם, יש אנשים שאינם רוצים בה. יש להבהיר, אם רוצים אנו ב- décharge אם לאו. שמעתם כאן דין-וחשבון פוליטי, שהבהיר השקפה מסויימת לגבי שני עניינים: המטרה ומכתבו של מאַקדוֹנאַלד בתורת “בסיס”. אסיפה גדולה מתחייבת לא רק בדברים שהיא אומרת, אלא גם בשתיקתה. שתיקתכם תאמר, כי מסכימים אתם להשקפתו של הדין-וחשבון ומאשרים את הפעולות, שנבעו ממנו בעבר. וגם כאן עלינו להכריע הכרעה ברורה. אין זה יפה, אם בגמר הויכוח הכללי נתחמק מהכרעה ונשתמש באמצעים קטנוניים, כגון העברת העניין לועדה וכיוצא באלה. לפנים היה ה“אַבּסוֹלוּטוֹריוּם”, ועתה צריכה לבוא תחתיו הצבעה מנומקת. מבקש אני מקונגרס זה, ששני אגפיו הם אנשים הוגנים, כי יהא לו האומץ להביע בגלוי את דעתו. פעם חייב הקונגרס לומר: נאומים אלה, דין-וחשבון זה, כל המסורת הזאת של המעשים – המאשרים אנו אותם אם לאו? הנוסיף לכת בדרכים הישנות או רוצים אנו לחולל תמורה?

אני כבר מסיים. עלי רק לקרוא עוד לפניכם “אני מאמין” קצר, “אני מאמין” אוֹפּטימי. כולנו מזועזעים עד עומק לבנו מהתנהגותה של אנגליה. גם אני מזועזע עד עומק לבי, כי יודע אני, שגם אני תרמתי את חלקי לקשור את המדיניות היהודית עם המדיניות האנגלית. ולעתים קרובות שאלתי את עצמי: כלום אמרתי אז דברי-כזב לעם ישראל? כל אדם עלול לטעות, אך כל אדם יכול גם לשאול את עצמו: ההיית פתי אם לאו? ואם אגיע פעם לכלל הכרה, שלא נוכל עוד ללכת עם אנגליה, אצהיר את הדבר בגלוי. אין לי די זמן ואין בפי די מלים חריפות, להביע את זעמי כלפי האדמיניסטרציה בארץ ישראל וגם כלפי הממשלה האנגלית בלונדון. איש מאתנו איננו מרוצה, איש מאתנו לא יאמר:England plays the game ¹¹. אך הרי עומדים אנו בפני השאלה העיקרית: כיצד הגיע הדבר לידי כך? יש מקבּילית-כוחות גם בפוליטיקה. במדיניותנו מהווה את הצלע האחת של המקבּילית אנגליה, מצפּוּנה של אנגליה, האינטרסים של אנגליה. אך הצלע השניה היא מדיניותנו שלנו, ובכיוונה של זו תלוי כיווּנו של “הכוח השקוּל, ומדוע יש לו ל”כוח השקול" שלנו כיוון כזה? אחת מן השתים: או שזו גזירת-הגורל, והדבר היה מגיע לידי כך גם אילו אחזנו בשיטה יותר טובה ואילו היתה לנו הנהגה יותר טובה, ושום דבר לא היה עוזר לנו, כי כך רצה הגורל וכך רצו הגורמים האוֹבּייקטיביים בעולם; או שמילאה בענין זה את התפקיד המכריע טעותנו שלנו. האחת משתי השקפות אלו פּסימית עד מאד. אילו היתה זו אמת, כי השיטות המשובחות ביותר לא תוכלנה לעזור במאומה, הרי אָפסה כל תקווה. אך אם אפשר לומר, כי גם בקוֹניונקטוּרה זו יכלה התוצאה להיות יותר טובה, אילו היתה לנו שיטה יותר טובה, אזי עוד יש תקווה. האוֹפּטימיסטים הם אלה בינינו האומרים: המדיניות שלנו אשמה, היא אשר החדירה ללבו של העם האנגלי בנאומים אין-ספור את האמונה, כי המצב הפוליטי הוא satisfactory. עתה רוצים אנו לערוך את הניסוי החדש והסופי, אבל בשיטות חדשות. סבורני כי רשאי אני לומר, אולי בשם הקונגרס כולו, כי העמדה היהודית לגבי השאלות הללו אוֹפּטימית בהחלט ואין לזעזעה.

לפני שהיהודי יאמר בלבו, כי כל האינטרסים בעולם מכוּונים נגדנו, כי אחת הגדולות שבאומות התרבות אין בה יושר, כי ריבונו של עולם פנה לנו עורף, – לפני שנאמר זאת, יהא מן היושר שנאמר: “אשמתי, בגדתי”, ונמיר את דרכינו ואת שיטתנו. אילו התברר באמת, כי עם אנגליה לא יתכן הדבר, כי עתה היה זה אסון. אבל, בכל ישוּתנו היהודית משוכנעים אנחנו, כי גם במקרה זה לא אָבדה תקוותנו. היינו מוצאים דרכים אחרות. אלא שעדיין אין השאלה עומדת כך. כיום עלינו לבצע את הניסוי החדש – הסופי – עם אנגליה, אך הפעם בשיטת טובות יותר. ובאותה אמונה תמימה, שפעמה בלב האנשים, שנתכנסו לפני שנים רבות בקאַזינוֹ של בּאַזל¹², ואני אז עוד נער קטן, – באותה תמימות מאמין אני בישרוֹ של העולם, בכוחו של הצדק; מאמין אני, כי בעיות גדולות מוכרעות בכוחו של הלחץ המוסרי, וכי עם ישראל מהווה גורם עצום של לחץ מוסרי. קבּלו את דברי אלה או אַל תקבּלום – זוהי אמונתי, זוהי אמונתנו: “אני מאמין”. (תשואות סוערות המתחדשות בלי הרף).

דברים בועידה העולמית החמישית של ברית הצה"ר

וינה, אבגוסט-ספּטמבר 1932

חדשים מספר לפני הועידה העולמית החמישית של ברית הצה“ר התכנסו ראשי התנועה בעיר-החוף קאַלה שבצרפת והגיעו לכלל הסכם-פשרה בשאלת עצמאותה הפוליטית של ברית הצה”ר ויחסיה עם ההסתדרות הציונית. על-פי הסכם זה תהא ברית הצה“ר גוף עצמאי, שחבריו רשאים לשקול את השקל או לא לשקלו; אך, מצד שני, תיחשב פעולתם של שוקלי-השקל הרביזיוניסטים בהסתדרות הציונית כחלק בלתי-נפרד מחיי התנועה והאמצעים בשבילה יינתנו מקופתה. הרביזיוניסטים שוקלי-השקל יעשו את פעולתם בהסתדרות הציונית בהנהלת שוקלי-השקל שבהנהגת ברית הצה”ר העולמית.

לועידה העולמית, שנתכנסה בוינה באבגוסט 1932, הוצע הסכם-קאַלה לאישור סופי. אך כאן נתעוררה שאלת “בּכוֹרת-המשמעת” (פּרימאַט): אם תתגלע סתירה בין המשמעת של ברית הצה“ר העולמית ובין משמעתה של ההסתדרות הציונית – כיצד ינהגו הרביזיוניסטים שוקלי-השקל? ז’בוטינסקי דרש, שייקבע בבירור, כי “בּכוֹרת-המשמעת” תהא נתונה לברית הצה”ר; מתנגדיו, ובראשם גרוֹסמאַן ושטריקר, התנגדו לדרישתו, שמא יגרור אחריו דבר זה יציאה מן ההסתדרות הציונית מטעמים פוֹרמאַליים. הויכוחים בשאלה זו היו חריפים מאד, ביחוד בועדות, וברגע מסויים אף נדמה היה, שז’בוטינסקי ירכיב הנהגה חדשה מעיקרה, ללא נציגי ה“שוֹקלים”. אך לבסוף הושגה פשרה, מעורפלת במקצת (המוזכרת בתשובת ז’בוטינסקי לויכוח), שכל אחד מן הצדדים פירש אותה כרצונו. בויכוּח זה נתגלע הניגוד אשר הוליך את התנועה לפילוג בקאַטוביץ, בחודש מארס 1933, כאשר גרוֹסמאַן וחבריו נפרדו מז’בוטינסקי ויצרו לבסוף את “מפלגת המדינה העברית”.

נאום הפתיחה

הציונות היא כבר עניין ותיק, אך במאה השנים האחרונות קמו בישראל גם חלומות אחרים, חלומות נועזים ומרקיעי-שחקים, ששאפו לתקן את מצבו של עם ישראל בגולה ולפתור את שאלת היהודים מחוץ לתחומי הציונות. מצבו של עם ישראל בימינו הוא חורבנם של החלומות הללו. חורבן בשדה הכלכלה, בשדה המדיניות ובשדה התרבות – זוהי תמונת מצבו של עמנו בעולם כולו. וכל יהודי ויהודי, ככל שתהא מפלגתו, כבר מודה בחורבן הזה.

המשבר זיעזע את בניינוֹ הכלכלי של העולם כולו, גם אצל היהודים וגם אצל העמים שבקרבם הם יושבים. אבל יש הבדל בין חורבנו הכלכלי, של עם ישראל לבין הזיעזוע הכלכלי אצל הגויים – כהבדל בין בית שנתערער לבין בניין-קלפים שנפל תחתיו.

ומצבם המשפטי של היהודים בכל הארצות – אין דרך טובה להגדירו מלבדוק: כיצד תופס את שויון-הזכויות שלו היהודי בעצמו? כיום חי היהודי בהכרה מלאה, כי מוטב שלא יתייחס אל שויון-הזכויות שלו ברצינות יתירה.

ובצורה בולטת ביותר נתגלה החורבן בשדה התרבות דוקא. הנה היתה בישראל תנועת-התבוללות, תנועה ותיקה וגדולה, בת מאה שנה ויותר, תנועה שיצרה דברים כה רבים ומזהירים, הן בשביל היהדות והן בשביל הגויים, ערכים גדולים וחשובים, ערכי-אלמוות. התבוללות זו העידה, לכאורה, כי אמנם הצליחה היהדות להתמזג עם התרבות שבסביבה; כי הנה חרותים בתולדותיה של תרבות נכרית זו שמות יהודיים במקום של כבוד. ישנה היסטוריה שלימה של יהודים שנטמעו בעם השליט טמיעה נפשית מוחלטת, לא רק באורח חיצוני, אלא באמת ובתמים, כך שלא נותר בנשמתם אף ניצוץ של התלהבות אחרת – מלבד התלהבותו הלאומית של העם השליט. ועל מסירות זו, על שירוּת ממושך ונעלה זה, השיב העם השליט בהפגנות האומרות, כי חלק זה של עם ישראל לא הצליח להתמזג עם העם השליט התמזגות שלימה, התמזגות מדינית, כלכלית, תרבותית. והעם השליט מרגיש, כי גם אחרי 125 שנות התבוללות גרמנית היו ונשארו היהודים כגוף זר בקרבו. זה חורבנו של נסיון כביר לפתור את שאלת-היהודים מחוץ לתחומי הציונות, נסיון אשר הושקעו בו כוחות מרובים. ומצב זה חוזר ונשנה בכל מקום, בכל קצווי העולם התרבותי. כל מי שעינים בראשו, ללא הבדל מפלגה, ברור לו, כי כל הנסיונות ההם לפתרון שאלת-היהודים נכשלו לחלוטין. המלה בדבר “היהודי הנודד” שבה ונתמלאה בימינו תוכן ממשי, ופזורי ישראל המרובים נהפכו למחנה עצום הזקוק להגירה. בעתיד הקרוב מוכרחים יהיו כמה מיליונים לעזוב את מרכזי המצוקה, והם שיעלו ליצור את האומה הממלכתית בארץ ישראל.

ויחד עם חורבנן של תכניות-הגיטוֹ לפתרון שאלת-היהודים נחרבים לעינינו אותם חלקי-הציונות, אשר גם שרשיהם נעוצים בגיטוֹ: הנסיון להקים “מרכז רוחני” – החלום על גן-עדן שכולו “רוּח”; הנסיון להקים מדינה דו-לאומית, שבה היהודים לא יוכלו לעולם להגיע למלוא היקף התפתחותם. הכּל מבינים כי העובדות טיאטאו את כל הסירוסים הללו של הרעיון הציוני. ודוקא כרביזיוניסט עלי לומר לכם, כי המציאות חרגה גם מתחומיו של רעיון מדינת-היהודים בתפיסתו המתונה. חשוב חשבנו, כי מדינת-היהודים תהיה לנו רק התחלה להגשמת הציונות. אולם, גם זה כבר נשאר מאחורינו. מיליון אחד של יהודים דיוֹ כדי ליצור היום רוב בארץ ישראל. אך מיליון אחד אין בו עוד כדי לפתור את שאלת-היהודים. כי היום זקוקים להגירה דחופה המונים רבים מאלה.

לעומת כזב טראַגי זה של הגולה, המוטל לפנינו עתה בכל מערומיו, לא נותרה לנו אלא דרך אחת, שהיא מציאותית וראויה למאמץ: עלית-המונים מרוּכּזת לאָרץ – ארץ ישראל משני עברי הירדן כמדינה עברית. שוב היתה לנו הציונות למה שהיתה בימי הרצל – לא רק תחיה לאומית, לא רק תנועה לפתרון בעיותיה הרוחניות של האומה, אלא גם רעיון-הצלה אנושי להמוני-אדם עצומים, רעיון כמעט משיחי במובן הפשוט ביותר של מלים אלו.

אבל בשנים האחרונות נתקלה הציונות במכשול בלתי-צפוי. כל המבקר בארץ ישראל ביקור חטוף בלבד לא יגלה מכשול זה על-נקלה. באביב זה ביקרו באָרץ מאות תיירים, והם חזרו משם מלאי התלהבות, והתלהבותם מוצדקת. מי שהיה שם לפני שנתיים ושוב ביקר היום, לא הכיר את הארץ, – כל-כך רבה ההתקדמות שחלה בישוב. ואל-נא נשכח לעולם, כי התקדמות זו של הישוב העברי באָרץ תופעה נדירה היא, זו התגלוּת העמל העברי, דבר שלא היה כמותו בעולם. אפילו האנגלים מודים, כי זה ההישג ההתישבותי הגדול ביותר בימינו, מפעל שאין דוגמתו בהיסטוריה, כי שום עם לא יצר את אשר יצר החלוץ העברי בארץ ישראל – אם נביא בחשבון את ממדי הארץ, את קוצר הזמן ואת העדרה של סמכות-השלטון, שעמדה תמיד לעזרתם של שאר העמים המיישבים.

אבל שגשוגו המופלא של הישוב אין לו כלום עם קידומה של הציונות. אחוז האוכלוסים היהודיים בארץ לעומת האוכלוסים הערביים איננו עולה בקצב הדרוש, למען יעבור השלטון לידי המתישבים. בשנת 1926 היה אחוז היהודים בארץ ישראל גדול מבשנת 1931. ריבויים של הלא-יהודים על-ידי עודף-ילודה מהיר יותר מריבּויינו על-ידי עליה.

קידומה של הציונות, כלומר הפיכת ארץ ישראל לארץ בעלת רוב יהודי, נתקל במכשול; והמכשול הוא – מדיניותה של מעצמת-המאַנדאַט. היום יכולים אנו לדבּר על זה בלי כל איבה. לשם מה איבה, רוגז, מרירות? יכולים אנו להסתכּל בדברים בשלווה ובהגיון. אנו, הרביזיוניסטים, לא נשכח לעולם, כי אשמה ביותר בתוצאה זו של שותפותנו עם אנגליה הפוליטיקה היהודית הגרועה. תמיד אמרנו זאת, ואנו אומרים זאת גם כיום: אילו נקטו מלכתחילה באמצעים הדרושים, אילולא הניחו למצב הגרוע שיתגלגל וייהפך ממקרה לשיטה, אילולא הניחו לצמחי-הרעל שילכו ויכּו שרשים, עד שבאה מפלגה אחת, ואחר-כך אדמיניסטרציה שלימה, ואחר-כך ממשלה אחת וממשלה שניה, והן הפכו את השיטה הרעה, את הפגיעה המתמדת בהגשמת-המאַנדאַט, להרגל בל-ישוֹרש – אילולא זאת, לא היינו מגיעים למצב שבו אנו עומדים כיום. פּרקליטינו חייבים היו להרים את קולם ולהאשים את הממשלה על שהיא מתנגדת למאַנדאַט. אילו עשו זאת, כי עתה לבשה ארצנו היום צורה אחרת לגמרי.

תמיד הזהרנו מפני הפוליטיקה הרעה. אמרנו, כי עגלתנו מידרדרת במידרון. אך אם אין מטים אוזן לכל האזהרות, הן מגיע הרגע, כשכבר איחרו את המועד, ולאזהרות אין עוד טעם. כך קרה, לצערנו, לעגלה הפוליטית של הציונות הרשמית. בין הקיץ של שנת 1929 לבין הקיץ של שנת 1931 – בפרק-זמן זה עדיין היתה, אולי, אפשרות להטוֹת את העגלה בכמה מטרים מן המדרון והלאה. עם ישראל החמיץ את ההזדמנות הזאת. וכיום עומדים אנו בפני מצב אחר לגמרי.

בפרק-זמן זה חלה, לדעתנו, השעה בה הבינו כל החוגים המנהלים שבחברה האנגלית, הבינו בפעם הראשונה, כי בארץ ישראל מתרחשים דברים הסותרים את התחייבויותיה של אנגליה, ויש בהם גם משום עוול כלפי עם ישראל. הלך-הרוחות הפוליטי בחוגים המכריעים שבאנגליה עמד אז על לפרשת-דרכים. וּלעם ישראל ניתנה אז הזדמנות להכריע הכרעות גדולות, להפגין את מחאתו קבל עם ועדה ולכפּוֹת אנשים אלה שיחליטו: באיזו משתי הדרכים תבחר החברה האנגלית? הזדמנות זו הגיעה לשיאה בקונגרס הציוני בבּאַזל.

קונגרס זה, והימים לפני הקונגרס, היו השעה האחרונה בה ניתן עוד לעם ישראל להראות לאומה האנגלית, מה הוא דוחה ומה הוא תובע – על-ידי שיביע את רצונו או את מורת-רוחו, על-ידי שיגלה את יחסו החיובי או השלילי.

אבל צעד זה, תביעה זו – לא יצאו לפועל. ושוב השתררה באנגליה האמונה המרגעת: “אמנם כן, האנשים הללו אינם מרוצים במקצת, אך אפשר להמשיך כך; הזעם אינו רב כפי שחשבנו”.

ומאז התגבשה במצפונו של העם האנגלי האמונה הנוחה, כי התחייבותה של ממשלת אנגליה התחייבות כפולה היא: החובה לא ליישב יהודים בארץ ישראל, והחובה לשפּר את מצבם של הלא-יהודים. נוצרה התורה בדבר שויון-המשקל, ועל כל צעד ושעל יכול הלא-יהודי, או מישהו בשמם של לא-יהודים, להרים את קולו ולמחות. זהו המצב כיום.

תפיסה זו איננה נכונה. אין לך חוק, שאין בו סייגים, אבל מעולם לא העיז איש לטעון, כי הסייגים חשובים כמו החוק גופו. את זאת יודעים אנחנו. את זאת יודעים גם כל החוגים המנהלים שבאנגליה. עניינה של ארץ ישראל היכּה שרשים עמוקים במצפונו של העם האנגלי. ומשונה הדבר, שהצהרת-בּאַלפור תכיל בתוך עצמה גם את היפּוּכה; שההתפתחות היהודית בארץ ישראל תיערך בתנאים שאין בהם שמץ דמיון להקמת הבית הלאומי, לפתרון שאלת-היהודים, לכל השאלה כולה. וכי כיצד ייתכן להשוות את גורלה של שכבת-אוכלוסים מסויימת למצוקתו של עם שלם, – כפי שנוהגים לעשות לגבי הערבים? הרי הערבים יש להם בשביל 40 מיליון נפש שטח כגודל חציה של אירופה, וארצם של 15 מיליון נפש היהודים אינה אלא אחת למאתיים משטח ערבי זה!

אבל בשדרות רחבות ביותר של החוגים המנהלים באנגליה השתררה הדעה, כי הצהרת-בּאַלפור נתנה להם סמכות להסדיר את פיתוחה של ארץ ישראל על-פי עקרונות אנטי-יהודיים. ועלינו להסיק את המסקנות מן העובדה הזאת.

המדיניות האנגלית בארץ ישראל הסתבכה גם למעשה. עד לפני שנתיים היתה מדיניות זו מכוּונת להפריע את מפעלנו. אך במשך שנה ומחצית-השנה האחרונות התברר לנו, כי המדיניות הבריטית במזרח, וביחוד בארץ ישראל, מתחילה לחזק תנועות אנטי-יהודיות מסוּיימות, שהן גם תנועות אנטי-אירופיות. היא מארגנת כוחות אנטי-תרבותיים, מסיתה אותם – אולי בלא יודעין – נגדנו. זה כבר נפוצו ברחבי המזרח שמועות על מדיניות זו. באותו שוק מזרחי המקיף מיליונים והמשתרע מקאַהיר עוד בצרה, עוברת מפה לאוזן הבשורה, הידיעה, הסֶנסציה: “השמעת, אַחמד, שכּיום עומדת מאחורי האיסלאַם האדירה והתרבוּתית מכל אומות אירופה?” כי מאחורי הקוּרדים, שמרדו בחידושיו של קימאַל, מאחורי מלחמת הדרוּזים בשלטונה של צרפת, מאחורי המהפכה באַפגאַן – מאחורי כל אלה עומדים דרווישים, אשר פניהם לעקור כל תרבות אירופית? – על כך מתלחשים זה מכבר בכל פינות השוק.

דברים אלה נאמרים מפה לאוזן. בקול רם מדבּרים על הועידה המוסלמית. כולנו יודעים, שהיא לא היתה מהודרת, שנעדרו ממנה החוגים המוסמכים ביותר באיסלאַם. אבל, אל-נא נשכח: אין זה חשוב, מה ידוע לנו כאן, באולם הזה, ולא מה ידוע בכל רחבי אירופה ואמריקה. חשוב הרושם שנוצר אצל המיליונים באותו שוק עצום שבין קאַהיר לבצרה. והאחמדים אינם יודעים מאומה על הסטאַטיסטיקה של הנציגות. הם אינם יודעים, מה התרחש שם, בירושלים. יודעים הם רק זאת: ישנה תנועה פּאַן-מוסלמית המתארגנת נגד אירופה ונגד שלוחותיה של אירופה, נגד היהודים בארץ ישראל. כמה ערים גדולות ישנם היום בעולם המתנהלות על טהרת האיסלאַם? ישנן דמשק וקאַהיר ומכּה. אבל לא דמשק, לא קאַהיר, לא מכּה; לא – מישהו נתן את הרשות לבחור דוקא בירושלים, כדי להכריז את הסיסמאות האלו. ושוב עובר לחש בשוק: “אַהאַ, עתה אנו מבינים!”

ואין חשיבות בדבר, אם האנשים בלונדון עשו מה שעשו בכוונה תחילה או רק מתוך קלות-דעת. כשהגדרנו פעולה זאת כ“הצתה חסרת-אחריות”, אמרנו זאת לא כיהודים השופכים את מרי-זעמם, אלא כמשקיפים מן הצד, הדורשים מן הממשלה, שתדע מה היא עושה. ואולי אף זה מעשה-ידידות כלפי אנגליה, כשמכריז אני כאן בשם הצה"ר, כי פּרוֹבוֹקציה זאת במזרח נערכה רק מתוך קלוּת-דעת ולא מתוך זדון.

מצב זה, שמגייסים נגדנו כוחות ניכרים ומסוכנים מאד, אין שום קשר בינו לבין השאלה, אם הנציב העליון בארץ הוא אדון חביב ואדיב, ואם לאו. אם יהיה לנו פנאי, נציין בעונג רב את העובדה, כי בשנת כך-וכך משל בארץ ישראל נציב אדיב ונעים. אבל השאלה, אם הנציב העליון היושב בירושלים בשנת כך-וכך אדון נעים הוא ואם לאו; ואפילו אם עושה הוא דבר-מה למען האינטרסים היהודיים – לשאלה זו אין שום פּרוֹפוֹרציה לגבי המשטר הפוליטי, שנוצר אולי תחילה מתוך קלוּת-דעת, נהפך אחר-כך להרגל, והוליד על-ידי המסורת שיטה מסוּיימת.

עובדה היא ואין לערער עליה, כי האדמיניסטרציה הבריטית נהפכה כעת למכשול עיקרי בדרכה של הציונות. מעובדה זו אפשר להסיק מסקנות שונות. יש בינינו – בין היהודים בכלל, וגם בין צירי הועידה הזאת – אנשים, שעדיין לא נואשו מתקוה, כי ההתפתחות הטבעית, בלחצה המתמיד, סופה שתוביל לרביזיה מוחלטת של המדיניות הבריטית, ובוא תבוא השעה, כשהממשלה האנגלית תסתגל לרוח המאַנדאַט. יש בינינו גם אנשים הסבורים, כי בריתנו עם אנגליה הגיעה לקיצה המוחלט, וכי עלינו להסיק מתוך כך מסקנות מסוּיימות. אבל לדבר אחד מסכימים כולנו: לקביעת העובדה, כי היחסים בין עם ישראל לבין אנגליה השתנו בשתי שנים אלו מן הקצה אל הקצה.

יחסים אלה היו בנויים בעיקרם על אֵימון. עכשיו זה ההיפך מאֵימון. עכשיו זה אי-אֵימון עמוק. אי-אֵימון זה הלך והתפשט בין כל היהודים – גם בין אלה הטוענים, מסיבה כלשהי, כי האֵימון עודנו קיים. בנשמה היהודית שורר כיום אי-אֵימון עמוק, ודבר זה מתגלם – אולי אין רואים זאת עדיין – בתמורה המתחוללת עתה במצב המוסרי שמסביב לארץ ישראל.

כולנו יודעים מה רבה חשיבותן של עובדות מוסריות ורוחניות; ביחוד לגבי ארץ ישראל. כולנו יודעים, כי אחרי המלחמה נמסר לאנגליה לא מאַנדאַט פּוליטי על ארץ ישראל, אלא מאַנדאַט מוסרי. הזכות שבּכתב אינה אלא בבוּאָה של הזכות הבלתי-כתובה. את מעמדה של אנגליה לגבי ארץ-ישראל אין להשווֹת למעמדה בארץ קוֹלוֹניאַלית אחרת. אין זה מאַנדאַט סתם, אין זה סתם תפקיד מדיני, שאפשר לסחור בו בעסק הפוליטי הקרוב כמו במטבע עובר לסוחר. אין זה נקנה ואין זה נמכר. זה עניין של קדושה. זוהי משמעוּתו האמיתית של המאַנדאַט, אם היו לפני כן עמים וארצות, שחשקו בארץ ישראל, הרי כבר ויתרו עליה בלבּם. ברור, כי מצד זה אין עוד כיום מזימות, והנכס כבר הופקע מתחומי המסחר.

ואת המאַנדאַט המוסרי הזה קיבלה אנגליה מידינו. אנו, היהודים, לא נשכח זאת לנצח, והעולם שלמד זאת מפינו עוד יוסיף וילמד לקח: כל מאַנדאַט חמרי יונק את כוחו ממאַנדאַט מוסרי. כל זכות שבכתב אין לה תוקף, אלא כל עוד היא יונקת מן הזכות הבלתי-כתובה. ועכשיו קיפחה אנגליה את הזכות המוסרית הזאת. – מה תהיינה התוצאות? על שאלה זו לא תוכל לדון ועידה המתכנסת בווינה בשנת 1932.

הצה"ר היה פונה תמיד אל עם ישראל בקריאה, שיקום ויילחם למשטר התישבותי באָרץ. מעתה יחול, כמובן, שינוי באָפיה של מלחמה זו. עד עכשיו היה מרכז-הכובד של מאבקנו מונח בפּניה אל מצפונו של העם האנגלי – ללא הפגנות-מחאה הפונות אל עמים אחרים. עתה ברור, כי חל שינוי בעמדתנו. מחאתנו לא תפנה עוד אל אנגליה, אלא אל גורמים שמחוצה לה. בעבר סבורים היינו, כי אין צורך לחולל תמורות במצב היסודי: סבורים היינו, כי די לחולל תמורה במדיניות הבריטית, וממילא תהיה בכך ערובה לעתיד. כיום אין המצב כן, ושום יהודי לא יוכל לומר, כי אין לשנות את ההסדר הקיים בארץ. משהו נקרע ביחסים בין אנגליה ליהודים. אין זו איבה; מרירות זו אין בה כדי לעכור את זכרוננו על חמש-עשרה שנות השותפות עם אנגליה; לעולם לא נשכח, כי התקדמנו בחמש-עשרה שנים אלו, וכי השנים הראשונות אחרי הצהרת-בּאלפוּר היו שנים יפות מאד וחשובות מאד. אבל נשתנה משהו באופן אוֹבּייקטיבי.

כשהמאַנדאַט המוסרי, כשהעניין שהיה אתמול קדוש, נהפך היום לאחד משבעים ושבעה עסקים שבכל רחבי תבל, המתנהלים בשם “קוֹלוֹניזציה” – ברור לנו, כי המצב השתנה לא רק לרעתנו, אלא גם לרעתו של אותו צד, שלא ידע לקיים את הבטחתו ולא ידע לעשות את ה“עסק” הפוליטי הממשי ביותר שנזדמן לו בכל תולדותיו הארוכות.

האסטרטגיה של מאבקנו איננה נושא לאסיפה פוליטית. ברור, כי המאבק יתנהל מעתה, עוד יותר מלפני כן, בשני האזורים של ההשפעה היהודית: בגולה ובארץ ישראל. כשאנו נותנים את דעתנו על צורות המאבק בגולה, מציירים אנו לעצמנו מחאה הקרויה “פּטיציה”: פּטיציה יהודית עולמית. אין זה רק נוסח של מלים עם הרבה חתימות. זוהי תנועה; תנועה המונית רחבה, דבר-מה הדומה לתנועת הצ’אַרטיזם באנגליה במאה שעברה, אלא שהבימה לתנועה זו – העולם כולו, ולא ארץ אחת בלבד. זהו תהליך ששלביו יחשמלו את נשמת העולם, ומסירת המגילה גופה לא תהא אלא התמונה הסופית במערכה האחרונה של המחזה: המשקיפים שבעולם כולו יראו מיליונים ידים, המוּשטוֹת כולן בכיוון אחד, וקוראות, ותובעות, ודורשות. – על צורות הפעולה, על השאלה אל מי תכוון הפּטיציה, מתי תמסר – על הדברים האלה תחליט הועידה. אך ברור, כי מצבו של עם ישראל מחייבנו למאמץ שעוד לא היה כמותו, לאוֹפנסיבה פוליטית, שיהא בה כדי לכפּוֹת את אנגליה כי תשנה את מדיניותה ותחזיר לעם ישראל את זכותו.

ומצד שני יבואו אמצעים נרחבים ועמוקים יותר, שיתחוללו בארץ-ישראל גופה. על הסתערות הכוחות העוינים, על התקדמות המשטר האנטי-יהודי, לא יוכל הישוב להגיב גם להבא במחאות מלוליות. ארץ ישראל עתידה להתפתח לארץ של התנגדות, שבה שורר ניגוד עמוק בין הממשלה ובין חלק מן האוכלוסים, ניגוד עמוק וממשי, – ודבר זה יקום ויהיה בין כה ובין כה, בין שתתכנס בווינה ועידה בשנת 1932 ובין שלא תתכנס, ואפילו בין שיהיה הצה"ר ובין שלא יהיה. שגיאותיה של הפוליטיקה הגרועה שלנו והשגיאות ששגתה אנגליה כבר הן משחקות היום את משחקן העצמאי הגדול. ואנו איננו כאן אלא משקיפים בלבד.

מדבר אני כאן מתוך ענווה גמורה. אני עצמי, בן הנני לגיטוֹ עלוב. מימי לא ראיתי נצחון יהודי, רק תבוסות יהודיות. בשעה זו של הגדולה בתבוסות ישראל אומר אני במלוא הענווה בשמו של עם חלש: היה לא תהיה! גם גדולי הענקים כקטני הננסים תלויים היום בדברים מוסריים, בדברים שלא יימדוּ ולא יישקלו. אנגליה ענקית היא לעומתנו, אבל רק לעומתנו. כי מבחינות אחרות אין עוד להשווֹתה לאנגליה כפי שהיתה בעבר. במצרים איננה עוד אנגליה כפי שהיתה. הצורה שבה היא מכלכלת את ענייניה בהודו מעידה על ירידת הפּרסטיז’ה האנגלית. על כך מעידים גם בתי-הסוהר הגדושים. כי לא זו היתה לפנים שיטת-הממשל האנגלית. אין אנגליה עושה דבר זה ברצון; זה סותר את הליבּרליזם האנגלי; ואנגליה עושה זאת רק בשעה שאין לה אמצעי-שלטון אחרים. עתה מכינים בלונדון ובהודו חוקים חדשים, אשר – אם ייכּנסו לתקפּם – יסמלו עוד נסיגה נוספת. אין לאנגליה כוח לשלוט במזרח. ואנגליה לא תוסיף עוד לשלוט במזרח זמן מרובה. כי האוכלוסים במזרח מתנגדים לשלטונה של אנגליה. וכשם שברור כי שתים פעם שתים הן ארבע, כן ברור, שאיש לא יוכל לשלוט נגד רצונו של העם, נגד עם המורד בשלטון – בין שתקרא הארץ מצרים ובין ארם-נהרים או הודו. זאת יודע כל אנגלי שעיניו בראשו, לא פחות מאתנו.

ואם ישנה עמדה אחת על שפת הים התיכון, אשר בה יש לאירופה סיכוי להחזיק מעמד, הרי זו ארץ ישראל. אבל – ארץ ישראל בעלת רוב יהודי.

כלכלה בריאה ביותר, אם יסודה במונופול, סופה להכּשל בו ברגע שהמונופול חדל להתקיים. התפקיד העומד עתה בפני אנגליה הוא לפתור את שאלתה הכלכלית. זאת יודעים ובכך מודים המדינאים הבריטיים. ושאלה זו תעסיק בודאי את כוחותיו של דור שלם.

האופק במזרח מתקשר עננים. בכל רחבי המזרח – חתירות ונכלים. כל יום מביא בעניין זה ידיעות חדשות. רק היהודים יושבים שאננים ואומרים, (אולם היהודים המייצגים אותנו אומרים), כי המצב איתן הוא ולא ישתנה. המדיניות הרי היא אמנות-האפשרי. אך כשם שקרוב לודאי שתהיה סערה, אם עננים עולים ומתקשרים באופק, כן הדבר גם במדיניות. האמנות המדינית היא להכין את הידים, להכשיר את התנאים להזדמנות שניה של לגיון יהודי, למען תנוּצל הזדמנות זו – אם תבוא – בצורה אחרת משנוּצלה ההזדמנות הראשונה.

נכנסים אנו למבחן-כוחות זה באמונה היהודית העתיקה, שנשתמרה באומתנו עד היום – מתוך אמונה שלימה, כי אדיר כוחו של עניין צודק וכי רצון-העם אינו יודע תבוסה: זוהי הריאליוּת האמיתית היחידה בתולדות-העולם.

נאום־התשובה לויכוח

בהרצאת שטריקר מצאתי דבר, שיש בו משום חידוש – גם מבחינת “עבודת־ההווה” בגולה, – חידוש ביחסנו אל חבר־הלאומים, אל ז’ניבה. אולי לא הגיעה עדיין השעה לעבּד את פרטי הפרטים של תכניות אלו, אך גם אני סבור, כי מחשבותינו הפוליטיות צריכות להתרכּז יותר ויותר ברעיון זה של חבר־הלאומים. שהרי הוא מגלם אותו עיקרון כבּיר, שעליו התבססה תמיד המדיניות היהודית – את מצפּון־העולם. חבר הלאומים ימצא בנו גם לקוח וגם משענת, – כי, הן ידוע לכם, שאני מעריך מאד את כוחו של עם ישראל בעולם.

הרצאתו של סוֹסקין היתה מלאה רעיונות חדשים. לצערי אין לי די זמן לעמוד על כולם, ולכן אגע רק באחד מהם. זו הבעיה, אולי פרשת־הדרכים, שבפניה עומדים אנו בהתפתחות מפעלנו בארץ ישראל. אולם הנסיונות שלא תוּכנו על־ידי ההנהלה שלנו, אלא נוצרו מאליהם באָרץ גופה: אפשרויות של התישבות של התנחלות לפועלינו. גם מבחינת הפּרוֹגראַמה הסוציאַלית שלנו חייבים אנו להקדיש לדבר תשומת־לב רבה.

ד“ר לובוצקי נגע בענין, שהסב לנו בעבר הקרוב לפעמים כאב רב. הוא דיבר על “ברית תרומפלדור”. כידוע לכם, נוצרה תנועה זו כארגון עצמאי, ללא הזכות לכלול בשורותיה מבוגרים. “ברית תרומפלדור” היתה מוכנה לקדם עתה בברכה את עזרתם של מתנדבים מבוגרים, אילו עשו משהו למען ה”ברית" במשך השנים האחרונות. אך החינוך העצמי של “ברית תרומפלדור” נובע מתוך אידיאולוגיה ופסיכולוגיה ממלכתית. מן הראוי איפוא, שלא נתערב ולא נפגע בנסיון זה של חינוך עצמי ושל אחריות עצמית!

בשאלת עמדתנו לגבי האפשרות, כי יבואו סיבוכים קאַטאַסטרוֹפליים בשטח מסויים של המדיניות העולמית, נוטה אני לדעתו של ד“ר וייזל. אם יהיו סיבוכים במזרח, צריכים אנו להיות מוכנים. אל־נא תאמרו דבר, רבותי, ואל תעשו דבר, שיש בו כדי להחליש את העיקרון הזה בתנועתנו. התפקיד העיקרי הוא – הכשרה במובן טכני מסויים. חובתנו המוסרית היא להמריץ את רוח ההכשרה הזאת. כל יום, שבו לא עשיתם דבר בכיוון זה, הריהו הפסד גדול. חוזר אני ומדגיש: תפקידו הראשי של הצה”ר היה ויהיה הלגיון. לא רק כאחד העקרונות בפּרוֹגראַמה. זקוקים אנחנו לרוח־הלֶגיוניזם, ואם לאו – נחמיץ את כל ההזדמנויות.

לעתים אומרים אצלנו: עשׂוּ זאת, אבל שיתקוּ! הייתי מאושר מאד, אילו היה דבר זה אפשרי. אך עדיין לא הוכיחו לנו, כי אפשר לעשות דבר בעם ישראל, בלי לדבּר עליו. המלה “מיליטאַריזם” יש לה צלצול מכוער. אצל אלה השואפים להתקיף – זה דבר גרוע. אצלנו, הנתונים בסכנה – הרי זה דבר טוב. לעולם אל תכּנעו ללחץ הרחוב. בין שיהא פּוֹפּוּלאַרי ובין שיהיה בלתי פּוֹפּוּלאַרי – כל אשר הולם את רעיון המדינה העברית הוא דבר הגיוני וטוב.

ועתה לשאלת ההתנגדות. עוד נצטרך לחשוב ולמצוא, כיצד למרר את החיים לממשלה ויחד עם זה לנצל את המצב לטובתנו. אינני רואה כאן סתירה. היהודים משלמים לממשלה 40 עד 48 למאה מכל המסים. הכסף היהודי, המגיע לארץ ישראל, הוא האויר לנשימה בשביל האָרץ כולה. ארץ, שבה הדואר חי מיהודים, מסילות־הברזל – מיהודים, בתי־המכס – מיהודים, בארץ כזאת יש אפשרויות מסויימות. אבל יש אפשרויות גם מחוץ לארץ ישראל. והרבה יהא תלוי במרצנו ובכוחנו הארגוני.

ואשר לשאלות השנויות אצלנו במחלוקת פנימית, עלי לומר, כי נושא אני באחריות לכל אשר עשתה ההנהלה. אחרי שנתיים ללא פרוטת כסף – יש לנו הישגים. ברם, אינני יכול, כמובן, להיות אחראי לפעולת חברינו בועד־הפועל הציוני. אין לי הזכות לכך: על־פי הסכם־קאַלה אין זכות למי שאינו שוקל את השקל להתערב בענייניהם של שוקלי־השקל.

שאלת בתי־הספר בארץ כלולה בפּרוֹגראַמה שלנו. שם נאמר, כי בתי־הספר צריכים להמסר לממשלה. אך מובן מאליו, כי תנאי קודם לכך, שיווצר מיניסטריון מיוחד לרשת החינוך העברית. גם מסירת רשת־החינוך לועד הלאומי נראית בעיני מבחינה מעשית כדבר בלתי־אפשרי, כל עוד עומדת בראש הועד הלאומי מפלגה או תנועה סוציאליסטית המטיפה למלחמת־מעמדות. מלחמת־מעמדות תועֵבה היא. מוכן אני לשבת ולשאת־ולתת עם כל אדם; אך לשבת יחד עם הדוגלים במלחמת־מעמדות, שאין לה מאומה עם ההתישבות – דבר זה לי לזרא. בעיני טוב או רע מעמדי לא פחות מכל מעמד אחר, ואינני רוצה שום מגע עם אדם המעליב את מושׂגי על השויון האנושי.

יש לסלק בהחלט את השפעת היסודות המפריעים של מלחמת־המעמדות – משום שמפריעים הם את מהלך ההתישבות. וכל עוד יש ליסודות הללו השפעה כה רבה, לא אצביע בעד ההצעה להעביר את בתי־הספר לועד הלאומי.

שאלה נוספת היא האַבטוֹנוֹמיה של הרביזיוניסטים באָרץ. על־פי ההגיון יש לכל איגוד ארצי של הצה“ר הזכות לנהל את ענייניו המקומיים ללא התערבות מבחוץ. כלל זה כוחו יפה לגבי כל סניף ארצי – פרט לארץ ישראל. שם זה לא ייתכן. כי כל המתרחש שם הריהו נושא למדיניות הצה”ר. אבל אין זה נכון, מצד שני, כי הארצישראליים אינם יכולים להעריך את המצב לאשורו. לעולם לא אצביע בעד ההצעה, כי בעיות ארץ ישראל תוכרענה תמיד באיזו ארץ אחרת. תומך אני בהחלט במתן יד חפשית לארצישראליים. מבחינה הגיונית אין לתחוֹם תחוּמים לאַבטוֹנוֹמיה הארצישראלית. אבל, יחד עם זה לא אסכים גם לעקרון, שרק אנשים היושבים בארץ ישראל יחליטו בענינים אלה. מציע אני, כי המוסד הארצישראלי של הצה“ר יהא אַבטוֹנוֹמי בעבודתו המקומית; כי ייבּחר באסיפה בארץ ישראל, וכי חלק ממנו יהא מורכב מצירי הרביזיוניסטים הארצישראליים וחלק – מציריה של ברית הצה”ר העולמית.

לא הייתי נוגע בכלל בשאלת ה“מנהיג”, אבל אתם, ידידי, המתנגדים לדיקטאַטוּרה, משתמשים במונח גרוע, שכּבר גרם צרות רבות. המלה “מנהיג” נובעת ממונח אנגלי ואינה אלא תרגומה של המלה האנגלית leader. אך, כיום יש לה למלה “מנהיג” משמעוּת אחרת לגמרי. כיום היא שם נרדף לדבר, שאתם אינכם רוצים בו. אינני רוצה להאמין, כי יש באנושות הבדלי־דרגות. לעולם לא אעבוד יחד עם אנשים המוכנים לשעבד את דעותיהם לדעותי. יצרתי לי את האשליה, שהעולם מורכב מנסיכים, ואינני רוצה לקפּח את אמונתי ברעיון זה. חוששני, כי עניין הדיקטאַטוּרה אפילו איננו כרוך באישיות מסויימת, אלא יש כיום זרם כזה, העובר בעולם כולו. מצטער אני, שבעולם מחוצה לנו הפכו את הדבר לתורה מדינית. אני בא מן המאה התשע־עשרה. אז שררה בעולם ההשקפה, כי כל אדם, גם אם רע הוא ומלוכלך, יהיה טוב ונבון, אם יינתן לו החינוך הנאוֹת. זוהי השקפתי. היה זה משורר וינאי שאָמר: “מזמנים אחרים באתי ואל זמנים אחרים אֵלך”. וגם לי מוטב להעלם ולעבור מן העולם מאשר להסכים להשקפה, שבּני ובן זולתי אינם אנשים שווי־ערך, שבּני וסנדלרי אינם שווים.

עומד אני בכל תוקף על המבנה הדימוקראַטי של תנועתנו. בּז אני להיטלריזם בכל צורותיו, משום שהוא פוגע בשוויון, בשוויון היהודים.

כאן היתה קריאת־ביניים. מישהו אמר, כי בדם ובאֵש, ולא במים, תבוא הגאולה. למה לא במים? כדי לבנות את מדינת־היהודים נחוצים מים ונחוצה גם אש – הכּל קודש. אל־נא יגיד איש: אני אעסוק במים, ולכן אסור לך לעסוק באש. אשתמש כאן בשני ביטויים סמליים: “בעל־בית” ו“שיילוֹק”. עמדתי היא עמדת “בעל־בית”: הכּל נחוץ לי במשקי והכּל חביב עלי. לא אשיג את מטרתי, אם לא יכלול אפקי גם את הרגש ה“איפריאַליסטי” הזה של הצה“ר. דבר אחד צריכה מפלגתנו ללמוד: לבדוק את החבר ואת רעיונותיו, – אם שומר הוא על האידיאולוגיה של הצה”ר, בדבר המשטר ההתישבותי באָרץ, בדבר היזמה הפרטית, רעיון הלגיון, רעיון ה“הדר הבית”רי", שבא להפוך נערים יהודיים לבני־מלך אמיתיים!

אחימאיר! לעולם לא אסכים שיוציאו אדם משורותינו, או שאפילו יצביעו לפניו על הדלת, יען עשה מתוך התלהבות רביזיוניסטית דבר שהמפלגה לא תוכל לשאת באחריותו. מי שאינו מכבּד את אמונת חברו, מגיע אל מה שקרוי ביידיש “ניט־פערגינען”¹. שחברינו ישתתפו בועד הפועל הציוני – למה “ניט־פערגינען”? וכי באמת חזרו מן הועד הפועל בידים ריקות? “מען פערגינט נישט”. ומצד שני: מעריכים את אשר מתרחש בארץ ישראל ומכבּדים את הדברים האלה. אני בעצמי, למשל, עומד דום ומצדיע בפני דברים אלה². אבל, מובן מאליו, כי למפלגה הרשות להכחיש ולהסתייג.

וכאן הגשר ל“קאַלה”. במפלגתנו יש היום, מבחינת ההתלהבות, שני סוגים של אנשים. הללו יש להם מרץ ואמונה לכיבוש ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. רוצים הם לגרש את הלא־ציונים ולחדש את ימי הסוכנות כקדם. אבל יש גם הלך־רוחות אחר; התלהבות ואמונה לדבר אחר לגמרי. כולנו יודעים, ש“קאַלה” היתה פשרה. הרי כל הסכם הוא פשרה. יצוֹר יצרנו דבר מלאכותי, כדי לאחד שני עקרונות הסותרים זה את זה – כמו אש ומים. אך, הרי כבר אמרתי לכם, כי לבניין הארץ דרושים לנו גם אש וגם מים. ברגעים מסויימים חיים שני יסודות אלה בשלום. “קאַלה” היא התולדה והמשמעוּת של כל תולדות תנועתנו. ראה נראה כיצד יתגלגלו הדברים במשך שנים מספר. לאחר שנירגע, ואם הכל ילך למישרין, תהיה לנו הסתדרות חזקה. תנועה עצמאית למדינה היהודית.

המוּז’יק הרוסי אומר: ארבע ועוד ארבע הן שמונה; חמש ועוד שלש הן גם־כן שמונה, אבל זה כבר מעשה־להטים יהודי. אמנם “קאַלה” היא אריתמטיקה מורכבת במקצת, ותקופת־המעבר תהיה בלתי־נוחה, – אבל זוהי הדרך.

הרצל יצר את השקל, למען יהא כל יהודי שוקל אותו ומכריז על־ידי כך כי תומך הוא בתכנית בּאַזל. וההסתדרות הציונית הירוּדה טוענת עתה בשם השקל, כי משמעתה עדיפה על משמעתנו. דורש אני איפוא מכם, שוקלי־השקל שבתנועתנו, שתקומו ותאמרו: “נסה ננסה למנוע ניגודים בין הצה”ר לבין ההסתדרות הציונית. אך אם בכל־זאת יתגלע ניגוד, הרי הרעיון של מדינת־היהודים הוא שיכתיב לנו את הדרך בה נבחר".

לקונגרס הבא לא אהיה מועמד, ואת השקל לא אשקול. בחדרי יש מסגרת קטנה ובה נתון השקל, והוא עטוף עטיפת־אֵבל. יש עליו שלשה כתמים: האחד – לא־מדינה, השני – שלטון של מפלגה ריאקציונית, המתנגדת לשוויון בני־האדם, השלישי – שיעבוד הרעיון הציוני ל“פיפטי”, לאנשים, שאין להם רעיון, שאין להם חזון ואין להם זכות־קיום.

יתכן שהמלה “קאַלה” תיהפך בעוד שנתיים לסמל של תבונה רבה. הבריות יגידו: מניין לאנשים אלה זריזות שׂטנית זו להפוך את המריבות היהודיות לאחדות? ידידי, עוד עתידה “קאַלה” להיות סמל לשבח ולהודייה.

נאום הנעילה

בראשית דברי ברצוני לשלוח את ברכת ברית הצה"ר העולמית לאסירים היהודים הנמקים בבתי־הכלא בארץ ישראל: חינקס ואורפלי. מרימים אנו את קולנו ודורשים את שחרורם, ואף מבקשים דרכים לשחרורם.

נלחמנו בועידה זו איש ברעהו, אבל מלחמה זו לא תפגע בעבודתנו. בסופו של דבר השגנו את האחדות, ויכולים אנו לשכוח את כל הניגוּדים.

נוטלים אנו עמנו מכאן יותר מהחלטות בלבד. נוטלים אנו גם רגש נעלה של אחריות להתחיבויות שהטלנו על עצמנו. עם ועידתנו זו נסתיימו ימי־הנעורים של תנועתנו. תנועתנו נהפכה מגרעין לצמח הגדל והולך. מעתה יש לה תפקידים משלה ודרכים משלה. חלק בלתי־נפרד מרוחו של הצה"ר היא הבלטת רעיון המדינה העברית. את הרעיון הזה נישא לכל מקום, גם אל תוך ההסתדרות הציונית. המלה “קאַלה”, לא הוּבנה עדיין כראוי בועידה זו, אבל היא תיחשב בעתיד למופת של זהירות פוליטית ותבונה אזרחית, ועליה יסתמכו אולי גם עמים אחרים.

עתה חפשים אנחנו. איש לא יפריע את התפתחותנו, וההצלחה תלויה בנו בלבד.

תנועת הפּטיציה תחשמל את המוני ישראל בעולם ותכניס אותם תחת כנפי תנועתנו. היא תלבש צורה של שלבי הפגנות בעולם כולו. הנהלתנו החדשה הטילה על שכמה אחריות רבה, ועל־ידי כך גילתה את האֵימון שהיא רוחשת לצירים ולהמוני הבוחרים. בשעה שמתחילים אנו לצעוד, צריך שיהיו בידינו האמצעים לכך. להעתקת מקום־מושבה של ההנהלה לז’ניבה נודעת משמעוּת פוליטית ומוסרית רבּה. לא זו השאלה, אם אנו “ברוגז” עם מעצמת־המאַנדאַט ואם לאו. וגם לא זו השאלה, אם תשאר מעצמת־מאַנדאַט זו או אם תבוא במקומה אחרת. ז’ניבה פירושה: הכרזה על תקווֹת רביזיוניסטיות, על אמונה רביזיוניסטית, על מחאות ועל האשמות רביזיוניסטיות. תמיד מתקשרים אנו עם אותו חלק באנושות, המגלה אמונה ותקוה ומוסר. כעת נכוון את תעמולתנו לפי “רוח ז’ניבה”. המרכז הרביזיוניסטי בז’ניבה והפּריפריה הרביזיוניסטית והיהודית שבכל פזורי ישראל ישלימו זה את זה. בראשית פברואר 1933 נתחיל את עבודתנו בז’ניבה, ויחד אתנו יתחילו לפעול גם המוני הצה"ר, המוני עם ישראל. חברי ואני נמלא אז תפקיד ציוני, והמלה “ציוני” לא תהיה עוד טעות־דפוס.

ייתכן כי בשתי השנים הבאות כבר לא תהא כל חשיבות לעקרון־“קאַלה”. אולי נהיה די חזקים למשול בתנועתנו בצורות פַּארלאַמנטריות, וברית הצה“ר תיהפך למנגנון הממלא את כל התפקידים בבניין המדינה העברית. אולם, עד אז מתגאה אני בנוסחת־”קאַלה".

הצגנו לעיני עם ישראל מופת של התחדשוּת לאומית וארגונית. והריני מברך את כולכם על העבודה שעשיתם. בועידה זו התאחדנו, ואין ספק שנצליח גם בשאר שׂדות־פעולתנו.

דברים בכנסית־היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה

וינה, ספּטמבר 1935

אחר שהועד הפועל הציוני החליט, באביב 1935, להטיל חובת־משמעת על כל שוקל שקל, ואף להדפיס את נוסחת ההחלטה על טופס־השקל גופו, ערך ז’בוטינסקי משאל כללי בברית הצה“ר בדבר הקמתה של “הסתדרות ציונית בלתי־תלויה”. כ־90 למאה השיבו “הן”. מיד אחרי המשאל ניגשה הנהלת הצה”ר לארגון הבחירות לכנסית־היסוד של “ההסתדרות הציונית החדשה”. זכות הבחירה ניתנה לכל יהודי ולכל יהודיה מבני 18 ומעלה, אשר חתמו על הצהרה קצרה, שהכילה את מטרת הציונות (“מדינה עברית משני עברי הירדן”). מלבד חברי הצה"ר והמונים של יהודים־סתם השתתפו בבחירות גם חוגים מאורגנים, וביניהם בלט ביחוד חוג מגובש של חרדים בפולין, שבראשם עמד לוי יונגסטר, מראשי העסקנים של “המזרחי”. מספר הבוחרים בכל הארצות עלה על 713.000.

ב־7 בספטמבר 1935 נפתחה כנסית־היסוד בישיבה חגיגית באולם “קוֹנצרטהאַוּס” בווינה. אחרי דברי־פתיחה קצרים של זקן־הצירים יעקב דה־האז (מאמריקה, שהיה מעוזריו המקורבים של הרצל), השמיעו את ברכותיהם נציגי ממשלת אוסטריה, עירית וינה, צירי מדינות שונות, באי־כוח הקהילה היהודית, וכו'.

אחרי־כן עלה על דוכן־הנואמים, תוך תשואות סוערות, זאב ז’בוטינסקי ונשא את נאום־הפתיחה הפּרוֹגרמאַטי של ההסתדרות הציונית החדשה.

שבע־מאות אלף בוחרים של הציונות הממלכתית החליטו לארגן מחדש, על בסיס חדש, את היהדות הנאמנה לציון. ועל־כן נתאספנו כאן בשליחותם של בוחרים שכּמספרם לא היה עדיין בתולדות הפּאַרלאַמנטים הציוניים. ומחובתנו לפיכך להתעמק היטב ולהבין: מפני מה מבקש ההמון הרב הזה דרכים חדשות, ומה הן הדרכים החדשות שהוא מבקש?

מתכנסים אנו בשעת סיוּמן של שלש תקוּפוֹת שונות. מאה שנה לשויון־הזכויות האזרחי; חמישים וחמש שנה לתנועה הלאומית, ששני שלישים מהן עמדו בסימן הציונות המדינית; וחמש־עשרה שנה לשיתוף עם בריטניה כבעלת־המאַנדאַט. מכל שלשת הנסיונות רשאים אנו עכשיו להסיק את המסקנות.

רק איש כמאַכּס נוֹרדאוּ מסוגל היה לסכּם כראוי את תוצאותיה האחרונות של האֶמאַנסיפּאַציה. אני אוכל לומר רק בקיצור: נסיון מקיף זה, לבטל את הטראַגדיה של המציאות היהודית על־ידי שויון־זכויות חוקי ועל־ידי התבוֹללוּת תרבותית, נכשל בכל השטחים. ודאי, יש דרגות שונות של טראַגיוּת; יש בגולה מקומות נוחים יותר ונוחים פחות: אבל תקוה איננה קיימת עוד בשום מקום, והיסוד המכריע כאן נעוץ, אולי, בעובדה, שמן ההתבוללות הפּרוֹגראַמאַטית, מן ההתבוללות מדעת, לא נותר שׂריד ופליט. אין אנו צריכים להזיל דמעות בשל כך: זו היתה תורה נפסדת, חסרת־כבוד ומזיקה, אבל לפחות אוֹפּטימיוּת ותקוה היו בה. אמנם, יש עדיין מתבוללים, אבל הם חדלו מלהטיף: האשליה האחרונה התנדפה. אין זו תופעה חולפת, וסיבותיה ברובן אינן נעוצות ברצונן הרע של ממשלות ושל המונים. חוץ מאשר במקרה אחד, שעליו אעמוד להלן, סובלים אנו היום לא מן האנטישמיות הסובּייקטיבית של בני־האדם אלא מן “האנטישמיות” של המציאות האוֹבּייקטיבית. על זכויותינו נגן בכל מקום, ברוב הארצות, ומקוה אני שנצליח; אולם אין להן טעם לזכויות, כשהולכים ובטלים הסיכויים ליהנות בפועל־ממש מ“זכויות” כלשהן, היום יותר מאתמול ומחר יותר מהיום. החיים בגולה, ובפרט המשק של הגולה, לא יהיה בהם בעתיד הנראה לעין שום מקום בשביל היהודים; וזו משמעוּתה של תקופת מאת־השנים, (אזכיר שני שמות שונים בערכם, אבל שניהם בעלי תוכן סמלי רב), שפתחה במותו של משה מנדלסוֹן ונסתיימה במותו של אלפרד דרייפוּס.

גם מיוֹבל־השנים של התנועה הלאומית מזדקר כיום לקח ברור ומסויים: “תנועה” או “הסתדרות” הן מושגים שעבר זמנם, מיניאַטוּרות של אומה, צרות הן מלהכיל את מלוא התפקיד הענקי. הרי הן רק “אגודות” או “מפלגות” מורחבות המלקטות להן “חברים” ונותנות להם כרטיסי־חבר תמורת כסף מזומן. אין הן מכשירים מספיקים לפתרון הבעיה העצומה.

התקופה השלישית והקצרה ביותר – שלטון המאַנדאַט הבריטי – עודנה צעירה מאד, אך גם בה כבר נצטבּר נסיון מגובּש למדי. תכונתה העיקרית היא – חוסר תכנית. שיטת האדמיניסטרציה בארץ ישראל אין לה שום קשר אל מטרות המאַנדאַט. חוקי הקרקעות, שיטת המכס והמסים, ההנהלה היום־יומית – כל אלה אינם מכוּונים לצרכי ההתישבות. שאלת עבר־הירדן המזרחי ושאלת העליה הוסדרו מתוך סתירה גמורה לאינטרסים היהודיים. והמגמה כולה מגיעה אל פסגתה בתכנית “המועצה המחוקקת”, שאפילו בחוגי הממשלה אין מכחישים את האופי האנטי־ציוני החבוי בקרבה.

אולם, כל העיכובים והסכנות הללו לא נתקלו בהתנגדות ניכּרת מצד היהודים. אין רמז לפעולה מדינית כלשהי, אף לא לפעולת־מגן, ולא כל שכן לפעולת־תנופה. מה שמכנים בשם מדיניות אלו הן שיחות דיפּלוֹמאַטיות ללא עדים וללא הד, או תזכירים ללא תוצאות – אולי ללא קוראים. והרושם הכללי, דווקא בחוגים של אוהדי־יהודים, הוא, שבדרך כלל מרוצים הציונים מן המצב הפוליטי בארץ ישראל… בקיצור: מצד מעצמת המאַנדאַט – משטר נפסד עד מאד, ומצד היהודים – עמדה מדינית נפסדת.

אני מסכּם: חיים אנו, כפי הנראה, על מפתנה האחרון של התהום, ערב השוֹאָה המכרעת בגיטו העולמי: בתקופה שמסורתנו קוראת לה “ימות־המשיח” או, לפחות, “חבלי־משיח”. נוכח מפּולת עולמית זו עומדת היהדות כשהיא בלתי־מזויינת מכל הבחינות: מטרות פעוטות, הסתדרויות ננסיות, משטר של מכשולים בארץ ואפסוּת מדינית בציונות.

אלה הביאונו לוינה.

כשלפני חדשים אחדים הושמעה בפעם הראשונה הקריאה ליצירת בסיס עממי חדש לציונות, היו רבים שהטילו ספק אם ייענה העם לקריאה, כי דוקא עכשיו הסתתרו כל הסכנות שבמציאות הארצישראלית מאחורי גשם־הזהב שב“פּרוֹספּריטי”. היום נוכל להשיב לספקנים בסיפרה אחת בלבד: 700.000. הציבור היהודי אינו מניח לו לזוהר החולף שיסנוור את עיניו. הוא שלח אותנו לכאן בשם הכמיהה הגדולה. לא לשם בקורת, לא לשם התחרות, לא כדי “לעשות יותר טוב”. השליחות היא: Altneu![³] דבר שגדלוֹ כגודל הסערה בשיאה, כתהום היסורים של חבלי־המשיח: ציונות רוֹממה.

לא תיקון לגולה על־ידי בדל־ארץ למופת בפלשתינה, אלא חיסול התפוצה: “יציאת־מצרים” לכל צמאי מולדת – ובסופו של דבר, ודאי, לא פחות מקץ הגלות. ואולי אין זאת אלא מטרה צנועה מאד: רק – נוֹרמאַליזציה של עם ישראל. שיהא נוֹרמאַלי כאומה הצרפתית הגדולה או כאומה הדנית הקטנה: כולן במדינות משלהן; כולם בנות־חורין; ללא גלות.

מצד אחר, זהו תפקיד, שאין כמותו לקושי: אבל, זהו התפקיד; היקפוֹ מוגדר על־ידי המציאות, ואין בכוחנו לשנותו. גם מדינת־היהודים איננה מטרה סופית: מדינת־היהודים אינה אלא צעד ראשון בתהליך ההתגשמות של הציונות הרוממה. אחריו יבוא הצעד השני: שיבת העם לציון, יציאת הגולה, פתרון שאלת היהודים. ומטרתה הסופית האמיתית של הציונות הרוממה לא תופיע אלא בשלב השלישי – הדבר שלמענו, בעצם, קיימות האומות הגדולות: יצירת תרבות לאומית, שתאציל מהודה על כל העולם, ככתוב: “כי מציון תצא תורה”.

לא הסתדרות בדמות אגודה, באותו מימד ננסי: הדבר שאנו מייסדים כאן הוא הגרעין לעיצובו המשפטי של עם ישראל בכללותו. לא כרטיס־חבר ואף לא “חברים”: אזרחים; כל יהודי אזרח, כל עוד לא ויתר בעצמו על זכות־אזרחותו. אפילו ההצהרה האידיאולוגית המוּגדרת, שנראתה הכרחית בבחירות ראשונות אלו – גם אותה מציעים אנו לבטל בעתיד לגבי זכות הבחירה האקטיבית. תוך שנים אחדות צריכה להתכנס כנסיה לאומית חדשה, שתהא נבחרת בפועל על־ידי רוב מניינוֹ של כלל־ישראל: אז נכריז על “הקהילה העולמית של יהדוּת־ציון”; לפּאַרלאַמנטים שלה נקרא פּאַרלאַמנטים; נדרוש הכּרה רשמית בריבּונותה, נציגות רשמית בז’ניבה ובכל מקום. אז (ואולי עוד קודם־לכן) תמצא דרך־אגב את פתרונה גם שאלה אחרת, שאלתן של סמכויות מסויימות הנזכרות במאַנדאַט. היום נדמה הדבר כרחוק, כנועז מדי: אך אין זה אלא הגיון־העובדות; המציאות, ולא אנחנו, היא התובעת תביעות אלו, והיא גם תהפוך אותן למעשים.

מה יהיה קו פעולתנו? הרשו נא לי להגדירו בביטוי אמריקאי קולע: New Deal¹. תבוֹע נתבּע שיטות־ניהול חדשות מצד המאַנדאַטור, שיטות־בניין חדשות מצד היהודים גוּפם. שיטות־הממשל, שהמאַנדאַטור נוקט בהן בארץ, לוקות בחוסר־תכנית. ממערב לירדן, שם שני שלישי השטח אדמות־בור הם, לא ערך עד היום הזה חקירה ממשית של השטחים השוממים, לא עשה נסיון ליצור רזרבה קרקעית, לא הכין מלוה לטיוּב הקרקעות. ועברוֹ המזרחי של הירדן, שמבחינת ההתישבות הוא החבל החשוב ביותר, ננעל בפני היהודים. סמכות המכס של המדינה אינה משמשת, כבכל ארצות־התרבות, לעידוד התוצרת המקומית: מנצלים אותה לצרכי האוצר, כדי להעשיר את הקופה על חשבון החקלאות והחרושת, והתפתחותן מתעכבת בשל שטפון של יבוא ללא סייג. וכך מחניק משטר זה אף את המפעל היהודי שהגיע בשלש השנים האחרונות להישגים שאין דוגמתם. בלי רזרבה קרקעית, בלי עבר־הירדן אין כמעט שום אפשרות ליצור ישובים חקלאיים חדשים. ומערכת המכס המשועבדת לקופת השלטון מרתיעה דוקא את המומחים מכל יזמה תעשייתית. וזו הסיבה שרק אחוז פעוט, פעוט להפחיד, מהשקעת ההון העצומה של השנים האחרונות יכול לזרום למפעלים חדשים בחקלאות ובחרושת. דוקא שני שטחים אלה, שצריכים להוות את היסוד לכל התישבות בריאה, נמצאים איפוא מוזנחים. פריחת ה“ייצור” מתבטאת בעצם בקדחת של בניית בתים, והשאלה העיקרית: ממה יתפרנסו דיירי הבתים הללו, – נשארת ללא תשובה.

אחת המפלגות המיוצגות כאן, ברית הציונים הרביזיוניסטים, מזהירה זה עשר שנים, שללא עזרת חוקים מעודדים בעניני קרקעות, מכס ומסים, נדון מפעל ההתישבות להצלחה חלקית בלבד – אולי אפילו לכשלון. מי יתן ויקרה נס – והרעה לא תבוא; אך עלי מוטלת החובה המרה, ביום חג ומועד זה, להביע את החשש, שאולי דוקא ה“פּרוֹספּריטי” הנוכחית המפורסמת תוכיח את המוּשׂכּל הראשון האכזרי: ואז נשמע שוב את המזמור הישן של בורים ועמי־ארצות – כי ארץ ישראל “יש לה לצערנו כוח־קליטה כלכלי מצומצם עד מאד”. על־כן ינעם וימתק לי התפקיד להדגיש כאן, כי כוח־קליטתה של ארץ ישראל יכול להחשב עוד למשך הרבה עשרות שנים כמעט כבלתי־מוגבל, אם הארץ תתנהל כראוי. עצם העובדה, שארץ קטנה זו, במשטר הקיים, קולטת עולים ואינה יודעת משבּרים, ראָיה היא לכוח־קליטה בלתי־רגיל. ועתה נצייר־נא לעצמנו, מה יכול היה להתרחש, אילו מצא שם נחשול האנשים והזהב בשנים האחרונות רזרבה קרקעית, שערים פתוחים לעבר־הירדן המזרחי ושוק מוגן למכירת התוצרת!

וזהו התפקיד ההיסטורי בשעה היסטורית זו. במחציתו השניה של כינוסנו יוצע לפניכם לאשר תכנית־עשׂוֹר לשלב הראשון של הציונות הרוממה – להגשמת המדינה בעלת רוב יהודי משני עברי הירדן – ולהציע אותה לממשלת המאַנדאַט. התכנית טעונה עיבוד לכל פרטיה מצד מומחים, בעיקר בארץ ישראל גופה. היא תהא מיוסדת על ההנחה, שבערך מיליון ומחצית המיליון של עולים יהודיים יתישבו בארץ; היא תצטרך לחלק מספר זה בין ארצות־הגולה השונות, למען תוכל כל אחת מהן ליהנות מראשיתה של האֶבקוּאַציה הגדולה. את קבלת תכנית העשור מצד הגופים המוסמכים יש להכשיר על־ידי גיוסו של מצפון העולם; וזהו הדבר, שכל האנשים בעלי השכלה פוליטית רואים במה שקרוי, בביטוי לא־ממצה, בשם “תנועת הפטיציה”. כל עמי התרבות וממשלותיהם, וביחוד ארצות היציאה, יש לכללן בגיוס זה [של מצפון העולם]. לפני שנה וחצי התחילו הרביזיוניסטים לפלס נתיב בכיוון זה: על “הקהילה העולמית” להשלים את המפעל.

גם בשיטות־הבנין שלנו, של היהודים, היה הרבה, ואולי הכל, לקוי מאד. בשטח זה לא היתה בעצם מעולם שום הנהלה. כבר לפני עשר שנים היה ברור, כי המקור העיקרי של אמצעינו הכספיים – עד כדי 80 למאה – “הון פרטי” שמו. אילו היתה “הנהלה”, הרי היתה מוצאת דרכים לעודד את היזמה הפרטית, לטפּחה, לשרתה וגם להדריכה; גם את כספי התרומות, את ה“קרנות”, היתה מנצלת ברובם לאותה מטרה – כקרן־ערבות לאשראי בשביל בניני־מלאכה זולים, לשיכון פועלים זול, לסיוע לתנועה עולמית למען תוצרת הארץ… תחת זאת התיחסו אצלנו אל המשק הפרטי באיבה ובלעג; ואילו האהדה, הדאגה והתרומות של המעמד הבינוני נוצלו למטרה אחרת: לסכן, על־ידי תביעות־שכר אמריקאיות, את כושר־ההתחרות של משק־הינוקא היהודי באותה ארץ הנתונה עדיין בחיתוליה; ליצור בארץ ישראל טירוף מעמדי מלאכותי לחלוטין; ולהניח לתנועת חלוצים, ספוגת געגועים אצילים לקרבן ולסבל, שתתנוון ותהיה להסתדרות־של־מותרות. New Deal גם בשטח זה, New Deal מהתחלה. תכנית הפעולה, שתוצע לפניכם במחציתו השניה של כינוסנו, תכיל גם בענין זה תפיסה נועזת, שתהא אולי גם מפלסת דרכים חדשות. במקום שמעולם לא היתה בו הנהלה, נצטרך להופיע אנחנו, תחילה כתומכים, אחר־כך כיועצים, ולבסוף אולי גם כמורי־דרך למרצה של היזמה הפרטית. את מכשירי־העזר הדרושים אנחנו ניצור. ועלינו שומה להמשיך ולהשלים את שינוי־הערכין הפּסבדוֹ־מוסריים, המסתמן והולך באוירה הסוציאלית של ארץ ישראל: לקבור, תוך בוז כללי של הציבור, אותו יי"ש רוחני קלוקל, אותו משקה משׁכּר של המליצה המעמדית.

תכנית הפעולה תקיף, כמובן, גם שטחים אחרים: תביעותינו לגבי חלוקת רשיונות־העליה, לגבי הכשרתם ובחירתם של העולים, תכניותינו המידיות בשטח הכלכלה והחינוך. כעת לא אעמוד על הפרטים. אך כבר היום ברצוני להזהיר מפני טעות אחת. דאגות יום־יום ממין זה קדושות הן, אך לא הן מהוות את המשמעוּת ואת הזכות לקיומנו החדש. יעודנו הוא הציונות הרוממה. נשלחנו לכאן בתפקיד לפלס דרכים חדשות, לפתוח תקופה חדשה בתולדות ישראל, ודבר זה עלול לפעמים להכריחנו שנקריב למענוֹ את דאגות היום־יום: ואזי הקרב נקריבן ללא רחמים. סוף סוף אין אנו מייצגים אותם בני־מזל המצפּים לסרטיפיקטים: מייצגים אנו אותם המיליונים, ששערי ארץ ישראל נעולים בפניהם.

מתוך תפיסה זו – תכנית העשׂוֹר – נובעת גם עמדתנו כלפי המאַנדאַטור. זהו יחס המתנשא הרחק הרחק מעל לנוסחות־השיגרה הבּאַנאַליות, כגון לויאַליוּת ואוֹפוֹזיציה, וכו'. זהו מעשה של אֵימוּן עליון, כמעט פרימיטיבי, הצעה שרק אומה גדולה, אצילה ומוסרית יכולה לפנות בה אל אומה גדולה, אצילה ומוסרית: הרוצה אַתּ לעזור לי, שיחדיו נקיים את הבטחת הבורא, אבל, בלי “סחר־מכר”, בלי “דיסקוֹנט”, בשלימות, בגדלוּת, באצילות – כמוך וכמוני? ומן התשובה תנבע ממילא נקיטת עמדתנו הסופית, עמדתנו האוֹבּייקטיבית, ההיסטוֹרית, הנצחית. עם ישראל אינו מקבל נדבות. אם אנגליה תסייע בידינו בהקמת מדינת־היהודים, לא יתחרטו על כך גם צאצאי ניניה. ואם לאו? שאלה זו תוצג־נא לאחרים, לא לי. יודע אני את הוד אצילותה של אנגליה וגם את חולשותיה, ואולי יותר מכל ציוני אחר מבני דורי ראיתי אני את הצללים שבאופי האנגלי. ועל אף הכל, כמי שמאמין בחצות־הליל כי עוד תזרח השמש, כן מאמין אני בהחלטה הסופית של עם־אבירים־ושופטים זה.

כמובן, במאבק היום־יומי יש גם שאלות שוטפות – מכסת העליה, תיירים, מאה דוגמאות אחרות לשיטת־ניהול, שלצערנו איננה משובחת. יש ענין המועצה המחוקקת, שעליו עוד אעמוד במיוחד. בכל דאגות יום־יום אלו היו הרביזיוניסטים עד כה חלוצי המאבק; מעתה ימשיך את המאבק הכלל החדש הנולד כאן, ומקוה אני כי בעוז משולש ימשיכנו. אבל ההכרעה האמיתית בין ישראל לאנגליה לא תיפּול אלא באותה הפּניה הגדולה.

כנסית־היסוד תצטרך לעצב מחדש גם את היחסים בין התחיה הלאומית לבין המסורת הדתית. עד עכשיו שררו בתנועה הלאומית בישראל סיסמאות כנות מאד וישרות בהחלט הלקוחות מן התקופה המפוארת והנשגבה של מלחמות־החירות במאה הי“ט: “הדת היא ענין פרטי”, “הפרדה בין מדינה לכנסיה”. אבל ההיסטוריה מתנועעת בתנועה דיאַלקטית, וכיום עדים אנו למפנה המחייב רביזיה נכבדה גם בשטח זה. סילוק שלטון־הכמוּרה היה הכרח, – אך הוא הוביל לסילוק האלהים. ויש לפקפק, ואף יותר מלפקפק, אם זו היתה התוצאה הרצויה. אכן, הדת היתה ותשאר ענין פרטי – מבחינת השקפת־העולם האישית שלך, שלי, שלו, שצריכה להשאר חפשית, חפשית במובן הבלתי־מוגבל של הליברליזם הותיק, הקדוש, שישאר לי קדוש לעולמים. אך אין זה “ענין פרטי”, אם יש עדיין היכלות, אם אין; אם הר־סיני והנביאים גורמים רוחניים חיים הם או מוטלים בבית־הנכאת מאחורי זכוכית כעין גוויית פרעה חנוטה ומכובדת או חפץ יקר של עם האצטקים. אכן, “הפרדה בין מדינה לכנסיה” – מאותה בחינה, שלא יסבול איש בגלל השקפותיו הדתיות או הכופרות־בעיקר; אך ענין עילאי הוא ל”מדינה" – ואצלנו לאומה – שאֵש התמיד לא תכבה, שבמערבולת השפעות אין־ספור, הגורפות את הנוער בימינו, ולעתים מתעות ומרעילות אותו, תישמר השפעה זו, שהיא בלי ספק הטהורה מכולן, רוח ה'; שבזירה יפונה מקום ללוחמיה ועל הדוכן למטיפיה.

עמדתנו לבעיות הסוציאליות תהיה ראשית־כל יהודית, שנית ציונית, שלישית חלוצית. כיהודים שומרים אנו בדמנו את רעיון היובל, את חזון המהפכה החברתית הגדולה, את הכמיהה לתבל שאין בה רעב ודמעות. לעולם לא נסכים למשטר הסובל בקרבו רעב ודמעות; ומדינת־היהודים תתגאה, שהיא תשמש מעבּדה לרוח עברית זו של ריפורמה סוציאלית ותראה לתבל כולה מופת של דמות חברתית חדשה. ואולם, כציונים יודעים אנחנו, שמעבדה זו איננה עדיין. היום שומה עלינו לגייס את כל שכבות העם, כדי לבנות את הקוֹמה הראשונה למגרד־שחקים זה. צמח רך וצעיר, החייב לצמוח מהר, אסור לזעזעו; בכל מריבה יפסוק השופט, ולא יכריע משפט־האגרוף הקרוי שביתה או השבתה. כי גם בכלל, ולא רק בישוב, צריך לשלוט החוק, ו“צדק” חברתי, ככל שאר סוגי המשפט, יושג לא על־ידי דו־קרב אלא על־ידי פניה אל “בית־הדין”.

ואולם ביחוד רוצה אני להדגיש את היסוד השלישי – החלוצי. רוח החלוציות כמעט חלפה ואיננה עוד. כיום ייחשב הדבר לאכזריות בלתי־אנושית, אם בא אדם להזכיר לנוער, ש“חלוציות” פירושה סבל, מחסור, קרבנות. אנו כאן, בכנסית־יסוד זו, המייצגים בלי ספק את אביוני־האביונים בישראל, אנו רשאים לומר אחת לתמיד: במקום ש“חלוצים” משמינים, שם אין הם חלוצים, ושם משהו אינו כשורה בכל העסק כולו של הצלת־העם. אין הצלת־עם בלי סבל ומחסור. סילוּף זה, שהעליה נהפכה לפרס של הנאה אישית, והתחליף הוסווה במליצות מעמדיות – דבר זה נקם יתנקם. קוראים אנו לנוער החלוצי שישוב אל גאוות הקרבן. חלוץ פירושו: נזיר, נגיד, נדיב.

ועתה שתי שאלות דחופות.

את תכנית המועצה המחוקקת דוחים אנחנו. יתכן שיש כיום אנגלים רבים המתיחסים לציונות במידה של אהדה והמבקשים צורה שלא תפחיד כל־כך את היהודים. אבל כאן לא יועיל שום מעשה־להטים, ואין זה לפי כבודם של יהודים ואנגלים לבקש מעשה־להטים. אין מקום בארץ ישראל לנציגות שהרוב בה יהא רשאי להרים קולו נגד הציונות, בין אם רוב זה יהא מורכב מערבים בלבד או מערבים ופקידים גם יחד. אין אנו שוכחים, כמובן, כי גם עתה דוחה המאַנדאַטור לעתים קרובות (ואולי תמיד) את התביעות הציוניות; אבל אין לכך אותה משמעוּת; זוהי ממשלת מאַנדאַט, זה קולה של פקידות או, לכל היותר, קולה של אנגליה, אבל לא “קול פלשתינה” המוּכּר באורח רשמי, קולה של ארץ ישראל המדבּר נגד שיבת ישראל לארצו. אם את זאת ירשו, יהא זה יותר מהפרת המאַנדאַט: זו תהיה מעילה באימון.

בענין זה יש למעצמת־המאַנדאַט, כפי הנראה, יועצים רעים וקלי־דעת. הם אינם יודעים לאן הם מובילים. עד עכשיו היו ליהודים בארץ רק תפקידים חיוביים, תפקידי בנין. עתה רוצים ליצור שם דבר, שיצטרכו לסלקוֹ לפני שתהיה אפשרות להתקדם. אין בכך משום תבונה ויש בכך משום סכנה להכניס מניעים שליליים כאלה לתוֹך חיי הארץ; ושבעתיים אין זה נבון היום, כשלא הרחק מן הסוּאֶץ מתחילה שוב לרתוח קלחת־שׁדים. אך גם מבחינה מוסרית יהא זה מעשה רע. בשנת 1922 כפו את הציונים נגד רצונם לתמוך בתכנית כעין זו; אך הערבים התנגדו לה, והתכנית בוטלה. כיום מתנגדים לה היהודים, והם מתנגדים לה מתוך אחדות מפליאה. מדוע – למה ההבדל הזה? כלום זו היא ההוקרה על מה שפעל העם היהודי בשלש־עשרה השנים האלו? היה זה אנגלי שאמר פעם – בקשר לבעית הודו – את דברי הגינוי המרים כלפי ממשלתו: “תמיד בוגדים אנו בידידינו, כדי להחניף לאויבינו”. אינני אנגלי, אלא מסתכל, ולכן צריך אני לתקן את המשפט הזה: לעתים קרובות מנסים הם לעשות כן, ולעולם אין הדבר עולה בידם, ואז הם נסוגים, והאויב נשאר אויב, ואילו הידיד – מסיק את המסקנות.

לפני שתים־עשרה שנה רחפו לנגד עיני בפעם הראשונה הראיון והתקוה להסתדרות ציונית חדשה. בשם החלום שהוגשם מברך אני אתכם לראשית עבודתכם; ובשמכם רוצה אני לומר לעם ישראל: תן לנו גודל, תן לנו עושר, תן לנו כוח – אנו נשחרר את בניך.

על גרמניה

עמדת ה“רייך השלישי” כלפי היהודים מתבטאת במלחמת השמדה; היא מתנהלת בשיטות החורגות מתחום האנושיות. אין זה מעניננו, כיצד מגיבים על כך היהודים הגרמנים, מכיון שהם אינם מיוצגים בכנסיה זו. אבל יחסה של יהדות העולם ל“רייך השלישי” היה ונשאר יחס של הגנה עצמית, גם במובן זה, שהמתגונן משתדל לקרוע את הנשק מיד האויב. וזאת נמשיך לעשות, ומקווים אנו שנצליח.

אל־נא נתפתה לחשוב, כי עומדים אנו בפני ענק־ברזל, שאין טעם במעשי־לחץ כנגדו. אין זו אמת. הענק אינו עשוי ברזל, אשליותיו הפוליטיות אשליות הן, משקו מעורער מיסודו, ובפנים, מאחורי הפרגוד – ערבוביה וקטטות, כתות וּפּריטוריאַנים ללא רעיון מדריך וללא רצון קובע. ובחלקו הגדול אין כל זה אלא תוצאה של מעשי־לחץ.

כמובן, לא היו כאן מעשי־לחץ יהודיים בלבד. אבל אנו היהודים סייענו במידה רבה מאד. ויכולים היינו לסייע שבעתיים, אילו עלה בידנו מהתחלה ללכּד בעולם כולו את האסטרטגיה של התגוננותנו ולתאֵם אותה על־ידי מוסד מרכזי. אך, לצערנו, לא נמצא מוסד מרכזי מתאים. עתה יש לי הכבוד להציע לפני כנסית־יסוד זו: הגוף העולמי, העומד להווצר כאן, יש לו הסמכות הרוחנית הדרושה, כדי למלא את התפקיד של גורם־התיאוּם. מציע אני, שנטיל על עצמנו תפקיד זה. עוד יש דרכים רבות להתגוננות בשטח הפוליטי ובשטח הכלכלי כאחד, שעדיין לא ניסו ללכת בהן: עתה נעלה גם עליהן. אבל גם את השיטת הישנות אפשר לנצל שבעתיים, אם יימצא מרכז, שממנו תצא הסיסמה: עד הסוף!

בעתונות היהודית קראנו דברי תוחלת, כי ה“רייך השלישי” יתיר או יעודד ביום מן הימים חיסול רב־היקף של היהדות הגרמנית על־ידי יציאה מאורגנת לארץ ישראל – יציאת אנשים ויציאת הון. רוצה אני להדגיש כאן, כי אין לדבּר אלא ביציאתם של אותם היהודים הרוצים בכך, וכן בחידוש תנאֵי קיום תקינים לאלה שיישארו במקומותיהם.

אמנם ייתכן שהמגמות האובייקטיביות בקרב ה“רייך השלישי” מתפתחות בכיוון זה. וייתכן שאין הדבר כן. העתיד יוכיח. ואולם היום מכריע ההווה, ההווה המר על החובה המרה הכרוכה בו.

עוד נוֹתר לי להדגיש – בשאט־הנפש הראוי –, שאחד מתפקידיו הראשונים של מאבק־המגן המחודש יהא להעביר מן העולם את חרפתה של ארץ ישראל, את עסק־ה“העברה” על כל תוצאותיו המרעילות.

לשאלת הדת

ועוד דבר, שהוא חדש במקצת: בהזכירי כאן את השמות שבכנסיה זו, מתעוררת שאלת היחס בין התחיה הלאומית ובין המסורת הדתית בישראל. בשנים האחרונות התחולל מפנה גדול. ביחוד על־ידי כך, שבעקבות המשבר צפו ועלו דמויות־אדם, שאינן עוד עמנו. מחר, באוירה חגיגית, נזכיר את אלה אשר עזבוּנוּ, ובתוכם גם אדם, שאת שמו עלי להזכיר כבר היום: הרב קוק.

בגשתנו אל שאלה זו, נאלצים אנו לדבּר באופן סוּבּייקטיבי. האינטליגנציה של דורי נתחנכה בקסם המגניטי של כל תקופת החירות הגדולה במאה הי"ט ושל רעיונותיה הליבּרליים.

נדבר־נא גלויות וביושר־לב על יחסנו אל הדת בימים ההם. סבלנות אדישה היתה הנעימה הקובעת. סיסמותינו היו: “הדת היא ענין פרטי”, “הפרדה בין מדינה לכנסיה” או ל“קהילה” ו“הפרדה בין בית־הכנסת לאומה”. אצל אומות־העולם, ואולי במידה פחותה מזו גם אצלנו, שרר העיקרון של סילוק יסוד הדת ממהות החברה וממהות המדינה. חווייה זו עברה על כל בני דורי. התחיל הדבר בסילוק הכמורה והוא התנוון והיה לסילוק אלהים. והרי זה ענין אחר לגמרי. היום חוזים אנו מבשרנו את התוצאות הנובעות מטבע האדם נטול־האלהים: בשטחים רבים רואים אנו כי ערכו של אדם אינו תלוי עוד במה שמתרחש במצפונו, אלא במעמד, שממנו הוא בא, או בגזע, ואילו הבריות מבני דורי שומרים עדיין אמונים למסורת החירות. אבל היום עומדים אנו בתוך המפנה. שואלים אנו את עצמנו, אם ההסבר של שנות התשעים במאה ההיא הולם עדיין את המאה העשרים. הדת הוא ענין פרטי – מבחינת רגשותי, אם מאמין אני או מפקפק, אם דוחה אני או מקבל; אכן, זה ענין פרטי, ואסור שאסבול או אֵענש בשל כך אֵי־פעם. – ואולם, אין זה ענין פרטי, אם יש עדיין בעולם כנסיות והיכלות, ועל המדינה לתת דעתה על כך, אם עוד תוכלנה להתקיים חגיגות דתיות ואם מוסיפה לבעור אש־התמיד בכנסיות ובהיכלות, ואם דבר־הנביאים חי עדיין בחיי הציבור או נהפך לגוף חנוט הנשמר מתחת לזכוכית. את זאת צריך למנוע, ובצדק נהפך הדבר לענין המדינה. ואל־נא נשכח גם זאת: נתכנסנו כאן בארץ קתולית, ומדי יום ביומו שומעים אנחנו, כי כנסיה קתולית עתיקה זו היתה מאות בשנים, וביחוד בימי נעורי, מבצר השמרנות. ועתה, כלום לא השגחתם עדיין, שהיום נוצרו בארץ גדולה אחת מסיבות, שבהן הכנסיה הקתולית נהפכה לחלוץ יחיד במלחמת חירות המחשבה? לאו דוקא משום שמהותה השמרנית נהפכה למהות ליבּרלית, לא ולא – אלא משום שכנסיה היא, ומשום שכנסיה [שלא כ]ממשלה, בנויה על העיקרון, שבסופו של דבר אין עולמו של אדם קשור אל גזעו או אל עמו אלא אל הערכים אשר בלבד. “כפי האמונה שבלבך – כן אתה!” אמת גדולה זו היא, כנראה, גולת־הכותרת לכל מחשבה. היצרים בתעתועיהם משתוללים כחיה טורפת, אך לא בהם נעוץ השורש האחרון. קיים קשר עם מסתורין גדול, הכמיהה הנצחית לדעת את אשר יש בחיים, את אשר אינו ניתן עוד לפרק, את אשר אינו ניתן עוד לבטל, את אשר אין להסתיר, את אשר דרוש, את אשר מותר, את אשר יהווה את היסוד האחרון, שיהיה לנו לשכר.

לפיכך מברך אני בהרגשה מיוחדת במינה אותם מאחינו, אשר באו אלינו הנה, כדי לייצג אמת נצחית וכמיהה נצחית זו. מברך אני אתכם לא רק כאחים, למרות כל חילוקי־הדעות המתגלים אצלכם, אלא כחברים לדעה: אנו מחפשים דבר־מה יחדיו. והתדעו כיצד? בין שני המחנות האלה הקימו החיים הר־אבנים, הר־חלמיש; עתה זקוקים אנו לניקבה דרך ההר הזה. ניקבה נחצבת משני צדדים, אני מכאן, אתה משם. אין אתה יודע, מתי נפגש, אם בימים הראשונים או בחדשים הראשונים יפול הקיר. עוד יעבור זמן, אבל יחדיו נעבוד איש לקראת רעהו. ובוא יבוא היום, בו נראה לא את הדור הזה, אלא נוער, נוער שאצלו גם כמיהה זו תבוא על סיפוקה המלא.

בקשר לזה נתעוררה גם השאלה, מהו יחסה של כנסיה ציונית נעלה זו אל המקומות הקדושים של הנצרות בארץ ישראל. אין ספק ואין מקום לספק, שאחר הגשמת מדינת־היהודים תשמר בכבוד דמותם של המקומות הקדושים הנוצריים וגם המוסלמיים. אולם חשובים מזה הם הטעמים לכך. ראשית, הטעם של שמירת הקיום העצמי. אין לך אומה שתוכל לקפח את הכנסיה הגדולה והתקיפה. אולם לא זה העיקר. העיקר הוא דבר אחר, שזה עכשיו למדנוהו. כיצד מתחילה הסתלקות האלהים מקרב עם? כנראה בזה, שאותו עם מעיז לחלל ביד זדונית את קדשי זולתו. את זאת למדנו, ולכן נשמור בכבוד רב על כל הקדשים.

העדות בפני הועדה המלכותית בבית-הלורדים בלונדון, 11 בפברואר 1937

לעדותו של ז’בוטינסקי קדם משא-ומתן ממושך בין נשיאות הצ"ח לבין הועדה המלכותית. המשא-ומתן נסב על שני דברים: על השאלה, אם הועדה מוכנה לשמוע עדות על “עצם מהלך המהומות בארץ ישראל” (ולא רק על “שרשי הסיבות” למהומות אלו), וכן – אם מוכנה הועדה להשפיע על הממשלה הארצישראלית שתרשה לז’בוטינסקי להכנס לארץ לימים מספר, כדי שיוכל למסור את עדותו בירושלים. בשתי השאלות נסתיים המשא-ומתן בשלילה. הועדה המלכותית עמדה על סירובה להכנס לדיון כלשהו בפרטי מהלך המהומות, וכן סירבה הועדה להתערב בענין מתן הויזה הארצישראלית לז’בוטינסקי.

לכן העיד ז’בוטינסקי בפני הועדה רק אחרי שובה ללונדון, ואנוס היה להמנע מלעמוד בפרטות על סיבותיהן ומהלכן של המהומות.

היושב-ראש (הלורד פּיל): אדוני הוא מר ז. ז’בוטינסקי?

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: אדוני בא כבא-כוח…

ז. ז'.: ההסתדרות הציונית החדשה.

היושב-ראש: הנבדלת בהשקפותיה מכמה בחינות ממשיות מן ההסתדרות הציונית הכללית?

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: אדוני הואיל בטובו לשלוח לנו כמה רשימות בדבר מהלך עדותו. ודאי ירצה למסור את עדותו על-פי דרכו זו?

ז. ז'.: כן, אדוני הלורד.

היושב-ראש: יפתח בהשקפתו על מצב היהודים בגולה וכו'?

ז. ז'.: כן. אהיה אסיר-תודה, אם הועדה תרשה לי לפתוח בהודעה.

היושב-ראש: בודאי.

ז. ז'.: כדי למנוע טעויות, אבקש לפתוח בהגדרות אחדות, כדי להעמיד את הועדה המלכותית על משמעותם המדוּייקת של מונחים מסויימים, שאצטרך להשתמש בהם. חוששני, כי לא כל המונחים הללו שגוּרים בפי הכל באותו המובן. אצטרך, למשל, להשתמש לעתים קרובות מאד במונח “מדינה עברית”. לצערי, אין למונח “מדינה” שום משמעוּת מסוימת. צרפת היא מדינה וקנטוּקי היא מדינה וּוֶלס הדרומית החדשה היא מדינה. לכן סבורני, שדי אם אודיע לועדה, כי בדבּרי על מדינה, אינני מעוניין למעשה, בעדותי זו, במידתה או בהיקפה המדוּייק של העצמאות. סבורני, כי מינימום חיוּני של מעמד-מדינה הוא: מידת-מה הכרחית של שלטון עצמי בענינים פנימיים (ולכך יש שוב דרגות שונות, החל מקנטוקי וגמור בוולס הדרומית החדשה). – שנית, בדבּרי על “מדינה עברית”, כוונתי להוסיף למעמד של “מדינה” הוראת-לואי “לאומית”. פירושו של דבר הוא זה: אינני סבור כי רצוי שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים במפורש את אָפיה ה“לאומי”. סבורני, כי סימן טוב הוא לחוקה, אם נמעט למצוא בה סעיפים כאלה. הדרך הטבעית והטובה ביותר היא, שאָפיה ה“לאומי” של מדינה יהא מובטח על-ידי עצם העובדה שיש בה רוב מסויים. אם הרוב הוא אנגלי, הרי המדינה אנגלית, ואין צורך בשום ערובות מיוחדות. לפיכך, בהבּיעי את המלים “מדינה עברית”, כוונתי לקהליה, או לארץ, הנהנית ממידה מספקת של שלטון עצמי בענייניה הפנימיים והחיצוניים, ושיש בה רוב יהודי.

שלישית, כאשר אשתמש במונח “ארץ ישראל”, תהא כוונתי לחבל שמשני עברי הירדן, לחבל הנקוב בגופו של המאַנדאַט הארצישראלי. חבל זה גדול פי שלשה מבּלגיה, למשל. ואנו טוענים, כי כוח-קליטתה של ארץ תלוי, בראש וראשונה, בגורם האנושי. תלוי הוא בסגולות התושבים, או המתישבים בתוכה, ותלוי הוא בעוד גורם אנושי, במשטר המדיני, המעודד, או המעכב, את תהליך ההתישבות. אשר לגורמים ה“טבעיים”, הרי הם, כמובן, חשובים עד מאד. אך דעתנו היא, שנוהגים לעתים קרובות מדי להתעלם, מה שנוגע לארץ ישראל, מן החשוב שביניהם, והוא מקומה הגיאוגרפי של הארץ. טוענים אנו וחוזרים וטוענים, כי ארץ ישראל נמצאת בצומת-הדרכים של שנים, ואולי של שלושה, מן העורקים הראשיים במחצית זו של כדור-הארץ. הדרך מן הכֵּף לקאַהיר, העוברת בתעלת סוּאֶץ והנמשכת ועולה לוולאַדיווֹסטוֹק או למוסקבה, או לאן שתרצו, היא העורק הראשי של העתיד בחֳרָבה. הקו הימי מליברפּול לאַדילאיד וּלבּוֹמבּיי וכו' הוא העורק הראשי במים. וכן אוכל להזכיר, לגבי העתיד לבוא, את העורקים אשר באויר. מניחים אנו, אדוני הלורד ורבותי, כי אילו הראו לנו באיזו ארץ איזור או עיר השוכנים בהצטלבות של מסילת-הברזל הראשית ודרך המים הראשית, כי עתה היה כל אדם אומר: “איזור זה, או עיר זו, נועדו להגיע לאוכלוסיה צפופה עד מאד ובמידה יוצאת מגדר הרגיל”. ודבר זה טוענים אנו לגבי כל אותה הפינה של הים התיכון. אין כל ספק, שעם התפתחותה של אסיה (ואין כוונתי לאסיה הקטנה בלבד, אלא לכל אותו חלק של אסיה, התלוי, פחות או יותר, בים התיכון ובים סוּף) ועם התפתחותה של אפריקה, שתבוא בדורות הקרובים, עתידה פינה זו בכדור אדמתנו להגיע לאוכלוסיה צפופה עד מאד. שטח בגדלה של ארץ ישראל, המאוכלס בצפיפות צנועה, כמו ולס למשל, יכולה להכיל שמונה מיליון תושבים. בצפיפותה של סיציליה יכיל שנים-עשר מיליון תושבים. בצפיפותה של אנגליה גופה, או של בּלגיה, שהיא, כמובן, צפיפות נדירה ביותר, עלול הוא להכיל שמונה-עשר מיליון תושבים. אינני יכול להצביע על שום מספר מן המספרים הללו ולקבוע מראש, איזה מהם יושג. אך, היות וכיום מכילה ארץ ישראל משני עברי הירדן אוכלוסיה של 1.600.000 נפש בערך, הרי עוד נשאר ריוח ניכּר מאד. הציונים טוענים איפוא – דומני שבנוסח זה מסכימות כל המפלגות – כי אם יהיה בארץ משטר מדיני מסייע, יוכיחו בפועל, שארץ-ישראל עשויה להכיל את המיליון של האוכלוסיה הערבית הקיימת, ועוד מיליון מקומות-כלכלה שמורים בשביל צאצאיה, ועוד מיליונים רבים של עולים יהודים, ונוסף לכך – שלום. זהו האומדן שלנו. וזוהי טענתנו. אדוני הלורד ורבותי, שטח זה אנו תובעים. ודומני, שכך יתבטל לחלוטין כל חשד, שמא מישהו, מאיזו מפלגה שהיא, מתכוון בתכניותינו לנשל את האוכלוסיה הלא-יהודית הקיימת או להדריך את מנוחתה.

בזה נסתיימו ההגדרות, ועתה מגיע אני לעצם העניין.

התפיסה הציונית, שיש לי הכבוד לייצג אותה כאן, מתבססת על מה שאוכל לכנות בשם “גישה אנושית”. בזה אין בדעתי לומר, כי אין אנו מכבדים את הגישות האחרות, הרוחניות גרידא, של הלאומיות היהודית, כגון: התשוקה לביטוי עצמי, תחייתה של תרבות עברית או יצירת “עדה למופת, שהעם היהודי יוכל להתגאות בה”. כל אלה, כמובן, חשובים מאד. אבל, לעומת צרכינו הממשיים ומצבנו האמיתי בעולם כיום, יש לכל אלה כעין אופי של מוֹתרוֹת. הועדה כבר שמעה את תיאור מצבה של היהדות, ביחוד באירופה המזרחית, ואין בדעתי לחזור על פרטים. אבל, הרשוני להזכיר באזניכם מה שכתב לפני זמן קצר “ניוּ-יורק טיימס” שתיאר את מצב היהודים במזרחה של אירופה כ“שוֹאָה בממדים היסטוריים”. וברצוני להוסיף רק זאת, שיהא משום תמימות רבה, – ואני מסתייג ממשגה זה, אם כי שוגים בכך יהודים רבים – יהא משום תמימות רבה לתלות את המצב של שוֹאָה, של שוֹאָה מתמידה, באשמת בני-אדם בלבד, בין באשמת אספסוף והמונים, ובין באשמת ממשלות. שרשי הדבר עמוקים הרבה יותר. חוששני מאד, כי הדברים, אשר אומר עתה, לא יערבו לחיכם של רבים מבני-דתי, ומצטער אני על כך, אבל האמת היא אמת. עומדים אנו בפני אסון איתני, כעין רעידת-אדמה סוציאַלית. שלושה דורות של הוגי-דעות יהודיים ושל ציונים, ביניהם הרבה אישים בעלי שאר-רוח – אין בדעתי לייגע אתכם בפירוט שמותיהם, – שלושה דורות הקדישו את מיטב עיוניהם לניתוח מצבם של היהודים והגיעו לכלל מסקנה, כי סיבת סבלותינו היא עצם עובדת ה“גלוּת”, עובדת-אב זו, שאנו מיעוט בכל מקום. אין זו אנטישמיות של בני-אדם. זוהי, קודם-כל, האנטישמיות של הדברים, שנאת-הזרים הפנימית, הגלומה בכל גוף חברתי וכלכלי, וממנה אנחנו סובלים. יש, כמובן, עליות וירידות. אבל, יש רגעים, יש בדברי-הימים תקופות שלימות כשאותה “שנאת-זרים של החיים עצמם” מגיעה לממדים, ששום עם לא יוכל לעמוד בפניהם. וזהו המצב שבו אנו שרויים עכשיו. אין בדעתי לומר, כי סבור ומקובל אני, שכל הממשלות הנוגעות בדבר עשו כל מה שבחובתן לעשות. אין כמוני רחוק מלהודות בכך. סבורני, כי ממשלות רבות, במזרח ובמערב, שומה עליהן לעשות להגנת היהודים הרבה יותר מאשר הן עושות. אבל, גם הטובה שבממשלות תוכל רק לשכּך את האסון במידה פעוטה, כי עיקרו של האסון הריהו רעידת-אדמה קבועה ומתמדת. ברצוני להזכיר כאן, כי אחת הממשלות הללו (הממשלה הפולנית) ניסתה זה לא כבר לעשות דבר-מה, שיש בו כדי להעמיד את חבר-הלאומים ואת האנושות כולה על כך, שמחובת האנושות להמציא ליהודים חבל-ארץ, בו יוכלו להקים לעצמם חברה משלהם, ללא הפרעה משום צד. ולכן – סבורני, כי אין להטיל חשד בכנותה של הממשלה הפולנית ושל כל ממשלה אחרת שתלך, כפי שמקווה אני, בעקבותיה. אדרבה, יש לציין אותה ולהכיר לה טובה כראוי. – הליקוי הגדול ביותר בכל מה שאומר לפניכם, ובכל מה שהושמע באזני הועדה עד עתה, הרי זה, אולי, חוסר-היכולת להגיע באמת לעמקה של הבעיה, לצייר לפני עיניכם דמות-אמת של הגיהינום היהודי. ומרגיש אני כי לעשות זאת לא אוכל. מפלל אני ליום, כשתנתן רשות לנציג יהודי להופיע בפני אחד משני הבתים האלה¹, רק כדי לספר להם מה טיבו של גיהינום זה לכל אמיתו, ולשאול את העם אנגלי: “מה העצה אשר תיעצו לנו? היכן הוא המוצא? או – קומו ואימרו בפני אלהים ואדם, כי אין כל מוצא, וכי לא נותר לנו, ליהודים, אלא לרדת שאולה”. אבל, לצערי, איני יכול לעשות זאת. לכן אניח בפשטות, כי יש לה לועדה המלכותית ידיעה מספקת על המצב כולו. ואבקשכם להבין דבר אחד: התופעה הקרויה ציונות עלולה להכיל כל מיני חלומות – “עדה למופת”, תרבות עברית, או אפילו, מהדורה חדשה של כתבי-הקודש – אבל, כל הכמיהה הזאת לצעצועים נפלאים, עשויים קטיפה וכסף, כאַין וכאפס היא לעומת התנופה הממשית, הבאה מן הסבל ומן המצוקה שאין כוח לעמוד בהם, והיא הדוחפת ונושאת אותנו עמה. אין אנו פועלים מרצוננו. ואין אנו יכולים “לוותר” על משהו. כששומע אני, שמאשימים את הציונים, ועל-פי רוב את המפלגה שלי, שתובעים הם יותר מדי – רבותי, בשום אופן אינני יכול להבין זאת. אכן, רוצים אנו במדינה; כל אומה עלי-אדמות, כל אומה נורמאַלית, ואפילו הקטנות והצנועות ביותר, שאין להן שום טענת זכות או תפקיד כל-שהוא בהתפתחות האנושות, לכולן יש מדינות משלהן. זוהי צורת-החיים הנורמאלית לעם. אולם, כשאנחנו, הבלתי נורמאלי, ולכן האומלל, שבכל העמים, תובעים לעצמנו רק אותם תנאים, שמהם נהנים האַלבּאַנים, שלא לדבר על הצרפתים או על האנגלים, אזי טוענים, כי זה יותר מדי. יכולתי להבין, אילו השיבו לנו: “הדבר אינו אפשרי”. אבל, כשהתשובה היא: “זה יותר מדי”, איני יכול להבינה. הרשו-נא לי להזכירכם (סלחו-נא, שאני נזקק למשל, שכל אחד מכם מכירו) את ההתרגשות שקמה באותו מוסד מפורסם, כשאוֹליבר טויסט קם ובקש: “עוד”. הוא אמר: “עוד”, כיון שלא ידע, כיצד להביע את זאת. הדבר שאוֹליבר טויסט התכוון לו בעצם לא היה אלא זה: “אנא, תנו לי לפחות אותה מנה נורמאַלית, הדרושה לנער בגילי, למען יוכל לחיות”. מבטיחכם אני, כי כאן עומד לפניכם היום, בצלמו של העם היהודי ותביעותיו, אותו אוֹליבר טויסט, שאין לו, לצערנו, על מה לוותר. כי מה יוכלו להיות הוויתורים? עלינו להושיע מיליונים, מיליונים רבים. אינני יודע, אם השאלה נוגעת לקליטת שליש הגזע היהודי, או מחצית הגזע היהודי או רביע הגזע היהודי; אינני יודע זאת. אבל זו שאלה של מיליונים. אין ספק כי המוצא הוא – לעקור את כל אותם חלקי הגולה, שלא יצלחו עוד, שאין בהם כל סיכּוי לאפשרות של מחיה, ולרכז את כל הפליטים הללו במקום אחד, שיהיה לא גלות, לא חזרה על אותו המצב, בו היהודים מיעוט בלתי-נספג בקרב גוף זר, חברתי, או כלכלי או מדיני. וטבעי הדבר, שאם יניחו לתהליך עקירה זה שיתפתח, כפי שעליו להתפתח, ללא הפרעות, הרי לא תרחק השעה, כאשר היהודים יהיו רוב בארץ-ישראל. הריני בא להתוודות לפניכם וידוי “נורא”. תביעתנו לרוב יהודי אינה המאַכּסימוּם שלנו – זהו המינימום: אם רק יניחו לנו להמשיך בהצלת עמנו, הרי זה שלב שאין להמנע ממנו. הנקודה, בה היהודים יגיעו לרוב בארץ ישראל, לא תהיה עדיין נקודת הרווייה של הארץ – כי די בתוספת של 1,000,000 יהודים כדי שיווצר בארץ ישראל רוב יהודי. אבל, במזרחה של אירופה יש ודאי 3,000,000 או 4,000,000 המתדפקים ממש על השער והמשוועים לרשות-כניסה, כלומר להצלה.

יש לי הבנה עמוקה מאד לטענתם של הערבים, כל כמה שאין מגזימים את טענתם זו. כבר ניתנה לועדתכם האפשרות להגיע לכלל דעה, אם כתוצאה מן ההתישבות היהודית נגרם סבל אישי כלשהו לערבים בארץ ישראל בתור בני-אדם. טוענים אנו פה אחד, כי מצבם הכלכלי של הערבים בארץ ישראל בתקופת ההתישבות היהודית, ותודות להתישבות היהודית, היה נושא לקנאתן של כל הארצות הערביות השכנות, עד כדי כך, שהערבים בארצות הללו מגלים נטיה ברורה לעלות לארץ-ישראל. וכן הראיתי לכם, כי, לפי דעתנו, אין צורך בדחיקת רגליהם של הערבים. להיפך, הכוונה היא שארץ ישראל משני עברי-הירדן תכיל את הערבים, את צאצאיהם וגם מיליונים רבים של יהודים. איני מכחיש, שתוך כדי תהליך זה ייהפכו הערבים בהכרח למיעוט בארץ ישראל זו. אבל, מכחיש אני שזה הוא סבל. אין זה סבל בשביל שום גזע או אומה, אשר יש לה עתה כל-כך הרבה מדינות לאומיות, ועוד תתווספנה לה מדינות לאומיות רבות בעתיד. חלק אחד, ענף אחד, של אותו גזע, ולאו דוקא גדול ביותר, יצטרך לחיות במדינה השייכת לזולתו: הרי זה מצבן של האומות האדירות שבעולם. אתקשה לנקוב בשם אומה מן האומות הגדולות, בעלות מדינות משלהן, מדינות אדירות ותקיפות, אשר אין להן ענף אחד היושב במדינת זולתן. דבר זה נורמאַלי בהחלט ואין בכך משום “סבל” כלשהו. וכן גם כששומעים אנו שמציגים את טענת הערבים מול טענת היהודים. מבין אני היטב, שכל מיעוט מעדיף להיות רוב. ומובן בהחלט, שהערבים בארץ ישראל יעדיפו אף הם, כי הארץ תהיה המדינה הערבית מס' 4, מס' 5 או מס' 6 – דבר זה מובן לי היטב. אבל, כשטענתם של הערבים מוצגת מול תביעת היהודים להצלה, הרי דומה הדבר לתיאבון היוצא לטעון נגד רעב. עוד לא האיר המזל פניו לשום בית-דין, שיצטרך לפסוק במשפט, בו הצד האחד כולו צדיק והצד השני אין בפיו שום טענה. המצוי בעניני בני-אדם הוא שכל בית-דין, וכן גם בית-הדין הזה, בבואו לבחון טענות משני הצדדים, חייב להודות כי לכל צד יש יסוד לטענה, וכדי לחרוץ דין-צדק, על בית-הדין לשקול, מה צריך להיות הצידוק היסודי לכל דרישותיהם של בני-האדם, בין דרישות אישיות ובין קיבוציות – לעשות את המאזן המכריע והנורא של הדחק. סבורני, שהדבר ברור.

עכשיו ברצוני לקבוע, כי המחוקקים שהיו אחראיים למעשה המכוּנה הצהרת באַלפוּר, ואחרי-כן למאַנדאַט, היטיבו לדעת את המצב הזה לאשורו, היטיבו להבינו והיטיבו להכיר בו. השאלה המכרעת היתה המצוקה היהודית. היתה לי הזכות להשתתף במשא-ומתן עם צרפת, איטליה ואנגליה, משנת 1915 עד לשנת 1917. וכן קשור הייתי עם אנשים אחרים, שניהלו משא-ומתן זה. יכול אני להבטיחכם, כי הנימוק העיקרי שהוזכר בכל שיחה עם המיניסטרים האיטלקיים, עם מר דֶלקאַסה בצרפת, עם לוֹרד ניוּטוֹן כאן, עם הלורד באַלפוּר, עם מר לוֹיד ג’ורג' ועם כל איש אחר, היה נימוק המצוקה היהודית הנוראה, שהיתה באותה שעה חריפה ביותר. אנגליה, צרפת ואיטליה, שלוש ארצות ליבראליות, היו אז במקרה בעלות-בריתה של רוסיה הצאַרית. אינני צריך לתאר לאנשים בני דורכם, מה הגה כל אנגלי, בין ליבראלי ובין שמרני, כשקרא בעתונים, ביחוד בשנים 1915 ו-1916, ידיעות מסויימות על גורל היהודים באיזור המלחמה הרוסי. זו היתה השיחה בפי הכל – היתה הרגשה, כי משהו צריך להעשות כדי לצמצם את השוֹאָה. והיתה הרגשה, כי שואה זו אינה אלא ביטוי מקומי חריף למחלת-קבע עמוקה, החיה וקיימת בכל מקום. וטוען אני, כי הרוח שהולידה את הצהרת באַלפוּר היתה רוח זו – ההכרה, כי יש לעשות משהו כדי להציל עם הנתון במצב כזה.

ואשר לתולדותיה של הצהרת באַלפוּר עצמה ולפירושה. יכול אני להביא רק דוגמאות מועטות מאד. במאַרס 1916 שלח סיר אֶדואַרד גריי מברק לסיר ג’ורג' בּיוּכּאַנאַן, הציר הבריטי בפּטרבּוּרג, ובקשו לחקור אצל הממשלה הרוסית, מה תהא עמדתה כלפי תכנית ציונית. סיר אדואַרד גריי ניסח את השאיפות הציוניות של היהודים בניסוח הבא, ואשמח אם הועדה תואיל לשמור בזכרונה את הניסוח הזה: “השאיפות הציוניות של היהודים”. סיר אֶדוואַרד גריי אומר: “נראה לממשלת הוד מלכותו, כי הסכם זה יהא עשוי לקנות את לבּם של רוב היהודים במידה הרבה יותר גדולה, אם ייקבע בתכנית מראש, שליהודים תנתן סמכות ליטול לידיהם את הנהלת עניניו הפנימיים של אותו איזור (חוץ מירושלים והמקומות הקדושים), משיהיו מתישביהם בארץ ישראל חזקים למדי כדי להתמודד עם האוכלוסיה הערבית”.

היושב-ראש: מה היה התאריך של זה?

ז. ז'.: 13 במאַרס 1916. פורסם בשנת 1924 על-ידי הממשלה הסובייטית. – שנית, בשנת 1917 הפיץ המשרד לענייני חוץ כמה ספרי-עזר, כדי להכין את דעת הקהל בבריטניה, ואת המדינאים הבריטיים לקראת ועידת השלום. אחד מספרי-עזר אלה, “ציונות”, פורסם על-ידי לשכת הפרסומים של הוד מלכותו בשנת 1920, אבל בהקדמה שבו נאמר, כי הספר הוכן והופץ בתור כתב-יד בשנת 1917. בשם הסמכות העליונה שבמדינה ניתן שם התיאור הבא ל“שאיפות הציוניות של היהודים”: “הציבור היהודי יעדיף שארץ ישראל תתנהל לפי שעה כחלק של קיסרות הבריטית, או מכל מקום כנחלה בריטית, אבל הנהלתה צריכה להמסר במידה רבה לידי יהודים מסוג של מתישבים… הציונים הסבורים כך משוכנעים כי בתנאים אלה תגדל האוכלוסיה היהודית בקצב מהיר, עד שהצד היהודי יהיה הגורם המכריע שבשותפות”. שלישית, זמן קצר לפני פרסומה של הצהרת באַלפוּר, בשנת 1917, נערך ב“טיימס” ויכוח בין אנשים מן החוג הציוני ומן החוג האנטי-ציוני שבעדה היהודית בבריטניה. ב“טיימס” מיום 28 מאי 1917 פירסם הלורד רוטשילד את הניסוח שלו ל“שאיפות הציוניות של היהודים”: “אנו, הציונים, לא נוכל להבין, כיצד יתכן אף לרגע לראות נזק כלשהו בהקמת קהליה יהודית עצמאית בחסותן ובפטרונוּתן של מעצמות-הברית”, וכו'. אלו רק שלוש דוגמאות. יכולני להציף חדר זה בעשרים וחמש ראיות בקירוב על כוונתן של “השאיפות הציוניות של היהודים”, כפי שהיו ידועות לממשלה הבריטית בשעת ביצועה של הפעולה הקרויה הצהרת באַלפוּר. ועתה, אדוני הלורד ורבותי, הרשוני-נא להפנות את תשומת לבכם להצהרת באַלפוּר עצמה, למכתב שנשלח אל אותו הלורד רוטשילד, שכרגיל מביאים אותו בנוסח קטוע. נוהגים לשכוח את המבוא למכתב זה. אבל יש בו מבוא וזה לשונו:

"לורד רוטשילד היקר,

יש לי העונג הרב למסור לאדוני, בשם ממשלת הוד מלכותו, את ההצהרה הבאה של אהדה לשאיפות הציוניות של היהודים, אשר הוצעה לפני הקאַבּינט ואושרה על-ידו".

ודאי ידוע לכם, כי כל מלה בהצהרת באַלפור ובמכתב נשקלה ונבדקה חדשים על חדשים. הלורד באלפוּר עצמו היה איש זהיר מאד, כמעט יכולתי לומר – איש כבד-תנועה בניסוח דבריו. האינפורמציה שהיתה בידו בדבר “השאיפות הציוניות של היהודים” היתה הטובה ביותר, זו היתה האינפורמציה הרשמית, וזהו הפירוש למשמעוּתו של המונח המעורפל והבלתי-מדוייק “בית לאומי”. כולנו יודעים, שאם בתעודה חוקית או מדינית מסויימת ישנם חלקים, או מונחים מסויימים, שביטויים המלולי מעורפל, הרי אחת הדרכים להבהרת משמעותם הוא קשר-העניינים: והרי לפניכם קשר-העניינים. מלבד זאת, ניסיתי לשאול כל אנגלי, מה פירושה של המלה האנגלית “בית” (home). מכירים אתם, כמובן, את המימרות השגורות, שניתנו לי בתשובה על שאלתי (“ביתי הוא טירתי”, וכדומה). לצערנו מוצאים אנו מלה זו לעתים רחוקות מאד בחיים המדיניים. אבל יש מקרה אחד, יוצא מן הכלל, והוא ידוע לכל: “שלטון בית”. מה פירוש “שלטון בית”? מה פירוש הדבר, כשמבטיחים לעם “בית לאומי”? שמא הכוונה למקום, שבו יהיה תלוי בחסדי זולתו, כי יהיה שם מיעוט? או מקום שבו יהא מוגן מפני השמדה רק מפני שיימצא שם שומר זר, אשר לא יניח שישמידוהו? במאַנדאַט גופו נכללו במבוא הדברים: מעצמות הברית “מכירות בטעמים להקמתו-מחדש של ביתו הלאומי (של עם ישראל) בארץ ישראל”. גם המאַנדאַט נבדק ונשקל דיו, שלא תיכלל בו מלה העשויה להתפרש שלא כהלכה. אין אדם יכול “להקים-מחדש” אלא דבר שהיה קיים בעבר. כך הבין את פירושם של המאַנדאַט ושל הצהרת באַלפוּר מר וינסטון צ’רצ’יל, שאמר זאת. ומר ראַמזיי מאַקדוֹנאַלד, שאמר זאת בדפוס, ויכול אני לצטט את דבריו. והלורד ססיל, שאמר זאת, והגנרל סמוטס, שאמר זאת; וסיר הרבּרט סמוּאל, שאמר זאת. כל אחד מהם הבין, כי ההבטחה פירושה מדינה עברית. אם יש צורך בדבר, אביא לפניכם את דבריהם המדוייקים. אך, אולי מענינים ביותר דבריו של הקפיטן הוֹפּקין מוֹריס, שהיה חבר בועדת שאו. לועדת שאו היתה הזדמנות כאן בלוֹנדון לשמוע עדות ארוכה למדי, שבה הובאו ההוכחות המדוייקות, כי הצהרת באַלפוּר היתה הבטחה לסייע להקמת מדינה עברית בעלת רוב יהודי. אחרי-כן, ב-17 בנובמבר 1930, נשא הקפּיטן הוֹפּקין מוֹריס נאום בבית-הנבחרים. באותו נאום אמר: “היהודים צודקים בהחלט. מה שהובטח להם היתה מדינה עברית. מחשבה זו החדירו ללבם” – והוא נקב בכמה שמות, בין השאר בשמותיהם של מר צ’רצ’יל ושל סיר הרברט סמוּאל, אשר דיברו אליהם על מדינה עברית. אכן, אדוני, זאת היתה ההבטחה.

נשאלה השאלה, אם המאַנדאַט הוא “תנ”ך“. התנ”ך אחד ואין שני לו, ואני לא אכנה את המאַנדאַט בשם “תנ”ך“. אך סבורני, כי בין שתי הדרכים להעריך תעודה – אם כתנ”ך ואם כפיסת נייר – יש ביניהן שורה ארוכה של מידות-כבוד. וסבורני, כי האנשים שחיברו את הצהרת-באַלפוּר ואת המאַנדאַט הכניסו לתוכם משמעות הראויה למידה מרובה של כבוד. מר צ’רצ’יל נתן את שמו למסמך הקרוי ספר לבן משנת 1922. אם יש צורך בכך, מוכן אני לנתחו, אבל כעת הרשוני לקבוע, כי בספר הלבן משנת 1922 אין אף פסוק אחד, אף מלה אחת, שאפשר לפרשה כמניעה להפיכת ארץ ישראל לארץ בעלת רוב יהודי, ל“מדינה עברית”.

וכן ברצוני לציין, כי החלטת חבר הלאומים על עבר-הירדן אינה מכילה דבר הסותר את הכללת איזור זה בתחומי ההתישבות היהודית, ללא קשר לשאלה, אם יש צורך כי יוסיף להתקיים שם במשך זמן מסוים ההסדר הזמני של ממשל עקיף, אם לאו.

אדוני הלוֹרד ורבותי, עתה מגיעים אנו לראשיתו של פרק עגום מאד. אעשה כמיטב כוחי להביאו לפניכם בצורה מתונה כאשר אוכל. ודאי תאזרו בסבלנות, ואף ביותר מסבלנות, כלפי אדם הבא לספר לכם על אכזבה גדולה מאד. כסבור הייתי תמיד, לפני בואי לאנגליה, שאם ארץ תרבותית, ממשלה תרבותית, נוטלת על עצמה פקדון, פקדון בינלאומי, בתנאים כאלה, במסיבות כאלו, לגבי עם שסבל זמן כה רב, שקיווה זמן כה רב, ותקווֹתיו, ככלות הכל, קדושות בעיני כל אנגלי – ציפיתי, שממשלה זו תשב ותערוך תכנית-פעולה, תכנית “כיצד לבצע את זאת”, יהיה ככל שיהיה הפירוש שניתן לאותה הבטחה של “בית” – צריך היה לערוך תכנית, כיצד לבנותו. כיצד לפרש מה מחייבת “העמדת הארץ בתנאים אדמיניסטרטיביים, כלכליים ומדיניים העשויים לסייע להקמתו של בית לאומי יהודי”, ככל אשר יובן המונח הזה. זה היה התנאי האחד – תכנית. והתנאי השני היה: להסביר לכל, כי זה הפקדון שהממשלה קיבלה על עצמה ו“זה מה שאנחנו אומרים לעשות”. תרשים זה, או תכנית זו, צריכים היו לכלול, ראשית, חקירה גיאולוגית בשני עברי-הירדן, כדי לקבוע אילו חלקי הארץ אפשר באמת להכשיר לעיבוד וליישוב. תכנית לטיוּב הקרקעות ולהכשרתם. תכנית למלווה שיוצא לחתימה ועל היהודים להמציאו, בכדי למלא את ההוצאות הכרוכות בטיוּב הקרקע ובחלוקתו לחלקות, ובכדי ליצור משני עברי הירדן רזרבה קרקעית, שמתוכה יסופקו בקשותיהם של יהודים, וכן של ערבים, הרוצים בהתישבות חקלאית. מלבד זאת – תכנית לפיתוחה של החרושת, שתהא מחושבת כדי להמציא פרנסה לעליה המונית. תכנית לחוקי מסים ולתעריף מכס, בכדי להגן על פיתוח זה. תכנית לשיטת מסים, שיש בה לסייע למתישבים חדשים ולעולים, כמו בכל ארץ של התישבות. ולבסוף, אמצעים לשמירת הבטחון. אומה כמותכם, שיש לה נסיון של עבר עצום בפעולות התישבות, ודאי מטיבה היא לדעת, כי מעולם לא היתה התישבות ללא סכסוכים מסויימים עם תושבי המקום, ולכן יש להגן על הארץ. ומאחר שהיהודים מעולם לא ביקשו שיגנו עליהם אחרים, צריכה התכנית לכלול גם את תביעת היהודים, שיוּתר להם עצמם ליצור כוח-מגן בארץ-ישראל, או לפחות להווֹת חלק ניכר בכוח-מגן זה. ביחוד יש להקפיד על בחירה זהירה של פקידי השלטון. מפעל כזה, שאין לו הקבלה ואין לו תקדים, דורש, כמובן, פקידות שתהא בראש וראשונה אוהדת, ושנית – בקיאה בתפקיד שלפניה. צריך היה לקבוע בשבילה איזו בחינה מיוחדת, להקים ענף חדש של השירות האזרחי. לכך ציפו הכל. ואין צורך לומר לכם, מה-מאד נתאכזבנו כאשר תחת כל אלה שמענו את הביטוי “לעבור בגישוש”² – שמענו ביטוי זה אפילו כדבר רצוי וראוי להיות שיטה. בהזדמנויות יותר חגיגיות כינו זאת בשם “אֶמפּיריזם” או “הליכה לפי החוש”. אינני יודע, אם טובה דרך זו בשביל הקיסרות: אין זה מענייני לדון בכך. אך יכולני לומר, כי אנחנו סבלנו מאד מהעדר כל שיטה, מאי-רצון מפורש זה לערוך תכניות, בשעה שניגשים לבצע דבר חדש מעיקרו, דבר חשוב מאד ואחראי מאד. סבלנו סבל נורא. אבל, כאשר התלונַנו על כך, ניתנה לנו תשובה מוזרה: “האיש במקום הוא המטיב לדעת”. הרשו-נא לי בכל הכבוד לציין, כי חמישים אומות העניקו את המאַנדאַט לבריטניה מכיון שחמישים האומות האלו נתנו אימון בנסיונה ובמצפונה הקיבוצי של בריטניה, וביחוד בעובדה, שהעם הבריטי יפקח פיקוח קפּדני על האיש במקום. עצם הרעיון בדבר פיקוחה של האומה על מוסדותיה המוציאים לפועל – רעיון אנגלי הוא. אנו, בני היבשת, למדנו אותו מן האנגלים. לפיכך, סבורים אנו, כי אפילו בחרה ממשלת המאַנדאַט גאון ומינתה אותו כאיש-במקום, הרי בכך לא מילאה את חובתה המאַנדאַטורית. אבל למעשה כך היתה תמיד התשובה: “מינינו איש במקום, הניחו לו לעשות, ואנו נחכה ונראה”. ולפעמים היינו שומעים תשובה אחרת – “דומה שהשלטון מתנהל בצורה מניחה את הדעת, שהרי טענות ותלונות יש גם ליהודים וגם לערבים”. מעולם לא יכולנו להבין זאת. כלום מילאתי את חובתי כלפי ילדי, למשל, או כלפי שני לקוֹחותי, אם הצלחתי להשניא את עצמי על שניהם? אינני סבור כן.

התאכזבנו אכזבה נוראה מהעדר שיטה ותכנית. אבל, עוד יותר התאכזבנו מהעדר התנאי השני: בהירות. מעולם לא נאמר לערבים, מה היה פירושה של הצהרת באַלפוּר בפי הלורד באַלפוּר וכל האחרים. מעולם לא נאמר להם זאת. גם כאן, אדוני הלוֹרד, בדעתי להצטמצם בסיפור קטן, אשר כבר סופר לועדה זו בארץ ישראל, ויש בו, אולי משום הדגמה מספקת ליחס הנהוג שם כלפי האמת: במקום לכתוב על גבי מטבעות וכו' “ארץ-ישראל”, הם כותבים רק את ראשי-התיבות העבריים ‘א"י’. מדוע? מה פירושו של דבר זה? אם צריכה הארץ להקרא “ארץ ישראל”, ארצו של עם ישראל, אם זה שמה המפורש – כיתבוּהו במלואו. ואם דבר אסור הוא – בטלוהו לחלוטין. אבל “המוצא”, שנמצא במקרה זה, מדגים את כל “השיטה” כולה, שבאה לרמוז, כי, אמנם, ישנה הצהרת באַלפוּר, ואולי יש לה משמעוּת כלשהי, אבל, יתכן גם כן, שאין בה ולא כלום. זו היתה “השיטה” מראשיתה ועד סופה. אם תשאלוני, אוכל לבסס את טענתי זו בעובדות רבות. אבל, סבורני, כי הועדה המלכותית כבר קיבלה ידיעות מספיקות ותוכל לחרוץ משפט משלה. אעמוד רק על צד אחד או שנים מעובדות אלו. והראשון הוא זה. אם ממשלה הולכת אל ארץ לנהל אותה לשם מטרה, שהיא – מכל מקום – פּרוֹ-יהודית ואוהדת ליהודים, הרי בראש וראשונה יש להנהיג כלל אחד בבחירת הפקידים – יש לבחור באנשים חדורי-אהדה. ברם, טוען אני, – וצער רב הוא לי, שאנוס אני לעשות זאת, – כי כלל זה לא נשמר בשלטון הארצישראלי, וכי הניחו למערכת השלטון שתתמלא אנשים, המתיחסים לציונות, ואפילו ליהודים, יחס הפוך מאהדה. יתר על כן, הניחו להם לעשות את הדבר במופגן. ביולי שנת 1925 פירסם “Nineteenth Century Review” מאמר מאת מר ריצ’מונד אחד, שהיה כולו חדור לא בלבד אנטי-ציונות, אלא ממש שנאת ישראל.

היושב-ראש: שמענו עדות על כך מפי הד"ר וייצמאַן.

ז. ז'.: אם-כן מניח אני, כי כבר הסקתם את מסקנותיכם גם מן העובדה, שכמה שבועות, או כמה חדשים, לאחר מכן, נתמנה אדון זה כפקיד בממשלת ארץ ישראל.

ברצוני להגיע למסקנה הבאה. רוצה אני ללמד סניגוריה על הערבים. וכי מה יכול אני לדרוש מן הערבים? כיצד יכול ערבי בארץ ישראל לפרש את “השיטה” הזאת? הממשלה עשתה צעד ידוע, אבל אינה רוצה להודות בו בפה מלא, והריהי מתנצלת עליו. ויחד עם זה סבורה היא, כי אדם השונא את היהודים, המכריז כי המאַנדאַט הוא “תעודה של עוול”, צריך להתמנות לאחת המשרות הגבוהות ביותר בממשלה. איזו מסקנה יכולים הערבים להסיק, אם לא אחת ויחידה? דומני, הלורד פיל, כי אדוני ראה צורך להעיר לאחד העדים הערביים: “כלום אינך יכול להניח, שיש לאנגליה גם קצת רצון משלה?” צר לי לומר את הדבר, אבל אינם יכולים להניח את זאת.

היושב-ראש: כלום הרחקתי לכת עד כדי כך? יסלח נא שהפסקתיו.

ז. ז'.: צר לי לומר זאת, אבל זוהי עובדה.

סיר לאורי האַמונד: מי היה הנציב העליון באותו זמן?

ז. ז'.: באיזה זמן?

סיר לאורי האַמוֹנד: בזמן, שאדוני מדבר עליו.

ז. ז'.: סיר הרבּרט סמואל. מסכים אני ליטול על עצמי את כל החלק היהודי של האחריות לסיר הרבּרט סמואל, אבל עליכם ליטול את חלקכם הבריטי באחריות לאותו נציב עליון ולשיטתו.

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: כיצד יוכל לחלק את האחריות?

ז. ז'.: הרי אדוני לא ידרוש שאטול עלי את כל האחריות למדינאי בריטי מובהק, שהוא במקרה יהודי? באמת סבור אני, כי סיר הרברט סמואל פעל בארץ ישראל כאיש בריטי, לפי מיטב הכרתו. על כל פנים, זאת אומר לזכותו: בודאי לא שכח מעולם, כי פקיד בריטי הוא, מושל בריטי, המוציא לפועל התחייבות בין-לאומית של בריטניה. אבל, עלי ללמד סניגוריה על הערבים. כיצד יכולים הם להבין “שיטה” זאת? רק בדרך אחת: “אין ספק, שאנגליה אנוסה לעשות דבר נגד רצונה”. אילו הייתי ערבי, כך הייתי מפרש את מעשה ריצ’מונד ואת כל שאר המקרים של פסיחה על שתי הסעיפים, שיכולתי להזכירן. סבורני, כי סיבה יסודית ועיקרית להתפרצות של עכשיו ולכל שאר ההתפרצויות, היה העדרה של תכנית, והוא שהביא כל אדם, וביחוד את הערבים, לכלל מסקנה זאת. “האירופי, האנגלי – כך אמרו לעצמם – כשרצונו לבנות משהו, הריהו מכין לו תרשים. ואם איננו מכין לו תרשים, יודע אני מה פירוש הדבר”. מלבד זאת, חסרה כאן כנוּת. באשר לא נאמר לערבים: “עומדים אתם בפני החלטה מסויימת של העולם כולו והחלטה זו תוצא לפועל. ארץ זו תהיה לא א”י אלא ארץ ישראל. ארץ זו,תוקם מחדש' כ’בית לאומי' יהודי". ומאחר שדבר זה לא נאמר לערבי, חשב לו לאמור: “ודאי משהו אינו כשורה בענין זה. ודאי כופים את הדבר על אנגליה; ודאי שונאת אנגליה את הדבר; ריצ’מונד הוא הופעה אָפיינית, דוקא משום ששונא הוא את הדבר, אבל, אנוסים הם להוציאו לפועל; לפיכך, אם אני, הערבי, אמציא להם תירוץ טוב ותירוץ רעשני…” כך, שוב ושוב פּוּתו הערבים, ועדיין הם מפותים, לעשות את כל מה שראינו בארץ ישראל.

והנה כאן בא אותו מקל שנתחב לתוך גלגלי המכונה שלנו – שאלת המועצה המחוקקת. ראשית-כל, מוחה אני נגד המועצה המחוקקת, משום שהיא סותרת את נוסח ההתחייבות שבמאַנדאַט ככל שיהיה הפירוש שיינתן להתחייבות זו. המומחה הידוע, מר ואַן-רייס, היה הראשון שאמר, כי, לפי המאַנדאַט, “יש לראות את כל בני העם היהודי, כאילו הם בכוח³ אוכלוסי ארץ ישראל”. לפיכך, אין אפשרות ליצור מוסדות מייצגים, כביכול, שהשותף הגדול, העם היהודי, יהיה מיוצג בהם כמיעוט, והשותף הקטן, האוכלוסיה המקומית, יהיה מיוצג בהם כרוב. או שתדחו את המאַנדאַט ואת הצהרת באַלפוּר, או שתסיקו את המסקנות הטבעיות מתוכם. ובשום אופן אי-אפשר לטעון כי “פיתוחם של מוסדות מייצגים” (“פיתוחם” זה יכול להעשות גם בשורה ארוכה של צעדים קלים), יהא רשאי בזמן מן הזמנים לפגוע בגופה של אותה מטרה, המוזכרת במבוא, שהרי היא, ככלות הכל, הציר שעליו סובבת הבעיה והיא יסוד-מוסד למאַנדאַט. אולם, לא די בכך: מדבר אני עתה על השפעתה של תכנית המועצה המחוקקת על הערבים – על שמדי פעם בפעם מנפנפים אותה לנגד עיניהם. גם כאן עלי להזכיר דבר שקראתי עליו מנסיונה של הועדה המלכותית עצמה. חבר חשוב של ועדה זו הביע לפני אחד העדים הערביים את השיקול הבא: “כלום אין אתה סבור, שאם-כי אין מציעים לכם אלא את ההתחלה של אסיפה מחוקקת, כלום אינך סבור, שאילו הסכמתם לה בשנת 1921, הרי בינתיים היתה מתפתחת לככר-לחם שלימה?” את “ככר-הלחם השלימה” הזכיר קודם לכן האדון הערבי שאמר: “רוצים אנו בממשלה ערבית לאומית, שתוכל להתיר או לאסור את העליה היהודית”. את זאת הוא כינה בשם “ככר-לחם שלימה”. ועל כך שאלוֹ אותו חבר חשוב של הועדה: “כלום אינך סבור, שאילו הסכמתם בשנת 1921 להתחלה הצנועה, לגרעין, הרי היה מתפתח עד עכשיו לככר-הלחם השלימה?” ושנית, כשאותו עד אמר: “הרי אין זה אלא גוף מחוקק בלבד”, אמר אותו חבר חשוב של הועדה: “הוי, כלום אינך יודע, כי לעתים קרובות מאד צריכים המוסדות המוציאים לפועל לרקוד לפי חלילו של המוסד המחוקק?” אמת ויציב, דברי חכמה הם אלה. אבל, אם כך הדבר, למה אמרו לנו, ליהודים, כי תכנית המועצה המחוקקת היא דבר שאין בו כדי להזיק, כי תהיינה “ערובּות”, כי הדבר לא יפגע באינטרסים שלנו? אדוני צדק בהחלט בדבריו. דבריו היו כה צודקים וברורים, שכל ערבי פירש את התכנית הזאת באותו אופן: “אם הבריטים כה תקיפים בדעתם, שתהיה לנו מועצה מחוקקת, הרי פירושם של הדברים –, הא לכם נשק: הא לכם אקדוח. לפי שעה אינני נותן לכם את התחמושת, אבל חכּוּ, קבּלוּ לפי שעה את האקדוח ולימדוּ כיצד להשתמש בו. ובוא תבוא השעה, כאשר ניתן לכם גם את התחמושת”.

מה יהיו התוצאות ההכרחיות מכל הדברים האלה, היה ברור מראש. עלי לומר, כי האיש במקום, הוד מעלתו, הנציב העליון, ידע את הדבר כבר כמה שנים: הדבר נאמר לו בפני עדים במלים מפורשות ומפורטות. “פרשה זו של המועצה המחוקקת לא תוכל להסתיים אלא בצורה אחת ויחידה”. בית-הנבחרים ובית-הלוֹרדים לא גילו כל התלהבות לתכנית המועצה המחוקקת בשעה זו – אומר אני את הדברים בצורה מתונה מאד. אך התשובה היתה: “האיש במקום רוצה בדבר”. והנה, את התוצאות ראינו.

גורם חשוב מאד בביצועו של המאַנדאַט היא הדאגה לבטחון. מניח אני, כי היה סיפּק בידי הועדה ליצור לעצמה בענין זה דעה משלה. אבל, מחובתי להזכיר לכם כמה צדדים של השאלה. איימו עלינו בארץ ישראל בפרעות. אמרנו זאת לממשלה שנים ושנים, אבל היא הוסיפה לצמצם וּלצמצם את מספר החיילים בארץ. אמרנו לה: “זיכרוּ, שיש לנו ילדים ונשים; תנו אישור חוקי להגנה העצמית שלנו, כפי שעשיתם בקֶניה”. בקֶניה היה כל אירופי חייב, עד לפני זמן קצר, להתאַמן בגדוד-ההגנה של המתישבים. מדוע צריכים היהודים בארץ-ישראל להתאַמן להגנה העצמית במחתרת, כאילו פוגעים הם בחוק? אתם יודעים מה פירושן של פרעות בתולדות היהודים. אנו יודעים מה פירושן של פרעות בתולדות ארץ ישראל המאַנדאַטוֹרית. מעולם לא ניתן ליהודים להתכונן לקראת החובה הקדושה של הגנה עצמית, כפי שהיה עושה כל אנגלי ואנגלי. אנוסים היינו להתכונן במחתרת, בציוד לקוי, בתרגילים בלתי-מספיקים, כדרכם של חובבים. ואכן, אינני יודע, כיצד יכולה ממשלה להרשות, או לסבול, מצב כזה אחרי שלשה נסיונות, ובתוכם הנסיון האיום משנת 1929… צר לי על שאני מתרגש. מתנצל אני על כך בפני הועדה ומקווה, כי תבין לסיבת הדבר. אבל, סבורני, שבהסבירי את טענותי לפני הועדה המלכותית לא חרגתי מתחומי ההגיון.

אם מקטינים את מספר הגדודים בארץ ישראל הרבה למטה מכפי הדרוש לבטחון, וההסברה לכך – כי משלמי-המסים הבריטיים אינם חפצים לתת את כספם ואת בּניהם, הרי זה דבר מובן וטבעי. אבל אנו – יהודים מכל המפלגות – ביקשנו במשך שנים: “מדוע פירקתם את הגדוד העברי? מדוע אינכם מניחים ליהודים ליטול את התפקיד לידיהם: אנשים משלנו וכספים משלנו תחת פיקוד בריטי ולפי החוק הצבאי של בריטניה?” אינני תובע “צבא עברי” לפני שתקום מדינה עברית; רוצים אנו בגדוד העברי, בדיוק כפי שהיה בימי המלחמה וגם שירת שירוּת נאמן. למה יוצרים בארץ זו את הרושם, כי רוצים אנו, שיגנו עלינו ג’וֹני, טוֹמי וּבּוֹבּי? אין אנו רוצים בכך. אם יש צורך בזיעה ובזהב בבנינה של ארץ ישראל, הניחונו לתת את הזיעה והניחונו לתת את הזהב. ואם מגיניה של ארץ ישראל צריכים לשפוך את דמם, יהא זה דמנו שלנו, ולא דם אנגלי. אבל הצעה זו תמיד נדחתה.

בודאי אין צורך להזכיר את הסתת העתונות, שכמותה לא היו סובלים בשום ארץ אחרת, – הסתה בעתונות כהכנה לפרעות. בודאי שמעתם על הלוויה המפוארת של הלסטים הערבי בחיפה, אשר נהפכה לחגיגה ממש. שימו לב, זו היתה החגיגה הערבית הגדולה ביותר שנערכה בחיפה. בודאי כבר הישווּ אותה לפניכם עם הצו שניתן בימי המהומות האחרונות, כי על היהודים לקבור את מתיהם בשעה חמש בבוקר, אפילו בתל-אביב, בישוב יהודי טהור, פן יגדישו את הסאה בשעת הקבורה.

אינני יודע, אם שמעתם על האזהרות. אין לי ספק, שהיו אזהרות למכביר. אבל, אחת מהן יכולני להביא לפניכם שחור על גבי לבן. שבועיים לפני המאורעות, ב-6 באפריל, נשלח אל הנציב העליון מברק ובו נאמר, כי מהומות ממשמשות ובאות. וכן הפנינו את תשומת-לבו לעובדה, שאין די חיילים ושאין לסמוך כראוי על המשטרה. העתק מאותו מברק נשלח למשרד-המושבות. משרד-המושבות אישר את קבלתו וענה, כי עומד הוא בקשר עם הנציב העליון; אבל, מכחיש הוא, כמובן, שההגנה הצבאית של ארץ-ישראל איננה מספקת. באותו זמן, ב-6 באפריל, היה שם בּאַטאַליוֹן אחד. והם הכחישו שההגנה הצבאית איננה מספקת. אדוני הלוֹרד ורבותי, כלום הזנחה היא זו, התעלמות או מעשה-פשע, – מהו כל זה, והיכן הם העונשים על כך?

ועתה מגיע אני לדוגמה הבולטת ביותר בקשר לאותו סעיף בכתב-סמכותכם – בקשר לשאלה, כיצד הוצא המאַנדאַט לפועל מבחינת עניני הבטחון: מגיע אני לגוף המאורעות של 1936. מכיר אני את עמדת הועדה בשאלה זו. אבל, אדוני הלוֹרד, ירשני-נא להזכיר, כי קובלנתנו העיקרית בכל הטראַגדיה היא: למה הניחה הממשלה הבריטית, שאנו היהודים נוּשפל כל-כך בעיני הערבים ובעיני הבריטים, בלי שהיינו ראוּיים לכך? יודעים אתם היטב, כי יש לנו שם בארץ ישראל מספר מספיק של נוער מצוּיין, נוער מאוּמן. אילו הניחו להם להשתתף בפעולה במידה הראויה, אילו השתמשו בהם מלכתחילה, כי עתה לא היו המהומות מגיעות לממדים אלה. למה ראו צורך להחדיר ללבו של כל ערבי את המחשבה, כי היהודים אינם מסוגלים להגן על עצמם? תבענו את זאת. על ברכינו התחנַנו: הניחו לנו להגן על הארץ. והדבר נדחה. להיפך. נשלח לארץ-ישראל מספר מוגזם של בּאַטאַליוֹנים בריטיים. עשרים ושלשה בּאַטאַליוֹנים בריטיים; כמעט החלק הששי של צבא הקיסרות, שש בּריגאַדוֹת, נשלחו לדכא מהומות בארץ, שאינה מגיעה אף לחלק האלף של הקיסרות הבריטית! למען יחשוב האדם ברחוב: כל סוסי המלך וכל פרשיו נשלחו לשם – סימן הוא, שהמדיניות הציונית נכשלה עד לאין תקנה. זה איפוא פירושו של השלטון בארץ ישראל – לגייס חיילים, להפסיק את התמרונים באַלדרשוֹט, לקרוא את הרזרביסטים לדגל, כדי להשליט סדר בארץ ישראל! אבל אני מכחיש את הדבר. אילו גייסתם בחדשי אפריל וּמאַי חמשת אלפים צעירים יהודים, הייתם שׂמים קץ למהומות. לא היה צורך בכל הבריגאַדות הללו. הסכנה לא היתה גדולה כל-כך. היקפה לא היה כה נרחב. אם מתענינים אתם בדבר, תוכלו לקרוא הנה כל מספר של מומחים צבאיים, והם יגידו לכם, כי לעומת אלפּים או שלשת אלפים מוֹרדים, בארץ כארץ-ישראל, שאין בה מעברים צרים וסלעים מזדקרים, שכל הר דומה בה למחצית של תפוח-זהב, ומטוסים יכולים לתוּר את הארץ כולה – לא היה בה אף שמץ של הכרח, שהמהומות תמשכנה זמן רב כל-כך. וכן לא היה צורך בגיוסן של הבריגאַדות. אולם, אותנו העמיד גיוס זה במצב, כאילו חלוצינו אינם חלוצים, אלא מוגי-לב. מכחיש אני את הדבר. תובע אני, שאנחנו ניקח חלק בהגנה על ארץ ישראל. ואז תהיה הארץ מוּגנת ושלווה.

כאמור: מכיר אני את עמדתה של ועדה זו, המסרבת לעמוד על עצם מהלך המהומות, ועלי להרכין ראשי בפני החלטתה. אולם, מצד שני – וכאן עלי שוב להקשות לא על ועדה זו, אלא על משרד-המושבות, על הממשלה המאַנדאַטורית: כלום קיימת תכנית, כלום ישנו קו-פעולה? בז’ניבה הבטיח מר אידן למועצת חבר הלאומים באופן רשמי ביותר ובשפע דברים כי לחקירת המהומות בארץ נתמנתה “ועדה מלכותית” והועדה תחקור את העובדות. על הועדה המתמדת למאַנדאַטים השפיעו שתמנע מהצגת שאלות עד אשר “ועדה מלכותית” – אינני אומר, ועדה מלכותית זו – תחקור את המאורעות גופם. כמובן, זכאית ועדה מלכותית זו לסרב לעשות כן, ויכול אני להבין לרוחה. אבל, אדוני הלוֹרד, היכן היא איפוא אותה ועדה מלכותית אשר חקוֹר תחקור מיהו האשם? כי טוען אני, שישנו מי שאשם; טוען אני, שהניחו כי תסתנן לארץ-ישראל, בשביל הערבים, כמות עצומה של תחמושת, הן לפני המאורעות והן בשעת המאורעות. טוען אני, שהיתה הזנחת התפקיד בשעת חקירתם של הקרבנות הראשונים. טוען אני, כי יש דבר שברצוני להבינוֹ ואינני יכול להבינוֹ: כי בשעה שביפו היתה שביתה כללית, לא היתה שביתה כללית בחיפה. רצוני לדעת, אם נכון הדבר, כי היה כן מעין “הסכם-ג’נטלמנים”, מעין “מרידה בהיתר”, בחלק אחד של ארץ ישראל, ולא היתה מרידה במקום, שמישהו מבין הפקידים ביקש כי לא תהיה שם מרידה. רצוני לדעת, למה התירו למר קאוקג’י לצאת מארץ ישראל בתהלוכה רשמית; למה הניחו לכנופיות להתפזר; למה לא פורק אחרי כן הנשק מן האוכלוסים. רצוני לדעת, כיצד יכולים להתרחש בארץ דברים שכאלה, ואין איש אשם, ואין איש אחראי לכך. לפי אותה שיטה מפורסמת בדבר האיש במקום – רצוני שהאיש במקום יעמוד בפני ועדה מלכותית, בפני ועדה משפטית, וּרצוני שישא באחריות על שגיאותיו. לעתים רשאי גם אדם פשוט כמוני לומר את המלים ⁴J’accuse. כי אשמים הם. אשמים הם במעשים, בהתעלמות, בהזנחת תפקיד. אם אינני טועה, חייב מישהו להשיב תשובה לועדת-המאַנדאַטים המתמדת של חבר הלאומים, אשר מסר לכם את המאַנדאַט. מי ישיב את התשובות? שמעתי, כי לא ועדה מלכותית זו תעשה זאת, אלא יוגש דין-וחשבון על המאורעות בצורה רגילה, בתוך הדין-וחשבון של ממשלת ארץ ישראל לחבר הלאומים – הצד, שאותו אנו מאשימים, הוא שיגיש את הדין-וחשבון. ומציע אני לועדה המלכותית הזאת: בין הצעותיכם בדבר תיקון המצב (והרי אתם מתבקשים בכתב-סמכותכם להזכיר אמצעים לתיקון המצב) תהא-נא עצתכם הראשונה למצוא את האשמים ולהענישם. וכן חיקרוּ-נא בדבר המועצה המושלמית העליונה, או ככל שיהיה שמה הרשמי של אותה קבוצת אנשים, שבראשם עומדים הוד קדושתו המופתי ושאר האדונים. הממשלה העניקה להם מעין חסינות דיפּלומאַטית. הממשלה נשאה ונתנה עמהם. ומציע אני, במלוא הכבוד וההכנעה, שאיזו ועדה בלתי-תלויה, בלתי-תלויה במשרד המושבות ובלתי-תלויה באיש שבמקום, תחקור ותבדוק שאלה זו בדבר האשמה. מאמין אני, שיש כאן אשמה, ומאמין אני, שהאיש האשם צריך לבוא על ענשו, וזהו הדבר שאני דורשו במלוא ההכנעה.

אשר לתיקון המצב, דעתי היא, כי האמצעי העיקרי הוא – תכנית ואמת. יש להודיע לערבים וליהודים מה הן המסקנות הממשיות הנובעות מן המאַנדאַט. לפי מיטב הבנתי, יש רק אופן אחד ויחיד לפרש את המאַנדאַט. ויש להכין תכנית. מכנים אנו אותה בשם “תכנית העשור”. לפי דעתנו צריכה היא לכלול ריפוֹרמות קרקעיות, ריפוֹרמות בשיטת המסים והמכס, ריפוֹרמה במערכת הפקידות, פתיחת עבר-הירדן לחדירה יהודית והבטחת הבטחון הציבורי על-ידי הקמת חטיבה יהודית ועל-ידי מתן אישור חוקי להגנה עצמית של היהודים.

יחד עם זה סבורני, כי יש צורך בריפוֹרמות גם בצד היהודי, כי גם בשיטותינו נעשו טעויות רבות. לדעתי, נכללים כל התיקונים האלה בריפוֹרמה של הסוכנות היהודית. נשאלתי על-ידי לוֹרד פיל, אם מייצגים אנו גוף נבדל מן הסוכנות היהודית. כן. טוענים אנו, כי למעשה אין הסוכנות היהודית מייצגת כיום את כל היהדות הציונית, ואף לא את רוּבּה, וסבורני, שהגיעה השעה, כי גוף זה ייבּנה מחדש, בהסכמת המאַנדאַטוֹר, על-יסוד זכות בחירה כללית. כי שאלת הציונות נהפכה כיום באמת לענין הנוגע נגיעה מעשית בכל אדם ואדם בישראל, ולא רק בחסידיה של קבוצה פּוֹליטית מסויימת. סבורים אנו, שהגיע זמנה של ריפוֹרמה זו, והיא עשויה לשים קץ לעיווּתים רבים, שאינני יכול להתעלם מהם. אחד מהם יובא לידיעתה של ועדה זו בתזכירה של בית"ר – ההסתדרות “ברית תרומפלדור” – בדבר חלוקתם של רשיונות העליה. לצערי הרב, שמעה הועדה בענין זה ידיעות מטעות מפי נציגים יהודיים אחרים.

היושב-ראש: היאמר לנו, מאיזו בחינה היו הידיעות מטעות? מה היא הנקודה העיקרית?

ז. ז'.: כן, אם תרשו לי להמשיך עוד עשר דקות. יש אומרים, שאם דורשים אנו את אשר דרשתי אני, הרינו מסבּכים את הקיסרות בסיבּוכים ובמכשולים רציניים. וזאת מכחיש אני, אומר אני, לפי מיטב אמונתי – ואין זו דעת יחיד – שאם תלך בריטניה בדרך זו ובאמת תעזור לנו להציל את העם היהודי, כפי שנתכוונה והבטיחה בהצהרת בּאַלפוּר, הרי מהלכו של נסיון גדול זה יהיה נורמלי באותה מידה כמהלכם של כל שאר המפעלים הגדולים בהתפתחות החברה. מכחישים אנו בהחלט, כי דבר זה עשוי לסבּך את בריטניה בסכסוך עם האיסלאַם העולמי. מכחישים אנו בהחלט, כי בדבר זה כרוך סכסוך חמרי עם הארצות הסמוכות. מכחישים אנו את כל הדברים הללו. כל זאת הוגזם עד אין שעור. אין זה נכון. אם תבוא החלטה נחרצה, שתמסר בבהירות גם ליהודים וגם לערבים, הרי יבוצע הכל באותה קלות נורמאַלית, כמו כל מפעל התישבותי בעל היקף דומה.

ואשר לשמירת השלום באָרץ ולמניעת מהומות: כבר הצעתי – נסוּ-נא את אשר לא ניסו עדיין – נסו להקים מחדש את הגדוד העברי כחלק בלתי-נפרד של חיל-המצב הקבוע. נסו לאשר אישור חוקי את ההגנה העצמית היהודית. הרי בין כך כמעט אין להמנע מזה. “למעשה” חוקית כיום ההגנה העצמית היהודית. היא ישנה ואיננה. היא “איננה צריכה” להתקיים, אבל היא מתקיימת. היא “איננה צריכה” להיות מזוינת, אבל אם היא מזוינת, הרי… וכו'. ובכן, סבורני שיש לעשות את הצעד המכריע בכיוון הדרוש.

בודאי שמעתם על הפשרות ותחנות-הביניים שהוצעו, בתוכן חלוקת הארץ לקאַנטוֹנים ותכנית ה“שויון”⁵, או “ויתורים” מצד היהודים, וכו'. האמינו-נא בכנוּת דברי, וזוהי כנוּתה של התנועה כולה, כנוּתו של כל יהודי, שאני משתדל עתה לבטאה במלים: רצה נרצה שתהא אפשרית מין תחנת-ביניים, אבל היא בהחלט אינה אפשרית. אין אנו יכולים להסכים לחלוקת הארץ לקאַנטוֹנים, כי רבים יאמרו, יאמרו אף אנשים מביניכם, כי גם ארץ ישראל השלימה אולי קטנה מדי בשביל המטרה האנושית שלפנינו. קרן-זוית של ארץ ישראל, “קאַנטוֹן” – כיצד נוכל להבטיח, שנסתפק בכך? לא נוכל. לא נוכל לעולם. אם נשבע לפניכם, שנסתפק בכך, יהא זה שקר. ובאיזה שטח אחר נוכל “לוותר”? איזה “ויתור” יכול לוותר אוֹליבר טויסט? הן מצבו כזה, שלא יוכל לוותר על מאומה: אנשי בית-העניים הם שחייבים לוותר על קערת המרק – ואין כאן ברירה אחרת. אין אנו מאמינים בפשרה בכיוון זה. הקאַנטוֹנים הם חלום, וה“שויון” – כזב. שום איש לא יוכל לכפּוֹתם ואיש לא יאמין בהם. ואם מנסים וחוזרים ומנסים אותם, הרי על-ידי כך רק מאריכים אותו מצב, שהוליד, לפי דעתי, את המהומות בשנות 1920, 1921, 1929 ו-1936 ויוליד בעתיד אותן התוצאות.

יש רק דרך אחת ויחידה לפשרה. אימרו לערבים את האמת. ואז תגלו, כי הערבי נבון הוא, הערבי פיקח, הערבי הוגן, הערבי מסוגל להבין, כי מאחר שיש שלש, או ארבע, או חמש, מדינות ערביות טהורות, אין זה אלא מעשה-צדק, אם הופכת בריטניה את ארץ ישראל למדינה עברית. אז יחול שינוי ביחסם של הערבים. אז יהא מקום לפשרה, ואז יהיה שלום.

מוטלת עלי חובה מאד בלתי-נעימה לסיים את דברי בדיון על אפשרות מעציבה ופסימית: מה יארע, אם בריטניה לא תוכל לתת ליהודים את מבוקשם? מרוצה הייתי, אילו יכולתי להמנע מלדון באפשרות זו – מטעמים רבים, מטעמים אישיים, מטעמים יהודיים לאומיים. אבל אי-אפשר לפסוח עליה. לעתים קרובות שואלים אותנו: “יהיה ככל שיהיה פירושה של הצהרת-באַלפוּר, הרי זה הובטח בשנת 1917. אבל מאז הגיע אולי העם הבריטי בכל הכנוּת לכלל מסקנה, כי לא יוכל למלא את הדבר”. את זאת אני מכחיש. טוען אני, כי יכול הוא למלאותה. אבל, אם ישאלוני, אם ישאלו כל יהודי: “כיצד? כלום באים היהודים להצמידנו להבטחתנו ולומר: הבטחתם את ליטרת הבשר, הבו לנו ליטרה של בשר?” רבותי, כאן משיב אני לכם בשם הקיצונית שבמפלגות הציוניות: “לאו!” אם באמת אין בריטניה יכולה לעשות את הדבר, (לא שאיננה רוצה, אלא אינה יכולה), כוף נכוף את ראשנו בפני הכרעתה. אבל אז נצפה מבריטניה, שתעשה כפי שעושה כל מאַנדאַטור, כל שליח-נאמן, בראותו, כי אין בכוחו להוציא את השליחות לפועל: היא תשיב את המאַנדאַט…

סיר לאורי האמונד: למי?

ז. ז'.: ותעשה זאת כך, שהדבר לא יפגע בבטחונם של היהודים, שסמכו עליכם ובאו לארץ ישראל מתוך הסיכוי לעתיד ציוני. כלומר, שתשהה את הענין לזמן-מה, ובינתיים יבקש המאַנדאַטור, יחד עם היהודים, את הברירה האחרת. מקווה אני, כי לעולם לא תגיע שעה שכזאת. משוכנע אני בהחלט, כי לא יהיה צורך בכך. מאמין אני באנגליה, בדיוק כשם שהאמנתי באנגליה לפני עשרים שנה, כאשר קמתי, בניגוד לרוּבּה המכריע של דעת-הקהל היהודית, ואמרתי: “הבו חיילים לבריטניה!” – כי האמנתי בה. ועדיין אני מאמין בה. אבל אם בריטניה באמת איננה יכולה להגשים את המאַנדאַט – אכן, אנחנו נהיה המפסידים. ושנינו כאחד נשב ונחשוב, מה אפשר לעשות. אבל לא ייתכן, שבריטניה תוסיף להחזיק במאַנדאַט, ותעמיד פנים כי הוא “כבר הוגשם”, בשעה שעמי עודנו סובל בתפוצות ומהווה רק מיעוט בארץ ישראל. לא, זה לא ייתכן. זה איננו “קריקֶט”. לפיכך, רבותי, טוען אני, כי דבר זה לא ייתכן, לא יקום ולא יהיה.

מודה אני לועדה מקרב לב על אדיבותה ועל תשומת-לבה. ומבקש אני את סליחתכם על שהעסקתיכם במשך שעה וחצי.

הרצאה לפני חברי הפּאַרלאַמנט הבריטי, בבית-הלורדים, בחדר-הועדות מס' 8,

13 ביולי 1937

הדין-וחשבון של הועדה המלכותית, שהכיל את תכנית החלוקה, נתפרסם בימי שהותו של ז’בוטינסקי באפריקה הדרומית. עם שובו ללונדון ניגש מיד לפעולת הסברה ענפה בדעת-הקהל האנגלית נגד תכנית זו. בינתיים החליטה הממשלה הבריטית לאשר את התכנית ולהפכה למדיניותה הרשמית לגבי ארץ ישראל. היא התכוונה תוך זמן קצר להשיג את אישורם של הפּאַרלאַמנט ושל חבר-הלאומים.

ערב הדיון בפּאַרלאַמנט על הצעת הממשלה נתכנסה קבוצת צירים, בראשותו של סיר ג’וֹן האַסלאַם, כדי לשמוע את השקפתו של ז’בוטינסקי על תכנית החלוקה.

ז’בוטינסקי בא אל ההרצאה כשהוא מצוייד בכמה מפּוֹת.

היושב-ראש: גבירותי ורבותי! התכנסנו כאן, כדי לשמוע את השקפותיו של מר ז’בוטינסקי. אחדים מכם מכירים אותו. הוא ידידה של ארצנו. הוא נלחם למען ארצנו. שמעתי, כי לקח חלק נכבד מאד במלחמה תחת פיקודו של אלנבי בשנים 1918–1917 וקיבל אות-הצטיינות בעבור אומץ-לב. סבורני, כי כולנו תאֵבים לשמוע את אשר בפיו על המצב בארץ-ישראל ואת השקפתו על הדין-וחשבון שפורסם זה עתה. אולי לא נסכים לכל הדברים אשר יאמר לנו, אך בטוחני כי נאזין בסבלנות לדבריו ואחרי-כן נוכל לעצב את דעתנו בהתאם לכך. אינני סבור, כי מישהו מאתנו קרא את הדין-וחשבון כולו בפרטוּת, כל מה שבו. הרי הוא כל-כך גדול. אך בטוח אני, כי מה שמר ז’בוטינסקי יאמר לנו הערב ירחיב את דעתנו ויסייע לנו להבין את הדין-וחשבון, לכשיהיה לנו יותר זמן לעיין בו. אבקש את מר ז’בוטינסקי לפתוח בדבריו……

מר ז’בוטינסקי:

אדוני היושב-ראש, גבירותי ורבותי!

אני מודה לכם מאד על ההזדמנות שניתנה לי להביא לפני חברי-הפּאַרלאַמנט כמה הערות על אותן שלש הבחינות, שמהן ברצוני לגשת אל הדין-וחשבון של הועדה המלכותית. כיהודי רוצה אני, כמובן, ראשית-כל, לגשת אליו מנקודת האינטרסים שלנו, של היהודים ושל הציונים. נקודת-המבט השניה היא – מבחינת אותה “מתנת השלום אשר אין לו ערוך”, הקרובה כל-כך ללבּה של הועדה המלכותית. הבחינה השלישית תהיה ההשפעה, (עד כמה שיוכל לדון בה מי שאינו בריטי) העלולה לצמוח מתכנית חלוקה זו על הנטל וההתחיבויות, שהקיסרות נושאת בהם לגבי ארץ ישראל, להקטינם או להגדילם.

אפתח באינטרסים היהודיים:

תחילה אבקשכם להעיף עין על מפה פרימיטיבית זו. היא תקנה לכם מושג מן השטחים שבהם נדון. הדין-וחשבון מודה, כי בשעה שניתנה הצהרת-באַלפוּר נתכוונו מחבּריה לציין במלה “ארץ-ישראל” את ארץ-ישראל כולה, לרבּוֹת עבר-הירדן – את מה שאנו מכנים בשם “ארץ ישראל משני עברי הנהר”. רואים אתם אותה על מפה זו: כ-116.000 קילומטרים מרובעים. אחרי-כן, בשנת 1922, הופרד עבר-הירדן ונסגר בפני עליה יהודית: שטח של 90.000 קמ“מ, שאפילו כיום אינו מכיל אלא 320.000 תושבים. השטח שהושאר לנו לנסיון ההתישבות שלנו הריהו משנת 1922 הרצועה המערבית של הארץ, כדי 26.000 קמ”מ. שטח זה הוא כשליש מעבר-הירדן, אך צפיפות-התושבים בו הרבה יותר גדולה. כיום מכילה רצועה מערבית זו 1.340.000 תושבים. ברם, השטח, שהועדה המלכותית ממליצה להקים עליו את “המדינה היהודית”, הריהו קצת פחות מרביע מאותו רביע מערבי של ארץ ישראל: הוא מכיל כ-4.600 קמ“מ, ועד כמה שיכולתי לברר מספר תושביו הוא 645,000 נפש, כלומר 140 תושבים לקמ”מ. לצערי עלי לדבּר על מספּרים אלה רק בקירוב, כי מאיזו סיבה שאיננה מובנת לי נמנע הדין-וחשבון מלהזכיר את גודל השטח ואת מספר האוכלוסים באיזור המוקצה בשביל “המדינה היהודית”. יתכן, שסיבת ההשמטה היא, כי מספּרים מדוּייקים עשויים להחליש את נימוקי הועדה.

מקווה אני שתסלחו לי, אם, בדבּרי על איזור זה בהמשך דברי, אכנהו לא במונח “מדינה יהודית” אלא במונח “התּחוּם” – התחום, שמעבר לגבולותיו שוב לא יהא תוקף לכתבוֹ של בּאַלפור, כך שהעליה היהודית תצטרך בעתיד להצטמצם כולה באיזור זה בלבד. לפיכך מתעוררת השאלה: מה אפשר לעשות באיזור זה מנקודת-מבטם של עולים מתיישבים?

תפיסת הציוֹנות, אשר בשמה יש לי הכבוד לדבּר, היא בעיקרה תפיסה אנושית: רוצים אנו להציל ככל האפשר יותר יהודים מן התנאים בהם הם אנוסים לחיות במזרחה ובמרכזה של אירופה. מהו המַאכּסימום של אוכלוסים, שאיזור זה עשוי לקלוט ולכלכל לפי אומדן הגיוני? נקח לדוגמה את צפיפות-האוכלוסים בארצות אירופיות שונות. אנגליה ובּלגיה הגיעו לשיא של צפיפות באירופה – 270 תושבים לקמ“מ, אבל איש לא יצפה, כמובן, כי איזה איזור של ארץ ישראל יתקרב לשיעור כעין זה. הצפיפות הרגילה, אפילו בארצות של חרושת מפותחת מאד, פחותה בהרבה מזו. אפילו בגרמניה יושבים רק 140 נפש לקמ”מ, ובצרפת – 76. גם האופּטימיסטים צריכים לזכור את המספּרים הללו, בבואם לנחש, כמה תושבים אפשר לדחוק אל תוך “התחום” – ביחוד אם יביאו בחשבון כי כבר היום יושבים בו כ-140 נפש לקמ“מ, כלומר כצפיפותה של גרמניה החרשתית. מספּר זה הוא, כמובן, ראָיה מזהירה לכושר-הקוֹלוֹניזציה של הציונות. אבל, סוף סוף יש גבולות ליכולת-הקליטה, ודומה כי ב”תחום" הגבולות הללו כבר הושגו, ושוב אין שחר לתקוה ליישב שם מספר רב של עולים נוספים על בסיס כלכלי בריא.

וצריך אני לאכזב גם אותם חסידי רעיון החלוקה הסבורים כי אפשר לתקן את המצב על-ידי הגדלת שטח “התחום”, ביחוד על-ידי שיצרפו אליו את רצועת הדרום הקרויה “נגב” והמזדהה, פחות או יותר, עם מה שידוע בשם איזור באר-שבע. מסופקני מאד, אם צירוף זה ייתכן לפי ההשקפה שקיבלה הועדה המלכותית – כי אין להרגיז את הערבים המתנגדים לציונות. אבל הבה נהיה אוֹפּטימיסטים ונניח, לשם דיון בלבד, כי יסיגו את גבול הערבים גם בנגב, והחלק שיינתן ליהודים יהיה כה גדול, שיכפיל את שטחו של “התחום”. אפילו במקרה זה יהיו סיכויי העליה היהודית קלושים מאד ואיטיים מאד. הנגב הריהו כעין ארץ לא-נודעת, ועד עתה לא נמצאו שם מים בכמות הראויה לשמה. כיום יפה איזור זה לכל היותר ל“פלחה חרבה”, והצפיפוּת המאַכּסימאַלית, שעליה נוכל לחלום שם (וגם זאת רק לעתיד לבוא) היא אולי 25 תושבים לקמ"מ, כלומר (אם נתחזק באמונתנו עד כדי להניח, כי יתנו ליהודים בדרום לא פחות מ-5000 קמֻ"מ) יהיה כל המספר שם 125,000 מתישבים – פחות מטיפּה בים המצוּקה היהודית, בים רעבוננו לקרקע.

דבר זה צריך להיות ברור בהחלט. מנקודת-מבטה של הציונות האנושית, הזקוקה בראש וראשונה למקום בשביל מיליונים עולים, אין שום ערך ל“תחום” – עם הנגב או בלעדיו. עם הרצועה הדרומית או בלעדיה – החלוקה היא מותה של הציונות האנושית.

יתר על כן: כמחצית האוכלוסים ב“תחום” היהודי, כפי שהוצע בדין-וחשבון, ערבים הם. אמנם, הדין-וחשבון רומז כמה רמזים שקופים למדי, כי אולי יעדיפו להגר אל השטח השמור לערבים. אך אינני רואה שום סיבה לכך. אין ספק, כי לעומת ה“מדינה” הערבית יהיה “התחום” עשיר ותוסס, והבריות אינם עוזבים אזורים עשירים כדי להתישב באזורים עניים מהם – אלא אם כן כופים אותם לכך. ודוקא מחמת כך מצטער אני, שהדין-וחשבון מזכיר בפרק רב-עניין את “התקדים המאלף” של “חילופי האוכלוסים” בדרך כפיה בין יוון לתורכיה, שיוון הסכימה להם מתוך אונס אחרי השוֹאָה של שנת 1923.

הועדה המלכותית אומרת עלי, בדין-וחשבון שלה, שאני קיצוני. אבל בדבּרי לפני הועדה המלכותית היה לי הכבוד להביא בפניהם בשם ההסתדרות הציונית החדשה, רעיון הנראה בעיני כהרבה יותר מתון. טענתי בפניהם, כי אם תפּתח לפני התישבות יהודית ארץ ישראל משני עברי הירדן, תוכל בנקל להגיע לצפיפות ממוצעת בשיעור צנוע של כ-100 תושבים לקמ“מ, ופירוש הדבר הוא, שיהא בה מקום ל-1,000,000 הערבים, החיים שם כיום, ל- 1,000,000 נפש מצאצאיהם, ל-5,000,000 עד 6,000,000 יהודים – ולשלום. יכולים הם לומר שאני קיצוני. אך אני, לפחות, מעולם לא חלמתי לדרוש מן הערבים היושבים בארץ יהודית, כי יהגרו מתוכה. זה עלול להיות תקדים מסוכן ביותר, שיזיק עד-מאד לאינטרסים היהודיים בגולה. והשטח שיהיה שמור לערבים, מאחר שישללו ממנו את המרץ ואת הממון היהודי, אף הוא לא יהיה מסוגל לקלוט את הערבים האלה; לכן כל ענין זה של “עקירת” המונים אינו אלא דברים בטלים. בתוך ה”תחום", בין עם הנגב ובין בלעדיו, לא יהא עוד מקום לעליה, שתוכל לספּק באיזו מידה שהיא את צרכינו. בשביל הציונות הממשית, לא בשביל מין ציונות-של-תפנוק, השוקדת ליצור באָרץ גן צעצועים של ספרות עברית, אלא בשביל הציונות הממשית השואפת להציל ממצוקתם מיליונים של גברים ונשים – בשביל סוג זה של ציונות – תהיה החלוקה, אם סופית היא, כגזר-דין מוות.

וכך מגיע אני לשאלה בדבר “מתנת השלום, אשר אין לו ערוך”. שום יהודי, וביחוד שום יהודי המסכים לחלוקה, אינו מאמין כי סופית היא, אומרים הם – וחוששני שמעוררים אותם גם לחשוב כך –, כי אין זה אלא צעד ראשון. כי לאחר שהיהודים יתפסו את ה“תחום”, תנתן להם האפשרות להתפשט. הושמעה המלה “פּיאֶמוֹנט”. – ואינני צריך להזכיר לכם את תפקידה של פּיאֶמוֹנט בשחרורה של איטליה. “זו תהיה פּיאֶמוֹנט היהודית”, חולמים הם. “אחרי-כן יגיע תורה של טוֹסקאַנה, של לוֹמבּאַרדיה, וכן הלאה”. אני אינני מאמין בזה. ה“תחום” לעולם לא יהיה ל“פּיאֶמוֹנט”. התפשטות צבאית לא תתכן אצלנו כלל וכלל, מסיבות שאסבּיר אחרי-כן. ואין סיכויים רציניים גם לחדירה בדרכי-שלום. שום אומה אינה מרשה כיום חדירה למדינותיה בדרכי-שלום, וביחוד לא ליהודים, אלא עד ל“שיעור-רווייה”, ושיעור זה נמוך עד מאד. לכן אין כל יסוד לחלום על פּיאֶמוֹנט. אך למנוע חלום זה אי-אפשר. קודם-כל אין למנוע אותו מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית. שום יהודי, שיתמוך לכאורה בתכנית זו, לא יוכל באמת ובתמים לוותר על ירושלים, על חברון ועל ארץ-הגלעד שממזרח לירדן. ושנית באותה המידה עצמה, אין למנוע דבר הרבה יותר רציני: את האירֶדֶנטיזם הערבי, שיחמוד את ה“תחום” וישאף להחזירו. כאן עולים בזכרוני לא פּיאֶמוֹנט, אלא קיצה של ארמניה וגורלם של האשורים. בשעה שהצה“ר, או ההסתדרות הציונית החדשה, תובעים הקמת מדינה עברית משני עברי הירדן, הרי גם הם מבינים, שמדינה זו תהיה רק אי המוקף ארצות ערביות. אבל היא תהיה, לפחות, אי גדול, למעלה מ-100.000 קמ”מ, בעל אוכלוסיה יהודית גדלה והולכת בלי הרף, העתידה להגיע ל-5 עד 6 מיליונים או יותר: כפי המצוייר במפה מס' 2.

אולם, מה שמציעה הועדה המלכותית הוא דבר אחר לגמרי. מצד אחד אומרת היא לצמצם את ה“מדינה” היהודית עד לממדים ננסיים, כפי שמתברר לכם מן המפה מס' 3 – איזור כל-כך קטן, שמגיניו היהודים יהיו תמיד רק מתי מספר. כמעט שדומה הוא לחוילה בודדת על שפת-הים: חוילה, שמן הסתם עשירה היא ברהיטי-מאַהאַגוֹני ובווילאות-משי, חוילה שבעליה מבני גזע יריב, וחוילה שאיננה מוגנת כראוי.

מצד אחר, הרי גם הועדה המלכותית וגם הממשלה ממריצות את המדינה הערבית המוצעת שתצטרף לפדרציה ערבית העתידה לקום. אותה חוילה קטנה תהא איפוא מוקפת גוש פחות או יותר מאוחד של תאבונות חמדניים, שימנה כ-10 מיליון נפש. אמרתי “מאוחד”. כי עלולים הם להיות מפולגים בשאלות רבות, אך אין ספק כי בנקודה אחת תשרור ביניהם הסכמה: שיש לתפוס את כרם נבות היזרעאלי.

ומבחינה אסטרטגית, כיצד אפשר להגן על “תחום” זה מפני התקפה רצינית? ברובו הוא אדמת-שפלה, ואילו השטח השמור לערבים כולו הרים. אפשר להעמיד תותחים על ההרים הערביים במרחק של 15 מילין מתל-אביב ו-20 מילין מחיפה. תוך כמה שעות אפשר להחריב ערים אלו, לשתּק את הנמלים ולפלוש אל העמקים – על אף כל גבורתם של המגינים.

וכך כבר הגענו אל האחרונה משלוש השאלות, שהבטחתי לנגוע בהן: עומס האחריות המוטל על הקיסרות. יש לשער, כי הועדה המלכותית, בנסחה את הצעותיה, קיוותה להקטין את העומס הזה. אבל היא הגדילה אותו. הרי איש לא יוכל להטיל ספק, כי תמיד יחמדוּ את “החוילה הקטנה”; כי באוויר יהיה תמיד מרחף הפחד מפני התקפה. וכן ברור, כי יבחרו לפתוח בהתקפה דוקא בשעה שידי בריטניה תהיינה קשורות באיזו תסבוכת במקום אחר. דוחה אני את החשד, כי במקרה כזה תפקיר בריטניה את היהודים לגורלם: מעדיף אני להאמין, שבריטניה תשלח עזרה צבאית. אך, כלום ברור לכם, כי זה יצטרך להיות כוח המסוגל לטפל לא ב“מרדנים” מועטים, חסרי-אימון, שבידם רק ציוד לקוי, אלא בגדודי צבא סדיר?

אנו, הרביזיוניסטים, או אנשי ההסתדרות הציונית החדשה, הצענו למאַנדאַטוֹר דבר שהיה בו משום נכס בשביל הקיסרות: שותף יהודי בר-משקל, העומד על משמרתו במקום החשוב ביותר (ועתה, אולי, גם המסוכן ביותר) בכל דרכי הקיסרות. מה שמציעה הועדה המלכותית (ואפילו יצורף הנגב) אין זה אלא נטל-אחריות לנצח, ללא-תקוה, ללא-תקנה, נטל-אחריות הגדול פי כמה מעכשיו.

מצטער אני ביחוד על החפזון ועל הפזיזות, שבהם הוצעו הצעות כה מרחיקות-לכת וכה מהפכניות. אין אפילו מקום לטעון, כי נובעות הן במישרין מתוך חקירותיה של הועדה המלכותית. שהרי כדאי לציין: שתי מסקנות אלו – שהמאַנדאַט אינו ניתן להגשמה, וכי את ארץ-ישראל יש לחלק –, הרי המסקנה הראשונה יש לה קשר מועט והמסקנה השניה אין לה שום קשר אל העדוּת אשר הושמעה באזני הועדה המלכותית, לפחות בישיבותיה הפומביות.

במשך חמש-עשרה שנה היתה טוענת כל ממשלה בריטית, היה טוען כל נציג בריטי בז’ניבה, כי המאַנדאַט הארצישראלי הולך ומתגשם באופן המניח את הדעת. מהו איפוא הדבר שהתרחש בינתיים אשר הניע את הועדה המלכותית להסיק לפתע את המסקנה, כי אותו מאַנדאַט איננו ניתן להגשמה? אין ספק: המהומות של שנת 1936, היקפן וזמנן הרב. אבל, באותה מידה אין ספק, כי כל זה יכול להיות גם פרי של אי-יעילות בהנהלה ולא של ליקויים אוֹרגאַניים במאַנדאַט גופו; ולפני שהועדה המלכותית הכריעה במסקנותיה לטובת ההנחה השניה, חייבת היתה לבדוק תחילה בדיקה קפּדנית ביותר את פרטי מהלך המאורעות בימי המהומות. ברם, דוקא זהו הדבר, שהועדה המלכותית סירבה לעשותו מדעת ובכוונה תחילה: היא סירבה “לבחון את פרטי מהלך המאורעות בששת או שבעת החדשים האחרונים” (הדו“ח ע' י”א). ומצד שני, אילו בדקה הועדה פרטים אלה, הרי בודאי היתה מגלה, כי רק הודות לאי-יעילות בהנהלה, גם בירושלים וגם בלונדון, יכלו כאלפיים צעירים ערביים להחזיק את הארץ במצב של אדרלמוסיה במשך ששה חדשים: מגלה היתה, כי “מישהו בּלבּל”, – ואילו המאַנדאַט טוב הוא. יתר על כן: המזכיר הבריטי לעניני חוץ הבטיח בז’ניבה באורח פוֹרמאַלי, כי הועדה המלכותית תחקור את כל מסיבותיהן של המהומות. אך הועדה סירבה לעשות כן. אין זה מעניני למתוח ביקורת על החלטותיה; אבל אין להמנע, כמובן, ממתיחת ביקורת על מסקנותיה, שהוסקו ללא חקירה מספקת.

אותו פגם מצוי גם במסקנתה הראשית: בתכנית החלוקה. מבחינה פוֹרמאַלית חורגת מסקנה זו מתחום סמכויותיה של הועדה, וייתכן איפוא שהיא ultra vires¹ ואולם ביחוד חשובה העובדה, כי אין למצוא שום רמז לרעיון החלוקה – לפחות במידה שזוכר זאת אדם הקורא בעיון את החומר – בשום עדות מן העדויות אשר נמסרו בשלשים הישיבות הפומביות של הועדה המלכותית. אינני מבין איפוא, כיצד אפשר לראות בתכנית חלוקה זו מסקנה טבעית הנובעת מן החקירה: היא דומה יותר לרעיון שצץ באקראי לאחר-מעשה, או לאימפּרוֹביזציה, ומבחינה הגיונית צריך כעת (סלחו לי, אם בדברי נשמעת נעימה אירוֹנית) למנות אולי ועדה חדשה, שתבדוק את הרעיון הזה החדש מעיקרו, ועדה שתשאל את פיהם של מומחים ושל עדים, שתבדוק את היתרונות ואת החסרונות הנשקפים מן החלוקה ותנסח איזו מסקנה שהיא, שתהא מבוססת על עדויות ועל הוכחות, ולא על שיקולי-דעת הנמצאים מחוץ לחקירה.

עד כדי כך גדולים החפזון והפזיזות, שיאיצו גם בועדת-המאַנדאַטים המתמדת של חבר-הלאומים שתאשר את התכנית החדשה מעיקרה בערך ב-30 ביולי, בזמן הקצר ביותר, מבלי שתנתן ליהודים אפילו האפשרות לנסח את טענותיהם נגדה. כי בשעה מעין זו יש להניח ליהודים להוועץ בצורה הנאוֹתה. בקרב עמנו יש כיום תביעה חזקה לכינוס כנסיה לאומית של יהודי העולם שתבּחר בבחירות כלליות: שהרי ברור, כי קונגרס ציוני המייצג כחצי מיליון בוחרים, הנמנים על המפלגות הציוניות למיניהן, אינו יכול בשעה כזאת לדבר בצורה הראויה בשם עם המונה 16 מיליון נפש. אבל אין נותנים לנו שהוּת להתיעצויות יסודיות; עלינו להשיב הן או לאו, בשאלה גורלית, בחפזון לא-יתואר.

במסיבות אלו פונה אני אל חברי-הפּאַרלאַמנט היושבים כאן בבקשה של דחיה, של אָרכּה, אשר תתן לנו, ליהודים, את האפשרות לארגן את התגוננותנו ולהציג את טענתנו במסמכים בעלי משקל מספיק, במסמכים מפורטים ומעובדים למדי, כדי שיוכלו לעמוד בפני 400 העמודים שבדין-וחשבון של הועדה המלכותית. מבקש אני שייעשה כל אשר אפשר לעשות, כדי לגייס את השפעת הפּאַרלאַמנט בהתנגדות לחפזון, במניעת הסכנה של הכרעת-בוסר פזיזה.

הריני מודה לכם מאד על הקשבתכם האדיבה. (תשואות).

היושב-ראש: בטוחני כי מר ז’בוטינסקי ישיב על כל השאלות, אך מבקש אני שהשאלות תהיינה קצרות, וכמובן גם התשובות. קיבלתי חדר זה לשעה אחת. רוצה הייתי, שמר ז’בוטינסקי יסביר, עד כמה שאפשר בקצרה, מהי, לפי דעתו, הברירה לחלוקה. אמנם, הוא רמז על דבר כזה, אך אולי יעמוד על כך ביתר פרטוּת.

מר ז’בוטינסקי:

הברירה, סיר ג’וֹן, היא הדבר הבא: השאירו את המאַנדאַט כמות-שהוא, אך הגשימוּ את המאַנדאַט על-ידי שתוציאו לפועל דוקא אותן ההמלצות, אשר הועדה המלכותית גופה פיצלה ופיזרה אותן על-פני הכרך הזה כולו. אין הזמן מרשה לי לצטט אותן בשלימותן, אך הנה אחדות מהצעות אלו. הועדה המלכותית מציעה למדוד את אדמות עבר-הירדן, – דבר שלא נעשה מעולם. כיום, כעבור 17 שנה של הנהלה אזרחית, אין איש יודע עדיין, כמה אדמות כשרות לעיבוד מצויות בעבר-הירדן; עבר-הירדן גדול פי שלשה מארץ ישראל המערבית. אבל הועדה המלכותית מודה, כי גם בארץ ישראל המערבית יש עוד שטחים שאפשר להכשירם. כצעד ראשון צריכה לבוא איפוא חקירה גיאולוגית משני עברי הירדן. אחרי חקירה זו יש להכריז על מלווה (שיכוסה על-ידי היהודים) לשם הכשרתן של אדמות אלו. כן צריכה להיות מדיניות של עידוד והגנה לחרושת המקומית: היא גם-כן מוצעת בדין-וחשבון זה. צריך גם להיות בטחון בארץ. בימי המהומות האחרונות נאלצה סוף סוף הממשלה להסכים לעיקרון, שהסדר יובטח על-ידי כוחות יהודיים. אין אנו רוצים, שאנגלים ישפכו את דמם, אם זו שאלה של הגנה עלינו. רוצים אנו בפיקוד אנגלי, אך רוצים אנו, שהאנשים תחת פיקוד זה יהיו יהודים. – אם כל זה יוגשם, הרי אנו היהודים מתחייבים תוך עשר שנים להפוך את הארץ הזאת, את ארץ ישראל משני עברי הירדן, לארץ בעלת רוב יהודי יציב, כ-2.000.000 יהודים וכ-1.300.000 ערבים. הערבים לא יצטרכו להגר משם: ישרור שם המצב של כל ארץ נוֹרמאַלית, שיש בה רוב ומיעוט. יהא זה מצב די נוֹרמאַלי בשביל הערבים שיהיו מיעוט באיזה מקום. כל אומה היא מיעוט באיזה מקום. האנגלים הם מיעוט באפריקה הדרומית ובאזורים מסויימים של קאַנאַדה; הצרפתים הם מיעוט בקאַנאַדה ובשווייץ. הפיקוח מצד הקיסרות עלול לשמש ערובּה ליחס ההוגן אל המיעוט. אנו מכנים זאת בשם “תכנית העשוֹר”, וזוהי הברירה שעליה אנו עומדים.

מר קרוון אליס, חבר-הפּאַרלאַמנט: אדוני היושב-ראש, סבורני כי יכול אני להסכים בהחלט לרוב דברי הנואם, אך יש ארבע שאלות שרציתי לשאול. האצדק אם אניח,שהנואם איננו נציג רשמי של הסוכנות היהודית? זוהי שאלתי הראשונה. השניה היא: מהי המחלוקת האמיתית בין הערבים ובין היהודים? שאלתי הבאה היא: אי-השקט המקורי, שהוביל למהומות, כלום לא היה מתפתח עד כדי היקף של מהומות, אילו השתמשה המשטרה במלוא כוחה? השאלה הבאה היא: אם בית זה יתמוך בדין-וחשבון, מה הם הצעדים, שבהם, לדעתו ינקוט חבר-הלאומים?

מר ז’בוטינסקי:

אינני שייך לסוכנות היהודית. נמנה אני על ההסתדרות האחרת, היריבה, הקרויה ההסתדרות הציונית החדשה. אשר לשאלה השניה, מסכים אני, שהמהומות לא היו מתפתחות לעולם, אילו נקטו המשטרה והצבא בפעולה מתאימה, כלומר בפעולה נמרצת יותר. סבורני כי המהומות אפילו לא היו פורצות, אילו נתנה הממשלה את דעתה על אזהרות מסויימות. אינני מטיל ספק בדבר, שהסוכנות היהודית הזהירה וחזרה והזהירה את הממשלה; יודע אני על אזהרתי שלי. ב-5 באפריל בשנה שעברה, בדיוק שבועיים לפני ההתפרצות הראשונה, שלחתי מברק אל הוד מעלתו הנציב העליון והודעתיו, כי יש סימנים מובהקים שמהומות עומדות להתחולל בארץ ישראל. העתק ממברק זה נשלח למשרד המושבות. מר תוֹמאַס, שהיה אז מזכיר המושבות, השיב בכתב לאמוֹר, כי הם התקשרו עם הנציב העליון בענין חששותינו; אך, אשר להערות שבמברקנו בדבר אי-יעילותה של המשטרה והעדרם של כוחות-צבא, נטל מר תוֹמאַס את האחריות לומר, שאין הוא מסכים לכך: המשטרה יעילה וכוחות-הצבא מספיקים. במלים אחרות, לאזהרה זו לא שמו לב.

ועתה, השאלה הבאה היא הסיבה לריב בין ערבים ליהודים. אדוני, זהו גורלה של כל התישבות. תולדות העולם תולדות התישבות הן. כל ארץ תרבותית, אולי חוץ מגרמניה, היא תולדה של איזו התישבות בעבר. ובכל תולדות העולם, שהן תולדות התישבות, לא היתה מעולם אף דוגמה אחת, שבה “הסכימו” תושבי המקום כי ארצם תיושב. אתם האנגלו-סאַכּסים יישבתם את מחצית התבל, אך מעולם לא יישבתם בהסכמת העמים בארצות אשר יישבתם; והאנגלו-סאַכּסים עצמם, עם התוספת הנוֹרמאַנית שבדמם, גם הם תולדה של כמה התישבויות, בכל לפעם נגד רצונם של תושבי המקום. כיצד איפוא נוכל אנחנו, היהודים, ליישב את ארץ ישראל, או את אוגאַנדה, או כל ארץ אחרת, ללא התנגשות-רצונות עם תושבי המקום? בצורה זו התחוללו כל ההתישבויות, – ואם זה פשע, הרי נובע מזה, שאמריקה היא פשע, שארץ זו היא פשע, וגם ההיסטוריה שלנו, זו שבכתבי-הקודש, גם היא סיפור על פשע, כי היא סיפור על יישוב ארץ נגד רצון התושבים שישבו בה. לפיכך השאלה היא זו: כלום ההתישבות היהודית הכרחית היא או איננה הכרחית? כלום צודקת היא או איננה צודקת? אם הכרחית היא וצודקת, הרי כל תושב מקומי, הרוצה להפריע את הדבר ההכרחי והצודק, יש לפחות למנוע אותו מלהשתמש בכוח-אלימות. זהו המצב כולו.

ואשר לחבר-הלאומים. חלוקה זו אין לעשותה בלי הסכמתו של חבר-הלאומים, ולצערי עלי לחזור ולומר, כי הממשלה משתדלת להאיץ בועדת-המאַנדאַטים המתמדת, שתאשר את תכנית החלוקה החדשה מעיקרה, לפני שליהודים (וכן גם לערבים) ניתן זמן לעבּד לפחות תזכירים רבּי-משקל ובעלי היקף בדומה לכרך זה. הכוונה היא, שועדת-המאַנדאַטים תעבור על הענין בחפזון ותתן את הסכמתה, ובספּטמבר תתן מועצת חבר-הלאומים את הסכמתה לביטול המאַנדאַט. אינני יודע, אם חבר-הלאומים יסכים לכל אלה: אך אם בבית-הנבחרים יישמעו כמה קולות שיאמרו: “אל תאיצו”, מקווה אני, כי הדבר יתן עוז לחברי ועדת-המאַנדאַטים, ואולי יתנגדו גם הם לכך שיאיצו בהם.

מר גאי, יועץ-המלך, חבר-הפארלאמנט, (אדינבורג): רוצה אני להציג שאלה, שלדעתי היא מכרעת. אילו נתקבלה הברירה שלו, ואילו הוגשם מאַנדאַט, כלום סבור הוא, שנוכח איבת הערבים תהא אפשרות לפתח איזו מערכת של שלטון עצמי לארץ ישראל כולה באמצעות מועצה מחוקקת, שבה היו משתתפים הערבים?

מר ז’בוטינסקי:

הכרתי בענין זה היא זו: תנו לנו עשר שנים ליישב את ארץ ישראל בקצב המהיר ביותר תחת הנהלה מאנדאטורית ידידותית וליצור רוב יהודי, ויחד עם הרוב היהודי ליצור גם פריחה ערבית משני עברי הירדן. ואז יכולני להבטיחכם, כי בעוד עשר שנים תמצאו בארץ ישראל לא מועצה מחוקקת אלא פארלאמנט ממשי, עם יהודים וערבים, עם צירים שלא יעסקו עוד בפלפול לאומני אלא בבעיות של בנין חברתי וכלכלי. זהו חלומו של כל יהודי ושל כל ציוני ללא הבדל מפלגה.

נאום באסיפת־עם בווארשה

אמצע מאי 1939

נאום זה, שנישא זמן קצר אחרי פרסום הספר הלבן של מאַקדוֹנאַלד, היה, כפי הנראה, נאומו האחרון של ז’בוטינסקי לפני יהודי פולין. תכליתו המעשית היתה להביא לפניהם את הרעיון בדבר הקמת ה“ציון־סיים”, כלומר הפּאַרלאַמנט של יהודי אירופה המזרחית, שייבּחר בבחירות כלליות וידבּר בשמם אל כל הגורמים הבין־לאומיים.

ז’בוטינסקי משוכנע היה, כי לא תפרוץ מלחמה עולמית; כי פולין, על־ידי התנגדותה המוחלטת לתביעותיו של ה“רייך השלישי”, “נקבה נקב באגרוף הנאַצי”, ועתה יראו הכּל, כי האגרוף אינו אלא כדור נפוּח שתוכו אויר… לעומת זאת בטוח היה, כי יהדות מזרח־אירופה עומדת בפני שוֹאָה איומה, בפני “רעידת־אדמה סוֹציאַלית”, והוא שאף לארגן יהדות זו בארגון דימוקראַטי כולל, כדי שתביע את תביעת היציאה ההמונית לארץ ישראל בצורה המוסמכת ביותר בפני כינוסי המעצמות, העתידים להתכנס בקרוב, על מנת להסדיר את בעיות אירופה ובעיות תבל כולה

בדבּרוֹ בסוף נאומו על מפלגה יהודית המתכחשת לצורך ההגירה, כוונתו ל“בּוּנד”, שזכה לנצחונות מפתיעים בבחירות האחרונות לקהילות ולעיריות בפולין.

אסיפה נכבדה!

היום קשה יותר מתמיד למצוא מלים מתאימות. סבור הייתי כי כל המלים כבר נאמרו. ביחוד קשה, אומר אני, למצוא את המלים המתאימות. במשך השנים הרבות כבר נאמרו כל המלים. הדבר קשה כל־כך, שבדרך הנה יעץ לי אחד מידידי: מוטב שאעלה על הבימה, אגדף כראוי, אפנה עורף ואלך.

אשר לשותפנו הגדול, אולי כבר שותפנו לשעבר, – הריני אורח כאן בפולין, ואולי אי־אפשר לדבּר. עובר עליכם זמן קשה. אינני יכול ואינני רוצה להביע דעה על בעל־ברית. כשמתחיל מאבק בין עם כעמנו ובין עם היודע בעל־פה את כתבי־הקודש, לא בשר־ודם הוא המכריע אלא ריבון־העולמים. ריבון־העולמים גמל להם את מילוי חובתם. בשעת מצוקתם הגדולה ביותר חשה אמריקה לעזרתם. אם יעשו את אשר הם רוצים לעשות עתה, שוב יגמול להם אלהים כגמולם.

אתם יודעים, שאינני נוטה להפריז בערכו של הספר הלבן. אך גם אינני נוטה לזלזל בהצהרת בּאַלפור. הפרק הנמשך זה שנתיים או יותר, הפרק הכתוב בספר הלבן, ישאיר אחריו פצעים עמוקים בלבנו ובנשמתנו. לא ייתכן, שיחלוף ללא תוצאות, שלא יזעזע את היסודות המוסריים של מצבנו. הדבר, שרוצים עכשיו להגשימו, הוא השפלה בשבילנו. אינני יודע, אם אתם חשים בהשפלה זו, אך אני חש בה. רוצים לפרש את הדבר כך, שעכשיו יש להציל את העולם, ולכן צריך לשלם בעבור זה במעוֹת הקטנוֹת של האינטרסים היהודיים.

במהפכה הרוסית נמצא פיקח אחד שאמר: הפּרעוֹת משנות ה־70 וה־80 לא היו נוראות כל־כך, כי בדם היהודי נמשחו גלגלי המהפכה. עתה, כעבור 70 שנה, עם כל הקידמה שהעולם התקדם בזמן הזה, יהיו דמעותינו שוב השמן למשוח בו את גלגלי העולם.

רוצים לנחמנו ולומר לנו, שלא ישאירונו בלי אמצעים. מבלי לשאול את פינו, יושבים עתה אישים חשובים בניוּ־יוֹרק ובוואשינגטוֹן ומעיינים, לאָן יוכלו להוציא את האשפּה. התהא זו גוויאַנה או אַלאַסקה או ארץ אחרת?… לא איכפת. למדנו באוניברסיטאות, נתַנו לעולם את כתבי־הקודש, נתַנו להם את התורה ועזרנום להיות לבני־אדם. דם יצקנו לעורקיהם, את גדולי הפרופיסורים נתַנו להם, אנשי מדע וכשרון, – ועתה…

הספרים הלבנים יישכחו עד מהרה. גם האנגלים עצמם ישכחום מהר. וגם אנו נשכח כי זה דרכו של עולם.

אך עם כל האוֹפּטימיות שלי, שלה אקדיש את המחצית השניה של הרצאתי, צריך אני לומר, יהודים, שהגיעונו זמנים קשים. בלבנו, בתקוותנו נפתח פצע שותת־דם. חוששני, כי אתם כולכם חיים כאן באדישות. במכמני הנשמה משלים אתם את עצמכם, כי בוא תבוא איזו ישועה: יהדות־המערב תושיע או הישוב יושיע. גבירותי ורבותי! אולי יכלו היהודים האנגליים לשנות הרבה במצב, אילו רצו בכך בלב שלם. ויהדות אמריקה היא בודאי כוח. אילו חשו הם בחוסר־התקווה, שאנו חשים בו, הרי היו לכך תוצאות אחרות לגמרי. חוששני איפוא, שלא יעשו מאומה.

והישוב העברי בארץ ישראל הוא היום חזק למדי. הוא יכול להביא את הקרבנות הגדולים ביותר, כדי לשים לאַל את המזימות שתוגשמנה בשבועות הקרובים. הספר הלבן לא מצא אהדה באנגליה ב־90 למאה מחוגי החברה. מסביב לספר הלבן אפשר ליצור שאלה עולמית של המצפון האנגלי, זיעזוע כזה שכל הקבּינטים הממשלתיים וכל המיניסטרים לא יוכלו לעמוד בפני מלחמת־האזרחים אשר תפרוץ בארץ ישראל. תהא נשקפת להם הסכנה, שבתיהם ייחרבו. אבל, צריך אני לומר לכם, ידידי היקרים: הדבר לא יקום ולא יהיה.

אני עצמי אמרתי לפני כמה שנים ברומניה: בטוחני, שאם באמת תהא נשקפת הסכנה, כי לערבים יינתן השלטון על הישובים היהודיים, הרי יצטרכו הערבים לכבוש בתותחים כל בית יהודי לחוד. ואולם, מאז שאמרתי את הדברים הללו, הבן הבינותי, כי רק האוֹפּטימיות שלי הכתּיבה לי את הדברים הללו. מכיר אני רק מיעוט בארץ ישראל הנכוֹן לכך, והוא אולי ינסה לעשות זאת. מיעוט זה נכוֹן לכל דבר. זה אותו מיעוט ששבר את ה“הבלגה”. אך, כלום יצליח לגרוף עמו את הרוב? אכן, זוהי השאלה!

יש להתיחס לענין זה במלוא הרצינות: מה פירוש התנגדות? מה פירוש התנגדות פּאַסיבית? היום מתלחשים בוואַרשה, כי המוסדות הציוניים החליטו לא לשלם מסים בארץ ישראל. מה יצא מזה? תבוא המשטרה ותקח את הרכוש. ויש שיטת אחרת: כאשר תבוא המשטרה “להוציא לפועל”, לא יניחו ל“מוציאים לפועל” להכנס, יהדפו אותם. אז מתעוררת אצל הממשלה השאלה: כלום ממשלה אני, אם לאו? ובמקרה כזה יודעים אתם, מהו הדבר שייעשה תחת לחץ המופתי… מלחמת־אזרחים, מרידה היא אפשרית, – אבל מה יהיה אז על הישוב? כלום מוכנה הארץ להקריב את בתיה, את עריה? הנה אנגליה הכריזה, שבמקרה של תוקפּנוּת תפרוץ מלחמה, ואין הממשלה מתעניינת אם מחציתה של לונדון תיחרב.

שלשת רבעי הישוב חונכו לעיניכם ובהסכמתכם במעין מקסם היפּנוֹטי, כי אין חשיבות למאבק המדיני, כי ארץ נכבשת על־ידי בניית בתים, וכי התשובה הקולעת ביותר למה שמתרחש בעולם היא – ליצור עוד נקודת־ישוב – – והמופתי נהנה… בהתחלה היו הערבים מהססים, אם למכור קרקעות ליהודים; אבל נמצא מי שהסביר להם, כי מותר להם לקחת כסף מן היהודים. היהודים יבנו, ואחר־כך נבוא אנו, הערבים, ובין כך נקח מהם הכל. עשרים שנים רצופות החדירו ללבות הנוער היהודי: אל תשימו לב לדיבורים על מרידה יהודית. צריך לבנות בתים, רק בתים. ידידי, וכי סבורים אתם, שחינוך כזה אינו ולא כלום? בלי הרף הולמים אל תוך המוחות, שאסור להאמין אלא בדברים שאפשר לצלמם. ואולם, ה“עמק” איננו רק יסוד לקרנות היהודיות; הוא גם בסיס לתקווה אחרת לגמרי. יש חשיבות לבתים, אבל לא בזה מתבטאת מלחמת־השחרור של עם, ויום יבוא, כשיעלו על נס שבעים ושנים דברים היקרים פי־כמה מבתים. וגם יימצאו אנשים שיסכּנו את בתי־החרושת, את הבתים, את הדברים הניתנים לצילום, הנחשבים היום לקודש־קדשים.

הרי ארץ ישראל קיימת היום רק בשביל שכבת נבחרים. יהודים היושבים באירופה המזרחית הם “אבק”. הרי ארץ ישראל ניתנה רק לנבחרים, והנבחרים הם הצעירים שצבעם אָדוֹם.

מה, בעצם רוצה המופתי? – אומרים באזני הנוער הזה. – הוא שונא, כמובן, את היהודים; הוא רוצה, כמובן, לצרף את ארץ ישראל אל שאר מדינות ערב, ואז יטרפו את היהודים. רוצים אתם לבנות בתים, – אומר המופתי, – בבקשה, בּנוּ, הביאו הון, על מנת שתשׂגשׂג הארץ ותשמין מרוב עושר. בבקשה… אבל, בעולים שלכם אינני רוצה. כלומר, המופתי אינו מתנגד לישוב; הוא מתנגד לכם, לאלה הרוצים עכשיו להכנס לארץ ישראל. ואם תפרוץ מרידה בארץ ישראל, הרי רק בגללכם תפרוץ, בגלל יהודי הגולה. את הישוב יפייסו. בעתונות הערבית, ביחוד במצרים, כבר כתבו: למה רבים אתם עם המופתי, הרי לכם, ליהודי הישוב, אין הוא מתנגד כלל, רק באותו “אבק” מפולין אין הוא רוצה. ועליכם אמרו בקונגרס הציוני בציריך: “זהו אבק כלכלי ורוחני”…

ועתה יהיה לנו המבחן הראשון. הצגתי שאלה לאדונים אוֹפּטימיים מסויימים, בשעה שדיברו על עוז־רוחו של הנוער השמאלי:

– מה יעשה הנוער השמאלי, אם יבוא עלינו אסון שכזה? יש בארץ ששה עד שבעת אלפים “גפירים”. אני, אגב, ראיתי זאת תמיד כמשגה גדול, שצעירים עבריים היו לגפירים, כלומר שלקחו יהודים והכניסו אותם למשמעת בלתי־סימפּאַתית. אך הדבר היה לעובדה, ובידים יהודיות מצוי מספר מסויים של “כּלים”, שאפשר להשתמש בהם. המופתי יציג קודם־כל את הדרישה, שיטלו מן הגפירים את ה“כלים”. ואזי, שואל אני, – התתנו את ה“כלים”? אם תמסרו אותם, הרי פירוש הדבר פירוק־הנשק מטור־החלוץ הראשון; אך אם לא תמסרו את ה“כלים”, הרי מוכנים אתם להקריב את הדברים, שבהם הושקעו כספים כה מרובים וזיעה רבה כל־כך.

התהיה אפשרות לגרוף את הישוב ולכוף אותו להתנגדות – דבר זה תלוי בכם, בגולה; אם החשמל מכאן יצית את האש שם. שלחנו לשם את בנינו בתורת חיל־חלוץ. חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו. אם ספינה נטרפה בלב ים, וכמה מן הנוסעים הצליחו לזחול אל החוף, הרי תפקידם איננו לפנות עורף לאלה שנשארו במים, אלא להיפך – לפנות אל המים ולמשוך, למשוך ולמשוֹת. לשם כך שלחו לשם את החלוץ! (תשואות רמות באולם כולו).

ועתה השיבו בעצמכם את התשובה: – כלום זהו הלך־הרוחות, שיצרוהו במשך עשרים שנה בקרב הנוער, באותו נוער שאיננו זכאי לשאת את התואר “חלוץ”? עתה, כשבאה עלינו צרה כזאת, כשהמדובר לא בגירושם מן הארץ, אלא בכניסתכם־אתם, שואלים אנחנו: התעשו מרידה? התסכּנו את חייכם, את רכושכם, את “הבנין הקדוש”? השיבו בעצמכם את התשובה, ואזי תבינו את המרירות שבדברי, כשאני מעיף עין על עשרים שנות התעמולה הרקובה, שהטיפה לא לגבורה, לא לדם, לא להקרבה, רק לכסף, לכסף… הציונות נהפכה לגבּאי זקן הזוחל אנה ואנה עם הקופה ביד ואוסף כספים. זה נהפך לחזון הציונות. כמה פעמים הזהרתיכם: אל תרעילו את נשמותינו, אל תסגדו לדברים הניתנים לצילום. עם הספר אנחנו. הדבר המוחשי, שאפשר למששו בידים, אינו חשוב בעינינו כמו הרעיון. אך רבבות פעמים חזרו הם על אותו דבר והוסיפו ללכת באותה דרך. להיאנק בכלא עכו זו חרפּה, – רק עושר, רק כרמים, רק בתים, – כך אמרו להם.

ועתה עוד מלה אחת, שגם אותה שמעתם מפי מאות פעמים. אל־נא נהיה אימפּרסיוֹניסטים. אימפּרסיוֹניסט הוא אדם המסיק מסקנות מידיעות מזג־האויר של השבוע האחרון. כשמשתוללת סערה גדולה בעולם, והבריות אנוסים להרהר על עצם קיומם, מרפּים הם מדברים קטנים יותר, ולכן מורגשת היום ירידה מסויימת בשער האנטישמיות. אך אין לחשוב, שהאקלים נשתנה. כך סבור רק האימפּרסיוֹניסט. אבל צריך אני להזהירך, ר' יהודי: אל תסתכל לא במדחום ולא בבּאַרוֹמטר. יש לך כאן ענין באקלים מסויים; האקלים חזק, והוא ינצח. הסופה תחלוף, וכעבור יומיים שלשה יהיה הכל כשהיה. ישובו למקומם אותם הגורמים ויסתערו במלוא חמתם עליהם, יהודים.

עתה, כמובן, מתרוצצות כמה ועדות המבקשות תחליף לארץ ישראל – בשביל ה“אבק”. דין־וחשבון אחד של ועדה כזאת כבר פורסם. בגוויאַנה הבריטית נתגלה איזה מקום, שאיש לא ראה אותו קודם לכן. צריך רק לבחור אלפיים או שלשת אלפים אנשים צעירים וחסונים וליישבם שם, כדי שנווכח, כיצד יעלה הדבר, ומלבד זאת יש להשקיע כשלשה מיליונים דולאַר. אכן, זה דבר די־טוב, אבל הוא ניתן במנות הוֹמיאוֹפּאַתיות. אילו נשרט אצלי עוֹר־האצבע, הייתי שם את הדבר הזה כאספלנית. עוד קרוא נקרא דינים־וחשבונות דומים לזה, וכאשר נצרף את כולם יחד, נראה סיפרה אסטרוֹנוֹמית של כסף וסיפרה מיקרוֹסקוֹפּית של אנשים. אפילו כל נוצרי מבין כעת, כי ביצירת מיעוט באיזה מקום אין פותרים את שאלת־היהודים. יש ליצור מדינת־יהודים. זאת צריכה להיות כברת־ארץ שיש לה שלש תכונות: א) עליה להיות ארץ טובה, היפה להתישבותם של אנשים לבנים, ב) עליה להיות ארץ ריקה, ג) המדינה המחזיקה בה צריכה להסכים למסור אותה. אבל שני התנאים הראשונים סותרים זה את זה. אם זו ארץ המתאימה לישוב לבן, הרי בודאי איננה ריקה. ארץ ממין זה, שמבקשים עתה, איננה בנמצא, לא בהגיון ולא על המפה. כל מה שמדברים מסביב לזה אינו אלא פטפוט, ובלונדון יוסיפו לפטפט, כי במאמצים כספיים עצומים (שלונדון לא תשתתף בהם, אלא רק אתם, יהודי מרכז־מזרח־אירופה) אפשר למצוא תחליף לארץ ישראל.

מי יעיז לומר, כי ניתוחי זה איננו נכון? מי יאמר, כי המציאות היא אחרת? יש אנשים, אולי גם באולם זה, החולמים על אפשרות אחרת, על מהפכה סוֹציאַלית. אל תהיו עוורים. מה פּוֹפּוּלאַרית היתה מוֹסקבה לפני עשר שנים! ועכשיו מדיניותה נפלה. זכרו־נא את התקוות, שהכל תלו בהקמת “החזית העממית”. אבל הבורגנות הראַדיקאַלית בעצמה, אחרי שנתיים של מגע עם אנשי השמאל, התמרדה וניתקה את עצמה מהם. ההיסטוריה מבקשת דרך מעל לכל ההפיכות הסוֹציאַליות. הבורגנות הישנה יוצרת בעצמה אמצעים לשפר את מצבו של האביון. עדיין יכול העולם לחיות, והוא ילך וישתפר, ילך ויתחזק. והיחידים הקבורים באדמה – היודעים אתם, מי הם?…

אך לא זאת, ידידי, הוא הדבר הגרוע ביותר. אפילו יאוש, אפילו התיאשות חזקה ולוהטת – גם זאת היא תגובה. גרוע ממנה הוא הדבר שאני רואה אצל המוני היהודים באירופה המזרחית: שויון־נפש, פאַטאַליזם, כניעה לגורל. שם, על שפת הים הבּאַלטי, עצרתי ברחוב אדם, שהיה שבע־רצון. שאלתיו, מה הוא חושב על עתיד בנו. והוא השיב: ויזה. עוד לפני שנה היה אולי משיב: סרטיפיקאַט. היום – ויזה. אפילו הסוֹציאַליסטים אינם מאמינים כיום, כי במהרה בימינו תבוא הגאולה, כפי שהם מצייריים אותה לעצמם. היו שהאמינו, כי תפרוץ מלחמה, – אך עתה מתברר, כי מלחמה אירופית גדולה לא תהיה. אסור שנשלה את עצמנו.

וכאן צריך אני לומר מתוך בושה, כי הבריות מתנהגים כעת כאילו כבר נגזר דינם. לא ראיתי כזאת לא בהיסטוריה, ואף ברוֹמאַנים לא קראתי על כניעה כזאת לגורל. משל למה הדבר דומה? כאילו הושיבו את האנשים בעגלה, שנים־עשר מיליון אנשים משכילים ומנוסים הושיבו בתוך עגלה, ואת העגלה דחפו אל עברי פי תהום. כיצד מתנהגים אנשים אלה? אחד בוכה, אחד מעשן סיגריה, אחדים קוראים עתונים, אחד שׁר, – ולשוא תחפשו איש אחד שיקום, יטול את המושכות לידיו ויעביר את העגלה משם והלאה. זהו הלך־הרוחות. כאילו בא איזה אויב גדול והרדים את מוחותיהם בכלוֹרוֹפוֹרם.

בא אני עכשיו אליכם לערוך נסיון. את הנסיון האחרון. קורא אני אליכם: שימו קץ למצב זה! נסו לעצור את העגלה, נסו לקפוץ מתוכה, נסו לשים איזה מכשול בדרכה, אל תלכו ככבשים אל הזאב. כשהזאב טורף כבשה אחת, ואחרי־כן שתים, הרי אוחז הפחד את האחרות, הן רועדות ורוצות לברוח. ואילו כאן – בית־עלמין גדול.

אם תהיה לספינה היהודית תכנית מדוייקת לדרך הפלגתה, לא יצטרכו האנשים העומדים ליד ההגה להפריז בגודל הסכנות הנשקפות לנו בעתיד. המזימה שנרקמה נגדנו איננה פעולה קלת־ביצוע, והיריב, מחבּרו של הספר הלבן, ייתקל בשעת הגשמתו בקשיים גדולים. זהו הספר הלבן מס' 1001. תולדות 1000 הספרים הלבנים שקדמו לו הוכיחו לנו, כי הכל כבר היה והכל כבר שמעו אזנינו. כל ספר לבן הביע רק את הלך־רוחו של קבּינט מסויים ואולי רק של מיניסטר מסויים. אך הספר הזה הוא פי־רבבה גרוע מקודמיו, כי אצל הערבים הוא פותח פתח לשאיפות ולחלומות כאלה, שאחר־כך יקשה עלינו להתגבר עליהם. אבל בסופו של דבר אין זה אלא גליון נייר, הנבדל מקודמיו בזה, שאותו אוהבים בציבור עוד פחות מהם. ואולם גם בגללו לא יפּילו הבלתי־מרוצים את הממשלה, ואפילו מיניסטר לא יפטרו בגלל היהודים, כי הזמן הזה רציני הוא יותר מדי. הם יתנו לספר הלבן לעבור, אם־כי מתוך אי־רצון רב ומתוך ידיעה ברורה, שכאן נעשה עוול, שלא צריך היה להעשות. קראנו בעתונים, כי הממשלה מקווה להעביר את הספר הלבן בפּאַרלאַמנט ללא כל קשיים. אינני מאמין בזה. בטוחני, שהדבר יזעזע את ההרמוֹניה באנגליה, וגם ועדת־המאַנדאַטים מן־הסתם לא תאמר פה אחד “אוֹל־רייט”.

יחלוף זמן־מה וגליון הנייר יקפח אחוז מסויים [מתקפּו]. אז תפּתחנה אפשרויות חדשות להמשכת המאבק, ביחוד שאין לשכוח, כי עכשיו נתון העולם בסכנה, ואנגליה מבקשת שותפים ובעלי־ברית. אנגליה מוותרת איפוא על העניין היהודי ה“פעוט”. אם תפרוץ מלחמה, הרי ממילא ישתנה הכל. אך מכיון שמלחמה לא תהיה, הרי ייווצרו שוב תנאים חדשים. בעוד חדשיים־שלשה תהיה סכנת המלחמה קטנה בהרבה מהיום, ואז לא יהיה צורך בבעלי־ברית. אבל הפרק האחרון ביחסינו עם השותף האנגלי זיעזע את מצבנו, בלא קשר אל מה שכתוב בספר הלבן. כעת ייעשו מעשים לחזק את אויבנו בארץ ישראל. אבל גם בכוחותיו שלו אל־נא תפריזו! במשך הזמן תפּרץ פירצה בקיר שלפנינו, ודרכה יוכלו להתפרץ אלה, שיש להם תכנית, שיש להם אנשים ליד ההגה, שיוכלו לעמוד במבחן. הסתכלו־נא בבּאַרוֹמטר, אמרתי לכם. היום מזג־האויר מתוּן קצת יותר, אך בעוד יומיים עלולה להתחולל סופה חדשה, שעליה לא נוכל להתגבר, וסופה זו תכוף את כל האומות להתרכּז בבעיה כיצד לשנות את המצב העולמי. גם אם לא תפרוץ מלחמה, אין פירוש הדבר, שהמצב הקיים יוכל להתמיד. הולך ומבשיל רעיונו של רוזבלט, שיש לחדש את פני העולם באמצעי שלום. גם בלי מלחמה ייכּנס העולם לתקופה של בדק־בית. את תבל כולה יאחזו חבלי־לידה. את פני אפריקה יחדשו, ומי יודע מה עוד. יהיה קונגרס, אולי תוולדנה תכניות חדשות, ותפקידנו הוא לעמוד על המשמר, כדי שלא ישכחונו. נושבת רוח רצויה. ואם אתה שכחת, הרי האחרים בודאי ישכחוך. צריך לבוא לחץ מצדנו, ביחוד על אלה הרוצים להפּטר מחלק מסויים של היהדות. צריך להזכיר להם את הסיסמה: “זאַ נאַשוֹן אי וואַשוֹן ספראַבֶן”¹. זוהי דרך אחת. אך יש גם דרך אחרת. פלֶבֶה אמר פעם: שליש מן היהודים ישתמדו, השליש השני יהגרו, והשליש השלישי ימותו. אם באמת יהיה כך, הרי זו גזירה מן השמים, ולא אתערב בה. אבל כך לא יהיה. הכוחות המנהלים את העולם יוליכו אל פתרון אחר. כשהמושכות נתונות בידי העגלון, יש עדיין תקווה; אין תקווה, כשהמושכות נקרעו.

בפני שלשה תפקידים עומדים אנו עכשיו. האחד הוא התנגדות, השני – תכנית, והשלישי שמו ליכוד הכוחות, יצירה אומה.

לשאלת ההתנגדות: מסופקני מאד, אם רוּבּוֹ של הישוב יעשה זאת, אך לך אסור לשכוח את הדבר. להסתלק ללא התנגדות פירוש הדבר – למסור את הכל. כאשר מתפרסם חוק גרוע, והעם מציית לו באמונה, הרי עצם הצייתנות הזאת מוסיפה לחוק כוח־משנה. שתיקת הציבור היא אישורו של המעשה, שהציבור חייב למחות נגדו. כל יום, כל שבוע אחרי פרסום החוק צריך להביא עמו דוגמאות מוחשיות, כי מצפון העם לא השלים עמו. אזי כל יום פורץ בחוק פּירצה חדשה. וכך נוצרת לעיני העולם מחאה עצומה, שהכל אנוסים להבינה. זוהי משמעוּתה של עליה ב' – עליה חפשית. כל נסיון לעליה חפשית, בין שהוא מצליח ובין שאינו מצליח, הוא מחאה נגד העקרון של “סטוֹפּ אימיגריישן”. במידה שהעליה החפשית תלך ותגבּר, במידה שילכו ויגברו האמצעים שנוקטים נגדה, כן יגדל ויעצם לעיני תבל ולעיני לונדון הרושם של העוול שנעשה לעם ישראל. ידידי, יכול אדם להבין עוול, לדעת עליו ולא לחוש אותו. עשרים פעם תעברו ליד מקום, שבו, כפי שידוע לכם, מכּה אב רע־לב את ילדו, אך רק אז תחושו את העוול, כשתשמעו במו אזניכם את צעקות הילד. סוף סוף יצטרך העוול להדריך את מנוחתו של שותפנו, ואולי יהא זה גם אמצעי פוליטי, ואולי גם אמצעי לגרוֹף עמנו את אלה העומדים היום מנגד.

מכל הנסיונות, שנתנסיתי בהם בזמן האחרון, היה זה המר ביותר: הפליגה ספינה עם אנשים, שעליה מדבּרים עתה בלי הרף ומזכירים אותה בעתונות הפולנית; שליש של קהילה הפליג באותה ספינה. באֵילו תנאים יצאה הספינה – זאת שאלה אחרת. עובדה היא, שערב פסח, אחרי נדודים רבים, הגיעה הספינה לנמל חיפה. 50.000 יהודים יושבים באותה עיר יפה, והם ראו את הספינה. האנשים על הסיפּוּן ראו את הר הכרמל, הביטו על העיר, והיה חג הפסח, חג הגאולה – והספינה נשלחה חזרה. היכן הייתם, 50.000 יהודי חיפה? כיצד הרשיתם שישלחום חזרה?!

אבל עוד לא אבדה תקוותי. אם הפעם לא הצליחו להתפרץ, אולי יצליחו בפעם הבאה. (תשואות סוערות).

כשאתם שומעים על עליה ב', זיכרו־נא תמיד את חשיבותה הפוליטית הרבּה לגבי היחסים במרכז־מזרח־אירופה. וביחוד זיכרו את הערך הפוליטי העצום שבצורה זו של מאבק יהודי. יש המטפּסים על ההר מוֹן־בּלאַן, אך כלום אפשר להשוות את הספּוֹרט הזה אל הספּוֹרט הלאומי שלך? וכאשר אתה פורץ את כל המכשולים, כלום רק שיא הוא זה? הו, לא! זהו צעד קדימה של האומה כולה.

וצורה שניה של התנגדות:

יודעים אתם, שיש קבוצות אנשים בארץ, אלפים אחדים, האחראים לשבירתה של ה“הבלגה”, של אותה “הבלגה”, שבה מילא היהודי תפקיד של עכבר והערבי היה הבעל בעיר. היהודים היו עוסקים רק בהדלקת נרות להזכרת נשמות.

כיום אין מתווכחים עוד על נושא זה. כשה“ארגון” הצעיר עולה, עולה גם תקוותכם, וכשהוא נופל, נופלים גם אתם. מכל צורות המחאה זוהי החזקה ביותר, כי גם אצל מתנגדינו מנקרת במצפון השאלה, אם הדרך שהלכו בה עד הנה היתה הדרך הנכונה, אם נכון היה ליצור בתים הניתנים לצילום. יכולים אתם לעזור להם; סייעו להם והביאום אל אותו היום, כשכל הנוער העברי ייגרף על־ידם. אל תשכחו, שיש לנו בארץ ישראל נוער המונה 60.000 איש; עיזרו להם בכל האמצעים, ואני פונה אל הנוער הזה: היודעים אתם, מי אתם? אתם אנשי־הרזרבה של ה“ארגון”!

הצו השני הוא: שתהיה תכנית. מתהלכים בין היהודים ספקנים ושואלים: לשם מה נחוצה לך תכנית, שהרי בין כה הכל הפקר? אך כלום יודע אתה, שיבוא יום ותתחרט מרה על שאין לך תכנית? אם העולם ישכחך, בשעה שהוא ייבּנה, מחדש, הרי אָבוֹד אָבדת. הרומאים העתיקים היו מספרים, כי המזל דומה לאשה העוברת בריצה ושערותיה הארוכות יורדות על כתפיה. אם עברה האשה על פניך, ולא נאחזת בשערותיה – אבוּד הענין. הרגע המתאים חלף, ולרגע זה צריך הייתי להיכּוֹן מראש…

תכנית העשור, שעליה כבר דיברתי פעם, איננה הולמת עוד את תוֹר הטַיִיס. התכנית של ימינו צריכה להכיל תשובה על הבעיות העיקריות של קיומנו. התכנית יֶשנה. כבר דיברתי עליה. היא איננה שלי בלבד. אם נקח את 72 החכמים מכל קצווי תבל ונושיבם בחדר אחד וניתן להם חומר על מצב היהודים, הרי יביאו לכם את הדבר, שלו אני מטיף היום.

ראשית: צבא עברי. כי מתעוררת השאלה: מי יחזיק בשבילנו בארץ ישראל עד אשר נגיע אל התכנית? כיצד נעשה את הצעד הראשון, להעביר לשם יהודים, כדי שבבת־אחת ייהפך הרוב למיעוט, וכל השאלה תמצא את פתרונה. זוהי תכניתו הישנה של מאַכּס נוֹרדאַוּ, שעוררה פעם צחוק. זקן זה הבין לפני עשרים שנה, מהו הדבר שהעולם כולו יזדקק לו.

מה יהיה, אם אנגליה תאמר, שהיא חלשה ועצבנית מדי משתוכל להגשים את הדבר אשר הטילה על עצמה, ו־72 החכמים לא ימצאו תשובה ידידותית יותר מזו: אם הטלתי על עצמי דבר, על מנת להגשימו, ועתה עייפתי, הרי צריך אני לפנות אל זולתי, כדי שיחד נטכּס עצה כיצד לבצע את הדבר עד תומו. תקופה עד להקמת הממשלה העברית – קוֹנדוֹמיניוּם, שבו ישתתף השותף הראשון, וגם האחרים, שיש להם אינטרסים בהגירה יהודית. ובכן, תחילה הלגיון העברי, אחרי־כן הקוֹנדוֹמיניוּם. בעזרת תכנית אפשר להגיע לאיזה מקום. ללא תכנית אפשר לחיות רק כפי שסיפרתי לכם. אבל את התכנית צריך מישהו לייצג, צריך מישהו להגשים. וכאן מגיעים אנו אל ההכרח ליצור את העם היהודי.

אשליה, שלצערי היא דבר בלתי־אפשרי, ואילו היה אפשרי, הרי גם־כן אין לו שייכות לבעייתנו, – זוהי שאלת התמזגותן של שתי ההסתדרויות הציוניות. (תשואות). מצדד אני עם אלה המוחאים כף באותו מובן, שאני סבור באופן אוֹבּייקטיבי, כי בעם בריא צריכה בשעה כזאת להווצר אפשרות מעין זו. יכולני להבטיחכם, שלמרות רגשותי שלי, חברי ואני עשינו הכל, כדי לבדוק אפשרות זו. כשנכשלה ההחלטה בדבר חלוקת ארץ ישראל, ובעם ישראל נוצר הלך־רוח: ומה יהיה מעתה והלאה?, אזי פנו חברי ואני אל ההסתדרות הציונית לשם התיעצות משותפת ולשם יצירת “ועד להצלת הציבור”. פנייתנו נשארה ללא תוצאות.

כשבחודש יאַנוּאַר שוב באו אותם הנציגים היהודיים, כדי לשבת ליד שולחן עגול עם הערבים, נתעוררה המחשבה אצל יהודים רבים: “אם הולכים לשבת ליד שולחן עגול עם ערבים, מדוע לא ישבו גם עם יהודים?” (תשואות). אז בא יהודי גדול ובידו שליחות להציע התיעצות. את תשובתנו יכולתם לקרוא ב“מאָמענט”.

אפשר, באמת הגיע הזמן, שהשנה יתכנסו שני הקונגרסים הציוניים יחדיו, שיהיה קונגרס ציוני מאוחד, אשר ייבּחר בזכות־בחירה כזאת, שבה יוכל להשתתף, אפילו האביון שבאביונים (תשואות רמות). מבעד לתשואות שומע אני, בכל־זאת, את הצעקה “בּוּז”. האיש הצועק “בוז” איננו סתם גס־רוח; הוא מביע הלך־רוחות עמוק מאד, כי גם מהתערבותו של אותו יהודי גדול לא יצא מאומה.

ההתנגדות באה מן הצד ההוא. אין זו התנגדות אישית. לא. כאן חילוקי־דעות עמוקים יותר. תמיד אמרתי לכם, כי יש שתי תפיסות של ציוֹן: אחת – בשביל ה“מבחר”, והאחת – בשביל ה“אבק”. אני אומר, כי בראשית ברא – – את ה“אבק”, ואזי נאלצים הם לפנות עורף להצעתי, כי ציונותם היא הציונות הקטנה, ובעיניהם אנחנו לא־כלום. ואילו בעינינו ההמונים הגדולים והרחבים הם הכּל. ההסתדרות הציונית הישנה מנהלת עתה מדיניות, שבה נודעת לעתיד־הציונות חשיבות שניה־במעלה. כשלונה של מגבית ל“קרן הקיימת” תפגע בהם יותר מן הספר הלבן. חינוך של עשרים שנה החדיר ללבם את האמונה, כי העיקר הוא דוקא זה. בשאלה זו נוגע אני, בעצם, רק מתוך סנטימנטים ישנים. כי שום חשיבות אין לה עוד. לכל הענין אין עוד כל משקל. שהרי לא מדובר עוד בציונות. אילו דוּבּר עדיין בציונות, היינו אבודים. כלום ארץ־ישראל צורך־המונים היא לנו, או לא? לעולם הבין־לאומי אין עוד פנאי לעסוק במפלגות, אלא רק בצרכי־המונים. אסור לכם להתייצב בפני העולם בשם הסתדרות אחת או שתים, אלא רק בשם עם ישראל כולו. אם זה צורך־המונים, כמעט בּיוֹלוֹגי, הרי נוכל להשיג דבר־מה. אם יש לנו שאיפה, שמאחוריה עומד כל יהודי בינוני – טוב ויפה. אבל אם זה רק עניינם של כמה מנהיגים ציוניים, החושבים רק על אוסף־כספים, – הרי אין על מה לדבּר.

רואה אני כאן, כי בוואַרשה התחולל שינוי גדול. בפולין מנצחת מפלגה, שאין לה שאיפות־יציאה, אלא היא אומרת, כי כאן במקום הם ישיגו הכל, כי כאן יחולו שינויים סוֹציאַליים גדולים. ועתה שואל אני את אנשי הזרם הזה: אם אשאיר אותך בחדר, ולפניך שני כפתורים, ומשאירים אותך לבדך; אם תלחץ על כפתור אחד, תיעלם ארץ ישראל כליל, ואם תלחץ על הכפתור האחר – תשגשג ארץ ישראל ותעלה מעלה־מעלה. הגידו־נא: אל איזה כפתור תלחצו?!…

מצד אחר, אל־נא תשכחו את המציאות. וזו משמעוּתה של המציאות: אחי הוא אחי, אבל יש הבדל רב בדבר, אם הוא חש בשיניו או אני בשיני. כשהוא חש בשיניו, הריני מרחם עליו, ואעשה הכל למענו. אתן לו כסף, אבהיל את הרופא. אבל, כשאני סובל מן הכאב, הרי זוהי הצרה האמיתית. אל־נא תטילו על שכם אחיכם את המעמסה, שאינה הולמת את רגשותיו. אל־נא תטילו מעמסה גדולה מדי על יהדות־המערב, כי היא אינה חשה בכאב. שהרי יש הבדל, אם אדם יושב בבית, שכּבר אחזו בו להבות, או אם יושב הוא במקום, שממנו אפשר רק להשקיף על הבית העולה באֵש. “לא על־ידי מלאך, לא על־ידי שרף, לא על־ידי שליח”…

אתם בעצמכם חייבים לעשות; לא באמצעות פרקליטים, המדבּרים בשם זולתם. אתה בעצמך חייב לזכור, כי “אם אין אני לי, מי לי?” טלו, למשל, את הקונגרסים הציוניים, ומיד תיווכחו, כי שלשת רבעי משתתפיהם אינם יושבים עוד בבּית העולה בלהבות. בציריך, לפני שנתיים, קם ה“דבּר” ואמר מלה, שאינני יכול לשכחה, כי אולי רק שליש יוכלו להציל, והשאר הם אבק, אבק, – ואיש לא קם ממקומו ולא צעק: “אוי לך, שאיש כזה [הוא] מנהיגך!”… (סערה באולם; קריאות “בוז”).

העניין השלישי, גבירותי ורבותי, הוא יצירת פּאַרלאַמנט של יהודי אירופה המזרחית, אשר ייבּחר בבחירות כלליות. ושוב, אל־נא תלכו אחרי אותם הציניקנים, והאמינו רק בבחירות. ושוב, אל־נא תקראו את ידיעות מזג־האויר מן השנה הקודמת; כשהאגרוף הקמוץ שוב לא יהיה מה שהיה בעבר, תקים האנושות לעצמה נציגויות נבחרות. במשך אלפי שנים הגיעו הבריות לכלל מסקנה, שההמון לבדו אינו מסוגל להקים לעצמו נציגים. אבל אצלנו מוכרח להיווצר ביטוי לרצון היהודי, שינבע ממך וממנו. אל תשימו לב לדבר, שהיום נמאס על כולם כל מה שקרוי בשם דימוֹקראַטיה. היכּוֹנוּ לקראת אותו הרגע, כאשר הדימוֹקראַטיה הגדולה תחולל שינוי בכל הכיוון של ימינו.

עוד לפני חדשיים שררה בעולם הדעה, כי יש אגרוף גדול אחד שיכול להחריב את הכּל – וּבּאַסטאַ. והנה קמה ארץ אחת, ולאו דוקא הגדולה שבארצות, ארץ אחת, שדבר זה יירשם בודאי לשבחה ולתהילתה על־גבי לוחות ההיסטוריה, ואמרה: “ואנו לחום נלחום”. ועל־ידי מלה זו היא סוף סוף נקבה נקב באותו אגרוף. ואז נוכח העולם, כי האגרוף לא היה מלא כוח, אלא מלא אויר!…

הרוצים אתם לזכּוֹת לפרשת־דרכים גם בתולדות ישראל? הרוצים אתם לעשות זאת באותה דרך יחידה ששמה: “אם אין אני לי, מי לי?”…

ועתה, לפני שניפּרד, הרשו־נא לי לומר לכם מלה על אדם אחד ואולי גם על עניין מוסרי אחד. אדם בגילי ואחרי נסיונות כה מרובים חייב להביט סביבו, ואז הוא רואה, כי נסיון־החיים איננו משתנה. תמיד הייתי בא ואומר מלה, ותמיד הייתי נתקל בהתנגדות. ותמיד היה אחר־כך בא הרגע, כשאותם המתנגדים היו מודים: “בעצם, היה שוב הצדק עמו”.

ואחר־כך בא שוב אותו אדם ובפיו אזהרות, ושוב חוזרת ונשנית אותה התופעה. אילו הייתי פושט־רגל מוסרי, הייתי מבין את הדבר… חייב הייתי חובה קדושה להכּנע ולומר: “רואה אני שטעיתי, שעיוור הייתי…”

אך מה יעשה אדם, עֶבד, העובד דוקא באמונה (תשואות). שיתקו! אינני זקוק לתשואות. לא בתשואות מדובּר עתה! המדובּר בעניינים הרבה יותר חשובים. מדבּר אני אל האדישים, אל כל אלה, שעוד כדאי לדבּר אליהם, אל ישרי־הלב, החושבים עדיין: הגידו, אדרבה, הגידו – מה יעשה אותו אדם? עוּצוּ עצה, מה יעשה? הזהר הזהרתיכם בעניין השעטנז, בעניין החינוך, בעניין בניית הבתים, ההבלגה… בקול רם קראתי אליכם על פירושו האמיתי של “בית לאומי”, על מדינה, על רוב, ובכל השנים רדף אותי כקללה אותו זמזום משׂפתי־יהודים: “הצדק היה עמו”. הוא, האדם, היה תמיד עבד לעם ישראל, לא היו לו חיים אחרים; הוא ביקש את האמת והוֹרה את דרך־האמת. ועם ישראל מוסיף ללכת בדרכיו הישנות – ופושט את הרגל.

עתה בא אני אליכם ואומר:

– הם כולם פשטו את הרגל. עתה תנו לי את האשראי.

(העדות בפני הועדה המלכותית 1937)

היושב-ראש: אדוני, יתן אל לבו, כי נקודות רבות שהביא לפנינו היו לא בלתי-ידועות לנו, אם-כי יתכן שאדוני ביטא אותן בצורה נמרצת ביותר. לפיכך, ברצוני לשאול אותו רק שאלה אחת או שתים. שאלתי הראשונה היא זו: אדוני, ואלה שאדוני מייצגם, הרביזיוניסטים, וכן האנשים שאוכל, אולי, לכנותם ציונים אדוקים, דעותיכם מסכימות בנקודות רבות מאד, הלא-כן?

ז. ז'.: עליהם להחליט על כך.

היושב-ראש: השאלה שרציתי לשאלו היא זו. אדוני נקט עד כדי כך בעמדת-שופט, שכמעט חושש אני להציג את השאלה לפניו. רציתי לשאול, מה עיקרו של הקו המדיני המבדיל בינו לבין מה שאוכל לכנות ציונים אדוקים?

ז. ז'.: יעשה-נא עמדי חסד אישי וירשה לי לדלג על שאלה זו. כי הדבר עשוי להביאני למתיחת ביקורת על גוף יהודי אחר, ודוקא מכך רוצה אני להמנע. תחת זאת ירשני-נא לומר, מהו ההבדל העיקרי בינינו לביניהם. כיום ההבדל העיקרי הוא בזה, שאנו תובעים כי הנציגות היהודית בסוכנות היהודית תתבסס על העקרון של זכות-בחירה כללית, ואילו ההסתדרות הציונית מבססת את הנציגות על תשלום מסויים, הקרוי “שקל”, על זכות-בחירה הנקנית בכסף.

היושב-ראש: מסכים אני, אבל זוהי רק שאלת מנגנון.

ז. ז'.: אם רצונו בכך.

היושב-ראש: אין בדעתי ללחוץ עליו, אם אינו חפץ להודיע מה ההבדל העיקרי בין השקפותיו לבין השקפות הציונים האדוקים.

ז. ז'.: יכול אני לנסח את הדבר בצורה מתונה מאד ולומר, כי לדעתי יש להוכיח אותם על אותם הדברים, שבגללם בקשתי לפני כן להוכיח את משרד המושבות: אין להם “תרשים”. אין להם תכנית, מעולם לא היתה להם תכנית של הדבר אשר לו הם מתכוונים באמרם “יישובה של ארץ ישראל” או “הגשמת הפרוגראַמה הציונית”. מעולם לא היתה להם תכנית, והנסיון הראשון לתרגם את המלה “ציונות” ללשון סעיפים של תביעות מסויימות כלפי המאַנדאַטור ושל תביעות מסויימות כלפי עצמנו (ובתוכן נקיטת עמדות מסויימות לגבי בעיות סוציאליות), נסיון ראשון לשרטט תכנית שכזאת היתה הפּרוגראַמה הרביזיוניסטית. זה הענין שבו אנו נבדלים מהם.

היושב-ראש: כוונתו לומר, כי אצלכם התכניות ערוכות בצורה יותר מסוימת?

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: יותר מסוימת מאשר אצל האחרים?

ז. ז'.: עלי לומר, כי סבורני שתכניותינו הן מסוימות.

היושב-ראש: אינני רוצה לכפותו.

ז. ז'.: לא שתכניותינו יותר מסוימות, תכניותינו מסוימות ותכניותיהם אינן מסוימות.

היושב-ראש: אדוני סבור, כי השׂכל בעצם מצוי אצלכם?

ז. ז'.: שאלה גדולה היא, אם יש צורך ביתר “שׂכל”, כדי ללכת בדרך ישרה, תחת לא ללכת בדרך ישרה. אינני יודע. זה ענין לשקלא וטריא.

היושב-ראש: לא הייתי שואלו שאלה זו, אך דומני, ישנה נקודה מסויימת שאדוני רצה לעמוד עליה. אדוני הגיד לנו, כי חלק מן העדוּת שנמסרה לנו מצד הסוכנות היהודית בעניין העליה – דומני כי השתמש במלה “מטעה”?

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: צר לי על שכך הוּטעינו. כלום יש נקודה מסויימת, שבה דעותיכם שונות.

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: היודיענו על כך?

ז. ז'.: כן. בבטאונה של הסוכנות היהודית נאמר, כי הם הודיעו לועדה, שחלוקת רשיונות-העליה בין חברי התנועה הציונית ובין אלה שאינם חבריה נעשתה ללא כל הפליה. קראתי זאת בעתונם שלהם. הודעה זו מטעית. ישנה הפליה, על כל פנים כלפי גוף אחד – כלפי “ברית תרומפלדור” – ולהפליה זו ניתנה הוראה, שחור על גבי הלבן, מצד הסוכנות היהודית, אך ורק מטעם אחד: ש“ברית תרומפלדור” “יצאה מן ההסתדרות הציונית”. הדבר הוגש לועדה המלכותית בתזכיר מטעם בית“ר. מזכירכם כתב אל נציגינו בארץ ישראל, שלא היה זמן, או אפשרות, להפגש עם נציגה של בית”ר (זה ארגון הנוער שלנו), אבל בתזכיר תעיינו. ועתה נשלח אליכם התזכיר.

היושב-ראש: רק עוד שאלה אחת רציתי לשאול. אדוני הרחיב את הדיבור על אותה מועצה מחוקקת והשתמש, דומני מתוך כוונה של ביקורת, בלשון “נפנפו אותה לנגד עיני הערבים”. סבורני, שאדוני ביקש לומר בכך, כי מוטב היה שלא להציעה לפני האוכלוסיה הערבית.

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: ירשני איפוא לשאלו, כיצד הוא מפרש את הסעיף ב' של המאַנדאַט? ודאי אדוני מיטיב להכירו. שהמאַנדאַטור יהא אחראי לכך, שהארץ תועמד בתנאים מדיניים – אדוני מכיר את המלים – וכן “פיתוח מוסדות לשלטון עצמי”. כלום אין זה בעצם, על-פי סעיף זה, מחובתה של מעצמת-המאַנדאַט, להציע את “פיתוח המוסדות לשלטון עצמי” ובתוכם את המועצה המחוקקת, וכו'? דומני, שאדוני מדבר על כך, כאילו זה בעצם עוול, כמעט הזנחת חובה מצד מעצמת-המאַנדאַט, כשהיא “מנפנפת” כביטויו – הצעות אלו לעיני הערבים.

ז. ז'.: בודאי תסלח לי הועדה על המלה “לנפנף”.

היושב-ראש: אין חשיבות למלה. זה היה באמת ביטוי מוצלח.

ז. ז'.: אולי מלה זו עממית מדי ואין להשתמש בה לפני גוף כה נעלה. הסעיף ב' הוא חובה. יש בו שתי הוראות. “תהא אחראית שהארץ תועמד בתנאים מדיניים”, וכו', “אשר יבטיחו את ייסוּדוֹ של בית לאומי יהודי, כפי שהונח במבוא, ופיתוח מוסדות לשלטון עצמי”. יש כאן שתי התחייבויות. ואת השניה יש, כמובן, להגשים כך, שלא תבטל את ביצועה של הראשונה. בודאי מכירים אתם את טענתנו היהודית, – ואני מצטרף אליה לחלוטין, – כי תכליתו העיקרית של המאַנדאַט היא הקמת הבית הלאומי היהודי. וכל שאר האמצעים – עם שהם, בלי ספק, נחוצים עד מאוד, – יש, לכן, “לפתחם” רק במידה כזאת ובקצב כזה, שלא יפֵרו את התפקיד העיקרי של הקמת הבית הלאומי היהודי. טוענים אנו כי “פיתוח” פירושו התפתחות מודרגת, ואותם שלבי התפתחות, העלולים לפגוע באפשרויות של עליה יהודית לארץ, אסור, כמובן, להחישם, כל עוד סכנה זו לא נעלמה. וסכנה זו, כמובן, קיימת. יכולנו להביא מדבריהם של הרבה נציגים בריטיים בז’ניבה, אשר הודו, כי יהא צורך בסייגים אין-ספור, לבל תוכל המועצה המחוקקת, כפי שהוצעה על-ידי סיר אַרתוּר ווֹקוֹפּ, לפגוע בעליה היהודית. זה הדבר, אשר לו אנו מתכוונים. אף לרגע אינני מכחיש, כי מחובת המאַנדאַטור לנהל את הארץ לקראת מוסדות לשלטון עצמי. המאַנדאַטור הבטיח לנהל את הארץ לקראת מוסדות לשלטון עצמי – דרך שלבי התפתחות, שבשום פנים ובשום רגע לא ישימו לאַל את חובתו העיקרית של המאַנדאַטור. באותו סעיף לא נאמר מאומה על מועצה מחוקקת. מה שנאמר כאן הוא “מוסדות לשלטון עצמי”. ואיני צריך לומר לכם, מה נרחב הוא תחומם של “מוסדות לשלטון עצמי”.

היושב-ראש: מסכים אני. רציתי להציג לפניו נקודה זו, כדי להבהירה – מכּלל אותם המוסדות לשלטון עצמי, שהמאַנדאַטור – לא אומר שהוא מחויב לפתחם, אבל זו הפקודה שניתנה לו, מכללם מוציא אדוני את המועצה המחוקקת?

ז. ז'.: לא מוציא מכללם, אלא דוחה לאחר זמן.

היושב-ראש: לדחות לאחר זמן – הרי זו לשון מעורפלת. איני יודע מה פירושה. פירושה יכול להיות זמן רב – רב מאד.

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: עד שיהיה לכם רוב?

ז. ז'.: עד שיהיה לנו רוב יהודי. לדעתי, הדרך הבטוחה ביותר היא להמתין, עד שלא ייתכנו עוד הפרעות. אך, כחולם-חלומות יכולני לקבל גם אפשרות אחרת. זה עתה רמזתי לאפשרות של שינוי בהלך-רוחם של הערבים, אם ייאמר להם בצורה מוחלטת: “בריטניה הבטיחה לעשות את ארץ ישראל מדינה עברית על-ידי עליה. לא יאונה לכם כל רע, איש לא ינושל. אתם תחיו כאן, תובטחנה זכויות-המיעוט שלכם, גם אם תהיו למיעוט. אבל עלית היהודים תמשך, עד שיהיו לרוב”. אם תאמרו דבר זה בבהירות הדרושה, חול יחול שינוי בהלך-הרוחות של הערבים. אינני יכול להוכיח זאת, אבל בטוחני כי כך יהיה. ברגע שיחול השינוי בהלך-הרוחות, ויכירו בו האנשים המאושרים ממני, החיים בארץ ישראל, ברגע שיהודי ארץ-ישראל יאמינו, כי חל שינוי בהלך-הרוחות בין הערבים, ומשקיפים ישרי-לב ומחוסרי-פניות יאמרו, כי הערבים השלימו עם סיכוי זה – אזי אהיה נכון ליעץ לבני עמי, שידונו בהצעה בדבר ועידת שולחן עגול. אז נוכל, אולי, להתכנס יחדיו כמשפחה מאושרת של שלשה – היהודי, הערבי והיועץ הבריטי. ואולם, הדרך הבטוחה ביותר היא זו שקבלתם אותה כהצעתי: המתינו עד אשר נהיה שם לרוב, ואז תוכלו להקים מועצה מחוקקת, ואז יהא הדבר בדיוק בתחומי משמעותה של המילה “פיתוח”.

היושב-ראש: הוה אומר, כשהמנסח השתמש במלים “פיתוח מוסדות לשלטון עצמי”, הרי בכתבו את הדברים הסתייג בלבו סייגים רבים, הלא-כן?

ז. ז'.: וכי זו הסתייגות שבלבו אם חשב כי על ההתפתחות להיות אטית?

היושב-ראש: לא אטית אלא, לפי מה שהבנתי, אומר אדוני, כי כל עוד שרויים הערבים בהלך-רוח מסויים, או כל עוד אינם מיעוט, אינו רוצה במועצה מחוקקת, אבל רוצה הוא בה, כשהיהודים יהיו הרוב בארץ.

ז. ז'.: ודאי.

היושב-ראש: אם כן הדבר, כלום אין זה בעצם משונה?

ז. ז'.: הירשני-נא להסביר זאת בצורה אחרת? המאַנדאַט מצווה את המאַנדאַטור הבריטי לסייע לדבר שהוא תהליך: ליצירתו של בית לאומי יהודי. הדבר איננו קיים עדיין. עוד יש להקימו. אין זה דבר, שתוכלו לפקד עליו כי יופיע מיד – עליו להתפתח. יחד עם זה, באופן מקביל – לדעתי פחוּת בחשיבות, אך מכל מקום, באופן מקביל לאותו תהליך – ישנו פיתוח המוסדות לשלטון עצמי. סבורני, כי זמנו של התחום העליון בתהליך הפיתוח של המוסדות לשלטון עצמי צריך להקבע כך, שיחול בעת ובעונה אחת עם הגשמת התהליך הראשון. לכשיושלם הבית הלאומי היהודי, יוכל להיות מושלם גם בנין השלטון העצמי. אבל, למה לבחור את המחצית המסוכנת יותר (והכל יודעים, כמה היא מסוכנת) להשלימה לפני שתהא מוכנה המחצית האחרת? מלבד אם הכוונה היא לתת לערבים את “האקדוח”, למען יקוו לקבל בשבילו כעבור זמן-מה גם את “התחמושת”, או אותה “פרוסה” העשויה להתפתח ל“ככר השלימה”.

היושב-ראש: אדוני הציג לפנינו שאלה קשה מאד של זמנים, של תנועה בזמנים תואמים.

ז. ז'.: אדוני הלורד, אין זה דבר קשה. משעה שתסכימו לעיקרון, כלום יהא בכך משום קושי לקבוע את הרגע, שבו הושג, הוגשם הבית הלאומי היהודי? הדרך הפשוטה ביותר היא לשאול את היהודים. מקווה אני שכולכם תסכימו, כי כל עוד היהודים אומרים, שהבית הלאומי היהודי לא הושלם, הרי טרם הושלם. אך, בשעה שיהודים נבונים וישרים יאמרו: “סבורים אנו, כי כבר הוגשם והושלם”, אזי תגיע השעה להשלים גם את ההתחייבות השניה.

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: מנהיג חשוב אמר לנו, כי הוא לא יוגשם לעולם. לעולם לא תבוא השעה שיוכל לומר, כי הבית הלאומי היהודי קיים.

ז. ז'.: מופתע אני לשמוע על איש כה קיצוני. לגבי דידי יהא הדבר קל יותר: חמישים ואחד למאה יהודים באוכלוסיה – והדבר הוגשם.

היושב-ראש: האיש שאמר זאת היה ציוני אדוק.

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: אדוני דיבר אלינו על צפיפות האוכלוסים וחישב חשבונות על המספרים שיוכלו להתישב בארץ ישראל משני עברי הירדן. צפיפות-האוכלוסים תלויה בגורמים אחרים – מובטחני שיסכים לכך – בפוריות הקרקע, באוצרות המחצבים, בקרבתם לשווקים ובאפשרויות החרשתיות של הארץ. כלום סבור הוא איפוא, שגורמים אלה מצויים בארץ?

ז. ז'.: קצתם מצויים, קצתם אינם מצויים. ודאי, כולנו יודעים כי פוריות הקרקע אינה מניחה את הדעת. אם כי כולנו עומדים על כך, שאפשר לתקנה, שאפשר להגדילה בהרבה, לשפּרה בהרבה. אבל מכחישים אנחנו, כי בהתישבות בזמננו, או בחוק האוכלוסים בזמננו, ממלאת החקלאות אותו תפקיד מכריע, שייחסו לה לפני שנים. בפוריות רואים אנו אחד השיקולים ההכרחיים, אבל הפחוּתים במעלה. שלא להזכיר ארץ כאנגליה, אשר כל העולם מקנא במבנה הבריא שלה, והישוב החקלאי בה קטן מאד לעומת שאר האוכלוסים. אך עובדה ראויה לציון היא, שבכל ארץ כרוכה הקידמה בצמצום התפקיד שהחקלאות ממלאת במשק הארץ. וכן סבורים אנו, כי גורלה של ארץ ישראל, לפחות במה שנוגע ליהודים (אך, סבורני, כי גם הערבים יתקדמו בכיווּן זה), יהיה ריכוז בערים, הגברת משקלם המכריע של המקצועות הלא-חקלאיים. ולכן מידת פוריותה של הקרקע – אם-כי מודה אני בחשיבותה – איננה מכרעת. חשיבות מכרעת ישנה, לדעתנו, ביחוד אצל עם חרשתי ומסחרי כעמנו, לסגולותיהם של המתישבים. אומרים אנו, כי כוח-קליטתה של ארץ תלוי באדם. ועוד מוסיפים אנו ואומרים, כי אפילו טיבה של התוצרת תלוי לא בטבע, אלא באדם. בודאי מכירים אתם את המעשה באדם, שטען, כי לא תוכל לקום חרושת טכסטיל בלאַנקאַשיר, שהרי הכותנה אינה גדלה באנגליה. וייצור שוקולדה לא יוכל לקום בשווייצאַריה, שהרי אין גדלים שם עצי-הקקאוֹ. לכל זה אין שום קשר לייצור. טוען אני, שאילו היתה אנגליה מגדלת כותנה, אבל אילולי היו לה תושבי לאַנקאַשיר, ייתכן שלא היתה קמה שם חרושת טכסטיל. שהרי יש כמה ארצות המייצרות כותנה, אבל אין להן חרושת טכסטיל. החשובים ב“אוצרות הטבע” של כל ארץ הם בני-האדם, מסירותם, מומחיותם, תרבותם, קשריהם בעולם המקילים על החליפין, יכלתם לגייס הון, אם כיחידים ואם באורח קיבוצי. טוענים אנו, כי ארץ ישראל זו – שלא תוכלו להתעלם מיתרונות מקומה הגיאוגרפי – תהא בעתיד הקרוב מאוכלסת אוכלוסיה צפופה מאד. אולי לא אנו נהיה אוכלוסֶיה – זו שאלה אחרת –, אבל בגלל מקומה יהיה לה כוח-משיכה עצום. יכולים אנו להפכה לארץ חשובה מאד של תעשיה ומסחר. והעדרם של חמרי-גלם לא יפריענו, כמדומה, יותר מאשר הוא מפריע למאַנצ’סטר.

סיר לאורי האַמוֹנד: זה עתה נגע אדוני באפשרות – שום עד אחר שהופיע בפנינו לא נגע בענין זה – כי בריטניה תהא אולי אנוסה או מחוייבת להסתלק מן המאַנדאַט. ובשעה ששאלתי למי תמסרנוּ, היתה הצעתו, אם תפסתיה כראוי, שעליה להמלך ביהודים, שהיהודים ומעצמת-המאַנדאַט יתיעצו יחדיו, מי יהא יורשה של בריטניה בקבלת המאַנדאַט. כלום לא הזכיר אדוני את הערבים רק מתוך שיכחה? שני שלישים של הארץ שייכים כעת לערבים, וכלום אין לערוך שום התיעצות עמהם?

ז. ז'.: לא.

סיר לאורי האַמוֹנד: לגמרי לא?

ז. ז'.: לגמרי לא. המאַנדאַט ניתן ללא קשר אל יחסם של הערבים. ההבטחה הקרויה הצהרת באַלפוּר ניתנה לנו.

סיר לאורי האַמוֹנד: ולא היתה שם הסתייגות, שלא ייפגעו מעמדם וזכויותיהם האזרחיות והדתיות של הערבים?

ז. ז'.: אם אפשר היה למסור את המאַנדאַט לבריטניה, והיא יכלה לקבלו, בלי לשאול את פי הערבים, מדוע לא תוכל מעצמה אחרת לקבל אותו בלי לשאול את פי הערבים? אם אין זה מן ההגינות, מן היושר, לקבל מאַנדאַט בלי הסכמת הערבים, למה קיבלתם אותו? ומכיון שקיבלתם אותו, פירוש הדבר, שאין זה גורע מתקפה של תעודה זאת. פירושו של דבר הוא זה: אפשר לסמוך על אנגליה, שתדאג לערבים, או למיעוט הערבי. ואפילו תהא התיעצות. – מקווה אני, שלעולם לא תהיה – כדי לבקש מאַנדאַטור אחר, הרי אנגליה מוכשרת למדי ונאמנת למדי שתדאג, יהיה אשר יהיה המאַנדאַטור החדש, כי יתן ערובות מספיקות, שיגן על הערבים, בין שיהיו רוב ובין שיהיו מיעוט.

סיר לאורי האַמוֹנד: והסעיף ו' של המאַנדאַט, שאדוני, כמובן, מיטיב להכירו, – על האדמיניסטרציה של ארץ ישראל לסייע לעליה יהודית וכו', תוך כדי שמירה שלא ייפגעו זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי האוכלוסים, – אדוני סבור איפוא, כי יוגשם בדרך שתיאר לפנינו?

ז. ז'.: בודאי, זה יוגשם על-ידי אנגליה, ללא כל-ספק. אך, דומני כי אוכל לנקוב בשמותיהן של כמה מעצמות אחרות, שאני, כאירופי, מוכן לסמוך עליהן שתבצענה את המאַנדאַט באותה מידת היושר כאנגליה. וכי יש מי בינינו המטיל ספק, כי ישנם עוד עמים, אף הם תרבותיים וישרים?…

היושב-ראש: מוטב שלא לנקוב בשמות.

ז. ז'.: לא נקבתי בשמות, אבל יש ויש.

סיר לאורי האַמוֹנד: וכן דומני, כי אדוני נגע במקרה של מר ריצ’מונד, שהוזכר באזנינו בארץ ישראל. אדוני אמר: מה צריכים הערבים ללמוד מזה? אבל, מעניין, כי ניתנה לפנינו עדות שבאה להוכיח, כי מינויו של הנציב העליון הראשון, סיר הרברט סמואל, עורר התנגדות אצל הערבים. הם אמרו – זה כלול בחליפת המכתבים, שפורסמה על-ידי מר וינסטון צ’רצ’יל – הם אמרו: הנה מיניתם לנציב עליון ראשון ציוני דגול ונאמן ונלהב. כלום אדוני זוכר זאת?

ז. ז'.: כן.

סיר לאורי האַמוֹנד: וכי איננו סבור, כי שני אלה מבטלים זה את זה. מצד אחד ישנם יהודים האומרים את אשר הם מסיקים ממינויו של מר ריצ’מונד, ומצד שני ישנו המאַנדאַטור המשתדל לאזן את כפות המאזניים.

ז. ז'.: סבורני, כי יש להסביר לערבים הסבר היטב: “המאַנדאַט פירושו – יצירת מדינה עברית, ולכן שלחנו אליכם נציבים עליונים, המתיחסים, לדעתנו באהדה לרעיון זה”. דבר אחר הוא להקנות לערבים את המחשבה: “אנוסים היינו להבטיח ליהודים יצירת בית לאומי יהודי, אך, כדי ליצור לזה משקל שכנגד, שולחים אנו לארץ-ישראל פקיד גבוה, העויין את המאַנדאַט, המכנהו מעשה-עוול ואומר, כי היהודים מנצלים את יתרונם כעם מפוזר, בעודם מספרים בצביעות לעולם, כי מצב זה לא-נעים ביותר”. זה דבר אחר לגמרי. המסקנות שהסיקו ממינויו של סיר הרברט סמואל היו בהחלט במקומן. המסקנות הנובעות ממינויו של מר ריצ’מונד הן בהחלט בלתי רצויות וסותרות את המאַנדאַט.

סיר לאורי האַמוֹנד: אם כן, לא יסכים אדוני למה שאמר סיר הרברט סמואל בהיותו נציב עליון, כי “המידה בה יוכלו היהודים להגשים בארץ ישראל את שאיפותיהם הלאומיות מותנית בזכויותיהם של תושביה כיום”?

ז. ז'.: אינני מסכים עמו. ומאחר שאדוני מצטט את סיר הרברט סמואל, הירשה-נא גם לי לצטטו? הרביזיוניסטים מגדירי את מטרת הציונות בדברים הלקוחים מנאומו של סיר הרברט סמואל, ויכול אני לחזור עליהם לפניכם.

היושב-ראש: מאותו הנאום?

ז. ז'.: לא, מאחר. הוא אמר, כי מטרת הציונות היא – וזה נאמר אחרי מתן הצהרת-באַלפוּר, שנתיים אחרי כן – “כי במשך הזמן תיהפך ארץ ישראל לקהליה בעלת שלטון עצמי בהנהגת רוב יהודי יציב”. הוא אמר זאת כשהיה היועץ…

סיר לאורי האַמוֹנד: באיזה תאריך היה הדבר?

ז. ז'.: בנובמבר 1919, כשהוא כבר היה היועץ המהימן של הממשלה בעניני ארץ-ישראל. מאז הוא שינה את דעתו.

סיר לאורי האַמוֹנד: הדברים שציטטתי נאמרו ב-3 ביוני 1921, בארץ ישראל. כלומר, בין הנאום הראשון לבין זה הוא שינה את דעתו.

ז. ז'.: וכי מה אוכל לעשות, אני הקטן והמסכן, בעמדי בפני מדינאי יהודי-אנגלי מפורסם עד מאד, שהשקפותיו משתנות במידה כזאת תוך שנה ומחצה? מה אוכל לומר? בפשטות מסתלק אני משתי הציטטות גם יחד.

סיר לאורי האַמוֹנד: הירשני להביא עוד ציטטה אחת? אדוני הזכיר את הצהרת המדיניות הבריטית, שפורסמה על-ידי מר וינסטון צ’רצ’יל, ואמר כי בשום חלק ממנה אין לראות אף לרגע את הכוונה, כי בסופו של דבר לא ייווצר רוב יהודי.

ז. ז'.: אמרתי כי בשום חלק מחלקיה איננה “מונעת” את התוצאה הזאת.

סיר לאורי האַמוֹנד: זה החלק היחידי שאבקשנו להסבירו לי, את הנקודה הזאת:

“ממשלת הוד מלכותו מבקשת להפנות את תשומת-הלב אל העובדה, כי נוסח ההצהרה הנ”ל אינו מתכוון, שארץ ישראל בשלימותה תיהפך לבית לאומי יהודי, אלא שבית כזה ייווסד בארץ ישראל".

כלום אין זה בא ללמד בעצם…?

ז. ז'.: לא, אדוני. ראשית-כל, ירשה-נא לי – ייתכן כי זו תהא לשון בלתי-פאַרלאַמנטרית כמו “לנפנף”, אך אני מכנה זאת בשם פלפול. טוען אני, כי הכל השתמשו במלים “בארץ ישראל” ו“ארץ ישראל” באותו המובן. הן תמצאו מאמרים שכותרתם “השלטון האדום ברוסיה” או “רוסיה תחת השלטון האדום”. אותו דבר תמצאו אצל הציונים הראשונים: כשעדיין הייתי נער, ודאי שרצו בארץ ישראל שלימה, אבל תכנית-בּאַזל של הציונות, שפורסמה בשנת 1897, מדברת על “Heimstätte in Palästina”. מעולם לא חשבו, כי יש כאן הבדל, והראָיה הטובה ביותר היא, שבאַלפוּר בעצמו השתמש בשתי הנוסחאות גם יחד. הנה לפניכם נאומיו של באַלפוּר…

סיר לאורי האַמוֹנד: לא שאלתי על נאומיו של לורד באַלפוּר. שאלתיו על הנקודה שאדוני הדגיש, כי בהצהרת מדיניותה של ממשלת הוד מלכותו, אשר בכתב-הפקודה 1700 מאת מר וינסטון צ’רצ’יל, אין שום דבר היכול להתפרש אף לרגע…

ז. ז'.: יסלח לי, אומר אני, אלה רק מלים יפות…

היושב-ראש: הוא אומר, שזה פלפול. זוהי תשובתו.

ז. ז'.: אומר אני, שזה פלפול.

סיר לאורי האַמוֹנד: נדמה היה לי, כי זה משפט, שאפשר ללמוד ממנו, כי ממשלת הוד מלכותו לא ראתה באותו זמן הכרח שייווצר רוב יהודי בארץ ישראל.

ז. ז'.: אינני סבור כך. יודע אני מיהו מחברה של תעודה זו, שמיחסים אותה למר צ’רצ’יל…

היושב-ראש: מר צ’רצ’יל אחראי לתעודה זו.

ז. ז'.: אם מר צ’רצ’יל הוא האחראי, אזכיר את נאומיו של מר צ’רצ’יל על המדינה העברית, שנאם בשנת 1920, ובהם אמר, כי הממשלה הבטיחה להקים מדינה עברית. כלום אין זה מאומה?

סיר לאורי האַמוֹנד: התשובה היא, כי הפסוק אשר הזכרתי עשוי להתפרש שנתכוונו למיעוט יהודי. אך, הרי זה פלפול.

ז. ז'.: אין הוא יכול להתפרש שנתכוונו למיעוט יהודי. אינו יכול להתפרש כך, ונכון אני לשאול כל עורך-דין…

היושב-ראש: אל ילך אצל עורכי-הדין.

ז. ז'.: אילו היתה לי הזכות לחקור אתכם, במקום שאתם תהיו חוקרים אותי, ואילו שאלתיכם, אם יתכן כי המאַנדאַט נתכוון רק ל“תחום מושב” בשביל יהודים “בארץ ישראל”, לא הייתם יכולים להחזיק בדעה זו. כי אי-אפשר להגן על פלפול. טלו את הנקודה האחרת באותו ספר לבן: "לא ישועבדו” – ההבטחה כי “הערבים לא ישועבדו”. כלום להיות מיעוט פירושו להיות משועבד?

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: זה תלוי, מי מחזיק בשלטון.

ז. ז'.: יודע אני, כי ישנו בארץ זאת מיעוט בעל סגולות לאומיות מאד מובהקות, המיעוט הסקוטי. וכי יטען מישהו, שהסקוטים משועבדים?

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: אדרבה, סבורים הם כי הם שולטים בנו.

ז. ז'.: זו שאלה של הגינות. בממשלה הוגנת אין סכנה שהמיעוטים ישועבדו. אבל, אם בספר הלבן מיעוט פירושו שיעבוד, אזי יהיו היהודים משועבדים כל עוד הם מיעוט. כלום הולם הדבר את רעיון הבית הלאומי היהודי – ארץ שבה היהודים משועבדים?

סיר לאורי האַמוֹנד:

“אם ישאלו, מה פירושו של פיתוח הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, יש להשיב, שאין פירושו כפייתה של לאומיות יהודית על תושבי ארץ ישראל בכללותה”…

ז. ז'.: חס וחלילה.

סיר לאורי האַמוֹנד: “…אלא המשך התפתחותה של העדה היהודית הקיימת בעזרת יהודים משאר חלקי התבל”.

ז. ז'.: דבר שאינו מונע את התפתחותו של מיעוט זה לרוב יהודי של תשעים למאה.

סיר לאורי האַמוֹנד: אין כאן ערובה, שיהיה רוב, וכן אין כאן מניעה שיהיה רוב ערבי.

ז. ז'.: אומר אני רק זאת, שאין זה מונע רוב יהודי: זוהי מידה יחידה של תשומת-לב, שאני מוכן להקדישה לתעודה זו.

היושב-ראש: הסבור אדוני, כי התעודה אינה בהירה בהירות מוחלטת?

ז. ז'.: כמובן, אין תעודה זו בהירה בהירות מוחלטת. ועוד ארחיק לכת. סבורני, כי זו תעודה שנכתבה מלכתחילה לשם התחמקות ממסקנות ברורות. זו אחת היצירות האָפייניות ביותר מסוג זה.

היושב-ראש: אם כן, הרי מנוסחת היא כתעודה פאַרלאַמנטרית.

ז. ז'.: יש לי אך מעט מאד נסיון פאַרלאַמנטרי: נולדתי ברוסיה.

סיר לאורי האַמוֹנד: וישנה עוד ציטטה אחת, שרציתי להביאה לפניו, הריהי:

“לאורך ימים לא יוכל הכפר היהודי לשגשג, אלא אם ישגשג עמו יחד הכפר הערבי”.

היסכים אדוני לזה?

ז. ז'.: כן, סבורני, כי בדרך-כלל זה נכון. וסבורני, שארץ ישראל, כפי שאני רואה אותה בחלומותי, תהיה ארץ של ערבים מאושרים מאד. אומר אני: מה שאני חוזה בחלומי.

סיר לאורי האַמוֹנד: אדוני תובע לפי שורת הדין, שארץ ישראל תהיה מקלט לכל יהודי הגולה, ללא התחשבות במצבם של הערבים, הלא כן? אומר אדוני, כי העליה לארץ צריכה להיות מותנית על-ידי צרכיהם של יהודי הגולה. בודאי יש כאן מידת-מה של התעלמות מצרכי הערבים. או כלום אפשר להשלים בין שני אלה?

ז. ז'.: כמובן, אפשר. טוענים אנו, שאם תתנו לנו את מה שאנו מכנים בשם משטר התישבותי, משטר המסייע להתישבותנו, הרי אנו היהודים נוכיח לכם, כי בארץ ישראל יהא מקום (כפי שכבר אמרתי בראשית דברי) למיליון הערבים של ימינו ולמיליון נוסף של צאצאיהם, ולמיליוני רבים של יהודים, ולשלום.

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: כלום אין זו בעצם הצהרה חד-צדדית?

ז. ז'.: וכי מה אוכל לעשות? האם תכַנוּ בשם הצהרה חד-צדדית, אם יבוא הנה אדם ויתבע בשם המצוקה? אני לא אכנה זאת בשם “חד-צדדי”. אין זה “צדדי”. אני מייצג בפשטות את הסבל. מדבר אני בשם הסובלים. רשאים אתם לפטרני מלפניכם ולומר, שהדבר אינו אפשרי, אבל אל-נא תגידו שזה “חד-צדדי”.

סיר לאורי האַמוֹנד: דומני, כי אדוני הסביר לנו, שבאותה מדינה יהיו הערבים מרוצים בהחלט ומאושרים למדי יחד עמכם.

ז. ז'.: כך אני מקווה.

סיר לאורי האַמוֹנד: ודומני כי אדוני הסיק, שמצב זה עשוי להתהוות גם כיום, אם רק יאמרו להם בגלוי מה הן כוונותיה של הממשלה…

ז. ז'.: אמרתי, כי יחול שינוי בהלך-הרוחות. רצוני לומר, כי הערבים יאמרו: ננסה-נא ונבוא לידי הסכם עם היהודים. ואשר ל“אָשרם” של הערבים, אמרתי, כי אחר שנהיה רוב ונעשיר את הארץ ונפתח את כל אפשרויותיה וננצל את כל מקורותיה, אז תפרח הארץ והערבים שבה יהיו מאושרים. מעולם לא אמרתי, כי המאַנדאַטור יוכל לעשות זאת על-ידי “אמירה” בלבד.

סיר לאורי האַמוֹנד: אתם תוכלו להביא אושר לערבים. אם כך הדבר, מפני מה המדינות הערביות הסמוכות, סוריה, עיראק, עבר-הירדן, אינן מקדמות את היהודים בברכה ואינן מבקשות אותם שיבואו ויתנו להם את האושר הגדול הזה?

ז. ז'.: כלום לא דיברתי מראש על ההבדל הזה? אם מדברים אתם על תלאותיו של כל ערבי לחוד, הריני מכחיש את הדבר. אבל אם מדברים אתם על אכזבתם של ערביי ארץ ישראל ככלל, לנוכח הסיכוי שארץ המכונה בפיהם פלשתינה, שהם רואים בה אחת המדינות הלאומיות שלהם, עתידה ליהפך למדינה עברית – מודה אני, שיש כאן אכזבה. ואם ממשלת סוריה סבורה, כי צריכות להיות חמש או שש מדינות ערביות, ולא “רק” ארבע, וכי ברית-המדינות הערבית – או ככל אשר תקרא – צריכה לכלול בעתיד גם את ארץ ישראל, הרי בודאי תהא כאן אכזבה. מעולם לא הכחשתי זאת. אך אמרתי, כי זו תביעה של תיאבון לעומת תביעתנו, תביעת הרעב. וסבורני כי תביעת התיאבון מול הרעב אין לה שום זכות קיום. הם באמת דורשים “עוד”.

סיר לאורי האַמוֹנד: הערבים דורשים עוד?

ז. ז'.: כן.

סיר לאורי האַמוֹנד: כיצד?

ז. ז'.: יש להם כבר מדינות רבות.

סיר לאורי האַמוֹנד: מדבר אני על ערביי ארץ ישראל. אינני דן בערביי עיראק.

ז. ז'.: אדוני הזכיר את סוריה.

סיר לאורי האַמוֹנד: אבל אדוני הסביר לי, כמדומני, שבתנאי המצב שהוא אומר ליצור, שצריכים ליצור לפי דעתו, יקדמו הערבים את פני היהודים בברכה. רצוני לדעת, למה אינם עושים זאת כיום?

ז. ז'.: לא אמרתי שיקדמו את פנינו בברכה. אך אומר אני כאן, שיהיה שינוי בהלך-הרוחות, במובן זה, שאם יראו כי אין מוצא, ינסו לבוא לידי הסכם, ונוכל לעבד את הדבר יחדיו. אשר ל“קידום פנינו בברכה” – אינני יודע על כך מאומה.

סיר לאורי האַמוֹנד: אחד התנאים ההכרחיים, אחד הגורמים ההכרחיים, הוא זיון היהודים?

ז. ז'.: אני אביע זאת בצורה אחרת. אם יש צורך להחזיק חיילים בארץ ישראל, תובעים אנו, היהודים, כי אלה יהיו חיילינו. כאן, באנגליה, שואל האדם ברחוב: למה דורשים היהודים הללו שאנו נגן עליהם? אומר אני לאדם ברחוב: אין אנו רוצים בכך. זה הדבר האחד. ושנית, אם יכולה ועדה זו לערוב, כי המושבות היהודיות לא תותקפנה, או אם יכולה הועדה לערוב, שאם תותקפנה, תנתן להן הגנה – אנא, תנו לנו את הערובה הזאת. וכל עוד לא תוכלו לערוב לכך, לא תוכלו להציע שום מוצא, אלא שיניחו להזדיין לאלה שמאיימים עליהם. הרשו-נא לי לומר לכם זאת. דעתנו היא, כי אין לזיין אזרחים. מן האזרחים יש לפרוק את הנשק. רק במקרים יוצאים מן הכלל, אם יכול אני להוכיח לממשלה, כי איימו עלי, במקרה כזה רשאי אני לדרוש רשיון להתהלך באקדוח. והנה “עלי” (במקרה זה “אני” פירושו ארבע מאות אלף יהודים) – עלי איימו, עלי מוסיפים עדיין לאיים, בעתונות, בכל מקום, במסגדים. וכבר הותקפתי. אזי, כמובן, משתנה המצב. לזיין את אלה שמאיימים עליהם הרי זו שיגרת משטרה רגילה. אין לזה כל קשר ליהודים, אין כאן שום ענין לציונות. אלה שאיימו עליהם – אותם יש לזיין, ועל האנשים המאיימים יש להשגיח במיוחד, שלא יהיו מזויינים. כמו בלונדון.

סיר לאורי האַמוֹנד: כלומר, שיש לפרוק מעליהם את הנשק?

ז. ז'.: כמו בלונדון. אם חלק מן הציבור שלכם אַלמים (כאן אין לכם אנשים כאלה, אבל אילו היו) והם מאיימים במעשי רצח, הרי יש לפרוק את נשקם מעליהם; ואם לאו, אם מניחים בידיהם את הנשק, הרי זה כאילו מסייעים לרוצחים.

היושב-ראש: הריני מודה לאדוני מאד.

אחרי העדות בעל-פה מסר זאב ז’בוטינסקי לועדה המלכותית בכתב את שתי ההערות הבאות:

הערה א'

בשעה שנחקרתי בפני הודעה, עמד סיר לאורי האַמוֹנד על טענתי, כי הספר הלבן משנת 1922 (הספר הלבן של צ’רצ’יל) אינו מכיל דבר, שאפשר לפרשוֹ כ“מונע” יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל, והפנה את תשומת-לבי אל הפסקה הידועה:

“נוסח ההצהרה הנ”ל אינו מתכוון לכך, שארץ ישראל בכללותה תיהפך לבית לאומי יהודי, אלא שבית כזה ייווסד בארץ ישראל".

לתשובתי שנרשמה בפרוֹטוֹקוֹל אפשר להוסיף בענין זה את הדברים הבאים:

(א) בגופו של הספר הלבן משנת 1922 אפשר למצוא את הלשון “בארץ ישראל” משמש במובן של “ארץ ישראל בכללותה”. למשל:

…צורך חיוני הוא, שהיא (העדה היהודית) תדע, כי נמצאת היא בארץ ישראל בזכות ולא “בחסד”.

כמדומה שאין להכחיש, כי אף בספר הלבן משנת 1922 לא יכלה הכוונה להיות, שבאזורים מסויימים בארץ ישראל המאַנדאַטורית יהיו היהודים, או העדה היהודית, נמצאים לא “בזכות” אלא “בחסד”. ברי, כי פיסקה זו מוסבה לארץ ישראל בכללותה. אבל הלשון המשמש בשביל מושג זה הוא “בארץ ישראל”.

(ב) אשר לשאלה בכללותה, (ללא קשר לספר הלבן משנת 1922), אם באמת יש הבדל של ממש בין שני המושגים “ארץ ישראל בכללותה” ו“בארץ ישראל”, מן הראוי לציין כי אין ספק שלוֹרד בּאַלפוּר עצמו ראה את שני הלשונות האלה כזהים. והרי ציטטה ממכתבו, שפורסם ב“טיימס” ב-20 בדצמבר 1929:

“הקיסרות הבריטית, וכל המעצמות, שאתן היא קשורה בברית הדוקה, הצהירו חגיגית את כוונתן לשוב ולהפוך את ארץ ישראל לביתו הלאומי של עם ישראל”.

אבל, עוד יותר משכנעת העובדה, כי במאַנדאַט הארצישראלי גופו מצויים כמה סעיפים, שבהם הלשון “בארץ ישראל” מתכוונת לאָרץ בכללותה בבהירות כזאת, שאין כל אפשרות לפרשם אחרת:

סעיף ד': “… הסוכנות היהודית תשתף פעולה עם האדמיניסטרציה בכל הענינים הנוגעים לאינטרסים של האוכלוסים היהודיים בארץ ישראל…”

סעיף י"ח: “… לא ייעשה בארץ ישראל שום הבדל בין אזרחי שום מדינה הנמנית על חבר-הלאומים…”

סעיף כ“ג: " כל הודעה או כתובת על בולים או על מטבעות בארץ ישראל”.

יתר על כן: המבוא למאַנדאַט גופו, המוסר את נוסח הצהרת-בּאַלפוּר, משתמש בלשון “בארץ ישראל” לא בלבד לגבי הקמת הבית הלאומי היהודי, אלא גם לגבי שמירת זכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות. והרי איש לא יאמר, כי ההתחיבות לשמור את זכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות שבארץ ישראל איננה מוסבת לארץ ישראל בכללותה.

מאחר שאין שום אפשרות לטעון, כי כל התקנות הללו אינן מוסבות על ארץ ישראל בכללותה, הריני מציע לועדה המלכותית כי תדחה לחלוטין את כל הנסיונות ממין זה לצמצם את משמעוּתה של הבטחה היסטורית גדולה על-ידי פירוש מסולף של פסוק אחד.

(ג) בכך נשארת, כמובן, פתוחה השאלה, איזה פירוש אחר יכול להנתן לאותה פיסקה. כתשובה על כך עלי לעמוד במלוא הרצינות על הסבּרתי הראשונה: הפיסקה נוּסחה בכוונה תחילה כך, שלא תכיל שום צו או סייג מדויק.

במיוחד עומד אני על כך, שלמחבּרי הספר הלבן משנת 1922 היתה כוונה ברורה שלא למנוע יצירת רוב עברי. מאחר שדאגתם היחידה היתה להפיג את חששות הערבים, הרי אילו רצו להבטיח, כי משקלם המכריע של הערבים יעמוד גם להבא, כי עתה היתה הדרך הפשוטה ביותר לומר זאת בבירור: “אין כוונה להניח להיהודים שייהפכו לרוב”, או מלים אחרות באותו מובן. כלום לא היה כל אחד מאתנו עושה כך לגבי הנקודה העיקרית של חששות הערבים בתעודה שנועדה לפזר חששות אלה? אבל, היסוסם של המחבּרים לעשות כן, היסוס רב-משמעוּת הוא. כוונתם היתה להפיג את החששות בלי להטיל סייגים על העתיד: זה תפקיד ללא שחר, שסופו בהכרח התחמקות ושימוש במה שקרוי “מלים יפות”, תחת אמירה גלויה “הן” או “לאו”.

מעיז אני לשער, כי כוונתם האמיתית של המחבּרים היתה, להיפך, להשאיר את הדרך פתוחה להווצרות רוב יהודי לבסוף. ובכוונה תחילה בחרו בנוסח, שאפשר תמיד לפרשו כך, שאינו מונע אפשרות כזאת.

מאחר ש“המחבּרים” לא היו אלא מחבּר אחד, סיר הרברט סמואל, כדאי אולי לשאול את פיו באופן אישי: הוא, שבשנת 1919 עמד על כך ש“הארץ תוכל תיהפך לקהליה בעלת שלטון עצמי בהנהגת רוב יהודי יציב”, האם במידה כזאת שינה את דעתו בשנת 1922?

אותה שאלה אפשר להציג למר צ’רצ’יל, שנתן את שמו לאותו ספר לבן. גם הוא כתב בשנת 1920 את דברי התוחלת בדבר “מדינה עברית שתווצר בימינו על גדות הירדן”.

הערה ב'

בעדותי שבעל-פה טענתי, כי לשם תיקון העוול שנגרם ליהודים, יש לכל הפחות לתבוע לדין את אלה האחראים למעשי הרצח, ההצתות וההתמרדויות, שאירעו בארץ ישראל במשך כמה חדשים.

בקשר לכך, מתכבד אני להפנות את תשומת לבה של הועדה המלכותית לפקודת העונשין (עבירוֹת הסתה למרד), מס' 41, שנת 1929, סעיף 4:

כל אדם אשר

(1) מבלי רשות חוקית מנהל, או עושה הכנות לנהל, או להכין הכנות למלחמה או לכל מעשה מלחמה, עם, בעד, על-ידי או נגד כל חלק מהתושבים, גזע, או חבר-אנשים בפלשתינה (א"י). (2) מתכונן או מתאמץ, על-ידי כוח מזויין, או הראַית כוח מזויין, להשיג שינוי בממשלה או בחוקים, או להתנגד להוצאת החוקים לפועל, או לכוף את הנציב העליון או כל חבר מהועד הפועל הממשלתי, מהמועצה המחוקקת או מהמועצה המיעצת או את כל אדם המפקד על כוח צבאי או ימי או כל קצין-משטרה, לעשות או להמנע מעשות כל פעולה בעלת אופי ציבורי או רשמי, – יהא צפוי למאסר-עולם.

ההסתדרות הציונית החדשה באה להודיע לועדה המלכותית, כי הוד קדושתו המופתי של ירושלים, חברי הועד הערבי העליון, חברי ועד החרם הערבי, ושאר האנשים הידועים היטב לשלטונות ממשלת ארץ ישראל, ביצעו בגלוי מעשים הנקובים בסעיף 4 של פקודת חוק העונשין (עבירות הסתה למרד) מס' 41, שנת 1929, וכן בסעיפים 9, 10 ו-16 עד 34 של פקודת החוק הנ“ל. לפיכך, מבקשת ההסתדרות הציונית החדשה, שהועדה המלכותית תציע, בהתאם לסמכותה, שיפתחו בחקירה לקראת משפט פלילי נגד כל אלה שביצעו מעשי פשע הנקובים בפקודת החוק הנ”ל, או בכל שאר החוקים והפקודות השרירים בארץ.

וכן מתכבדים אנו להפנות את תשומת-לבה של הועדה המלכותית לסעיף 13 של פקודת תיקון החוק הפלילי (מס' 2) מס' 50 משנת 1927 שבו נאמר:

כל אדם אשר בדעתו, שאיזה אדם אומר לעשות עבירה שנענשים עליה בעבודת פרך לתקופת שלש שנים או יותר אינו משתמש בכל האמצעים הנבונים כדי למנוע בעד עשיתה או בעד השלמתה, יאשם בעבירה ובצאתו חייב בדינו יהא צפוי לעונש מאסר של שנתיים ימים.

ההסתדרות הציונית החדשה באה להודיע לועדה המלכותית, כי ה.מ. הנציב העליון לארץ ישראל, המזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל, מושל מחוז יפו, וכן כמה פקידים אחרים של ממשלת ארץ-ישראל, האחראיים לשמירה על הבטחון ועל הסדר הציבורי, ידעו מי הם האנשים שביצעו, או שזממו לבצע, מעשי פשע שענשם עבודת-פרך משלש שנים ומעלה, ובכל זאת לא השתמשו בכל האמצעים הנבונים כדי למנוע את ביצועם, או את הוצאתם לפועל, של מעשי פשע אלה, וביחוד לא דאגו להוציא אל הפועל את פקודת חוק העונשין (עבירות הסתה למרד) מס' 41, שנת 1929.

לפיכך מבקשת ההסתדרות הציונית החדשה, כי הועדה המלכותית תציע, בהתאם לסמכותה, שיפתחו בחקירה לקראת פעולה משפטית מתאימה נגד כל אלה, שהתנהגותם עשויה להיות הולמת את הדברים הנקובים בסעיף 13 ש אותה פקודת-החוק או בכל שאר חוק או פקודה השרירים בארץ.

הציר זאב ז’בוטינסקי (ארץ ישראל. הצה"ר – גרמנית):

האדון ד"ר וייצמאַן אמר בנאומו את המשפטים הבאים: “כאשר עמד מר ז’בוטינסקי, כמו כולנו, בפני המבחן הקשה לחתום על הספר הלבן, לא נשא את הנאום, כפי שנשאוֹ כאן. מדוע לא ניסה אז להתיצב בפני ראש ממשלת אנגליה, או בפני סמואל, או בפני מיניסטר־המושבות, ולשאת את הנאום, אשר נשא כאן?”

על כך עלי להצהיר את הדברים הבאים: ב־17 ביוני 1922, בשעה 4 או 5 אחרי־הצהרים, באתי ללונדון מאמריקה, אשר שם ניהלתי מזה שמונה חדשים את פעולת קרן היסוד. אחד המזכירים, שחיכה לי בבית־הנתיבות, אמר לי, כי עלי ללכת מיד אל משרד ההנהלה. במשרד הראה לי האדון ד“ר וייצמאַן את התזכיר מן ה־3 ביוני, שאנו מכנים אותו כיום בשם הספר הלבן, והודיעני, כי הממשלה דורשת את הסכמת ההנהלה למסמך זה, וכי הסכמה זו צריכה להמצא בידי הממשלה כבר למחרת בבוקר, ביום ה־18 ביוני. אם לאו – מאיימים עלינו בשינוי מרחיק־לכת וכבד־משקל בנוסח המאַנדאַט לרעתה של ההסתדרות הציונית. ד”ר וייצמאַן הבטיחני אותה שעה, כי ההנהלה נקטה בצעדים הנמרצים ביותר, כדי להניא את הממשלה מתביעה זו או לפחות כדי להמתיק פסקאות מסויימות בתעודה, אך הכּל היה ללא־הועיל, ומשרד־המושבות עומד על האוּלטימאַטוּם שלו: או הסכמה למחרת הבוקר או שינוי בנוסח המאַנדאַט. ישיבת ההנהלה, בהשתתפות חברים מוזמנים מן הועד הפועל, צריכה היתה לפיכך להתכנס באותו ערב ולקבל את החלטתה עד למחרת בבוקר.

ברי, כי במסיבות אלו לא היה עוד סיפק בידי לנקוט בעצמי בצעדים כל־שהם, או – כפי שהביע זאת ד"ר וייצמאַן, בצורה הנראית בעיניו יותר – לשאת נאום בפני ראש ממשלת אנגליה.

אמנם, נותרה לי עוד אפשרות מצוֹדדת מאד: להסתלק מכל השתתפות בהחלטה שלפניה עמדנו, להסיר מעלי כל אחריות להחלטה זו, ובהזדמנות נאוֹתה להתפטר מן ההנהלה. אך היתה לי הרגשה, כי פירושו של דבר – לעזוב את חברי לנפשם במצב חמוּר ומיואש ולברוח מן המערכה. היתה לי הרגשה, כי מחובתי המוסרית לשאת יחד עם חברי גם חרפת תבוסה, אם־כי לא היה לי חלק בקרב האבוד שהתנהל בהעדרי, ושעות מספר קודם לכן אף לא ידעתי עליו מאומה. לכן החלטתי לראות בתיאורו של ד"ר וייצמאַן לא רק אמת סוּבּייקטיבית – דבר זה הריהו מובן מאליו –, אלא גם אמת אוֹבּייקטיבית, לתת את מלוא האֵימון לו ולשאר האדונים שבהנהלה, כי אמנם נקוֹט נקטו בכל הצעדים האפשריים למלחמה באוּליטימאַטוּם, ולהשתתף באופן לוֹיאַלי באחריותם הכבדה של חברי.

היום, לאחר ששמעתי את הדברים הנ“ל מפי האדון ד”ר וייצמאַן, מצטער אני על אותה החלטה. לוֹיאַליות היא דבר, שצריך לנהוג בו – כפי שנוכחתי עתה – חסכון רב. אילו היה המצב הפוך, אילו הייתי אני נוחל תבוסה בקרב, ואדם אחר היה בא ברגע האחרון, היה שומע את תיאור המצב מפּי, היה מקבל, מתוך אֵימון מלא, ללא בדיקה, את התיאור שלי, והיה נותן לי את שמו, כדי לשאת יחד עמי את תבוסתי – אני לעולם לא הייתי מטיח את הדבר הזה כלפי אותו אדם. ואילו היה אדם שלישי מטיח את הדבר הזה כלפיו, הייתי קם והייתי מודיע, כי אני נוטל את מלוא האחריות על עצמי. ד"ר וייצמאַן סבור אחרת. ואני קובע זאת בצער רב ומניח את הדבר למשפטו של הציבור (תשואות).

שיחה עם סופר “ראַזסווייט”

על תוצאותיו של הקונגרס הי"ז לא אוכל לומר מאומה. לאחר שהקונגרס דחה את נוסחת המדינה העברית ולאחר שקרעתי את כרטיס-הציר שלי, שוב לא נכנסתי לאולם-הישיבות. מה שהתרחש באסיפה זו אחרי-כן אינו מעניין אותי.

בדבר אחד בטוח אני: הטאַקטיקה של הרביזיוניסטים בקונגרס זה היתה אֵיתנה, טאַקטית ונבונה. ורשאי אני לשבּחה דוקא משום שלי לא היה בה חלק. דעתי הפרטית היתה בעבר, והיא גם עתה, זו: אין לנו עוד מה לעשות בקונגרס של הסתדרות זו, אשר הפכה את עצמה לסרח-עוֹדף של ה“סוכנות” הלא-ציונית. אבל, מאחר שהלכנו לקונגרס זה, צריכים היינו לפעול דוקא כשם שפעלנו שם.

ועתה, אחרי נסיון אחרון זה, הגיעה השעה שהרביזיוניסטים יחליטו סופית, מה יהיה להבא: כלום עליהם להמשיך גם להבא בנסיונותיהם להפיח רוח חיים בהסתדרות ה“ציונית” המרוקנת, או ליהפך בעצמם להסתדרות ציונית חדשה. חייב אני להדגיש, שגם בשאלה זו, – ברוב הנקודות החיוניות אשר בה – כבר הגיעו ראשי הרביזיוניסטים לכלל הסכם מלא. כולנו מסכימים, כי פעולותיה הפוליטיות של ברית הצה“ר צריכות להתפתח על יסוד עצמאות גמורה. כי הרביזיוניסטים צריכים לצאת מכל הפדרציות הציוניות הארציות ומן הסניפים המקומיים. כי חברי הצה”ר אינם מחוייבים לשקול את השקל, אם אין רצונם בכך, וכי השאלה של השתתפותנו או אי-השתתפותנו בקונגרס ה“ציוני” הבא תשאר פתוחה ותוכרע על-ידי מועצת-המפלגה ערב מפעל-השקל של שנת 1933, ובהתאם למסיבות שתווצרנה באותה שעה. נותרה רק שאלה חשובה אחת, שבה לא הושגה עדיין אחדות-דעות: השאלה, אם עשׂרת נציגינו בועד הפועל הציוני צריכים להשתתף בישיבותיו. וגם שאלה זו יכלה למצוא את פתרונה בנקל, (ולפי השקפתי, בצורה מניחה את הדעת), על-ידי הצבעה בישיבת ועידתנו אחרי הקונגרס ביום ה', ב-16 ביולי. אבל, דחיקה כזאת של ההחלטה עשויה היתה לעורר את הרושם, כי יש כאן לחץ אישי מצדי – לחץ על הצירים, שהיו רצוצים אחרי שני שבועות של מאבק קונגרסאי קשה. מלבד זאת, אין זה לפי המסורת של ברית הצה“ר שלנו – להכריע בשאלות-יסוד של התנועה לפי הצבעה ולא בהסכם פה-אחד. מסיבה זו הצעתי לדחות שאלה זו עד ועידתנו העולמית החמישית, שתתכנס בדצמבר. בינתים יוכלו עשׂרת נציגינו שבועד הפועל, אם יחפצו בכך, להשתתף בישיבותיו של גוף זה, – ואני, שאף במשך חמשה חדשים איני רוצה לשאת באחריות לשום שיתוף של הרביזיוניסטים עם מוסדות ההסתדרות ה”ציונית", אני אֵצא בינתיים לחופשה, ביחוד מאחר שבאמת זקוק אנוכי למנוחה.

הועד הפועל שלנו, שהמועצה צרפה אליו גם את מר ר. שטריקר, נהנה מאֵימונם הכללי של כל הרביזיוניסטים, ובתוך זה גם מאימוני. בו כלולים נציגי שתי המגמות, והוא ישקוד על נייטראַליות מוחלטת. שום “ריב” אין בקרב ברית הצה"ר: יש רק ויכוח בשאלה, איזו משתי הדרכים תוביל ביתר בטחון אל ליכודם של כל הציונים ההרצלאים. ובטוחני כי ויכוח זה שוב יסתיים בהסכם פה-אחד.

באופן אישי שמרתי לי, כמובן, את הזכות לעמוד עד לועידת דצמבר, וכן בועידה גופה, על השקפתי שלי. והריהי זו:

מאחר שיש רביזיוניסטים, שיכאב לבם לנתק ברגע זה את כל הקשרים אל ההסתדרות ה“ציונית” הישנה, אינני מתנגד, שיישארו קשרים בעלי אופי סמלי טהור. למשל: לא אביע התנגדות להצעה, שנשלח, למשל, עשרת צירים לקונגרסים או שני צירים לישיבות הועד הפועל הציוני בתורת “משקיפים”. אך אלחם ללא-פשרות בכל צורה של שיתוף ממשי מצדנו (ויהי זה בצורת “אוֹפּוֹזיציה”) עם ההסתדרות ה“ציונית” שנתישנה, שנידונה – באשמתה שלה – להתגלגל במדרון לקראת אין-אונים וחוסר-ערך. יורשתה היחידה של אותה הסתדרות ציונית, שביקש להקים הרצל, היא ברית הציונים-הרביזיוניסטים. את המקום הזה עליה לתפוס עתה מדעת, וכל מי שירצה להמשיך במפעלו של הרצל יצטרך להתלכד סביבה.