נאום באסיפת-עם
פּאַריס, 29 באבגוסט 1929
ב-20 באבגוסט התכנסה בפּאַריס, בנשיאותו של ד"ר ז. טיוֹמקין, אסיפת-מחאה נגד המאורעות בארץ ישראל, שנערכה על-ידי ברית הציונים-הרביזיוניסטים. זמן רב לפני התחלת האסיפה התמלא האולם עד אפס מקום. ברחוב נתקהל המון רב, שלא יכול להכנס לאולם מחוסר מקום. על הבמה הנרחבת ישבו נציגי העתונות. נכחו כתבי העתונים הפּאַריסאיים וכן כתבי עתוני חוץ.
במלים קצרות ונרגשות הציע ד"ר ז. טיוֹמקין לנאספים, שיכבּדו את זכרם של קרבנות הפּוֹגרוֹם בארץ ישראל. ההמון הרב קם על רגליו כאיש אחד. אחרי-כן נמסרה רשות-הדיבור לז. ז’בוטינסקי.
טעות היא לראות את שורש הסכסוך בארץ ישראל באותו מאורע שנתרחש אשתקד ביום-הכיפורים ליד הכותל המערבי. אם תבדקו את הדבר אשר אירע אשתקד ליד הכותל המערבי, תווכחו, כי לא אירע שם כל דבר חדש: יש שם תביעות ומחאות, הידועות מזמן והנמשכות מדורי דורות. כבר בימי המשטר התורכי היו מריבות על השאלה, אם רשאים היהודים להציב ליד הכותל המערבי את המחיצה המסורתית. לעתים הוּתר להם הדבר ולעתים לא הוּתר. הפעם לא היה שם בכלל שום בנין. היהודים לא הביאו עמהם כסאות. אבל הערבים מיחוּ וטענו שיש כאן הפרת ה“סטאַטוּס קווֹ”. הם מיחו איפוא נגד דבר שהיה אֵי-פעם…
החידוש שאירע היה בפעולת הממשלה. דבר זה לא היה דוגמתו אף בימי המשטר התורכי. והנה מה שקרה: כמה ערבים הופיעו בפני מושל ירושלים והודיעו לו, שאם המחיצה לא תסולק מיד, יבואו 200 ערבים צעירים ויעשו מהומות. מספרים, כי פעם נאמר כדבר הזה ללוֹרד פּלוּמר: “אם לא תעשה דבר פלוני, לא אהיה אחראי לסדר בירושלים”. הוא השיב: “אל תדאג, לסדר בירושלים אחראי אני”, וכמובן – לא קרה מאומה. במקום להשיב אותה תשובה, שהיתה מספיקה בהחלט, לא רצתה הממשלה לחכות שעות מספר, עד לכוכב הראשון, ושלחה משטרה, שחוללה ליד הכותל המערבי, בעצם התפילה החגיגית של יום-הכיפּורים, אותם מאורעות גסים, הזכורים לכולכם. על הערבים עשה הדבר רושם מיוחד. בעיניהם שעת התפילה היא קודש-הקדשים. הם אינם יכולים להבין, כיצד אפשר להפריע בשעת תפילה לא רק יהודי, מושלמי או נוצרי, אלא אף עובד-אלילים. אגדה ערבית מספרת, כי שודד ערבי, שרצה להתנפל על עובר-אורח, חיכה עד שכּילה האיש את תפילתו. אך במקרה הזה לא היה ציבור המתפללים קודש. הסברה זו דיה, למען נבין את כל עומק ההתרגשות.
מעשה זה מצד הממשלה בא ללמד כל ערבי ברחוב, כי לגבי היהודים אין קיום גם לזכויות-מגן יסודיות ביותר.
מעולם לא ניסו עד עתה להפוך את הכותל המערבי לזירת מלחמה, שבה ינסו הערבים לערוך נגדנו את הקרב האחרון. על המקום הזה הצביעה להם הממשלה עצמה. הסכסוך שבינינו איננו דתי. שרשיו העמוקים ביותר נעוצים בניגודים שבין שני העמים, שהאחד מהם רואה את עצמו כבעל-הארץ והאחד – מתישב בה. המדוּבּר הוא לא בכותל המערבי; לא בהשקפה היהודית ולא בערבית. המדובר בכותל המערבי הוא רק מבחינת מעשיה השליליים של האדמיניסטרציה, של אותה אדמיניסטרציה רעה, עוֹיינת ומחוסרת-אחריות, של הפקידות הארצישראלית השלטת שם. בהודעה רשמית, שיצאה, לצערי הרב, ממקור יהודי רשמי, קוראים אנו כי האדמיניסטרציה הארצישראלית הופתעה לנוכח היקפן של המהומות שפרצו. אין זו אמת. אומר אני על אדמיניסטרציה זאת שהיא רעה, בלתי-לוֹיאַלית, עוֹיינת, אך לעולם לא אכנה אותה בשם טפּשית. המדובר כאן באנגלים; ואם לא כולם אנשים בעלי השכלה עמוקה, הרי כולם יודעים את ההיסטוֹריה האנגלית. מבינים הם דבר-מה בעניני התישבות. יודעים הם, כיצד נאחזו אבותיהם באמריקה הצפונית ובאפריקה הדרומית, ויודעים הם, באיזה מחיר עלה להם הדבר. יודעים הם, כי כל התישבות זקוקה לאמצעי-בטחון, אם על-ידי צבאות הממשלה ואם על-ידי הגנה עצמית. ואף-על-פי-כן עשתה האדמיניסטרציה כל אשר ביכלתה למען תשאר הארץ בלא כוחות מזוּיינים. הדבר התחיל בפירוקו של הגדוד העברי. כיום אין בארץ בכלל שום דבר: מטוסים אחדים, טאַנקים אחדים ומספר בלתי-מספיק בהחלט של שוטרים, שמספר היהודים ביניהם קטן עד כדי גיחוך. מלבד זאת, קיים חיל-הספר של עבר-הירדן, ובו בסך-הכל 20 יהודים. אבל, חלק-הארי בהוצאות להחזקת חיל-הספר מוטל על התקציב הארצישראלי, ורוב משלמי-המסים הם היהודים. מתעוררת איפוא השאלה, משום-מה לא הזעיקו את 700 השוטרים הללו, הנתונים תחת פיקודם של קצינים אנגליים, המזוּיינים וממוּשמעים כהלכה? תוך מחצית השעה יכלו להמצא במקום המהומות. אבל, הממשלה ידעה היטב את אשר עשתה: כבר אמרתי לכם, כי אנשים אלה אינם טפשים, ויודעים הם, שאין קוראים לשוטרים ערביים להכות ערבים ולהגן על היהודים. המאורעות שהתרחשו לא היו הפתעה לממשלה. ואם לגבי הציונות היתה ממשלה זו בלתי-לוֹיאַלית, ולגבי היהודים היושבים בארץ ישראל – עוֹיינת, הרי מעשיה האחרונים היו בפשטוּת מחוסרי-אחריות. וכפי שכבר אמרתי מעל במת הקונגרס הט"ז, הריני חוזר ואומר: אדמיניסטרציה זו איננה מוסיפה כבוד לאומה האנגלית.
עתה חייבים אנו להסיק מסקנות מן הלקח האחרון. עם כל החשיבות שבפקידות טובה, או בפועלים בעלי-מקצוע, עם כל החשיבות שבפעולה כלכלית נכונה, הרי יסוד-היסודות לפעולתנו בארץ הוא בראש וראשונה העדר-סכנה, הבטחון הגופני. דבר זה אינו טעון הוכחה. אדם שאתמול היה מוכן לעלות לארץ ישראל ולנטוע שם פרדס תפוחי-זהב, היום הוא שואל את עצמו: ומה יהיה על הפרדס? – והוא מהסס. אחר עומד לבנות שם בית-חרושת, מפעל-תעשיה – ושואל את עצמו אותה שאלה. זוהי בראש וראשונה שאלת בטחון. וראינו, שבאמצעוּת צבא לא-יהודי אי-אפשר לפתור שאלה זו. כי העם האנגלי הכריז: “נתַנו את הבטחתנו, אבל אין זה מחייב אותנו לשפוך את דמנו. הבטחנו עזרה מוסרית ופוליטית, אך הָבֵן הֵבַנו, כי לשלם את מחיר-הדמים בעד ארץ ישראל שלהם יצטרכו היהודים עצמם”.
ועתה כשנשלחו לארץ ישראל שלשה בּאַטאַליוֹנים, הרי עוד לפני שנכנסו לארץ ולפני שהספיקו לדכּא את המהומות, פורקים שם את הנשק מעל היהודים.
הציונות תובעת עבודת בנין. אבל, היא לא תוכל לקום אלא על יסוד של בטחון, אשר לו נהיה ערבים אנו עצמנו. אם יש ביניכם רבים התומכים ברעיון זה, אל-נא תשיבו לדברי בהפגנה, אל-נא תמחאו כף, כשם שלא תמחאו כף למי שאומר, כי שתים פעם שתים הן ארבע. כולכם יודעים, מי הציל את הישוב בארץ, לאחר שהממשלה השאירה אותו בלא הגנה מזויינת. חייבים אנו להשתחוות אפּיים ארצה לפני גיבורי ההגנה שלנו, לפני אותם שנפלו חללים ולפני אותם החיים עמנו, כי ההגנה היא שהצילה את הישוב באותם ארבעת הימים האיומים, עד שבאו הצבאות האנגליים. אבל כוח בלתי-חוקי, שאין לו רשיון מטעם הממשלה, אינו יכול להיות מזויין ומאומן כנלכה, והחיילים יראו בו תמיד דבר שאין לו זכות קיום. בריזולוציה, אשר אקרא לפניכם, תמצאו תכנית מפורטת לארגון הבטחון בארץ, ומקווה אני, כי האספה תתמוך תמיכה נמרצת ביותר בהצעה זו.
מוחים אנו נגד כל הנסיונות מצד המשטרה הארצישראלית לפרוק את הנשק מן ההגנה היהודית. במברק ממקור רשמי קוראים אנו: “הקרבות בחיפה נמשכים, החלו לפרוק את הנשק מן היהודים”.
זקוקים אנו בארץ ישראל להגנה יהודית. צריכים אנו לדרוש, שההגנה תאושר אישור חוקי. וחייבים אנו להבטיח לה קיום נוֹרמאַלי. עד עכשיו לא דוּבּר על ענין זה, אבל אנו זקוקים גם לקרן, שתתן לנו את האפשרות לקיים את ההגנה.
על כל צעיר ועל כל צעירה מוטלת החובה להכשיר את עצמם לפעולות ההגנה, אף שפעולות אלה קשות לעתים ואפילו טראַגיות. מבחינה כספית עלינו להבטיח את פעולתו התקינה של הארגון הזה בארץ, באמצעותה של “קרן תל-חי”, הפונה אל כל העולם היהודי והמאמינה במצפונו ובכוחו לראות את הנולד.
ועתה הרשו-נא לי לחזור על המלים, שאמרתי לפני תשע שנים אחרי מותו של תרומפלדור, בפרוס הפרעות הראשונות בירושלים. אל תגזימו! רואה אני כאן אנשים, שהרכינו את ראשם, אנשים שאיבדו כל תקווה. מדברים הם על שוֹאה וחוזרים ואומרים: “אין לנו ידידים, ואין שום ערך להבטחות שנתן לנו העולם כולו”. אל תגזימו! הדבר שהתרחש בארץ ישראל עלבון איום הוא בשבילנו וחרפה לאומה הבריטית, – אבל אין זו שוֹאָה. אין בכוחם של הערבים לחולל שוֹאָה בארץ ישראל. אל תפריזו בכוחו של השודד: שודד חזק הוא, אבל אין זה אַטילאַ. לא היתה כאן שואה, ולמחרת יום הנסיון – יקום הישוב העברי בארץ על רגליו – בתוספת כוחות ובתוספת תקווה, ואנו נקים מחדש את כל אשר החריבו. כי בכשרון זה חוּננוּ: להקים בהיקף גדול פי-כמה את אשר החריבו והשמידו.
= - = - = - =
בהחלטה מפורטת, שנתקבלה באסיפה פה אחד, הובעו התביעות הבאות:
- לאשר אישור חוקי את ההגנה העברית וליצור על חשבון האוצר הארצישראלי חטיבה צבאית עברית, שתהא כלולה בחיל-המצב בארץ ישראל וכפופה לצבא הבריטי.
לפרק את חיל-הספר של עבר-הירדן.
- לשלוח לארץ ישראל ועדת-חקירה, שתהא בלתי-תלויה בשלטונות המקומיים ומוסמכת לקבוע את האשמים ולבדוק את יעילותו של המשטר כולו.
להעניש את הפקידים ואת שאר האנשים האשמים באסון. לפטר מיד את כל הפקידים, שפעולותיהם ישמשו נושא לחקירת הועדה. להקים מחדש את הרכוש היהודי שהושמד ולפצות פיצוי מלא את כל הפסדיו של הישוב העברי על חשבון האוצר הארצישראלי ועל חשבון הישובים הערביים שלקחו חלק ברצח ובשוד.
להכיר הכרה סופית, כי הכותל המערבי והרחבה שלידוֹ מוקדשים אך ורק לפולחן היהודי.
לפרסם הצהרה ברורה של ממשלת בריטניה, אשר תאשר כי ההתחייבויות, שבריטניה קיבלה על עצמה, פירושן השתתפות פעילה בהקמת הבית הלאומי העברי והנחת יסוד למשטר ידידותי להתישבות עברית משני עברי הירדן, ואשר תבטל את הספר הלבן של סמואל-צ’רצ’יל משנת 1922.
להשליט את העיקרון של עליה יהודית חפשית.
להקים שירוּת אזרחי מיוחד בשביל ארץ ישראל, כדי להכשיר את הפקידים במיוחד לצרכי הבנין הציוני.
- האסיפה קוראת את עם ישראל, וביחוד את הנוער, ללמוד לקח מן המאורעות האחרונים ולהנהיג הכשרה שיטתית של הנוער הציוני לצרכי הגנה.
האסיפה מברכת את פעולת “קרן תל-חי”.
- האסיפה מכריזה על רצונו האיתן של עם ישראל לחדש את המדינה העברית בארץ ישראל השלימה ומצהירה הצהרה חגיגית, כי שום מכשולים, איוּמים או מהומות אין בכוחם לדכּא את הרצון הזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.