רקע
זאב ז'בוטינסקי
הצהרה על הקונגרס הציוני הי"ז
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ערי ז'בוטינסקי; תש"ח 1948

שיחה עם סופר “ראַזסווייט”


על תוצאותיו של הקונגרס הי"ז לא אוכל לומר מאומה. לאחר שהקונגרס דחה את נוסחת המדינה העברית ולאחר שקרעתי את כרטיס-הציר שלי, שוב לא נכנסתי לאולם-הישיבות. מה שהתרחש באסיפה זו אחרי-כן אינו מעניין אותי.

בדבר אחד בטוח אני: הטאַקטיקה של הרביזיוניסטים בקונגרס זה היתה אֵיתנה, טאַקטית ונבונה. ורשאי אני לשבּחה דוקא משום שלי לא היה בה חלק. דעתי הפרטית היתה בעבר, והיא גם עתה, זו: אין לנו עוד מה לעשות בקונגרס של הסתדרות זו, אשר הפכה את עצמה לסרח-עוֹדף של ה“סוכנות” הלא-ציונית. אבל, מאחר שהלכנו לקונגרס זה, צריכים היינו לפעול דוקא כשם שפעלנו שם.

ועתה, אחרי נסיון אחרון זה, הגיעה השעה שהרביזיוניסטים יחליטו סופית, מה יהיה להבא: כלום עליהם להמשיך גם להבא בנסיונותיהם להפיח רוח חיים בהסתדרות ה“ציונית” המרוקנת, או ליהפך בעצמם להסתדרות ציונית חדשה. חייב אני להדגיש, שגם בשאלה זו, – ברוב הנקודות החיוניות אשר בה – כבר הגיעו ראשי הרביזיוניסטים לכלל הסכם מלא. כולנו מסכימים, כי פעולותיה הפוליטיות של ברית הצה“ר צריכות להתפתח על יסוד עצמאות גמורה. כי הרביזיוניסטים צריכים לצאת מכל הפדרציות הציוניות הארציות ומן הסניפים המקומיים. כי חברי הצה”ר אינם מחוייבים לשקול את השקל, אם אין רצונם בכך, וכי השאלה של השתתפותנו או אי-השתתפותנו בקונגרס ה“ציוני” הבא תשאר פתוחה ותוכרע על-ידי מועצת-המפלגה ערב מפעל-השקל של שנת 1933, ובהתאם למסיבות שתווצרנה באותה שעה. נותרה רק שאלה חשובה אחת, שבה לא הושגה עדיין אחדות-דעות: השאלה, אם עשׂרת נציגינו בועד הפועל הציוני צריכים להשתתף בישיבותיו. וגם שאלה זו יכלה למצוא את פתרונה בנקל, (ולפי השקפתי, בצורה מניחה את הדעת), על-ידי הצבעה בישיבת ועידתנו אחרי הקונגרס ביום ה', ב-16 ביולי. אבל, דחיקה כזאת של ההחלטה עשויה היתה לעורר את הרושם, כי יש כאן לחץ אישי מצדי – לחץ על הצירים, שהיו רצוצים אחרי שני שבועות של מאבק קונגרסאי קשה. מלבד זאת, אין זה לפי המסורת של ברית הצה“ר שלנו – להכריע בשאלות-יסוד של התנועה לפי הצבעה ולא בהסכם פה-אחד. מסיבה זו הצעתי לדחות שאלה זו עד ועידתנו העולמית החמישית, שתתכנס בדצמבר. בינתים יוכלו עשׂרת נציגינו שבועד הפועל, אם יחפצו בכך, להשתתף בישיבותיו של גוף זה, – ואני, שאף במשך חמשה חדשים איני רוצה לשאת באחריות לשום שיתוף של הרביזיוניסטים עם מוסדות ההסתדרות ה”ציונית", אני אֵצא בינתיים לחופשה, ביחוד מאחר שבאמת זקוק אנוכי למנוחה.

הועד הפועל שלנו, שהמועצה צרפה אליו גם את מר ר. שטריקר, נהנה מאֵימונם הכללי של כל הרביזיוניסטים, ובתוך זה גם מאימוני. בו כלולים נציגי שתי המגמות, והוא ישקוד על נייטראַליות מוחלטת. שום “ריב” אין בקרב ברית הצה"ר: יש רק ויכוח בשאלה, איזו משתי הדרכים תוביל ביתר בטחון אל ליכודם של כל הציונים ההרצלאים. ובטוחני כי ויכוח זה שוב יסתיים בהסכם פה-אחד.

באופן אישי שמרתי לי, כמובן, את הזכות לעמוד עד לועידת דצמבר, וכן בועידה גופה, על השקפתי שלי. והריהי זו:

מאחר שיש רביזיוניסטים, שיכאב לבם לנתק ברגע זה את כל הקשרים אל ההסתדרות ה“ציונית” הישנה, אינני מתנגד, שיישארו קשרים בעלי אופי סמלי טהור. למשל: לא אביע התנגדות להצעה, שנשלח, למשל, עשרת צירים לקונגרסים או שני צירים לישיבות הועד הפועל הציוני בתורת “משקיפים”. אך אלחם ללא-פשרות בכל צורה של שיתוף ממשי מצדנו (ויהי זה בצורת “אוֹפּוֹזיציה”) עם ההסתדרות ה“ציונית” שנתישנה, שנידונה – באשמתה שלה – להתגלגל במדרון לקראת אין-אונים וחוסר-ערך. יורשתה היחידה של אותה הסתדרות ציונית, שביקש להקים הרצל, היא ברית הציונים-הרביזיוניסטים. את המקום הזה עליה לתפוס עתה מדעת, וכל מי שירצה להמשיך במפעלו של הרצל יצטרך להתלכד סביבה.


המלצות קוראים
תגיות