רקע
זאב ז'בוטינסקי
הצהרה אישית על הספר הלבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ערי ז'בוטינסקי; תש"ח 1948

הציר זאב ז’בוטינסקי (ארץ ישראל. הצה"ר – גרמנית):

האדון ד"ר וייצמאַן אמר בנאומו את המשפטים הבאים: “כאשר עמד מר ז’בוטינסקי, כמו כולנו, בפני המבחן הקשה לחתום על הספר הלבן, לא נשא את הנאום, כפי שנשאוֹ כאן. מדוע לא ניסה אז להתיצב בפני ראש ממשלת אנגליה, או בפני סמואל, או בפני מיניסטר־המושבות, ולשאת את הנאום, אשר נשא כאן?”

על כך עלי להצהיר את הדברים הבאים: ב־17 ביוני 1922, בשעה 4 או 5 אחרי־הצהרים, באתי ללונדון מאמריקה, אשר שם ניהלתי מזה שמונה חדשים את פעולת קרן היסוד. אחד המזכירים, שחיכה לי בבית־הנתיבות, אמר לי, כי עלי ללכת מיד אל משרד ההנהלה. במשרד הראה לי האדון ד“ר וייצמאַן את התזכיר מן ה־3 ביוני, שאנו מכנים אותו כיום בשם הספר הלבן, והודיעני, כי הממשלה דורשת את הסכמת ההנהלה למסמך זה, וכי הסכמה זו צריכה להמצא בידי הממשלה כבר למחרת בבוקר, ביום ה־18 ביוני. אם לאו – מאיימים עלינו בשינוי מרחיק־לכת וכבד־משקל בנוסח המאַנדאַט לרעתה של ההסתדרות הציונית. ד”ר וייצמאַן הבטיחני אותה שעה, כי ההנהלה נקטה בצעדים הנמרצים ביותר, כדי להניא את הממשלה מתביעה זו או לפחות כדי להמתיק פסקאות מסויימות בתעודה, אך הכּל היה ללא־הועיל, ומשרד־המושבות עומד על האוּלטימאַטוּם שלו: או הסכמה למחרת הבוקר או שינוי בנוסח המאַנדאַט. ישיבת ההנהלה, בהשתתפות חברים מוזמנים מן הועד הפועל, צריכה היתה לפיכך להתכנס באותו ערב ולקבל את החלטתה עד למחרת בבוקר.

ברי, כי במסיבות אלו לא היה עוד סיפק בידי לנקוט בעצמי בצעדים כל־שהם, או – כפי שהביע זאת ד"ר וייצמאַן, בצורה הנראית בעיניו יותר – לשאת נאום בפני ראש ממשלת אנגליה.

אמנם, נותרה לי עוד אפשרות מצוֹדדת מאד: להסתלק מכל השתתפות בהחלטה שלפניה עמדנו, להסיר מעלי כל אחריות להחלטה זו, ובהזדמנות נאוֹתה להתפטר מן ההנהלה. אך היתה לי הרגשה, כי פירושו של דבר – לעזוב את חברי לנפשם במצב חמוּר ומיואש ולברוח מן המערכה. היתה לי הרגשה, כי מחובתי המוסרית לשאת יחד עם חברי גם חרפת תבוסה, אם־כי לא היה לי חלק בקרב האבוד שהתנהל בהעדרי, ושעות מספר קודם לכן אף לא ידעתי עליו מאומה. לכן החלטתי לראות בתיאורו של ד"ר וייצמאַן לא רק אמת סוּבּייקטיבית – דבר זה הריהו מובן מאליו –, אלא גם אמת אוֹבּייקטיבית, לתת את מלוא האֵימון לו ולשאר האדונים שבהנהלה, כי אמנם נקוֹט נקטו בכל הצעדים האפשריים למלחמה באוּליטימאַטוּם, ולהשתתף באופן לוֹיאַלי באחריותם הכבדה של חברי.

היום, לאחר ששמעתי את הדברים הנ“ל מפי האדון ד”ר וייצמאַן, מצטער אני על אותה החלטה. לוֹיאַליות היא דבר, שצריך לנהוג בו – כפי שנוכחתי עתה – חסכון רב. אילו היה המצב הפוך, אילו הייתי אני נוחל תבוסה בקרב, ואדם אחר היה בא ברגע האחרון, היה שומע את תיאור המצב מפּי, היה מקבל, מתוך אֵימון מלא, ללא בדיקה, את התיאור שלי, והיה נותן לי את שמו, כדי לשאת יחד עמי את תבוסתי – אני לעולם לא הייתי מטיח את הדבר הזה כלפי אותו אדם. ואילו היה אדם שלישי מטיח את הדבר הזה כלפיו, הייתי קם והייתי מודיע, כי אני נוטל את מלוא האחריות על עצמי. ד"ר וייצמאַן סבור אחרת. ואני קובע זאת בצער רב ומניח את הדבר למשפטו של הציבור (תשואות).


המלצות קוראים
תגיות