דברים בועידה העולמית החמישית של ברית הצה"ר
וינה, אבגוסט-ספּטמבר 1932
חדשים מספר לפני הועידה העולמית החמישית של ברית הצה“ר התכנסו ראשי התנועה בעיר-החוף קאַלה שבצרפת והגיעו לכלל הסכם-פשרה בשאלת עצמאותה הפוליטית של ברית הצה”ר ויחסיה עם ההסתדרות הציונית. על-פי הסכם זה תהא ברית הצה“ר גוף עצמאי, שחבריו רשאים לשקול את השקל או לא לשקלו; אך, מצד שני, תיחשב פעולתם של שוקלי-השקל הרביזיוניסטים בהסתדרות הציונית כחלק בלתי-נפרד מחיי התנועה והאמצעים בשבילה יינתנו מקופתה. הרביזיוניסטים שוקלי-השקל יעשו את פעולתם בהסתדרות הציונית בהנהלת שוקלי-השקל שבהנהגת ברית הצה”ר העולמית.
לועידה העולמית, שנתכנסה בוינה באבגוסט 1932, הוצע הסכם-קאַלה לאישור סופי. אך כאן נתעוררה שאלת “בּכוֹרת-המשמעת” (פּרימאַט): אם תתגלע סתירה בין המשמעת של ברית הצה“ר העולמית ובין משמעתה של ההסתדרות הציונית – כיצד ינהגו הרביזיוניסטים שוקלי-השקל? ז’בוטינסקי דרש, שייקבע בבירור, כי “בּכוֹרת-המשמעת” תהא נתונה לברית הצה”ר; מתנגדיו, ובראשם גרוֹסמאַן ושטריקר, התנגדו לדרישתו, שמא יגרור אחריו דבר זה יציאה מן ההסתדרות הציונית מטעמים פוֹרמאַליים. הויכוחים בשאלה זו היו חריפים מאד, ביחוד בועדות, וברגע מסויים אף נדמה היה, שז’בוטינסקי ירכיב הנהגה חדשה מעיקרה, ללא נציגי ה“שוֹקלים”. אך לבסוף הושגה פשרה, מעורפלת במקצת (המוזכרת בתשובת ז’בוטינסקי לויכוח), שכל אחד מן הצדדים פירש אותה כרצונו. בויכוּח זה נתגלע הניגוד אשר הוליך את התנועה לפילוג בקאַטוביץ, בחודש מארס 1933, כאשר גרוֹסמאַן וחבריו נפרדו מז’בוטינסקי ויצרו לבסוף את “מפלגת המדינה העברית”.
נאום הפתיחה 🔗
הציונות היא כבר עניין ותיק, אך במאה השנים האחרונות קמו בישראל גם חלומות אחרים, חלומות נועזים ומרקיעי-שחקים, ששאפו לתקן את מצבו של עם ישראל בגולה ולפתור את שאלת היהודים מחוץ לתחומי הציונות. מצבו של עם ישראל בימינו הוא חורבנם של החלומות הללו. חורבן בשדה הכלכלה, בשדה המדיניות ובשדה התרבות – זוהי תמונת מצבו של עמנו בעולם כולו. וכל יהודי ויהודי, ככל שתהא מפלגתו, כבר מודה בחורבן הזה.
המשבר זיעזע את בניינוֹ הכלכלי של העולם כולו, גם אצל היהודים וגם אצל העמים שבקרבם הם יושבים. אבל יש הבדל בין חורבנו הכלכלי, של עם ישראל לבין הזיעזוע הכלכלי אצל הגויים – כהבדל בין בית שנתערער לבין בניין-קלפים שנפל תחתיו.
ומצבם המשפטי של היהודים בכל הארצות – אין דרך טובה להגדירו מלבדוק: כיצד תופס את שויון-הזכויות שלו היהודי בעצמו? כיום חי היהודי בהכרה מלאה, כי מוטב שלא יתייחס אל שויון-הזכויות שלו ברצינות יתירה.
ובצורה בולטת ביותר נתגלה החורבן בשדה התרבות דוקא. הנה היתה בישראל תנועת-התבוללות, תנועה ותיקה וגדולה, בת מאה שנה ויותר, תנועה שיצרה דברים כה רבים ומזהירים, הן בשביל היהדות והן בשביל הגויים, ערכים גדולים וחשובים, ערכי-אלמוות. התבוללות זו העידה, לכאורה, כי אמנם הצליחה היהדות להתמזג עם התרבות שבסביבה; כי הנה חרותים בתולדותיה של תרבות נכרית זו שמות יהודיים במקום של כבוד. ישנה היסטוריה שלימה של יהודים שנטמעו בעם השליט טמיעה נפשית מוחלטת, לא רק באורח חיצוני, אלא באמת ובתמים, כך שלא נותר בנשמתם אף ניצוץ של התלהבות אחרת – מלבד התלהבותו הלאומית של העם השליט. ועל מסירות זו, על שירוּת ממושך ונעלה זה, השיב העם השליט בהפגנות האומרות, כי חלק זה של עם ישראל לא הצליח להתמזג עם העם השליט התמזגות שלימה, התמזגות מדינית, כלכלית, תרבותית. והעם השליט מרגיש, כי גם אחרי 125 שנות התבוללות גרמנית היו ונשארו היהודים כגוף זר בקרבו. זה חורבנו של נסיון כביר לפתור את שאלת-היהודים מחוץ לתחומי הציונות, נסיון אשר הושקעו בו כוחות מרובים. ומצב זה חוזר ונשנה בכל מקום, בכל קצווי העולם התרבותי. כל מי שעינים בראשו, ללא הבדל מפלגה, ברור לו, כי כל הנסיונות ההם לפתרון שאלת-היהודים נכשלו לחלוטין. המלה בדבר “היהודי הנודד” שבה ונתמלאה בימינו תוכן ממשי, ופזורי ישראל המרובים נהפכו למחנה עצום הזקוק להגירה. בעתיד הקרוב מוכרחים יהיו כמה מיליונים לעזוב את מרכזי המצוקה, והם שיעלו ליצור את האומה הממלכתית בארץ ישראל.
ויחד עם חורבנן של תכניות-הגיטוֹ לפתרון שאלת-היהודים נחרבים לעינינו אותם חלקי-הציונות, אשר גם שרשיהם נעוצים בגיטוֹ: הנסיון להקים “מרכז רוחני” – החלום על גן-עדן שכולו “רוּח”; הנסיון להקים מדינה דו-לאומית, שבה היהודים לא יוכלו לעולם להגיע למלוא היקף התפתחותם. הכּל מבינים כי העובדות טיאטאו את כל הסירוסים הללו של הרעיון הציוני. ודוקא כרביזיוניסט עלי לומר לכם, כי המציאות חרגה גם מתחומיו של רעיון מדינת-היהודים בתפיסתו המתונה. חשוב חשבנו, כי מדינת-היהודים תהיה לנו רק התחלה להגשמת הציונות. אולם, גם זה כבר נשאר מאחורינו. מיליון אחד של יהודים דיוֹ כדי ליצור היום רוב בארץ ישראל. אך מיליון אחד אין בו עוד כדי לפתור את שאלת-היהודים. כי היום זקוקים להגירה דחופה המונים רבים מאלה.
לעומת כזב טראַגי זה של הגולה, המוטל לפנינו עתה בכל מערומיו, לא נותרה לנו אלא דרך אחת, שהיא מציאותית וראויה למאמץ: עלית-המונים מרוּכּזת לאָרץ – ארץ ישראל משני עברי הירדן כמדינה עברית. שוב היתה לנו הציונות למה שהיתה בימי הרצל – לא רק תחיה לאומית, לא רק תנועה לפתרון בעיותיה הרוחניות של האומה, אלא גם רעיון-הצלה אנושי להמוני-אדם עצומים, רעיון כמעט משיחי במובן הפשוט ביותר של מלים אלו.
אבל בשנים האחרונות נתקלה הציונות במכשול בלתי-צפוי. כל המבקר בארץ ישראל ביקור חטוף בלבד לא יגלה מכשול זה על-נקלה. באביב זה ביקרו באָרץ מאות תיירים, והם חזרו משם מלאי התלהבות, והתלהבותם מוצדקת. מי שהיה שם לפני שנתיים ושוב ביקר היום, לא הכיר את הארץ, – כל-כך רבה ההתקדמות שחלה בישוב. ואל-נא נשכח לעולם, כי התקדמות זו של הישוב העברי באָרץ תופעה נדירה היא, זו התגלוּת העמל העברי, דבר שלא היה כמותו בעולם. אפילו האנגלים מודים, כי זה ההישג ההתישבותי הגדול ביותר בימינו, מפעל שאין דוגמתו בהיסטוריה, כי שום עם לא יצר את אשר יצר החלוץ העברי בארץ ישראל – אם נביא בחשבון את ממדי הארץ, את קוצר הזמן ואת העדרה של סמכות-השלטון, שעמדה תמיד לעזרתם של שאר העמים המיישבים.
אבל שגשוגו המופלא של הישוב אין לו כלום עם קידומה של הציונות. אחוז האוכלוסים היהודיים בארץ לעומת האוכלוסים הערביים איננו עולה בקצב הדרוש, למען יעבור השלטון לידי המתישבים. בשנת 1926 היה אחוז היהודים בארץ ישראל גדול מבשנת 1931. ריבויים של הלא-יהודים על-ידי עודף-ילודה מהיר יותר מריבּויינו על-ידי עליה.
קידומה של הציונות, כלומר הפיכת ארץ ישראל לארץ בעלת רוב יהודי, נתקל במכשול; והמכשול הוא – מדיניותה של מעצמת-המאַנדאַט. היום יכולים אנו לדבּר על זה בלי כל איבה. לשם מה איבה, רוגז, מרירות? יכולים אנו להסתכּל בדברים בשלווה ובהגיון. אנו, הרביזיוניסטים, לא נשכח לעולם, כי אשמה ביותר בתוצאה זו של שותפותנו עם אנגליה הפוליטיקה היהודית הגרועה. תמיד אמרנו זאת, ואנו אומרים זאת גם כיום: אילו נקטו מלכתחילה באמצעים הדרושים, אילולא הניחו למצב הגרוע שיתגלגל וייהפך ממקרה לשיטה, אילולא הניחו לצמחי-הרעל שילכו ויכּו שרשים, עד שבאה מפלגה אחת, ואחר-כך אדמיניסטרציה שלימה, ואחר-כך ממשלה אחת וממשלה שניה, והן הפכו את השיטה הרעה, את הפגיעה המתמדת בהגשמת-המאַנדאַט, להרגל בל-ישוֹרש – אילולא זאת, לא היינו מגיעים למצב שבו אנו עומדים כיום. פּרקליטינו חייבים היו להרים את קולם ולהאשים את הממשלה על שהיא מתנגדת למאַנדאַט. אילו עשו זאת, כי עתה לבשה ארצנו היום צורה אחרת לגמרי.
תמיד הזהרנו מפני הפוליטיקה הרעה. אמרנו, כי עגלתנו מידרדרת במידרון. אך אם אין מטים אוזן לכל האזהרות, הן מגיע הרגע, כשכבר איחרו את המועד, ולאזהרות אין עוד טעם. כך קרה, לצערנו, לעגלה הפוליטית של הציונות הרשמית. בין הקיץ של שנת 1929 לבין הקיץ של שנת 1931 – בפרק-זמן זה עדיין היתה, אולי, אפשרות להטוֹת את העגלה בכמה מטרים מן המדרון והלאה. עם ישראל החמיץ את ההזדמנות הזאת. וכיום עומדים אנו בפני מצב אחר לגמרי.
בפרק-זמן זה חלה, לדעתנו, השעה בה הבינו כל החוגים המנהלים שבחברה האנגלית, הבינו בפעם הראשונה, כי בארץ ישראל מתרחשים דברים הסותרים את התחייבויותיה של אנגליה, ויש בהם גם משום עוול כלפי עם ישראל. הלך-הרוחות הפוליטי בחוגים המכריעים שבאנגליה עמד אז על לפרשת-דרכים. וּלעם ישראל ניתנה אז הזדמנות להכריע הכרעות גדולות, להפגין את מחאתו קבל עם ועדה ולכפּוֹת אנשים אלה שיחליטו: באיזו משתי הדרכים תבחר החברה האנגלית? הזדמנות זו הגיעה לשיאה בקונגרס הציוני בבּאַזל.
קונגרס זה, והימים לפני הקונגרס, היו השעה האחרונה בה ניתן עוד לעם ישראל להראות לאומה האנגלית, מה הוא דוחה ומה הוא תובע – על-ידי שיביע את רצונו או את מורת-רוחו, על-ידי שיגלה את יחסו החיובי או השלילי.
אבל צעד זה, תביעה זו – לא יצאו לפועל. ושוב השתררה באנגליה האמונה המרגעת: “אמנם כן, האנשים הללו אינם מרוצים במקצת, אך אפשר להמשיך כך; הזעם אינו רב כפי שחשבנו”.
ומאז התגבשה במצפונו של העם האנגלי האמונה הנוחה, כי התחייבותה של ממשלת אנגליה התחייבות כפולה היא: החובה לא ליישב יהודים בארץ ישראל, והחובה לשפּר את מצבם של הלא-יהודים. נוצרה התורה בדבר שויון-המשקל, ועל כל צעד ושעל יכול הלא-יהודי, או מישהו בשמם של לא-יהודים, להרים את קולו ולמחות. זהו המצב כיום.
תפיסה זו איננה נכונה. אין לך חוק, שאין בו סייגים, אבל מעולם לא העיז איש לטעון, כי הסייגים חשובים כמו החוק גופו. את זאת יודעים אנחנו. את זאת יודעים גם כל החוגים המנהלים שבאנגליה. עניינה של ארץ ישראל היכּה שרשים עמוקים במצפונו של העם האנגלי. ומשונה הדבר, שהצהרת-בּאַלפור תכיל בתוך עצמה גם את היפּוּכה; שההתפתחות היהודית בארץ ישראל תיערך בתנאים שאין בהם שמץ דמיון להקמת הבית הלאומי, לפתרון שאלת-היהודים, לכל השאלה כולה. וכי כיצד ייתכן להשוות את גורלה של שכבת-אוכלוסים מסויימת למצוקתו של עם שלם, – כפי שנוהגים לעשות לגבי הערבים? הרי הערבים יש להם בשביל 40 מיליון נפש שטח כגודל חציה של אירופה, וארצם של 15 מיליון נפש היהודים אינה אלא אחת למאתיים משטח ערבי זה!
אבל בשדרות רחבות ביותר של החוגים המנהלים באנגליה השתררה הדעה, כי הצהרת-בּאַלפור נתנה להם סמכות להסדיר את פיתוחה של ארץ ישראל על-פי עקרונות אנטי-יהודיים. ועלינו להסיק את המסקנות מן העובדה הזאת.
המדיניות האנגלית בארץ ישראל הסתבכה גם למעשה. עד לפני שנתיים היתה מדיניות זו מכוּונת להפריע את מפעלנו. אך במשך שנה ומחצית-השנה האחרונות התברר לנו, כי המדיניות הבריטית במזרח, וביחוד בארץ ישראל, מתחילה לחזק תנועות אנטי-יהודיות מסוּיימות, שהן גם תנועות אנטי-אירופיות. היא מארגנת כוחות אנטי-תרבותיים, מסיתה אותם – אולי בלא יודעין – נגדנו. זה כבר נפוצו ברחבי המזרח שמועות על מדיניות זו. באותו שוק מזרחי המקיף מיליונים והמשתרע מקאַהיר עוד בצרה, עוברת מפה לאוזן הבשורה, הידיעה, הסֶנסציה: “השמעת, אַחמד, שכּיום עומדת מאחורי האיסלאַם האדירה והתרבוּתית מכל אומות אירופה?” כי מאחורי הקוּרדים, שמרדו בחידושיו של קימאַל, מאחורי מלחמת הדרוּזים בשלטונה של צרפת, מאחורי המהפכה באַפגאַן – מאחורי כל אלה עומדים דרווישים, אשר פניהם לעקור כל תרבות אירופית? – על כך מתלחשים זה מכבר בכל פינות השוק.
דברים אלה נאמרים מפה לאוזן. בקול רם מדבּרים על הועידה המוסלמית. כולנו יודעים, שהיא לא היתה מהודרת, שנעדרו ממנה החוגים המוסמכים ביותר באיסלאַם. אבל, אל-נא נשכח: אין זה חשוב, מה ידוע לנו כאן, באולם הזה, ולא מה ידוע בכל רחבי אירופה ואמריקה. חשוב הרושם שנוצר אצל המיליונים באותו שוק עצום שבין קאַהיר לבצרה. והאחמדים אינם יודעים מאומה על הסטאַטיסטיקה של הנציגות. הם אינם יודעים, מה התרחש שם, בירושלים. יודעים הם רק זאת: ישנה תנועה פּאַן-מוסלמית המתארגנת נגד אירופה ונגד שלוחותיה של אירופה, נגד היהודים בארץ ישראל. כמה ערים גדולות ישנם היום בעולם המתנהלות על טהרת האיסלאַם? ישנן דמשק וקאַהיר ומכּה. אבל לא דמשק, לא קאַהיר, לא מכּה; לא – מישהו נתן את הרשות לבחור דוקא בירושלים, כדי להכריז את הסיסמאות האלו. ושוב עובר לחש בשוק: “אַהאַ, עתה אנו מבינים!”
ואין חשיבות בדבר, אם האנשים בלונדון עשו מה שעשו בכוונה תחילה או רק מתוך קלות-דעת. כשהגדרנו פעולה זאת כ“הצתה חסרת-אחריות”, אמרנו זאת לא כיהודים השופכים את מרי-זעמם, אלא כמשקיפים מן הצד, הדורשים מן הממשלה, שתדע מה היא עושה. ואולי אף זה מעשה-ידידות כלפי אנגליה, כשמכריז אני כאן בשם הצה"ר, כי פּרוֹבוֹקציה זאת במזרח נערכה רק מתוך קלוּת-דעת ולא מתוך זדון.
מצב זה, שמגייסים נגדנו כוחות ניכרים ומסוכנים מאד, אין שום קשר בינו לבין השאלה, אם הנציב העליון בארץ הוא אדון חביב ואדיב, ואם לאו. אם יהיה לנו פנאי, נציין בעונג רב את העובדה, כי בשנת כך-וכך משל בארץ ישראל נציב אדיב ונעים. אבל השאלה, אם הנציב העליון היושב בירושלים בשנת כך-וכך אדון נעים הוא ואם לאו; ואפילו אם עושה הוא דבר-מה למען האינטרסים היהודיים – לשאלה זו אין שום פּרוֹפוֹרציה לגבי המשטר הפוליטי, שנוצר אולי תחילה מתוך קלוּת-דעת, נהפך אחר-כך להרגל, והוליד על-ידי המסורת שיטה מסוּיימת.
עובדה היא ואין לערער עליה, כי האדמיניסטרציה הבריטית נהפכה כעת למכשול עיקרי בדרכה של הציונות. מעובדה זו אפשר להסיק מסקנות שונות. יש בינינו – בין היהודים בכלל, וגם בין צירי הועידה הזאת – אנשים, שעדיין לא נואשו מתקוה, כי ההתפתחות הטבעית, בלחצה המתמיד, סופה שתוביל לרביזיה מוחלטת של המדיניות הבריטית, ובוא תבוא השעה, כשהממשלה האנגלית תסתגל לרוח המאַנדאַט. יש בינינו גם אנשים הסבורים, כי בריתנו עם אנגליה הגיעה לקיצה המוחלט, וכי עלינו להסיק מתוך כך מסקנות מסוּיימות. אבל לדבר אחד מסכימים כולנו: לקביעת העובדה, כי היחסים בין עם ישראל לבין אנגליה השתנו בשתי שנים אלו מן הקצה אל הקצה.
יחסים אלה היו בנויים בעיקרם על אֵימון. עכשיו זה ההיפך מאֵימון. עכשיו זה אי-אֵימון עמוק. אי-אֵימון זה הלך והתפשט בין כל היהודים – גם בין אלה הטוענים, מסיבה כלשהי, כי האֵימון עודנו קיים. בנשמה היהודית שורר כיום אי-אֵימון עמוק, ודבר זה מתגלם – אולי אין רואים זאת עדיין – בתמורה המתחוללת עתה במצב המוסרי שמסביב לארץ ישראל.
כולנו יודעים מה רבה חשיבותן של עובדות מוסריות ורוחניות; ביחוד לגבי ארץ ישראל. כולנו יודעים, כי אחרי המלחמה נמסר לאנגליה לא מאַנדאַט פּוליטי על ארץ ישראל, אלא מאַנדאַט מוסרי. הזכות שבּכתב אינה אלא בבוּאָה של הזכות הבלתי-כתובה. את מעמדה של אנגליה לגבי ארץ-ישראל אין להשווֹת למעמדה בארץ קוֹלוֹניאַלית אחרת. אין זה מאַנדאַט סתם, אין זה סתם תפקיד מדיני, שאפשר לסחור בו בעסק הפוליטי הקרוב כמו במטבע עובר לסוחר. אין זה נקנה ואין זה נמכר. זה עניין של קדושה. זוהי משמעוּתו האמיתית של המאַנדאַט, אם היו לפני כן עמים וארצות, שחשקו בארץ ישראל, הרי כבר ויתרו עליה בלבּם. ברור, כי מצד זה אין עוד כיום מזימות, והנכס כבר הופקע מתחומי המסחר.
ואת המאַנדאַט המוסרי הזה קיבלה אנגליה מידינו. אנו, היהודים, לא נשכח זאת לנצח, והעולם שלמד זאת מפינו עוד יוסיף וילמד לקח: כל מאַנדאַט חמרי יונק את כוחו ממאַנדאַט מוסרי. כל זכות שבכתב אין לה תוקף, אלא כל עוד היא יונקת מן הזכות הבלתי-כתובה. ועכשיו קיפחה אנגליה את הזכות המוסרית הזאת. – מה תהיינה התוצאות? על שאלה זו לא תוכל לדון ועידה המתכנסת בווינה בשנת 1932.
הצה"ר היה פונה תמיד אל עם ישראל בקריאה, שיקום ויילחם למשטר התישבותי באָרץ. מעתה יחול, כמובן, שינוי באָפיה של מלחמה זו. עד עכשיו היה מרכז-הכובד של מאבקנו מונח בפּניה אל מצפונו של העם האנגלי – ללא הפגנות-מחאה הפונות אל עמים אחרים. עתה ברור, כי חל שינוי בעמדתנו. מחאתנו לא תפנה עוד אל אנגליה, אלא אל גורמים שמחוצה לה. בעבר סבורים היינו, כי אין צורך לחולל תמורות במצב היסודי: סבורים היינו, כי די לחולל תמורה במדיניות הבריטית, וממילא תהיה בכך ערובה לעתיד. כיום אין המצב כן, ושום יהודי לא יוכל לומר, כי אין לשנות את ההסדר הקיים בארץ. משהו נקרע ביחסים בין אנגליה ליהודים. אין זו איבה; מרירות זו אין בה כדי לעכור את זכרוננו על חמש-עשרה שנות השותפות עם אנגליה; לעולם לא נשכח, כי התקדמנו בחמש-עשרה שנים אלו, וכי השנים הראשונות אחרי הצהרת-בּאלפוּר היו שנים יפות מאד וחשובות מאד. אבל נשתנה משהו באופן אוֹבּייקטיבי.
כשהמאַנדאַט המוסרי, כשהעניין שהיה אתמול קדוש, נהפך היום לאחד משבעים ושבעה עסקים שבכל רחבי תבל, המתנהלים בשם “קוֹלוֹניזציה” – ברור לנו, כי המצב השתנה לא רק לרעתנו, אלא גם לרעתו של אותו צד, שלא ידע לקיים את הבטחתו ולא ידע לעשות את ה“עסק” הפוליטי הממשי ביותר שנזדמן לו בכל תולדותיו הארוכות.
האסטרטגיה של מאבקנו איננה נושא לאסיפה פוליטית. ברור, כי המאבק יתנהל מעתה, עוד יותר מלפני כן, בשני האזורים של ההשפעה היהודית: בגולה ובארץ ישראל. כשאנו נותנים את דעתנו על צורות המאבק בגולה, מציירים אנו לעצמנו מחאה הקרויה “פּטיציה”: פּטיציה יהודית עולמית. אין זה רק נוסח של מלים עם הרבה חתימות. זוהי תנועה; תנועה המונית רחבה, דבר-מה הדומה לתנועת הצ’אַרטיזם באנגליה במאה שעברה, אלא שהבימה לתנועה זו – העולם כולו, ולא ארץ אחת בלבד. זהו תהליך ששלביו יחשמלו את נשמת העולם, ומסירת המגילה גופה לא תהא אלא התמונה הסופית במערכה האחרונה של המחזה: המשקיפים שבעולם כולו יראו מיליונים ידים, המוּשטוֹת כולן בכיוון אחד, וקוראות, ותובעות, ודורשות. – על צורות הפעולה, על השאלה אל מי תכוון הפּטיציה, מתי תמסר – על הדברים האלה תחליט הועידה. אך ברור, כי מצבו של עם ישראל מחייבנו למאמץ שעוד לא היה כמותו, לאוֹפנסיבה פוליטית, שיהא בה כדי לכפּוֹת את אנגליה כי תשנה את מדיניותה ותחזיר לעם ישראל את זכותו.
ומצד שני יבואו אמצעים נרחבים ועמוקים יותר, שיתחוללו בארץ-ישראל גופה. על הסתערות הכוחות העוינים, על התקדמות המשטר האנטי-יהודי, לא יוכל הישוב להגיב גם להבא במחאות מלוליות. ארץ ישראל עתידה להתפתח לארץ של התנגדות, שבה שורר ניגוד עמוק בין הממשלה ובין חלק מן האוכלוסים, ניגוד עמוק וממשי, – ודבר זה יקום ויהיה בין כה ובין כה, בין שתתכנס בווינה ועידה בשנת 1932 ובין שלא תתכנס, ואפילו בין שיהיה הצה"ר ובין שלא יהיה. שגיאותיה של הפוליטיקה הגרועה שלנו והשגיאות ששגתה אנגליה כבר הן משחקות היום את משחקן העצמאי הגדול. ואנו איננו כאן אלא משקיפים בלבד.
מדבר אני כאן מתוך ענווה גמורה. אני עצמי, בן הנני לגיטוֹ עלוב. מימי לא ראיתי נצחון יהודי, רק תבוסות יהודיות. בשעה זו של הגדולה בתבוסות ישראל אומר אני במלוא הענווה בשמו של עם חלש: היה לא תהיה! גם גדולי הענקים כקטני הננסים תלויים היום בדברים מוסריים, בדברים שלא יימדוּ ולא יישקלו. אנגליה ענקית היא לעומתנו, אבל רק לעומתנו. כי מבחינות אחרות אין עוד להשווֹתה לאנגליה כפי שהיתה בעבר. במצרים איננה עוד אנגליה כפי שהיתה. הצורה שבה היא מכלכלת את ענייניה בהודו מעידה על ירידת הפּרסטיז’ה האנגלית. על כך מעידים גם בתי-הסוהר הגדושים. כי לא זו היתה לפנים שיטת-הממשל האנגלית. אין אנגליה עושה דבר זה ברצון; זה סותר את הליבּרליזם האנגלי; ואנגליה עושה זאת רק בשעה שאין לה אמצעי-שלטון אחרים. עתה מכינים בלונדון ובהודו חוקים חדשים, אשר – אם ייכּנסו לתקפּם – יסמלו עוד נסיגה נוספת. אין לאנגליה כוח לשלוט במזרח. ואנגליה לא תוסיף עוד לשלוט במזרח זמן מרובה. כי האוכלוסים במזרח מתנגדים לשלטונה של אנגליה. וכשם שברור כי שתים פעם שתים הן ארבע, כן ברור, שאיש לא יוכל לשלוט נגד רצונו של העם, נגד עם המורד בשלטון – בין שתקרא הארץ מצרים ובין ארם-נהרים או הודו. זאת יודע כל אנגלי שעיניו בראשו, לא פחות מאתנו.
ואם ישנה עמדה אחת על שפת הים התיכון, אשר בה יש לאירופה סיכוי להחזיק מעמד, הרי זו ארץ ישראל. אבל – ארץ ישראל בעלת רוב יהודי.
כלכלה בריאה ביותר, אם יסודה במונופול, סופה להכּשל בו ברגע שהמונופול חדל להתקיים. התפקיד העומד עתה בפני אנגליה הוא לפתור את שאלתה הכלכלית. זאת יודעים ובכך מודים המדינאים הבריטיים. ושאלה זו תעסיק בודאי את כוחותיו של דור שלם.
האופק במזרח מתקשר עננים. בכל רחבי המזרח – חתירות ונכלים. כל יום מביא בעניין זה ידיעות חדשות. רק היהודים יושבים שאננים ואומרים, (אולם היהודים המייצגים אותנו אומרים), כי המצב איתן הוא ולא ישתנה. המדיניות הרי היא אמנות-האפשרי. אך כשם שקרוב לודאי שתהיה סערה, אם עננים עולים ומתקשרים באופק, כן הדבר גם במדיניות. האמנות המדינית היא להכין את הידים, להכשיר את התנאים להזדמנות שניה של לגיון יהודי, למען תנוּצל הזדמנות זו – אם תבוא – בצורה אחרת משנוּצלה ההזדמנות הראשונה.
נכנסים אנו למבחן-כוחות זה באמונה היהודית העתיקה, שנשתמרה באומתנו עד היום – מתוך אמונה שלימה, כי אדיר כוחו של עניין צודק וכי רצון-העם אינו יודע תבוסה: זוהי הריאליוּת האמיתית היחידה בתולדות-העולם.
נאום־התשובה לויכוח 🔗
בהרצאת שטריקר מצאתי דבר, שיש בו משום חידוש – גם מבחינת “עבודת־ההווה” בגולה, – חידוש ביחסנו אל חבר־הלאומים, אל ז’ניבה. אולי לא הגיעה עדיין השעה לעבּד את פרטי הפרטים של תכניות אלו, אך גם אני סבור, כי מחשבותינו הפוליטיות צריכות להתרכּז יותר ויותר ברעיון זה של חבר־הלאומים. שהרי הוא מגלם אותו עיקרון כבּיר, שעליו התבססה תמיד המדיניות היהודית – את מצפּון־העולם. חבר הלאומים ימצא בנו גם לקוח וגם משענת, – כי, הן ידוע לכם, שאני מעריך מאד את כוחו של עם ישראל בעולם.
הרצאתו של סוֹסקין היתה מלאה רעיונות חדשים. לצערי אין לי די זמן לעמוד על כולם, ולכן אגע רק באחד מהם. זו הבעיה, אולי פרשת־הדרכים, שבפניה עומדים אנו בהתפתחות מפעלנו בארץ ישראל. אולם הנסיונות שלא תוּכנו על־ידי ההנהלה שלנו, אלא נוצרו מאליהם באָרץ גופה: אפשרויות של התישבות של התנחלות לפועלינו. גם מבחינת הפּרוֹגראַמה הסוציאַלית שלנו חייבים אנו להקדיש לדבר תשומת־לב רבה.
ד“ר לובוצקי נגע בענין, שהסב לנו בעבר הקרוב לפעמים כאב רב. הוא דיבר על “ברית תרומפלדור”. כידוע לכם, נוצרה תנועה זו כארגון עצמאי, ללא הזכות לכלול בשורותיה מבוגרים. “ברית תרומפלדור” היתה מוכנה לקדם עתה בברכה את עזרתם של מתנדבים מבוגרים, אילו עשו משהו למען ה”ברית" במשך השנים האחרונות. אך החינוך העצמי של “ברית תרומפלדור” נובע מתוך אידיאולוגיה ופסיכולוגיה ממלכתית. מן הראוי איפוא, שלא נתערב ולא נפגע בנסיון זה של חינוך עצמי ושל אחריות עצמית!
בשאלת עמדתנו לגבי האפשרות, כי יבואו סיבוכים קאַטאַסטרוֹפליים בשטח מסויים של המדיניות העולמית, נוטה אני לדעתו של ד“ר וייזל. אם יהיו סיבוכים במזרח, צריכים אנו להיות מוכנים. אל־נא תאמרו דבר, רבותי, ואל תעשו דבר, שיש בו כדי להחליש את העיקרון הזה בתנועתנו. התפקיד העיקרי הוא – הכשרה במובן טכני מסויים. חובתנו המוסרית היא להמריץ את רוח ההכשרה הזאת. כל יום, שבו לא עשיתם דבר בכיוון זה, הריהו הפסד גדול. חוזר אני ומדגיש: תפקידו הראשי של הצה”ר היה ויהיה הלגיון. לא רק כאחד העקרונות בפּרוֹגראַמה. זקוקים אנחנו לרוח־הלֶגיוניזם, ואם לאו – נחמיץ את כל ההזדמנויות.
לעתים אומרים אצלנו: עשׂוּ זאת, אבל שיתקוּ! הייתי מאושר מאד, אילו היה דבר זה אפשרי. אך עדיין לא הוכיחו לנו, כי אפשר לעשות דבר בעם ישראל, בלי לדבּר עליו. המלה “מיליטאַריזם” יש לה צלצול מכוער. אצל אלה השואפים להתקיף – זה דבר גרוע. אצלנו, הנתונים בסכנה – הרי זה דבר טוב. לעולם אל תכּנעו ללחץ הרחוב. בין שיהא פּוֹפּוּלאַרי ובין שיהיה בלתי פּוֹפּוּלאַרי – כל אשר הולם את רעיון המדינה העברית הוא דבר הגיוני וטוב.
ועתה לשאלת ההתנגדות. עוד נצטרך לחשוב ולמצוא, כיצד למרר את החיים לממשלה ויחד עם זה לנצל את המצב לטובתנו. אינני רואה כאן סתירה. היהודים משלמים לממשלה 40 עד 48 למאה מכל המסים. הכסף היהודי, המגיע לארץ ישראל, הוא האויר לנשימה בשביל האָרץ כולה. ארץ, שבה הדואר חי מיהודים, מסילות־הברזל – מיהודים, בתי־המכס – מיהודים, בארץ כזאת יש אפשרויות מסויימות. אבל יש אפשרויות גם מחוץ לארץ ישראל. והרבה יהא תלוי במרצנו ובכוחנו הארגוני.
ואשר לשאלות השנויות אצלנו במחלוקת פנימית, עלי לומר, כי נושא אני באחריות לכל אשר עשתה ההנהלה. אחרי שנתיים ללא פרוטת כסף – יש לנו הישגים. ברם, אינני יכול, כמובן, להיות אחראי לפעולת חברינו בועד־הפועל הציוני. אין לי הזכות לכך: על־פי הסכם־קאַלה אין זכות למי שאינו שוקל את השקל להתערב בענייניהם של שוקלי־השקל.
שאלת בתי־הספר בארץ כלולה בפּרוֹגראַמה שלנו. שם נאמר, כי בתי־הספר צריכים להמסר לממשלה. אך מובן מאליו, כי תנאי קודם לכך, שיווצר מיניסטריון מיוחד לרשת החינוך העברית. גם מסירת רשת־החינוך לועד הלאומי נראית בעיני מבחינה מעשית כדבר בלתי־אפשרי, כל עוד עומדת בראש הועד הלאומי מפלגה או תנועה סוציאליסטית המטיפה למלחמת־מעמדות. מלחמת־מעמדות תועֵבה היא. מוכן אני לשבת ולשאת־ולתת עם כל אדם; אך לשבת יחד עם הדוגלים במלחמת־מעמדות, שאין לה מאומה עם ההתישבות – דבר זה לי לזרא. בעיני טוב או רע מעמדי לא פחות מכל מעמד אחר, ואינני רוצה שום מגע עם אדם המעליב את מושׂגי על השויון האנושי.
יש לסלק בהחלט את השפעת היסודות המפריעים של מלחמת־המעמדות – משום שמפריעים הם את מהלך ההתישבות. וכל עוד יש ליסודות הללו השפעה כה רבה, לא אצביע בעד ההצעה להעביר את בתי־הספר לועד הלאומי.
שאלה נוספת היא האַבטוֹנוֹמיה של הרביזיוניסטים באָרץ. על־פי ההגיון יש לכל איגוד ארצי של הצה“ר הזכות לנהל את ענייניו המקומיים ללא התערבות מבחוץ. כלל זה כוחו יפה לגבי כל סניף ארצי – פרט לארץ ישראל. שם זה לא ייתכן. כי כל המתרחש שם הריהו נושא למדיניות הצה”ר. אבל אין זה נכון, מצד שני, כי הארצישראליים אינם יכולים להעריך את המצב לאשורו. לעולם לא אצביע בעד ההצעה, כי בעיות ארץ ישראל תוכרענה תמיד באיזו ארץ אחרת. תומך אני בהחלט במתן יד חפשית לארצישראליים. מבחינה הגיונית אין לתחוֹם תחוּמים לאַבטוֹנוֹמיה הארצישראלית. אבל, יחד עם זה לא אסכים גם לעקרון, שרק אנשים היושבים בארץ ישראל יחליטו בענינים אלה. מציע אני, כי המוסד הארצישראלי של הצה“ר יהא אַבטוֹנוֹמי בעבודתו המקומית; כי ייבּחר באסיפה בארץ ישראל, וכי חלק ממנו יהא מורכב מצירי הרביזיוניסטים הארצישראליים וחלק – מציריה של ברית הצה”ר העולמית.
לא הייתי נוגע בכלל בשאלת ה“מנהיג”, אבל אתם, ידידי, המתנגדים לדיקטאַטוּרה, משתמשים במונח גרוע, שכּבר גרם צרות רבות. המלה “מנהיג” נובעת ממונח אנגלי ואינה אלא תרגומה של המלה האנגלית leader. אך, כיום יש לה למלה “מנהיג” משמעוּת אחרת לגמרי. כיום היא שם נרדף לדבר, שאתם אינכם רוצים בו. אינני רוצה להאמין, כי יש באנושות הבדלי־דרגות. לעולם לא אעבוד יחד עם אנשים המוכנים לשעבד את דעותיהם לדעותי. יצרתי לי את האשליה, שהעולם מורכב מנסיכים, ואינני רוצה לקפּח את אמונתי ברעיון זה. חוששני, כי עניין הדיקטאַטוּרה אפילו איננו כרוך באישיות מסויימת, אלא יש כיום זרם כזה, העובר בעולם כולו. מצטער אני, שבעולם מחוצה לנו הפכו את הדבר לתורה מדינית. אני בא מן המאה התשע־עשרה. אז שררה בעולם ההשקפה, כי כל אדם, גם אם רע הוא ומלוכלך, יהיה טוב ונבון, אם יינתן לו החינוך הנאוֹת. זוהי השקפתי. היה זה משורר וינאי שאָמר: “מזמנים אחרים באתי ואל זמנים אחרים אֵלך”. וגם לי מוטב להעלם ולעבור מן העולם מאשר להסכים להשקפה, שבּני ובן זולתי אינם אנשים שווי־ערך, שבּני וסנדלרי אינם שווים.
עומד אני בכל תוקף על המבנה הדימוקראַטי של תנועתנו. בּז אני להיטלריזם בכל צורותיו, משום שהוא פוגע בשוויון, בשוויון היהודים.
כאן היתה קריאת־ביניים. מישהו אמר, כי בדם ובאֵש, ולא במים, תבוא הגאולה. למה לא במים? כדי לבנות את מדינת־היהודים נחוצים מים ונחוצה גם אש – הכּל קודש. אל־נא יגיד איש: אני אעסוק במים, ולכן אסור לך לעסוק באש. אשתמש כאן בשני ביטויים סמליים: “בעל־בית” ו“שיילוֹק”. עמדתי היא עמדת “בעל־בית”: הכּל נחוץ לי במשקי והכּל חביב עלי. לא אשיג את מטרתי, אם לא יכלול אפקי גם את הרגש ה“איפריאַליסטי” הזה של הצה“ר. דבר אחד צריכה מפלגתנו ללמוד: לבדוק את החבר ואת רעיונותיו, – אם שומר הוא על האידיאולוגיה של הצה”ר, בדבר המשטר ההתישבותי באָרץ, בדבר היזמה הפרטית, רעיון הלגיון, רעיון ה“הדר הבית”רי", שבא להפוך נערים יהודיים לבני־מלך אמיתיים!
אחימאיר! לעולם לא אסכים שיוציאו אדם משורותינו, או שאפילו יצביעו לפניו על הדלת, יען עשה מתוך התלהבות רביזיוניסטית דבר שהמפלגה לא תוכל לשאת באחריותו. מי שאינו מכבּד את אמונת חברו, מגיע אל מה שקרוי ביידיש “ניט־פערגינען”1. שחברינו ישתתפו בועד הפועל הציוני – למה “ניט־פערגינען”? וכי באמת חזרו מן הועד הפועל בידים ריקות? “מען פערגינט נישט”. ומצד שני: מעריכים את אשר מתרחש בארץ ישראל ומכבּדים את הדברים האלה. אני בעצמי, למשל, עומד דום ומצדיע בפני דברים אלה2. אבל, מובן מאליו, כי למפלגה הרשות להכחיש ולהסתייג.
וכאן הגשר ל“קאַלה”. במפלגתנו יש היום, מבחינת ההתלהבות, שני סוגים של אנשים. הללו יש להם מרץ ואמונה לכיבוש ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. רוצים הם לגרש את הלא־ציונים ולחדש את ימי הסוכנות כקדם. אבל יש גם הלך־רוחות אחר; התלהבות ואמונה לדבר אחר לגמרי. כולנו יודעים, ש“קאַלה” היתה פשרה. הרי כל הסכם הוא פשרה. יצוֹר יצרנו דבר מלאכותי, כדי לאחד שני עקרונות הסותרים זה את זה – כמו אש ומים. אך, הרי כבר אמרתי לכם, כי לבניין הארץ דרושים לנו גם אש וגם מים. ברגעים מסויימים חיים שני יסודות אלה בשלום. “קאַלה” היא התולדה והמשמעוּת של כל תולדות תנועתנו. ראה נראה כיצד יתגלגלו הדברים במשך שנים מספר. לאחר שנירגע, ואם הכל ילך למישרין, תהיה לנו הסתדרות חזקה. תנועה עצמאית למדינה היהודית.
המוּז’יק הרוסי אומר: ארבע ועוד ארבע הן שמונה; חמש ועוד שלש הן גם־כן שמונה, אבל זה כבר מעשה־להטים יהודי. אמנם “קאַלה” היא אריתמטיקה מורכבת במקצת, ותקופת־המעבר תהיה בלתי־נוחה, – אבל זוהי הדרך.
הרצל יצר את השקל, למען יהא כל יהודי שוקל אותו ומכריז על־ידי כך כי תומך הוא בתכנית בּאַזל. וההסתדרות הציונית הירוּדה טוענת עתה בשם השקל, כי משמעתה עדיפה על משמעתנו. דורש אני איפוא מכם, שוקלי־השקל שבתנועתנו, שתקומו ותאמרו: “נסה ננסה למנוע ניגודים בין הצה”ר לבין ההסתדרות הציונית. אך אם בכל־זאת יתגלע ניגוד, הרי הרעיון של מדינת־היהודים הוא שיכתיב לנו את הדרך בה נבחר".
לקונגרס הבא לא אהיה מועמד, ואת השקל לא אשקול. בחדרי יש מסגרת קטנה ובה נתון השקל, והוא עטוף עטיפת־אֵבל. יש עליו שלשה כתמים: האחד – לא־מדינה, השני – שלטון של מפלגה ריאקציונית, המתנגדת לשוויון בני־האדם, השלישי – שיעבוד הרעיון הציוני ל“פיפטי”, לאנשים, שאין להם רעיון, שאין להם חזון ואין להם זכות־קיום.
יתכן שהמלה “קאַלה” תיהפך בעוד שנתיים לסמל של תבונה רבה. הבריות יגידו: מניין לאנשים אלה זריזות שׂטנית זו להפוך את המריבות היהודיות לאחדות? ידידי, עוד עתידה “קאַלה” להיות סמל לשבח ולהודייה.
נאום הנעילה 🔗
בראשית דברי ברצוני לשלוח את ברכת ברית הצה"ר העולמית לאסירים היהודים הנמקים בבתי־הכלא בארץ ישראל: חינקס ואורפלי. מרימים אנו את קולנו ודורשים את שחרורם, ואף מבקשים דרכים לשחרורם.
נלחמנו בועידה זו איש ברעהו, אבל מלחמה זו לא תפגע בעבודתנו. בסופו של דבר השגנו את האחדות, ויכולים אנו לשכוח את כל הניגוּדים.
נוטלים אנו עמנו מכאן יותר מהחלטות בלבד. נוטלים אנו גם רגש נעלה של אחריות להתחיבויות שהטלנו על עצמנו. עם ועידתנו זו נסתיימו ימי־הנעורים של תנועתנו. תנועתנו נהפכה מגרעין לצמח הגדל והולך. מעתה יש לה תפקידים משלה ודרכים משלה. חלק בלתי־נפרד מרוחו של הצה"ר היא הבלטת רעיון המדינה העברית. את הרעיון הזה נישא לכל מקום, גם אל תוך ההסתדרות הציונית. המלה “קאַלה”, לא הוּבנה עדיין כראוי בועידה זו, אבל היא תיחשב בעתיד למופת של זהירות פוליטית ותבונה אזרחית, ועליה יסתמכו אולי גם עמים אחרים.
עתה חפשים אנחנו. איש לא יפריע את התפתחותנו, וההצלחה תלויה בנו בלבד.
תנועת הפּטיציה תחשמל את המוני ישראל בעולם ותכניס אותם תחת כנפי תנועתנו. היא תלבש צורה של שלבי הפגנות בעולם כולו. הנהלתנו החדשה הטילה על שכמה אחריות רבה, ועל־ידי כך גילתה את האֵימון שהיא רוחשת לצירים ולהמוני הבוחרים. בשעה שמתחילים אנו לצעוד, צריך שיהיו בידינו האמצעים לכך. להעתקת מקום־מושבה של ההנהלה לז’ניבה נודעת משמעוּת פוליטית ומוסרית רבּה. לא זו השאלה, אם אנו “ברוגז” עם מעצמת־המאַנדאַט ואם לאו. וגם לא זו השאלה, אם תשאר מעצמת־מאַנדאַט זו או אם תבוא במקומה אחרת. ז’ניבה פירושה: הכרזה על תקווֹת רביזיוניסטיות, על אמונה רביזיוניסטית, על מחאות ועל האשמות רביזיוניסטיות. תמיד מתקשרים אנו עם אותו חלק באנושות, המגלה אמונה ותקוה ומוסר. כעת נכוון את תעמולתנו לפי “רוח ז’ניבה”. המרכז הרביזיוניסטי בז’ניבה והפּריפריה הרביזיוניסטית והיהודית שבכל פזורי ישראל ישלימו זה את זה. בראשית פברואר 1933 נתחיל את עבודתנו בז’ניבה, ויחד אתנו יתחילו לפעול גם המוני הצה"ר, המוני עם ישראל. חברי ואני נמלא אז תפקיד ציוני, והמלה “ציוני” לא תהיה עוד טעות־דפוס.
ייתכן כי בשתי השנים הבאות כבר לא תהא כל חשיבות לעקרון־“קאַלה”. אולי נהיה די חזקים למשול בתנועתנו בצורות פַּארלאַמנטריות, וברית הצה“ר תיהפך למנגנון הממלא את כל התפקידים בבניין המדינה העברית. אולם, עד אז מתגאה אני בנוסחת־”קאַלה".
הצגנו לעיני עם ישראל מופת של התחדשוּת לאומית וארגונית. והריני מברך את כולכם על העבודה שעשיתם. בועידה זו התאחדנו, ואין ספק שנצליח גם בשאר שׂדות־פעולתנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.