רקע
זאב ז'בוטינסקי
הציונות הרוממה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ערי ז'בוטינסקי; תש"ח 1948

דברים בכנסית־היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה

וינה, ספּטמבר 1935

אחר שהועד הפועל הציוני החליט, באביב 1935, להטיל חובת־משמעת על כל שוקל שקל, ואף להדפיס את נוסחת ההחלטה על טופס־השקל גופו, ערך ז’בוטינסקי משאל כללי בברית הצה“ר בדבר הקמתה של “הסתדרות ציונית בלתי־תלויה”. כ־90 למאה השיבו “הן”. מיד אחרי המשאל ניגשה הנהלת הצה”ר לארגון הבחירות לכנסית־היסוד של “ההסתדרות הציונית החדשה”. זכות הבחירה ניתנה לכל יהודי ולכל יהודיה מבני 18 ומעלה, אשר חתמו על הצהרה קצרה, שהכילה את מטרת הציונות (“מדינה עברית משני עברי הירדן”). מלבד חברי הצה"ר והמונים של יהודים־סתם השתתפו בבחירות גם חוגים מאורגנים, וביניהם בלט ביחוד חוג מגובש של חרדים בפולין, שבראשם עמד לוי יונגסטר, מראשי העסקנים של “המזרחי”. מספר הבוחרים בכל הארצות עלה על 713.000.

ב־7 בספטמבר 1935 נפתחה כנסית־היסוד בישיבה חגיגית באולם “קוֹנצרטהאַוּס” בווינה. אחרי דברי־פתיחה קצרים של זקן־הצירים יעקב דה־האז (מאמריקה, שהיה מעוזריו המקורבים של הרצל), השמיעו את ברכותיהם נציגי ממשלת אוסטריה, עירית וינה, צירי מדינות שונות, באי־כוח הקהילה היהודית, וכו'.

אחרי־כן עלה על דוכן־הנואמים, תוך תשואות סוערות, זאב ז’בוטינסקי ונשא את נאום־הפתיחה הפּרוֹגרמאַטי של ההסתדרות הציונית החדשה.


שבע־מאות אלף בוחרים של הציונות הממלכתית החליטו לארגן מחדש, על בסיס חדש, את היהדות הנאמנה לציון. ועל־כן נתאספנו כאן בשליחותם של בוחרים שכּמספרם לא היה עדיין בתולדות הפּאַרלאַמנטים הציוניים. ומחובתנו לפיכך להתעמק היטב ולהבין: מפני מה מבקש ההמון הרב הזה דרכים חדשות, ומה הן הדרכים החדשות שהוא מבקש?

מתכנסים אנו בשעת סיוּמן של שלש תקוּפוֹת שונות. מאה שנה לשויון־הזכויות האזרחי; חמישים וחמש שנה לתנועה הלאומית, ששני שלישים מהן עמדו בסימן הציונות המדינית; וחמש־עשרה שנה לשיתוף עם בריטניה כבעלת־המאַנדאַט. מכל שלשת הנסיונות רשאים אנו עכשיו להסיק את המסקנות.

רק איש כמאַכּס נוֹרדאוּ מסוגל היה לסכּם כראוי את תוצאותיה האחרונות של האֶמאַנסיפּאַציה. אני אוכל לומר רק בקיצור: נסיון מקיף זה, לבטל את הטראַגדיה של המציאות היהודית על־ידי שויון־זכויות חוקי ועל־ידי התבוֹללוּת תרבותית, נכשל בכל השטחים. ודאי, יש דרגות שונות של טראַגיוּת; יש בגולה מקומות נוחים יותר ונוחים פחות: אבל תקוה איננה קיימת עוד בשום מקום, והיסוד המכריע כאן נעוץ, אולי, בעובדה, שמן ההתבוללות הפּרוֹגראַמאַטית, מן ההתבוללות מדעת, לא נותר שׂריד ופליט. אין אנו צריכים להזיל דמעות בשל כך: זו היתה תורה נפסדת, חסרת־כבוד ומזיקה, אבל לפחות אוֹפּטימיוּת ותקוה היו בה. אמנם, יש עדיין מתבוללים, אבל הם חדלו מלהטיף: האשליה האחרונה התנדפה. אין זו תופעה חולפת, וסיבותיה ברובן אינן נעוצות ברצונן הרע של ממשלות ושל המונים. חוץ מאשר במקרה אחד, שעליו אעמוד להלן, סובלים אנו היום לא מן האנטישמיות הסובּייקטיבית של בני־האדם אלא מן “האנטישמיות” של המציאות האוֹבּייקטיבית. על זכויותינו נגן בכל מקום, ברוב הארצות, ומקוה אני שנצליח; אולם אין להן טעם לזכויות, כשהולכים ובטלים הסיכויים ליהנות בפועל־ממש מ“זכויות” כלשהן, היום יותר מאתמול ומחר יותר מהיום. החיים בגולה, ובפרט המשק של הגולה, לא יהיה בהם בעתיד הנראה לעין שום מקום בשביל היהודים; וזו משמעוּתה של תקופת מאת־השנים, (אזכיר שני שמות שונים בערכם, אבל שניהם בעלי תוכן סמלי רב), שפתחה במותו של משה מנדלסוֹן ונסתיימה במותו של אלפרד דרייפוּס.

גם מיוֹבל־השנים של התנועה הלאומית מזדקר כיום לקח ברור ומסויים: “תנועה” או “הסתדרות” הן מושגים שעבר זמנם, מיניאַטוּרות של אומה, צרות הן מלהכיל את מלוא התפקיד הענקי. הרי הן רק “אגודות” או “מפלגות” מורחבות המלקטות להן “חברים” ונותנות להם כרטיסי־חבר תמורת כסף מזומן. אין הן מכשירים מספיקים לפתרון הבעיה העצומה.

התקופה השלישית והקצרה ביותר – שלטון המאַנדאַט הבריטי – עודנה צעירה מאד, אך גם בה כבר נצטבּר נסיון מגובּש למדי. תכונתה העיקרית היא – חוסר תכנית. שיטת האדמיניסטרציה בארץ ישראל אין לה שום קשר אל מטרות המאַנדאַט. חוקי הקרקעות, שיטת המכס והמסים, ההנהלה היום־יומית – כל אלה אינם מכוּונים לצרכי ההתישבות. שאלת עבר־הירדן המזרחי ושאלת העליה הוסדרו מתוך סתירה גמורה לאינטרסים היהודיים. והמגמה כולה מגיעה אל פסגתה בתכנית “המועצה המחוקקת”, שאפילו בחוגי הממשלה אין מכחישים את האופי האנטי־ציוני החבוי בקרבה.

אולם, כל העיכובים והסכנות הללו לא נתקלו בהתנגדות ניכּרת מצד היהודים. אין רמז לפעולה מדינית כלשהי, אף לא לפעולת־מגן, ולא כל שכן לפעולת־תנופה. מה שמכנים בשם מדיניות אלו הן שיחות דיפּלוֹמאַטיות ללא עדים וללא הד, או תזכירים ללא תוצאות – אולי ללא קוראים. והרושם הכללי, דווקא בחוגים של אוהדי־יהודים, הוא, שבדרך כלל מרוצים הציונים מן המצב הפוליטי בארץ ישראל… בקיצור: מצד מעצמת המאַנדאַט – משטר נפסד עד מאד, ומצד היהודים – עמדה מדינית נפסדת.

אני מסכּם: חיים אנו, כפי הנראה, על מפתנה האחרון של התהום, ערב השוֹאָה המכרעת בגיטו העולמי: בתקופה שמסורתנו קוראת לה “ימות־המשיח” או, לפחות, “חבלי־משיח”. נוכח מפּולת עולמית זו עומדת היהדות כשהיא בלתי־מזויינת מכל הבחינות: מטרות פעוטות, הסתדרויות ננסיות, משטר של מכשולים בארץ ואפסוּת מדינית בציונות.

אלה הביאונו לוינה.

כשלפני חדשים אחדים הושמעה בפעם הראשונה הקריאה ליצירת בסיס עממי חדש לציונות, היו רבים שהטילו ספק אם ייענה העם לקריאה, כי דוקא עכשיו הסתתרו כל הסכנות שבמציאות הארצישראלית מאחורי גשם־הזהב שב“פּרוֹספּריטי”. היום נוכל להשיב לספקנים בסיפרה אחת בלבד: 700.000. הציבור היהודי אינו מניח לו לזוהר החולף שיסנוור את עיניו. הוא שלח אותנו לכאן בשם הכמיהה הגדולה. לא לשם בקורת, לא לשם התחרות, לא כדי “לעשות יותר טוב”. השליחות היא: Altneu![^3] דבר שגדלוֹ כגודל הסערה בשיאה, כתהום היסורים של חבלי־המשיח: ציונות רוֹממה.

לא תיקון לגולה על־ידי בדל־ארץ למופת בפלשתינה, אלא חיסול התפוצה: “יציאת־מצרים” לכל צמאי מולדת – ובסופו של דבר, ודאי, לא פחות מקץ הגלות. ואולי אין זאת אלא מטרה צנועה מאד: רק – נוֹרמאַליזציה של עם ישראל. שיהא נוֹרמאַלי כאומה הצרפתית הגדולה או כאומה הדנית הקטנה: כולן במדינות משלהן; כולם בנות־חורין; ללא גלות.

מצד אחר, זהו תפקיד, שאין כמותו לקושי: אבל, זהו התפקיד; היקפוֹ מוגדר על־ידי המציאות, ואין בכוחנו לשנותו. גם מדינת־היהודים איננה מטרה סופית: מדינת־היהודים אינה אלא צעד ראשון בתהליך ההתגשמות של הציונות הרוממה. אחריו יבוא הצעד השני: שיבת העם לציון, יציאת הגולה, פתרון שאלת היהודים. ומטרתה הסופית האמיתית של הציונות הרוממה לא תופיע אלא בשלב השלישי – הדבר שלמענו, בעצם, קיימות האומות הגדולות: יצירת תרבות לאומית, שתאציל מהודה על כל העולם, ככתוב: “כי מציון תצא תורה”.

לא הסתדרות בדמות אגודה, באותו מימד ננסי: הדבר שאנו מייסדים כאן הוא הגרעין לעיצובו המשפטי של עם ישראל בכללותו. לא כרטיס־חבר ואף לא “חברים”: אזרחים; כל יהודי אזרח, כל עוד לא ויתר בעצמו על זכות־אזרחותו. אפילו ההצהרה האידיאולוגית המוּגדרת, שנראתה הכרחית בבחירות ראשונות אלו – גם אותה מציעים אנו לבטל בעתיד לגבי זכות הבחירה האקטיבית. תוך שנים אחדות צריכה להתכנס כנסיה לאומית חדשה, שתהא נבחרת בפועל על־ידי רוב מניינוֹ של כלל־ישראל: אז נכריז על “הקהילה העולמית של יהדוּת־ציון”; לפּאַרלאַמנטים שלה נקרא פּאַרלאַמנטים; נדרוש הכּרה רשמית בריבּונותה, נציגות רשמית בז’ניבה ובכל מקום. אז (ואולי עוד קודם־לכן) תמצא דרך־אגב את פתרונה גם שאלה אחרת, שאלתן של סמכויות מסויימות הנזכרות במאַנדאַט. היום נדמה הדבר כרחוק, כנועז מדי: אך אין זה אלא הגיון־העובדות; המציאות, ולא אנחנו, היא התובעת תביעות אלו, והיא גם תהפוך אותן למעשים.

מה יהיה קו פעולתנו? הרשו נא לי להגדירו בביטוי אמריקאי קולע: New Deal1. תבוֹע נתבּע שיטות־ניהול חדשות מצד המאַנדאַטור, שיטות־בניין חדשות מצד היהודים גוּפם. שיטות־הממשל, שהמאַנדאַטור נוקט בהן בארץ, לוקות בחוסר־תכנית. ממערב לירדן, שם שני שלישי השטח אדמות־בור הם, לא ערך עד היום הזה חקירה ממשית של השטחים השוממים, לא עשה נסיון ליצור רזרבה קרקעית, לא הכין מלוה לטיוּב הקרקעות. ועברוֹ המזרחי של הירדן, שמבחינת ההתישבות הוא החבל החשוב ביותר, ננעל בפני היהודים. סמכות המכס של המדינה אינה משמשת, כבכל ארצות־התרבות, לעידוד התוצרת המקומית: מנצלים אותה לצרכי האוצר, כדי להעשיר את הקופה על חשבון החקלאות והחרושת, והתפתחותן מתעכבת בשל שטפון של יבוא ללא סייג. וכך מחניק משטר זה אף את המפעל היהודי שהגיע בשלש השנים האחרונות להישגים שאין דוגמתם. בלי רזרבה קרקעית, בלי עבר־הירדן אין כמעט שום אפשרות ליצור ישובים חקלאיים חדשים. ומערכת המכס המשועבדת לקופת השלטון מרתיעה דוקא את המומחים מכל יזמה תעשייתית. וזו הסיבה שרק אחוז פעוט, פעוט להפחיד, מהשקעת ההון העצומה של השנים האחרונות יכול לזרום למפעלים חדשים בחקלאות ובחרושת. דוקא שני שטחים אלה, שצריכים להוות את היסוד לכל התישבות בריאה, נמצאים איפוא מוזנחים. פריחת ה“ייצור” מתבטאת בעצם בקדחת של בניית בתים, והשאלה העיקרית: ממה יתפרנסו דיירי הבתים הללו, – נשארת ללא תשובה.

אחת המפלגות המיוצגות כאן, ברית הציונים הרביזיוניסטים, מזהירה זה עשר שנים, שללא עזרת חוקים מעודדים בעניני קרקעות, מכס ומסים, נדון מפעל ההתישבות להצלחה חלקית בלבד – אולי אפילו לכשלון. מי יתן ויקרה נס – והרעה לא תבוא; אך עלי מוטלת החובה המרה, ביום חג ומועד זה, להביע את החשש, שאולי דוקא ה“פּרוֹספּריטי” הנוכחית המפורסמת תוכיח את המוּשׂכּל הראשון האכזרי: ואז נשמע שוב את המזמור הישן של בורים ועמי־ארצות – כי ארץ ישראל “יש לה לצערנו כוח־קליטה כלכלי מצומצם עד מאד”. על־כן ינעם וימתק לי התפקיד להדגיש כאן, כי כוח־קליטתה של ארץ ישראל יכול להחשב עוד למשך הרבה עשרות שנים כמעט כבלתי־מוגבל, אם הארץ תתנהל כראוי. עצם העובדה, שארץ קטנה זו, במשטר הקיים, קולטת עולים ואינה יודעת משבּרים, ראָיה היא לכוח־קליטה בלתי־רגיל. ועתה נצייר־נא לעצמנו, מה יכול היה להתרחש, אילו מצא שם נחשול האנשים והזהב בשנים האחרונות רזרבה קרקעית, שערים פתוחים לעבר־הירדן המזרחי ושוק מוגן למכירת התוצרת!

וזהו התפקיד ההיסטורי בשעה היסטורית זו. במחציתו השניה של כינוסנו יוצע לפניכם לאשר תכנית־עשׂוֹר לשלב הראשון של הציונות הרוממה – להגשמת המדינה בעלת רוב יהודי משני עברי הירדן – ולהציע אותה לממשלת המאַנדאַט. התכנית טעונה עיבוד לכל פרטיה מצד מומחים, בעיקר בארץ ישראל גופה. היא תהא מיוסדת על ההנחה, שבערך מיליון ומחצית המיליון של עולים יהודיים יתישבו בארץ; היא תצטרך לחלק מספר זה בין ארצות־הגולה השונות, למען תוכל כל אחת מהן ליהנות מראשיתה של האֶבקוּאַציה הגדולה. את קבלת תכנית העשור מצד הגופים המוסמכים יש להכשיר על־ידי גיוסו של מצפון העולם; וזהו הדבר, שכל האנשים בעלי השכלה פוליטית רואים במה שקרוי, בביטוי לא־ממצה, בשם “תנועת הפטיציה”. כל עמי התרבות וממשלותיהם, וביחוד ארצות היציאה, יש לכללן בגיוס זה [של מצפון העולם]. לפני שנה וחצי התחילו הרביזיוניסטים לפלס נתיב בכיוון זה: על “הקהילה העולמית” להשלים את המפעל.

גם בשיטות־הבנין שלנו, של היהודים, היה הרבה, ואולי הכל, לקוי מאד. בשטח זה לא היתה בעצם מעולם שום הנהלה. כבר לפני עשר שנים היה ברור, כי המקור העיקרי של אמצעינו הכספיים – עד כדי 80 למאה – “הון פרטי” שמו. אילו היתה “הנהלה”, הרי היתה מוצאת דרכים לעודד את היזמה הפרטית, לטפּחה, לשרתה וגם להדריכה; גם את כספי התרומות, את ה“קרנות”, היתה מנצלת ברובם לאותה מטרה – כקרן־ערבות לאשראי בשביל בניני־מלאכה זולים, לשיכון פועלים זול, לסיוע לתנועה עולמית למען תוצרת הארץ… תחת זאת התיחסו אצלנו אל המשק הפרטי באיבה ובלעג; ואילו האהדה, הדאגה והתרומות של המעמד הבינוני נוצלו למטרה אחרת: לסכן, על־ידי תביעות־שכר אמריקאיות, את כושר־ההתחרות של משק־הינוקא היהודי באותה ארץ הנתונה עדיין בחיתוליה; ליצור בארץ ישראל טירוף מעמדי מלאכותי לחלוטין; ולהניח לתנועת חלוצים, ספוגת געגועים אצילים לקרבן ולסבל, שתתנוון ותהיה להסתדרות־של־מותרות. New Deal גם בשטח זה, New Deal מהתחלה. תכנית הפעולה, שתוצע לפניכם במחציתו השניה של כינוסנו, תכיל גם בענין זה תפיסה נועזת, שתהא אולי גם מפלסת דרכים חדשות. במקום שמעולם לא היתה בו הנהלה, נצטרך להופיע אנחנו, תחילה כתומכים, אחר־כך כיועצים, ולבסוף אולי גם כמורי־דרך למרצה של היזמה הפרטית. את מכשירי־העזר הדרושים אנחנו ניצור. ועלינו שומה להמשיך ולהשלים את שינוי־הערכין הפּסבדוֹ־מוסריים, המסתמן והולך באוירה הסוציאלית של ארץ ישראל: לקבור, תוך בוז כללי של הציבור, אותו יי"ש רוחני קלוקל, אותו משקה משׁכּר של המליצה המעמדית.

תכנית הפעולה תקיף, כמובן, גם שטחים אחרים: תביעותינו לגבי חלוקת רשיונות־העליה, לגבי הכשרתם ובחירתם של העולים, תכניותינו המידיות בשטח הכלכלה והחינוך. כעת לא אעמוד על הפרטים. אך כבר היום ברצוני להזהיר מפני טעות אחת. דאגות יום־יום ממין זה קדושות הן, אך לא הן מהוות את המשמעוּת ואת הזכות לקיומנו החדש. יעודנו הוא הציונות הרוממה. נשלחנו לכאן בתפקיד לפלס דרכים חדשות, לפתוח תקופה חדשה בתולדות ישראל, ודבר זה עלול לפעמים להכריחנו שנקריב למענוֹ את דאגות היום־יום: ואזי הקרב נקריבן ללא רחמים. סוף סוף אין אנו מייצגים אותם בני־מזל המצפּים לסרטיפיקטים: מייצגים אנו אותם המיליונים, ששערי ארץ ישראל נעולים בפניהם.

מתוך תפיסה זו – תכנית העשׂוֹר – נובעת גם עמדתנו כלפי המאַנדאַטור. זהו יחס המתנשא הרחק הרחק מעל לנוסחות־השיגרה הבּאַנאַליות, כגון לויאַליוּת ואוֹפוֹזיציה, וכו'. זהו מעשה של אֵימוּן עליון, כמעט פרימיטיבי, הצעה שרק אומה גדולה, אצילה ומוסרית יכולה לפנות בה אל אומה גדולה, אצילה ומוסרית: הרוצה אַתּ לעזור לי, שיחדיו נקיים את הבטחת הבורא, אבל, בלי “סחר־מכר”, בלי “דיסקוֹנט”, בשלימות, בגדלוּת, באצילות – כמוך וכמוני? ומן התשובה תנבע ממילא נקיטת עמדתנו הסופית, עמדתנו האוֹבּייקטיבית, ההיסטוֹרית, הנצחית. עם ישראל אינו מקבל נדבות. אם אנגליה תסייע בידינו בהקמת מדינת־היהודים, לא יתחרטו על כך גם צאצאי ניניה. ואם לאו? שאלה זו תוצג־נא לאחרים, לא לי. יודע אני את הוד אצילותה של אנגליה וגם את חולשותיה, ואולי יותר מכל ציוני אחר מבני דורי ראיתי אני את הצללים שבאופי האנגלי. ועל אף הכל, כמי שמאמין בחצות־הליל כי עוד תזרח השמש, כן מאמין אני בהחלטה הסופית של עם־אבירים־ושופטים זה.

כמובן, במאבק היום־יומי יש גם שאלות שוטפות – מכסת העליה, תיירים, מאה דוגמאות אחרות לשיטת־ניהול, שלצערנו איננה משובחת. יש ענין המועצה המחוקקת, שעליו עוד אעמוד במיוחד. בכל דאגות יום־יום אלו היו הרביזיוניסטים עד כה חלוצי המאבק; מעתה ימשיך את המאבק הכלל החדש הנולד כאן, ומקוה אני כי בעוז משולש ימשיכנו. אבל ההכרעה האמיתית בין ישראל לאנגליה לא תיפּול אלא באותה הפּניה הגדולה.

כנסית־היסוד תצטרך לעצב מחדש גם את היחסים בין התחיה הלאומית לבין המסורת הדתית. עד עכשיו שררו בתנועה הלאומית בישראל סיסמאות כנות מאד וישרות בהחלט הלקוחות מן התקופה המפוארת והנשגבה של מלחמות־החירות במאה הי“ט: “הדת היא ענין פרטי”, “הפרדה בין מדינה לכנסיה”. אבל ההיסטוריה מתנועעת בתנועה דיאַלקטית, וכיום עדים אנו למפנה המחייב רביזיה נכבדה גם בשטח זה. סילוק שלטון־הכמוּרה היה הכרח, – אך הוא הוביל לסילוק האלהים. ויש לפקפק, ואף יותר מלפקפק, אם זו היתה התוצאה הרצויה. אכן, הדת היתה ותשאר ענין פרטי – מבחינת השקפת־העולם האישית שלך, שלי, שלו, שצריכה להשאר חפשית, חפשית במובן הבלתי־מוגבל של הליברליזם הותיק, הקדוש, שישאר לי קדוש לעולמים. אך אין זה “ענין פרטי”, אם יש עדיין היכלות, אם אין; אם הר־סיני והנביאים גורמים רוחניים חיים הם או מוטלים בבית־הנכאת מאחורי זכוכית כעין גוויית פרעה חנוטה ומכובדת או חפץ יקר של עם האצטקים. אכן, “הפרדה בין מדינה לכנסיה” – מאותה בחינה, שלא יסבול איש בגלל השקפותיו הדתיות או הכופרות־בעיקר; אך ענין עילאי הוא ל”מדינה" – ואצלנו לאומה – שאֵש התמיד לא תכבה, שבמערבולת השפעות אין־ספור, הגורפות את הנוער בימינו, ולעתים מתעות ומרעילות אותו, תישמר השפעה זו, שהיא בלי ספק הטהורה מכולן, רוח ה'; שבזירה יפונה מקום ללוחמיה ועל הדוכן למטיפיה.

עמדתנו לבעיות הסוציאליות תהיה ראשית־כל יהודית, שנית ציונית, שלישית חלוצית. כיהודים שומרים אנו בדמנו את רעיון היובל, את חזון המהפכה החברתית הגדולה, את הכמיהה לתבל שאין בה רעב ודמעות. לעולם לא נסכים למשטר הסובל בקרבו רעב ודמעות; ומדינת־היהודים תתגאה, שהיא תשמש מעבּדה לרוח עברית זו של ריפורמה סוציאלית ותראה לתבל כולה מופת של דמות חברתית חדשה. ואולם, כציונים יודעים אנחנו, שמעבדה זו איננה עדיין. היום שומה עלינו לגייס את כל שכבות העם, כדי לבנות את הקוֹמה הראשונה למגרד־שחקים זה. צמח רך וצעיר, החייב לצמוח מהר, אסור לזעזעו; בכל מריבה יפסוק השופט, ולא יכריע משפט־האגרוף הקרוי שביתה או השבתה. כי גם בכלל, ולא רק בישוב, צריך לשלוט החוק, ו“צדק” חברתי, ככל שאר סוגי המשפט, יושג לא על־ידי דו־קרב אלא על־ידי פניה אל “בית־הדין”.

ואולם ביחוד רוצה אני להדגיש את היסוד השלישי – החלוצי. רוח החלוציות כמעט חלפה ואיננה עוד. כיום ייחשב הדבר לאכזריות בלתי־אנושית, אם בא אדם להזכיר לנוער, ש“חלוציות” פירושה סבל, מחסור, קרבנות. אנו כאן, בכנסית־יסוד זו, המייצגים בלי ספק את אביוני־האביונים בישראל, אנו רשאים לומר אחת לתמיד: במקום ש“חלוצים” משמינים, שם אין הם חלוצים, ושם משהו אינו כשורה בכל העסק כולו של הצלת־העם. אין הצלת־עם בלי סבל ומחסור. סילוּף זה, שהעליה נהפכה לפרס של הנאה אישית, והתחליף הוסווה במליצות מעמדיות – דבר זה נקם יתנקם. קוראים אנו לנוער החלוצי שישוב אל גאוות הקרבן. חלוץ פירושו: נזיר, נגיד, נדיב.

ועתה שתי שאלות דחופות.

את תכנית המועצה המחוקקת דוחים אנחנו. יתכן שיש כיום אנגלים רבים המתיחסים לציונות במידה של אהדה והמבקשים צורה שלא תפחיד כל־כך את היהודים. אבל כאן לא יועיל שום מעשה־להטים, ואין זה לפי כבודם של יהודים ואנגלים לבקש מעשה־להטים. אין מקום בארץ ישראל לנציגות שהרוב בה יהא רשאי להרים קולו נגד הציונות, בין אם רוב זה יהא מורכב מערבים בלבד או מערבים ופקידים גם יחד. אין אנו שוכחים, כמובן, כי גם עתה דוחה המאַנדאַטור לעתים קרובות (ואולי תמיד) את התביעות הציוניות; אבל אין לכך אותה משמעוּת; זוהי ממשלת מאַנדאַט, זה קולה של פקידות או, לכל היותר, קולה של אנגליה, אבל לא “קול פלשתינה” המוּכּר באורח רשמי, קולה של ארץ ישראל המדבּר נגד שיבת ישראל לארצו. אם את זאת ירשו, יהא זה יותר מהפרת המאַנדאַט: זו תהיה מעילה באימון.

בענין זה יש למעצמת־המאַנדאַט, כפי הנראה, יועצים רעים וקלי־דעת. הם אינם יודעים לאן הם מובילים. עד עכשיו היו ליהודים בארץ רק תפקידים חיוביים, תפקידי בנין. עתה רוצים ליצור שם דבר, שיצטרכו לסלקוֹ לפני שתהיה אפשרות להתקדם. אין בכך משום תבונה ויש בכך משום סכנה להכניס מניעים שליליים כאלה לתוֹך חיי הארץ; ושבעתיים אין זה נבון היום, כשלא הרחק מן הסוּאֶץ מתחילה שוב לרתוח קלחת־שׁדים. אך גם מבחינה מוסרית יהא זה מעשה רע. בשנת 1922 כפו את הציונים נגד רצונם לתמוך בתכנית כעין זו; אך הערבים התנגדו לה, והתכנית בוטלה. כיום מתנגדים לה היהודים, והם מתנגדים לה מתוך אחדות מפליאה. מדוע – למה ההבדל הזה? כלום זו היא ההוקרה על מה שפעל העם היהודי בשלש־עשרה השנים האלו? היה זה אנגלי שאמר פעם – בקשר לבעית הודו – את דברי הגינוי המרים כלפי ממשלתו: “תמיד בוגדים אנו בידידינו, כדי להחניף לאויבינו”. אינני אנגלי, אלא מסתכל, ולכן צריך אני לתקן את המשפט הזה: לעתים קרובות מנסים הם לעשות כן, ולעולם אין הדבר עולה בידם, ואז הם נסוגים, והאויב נשאר אויב, ואילו הידיד – מסיק את המסקנות.

לפני שתים־עשרה שנה רחפו לנגד עיני בפעם הראשונה הראיון והתקוה להסתדרות ציונית חדשה. בשם החלום שהוגשם מברך אני אתכם לראשית עבודתכם; ובשמכם רוצה אני לומר לעם ישראל: תן לנו גודל, תן לנו עושר, תן לנו כוח – אנו נשחרר את בניך.


 

על גרמניה

עמדת ה“רייך השלישי” כלפי היהודים מתבטאת במלחמת השמדה; היא מתנהלת בשיטות החורגות מתחום האנושיות. אין זה מעניננו, כיצד מגיבים על כך היהודים הגרמנים, מכיון שהם אינם מיוצגים בכנסיה זו. אבל יחסה של יהדות העולם ל“רייך השלישי” היה ונשאר יחס של הגנה עצמית, גם במובן זה, שהמתגונן משתדל לקרוע את הנשק מיד האויב. וזאת נמשיך לעשות, ומקווים אנו שנצליח.

אל־נא נתפתה לחשוב, כי עומדים אנו בפני ענק־ברזל, שאין טעם במעשי־לחץ כנגדו. אין זו אמת. הענק אינו עשוי ברזל, אשליותיו הפוליטיות אשליות הן, משקו מעורער מיסודו, ובפנים, מאחורי הפרגוד – ערבוביה וקטטות, כתות וּפּריטוריאַנים ללא רעיון מדריך וללא רצון קובע. ובחלקו הגדול אין כל זה אלא תוצאה של מעשי־לחץ.

כמובן, לא היו כאן מעשי־לחץ יהודיים בלבד. אבל אנו היהודים סייענו במידה רבה מאד. ויכולים היינו לסייע שבעתיים, אילו עלה בידנו מהתחלה ללכּד בעולם כולו את האסטרטגיה של התגוננותנו ולתאֵם אותה על־ידי מוסד מרכזי. אך, לצערנו, לא נמצא מוסד מרכזי מתאים. עתה יש לי הכבוד להציע לפני כנסית־יסוד זו: הגוף העולמי, העומד להווצר כאן, יש לו הסמכות הרוחנית הדרושה, כדי למלא את התפקיד של גורם־התיאוּם. מציע אני, שנטיל על עצמנו תפקיד זה. עוד יש דרכים רבות להתגוננות בשטח הפוליטי ובשטח הכלכלי כאחד, שעדיין לא ניסו ללכת בהן: עתה נעלה גם עליהן. אבל גם את השיטת הישנות אפשר לנצל שבעתיים, אם יימצא מרכז, שממנו תצא הסיסמה: עד הסוף!

בעתונות היהודית קראנו דברי תוחלת, כי ה“רייך השלישי” יתיר או יעודד ביום מן הימים חיסול רב־היקף של היהדות הגרמנית על־ידי יציאה מאורגנת לארץ ישראל – יציאת אנשים ויציאת הון. רוצה אני להדגיש כאן, כי אין לדבּר אלא ביציאתם של אותם היהודים הרוצים בכך, וכן בחידוש תנאֵי קיום תקינים לאלה שיישארו במקומותיהם.

אמנם ייתכן שהמגמות האובייקטיביות בקרב ה“רייך השלישי” מתפתחות בכיוון זה. וייתכן שאין הדבר כן. העתיד יוכיח. ואולם היום מכריע ההווה, ההווה המר על החובה המרה הכרוכה בו.

עוד נוֹתר לי להדגיש – בשאט־הנפש הראוי –, שאחד מתפקידיו הראשונים של מאבק־המגן המחודש יהא להעביר מן העולם את חרפתה של ארץ ישראל, את עסק־ה“העברה” על כל תוצאותיו המרעילות.


 

לשאלת הדת

ועוד דבר, שהוא חדש במקצת: בהזכירי כאן את השמות שבכנסיה זו, מתעוררת שאלת היחס בין התחיה הלאומית ובין המסורת הדתית בישראל. בשנים האחרונות התחולל מפנה גדול. ביחוד על־ידי כך, שבעקבות המשבר צפו ועלו דמויות־אדם, שאינן עוד עמנו. מחר, באוירה חגיגית, נזכיר את אלה אשר עזבוּנוּ, ובתוכם גם אדם, שאת שמו עלי להזכיר כבר היום: הרב קוק.

בגשתנו אל שאלה זו, נאלצים אנו לדבּר באופן סוּבּייקטיבי. האינטליגנציה של דורי נתחנכה בקסם המגניטי של כל תקופת החירות הגדולה במאה הי"ט ושל רעיונותיה הליבּרליים.

נדבר־נא גלויות וביושר־לב על יחסנו אל הדת בימים ההם. סבלנות אדישה היתה הנעימה הקובעת. סיסמותינו היו: “הדת היא ענין פרטי”, “הפרדה בין מדינה לכנסיה” או ל“קהילה” ו“הפרדה בין בית־הכנסת לאומה”. אצל אומות־העולם, ואולי במידה פחותה מזו גם אצלנו, שרר העיקרון של סילוק יסוד הדת ממהות החברה וממהות המדינה. חווייה זו עברה על כל בני דורי. התחיל הדבר בסילוק הכמורה והוא התנוון והיה לסילוק אלהים. והרי זה ענין אחר לגמרי. היום חוזים אנו מבשרנו את התוצאות הנובעות מטבע האדם נטול־האלהים: בשטחים רבים רואים אנו כי ערכו של אדם אינו תלוי עוד במה שמתרחש במצפונו, אלא במעמד, שממנו הוא בא, או בגזע, ואילו הבריות מבני דורי שומרים עדיין אמונים למסורת החירות. אבל היום עומדים אנו בתוך המפנה. שואלים אנו את עצמנו, אם ההסבר של שנות התשעים במאה ההיא הולם עדיין את המאה העשרים. הדת הוא ענין פרטי – מבחינת רגשותי, אם מאמין אני או מפקפק, אם דוחה אני או מקבל; אכן, זה ענין פרטי, ואסור שאסבול או אֵענש בשל כך אֵי־פעם. – ואולם, אין זה ענין פרטי, אם יש עדיין בעולם כנסיות והיכלות, ועל המדינה לתת דעתה על כך, אם עוד תוכלנה להתקיים חגיגות דתיות ואם מוסיפה לבעור אש־התמיד בכנסיות ובהיכלות, ואם דבר־הנביאים חי עדיין בחיי הציבור או נהפך לגוף חנוט הנשמר מתחת לזכוכית. את זאת צריך למנוע, ובצדק נהפך הדבר לענין המדינה. ואל־נא נשכח גם זאת: נתכנסנו כאן בארץ קתולית, ומדי יום ביומו שומעים אנחנו, כי כנסיה קתולית עתיקה זו היתה מאות בשנים, וביחוד בימי נעורי, מבצר השמרנות. ועתה, כלום לא השגחתם עדיין, שהיום נוצרו בארץ גדולה אחת מסיבות, שבהן הכנסיה הקתולית נהפכה לחלוץ יחיד במלחמת חירות המחשבה? לאו דוקא משום שמהותה השמרנית נהפכה למהות ליבּרלית, לא ולא – אלא משום שכנסיה היא, ומשום שכנסיה [שלא כ]ממשלה, בנויה על העיקרון, שבסופו של דבר אין עולמו של אדם קשור אל גזעו או אל עמו אלא אל הערכים אשר בלבד. “כפי האמונה שבלבך – כן אתה!” אמת גדולה זו היא, כנראה, גולת־הכותרת לכל מחשבה. היצרים בתעתועיהם משתוללים כחיה טורפת, אך לא בהם נעוץ השורש האחרון. קיים קשר עם מסתורין גדול, הכמיהה הנצחית לדעת את אשר יש בחיים, את אשר אינו ניתן עוד לפרק, את אשר אינו ניתן עוד לבטל, את אשר אין להסתיר, את אשר דרוש, את אשר מותר, את אשר יהווה את היסוד האחרון, שיהיה לנו לשכר.

לפיכך מברך אני בהרגשה מיוחדת במינה אותם מאחינו, אשר באו אלינו הנה, כדי לייצג אמת נצחית וכמיהה נצחית זו. מברך אני אתכם לא רק כאחים, למרות כל חילוקי־הדעות המתגלים אצלכם, אלא כחברים לדעה: אנו מחפשים דבר־מה יחדיו. והתדעו כיצד? בין שני המחנות האלה הקימו החיים הר־אבנים, הר־חלמיש; עתה זקוקים אנו לניקבה דרך ההר הזה. ניקבה נחצבת משני צדדים, אני מכאן, אתה משם. אין אתה יודע, מתי נפגש, אם בימים הראשונים או בחדשים הראשונים יפול הקיר. עוד יעבור זמן, אבל יחדיו נעבוד איש לקראת רעהו. ובוא יבוא היום, בו נראה לא את הדור הזה, אלא נוער, נוער שאצלו גם כמיהה זו תבוא על סיפוקה המלא.

בקשר לזה נתעוררה גם השאלה, מהו יחסה של כנסיה ציונית נעלה זו אל המקומות הקדושים של הנצרות בארץ ישראל. אין ספק ואין מקום לספק, שאחר הגשמת מדינת־היהודים תשמר בכבוד דמותם של המקומות הקדושים הנוצריים וגם המוסלמיים. אולם חשובים מזה הם הטעמים לכך. ראשית, הטעם של שמירת הקיום העצמי. אין לך אומה שתוכל לקפח את הכנסיה הגדולה והתקיפה. אולם לא זה העיקר. העיקר הוא דבר אחר, שזה עכשיו למדנוהו. כיצד מתחילה הסתלקות האלהים מקרב עם? כנראה בזה, שאותו עם מעיז לחלל ביד זדונית את קדשי זולתו. את זאת למדנו, ולכן נשמור בכבוד רב על כל הקדשים.


  1. “מערכה חדשה” – שם תכניתו של הנשיא רוזבלט לתיקונים כלכליים וחברתיים בארצות–הברית. – (המתרגם).  ↩

המלצות קוראים
תגיות