העדות בפני הועדה המלכותית בבית-הלורדים בלונדון, 11 בפברואר 1937

לעדותו של ז’בוטינסקי קדם משא-ומתן ממושך בין נשיאות הצ"ח לבין הועדה המלכותית. המשא-ומתן נסב על שני דברים: על השאלה, אם הועדה מוכנה לשמוע עדות על “עצם מהלך המהומות בארץ ישראל” (ולא רק על “שרשי הסיבות” למהומות אלו), וכן – אם מוכנה הועדה להשפיע על הממשלה הארצישראלית שתרשה לז’בוטינסקי להכנס לארץ לימים מספר, כדי שיוכל למסור את עדותו בירושלים. בשתי השאלות נסתיים המשא-ומתן בשלילה. הועדה המלכותית עמדה על סירובה להכנס לדיון כלשהו בפרטי מהלך המהומות, וכן סירבה הועדה להתערב בענין מתן הויזה הארצישראלית לז’בוטינסקי.

לכן העיד ז’בוטינסקי בפני הועדה רק אחרי שובה ללונדון, ואנוס היה להמנע מלעמוד בפרטות על סיבותיהן ומהלכן של המהומות.

היושב-ראש (הלורד פּיל): אדוני הוא מר ז. ז’בוטינסקי?

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: אדוני בא כבא-כוח…

ז. ז'.: ההסתדרות הציונית החדשה.

היושב-ראש: הנבדלת בהשקפותיה מכמה בחינות ממשיות מן ההסתדרות הציונית הכללית?

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: אדוני הואיל בטובו לשלוח לנו כמה רשימות בדבר מהלך עדותו. ודאי ירצה למסור את עדותו על-פי דרכו זו?

ז. ז'.: כן, אדוני הלורד.

היושב-ראש: יפתח בהשקפתו על מצב היהודים בגולה וכו'?

ז. ז'.: כן. אהיה אסיר-תודה, אם הועדה תרשה לי לפתוח בהודעה.

היושב-ראש: בודאי.

ז. ז'.: כדי למנוע טעויות, אבקש לפתוח בהגדרות אחדות, כדי להעמיד את הועדה המלכותית על משמעותם המדוּייקת של מונחים מסויימים, שאצטרך להשתמש בהם. חוששני, כי לא כל המונחים הללו שגוּרים בפי הכל באותו המובן. אצטרך, למשל, להשתמש לעתים קרובות מאד במונח “מדינה עברית”. לצערי, אין למונח “מדינה” שום משמעוּת מסוימת. צרפת היא מדינה וקנטוּקי היא מדינה וּוֶלס הדרומית החדשה היא מדינה. לכן סבורני, שדי אם אודיע לועדה, כי בדבּרי על מדינה, אינני מעוניין למעשה, בעדותי זו, במידתה או בהיקפה המדוּייק של העצמאות. סבורני, כי מינימום חיוּני של מעמד-מדינה הוא: מידת-מה הכרחית של שלטון עצמי בענינים פנימיים (ולכך יש שוב דרגות שונות, החל מקנטוקי וגמור בוולס הדרומית החדשה). – שנית, בדבּרי על “מדינה עברית”, כוונתי להוסיף למעמד של “מדינה” הוראת-לואי “לאומית”. פירושו של דבר הוא זה: אינני סבור כי רצוי שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים במפורש את אָפיה ה“לאומי”. סבורני, כי סימן טוב הוא לחוקה, אם נמעט למצוא בה סעיפים כאלה. הדרך הטבעית והטובה ביותר היא, שאָפיה ה“לאומי” של מדינה יהא מובטח על-ידי עצם העובדה שיש בה רוב מסויים. אם הרוב הוא אנגלי, הרי המדינה אנגלית, ואין צורך בשום ערובות מיוחדות. לפיכך, בהבּיעי את המלים “מדינה עברית”, כוונתי לקהליה, או לארץ, הנהנית ממידה מספקת של שלטון עצמי בענייניה הפנימיים והחיצוניים, ושיש בה רוב יהודי.

שלישית, כאשר אשתמש במונח “ארץ ישראל”, תהא כוונתי לחבל שמשני עברי הירדן, לחבל הנקוב בגופו של המאַנדאַט הארצישראלי. חבל זה גדול פי שלשה מבּלגיה, למשל. ואנו טוענים, כי כוח-קליטתה של ארץ תלוי, בראש וראשונה, בגורם האנושי. תלוי הוא בסגולות התושבים, או המתישבים בתוכה, ותלוי הוא בעוד גורם אנושי, במשטר המדיני, המעודד, או המעכב, את תהליך ההתישבות. אשר לגורמים ה“טבעיים”, הרי הם, כמובן, חשובים עד מאד. אך דעתנו היא, שנוהגים לעתים קרובות מדי להתעלם, מה שנוגע לארץ ישראל, מן החשוב שביניהם, והוא מקומה הגיאוגרפי של הארץ. טוענים אנו וחוזרים וטוענים, כי ארץ ישראל נמצאת בצומת-הדרכים של שנים, ואולי של שלושה, מן העורקים הראשיים במחצית זו של כדור-הארץ. הדרך מן הכֵּף לקאַהיר, העוברת בתעלת סוּאֶץ והנמשכת ועולה לוולאַדיווֹסטוֹק או למוסקבה, או לאן שתרצו, היא העורק הראשי של העתיד בחֳרָבה. הקו הימי מליברפּול לאַדילאיד וּלבּוֹמבּיי וכו' הוא העורק הראשי במים. וכן אוכל להזכיר, לגבי העתיד לבוא, את העורקים אשר באויר. מניחים אנו, אדוני הלורד ורבותי, כי אילו הראו לנו באיזו ארץ איזור או עיר השוכנים בהצטלבות של מסילת-הברזל הראשית ודרך המים הראשית, כי עתה היה כל אדם אומר: “איזור זה, או עיר זו, נועדו להגיע לאוכלוסיה צפופה עד מאד ובמידה יוצאת מגדר הרגיל”. ודבר זה טוענים אנו לגבי כל אותה הפינה של הים התיכון. אין כל ספק, שעם התפתחותה של אסיה (ואין כוונתי לאסיה הקטנה בלבד, אלא לכל אותו חלק של אסיה, התלוי, פחות או יותר, בים התיכון ובים סוּף) ועם התפתחותה של אפריקה, שתבוא בדורות הקרובים, עתידה פינה זו בכדור אדמתנו להגיע לאוכלוסיה צפופה עד מאד. שטח בגדלה של ארץ ישראל, המאוכלס בצפיפות צנועה, כמו ולס למשל, יכולה להכיל שמונה מיליון תושבים. בצפיפותה של סיציליה יכיל שנים-עשר מיליון תושבים. בצפיפותה של אנגליה גופה, או של בּלגיה, שהיא, כמובן, צפיפות נדירה ביותר, עלול הוא להכיל שמונה-עשר מיליון תושבים. אינני יכול להצביע על שום מספר מן המספרים הללו ולקבוע מראש, איזה מהם יושג. אך, היות וכיום מכילה ארץ ישראל משני עברי הירדן אוכלוסיה של 1.600.000 נפש בערך, הרי עוד נשאר ריוח ניכּר מאד. הציונים טוענים איפוא – דומני שבנוסח זה מסכימות כל המפלגות – כי אם יהיה בארץ משטר מדיני מסייע, יוכיחו בפועל, שארץ-ישראל עשויה להכיל את המיליון של האוכלוסיה הערבית הקיימת, ועוד מיליון מקומות-כלכלה שמורים בשביל צאצאיה, ועוד מיליונים רבים של עולים יהודים, ונוסף לכך – שלום. זהו האומדן שלנו. וזוהי טענתנו. אדוני הלורד ורבותי, שטח זה אנו תובעים. ודומני, שכך יתבטל לחלוטין כל חשד, שמא מישהו, מאיזו מפלגה שהיא, מתכוון בתכניותינו לנשל את האוכלוסיה הלא-יהודית הקיימת או להדריך את מנוחתה.

בזה נסתיימו ההגדרות, ועתה מגיע אני לעצם העניין.

התפיסה הציונית, שיש לי הכבוד לייצג אותה כאן, מתבססת על מה שאוכל לכנות בשם “גישה אנושית”. בזה אין בדעתי לומר, כי אין אנו מכבדים את הגישות האחרות, הרוחניות גרידא, של הלאומיות היהודית, כגון: התשוקה לביטוי עצמי, תחייתה של תרבות עברית או יצירת “עדה למופת, שהעם היהודי יוכל להתגאות בה”. כל אלה, כמובן, חשובים מאד. אבל, לעומת צרכינו הממשיים ומצבנו האמיתי בעולם כיום, יש לכל אלה כעין אופי של מוֹתרוֹת. הועדה כבר שמעה את תיאור מצבה של היהדות, ביחוד באירופה המזרחית, ואין בדעתי לחזור על פרטים. אבל, הרשוני להזכיר באזניכם מה שכתב לפני זמן קצר “ניוּ-יורק טיימס” שתיאר את מצב היהודים במזרחה של אירופה כ“שוֹאָה בממדים היסטוריים”. וברצוני להוסיף רק זאת, שיהא משום תמימות רבה, – ואני מסתייג ממשגה זה, אם כי שוגים בכך יהודים רבים – יהא משום תמימות רבה לתלות את המצב של שוֹאָה, של שוֹאָה מתמידה, באשמת בני-אדם בלבד, בין באשמת אספסוף והמונים, ובין באשמת ממשלות. שרשי הדבר עמוקים הרבה יותר. חוששני מאד, כי הדברים, אשר אומר עתה, לא יערבו לחיכם של רבים מבני-דתי, ומצטער אני על כך, אבל האמת היא אמת. עומדים אנו בפני אסון איתני, כעין רעידת-אדמה סוציאַלית. שלושה דורות של הוגי-דעות יהודיים ושל ציונים, ביניהם הרבה אישים בעלי שאר-רוח – אין בדעתי לייגע אתכם בפירוט שמותיהם, – שלושה דורות הקדישו את מיטב עיוניהם לניתוח מצבם של היהודים והגיעו לכלל מסקנה, כי סיבת סבלותינו היא עצם עובדת ה“גלוּת”, עובדת-אב זו, שאנו מיעוט בכל מקום. אין זו אנטישמיות של בני-אדם. זוהי, קודם-כל, האנטישמיות של הדברים, שנאת-הזרים הפנימית, הגלומה בכל גוף חברתי וכלכלי, וממנה אנחנו סובלים. יש, כמובן, עליות וירידות. אבל, יש רגעים, יש בדברי-הימים תקופות שלימות כשאותה “שנאת-זרים של החיים עצמם” מגיעה לממדים, ששום עם לא יוכל לעמוד בפניהם. וזהו המצב שבו אנו שרויים עכשיו. אין בדעתי לומר, כי סבור ומקובל אני, שכל הממשלות הנוגעות בדבר עשו כל מה שבחובתן לעשות. אין כמוני רחוק מלהודות בכך. סבורני, כי ממשלות רבות, במזרח ובמערב, שומה עליהן לעשות להגנת היהודים הרבה יותר מאשר הן עושות. אבל, גם הטובה שבממשלות תוכל רק לשכּך את האסון במידה פעוטה, כי עיקרו של האסון הריהו רעידת-אדמה קבועה ומתמדת. ברצוני להזכיר כאן, כי אחת הממשלות הללו (הממשלה הפולנית) ניסתה זה לא כבר לעשות דבר-מה, שיש בו כדי להעמיד את חבר-הלאומים ואת האנושות כולה על כך, שמחובת האנושות להמציא ליהודים חבל-ארץ, בו יוכלו להקים לעצמם חברה משלהם, ללא הפרעה משום צד. ולכן – סבורני, כי אין להטיל חשד בכנותה של הממשלה הפולנית ושל כל ממשלה אחרת שתלך, כפי שמקווה אני, בעקבותיה. אדרבה, יש לציין אותה ולהכיר לה טובה כראוי. – הליקוי הגדול ביותר בכל מה שאומר לפניכם, ובכל מה שהושמע באזני הועדה עד עתה, הרי זה, אולי, חוסר-היכולת להגיע באמת לעמקה של הבעיה, לצייר לפני עיניכם דמות-אמת של הגיהינום היהודי. ומרגיש אני כי לעשות זאת לא אוכל. מפלל אני ליום, כשתנתן רשות לנציג יהודי להופיע בפני אחד משני הבתים האלה¹, רק כדי לספר להם מה טיבו של גיהינום זה לכל אמיתו, ולשאול את העם אנגלי: “מה העצה אשר תיעצו לנו? היכן הוא המוצא? או – קומו ואימרו בפני אלהים ואדם, כי אין כל מוצא, וכי לא נותר לנו, ליהודים, אלא לרדת שאולה”. אבל, לצערי, איני יכול לעשות זאת. לכן אניח בפשטות, כי יש לה לועדה המלכותית ידיעה מספקת על המצב כולו. ואבקשכם להבין דבר אחד: התופעה הקרויה ציונות עלולה להכיל כל מיני חלומות – “עדה למופת”, תרבות עברית, או אפילו, מהדורה חדשה של כתבי-הקודש – אבל, כל הכמיהה הזאת לצעצועים נפלאים, עשויים קטיפה וכסף, כאַין וכאפס היא לעומת התנופה הממשית, הבאה מן הסבל ומן המצוקה שאין כוח לעמוד בהם, והיא הדוחפת ונושאת אותנו עמה. אין אנו פועלים מרצוננו. ואין אנו יכולים “לוותר” על משהו. כששומע אני, שמאשימים את הציונים, ועל-פי רוב את המפלגה שלי, שתובעים הם יותר מדי – רבותי, בשום אופן אינני יכול להבין זאת. אכן, רוצים אנו במדינה; כל אומה עלי-אדמות, כל אומה נורמאַלית, ואפילו הקטנות והצנועות ביותר, שאין להן שום טענת זכות או תפקיד כל-שהוא בהתפתחות האנושות, לכולן יש מדינות משלהן. זוהי צורת-החיים הנורמאלית לעם. אולם, כשאנחנו, הבלתי נורמאלי, ולכן האומלל, שבכל העמים, תובעים לעצמנו רק אותם תנאים, שמהם נהנים האַלבּאַנים, שלא לדבר על הצרפתים או על האנגלים, אזי טוענים, כי זה יותר מדי. יכולתי להבין, אילו השיבו לנו: “הדבר אינו אפשרי”. אבל, כשהתשובה היא: “זה יותר מדי”, איני יכול להבינה. הרשו-נא לי להזכירכם (סלחו-נא, שאני נזקק למשל, שכל אחד מכם מכירו) את ההתרגשות שקמה באותו מוסד מפורסם, כשאוֹליבר טויסט קם ובקש: “עוד”. הוא אמר: “עוד”, כיון שלא ידע, כיצד להביע את זאת. הדבר שאוֹליבר טויסט התכוון לו בעצם לא היה אלא זה: “אנא, תנו לי לפחות אותה מנה נורמאַלית, הדרושה לנער בגילי, למען יוכל לחיות”. מבטיחכם אני, כי כאן עומד לפניכם היום, בצלמו של העם היהודי ותביעותיו, אותו אוֹליבר טויסט, שאין לו, לצערנו, על מה לוותר. כי מה יוכלו להיות הוויתורים? עלינו להושיע מיליונים, מיליונים רבים. אינני יודע, אם השאלה נוגעת לקליטת שליש הגזע היהודי, או מחצית הגזע היהודי או רביע הגזע היהודי; אינני יודע זאת. אבל זו שאלה של מיליונים. אין ספק כי המוצא הוא – לעקור את כל אותם חלקי הגולה, שלא יצלחו עוד, שאין בהם כל סיכּוי לאפשרות של מחיה, ולרכז את כל הפליטים הללו במקום אחד, שיהיה לא גלות, לא חזרה על אותו המצב, בו היהודים מיעוט בלתי-נספג בקרב גוף זר, חברתי, או כלכלי או מדיני. וטבעי הדבר, שאם יניחו לתהליך עקירה זה שיתפתח, כפי שעליו להתפתח, ללא הפרעות, הרי לא תרחק השעה, כאשר היהודים יהיו רוב בארץ-ישראל. הריני בא להתוודות לפניכם וידוי “נורא”. תביעתנו לרוב יהודי אינה המאַכּסימוּם שלנו – זהו המינימום: אם רק יניחו לנו להמשיך בהצלת עמנו, הרי זה שלב שאין להמנע ממנו. הנקודה, בה היהודים יגיעו לרוב בארץ ישראל, לא תהיה עדיין נקודת הרווייה של הארץ – כי די בתוספת של 1,000,000 יהודים כדי שיווצר בארץ ישראל רוב יהודי. אבל, במזרחה של אירופה יש ודאי 3,000,000 או 4,000,000 המתדפקים ממש על השער והמשוועים לרשות-כניסה, כלומר להצלה.

יש לי הבנה עמוקה מאד לטענתם של הערבים, כל כמה שאין מגזימים את טענתם זו. כבר ניתנה לועדתכם האפשרות להגיע לכלל דעה, אם כתוצאה מן ההתישבות היהודית נגרם סבל אישי כלשהו לערבים בארץ ישראל בתור בני-אדם. טוענים אנו פה אחד, כי מצבם הכלכלי של הערבים בארץ ישראל בתקופת ההתישבות היהודית, ותודות להתישבות היהודית, היה נושא לקנאתן של כל הארצות הערביות השכנות, עד כדי כך, שהערבים בארצות הללו מגלים נטיה ברורה לעלות לארץ-ישראל. וכן הראיתי לכם, כי, לפי דעתנו, אין צורך בדחיקת רגליהם של הערבים. להיפך, הכוונה היא שארץ ישראל משני עברי-הירדן תכיל את הערבים, את צאצאיהם וגם מיליונים רבים של יהודים. איני מכחיש, שתוך כדי תהליך זה ייהפכו הערבים בהכרח למיעוט בארץ ישראל זו. אבל, מכחיש אני שזה הוא סבל. אין זה סבל בשביל שום גזע או אומה, אשר יש לה עתה כל-כך הרבה מדינות לאומיות, ועוד תתווספנה לה מדינות לאומיות רבות בעתיד. חלק אחד, ענף אחד, של אותו גזע, ולאו דוקא גדול ביותר, יצטרך לחיות במדינה השייכת לזולתו: הרי זה מצבן של האומות האדירות שבעולם. אתקשה לנקוב בשם אומה מן האומות הגדולות, בעלות מדינות משלהן, מדינות אדירות ותקיפות, אשר אין להן ענף אחד היושב במדינת זולתן. דבר זה נורמאַלי בהחלט ואין בכך משום “סבל” כלשהו. וכן גם כששומעים אנו שמציגים את טענת הערבים מול טענת היהודים. מבין אני היטב, שכל מיעוט מעדיף להיות רוב. ומובן בהחלט, שהערבים בארץ ישראל יעדיפו אף הם, כי הארץ תהיה המדינה הערבית מס' 4, מס' 5 או מס' 6 – דבר זה מובן לי היטב. אבל, כשטענתם של הערבים מוצגת מול תביעת היהודים להצלה, הרי דומה הדבר לתיאבון היוצא לטעון נגד רעב. עוד לא האיר המזל פניו לשום בית-דין, שיצטרך לפסוק במשפט, בו הצד האחד כולו צדיק והצד השני אין בפיו שום טענה. המצוי בעניני בני-אדם הוא שכל בית-דין, וכן גם בית-הדין הזה, בבואו לבחון טענות משני הצדדים, חייב להודות כי לכל צד יש יסוד לטענה, וכדי לחרוץ דין-צדק, על בית-הדין לשקול, מה צריך להיות הצידוק היסודי לכל דרישותיהם של בני-האדם, בין דרישות אישיות ובין קיבוציות – לעשות את המאזן המכריע והנורא של הדחק. סבורני, שהדבר ברור.

עכשיו ברצוני לקבוע, כי המחוקקים שהיו אחראיים למעשה המכוּנה הצהרת באַלפוּר, ואחרי-כן למאַנדאַט, היטיבו לדעת את המצב הזה לאשורו, היטיבו להבינו והיטיבו להכיר בו. השאלה המכרעת היתה המצוקה היהודית. היתה לי הזכות להשתתף במשא-ומתן עם צרפת, איטליה ואנגליה, משנת 1915 עד לשנת 1917. וכן קשור הייתי עם אנשים אחרים, שניהלו משא-ומתן זה. יכול אני להבטיחכם, כי הנימוק העיקרי שהוזכר בכל שיחה עם המיניסטרים האיטלקיים, עם מר דֶלקאַסה בצרפת, עם לוֹרד ניוּטוֹן כאן, עם הלורד באַלפוּר, עם מר לוֹיד ג’ורג' ועם כל איש אחר, היה נימוק המצוקה היהודית הנוראה, שהיתה באותה שעה חריפה ביותר. אנגליה, צרפת ואיטליה, שלוש ארצות ליבראליות, היו אז במקרה בעלות-בריתה של רוסיה הצאַרית. אינני צריך לתאר לאנשים בני דורכם, מה הגה כל אנגלי, בין ליבראלי ובין שמרני, כשקרא בעתונים, ביחוד בשנים 1915 ו-1916, ידיעות מסויימות על גורל היהודים באיזור המלחמה הרוסי. זו היתה השיחה בפי הכל – היתה הרגשה, כי משהו צריך להעשות כדי לצמצם את השוֹאָה. והיתה הרגשה, כי שואה זו אינה אלא ביטוי מקומי חריף למחלת-קבע עמוקה, החיה וקיימת בכל מקום. וטוען אני, כי הרוח שהולידה את הצהרת באַלפוּר היתה רוח זו – ההכרה, כי יש לעשות משהו כדי להציל עם הנתון במצב כזה.

ואשר לתולדותיה של הצהרת באַלפוּר עצמה ולפירושה. יכול אני להביא רק דוגמאות מועטות מאד. במאַרס 1916 שלח סיר אֶדואַרד גריי מברק לסיר ג’ורג' בּיוּכּאַנאַן, הציר הבריטי בפּטרבּוּרג, ובקשו לחקור אצל הממשלה הרוסית, מה תהא עמדתה כלפי תכנית ציונית. סיר אדואַרד גריי ניסח את השאיפות הציוניות של היהודים בניסוח הבא, ואשמח אם הועדה תואיל לשמור בזכרונה את הניסוח הזה: “השאיפות הציוניות של היהודים”. סיר אֶדוואַרד גריי אומר: “נראה לממשלת הוד מלכותו, כי הסכם זה יהא עשוי לקנות את לבּם של רוב היהודים במידה הרבה יותר גדולה, אם ייקבע בתכנית מראש, שליהודים תנתן סמכות ליטול לידיהם את הנהלת עניניו הפנימיים של אותו איזור (חוץ מירושלים והמקומות הקדושים), משיהיו מתישביהם בארץ ישראל חזקים למדי כדי להתמודד עם האוכלוסיה הערבית”.

היושב-ראש: מה היה התאריך של זה?

ז. ז'.: 13 במאַרס 1916. פורסם בשנת 1924 על-ידי הממשלה הסובייטית. – שנית, בשנת 1917 הפיץ המשרד לענייני חוץ כמה ספרי-עזר, כדי להכין את דעת הקהל בבריטניה, ואת המדינאים הבריטיים לקראת ועידת השלום. אחד מספרי-עזר אלה, “ציונות”, פורסם על-ידי לשכת הפרסומים של הוד מלכותו בשנת 1920, אבל בהקדמה שבו נאמר, כי הספר הוכן והופץ בתור כתב-יד בשנת 1917. בשם הסמכות העליונה שבמדינה ניתן שם התיאור הבא ל“שאיפות הציוניות של היהודים”: “הציבור היהודי יעדיף שארץ ישראל תתנהל לפי שעה כחלק של קיסרות הבריטית, או מכל מקום כנחלה בריטית, אבל הנהלתה צריכה להמסר במידה רבה לידי יהודים מסוג של מתישבים… הציונים הסבורים כך משוכנעים כי בתנאים אלה תגדל האוכלוסיה היהודית בקצב מהיר, עד שהצד היהודי יהיה הגורם המכריע שבשותפות”. שלישית, זמן קצר לפני פרסומה של הצהרת באַלפוּר, בשנת 1917, נערך ב“טיימס” ויכוח בין אנשים מן החוג הציוני ומן החוג האנטי-ציוני שבעדה היהודית בבריטניה. ב“טיימס” מיום 28 מאי 1917 פירסם הלורד רוטשילד את הניסוח שלו ל“שאיפות הציוניות של היהודים”: “אנו, הציונים, לא נוכל להבין, כיצד יתכן אף לרגע לראות נזק כלשהו בהקמת קהליה יהודית עצמאית בחסותן ובפטרונוּתן של מעצמות-הברית”, וכו'. אלו רק שלוש דוגמאות. יכולני להציף חדר זה בעשרים וחמש ראיות בקירוב על כוונתן של “השאיפות הציוניות של היהודים”, כפי שהיו ידועות לממשלה הבריטית בשעת ביצועה של הפעולה הקרויה הצהרת באַלפוּר. ועתה, אדוני הלורד ורבותי, הרשוני-נא להפנות את תשומת לבכם להצהרת באַלפוּר עצמה, למכתב שנשלח אל אותו הלורד רוטשילד, שכרגיל מביאים אותו בנוסח קטוע. נוהגים לשכוח את המבוא למכתב זה. אבל יש בו מבוא וזה לשונו:

"לורד רוטשילד היקר,

יש לי העונג הרב למסור לאדוני, בשם ממשלת הוד מלכותו, את ההצהרה הבאה של אהדה לשאיפות הציוניות של היהודים, אשר הוצעה לפני הקאַבּינט ואושרה על-ידו".

ודאי ידוע לכם, כי כל מלה בהצהרת באַלפור ובמכתב נשקלה ונבדקה חדשים על חדשים. הלורד באלפוּר עצמו היה איש זהיר מאד, כמעט יכולתי לומר – איש כבד-תנועה בניסוח דבריו. האינפורמציה שהיתה בידו בדבר “השאיפות הציוניות של היהודים” היתה הטובה ביותר, זו היתה האינפורמציה הרשמית, וזהו הפירוש למשמעוּתו של המונח המעורפל והבלתי-מדוייק “בית לאומי”. כולנו יודעים, שאם בתעודה חוקית או מדינית מסויימת ישנם חלקים, או מונחים מסויימים, שביטויים המלולי מעורפל, הרי אחת הדרכים להבהרת משמעותם הוא קשר-העניינים: והרי לפניכם קשר-העניינים. מלבד זאת, ניסיתי לשאול כל אנגלי, מה פירושה של המלה האנגלית “בית” (home). מכירים אתם, כמובן, את המימרות השגורות, שניתנו לי בתשובה על שאלתי (“ביתי הוא טירתי”, וכדומה). לצערנו מוצאים אנו מלה זו לעתים רחוקות מאד בחיים המדיניים. אבל יש מקרה אחד, יוצא מן הכלל, והוא ידוע לכל: “שלטון בית”. מה פירוש “שלטון בית”? מה פירוש הדבר, כשמבטיחים לעם “בית לאומי”? שמא הכוונה למקום, שבו יהיה תלוי בחסדי זולתו, כי יהיה שם מיעוט? או מקום שבו יהא מוגן מפני השמדה רק מפני שיימצא שם שומר זר, אשר לא יניח שישמידוהו? במאַנדאַט גופו נכללו במבוא הדברים: מעצמות הברית “מכירות בטעמים להקמתו-מחדש של ביתו הלאומי (של עם ישראל) בארץ ישראל”. גם המאַנדאַט נבדק ונשקל דיו, שלא תיכלל בו מלה העשויה להתפרש שלא כהלכה. אין אדם יכול “להקים-מחדש” אלא דבר שהיה קיים בעבר. כך הבין את פירושם של המאַנדאַט ושל הצהרת באַלפוּר מר וינסטון צ’רצ’יל, שאמר זאת. ומר ראַמזיי מאַקדוֹנאַלד, שאמר זאת בדפוס, ויכול אני לצטט את דבריו. והלורד ססיל, שאמר זאת, והגנרל סמוטס, שאמר זאת; וסיר הרבּרט סמוּאל, שאמר זאת. כל אחד מהם הבין, כי ההבטחה פירושה מדינה עברית. אם יש צורך בדבר, אביא לפניכם את דבריהם המדוייקים. אך, אולי מענינים ביותר דבריו של הקפיטן הוֹפּקין מוֹריס, שהיה חבר בועדת שאו. לועדת שאו היתה הזדמנות כאן בלוֹנדון לשמוע עדות ארוכה למדי, שבה הובאו ההוכחות המדוייקות, כי הצהרת באַלפוּר היתה הבטחה לסייע להקמת מדינה עברית בעלת רוב יהודי. אחרי-כן, ב-17 בנובמבר 1930, נשא הקפּיטן הוֹפּקין מוֹריס נאום בבית-הנבחרים. באותו נאום אמר: “היהודים צודקים בהחלט. מה שהובטח להם היתה מדינה עברית. מחשבה זו החדירו ללבם” – והוא נקב בכמה שמות, בין השאר בשמותיהם של מר צ’רצ’יל ושל סיר הרברט סמוּאל, אשר דיברו אליהם על מדינה עברית. אכן, אדוני, זאת היתה ההבטחה.

נשאלה השאלה, אם המאַנדאַט הוא “תנ”ך“. התנ”ך אחד ואין שני לו, ואני לא אכנה את המאַנדאַט בשם “תנ”ך“. אך סבורני, כי בין שתי הדרכים להעריך תעודה – אם כתנ”ך ואם כפיסת נייר – יש ביניהן שורה ארוכה של מידות-כבוד. וסבורני, כי האנשים שחיברו את הצהרת-באַלפוּר ואת המאַנדאַט הכניסו לתוכם משמעות הראויה למידה מרובה של כבוד. מר צ’רצ’יל נתן את שמו למסמך הקרוי ספר לבן משנת 1922. אם יש צורך בכך, מוכן אני לנתחו, אבל כעת הרשוני לקבוע, כי בספר הלבן משנת 1922 אין אף פסוק אחד, אף מלה אחת, שאפשר לפרשה כמניעה להפיכת ארץ ישראל לארץ בעלת רוב יהודי, ל“מדינה עברית”.

וכן ברצוני לציין, כי החלטת חבר הלאומים על עבר-הירדן אינה מכילה דבר הסותר את הכללת איזור זה בתחומי ההתישבות היהודית, ללא קשר לשאלה, אם יש צורך כי יוסיף להתקיים שם במשך זמן מסוים ההסדר הזמני של ממשל עקיף, אם לאו.

אדוני הלוֹרד ורבותי, עתה מגיעים אנו לראשיתו של פרק עגום מאד. אעשה כמיטב כוחי להביאו לפניכם בצורה מתונה כאשר אוכל. ודאי תאזרו בסבלנות, ואף ביותר מסבלנות, כלפי אדם הבא לספר לכם על אכזבה גדולה מאד. כסבור הייתי תמיד, לפני בואי לאנגליה, שאם ארץ תרבותית, ממשלה תרבותית, נוטלת על עצמה פקדון, פקדון בינלאומי, בתנאים כאלה, במסיבות כאלו, לגבי עם שסבל זמן כה רב, שקיווה זמן כה רב, ותקווֹתיו, ככלות הכל, קדושות בעיני כל אנגלי – ציפיתי, שממשלה זו תשב ותערוך תכנית-פעולה, תכנית “כיצד לבצע את זאת”, יהיה ככל שיהיה הפירוש שניתן לאותה הבטחה של “בית” – צריך היה לערוך תכנית, כיצד לבנותו. כיצד לפרש מה מחייבת “העמדת הארץ בתנאים אדמיניסטרטיביים, כלכליים ומדיניים העשויים לסייע להקמתו של בית לאומי יהודי”, ככל אשר יובן המונח הזה. זה היה התנאי האחד – תכנית. והתנאי השני היה: להסביר לכל, כי זה הפקדון שהממשלה קיבלה על עצמה ו“זה מה שאנחנו אומרים לעשות”. תרשים זה, או תכנית זו, צריכים היו לכלול, ראשית, חקירה גיאולוגית בשני עברי-הירדן, כדי לקבוע אילו חלקי הארץ אפשר באמת להכשיר לעיבוד וליישוב. תכנית לטיוּב הקרקעות ולהכשרתם. תכנית למלווה שיוצא לחתימה ועל היהודים להמציאו, בכדי למלא את ההוצאות הכרוכות בטיוּב הקרקע ובחלוקתו לחלקות, ובכדי ליצור משני עברי הירדן רזרבה קרקעית, שמתוכה יסופקו בקשותיהם של יהודים, וכן של ערבים, הרוצים בהתישבות חקלאית. מלבד זאת – תכנית לפיתוחה של החרושת, שתהא מחושבת כדי להמציא פרנסה לעליה המונית. תכנית לחוקי מסים ולתעריף מכס, בכדי להגן על פיתוח זה. תכנית לשיטת מסים, שיש בה לסייע למתישבים חדשים ולעולים, כמו בכל ארץ של התישבות. ולבסוף, אמצעים לשמירת הבטחון. אומה כמותכם, שיש לה נסיון של עבר עצום בפעולות התישבות, ודאי מטיבה היא לדעת, כי מעולם לא היתה התישבות ללא סכסוכים מסויימים עם תושבי המקום, ולכן יש להגן על הארץ. ומאחר שהיהודים מעולם לא ביקשו שיגנו עליהם אחרים, צריכה התכנית לכלול גם את תביעת היהודים, שיוּתר להם עצמם ליצור כוח-מגן בארץ-ישראל, או לפחות להווֹת חלק ניכר בכוח-מגן זה. ביחוד יש להקפיד על בחירה זהירה של פקידי השלטון. מפעל כזה, שאין לו הקבלה ואין לו תקדים, דורש, כמובן, פקידות שתהא בראש וראשונה אוהדת, ושנית – בקיאה בתפקיד שלפניה. צריך היה לקבוע בשבילה איזו בחינה מיוחדת, להקים ענף חדש של השירות האזרחי. לכך ציפו הכל. ואין צורך לומר לכם, מה-מאד נתאכזבנו כאשר תחת כל אלה שמענו את הביטוי “לעבור בגישוש”² – שמענו ביטוי זה אפילו כדבר רצוי וראוי להיות שיטה. בהזדמנויות יותר חגיגיות כינו זאת בשם “אֶמפּיריזם” או “הליכה לפי החוש”. אינני יודע, אם טובה דרך זו בשביל הקיסרות: אין זה מענייני לדון בכך. אך יכולני לומר, כי אנחנו סבלנו מאד מהעדר כל שיטה, מאי-רצון מפורש זה לערוך תכניות, בשעה שניגשים לבצע דבר חדש מעיקרו, דבר חשוב מאד ואחראי מאד. סבלנו סבל נורא. אבל, כאשר התלונַנו על כך, ניתנה לנו תשובה מוזרה: “האיש במקום הוא המטיב לדעת”. הרשו-נא לי בכל הכבוד לציין, כי חמישים אומות העניקו את המאַנדאַט לבריטניה מכיון שחמישים האומות האלו נתנו אימון בנסיונה ובמצפונה הקיבוצי של בריטניה, וביחוד בעובדה, שהעם הבריטי יפקח פיקוח קפּדני על האיש במקום. עצם הרעיון בדבר פיקוחה של האומה על מוסדותיה המוציאים לפועל – רעיון אנגלי הוא. אנו, בני היבשת, למדנו אותו מן האנגלים. לפיכך, סבורים אנו, כי אפילו בחרה ממשלת המאַנדאַט גאון ומינתה אותו כאיש-במקום, הרי בכך לא מילאה את חובתה המאַנדאַטורית. אבל למעשה כך היתה תמיד התשובה: “מינינו איש במקום, הניחו לו לעשות, ואנו נחכה ונראה”. ולפעמים היינו שומעים תשובה אחרת – “דומה שהשלטון מתנהל בצורה מניחה את הדעת, שהרי טענות ותלונות יש גם ליהודים וגם לערבים”. מעולם לא יכולנו להבין זאת. כלום מילאתי את חובתי כלפי ילדי, למשל, או כלפי שני לקוֹחותי, אם הצלחתי להשניא את עצמי על שניהם? אינני סבור כן.

התאכזבנו אכזבה נוראה מהעדר שיטה ותכנית. אבל, עוד יותר התאכזבנו מהעדר התנאי השני: בהירות. מעולם לא נאמר לערבים, מה היה פירושה של הצהרת באַלפוּר בפי הלורד באַלפוּר וכל האחרים. מעולם לא נאמר להם זאת. גם כאן, אדוני הלוֹרד, בדעתי להצטמצם בסיפור קטן, אשר כבר סופר לועדה זו בארץ ישראל, ויש בו, אולי משום הדגמה מספקת ליחס הנהוג שם כלפי האמת: במקום לכתוב על גבי מטבעות וכו' “ארץ-ישראל”, הם כותבים רק את ראשי-התיבות העבריים ‘א"י’. מדוע? מה פירושו של דבר זה? אם צריכה הארץ להקרא “ארץ ישראל”, ארצו של עם ישראל, אם זה שמה המפורש – כיתבוּהו במלואו. ואם דבר אסור הוא – בטלוהו לחלוטין. אבל “המוצא”, שנמצא במקרה זה, מדגים את כל “השיטה” כולה, שבאה לרמוז, כי, אמנם, ישנה הצהרת באַלפוּר, ואולי יש לה משמעוּת כלשהי, אבל, יתכן גם כן, שאין בה ולא כלום. זו היתה “השיטה” מראשיתה ועד סופה. אם תשאלוני, אוכל לבסס את טענתי זו בעובדות רבות. אבל, סבורני, כי הועדה המלכותית כבר קיבלה ידיעות מספיקות ותוכל לחרוץ משפט משלה. אעמוד רק על צד אחד או שנים מעובדות אלו. והראשון הוא זה. אם ממשלה הולכת אל ארץ לנהל אותה לשם מטרה, שהיא – מכל מקום – פּרוֹ-יהודית ואוהדת ליהודים, הרי בראש וראשונה יש להנהיג כלל אחד בבחירת הפקידים – יש לבחור באנשים חדורי-אהדה. ברם, טוען אני, – וצער רב הוא לי, שאנוס אני לעשות זאת, – כי כלל זה לא נשמר בשלטון הארצישראלי, וכי הניחו למערכת השלטון שתתמלא אנשים, המתיחסים לציונות, ואפילו ליהודים, יחס הפוך מאהדה. יתר על כן, הניחו להם לעשות את הדבר במופגן. ביולי שנת 1925 פירסם “Nineteenth Century Review” מאמר מאת מר ריצ’מונד אחד, שהיה כולו חדור לא בלבד אנטי-ציונות, אלא ממש שנאת ישראל.

היושב-ראש: שמענו עדות על כך מפי הד"ר וייצמאַן.

ז. ז'.: אם-כן מניח אני, כי כבר הסקתם את מסקנותיכם גם מן העובדה, שכמה שבועות, או כמה חדשים, לאחר מכן, נתמנה אדון זה כפקיד בממשלת ארץ ישראל.

ברצוני להגיע למסקנה הבאה. רוצה אני ללמד סניגוריה על הערבים. וכי מה יכול אני לדרוש מן הערבים? כיצד יכול ערבי בארץ ישראל לפרש את “השיטה” הזאת? הממשלה עשתה צעד ידוע, אבל אינה רוצה להודות בו בפה מלא, והריהי מתנצלת עליו. ויחד עם זה סבורה היא, כי אדם השונא את היהודים, המכריז כי המאַנדאַט הוא “תעודה של עוול”, צריך להתמנות לאחת המשרות הגבוהות ביותר בממשלה. איזו מסקנה יכולים הערבים להסיק, אם לא אחת ויחידה? דומני, הלורד פיל, כי אדוני ראה צורך להעיר לאחד העדים הערביים: “כלום אינך יכול להניח, שיש לאנגליה גם קצת רצון משלה?” צר לי לומר את הדבר, אבל אינם יכולים להניח את זאת.

היושב-ראש: כלום הרחקתי לכת עד כדי כך? יסלח נא שהפסקתיו.

ז. ז'.: צר לי לומר זאת, אבל זוהי עובדה.

סיר לאורי האַמונד: מי היה הנציב העליון באותו זמן?

ז. ז'.: באיזה זמן?

סיר לאורי האַמוֹנד: בזמן, שאדוני מדבר עליו.

ז. ז'.: סיר הרבּרט סמואל. מסכים אני ליטול על עצמי את כל החלק היהודי של האחריות לסיר הרבּרט סמואל, אבל עליכם ליטול את חלקכם הבריטי באחריות לאותו נציב עליון ולשיטתו.

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: כיצד יוכל לחלק את האחריות?

ז. ז'.: הרי אדוני לא ידרוש שאטול עלי את כל האחריות למדינאי בריטי מובהק, שהוא במקרה יהודי? באמת סבור אני, כי סיר הרברט סמואל פעל בארץ ישראל כאיש בריטי, לפי מיטב הכרתו. על כל פנים, זאת אומר לזכותו: בודאי לא שכח מעולם, כי פקיד בריטי הוא, מושל בריטי, המוציא לפועל התחייבות בין-לאומית של בריטניה. אבל, עלי ללמד סניגוריה על הערבים. כיצד יכולים הם להבין “שיטה” זאת? רק בדרך אחת: “אין ספק, שאנגליה אנוסה לעשות דבר נגד רצונה”. אילו הייתי ערבי, כך הייתי מפרש את מעשה ריצ’מונד ואת כל שאר המקרים של פסיחה על שתי הסעיפים, שיכולתי להזכירן. סבורני, כי סיבה יסודית ועיקרית להתפרצות של עכשיו ולכל שאר ההתפרצויות, היה העדרה של תכנית, והוא שהביא כל אדם, וביחוד את הערבים, לכלל מסקנה זאת. “האירופי, האנגלי – כך אמרו לעצמם – כשרצונו לבנות משהו, הריהו מכין לו תרשים. ואם איננו מכין לו תרשים, יודע אני מה פירוש הדבר”. מלבד זאת, חסרה כאן כנוּת. באשר לא נאמר לערבים: “עומדים אתם בפני החלטה מסויימת של העולם כולו והחלטה זו תוצא לפועל. ארץ זו תהיה לא א”י אלא ארץ ישראל. ארץ זו,תוקם מחדש' כ’בית לאומי' יהודי". ומאחר שדבר זה לא נאמר לערבי, חשב לו לאמור: “ודאי משהו אינו כשורה בענין זה. ודאי כופים את הדבר על אנגליה; ודאי שונאת אנגליה את הדבר; ריצ’מונד הוא הופעה אָפיינית, דוקא משום ששונא הוא את הדבר, אבל, אנוסים הם להוציאו לפועל; לפיכך, אם אני, הערבי, אמציא להם תירוץ טוב ותירוץ רעשני…” כך, שוב ושוב פּוּתו הערבים, ועדיין הם מפותים, לעשות את כל מה שראינו בארץ ישראל.

והנה כאן בא אותו מקל שנתחב לתוך גלגלי המכונה שלנו – שאלת המועצה המחוקקת. ראשית-כל, מוחה אני נגד המועצה המחוקקת, משום שהיא סותרת את נוסח ההתחייבות שבמאַנדאַט ככל שיהיה הפירוש שיינתן להתחייבות זו. המומחה הידוע, מר ואַן-רייס, היה הראשון שאמר, כי, לפי המאַנדאַט, “יש לראות את כל בני העם היהודי, כאילו הם בכוח³ אוכלוסי ארץ ישראל”. לפיכך, אין אפשרות ליצור מוסדות מייצגים, כביכול, שהשותף הגדול, העם היהודי, יהיה מיוצג בהם כמיעוט, והשותף הקטן, האוכלוסיה המקומית, יהיה מיוצג בהם כרוב. או שתדחו את המאַנדאַט ואת הצהרת באַלפוּר, או שתסיקו את המסקנות הטבעיות מתוכם. ובשום אופן אי-אפשר לטעון כי “פיתוחם של מוסדות מייצגים” (“פיתוחם” זה יכול להעשות גם בשורה ארוכה של צעדים קלים), יהא רשאי בזמן מן הזמנים לפגוע בגופה של אותה מטרה, המוזכרת במבוא, שהרי היא, ככלות הכל, הציר שעליו סובבת הבעיה והיא יסוד-מוסד למאַנדאַט. אולם, לא די בכך: מדבר אני עתה על השפעתה של תכנית המועצה המחוקקת על הערבים – על שמדי פעם בפעם מנפנפים אותה לנגד עיניהם. גם כאן עלי להזכיר דבר שקראתי עליו מנסיונה של הועדה המלכותית עצמה. חבר חשוב של ועדה זו הביע לפני אחד העדים הערביים את השיקול הבא: “כלום אין אתה סבור, שאם-כי אין מציעים לכם אלא את ההתחלה של אסיפה מחוקקת, כלום אינך סבור, שאילו הסכמתם לה בשנת 1921, הרי בינתיים היתה מתפתחת לככר-לחם שלימה?” את “ככר-הלחם השלימה” הזכיר קודם לכן האדון הערבי שאמר: “רוצים אנו בממשלה ערבית לאומית, שתוכל להתיר או לאסור את העליה היהודית”. את זאת הוא כינה בשם “ככר-לחם שלימה”. ועל כך שאלוֹ אותו חבר חשוב של הועדה: “כלום אינך סבור, שאילו הסכמתם בשנת 1921 להתחלה הצנועה, לגרעין, הרי היה מתפתח עד עכשיו לככר-הלחם השלימה?” ושנית, כשאותו עד אמר: “הרי אין זה אלא גוף מחוקק בלבד”, אמר אותו חבר חשוב של הועדה: “הוי, כלום אינך יודע, כי לעתים קרובות מאד צריכים המוסדות המוציאים לפועל לרקוד לפי חלילו של המוסד המחוקק?” אמת ויציב, דברי חכמה הם אלה. אבל, אם כך הדבר, למה אמרו לנו, ליהודים, כי תכנית המועצה המחוקקת היא דבר שאין בו כדי להזיק, כי תהיינה “ערובּות”, כי הדבר לא יפגע באינטרסים שלנו? אדוני צדק בהחלט בדבריו. דבריו היו כה צודקים וברורים, שכל ערבי פירש את התכנית הזאת באותו אופן: “אם הבריטים כה תקיפים בדעתם, שתהיה לנו מועצה מחוקקת, הרי פירושם של הדברים –, הא לכם נשק: הא לכם אקדוח. לפי שעה אינני נותן לכם את התחמושת, אבל חכּוּ, קבּלוּ לפי שעה את האקדוח ולימדוּ כיצד להשתמש בו. ובוא תבוא השעה, כאשר ניתן לכם גם את התחמושת”.

מה יהיו התוצאות ההכרחיות מכל הדברים האלה, היה ברור מראש. עלי לומר, כי האיש במקום, הוד מעלתו, הנציב העליון, ידע את הדבר כבר כמה שנים: הדבר נאמר לו בפני עדים במלים מפורשות ומפורטות. “פרשה זו של המועצה המחוקקת לא תוכל להסתיים אלא בצורה אחת ויחידה”. בית-הנבחרים ובית-הלוֹרדים לא גילו כל התלהבות לתכנית המועצה המחוקקת בשעה זו – אומר אני את הדברים בצורה מתונה מאד. אך התשובה היתה: “האיש במקום רוצה בדבר”. והנה, את התוצאות ראינו.

גורם חשוב מאד בביצועו של המאַנדאַט היא הדאגה לבטחון. מניח אני, כי היה סיפּק בידי הועדה ליצור לעצמה בענין זה דעה משלה. אבל, מחובתי להזכיר לכם כמה צדדים של השאלה. איימו עלינו בארץ ישראל בפרעות. אמרנו זאת לממשלה שנים ושנים, אבל היא הוסיפה לצמצם וּלצמצם את מספר החיילים בארץ. אמרנו לה: “זיכרוּ, שיש לנו ילדים ונשים; תנו אישור חוקי להגנה העצמית שלנו, כפי שעשיתם בקֶניה”. בקֶניה היה כל אירופי חייב, עד לפני זמן קצר, להתאַמן בגדוד-ההגנה של המתישבים. מדוע צריכים היהודים בארץ-ישראל להתאַמן להגנה העצמית במחתרת, כאילו פוגעים הם בחוק? אתם יודעים מה פירושן של פרעות בתולדות היהודים. אנו יודעים מה פירושן של פרעות בתולדות ארץ ישראל המאַנדאַטוֹרית. מעולם לא ניתן ליהודים להתכונן לקראת החובה הקדושה של הגנה עצמית, כפי שהיה עושה כל אנגלי ואנגלי. אנוסים היינו להתכונן במחתרת, בציוד לקוי, בתרגילים בלתי-מספיקים, כדרכם של חובבים. ואכן, אינני יודע, כיצד יכולה ממשלה להרשות, או לסבול, מצב כזה אחרי שלשה נסיונות, ובתוכם הנסיון האיום משנת 1929… צר לי על שאני מתרגש. מתנצל אני על כך בפני הועדה ומקווה, כי תבין לסיבת הדבר. אבל, סבורני, שבהסבירי את טענותי לפני הועדה המלכותית לא חרגתי מתחומי ההגיון.

אם מקטינים את מספר הגדודים בארץ ישראל הרבה למטה מכפי הדרוש לבטחון, וההסברה לכך – כי משלמי-המסים הבריטיים אינם חפצים לתת את כספם ואת בּניהם, הרי זה דבר מובן וטבעי. אבל אנו – יהודים מכל המפלגות – ביקשנו במשך שנים: “מדוע פירקתם את הגדוד העברי? מדוע אינכם מניחים ליהודים ליטול את התפקיד לידיהם: אנשים משלנו וכספים משלנו תחת פיקוד בריטי ולפי החוק הצבאי של בריטניה?” אינני תובע “צבא עברי” לפני שתקום מדינה עברית; רוצים אנו בגדוד העברי, בדיוק כפי שהיה בימי המלחמה וגם שירת שירוּת נאמן. למה יוצרים בארץ זו את הרושם, כי רוצים אנו, שיגנו עלינו ג’וֹני, טוֹמי וּבּוֹבּי? אין אנו רוצים בכך. אם יש צורך בזיעה ובזהב בבנינה של ארץ ישראל, הניחונו לתת את הזיעה והניחונו לתת את הזהב. ואם מגיניה של ארץ ישראל צריכים לשפוך את דמם, יהא זה דמנו שלנו, ולא דם אנגלי. אבל הצעה זו תמיד נדחתה.

בודאי אין צורך להזכיר את הסתת העתונות, שכמותה לא היו סובלים בשום ארץ אחרת, – הסתה בעתונות כהכנה לפרעות. בודאי שמעתם על הלוויה המפוארת של הלסטים הערבי בחיפה, אשר נהפכה לחגיגה ממש. שימו לב, זו היתה החגיגה הערבית הגדולה ביותר שנערכה בחיפה. בודאי כבר הישווּ אותה לפניכם עם הצו שניתן בימי המהומות האחרונות, כי על היהודים לקבור את מתיהם בשעה חמש בבוקר, אפילו בתל-אביב, בישוב יהודי טהור, פן יגדישו את הסאה בשעת הקבורה.

אינני יודע, אם שמעתם על האזהרות. אין לי ספק, שהיו אזהרות למכביר. אבל, אחת מהן יכולני להביא לפניכם שחור על גבי לבן. שבועיים לפני המאורעות, ב-6 באפריל, נשלח אל הנציב העליון מברק ובו נאמר, כי מהומות ממשמשות ובאות. וכן הפנינו את תשומת-לבו לעובדה, שאין די חיילים ושאין לסמוך כראוי על המשטרה. העתק מאותו מברק נשלח למשרד-המושבות. משרד-המושבות אישר את קבלתו וענה, כי עומד הוא בקשר עם הנציב העליון; אבל, מכחיש הוא, כמובן, שההגנה הצבאית של ארץ-ישראל איננה מספקת. באותו זמן, ב-6 באפריל, היה שם בּאַטאַליוֹן אחד. והם הכחישו שההגנה הצבאית איננה מספקת. אדוני הלוֹרד ורבותי, כלום הזנחה היא זו, התעלמות או מעשה-פשע, – מהו כל זה, והיכן הם העונשים על כך?

ועתה מגיע אני לדוגמה הבולטת ביותר בקשר לאותו סעיף בכתב-סמכותכם – בקשר לשאלה, כיצד הוצא המאַנדאַט לפועל מבחינת עניני הבטחון: מגיע אני לגוף המאורעות של 1936. מכיר אני את עמדת הועדה בשאלה זו. אבל, אדוני הלוֹרד, ירשני-נא להזכיר, כי קובלנתנו העיקרית בכל הטראַגדיה היא: למה הניחה הממשלה הבריטית, שאנו היהודים נוּשפל כל-כך בעיני הערבים ובעיני הבריטים, בלי שהיינו ראוּיים לכך? יודעים אתם היטב, כי יש לנו שם בארץ ישראל מספר מספיק של נוער מצוּיין, נוער מאוּמן. אילו הניחו להם להשתתף בפעולה במידה הראויה, אילו השתמשו בהם מלכתחילה, כי עתה לא היו המהומות מגיעות לממדים אלה. למה ראו צורך להחדיר ללבו של כל ערבי את המחשבה, כי היהודים אינם מסוגלים להגן על עצמם? תבענו את זאת. על ברכינו התחנַנו: הניחו לנו להגן על הארץ. והדבר נדחה. להיפך. נשלח לארץ-ישראל מספר מוגזם של בּאַטאַליוֹנים בריטיים. עשרים ושלשה בּאַטאַליוֹנים בריטיים; כמעט החלק הששי של צבא הקיסרות, שש בּריגאַדוֹת, נשלחו לדכא מהומות בארץ, שאינה מגיעה אף לחלק האלף של הקיסרות הבריטית! למען יחשוב האדם ברחוב: כל סוסי המלך וכל פרשיו נשלחו לשם – סימן הוא, שהמדיניות הציונית נכשלה עד לאין תקנה. זה איפוא פירושו של השלטון בארץ ישראל – לגייס חיילים, להפסיק את התמרונים באַלדרשוֹט, לקרוא את הרזרביסטים לדגל, כדי להשליט סדר בארץ ישראל! אבל אני מכחיש את הדבר. אילו גייסתם בחדשי אפריל וּמאַי חמשת אלפים צעירים יהודים, הייתם שׂמים קץ למהומות. לא היה צורך בכל הבריגאַדות הללו. הסכנה לא היתה גדולה כל-כך. היקפה לא היה כה נרחב. אם מתענינים אתם בדבר, תוכלו לקרוא הנה כל מספר של מומחים צבאיים, והם יגידו לכם, כי לעומת אלפּים או שלשת אלפים מוֹרדים, בארץ כארץ-ישראל, שאין בה מעברים צרים וסלעים מזדקרים, שכל הר דומה בה למחצית של תפוח-זהב, ומטוסים יכולים לתוּר את הארץ כולה – לא היה בה אף שמץ של הכרח, שהמהומות תמשכנה זמן רב כל-כך. וכן לא היה צורך בגיוסן של הבריגאַדות. אולם, אותנו העמיד גיוס זה במצב, כאילו חלוצינו אינם חלוצים, אלא מוגי-לב. מכחיש אני את הדבר. תובע אני, שאנחנו ניקח חלק בהגנה על ארץ ישראל. ואז תהיה הארץ מוּגנת ושלווה.

כאמור: מכיר אני את עמדתה של ועדה זו, המסרבת לעמוד על עצם מהלך המהומות, ועלי להרכין ראשי בפני החלטתה. אולם, מצד שני – וכאן עלי שוב להקשות לא על ועדה זו, אלא על משרד-המושבות, על הממשלה המאַנדאַטורית: כלום קיימת תכנית, כלום ישנו קו-פעולה? בז’ניבה הבטיח מר אידן למועצת חבר הלאומים באופן רשמי ביותר ובשפע דברים כי לחקירת המהומות בארץ נתמנתה “ועדה מלכותית” והועדה תחקור את העובדות. על הועדה המתמדת למאַנדאַטים השפיעו שתמנע מהצגת שאלות עד אשר “ועדה מלכותית” – אינני אומר, ועדה מלכותית זו – תחקור את המאורעות גופם. כמובן, זכאית ועדה מלכותית זו לסרב לעשות כן, ויכול אני להבין לרוחה. אבל, אדוני הלוֹרד, היכן היא איפוא אותה ועדה מלכותית אשר חקוֹר תחקור מיהו האשם? כי טוען אני, שישנו מי שאשם; טוען אני, שהניחו כי תסתנן לארץ-ישראל, בשביל הערבים, כמות עצומה של תחמושת, הן לפני המאורעות והן בשעת המאורעות. טוען אני, שהיתה הזנחת התפקיד בשעת חקירתם של הקרבנות הראשונים. טוען אני, כי יש דבר שברצוני להבינוֹ ואינני יכול להבינוֹ: כי בשעה שביפו היתה שביתה כללית, לא היתה שביתה כללית בחיפה. רצוני לדעת, אם נכון הדבר, כי היה כן מעין “הסכם-ג’נטלמנים”, מעין “מרידה בהיתר”, בחלק אחד של ארץ ישראל, ולא היתה מרידה במקום, שמישהו מבין הפקידים ביקש כי לא תהיה שם מרידה. רצוני לדעת, למה התירו למר קאוקג’י לצאת מארץ ישראל בתהלוכה רשמית; למה הניחו לכנופיות להתפזר; למה לא פורק אחרי כן הנשק מן האוכלוסים. רצוני לדעת, כיצד יכולים להתרחש בארץ דברים שכאלה, ואין איש אשם, ואין איש אחראי לכך. לפי אותה שיטה מפורסמת בדבר האיש במקום – רצוני שהאיש במקום יעמוד בפני ועדה מלכותית, בפני ועדה משפטית, וּרצוני שישא באחריות על שגיאותיו. לעתים רשאי גם אדם פשוט כמוני לומר את המלים ⁴J’accuse. כי אשמים הם. אשמים הם במעשים, בהתעלמות, בהזנחת תפקיד. אם אינני טועה, חייב מישהו להשיב תשובה לועדת-המאַנדאַטים המתמדת של חבר הלאומים, אשר מסר לכם את המאַנדאַט. מי ישיב את התשובות? שמעתי, כי לא ועדה מלכותית זו תעשה זאת, אלא יוגש דין-וחשבון על המאורעות בצורה רגילה, בתוך הדין-וחשבון של ממשלת ארץ ישראל לחבר הלאומים – הצד, שאותו אנו מאשימים, הוא שיגיש את הדין-וחשבון. ומציע אני לועדה המלכותית הזאת: בין הצעותיכם בדבר תיקון המצב (והרי אתם מתבקשים בכתב-סמכותכם להזכיר אמצעים לתיקון המצב) תהא-נא עצתכם הראשונה למצוא את האשמים ולהענישם. וכן חיקרוּ-נא בדבר המועצה המושלמית העליונה, או ככל שיהיה שמה הרשמי של אותה קבוצת אנשים, שבראשם עומדים הוד קדושתו המופתי ושאר האדונים. הממשלה העניקה להם מעין חסינות דיפּלומאַטית. הממשלה נשאה ונתנה עמהם. ומציע אני, במלוא הכבוד וההכנעה, שאיזו ועדה בלתי-תלויה, בלתי-תלויה במשרד המושבות ובלתי-תלויה באיש שבמקום, תחקור ותבדוק שאלה זו בדבר האשמה. מאמין אני, שיש כאן אשמה, ומאמין אני, שהאיש האשם צריך לבוא על ענשו, וזהו הדבר שאני דורשו במלוא ההכנעה.

אשר לתיקון המצב, דעתי היא, כי האמצעי העיקרי הוא – תכנית ואמת. יש להודיע לערבים וליהודים מה הן המסקנות הממשיות הנובעות מן המאַנדאַט. לפי מיטב הבנתי, יש רק אופן אחד ויחיד לפרש את המאַנדאַט. ויש להכין תכנית. מכנים אנו אותה בשם “תכנית העשור”. לפי דעתנו צריכה היא לכלול ריפוֹרמות קרקעיות, ריפוֹרמות בשיטת המסים והמכס, ריפוֹרמה במערכת הפקידות, פתיחת עבר-הירדן לחדירה יהודית והבטחת הבטחון הציבורי על-ידי הקמת חטיבה יהודית ועל-ידי מתן אישור חוקי להגנה עצמית של היהודים.

יחד עם זה סבורני, כי יש צורך בריפוֹרמות גם בצד היהודי, כי גם בשיטותינו נעשו טעויות רבות. לדעתי, נכללים כל התיקונים האלה בריפוֹרמה של הסוכנות היהודית. נשאלתי על-ידי לוֹרד פיל, אם מייצגים אנו גוף נבדל מן הסוכנות היהודית. כן. טוענים אנו, כי למעשה אין הסוכנות היהודית מייצגת כיום את כל היהדות הציונית, ואף לא את רוּבּה, וסבורני, שהגיעה השעה, כי גוף זה ייבּנה מחדש, בהסכמת המאַנדאַטוֹר, על-יסוד זכות בחירה כללית. כי שאלת הציונות נהפכה כיום באמת לענין הנוגע נגיעה מעשית בכל אדם ואדם בישראל, ולא רק בחסידיה של קבוצה פּוֹליטית מסויימת. סבורים אנו, שהגיע זמנה של ריפוֹרמה זו, והיא עשויה לשים קץ לעיווּתים רבים, שאינני יכול להתעלם מהם. אחד מהם יובא לידיעתה של ועדה זו בתזכירה של בית"ר – ההסתדרות “ברית תרומפלדור” – בדבר חלוקתם של רשיונות העליה. לצערי הרב, שמעה הועדה בענין זה ידיעות מטעות מפי נציגים יהודיים אחרים.

היושב-ראש: היאמר לנו, מאיזו בחינה היו הידיעות מטעות? מה היא הנקודה העיקרית?

ז. ז'.: כן, אם תרשו לי להמשיך עוד עשר דקות. יש אומרים, שאם דורשים אנו את אשר דרשתי אני, הרינו מסבּכים את הקיסרות בסיבּוכים ובמכשולים רציניים. וזאת מכחיש אני, אומר אני, לפי מיטב אמונתי – ואין זו דעת יחיד – שאם תלך בריטניה בדרך זו ובאמת תעזור לנו להציל את העם היהודי, כפי שנתכוונה והבטיחה בהצהרת בּאַלפוּר, הרי מהלכו של נסיון גדול זה יהיה נורמלי באותה מידה כמהלכם של כל שאר המפעלים הגדולים בהתפתחות החברה. מכחישים אנו בהחלט, כי דבר זה עשוי לסבּך את בריטניה בסכסוך עם האיסלאַם העולמי. מכחישים אנו בהחלט, כי בדבר זה כרוך סכסוך חמרי עם הארצות הסמוכות. מכחישים אנו את כל הדברים הללו. כל זאת הוגזם עד אין שעור. אין זה נכון. אם תבוא החלטה נחרצה, שתמסר בבהירות גם ליהודים וגם לערבים, הרי יבוצע הכל באותה קלות נורמאַלית, כמו כל מפעל התישבותי בעל היקף דומה.

ואשר לשמירת השלום באָרץ ולמניעת מהומות: כבר הצעתי – נסוּ-נא את אשר לא ניסו עדיין – נסו להקים מחדש את הגדוד העברי כחלק בלתי-נפרד של חיל-המצב הקבוע. נסו לאשר אישור חוקי את ההגנה העצמית היהודית. הרי בין כך כמעט אין להמנע מזה. “למעשה” חוקית כיום ההגנה העצמית היהודית. היא ישנה ואיננה. היא “איננה צריכה” להתקיים, אבל היא מתקיימת. היא “איננה צריכה” להיות מזוינת, אבל אם היא מזוינת, הרי… וכו'. ובכן, סבורני שיש לעשות את הצעד המכריע בכיוון הדרוש.

בודאי שמעתם על הפשרות ותחנות-הביניים שהוצעו, בתוכן חלוקת הארץ לקאַנטוֹנים ותכנית ה“שויון”⁵, או “ויתורים” מצד היהודים, וכו'. האמינו-נא בכנוּת דברי, וזוהי כנוּתה של התנועה כולה, כנוּתו של כל יהודי, שאני משתדל עתה לבטאה במלים: רצה נרצה שתהא אפשרית מין תחנת-ביניים, אבל היא בהחלט אינה אפשרית. אין אנו יכולים להסכים לחלוקת הארץ לקאַנטוֹנים, כי רבים יאמרו, יאמרו אף אנשים מביניכם, כי גם ארץ ישראל השלימה אולי קטנה מדי בשביל המטרה האנושית שלפנינו. קרן-זוית של ארץ ישראל, “קאַנטוֹן” – כיצד נוכל להבטיח, שנסתפק בכך? לא נוכל. לא נוכל לעולם. אם נשבע לפניכם, שנסתפק בכך, יהא זה שקר. ובאיזה שטח אחר נוכל “לוותר”? איזה “ויתור” יכול לוותר אוֹליבר טויסט? הן מצבו כזה, שלא יוכל לוותר על מאומה: אנשי בית-העניים הם שחייבים לוותר על קערת המרק – ואין כאן ברירה אחרת. אין אנו מאמינים בפשרה בכיוון זה. הקאַנטוֹנים הם חלום, וה“שויון” – כזב. שום איש לא יוכל לכפּוֹתם ואיש לא יאמין בהם. ואם מנסים וחוזרים ומנסים אותם, הרי על-ידי כך רק מאריכים אותו מצב, שהוליד, לפי דעתי, את המהומות בשנות 1920, 1921, 1929 ו-1936 ויוליד בעתיד אותן התוצאות.

יש רק דרך אחת ויחידה לפשרה. אימרו לערבים את האמת. ואז תגלו, כי הערבי נבון הוא, הערבי פיקח, הערבי הוגן, הערבי מסוגל להבין, כי מאחר שיש שלש, או ארבע, או חמש, מדינות ערביות טהורות, אין זה אלא מעשה-צדק, אם הופכת בריטניה את ארץ ישראל למדינה עברית. אז יחול שינוי ביחסם של הערבים. אז יהא מקום לפשרה, ואז יהיה שלום.

מוטלת עלי חובה מאד בלתי-נעימה לסיים את דברי בדיון על אפשרות מעציבה ופסימית: מה יארע, אם בריטניה לא תוכל לתת ליהודים את מבוקשם? מרוצה הייתי, אילו יכולתי להמנע מלדון באפשרות זו – מטעמים רבים, מטעמים אישיים, מטעמים יהודיים לאומיים. אבל אי-אפשר לפסוח עליה. לעתים קרובות שואלים אותנו: “יהיה ככל שיהיה פירושה של הצהרת-באַלפוּר, הרי זה הובטח בשנת 1917. אבל מאז הגיע אולי העם הבריטי בכל הכנוּת לכלל מסקנה, כי לא יוכל למלא את הדבר”. את זאת אני מכחיש. טוען אני, כי יכול הוא למלאותה. אבל, אם ישאלוני, אם ישאלו כל יהודי: “כיצד? כלום באים היהודים להצמידנו להבטחתנו ולומר: הבטחתם את ליטרת הבשר, הבו לנו ליטרה של בשר?” רבותי, כאן משיב אני לכם בשם הקיצונית שבמפלגות הציוניות: “לאו!” אם באמת אין בריטניה יכולה לעשות את הדבר, (לא שאיננה רוצה, אלא אינה יכולה), כוף נכוף את ראשנו בפני הכרעתה. אבל אז נצפה מבריטניה, שתעשה כפי שעושה כל מאַנדאַטור, כל שליח-נאמן, בראותו, כי אין בכוחו להוציא את השליחות לפועל: היא תשיב את המאַנדאַט…

סיר לאורי האמונד: למי?

ז. ז'.: ותעשה זאת כך, שהדבר לא יפגע בבטחונם של היהודים, שסמכו עליכם ובאו לארץ ישראל מתוך הסיכוי לעתיד ציוני. כלומר, שתשהה את הענין לזמן-מה, ובינתיים יבקש המאַנדאַטור, יחד עם היהודים, את הברירה האחרת. מקווה אני, כי לעולם לא תגיע שעה שכזאת. משוכנע אני בהחלט, כי לא יהיה צורך בכך. מאמין אני באנגליה, בדיוק כשם שהאמנתי באנגליה לפני עשרים שנה, כאשר קמתי, בניגוד לרוּבּה המכריע של דעת-הקהל היהודית, ואמרתי: “הבו חיילים לבריטניה!” – כי האמנתי בה. ועדיין אני מאמין בה. אבל אם בריטניה באמת איננה יכולה להגשים את המאַנדאַט – אכן, אנחנו נהיה המפסידים. ושנינו כאחד נשב ונחשוב, מה אפשר לעשות. אבל לא ייתכן, שבריטניה תוסיף להחזיק במאַנדאַט, ותעמיד פנים כי הוא “כבר הוגשם”, בשעה שעמי עודנו סובל בתפוצות ומהווה רק מיעוט בארץ ישראל. לא, זה לא ייתכן. זה איננו “קריקֶט”. לפיכך, רבותי, טוען אני, כי דבר זה לא ייתכן, לא יקום ולא יהיה.

מודה אני לועדה מקרב לב על אדיבותה ועל תשומת-לבה. ומבקש אני את סליחתכם על שהעסקתיכם במשך שעה וחצי.