רקע
זאב ז'בוטינסקי
נגד תכנית החלוקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: אנגלית

הרצאה לפני חברי הפּאַרלאַמנט הבריטי, בבית-הלורדים, בחדר-הועדות מס' 8,

13 ביולי 1937


הדין-וחשבון של הועדה המלכותית, שהכיל את תכנית החלוקה, נתפרסם בימי שהותו של ז’בוטינסקי באפריקה הדרומית. עם שובו ללונדון ניגש מיד לפעולת הסברה ענפה בדעת-הקהל האנגלית נגד תכנית זו. בינתיים החליטה הממשלה הבריטית לאשר את התכנית ולהפכה למדיניותה הרשמית לגבי ארץ ישראל. היא התכוונה תוך זמן קצר להשיג את אישורם של הפּאַרלאַמנט ושל חבר-הלאומים.

ערב הדיון בפּאַרלאַמנט על הצעת הממשלה נתכנסה קבוצת צירים, בראשותו של סיר ג’וֹן האַסלאַם, כדי לשמוע את השקפתו של ז’בוטינסקי על תכנית החלוקה.

ז’בוטינסקי בא אל ההרצאה כשהוא מצוייד בכמה מפּוֹת.


היושב-ראש: גבירותי ורבותי! התכנסנו כאן, כדי לשמוע את השקפותיו של מר ז’בוטינסקי. אחדים מכם מכירים אותו. הוא ידידה של ארצנו. הוא נלחם למען ארצנו. שמעתי, כי לקח חלק נכבד מאד במלחמה תחת פיקודו של אלנבי בשנים 1918–1917 וקיבל אות-הצטיינות בעבור אומץ-לב. סבורני, כי כולנו תאֵבים לשמוע את אשר בפיו על המצב בארץ-ישראל ואת השקפתו על הדין-וחשבון שפורסם זה עתה. אולי לא נסכים לכל הדברים אשר יאמר לנו, אך בטוחני כי נאזין בסבלנות לדבריו ואחרי-כן נוכל לעצב את דעתנו בהתאם לכך. אינני סבור, כי מישהו מאתנו קרא את הדין-וחשבון כולו בפרטוּת, כל מה שבו. הרי הוא כל-כך גדול. אך בטוח אני, כי מה שמר ז’בוטינסקי יאמר לנו הערב ירחיב את דעתנו ויסייע לנו להבין את הדין-וחשבון, לכשיהיה לנו יותר זמן לעיין בו. אבקש את מר ז’בוטינסקי לפתוח בדבריו……


מר ז’בוטינסקי:


אדוני היושב-ראש, גבירותי ורבותי!

אני מודה לכם מאד על ההזדמנות שניתנה לי להביא לפני חברי-הפּאַרלאַמנט כמה הערות על אותן שלש הבחינות, שמהן ברצוני לגשת אל הדין-וחשבון של הועדה המלכותית. כיהודי רוצה אני, כמובן, ראשית-כל, לגשת אליו מנקודת האינטרסים שלנו, של היהודים ושל הציונים. נקודת-המבט השניה היא – מבחינת אותה “מתנת השלום אשר אין לו ערוך”, הקרובה כל-כך ללבּה של הועדה המלכותית. הבחינה השלישית תהיה ההשפעה, (עד כמה שיוכל לדון בה מי שאינו בריטי) העלולה לצמוח מתכנית חלוקה זו על הנטל וההתחיבויות, שהקיסרות נושאת בהם לגבי ארץ ישראל, להקטינם או להגדילם.

אפתח באינטרסים היהודיים:

תחילה אבקשכם להעיף עין על מפה פרימיטיבית זו. היא תקנה לכם מושג מן השטחים שבהם נדון. הדין-וחשבון מודה, כי בשעה שניתנה הצהרת-באַלפוּר נתכוונו מחבּריה לציין במלה “ארץ-ישראל” את ארץ-ישראל כולה, לרבּוֹת עבר-הירדן – את מה שאנו מכנים בשם “ארץ ישראל משני עברי הנהר”. רואים אתם אותה על מפה זו: כ-116.000 קילומטרים מרובעים. אחרי-כן, בשנת 1922, הופרד עבר-הירדן ונסגר בפני עליה יהודית: שטח של 90.000 קמ“מ, שאפילו כיום אינו מכיל אלא 320.000 תושבים. השטח שהושאר לנו לנסיון ההתישבות שלנו הריהו משנת 1922 הרצועה המערבית של הארץ, כדי 26.000 קמ”מ. שטח זה הוא כשליש מעבר-הירדן, אך צפיפות-התושבים בו הרבה יותר גדולה. כיום מכילה רצועה מערבית זו 1.340.000 תושבים. ברם, השטח, שהועדה המלכותית ממליצה להקים עליו את “המדינה היהודית”, הריהו קצת פחות מרביע מאותו רביע מערבי של ארץ ישראל: הוא מכיל כ-4.600 קמ“מ, ועד כמה שיכולתי לברר מספר תושביו הוא 645,000 נפש, כלומר 140 תושבים לקמ”מ. לצערי עלי לדבּר על מספּרים אלה רק בקירוב, כי מאיזו סיבה שאיננה מובנת לי נמנע הדין-וחשבון מלהזכיר את גודל השטח ואת מספר האוכלוסים באיזור המוקצה בשביל “המדינה היהודית”. יתכן, שסיבת ההשמטה היא, כי מספּרים מדוּייקים עשויים להחליש את נימוקי הועדה.

מקווה אני שתסלחו לי, אם, בדבּרי על איזור זה בהמשך דברי, אכנהו לא במונח “מדינה יהודית” אלא במונח “התּחוּם” – התחום, שמעבר לגבולותיו שוב לא יהא תוקף לכתבוֹ של בּאַלפור, כך שהעליה היהודית תצטרך בעתיד להצטמצם כולה באיזור זה בלבד. לפיכך מתעוררת השאלה: מה אפשר לעשות באיזור זה מנקודת-מבטם של עולים מתיישבים?

תפיסת הציוֹנות, אשר בשמה יש לי הכבוד לדבּר, היא בעיקרה תפיסה אנושית: רוצים אנו להציל ככל האפשר יותר יהודים מן התנאים בהם הם אנוסים לחיות במזרחה ובמרכזה של אירופה. מהו המַאכּסימום של אוכלוסים, שאיזור זה עשוי לקלוט ולכלכל לפי אומדן הגיוני? נקח לדוגמה את צפיפות-האוכלוסים בארצות אירופיות שונות. אנגליה ובּלגיה הגיעו לשיא של צפיפות באירופה – 270 תושבים לקמ“מ, אבל איש לא יצפה, כמובן, כי איזה איזור של ארץ ישראל יתקרב לשיעור כעין זה. הצפיפות הרגילה, אפילו בארצות של חרושת מפותחת מאד, פחותה בהרבה מזו. אפילו בגרמניה יושבים רק 140 נפש לקמ”מ, ובצרפת – 76. גם האופּטימיסטים צריכים לזכור את המספּרים הללו, בבואם לנחש, כמה תושבים אפשר לדחוק אל תוך “התחום” – ביחוד אם יביאו בחשבון כי כבר היום יושבים בו כ-140 נפש לקמ“מ, כלומר כצפיפותה של גרמניה החרשתית. מספּר זה הוא, כמובן, ראָיה מזהירה לכושר-הקוֹלוֹניזציה של הציונות. אבל, סוף סוף יש גבולות ליכולת-הקליטה, ודומה כי ב”תחום" הגבולות הללו כבר הושגו, ושוב אין שחר לתקוה ליישב שם מספר רב של עולים נוספים על בסיס כלכלי בריא.

וצריך אני לאכזב גם אותם חסידי רעיון החלוקה הסבורים כי אפשר לתקן את המצב על-ידי הגדלת שטח “התחום”, ביחוד על-ידי שיצרפו אליו את רצועת הדרום הקרויה “נגב” והמזדהה, פחות או יותר, עם מה שידוע בשם איזור באר-שבע. מסופקני מאד, אם צירוף זה ייתכן לפי ההשקפה שקיבלה הועדה המלכותית – כי אין להרגיז את הערבים המתנגדים לציונות. אבל הבה נהיה אוֹפּטימיסטים ונניח, לשם דיון בלבד, כי יסיגו את גבול הערבים גם בנגב, והחלק שיינתן ליהודים יהיה כה גדול, שיכפיל את שטחו של “התחום”. אפילו במקרה זה יהיו סיכויי העליה היהודית קלושים מאד ואיטיים מאד. הנגב הריהו כעין ארץ לא-נודעת, ועד עתה לא נמצאו שם מים בכמות הראויה לשמה. כיום יפה איזור זה לכל היותר ל“פלחה חרבה”, והצפיפוּת המאַכּסימאַלית, שעליה נוכל לחלום שם (וגם זאת רק לעתיד לבוא) היא אולי 25 תושבים לקמ"מ, כלומר (אם נתחזק באמונתנו עד כדי להניח, כי יתנו ליהודים בדרום לא פחות מ-5000 קמֻ"מ) יהיה כל המספר שם 125,000 מתישבים – פחות מטיפּה בים המצוּקה היהודית, בים רעבוננו לקרקע.

דבר זה צריך להיות ברור בהחלט. מנקודת-מבטה של הציונות האנושית, הזקוקה בראש וראשונה למקום בשביל מיליונים עולים, אין שום ערך ל“תחום” – עם הנגב או בלעדיו. עם הרצועה הדרומית או בלעדיה – החלוקה היא מותה של הציונות האנושית.

יתר על כן: כמחצית האוכלוסים ב“תחום” היהודי, כפי שהוצע בדין-וחשבון, ערבים הם. אמנם, הדין-וחשבון רומז כמה רמזים שקופים למדי, כי אולי יעדיפו להגר אל השטח השמור לערבים. אך אינני רואה שום סיבה לכך. אין ספק, כי לעומת ה“מדינה” הערבית יהיה “התחום” עשיר ותוסס, והבריות אינם עוזבים אזורים עשירים כדי להתישב באזורים עניים מהם – אלא אם כן כופים אותם לכך. ודוקא מחמת כך מצטער אני, שהדין-וחשבון מזכיר בפרק רב-עניין את “התקדים המאלף” של “חילופי האוכלוסים” בדרך כפיה בין יוון לתורכיה, שיוון הסכימה להם מתוך אונס אחרי השוֹאָה של שנת 1923.

הועדה המלכותית אומרת עלי, בדין-וחשבון שלה, שאני קיצוני. אבל בדבּרי לפני הועדה המלכותית היה לי הכבוד להביא בפניהם בשם ההסתדרות הציונית החדשה, רעיון הנראה בעיני כהרבה יותר מתון. טענתי בפניהם, כי אם תפּתח לפני התישבות יהודית ארץ ישראל משני עברי הירדן, תוכל בנקל להגיע לצפיפות ממוצעת בשיעור צנוע של כ-100 תושבים לקמ“מ, ופירוש הדבר הוא, שיהא בה מקום ל-1,000,000 הערבים, החיים שם כיום, ל- 1,000,000 נפש מצאצאיהם, ל-5,000,000 עד 6,000,000 יהודים – ולשלום. יכולים הם לומר שאני קיצוני. אך אני, לפחות, מעולם לא חלמתי לדרוש מן הערבים היושבים בארץ יהודית, כי יהגרו מתוכה. זה עלול להיות תקדים מסוכן ביותר, שיזיק עד-מאד לאינטרסים היהודיים בגולה. והשטח שיהיה שמור לערבים, מאחר שישללו ממנו את המרץ ואת הממון היהודי, אף הוא לא יהיה מסוגל לקלוט את הערבים האלה; לכן כל ענין זה של “עקירת” המונים אינו אלא דברים בטלים. בתוך ה”תחום", בין עם הנגב ובין בלעדיו, לא יהא עוד מקום לעליה, שתוכל לספּק באיזו מידה שהיא את צרכינו. בשביל הציונות הממשית, לא בשביל מין ציונות-של-תפנוק, השוקדת ליצור באָרץ גן צעצועים של ספרות עברית, אלא בשביל הציונות הממשית השואפת להציל ממצוקתם מיליונים של גברים ונשים – בשביל סוג זה של ציונות – תהיה החלוקה, אם סופית היא, כגזר-דין מוות.

וכך מגיע אני לשאלה בדבר “מתנת השלום, אשר אין לו ערוך”. שום יהודי, וביחוד שום יהודי המסכים לחלוקה, אינו מאמין כי סופית היא, אומרים הם – וחוששני שמעוררים אותם גם לחשוב כך –, כי אין זה אלא צעד ראשון. כי לאחר שהיהודים יתפסו את ה“תחום”, תנתן להם האפשרות להתפשט. הושמעה המלה “פּיאֶמוֹנט”. – ואינני צריך להזכיר לכם את תפקידה של פּיאֶמוֹנט בשחרורה של איטליה. “זו תהיה פּיאֶמוֹנט היהודית”, חולמים הם. “אחרי-כן יגיע תורה של טוֹסקאַנה, של לוֹמבּאַרדיה, וכן הלאה”. אני אינני מאמין בזה. ה“תחום” לעולם לא יהיה ל“פּיאֶמוֹנט”. התפשטות צבאית לא תתכן אצלנו כלל וכלל, מסיבות שאסבּיר אחרי-כן. ואין סיכויים רציניים גם לחדירה בדרכי-שלום. שום אומה אינה מרשה כיום חדירה למדינותיה בדרכי-שלום, וביחוד לא ליהודים, אלא עד ל“שיעור-רווייה”, ושיעור זה נמוך עד מאד. לכן אין כל יסוד לחלום על פּיאֶמוֹנט. אך למנוע חלום זה אי-אפשר. קודם-כל אין למנוע אותו מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית. שום יהודי, שיתמוך לכאורה בתכנית זו, לא יוכל באמת ובתמים לוותר על ירושלים, על חברון ועל ארץ-הגלעד שממזרח לירדן. ושנית באותה המידה עצמה, אין למנוע דבר הרבה יותר רציני: את האירֶדֶנטיזם הערבי, שיחמוד את ה“תחום” וישאף להחזירו. כאן עולים בזכרוני לא פּיאֶמוֹנט, אלא קיצה של ארמניה וגורלם של האשורים. בשעה שהצה“ר, או ההסתדרות הציונית החדשה, תובעים הקמת מדינה עברית משני עברי הירדן, הרי גם הם מבינים, שמדינה זו תהיה רק אי המוקף ארצות ערביות. אבל היא תהיה, לפחות, אי גדול, למעלה מ-100.000 קמ”מ, בעל אוכלוסיה יהודית גדלה והולכת בלי הרף, העתידה להגיע ל-5 עד 6 מיליונים או יותר: כפי המצוייר במפה מס' 2.

אולם, מה שמציעה הועדה המלכותית הוא דבר אחר לגמרי. מצד אחד אומרת היא לצמצם את ה“מדינה” היהודית עד לממדים ננסיים, כפי שמתברר לכם מן המפה מס' 3 – איזור כל-כך קטן, שמגיניו היהודים יהיו תמיד רק מתי מספר. כמעט שדומה הוא לחוילה בודדת על שפת-הים: חוילה, שמן הסתם עשירה היא ברהיטי-מאַהאַגוֹני ובווילאות-משי, חוילה שבעליה מבני גזע יריב, וחוילה שאיננה מוגנת כראוי.

מצד אחר, הרי גם הועדה המלכותית וגם הממשלה ממריצות את המדינה הערבית המוצעת שתצטרף לפדרציה ערבית העתידה לקום. אותה חוילה קטנה תהא איפוא מוקפת גוש פחות או יותר מאוחד של תאבונות חמדניים, שימנה כ-10 מיליון נפש. אמרתי “מאוחד”. כי עלולים הם להיות מפולגים בשאלות רבות, אך אין ספק כי בנקודה אחת תשרור ביניהם הסכמה: שיש לתפוס את כרם נבות היזרעאלי.

ומבחינה אסטרטגית, כיצד אפשר להגן על “תחום” זה מפני התקפה רצינית? ברובו הוא אדמת-שפלה, ואילו השטח השמור לערבים כולו הרים. אפשר להעמיד תותחים על ההרים הערביים במרחק של 15 מילין מתל-אביב ו-20 מילין מחיפה. תוך כמה שעות אפשר להחריב ערים אלו, לשתּק את הנמלים ולפלוש אל העמקים – על אף כל גבורתם של המגינים.

וכך כבר הגענו אל האחרונה משלוש השאלות, שהבטחתי לנגוע בהן: עומס האחריות המוטל על הקיסרות. יש לשער, כי הועדה המלכותית, בנסחה את הצעותיה, קיוותה להקטין את העומס הזה. אבל היא הגדילה אותו. הרי איש לא יוכל להטיל ספק, כי תמיד יחמדוּ את “החוילה הקטנה”; כי באוויר יהיה תמיד מרחף הפחד מפני התקפה. וכן ברור, כי יבחרו לפתוח בהתקפה דוקא בשעה שידי בריטניה תהיינה קשורות באיזו תסבוכת במקום אחר. דוחה אני את החשד, כי במקרה כזה תפקיר בריטניה את היהודים לגורלם: מעדיף אני להאמין, שבריטניה תשלח עזרה צבאית. אך, כלום ברור לכם, כי זה יצטרך להיות כוח המסוגל לטפל לא ב“מרדנים” מועטים, חסרי-אימון, שבידם רק ציוד לקוי, אלא בגדודי צבא סדיר?

אנו, הרביזיוניסטים, או אנשי ההסתדרות הציונית החדשה, הצענו למאַנדאַטוֹר דבר שהיה בו משום נכס בשביל הקיסרות: שותף יהודי בר-משקל, העומד על משמרתו במקום החשוב ביותר (ועתה, אולי, גם המסוכן ביותר) בכל דרכי הקיסרות. מה שמציעה הועדה המלכותית (ואפילו יצורף הנגב) אין זה אלא נטל-אחריות לנצח, ללא-תקוה, ללא-תקנה, נטל-אחריות הגדול פי כמה מעכשיו.

מצטער אני ביחוד על החפזון ועל הפזיזות, שבהם הוצעו הצעות כה מרחיקות-לכת וכה מהפכניות. אין אפילו מקום לטעון, כי נובעות הן במישרין מתוך חקירותיה של הועדה המלכותית. שהרי כדאי לציין: שתי מסקנות אלו – שהמאַנדאַט אינו ניתן להגשמה, וכי את ארץ-ישראל יש לחלק –, הרי המסקנה הראשונה יש לה קשר מועט והמסקנה השניה אין לה שום קשר אל העדוּת אשר הושמעה באזני הועדה המלכותית, לפחות בישיבותיה הפומביות.

במשך חמש-עשרה שנה היתה טוענת כל ממשלה בריטית, היה טוען כל נציג בריטי בז’ניבה, כי המאַנדאַט הארצישראלי הולך ומתגשם באופן המניח את הדעת. מהו איפוא הדבר שהתרחש בינתיים אשר הניע את הועדה המלכותית להסיק לפתע את המסקנה, כי אותו מאַנדאַט איננו ניתן להגשמה? אין ספק: המהומות של שנת 1936, היקפן וזמנן הרב. אבל, באותה מידה אין ספק, כי כל זה יכול להיות גם פרי של אי-יעילות בהנהלה ולא של ליקויים אוֹרגאַניים במאַנדאַט גופו; ולפני שהועדה המלכותית הכריעה במסקנותיה לטובת ההנחה השניה, חייבת היתה לבדוק תחילה בדיקה קפּדנית ביותר את פרטי מהלך המאורעות בימי המהומות. ברם, דוקא זהו הדבר, שהועדה המלכותית סירבה לעשותו מדעת ובכוונה תחילה: היא סירבה “לבחון את פרטי מהלך המאורעות בששת או שבעת החדשים האחרונים” (הדו“ח ע' י”א). ומצד שני, אילו בדקה הועדה פרטים אלה, הרי בודאי היתה מגלה, כי רק הודות לאי-יעילות בהנהלה, גם בירושלים וגם בלונדון, יכלו כאלפיים צעירים ערביים להחזיק את הארץ במצב של אדרלמוסיה במשך ששה חדשים: מגלה היתה, כי “מישהו בּלבּל”, – ואילו המאַנדאַט טוב הוא. יתר על כן: המזכיר הבריטי לעניני חוץ הבטיח בז’ניבה באורח פוֹרמאַלי, כי הועדה המלכותית תחקור את כל מסיבותיהן של המהומות. אך הועדה סירבה לעשות כן. אין זה מעניני למתוח ביקורת על החלטותיה; אבל אין להמנע, כמובן, ממתיחת ביקורת על מסקנותיה, שהוסקו ללא חקירה מספקת.

אותו פגם מצוי גם במסקנתה הראשית: בתכנית החלוקה. מבחינה פוֹרמאַלית חורגת מסקנה זו מתחום סמכויותיה של הועדה, וייתכן איפוא שהיא ultra vires1 ואולם ביחוד חשובה העובדה, כי אין למצוא שום רמז לרעיון החלוקה – לפחות במידה שזוכר זאת אדם הקורא בעיון את החומר – בשום עדות מן העדויות אשר נמסרו בשלשים הישיבות הפומביות של הועדה המלכותית. אינני מבין איפוא, כיצד אפשר לראות בתכנית חלוקה זו מסקנה טבעית הנובעת מן החקירה: היא דומה יותר לרעיון שצץ באקראי לאחר-מעשה, או לאימפּרוֹביזציה, ומבחינה הגיונית צריך כעת (סלחו לי, אם בדברי נשמעת נעימה אירוֹנית) למנות אולי ועדה חדשה, שתבדוק את הרעיון הזה החדש מעיקרו, ועדה שתשאל את פיהם של מומחים ושל עדים, שתבדוק את היתרונות ואת החסרונות הנשקפים מן החלוקה ותנסח איזו מסקנה שהיא, שתהא מבוססת על עדויות ועל הוכחות, ולא על שיקולי-דעת הנמצאים מחוץ לחקירה.

עד כדי כך גדולים החפזון והפזיזות, שיאיצו גם בועדת-המאַנדאַטים המתמדת של חבר-הלאומים שתאשר את התכנית החדשה מעיקרה בערך ב-30 ביולי, בזמן הקצר ביותר, מבלי שתנתן ליהודים אפילו האפשרות לנסח את טענותיהם נגדה. כי בשעה מעין זו יש להניח ליהודים להוועץ בצורה הנאוֹתה. בקרב עמנו יש כיום תביעה חזקה לכינוס כנסיה לאומית של יהודי העולם שתבּחר בבחירות כלליות: שהרי ברור, כי קונגרס ציוני המייצג כחצי מיליון בוחרים, הנמנים על המפלגות הציוניות למיניהן, אינו יכול בשעה כזאת לדבר בצורה הראויה בשם עם המונה 16 מיליון נפש. אבל אין נותנים לנו שהוּת להתיעצויות יסודיות; עלינו להשיב הן או לאו, בשאלה גורלית, בחפזון לא-יתואר.

במסיבות אלו פונה אני אל חברי-הפּאַרלאַמנט היושבים כאן בבקשה של דחיה, של אָרכּה, אשר תתן לנו, ליהודים, את האפשרות לארגן את התגוננותנו ולהציג את טענתנו במסמכים בעלי משקל מספיק, במסמכים מפורטים ומעובדים למדי, כדי שיוכלו לעמוד בפני 400 העמודים שבדין-וחשבון של הועדה המלכותית. מבקש אני שייעשה כל אשר אפשר לעשות, כדי לגייס את השפעת הפּאַרלאַמנט בהתנגדות לחפזון, במניעת הסכנה של הכרעת-בוסר פזיזה.

הריני מודה לכם מאד על הקשבתכם האדיבה. (תשואות).


היושב-ראש: בטוחני כי מר ז’בוטינסקי ישיב על כל השאלות, אך מבקש אני שהשאלות תהיינה קצרות, וכמובן גם התשובות. קיבלתי חדר זה לשעה אחת. רוצה הייתי, שמר ז’בוטינסקי יסביר, עד כמה שאפשר בקצרה, מהי, לפי דעתו, הברירה לחלוקה. אמנם, הוא רמז על דבר כזה, אך אולי יעמוד על כך ביתר פרטוּת.


מר ז’בוטינסקי:

הברירה, סיר ג’וֹן, היא הדבר הבא: השאירו את המאַנדאַט כמות-שהוא, אך הגשימוּ את המאַנדאַט על-ידי שתוציאו לפועל דוקא אותן ההמלצות, אשר הועדה המלכותית גופה פיצלה ופיזרה אותן על-פני הכרך הזה כולו. אין הזמן מרשה לי לצטט אותן בשלימותן, אך הנה אחדות מהצעות אלו. הועדה המלכותית מציעה למדוד את אדמות עבר-הירדן, – דבר שלא נעשה מעולם. כיום, כעבור 17 שנה של הנהלה אזרחית, אין איש יודע עדיין, כמה אדמות כשרות לעיבוד מצויות בעבר-הירדן; עבר-הירדן גדול פי שלשה מארץ ישראל המערבית. אבל הועדה המלכותית מודה, כי גם בארץ ישראל המערבית יש עוד שטחים שאפשר להכשירם. כצעד ראשון צריכה לבוא איפוא חקירה גיאולוגית משני עברי הירדן. אחרי חקירה זו יש להכריז על מלווה (שיכוסה על-ידי היהודים) לשם הכשרתן של אדמות אלו. כן צריכה להיות מדיניות של עידוד והגנה לחרושת המקומית: היא גם-כן מוצעת בדין-וחשבון זה. צריך גם להיות בטחון בארץ. בימי המהומות האחרונות נאלצה סוף סוף הממשלה להסכים לעיקרון, שהסדר יובטח על-ידי כוחות יהודיים. אין אנו רוצים, שאנגלים ישפכו את דמם, אם זו שאלה של הגנה עלינו. רוצים אנו בפיקוד אנגלי, אך רוצים אנו, שהאנשים תחת פיקוד זה יהיו יהודים. – אם כל זה יוגשם, הרי אנו היהודים מתחייבים תוך עשר שנים להפוך את הארץ הזאת, את ארץ ישראל משני עברי הירדן, לארץ בעלת רוב יהודי יציב, כ-2.000.000 יהודים וכ-1.300.000 ערבים. הערבים לא יצטרכו להגר משם: ישרור שם המצב של כל ארץ נוֹרמאַלית, שיש בה רוב ומיעוט. יהא זה מצב די נוֹרמאַלי בשביל הערבים שיהיו מיעוט באיזה מקום. כל אומה היא מיעוט באיזה מקום. האנגלים הם מיעוט באפריקה הדרומית ובאזורים מסויימים של קאַנאַדה; הצרפתים הם מיעוט בקאַנאַדה ובשווייץ. הפיקוח מצד הקיסרות עלול לשמש ערובּה ליחס ההוגן אל המיעוט. אנו מכנים זאת בשם “תכנית העשוֹר”, וזוהי הברירה שעליה אנו עומדים.

מר קרוון אליס, חבר-הפּאַרלאַמנט: אדוני היושב-ראש, סבורני כי יכול אני להסכים בהחלט לרוב דברי הנואם, אך יש ארבע שאלות שרציתי לשאול. האצדק אם אניח,שהנואם איננו נציג רשמי של הסוכנות היהודית? זוהי שאלתי הראשונה. השניה היא: מהי המחלוקת האמיתית בין הערבים ובין היהודים? שאלתי הבאה היא: אי-השקט המקורי, שהוביל למהומות, כלום לא היה מתפתח עד כדי היקף של מהומות, אילו השתמשה המשטרה במלוא כוחה? השאלה הבאה היא: אם בית זה יתמוך בדין-וחשבון, מה הם הצעדים, שבהם, לדעתו ינקוט חבר-הלאומים?


מר ז’בוטינסקי:


אינני שייך לסוכנות היהודית. נמנה אני על ההסתדרות האחרת, היריבה, הקרויה ההסתדרות הציונית החדשה. אשר לשאלה השניה, מסכים אני, שהמהומות לא היו מתפתחות לעולם, אילו נקטו המשטרה והצבא בפעולה מתאימה, כלומר בפעולה נמרצת יותר. סבורני כי המהומות אפילו לא היו פורצות, אילו נתנה הממשלה את דעתה על אזהרות מסויימות. אינני מטיל ספק בדבר, שהסוכנות היהודית הזהירה וחזרה והזהירה את הממשלה; יודע אני על אזהרתי שלי. ב-5 באפריל בשנה שעברה, בדיוק שבועיים לפני ההתפרצות הראשונה, שלחתי מברק אל הוד מעלתו הנציב העליון והודעתיו, כי יש סימנים מובהקים שמהומות עומדות להתחולל בארץ ישראל. העתק ממברק זה נשלח למשרד המושבות. מר תוֹמאַס, שהיה אז מזכיר המושבות, השיב בכתב לאמוֹר, כי הם התקשרו עם הנציב העליון בענין חששותינו; אך, אשר להערות שבמברקנו בדבר אי-יעילותה של המשטרה והעדרם של כוחות-צבא, נטל מר תוֹמאַס את האחריות לומר, שאין הוא מסכים לכך: המשטרה יעילה וכוחות-הצבא מספיקים. במלים אחרות, לאזהרה זו לא שמו לב.

ועתה, השאלה הבאה היא הסיבה לריב בין ערבים ליהודים. אדוני, זהו גורלה של כל התישבות. תולדות העולם תולדות התישבות הן. כל ארץ תרבותית, אולי חוץ מגרמניה, היא תולדה של איזו התישבות בעבר. ובכל תולדות העולם, שהן תולדות התישבות, לא היתה מעולם אף דוגמה אחת, שבה “הסכימו” תושבי המקום כי ארצם תיושב. אתם האנגלו-סאַכּסים יישבתם את מחצית התבל, אך מעולם לא יישבתם בהסכמת העמים בארצות אשר יישבתם; והאנגלו-סאַכּסים עצמם, עם התוספת הנוֹרמאַנית שבדמם, גם הם תולדה של כמה התישבויות, בכל לפעם נגד רצונם של תושבי המקום. כיצד איפוא נוכל אנחנו, היהודים, ליישב את ארץ ישראל, או את אוגאַנדה, או כל ארץ אחרת, ללא התנגשות-רצונות עם תושבי המקום? בצורה זו התחוללו כל ההתישבויות, – ואם זה פשע, הרי נובע מזה, שאמריקה היא פשע, שארץ זו היא פשע, וגם ההיסטוריה שלנו, זו שבכתבי-הקודש, גם היא סיפור על פשע, כי היא סיפור על יישוב ארץ נגד רצון התושבים שישבו בה. לפיכך השאלה היא זו: כלום ההתישבות היהודית הכרחית היא או איננה הכרחית? כלום צודקת היא או איננה צודקת? אם הכרחית היא וצודקת, הרי כל תושב מקומי, הרוצה להפריע את הדבר ההכרחי והצודק, יש לפחות למנוע אותו מלהשתמש בכוח-אלימות. זהו המצב כולו.

ואשר לחבר-הלאומים. חלוקה זו אין לעשותה בלי הסכמתו של חבר-הלאומים, ולצערי עלי לחזור ולומר, כי הממשלה משתדלת להאיץ בועדת-המאַנדאַטים המתמדת, שתאשר את תכנית החלוקה החדשה מעיקרה, לפני שליהודים (וכן גם לערבים) ניתן זמן לעבּד לפחות תזכירים רבּי-משקל ובעלי היקף בדומה לכרך זה. הכוונה היא, שועדת-המאַנדאַטים תעבור על הענין בחפזון ותתן את הסכמתה, ובספּטמבר תתן מועצת חבר-הלאומים את הסכמתה לביטול המאַנדאַט. אינני יודע, אם חבר-הלאומים יסכים לכל אלה: אך אם בבית-הנבחרים יישמעו כמה קולות שיאמרו: “אל תאיצו”, מקווה אני, כי הדבר יתן עוז לחברי ועדת-המאַנדאַטים, ואולי יתנגדו גם הם לכך שיאיצו בהם.


מר גאי, יועץ-המלך, חבר-הפארלאמנט, (אדינבורג): רוצה אני להציג שאלה, שלדעתי היא מכרעת. אילו נתקבלה הברירה שלו, ואילו הוגשם מאַנדאַט, כלום סבור הוא, שנוכח איבת הערבים תהא אפשרות לפתח איזו מערכת של שלטון עצמי לארץ ישראל כולה באמצעות מועצה מחוקקת, שבה היו משתתפים הערבים?


מר ז’בוטינסקי:


הכרתי בענין זה היא זו: תנו לנו עשר שנים ליישב את ארץ ישראל בקצב המהיר ביותר תחת הנהלה מאנדאטורית ידידותית וליצור רוב יהודי, ויחד עם הרוב היהודי ליצור גם פריחה ערבית משני עברי הירדן. ואז יכולני להבטיחכם, כי בעוד עשר שנים תמצאו בארץ ישראל לא מועצה מחוקקת אלא פארלאמנט ממשי, עם יהודים וערבים, עם צירים שלא יעסקו עוד בפלפול לאומני אלא בבעיות של בנין חברתי וכלכלי. זהו חלומו של כל יהודי ושל כל ציוני ללא הבדל מפלגה.


  1. בטלה בגלל חוסר–סמכות. – (המתרגם).  ↩

המלצות קוראים
תגיות