כבר צלצל השחר באביבו המבושם בחלונותיו המיוזעים של בית המדרש, בשעה שאהרן, הפרוש הצעיר, התעורר מעל השלחן והסתכל מסביב לו בעינים תועות ואדומות בתוך האור הכהה, וראה את שמעיה יושב כפוף על ספרו ובולע ברוח תאבה את תכנו.

אמש, בלילה, בשעה שאהרן עיף וראשו צנח על זרועותיו של השלחן הארוך – עדיין היה כל בית־המדרש הומה מתפלתם הרוננת של מצפים לקריעת השמים בליל השבועות, ועכשו, כשהקיץ, מצא את בית המדרש ריק מאדם, ורק חברו שמעיה המתמיד יושב לאור הנר המהבהב והנאבק עם הבוקר ואוירו הפושר, הסמיך מֵאֵדים.

שפשף אהרן את עיניו, קם ממקומו, נגש אל חברו, הסתכל מקרוב וכמעט פרחה נשמתו. גחן אליו ובלחש של נזיפה קרא כמשתומם:

– הזוהר!

נזדעזע שמעיה, הרים את עיניו וסגר את הספר.

– לא… כן… הזוהר – גמגם כמתנצל וכסה בידיו על ספרו, כאילו בקש להסתירו. אך בהכירו אחר כך, כי סודו כבר גלוי לפני חברו, הרגיש כאילו היתה לו הרווחה: מעתה סוף־סוף יכל לגלות את לבו המלא על גדותיו לאיש המסוגל להבין אותו וכילד מתחטא הוסיף:

– מוכרח הייתי, אהרן… אנוס הייתי – לא יכולתי נשוא עוד. כמעט נטרפה דעתי עלי. זה כשנה תמימה אני מכין עצמי לכך. לא נועזתי. בבקשה ממך, בבקשה: יהי נא הדבר שמור בינינו. שב. אתה יודע אותי. אתה יודע. כלום ראית אותי רגע אחד בטל?

הוא סגר את הספר, לקחו בשתי ידיו אל חיקו והוסיף:

– עול תורה, כן, עול תורה. לבנו, דמנו, כל רמ“ח אברינו ושס”ה גידינו ספוגים בה. לולא היא, לולא התורה, אנו אובדים בחלל הריק אלא שזה לא כבר הייתי בביתו של… כן, הלא ידוע לך, הייתי בבית של הצדיק. עמדתי סמוך לשלחנו. ומאז… ומאז מרגיש אני, שכל זה אינו אלא הקדמה, כן: כל מה שעשיתי עד כה, אינו אלא פתח דבר, פרוזדור. כעין צמצום מרגיש אני בנפשי, כל מהותי כאילו נצטמצמה בקרבי, ורובא דרובא שלי ריק. – הצדיק שליט"א ישב ודבר, דברי תורה. סתרי תורה. זוהר. על הזוהר. ואני – נתרוקנתי, וגעגועים גדולים התחילו מענים אותי. געגועים: למלא אותה. –

– לא רק לשלשים, אלא אפילו לעשרים לא הגעת, שמעיה.

– יודע אני. אתמול, בראשון לשבועות, מלאו לי תשע עשרה. אסור לו למוח בן תשע עשרה. אך מרגיש אני, אחת היא לי, אחת היא לי, אהרן. בין כך ובין כך מוחי הולך ומתבלבל, מתוך ריקנות. הריקנות שבי, הריקנות. אהרן. – הצדיק דבר על עשר ספירות, ועל אין הסוף. אני זה כבר שמעתי, ולא עוד, אלא גם קראתי על ענינים כאלה. אך רושם לא נשאר בי אחריהם. מלים, צלילים זרים למחצה. אך עכשיו, מאז שמעתי את הדברים יוצאים מפיו – כאלו קם בי הכל לתחיה. ועם זה התחיל הכל בי הולך ומצטמצם, והמקום שבי – הולך ומתרחב. והמקום תובע את מלואו, מרגיש אני, כאלו הכל שבי – מעט הוא. כל מה שלמדתי מעט הוא, קל ערך ומעט האיכות. אני בן תשע עשרה? ואולי גם מוח בן תשע עשרה עלול להשיג? – אומרים עליו על הרבי ר' יהונתן, שבשנת השלש עשרה לחייו כבר הוזמן לפרדס. –

– הרבי ר' יונתן? – אמר הפרוש הצעיר בדחילו – הרבי ר' יונתן? מובן. הרבי ר' יונתן, אך אני חושבני, כי זה לא ענינו של המוח, אלא של הלב, של הנפש, רחמנא לבא בעי…

– כן – כן – כן! – הפסיקו שמעיה –כן כן: הלב. טוב, שגם אתה מרגיש בדבר. די לו למוח. הוא הדבר: די לו. הלא את זה חפצתי להגיד לך: המוח שבי עשה את שלו. הן אפילו בן שלש לא הייתי עדיין וכבר עסקתי בתורה. ומאז – המוח, רק המוח. רק השכל. ולא הלב. לעולם לא הלב. שוא התאמצתי בכל כחי להכניע את המוח מפני הלב. לא עלתה בידי. המוח כבש את הכל. אפילו את אמי לא אהבתי אהבת־לב, אלא אהבת־מוח. כל דם לבי עבר בי אל המוח, והלב ריק. וכשנפרדתי מאת אמי למרחקים וגעגועים תקפו אותי עליה – הרגשתי כעין כאב במוחי, ולא בלבי. ואחר כך: למה אכחד? לא, לא נכשלתי חלילה, אך האמת ניתנה להאמר: עלומים. חטאת נעורים – כן, אחר כך כששבתי הביתה ונפגשתי עם בתו של השַׁמָּש, והיא נשאה אלי פתאום את עיניה – כאב ראש תקף אותי. אמי הניחה תחבושת קרה על ראשי, על מוחי הכואב. – וכך היה כל פעם שהרגשתי דבר שמחוץ לעולמי שלי, שמחוץ להספר. – וגם בשעה ששמעתי אותו, להבדיל בין קדש לחול, מדבר, על עשר הספירות – גם אז – כן – אמור נא, אהרן, העסקת בחייך בענין זה?

– אמרתי לך, שמעיה: זה מביא לידי בלבול הנפש, ואתה – אתה חוץ מזה – הוסיף אהרן בלעג – אתה – את בת השמש – – – סכנה.

בדמו של שמעיה עברה סמרמורת ועל מצחו התנוצצה לחלוחית:

– כן – אמר בלחש ובהחלט – בת השמש תהיה לי לאשה. בת זוגי היא. אני אפילו לא ראיתי אותה כל צרכי. ולמותר הוא. אין זה ענין שבראיה. זהו דבר שברגש, דבר שבגזרה. אלא – שאני – לא על זה חפץ אני לדבר אתך. חפצתי לשאל ממך: מי זה הפוסק, שמוח צעיר מבן שלושים אינו עלול לתפוס את הענין? זה לא ענין של תפיסה, לא. כדי להכנס לתוך רשותן של הספירות אין אדם צריך אלא התעלות ולא יותר, התעלות, בבקשה ממך, אהרן, שב הנה והקשב לי רגע. אתה תבין אותי. שמע מה שאני מדבר. אתה היחידי. – הלא – הן – עוסק גם אתה בפילוסופיה. אני יודע, אהרן, ראיתי: ה “מורה”. יפה. כל אחד לפי לבו, לפי הניצוץ הטהור שבו. ואני שמח, שאתה מצאת אותי בסודי. אל תתירא ממני. אהרן, חפץ אני להגיד לך, שהזוהר איננו – כן אהרן – הזוהר אינו ספר סתרים כלל, זאת אומרת, לא, כלומר, חפץ אני לגלות לפניך, שעלתה בידי הלילה להציץ, לתפוס ולדעת את פתרון החידה – – – זכיתי הלילה ל–

– לבו של אהרן הסתער:

– מה אתה סח? – לקריעת שמים?!

– לא – ענהו שמעיה כמעט בקול יבש. – לא. אלא ענין אחר – ענין פשוט יותר; קריעת הלב. כן, לקריעת הלב זכיתי, אומרים עלי, שאני, שאני הולך בשבילים לא לי, ושאני מדבר דברים לא ברורים למדי. כך דרכו של עולם. אילו הייתי משוגע, אהרן, הייתי אומר באמת: קריעת שמים. ראיתי וממעלי נקרעו השמים, נפתחו מעל ראשי, מעל מוחי. ואני ראיתי את הערפל העוטף את נשמתנו, ומבעדו את האור הגנוז לנו והמאיר אותנו, כן, כך הייתי אומר. אלא מאי? אני אינני אומר כך, אני אומר: זכיתי לקריעת הלב. הלב שבי נקרע, נפתח בי פתאום ואני ראיתי את הנשמה שבנו, העוטפת שחורים, ראיתיה איך היא פושטת את שחוריה, פושטת, לאט־לאט, כאשה צנועה בשעת טבילה. פושטת את בגדיה הגשמיים, נכנסת לתוך ים־האורה ומתרחצת באין־סוף הספירות, והספירות – הן בבחינת מים. מים עליונים, והמים העליונים הוא העַתֶּר, כן: העתר, הפשוט, שעיני בן־אדם יכולות להשיגו על ידי צער. העתר, – כן: אמר נא, אהרון השמעת מימיך על דבר הטבע המעשית? – על דבר חכמת היצירה המעשית, חפץ אני לגלות לך, שספר הזוהר הוא ספר מעין זה. מעין זה – אך נעלה מזה. נשגב מזה, כן, ספר־הטבע שלנו, ספר תורתה של הטבע הגבוהה והנשגבה. – ובשביל להבין תורה זו – עלינו להתרומם מעל להטבע שלנו, להגביה את עצמנו למעלה, ולא רק ברוח, אלא גם בגוף, כן־כן, גם בגוף! עלינו לעזוב את העולם, את האדמה, את הרגב, וגם את החומר השפל, את עצמנו הנבזה, ולהתרומם למעלה. לא אל הרוחות, אהרן, לא אל הרוח, אלא דוקא אל החמרים המפשטים, אל החמר הנעלה, אהרן, אל העצמים הנפשיים, שעצמים הם אפילו בנפשיותם, אהרן, אל אותם הרגבים, המתעלים בעצמם לידי רוח, ולא על ידי הרוח. עלינו לעזוב את העולם החי דרך הנפש, על ידי הנפש, באמצעי הנפש; עלינו לעזוב את הכל: את האדמה, את השכל, את הספרים, את מזל הארץ –

– ואת בת השַׁמָש! – עקץ אותו אהרן עקיצה ערומה.

– אל תתעלל בי, אהרן. אם קשה לך להבין אותי, הרי יכול אני להפסיק. אך לא, יודע אני אותך, אהרן: עליך לשמוע אותי עד גמירא, עליך –

– אבל אם באמת מבולבל אתה? – אמר אהרן ברגש של חמלה ורחמים מקרב לב ונפש.

אך שמעיה אחז אותו בידו ולחש לו כמעט באזנו, שאהרן אנוס היה לשמוע לו:

– כן – הוסיף שמעיה – כן, אהרן; כדי להשיג את הספירות, עלינו להתרומם למעלה, למעלה; דברים כפשוטם. אפשר, שמאורינו הגדולים לא היו צריכים לזה, הם הראשונים, השיגו את הדברים על ידי עליתם הפנימית. על ידי עליתם הנפשית על ידי כוחם בעצמם. אולם אנחנו – אנחנו – כן, גם לנו האחרונים, החלשים, ההדיוטות, גם לנו נתנה האפשרות לכך. הקב"ה מקדים רפואה למכה. יש אפשרות פשוטה. – אתה, אהרן, לא עיינת בדברי שירה מימיך ואינך יודע, אינך יודע – שהספירות – לחש לו שמעיה בקול כמעט בלתי נשמע – שהספירות אינן אלא אויר זך, גבוה, אויר טהור, אויר של מעלה, למעלה מזה, למעלה מעל אדמתנו ולמעלה מן הטבע הצרה שלנו. לא אותו האויר של הרים וגבעות. לא, למעלה מזה. למעלה מן העננים. שם, אותם המרומים, שרק בחיר הנשרים ממריא בהם! כן, אהרן, היודע אתה את הפסוק ואת סודו: “ואֶשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי”? – כן: ראה אדון הנביאים, שהדור, כלומר, שהגשם שבנו הולך ותובע את קדושתו ואת התעלותו – לפיכך נתן לנו רמז: אם אין ביכלתכם להתעלות על יד הרוח, יבוא החומר בעצמו ויתעלה. על כנפי נשרים – ממש. ודורנו זכה לכך – אהרן ידידי, הריני מגלה לך את סודי: רוצה אני למחרתים להיות שם – בין הספירות.

– למחרתים? הנטרפה דעתך עליך באמת?

–לא. לא נטרפה דעתי, אהרן; כן: למחרתים. אך זהו סוד כמוס עמנו, אהרן: קראתי אתמול בכתב־עת גרמני, ששם בעיר הבירה מתרומם מי־שהוא. כן: מי־שהוא מתרומם למעלה ופורח. ולמחרתים שוב יתרומם ויפרח ויעוף! – אהרן! בבקשה ממך, לוה נא אותי לשם! קראתי שהפורח רוצה לקחת אתו איש. – התלוני לשם?

אהרן הביט בפני חברו בעינים תוהות ולחות מדמעה, – עכשיו כבר הכיר ברור, שחברו הצעיר נתבלבל ואינו שפוי בדעתו. הוא ראה ברור, כי “הזוהר” הזיק לו. – בן תשע עשרה. –

אך הרגיש, שעליו למלא את חפצו. – לא לעזוב אותו לנפשו. –

לחץ את ידו באהבה וברחמים ואמר בחשאי, בהחלט: – ניחא, אֵלֵךְ.

*

ולמחרת לאחר חצות לילה, שני בחורים צעירים, לבושי קפטנים ארוכים, החישו פעמיהם בשתיקה לעבר עיר הבירה. –

הכוכבים הנוצצים ירו בהם חצי אור ממרחקי־עד נעלמים וקרים, והפרחים שבצדי הדרך לטפו את קרסוליהם ברסיסי טל מנצנצים. –

כשהגיעו אל מגרש התעופה ואהרן ראה את האיש בעל המגבעת המוזרה, העוסק במכונת הטיסה – אחז בידו של חברו ואמר בפחד:

– שמעיה, – הכיצד – הבלוית איש זה רוצה אתה לעלות? הלא אינו אפילו בן־ברית?

שמעיה לא שמע את דבריו. לבו נקש בו כמכונה בעלת אלפי אופנים וכל גופו רעד. הוא הזדקר לפנים, ובדרך־אגב הפליט לחברו מלים אחדות:

– האדם, אהרן, אינו אלא אמצעי, כמו המכונה עצמה. – “על כנפי נשרים” – והנשר עוף טמא הוא, – גם הר סיני אינו אלא אמצעי. גם משה –

ורץ הלאה. כלפי המכונה.

בעל המכונה בקש איש קל משקל. וכשבא שמעיה והודיע לו, שזה שבוע ימים הוא צם לשם כך – הביט בו הלה בבת צחוק, וכשמצא אותו, את המקובל הסגוף והצנום ראוי לדבר, חבט לו על שכמו הרזה ובידו האחת הרימו והושיבו לתוך המכונה.

– – ומקץ רגעים אחדים, אחרי שהמכונה התחילה לרעוש – ואהרן עמד בתוך ההמון וכל גופו רעד מפחד, וכשהשד לבוש הכנפים התרומם עם חברו יחד לקראת החלל הריק – לחץ אהרן את ידיו הדקות על לבבו הדופק ומלמל תפלה חרישית בעד חברו האומלל.

ושמעיה התעופף ועף – עף – למעלה – למעלה, נאחז בחוטי הברזל הקרים, עצם את עיניו ובפה פתוח לרוחה גמא את האויר הקשה, הקר והאכזרי, בתאבון קודש, בהתלהבות. במוחו התחילו מרקדים מלים ומושגים קדושים, שלפרקים נפלטו מפיו והתערבו ברעש המכונה. וכשפקח את עיניו רגע וראה, שלחנם מחפש הוא את האדמה מתחתיו – התחילו עיניו מבריקות בברק עונג ודמו רתח בקרבו. לבו זמר בו בשכרון נעים וכל אבריו הלכו הלוך והתמוגג בקדושה שמעבר לחיים. וכשהמכונן פנה אליו לאחור לומר לו דבר, לא הקשיב לו שמעיה, הוא אך צעק:

– מַעְלָה! –

והמכונה עלתה ועלתה.

מוחו של שמעיה נשטף בדם. הוא פער את פיו וזמר – –

הוא הרגיש, שהולך הוא ונכנס יותר ויותר לתוך עולם הספירות הזרות, הטהורות, הקרות והיקרות, ובכפת השמים העמוקה ראה עין בעין את הכרובים מקבלים את פניו במשק כנפיהם המנעים זמירות –

ועמהם ביחד – השתפך גם הוא בזמירות נצחים –

ופתאם הרגיש שהמכונן מכוון את המכונה כלפי מטה – צעק צעקה חרישית, התנפל עליו, על האופן שבידיו – וסבב אותו בכל כחו כלפי מעלה! –

– – וכשהמכונה המתה נחבטה אל צמרת היער הגדול – לא הרגיש כבר שמעיה באוירה החמים והמגועל של האדמה הטמאה.

1910