א. “קטלנית”    🔗

ידידי הפַּסל אחז בזרועי, משך אותי ואמר:

– בוא. בוא ותראה, מה משגע אותי בזמן האחרון. עליך לבוא ולראות גוף אשה.

– ראיתי. באַטלייה של פרנץ שטוּק ראיתי לא פעם.

– שֵׁדים ראית, חביבי, לא גוף אשה. שטוּק מצייר שדים ומכַשׁפות. בוא, תראה מלאך אלהים. אֶראֵלה.

הלכתי אתו אל הים.

היתה שקיעת החמה. שקיעה יפואית עם כל הקסם הפוטוריסטי שלה. הים: תשפוכת־זהב בוערת; וקערת השמש יורדת אל הים כאשה המחייכת אל תוך אמבטי־הבושם שלה.

ושפת הים מלאה רוחצים. נוער וזִקנה כאחד. רוחצים, משתובבים ומתהוללים, זבובי רקמה בבריכת היער. –

ידידי הפסל מהלך הנה והנה, מסתכל, מחפש, ומבטיח לי בידו האחת אחורנית: תיכף־תיכף. היא פה. כל יום ויום היא רוחצת פה. תיכף. אני אמצאנה. –

ואני אחריו.

ולא הוא מצא אותה, אלא אני. ראיתי כנופית נשים מתגלגלות בחול ועיני כולן קפואות כלפי נקודה אחת שבים. הנקודה היתה: היא.

– הנה היא – אמרתי לידידי.

– אהא. – כן.

– ובכן? שאלתי אותו.

– מורי ורבי, רודֶין – מלמל ידידי בהתלהבות – לִמְדַני ואמר לי: “אל תכייר גוף־אשה עד שלא מצאת אחד, הגוזל את מנוחתך והמביאך לידי אמונה, שלו לא הראו לך ממנו אלא שַׁד אחד, היית יכול לומר בדיוק בת־כמה היא בעלת־הגוף”. – מצאתי אותו. זה ימים אחדים איני אוכל ואיני שותה ואיני ישן כבן־אדם, הן יודע אתה אותי ואת מאכלי ושנתי: אוכל אני כסוס־משא וישן כמרמוטה. ועכשיו אוכל אני כמרמוטה וישן כסוס: כמעט שאיני עוצם את עיני.

אני מביט בה, מסתכל והוא מוסיף:

– זהו הקהל שלה. כנופית נשים משתאות. היא היתה לשיחה בפיהן. “הצעירה היפה”. יודעות הן, מתרחצת היא פה בכל יום בשעה זו והן באות להסתכל בה ולהצטער. –

–כן. היא יפה. מי היא?

– מי היא? אגיד לך את האמת: רוצה אני להתחקות ולשאל, אך פוחד אני מפני התשובה. “מדוע?” הבט בה. – אמור־לי, היודע אתה לשער את אורך זמן, שעבר וחלף מתקופת חוה־אמנו, הקופה השעירה, ועד תקופת גוף אשה זה? כמה מיליונים עברו עד שהגוף הגיע למדרגה כזו? ומי ומה הביא אותו עד כה?

– מי? אני חושב, חיים שקטים ומפונקים של תרבות־עדנים ממושכת, של טפול רב שעבר בירושה מאם לבת. טפול בכל חלקי הגוף, משער הראש ועד צפרני הרגלים.

– זהו. – וזהו המכניס לי דיסוננס בהתלהבות היצירה שלי. צעירה מפונקת עד כדי לחולל מהפכה פרולטארית! – מי שהוא אמר לי, חלוצה היא. בתחלה האמנתי ואחר כך נוכחתי לדעת, כמה רחוק אני עוד מלמלא אחרי פקודת מורי. איך יכולתי להאמין, שחלוצה היא? בהביטך בחלוצותינו היגעות, הפרועות והמפורכות, הנובלות בלא־עת – תתקפך שנאה כלפי צעירה זו. זהו יופי, המתפנק על חשבון כל בנות ישראל הקדושות והאמללות, שאין ידן מגעת אפילו לקנות להן סבון הגון.

– אין זה ענין לאמן.

– יודע אני: זוהי התחכמות, אך מה אעשה? והגיע הדבר לידי כך, שתחת ליצור גוף אשה נשגב – החלטתי להכניס בו רעל. אך התחלתי לעבוד בתבניתה – נצנץ בי שמו של הפֶּסל: “קַטלִיָה נֵיקַנְס”. היודע אתה את האורכידיה “קטליה ניקנס”, הנפלאה שבכל האורכידיות? זהו פרח פלאים, פרח חבלבל, המטפס על פרחים ועצים, השופך את ממשלת ענפיו על הרבה נטיעות אחרות; מתעכנת היא עליהן, מחבקת אותן וממיתן בנשיקה: מוצצת את לשדן ופורחת לברכה, וראשה צוחק כלפי שמש קו־המשוה בצחוק צבעיה וריחה המשכר. – פרח ממין זה היא מכשפה זו: מתפנקת היא על חשבון אלפי אחיותיה העמלות ונכמשות כשושנות יער הבר, הנשרפות בלהב השמש הצורבת. – קטליה ניקנס. קטלנית. –

אמרתי להעיר לו דבר. מעין זה: “מעז יצא מתוק” – ואולם היא טבלה ויצאה על החוף. לבדה.

השמש התחילה מדהה והיתה לטס של זהב טהור, והצעירה עמדה והתמתחה. – פסעה פסיעה וראשה נכנס בדיוק אל תוך גלגל השמש הבוער. שפת קערת הזהב היתה לזר לראשה השחור. –

–הבט, איך המקרה משחק ומשתעשע בנו: גלורית זהב סביב ראשה. – בוא. נלך. דיינו.

בדרך חזר ידידי פעמים אחדות על המלה:

– קטלנית. – קטלנית. – קטלנית.

 

ב. “הָאֵם”    🔗

נפגשתי שנית עם ידיד הפסל ורוח אחרת בו. יש לו רעיון חדש. את הקטלנית עזב באמצע העבודה. נאמן הוא לדעותיו החברתיות ואינו נותן את לבו אפילו לקדושת האמנות, אם זו אינה מכוונת לדעותיו. שונא הוא את הקטלנית ההיא. ואין שונא יוצר. עכשיו יש לו רעיון קדוש.

– יש לי ענין, שזה כבר הרגשתי בנחיצותו.

–?

– “האם היהודיה”. וזה הדבר: פה בשכונתי, בדירה השניה, גר זוג עם שני פעוטות. ילד וילדה. הילדה חולה בזמן האחרון. הקיר קיר תל־אביבי: דק כמצה. ואני שומע את כל המתרחש שם אצלם. ובין יתר הדברים עמדתי על דבר, שמעולם לא הרהרתי בו כל צרכי. נודע לי, מה זאת אם יהודיה. – אני תוהה ובוהה: אם זו, זה כמעט שלשה חדשים אינה ישנה כלל. בעלה עובד בלילה, כידוע לך, והיא כל הלילה ערה על יד הילד שלה. חביבי: אף לחמשה רגעים אינה עוצמת את עיניה. פשוט: אינה ישנה. איך זה אפשר?

– אולי ישנה היא ביום?

– הוא הדבר! נודע לי, שביום טרודה היא בעבודה. אני גם לא ראיתי אותה עדיין. – מעשה היה: קמתי בבקר, מאחר שלא עבדתי בלילה – והנה שומע אני, איך היא מטפלת בשני ילדיה. את הילד מיניקה היא ומזמרת לו ואת הילדה מחנכת היא. חניך עברי טהור. מדברת היא עברית, הראויה להתקנא בה. – בזמן האחרון אין איש אצלם בבית כל היום. ורק בבוקר בבוקר, כשהיא מיניקה את הילד, שומע אני את קולה. שומע אני מפיה דברים, ולבי נפעם, מיניקה היא את הפעוט ומדברת אליו בשירה. רשמתי לי דברים אחדים. –

והוא מוציא פנקסו וקורא: "פרחי־תולעתי, ציצי הקטנטן. הא לך מעט חלבלב; הא לך חיי הלבנים והטהורים. הא לך דמי הלבן. שתה, שתה אילי הפעוט. שתה ותהיה לאריה. גור אריה יהודה. אסור לו לגור אריה יהודה להיות חולה. רבות הן חיתו הטרף, בני הקטן. עליך לגדל ולשאג. לא לטרוף, בני, כי אם לדבר אדני. “אריה שאג מי לא יירא, אדוני דבר מי לא ינבא”. שתה, שתה בני את חלבי ודמי – ל – ל – לה. – לה – לה – לה. – להלה. –

הוא טמן את פנקסו והרים את עיניו אלי. עיניו היו לחות.

– מה דעתך? – שאל.

– בלילה ערה היא, אינה נותנת תנומה לעפעפיה. וביום – “גור אריה יהודה” – ואחר כך עובדת היא בבית מלאכתה. היא – ודאי שחלוצה היא. “הא לך דמי הלבן” – אל אלהים! – אמהות כאלו לנו, חביבי.

– ומי בעלה?

– אין לי מושג. האמת אומר לך: עדיין לא הרגשתי רצון חזק להכירה. בוא אצלי.

כשנכנסנו אל החדר שמענו מעבר לקיר אשה מזמרת לעצמה.

– היא בבית – אמר לי ידידי בלחש.

ואחרי שהאזין מעט:

– היא מתרחצת. – מתכוננת היא ללכת, יודע אתה מה נעשה? נצא אל השער ונחכה לה.

ירדנו ועמדנו בשער. לא הרבה חכינו. האשה יצאה. לא ראינו את דמותה יפה. צעיף קיץ תכול הליט את פניה; היא עברה על ידנו בחפזון. אשה צעירה לבושה בטעם. הסתכלתי אחריה וראיתי, שכפות ידיה אינן יפות.

– ידים מקולקלות – אמרתי. – קשות הן וגרומות. חלוצה.

– חבל על ידים כאלה – אמר ידידי. ידים קדושות הן, חביבי.

הוא הביט אחריה ושתק. ופתאום התעורר:

– חביבי! – כמה גדולה, כמה נפלאה תהיה עבודתי זו! – היודע אתה מה שם מצאתי לה ליצירה זו?

–??

– “אִמְךָ לְבִיאָה” – –

 

ג. “החלוצה”    🔗

– אתה מחפש ענין ליצירה, ודוקא יצירה סוציאלית בוא אצלי, – אמרתי לידידי הפסל מקץ ימים אחדים. בוא אלי אחרי הצהרים, אני אתן לך ענין, שמחה לנפשך. תראה דבר ותעשה פסל בשם פשוט ויפה וברור: “חלוצה”.

– אַיְשַׁר! ראה, דבר זה לא עלה על דעתי.

למחרת אחרי הצהרים בא ידידי אל דירתי.

מול דירתי, מעבר לרחוב באמצע החולות הולך ונבנה בית

– קרב הנה – אמרתי לו. – רואה אתה שם את הבחורה ההיא? זו שם, החבושה מטפחת אדומה, עשויה ככפה על ראשה? –

– רואה אני. ובכן? – התכבד נא ושב פה על יד החלון והסתכל בה זמן מה. שב והסתכל בעבודתה.

ידידי ישב ואני עזבתיו לנפשו.

לאחר רבע שעה שבתי. הוא ישב כפסל והסתכל. משהרגיש בכניסתי – קפץ ממקומו:

– אין כמוך, חביבי!

– ועתה? – שאלתיו.

– מה ועתה? היודע אתה לאיזו מסקנא באתי? שראשית כל המהפכות היא מהפכת הנשים. זוהי, חביבי, נבָלה. מדוע האשה מקבלת שכר־עבודה קטן מאשר הגברים! הלא בחורה זו עובדת ברגע אחד יותר מאשר שלשה גברים בבת־אחת במשך עשרה רגעים! – והבט בה, איך היא עובדת! כח איתנים לה לצעירה זו, חביבי. הבט וראה איך היא מרימה את קורת הברזל.

ונתר ממקומו כמו שרוצה לעזור לה.

והנה קול אשה מזמרת. היא מזמרת. תוך כדי עבודה. קול נעים, מתוק ומסלסל. קול חלש, אבל נכנס לאוזן וללב. ויש שהגברים עונים אחריה למקוטעין. ויש שצחוק עליז פורץ מפיה לשמע שירת הַגְּבָרים הצרודה. קול משק נחל בין רשרוש אילנות. –

ידידי התלהב.

– מה אני ומה כחי לעומת יצירה זו, חביבי? – אמר ביאוש. – כל מאמצינו טיח־תפל הם לעומת יצירה שכזו. “חלוצה”. אמת דברת. ובכל זאת אנסה. – היא צעירה ורכה עדיין. עיני הרואות. נחמדה.

ושוב הקשבנו לזמרתה העליזה. הסתכלנו והשתוממנו על כחה ועל חריצותה, מעין המתגבר.

– נלך שמה! – הציע לי ידידי, – רוצה אני לראותה מקרוב.

אחרנו קצת. בינתים נגמרה העבודה. האנשים הלכו. הלכנו אחריה. היא הלכה יחד עם בעלה. הם הלכו ברחוב שבו גר ידידי, וכשהגענו אל בית דירתו של ידידי – נכנסו ישר אל הבית.

הבטנו זה אל זה כשני מוקיונים.

– זוהי האם הלביאה שלך! – אמרתי. – איך לא ידעת זאת?

נכנסנו אל חדר ידידי והקשבנו. ושמענו אותה אומרת:

– קום לך אל הילדים. אני אבוא רק מקץ שעה. זה יומים לא רחצתי. –

הבטנו זה אל זה, ורעיון אחר הבהיק במחנו: אולי זאת היא אותה הבחורה היפה?

– הנח – אמר ידידי – תפשת מרובה. טפש אתה.

– טפש, טפש – ואף על פי כן: בוא נצא אל השער.

יצאנו, ומקץ רגע יצאה היא. אמנם כן, זוהי “האם הלביאה”, שראינוה לפני ימים אחדים יוצאת בשער.

וכשהבטנו בפניה – הכרתי את פני הבחורה היפה שבים.

– זוהי האלוצינאציה של פייטן – אמר ידידי בלעג.

הלכנו אחריה. בשתיקה. היא הלכה ישר אל הים.

כשהגענו וראינוה במים – הבטנו זה בפני זה תוהים ובוהים.

השמש שקעה – ידידי אחז בידי ומשך אותי ימינה.

– הנה! הנה בוא!

מתחלה לא הבינותי, מה הוא רוצה. אך מקץ רגע הבינותי: ראשה השחור נכנס אל תוך קערת השמש הזהובה והחלוצה עמדה על שפת הים מוארת בגלוריה. –

– ובכן, חביבי, מה שם יש לך בשביל יצירה זו?! –