רקע
אביגדור המאירי
שָׁעָה אַחַת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יבנה; 1944

 

א.

זה חודש ימים שאנו מתכוננים לבחינה הגדולה, הסופית. לזו, שלמענה, בעדה ובגללה סבלנו כל שנות נעורינו. נסגרנו בין הקירות הקודרים, כשבחוץ חגגו החיים בתרועת־נעורים. לא רקדנו בקסם נשפי־החשק בלילות החורף הרותחים, לא קבלנו את פני האביב בחורשת־העיר המכושפת, לא באנו לידי הסכם־נשיקה עם זו הצוחקת בפעמוני־כסף אראלתיים, לא ראינו בתיאטרון את הקומידיות הצרפתיות. ביסורי ורטר הצעיר השתתפנו בעיון, להלכה ולא טעמנו את טעמם של אותם יסורי־אהבה, שהיינֶה היה למת־החי מרעל־מתקה. – והכל בגלל התעודה הזאת, שאנו רועדים כעת לקראתה בדחילו, בקדמת ובהתמדה שאינה מבחינה בין יום ובין לילה.

– איך אתה?

– בהיסטוריה טוב, אך ביונית!

– ואתה?

– היונית לא כלום, אך למה הגועל הגיאורפי בעולם?!

– חברה! אני אומה לכם: ראשכם והר! מדוע זה מחויב אני לדעת, שנפוליון ישב בשעה זו וזו כגולם לפני אותה הפרוצה יוזפינה, כדי שתצייר אותו בחוסר כל כשרון?! איזו ברבריות היא זאת?!

– ואני הייתי רוצה לדעת ברצינות: מה עסקי עם השלום הווסטפלי?

ומן הצד נשמעת אנקת־חשאין איומה ונואשת לגמרי:

– אתם מאושרים. כל זה הוא קליפת שום. – אך המתימטיקה! אוי! – לקול זה היתה דממה.

הקול היה שלי.

 

ב.

באולם הבחינות דממה נוראה, אכזרית ונצחית. – ורק מד־זמן אחד משמיע כל הזמן את דפיקות הרגעים הארורים, שאינם רוצים לעמוד רגע ולחכות. אלה הן דפיקות צעדיו של המורה־הבוחן, ההולך הנה והנה מקיר אל קיר, מן הדלת עד החלון וחזרה, וידיו שלובות לאחוריו. מטוטלת חיה: דפיק־דפק, דפק־דפיק. זוהי מטוטלת הנצח, המצטמצם כעת בשעה אחת, שעה כבושה, לחוצה, דחוסה, סמיכה, אפלה ומחנקת.

– ולפני: שלש השאלות, שעלי לפתרן. ואני אפילו לא התחלתי. הן לוא ידעתי להתחיל! ובינתים אני מאבד זמן. כמה זמן יש לי עוד? – השאלה עצמה גונבת את הזמן. ובכן: סינוס־סינוס – למה אני מנסה? כאלו יש לי בכלל יכולת להבין את השאלה. ושם: דפיק־דפק. האכזר הגדול מזהיר בנו, שהזמן עובר. המטוטלת מאיימת בהתראה. – אני פוזל אל החלון. שלשום הוצאנו את השמשה האחת, משם צריכה הגאולה לבוא. שם צריך גאשפאר, התלמיד המצויין, להכניס לנו את הפתקה הגואלת: את התשובות. – אך גאשפאר עודנו פה בתוכנו. כל הגומר קודם. מותר לו לצאת לחפשי. והוא יהיה הראשון. – יצא – ותיכף יזרוק לנו את הפתקה הפעוטה, את המלה הגואלת. היא תפול לרגלי גייאר. ברגע שתפול – גייאר יתעטש ויכעכע, גם כדי לטשטש את קול אושת הנפילה וגם לתת בזה אות. אות תקוה והכנה. תוך כדי עטישה “תפול” מחברתו על הרצפה. הוא ירים את המחברת יחד עם הפתקה. –

דפיק־דפק. – גועל־נפש הצעדים הללו! – אך מדוע גאשפאר יושב עוד? הגם הוא מתקשה? אי אפשר כל זה בשבילו: הרמת נוצה באלף כוחות־סוס! או להיפך? הרמת אלף ק"ג בבת־יד? או אולי התחרט? אוי לנו! אך זה לא יתכן. “הן־צדק!” – והוא יושב ועובד עדיין – והזמן עובר. איזו אכזריות: לשבת פה ולהוציא את נשמתנו. ודאי רוצה הוא להראות למורה, שהשאלות קשות הן גם לו. חנופה למורה. זה טוב.

נכון. – דממה. אני בכל זאת מנסה: קוסינוס אלפא פלוס – –את מי אני מרמה? את עצמי? – ואולי – אולי – פתאום יבריק לי – – כעין התגלות – נס – אולי באמת היו נסים בעולם? הן אי אפשר, שמשך דורות האמינו אנשים גדולים חכמים עמוקים, בנסים – – גם הרמב"ם. רבונו של עולם! נס – קוסינוס אלפא מינוס – – אך הוא מפריע לי. דפיק־דפק־דפיק –– למה הוא מתהלך? מדוע אינו יושב במקומו?! אין לו רשות להתהלך ולהפריע! לולא התהלך, הייתי מוצא – – אדוני המורה, בבקשה לא להתהלך! בבקשה לעלות על הקתדרה ולשבת! – הוא עמד רגע. ומביט בי. כאילו קרא את מחשבתי. – גאשפאר קם!

אדוני המורה! בבקשה! – ומוסר לו את התשובות – המותר לי לצאת?

־ טוב מאד, גאשפאר. אתה חפשי היום.

אנחת הקלה חרישית נשמעת פה ושם. פעמי הגאולה. המורה פוזל כלפי המתאנחים.

גאשפאר משתחוה קמעה ויוצא. המורה מניח את מחברתו של גאשפאר על הקתדרה. ושוב מתחיל להתהלך. כעת יתהלך לו! גאשפאר, יעשה את שלו. אני פוזל כלפי החלון הפרוץ. “פתחו של גן עדן”. קוסינוס אלפא פלוס – מינוס – גייאר יושב ועובד.

פתאום מתעטש! – אך לא. זוהי עטישת־המרמה שלו. בלי כעכוע. כדי להרגיל את המורה לעטישות. גייאר מקנח את חטמו. הוא “ידוע חולי”. תמיד מתעטש כמעט זה שנה. כך הוחלט ברוב דעות. בראשית השנה האחרונה הזו הוחלט בישיבתה של “מועצת הפדות” החלטה אחת שהיא שתים: שגייאר יתחיל להתעטש כבר בתחילת השנה, בכל שעור, וגאשפאר, “הפודה”, ילמד לדעת את שגיאותיו של כל חבר, כדי שיוכל להכניס את פתקת־התשובות גם את שגיאותיו של כל אחד ואחד. שהמורה לא יתפלא אחרי כן ולא יחשוד. ישנם אחדים, שאינם יכולים לצאת “כולו זכאי”. המורה מכיא את גבולות הידיעות שלנו. –

אך מדוע זה מאחר גאשפאר? – המורה מביט בי. למה הוא מביט?! יש לו רשות לשאל, לקנתר, להכשיל ולהחריב אותי, אך אין לו רשות להביט בי ולהפריע לי. נבָלה כזו! מביט. בעיניו. אני מבין אותו. הוא אומר לי: אביגדור אל תתחכם, אני יודע, שאינך מבחין בין קוסינוס וְאַסינוס. אתה בין כה אדם אבוד. אתה תצא בלי תעודה. לא תסע הביתה לקיץ, תתהלך פה בעיר כמו יתום, באין כסף, באין תעודה, באין עתיד, באין תקוה, באין כלום בעולם הגדול. אתה תעלה במדרגות־הברזל האחרויות על הקומה העליונה, תעצום את עיניך ותשליכך למטה". – בחוץ צפור־קיץ מצפצפת. ואני אעלה ואפילני, אל המדרכה. – והוא מביט בי. וגייאר אינו מתעטש. ראשי מתחיל כואב. לבי מאיט את דפקו. – אני נופל מן הקומה וראשי למטה. אני כולי רועד, הולך לו אדם צעיר ברחובות העיר – ואין לו תעודת בגרות. – קר לי. אני מזיע. אני מביט במורה. מבטינו נפגשים. הוא מביט בחמלה.

כן. צר לו עלי. עיני דומעות. קוסינוס אלפא – קוסינוס – הוא מביט בי, הוא יגש אלי. – לא. הוא מתהלך. אני רוצה לצעוק:

לא להתהלך! אני עובד –! כך אינני יכול!

אני מכעכע במקום גייאר. בבקשה אדוני: לא להתהלך! – אני מתחנן לאדוני! רק כעת לא. עד שגייאר יכעכע. אדוני! קוסינוס – רבונו של עולם! יש לך כל כך הרבה מיני נסים ונפלאות! אתה יודע, שאני מאמין בך! ענה לי:

קוסינוס – הלאה! הלאה! רק עוד מלה אחת! – רע לי. אני מרגיש בחילה. אני רוצה להקיא. עיני רטובות. אני תוחב את ממחטתי אל תוך פי, עמוק. אולי להחנק?! פה על המקום! אני רוצה לצעוק: גאשפאר! – גייאר מתעטש ומכעכע! – –

אנחות־רווחה חרישות. דרכסלר קם ומוסר את תשובותיו למורה. מרכין ראשו ויוצא. – המורה מניח את מחברתו של דרכסלר על הקתדרה ומביט בי. אני כולי אדום. ידי רועדות בעין. המורה הולך וקרב כלפי. גייאר הרים את מחברתו “שנפלה”. כמה זמן נשאר עוד? קוסינוס אלפא – – אני מרגיש מאחורי תנועת־חשאין עדינה מאד. – הפתקה נודדת. לבי עמד לגמרי מלדפוק. אני תיכף אפרוץ בבכיה. אין לי כוח עוד. – הטפות זיעה כבדות מתגלגלות על פני. קר לי, שיני נוקשות. אני מתחיל להקיא – אך המתאפק בכל כוחי. כיני בוכות בגלוי. הנה הפתקה – – –!

אני מעתיק. באושר כזה חותם האדם על התחייבות להתנהגות טובה אחרי חנינה לפסק־דין מות.

המורה נגש אלי. לאט לאט. גוחן אל אזני ושואל בסודי סודות, שלא להפריע לאחרים: “מה לך?” – אני מביט בו בעינים בוכות. והוא לוחש לי: נו, נו, לא צריך. בכל זאת. עד כדי כך? – הרגע נא. – אני אשתדל – אל תפחד. יהיה טוב. –

רגע לפני כן גמרתי את העתקת הפיתקה של גאשפאר: אני מרים את עיני ואומר בחוצפתו של נאשם־ברצח שלא רק יצא זכאי, אלא שנודע שהקריב את עצמו על מזבח האנושיות, ואומר:

־ תודה רבה, אדוני. הנה: גמרתי!

אני קם. בחוץ מריע הקיץ הלוהט. החשמלית מנגנת את סולם־הקולות שלה החל מן ה־“מי” התחתונה ועד האוקטאבה הראשונה. אחר כך היא מצלצלת עליזות. אני משתחוה ויוצא.

כמה יפים הם החיים!

בחוץ מחכה לי דורה עם פעמוני הכסף שלה בגרונה.

המלצות קוראים
תגיות