פרק ראשון: בורח נטה ללון    🔗

---

האשה שפתחה את דלתה של דירת-מרתף פילבלה בעיניה מאפלולית הכניסה אל האפלולית, הסמיכה יותר, של חדר-המדרגות. מאחריה היתה מנורת-נפט רפת-שלהבת מבליחה על הקיר, תלויה על וו. “מי זה?” שאלה האישה בקול נמוך מהסס. “פה זה משפחת בכרך?” נענה לה קול גבר. מחוספס, קצר-רוח כלשהו. “כן. מה רצונך?” האיש לא המתין עוד, בזריזות הכניס עצמו פנימה וסגר את הדלת אחריו.

“יעקב”, זרקה האשה במבוכה אל חלל הדירה פנימה.

“אהוד שלח אותי” הסביר המתפרץ, הדוק-השפתים.

“בבקשה, תכנס”, אמר יעקב בעל האשה והבית, שלקריאתה הופיע אף הוא במסדרון האפלולי. בשקט הגביה את השלהבת במנורה. דרדסים היו לרגליו, מקטרת כבויה בזווית פיו, עיניו ערניות וחודרות אך פניו כבדים ואטומים.

“אתם לבד?” לחש הזר.

“כן, זה בסדר”, סינן יעקב.

“אנו מצטערים שאין חשמל” אמרה האשה לאחר שהתישב הזר בכורסה שבפינת חדר-המגורים. “עכשיו יש כל פעם הפסקות-זרם”.

“זה היה המזל שלנו” נהם הלז.

“אתה ודאי מאלה שהסתלקו אחרי-הצהרים?” ניחש יעקב, מוריד מתון-מתון את תריסי-הברזל המתקפלים של שני החלונות שבחדר.

“אחד מאלה” גיחך האיש.

“פה אין לך מה לחשוש”, אמרה האשה.

“לכן אני פה, אני מתאר לעצמי”, שב האיש וגיחך.

“אמא, מי זה בא?” נשמע קול דקיק של ילדה כבת חמש מן החדר הסמוך.

״חבר של אבא״.

״אמא, איך קוראים לו?״

״תישני, נורית, תישני״.״

״איך קוראים לו?" התעקשה הילדה ממיטתה.

האשה תלתה מבט שואל באיש בן-בלי-השם.

״קוראים לי רפאל״, התנדב הלז להשיב לילדה במישרים.

עד-כה-וכה והפעוטה עצמה הופיעה בפתח, ממצמצת בעיניה, מנערת צמותיה השחורות והקטנות, מעבירה אצבעותיה על פיג׳אמה של פלאנל הצרה כבר מכפי מידתה.

״מה, זה חבר שלכם?״ תמהה למראה ראשו הגלוח, ישיבתו הנוקשה, המתוחה, סברו המפיק זרות.

״כן, נורית״, ניסה יעקב לסבר את אזניה בנחת, ״הוא בא להתארח אצלנו כמה ימים… נכון, דוד?״

״כן, בטח״, הזדרז רפאל לאשר.

״טוב, נורית, זה מספיק. ועכשיו״, כמו מילאה האם אחריו, ״מהר למיטה! יללה, אחת-ושתים!״

״מרים תסדר לך אוכל עוד-מעט״, פתח עתה יעקב בכרך ושקע אף הוא בכורסה מול זו של האורח. ״לא משהו מיוחד. ככה, מה שמשיגים עכשיו. אתה מעשן? לא? בעצם, גם אני לא. רק מקטרת. אולי אביא לך מקטרת?״ שאל, ובתוך כך העלה נרתיק של טבק מכיס מכנסי-הח׳אקי שלו הארוכים, הביתיים. ״בכלל לא מעשן, הה? טוב, אולי אתה צריך משהו בינתיים, רוצה לרחוץ ידיים או משהו… הנוחיות פה משמאל… מרים, את מכינה איזה דבר לאכול, כן? רגע, איזו כוסית קוניאק, לא תתנגד, נכון? יופי. טוב מאד. הנה. ובכן, רפאל, לחיים!״

״לחיים, אדון בכרך״.

״לחיים. אתה יכול לקרוא לי פשוט יעקב״. ובהנמך-קול הוסיף: ״או יגאל. זה הכינוי. אבל יעקב זה בסדר״.

״לחיי הנצחון, יעקב״.

״לחיי הבורחים, חה-חה!״

״לחיי המצליחים״.

״מרים, את לא מצטרפת לכוסית?״

״תמזוג לי. בטח. אבל רק טיפונת. טיפ-טיפה!" היא קינחה ידיה בסינרה וכמתנצלת ניצבה לפני האורח, חיוך נבוך על פניה: ״בעלי יודע כמה שאני לא יודעת לשתות. כבר איזה עשר שנים שאנו נשואים והוא עדיין לא הצליח ללמד אותי. לא שהוא שתיין כל-כך גדול בעצמו, אל תחשוב… אז לחיים. לחיי כולם. כל הבחורים הטובים, זאת אומרת…

ועכשיו, אתה מוזמן למטבח. ככה, מה שהספקתי להכין. אצלנו הכל מאד צנוע. בייחוד בזמן הזה. חוץ מזה, חה-חה, גם לא קיבלנו שום הודעה מוקדמת שאתה עומד לבוא לבקר אותנו. אבל אין דבר, אנו נסתדר…״

״כל מה שתעשי יהיה יוצא-מן-הכלל, גברת״.

״מרים, חבל על הדיבורים״, קטע יעקב בכרך את חילופי-הדברים. ״האיש הזה ודאי גווע מרעב. נכון, רפאל?״

בני-הזוג ישבו אל שולחן-המטבח המצופה שעוונית ובאור מנורת-הנפט, ולהמייתו הכבושה של קומקום גמלוני על פתיליית-הנפט, הביטו, משתאים ושותקים, באיש הטורף בלא בושה ובקולות מיצמוץ וכסיסה את החביתה, את פרוסות הלחם המרוחות במרגרינה, את הזיתים. עם כל שהיו מקדימים לו אשראי של אמון, של חיבה, אפילו של הערצה, על חשבון עלילות הסבל והגבורה שכבר החלו לרקום סביבו בדמיונם, לא יכלו שניהם שלא לחוש איזה ניד של רתיעה למראה בולמוס-האכילה שלו והתעלמותו הגמורה מנוכחותם.

״בתיאבון״, מצאה מרים בכרך לומר כמתוך הירהור מאוחר.

״יש״, הניע רפאל בראשו והתיז בין לעיסה ללעיסה.

״תה?״ הוסיפה ושאלה.

הוא הינהן בראשו.

״לימון אין לנו״, אמרה. ״חלב? יש לנו קופסה חלב משומר״.

הוא הסיט מלפניו את הצלחת, מנוגבת וממורקת, ותלה בה מבט תוהה.

״כן, חלב ממותק. מקופסה. בסדר?״

״כן… בטח״.

בעוד מרים מוזגת את התה שקד יעקב, מושפל-עיניים ומכונס בשתיקתו, על פיטום מקטרתו המגושמת. לפתע ניצת החשמל, חיוור וכמו חסר-בטחון, בנורות החשופות שבמטבח ובמסדרון.

״הו, סוף-סוף!״ פלטה מרים בעליצות מוכנית, הציגה את כוס התה לפני האורח הזולל, ובתוך כך סקרה היטב את קרקפתו הגלוחה, את הצלקת החכלילית המאוסה בשיפולי סנטרו, את ידיו העריצות, פחוסות-האצבעות. ״זה לא גבר-החלומות של אף אחת״, הירהרה לה. ״בשום אופן״.

״איפה אני ישן?״ שאל רפאל עניינית, נובר בלשונו בין שיניו.

יעקב הדליק את מקטרתו, נתן מבטו באשתו והפריח עשן בדומיה.

״על המיטה המתקפלת, נכון, יעקב?״ פנתה האשה אל בעלה.

״כן״, נענה הבעל, מנער בהיסח-הדעת טיפות של רוק מפיית מקטרתו אל הרצפה, פונה אל רפאל, ״על-יד החדר של הילדה יש לנו מין גזוזטרה סגורה ושם _ _״

״אני צריך קודם לראות אותה״, נכנם הלז לתוך דבריו בעודו גומע בשקיקה מן התה החם, הממותק.

״כן, ודאי״, נתרצה לו יעקב בכרך. ״כשתגמור. יכול להיות שקצת קר שם בלילה, אבל יהיה לך במה להתכסות. נכסה אותך כמו שצריך… אין לך מה לדאוג״.

״לא דואג״, חתך רפאל. ובסבר רגוע יותר, אל האשה: ״איכפת לך למזוג לי עוד אחת?״

דומם קמה האשה, מזגה ובחשה, והגישה.

רפאל ריווח מעט את ישיבתו על שרפרף-העץ הצבוע לבן, גמע עוד מן התה, הישיר מבט אל מארחיו והפטיר: ״בשבילכם אני בטח איזו חיה מן הג׳ונגל, מה?״

מרים בכרך העלתה חיוך של נימוס מאולץ על פניה, ואילו בעלה אמר: ״לא, למה? אנחנו לא כל-כך חדשים בדברים האלה. הנה, רק לפני חודש החזקנו מישהו אצלנו במשך שבוע כמעט. אחד שהוציאו אותו פצוע מבית-חולים, ממש תחת העיניים של המשמר״.

״אה, כן״, ננער רפאל, ״שמענו על זה משהו״.

״הוא היה פה עד שהיתה הזדמנות להוריד אותו לשפלה. אולי באמבולנס. אינני יודע בדיוק״, המשיך יעקב בכרך. ״והוא גם לא היה הראשון שטיפלנו בו. עכשיו, אתה יודע, זה כבר לא מסובך במיוחד. אבל היו פעם מצבים די מסוכנים״.

״כן, הה?״ התיז רפאל, בעוקצנות מודגשת.

״טוב, יעקב, לאיש כזה לא צריכים לספר״, הזדרזה מרים להקדים פיוסים לרוגזות. ״חוץ מזה, הוא בטח מת לישון. נכון, רפאל?״

״לא חשוב״, התיז רפאל. ״מה ביחס לאנגלים פה?״ פנה אל יעקב.

״אתה מתכוון, אם הם מסתובבים פה? לא. כבר שבועות שאינם מעיזים להראות את הפרצוף שלהם בסביבה״.

"אני בלי נשק, אתה יודע. לך יש משהו בבית?״

״לא״.

״תצטרך להעביר לי קשר אל נחום מחר בבוקר. תוכל?״

״ודאי, ודאי״.

מטר היריות היה פתאומי בעצמת-חמתו.

״זה מן הרכס ממול״, הסביר יעקב בכרך כבקיא ורגיל. ״קרוב לקילומטר מכאן״.

"יש שם כמה עמדות של ערבים״, מילאה האשה אחריו. ״כל הלילה הם מתעצבנים ויורים להם ככה. וזהו״.

״כמה פעמים בלילה, כן״, השלים הבעל.

״ועוזבים אותם במנוחה?״ שאל האורח.

״עונים להם. זה הכל״, השיב יעקב בכרך. ״הנה. עכשיו, שמעתי כמה צרורות של ברן. זה היה מן הצד שלנו. כלומר, ה׳הגנה׳״. ״ואתה?״

״מה אני?״

״זאת־אומרת, באופן אישי, עושה משהו?״

״שמירות. פעמיים בשבוע. לפעמים שלש. יש עמדות. בזמן האחרון לוקחים כמעט כל אחד. חוץ מאלה שיודעים להסתדר, כמו שאומרים״. ״זאת אומרת, ב׳הגנה׳?״

״כן. זה מין סידור שכזה. זמני, אמרו לי. באופן זמני״.

״שלנו אמרו?״

״זה מה שאמרו. יש להם ודאי איזה חשבון בזה״.

״אני מתאר לי״.

עכשיו נשמעה גם שורת נפצים יבשים של פגזי מרגמה.

״שני אינצ׳ים״, פירש יעקב בכרך. ״לא משהו משגע במיוחד״.

״גם זה שומעים כל לילה?״ שאל רפאל.

״לא בדיוק״, אמרה מרים.

לפתע שוב כבה החשמל.

״טוב שהמנורות נשארו דולקות״, העיר רפאל. ״אנחנו כבר מלומדי-נסיון״, אמרה מרים, ״מה אתה חושב… זה כמעט כל ערב אותו הדבר. רק שנפט כבר די קשה להשיג בזמן האחרון. מחלקים לפי כרטיסים. מחכים שעות בתור. לכן מוכרחים לקמץ בזה״.

״ואיך המים?״

״זה עוד בסדר בינתיים, אבל לא יודעים מה יהיה הלאה. בקלות יכולים לפוצץ את הצינור, ואז…״

"לא״, התערב יעקב, ״הוא מתכוון לומר שהיה רוצה לעשות אמבטיה…״

״מי, אני?״ נתמה רפאל.

״כן, כן״, דחק בו יעקב, ״כל הענין הוא שבשביל זה צריך להסיק את התנור. עצים יש לנו, אבל זה יימשך שעה-וחצי לפחות עד שהוא יתחמם. אל תחשוב שאני לא חשבתי על זה מהתחלה. אבל אם תהיה מוכן להתקלח במים קרים, אז בבקשה״.

״כן, אני אביא מגבת״, קמה מרים ממקומה, אוספת את הכלים אל הכיור.

״מה, כל-כך מלוכלך אני נראה?״ ביקש רפאל להתבדח.

״שמע, אתה בכל-זאת לא בא אלינו מבית-מלון של תיירים״, גיחך יעקב בכרך, הוא דישן מקטרתו אל מאפרת-ברזל כבדה וקם על רגליו. ״בוא, אתה רצית לראות קודם את הגזוזטרה שלנו״, הזכיר לרפאל. יעקב הגביה בידו מנורת-נפט שהאירה את המרפסת, המזוגגת משלושה עברים. היו בה כמה עציצים, שולחן-מרפסת, קרש-גיהוץ מתקפל, שרפרף אחד, שלושה-ארבעה כיסאות מתקפלים.

״את המיטה״, לאט יעקב, ״אנו מעמידים על-יד הקיר החיצוני. ככה אין אפשרות לראות מבחוץ מי ישן פה בפנים, אפילו כשמציצים״.

רפאל מידד את המרפסת בצעדים זהירים וזריזים, הסמיך פניו אל השמשה, התרומם על ראשי בהונותיו וניסה להביט החוצה. ״קדחת!״ זרק. ״שום דבר לא רואים שם״.

״אז זה בסדר?״

״מה? כן, כן. בסדר גמור״.

הוא הושיט ידו לסייע ליעקב בהצבת המיטה המתקפלת, אחר-כך סייע לו להציעה. המנורה עמדה עתה על השרפרף, בקרן-זווית.

״אוהו, אפילו פיג׳אמה שמים לי פה. איזה פינוק״, השתאה רפאל.

״זאת לא תהיה השינה הכי נוחה בחיים שלך, אבל…״, הבליע המארח.

״לא חשוב… בכלל, אחרי בית-הסוהר דבר כזה זה כמו גן-עדן.

״כן… ועכשיו מה בנוגע למקלחת?״ חזר יעקב בכרך והציע.

״אני ממליצה״, התחייבה אשתו, ניצבת בפתח המרפסת ושתי מגבות בידיה.

״אין ברירה, כנראה״, ציחקק רפאל, ״אבל בשביל זה צריך באמת אומץ-לב״.

״אני עוזב לך פה את המנורה בפינה״, אמר יעקב, ״אולי תרצה משהו בלילה… אחר-כך תנמיך את האש״.

״אתם אנשים טובים״, סינן רפאל מבין שיניו, נוטל את המגבות מידי האשה.

"אני יוצא מהבית מוקדם ודבר ראשון אעביר את הקשר״.

״אתם באמת אנשים טובים. טובים מאוד״, חזר רפאל, הפעם כמו לנפשו.

״בחדר-האמבטיה אני אשאיר לך את כלי-הגילוח שלי״, הוסיף יעקב. ״ועכשיו, לילה טוב״.

״אולי רק תגיד לי מה השעה?״

״עכשיו קצת אחרי עשר. עוד משהו?״

״תגיד להם שאני בסדר. שאני רק צריך שעון. ונשק אישי. וזוג נעליים של בן-אדם. מספר 41״.

׳׳ברור… לילה טוב״.

׳׳לילה טוב. ותודה רבה, רבה׳׳.

עתה נשמע קול נפץ אדיר, מהמם, ממרחק כמה מאות מטרים בלבד. מנורת-הנפט נחרדה על השרפרף והצל הארוך על הקיר התחלחל. יעקב בכרך נסב על עקביו בפתח המרפסת וקפא על עמדו. רעייתו, קשובה ודואגת, הניחה יד רכה על כתפו.

״זאת כבר צריכה להיות עבודה של חבלנים׳׳, הגיע תורו של רפאל לפרש.

התנסרו עוד כמה צרורות חדים, קטועים של תת-מקלע, ואחרי־כן ירדה שלוות-השקט.

מן החדר הסמוך בא רחש פחדים וקול חפץ נשמט. ״אמא׳׳, דיברה הילדה שטולטלה מתנומתה. ״אני רוצה את חומי שלי. חומי שלי נפל. אני רוצה את חומי שלי״.

״שששש… אמא כבר מרימה לך את חומי שלך. רק לא להתחיל לבכות, נוריתי. הנה, ככה. תחזיקי אותו חזק חזק. זהו!״

 

פרק שני: אנשים קשים    🔗

---

פקח עין אחת. ועוד אחת.

לפי האומד עדיין הבוקר צעיר אך אורו כבר מלא, איתן, ותיק. מבעד לשמשות המרפסת המזוגגת נראו עתה אבני הקיר המסותתות של הבנין הסמוך אפורות-צהבהבות, מזוותות, חריפות, חושניות, רוטטות מעוצר חיים פנימיים מופלאים משלהן.

כמו שלא-לענין הירהר: בכלל לא דומה למוות השחור של אבני-הבזלת אצלנו במושבה.

מישש את שרוול הפיג׳אמה. גם היא אפורה-צהובה, שחוקת-כביסות, כמו של בית-חולים. אבל לטיפה, מחממת. זה העיקר. כמה שנים כבר לא לבשתי דבר כזה. בעצם, מאז הפציעה. מאז בית-החולים. ואיזה סדין נקי, חלק, מעומלן. כמו אלה שהביאה סרח מן הבית כשהתחלנו לגור ביחד. אחרי החתונה, יעני. אצל אמא בבית אף פעם לא היו סדינים כאלה. היום ודאי שלא. איכפת לה הרבה, הדברים האלה! או לאבא.

גם לי לא. אבל כשיש, אז זה נעים. כמו עכשיו. ככה, לשם שינוי. כל העצמות חורקות. איזו עייפות. לא של יום או יומיים. של שנים. הייתי צריך לישון ככה עד הערב. עד מחר בבוקר. מינימום. אבל בטח כבר לא אירדם. יעבור זמן עד שאני אוכל לקום מאוחר בבוקר. לא כל-כך מהר יוצאים מהרגלים של בית-סוהר.

לא בשביל לישון בשקט סידרנו את הבריחה הזאת. חמישה כמונו, אם כולם נשארים חפשים, זאת תוספת רצינית. לא צחוק. היום זה בטח יהיה בעתונים. אולי לא ימסרו את השמות. מי יודע. בכל-אופן, לסרח יהיה מי שיודיע.

איך אפשר יהיה לא לבוא לראות אותה. בשבילה זה יהיה רצח. כל זמן שאתה יושב, יושב חזק - מעלש. פעם בחודש היא מצליחה להסתדר ולהגיע לביקור-אסירים, או שאמא מגיעה ובדרך בחזרה היא עוברת אצלם ומוסרת דרישת-שלום חיה. אבל כשהיא יודעת שאתה מסתובב לך חפשי והיא תחשוב שאתה לא משתדל אפילו לעשות את המאמץ הכי קטן בשביל לבוא לראות אותה, לבוא להיות אתה כמו בעל עם אשה, לבוא לראות את הילד שלכם שאף פעם לא ראית אותו עדיין, זה יהיה

זה יהיה

כאילו הכנסת אותה לשלושים יום זינזאנה.

טוב, למה היא התעקשה להיות אשה של אחד כמוני. מי ביקש ממנה להיות אשה של איש-מחתרת. זה לא היה רעיון שלי. כשבאתי לראות אותה אחרי הבריחה הראשונה הרי אמרתי לה שאסור לנו להתקשר בקביעות ובייחוד לא להביא ילד לעולם בזמן שיש כל הסיכויים שיתפסו אותי שוב או שיקרה לי משהו בפעולה. זאת היא שהתעקשה. כמו שהתחכמה להיכנס להריון אפילו שאני בכלל לא הייתי בעד זה. כמו שהחליטה בעצמה מה יהיה שם הילד. לולא הייתי במאסר בשום אופן לא הייתי מרשה שתקרא לו יהושע. מה הוא אשם שאני קראו לי נון אז בעד זה הוא צריך שיקראו לו יהושע-בן-נון. זה עונש: שם כל-כך מפוצץ, כל-כך מחייב. אף-על-פי שבינתיים היו מוכרחים לרשום בתעודת-הלידה שלו ״שם האב: רפאל״. כשהיא רק אמרה לי אז בלילה, כשהודיעה לי שהיא בהריון, שהיא רוצה לקרוא לו יהושע אם זה יהיה בן, אני מיד אמרתי לה שתוציא לה את זה מהראש. ״יהיה בסדר״, היא צחקה. כשהיא אומרת "יהיה בסדר״ הפירוש הוא: ״זה יהיה כמו שאני אומרת״.

אולי בגלל זה אני בעצם לא מרגיש אפילו שהוא שייך לי. לא מרגיש שאני אב לילד… מובן, גם לא ראיתי אותו אף פעם… רק התמונות שהיא הביאה לי פעם, או פעמיים… עובדה, לא רציתי שהיא תשאיר לי תמונה. לא רציתי להחזיק אצלי דבר כזה במאסר. מובן, גם לא תמונה שלה.

אמרתי לה. אמרתי לה שהוא יגדל בלי לראות את אבא שלו. לא היה צריך להיות גאון בשביל לנחש את זה. לך התווכח עם ראש עקום של אשה. אבל מוכרחים להגיד את האמת: אופי. איזה אופי! בעצם, לא יכולה להיות אחת שתתאים יותר ממנה בשביל להיות אשה של איש-מחתרת. היא כאילו נולדה בשביל זה. סלע! את זוכרת, הייתי אומר לך לא פעם: לא סרח היו צריכים לקרוא לך סלע.

וכשאתה רואה אותה, לא תקנה אותה בגרוש!

לא גוף, לא פרצוף.

טוב, כאילו שאני איזה יפהפה…

יש לי כל הזכות לומר להם עכשיו: חברים יקרים, חברים חשובים, אתם מוכרחים למצוא לי סידור שארד לשפלה. יש לי ילד שנולד בזמן שכבר הייתי שוב בבית-הסוהר ואני אף פעם לא ראיתי אותו. גם את אמא שלו לא ראיתי מדצמבר, כשהיא באה פעם אחרונה לביקור-אסירים, ושנה-וחצי לא הייתי אתה בכלל. ויש לה אצלנו גם זכויות משלה, אפילו שמזמן שנכנסה להריון היא כבר לא נחשבת חברה-״לוחמת״.

לכבות את המנורה הזאת. מי צריך אותה. פתילת-הנפט דולקת באור מלא של בוקר, איזה גיחוך. והריח. סתם מרעילים את האוויר. זהו.

לפתוח חלון אחד. כמה טוב לנשום. לנשום כמו בן-אדם. בלי הסרחון של התא, של כל הבנין הישן והמקולל ההוא. מי-יודע איזה ריח נורא נודף ממני. זה ודאי נכנס לעור ממש. כמו הכנים. עד שנפטרתי מהן אז. כמה זמן צריכים עד שזה עובר, עובר לגמרי?

להתלבש כבר?

בשביל מה?

מה השעה?

מה זה חשוב. בכל-אופן, די מוקדם. מרגישים.

תביט, תביט איזה נעליים מחורבנות קיבלת. רק מזל שהגודל מתאים. פחות או יותר. לא לוחצות, לא נושרות מהרגליים.

היום שתחליפו לי אותן. היום! שומעים?

רק דבר אחד רפאל דורש: נעליים חדשות, 41…

איך שכינוי נכנס לעצמות. לדם. אפילו כשאתה חושב על עצמך אתה כבר חושב על ״רפאל״. ״נון״ זה כאילו שם של איש אחר.

ככה, חוזרים לכינוי המחתרתי הראשון. סיבוב שלם. עשר שנים, בן-אדם! כמה החלפתי כבר? חמישה, ששה? כן, בראשית היה רפאל ואחר-כך… ״גונדר יהודה״. ואחר-כך… הארגון-הצבאי-הלאומי-בישראל. לא ״בארץ-ישראל" אלא בישראל. לא ידעו בדיוק איך לבטא את ההבדל אחרי הפילוג. טוב, לא חשוב. ואז… יוסי. ובלוחמי-חרות-ישראל: אבשלום. יואב… זה בזמן הפרדסים… ואחרי זה מתתיהו. ושוב, רפאל.

וסרח… עד שידעת ששמה האמיתי סרח. כמה זמן היית קורא לה שולמית. כבר אתה מנשק אותה, ממזמז אותה, ועדיין היא בשבילך שולמית, לפי הכינוי. סירי האוכל שהיא היתה מביאה לשניכם לפרדס, למחבוא. כשעוד הייתם שנים: אתה ואליעזר. אליעזר שקוראים לו לייזר. הכינוי: יואש. ״ייאוש״ היית קורא לו אז. בשביל לצחוק ולא להתייאש באמת. יואב ויואש הנאהבים והנעימים. המאוהבים והמיואשים. בחייהם ובמותם לא נפרדו. חזור: עד מותם. ״עד מותם לא נפרדו״.

לו היה להם שכל אז והיו מביאים אתם גם כלבים אז לשנינו לא היה שום סיכוי לצאת חיים מהעסק. היו גומרים גם אותי יחד אתו. עומדים חצי מטר ממני, מקללים ונותנים פקודות, מהומה שלמה, ואני מקופל לי בגומה הפרטית שהכנתי לי כבר מזמן בין שני עצי-תפוז מכונמים. איזה שכל מבריק, איזה חוש של חיה, אמרו אחר-כך. מכוסה עלים צהובים מהעץ וכל מיני טינופת בפרדס המוזנח. שומע את העלים נשברים תחת הנעליים שלהם. מקמר ומותח את הגב כדי שהנעל של ההוא לא תשקע פתאום והוא ירגיש שקורה איזה דבר לא טבעי שפתאום הוא שוקע. שומע את הצעקה האיומה של יואש ומרגיש איך אצלך עוד-מעט המוח מתפוצץ כולו נשפך כמו חלמון כזה חם רותח בתוך הראש איך הפרצוף שלך כולו דם והעיניים כולן גרגרים של עפר וכל הנשמה כל הרצון כל החיים שלך בידיים שמורמות ומחזיקות את הרגל של האנגלי שמעוניין רק למצוא אותך ולגמור גם אותך אחרי שחיסלו כבר את יואש ואז כולך ממש מאמץ אחד שההוא לא ימעד חס-וחלילה, כי אם הוא ימעד אז זה בעצם הסוף שלך ודי - הם יכולים אפילו פשוט לשפוך נפט ולהדליק ואז העלים והקוצים מתלקחים במדורה נהדרת ואתה נצלה חי או שאתה קופץ החוצה כמו עכבר והם בטומיגאנים שלהם עושים ממך קציצות.

יואב ויואש במכה אחת. לא, לא לתת. להחזיק. להחזיק שלא יתמוטט כל המבנה הפרטי המסובך שהמצאת. מחתרת בתוך המחתרת. מוות חי. מתי הייתי יותר חי מאשר ברגעים הללו שלא היה להם סוף, הרגעים של מוות חי.

ואחר-כך לשמוע איך הם זורקים את לייזר את יואש את הגופה על אלונקה וסוחבים אותה לאוטו שלהם ומסתלקים. שומע את הצעדים הקולות הצחוקים הקללות באנגלית ומרגיש את השנאה דמעות בוערות ומחניקות של שנאה בעיניים ועייפות סמרטוטית בעצמות והתכווצויות ברגליים ויושב שפוף שפוף בתוך הגומה ושומע סילון דקדק דקיק של עפר שנוזל לאט לאט פנימה. והפחד הנורא פתאום שאולי תישאר קבור כאן חיים בזה המקום ולא תקום עוד. אפילו לא הרוג. פשוט ככה מעוך חנוק סתום. חנוק וסתום. פחד להזיז יד או רגל.

ואחר-כך לחשוב: רק ששולמית תדע שאסור לה בשום-אופן לבוא היום. שהיא תדע שיואש כבר לאחר-ייאוש ושזה מספיק ולא מוכרחים שיגמרו גם אותי. עוד לא. שיתאמצו עוד קצת לפחות. שלא צריכים לעזור להם בזה באופן מיוחד, אפילו שהם כל-כך רוצים. שכל זמן שאני מסתובב בשטח זאת-אומרת שעדיין יש מי שנלחם בהם, אחד שממשיך, שיאכל חרא וחצץ אבל ימשיך אפילו שהחברים שלו כולם אחד-אחד קבורים עמוק-עמוק באדמה או מסריחים חזק בעכו ובנור-שמש וביפו ובירושלים ובמזרע ובסרפנד או מתחבאים ולא מעיזים להוציא את האף מפני שבכל פינה יש מי שמוכן לקרוע אותם לחתיכות או למסור אותם ישר לאנגלים במתנה. אחד שכל זמן שהוא עוד מסתובב, אפילו שהוא לא האינטליגנט הכי גדול, אז עדיין יש מי ש״נושא את הלפיד״, כמו שאומרים אצל האינטליגנטים.

ועדיין לא יהיה שקט בארץ.

ולחשוב: רק ששולמית לא תהיה אמיצה וגיבורה, ורחמנית. ולחשוב: רק שהיא לא תחשוב מחשבות. שהיא לא תתחיל לחשוב שאולי בגלל זה שמישהו שם עין עליה אז עלו על העקבות שלנו וסידרו אותנו. שלא תאכל את עצמה ולא תכניס לעצמה זבובים בראש. מספיק שהראש שלי מלא זבובים והם יזמזמו שם עד שיורידו לי אותו.

לאסוף את התרמילים של הכדורים שהרגו את יואש. את אליעזר. ולאסוף ולומר בלב: יואב, את זה תאסוף ותשים למשמרת. שלא יוכלו לבוא ולספר עוד סיפורים שהוא התאבד. או שאולי אתה זה שהרגת אותו משום-מה. גם דברים כאלה היו.

לאסוף אותם בידיים רועדות מחולשה בתוך העשב והקוצים. בברכיים כושלות. לשים אותם בגומה. לחזור אל המקום ולראות את הכתמים המשחירים של הדם ואת סימני הגוף שלו במקום שהוא שכב ונפל ואת סימני הגרירה ולהסתכל למעלה אל השמש ולראות את הקורים בין הענפים של העצים ולרצות להרגיש איזה דברים מיוחדים כאלה ולדעת שכל מה שאתה רוצה בזה הרגע זה רק ליפול שם במקום שהוא שכב ולבכות כמו שלא בכית אף פעם.

ואחר-כך, הלילה. הירח הגדול, השמן, המגעיל. השבילים בין הפרדסים. התנים. הבטן מייללת. קוצים בכפות הרגליים היחפות. קוצים בשערות, בזקן. ריח התבונים והעשן המריר והכלבים המחורבנים מן הכפר הערבי. האורות של המושבה. היד על הפאראבלום שבתוך הכיס. העטלף שכמעט נפל עליך בדיוק מול הפילבוקס שם בקצה המושבה ונבהל עוד יותר ממך וברח. הברושים מסביב לחצר של שולמית. השריקה שלכם. בשקט.

כמה אתה רוצה אותה פתאום.

בואי, בואי מהר פה לפרדס. לא, אל תבכי. לא מועיל.

יואב, זה נורא. יואב, אני מאושרת. יואב, הייתי בטוחה שאותך הם גמרו. בייחוד שבהתחלה סיפרו שהביאו שתי גופות. מה לא סיפרו. בחיי, עד ששמעתי את השריקה הייתי בטוחה שכבר לא אראה אותך אף פעם. עד שיצאתי אליך הנשמה יצאה לי. עזבי את זה עכשיו.

זה באמת אתה.

בואי.

חכה. אני אביא לך לאכול.

עזבי את זה עכשיו. בואי, מישהו יראה אותנו.

אתה לא יכול להישאר ככה בלי אוכל.

אחר-כך. קודם תיכנסי אתי. יותר פנימה.

כמה זה נפלא שאתה עוד חי.

הנה, שבי פה על-ידי. תני לי יד. שולמית. שולמית.

יואב, אני לא יודעת מה להגיד לך.

אל תגידי כלום.

יואב, אני לא יכולה להתנגד לך.

נסי. נראה אותך!

יואב, זה כואב. אמא! אתה הורג אותי.

שולמית, שולמית.

קרא לי סרח. סרח קוראים לי. לא שולמית.

לא חשוב.

תיזהר, יואב. אצלי זאת פעם ראשונה. תאמין לי.

אני מרגיש, לעזאזל.

אהוב שלי. אני אוהבת אותך. איך קוראים לך, יואב? תגיד לי איך קוראים לך באמת… נון.

נון. נון, מעכשיו אתה תהיה תמיד שלי, נכון? אף פעם לא תעזוב אותי, אף פעם, נוני-נון שלי, נכון? תמיד, תמיד נהיה ביחד, נוני-נון שלי, נכון?

טוב לך?

נהדר לי. כואב לי. כמה טוב להיות אתך באמת. אתה… איך אומרים… אתה גמרת?

כן, כן. סרח, סרח, סרח…

כן, כן, אהוב שלי. תגיד לי, תגיד לי משהו לפני שאני אמות.

אל תקשקשי, את לא יודעת איזה פרצוף יש למוות בכלל.

אתה צודק, ואני גם לא רוצה לדעת. אני רוצה לחיות. לחיות אתך, לחיות. מה שאנו עשינו, קוראים לזה ״לחיות״, נכון? אז אני רוצה לחיות הרבה. לחיות הרבה אתך.

אם את תרצי להיות אתי באמת אז את תצטרכי להיות הרבה בלעדי.

כן, אני יודעת. לא חשוב. אבל תגיד לי רק אם הייתי טובה אליך. טוב היה לך להיות אצלי בפנים?

ולך?

תגיד אתה קודם. אתה כבר מנוסה בטח. אבל תזיז את הכיסים. האקדח שלך שוקל איזו טונה. אני לא צריכה אותו אצלי.

אבל אני צריך אותו אצלי.

טוב. לא, לא, אל תקום. רק תגיד לי.

להגיד לך מה?

מה ששאלתי אותך קודם.

אה, זה… את בחורה-זהב.

לא, ברצינות.

בכל הרצינות.

אבל איך זה עם אחת שלא יודעת כלום?

כמו עם אחת שיודעת הכל. רק יותר טוב.

אתה סתם חנפן.

טוב, בסדר.

נון…

די, מספיק.

רגע. אני רוצה לשאול אותך משהו אחר.

מה יש?

יכול להיות שיהיה לנו ילד מזה, נכון?

לנו?

לא חשוב. לי. יכול להיות?

ילד?

כן, נון קטן כזה. נונינון כזה.

עזבי את זה עכשיו.

תן לי יד. אני צריכה לקום. אוף, כמה כואב.

ואני צריך להסתלק. מהר. אוך, כמה מאוחר.

אתה כבר חושב על דברים אחרים, נכון?

תארי לעצמך!

על יואש?

כמה שהאדמה לחה פה. את יכולה להגיד לאבא שלך שהוא יכול להפסיק להשקות את הפרדס המפוצלח הזה, להפסיק לעבד אותו בכלל, כמו שעושים רוב הפרדסנים. בין-כה אין מה לעשות עכשיו בפרי.

אבא שלי איש עקשן ויש לו נשימה ארוכה, הוא אומר.

גם אני כך.

גם אתה, נון.

צריכים לדעת על מה להתעקש.

אתה בטוח שאתה יודע?

תשאלי משהו יותר מחוכם.

חכה על-יד הברוש פה. אני אביא לך את הסל. הכל מוכן.

הרי היית בטוחה שאנו גמורים?

בכל-זאת הכנתי.

רגע, סרח.

כן?

בכל-אופן… את מסכימה שנישאר חברים? ככה, בכלל?

בכל המובנים?

כן.

אם אני מסכימה… לא תהיה לך ברירה, חביבי!

בכל-אופן… זה לא הסכם לזמן ארוך. את יודעת.

זה עוד נראה.

את לא מבינה.

אני מבינה יפה מאד, חכם שלי. גיבור שלי. חושב שכל החכמה וכל הגבורה זה רק אצלו. אז תשמע מה שאני אגיד לך: אתה עוד תגמור את כולם, אני בטוחה. אני מבטיחה לך. לא חשוב מה אתה חושב עכשיו. אתה תראה.

ואת?

לי אל תדאג. אני אחזיק אותך. אני לא אתן לך ליפול. בעיניך אני אולי עדיין תינוקת, נכון, ויש המון דברים שאני עוד לא יודעת, אבל אתה תוכל לסמוך עלי. יש לך מזל, נון, שמצאת אותי. תסמוך על המזל שלך. יהיה בסדר.

גם יואש היה בטוח במזל שלו. הייתי קורא לו ״ייאוש״, ככה בצחוק, והוא היה עונה לי: ״אביך ייאוש״, או ״ייאוש עשה אותך, לא אותי׳׳. עוד אתמול הוא אמר לי: ״כל זמן שאנו שנינו יחד אין לך מה לדאוג. אני יש לי מזל סוג-אל״ף״.

כמה שאתה אוהב להתווכח. עד שאנו מתפלספים אתה תמות ברעב. טוב, חכה. אני ארוץ ואביא את האוכל. אחר-כך אלווה אותך. כמה שאפשר.

כדאי?

כדאי מאד. תגיד לי רק מהר מה עוד נחוץ לך שאני יכולה להביא אחת-שתים מהבית.

 

פרק שלישי: נחום אפנדי    🔗

---

״נעים להכיר… אתה רפאל?״

"אהמ… ואתה?״

״אביתר״.

״יפה״.

נהג המכונית - בחור שחרחר וחסון, גבוה כשיעור ראש מנון וצעיר-למראה ממנו - אסף את נון בקרן הרחוב בשעה ארבע אחר-הצהריים בדיוק, כפי שנמסר לו תחילה בקשר שהועבר בידי יעקב בכרך.

בעודו מחליף הילוכים במתינות למודה - תוך כדי נהיגה ברחובות המתעקלים, עולים ויורדים - ניסה להתל:

״אז אתה אחד מהקליינטים שעזבו אתמול את הפנסיון, מה?״

״ואתה אחד מאלה שמובילים אותי להבראה במקום אחר?״

שניהם גיחכו בהנאה.

״כולם הגיעו בסדר?״ שאל עתה נון.

״חוץ מאחד למך - שמו ברוך, נדמה לי - שהתבלבל ובסוף פנה לכיוון מוצררה. שני שוטרים ראו אותו והתחילו לשאול שאלות, אבל בסוף העדיפו בעצמם לא להסתבך״.

״זה בטח ברוך. מתאים לו. אני כל הזמן שישבנו ביחד אף פעם לא הבנתי איך אחד כזה הגיע לשם בכלל… אבל מראש ידענו שלא כולם מעור אחד״.

״כן. נראה לי באמת כזה בעל-חלומות, פורח באוויר. מין פתי-מאמין-לכל-דבר״.

״יש לך עין, אתה. אתה בכלל מכיר אותו מקודם?"

"לא, לא. היום פשוט הזדמן לי להוביל אותו למעון שלנו, והחלפתי אתו כמה משפטים. זה הספיק״.

״גם אותו הובלת?״

״כן. את כל הבחורים העברתי במשך היום. את כל ׳גיבורי׳ הבריחה. אתה האחרון אצלי ברשימה״.

״אתה הובלת את כולם?… לא עושה רושם מחתרתי יותר מדי״, העיר נון בנימה כבושה של בקורת.

״עזוב. עכשיו המושגים השתנו. זה לא מה שהיה״.

״ומה זה ה׳מעון׳ הזה שאתה אומר?״

״אוהו, באמת״, התלוצץ אביתר, ״כשפוגשים אחד מכם זה ממש כמו פגישה עם חוני המעגל… אתה תיכף תראה. בית של ערבי אחד עשיר שברח. החרמנו אותו. שתי קומות. עם הרהיטים והשטיחים והכל. משהו תאוה-לעיניים. לוקסוס-תמאם. אתה תראה״.

״והאנגלים לא מכירים את המקום? לא עוקבים, לא באו לחפש?״

״בחיי, מאיזה עולם אתה בא?! איפה האנגלים - ואיפה אנחנו! מי רואה עכשיו אנגלי בכלל?!״

״מה זה, אתה כל-כך בטוח שהם לא נשארים אחרי ה-15 במאי?״

״אני כן… תגיד, חביבי, אתה חושב שהם היו נותנים לכם אתמול להסתלק בקלות כזאת מן המוסקוביה אילו חשבו להישאר?״

נון שתק כנעלב קימעה, מתכנס בהירהוריו.

״לא, באמת!״ המשיך אביתר. ״אני רואה שאתה לא כל-כך מוכן להאמין. תגיד לי, אתה חושב שהם בכלל ניסו לחפש אתכם אתמול?… פעם היו תיכף עושים עוצר במקרה כזה, מקיפים שכונות שלמות, מעמידים פטרולים בכבישים, אוסרים איזה חמישים איש בשביל הכיף… ועכשיו? אני לא בטוח אפילו שרשמו את זה באיזה תיק… חביבי, העסק הזה גמור. מן האנגלים אתה יכול לשכוח״.

“אז בשביל מה אנחנו ממשיכים בכלל?”

״אם אתה שואל אותי, אז אנו ממשיכים בשביל להיות, ככה, שוט, או מנוף, מבפנים. כמו שהיינו תמיד, בעצם. אם תשאל אותי, עכשיו זה לא פחות חשוב מאשר קודם. אולי יותר… להכניס לזקנים את הפלפל בתחת. שיידעו שזה יכול להיות מסוכן להסכים למשהו שהלח״י לא מוכן לקבל. שיש פה עדיין פראי-אדם כאלה מסוכנים – חסרי-אחריות, כמו שהם אומרים - שלא יפסיקו את המלחמה הזאת, שלא יתנו להפסיק אותה לפני הזמן, כאשר איזה קונסול בלגי או איזה מנהיג ציוני או דיפלומט אמריקאי מבקש. אצלנו, העסק עדיין נוסע ב׳פורד׳ ישן, ואפילו שהכביש פנוי ורק יש עליו כמה אבנים, או יש כמה קפיצות ופיתולים, האוטו מסוגל פתאום לעשות סטופ באמצע הדרך ולא לזוז. ואז צריך שיהיה מישהו שייצא החוצה ויסלק את האבנים מהכביש, או שיכניס את המאנואלה הישנה מלפנים ויסובב אותה ככה טוב-טוב כדי שהמנוע יתחיל שוב לעבוד והאוטו ימשיך לנסוע… אם אתה שואל אותי, התפקיד שלנו עכשיו זה להיות המאנואלה הזאת״.

״והנהג?״ התריס נון.

אביתר פיזל מבט אל נון עם שהוא בולם את המכונית ומדמים את המנוע.

״הנהג״, גיחך, ״הביא אותך עכשיו אל המעון. אם יש לך שאלות יותר מסובכות, תשאל בבקשה בפנים. בוא!״

היה זה בית מוקף גן מטופח של עצי-פרי צעירים, בנוי אבני-גזית ורודות-אדמדמות, מרהיבות-עין, חלונותיו מסורגים לנוי. במוסך הפתוח שלידו, הבנוי בטון, עמדו שני ג׳יפים, חרטומיהם החוצה, וליד אחד מהם היה בחור אחד צעיר ואדמוני, עטור זקנקן, טורח בהחלפת צמיג. הוא זקף ראשו לרגע ובירכם בנהימה.

אביתר פתח את דלת-הברזל המעוטרת פיתוחים והכניס את נון למבואה רחבת-ידיים, רפודה שטיחים פרסיים, מוארת אור רך של נורות צבעוניות הנשפך מחרכיה של נברשת-נחושת מזרחית מעשה-חושב. על הקירות התנוססו אריחי-חרסינה כחלחלים נושאי כתובות ערביות מסולסלות ובאחת הפינות ניצבה כוננית מחוטבת, גבוהה ושחורה, מלאכת-נגרות דמשקאית, שעל מדפיה זוטות של נחושת ממורקה. מזה ומזה למבואה היו דלתות של זכוכית-צבעונים. באחת מהן, שאור השמש הנוטה לערוב הבעיר בה מדורה של נגוהות, הרתיק אביתר בתפף-אצבעות ליצני.

״יבוא״, נשמע קול מעובה מעבר לדלת.

מוצק-קומה ומאושש-צעד, לבושו ח׳אקי משובח, קם האיש לקראתם מעל כורסת-עור חומה ומאחרי שולחן-כתיבה גדול והדור שציפויו עור כהה ושוליו נחפים עור בהיר יותר.

״נון״, הצהיל קולו ובשתי ידיו החזיק בידו של נון, השלוחה בהיסוס.

״כדברך״, חשף נון שיניו בחיוך.

״זה עוד הירושה של ה׳מעמד׳, הה?" צהל הלז, מטלטל את ידו של נון. ואחר המשיך: ״אז מה, נון, שוב סידרנו אותם, הה? איזה חוסר-נימוס, חה-חה! ואיזה חוסר-סבלנות! מה, לא יכולים כבר לחכות עוד כמה שבועות עד ה-15 במאי שהג׳נטלמנים האנגלים יורידו את הדגל ויפתחו בעצמם את הדלת ו׳הישוב המאורגן׳ ירשה לאסירי המחתרות לצאת ולהתגייס לשורות ה׳הגנה׳?״

״תענוג לראות אותך, נחום״, אמר נון, מודד לו כמידתו ונוקב בשמו האזרחי הישן והצנוע. ״אפנדי נשאר אפנדי״.

״חה-חה-חה! זה טוב!״ הריע נחום הנזכר בצחוק מצלצל, עודו מחזיק בידו הגרומה של נון. ואחר, מסב פניו אל אביתר: ״אתה גש עכשיו אל יוחנן. יש לו משהו בשבילך״.

״המפקד!״ זרק אביתר, מתמתח כחייל הנענה לפקודה, ובהנמך-קול תכף ושאל: ״ורפאל - אני בא לקחת אותו בחזרה, או מה?״

״רפאל?״ תמה הלז רגע, ואחר שב והאיר פניו, ״אה… לא, לא, זה קליינט שלי. אני אטפל בו בעצמי. וחוץ מזה, עזוב אותי כבר מהשטויות האלו. אתה כבר לא חייל בריטי. הברנש הזה אביתר״, פנה אל נון כמבקש להסביר דבר לאשורו, ״שלש שנים הסריח בצבא הבריטי עד שזה יצא לו מהאף והוא סחב משם ג׳י.אם.סי. עמוסה נשק והביא אותו מתנה ללוחמי-חרות-ישראל, העריק המחורבן הזה… ועכשיו התענוג שלו בחיים זה לצעוק ‘כן, המפקד!’ ׳לא, המפקד!׳… יללה, יללה, חביבי. היום שלך רק מתחיל. בהצלחה!״

״כן, המפקד!״ הצדיע לו אביתר דרך-היתול ויצא את החדר.

״בחור נהדר״, נאנח נחום, מחווה לנון בידו על כורסת-היסב עמוקה ומתיישב מולו על כורסה אחרת כדוגמתה, השמש בגבו. ״אמש הגבר הזה, כמו שאתה רואה אותו, פיקד על הכיתה שפוצצה את בית בוטרוס -״

״אתה מתכוון, הפיצוץ הגדול ששמעו בלילה, ככה בעשר?״ תהה נון.

״בדיוק. זהו״.

״זאת היתה עבודה של אביתר, אתה רוצה לומר?״

״כן, הוא היה מפקד הפעולה והוא, בעצם, זה שהניח את החומר והפעיל את העסק. ה׳הגנה׳ אמנם נתנו חיפוי. זה היה בתיאום אתם. על-כל-פנים, נאמר, עם הפיקוד שלהם בגיזרה. זה אולי לא יפריע להם לפרסם איזו הודעה גינוי או התנצלות, אבל היום זה כבר לא עושה רושם על אף אחד. כיום, יותר מתמיד, מה שקובע זה המעש. כמו שאמרנו אנחנו תמיד. הדיבורים כבר לא משנים כלום. לא שלהם, ואפילו לא שלנו. בוודאי לא דיבורים מלייק-סאקסס או מלונדון או מבגדאד… טוב, נעזוב את זה. אנו לא יושבים פה בשביל לשכנע זה את זה… העיקר, זאת היתה עבודה נקיה, מה שהם עשו אמש. הכל פעל כמו שעון. גל של אבנים נשאר מכל המפקדה ההיא. אף אחד מן הבחורים לא נשרט. ארבעה עיראקים נשארו, כנראה, קבורים בתוך הבנין. עוד איזה תריסר הוציאו משם פצועים או גוססים. לא חשוב. התיכנון, ההתקרבות לאובייקט, החיפוי, הריכוך, הריתוק, הביצוע, הנסיגה - הכל היה על הגובה, כמו שצריך. אבל מה רציתי לומר לך? מה שיפה אצל הבחור הזה אביתר זה שבזמן האחרון - זאת אומרת, כמעט מזמן שאני עובד אתו - הוא עושה שתים-שלוש עבודות כאלו בשבוע ואחרי שהוא ישן כמה שעות בלילה, והוא יודע לישון כמו מלאך, אז אחר-כך כל היום הוא מוכן להתעסק באלף-ואחד עניינים של שיגרה, כמו שאומרים, ואת הכל הוא עושה בשקט ובהומור ובאותה מידה של נקיון ושל מסירות… אתה עדיין לא מעשן?״ שאל, מעלה חפיסה נוצצת של סיגריות אמריקאיות מכיס חולצתו.

״לא״, הפטיר נון, שהחל לחוש עצמו מיותר מעט משום-מה. ובעוד נחום מפריח בלהיטות ובהנאה סלסלי-עשן מן הסיגריה שהדליק לו, הוסיף: ״הגד לי, ככה, לידיעתי הפרטית, אתה עכשיו המפקד פה בירושלים?״

״מה? למעשה אפשר לומר, כן. נאמר: קצין-מבצעים״.

״כמה זמן שאתה חפשי, בעצם? שנה, נדמה לי. נכון?״

״כן. כבר כמעט שנה… איך שהזמן עובר… מאז הבריחה הגדולה״.

נחום קם ממושבו וחצה את החדר לרחבו פעם ועוד פעם. נעלי-זמש חצי-גבוהות של קצינים בריטיים, ציין נון לעצמו, מלווהו במבטו. מה-שקוראים ״נעלי-מדבר״, לא? נחום נעצר אצל החלון, הציץ בשעונו, ניבט רגע מחריש אל האופק האחוז להבות של שקיעה. ״זאת היתה שנה אינטנסיבית, נון. אין מה לדבר. קשה להאמין שכל זה התרחש רק בשנה אחת. וחכה! זה עוד לא הסוף. זאת רק התחלה. העיקר עוד לפנינו״.

״ואיך טאניה?״ שאל נון כמו שלא-לענין, מתחרט כמעט מיד על שאלתו.

״זאת שאלה טובה!״ השיב נחום, עודו הופך גבו אל נון וידיו שלובות לו מאחריו, סמוך אל החלון שווילוני-קטיפה שחומים-רכים משתלשלים לצדדיו. עכשיו היה דיבורו בוטח פחות. ״טוב, האמת היא שנפרדנו כבר מזמן, למעשה. אחרי הבריחה חשבתי: מי-יודע, אולי. אולי זה עוד יילך. העברתי אליה ידיעה שאני מוכן לנסות עוד פעם, מצדי, אם היא מעוניינת. בקושי ענתה בכלל. באופן רשמי היא עדיין אשתי, כי עד עכשיו זה לא היה בא בחשבון להסתכן בכל הפרוצידורה הזאת, אבל ידוע שהיא חיה עם גבר אחד גרוש, איזה אדון חשוב בהסתדרות. הוא דואג לה, כנראה, הרבה יותר טוב ממני. ולא באים לחפש אותו בלילות. תאמין לי, אני אפילו לא מקנא, לא כועס. היא אמנם יודעת לתת לגבר מה שנחוץ, אבל מציאות כאלו אני יכול למצוא גם פה, גם עכשיו. בלי כל הכאב-ראש. רק זמן צריך. למי יש פנאי לזה, אני שואל אותך!״

״אבל היה לכם גם ילד, נדמה לי?״

נחום נסב ובשיכול-רגליים התיישב על אדן החלון. הוא מיעך את הסיגריה במאפרה שעל האדן הרחב ואמר: ״איכפת לה, אתה חושב? עוד כשהייתי בכלא היא מסרה אותו למוסד-ילדים באיזה מקום על-יד חיפה. סידרה שאיזו קרן שהיא תכסה את ההוצאות. בקושי היתה באה לראות אותו פעם בחודש. אני, כמובן, לא ראיתי אותו בכלל - רק בצילומים״.

״בן כמה?״

נחום שב להתהלך בחדר, קצר-מנוחה כלשהו.

״מי, יאיר?״ נענה, כננער ממחשבות אחרות. 'הילד עכשיו בן שלש-וחצי… טוב, מה לעשות. זה חלק מן המחיר שמשלמים… מה אני אומר, שלש-וחצי? יותר! קרוב לארבע. הוא נולד ב-ב 27 ביוני. כן, כשאני כבר הייתי בקלבוש… בדיוק כמו אצלך, נדמה לי, לא?… אני זוכר: פסק-הדין והידיעה על הלידה באו לי באותו היום. בדיחה, בחיי… אצלך גם-כן בן, נכון? כן, בטח. הרי מאיר סיפר לי. אני זוכר. זה היה זמן קצר אחרי הבריחה שלנו. ישבתי אתו איזה לילה שלם ועסקנו, ככה, בסיכומים, אתה יודע… רגע אחד!״ הוא נעצר ליד כורסתו של נון. ״אני חושב שאתה גם-כן עוד לא ראית אותו אף פעם, נכון?״

״נכון״, לאט נון, רוגזה מפעפעת בקולו החנוק.

״אז מה אתה יושב לי פה ושותק, לכל הרוחות?״ הרעים נחום בקולו. ״צריך לעשות משהו… בן כמה הילד? איך קוראים לו?״

״הוא בן שנה בערך״, החזיר נון וקם על רגליו, ידיו בכיסי מכנסיו,

״נולד קצת לפני הפריצה הגדולה. וקוראים לו יהושע".

בהתעוררות מרובה טפח נחום על שכמו של נון:

״שמע, זה פנטסטי: יהושע בן-נון! פשוט פנטסטי! לכבוד דבר כזה",

וכאן פנה בצעדים נמרצים אל ארון מוצנע שבקיר, ״מוכרחים.לשתות משהו. מצאנו פה בבית הזה מחסן לא רע של משקאות. יש ויסקי, יש מה שאתה רוצה. רק תבחר… שמע, הם ידעו לחיות, הממזרים האלה. ממש בורגנים… טוב, לא חשוב. נסה, נסה״. בלי שים לב למחאתו הרפה של נון, מילא שתי כוסיות מן הבקבוק שבארון-המשקאות. ״בוא, בוא הנה. ככה! לחיי יהושע בן-נון! שהוא יכבוש, כשיבוא זמנו, מה שאנחנו לא נספיק לכבוש בזמן שלנו!״

״׳בערים, בכפרים…״׳, הצריד נון קולו, מרים את כוסו.

״… את דגלנו נרים׳״, החרה-החזיק נחום אחריו.

״… ועליו הגנההה ו - כיבוש!׳״ השלים נון והריק כוסו באחת ועיניו מתחלחות. ״נחום, תשמע״, קרא, ״אתה תצחק, אבל זה הוויסקי הראשון שאני שותה בחיים שלי…״

״אז נשתה לחיי הכוסות שבדרך, חה-חה!״ צהל נחום כבקיא-ורגיל.

היתה דפיקה בדלת.

״יבוא״, צילצל קולו של נחום. ״אה, בלהה״, אמר למראה הנערה הנכנסת, דקה ושחרחורת ולבושת ח׳אקי, כבת תשע-עשרה. ״מה, שוב אין חשמל שאת מכניסה לנו את הלוקס היפה הזה?… בסדר, בסדר, שימי אותו על השולחן. תודה רבה לך. תכירי חבר, בלהה. זה רפאל. לוחם ותיק שלנו. מן הימים הראשונים. הוא מאלה שיצאו אתמול באופן אלגנטי שכזה מן הפנסיון הממשלתי, חה-חה. בטח שמעת עליו, ואם לא

• אז עוד תשמעי - בלהה, איך לומר, היא כמו אם-בית, אתה יודע… או גננת, חה-חה… אבל ראו אותה גם בפעולות. עוד איך!… טוב, בלהה, צריך לדאוג שהגבר הזה יאכל ארוחת-ערב הגונה״. הוא הציץ בשעונו. ״ותגידי לצבי שבעוד עשר דקות בדיוק יחכה לי בג׳יפ. כן, הוא יוצא אתי. הוא יודע, אבל כדאי להזכיר לו״.

משיצאה הנערה חזר והתיישב אל שולחנו, הוציא אקדח-קולט במחגורת רבת-רושם מן המגירה וחגרו על מתניו.

״אתה חכה לי, נון. זה לא יימשך הרבה. מקסימום עד שמונה. כשאחזור, נטפל בסידורים המעשיים. נראה איך בדיוק לשלב אותך בעבודה. בינתיים נדאג שתקבל איזה סכום כסף להוצאות, הלבשה, כל מה שצריך…״

״ביקשתי נעליים״, העיר נון.

״כן, בטח. האספקה אצלנו עכשיו בסדר גמור. יש כל מה שנחוץ.

דאגנו לזה לא מאתמול״, צחק וקרץ בעינו. ״אבל תשמע, אני חושב שקודם-כל צריכים לסדר שיורידו אותך לשפלה. אתה מוכרח לראות את הילד, ואת האשה. אין מה לדבר. להיות אתם לפחות יומיים-שלושה, ואחר-כך נראה… מה שם האשה, נון?״

״סרח״.

״סרח! נון! איזה שמות. זוג אוריגינלי, 'אין מה לדבר… טוב, כדאי שתמסור לבלהה את הפרטים והיא כבר תדאג שסרח תקבל ידיעה… סרח, איזה שם!… שתספיק להכין דברים טובים, חה-חה״.

״נחום, אני לא יודע - -״

״זה בסדר. תשאיר את זה לי״.

״לא, אני לא יודע אם במצב הזה יש הצדקה שבן-אדם… זאת אומרת,

לא בשביל זה אנשי-מחתרת בורחים מבית-סוהר״.

״רגע אחד, בוא תהיה רציני. במקרה יש עכשיו ל׳הגנה׳ איזו שליטה על הכביש לתל-אביב. אני לא יודע כמה זמן זה יישאר בידיהם, אבל בינתיים כל יום- יומיים שיירה אחת עולה מן השפלה ושיירה אחת יורדת למטה. אם תשאל אותי, אני לא חושב שהם יצליחו להחזיק הרבה זמן. בעוד כמה ימים הערבים יהיו מוכרחים לעשות איזה מאמץ עליון ולנתק את ירושלים עוד פעם, ולפי דעתי, בשלב הזה, יש להם כל הסיכויים להצליח. בשיירות, בכל-אופן, אנחנו משחילים מכונה אחת או שתים משלנו, כשצריך, או לפחות מכניסים כמה שמות משלנו לרשימת הנוסעים. לא יהיה קושי להעביר אותך, כל זמן שהשיירות נמשכות. ישנו, כמובן, הסיכון הרגיל, אבל כרגע זה לא רציני ביותר, נדמה לי… רק תבין אותי נכון: מי שמחמיץ את ההזדמנות עכשיו, מי-יודע מתי יזדמן לו שוב!״ ״אבל אתה עצמך אומר שיכול מאד להיות שאחר-כך כבר לא תהיה אפשרות לחזור הנה!״ מיחה נון.

״שמע, נון, תבין אותי נכון: אני לא מחפש דרכים להיפטר ממך!" שידל נחום, מניח שתי ידיים תקיפות על חיפוי-העור של שולחן-הכתיבה. ״בהחלט הייתי רוצה שתהיה על-ידי. פה, בירושלים, אין לי שום ספק שאתה תביא פה תועלת עצומה. עצומה! אבל בשום מקום זה לא כתוב שהלוחם רפאל לא יביא תועלת למחתרת, ולארץ-ישראל בכלל, בשום מקום אחר. מצד שני, אם אני לא טועה, כתוב באיזה שהוא מקום שלוחם מחויב לראות את אשתו לפני שהוא יוצא לקרב, הה?… מלחמה תהיה בכל מקום בארץ. אל תדאג. היא תמצא אותך אפילו בלי שתחפש אותה. לא-משנה איפה תהיה״.

נשמעה ריתחת מנוע בהפעלתו וצופר צפר במפגיע.

״זהו״, זרק נחום ועקר רגליו. ״אני יוצא. אתה תחשוב. כשאני אחזור, נחליט ביחד״.

 

פרק רביעי: טרמפיסטים    🔗

---

הבוקר עדיין היה צח ורענן וסביב כלי-הרכב הגמלוניים, המשוריינים או המשוריינים למחצה ולשליש ולרביע, המתה הכיכר פעילות תכליתית, כבדת-ראש למראית-עין. קולות הירי של נשק קל, מקלעים ומרגמות, מן הקרב הגועש זה היום השלישי בשכונת קטמון, היו מנסרים בבירור, גוברים ונחלשים לסירוגים, אבל - כמו שהעיר לנון, בסבר של אדישות צוננת, חברו-למאסר-ולבריחה, זה המכונה ״אבו-מסמר״ - כבר היה זה ״הולך להיגמר״.

״כן״, התערב נער אחד חגור-רובה שעמד על-ידם, רך-פנים ודל-בשר, בן שמונה-עשרה לכל היותר, ״בלילה שברו אותם… עכשיו רק מחסלים מה שנשאר״.

״איך אתה יודע? היית שם גם-כן?״ השתאה אבו-מסמר, מבטו משתהה על דפוס-גבס עפרורי הלופת את זרועו השמאלית של הנער, הנתונה במתלה.

״לא. אני מספיק לי מה שחטפתי ביד בשבוע שעבר, כשבאו הטנקים של האנגלים לעשות מאתנו קציצות״.

״איפה זה היה?"

״בשייך-ג׳ראח, מה״, השיב הנער, קצר-רוח. הוא דיבר רתח והפחד היה ניכר בו בעליל, מפכה גלים-גלים.

״אז איך אתה כל-כך מתמצא במה שנעשה בקרב הזה עכשיו?״ נדבק אליו אבו-מסמר ולא הרפה ובקולו נימה מתגרה של אי-אמון.

רעד קל כמו חלף על שפתיו החיוורות של הנער כשענה: "יש לי שם די חברים. היו. אחד מהם הלכתי עכשיו לזהות בבית-החולים. בחדר-המתים״.

רגע נפלה שתיקה נבוכה, אלא שבא הנער עצמו וניסה להפיגה בחיוך מתחטא:

״אותי לא יהיה קשה לזהות, נכון? אותי תיכף יוכלו להכיר לפי הגבס הזה על היד״.

״אז תשמור ׳תו חזק״, מצא נון לומר, לחיזוק הלב.

״מה נשמע, יורם?״ הפתיעם קולו המחוספס של בחור אחד גבוה וחסון, שצץ וניצב ליד הנער. פסוקת היתה בבלוריתו הצהבהבה והשופעת, חטמו הגאה מתקלף משמש, ובוז-נואשים רועף מעיניו הכחולות. ״נוסעים בחזרה אל אמא, הה?״

״זה המלאך הלבן שלנו״, הכריז יורם הנער באזני אנשי-שיחו המקריים, מתאמץ בדי-כאב לכבוש את האיבה ההיסטרית ההורסת לפרוץ מתוכו. ״אנו קוראים לו ׳פלורנס נייטינגייל׳ שלנו״.

״וליורם קוראים אצלנו ׳קאמיקאזה׳. אתם בטח יודעים מה זה, נכון?״ המשיך הבחור נוסח מורה מלומד וארך-אפיים. ״הם היו המתאבדים היפאנים במלחמה העולמית. פלוגות-המתאבדים, יעני, או משהו כזה… ומי האדונים האלה?״ שב ופנה אל פקודו הנער. ״חי׳ש, או ׳משמר-העם׳?״

״לא יודע, המפקד!״ החמיץ יורם פנים. ״תשאל אותם״.

״אביך 'משמר-העם׳!״ הקדים אבו-מסמר הבהרה לאי-הבנה.

״זה דווקה נכון״, הצטהל הבלונדיני. ״איך ידעת?!… אז מה, אתם אולי במקרה הטרמפיסטים מן הלח״י שיש לנו הכבוד…"

״יש לך משהו נגד זה, חבר?״ שיסעו נון.

״לא, חס-ושלום״, הזדרז הבחור והפיס את דעתו. ״להיפך, להיפך…

אני רק רציתי לבשר לכם שלשיירה הזאת נותנים - איך לומר? - צ׳אנס של שלושים אחוז - לא פחות, אתם שומעים? - להגיע לשפלה ולאכול עוגה-עם-קצפת בקפה ׳שניר׳ בתל-אביב!״

״אתה לא מפקד-השיירה, אני מקווה?" התעניין נון.

״לא נגזים!״ השיב הלה בחיוך מתוק של ענוה. ״נאמר שאני פה על תקן של מפקד-מחלקה. זה הכל. איך אומרים? ׳במקום שאין אנשים…׳ למה, לך יש משהו נגד?״ הוסיף לו, באותה מטבע.

“להיפך… אני מוצא שאתה נורא חשוב פה בשביל המוראל, כמו שאומרים, ואני באמת מקווה שאתה בא אתנו עד תל-אביב, נכון?”

״מצטער לאכזב אותך, חבר. אני ויורם, ועוד כמה קאנונים כמונו, נפרדים מן השיירה בקרית-ענבים… אתה מבין, לפי הערכה יש לנו, באופן ממוצע, עוד שבוע אחד שלם לחיות, והחליטו שלפחות חלק מן השבוע הזה נבלה במקום-הבראה, ככה, באוויר צח… מצד שני, יש הצעה שהלח״י קצת יחליף אותנו בחזיתות, מה דעתכם?'

״תראה, חביבי… אה, איך קוראים לך - -״

״מי, אני? דובי״.

״אז תראה, דובי״, המשיך נון, ״אם אתם מוצאים שהעסק מתחיל לעלות יותר מדי ביוקר, אז תגישו בבקשה חשבון למנהיגים שלכם…״

"בטח, ומה?״ חש אבו-מסמר למלא אחריו בסערת-נפש, רסיסי רוק מתעופפים מן הסדקים שבין שיניו הקדמיות, ״ל׳סוכנות׳ שלכם תגישו חשבון, לסוכנת של האנגלים! לבן-גוריון, לגולדה מאירסון, למשה צ׳רטוק. למשה קליינבוים, לכל משתפי-הפעולה עם הבריטים!״

״רגע, רגע, אל תתחמם״, דיבר אליו נון כיבושים וסמכות. ״למי להגיש הם יידעו. הם מכירים את הכתובות. הם רק לא יודעים אם להגיש ואיך להגיש, ומתי להגיש״. ובפנותו שוב אל דובי, ואל יורם: ״אני צודק או לא?״

״שמע, שמע״, נדרך דובי למערכה, ״הלח״י תמיד היה לו כשרון להיות צודק. מה שנכון, נכון. שם כולם גאונים אחד-אחד. אבל הקונץ זה לא להיות צודק. הקונץ, איך לומר, זה - -״

"… זה להיות חזק, נכון?״

'או, זהו!״ הסכים דובי בהטעמה. 'אז פה אני רוצה לומר לך משהו - -"

דובי כמו אושש עמידתו והכרת-פניו המאירה ענתה בו כי נכונה עמו הרצאת-הסבר ארוכה, רצופה דברים נכוחים של אין-חכם-כבעל-נסיון וחדורה צורך עמוק בהטפה אידיאולוגית, אלא שכאן נשמעה קריאה חדה ומצלצלת:

״קרית-ענבים… קרית-ענבים… הכוח של קרית-ענבים, לעלות!״

״היידה!״ זירז עתה דובי, בקריצה ובהנעת-כתף, את יורם, שבלע רוקו והתקין רובהו ורגליו לזוז. אולם בטרם יעקרו ללכת הושיט דובי יד לנון והישיר מבטו אליו:

״בכל-אופן, אני מקווה שעוד נתראה״. הוא חייך, ובקול רווי שקט מקפיא-את-הדם הוסיף: ״אם למרות כל ההערכות נצא מזה בכל-זאת חיים, אז אחרי שכל העסק ייגמר אולי נתראה עוד ונעשה את החשבון״.

״להתראות ברבת-עמון" קרא נון אחריו, תמה בעצמו על הברה זו שנפלטה מפיו.

דובי שהה רגע, מסב פניו אחורנית:

״אני אסתפק בקפה ׳שניר׳ בתל-אביב. או אצל פילץ, אם אתה מעדיף… או ב׳פינתי׳, אם ׳תה רוצה. עוגה-בקצפת, או אפילו תות-שדה-בשמנת, הה?״

״אם זה מה שהם רוצים, אז זה מה שהם יקבלו״, נהם אבו-מסמר בזעף, כמו לנפשו.

צעירה שחרחורת צצה על ידם. הילוכה היה רפוי ולבושה מכנסי-ח׳אקי מתורמלים ואפודת-צמר עבה, כפייה לבנה-לשעבר כרוכה לראשה, תת-מקלע מיטלטל על בטנה, מחסניות בחגורתה.

״אתם שניכם מהלח״י, בואו אחרי״, זרקה. קולה היה אדיש, עייף. “זזים?” שאל נון.

היא לא ענתה. בצעדים מהירים הוליכה אותם אל אוטובוס גמלוני שלוחות-השריון שלו נקודים טביעות של קליעים. בפנים, באפלולית מעופשת, ישבו על הרצפה כמה עשרות אנשים חמושים, רובם בחורים וקצתם בחורות. מושבים לא היו אבל היה רחש כבוש של שיחות, להפיג את מועקת הציפיה שאפשר היה כביכול לחתכה בסכין. נון ועמיתו תפסו איזה חלל שנפער לקראתם, בחלקו האחורי של כלי-הרכב, והתיישבו בשיכול-רגליים. אנשים הציצו בהם כמו בלי לראותם, ספק אדישים ספק מסתייגים, ואיש לא פנה אליהם בדברים.

בתוך דקות-מספר נכנם נהג והתיישב אל ההגה. קובע-פלדה היה לראשו המוצק והעגול, למתניו חגורה צבאית ושני רימונים צמודים אליה, ואקדחו על ירכו, משנהו ומחליפו, זה שקרוי ״סקונד דרייבר״, שחמחם וחד-תווים, התיישב על שרפרף מתקפל מאחריו.

״שלום, סאשקה״, קרא אי-מי אל הנהג, מנסה לשוות לקולו עליצות של פגישת-רעים שאננה כמו לפני יציאה לטיול שנתי של בית-ספר.

״שלום, חברים!״ הרעים הנהג, מרחיב עכוזו כמלוא היקפו של הכיסא, ומיד החל לחמם את המנוע.

עם שהוגפה-הוטחה דלת האוטובוס נמלא פתאום הרכב עצמו אפלה וחרדות, ובעוד שאר כלי-הרכב מתחילים לעקור ממקומם כבדתנית, אחד-אחד, תוך כדי חריקות וגניחות-מנועים ופניות צורמניות של ג׳יפים זריזים-עסקניים, היה מישהו מתלוצץ בקול רם ובכובד-ראש מדומה:

״הוא מדאיג אותי, אתה יודע, הסאשה הזה… מצטמק מיום ליום ממש״.

הגברתן המכונה סאשה סימר מבט נכחו אל האשנב הקטן בשריון.

״בחורות… הכל באשמתן… מה אתם יודעים״, ניסה סאשה לתרץ, אבל קולו כמו בא ממקום אחר, לא ממנו. הוא החליף הילוכים, פנה פנייה חדה, ושוב חזר להילוך ראשון, תוך שהנוסעים כולם נזוחים ממרבציהם.

״הנהג שלנו חב-ר-מן, החל קול של נערה לפצוח בזמר, לשם ״מצב-רוח״.

קולות מעטים, שנים או שלושה, החרו אחריה רגע, ודעכו.

״בחורות״, התעקש הנהג לשוב להסברו, ״מה אגיד לכם? מקצרות את החיים!״

״לכל אחד יש משהו אחר שמקצר לו את החיים״, השמיע אי-מי פילוסופית ומיד אחרי כן מיהר וקינח בציחקוק, אשר משום-מה משול היה כממחטה הנשלפת למחות דמעה בטרם תיראה.

״העיקר, חבריה״, נחלץ הגבר האוחז בהגה להטות את הדברים לאפיק אחר, ״בקטמון זה נגמר!״ עתה כמו שב קולו ונכון בגרונו. ״אתם שומעים? בלילה היתה לי שם הובלה אחת וזה היה תענוג, אני אומר לכם. הכל שלנו, והבחורים מסתובבים שם כמו מלכים. הייתם צריכים לראות איזה כמויות של נשק שנפלו שלל, ואיזה עושר, בכלל. איזה לוקסוס! אני אומר לכם, ידיד אחד שלי, זיגי, הוא שם חת׳כת אחראי, אז הוא הסתובב אתי קצת להראות לי. הכניס אותי לאיזה בית אחד או שנים, ככה, בתור דוגמה. מה אני אגיד לכם?!…״

״הלכו שם איזה חמישים חברה״, העיר מישהו חרישית. קולו לא נשמע כמעט, אבל הדברים כמו נאחזו בדפנות הפלדה של הרכב, שוליהם מוסיפים להתנפנף באוויר הדחוס והנעגם.

״לא נגזים״, התגונן מישהו אחר מקץ שתיקה כבדת-שרעפים, כאילו הספיק לחשב חשבונו בינתיים.

״כן״, נענה סאשה, שוקל אף הוא בדעתו, ״גם אני לא חושב חמישים. לא מתקבל אצלי על הדעת״.

״סמוך על הדוד!״ קרא בחור אחד שהיה מצונף ליד נון וגבו נשען על ברכו של חבר שמאחריו. ״שלושים חת׳כות הלכו רק במנזר ההוא, מה-שמו…״

״סן-סימון״, התנדבה שכנתו ונקבה בשם.

״כן, סן-סימון״.

״אני לא כל-כך בטוח״, הוסיף הנהג להסתייג, מהוסס יותר. ואחר, עם שהוא בולם לפתע בלימה נמרצת ועיניו לטושות החוצה מבעד לאשנבו, ״הנה, אנו מתחילים לצאת מהעיר… אבל דבר אחד אני יודע בטוח: ערבים נפלו שם כמו זבובים. אפילו בלילה, בחושך, ראו אותם מונחים על הכביש, בחצרות, בחדרים, במסדרונות. מכל המינים. ערימות. עיראקים, ומצרים, ומקומיים, זאת אומרת משלנו, ככה. במדים, ובלי מדים. ומכל התושבים לא נשאר אפילו אחד שיגיד שלום יפה. אנשים עזבו אוכל חם על השולחן, עזבו סירים על הגז במטבח, וברחו. בפיג׳אמות ברחו! השאירו אפילו ארנקים ופאספורטים, וברחו! זה לא יתואר פשוט…"

״טוב לשמוע אותך, סאשקה!״ קרא מי מירכתי האוטובוס, מתעודד במוגזם.

״יהיה טוב, חביבי, אל תדאג״, החזיר לו הנהג, חש עצמו לפתע צף על גל חם של פופולאריות.

״סמכו על הקואופרטיב״, התנסר איזה קול אירוני, מתיז ליגלוג סתמי.

״מה אנו עומדים, אפשר לדעת, סאשקה?״ שאלה נערה.

״עומדים״, קבע הנהג, ״וזהו״.

״מישהו יודע איפה אנחנו בדיוק?״ הוסיפה אותה נערה להתעניין.

״על הכביש״, התחכם מישהו להשיב.

״זה מסכם את המצב״, היתל אחר בכעין חגיגיות מאופקת. ״וכל זמן שאנו על הכביש, עוד לא אבדה תקוותנו״.

״אילו לפחות היתה פה תזמורת-ריקודים…״, ניסה אבו-מסמר כוחו בהומור.

הדים כבדים של ירי מקלעים, כבדים ובינוניים, התדפקו עתה מעברים.

״הנה, קיבלת מה שרצית״, לא התאפק נון מלהשיב לו.

״זה מנסים לנקות את הדרך לפנינו״, הגה מישהו אופטימית, כמו לנפשו.

לאחר כרבע שעה של רעש בחוץ ודומיה מתוחה בפנים ניתן היתר לצאת מן האוטובוס לחילוץ עצמות ולעישון סיגריה. ליד כל כלי-רכב נראו נושאי-נשק עומדים חבורות-חבורות, על הכביש או בשוליו, כובשים פניהם בקרקע, מסיחים חרש, פוסעים כמה פסיעות לכאן ולכאן, לוגמים עשן בלהיטות, דשים בעקבם את האספלט, קולטים קולות קרב הנישאים ובאים ממרחק, מסווגים ומפרשים אותם איש-איש לעצמו.

רגע ננעץ מבטו של נון בבחור אחד שהיה מהלך בפסיעות זריזות מכלי-רכב אחד אל משנהו, זורק כמה מלים לפלוני ולאלמוני בסבר אומר שררה ודחיפות, נעצר כהוא-זה להעיף מבט סוקר אחור ופנים ולהחליק בידו על אקדחו שעל ירכו, ונחפז להמשיך במשימתו.

״מוכר לך, ההוא?״ רפק נון לאבו-מסמר, שלא מש מאצלו, ובניד-ראש החווה לעומת אותו בחור הקרב-והולך אל האוטובוס שלהם.

״עושה רושם שהוא חשוב אצלם״, הביע אבו-מסמר דעתו, מצמצם עיניו כמו להיטיב לעמוד על טיבו.

״די חשוב, הייתי אומר״.

״מודיעין, או משהו כזה, הה?״

״פעם היה מומחה לצוד אנשי-מחתרת. זה מה שאני יודע. מיקי קראו לו. מיקי שלייפר, נדמה לי. אלה שקיבלו טיפול בחדרי-עינויים במשקים הכירו אותו טוב. האצ״ל חטפו אותו פעם ותקעו לו מכות-רצח. חשבון ארוך היה אתו".

״נבלה", סינן אבו-מסמר מבין שיניו.

״אבל בזמן ׳תנועת-המרי׳״, השלים נון את התיאור, ״דווקה התנהג כמו בן-אדם. היה הגון ונאמן, כמו שצריך. מה שנכון, נכון״.

הטיפוס נעצר על ידם וזרק, בנימה עניינית וצוננת:

״זה אתם מהלח״י, נכון? רפאל, עזאי?״

״משהו לא בסדר?״ החזיר אבו-מסמר חשדנית.

״הכל בסדר, רק שג׳יפ אחד שלכם יגיע עוד מעט להצטרף לשיירה ואתם תסעו לא באוטובוס הזה אלא בג׳יפ ההוא. זה הכל. רציתי שתדעו… ואם יש לכם באוטובוס חבילות או משהו…״

״יופי חי, מיקי״, נענה נון, משתדל לשוות קלילות לנעימת דיבורו,

״אני רק מקווה שלא מנסים להכניס לנו משהו״.

הלז לא הגיב על דבריו ורק נעץ בו מבט בוחן, מתאמץ לזכור:

״אנו מכירים מאיזה מקום?״

״בימינו, מי לא מכיר את מי!״ זרק אבו-מסמר מן הצד, בהיתול מחושב. נון הושיט ידו באדיבות לגלגנית: ״רפאל. נעים מאד״.

״נעים מאד״, החזיר לו מיקי וכמו בעל-כרחו לחץ את היד המושטת ״ובכל-זאת, מניין?״

״אני באמת לא יודע״, חייך נון במאור-פנים, אבל אתה פשוט נראה לי מוכר. אני אמנם לא הסתובבתי הרבה בשנים האחרונות, אבל בין מאסר למאסר יכול להיות שנתקלתי בך. שאולי פעם הראו לי תמונה שלך באיזה אלבום משפחתי ואני התרשמתי ושאלתי איך קוראים לאיש הזה, ואמרו לי״. קולו הפך עוקצני במתיקותו. ״אז מרוב שהתרשמתי, זכרתי אותך מן התמונה, גם זה יכול להיות״.

״אוהו״, מילא אחריו אבו-מסמר המכונה עזאי, או עזאי המכונה אבו-מסמר, ״תמונות כאלו זוכרים, אין ספק״.

״טוב, חברים״, ננער מיקי כמי שעניינים חשובים יותר עומדים על סדר-יומו, "אתם מנסים למתוח אותי, כנראה, אבל אין דבר. אין בזה כל רע. אבל מכיון שעכשיו זה פשוט לא הזמן, אז נמשיך פעם אחרת. אם אתם עוד תחזרו לירושלים, ודאי ניפגש שוב״.

ריבה אחת צהבהבה, בשרנית ודדנית, בתלבושת-ח׳אקי חרפית כבדה וכפייה כרוכה לה ברישול על צווארה, ניגשה והביטה בהם בסקרנות תוך שהיא מקישה שתי מחסניות של כדור-סטן זו אל זו.

״היתה פעם תנועת-המרי, זוכר?״ התגרה בו נון.

"היתה?״ זרק מיקי במשיכת-כתף וכבר הוא רוהט אל כלי-הרכב הבא שלפניהם. "היתה״, הוסיף, ראשו הפוך אליהם תוך כדי הילוך, ״אבל זה לא הזמן לזכרונות. פעם אחרת!״ סיים בחיוך חמצמץ, וכבר ראשו נבלע בפתחו של המשוריין המרופט שדלתו נפתחה לפניו בחריקה מגושמת.

״זה בטח אתם השטרניסטים הנוראים שבאים אתנו, מה?״ הפטירה הצהבהבת, לועסת משהו.

“כתוב לנו על הפרצוף, אני מתאר לי״, הפריח עזאי כנגדה. ״ומי את?”

״כמה שאני פעם שנאתי אתכם, יא!״ המשיכה, ספק לנפשה ספק אליהם. ״אתם לא יכולים לתאר לעצמכם".

״דווקה כן, תתפלאי!״ הצטחק נון.

״איך קוראים לך?״ זרק עזאי, דבק בשלו.

״אני? בת-שבע. ואתה? טוב, לא חשוב. שכחתי שאצלכם הרי בין-כה-וכה אין שמות אמיתיים. עזוב את זה״.

״בת קיבוץ?״ התעניין נון.

״דווקה לא. זאת-אומרת, אני שייכת להכשרה. זה כן. אבל השנאה הזאת זה לא משם… זה היה מהבית. מהחברים. מהתנועה. הכל. ממש לא יתואר. אני באופן אישי שנאתי אתכם אפילו יותר מאשר את האצ״ל. לפעמים היתה לי הרגשה שאם יתנו לי אחד מכם בידיים אני אקרע אותו לחתיכות, בלי סכין ומזלג״.

״תראה, תראה איזה גילוי-לב!״ הטעים עזאי לפני נון, בקול מפיק התפעלות מעושה.

״ועכשיו את אוהבת אותנו, נכון?״ החליק לה נון בלשונו.

״עכשיו?״ השפילה עיניה והקישה בשתי המחסניות שבידיה. ״עכשיו״, זרקה באנחה ספק-מרירה ספק-היתולית, ״הרי כולנו באותה הטינופת״.

היה רגע של שתיקה מעיקה, צובטת-לב כמעט במועקתה, נטויה עד כדי סכנה אל רגשות של חמלה-עצמית. ממרחק הביאה הרוח רעם של פגזי מרגמה.

‘זה לא בדיוק מעכשיו’, העיר עזאי לבסוף בכבדות.

״לא חשוב', נכנס נון לתוך דבריו. ״אנחנו כאן לא בשביל להתווכח״. ובפנותו אל אותה בת-שבע שלמולו, שמראיה הפיק פתאום יתמות עצובה ובדידות רפת-רוח, הטיח כנגדה: ״תגידי, את לא חושבת שזה חוסר-אחריות להחזיק את כל העסק הזה חצי שעה על הכביש בלי לזוז?״ ובזעף גובר: ״מה זה, מישהו צריך לטווח אותנו ככה טוב-טוב ולמסור עלינו בדיוק את כל הפרטים לכל מי שמחזיק רובה או רימון מכאן עד באב-אל-ואד כדי שהם יתארגנו באופן יסודי?״

״אתה שואל אותי?!״ החזירה הבחורה, והפעם ייאוש כבוש בקולה הקרוב לבכי. "אני כבר שום דבר לא מפליא אותי… זה הכל בלגן אחד גדול…״

״הכל מה?״ ביקשה נון להבין אל-נכון.

״היא בטח רוצה לומר ׳סמטוכה’״, פירש לו עזאי. ״זאת בטח אחת מן המלים הללו שהם המציאו להם בפלמ״ח. אתה יודע״, הוסיף בעוקצנות מכוונת, ״הם חידשו שם הרבה דברים בפולקלור״.

״אני כבר לא מתפלאה על שום דבר ולא מתרגשת מכלום״, המשיכה בת­-שבע, מושכת כתף בשוויון-נפש מודגש. ״כל אחד בתורו, ועל כל כדור יש כתובת, ככה אומרים אצלנו. אתמול אתה, מחר אני…״

״בת-שבע!״ קראה אליה חברה בהטיית-ראש מפתח האוטבום. ״היידה, תחזרי. עוד-מעט זזים״.

״הכל עובר, חביבי!״ זרקה בת-שבע בבת-צחוק מאולצת אל שני השטרניסטים הנוראים. ״אז טוב, חברים, להתראות… על-באמת״.

בקושי הספיקו השנים להשיב לה באותה מטבע וכבר נעצר מימינם באנקת בלמים נוראה ג׳יפ אימתני-למראה והנהג, שמשקפי-אופנוען לעיניו וכומתה של חייל בריטי לראשו ופניו נקובים אבעבועות, צעק אליהם בקול צרוד מתוך נהמת המנוע: ״רפאל, עזאי, זה אתם, כן? תקפצו פנימה מהר!" ובטרם יספיקו להיטיב ישיבתם על שני המושבים הקפיציים באפלולית המחופה שמאחור ולמצוא שם את ידיהם ורגליהם בין החבילות והשקים ותיבות התחמושת הריקות, ככל הנראה, ומכלי הדלק (המלאים, מן-הסתם), וכבר עקר הרכב בתנופה ונטה נטייה חדה שמאלה והשתחל בין שני משוריינים ושוב נעצר, בלי להדמים את המנוע.

״קוראים לי בנימין“, הפריח עתה הנהג, בלי להסב ראש, ״ואם רוצים: ׳בני׳. ולחבר שעל-ידי קוראים שמשון. אני לא יודע אם אתם מכירים אותו, הוא גם די צעיר אצלנו בתנועה, אבל למרות שהוא נראה כמו שהוא נראה הוא בעצם בחור-לענין, חה-חה-חה…”

שמשון הסתובב אליהם ללחוץ ידיים בנימוסיות מבודחת. רזה היה, קיפח וממושקף, חבוש מגבעת אוסטרלית שלא הלמה אותו ביותר, טומיגאן בין ברכיו ופלג-גופו העליון נתון במקטורן-עור של טייס אמריקאי עם צווארון מזוקף של פרוה סינתטית. ראש מוארך היה לו ודומה היה כאילו אפו, אזניו, שפתיו וצווארו כולם ממותחים בגודל שלמעלה מן הטבעי. כשהחל להסב ראשו אליהם ולהטיח בהם דיבורו במשפטים קצרצרים ומקוטעים, מלווים סילונים של רוק ומיני מיצמוצים ופירכוסים עצבניים, התברר שגם דיבורו גועש וצעקני למעלה מדרכם של בני-אדם. נון התרשם מיד שברנש זה אינו יודע כלל טיבה של שיחה מהו ושאינו מרחיב פה אלא כדי לשאת דברים כמטיף, נואם או מוכיח-בשער. בינו-לבינו אף מיהר להכתירו בתואר ״דרויש״. אף-על-פי-כן נוטה היה ללכת שבי אחר המתח הפנימי שפיעמו, ככל הנראה, אחר הדיבוק הממלא את ישותו ומשווה לו אותו קסם נורא של שגעון-לדבר-אחד.

״אז מה", הסתער עליהם ללא שהיות, לאחר לחיצות-ידיים שבאו כמו רק לצאת ידי חובה, "אתם שניכם הייתם מוכרחים להירקב אצל הבריטים בבית-הכלא בזמן שמכל הצדדים נלחמים על ירושלים? אני הייתי משתגע במצב כזה! אני לא יודע איך הייתי מחזיק מעמד!״

ובלי להמתין כלל לתגובתם, פנה אל בני האוחז בהגה לשמאלו:

״אתה תופס בכלל?! לוחם-חירות שכבול באזיקים אצל המשעבד הזר—"

״מה, אתה ברצינות…?״ מילמל עזאי במבוכת-מה, ״אז תראה… זה לא מוכרח להיות באזיקים… לא צריך להגזים״.

״אני מתכוון לאזיקים של חוסר-מעש, של בטלה-מאונס, של חיבוק-ידיים, ומה-עוד בזמן שמלחמתה של המחתרת מגיעה לשיא האינטנסיביות והאפשרויות מגיעות להיקף כזה שראשוני הלוחמים בארץ הזאת כמעט לא העזו אפילו לחלום עליו!״

הג׳יפ שלהם הוא עצמו עומד היה זה כמה דקות באפס-מעשה ובלי נוע, ואם גם במנוע פועם ומורתח, ממתין ותקוע בין משוריין אחד גבנוני למכונית-משא שהעטו לה שריון על חרטומה. שוב נראה מיקי קרב אליהם בפסיעות נמרצות. הוא התכופף אל בנימין ונתן לו אות שיילווה אליו והלז ניאות סוף-סוף לכבות את המנוע וחמק ממושבו החוצה וספק כף אל כף והצהיל בקולו אל שלושת נוסעיו שבג׳יפ, ״נראה איך זה פועל כאשר ׳היישוב המאורגן׳ מארגן את העניינים׳, וכשחזר אליהם ודחק רגליו שוב פנימה והתקין ישיבתו אל ההגה היה דיבורו זעף ורוטן:

״השד יודע אותם… עכשיו פתאום החליטו שמחלקים את השיירה לשלושה טורים ברווחים של איזה שלושה קילומטר ביניהם. אנחנו נהיה בשליש הראשון ונצטרך לפרוץ, אם יהיה איזה נסיון לחסימה. ואם זה יהיה קשה יותר מדי ולא נצליח, אז הם יודיעו בקשר לטור שאחרינו ואז אלה יבואו לעזור - או שאנחנו נסוג אל הטור השני. מסובך! אולי לא הבנתי נכון. אבל אותי פשוט מעניין איפה שמים אותנו בתוך זה. אז כמו שאמרתי לכם - -״

'אני אומר לכם שזה מסריח… בכלל לא מוצא חן בעיני״, נחפז שמשון להעיר.

״רגע אחד״, הפציר בנימין. ״חוץ מזה, אמרו לי שאגיד לכם שעדיין יש לכם ברירה. זאת אומרת, טנדר אחד שהגיע עכשיו מן המפקדה שלהם בעיר מוכן לקחת בחזרה אנשים שהצטרפו לשיירה אבל אינם הכרחיים לנסיעה או שהנסיעה שלהם לא הכי-הכי חיונית… זאת אומרת שאם מישהו לא מוכרח לנסוע הוא יכול עדיין לא לנסוע…״

שמשון פנה עתה חצי-תפנית שמאלה כדי שיהיו דבריו נשמעים לשלושתם, היטיב משקפיו על חטמו, זקף חטמו, ובלעג מפעפע החל לפרש:

״זה כמו שאמרתי… לא אמרתי שזה מסריח?… אוך, כמה שאני מכיר אותם! זה בדיוק הם… זאת אומרת: הם היו בסדר גמור. אתם מבינים? הרי באופן מיוחד שלחו עוד ברגע האחרון, ממש ברגע האחרון, טנדר מן המפקדה שלהם שיקח ׳כל מי שלא מוכרח׳ וכן הלאה… תשמעו, זה כל-כך טיפוסי להם!… אם יקרה משהו, אם יקרה מה שיקרה, ואולי מה שצריך לקרות לפי תיכנון של מישהו - האחריות בכלל לא עליהם! - מה פתאום?! אדרבה: הם הרי אחזו ממש בכל אמצעי-הזהירות, ונתנו את כל האפשרויות…׳׳

״אז מה אתה אומר, שמשון?״ הקשה הנהג תכליתית. ״שנחזור?״

״תביט״, משך שמשון בכתפיו, ״אני לא מחליט כאן. יש יותר מוסמכים ממני… אני רק רציתי שתשימו לב כמה שכל זה מחושב. נהדר, נהדר!״ סיים שמשון, שפתיו מתנוצצות ואישוניו מתרוצצים מבעד לזגוגיות העבות של משקפיו.

״טוב, אבל אנו צריכים להחליט עכשיו בעצמנו, ולהחליט מהר… אם זזים, אז זזים תיכף-ומיד. אם חוזרים, אז רק עכשיו… מה אתם אומרים?״ תוך שהוא מסובב את מפתח-ההצתה נסב בנימין אל שני נוסעיו האחוריים.

״נוסעים״, הפטיר נון, ״כך אני חושב. ממילא כבר הלך כמעט כל הבוקר לאיבוד אצל המזמזנים האלה״.

״גם אני חושב״, אישר עזאי.

״תראו, אני בדברים האלה חייל ממושמע״, הרים שמשון ידיו כמקבל את הדין. ״יש לי דין-וחשבון למסור במרכז, ואם יש רק איזה סיכוי שהוא להגיע ולהביא אותו, אז אני חייב לעשות את זה… אבל אני רוצה שתדעו שאם - אני אומר: אם - יקרה לנו משהו, אז יש מי שדאג יפה מאד שזה יקרה. זה הכל!״

״ומה בני אומר?״ תהה עזאי, בהיסוס כלשהו, עיניו חותרות להיעגן בחוסן הפלדה של אחורי המשוריין שהחל לנוע לפניהם.

״אני יודע דבר אחר, אם אתם שואלים אותי״, פתח בנימין לומר, תוך שהוא מיטיב את משקפי-האופנוען שלו על עיניו, ״שלחו אותנו לתל-אביב, אז אנו יורדים לתל-אביב, וזהו! חוץ מזה, יש לנו ג׳יפ טוב, ונשק טוב, ותחמושת כמה שצריך, ואם באמת תהיה איזו חסימה אז יש לנו הרבה יותר סיכויים לצאת בריאים ושלמים״.

״בכל-אופן, פה הרבה יותר מאוורר״, השחיז שמשון לשונו והבריק בעיניו דרך-עזות.

 

פרק חמישי: ארוכה הדרך לתל-אביב    🔗

---

כשהחל הטור להאט תנועתו עד לזחילה כמעט בצוואר-הבקבוק של מצר-ההרים ברור היה שהצרה מתחילה.

בני לא היסס גם רגע. מהיר-תגובה כברק, וכאילו מלכתחילה דרוך היה לקראת הרגע הזה, הטה את הג׳יפ אל שפת הכביש ושיקע שני גלגלים ימניים בתעלה שבצד. בצל ההר הריץ את רכבו, תוך שהוא ממלמל ומגדף לנפשו כמו לחיזוק הרוח, ועקף את כל המשאיות והמשוריינים, הקופאים אט-אט על מקומם ומשמשים לו למעשה מחסה אטום. ככל שהמשיך כך היו היריות מן ההרים תוכפות והולכות. תוכפות היו והולכות, אבל עדיין לא ניכרה בהם רציפות של הדרכה מתואמת. הוא הגיע אל אבני המחסום כמעט בו-ברגע שהחלו בחורי המשוריין-החלוץ, בחיפוי אש חזקה מאשנבי-הירי שלהם, בנסיון לפלס מעבר כלשהו ביניהן. הוא צעק אליהם ״זוזו, זוזו!״ ובעוד אחד מהם צונח ארצה נרתעו האחרים הצדה כנדהמים והוא הזניק את הרכב בזווית חדה-להחריד מן התעלה אל הכביש ופתח בדהרה. דומה היה כאילו עוד-מעט יתרסק כליל על גושי-האבן, אבל אי-כך עבר - ספק מעליהם ספק ביניהם - וכבר היה מגמא את הכביש בין שלדיהם של כלי-רכב מחוצים וחרוכים, שרידי פריצותיהן של שיירות קודמות, ועושה זיגזגים חריפים ימינה ושמאלה בתוך ברד כדורים ותוך כדי דהרת-פרא, ובעוד שמשון מריק מחסנית אחת ועוד אחת מן הטומיגאן המרעיד שלו אל מטרות שדימה להבחין בהן במורד ההר מימינם.

איש מהם לא דיבר אל חברו עד שנראה היה כאילו יצאו ממטחווי סכנה. רק אז ניסה עזאי לסכם בצעקה את החוויה שעברה עליו:

״משוגע כמוהו אני עוד לא ראיתי!״

אבל בנימין לא הגיב כלל. מרוכז היה כל-כולו בנהיגתו ובכברת-הדרך שלפניו, כמו לא היו לו אזניים, עיניים וחושים אלא לאשר לפניו בלבד.

ושמשון הטיל שאלה-צעקה לאחוריו, בתוך דהרתו עוצרת-הנשימה ומחרישת-האזניים של הג׳יפ.

״אתם רואים מישהו אחרינו? מישהו מן השיירה?״

נון נסב להביט מבעד לאשנב הפלסטיק הערפילי, וכעבור רגע החזיר:

״לא משלנו ולא משלהם. אין אף אחד!״

עזאי עדיין היה המום מעצם הצלחתם. ״אני לא תופס״, צעק, ״אני לא תופס איך הם לא החזיקו שום כוח על הכביש מאחורי המחסום המחורבן שהעמידו! לא אוטומובילים הפוכים, לא מקלעים, לא פיאט, לא מדוכה, כלום - רק כמה פלאחים על ההרים וזהו?!״

וכאילו אין די לו בכך, הוסיף קדחתנית:

״אני לא תופס, בחיי… אני הייתי בטוח שכולנו הולכים להביא, שזה הסוף שלנו… הרי זה היה גרוע מאשר ביציאה מעכו, אחרי הפריצה הגדולה, כשהצנחנים של האנגלים זימברו אותנו!״

״חכה, עזאי״, פלט נון כלאחר-פה, שפוף וניבט נכחו אל הכביש, ״אל תהיה בטוח שכבר יצאנו מזה״.

״מה, מה אמרת?״ חרד אליו הלז. "אתה צוחק או מה?!״

עתה נראה היה שהם קרבים במהירות אל משאית עטורת דגלונים ועמוסה ערבים שכפיות לראשיהם והם עומדים צפופים ומנפנפים ברובים ובאקדחים ובתת-מקלעים. ככל שקרבו אליהם ניכר היה שרוחם רוממה ושהם מוסיפים עידוד איש לרעהו בשירה.

״אתה רואה מה שאני רואה?״ התיז עתה שמשון אל בנימין, תוך שהוא לופת בחזקה את הטומיגאן.

״בהחלט״, החזיר הנהג בנימה של פיכחון שלו. ״הם נוסעים בקושי 35 או 40 בשעה״.

״אבל הם עוצרים!״ צעק אליו נון מאחור, בעוד אותה משאית עמוסה ומתנדנדת מתחילה להאט הילוכה כמתוך זהירות חשדנית.

נהגה של המשאית שמנגד עיפעף פעם ופעמיים בפנסיו הקדמיים, ובנימין אף הוא לא איחר להשיב לו איתות גם החל להאט דהרתו.

״הוא לא יודע בדיוק עם מי יש לו עסק״, קרא שמשון, מתאמץ לכבוש התרגשותו.

״הוא לא חייב לדעת״, זרק לו בנימין. והחלטית הוסיף: ״רק עכשיו שתשב בשקט״.

הוא הגיע אל מול המשאית, שכמעט עצרה בהילוכה, נופף בידו אל שלושת החמושים היושבים בתא-הנהג בקריאה "אללה-יסַהל!״, ובתוך כך לחץ בכל כוח רגלו על דוושת-הדלק.

הג׳יפ פרח לו לדרכו כל עוד נפשו בו, מלווה צעקות "יהוד! הדוֹל יהוד הדוֹלֶה!״ שלאחריהן בליל מסוכסך, נמוג-חיש, של נפצי-ירי.

משהרחיקו גם הפעם מתחום-סכנה סיכם בנימין בקורת-רוח שקטה, בלי צל של גיחוך על פניו, כדובר אל נפשו:

״איך סידרתי אותם, הה?!״

״תשמע, תשמע, זה משהו, המשוגע הזה!״ נענה עזאי ואמר. ושוב היה מתפעל ומשתומם: ״אני דבר כזה בחיים שלי לא ראיתי! איזה מין דבר, איזה מין… את הנסיעה הזאת כל החיים שלי אני אזכור… יא חביבי!״

עתה הרעים פתאום בנימין קולו בצחוק וטפח בכפו על ברכו, כמי ששמע בדיחה מפולפלת ורק כעבור זמן עמד על מלוא משמעותה, עקצה וחריפותה:

״תגידו מה שתגידו, לח״י זה פירמה, נכון?!״

״הכל טוב-ויפה״, החזיר לו שמשון היושב מימינו וידיו הלופתות את ה״תת״ פוסקות מעט-מעט מרעידתן, ״אבל להשתין לא הייתי מתנגד עכשיו בכלל. מה דעתכם?״

יושבי הספסל האחורי תמכו ברעיונו בכל לב.

״עוד לא, חברים יקרים״, ראה בנימין חובה לעצמו לרסנם, כאומר לשפוך קיתון של צוננים על התלהבותם. ״בבקשה להזדיין עוד קצת בסבלנות… עד שנפנה שמאלה לכיוון חולדה. שם נמצא לנו איזה עץ טוב, נעמיד את הג׳יפ בצל, ונעשה הפסקה קצרה. אז תוכלו להשתין, לחרבן, לעשן, ואפילו לנאום… בינתיים, חברים, אני אבקש שתעבירו לי שם מימיה מאחור… זהו… תודה רבה… א-א-ח, זה היה טוב… עוד מישהו רוצה? בבקשה… אין בחיים דבר יותר טוב ממים, אפילו שהם באים מן המימיה המסריחה הזאת״.

'״… ואיך שהוא עוד נותן להם ברכה לדרך! ׳אללה יסהל!׳ הוא אמר להם!״ הריע עזאי, גבו מפרפר בצחוק וכולו עודנו חי את המוצאות אותם באחרונה. ׳אני אומר לכם, זה טיפוס זה!״

״טיפוס, אתה אומר? זה בוק ג׳ונס אמיתי!״ נענה לו נון, תוך שהוא ממלא לוגמיו מן המימיה.

"מה אתם יודעים!״ הפריח שמשון לעברם. ״על האיש הזה עוד יספרו אגדות בארץ!״

״מספיק!״ התיז בנימין. ״בואו נהיה רציניים… לא כל הזמן עושים פורים… בסך-הכל זה פשוט מזל יוצא-מן-הכלל שאנו עוד חיים. מזל מאלוהים. מישהו מאתנו בטח איזה צדיק נסתר שבזכותו אלוהים עשה לנו את זה, ואני בטוח שזה לא אני… אילו היינו בני-אדם היינו צריכים לעצור באיזה מקום ולהגיד איזו תפילה. בכל הרצינות!״

״על-יד העץ שאמרת, שם נעשה את זה, אני מציע״, ליגלג שמשון.

כאן הסיט בנימין את הג׳יפ מן הכביש אל דרך-עפר כבושה והחליף הילוכים. כעבור שתים-שלוש דקות סר מן הדרך ובלי להשבית את המנוע עצר את רכבו ליד עץ-שיזף בודד ומוצנע בשיפוליה של תלולית-עפר. הם ירדו כולם מן הג׳יפ, עשו צרכיהם באשר עשו, חילצו את אבריהם המכווצים, השתרעו על הקרקע, אכלו מן הכריכים שהיו שמורים וטמונים בג׳יפ לעת אשר כזו, הריקו עוד מימיה אחת, והתקשו מאד בדיבור. שמשון מצדו מצא שהות לפרק את התת-מקלע שלו לחלקיו, לבדקו ולנקותו, ולנסותו בירייה.

בנימין אף הוא קם על רגליו ובנחת ניגש אל רכבו, הרים את מכסה המנוע, הציץ וחיטט בכה-ובכה, פתח את מגופת הדלק, הביא מכל גדוש מירכתי הג׳יפ ויצק ממנו פנימה, חזר והגיף את המגופה והוריד את המכסה, בעט בצמיגים אחד-אחד לתהות על מצב האוויר שבתוכם, פלט נהימה של שביעות-רצון, ובמשובת-דרדקים הכריז:

׳ האקספרס ירושלים – תל-אביב ממשיך. הנוסעים מוזמנים לעלות״.

״אתה רוצה אולי שאחליף אותך?״ הציע עזאי.

״לא, חביבי. על הסוסה הזאת רק בני רוכב. הסוסה הזאת לא מחליפה את בני, ובני לא מחליף אותה… מצטער!״

"אבל מה דעתך שאני אתחלף במקומות עם שמשון?״ העלה נון הצעה משלו.

״בבקשה, תשתווה אתו. הסידורים בין הפאסאז׳ירים זה ענין שלהם.

רק תנאי אחד: מי שיושב על-יד הנהג מחזיק את ה׳טומי׳ ומחפה מימין! בסדר? את הכלי אתה ודאי מכיר, נכון?״

נון הינהן בראשו. ושמשון קיבל את הרעיון בנפש חפצה. הם התחלפו במושבים ובכלי-הנשק. נון בדק את הכלי שקיבל לידו, חלץ מחסנית, דרך, שיחרר ניצרה, הצמיד מחסנית, נצר.

״הרבה זמן לא החזקת דבר של ברזל בידיים״, סנט בו ינאי.

״מה אגיד לכם, חברים? היה טוב, המנוחה הזאת״, גנח בנימין גניחה עמוקה של הנאה והודיה, ״ועכשיו - קדימה, בעוז ומרץ… כך היו שרים פעם בארץ הזאת, לא?״

הוא התניע. אטימות ערמומית- מתגרה שפוכה על פניו, ושוב החל הג׳יפ להתגלגל בדרך-העפר.

שני גברים גוצים, מוצקים-למראה, רובים לכתפיהם וכובעי-גרב לראשיהם, יצאו לקראתם בהילוך מרושל כשנעצרו ליד הכניסה אל הקיבוץ, החסומה בחביות.

״זה אתה, שד שחור?״ קידם האחד את פני בנימין, ממשך בדיבורו ועיניו בוחנות את יושבי הג׳יפ.

'לפקודתך… מה נשמע ברפת היום? הפרות נותנות?״ ניסה בנימין להתקלס בו דרך-ידידות.

״תגיד״, הקשה הרפתן החמוש, בלי להתייחס לחידודיו של השד השחור, ״אף אחד לא בא אחריכם היום?״

״אתה מתכוון לשיירה מירושלים?״

״ב-טח… מה, אתה לא היית אתם?… הרי הם היו צריכים להגיע לפני שעתיים לפחות, לא?״

״אותי אתה שואל? מה, אני אחראי בשבילם? בחייך, דוק־טור!"

עמיתו של הרפתן, שדעתו לא היתה נוחה, כנראה, משיחת-רעים זו, זרק אליו:

״שמואל, עם מי אתה מדבר פה? אתה לא יודע שיש לך עסק עם הפורשים?״

״דח׳ילך", התפרץ עתה שמשון ממושבו האחורי, ״הגיע הזמן שתעזבו כבר את הסגנון הזה, באמת!!״

״רגע, רגע״, הפסיקו זה הקרוי שמואל בנעימה פייסנית, ״רק לא להתחיל עכשיו בוויכוח… תגידו לי יותר טוב דבר אחר: אתם באים עכשיו מירושלים, כן או לא?״

״תסתכל טוב בנקודות-החן שעל הג׳יפ הזה ותדע״, השיב לו בנימין לשון-עקיפים. ״כולן טריות, חמות… איזה מזל שלא פגעו בשום צמיג!״

״ואתם הייתם בתוך השיירה, נכון?״

בנימין הגביה את משקפי-הנהיגה שלו מעל עיניו והתגרד במצחו כמתאמץ לזכור דברים לאשורם: ״כן, כך נדמה לי״.

״אז איך זה שאתם עברתם - והם לא?״

״עובדה!… באמת, שאלה טובה! אתה חושב אולי שהיתה לנו פרוטקציה? או שקיבלנו אישור מיוחד מהנציב העליון?״

״אבל אנו יודעים שהשיירה כולה היתה מוכרחה לחזור לירושלים, ושכמה מכוניות-משא נשארו שם על הכביש על-יד באב-אל-ואד, ושהיו להם פצועים, ואתם… איך זה, באמת?״

שמשון שוב לא הבליג ובחרי-אף הטיח ממקום-מושבו:

“הרי אנחנו פורשים, לא אמרו לך?… אז אנו פרשנו והגענו… והם לא פורשים, ולא הגיעו… זה נורא פשוט, אבל זה כנראה ההגיון של ההיסטוריה!”

חברו של שמואל משך לו לזה בשרוולו ואמר:

"שמע ממני: קח אותם אל מרדכי. אצלו הם ידברו דיבורים אחרים, החוליגאנים האלה. תשמע מה שאני אומר לך״.

״יוסלה. לאט-לאט״, החזיר שמואל לחברו, “בשביל מה לעשות מכל דבר קונפליקט?! אצל מרדכי הם יצטרכו לעבור בין-כה-וכה. אם הוא רק יהיה פנוי בשבילם. אבל בינתיים, כוס חלב מגיע להם אחרי טיול שכזה? מגיע!” עכשיו הסמיך ראשו אל דופן הג׳יפ ופנה בדברים אל יושביו: ״אנו נפתח לכם, ואתם תיכנסו בבקשה לחדר-האוכל ושם יתנו לכם משהו לשתות ולאכול, ואחר-כך האחראי שלכם יגש בבקשה לצריף של מרדכי…" וכממתיק סוד רכן אל בנימין וסיים: ״אתה הרי יודע איפה זה, כן?"

״בסדר״, החזיר לו הלז בחיוך של רצון טוב. ״לעזור לכם להזיז את החביות?"

״אתה רואה?״ התריס איש-הקיבוץ האחד, בנעימה בדוחה ובהינף-זרוע שדלני. כנגד חברו הזעפן, "אתה רואה איזה ג’נטלמנים הם, השטרניסטים האלה? צריך רק לדעת איך לדבר אליהם!״

״טוב שבנחשים, קצוץ את ראשו״, השיב לו עמיתו ובעל-דבבו בציטוט מן הקדמונים, בחצי-קול ובעקימת-פנים ארסית, אלא שבכורח המסיבות נתן ידו אף הוא להזיז אחת מחביות החסימה שבמבואות הקיבוץ.

״אוך איך שאני הייתי עושה ממנו דייסה עכשיו, מן הפרצוף המרוח הזה, אילו היינו במקום אחר״, סינן שמשון בקרירות על אזנו של נון היושב לפניו, בספק-תקוה שיגיעו הדברים לאזניים נוספות.

״שמשון! נמאס כבר ככה… שב בשקט״. התיז נון בחריף ושילשל עצמו אל מחוץ לג׳יפ, כדי שלא לחוש עצמו במעמד זה מין אורח שאחרים טורחים בשבילו.

על-פי סדרי החיים של החברה הקיבוצית כבר היתה השעה הרבה לאחר ארוחת-צהריים וקצת קודם לשתיית תה-של-מנחה. אף-על-פי-כן כשנכנסו ארבעתם לחדר-האוכל הגדול היה המקום הומה למדי ומעטים היו השולחנות שנשארו פנויים. כיון שהתיישבו אל שולחן אחד שבירכתי האולם ניגשה צעירה מנומשת, שסינר לבן חפות לה בקצות המכנסיים הקצרים המהודקים לשוקיה, ובשתיקה העמידה להם קומקום של תה חם והוסיפה קערית של ריבת-תפוזים וסלסלה טעונה פרוסות לחם אפור טרי וקערית מרגרינה ועוד סלסלה של תפוחי-זהב ואשכוליות, וקערות של פח הטילה על השולחן לשימושם וכן כעין גביע של פח הגדוש סכינים וכפות ומזלגות וכפיות. משסיימה, העיפה בהם מבט חטוף ושאלה:

"אתם גם-כן מן הנהגים של תל-אביב, מה?״

״אפשר לומר כך״. השיב לה בנימין תשובה שאינה מחייבת.

״טוב, מה אפשר לעשות״, פלטה סתמית באנחה קלה ועזבה אותם בחפזה.

הם הסתערו בשקיקה, קודם-כל, על תפוחי-הזהב.

״נהדרים!״ התפעל עזאי. ״ממש ישר מן העץ״.

״בוודאי״, ביקש שמשון לצנן את התלהבותו, אף שאכל בחשק רב לא פחות ממנו, ״מה שקטפו עכשיו הם כבר לא יכולים לשלוח לחוץ-לארץ, אז הם נותנים לנו. למה לא?!״

״חוץ מזה״, מילא בנימין אחריו, להשכיל את הרבים, ״המון ערבים ברחו מהסביבה והשאירו פרי על העצים, אז כל אחד יכול לקטוף כמה שהוא רוצה״.

״תגיד, בני״, ביקש עזאי לדעת, ״אלה שיושבים פה בחדר-האוכל לא נראים לי חברי-קיבוץ. אלה בטח הנהגים הללו מתל-אביב, מה?״

״אני חושב״, הסכים בנימין. ״אני יודע שסידרו פה מחנה זמני לעשרות או למאות נהגים של טראקים, בשביל השיירות הגדולות לירושלים… הם בטח יושבים ומחכים לאוטומבילים שיחזרו לשפלה כדי להעמיס ולנסות להגיע עוד פעם לירושלים״.

״ואתה לא חושב״, הפטיר נון בין לעיסה למציצה, ״שכדאי לשים עין על הג׳יפ שלא יפלחו אותו או שלא יקחו לנו משהו ממנו?"

״אני רוצה לראות שיקחו לנו משהו!״ התנשא בנימין. ״אבל העיקר״, המשיך בנשימה אחת, "הרבה זמן אין לנו, אל תשכחו. עוד לא הגענו לתל-אביב, ובתנאים של ימינו אפילו בג׳יפ, אני רוצה להודיע לכם, זה עוד ענין של שעתיים לפחות… ולא תמיד זה עובר לגמרי חלק… אפילו שהערבים ברחו כבר מקטמון ומן הקסטל ומטבריה, ואפילו מחיפה…״

הוא הריק ספל תה בעמידה על רגליו, ותוך שהוא מקנח שפתיו בכנף מקטרנו התנצל:

"אני מוכרח פה רגע לגשת למרדכי הזה… אתם בינתיים תמשיכו…

זה לא יקח הרבה זמן… ברגע שאני גומר אתו, אני מצפצף לכם ואנו נוסעים… יללה!״

נדמה היה שעוד לא הספיק לצאת וכבר נראה שוב בפתחו של חדר-האוכל, נושא עיניו אל שולחנם, מאותת באצבע אל נון שיגש אליו.

"איכפת לך להשגיח קצת בכל-זאת על הג׳יפ עד שאחזור?״ הרעיף על אזנו משחרד הלז לבוא אליו. ״נדמה לי שמישהו רצה להתחיל להתחכם פה עם הוונטילים… אין לי מושג מי זה ובשביל מה זה. השד יודע!.. אבל, מצד אחד, אני לא רוצה להראות ששמתי לב או שאני בורח או משהו, ומצד שני אין לי חשק לעשות פה סקנדאלים ועניינים ושאחר-כך אצטרך להתחיל לנפח גלגלים והכל… אז זהו… רק תעמוד שם אולי על-יד העץ ותשגיח. זה הכל. בסדר?״

במתינות למודה פסע נון לעבר העץ ובצלו חמד לו לשבת, על הארץ, והטומיגאן שכוב לו על חזהו. תלש גבעול-עשב והיה מכוססו כהוזה. לא הרחק מן הג׳יפ נראה קודם בחור אחד מדובלל-שער, לבוש חולצת-עבודה גסה וכובע-טמבל לראשו, עומד בטל על שביל-הבטון, אלא שעתה הפך גבו, אף הוא במתינות למודה, ועקר ללכת בכיוון ההפוך.

אי-בזה השמיע מנוע של משאבה את פעימתו הקצובה. השמיים היו צחים מעב, נישבה רוח קלה, ואור השמש מתק לעיניים ולעצמות. כמה טוב היה עכשיו לחטוף תנומה מעט, הירהר נון: לשבת ככה נשען אל גזע העץ ולהירדם, ציוצי ציפרים באזניך וזימזום דק של זבוב ואותה פעימה חדגונית של משאבה, והריח הזה הקל של זבל-פרות נישא ובא אל אפך, מעורב בניחוח המשובב של פריחת הפרדסים. מנוחה ליגע, מרגוע לעמל. מנוחה לבורח, מרגוע ללוחם.

לשים את הראש הזה הכבד כל-כך על ברכיה של סרח, ולהתנמנם בשמש. ושסרח תדגדג לך בנחיריים בגבעול יבש. ואתה לא תדע אם אתה מחייך או לא. מתי היה לך דבר כזה, לך, לכם שניכם? אולי פעם אחת בחיים. על הגבעה. ״עלי גבעה/שם בגליל״. עכשיו אולי עוד פעם, ואולי זה הכל. די. ״שה וגדי/ גדי ושה/ יצאו יחד לשדה״. מתי יצאו? מתי שוב? אולי כבר מחר. חיים במתנה. מתנה ממש עכשיו, אחרי הנסיעה המטורפת הזאת בין המחסומים בשער-הגיא, מאחרי המשוגע הזה בני. מתנה בפעם הקודמת, אחרי הגיהנום על הכביש בזמן הבריחה מעכו. מתנה אז בבונקר הפרטי בפרדס, אחרי ששמעת איך האנגלים הורגים וסוחבים מעל ראשך את יואש. איפה עושים טיפוסים כאלה כמו בני? אני אישית הייתי מסוגל? לא חושב, לא.

ראש על ברכיה ושמש וזבוב נוחת לך על המצח והיא מבריחה אותו בגבעול היבש ובועז חוזר עם אבא בעגלה מן השדה וגם העדר הולך ובא מן המרעה כל פרה לחצר שלה גללים נזרעים על הדרך הסלעית מן החצר של השכן פרה גועה איפה בועז עכשיו ודאי מגויס ואתה הילד הקטן שלך יהושע ממשש לך את הזרוע באצבעות הזעירות שלו ריר יורד לו מן הפה והוא פועה וצוחק מייבב וצוחק אני בכלל הרי לא יודע איך הוא נראה רק בתצלום שהראתה לי אז סרח גם זה כבר די מזמן לפני התחלת המהומות כשעוד יכלו לנסוע חפשי לירושלים כשהיא באה פעם אחרונה לביקור בשבת לא ענין פשוט בשבילה לצאת יום קודם לעזוב את התינוק ולנסוע שעות ולהחליף אוטובוסים ולחכות בתורים ולסחוב חבילות והכל ואחרי פגישה של רבע שעה או משהו כזה במעמד השוטרים לצאת מעוצבנת ושוב למהר לתחנת-האוטובוסים להתחיל מהתחלה זה בכלל לא כל-כך עליז מין חיים שכאלה אבל אף אחד לא יוכל להאשים אותי היא ידעה בדיוק לאן היא הולכת אם היא הולכת עם אחד כמוני קיבלה מה שהזמינה יכלה לדעת פחות או יותר עם מי יש לה עסק ואיזה חיים יהיו לה שאלה אחרת זה אם זוג כזה יש לו רשות להביא ילדים בזמן שברור שאבא לא יהיה להם למעשה ואם כן אז רק בקושי נניח באמת שהיו גומרים אותי היום על הכביש או אז בקיץ שעבר או אפילו שענין הבריחה בפעם הזאת מן הכלא בירושלים לא היה עובר ככה חלק אלא שאחרי היציאה מן הג׳ורה היו שוטרים וחיילים מתחילים לרוץ ולירות איזה סיכוי היה לנו היה לי נניח שזה היה קורה סוף סוף הרי לא פעם ולא פעמיים היו כל הסיכויים שאני אלך להביא ״משורה ישחרר רק המוות״ אז היא בהחלט היתה יכולה לשאול את עצמה בשביל מה היא היתה צריכה את כל זה על כל פנים הילד הילד בשביל מה אבל מצד שני - -

בוא אלי פרפר נחמד / שב אצלי על כף היד

דברים כאלה

״רפאל!"

דברים כאלה ששרים לילדים קטנים

״רפאל!״

מישהו לוחץ בנעלו על הסוליה על חוד הנעל שלך מה הוא רוצה ממך הנעליים החדשות שקיבלת בירושלים אחרי הבריחה ביקשת וקיבלת ״מה? מה יש?"

נון נזקף כקפיץ. מולו עמד בנימין, מטלטל אותו מתנומתו, חיוך של מחאה לגלגנית שפוך על פניו.

״כך אתה שומר שלא יוציאו לנו את הוונטילים מהגלגלים?"

נון ניצב על רגליו, תלה את התת-מקלע על כתפו, קינח גרגרי-עפר מכפותיו.

״אל תדאג״, צחק וקרץ בעינו. ״רק עשיתי את עצמי. חיכיתי רק שמישהו ינסה להתחיל משהו״.

״כן, אה? ארבת, יעני?״ נענה בנימין לאתגר. ״אפילו את הטומי יכלו להוציא לך מן הידיים ולא היית מרגיש. כמו אבן ישנת, אדוני. וחבל שלא עשיתי לך חכמה כזאת. פשוט יש לי רספקט לאדם שאחרי נסיעה כזאת מרגיזה יש לו עוד עצבים מספיק שקטים בשביל להירדם ככה באמצע היום במקום שלא מוכר לו… לא חשוב. צריכים לזוז. קדימה!״

״אהלן, קארוזו!״ הרעים פתאום קול על-ידם כרימון מתרסק וגברתן אחד אדמוני היה מנענע בכל עוז את ידו של בנימין. ״איזו בדיחה! מי היה חולם על דבר כזה?! מה אתה עושה פה, לכל הרוחות?״ ובפנותו אל נון, כאילו גם הוא מודע משותף מימים-ימימה, הוסיף דרך-הסבר: ״הפרצוף הזה, כמו שאתה רואה אותו, היה הזמר שלנו בפלוגת-ההובלה בצבא הבריטי. בשביל זה קראנו לו ׳קארוזו׳, אתה יודע. איזה זמר! רק היה פותח את הפה, תיכף כולם היו מתייאשים ועוברים מהר לשיר אחר שאולי הוא לא יודע אותו! חה-חה-חה - -״

'איזה בלופים האיש הזה מספר! אי-אפשר לסמוך עליו בגרוש… אבל לא חשוב. תגיד, איך העניינים אצלך, נוורצקיי״ השיב לו בנימין צהלת-גברתנים, מידה כנגד מידה, וטפח על שכמו. ואף הוא פנה אל נון כמבקש להבהיר דברים למי שאינו מתמצא:

״הג׳ינג’י הזה… כל השנים שהוא היה בצבא הוא חלם שברגע שישתחרר הוא קונה לו אוטו-משא, וזה מה שהוא עשה. בדיוק! ברגע שיצא, לקח הלוואות מפה ומשם, פשט את העור מן החותן שלו, עשה השד-יודע-מה, וקנה מק אחת גדולה והתחיל לסחוב חצץ בכבישים. עכשיו הבן-אדם מתעשר מיום ליום. נכון או לא, ג’ינג׳י?״ ״נכון-וחצי. מה אתה יודע!״

״אז איך עכשיו הביזנס, חבריקו?״

״איך הביזנס?״ הרעים האדמוני בצחוקו. ״הנה אתה רואה! אני יושב פה על התחת עם כולם בחולדה אצל ה׳בלאדי הגנה׳ ומחכים לעשות סוף-סוף נגלה לירושלים - ושום דבר. ק-ד-חת!… רק שאתה צריך לדעת", התעורר להוסיף, בפנותו שוב אל נון כאילו מוסכם עליהם שהוא ישמש שופט או בורר בינו לבין בנימין, ״הג׳וקר הזה, כמו שאתה רואה אותו, הוא לא חיכה כמוני לשיחרור רשמי מהצבא הבריטי. יום אחד כשעמדו להעביר אותנו לאיטליה הוא פשוט סידר לו ניירות להובלה מקסאסין לסרפנד ומילא את הטראק שלו תחמושת וכל מיני סחורות מן המין הזה, וערק לו! מה שאתה שומע! נעלם ואיננו! בלי לחכות לדיסצ׳ארג׳ בכלל! ומאז, לך חפש אותו! נכון או לא, את האמת תגיד, קארוזו!״

״בחייך! איזה שם אתה מוציא לי. נוורצקי! לא יפה לספר דברים כאלה“, מיחה בנימין כנגדו בתרעומת מעושה. ״מה הג׳נטלמן הזה יחשוב עלי עכשיו? היתה לו דווקה דעה טובה עלי, היה בטוח שאני אדם רציני, לעזאזל, ואתה בא ומקלקל הכל… את הפרנסה שלי הרסת לי, בן-אדם…” ״זה אתם על הג׳יפ הזה?״ שאל האדמוני, מרצין פתאום.

״טוב שאתה מזכיר לי״, זרק בנימין. "אנו באמת צריכים כבר לצאת לדרך״. ובאחת קפץ והתיישב אל ההגה וכבר היה מפתח-ההצתה תקוע ומתניע.

"בחייך!… תגיד, מישהו אמר כאן שהג’יפ הזה היה הבוקר בירושלים והוא הגיע הנה לבד-לבד, יחיד מכל השיירה!… זה אתה היית?״

״מה, באמת?" נתמה בנימין. ״כך אומרים? טוב, אז זה בטח נכון. דע לך, כל מה שאומרים צריך להאמין״.

במרץ לחץ בנימין כמה וכמה פעמים על הצפצפה שלו. נון עמד רכון אל הג’יפ. רגל אחת על כבש-הברזל, ממתין לשני האחרים שיבואו, בעוד האדמוני מסיר את כובע-המיצחה מעל ראשו ומכה בו על ירכו בהתפעלות וקורא:

״הבן-אדם הזה היה משוגע ונשאר משוגע!״

ובהושיטו יד לפרידה, הוסיף ואמר: ״טוב, מה אפשר לעשות?… נורמאלי אתה כבר לא תהיה, אבל העיקר שאתה חי… אז שלום, ותהיה לי בריא… ושתצליח!״

בנימין הושיט לו שמאל רפויה לשלום, ובעוד שלושת נוסעיו חופזים כבר לתפוס מקומותיהם ולהתארגן גיחך אליו ופלט:

״העיקר הבריאות, הה? גם אתה תשמור על עצמך, ג׳ינג׳י, ותיזהר מכדורים… שלום לך, וכל טוב!״

״כל טוב לכם, חברה-לצים!״

עוד רגע והקיבוץ נשאר מאחריהם והם היו מתנהלים להם לדרכם מחרישים. שקועים איש בשלו, בכביש צר וגבשושי בין מטעים ושדות ירוקים וכרי-דשא.

"מה הוא רצה ממך המרדכי ההוא?״ פנה שמשון אל בנימין, משבית את השתיקה.

״מה הוא רצה? לא משהו מיוחד. ענין כזה של רוטינה, אתה יודע.

הוא כמו מה שהיה R.T.O. בצבא הבריטי, פחות או יותר. נכנסים אליו, מוסרים לו מי, מה, מניין, לאן, מתי, ואם היו איזה דברים מיוחדים בדרך. ניירות, אתה יודע״.

״הם כבר מתנהגים כמו צבא, מה?״ נהם שמשון בסלידה.

״טוב, מה אתה רוצה?״ ניסה בנימין לסבר את אזנו בדברים של הגיון. ״ככה זה. כאשר יש כוחות כאלה גדולים וכל מיני תפקידים, אז זה כמו צבא באמת. וצבא צריך איזה סדר. בלי זה, לא הולך״.

"צבא צריך קודם ביצים לפני שיהיה לו סדר״, רטן שמשון. ונון, אף שלא הסתובב להביט בו, דימה לראותו ממצמץ בעיניו.

“תשמע, תשמע!” החזיר לו בנימין כיבושים. ״לח״י יכול להיות פירמה, והאצ״ל יכול להיות ארגון, אני בטח לא אגיד שלא, אבל צבא זה הם. לא חשוב מה שאתה תאמר ומה שאני אומר. ואם יש ברדק, הרבה ברדק. אז אני יכול להגיד לך שגם בצבא הבריטי ברדק לא חסר. אוהו, איזה ברדק! ואם אתה רוצה לדעת את האמת, אז לולא זה היה כך הלח״י לא היה נעשה פירמה כזאת מוצלחת נגד הבריטים. זה מוכרחים להודות. תהיה קצת אובייקטיבי, כמו שאומרים".

“אובייקטיביות זה נשק של התגוננות”, נזעק שמשון. ״אנחנו תוקפים, ולכן חלק מהנשק אצלנו זה הסובייקטיביות שלנו. דע לך!״

״תסלח לי מאד, אני בדברים האלה לא מתמצא בכלל ואני לא מוכן להתווכח עליהם. אני בן-אדם פשוט, ואתה בטח קראת הרבה ולמדת הרבה, וגם יש לך יותר אינטליגנציה ממני… אבל לא פעם. תסלח לי שאני אומר דבר כזה, לא פעם נדמה לי שאינטליגנציה גם-כן זה נשק של אנשים שלא מבינים כלום בחיים כמו שהם ובגלל זה הם תופסים להם כל מיני אידיאות, בשביל לסבך את החיים לאחרים ואולי לעשות אותם יותר קלים לעצמם - -״

״אז עכשיו אתה תסלח לי״, התפרץ שמשון. "אתה מדבר, מה אני אגיד לך, לא כמו בן-אדם פשוט אלא כמו מטומטם. דע לך דבר אחד, שכל המחתרת, כל המלחמה של המחתרת, זה בא מאידיאות. זה צמח מאידיאות. ו’אידיאות' זה לא סתם המצאה או משחק או בילוי-זמן של אינטליגנטים. גם צבא לא יכול לקום סתם מתוך זה שסרג’נטים רוצים לעשות תרגילי-סדר לחיילים או שגנרלים מתחשק להם לסמן קווים על מפות ולהזיז גדודים ודיביזיות בשטח בשביל להיות חשובים ו׳לעשות היסטוריה׳. גם צבא צריך ׳אידיאה׳, כי אם לא אז הוא לא יהיה צבא טוב. הנה, קח לדוגמה את הצבא האדום. הם היו נלחמים ככה לולא היתה להם אידיאה שהוליכה אותם? ואפילו הצבא הנאצי!״

״מה אתה אומר, רפאל?״ זרק בנימין, כמבקש למצוא בעל-ברית או לפחות מטרה נוספת לחצי וכחנותו השוצפת של שמשון.

״אני?״ השיב נון. ״אני עזוב אותי מן הפילוסופיות האלו, ואני מציע גם לך לא להסתבך בזה. אני שמתי לב שבזמן שאתה דיברת קודם אתה כמעט איבדת את ההגה וירדת לתעלה, שם על-יד גדר-הצברים ההיא…״

״מה שנכון, נכון״, אישר בנימין כנזוף. ״באמת היינו יכולים להתהפך… טוב, עכשיו אנו כבר קרובים לרחובות, ומשם עוד שעה מקסימום ואנחנו בתל-אביב״.

״שעה שלמה?״ תמה עזאי. ״אני הייתי בטוח שבג׳יפ אתה עושה את זה בחצי שעה לכל היותר!״

״רואים שאתה לא בעניינים. זה היה פעם. עכשיו, בכל הפיתולים והסיבובים שצריכים לעשות בשביל לעקוף את יאזור ואת בית-דג׳ן ואת אבו-כביר, מה אתה יודע!״

״גם זאת שערוריה!״ שב שמשון והתפרץ. ״בדצמבר היו צריכים לטאטא את כל החורים האלה ולהשתלט על רמלה, ואז היינו נוסעים עכשיו כמו מלכים מתל-אביב לפחות עד לטרון… אבל כשפועלים בשיטות של עמדות-הגנה ושמירות-לילה ופשיטות קטנות כמו ב-36 או ב-39 אז מה אפשר להשיג?!… הלח״י בכוחות האפסיים שלו הפיל פחד על 80,000 חיילים ושוטרים בריטיים ועל כל האימפריה, ותל-אביב כולה, עם כל הכוח והארגון, עושה כבר חצי שנה במכנסיים מפני שבסלאמה ובאבו-כביר כמה ערבים מחורבנים יורים על השכונות ומפני שמן המסגד של חסן-בק שלושה מסופלסים צולפים על קולנוע מוגרבי! הרי זה דבר שלא יאומן ממש! הרי בכל העולם צוחקים עלינו: מה, אלה הגיבורים הגדולים שבגללם בווין התייאש מהמנדט על ארץ-ישראלי! ואחר-כך אין פלא שהאמריקאים באו ואמרו בכל גילוי-הלב: ׳רבותי, ליידיז אנד ג׳נטלמן, אם אין לכם כוח להתגבר על ההתנגדות בתוך ארץ-ישראל ולהקים לכם אפילו את מדינת-החלוקה המזורגגת שהחליטו לתת לכם, אז אין שום סיבה שלא נחדש את המנדט באיזו צורה עדינה, נקרא לזה ״משטר-נאמנות״, למשל, ונדחה את כל החלום הקטן שלכם לפעם אחרת. בינתיים נשלח איזה כוח בינלאומי שיציל אתכם, ולפחות תישארו בחיים׳… כוח-המגן העברי! אבו-כביר!" סיים שמשון בנשיפה של בוז נזעם, הסיר את משקפיו, ובמרץ החל לנגב את זגוגיותיהם.

בצומת כפר-ביל״ו עצר בנימין את הג׳יפ ליד מחסום. שני צעירים חמושים הציצו ברכב ובנוסעיו ונתנו להם אות להמשיך.

״בפרדסים האלה פה בסביבה אני פעם עבדתי בשמירה, בזמן המאורעות״, בישר עזאי בנימה של געגועים לחבריו-לדרך.

״הרבה זמן?״ שאל בנימין חרישית, לשם נימוס.

״די הרבה. קרוב לשנה אולי. במשך כל העונה אכלתי אז כמעט רק תפוזים, אני זוכר. רציתי לחסוך כסף, השד-יודע בשביל מה. אבל איזה תפוזים, יא חביבי!… פעם בשבוע הייתי נכנס למסעדה ברחובות, על-יד ׳דרום-יהודה', ומרביץ איזו ארוחה הגונה, אבל חוץ מזה… רק תפוזים!״

"אבל אתה בעצמך לא רחובותי, נכון?״ הוסיף בנימין ושאל.

"מה פתאום?! עזאי הוא צפתי אמיתי, מלידה ומבטן! ספדי!״ העיד עליו נון.

״נכון״, אישר עזאי. ״דור שלישי מצד אבא, דור רביעי מצד אמא…

אבל לא הרגשתי מבסוט בצפת. ותמיד חיפשתי עבודות בחוץ. כל-מיני. בזמן שבנו את הגדר בצפון הלכתי לעבוד שם. אחר-כך איזה זמן עבדתי נהג-טקסי שכיר בגליל בשביל מישהו מראש-פינה. אחרי זה רציתי לחסוך כסף ולקנות טקסי לעצמי ולהיות בעל-בית, אז הלכתי לשמור פה בסביבה ולאכול תפוזים, חה-חה… אחר-כך התחילה המלחמה ולא היה הרבה עבודה אז נכנסתי ליהלומים ועבדתי בנתניה ושם הלך לי לא-רע עד שמצאתי בחורה והתחתנתי - -״

'ואז התחילו הצרות, הה?״ נכנם בנימין לתוך דבריו וצחק.

״פחות או יותר. בזמן ההוא אני הצטרפתי למחתרת וראיתי מהר מאד שעם אשתי זה לא יכול ללכת. היא והמחתרת זה לא יסתדר ביחד. היא היתה ממושב בעמק-חפר וקיבלה חינוך כזה צמחוני. אתם יודעים, וכשהיא הרגישה שאני עם הפורשים, לא עלינו, אז החיים נעשו גיהנום… היו רגעים שאני הרגשתי שהיא ממש מסוגלת לקום ולהלשין עלי. כבר בכלל לא יכולנו להיות כמו בעל ואשה. אז כדי להקדים, כמו שאומרים, רפואה למכה, הצעתי לה שניפרד - והיא תיכף הסכימה. חשבתי שהיא תתנגד, תקים צעקות, ואחר-כך נתפייס והיא תשלים עם הפעילות שלי ואנו נחזור למסלול שלנו, אבל היא תפסה אותי במלה ומן-הון-להון קמנו והתגרשנו, ככה, מהר-מהר״.

״כמה זמן היית נשוי?״ הוסיף בנימין לשאול, אף שהיתה הרגשה ברורה שאינו מעוניין כל-כך בתשובות אלא שהוא מעדיף לגלגל שיחה של סתם מאשר להסתבך שוב באיזה ויכוח עם שמשון.

אבל שמשון לא הניח לו לקבל תשובה על שאלתו.

״תראו תראו!״ קרא רתת, בעוד הם מתנהלים להם, בתוך תנועה סמיכה למדי, ברחובה הראשי של רחובות. "תראו כמה אנשים צעירים הולכים פה בטל! הם לבושים ח׳אקי, כמעט כולם, ודאי מגויסים - אבל במקום להיות בחזית, במקום להסתער, למשל, ולשחרר את ירושלים באופן סופי מן הניתוק, מן המצור האנגלו-ערבי, הם משחקים דמקה ושותים בירה-׳נשר׳! לזה קוראים ׳צבא' וזה ‘המאמץ המלחמתי’ אצלנו - ככה זה באמת נראה״.

רגע פקעה סבלנותו של נון.

״שמשון, אתה מתבזבז פה!״ הטיח כנגדו, ״כל פעם שאתה נושא פה נאום לשלושה אנשים סחוטים, שבסך-הכל רוצים להגיע כמה שאפשר יותר מהר לתל-אביב כדי לחזור אחר-כך לתפוס את מקומם בשורות… אתה צריך קהל, בימה, אולם. מגביר-קול - -״

"לא. לא. מגביר-קול הוא בכלל לא צריך״, שיסעו בנימין דרך היתול וחיבה. ״הקול שלו ברזל-בטון. שומעים אותו, כמו שאומרים, חמש-חמש!״

״תשמע, רפאל!״ החזיר שמשון, שלא היה מוכן להישאר חייב תשובה לאיש, ״אני מכבד אותך ואת דעתך, ואני יודע לא מעט דברים על העבר שלך כלוחם-מחתרת, ואני יודע שלעומתך אני בסך-הכל צוציק: בקושי שנה אחת בתנועה, ולא הרבה פעילות לפני זה… יחד עם זה, אני מוכרח לומר לך שאני עצמי בכל-זאת לא רק דברן ולא רק מחפש קהל שישמע אותי… היה לי חלק, קצת, לא הרבה, בכמה פעולות קטנות, ועכשיו שלחו אותי מן המרכז להכין דין-וחשבון על סניף-ירושלים, וזה דין-וחשבון סודי-שבסודי. ששום קהל לא ישמע אותו. שום איש לא ישמע אותו. שני אנשים יקראו אותו; אולי שלושה. זה הכל. ואני גם-כן,

לידיעתכם, חוזר בשביל למלא איזה תפקיד בשורות התנועה״.

״הנה, קיבלנו עוד נאום!" צחק עזאי, אבל היתה נימה של יראת-כבוד בצחוקו ובארשת-פניו.

״טוב, אני מבקש סליחה״, נסוג עתה שמשון בכמין ותרנות רגוזה, מתנשאת, והתמודד אחור להישען אל ירכתי הג׳יפ. ״אנו עסקנו קודם בביוגרפיה של החבר עזאי ואני קצת הפרעתי. אז נמשיך. נמשיך בבקשה״.

״תודה רבה לשמשון!״ הפטיר נון, בחינת יושב-ראש קצר-רוח הממהר למסור את רשות-הדיבור למתווכח הבא. ״עד כמה שאני זוכר, בנימין, אתה רצית לברר משהו אצל עזאי. מה זה היה, אתה זוכר?״

בנימין גוהר היה כמעט עכשיו על ההגה ופניו כבר היו עפרוריים מעייפות. הוא האט נהיגתו ובעודו אוחז בהגה בימינו הסיר את משקפי-הנהיגה בשמאלו והשיב את האבק שהתרבד עליהם.

״כן, אני דווקה זוכר״, אמר. ״אני יכול לשכוח את התשובות שנותנים לי, אבל את השאלות שלי אני זוכר טוב-טוב… אופי שכזה, מה לעשות… אז אתה נשארת חייב לי תשובה, עזאי, כמה זמן היית נשוי עם הצמחונית שלך?״

״איזה שנה וחצי בערך״, החזיר עזאי.

״ותיכף אחרי שעזבת אותה תפסו אותך?״

״לא תיכף. לא צריך להגזים! אותי האנגלים תפסו בפעולה. זאת-אומרת, בזמן הנסיגה מהפעולה… האמת היא שכמה שאני לא ניסיתי לנתח ולפענח ולעשות חשבונות. המאסר שלי לא מתקשר אצלי אליה!״

״והיא התחתנה עוד פעם אחרי זה?״ שאל שמשון, שכמו מאין ברירה החל לגלות ענין בטיפול המחודש בעברו האישי של עזאי.

״מאיפה לי לדעת, באמת! היא לא באה לשאול עלי בבית-הסוהר,

ואני לא באתי לשאול עליה בכפר שלה… אני מתאר לי שכן. בעצם, כן. למה לא? בטח, אשה צעירה, ומשפחה מבוססת, והכל… ואני מוכרח לומר לכם שביסודה, זאת אומרת, בשורש שלה, היא בחורה כזאת טובה ומלומדת ועדינה, וגוף לא רע, והכל. גמרה סמינר-לגננות, וזה וזה… לא, לולא הענין הפוליטי זה היה בהחלט יכול להסתדר בינינו יפה, שתדעו…״

״רוח טובה הרוח הזאת עכשיו מהים. מחייה-נפשות!״ זרק בנימין.

״זאת-אומרת שגם אצלך החיים הפרטיים, גם שלך וגם של הצד השני, נפלו קרבן לפעילות בתנועה״, סיכם שמשון לעזאי את לקח נסיונו, בלי להסב מבט אליו.

"אפשר לומר כך״, ניאות לו עזאי בלב-ולב. והוסיף בתמיהה: ״מה, אתה גם־כן גרוש? כל-כך צעיר וכבר הספקת?״

"לא, לא, לא״, טרף לו שמשון בחפזה. ״לא גרוש ולא ארוס, לא נשוי ולא שבוי״.

״ח-בי-בי!״ התעורר בנימין בתרועה. ״הנואם שלנו הוא גם משורר!״

אבל שמשון בחר להתעלם מן ההתגרות והמשיך לטחון את קמחו באזני עזאי:

״אני אגיד לך, אפשר לומר שמאז שהתחתנתי עם התנועה הפסקתי את כל הרומנים האחרים שהיו לי… אני לא יודע אם זה חייב להיות כך, אם זאת צריכה להיות מסקנה… אה, הכרחית… אצלי זה ככה… אני לא השתגעתי לספר לחברה האחרונה שהיתה לי בפלמ״ח שאני מצטרף למחתרת ובגלל זה, והכל… אבל פשוט ניתקתי אתה את היחסים. לא בבת-אחת, בשביל לא לעורר השתוממות מיותרת, אבל לאט-לאט… די מהר, בעצם, אבל בהדרגה. בשכל. זה לקח, נאמר, שלושה שבועות, עד ששיכנעתי אותה שיש בינינו יותר מדי ניגודים באופי וכן הלאה ומוטב שנפסיק… אבל אם לדבר בכנות, זה לא היה קל״.

״מה? לשכנע - או להשתכנע?״ זרק בנימין.

״גם זה - וגם זה", החזיר שמשון בצונן.

״עוד מעט, חברים, נתחיל לדבר על נשים, וזה לא בריא במצבנו״,

הזהיר נון דרך-בדיחות.

״רפאל!״ קרא בנימין אל נון, בנעימה של דחיפות, ״כדאי שתעביר את הטומי מהר לאחור. אני רואה פתאום צבא מתקרב אלינו בכביש״.

״מה, אנגלים?״

במהירות-התגובה ההחלטית, שנראתה בחינת אחד מסימני-האופי המובהקים של בנימין, הפנה הלז בחותך את הרכב אל משעול-עפר שביצבץ מימין לכביש, בין שתי חלקות של פרדס ושתי שורות של שטים קוצניות. משעברו מרחק כ-30 מטר מן הכביש בלם וכיבה את המנוע וקפץ אל בין השטים. ממנו ראו האחרים וכמוהו עשו.

״אם הם הרגישו״, נהם בנימין, ״אז אנו בצרה. הם מסוגלים להיעמד בדיוק בכניסה לשביל הזה ולהרביץ בברן-גאן. לכן יותר כדאי שלא נהיה בפנים, נכון?״

"אני לא חושב שהם ירצו להסתבך״, חיוה שמשון דעתו בקול יבש, שפוף בתוך העשב הגבוה, עקביו משוקעים בעפר התחוח.

״גם אני לא״, הסכים בנימין. ״…אבל אם אנחנו בכביש ומישהו אצלם במקרה שם לב אלינו, אז יכול להתחשק להם… בייחוד אחרי הרכבת שהעפנו להם בשבוע שעבר על-יד יבנה. נכון?״

בינתיים שמעו נושאי-ברן עוברים-חולפים על-פניהם בכביש בכיוון דרומה. שנים, שלושה, חמישה.

״הם בטח צריכים להגיע באיזה אופן לסרפנד״, הירהר עזאי בקול.

״אבל בנימין צדק, וטוב שכאן פנינו… זה פעם שלישית שהמזל משחק לנו היום, ולא כדאי להעמיד אותו יותר מדי בנסיון.

נון, שלא היה סיפק בידו לטמון את התת-מקלע שברשותו, קם משפיפתו בצלחת-השקאה של אחד מעצי-ההדר ופלט, בנעימה, מופגנת כלשהו, של דאבה וכליון-נפש:

״בני, אולי כדאי היה ללוות אותם עכשיו בצרור אחד או שנים?״

״מצטער. לא קיבלתי הוראות כאלו״, החזיר לו בנימין במאור-פנים.

הוא שב לתפוס מקומו בג׳יפ, והתניע שוב.

״זה נכון!״ אישר שמשון, כמי שבא להדגיש איזה עקרון יסודי וחשוב.

בלי שנדברו ביניהם, פסעו שלושת נוסעיו של בנימין סמוך לג׳יפ הזוחל אחורנית. בשורה ערפית פסעו בתוך הדשא, בפאת השביל המשתפל בין חלקות הפרדס, מבוססים בחמרה התחוחה, האדמדמת, שמתחת לשיפעת הדשא, שואפים מלוא ריאותיהם את הניחוח המשכר והבלול של פרחי הדר ושטים.

״כל־כך הרבה גשמים היו החורף״, פירש שמשון.

״זהו! בגלל זה העשב צמח כל-כך גבוה. ממש שנה ברוכה!״ עלץ עזאי. ״אולי אנו לוקחים קצת תפוזים?״

איש לא הגיב על ההצעה, אבל נון זכר משהו:

״אני זוכר שאבי היה מספר שבארץ הזאת כל פעם שפורצת מלחמה או יש מאורעות אז יש עונת-גשמים יוצאת מן הכלל״.

״יש בזה משהו״, אישר עזאי. ״אני באמת זוכר שבשנים של המאורעות ירדו כל הזמן גשמים בשפע. בחורף, זאת אומרת״.

״זה כאילו אללה משלם פיצויים״, ניסה בנימין להתבדח.

"לא!״ התיז שמשון. "הוא פשוט משתין מפחד״.

איש לא צחק עד שנעצר בנימין ליד אחת השטים והציע:

"אולי אנו באמת עומדים רגע להשתין… ובלי פחד!״

לאחר שהשקו ארבעתם את האדמה ואת דשאיה צעד נון לאטו עד הכביש, צפה לכאן ולכאן, וסינן מבין שיניו: ״זה בסדר״. עוד רגע ושוב היה הג׳יפ מגמא ארץ: בנימין יושב הכן אל ההגה; עזאי, הטומיגאן בידו, מימינו; נון ושמשון שפופים מאחור.

״הלך היום. עוד מעט כבר חושך״, הפטיר בנימין כמו לנפשו, תוך שהוא מדליק את האורות הקטנים, לאחר פרק-זמן ניכר שבו לא נשמע בג׳יפ דבר לבד מקולות הנסיעה הרגילים בכלי-רכב דחום ומגובב מעין זה. ופרט לאיוושתה של הרוח.

"לא שמעתי. מה אמרת?״ ננער עזאי.

״שום דבר… שני החברים שלנו ישנים חזק, נדמה לי, לא?"

עזאי נסב להסתכל: ראשו של נון, עצום-עיניים, היה מיטלטל קימעה אל חיפוי הברזנט של הג׳יפ; ראשו של שמשון היה מופשל לאחור, שעון על ארגז-מתכת כלשהו, פיו פצוי מעט, מלחיש שריקת-נחרה דקה.

״כן. ישנים כהוגן… איפה אנו עכשיו. בעצם?"

״כבר קרוב למקוה-ישראל. יהיה לנו עוד מחסום אחד או שנים של ה׳הגנה/ ואנו בתל-אביב״.

״אנגלים לא רואים פה כבר בכבישים, מה?״

״עוברים לפעמים. בדרך-כלל, בשיירה משלהם. משוריינים, קומנדקארים. מה שאתה רוצה. אבל בסביבה הזאת הם משתדלים כבר לא לעשות צרות ולא להסתבך״.

״תגיד, אתה חושב שהם באמת יוצאים ב-15 למאי?"

״עושה רושם כזה", השיב בנימין לאחר הירהור קל. ״אני כל הזמן לא כל-כך האמנתי. אולי גם הם לא כל-כך התכוונו בהתחלה. אבל עכשיו, נדמה לי… מה אני יודע?… יכול גם להיות שהם יעמדו להם באיזו פינה ויחכו לראות מה קורה, הזונות האלה, ואם תהיה הזדמנות הם יקפצו שוב פנימה… להציל את המצב, יעני״.

״ובן-גוריון - -״

״מה בן-גוריון?״

״הוא יהיה ראש-ממשלה, זאת אומרת?״

״לא תהיה לו ברירה, מסכן״.

״בשביל זה אנחנו, וכולם, הוצאנו את הנשמה שלנו, מה?״

״בטח! מה אתה חשבת, שיכול להיות אחרת?!״

״אגיד לך את האמת: אני לא חשבתי שיהיה משהו בכלל. זאת-אומרת, שהענין עם האנגלים ייגמר בזמן שאנו עוד נחיה… אולי אצל מי שכל הזמן פעל בחוץ, חפשי, זה נראה אחרת, אבל אחד כמוני שנרקב שנים בכלא, כמעט בלי הפסקה… לא שמתייאשים. בכלל לא. אבל רואים את הדברים בצורה אחרת. הענין הזה של הזמן מקבל אופי אחר, מובן אחר. אפילו שבראש יש לך כל הזמן תכניות לברוח ואפילו שאתה עושה ממש הכנות לברוח, יחד עם חברים אחרים, ואתה יודע שגם בחוץ עובדים על זה בשבילך…"

״אז מה, אתה חשבת שזה אף פעם לא ייגמר?״ תמה עליו בנימין.

״אני לא יודע איך לומר לך… לא בדיוק חשבתי… אבל ההרגשה היתה, ולא רק אצלי, שבאנגלים מוכרחים להילחם מפני שמוכרחים, וזהו. אבל לא שייצא מזה משהו בזמן קרוב… שלאט-לאט, הפעולות שלנו ושל האצ״ל… זה ישפיע על ההשקפות של כולם, ובמשך הזמן… מתוך הפעולות וההתנגשויות, והתגובות של האנגלים גם-כן, יקום משהו, איזה כוח… כוח חזק, מבפנים… ואז… אבל זה יהיה ענין של שנים, ואנחנו, אנשים בגיל שלך ושלי, כבר לא נראה את זה… אבל בן-גוריון?!…״

״זה כל הקונץ, חביבי!״ אמר בנימין וצחק. צחוקו היה מריר: "זה מה שקוראים פו-לי-טי-קה… ובזה הוא יכול לשים את כולנו אצלו בכיס״.

לאחר שאנשי המחסום במבואות תל-אביב שילחום לדרכם בחביבות מודגשת, ובעוד נון ושמשון מתנערים מתנומתם, הסתובב עזאי אל נון: ״אתה שומע? דיברנו קודם קצת על בן-גוריון, בני ואני, ואיך שהוא עוד מעט אולי יהיה ראש-ממשלה והכל… אז זה הזכיר לי את הסיפור של יונס, אתה זוכר? מה שיונס הזקן סיפר לך לא מזמן על הסוס… הקצין

בעכו היה לנו חבר אחד זקן… זאת אומרת, חבר של רפאל, בעצם… ערבי מבוגר כזה, מאנשי המופתי, דווקה צפתי כמוני, שישב שם הרבה שנים. פעם קיבל משפט-מוות והחליפו לו למאסר-עולם ואחר-כך הפחיתו לו… לא חשוב. בינתיים הוא מסתובב כבר חפשי אולי… אז יונס זה היה ככה מיודד עם נון והיו יכולים לשבת שעות ולספר סיפורים זה לזה ולדבר פוליטיקה והכל. לגמרי בסדר… אני גם הייתי יושב לפעמים יחד אתם ושומע. היה בן-אדם באמת חכם… אז פעם יצא להם לדבר על בן-גוריון, ואז הוא סיפר לרפאל את הסיפור הזה על הסוס… אני אומר לך!… טוב, ספר כבר, רפאל - -״

“טוב״, נתרצה נון, ולנוגה לוח-השעונים המואר של הג’יפ נראה חיוך מפציע בזוויות פיו. ״אז הסיפור הוא כזה… אני אספר את זה בקיצור כי אנו כבר מגיעים הרי… אבא של יונס זה היה עוד בצבא התורכי, או שהוא בזמנו למד בקושטא, אני לא זוכר ברגע זה… לא חשוב… בכל-אופן הוא היה מספר ליונס איך שפעם, במלחמה אחת בין התורכים לרוסים, לפני חמישים שנה, או אולי שבעים, היה מקרה שסוללת תותחים אחת תורכית עמדה לה אי-שם בקווקאז וירתה על עמדות של הרוסים, והנה פתאום התחילו תותחים של הרוסים להרעיש אותם מאיזו גבעה ממול שזה היה משהו מחריד… ואללה, הקצין התורכי, זה שפיקד על הסוללה ההיא, כל-כך נבהל עד שקפץ תיכף על הסוס שלו שם על-יד והתחיל לברוח… אבל מה? הסוס בעצמו כל-כך נבהל והתבלבל עד שהתחיל לדהור קדימה כמו מטורף, לתוך הפצצות. ראו החיילים שלו שהוא דוהר ומסתער קדימה, קפצו מן החפירות והתחילו לרוץ אחריו בצעקות ובהתלהבות. ראו התותחנים הרוסים ממול שאלה עולים עליהם, נבהלו הם וברחו והפקירו את התותחים שלהם, ובסוף היה נצחון גדול לתורכים… אל-חאסלו, כעבור איזה זמן השולטן עושה טכס אצלו ביילדיז-קיוסק, בארמון שלו בסטמבול, לחלק אותות-הצטיינות לגיבורים מן המלחמה נגד הרוסים, ומגיע התור של הקצין הזה שלנו לקבל אות מג׳ידיה-דרגה-אל׳׳ף, והוא עומד על-יד הסוס האמיץ שלו והשולטן בכבודו-ובעצמו שם לו את המידאליה על החזה. ואז הקצין מה הוא אומר? ׳הוד-רוממותך השולטן! המידאליה הזאת לא לי היא מגיעה אלא לסוס הזה, שרק בזכות זה שהוא התבלבל ורץ קדימה בזמן שאני רציתי לברוח וכל החיילים שלי אחרי, רק בזכותו תפסנו את התותחים הללו של הרוסים!׳… אז את כל הסיפור הזה סיפר לנו השייך יונס בתור משל על ׳בן-גוריון שלכם׳: שהוא בעצם כשהתחילו הצרות התכוון רק לברוח, אבל ה׳סוס׳ שלו, זאת אומרת ה׳שבאב׳ שלנו וכל הלוחמים, רץ קדימה ובסוף הוא יוביל את הפרש המבוהל לנצחון. וככה הוא ישיג מה שבאמת לא כל-כך רצה להשיג, או לא כל-כך האמין שישיג”.

 

פרק שישי: חיק משפחה    🔗

---

למחרת בבוקר היתה סרח עומדת כנדהמת בביתה הכפרי והיא חבוקה בזרועותיו של נון, נלחצת אל גופו, מתנשמת, ראשה כבוש בחזהו, כתפיה מפרפרות בבכי וצחוק לסירוגים, ממלמלת:

״לא תיארתי לי שתבוא כל-כך מוקדם… בכלל לא חיכיתי לך היום… להיפך: בראדיו אמרו אתמול שהשיירה שיצאה מירושלים לא הצליחה לפרוץ וחזרה… אני לא מבינה… איזה יופי… איזה יופי שאתה חי… אני פשוט לא מאמינה… חי ונמצא אתי פה בבית… נון, נון, נון שלי! גיבור שלי, מלאך שלי… איך אתה הגעת?…״

שלפה ממחטה מכיס חצאיתה, מחטה אפה ביד רוטטת, והמשיכה: “…נכנס לו ככה פתאום, אפילו בלי לדפוק בדלת!… אתה וההמצאות שלך, חי-חי… אתה רצית שאקבל שבץ, מה? או שחשבת אולי לתפוס אותי עם גבר זר, ממזר שכמוך, הה?!… אתה והמחשבות המלוכלכות שלך… נון, נון! אני בחיי לא מאמינה… כשהודיעו על הבריחה מבית-הסוהר הייתי בטוחה שאתה ביניהם, עוד לפני ששלחו לומר לי אני ידעתי… זה כן… אבל לא הייתי כל-כך בטוחה שאתה תצליח לצאת מירושלים, או שיתנו לך… האמת היא שחשבתי שתיכף ינצלו אותך ויקחו אותך לפעולה… חשבתי: אולי, אולי יתנו לו איזו אפשרות לראות את האשה שלו, ואת הבן שלו, שהוא בכלל לא ראה… נון שלי! אם אני עכשיו לא נופלת מתעלפת, סימן שאני באמת עשויה מברזל… או שאני כל-כך אוהבת אותך עד שהאהבה שלי היא כמו ברזל… בוא ספר: אתה לא בורח, מה? אתה לא באת בשביל להתחבא או משהו?… מה אני שואלת שאלות טפשיות כאלו! אתה ודאי הרוג, אתה צריך מנוחה, ואני ככה סתם… מזמן שהודיעו על הבריחה, אתה יודע, אני חשבתי שאשתגע מרוב געגועים. מה זה געגועים! אין לך מושג, אתה לא יכול לתאר לעצמך!… הנה, איזו טיפשה, כל הזמן אני מקשקשת ומקשקשת… כן, כן, נשק אותי עוד… עוד, עוד… חבק אותי, נון שלי, יותר חזק!… יותר חזק!… איזו שמחה! לא יאומן!”

רגע ניתקה מעליו, החזיקה בכפותיו והתרחקה כדי פסיעה אחת, נותנת בו עיניים לחות-נוצצות, ובצהלת-משובה גורפתו עמה אל הספה שבפינת החדר הגדול, שחלונותיו פתוחים והשמש שוטפתו. יחדיו הם צונחים שם, וכבר היא מתרפקת עליו, מרעיפה נשיקותיה על לחייו, על מצחו, על צווארו, נצנפת בחיקו:

״לא! אל תגיד כלום… אני יודעת שקשה לך לדבר. גם לי קשה. בשביל זה אני לא מפסיקה לקשקש, חי-חי… מזל שהיום אני לא מלמדת. רק מחר, שעתיים-שלוש… אבל הילד, הילד שלנו! תיכף, תיכף אנו נראה אותו. אבל לא להעיר אותו! לא מזמן הוא נרדם, ואני רוצה שהוא יישן כמה שהוא צריך… עכשיו יהיה לו סוף-סוף אבא, נכון? נכון, נון שלי? טוב, לא נדבר על זה עכשיו. בכל־אופן, הוא יראה סוף־סוף את אבא שלו, הוא יידע שיש לו אבא, וזה בשבילו יהיה מאד מוזר, מאד נפלא… כמה הוא מתוק! לא, יפהפה הוא לא יהיה. מניין זה יבוא לו? מאבא שלו? מאמא שלו? אבל, כמו שאתה תמיד אומר, זה לא העיקר, נכון? אבל אופי יש לו, זה כן… אז טוב, בוא תראה אותו. ואחר־כך נקרא לאמא שלי ותגיד לה שלום יפה. גם אותה כבר שנים לא ראית. היא בטח מסתובבת פה באיזה מקום. אבא הלך למועצה. יש להם שם ישיבה הבוקר בקשר למצב. ועד שהוא יבוא, ועד שיהושע יתעורר, נמצא לנו¹ אולי איזו פינה להיות קצת ביחד… אז בוא, בוא תראה כבר את הילד״.

הנה היא מקימה אותו, אוחזת בידו ומוליכתו לעבר המסדרון הקריר, על אריחי-הרצפה המסוגננים שלו. חזה עולה ויורד, אך את סנדליה חלצה כדי לא להרעיש ועל ראשי-בהונותיה היא צועדת ואצבע היא זוקפת כנגדו כאומרת: ״הס!״

בקצה המסדרון - החדר הקטן. היו זמנים ששימש להם מעון. וקודם-לכן קן-נאהבים. בעצם, היה זה חדרה מנעוריה. חלונותיו נשקפו לצפון ולמערב, תריסיו מוגפים היו עתה, ודממה אפלולית שרתה בו. בתוך הדממה, באמצע החדר, ממש תחת הנורה הסכוכה המשתלשלת מן התקרה, עמד לול-פעוטות, לול מחופה-כילה, ועל רצפתו, עטוי כיסוי של פלאנל לבן, היה הוא.

הוא עצמו. בכבודו ובעצמו. כבוד-מעלת הבן, הבכור, היורש: יהושע.

"איזה עכבר קטן״, לחש נון והצטחק.

"אל תגיד עליו שום מלה רעה״, סנטה בו בלחש, מפשילה את פאת הכילה. ״הנה, ככה תוכל לראות אותו יותר טוב… נכון שמתחשק לאכול אותו, את המתוק הקטן הזה? מה אתה אומר עליו, מה?״

נון חש משהו שם מחנק לגרונו. הוא בלע את רוקו ובמאמץ, בלחש עמום, הפטיר:

״הוא נראה ג’דע², אפילו שהוא כזה קטן. נכון?״

״בוודאי! כשיגדל הוא יעבוד בבנין. כמו שעבד פעם אבא שלו…״

״בפירזול-בנין הוא יעבוד. את יודעת, מכופף ברזלים״.

הפעוט הזיז ראשו מצד אל צד ושפתיו נעו כבחלום.

״הוא רוצה לומר משהו", העיר נון, מרותק אל החזיון.

״הוא לא רק רוצה, הוא כבר אומר דברים״, העידה עליו האם בגאוה.

״בחייך?!״

״בטח, ומה? לא משפטים, אבל מלים כן… טוב, עכשיו אנו צריכים לצאת. הוא נורא רגיש לקולות. ואם הוא מתעורר לפני הזמן שלו אז אחר-כך הוא בוכה המון… בוא!״

גלים של חום היו נשפכים מאצבעותיה אל אצבעותיו. מאצבעותיו אל קרביה.

במסדרון הסב אותה אליו פתאום ללא התראה, במשיכה נמרצת, רעבה. הידק אותה אליו, מיעך את בשריה אל גופו, כאומר לשקע אותה בתוכו, מצץ את שפתיה, את לשונה, בנשיקה אחת ממושכת, שיכורה, עצומת-עיניים, חמסנית, כלואת-נשימה. ידו החליקה על ירכה.

“אחר-כך”, שידלתו, מתנשמת ומשתחררת, פניה להבים. “אוף, באיזה כוח שתפסת אותי!״ התנשמה שוב, בזעף-התולים. ״חיה רעה!”

"את עוד תראי!״ פסע אחריה כמאיים. ״עצם אחת אני לא אשאיר ממך!״

״כן, אה? ומי תגדל לך את הילד? מי תביא לך עוד?״ התגרתה.

"אקנה אשה אחרת!״ נהם.

עכשיו עמדו בחצר, בצל קזוארינה, בפתח סככת-הכביסה, בין דוודים, גיגיות וערבות, מול פרימוס גדול ומגושם העומד בטל על שולחן גס של עץ אפרפר.

״וגם אותה אתה תפצח!״ הוסיפה סרח להתבדח. ״לא, זה לא פתרון. קודם תשמור על מה שיש לך!… אמא!" צווחה, עם שתחב אצבעותיו בין צלעותיה בדיגדוג-עריצים. ״אמא, הצילי!… אמא, תראי מי בא!״

ואכן, מבין עצי-השסק שבחצר יצאה עכשיו כיילה גפן, אם-המשפחה.

אשה רחבת-גרם, שערה הדליל צהבהב דהוי, עיניה תכלת דהויה, לחייה סומק דהוי, ולגופה חלוק-בית דהוי מרוב כיבוס. היא עמדה מלכת, הניחה מידה סל-נצרים טעון שסקים, הזיחה קווצת-שער סוררת והאהילה על עיניה להביט.

"אוי!״ קראה, ובאחת שטפה אורה את פניה הדהויים.

נון צעד לקראתה בחיוך הססני, ידיו שלוחות אליה. בידיים חזקות לפתה את כתפיו והביטה אליו כמהופנטת. שפתיה פירכסו אבל מלים לא השמיעה, ודמעות ניגרו על פניה בלא מעצור.

״נון, תן נשיקה לחותנת שלך!״ דחקה סרח בגבר שלה. ״אם תחכה שהיא תבקש, אתה אף פעם לא תצא מכאן!"

נון הטביע נשיקה זהירה על מצחה של כיילה גפן, וראשה צנח אל כתפו. ״אוי!״ אמרה שוב, ולא יספה.

״אמא! אמא!״ ייבבה סרח, עם שקפצה והקיפה בזרועותיה את שניהם בבת-אחת. ״זה נון! אמא, זה נון! זאת לא הרוח שלו – הי-הי-הי- זה הוא בעצמו, חי! זה הוא, אמא!"

וכמיוסרת-מצפון הטיחה, כנגדו וכנגד עצמה גם יחד:

״לא היינו צריכים לעשות לה את זה! היא פשוט קיבלה זעזוע! ככה זה יותר מדי פתאומי בשבילה… אמא, די… נון, בוא נכניס אותה פנימה…״

״השֶסֶקים…״, מילמלה האשה הקשישה, כמבקשת לה אחיזת-מה בתוך פיזור-דעתה.

״כן, אמא. אני אקח את הסל", החזירה סרח.

לא ארכה השעה ויושבים היו שלושתם אל השולחן המצופה שעוונית במטבח רחב-הידיים והשולחן היה משופע בשסקים ובתפוזי-ואלנסיה ובמלפפונים ירוקים, רעננים. צלחות היו פזורות עליו, ועל הכירה החשמלית נשפת הקומקום, בעוד כיילה גפן מוסיפה ומחזיקה בכפו של נון וחוזרת ומלטפתה לרגעים, ושפתיה שבות וממלמלות לרגעים מגודש רגשות הממאנים משום-מה להתבטא.

״אמא!״ התקלסה בה סרח. ״אף פעם לא ידענו שאת כל-כך מאוהבת בבעל שלי! זאת פשוט סכנה! עוד-מעט אני אתחיל לקנא!״

״אל תדברי כמו טמבלית", מצאה האם סוף-סוף לומר. “אני תמיד אהבתי אותו… אבל אף פעם לא הזדמן - -”

"לא הזדמן לך להראות את זה, כן?״ הוסיפה סרח עוד סניטה של רוך.

נון היה נבוך למדי מול שיח-הנשים הזה. כמו בחשאי שלף כפו מליטופה של החותנת ושלח יד ליטול סכין ולהתחיל בקילוף תפוזים.

'הוא גם לא בדיוק הטיפוס בשביל דברים כאלה״, הוסיפה כיילה גפן לתרץ כשוב אליה קולה מתמול-שלשום. היא מחתה ריסיה וניגבה לחיים וסנטר בכנפה של מגבת-מטבח, מניעה ראשה לצדדים ומפלבלת בעיניה.

"אוי, אני כל-כך שמחה… סוף-סוף הנכד שלי יכיר את אבא שלו… לפחות יכיר!״

נהרה החלה לעלות בפניה, ודיבורה היה עכשיו כמעיין המתגבר:

״נו, אני מקווה שעכשיו הכל בסדר… על הבריחה אנו ידענו, כמובן, ואחר-כך בא מישהו משלכם וסיפר לסרח שאתה חפשי וגם בריא ושלם ושיכול להיות שתגיע לביקור… את יודעת, סרח? הוא דווקה נראה די טוב! אני חשבתי שאנחנו נראה שלד-עצמות… נו, נו…״

״בסך-הכל, סידרנו לעצמנו במאסר תנאים ממש טובים״, ניסה נון להניח את דעתה. ״היו לי חברים שאמרו שבכלל חבל לוותר על פנסיון שכזה… שום דבר לא היה חסר… אולי רק כמה דברים צדדיים, חה-חה-חה״.

״זה אני לא כל-כך מאמינה לך, אבל אין דבר… העיקר שאתה חי ובריא וחפשי, ואני מקווה שאף אחד לא רודף אחריך עכשיו… ובימים האלה, אם רואים איש צעיר שהוא גם חי וגם שלם וגם חפשי, זה קצת נחמה. אולי בגלל זה, סרח, אני כל-כך התרגשתי כשהוא צץ לי פתאום מול העיניים… דרך-אגב, סרח, הקומקום רותח… תשתה תה, כן, או אולי חלב, כן, חלב טרי, שלנו? סרח, תביאי לו חלב… כן, התפוזים נפלאים, נכון? תאכל, תאכל. לא, אני לא רוצה… אז איפה אני הייתי?… אני עדיין מבולבלת, אתה יודע. אל תדאג, אני לא תמיד כך. אתה עוד תחשוב שאני כבר סתם פטפטנית זקנה. טוב, טוב, לא איכפת לי… אבל אתה צריך לדעת שבזמן שאתה ישבת שם בתנאים די טובים, כמו שאתה אומר, אפילו שזה היה בית-סוהר, אז פה בכל מקום קרו דברים ממש נוראים… לי יש טענות נגדו, טיפשונת? מה את מדברת!… רק שכאן אצלנו כמעט אין בית שלא קרה בו אסון. אני לא מגזימה… ראשון הלך הבעל של מנוחה קופילוביץ׳. אתה הכרת אותו, אני חושבת. הוא נהרג לגמרי בהתחלה, כשנסע לחיפה. על-יד הנמל התפוצצה איזו מכונת-תופת בדיוק כשהוא עבר שם… חתיכות-חתיכות הביאו אותו… ואחר-כך דודו, הבן של השכנה שלנו שהיה בהכשרת-פלמ״ח, שנהרג בגליל המערבי. אתה אולי זוכר אותו, שחרחר כזה. ילד מקסים. לפני פורים זה היה, נדמה לי. והילד של מישקובסקי. שאיבד רגל בליווי השיירות. הוא עדיין בבית-חולים. ומי עוד? כן, שפירא, שהבן שלו דווקה באצ״ל, זה שהיה מתקן משאבות ומוטורים ונהרג בפעולה שלהם בירושלים… וזה הכל רק אצלנו בינוב! כמה אנחנו פה בסך-הכל?… תשתה, תשתה… תביאי לי שם קצת סוכר בשביל התה, סרח… תודה… אז איפה אני הייתי? זהו, כמה אנחנו בסך-הכל, אני אומרת! הרי כל יום כשאני יוצאת למושבה אני מפחדת שאשמע על עוד איזה אסון אצל מישהו. אז תאר לעצמך מה זאת אומרת בכל היישוב שלנו. ואם חושבים שזאת אולי עדיין רק ההתחלה!… אגיד לך את האמת, אולי זה לא יפה לומר אבל זאת האמת… אני פשוט שמחה שצבי ואני אין לנו בנים, רק שתי בנות, תודה לאל. והאמת היא שגם חרמונה די הדאיגה אותי. חדשים לא ראיתי אותה, ואני אפילו ביקשתי אותה שלא תבוא. הרי אפילו מחיפה זאת סכנה לנסוע. עכשיו כבר לא, תודה לאל, אחרי ששם הכל כבר בידינו. אבל קודם? סכנת-נפשות זה היה!… והיא בדיוק השנה התחשק לה ללכת ללמוד בטכניקום בחיפה, ומאז שהתחילו המהומות… עד שהיה מכתב מגיע ממנה הנשמה היתה יוצאת לי. הדואר עכשיו הרי זה ממש אסון… והבת הגדולה שלי, שתהיה בריאה, אם מצאה לה חתן אז זה היה מוכרח להיות טרוריסט, ואם זה לא מספיק אז היא היתה צריכה להיות טרוריסטית בעצמה!… דווקה לי זה היה צריך לקרות…״

שלושתם פרצו בצחוק.

״אמא״, ניצלה סרח את האתנח בשטף דיבוריה. ״אני בטוחה שנון מזמן כבר לא אכל ארוחה טובה באמת, אז אולי - -״

״בסדר. בסדר. אבל צריך לחכות בכל-זאת לאבא. בינתיים אפשר לעשות לו חביתה עם משהו. תקח מן האסקאדיניות. הן נהדרות. ישר מן העץ. תקח, אל תתבייש. אצלי אתה כמו בן, שתדע לך!… דרך-אגב, שמעת משהו מן ההורים שלך?״

״אף מלה״, הפטיר נון.

״ככה… נו, אצלם בגליל גם-כן לא מלקקים דבש. נקווה שהכל בסדר אצלם. אנחנו הרי כמעט לא מכירים אותם אבל מן המעט שנפגשנו הם עשו עלי רושם של אנשים מאד סימפאטים. גם נחמן שלי מאד התרשם. ואחיך, זה… נו, איך קוראים לו?"

״בועז… גם עליו אני לא יודע שום דבר. אני מתאר לי שהוא מגויס… בעצם, נתנו לי חופשה של שבוע, עשרה ימים… הכריחו אותי כמעט… אז חשבתי שבזמן הזה אני אסדר לי נסיעה גם לצפון, לבקר… אבי בא פעם אחת לבקר אותי בירושלים, בבית-הסוהר, עוד לפני המהומות. כשהיינו בעכו היה בא לעתים יותר קרובות, כמובן. גם אמא לפעמים… אבל אצלנו במושבה לא הייתי כבר יובלות״.

״תשמע, נון״, קמה סרח ממקומה, כפה על זרועו, "נדמה לי… אני שומעת את הילד… בוא! הוא מתעורר״.

שניהם חפזו אל געגועי-הבכי הבוקעים ועולים מן החדר שבקצה המסדרון.

״תני לי אותו!״ דחק נון.

אבל סרח לא מיהרה להיענות לו.

״רגע, רגע, אדוני״, זרקה לו. ״אתה חיכית שנה שלמה, אז תחכה עוד כמה דקות. סבלנות!… הנה, הנה המוצץ שנפל לך, חמודי… קודם אנו צריכים להחליף חיתולים ליורש-העצר, נכון, חמוד קטן?… זהו! בשביל זה יש לנו שולחן-טיפולים, אתה רואה? תביט, תביט איך הוא מסתכל בך.

איזה עיניים! בחיי, אפשר לחשוב שהוא מזהה אותך… בינתיים תסתכל אתה איך אני מחליפה לו, ואז אולי תלמד משהו ותוכל פעם לעשות את זה בעצמך. אם אני ארצה לתת לך פרס בעד משהו… אם אני אמצא שמגיע לך…״

הפעוט, מוטל על שולחן-הטיפולים והמוצץ בפיו, היה רגוע למדי ולא גרע עין מנון. עוד רגע ובסבר החלטי תלש בכפו הקטנה את המוצץ מפיו ופלט אל החלל:

״בא… בא… א-ב-בא…״

״תשמעו, תשמעו!״ הריעה כיילה גפן, תוך שהיא מושיטה לסרח בקבוק-יניקה בשביל הפעוט. ״איזה אינסטינקט יש לו… הוא תיכף הרגיש שזה אבא שלו! אני אומרת לכם - -״

סוף-סוף ניתנה לנון הזכות להחזיק ביוצא-חלציו המחותל והמפודר באבקת-טלק: להחזיק בו, ואפילו בבקבוקו.

״תראו!״ הוסיפה כיילה להתפעל, ״הוא לא מוחה ולא מתנגד ולא צועק בכלל, אף-על-פי שהפעם זאת לא אמא שלו… בדרך-כלל הוא בשום-אופן לא מסכים שמישהו יחזיק לו את הבקבוק חוץ מסרח. בשום-אופן!… אני אומרת לכם, זה ממש פלא… תראו מה זה קירבת-דם!… טוב, בינתיים אני קצת אעזוב אתכם ואלך להכין מה שצריך…״

״באיזה כוח הוא מוצץ מן הבקבוק, באיזה מרץ!״ התמוגג נון. ״ובאיזה חום הוא מביט עליך, בחיי!״ מילאה סרח אחריו. ״חתלתול כזה. חיה קטנה. עכשיו יש לנו שתי חיות בבית: אחת קטנה, אחת גדולה… נכון. שועי״

״אחת טובה, ואחת ר-עה״, הוסיף נון לפרט.

"אחת מאולפת ואחת פ-ר-אית!״

ונון סיכם, בנימה מעשית יותר:

״אחת שכבר כמעט שבעה, ואחת שעדיין מאד ר-ע-בה!" “סבלנות, אמרו לך!״ נזפה סרח. ״אמא נכנסה למטבח להכין לכולנו. ואבא כבר צריך תיכף לחזור גם-כן”.

ואכן, סמוך לאח-־מכן נשמע טירטורו של אופנוע קל קרב אל הבית, נכנס לחצר האחורית ונעצר שם, סמוך לסככת-הכביסה. בכניסתו אל הבית, בפתח המסדרון, פגש נחמן גפן בנון, יהושע הפעוט בזרועותיו וסרח לצדו.

נחמן גפן היה גבר מוצק, ממוצע-קומה, קירח ומשופם, שמבנה גולגלתו מונגולי. נוח-לבריות היה ועם זאת דעתן ותקיף באמונותיו, מושל ברוחו ומגיב באי-רצון על מצבים שלא הביאם בחשבון מראש. לכן, אף שהצהיל פניו לקראת חתנו, בשתי ידיים לחץ את ידו בחמימות, לא חסך בביטויים של שמחה על יציאתו של נון לחפשי ועל הופעתו המפתיעה כל-כך בבית משפחת גפן, אף הביע תקוה מפורשת שמעתה שוב לא תישאר בתו הבכירה אלמנת-קש ולא תוצרך לגדל ילד יתום-מאב כביכול - חרף כל זאת היתה גם נימה של הסתייגות ותרעומת בקולו.

בעת ארוחת-הצהריים, במטבח, בעוד יהושע סרוח בעגלת-ילדים על-ידם. שבע והוזה ומצקצק לרגעים במוצץ שבפיו, היה נחמן גפן שוחר ריב ופולמוס. בטרוניה סיפר על ישיבתו של ועד-המושבה. שממנה חזר עתה, על אזלת-ידם של חבריו בוועד, על המחסור המאיים באספקה ללולים ולרפתות, בזבל אורגאני, בדשנים ובחמרי ריסוס וגיפור לצורך המטעים והפרדסים, על חוסר ראיית-הנולד שגילה הוועד בזמן שעוד אפשר היה לדאוג לרכישת כל אלה ולהובלתם.

"אני הזהרתי אותם עוד פעם ועוד פעם״, התקצף, בין כף מרק אתת לחברתה. ״המשק, אמרתי להם, ייהרס. החקלאים הפרטיים ייהרסו. מי שלא יטרח בערב-שבת, כך אמרתי להם, לא יאכל בשבת… אבל מה אני יכול לעשות? אני רק איש אחד. הם כולם חשבו שלא כדאי להיכנס בהוצאות גדולות בבת-אחת, שבסופו של דבר הממשלה תדאג. ׳איזו ממשלה?!״ שאלתי אותם. ׳ממשלת פלשתינה או הממשלה העברית?׳… ועכשיו, נניח אפילו שתהיה בקרוב ממשלה עברית, אז הדאגה הראשונה שלה תהיה להביא ליניב עגלה של זבל-בהמות או טראקים של סופר-פוספאט? והאנגלים הרי משאירים פה תוהו-ובוהו… תוהו-ובוהו, זה הפוליסי שלהם!״

בשתיקה הריק אל קרבו את שארית המרק, והמשיך:

״אבל מה? פה הרי אין עם מי לדבר. זה לא רציני. כמה חקלאים אמיתיים, שבאמת חיים מן המשק או מהפרדס שלהם, יש כאן בסך-הכל ביניב? תריסר, חמישה-עשר? ומפרדסים הרי בכלל כבר עשר שנים שאי-אפשר להתפרנס. אבל נניח… כל השאר זה פקידים ומורים ונהגים שעובדים בחוץ ויש להם איזה משק-עזר אצלנו… או פרדסנים שגרים בעיר ובאים רק לפעמים להשגיח ומישהו מן התושבים, או אפילו לא מן התושבים, מחזיק את העסק בשבילם… לכן בוועד אין כמעט אף אחד שבאמת איכפת לו״.

״היום, לכבוד האורח שלנו, יש תרנגולת צלויה עם גזר ועם פירה תפוחי-אדמה!״ בישרה אמא-גפן בקול שמנוני, פטרוני. ״וגם סלט-חסה! הכל משלנו…״

״יופי, יופי״, נענה לה בעל-הבית, וחזר לענייניו:

״אני לא אומר שבעוד חדשיים, נניח, לא תהיה ממשלה עברית.

תהיה! אני מאמין שתהיה. אבל מה זה אומר מבחינה מעשית, אני שואל!

מה?!… ונניח אפילו שכמה ימים או שבועות אחרי שתקום הממשלה יתחיל להיות שקט בארץ ומעט הערבים שעוד יישארו יקבלו את הדין ולאט-לאט יחזרו לעבודה שלהם ולשדות שלהם… זה בהחלט יכול להיות… ואני רוצה להגיד לכם עוד משהו: ארץ-ישראל שהערבים בורחים ממנה כמו מאניה טובעת זה לא האידיאל שלי. נון אולי לא ייהנה לשמוע את זה ממני, אבל ארץ-ישראל בלי ערבים זה לא בדיוק ארץ-ישראל - -״

״על זה מדובר עכשיו? זה מה שעומד על הפרק?״ לא התאפק נון מלשסעו.

״ואני אגיד עוד משהו שנון וגם סרח לא ישמחו לשמוע״, הוסיף נחמן גפן, דוחק נתח בשר אל בית-הבליעה שלו. ״דיר-יסין זה גם-כן לא החלום שלי!״

״מלחמה זה לא חלום של אף אחד״, הרעיף נון בצונן, תוך שהוא טוען גזר כתות בכף שבידו.

״נחמן, נחמן, תירגע״, הזדרזה רעייתו להקדים דלי מים לדליקה,

״נון לא היה שם, אתה יודע…״

“אני יודע… אבל החברים שלו היו, היו והרגו כמו מטורפים… וגם הוא, אילו הצליחו לברוח ימים אחדים קודם, ודאי היו שולחים אותו לפעולה הזאת, והוא היה משתתף. כן!”

סרח מרגע שחשה כי הדברים מתגלגלים לקראת התלקחות פסקה מאכילתה. עכשיו היתה בהולה להתערב, להפריד בנחרץ בין היריבים:

״אבא! זה בלתי-אפשרי! אני מאד מצטערת!… הבית הזה הוא שלי לא פחות מאשר שלך… והוא של נון לא פחות מאשר שלי… ואם הוא מגיע לבית הזה בסכנת-נפשות ואתה לא יודע בכלל איך הוא הגיע אתמול מירושלים לתל-אביב ושזה ממש נס מן השמיים שהוא חי היום ושהוא יושב אתנו כאן, ושהנכד שלך יש לו עדיין אבא… אז אם הוא מגיע הנה אחרי שנים של בתי-כלא ואחרי הפריצה מעכו ואחרי… אחרי ששנים הוא סיכן את החיים שלו במלחמה בבריטים, שבזכות אנשים כמוהו אנו נפטרים מהם עכשיו - -״

״טוב, טוב, מספיק!״ רטן נחמן גפן. ״את המזמור הזה שלך אנו מכירים כבר יפה!״

״לא, זה בלתי-אפשרי! אני בשום-אופן לא אסכים…״, התרתחה סרח וקמה מאצל השולחן.

נון אף הוא קם, חש להרגיעה, מניח כפו על שכמה דרך-שידול:

״שבי, סרח… רק בלי עצבים!"

היא נתרצתה לו ובפנים לוהטים חזרה לשבת, נועצת מזלג מרעיד בנתח של צלי תרנגולת.

“זהו”, לאט אביה, מתאמץ למשול ברוחו, ״תלמדי ממנו! שטרניסטים צריכים להיות קרים כמו דגים״.

לא היה ברור אם בוז מדבר מגרונו או קנאה-שבהערכה.

כבדתנית, במבוכה זעופה, סיימו אכילתם, עד שהתעוררה עקרת-הבית לאסוף את הצלחות אל הכיור ולבשר כי לקינוח-סעודה מזומן להם עתה סלט-פירות: תפוחי-זהב ובננות, ״הכל משלנו״.

״אני בטוחה שסלט כזה נון לא קיבל אפילו בבית-הסוהר״, התבדחה.

״וזה גם טוב מאד אחרי התרגזות״.

״אני רק חושב ברגע זה״, העיר נון כמדבר אל נפשו, ״איזה הבדל בין היום ואתמול. ואיזה הבדל היה בין אתמול ושלשום. ובין שלשום ולפני שבוע. זה לא יאומן!״

״יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת״, פסק אב-המשפחה את פסוקו, בקול שכמו בא ממעבה זמנים רחוקים ומקומות אחרים. ואחר-כך, מאיר פנים, נקט נעימה של איש-מעשה: ״עכשיו אני רוצה לשאול אותך. כדבר איש אל רעהו, בלי התרגזויות ובלי ויכוחים, חס-ושלום - תגיד לי בבקשה… אם תהיה לנו בקרוב ממשלה עברית משלנו, עם צבא ודגלים ובולים ומיניסטרים וכה הלאה, הלא אין להעלות על הדעת שהלח״י, או האצ״ל, לא חשוב… עם כל ההערכה לכל מה שהם עשו - -״

״אני מבין״, הקדים נון לרדת לסוף דעתו, ״הכושי עשה את שלו, אתה רוצה לומר, והכושי יכול, או אפילו צריך, ללכת״.

"אתה יכול לנסח את זה כך. אבל בחיים זה ככה… אין מה לעשות… שום דבר לא יועיל… הרי לא החברים שלך יישבו בממשלה ולא הם יפקדו על הצבא… יישבו שם החבר בן-גוריון והדוקטור וייצמן ומשה צ׳רטוק ואליעזר קפלן ואנשים כמו דוד רמז וגולדה מאירסון ואברשה קצנלסון ומשה קליינבוים ואבא חושי ואלי גם יערי וטבנקין ורוקח וברנשטיין וגרינבוים והרב פישמן וכה הלאה… טוב, אנחנו לא יושבים פה עכשיו למנות מיניסטרים, ואני יכול לתאר לעצמי שהאנשים שלכם יתגייסו כמו כולם לצבא העברי, ושאולי אפילו יחליטו לעשות ממך אופיצר, מי יודע… קצין גבוה… אבל כעבור זמן כל זה ייגמר, וגם הוויכוחים מהיום ייגמרו, ויתחיל איזה דבר חדש, ואז אפילו הגיבורים הגדולים יצטרכו לחשוב על סידור בחיים… אז ככה, פעם או פעמיים יצא לנו לדבר על זה, כיילה ואני, דווקה בימים האחרונים, אחרי שנודע שאתה… השתחררת… נכון, כיילה?״

״זה באמת נכון״, אישרה נוות-ביתו. תוך שהיא מגיחה על השולחן טס ועליו כוסות תה ומסכרה וצלחת טעונה שברי מצות שנשתיירו מחג-הפסח. ״בשבת האחרונה באמת דיברנו על זה״.

"יצא לנו לדבר על מה שיעשו סרח וגון אחרי שכל זה ייגמר… כלומר, סידור במקצוע או בעסק וכה הלאה… בינינו לבין עצמנו, עשינו חשבון שלא ייתכן שסרח תהיה תמיד בלי בעלה ותגדל לבדה את הילד… בקיצור, אני רוצה פשוט לשאול אותך אם יש לך איזה תכניות, אם - -״

״שום תכניות״, קטע אותו נון, נועץ בו מבטו כאומר: ״מה תעשה לי?!״

״לפי דעתי״, מיהרה סרח לסייעו בחום, "הדבר הילדותי ביותר, המטופש ביותר, זה עכשיו לעשות תכניות לעתיד… בדיוק כך!״

״היא צודקת״, מילא עתה נון אחריה, ״קודם-כל צריך עוד לראות מתי ׳כל זה׳ ייגמר, ואיך ייגמר, ואם אני, למשל, אצא חי מ׳כל זה׳… לא נעים לשמוע, וגם לא כל-כך נעים לומר, אבל זאת המציאות. לכן באמת לדבר עכשיו על תכניות לעתיד… איזה עתידי… בקושי אפשר לעשות תכניות להווה…״

״טוב, טוב. כרצונכם. אולי אני פשוט יש לי טבע של חקלאי, וחקלאי מוכרח לעשות תכנית לעונה, לשנה, לשנים. אצל אנשי-מחתרת זה, כנראה, דבר אחר. הגיוני בהחלט, אינני אומר שלא!… הם צריכים לחיות מרגע לרגע, מפעולה לפעולה, מבריחה לבריחה… כל אחד, אני אומר, יש לו טבע לפי המקצוע שלו… רגע, רגע, אני לא רוצה להתחיל ויכוח חדש… אני רק רוצה לומר״, וכאן השפיל קולו כמתבייש כמעט, ״שאם תצטרכו עזרה… נניח, אם אתה תרצה לבנות משק, פה בינוב או במושבה שלך או בג׳יהנום - לא חשוב - אז אני מצדי אשמח לעזור… כמה שרק אוכל״.

"יופי, אבא! ככה אני אוהבת אותך!״ ניתרה סרח ממקומה והטביעה נשיקה בקרחתו.

עכשיו ניכר היה עד כמה, בתוך תוכה, היא קשורה אליו, אוהבתו, חפצה בחיבתו, בנדיבותו, בגודל-רוחו, בעמידתו לימינה. סומק קל של התרגשות פרח בלחייו של נחמן גפן. הוא קם ממקומו ופנה ללכת אל חדר-האורחים. ״חייל אחד מהבריגדה״, הסביר, ״הביא לי פעם בקבוק של וודקה רוסית. אלוהים יודע איך זה הגיע אליו. זה היה די מזמן. אז אני שמרתי אותו. פתחנו אותו כאשר סרח חזרה מבית-החולים אחרי שיהושע נולד. אז שתינו קצת. ועכשיו״, סיים חגיגית כשהוא מציג את הבקבוק על השולחן, ״כיילה תביא לנו כוסיות ונשתה עוד פעם״.

"לחיי העתיד!״ צהל נחמן גפן והרים כוסית. ״לחיי המשק-שבדרך״, מילמל והוסיף, ״או לא-חשוב-מה…״

״לחיי ההווה״, הפטיר נון במאופק, תמה מעט על צירוף-מלים זה שנתמלט מפיו.

״בואו נגיד פשוט: לחיי החיים!״ התריסה סרח כנגדם. ״שנהיה כולנו בריאים ושלמים״, התאנחה כיילה גפן ועיניה נצצו. ״מצוין!״ ציקצק בעל-הבית בשפתיו לאחר שהריק את משקהו. ״וודקה מארץ-הוודקה!״

״נחמן״, פנתה אליו עתה רעייתו, ממהרת לנצל את מצב-רוחו הטוב,

״אני מציעה שעכשיו נעזוב את הצעירים במנוחה. נון סוף-סוף לא בא אל המחותנים שלו, הוא בא אל אשתו -

״ואל הבן שלו״, צחק נון, נחפז לתקנה.

״בסדר, בסדר. בין כה וכה אין לי הרבה זמן. עוד מעט אני צריך לחזור לוועד-המושבה״, הסביר נחמן גפן, ספק מתרצה ספק מתלונן. ״אתם חושבים שהדברים האלה נגמרים כל-כך מהר?!״

 

פרק שביעי: בעלה של סרח    🔗

---

היום היה חם למדי, בעצם שרבי-למחצה, וכפוג חומו, לפנות־ערב, יצאו יחדיו, הוא והיא, מובילים את ילדם הקט בעגלת-הטיול, אל ״הכביש״ - רחובה הראשי, היחיד כמעט, של ינוב.

מעצמו ודאי לא היה בוחר בכך. אולם אף ששמירת-סוד והסתר-פגים הפכו לו בשנות המחתרת טבע שני ממש, אם לא היו טבע ראשון לו מלכתחילה, הרי משביקשה זאת ממנו חש כי אינו יכול להשיב את פניה. בפרט לא לאחר שמיצו את קרבתם בשעות שלאחר ארוחת-הצהריים, בחדרם מוגף-התריסים, והיו רוויים אהבה וחמדת-בשרים. משהירהר בדבר, גם נדמה לו כי טיול כזה הוא חלק מן החופש שזכה בו, שכבש לו, אף יהיה בו משום טעימה מוקדמת מטעמם של ימים-יבואו, הימים שיבואו אחרי ש״ייגמר כל זה״, כדברי נחמן גפן.

כך היו מפסיעים - קורנים ושקטים, חשים בחריף בחידושה של החוויה - בפאת הכביש, שקטעים של מדרכה מתחלפים בה לסירוגים בחול-חמרה, בצל ברושים ואקליפטוסים. מכוניות חלפו על פניהם, אוטובוס ריק עבר ביעף, ציפרים ניתרו מעץ לעץ. פה-ושם סובבה ממטרה בחצר להשקות דשאים ושיחי-נוי, פה-ושם נשמע קול איש צועק אל אשתו, קול אשה קוראת אל ילדה.

מעטים היו העוברים-ושבים. לרגעים עבר נער רוכב על אופניים, מתאמץ ושפוף על כידונו במעלה הגבעה. רובהו על שכמו, תמיר וחבוש מגבעת אוסטרלית רחבת-שוליים, רכב שומר-המושבה הוותיק על סוסתו החומה, המגביהה זנב ומטילה גלליה באדישות יהירה על הכביש. וניחוח הפרדסים, בפריחתם הגוועת, מילא את האוויר.

ליד חנות-הירקות-המכולת פגשו באהובה, חברתה ובת-גילה של סרח.

״תכירי״, אמרה סרח, ״זה נון, בעלי״.

״נעים מאד״, אמרה אהובה. ״שמי אהובה. באמת שמעתי מישהו אומר שבעלך הגיע פתאום. אתה נשאר פה הרבה זמן?״ שאלה.

״לא, לא. רק כמה ימים״.

״אז אולי באמת תבקרו בערב?״ הציעה אהובה, מניחה את סל קניותיה מידה, מטלטלת צמותיה השתים. ״או מחר בערב? אני אעשה עוגה״.

״נראה, אהובה. בעלי״, צחקה סרח ואמרה, ״בעלי בכלל בדעה שבימים כאלה לא עושים תכניות. נכון, נון?״

״טוב, איך שתרצו. בכל-אופן, אני בבית. לא נוסעת לשום מקום. מה אתה אומר?״ פנתה אל נון. ״ילד יפה היא הכינה לך, מה?"

״בהחלט… אני רואה שגם את מכינה משהו״, הוסיף. מניע בראשו לעבר כרסה התופחת.

״מה, זה?״ הצטחקה אהובה, מסמיקה כלשהו, ״זה עוד רק חודש חמישי. הוא כבר יוולד במדינה עברית״.

״נקווה״, הסכימה סרח בשפה רכה. אחר-כך הוסיפה: ״מה נשמע ככה, בכלל?״

״ככה, בכלל?״ ענתה אהובה אחריה. "בכלל או בפרט?״

"קודם בכלל, אחר-כך בפרט״.

״אני יודעת? יש שמועה שכבשו את צפת. כבשו, או כובשים…״

״מה, אמרו משהו בראדיו? אנו כל היום לא שמענו״.

״בראדיו, מה פתאום? אלה עד שהם אומרים משהו… לא, ברונשטיין מחדרה היה אצל אבא שלי וסיפר ששמע משהו על קרב כבד בצפת… זה כל מה שאני יודעת״.

"מתקבל על הדעת״, תרם נון תרומתו לשיחה. לעיניו צפה פתאום דמות חברו הצפתי, עזאי, הוא אבו-מסמר.

״יופי!״ פלטה סרח. ״נוכל לשמוע בערב, אולי בשידור של ה׳הגנה׳… מה חוץ מזה?"

״חוץ מזה? את יודעת שנועם היה פה בשבת, לא?"

״נועם זה הבעל של אהובה", הסבירה סרח לאישה. “כן, אמא סיפרה לי”, הוסיפה, בפנותה שוב אל חברתה. “אז באמת למה לא נכנסתם לבקר, חזירה שכמוך?”

״מה את רוצה? הוא בא רק לכמה שעות. תפס לו איזה טנדר וקפץ לומר שלום, זה הכל״.

״לא, אני סתם צוחקת״, פייסתה סרח. ״איפה הוא נמצא?״

״דווקה לא אגיד לך. במקום נורא סודי״, החזירה אהובה. אחר-כך פנתה אל נון, מצהילה פנים, מתחנחנת: "אתה יודע, האשה שלך ואני חברות נורא טובות, אף-על-פי שהיא בטח מעולם לא סיפרה לך. אנו חברות מזמן שאנו זוכרות את עצמנו. מגן-הילדים, ולפני זה. אבא שלה ואבא שלי הם מן המייסדים פה. אנשים נורא חשובים, שתדע לך!… אבל יחד עם זה, אנו נורא אוהבות לריב. אם לי יש דעה כזאת באיזה דבר. אז היא מוכרחה שתהיה לה דעה אחרת…״

״וגם להיפך״, מחתה סרח כנגדה.

״נכון״, ניאותה אהובה ונתנה קולה בצחוק. ״גם להיפך״.

״המורה שלנו בבית-הספר״, סיפרה סרח לנון, ״היתה קוראת לנו ׳חתול ועכבר״'.

״נכון״, שבה אהובה וצחקה. ״אבל זה הכל שטויות. בסך-הכל אנו חברות נורא טובות. אולי לא, סרח?״

הם ליוו אותה כברת-דרך ונון נשא את סלה הגדוש של אהובה. אחר-כך נפרדו ממנה ליד הפשפש של חדר ביתה, ברחוב הראשי.

״מכאן זה בסדר. באמת, אל תטרח״, אמרה אהובה. ״פעם היה בעל המכולת שולח מישהו להביא את הכל, אבל היום… טוב, אז אני אומרת לכם שלום, ואם יתחשק לכם, תבקרו. הערב, מחר בערב - לא משנה. בלי תכניות״, חתמה דבריה בצחוק, קורצת אל נון.

״אנשים עשירים״, הפטיר נון, כשסגר את הפשפש לאחר שליוה במבטו את אהובה בפסעה בשדרת הברושים עד למדרגות העולות אל פתחו של בית דו-קומתי, מלופף שיחים מטפסים, מקורה גג רעפים אדומים, העומד במרכזה של חצר משופעת באילנות, מוקפת בוגנוויליה וגיראניום.

"הכי עשירים במושבה״, אישרה סרח במנוד-ראש, משעקרו רגליהם שוב. ״אבא שלה - ממש מיליונר. יש להם גם כלב-בוקסר בחצר, במלונה, קשור בשרשרת. את הריח שלה הוא מכיר, אז הוא לא נובח. אבל כשאני נכנסת לבד לפעמים, כמה שהוא נובח! וגם אוטו יש לאבא שלה, אוטו באמת יפה. וטלפון. מה אתה יודע!… רק אל תחשוב שזה בא להם מגזר ומלפפונים. אפילו לא מן הפרדס. לא. אבא שלה נכנס בזמנו בשותפות על מחצבה, ואחר-כך הם התחילו לספק לאנגלים, חצץ ואבן והכל, בשביל הקמפים, ולאט-לאט הוא נהיה איזה קבלן-משנה ואחר-כך ממש קבלן, והוא בנה בשביל הצבא בארץ ובסוריה ובכל מיני מקומות. תמיד היה בנסיעות, וקצינים אנגלים היו באים להתארח אצלם. בשביל זה היה חשוב לו שיהיה בית יפה, עם כלב וטלפון וכל זה. ובאותו זמן הוא גם היה עובד עם ה׳הגנה׳, וככה זה הסתדר לא רע… אבל החברה שלי דווקה לא התקלקלה, ומוכרחים להודות שבסך-הכל הם נשארו משפחה די טובה. לא סנובים, לא מלשינים או משהו כזה. אף-על-פי שאנשים, כמובן, די מקנאים בהם״.

"מה שם-המשפחה?״

״ההורים שלה חיטרון. אומר לך משהו?״

״לא בטוח. נדמה לי ששמעתי את השם פעם. לא יודע״.

״והיא בעצמה נקראת עכשיו אחרת, כמובן. גולדמן. הבעל שלה, נועם זה שדיברנו עליו, הוא ממשפחת גולדמן מחדרה. עליהם בטח שמעת. משפחה מן הראשונים בחדרה. מאד מבוססים. יש להם אדמות גם בפרדס-חנה ובבנימינה ומי יודע איפה עוד״.

״כן, ודאי. אני רואה שאנו בחברה טובה״, התלוצץ נון. ״אם היא תלד בת צריך יהיה לסדר שיהושע יתחתן אתה, ואז נהיה כולנו מחותנים והוא בטח יהיה מסודר בחיים ואבא שלך יוכל סוף-סוף לישון בשקט״.

״בחיי שזה מצחיק״, קראה סרח. ״לפני איזה זמן ככה דיברנו, אני לא זוכרת על מה, אהובה ואני, אז פתאום היא זרקה את הרעיון הזה! אנו התגלגלנו מצחוק… ועכשיו אתה בעצמך חוזר על זה - -"

״קורה, קורה״, הצטנע נון. ״גם לי יש הברקות לפעמים… ואולי עכשיו תתני גם לי קצת להוביל את העגלה של הבן שלי. יכולים לחשוב שאני פה רק שומר-ראש שלכם!״

הם המשיכו בטיולם, מדודי-צעד. נזהרים שלא להפריע את שנתו של הפעוט בעגלה. גברים צעירים לא נראו כלל ברחובה של ינוב. לא נראו גם הערביות, שבימים-עברו היו מציעות כאן מרכולתן לאורך הרחוב, ולא הערבים, שחורי עבאיה ושפם, שהיו באים לפעמים לבקר אצל פלוני ואלמוני לרגל עסקים משותפים, ומכל-שכן לא אביונים שבהם, שעבדו מי כשכיר-יום ומי כפועל קבוע, בפרדסיהם של אחדים מן החקלאים. לא נראו גם כלי-רכבם של חיילים בריטים, שהיו עוברים כאן לשעבר בדרכם אל המחנה הצבאי הגדול וממנו, זה התופס שטחים נרחבים צפונית-מזרחית מינוב.

המשיכו עד שגמרו את הרחוב הראשי. עכשיו, אמרה סרח, צריך להסתובב בחזרה. כאן העולם נגמר, חה-חה. אבל הנה, את מי רואות עיניה, יוצאת מן הבית הקיצוני המשונה - שחלקו בטון מסויד ורוד-דהוי וחלקו קרשים מחופים נייר-זפת אפור-שחור וגגו קצתו שטוח וקצתו גמלוני ומרועף - אם לא את זיוה, אף היא מחברותיה לבית-הספר ולימים חברתה ללימודים בסמינר למורות ולגננות?

זיוה היא בחורה צנומה, שחרחורת וקיפחת, שצמותיה קלועות ומוצמדות אל רקותיה והיא לבושה סרפן שחור והדוק, משונץ שרוך אדום. וחולצת-רקמה דהויה וקצרת-שרוולים. בגינת ביתה עמדה והשקתה את ערוגות הפרחים ונדמה היה לה שאת סרח חברתה היא רואה עם איש אחד המוביל עגלת-תינוק. כיון שכך, שיערה מה ששיערה ויצאה לרחוב לראות אם אמנם כיונה אל האמת בהשערתה.

״תכירי", אמרה סרח בעליצות, "נון, זאת זיוה, זיוה, זה נון. ומי שבעגלה, אותו את הרי מכירה כבר״.

״נון! אתה זה בעלה של סרח, נכון?״

“מודה באשמה”, צהל נון.

״ואתה באת… מירושלים?״

״נכון. אתמול בבוקר עוד הייתי בירושלים״.

״אל תשאלי שאלות!״ התלהטה סרח. ״אם אני פעם אספר לך איך הוא הגיע, את לא תאמיני. זה אלף-לילה-ולילה!״

״מה את אומרת?!… אם אתה בא מירושלים, אולי הכרת שם… החבר שלי נמצא שם בחטיבת הראל. קוראים לו יגאל… אני מזמן לא קיבלתי ממנו שום דרישת-שלום… לא?"

רגע היתה שתיקה נבוכה. אבל סרח מיהרה להסביר:

״אני לא חושבת… הוא לא מן החברה שלהם״.

״הה, כן“, מילמלה זיוה, חרדה בעיניה. ״אני מבינה״. ובפנותה אל נון הוסיפה: ״אז איך אתה נהנה אצלנו בינוב? אחרי ירושלים אצלנו פה זה ודאי כמו גן-עדן, לא?”

״הוא לא יודה", הצטחקה סרח, "אבל הוא מרגיש פה ברקיע השביעי. תסמכי עלי!״

״אני מתארת לי כמה אתם צריכים להיות מאושרים״, העלתה זיוה חיוך עגום על שפתיה. ״והתינוק הזה כל-כך מתוק…"

״מה נשמע אצלכם, תגידי?״ שאלה סרח.

״אותו הזיפת״, השיבה זיוה בקול-מלחשים. ״כל בוקר בגן-הילדים. אחר-כך צריך לטפל באמא, ולהכין אוכל בבית, ולשמוע את הצרות של אבא, ולעזור קצת במשק… מירי, את יודעת, בתל-אביב, עושה משהו במפקדה, ויוסי בצפון, ובן-ציון עובד בנהגות ולא רואים אותו יותר מדי. לפעמים הוא קופץ ומביא איזה שק אספקה לאבא או איזה רפואות לאמא… ככה זה. חיים… חיים… ומחכים לימים טובים״, חתמה בצחוק רך, מעוך.

"יהושע שלנו מתחיל להתעורר״, הכריז נון. “סימן שצריך להתחיל לחזור״, התנצלה סרח. ״טוב, אז אנו מתראות מחר. ואולי תציצי אצלנו מחר בערב. זאת הזדמנות. מה דעתך?”

"למה לא? נראה״, החזירה זיוה. ״טוב, אז שלום… ותבלו יפה!״

משהתרחקו ממנה, בדרך שובם הביתה, שאלה סרח:

'מה דעתך עליה?"

"תרנגולת מרוטה״, התיז.

צחוקה של סרח השתפך כמפל. משחדלה, פתחה ואמרה, כמתפנקת:

״אתה יודע, נדמה לי… נדמה לי שעכשיו פעם ראשונה אני מרגישה שאני אשה נשואה. ממש אשה, ואם… רק עכשיו, כשאנו הולכים יחד ככה ברחוב של המושבה, עם העגלה, לא מתחבאים ולא מתביישים… כשרואים אותנו, וניגשים אלינו… ואולי גם מסתכלים בנו מן החלונות ומן החצר ו… הנה, למשל, זה שעובר עכשיו בכרכרה עם כדי-החלב ומוריד את הקאפלוש שלו לכבודנו… שלום, שלום, אדון לחמן!… ראית? זה הנס לחמן. יש לו הרפת היפה ביותר במושבה. יקה אחד, דוקטור למשהו, שחי לו פה את החיים שלו ומנגן בערב בכינור, הוא ואשתו, שני כינורות, ולא מתערב בעניינים של אף אחד… אבל בן-אדם מאד סימפטי. עכשיו כשיבוא הביתה הוא בטח יגיד לאשתו: ״אֶלזי, אַלזו, את יודעת את מי אני ראיתי במושבה? את זרח - ככה הוא קורא לי, זרח - עם הבעל שלה הטרוריסט, מה שברח מבית־הזוהר, ועם הילט שלהם…״

נון עצר בהילוכו וצחק. ״לתיאטרון את צריכה ללכת. ל׳מטאטא׳. שם יקבלו אותך אחת־ושתים!״

״תודה רבה לך… אז זהו מה שאמרתי: שאני פתאום מרגישה פעם ראשונה שאני יוצאת בקהל בתור אשה נשואה! הנה, זה הבעל שלי. בבקשה להכיר. לא חשוב מהו ומיהו, לא חשוב מה אתם חושבים ומה תגידו עליו, זה הבעל, הבעל שלי. ואני זאת האשה שלו. והילד הזה בעגלה הוא הבן שלנו, הילד שאני ילדתי לו. עובדה! לא איזה ענין אפל או מפוקפק או חשוד או פסול, חס-ושלום. הכל גלוי. הכל על השולחן. לא סרח גפן שאולי קוראים לה משהו אחר ויש לה בן ממי-יודע-מי אלא סרח ונון חצור ובנם. נקודה! מישהו מעוניין לדעת איך קוראים לילד? בבקשה! יהושע חצור. נכון, זה הבן של סרח ונון חצור! ועכשיו, עמוד רגע אחד. כן. קח אותי בשתי ידיים ותן לי נשיקה… זהו, נשיקה טובה… המ… ככה, זהו!… נון, העגלה!״ הפעוט, שנעזב רגע אחד ממושך לגורלו, החל להידרדר מעט בעגלתו בשיפולי המדרכה, אבל נון הדביקו בפסיעה אחת גסה. הילד העלה סבר של זעף על פניו, ואחר-כך עלתה נהרה בעיניו ומהן גלשה ונשתפכה על לחייו ועל שפתיו. ונון חש כאילו מין גלעין גדול, אולי כמו של אפרסק, נתקע ועומד לו בגרונו. דומה היה כאילו נפרצה עוד מחיצה אחת החוצצת בינו לבין מה שסביבו, עוד קרום אחד היה כלא היה.

כשהגיעו בחזרה אל בית משפחת גפן קידמו את פניהם נורות-חשמל דלות-אור, צהבוביות, ריחן של עוזניות שבאגרטל עם ריח של עוגה נאפית בסיר-פלא, על פתיליה. נחמן גפן ישב אל שולחן פינתי בחדר-האורחים ושקד על חשבונות, משקפיים לעיניו ומנורת-שולחן מטילה אורה על טורי המספרים שכגגדו, ואי-בזה היתה כיילה גפן טורחת בשלה.

אדון גפן אישר שצפת אכן נכבשה. הודיעו להם בטלפון, לוועד. פרטים עוד אין, אבל גם שם הערבים בורחים. הוא עמד על דעתו שתופעה זו אם תימשך תביא אסון בעקבותיה, אף שהפעם היתה נימת דיבורו וכחנית פחות. נראה היה לו שעתה יפעלו בקרוב לכיבוש עכו, בית-שאן ונצרת מזה, יפו, טול-כרם וקלקיליה מזה, ובכך יוכרע למעשה גורל המערכה כולה. כל זה הוא עכשיו בגדר היכולת, והאנגלים כבר נקעה נפשם מן הענין כולו ולא יעמדו עוד למכשול לשום צד. ואף-על-פי-כן, בריחה זו של תושבים, המתפשטת כמגיפה, היא עצמה יוצרת גורם שעלול לקלקל את כל ההתפתחות הזאת. מצד אחד, לדרבן ולזרז, אבל מצד שני- גם לקלקל, ואפילו להפוך את הקערה על פיה…

סרח פרשה לה לחדרה עם התינוק, לטפל בו, להאכילו ולהשכיבו שוב, ונון התיישב נינוח בכורסה שבחדר-האורחים גופו. נחמן גפן קם ממקומו, נטש את פנקסי-החשבונות שלו, והתחיל להתהלך בחדר אנה-ואנה ולשפוך שיחו, ספק כפרנס עמוס-דאגה ספק כמצביא ההוגה בקול במהלכי גיסותיו.

אם המונים הבורחים מן העיר והכפר מצטופפים והולכים עכשיו בשכם וברמאללה, ברמלה ובעזה, בבית-לחם ובחברון, ואפילו מעבר לגבולות – בעבר-הירדן ובסוריה ובלבנון ובקפריסין - ממילא, סבר נחמן גפן, פוליטיקאים וקציני-צבא ועתונאים וחכמי-דת מוסלמים רואים להם לחובה להזעיק את הממשלות הערביות לפעולה צבאית

• הן כדי להחזיר את כל הפליטים האלה למקומותיהם והן כדי לפטור את ארצותיהם שלהם מן ההמונים האלה, שברובם ודאי יצאו מכאן בחוסר-כל, רק כותנתם לעורם, ועוד-מעט צריך יהיה להאכילם ולהלבישם ולחבוש את פצעיהם, ואחר-כך גם לבנות להם בתי-מגורים ובתי-ספר ובתי-חולים ולמצוא להם עבודה מכניסה. הרי זה דורש יכולת וחכמה ואמצעים ואנשי-מקצוע שאינם עומדים לרשותן של הממשלות הערביות. מבחינתן, קל ופשוט הרבה יותר לאסוף כמה גדודים עם תותחים וכן הלאה ולנסות להכניס אותם לארץ-ישראל. ולא עוד אלא על-ידי עצם העובדה שהם מפנים את איזורי היישוב שלהם הריהם הופכים את השטחים האלה למטרות שלגיונות ערביים יוכלו להרעישם ולהסתער עליהם בלי לחשוש שמא יפגעו ב׳׳אחיהם״, ערביי הארץ.

"הדבר הזה מאד מטריד אותי״, סיכם נחמן גפן את משנתו בטרם יתאספו הכל במטבח לארוחת-הערב, ״עד כדי כך שאני מכין איזה תזכיר בשאלה הזאת לחלונות הגבוהים שלנו. אני רוצה לשכנע אותם שבכל מקום שאנו כובשים אנו צריכים פשוט למנוע כל יציאה של תושבים ערביים. צריך לפרוק מהם את הנשק? מסכים! צריך להעמיד עליהם משמר ולהשגיח עליהם בשבע עיניים? מסכים! אבל להשאיר אותם במקום - כולל אפילו את אלה שידועים לנו כשונאים-בנפש. עם חכם יודע לא רק להתגבר על אויבים אלא גם להפוך אותם לידידים-בנפש… זה מה שאני טוען… ואם הם נשארים כאן, אתנו, אז אנו שוללים בזה מן הערבים שבחוץ את הגירוי להתנפל עלינו כדי להחזיר אותם ואנו מגדילים בשבילם את הסכנה שיפגעו בערבים בכל מקום שיתנפלו עלינו, ואולי אנו אפילו יוצרים, במקרים ידועים, אינטרס אצל הערבים שלנו להתנגד יחד אתנו להתנפלות ערבית מבחוץ - בדרך של פוליטיקה ושל תעמולה, ואפילו בדרך צבאית… מה אתה אומר על זה, נון? אתה רוצה אולי לקרוא מה שאני כבר כתבתי?״

״אני אגיד לך״, פתח נון בהיסוס, נזהר שלא לפגוע בכבוד חותנו ולא להביא שוב לידי ריתחת פולמוס. ״הרעיון עצמו - מה אגיד לך? - מעורר הרבה מחשבה. אני רק חושש שאם נקבל אותו נצטרך להעמיד על הערבים כל-כך הרבה שומרים שלא יישאר לנו מי שיילחם״.

״זה לא נכון! לא נכון! אני יכול להוכיח״, הטיח מר גפן.

״רגע אחד… אני שמעתי אותך עד הסוף, תשמע עכשיו גם אותי…

הרי שאלת מה דעתי… חוץ מזה, אני חושב שדווקה מתוך החישובים האלה הם עחבים את הבתים שלהם… כדי לתת לערבים מחוץ לארץ את האפשרות לתקוף בלי שום מעצורים את השטחים שאנו כובשים, וכדי לתת להם את הסיבה לתקוף… זאת אומרת, הם לא בורחים - כמו שאמרת - בגלל דיר-יסין אלא מפני שהם רוצים שה׳אחים׳ שלהם יסתערו עלינו ויחזירו להם כל מה שעזבו, בתוספת כל מה שיוכלו, אולי, להוציא מידינו!״

״אבל לנסות… צריך לפחות לנסות את הדרך שלי!״ נשא נחמן גפן ידו בתחינה.

״לא! זה מספיק!״ שיסעה אותם ביילה גפן. ״עכשיו אתם תנסו את החביתות שאני הכנתי ואת הסלט שסרח עשתה״.

יש לו עוד כמה שעות של כתיבה, הוסיף נחמן גפן, אגב סעודה, עד שישלים את התזכיר שלו. אחרי הארוחה הוא יגמור את החשבונות. ואחר-כך ישוב לכתוב. מחר ודאי יגמור, ואז יקח את מכונת-הכתיבה של ועד-המושבה וידפיס את התזכיר במספר העתקים. הוא אמנם יודע להדפיס רק בשתי אצבעות, אבל אולי יגייס לו עזרה. לו היתה כאן הבת הצעירה, חרמונה, שהיא כתבנית מומחית, כי אז בכלל לא היה שום קושי… על-כל-פנים, הוא חושב להביא את התזכיר במו-ידו לתל-אביב, אל מנהלת-העם, ואם יזמינו אותו לא יהסס לבוא עוד פעם כדי לנמק ולהסביר את רעיונו באזני כל החברים במנהלת-העם.

'אנחנו לא נפריע לך לכתוב״, הבטיחו נין. "אנו נצא עכשיו לטייל קצת, סרח ואני״.

סרח עצמה הופתעה לשמוע. ״לא ידעתי״, רטנה.

וכיילה גפן אף היא מיחתה: ״אתה באמת חושב שזה הזמן לטיולים בלילה בחוץ… אפילו השומרים שלנו יכולים לחשוד ולירות בלי לשאול הרבה שאלות… ממילא הם די מעוצבנים גם בלי זה״.

״לא נורא, ביילה״, הרגיעה נון. ״ניגש פה קרוב. אולי לפרדס שלכם… מה יכול להיות?״

״הניחי להם״, פסק נחמן גפן. "זוג צעיר, רוצים קצת רומנטיקה, משעמם להם לשבת כל הזמן אתך ואתי ועם הילד… אין דבר, שיילכו. לא יקרה כלום״. ולסרח אמר: ״ליהושע אל תדאגי, סבתא תדע לטפל בו, אם הוא פתאום ירצה משהו. אין דבר…״

״מה הרעיון הזה?!״ תמהה סרח על נח, ספק בדוחה ספק חוששת, בצאתם יחד מן הבית אל הלילה החמים, האפל והבשום.

הוא חבק את מתניה.

״מה יש לך? את רוצה להרגיש שאת אשה נשואה? גם לי מותר להרגיש שאגי גבר נשוי״.

״גבר שמפתיע את אשתו בהחלטות שהוא מקבל על דעת עצמו, כן?'

״למשל…״

״ומה ההחלטה הבאה שלך עכשיו?" צחקה. ״מותר לי לדעת?״

״בהחלט״, נשף, קצר-נשימה. ״אנו הולכים לפרדס שלכם, כמו שכבר אמרתי, בעצם, ושם אנחנו…״

“כן, מה?” הסתקרנה סרח.

״באותו פרדס ששם שכבנו בפעם הראשונה כמו זוג נאהבים, אחרי שהרגו את…״

״ברור… אני לא שכחתי… ואז?״

הוא לחץ אותה בכוח אל גופו… ובשיניים הדוקות הפטיר:

״אז נראה״.

"הבנתי״, צחקה ועמדה מלכת, הטתה גופה למולו והדביקה שפתיה אל שפתיו.

"טוב שאת מבינה״, לחש אחר-כך, כאשר גחנו-עברו בפרדס הסמוך תחת עצי-הדר הזקנים, הקשובים, הדמומים באין רוח שתרחיש את עלוותם, והוא פינה לה מקום לצדו על מצע של עלים וכרע עליה.

כאשר קמה שוב על רגליה, לחה ודביקה ומעופרת בעפר, בעוד הוא רבוץ לצדה נשען על מרפקיו ותנים נושאים יללתם תן אל תן, לא יכלה להבליג על צחוקה:

״אתה, בחיי, אתה לא פלאח…. אתה כמו איזה רועה צאן… מה אני אומרת? חיה היית צריך להיוולד״.

״חיה רעה״, היתל כמסכים. ״אבל זה כבר אמרנו היום״.

״לא, אז לא היה רעה". המשיכה בשלה, תוך שהיא מנערת את שערות ראשה. ״אולי תן… כן, זה היה מתאים לך… ואולי קיפוד, חה-חה״.

״לקיפודים, את יודעת, יש בעיות מיוחדות בהזדווגות. כך אומרים״.

״אפשר להשתגע ממך… ואם אתה חושב שאתה ליכלכת לך את המכנסיים ואני בבוקר אעמוד לכבס לך אותם אז אתה טועה, חביבי… אני בבוקר מלמדת מחר בבית-הספר, אתה יודע״.

״את לא מפחידה אותי… אני אשאר במיטה עד שתחזרי, ועד שתכבסי, ועד שהמכנסיים יתייבשו, ועד שתגהצי לי. ככה זה! ואם לפני זה אהיה מוכרח לצאת מן החדר, אני אתכסה בחיתול של יהושע״.

״לראות את זה!״ עכשיו היה צחוקה מתגלגל בלא מעצור. ״זה צריך יהיה לצלם״.

עוד רגע והיא היתה מוטלת עליו אפיים, מלוא כובד משקלה.

״נון! נון!״ טרפה-לחשה על אזנו. ״משוגע שלי… חיה רעה שלי…

קיפוד הפוך שלי… אני הפכתי את הקיפוד שלי על הגב, חה-חה!״

״ועכשיו הוא לא יכול לעשות כלום, את חושבת, כן?!״ נאנק כמתגרה בה. ידיו לשות-בוחשות בבשרה המצטמרר.

״איזה שד נכנס בך?״ התריסה. ״מנוול! אתה מכאיב לי…״

״בך נכנס השד״, התיז, בעודם מתפלשים בעפר יצועם, מתגלגלים מצד אל צד.

״ואני רואה שטוב לו שם והוא לא חושב בכלל לצאת״, גנחה, עצומת-עיניים ומפרפרת.

"הוא יחליט מתי״, החזיר לה כלוחש סוד של תקוה.

כאשר ישבו אחר-כך תחת הכוכבים גב אל גב, כדבוקים זה אל זו, מתנקים, פולים מגופם ומשערותיהם גרגרים וגריסים של עפר, רסיסי-עלים ונמלים, אז נתנה סרח בפזמון קולה. רסוק ומהתל ועורג:

בין הרים ובין סלעים / טסה הרכבת / ומכל הבחורים / אותך אני אוהבת - -

והוא מילא אחריה, מרטיט כתפיו במוגזם, סופק כף אל כף. בהטיית-קול קונדסית:

לה-לאי-לאי-לה / לה-לאי-לאי-לה-לה / לאי-לאי-לה-לה / לאי-לאי-לה-לה - -

את קדקדה השעינה על ערפו וכבר אמרה לפצוח שוב בזמר, והפעם בקול חרישי ואלגי יותר:

היה היתה אחת מלינה - -

אלא שהוא שוב לא הבליג, באחת ניער גבו ממנה והושיט לה יד להקימה:

״לא, סרח, לא! קונצרטים, רק בבית… לא פה, לא עכשיו״. ולשמע יללות התנים, שנכפלו פתאום גם שולשו והתקרבו מאד, הוסיף: “אני מעדיף לשמוע אותם”.

״נבזה!״ פלטה ותלתה זרועותיה על צווארו. “כמה שאני אוהבת אותך… כמה שאתה מלא חול… אני מקווה שתתקלח. אני ככה לא אכנס אתך למיטה”.

״אני מצפצף עליך", לחש. עיניו ברקו והוא בלם את פיה בנשיקותיו.

״תראו אותו!״ סנטה בו, משנחלצה אחר-כך מאחיזתו. ״קיבל את שלו, וכל השאר כבר לא איכפת לו…״

״לא קיבל", תיקן אותה. ״לקח״.

 

פרק שמיני: יהושע    🔗

---

היה זה אפוא יום עמוס וגדוש ולמחרת בבוקר הבחין נון רק במטושטש בקומה ובצאתה של סרח ובטרחות שטרחה סביב יהושע. כאשר התעורר סוף-סוף, סמוך לצהרי היום, היה הבית מוקף שלוה, שלרגעים קוקיה מטילה קולותיה לתוכה, וריק מאדם, להוציא אותו עצמו ואת יוצא-חלציו השוכב במנוחה בלול שלו המכוסה כילה, בחדר מוגף-התריסים.

על השולחנון שבחדר, ליד המיטה, מצא פתק – בכתב-ידה של סרח, כמובן:

נוני בוקר טוב!

אס הוא מתעורר במקרה, אל תיבהל. רק תתן לו את הבקבוק מן המקרר (בדרך כלל הוא מחכה לי. לזה יש לו מספיק שכל).

כמו שתראה, המכנסיים שלך על הכיסא, נקיים. לא היה צורך לכבס. רק ניקיתי במברשת, וגיהצתי קצת. אז אל תקח שום חיתולים מיהושע.

אני חוזרת קצת אחרי 12. חכה לי. אל תברח. אני מרשה לך לחכות לי אפילו בשינה. נעים לדעת שאת חוזרת הביתה ומוצאת שם בעל. בעל וילד.

ס.

אם תצטרך, שמתי לך על השרפרף גם פיג׳מה של אבא. תהיה קצת רחבה עליך, אבל תסדר. ותאכל משהו.

הוא התמתח. הציץ בפעוט: ישנן גדול, זה, אינו מתכוון עדיין להתעורר בכלל. הסתובב קצת פה ושם, נכנס לחדר-הרחצה, רחץ והתגלח. חזר לחדר, חדרה של סרח, רכן אל הלול של יהושע להתבונן בו, הציע את המיטה כהלכה, בשקט רב, פתח בשקט אחד משני תריסיו של החלון, הסמיך שרפרף אל הלול וישב להתרכז, ביחידות, במראה המופלא שלפניו:

הפעוט היה שכוב על גחונו מתחת לכילה, במכנסונים של גומי ובגופיה זעירה, רק פניו מוטים הצדה וגלויים בחלקם השמאלי, ידיו פרושות לצדדים, מאוגרפות כמעט, פיו פצוי והמוצץ שמוט לו בסמוך, נשימתו קצובה.

פלומת שער חום-בהיר כיסתה על ראשו. במשך הזמן זה יהיה יותר חום, יותר כהה, הירהר נון. כמו אצלי. בכלל, נדמה לי שהוא יותר פיקח ממה שהוא עושה את עצמו. המצח נמוך, הסנטר קטן. ככל שאני מסתכל בו כך אני רואה יותר כמה הוא דומה לי. מה זה מציין, המצח הזה והסנטר הזה? אופי עקשן. החלטי? אולי רוע-לב, מה? אכזריות? אני מסתכל בו ונדמה לי שאני מנסה להסתכל בעצמי. יש בזה טעם בכלל? אולי אני סתם מייחס לו דברים שהייתי רוצה לייחס לעצמי, או שאני משתדל דווקה לא לראות אותם בעצמי? מעניין אם אני, למשל, נראיתי כך כאשר הייתי בן שנה כמוהו עכשיו ושכבתי בגיגית של פח. כן, אז לא ידעו מה זה לול כזה מודרני, מחוכם. מי יכול לדעת? אם נביא הנה את אמא. אז מה, היא זוכרת משהו בכלל? היא יודעת משהו? חיה רק בתוך עצמה, או מחוץ לכל. מוות בחיים. מוות מתהלך, נושם. שותה, אוכל, מתנועע, ישן, ושוב קם בבוקר. זה הכל. אבל הקטן הזה נראה כאילו הוא חי מאד כשהוא ישן. לא הייתי יודע איך להסביר את זה. נדמה גם, לפי הבטחון והשקט והרגילות שבהם הוא ישן, נדמה כאילו הכל כבר מוכר לו כאן. כאילו כבר היה כאן פעם לפנים והוא מקבל הכל כדבר מוכר ומובן וטבעי. זאת המלה: טבעי.

ומה זה שאני, שאתמול רק ראיתי אותו פעם ראשונה, שלפני כן היה לי ממנו רק צילום אחד לא-מוצלח, בגיל חדשיים-שלושה, מה זה שנדמה לי כאילו אני מכיר אותו מזמן, כל תנועה וכל קו וכל הבעה? מכיר אפילו מאיזה גילגול קודם. כך קוראים לזה, נכון? ״גילגול״. כאילו היינו שקועים יחד הרבה זמן באיזה מחסן מאובק וחשוך, או יקב - כן, כמו שני בקבוקים במרתף שביקב - עד שמישהו ניגש והוציא אותי למעלה מתוך קורי-העכביש לשמש ופתח אותי ואחר-כך כעבור איזה זמן הוציא גם את הבקבוק השני למעלה לשמש ופתח אותו, אבל אנחנו שנינו אותה זכוכית ויש בנו אותו היין בדיוק. אני, שכבר פתחו אותי קודם, יודע ויכול להעיד על זה - והוא רק יודע. לא יכול עדיין להעיד, אבל גם-כן יודע. בימינו לא כל-כך מאמינים בתורשה. כן, שמעתי, אבל מה אני מבין בזה בכלל. ומה זה קובע במה מאמינים ובמה לא מאמינים. בסופו של דבר, קובע מה מרגישים ובמה רוצים להאמין - ומה עושים מתוך הרצון הזה. וחוץ מזה, אין כאן שום שייכות לתורשה. זה לא ענין של תורשה. הבקבוקים האלה לא מולידים זה את זה ולא מורישים זה לזה. הם פשוט בקבוקים שווים, זהים, ויש בהם אותו יין, יין זהה. זה כל הענין, בעצם: זהות.

אבא שלי? מה, אבא שלי? מרדכי חצור, לשעבר קורצמן? אם אני דומה לו, אם הוא דומה לקטן הזה פה בלול? דמיון מוכרח להיות, רק שאני לא כל-כך מרגיש בזה. אני גם כל-כך מעט מכיר אותו. חבל? אולי חבל, אבל עובדה. סוף-סוף, כשברחתי מן הבית הייתי בן ארבע-עשרה, ומאז פגשתי אותו מעט מאד. קצת בשנים הראשונות, ואחר-כך פחות ופחות. וביקורים אצלי בבית-הסוהר זאת ודאי לא הזדמנות להכיר אדם שקודם אתה מכיר אותו כל-כך מעט. בתוך המשפחה אצלנו תמיד היה מעט מאד מגע. כל אחד לעצמו, עם עצמו. כל אחד בודד עם עצמו. עכשיו אולי השתנה קצת. יכול להיות שבועז יותר קשור, יותר מכיר. הספיק לגדול בבית, אתם. בכל-אופן, העיקר, העיקר הוא שדמיון, אפילו שאתה מרגיש שהוא קיים, זה לא כמו זהות. זהות, אפילו בלי שתרגיש, היא קיימת. בייחוד אם גם מרגישים.

אבל סרח. כן, סרח גם-כן יש לה חלק בו. בלי שום ספק. לא פחות, אולי יותר. ויש בטח גם השפעה שבאה מתוך זה שלמעשה היא כמעט האדם היחיד שהוא ראה עד עכשיו, והוא ינק ממנה והיה, ממש, חלק ממנה, והשפעה כזאת גם-כן יכולה לעשות זהות. אבל מה? זה לא יכול לשנות הרבה, מפני שסרח ואני גם-כן זאת מין זהות. שני בקבוקים של אותו יין, מאותו מרתף, חה-חה. לכן, למשל, אנו לא צריכים לדבר הרבה בשביל לדעת שאנו מתכוונים לאותו הדבר. אם אני חיה, כמו שהיא אוהבת לומר, מי היא אם לא אותה חיה? אם אני תן, היא תנה. אם אני קיפוד, היא קיפודה.

יהושע. הוא כאילו חולם עכשיו משהו. היה לו פירכוס כזה בעפעפיים והנה הוא כאילו מחייך. יכול להיות שרוב הזמן שהם ישנים הם בעצם חולמים. ישנים כדי לצבור אנרגיה בשביל החלומות. התסיסה של היין. חלומות שראו. אולי עוד למטה, במרתף, והם חוזרים אצלו עכשיו כאן, בשמש.

יהושע? אילו היתה לי דעה בענין לא הייתי נותן שהיא תקרא לו כך. ניצלה את המצב שהייתי בכלא והחליטה על דעת עצמה. מה שאמרה עוד לפני שנים שתעשה היא עשתה. הכל טוב ויפה, אבל זה פשוט יעשה לו בעיות. אפילו בבית-ספר. לומדים על יהושע בן-נון, והנה פתאום מצביעים עליו וצוחקים. כל פעם מחדש. ומתגרים בו בהפסקות בחצר של בית-הספר. הילדים האלה הרי יודעים להתאכזר כהוגן. וגם כשהוא יגדל. בא למלא איזה טופס. השם: יהושע. שם המשפחה: חצור. שם האב: נון. ״מה״, הפקיד הקטן מתכופף להציץ בו טוב-טוב מן האשנב שלו ואומר, ״זה אתה יהושע בן-נון?״ אומר, וצוחק לו בפנים. זה בלי ספק יטריד אותו ויציק לו. בשביל מה, באמת?!… מזכיר את ההוא מירושלים שקרא לעצמו ״גלית הפלשתי״. לא פחות ולא יותר! קבלן אחד, נדמה לי, שרירי במיוחד שמעתי. אבל הוא, לפחות, בחר בעצמו להיקרא כך. החליט, וזהו. אז בבקשה, שישא בתוצאות. אבל כשמקבלים מלידה שם כזה, שכל-כך מחייב כאילו… יש בזה קצת חוסר-התחשבות, אפילו אנוכיות!

הנה החלום נגמר!

הנה פקח את העיניים. בקושי, בקושי… עכשיו פקח אותן לגמרי.

הנה הוא מסתכל בי, ומחייך. בחיי…

״נכון, נכון, נכון! זה אבא שלך! א-בא! תגיד: א-בא!״

לא בשביל זה הוא התעורר. הנה פניו מתעקמים וכבר הוא מתחיל לייבב. אוכל!

"אוכל, מה? בוא, בוא… אתה רוצה על הידיים? על הידיים של אבא, כן? יופי! הנה יהושע אצל אבא שלו על הידיים… על ה-י-ד-יים… קח, קח את המוצץ. ועוד-מעט אנחנו ניגש ונמצא לך את האוכל גם-כן…״

תראו איזה פלא: הוא נרגע, הלץ הקטן! נושך במוצץ בכל עוז-גבורתו, ותוקע בך את העיניים שלו, האפורות-החומות, בסקרנות כזאת, בחשק שכזה, ברצינות כזאת, הבטה גלויה וישרה וחודרת כל-כך… כשתגדל, אתה תתבייש להסתכל ככה לאנשים בפרצוף, אפילו לאבא ואמא שלך. אבל עכשיו כל זמן שאתה לא מתבייש - אז בבקשה, גם אני לא אתבייש ואביט בך בדיוק כמו שאתה מביט. כן, בן שלי, יהושע-בן-נון שלי, נראה מי ראשון יוריד את העיניים!

״עכשיו תן את המוצץ בבקשה, ותואיל בטובך להכניס את הבקבוק שלך לפה… זה אמא השאירה במיוחד כדי שאם במקרה אתה תקום ותודיע שאתה רעב לפני שהיא תחזור אז אני אתן לך אותו… זהו, תפוס בשתי ידיים, תחזיק חזק ותשתה, כי זה האוכל שלך שיתן לך כוח עד שבסוף אתה תהיה גדול וחזק וגיבור כמו… כמו מי?… כמו יהושע בן נון, הה?… שתוכל להחזיק את השם בלי בושה. בלי להתבייש בו ובלי לבייש אותו!״

כשגמר יהושע את בקבוקו עד תום ונהרה של קורת-רוח הציפה את פניו והוא פלט גיהוק אחד או שנים של שובע תחב נון את חטמו לתוך בית-שחיו של הפעוט לדגדגו והלז כמו אמר להתפקע מרוב צחוק והנאה. אחר-כך דיגדג אותו בחטמו בחזהו, בבטנו הקשה, ובין צלעותיו. לבסוף, למרבה החדוה והגיל, הידק אותו אליו ויצא אתו במין מחול פראי משונה, מונוטוני, מסתחרר, עקשני, תופפני ומקיש-עקביים, מלווה מיני נהימות וגעיות וגילגולי עיניים לכאן ולכאן.

נון לא ידע את נפשו. לא ידע איך ומניין באה עליו הרוח הזאת: מעודו לא אירע לו כמעט שישא רגליו במחול, כל-שכן לא ביחידות, כל-שכן לא מיזמתו שלו, כל-שכן לא במחול שכל-כולו המצאה פרטית משלו, ולו גם תמוהה וחסרת-שחר. חמום היה ומשולהב, והפעוט, בגעגועי-צחוקו ובזהרורי המשובה שבעיניו, כמו הסיתו להמשיך בכך. ולא פסקו ממחולם אלא כאשר נשמעו פעמי רגליה של סרח על משעול הבטון בכניסה אל הבית.

 

פרק תשיעי: פחדו של נון    🔗

---

אולם ביום השלישי לשבתו בינוב, בבית משפחת גפן, כבר ישב נון כמו על גחלים.

כבר בליל-אמש, כשהלכו לבקר אצל חברתה המעוברת של סרח, אהובה, בבית היפה של משפחת חיטרון, התחיל נון כעבור שעה לא ארוכה לסמן לאשת-בריתו, בקריצות-עין ובנענועי-ראש, שמן הראוי כבר לקום וללכת. סרח התנצלה לפני זהבה בעד נון, שעייפות ומתיחות של שנים ודאי הצטברו בו ועכשיו הן תובעות פורקן של עצלות ותנומה, וחברתה נענתה לה בהבנה מלאה אף הבטיחתה שהביקור הזה כאילו לא היה ובמנין פגישותיהם לא יימנה וההזמנה שניתנה להם שניהם לבוא אצלה בעינה עומדת ויש לקוות שכאשר אמנם ייענו ויבואו בפעם הבאה יוכלו לשבת ולשוחח בנחת וכבר יהיה אז בארץ מצב אחר וגם נועם שלה יהיה בבית ויוכל להכיר את נון והם בלי ספק יהיו להם הרבה דברים משותפים. ״אם המלחמה הזאת תיגמר בקרוב״, אמרה אהובה, ״אז הילד שלנו כבר יוולד בימי-שלום״.

שותקים ומתוחים קימעה הלכו בדרכם הביתה שכן סרח החשיבה דווקה מאד את ביקורם המשותף אצל חברתה-מילדות ונפשית הכינה עצמה לישיבה ממושכת ולשיחת-רעות מקלחת וכללית, שתרגיל את נון לצאת מקליפתו יותר ובתוך כך גם תעמיד את אהובה על קצת מסגולותיו של נון, הגנוזות כלשהו. כעבור זמן השבית נון את השתיקה ואמר:

"סרח, אל תכעסי… אני רוצה לומר לך… פשוט, כשאנו ישבנו שם אצלה בכורסות העמוקות והנוחות והיא הביאה את התה בכלים היפים הללו על עגלת-תה של עץ-אגוז, וחתכה מן העוגה הנהדרת ההיא, עוגת-אגוזים מצופה שוקולד… אני בחיי לא טעמתי טעם כזה. אני מודה… ולמעלה דלקו האורות בנברשת המפונדרקת ההיא, והכל… אז אני פתאום תפסתי את עצמי ושאלתי: ׳נון, רגע אחד, מה אתה עושה פה? מה אתה עושה פה?׳ בשביל זה אני ניצלתי תריסר פעמים ממוות בטוח ובשביל זה הסתבכתי ונתפסתי ונשפטתי וישבתי ופרצתי ושוב נתפסתי ושוב ברחתי ובאיזה אופן פנטסטי הגעתי מירושלים עד כאן – כדי מה? כדי לנהל שיחה סאלונית שקטה ומנומסת בבית של קבלן עשיר שמאיזו סיבה שהיא נוח לו מאד בשביל העסקים שלו לגור עדיין בינוב ושהבת שלו במקרה חברה טובה של אשתי מימי הילדות?… וזה בזמן שהמלחמה אצלנו אולי רק מתחילה, ואני בסך-הכל מסתובב פה רק מפני שבמרכז שלנו לא יודעים בדיוק איזה תפקיד יתאים לי, יהיה מספיק חשוב בשביל ׳הלוחם רפאל׳, ואני אפילו מתחיל לפחוד שאם לא אשב להם חזק על הראש אז הם עוד הרבה זמן לא יחליטו מה בדיוק מתאים לי, ובינתיים העולם כולו יתהפך ואני אשב בטל על חשבון התנועה - -״

״אל תחשוב שאני לא מבינה אותך״, נענתה לו סרח, תולה זרועה בזרועו. ״אתה חושב שאני לא שואלת את עצמי כמוך: ׳מה אני עושה במצב הזה? מורה במשרה חלקית בבית-הספר המסכן של ינוב, שהולכת ארבעה בקרים בשבוע ללמד ילדים קטנים, ללמד אותם בכוח כמעט מפני שגם הם הראש שלהם לא בלימודים? זהו?!׳ ואני יודעת טוב מאד שלולא הייתי אם לילד בן שנה אז גם אני הייתי חוזרת לפעילות מלאה בתנועה. אתה בטח לא היית מתנגד, נכון?״

"ביחס אליך זה לא מעשי. ברור. אבל ביחס אלי… מה המסקנה, לפי דעתך?״

סרח השפילה עיניה ואמרה בקול קפוא: ״אני יודעת. אני יודעת״.

״אני מוכרח לנסוע מכאן, ואל תנסי להשפיע עלי שלא… אני אסע קודם להורים. למושבה. זה אני חייב להם. כך נדמה לי. אשב אצלם יום. יום וחצי. אחר-כך אחזור לתל-אביב, אפגש עם אנשים במרכז ואדרוש תפקיד. אני מקווה שיאשרו לי לחזור לירושלים. זה המקום שבו התנועה צריכה להטיל את המשקל העיקרי שלה. אם תשאלי אותי, זה המקום שבו העסק יוכרע. וחשוב ששם התנועה תרכז כוח גדול כמה שאפשר״.

״כל זה נכון. מה אני אגיד לך? אבל. מצד שני, אני יודעת שהימים האלה שלנו יחד פה… כשהיינו סוף-סוף באמת כמו בעל ואשה, וכמו הורים של ילד… אלה היו לי הימים הכי נפלאים בחיים… גם לך… ואני הייתי בטוחה שאם נתנו לך חופשה של שבוע לעצמך אז את כל הזמן הזה אתה תבלה עם האשה והילד שלך. סוף-סוף, זאת עכשיו המשפחה שלך— לפחות, חמישה ימים, נניח…'

״תביטי, סרח. אילו רציתי יכולתי גם בתנועה לקבל תפקיד די נוח. לשבת בתל-אביב ולבוא, נניח, פעמיים בשבוע לינוב, או להיפגש אתך מדי-פעם בעיר. יש תפקידים במחלקה, למשל, תעמולה, קשרים, ידיעות. דברים חשובים מאד. שדווקה אנשים טובים ומעניינים מתעסקים בהם. רמזו לי שאם רק אסכים אז ישמחו להכניס אותי לעבודה הזאת. מתברר,

זאת אומרת, שגם אצלנו יש תפקידים שלא מסתכנים בהם, ובכל-זאת הם נחוצים, ממש אי-אפשר בלעדיהם. אני בהחלט מבין, ואני לא מתווכח. אבל אני - בדברים כאלה? זה לא מסתדר לי… אולי כל החיים שלי, מגיל שש-עשרה, ואפילו קודם, היו הכנה למה שעומד לבוא עכשיו - ואני רוצה שאם אני כבר סוף-סוף חפשי, ויכול לפעול, אז מה שאני אעשה בזמן הקרוב יעמוד באיזה יחס מתאים למה שעשיתי קודם. וזה לא רק ענין של ׳אני רוצה׳. יש פה גם ענין של הרגשת חובה… יש אנשים שמוכרחים להיות שלמים עם עצמם. ויש דברים שאנשים כאלה חייבים לעשות כדי להיות שלמים עם עצמם… שיכנעתי אותך?״

״אני לא צריכה שתשכנע אותי. מה שתחליט, מצדי זה בסדר. אני אבין, ואקבל. אולי אתה משתדל לשכנע את עצמך… אבל שלושה הימים הנוספים האלה הם באמת שיקבעו? אתה חושב כך?… לנו כאן, גם לי ובאיזה מובן גם לילד, זה משנה הרבה מאד, מאד. אבל לגבי הפעילות שאתה רוצה לבחור לך - -״

עד שהגיעו בחזרה לבית גפן התפשרו על ארבעה ימים. אבל בלילה ההוא כבר נסרחה אהבתם. מחשבותיו של נון, מאווייו ולבבו היו במקומות אחרים. סרח התרתחה:

'מה זה? אם אתה מחליט להיות שלם עם עצמך אז אינך יכול להיות שלם עם אהבתך אפילו בזמן שנשאר לך בשבילה? אתה מוכרח לגזול את הסיפוק מעצמך וממני מפני שבעוד כמה ימים ממילא כבר לא נהיה ביחד ולא נוכל להשיג אותו?!״

״את לא מבינה״, נהם בזעף, הופך גבו אליה.

“אני מבינה טוב מאד: אתה פשוט מפחד. זה הכל”, החזירה לו, קולה קרוב להתייפחות.

למחרת, כשחזרה בשעה מוקדמת מעבודתה בבית-הספר, מצאה את נון בחצר הקדמית של הבית, צוהל ושמח, משתעשע בדשא עם יהושע. הפעוט היה מתאמץ לזחול על גחונו, פועה ומגעגע מרוב אושר, ואביו היה משים עצמו כמתאמץ לצדו. וסבתא גפן נפנתה קימעה ממלאכת הבית ועמדה בפתח, קורנת.

״תראי, תראי״, קראה אל סרח בבואה, ״איך שהם שניהם נהנים מהחיים. כמו שני תינוקות!״

"בשביל זה הוא העיר אותו לפני הזמן?!״ זעפה סרח.

"אין דבר. אל תתרגזי״, ביקשה האם לפייסה, ״הרי היום הוא כבר עוזב אותנו״.

"מה, באמת? זה חידוש בשבילי!״ התיזה סרח והישירה צעדיה אל הבית.

כשנכנס נון לחדרם, לאחר ששיכן את הפעוט בלול שלו ועירם שם לפניו את צעצועיו, מצא את זוגתו המשולהבת אוספת ברעד כבוש את חפציו במזוודה ישנה: זוג מכנסיים נוסף, כמה חולצות. לבנים, גרביים.

״אני מכינה לך הכל כדי שלא תבזבז כאן אפילו רגע אחד מיותר״, נשפה.

״תפסיקי!״ פקד. ״אני לא ביקשתי ממך לעזור לי!"

היא זקפה קומתה. ״המפקד!״ צעקה, שפתה התחתונה רוטטת.

״תשבי רגע אחד!״ חייך.

״אני יושבת!״ אמרה, לאחר פיקפוק-מה, רשפים בעיניה, והתיישבה בפאת המיטה. ״מה יש לך לומר לי!״

נון התיישב על-ידה, שמאלו תחבקנה וימינו חופנת את כפותיה הצמודות לה על ברכה, ודיבורו נופת-צופים:

״תשמעי, כשאמרת אתמול שאני פוחד, את צדקת. אני באמת מפחד. ואת יודעת ממי? מעצמי! ברור לי כשמש שאם אני נשאר פה עוד יומיים שלמים, כמו שנדברנו בסוף, אני כבר לא ארצה לזוז בכלל… אל תצחקי: אני הרגשתי שאהיה מסוגל לזה, שיתחשק לי… לחיות כך, הרי זה נפלא, זה גן-עדן! יכול להיות דבר יותר טוב מזה? לא, ברצינות!… אז תארי לעצמך שאני עורק ומחליט לצפצף על הכל ולהמשיך להתפנק עם המשפחה שלי, כמו שאת אמרת… איפה אני אתחבא משליחי הלח״י?!״

היא נתפייסה לו, ובשעה מוקדמת אתר-הצהריים ליותה אותו לכביש, לתחנה שממנה יסיע אותו האוטובוס לצומת הקרוב, שממנו ישתדל להגיע בהזדמנות הראשונה לחדרה, בתקוה להגיע עם חשכה, בסופו של דבר, למושבת הוריו.

״אל תשכח למסור לאמא שלך את הצעיף שעשיתי״, זרקה כאשר עמד כבר דחוק על כבש האוטובוס, רגל אחת עדיין על האדמה, בשולי הכביש. ״ושנדע לאן לכתוב לך!"

צינת-הרים משיבת-נפש ומחסום של חביות ותיל דוקרני קידמו את פניו עם רדת ערב בשערי מושבתו, לאחר שקפץ שם מארגזה של מכונית-משא כבדה וחורקת, מלאה לוחמים, שנהגה, פרצוף המוכר מאיזה מקום שהוא, ניאות לאספו בעפולה.

 

פרק עשירי: הגיונות בגליל    🔗

---

״בחיי! זה נון הקטן שלנו!״ פלט בתמיהה ובחיבה אחד מצמד שומרי-המחסום. לבוש סגין צבאי שחוק, רובה איטלקי על שכמו, קסקט אפור לראשו ומשקפיים לעיניו.

״איזה נון?״ הקשה כנגדו חברו, שיצא מסתרה של סוכת-משמר שבצד המחסום. ״הבן של יחיאל? לא יכול להיות! הרי הוא מחבוס!״

״מבית-סוהר גם יוצאים, חכם שלנו. לא רק נכנסים״, החזיר הראשון כבקי בהוויות עולם, תוך שהוא מסיט את המחסום כהוא-זה להכניס את נון.

״שלום, אלימלך!״ הפטיר נון, עוצר בהתרגשות שגאתה בו. ״מי זה השותף שלך פה? פרידמן, לא? שלום, פרידמן! מה, אתה לא שמעת שיש כאלה שעושים צחוק מן האנגלים ויוצאים מתחת לאף שלהם מבית־ הסוהר?!״

״ואללה, שאטר!״ התפעל פרידמן בניחר. ״אבל אם אתה חושב שבימי התורכים לא ידענו את הקונצים האלה, אתה טועה. אצלם היית משלם כמה בישליקים לבימבאשי או למודיר, ואתה בחוץ!"

״עזוב, יא שייך!״ ביטל אלימלך את דבריו. ״עכשיו יש שיטות אחרות״.

'יודעים, יודעים״, התגונן פרידמן, ״אבל גם השיטות הישנות עוד פועלות. סמוך על הדוד״.

"העיקר״, דחק נון במקבלי-פניו, "איך העניינים במושבה? יורים?״

'יורים ואבוהא!״ נאנח אלימלך. "מתלחמים, חביבי! אוכלים אותה כמו שצריך… לא רק רובים, כמו פעם. גם מרגמות, קלות וכבדות. מרביצים חזק, ואללה! כל הארץ חזית, כמו שאומרים. וכמו שאתה רואה, גם כל העם צבא. אפילו ח׳תיאריה כמונו נותנים לנו בארודה ואומרים: 'תשמרו!״׳

"ואנגלים?״ שאל נון בסקרנות מובנת. ״באים להציץ לפעמים?״

"אנגלים?״ נחרד פרידמן. ״חס-ושלום! מה יש להם לחפש פה?!״

״הצרה רק שאין די אנשים״, הוסיף פרידמן. "בחורים מן הסביבה שלנו לקחו להילחם בגליל המזרחי, בגליל המערבי, בכל מיני ג׳יהנום, ואנחנו נשארים ככה – על-ריק. ולהגיע אלינו, יש ימים שזה ממש סכנת-נפשות. אנשים נהרגים, זה לא צחוק… ואם אתה באת לעזור, אהלן וסהלן!״

״טוב, פרידמן, מספיק״, שיסעו אלימלך. ״הבן-אדם רק עכשיו הגיע, תן לו קודם לראות את הזקנים שלו בבית. אתה רואה שהוא בקושי עומד על הרגליים, הרבע-עוף הזה. עוד יהיה לך זמן לנג׳ס לו על הגשמה… יללה, נון, תמסור שלום להורים. אלוהים יעזור להם. אבא שלך לא במצב הכי טוב…"

במעלה רחובה המחשיך של המושבה נשא נון את רגליו ואת מזוודתו. נפש לא נראתה ברחוב. תריסי הבתים היו מוגפים כולם ורק פה-ושם הסתננו אורות דלים מבין חרכיהם. נשמע רק קולן של פרות גועות ברפתיהן. עבר זמן-מה עד שהתעורר מישהו להיענות לדפיקותיו בדלת-הברזל של בית הוריו.

״מי שם?״ שאל קול צעיר של אשה, והוא זיהה את קולה של זהבה, אחותו הצעירה.

'זה האח שלך״, השיב. "איזה אח שלי?״ שאלה, בחשדנות גוברת.

"כמה אחים יש לך, יא ענזה?!״ החזיר לה בכינוי-הלעג שהיו מטילים בה בקטנותה.

״עכשיו אני יודעת מי זה!" צהלה פתאום והזדרזה לפתוח, תוך שהיא קוראת לאחוריה: ״אבא! אמא! נון בא! נון!״

הם עטו עליו כולם כאחד - האחות, אבא, אמא. התרגשותם כמו שמה מחנק לגרונו. הוא הגיח את מזוודתו מידו וחיבקם אחד-אחד, בחום. אחר-כך הוליכוהו אחר כבוד אל המטבח, מקום שכבר היה השולחן ערוך ממילא לפת-ערבית דלה.

הוא ישב אל השולחן והעביר מבטיו מאביו אל אמו וחוזר חלילה וחמלה גדולה גאתה בלבו. האיש הזה שהוא אבי, בן חמישים-וארבע עכשיו, נראה בן למעלה מששים. אמא צעירה ממנו בשנתיים, ונראית גם היא כבת ששים. אני עצמי עכשיו בערך חצי מאבי בגיל, ואם ככה אני איראה כשאהיה בשנותיו עכשיו אז אוי לי ואבוי לנשמתי. וזהבה הקטנה היא צריכה להיות בת עשרים-וארבע בסך-הכל ונראית כמעט בת-בלי-גיל, ברעמת־השער הכבדה שלה, בחטטים שבלחייה, בגולמנות שלה.

״כשהייתי קטנה כל פעם נון היה מביא לנו נעליים חדשות מהעיר, לי ולמיכל״, צחקה כמזכירת נשכחות. "מה הבאת לי הפעם?״

"אבא עוד לא מזמן היה משפיע עלי שניסע לירושלים לבקר אותך… בבית-הסוהר״, התלוננה אמא. "כמה שהסברנו לו, גם אני וגם בועז, שעכשיו סכנה, שנוסעים רק בשיירות ובשיירות לוקחים רק אספקה וצעירים שהולכים להילחם, הוא לא רצה להשתכנע. ׳דווקה עכשיו׳, היה מתעקש, ׳אנו חייבים לבוא לבקר אותו׳. נורא כעס שלא הסכמתי. רק כשהתברר שאתה כבר בכלל בחוץ, אז הוא ויתר. הוא רק היה אומר כל פעם: ׳מעניין אם נון יעשה את המאמץ לבוא לראות אותנו׳. אז אתה רואה, יחיאל, ברגע שהוא רק יכול, הוא בא״.

״הוא בסדר גמור״, נענה לה אבא בקורת-רוח, משפיל מבטו, טופח בכף חמה ומחוספסת על גב ידו של נון. ״תגיד, נון, איך סרח? והנכד שלנו, יהושע? אתה הספקת לראות אותם?… זה טוב! אז כולם בריאים ושלמים? וההורים שלה גם-כן? טוב מאד! אנשים באמת נעימים… נו, את הקטן אתה לפני זה הרי בכלל לא ראית, מה?״

הגיע תורו של נון לשאול שאלותיו. הראשונה היתה: "איזו דייסה נאכל הערב?״

מאז-ומתמיד היתה אמא מבשלת דייסה חמה לארוחת-הערב. פעמים סולת, פעמים כוסמת. פעמים עדשים.

״אתה רואה, יחיאל? הוא לא שכח!… הערב באמת אנו אוכלים כוסמת. ויש, תודה לאל. מספיק לכולנו״.

אחר-כך שאל לאח הבכור, לבועז.

בועז, התברר, היה זה זמן-מה מפקד המושבה, הממונה על הגנתה. בלילות כמעט מעולם אינו בבית. ישן במפקדה, כלומר בבנין של ועד-המושבה, או שהוא בנסיעות. ביום מתעסק במשק. הקופה קשה עוברת עליו. לא, אין לו עכשיו אף אחת. בזמנו הרי עמד כבר להתחתן עם מורה אחת מיהודה שעבדה שנתיים-שלוש במושבה. היו מאוהבים חזק. אבל בסוף זה לא הסתדר ועכשיו היא שם בנתניה, נשואה לאיזה דוקטור צעיר מרומניה. חדש בארץ. ״מעפיל״, אבל משום-מה מצא חן בעיניה. בעצם, טוב שלא לקח אותה בועז, בסוף בטח היתה מראה לו כוכבים. יפה היתה, זה נכון, אבל יופי זה לא הכל בחיים. בכל-אופן, מאז שזה קרה נכנס בועז בכל המרץ לעסקים של הבטחון. ממש מתמסר.

ומיכל? הו. מיכל בהריון! סוף-סוף! הרי כבר יש איזה שנתיים-וחצי שהיא נשואה שם בחיפה, ושום דבר! התחילו לדאוג. בקיצור, התברר שבעצם היא בסדר. אבל הבעל שלה… בסופו של דבר, הלכו לרופאים, הרופאים נתנו איזה טיפול, ועכשיו היא גומרת את החודש השלישי, ובינתיים, תודה לאל, הכל חלק. אז ככה בקרוב יהיו כבר שני נכדים, בלי עין הרע.

אשר לזהבה, היא באמת בחורה-זהב. כל-כך מסורה, ותמיד תראה אותה עובדת - בבית, במשק. מאד, מאד עוזרת. ושקטה כזאת. אף פעם לא תשמע אותה מרימה קול על מישהו. ובאמת כולם אוהבים אותה. ומה שנוגע לנישואים, אין איש מאיץ בה חלילה. קודם שתמצא מישהו מתאים לה, אחד שגם ימצא חן בעיניה, ואז בבקשה. יעזרו לה בכל המובנים. אבל אין מה למהר. ובינתיים, במצב הזה, הרי איש לא מדבר על חתונות. לפי-שעה, במקום חתונות יש הלוויות, לא עלינו. הנה, לפני שבוע חפרו עוד קבר במושבה. הבן של מירקין. צבי הקטן. היה בטנדר של משמר-נע, בכביש, על-יד התבור. היה מארב, התחיל קרב, ושנים נפלו. אחד היה מירקין הקטן. איזה אסון!… אז זהו: קודם צריך לצאת בשלום מן המצב הנורא, ואחר-כך… באמת, מי יודע כמה זמן זה יימשך. בינתיים לא רואים את הסוף בכלל… אתה צריך לראות את אולגה מירקין עכשיו! לא אותו בן-אדם. בן עשרים הוא היה, הילד. בלונדיני, יפהפה. בן-זקונים. והבכור שלהם, יונתן, הרי נהרג ב-38. כמעט באותו מקום בדיוק.

איך המשק? בסך-הכל המצב כבר היה דווקה די טוב, עד שהתחילו הרציחות. בועז, מוכרחים לומר, חקלאי מצוין. והוא ממש החזיק את המשק. אבא היה נוסע הרבה העירה. לטבריה, לעפולה, לחיפה, אפילו לתל-אביב. בנקים, מוסדות, קונים, ספקים וכל זה, גם בשבילו וגם בשביל אחרים, גם בשביל הוועד, ובאותו זמן בועז היה מארגן את העבודה במקום. מאד היו מרוצים מאבא. אנשים כבר דיברו שהוא צריך להיות המוכתר שלנו. במקום סיטון. אני לא בטוחה שאבא היה מסכים, אבל אנשים דיברו. מצד שני, כמובן, היו גם כאלה שהתחילו לבחוש בקדירה ולחרחר ולעשות אינטריגות ועניינים. אתה יודע איך זה במקום קטן כמו שלנו. אפשר לחשוב: מי יודע מה, איזו גדולה יש כאן! אבל בכל מקום מכניסים פוליטיקה ועניינים פרסונליים ומפלגתיים, ואחר-כך אי-אפשר לצאת מזה. אז באו ואמרו לאבא שיירשם למפלגה ואז יסדרו שהוא ייבחר להיות המוכתר. ואבא שלך, אתה הרי יודע, אף פעם לא היה אדם מפלגתי. להיפך, תמיד היה נגד מפלגתיות וטען שזה שורש כל הצרות והסיכסוכים. אז הוא באמת אמר להם… פשוט מאד, הוא אמר להם, בלי טובות! אל תחזיקו לי את הדלי, ואני לא אחלוב לכם את הפרה. לא ככה זה היה, יחיאל? לא, אני זוכרת… הוא אמר משהו יותר יפה: כדי שהפרה תתן זבל, אני לא צריך שאתם תחזיקו לה את הזנב. ככה הוא אמר להם!

'הקיצור: לא מדובשך ולא מעוקצך״, סיכם אבא פרק זה מן העבר. וחייך לתוך שפמו.

בועז, במובן זה, הוא משהו אחר. הוא דווקה בזמנו השתדל להשפיע על אבא שייכנס למפלגה, ולפני שנה הוא בעצמו נרשם והתחיל להיות פעיל בענייני המושבה. זאת אומרת, גם לפני שעשו אותו מפקד המקום. ואחרי שתיפתר שאלת הבטחון. הוא החליט שהוא ימשוך את המושבה קדימה. לפי מה שהוא מבין, זה אפשר יהיה לעשות רק בעזרה מן המפלגה. וצריך יהיה לעבוד יחד עם הקיבוצים בסביבה כדי להשיג יותר פיתוח ועוד מים ועוד כבישים, והכל. וגם להשיג שיתנו עוד שטחים בשביל הרחבה ויביאו מתיישבים חדשים. בימינו, הוא אומר, המפתח לכל זה הוא המפלגה. אין לך מושג איזה בן-גוריוניסט שרוף הוא נעשה! נסה להגיד במעמדו מלה רעה על בן-גוריון! הוא יקרע אותך כמו דג…

״פעם הוא אמר: ׳ללח׳׳י צריכים לתת מכת-לחי כזאת שתגמור אותם פעם אחת לתמיד!׳״ זכרה זהבה ופרצה בצחוק.

״העיקר״, אמרה אמא, ״שאבא יהיה בריא. בזמן האחרון הוא לא כל-כך… תביט, תביט כמה הוא רזה. הוא אף פעם לא היה גיבור גדול, במובן גופני, אבל היה גבר בעל-צורה. בהחלט! עכשיו כבר כמה זמן שהתחיל לרזות ואין לו תיאבון כמו פעם. אני אומרת לו שזה מזה שהוא קורא עד שעה מאוחרת בלילה. ממש בולע ספרים, והתוצאה שהוא בקושי ישן. ספרים בכל מיני נושאים. ואני אומרת לו: ׳יחיאל, פרופיסור אתה בגילך כבר לא תהיה, אז מה אתה צריך כל-כך להתאמץ?!׳ אבל הוא - -"

"יוכבד, חדלי מזה״, מבקש אבא להפסיקה. ״מה זה שייך לענין?!״

״טוב, טוב… בזמן האחרון יש לו גם בעיות של שמיעה. האוזן השמאלית לא כל-כך… אז אם במעמדו אתה תרצה להגיד לי משהו בסוד״, צחקה, ״תגש אלי מצד שמאל שלו… בכל-אופן, אני אומרת לו, וגם בועז, שיסע לראות רופא, שיעשו לו צילום, משהו!… אבל הוא הרי עקשן, והוא לא רוצה לשמוע… והתוצאה? הרי אתה רואה! חצי ממה שהיה… אז נכון שמתחשבים ולא לוקחים אותו לשמירה בלילות. רק ביום, לפעמים, על-יד המחסום בכניסה למושבה… הוא דווקה רוצה לצאת בלילה. הוא אומר: ׳אם ב-36 הייתי טוב אז אני טוב גם ב-48׳. אבל הם, כנראה, יודעים יותר טוב ולא מביאים אותו בחשבון. ואם תשאל אותי, אז זה די בצדק…"

"אותי דווקה יכול להיות שיקחו לקורס-אלחוט!״ בישרה זהבה.

"יופי, יופי, חביבה״, הגיבה אמא בקוצר-רוח. ״בינתיים את יכולה לקחת את הכלים מן השולחן. ותשימי קצת עלי-תה טריים בקומקום״.

אמא, אף שהתלוננה על קשיי-נשימה הפוקדים אותה באחרונה, הוסיפה לדבר בשקיקה, בשטף. דומה היה כאילו ימים רבים נגזר עליה אלם ועכשיו כל השיח המשפחתי והרכילות המושבתית והמועקות הפרטיות ששוקעו ונדחסו בתוכה פנימה חותרים, מתפרצים, מתגעשים ומתחרים לבוא על פורקנם, להיאמר, להישמע, להיגלות; כאילו מאורע זה של ביקור לא-צפוי, מפתיע, יוצא-דופן, הוא הזדמנות יאה, נכספת-מכבר, נחוצה-עד-דכא לסילוק חשבונות, לסיכום הירהורים. לגילגול בזכרונות, להפקת לקחי-חכמה ולהסקת מסקנות. זהבה, כיוון שסיימה את הדחת הכלים בכיור, התפנתה למרק כמה סירים מפויחים שנערמו על מדף-האבן, ולאחר-מכן נטלה מלאכת-סריגה לידה ושבה לשבת אל השולחן, שולחת בסריגה אצבעותיה, ומדי-פעם עיניה מורמות ושפתיה מונות בלחש בל-יישמע מספרן של ״עיניים״ בשורה. ואילו אבא, הוא הקשיב באורך-רוח תוך שידיו הופכות בזוג משקפיו שחורי-המסגרת - הוא הלא תמיד יודע להאריך רוח - ולפרקים אף היה זוקף ראשו בענין ובסקרנות, כאילו הנה שמע עכשיו דבר שהוא באמת בגדר חידוש בשבילו, משהו שעוד יצריך מחשבה ועיון או בירור ותגובה.

נון, שעייפה נפשו לאשר הדברים הניתך מפי אמו, ניצל איזה רגע של הפוגה, שבו קמה אמא למזוג כוס תה נוספת לאבא מן הקומקום שעל הפתיליה הרוחשת, ופנה אל אביו:

״תגיד, אבא, מה ענין הספרים שהתחלת לקרוא בלילות, כמו שאמא אומרת? ספר קצת מה אתה קורא. זה מעניין״.

ניכר היה בו באבא שהוא שמח להסב את השיחה לעניינים רוממים יותר משאלות הבית, המשפחה, ההווה.

״אני אגיד לך״, נענה בהטיית-ראש, בנפש חפצה. ״קודם-כל, אתה הרי יודע שנשים בכלל, ואמא שלך בפרט, לא תמיד הן מדייקות כל-כך. ובכן, זה לא נכון שאני 'התחלתי׳ לקרוא. כבר שנים אני משתדל להקדיש את הזמן הפנוי לקריאה, ובזמן האחרון אולי אני רק קורא קצת יותר: מאשר קודם. דבר שני, זה לא נכון שאני קורא רק בלילות. כשאני יכול, אני קורא גם ביום. אבל ביום יש פחות אפשרות, כמובן. ועכשיו, אם אתה שואל מה אני קורא, הרי כאן בצדק אמרה אמא שאני קורא ספרים בכל מיני נושאים. כל-מיני. מה, למשל? אני אגיד לך. למשל, מחקרים בתנ״ך. מחקרים בכל מיני נושאים שקשורים בתנ״ך. אז ממילא גם מחזיקים תנ״ך ביד בזמן הקריאה ומדי-פעם קוראים גם תנ״ך. יותר ויותר. אפשר לומר |שאני מתחיל כמעט להיות 'מומחה׳ בתנ״ך. וגם ארכיאולוגיה אני קורא. ועל תרבות ערבית. על הערבים בכלל. ועל מלחמות שהיו אצלנו, באיזור ובארץ. על האסלאם ועל הנצרות, למשל. כל מיני נושאים״.

הוא בחש כפית סוכר בתה ואמא שמה עתה מחסום לפיה והביטה בו ספק בליגלוג ספק בהערצה.

״וכשקוראים הרבה בנושאים האלה״, המשיך אבא, ״המוח מתחיל לעבוד וצצות אצלי מחשבות. לפעמים אני אפילו חושב שלולא גדלתי בכפר, ולולא הייתי עסוק מגיל צעיר בהחזקת משק חקלאי, אולי הייתי; נעשה חתיכת חוקר בעצמי… אתה צריך גם לדעת שהחומר בעברית על הדברים האלה הוא לא מספיק. לא מספיק. ואני מנצל את זה שבזמן שהייתי ב׳משטרה המעולה', ברוכבים, וקצת אחר-כך בחיל-הספר של פיק-פחה, אני למדתי אנגלית לא-רע, ולכן אני קורא עכשיו גם באנגלית ומרענן את הידיעה שלי בשפה. וגם זה לא מזיק״.

אמא כפפה ראשה ועשתה אזנה כאפרכסת, אבל נדמה היה שבאוזן הפנימית היא מקשיבה כבר לדברים אחרים, שומעת קולות אחרים.

״מתבררים הרבה דברים מעניינים כשמתחילים להיכנס, כמו שאומרים, בעבי הקורה״, היה אבא ממשיך בהתעוררות. "מה, למשל? אני אגיד לך. מתברר, למשל, שכל העמים הללו שהתנ״ך מתאר אותם, מן הזווית שלו, כאויבים, זרים, בורים, הם כולם דיברו עברית, ובעצם אותה עברית של התנ״ך. כך המואבים, העמונים, האדומים, ובוודאי גם כל הקטנים: הגרגשים, והיבוסים, והפריזים, וכולי וכולי. וכפי הנראה, לפחות בזמן יותר מאוחר, גם הפלשתים, שהם ביסודם באמת מחוץ-לארץ, מאיי-יוון. ובפירוש גם האמורים. סיחון מלך האמורי, למשל. או עוג מלך הבשן… ענקים. טיפוסים חשובים מאד… ובכן, הם בלי ספק דיברו עברית. וכל אלה שנקראים כנענים. שישבו בארץ-כנען. שכאילו מהם בני-ישראל כבשו את ארץ-כנען. אז, קודם-כל, הם בעצמם דיברו עברית. וזה כולל גם את צור וצידון וגבל ותרשיש וכולי וכולי. אין שפה צורית, אין שפה כנענית. אין דבר כזה! כמו שלא היתה שפה לממלכת יהודה לחוד ושפה לממלכת ישראל לחוד. כל אלה ביחד דיברו עברית. כמובן, היו ודאי הבדלים קטנים, מה שקוראים דיאלקטים. כמו שיש הבדלים עכשיו בערבית, בדיבור, לא רק בין מצרים לעיראק ובין פלאחים לבדווים אלא אפילו בין יפואים לחברונים. כן, זאת עובדה! אבל השפה ביסודה היתה אחת. והיה לה אותו כתיב, אותו אל״ף-בי״ת, למעשה, בכל מקום בארץ. מן הנהר הגדול עד הים הגדול, כמו שכתוב. זאת אומרת, מנהר פרת עד הים התיכון. או, כמו שאומרים לפעמים בימינו, מן הים עד המדבר״.

בלגימה אחת הריק אבא את שארית התה שבכוסו.

“אני לא יודע אם זה מעניין אותך כל-כך. אתה הרי רחוק מן הדברים האלה״, אמר האב לבנו, ספק כמתנצל ספק כמוכיח, ובחיוך של משובה מיהר להוסיף: ״אף-על-פי שבבית-הכלא ודאי היה לבם הרבה זמן לקריאה, ויכול להיות שגם אתה קראת משהו, ואפילו על הנושאים האלה… טוב, אם תשאל אותי אז זה מאד מעניין, ואם פעם יחזירו אותך לבית-הכלא - אני לא מאחל לך את זה חלילה! - אז כדאי מאד שתקרא כמה מן הספרים הללו. אני אפילו אהיה מוכן להביא לך, חה-חה… ובייחוד תנ”ך. התנ״ך עצמו, אם יודעים איך לקרוא בו… ולא צריכים בשביל זה ל-כך הרבה חכמה, אני מבטיח לך… אם מתייחסים אליו נכון, ויודעים שהוא מבטא, מן הצד ההיסטורי, השקפה אחת מסוימת. זרם אחד. אפילו, הייתי אומר, אינטרס מסוים. זאת לא מפה טופוגרפית, שממנה אתה יכול לדעת איפה מתחילים לעלות, ואיפה יש רכס, ואיפה שוב יש ירידה לוואדי, ומה שם הצפיפות של קווי-הגובה. בתנ׳׳ך יש לך תמונה, תמונה סובייקטיבית, אפילו לא של צייר אחד, של הרבה ציירים שציירו במשך הרבה-הרבה מאות-שנים, עם הרבה רגש, הרבה אידיאה, ושאחר-כך עבדו עליה ציירים אחרים לגמרי, מן הזרם האחד ההוא - אולי פשוט צנזורים - ועשו ריטוש חזק ואחיד, כמה שיכלו, או כמה שהספיקו, וזרקו או מחקו מה שהפריע או לא היה נחוץ להם, והשאירו או הבליטו מה שהיה חשוב להם, כדי שהכל יתאים, עד כמה שאפשר, ויעשה רושם של יצירה אחת כאילו… טוב, זה באמת עולם מלא. זה, פשוט, מקצוע!״

״אמא שלך מתחילה להתעצבן. אני רואה״, צחק אבא, מפזל אליה מבטו. ״אני גנבתי ממנה את רשות-הדיבור - -״

״מצדי…״, משכה אמא בכתפה דרך ביטול וותרנות כאחד. ״אתה יכול להמשיך עד חצי הלילה. זה אפילו מעניין, שכה אחיה!״

״טוב, יוכבד, אני עוד-מעט גומר״, אמר אבא, שהסמיך ישיבתו אל השולחן, השעין עליו מרפקיו והצמיד כפותיו כמרצה על דוכנו. "הנה, אני אומר, יציאת-מצרים. למשל, ענין חשוב, לכל הדעות. אבל מתברר שזה מאד-מאד לא פשוט! זה לא שבני-ישראל, שנים-עשר שבטים מעם מסוים, ישבו כולם דורות על דורות במצרים ומאיזו סיבה שהיא פתאום קצו בחייהם, בחיים של עבדות, וקמו כולם כאיש אחד - ׳ששים ריבוא', שש-מאות אלף איש, בערך כמו כל היישוב העברי הזה בארץ-ישראל כיום! - ויצאו ממצרים. קמו והתחילו ללכת, והלכו והלכו והלכו, ארבעים שנה!… ארבעים שנה הולכים להם שש-מאות אלף איש במדבר, במדבר-סיני!, אתה מתאר לעצמך! ואפילו מצאו להם פנאי לקבל תורה על הר-סיני - שדרך-אגב, אף אחד אינו יכול לומר בוודאות איפה הוא נמצא, כי אין שום סימן מפורש שיציין את ההר שעליו כאילו התקיים המעמד החשוב ביותר |בתולדותיו של עם-ישראל… אז אתה שואל: מה המסקנה? אני לא יכול להגיד בבטחון, אבל יש לי יסוד מספיק לחשוב שכל זה לא היה ולא נברא. על-כל-פנים, לא כך. לא כמו שמספרים לנו בתנ״ך, שוב ושוב. ובעקשנות בלתי-רגילה, כדי להכניס את המסמר הזה טוב-טוב לראשים… שבני-ישראל, כך נדמה לי, בכל-אופן, ישבו כל הזמן פה, בארץ-ישראל, היו חלק מן האוכלוסיה, משני עברי הירדן, וגם צפונה יותר, וגם בדרום, בנגב ובמדבר-סיני. והיו מדי-פעם מלחמות על השלטון בארץ. כמו שגם אחר-כך היו יהודה ואפרים נלחמים על הבכורה בארץ-ישראל. ובאיזה שהוא שלב אולי בזמן שהשלטון המצרי נחלש והם כבר לא יכלו להמשיך לשלוט בארץ-ישראל, ואולי באותו זמן שהפלשתים, ׳גויי־הים׳, שהיו באמת זרים כאן, התפרצו לארץ והתחילו ללחוץ מן החוף פנימה, אז אולי התחילו כמה מן השבטים להתארגן ולהשתלט על שטחים או על אלמנטים ידועים באוכלוסיה כדי להקים כוח יותר רציני, מעין מדינה. ובשביל זה הם, או זרם מסוים בתוכם, או כוהני-הדת שהיו בתוכם, התחילו לכתוב מחדש את ההיסטוריה - כמו שעשו הבולשביקים ברוסיה, אתה יודע - וגם לבנות להם איזו אידיאולוגיה, שבמשך הזמן קיבלה צורה של תורת-משה ואמונה באל אחד ו’אתה בחרתנו מכל העמים׳, וכל הצרות הללו… ומכיון שאחרים אולי לא התעסקו בדבר הזה, או שלא השקיעו בו כל-כך הרבה מרץ והתלהבות, אז המגילות ולוחות-האבן שהם חיברו וכתבו זה מה שנשאר, ובמובן ההיסטורי הם כאילו ניצחו… מזה אפשר ללמוד לפחות דבר אחד רציני: שחשוב מאד לא רק לעשות את הדברים אלא גם לכתוב אותם. ולפעמים, לאורך-ימים, זה אפילו יותר חשוב,.. ואם אתה רוצה, אתן לך דוגמה כדי שיהיה לך יותר קל להבין מה אני מתכוון: קונץ כזה בערך עשו אצלנו אנשי ׳העליה השניה׳ לגבי עצמם וגם לגבי ׳העליה הראשונה׳ ומה שהיה כאן אפילו לפני ׳העליה הראשונה׳.?You understand“.

״פחות או יותר״, הניע נון בראשו. ולאחר רגע של הירהור, הוסיף:

'אולי באמת כדאי פעם להתחיל לקרוא על הדברים האלה״.

ואילו אמא הוציאה עכשיו מגרונה אנחה ממושכת, כאילו כל אותה שעה עצרה בנשימתה, והטיחה כנגד בעלה:

״טוב, אז אולי עכשיו באמת תתן לו קצת מנוחה מכל הפילוסופיה הזאת?… הוא בטח עייף כהוגן… לך, נון, תעשה לך מקלחת טובה, ואחר-כך כולנו נלך לישון״.

"מקלחת זה בסדר״, השיב נון, ״אבל לישון תלכו אתם… אני חושב שאולי בכל-זאת אגש אחר-כך לראות את בועז״.

'איפה? אצלו במפקדה?״ תמה אבא.

"כן, למה לא?״

'אני קצת פוחדת״, הסתייגה אמא. ״זה מסוכן. עכשיו בלילה אף אחד לא יוצא מהבית אם הוא לא מוכרח. או לא נמצא בשמירה. אפילו מי שיוצא לחלוב בלילה, מן הבית לרפת, כבר קרה שירו עליו״.

'לא נורא. יש לי אקדח, אמא״.

"בבקשה… אני גם מפחדת שבועז כשהוא יראה אותך הוא יחשוב שאתה בא לרגל או משהו. אתה יודע, הוא מאד חריף בעניינים האלה – 'פורשים׳, ׳הגנה׳ וכל זה״.

נון צחק: ״אני חושב שאוכל להרגיע אותו״.

'אני לא איכפת לי, אתה יודע״, חתמה אמא את דבריה. “בשבילי כולם לוחמים למען המולדת, ותבוא עליהם ברכה… טוב, לא חשוב. כשתחזור, בטח תמצא עוד את אבא יושב על הספרים שלו ותוכל להמשיך להתפלסף… הנה, קח לך מגבת נקיה וחתיכת סבון. אתה תישן על הספה, בחדר של בועז”.

 

פרק אחד־עשר: צאלח    🔗

---

האש החלה כמעט מיד עם צאתו לרחובה של המושבה. פגז-מרגמה חלף מעליו בשריקה מאיימת והוא מיהר להיצמד אל גדרו של בית שכן. בתוך הלילה הצונן, הערפילי חש עצמו חשוף, בודד ומעורטל.

הירהור ראשון היה: ״רק שזה לא יבוא לי פתאום כאן דווקה. בלי טעם, בלי תכלית, כמו בדיחה תפלה״.

בתוך כך התבקע הפגז, בשאון מחריש-אזניים, במרחק שהוא אמד אותו בששים-שבעים מטר ממנו והלאה.

הירהור שני היה: "לא נפגעתי… אבל כבר למדתי שאלה אף פעם אינם באים יחידים. חייב עוד אחד לבוא מיד״.

השני אכן לא איחר לחלוף מעליו, אלא שנפל אי-בזה בחבטה עמומה. הוא חש הקלה שבשמחה-לאיד: עקר, מן הסתם. ואי-בזה נישאו נביחות כלבים, פרות געו, עופות ניעורו בבהלה.

ומיד, באותה עת ממש, נבחות מקלעים כבדים, זהרורי כדורים נותבים. וקצת אחרי-כן - בעוד נון נלפת אל הגדר ומנסה לחשב צעדיו הבאים, אם לשוב אל בית הוריו או להמשיך בכל-זאת בדרכו אל המפקדה - והנה זיקוק-תאורה אחר נקבע כמו היישר מעליו, ועוד אחד, ועוד אחד. דימה לשמוע את אנקת דלתו הנפתחת של ביתם, את חריקתו של פשפש חצרם. שמא אבא הוא זה החרד לשלומו ויוצא להשיבו הביתה, ואולי אמא.

לאורך הגדרות חפז לשוב על עקביו לעבר הבית. אין איש. חושיו הטעוהו. התבלבל.

אולי עכשיו בכל-זאת יחזור פנימה, לפחות כדי להרגיעם שם. שלא ידאגו לו. משתופף, לחוץ אל הגדר, נלעג בעיני עצמו, הוסיף לחשב את צעדיו הבאים.

בועז הרי ישמע, עוד הלילה, או מחר בבוקר, איך יצא לבקר אצלו במפקדה, מהלך כמאה מטר בלבד מהבית, ומשהחלה האש מיד נרתע, זה הגיבור הגדול והנורא, ושב להיחבא, כנשוך-נחש, בצל קורת אבא-אמא…

ואכן, כנשוך-נחש נשא רגליו קדימה במרוצה, כולו שחוח, גוהר כמעט על הארץ. בתוך דקה אחת שהיתה בעיניו כשעה הגיע, נושם ונושף, אל הבית של ועד-המושבה, בדהרה, עלה במדרגות פתח את הדלת - והנה הוא בפנים, במסדרון קטן וחשוך שבקצהו חדר אטום, מחניק, מואר עששית-חשמל סבוכה במגן של בדיל. חדר מלא אנשים עומדים, יושבים, כפופים על שולחן, מעשנים. עטופים מגינים, מקטרנים עבים.

״מי זה שם נכנם?״ הפריח מישהו.

״אולי זה מוישה מעמדה ג׳", השיב אי-מי בקול עבה, אדיש.

איש לא טרח לבדוק.

האדישות העניינית שבתוך היחד העסקני, בקרב גברים מחוספסים, נושמים ומעלי-עשן, נסכה בטחון. ברד הכדורים בחוץ שוב לא היה מסוכן כל-כך למשמע-אוזן. נון החליף רוח, משך כתפיו לאחור, ופסע כמה פסיעות. בפתח החדר עמד וסקר את האנשים. ששה או שבעה היו. אחד מהם היה בועז, שישב אל שולחן קטן, החזיק בשפופרת של טלפון-שדה, הקשיב לקול צפצפני שדיבר מן הקצה השני. השיב מדי-פעם בקול יבש, בחיתוך הברות, בשקט, בסבר של שיעמום וריחוק-הדעת: "כן, כן… שומע… בסדר… אני אשלח… אנו נודיע… כן… לא… כן״.

השיחה תמה, ועדיין לא נסב איש לראות מי זה שנכנס.

״הרי כך אפשר להיכנס ולקצור פה את כולכם בצרור אחד״, הכריז נון, בליגלוג דראמטי ומכוון. ועדיין לא זז ממקומו בפתח החדר.

עכשיו הופנו אליו כל הראשים באחת. בדמיונו ראה משום-מה סיעה קטנה ושוקטת של דגיגים, המתחלחלת בגלל שבלול שהוטל פתאום אל תחתית צנצנתם.

״ואללה, זה האח של בועז! לא יאומן!״ צעק אביב רוכמן, מצהיל פנים.

״לא, זאת הרוח שלו״, הפטיר ראובן שפושניקוב, איכר כבד ומפוטם, בחיוך ערמומי.

״מי, מי זה?״ נתמה זר אחד, לא מאנשי המושבה, שנעימת דיבורו העידה עליו שאינו חובב הפתעות וחריגות מן הסדר הטוב.

״השטרניסט שלנו!״ הוסיף ראובן שפושניקוב והבהיר, תוך שהוא קרב אליו ומושכו ביד מטלטלת-גבר. ״האח של בועז… בוא הנה, בוא נראה את הפרצוף המחורבן שלך!״

״כן, זה אחי״, פסק בועז כמשלים עם חומרת העובדה. הוא קם מאצל השולחן, הניח שתי כפותיו על כתפיו והביט בו היטב, ונון אף הוא לפת את מתניו והשיב לו מבט. מתחת לשפמו הצהבהב של בועז היבהב בכל-זאת חיוך של חמימות. ״ידעתי שאתה פה. אמרו לי כמעט מיד כשהגעת. תאמין לי, דווקה רציתי לקפוץ הביתה להגיד שלום, אבל כל הערב לא נותנים רגע מנוחה… ידענו שהם הולכים להרביץ הלילה. אתה חושב שלא ידענו?!"

עוד הוא מדבר והחוט של נורת-החשמל שבחדר נרעד לקול נפץ נוסף, סמוך מאד, כמו בחצר ממש. שמשות החלונות המוגפים צילצלו.

״העיקר, אתה באת לראות את הפנטזיה, או להשתתף, או מה?״

הוסיף בועז ושאל את אחיו, כמו אין המתרחש נוגע בו כלל.

נון לא הספיק להשיב, ובועז הקדים להסותו בהרמת יד ובידו השניה הרים את שפופרת הטלפון המצלצל.

״האלו, בועז? כאן צליק. הם עולים על עמדה ד'!" צווח אותו הקול הצפצפני.

״בסדר״, התיז בועז. ״תודה״.

״מה בסדר?!״ שיווע הלז בקצה הקו.

״אמרתי לך כבר שהחסימה מוכנה. תרד מן הקו״, סיים בחריף.

בועז התיישב שוב אל השולחן. בחדר הושלך הס מתוח. היריות בחוץ תכפו, כבדו והתקרבו. הוא חייג, ומשהורמה השפופרת בקצה השני נתן קולו בנעימה מצווה, דוחקת:

״האלו ברזילי! כאן בועז. תשמע, הם עולים על ד׳. תוציא מיד את החסימה, כמו שקבענו. בסדר?… כן, זה הכל… ותדווח״.

״עכשיו״, הסתובב בועז על כיסאו ופנה אל אביב רוכמן - צעיר אדמוני לבוש סגין, כובע-גרב לראשו ותת-מקלע תלוי לו על צדו, ״אתה יוצא עם ברקו. אתם עוברים בעמדה ג', לוקחים שם את המטען וגם את פלטי. משם, לפי התיכנון שקבענו… אם יש היתקלות, אתם נסוגים אחת-ושתים. אם לא" - כאן הציץ בשעונו

• ״אתם גומרים את העסק בעוד עשרים-וחמש דקות לכל היותר. זה ברור? טוב, אז בהצלחה! קדימה!״

משיצאו אלה השנים קם מישהו ממיטת-שדה סמוכה לקיר, שעד כה לא הוציא הגה מפיו ולא הניד אבר. נון הכירו מיד: היה זה עמוס קרמר, בן-גילו, בן כיתתו לשעבר, בחור תמיר, פרוע-בלורית. מצולק-פנים. הוא גרר רגליו אל השולחן, התכופף אל בועז בהטיית-גו של מי שטרוניה עמו להסיחה, ופתח בנהימה זועפת: ״תגיד, בועז

• -״, אלא שאותו רגע ממש פרץ פנימה צעיר צנום וחיוור כסיד – חלק-פנים, עיניו קמות, בועה קטנה של דם מפציעה ברקתו ורובהו אחוז בידו ברפיון - וצרח כאחוז-פלצות:

״עלו עלינו! הם שוחטים… ישחטו את כולנו… זה אבוד… תעשו משהו!״

בעיניים מוצפות-דם קפץ בועז, הנחית סטירת-אימים על לחיו, וצעק: ״חלאה שכמוך! אתה מעמדה ד', נכון? אז מה אתה עושה פה?!״

עוד סטירה אחת מוחצת והבחור התנודד לאחור וקרס אל מיטת-השדה, נושא ידיו כמתגונן ממהלומות שתבואנה, מתחנן על נפשו.

״אני אלמד אותך, חתיכת טינופת!״ הוסיף בועז להתגעש. שח אליו ומוסיף להטעימו מנחת-זרועו. ״שוחטים אתכם, כן?… משפט יהיה לך, משפט!… אתה לא תצא מזה יבש, נקבה מסופלסת!…"

בהעוויה של תיעוב סילק ידיו ממנו לבסוף, ובפנותו אל הניצבים בחדר פלט בנעימה של סלידה ומרירות, ״זה מן התגבורת שקיבלנו מהעיר, יעני - -״, ורקק מלוא פיו על הרצפה.

״בראבו, בועז, בראבו!״ הרעים ראובן שפושניקוב בקולו, בהתפעלות מהולה בלעג. הוא נגח לנון במרפקו, ובקריצת-עין שובבה הוסיף: "אנשי-פנפילוב, הה? מה דעתך עליהם?״

עכשיו התפנה בועז לאותו עמוס קרמר, נסב אליו ודיבורו שקט, כאילו לא הוא שעתה-זה הפליא חמתו ומכותיו באותו שחיק-עצמות:

״כן, אני יודע, אתה נשק-תורן, נכון? בסדר… אז תרד עכשיו למחסן ותכין את הברן עם ארגז מחסניות, ובכלל, תביא בחשבון שכל הכלים אולי ייצאו לפעולה… היידה!"

בחוץ נשמעו קולות אדם ובהמה. הפגזים התפוצצו עתה סביבם, דרך-כלל שנים-שנים, מדי שלוש דקות לערך, ואילו יריות המקלעים והרובים, שלא פסקו אף שניה אחת, היו מתרכזות יותר ויותר בצד צפון-מערב.

״הלל!״ קרא בועז חרש לנער אחד עול-ימים אך חסון, קשוח-סבר ומבוגר במראהו הרבה מכפי גילו. ״אתה קח את הרומני הזה הח’רא ותוריד אותו למטה למרתף ותסגור 'תו חזק. כן, את הליכלוך הזה שעל המיטה פה… זהו! שישכב שם בחושך כמו כלב, ובבוקר נראה מה נעשה לו…״

״את הרובה תשאיר פה, יא מסריח!״ שאג בועז על אותו עלוב, שקם בפיק-ברכיים מן המיטה ללכת עם סוהרו וביקש ליטול את רובהו עמו. "אתה לא שווה להחזיק רובה בכלל… תסתום 'ת הפה עכשיו! אל תענה לי!!״

בבוז אדיש יצא הלל עם אסירו החוצה.

הטלפון צילצל שוב. גרשון, זה הזר שלא מאנשי המושבה, היחיד שנותר בחדר מלבד נון ובועז, הרים במרץ את השפופרת. ״כן״, התיז. ״כן, מפקדה… בסדר, דבר… עמדה ד׳, אני שומע אותך!… כן, קבל את בועז…"

בועז, שנטל את השפופרת מידו, הקשיב בדריכות. הוא התבשר שעמדה ד׳ החזיקה מעמד, שהערבים נסוגים וסוחבים אתם כמה פצועים, אלא שבעמדה עצמה יש פצוע אחד מרסיסי רימון וצריך לפנותו מיד. השיב להם שמיד ישלח אליהם מישהו. הנער הלל, שהספיק בינתיים לחזור משליחותו, נצטווה לרוץ לעמדה ד׳ ולהוציא משם את הפצוע. ־ ״תביא אותו ישר למרפאה. שפרה נמצאת שם בתורנות״, סיים בועז. ״אולי אני הולך אתו?״ התנדב נון והציע. ״אם הוא לא יסתדר - - ״

בועז הציץ בו רגע, מפקפק. אחר-כך משך בכתפיו:

"אם אתה רוצה, למה לא… לתת לך נשק?״

״יש לי אקדח טעון בכיס. בשבילי זה מספיק״, השיב נון, צועד בעקבות הנער.

בשתיקה צעדו השנים זה בצד זה, מהירי לכת, בלילה המשוסע קולות נפץ וירי וצעקות מכל עבר, מואר באורו של ירח כחוש ובאורה של דליקה מרחק-מה לפניהם לצד צפון.

״אה, תראה!״ זרק הנער הלל, צרוד ומאנפף. ״זה הרפת של אורפלי בוערת!״

פרה פצועה פלטה געיות-שבר קטועות מעבר לדליקה. ״מגיע לו״, הוסיף הנער ונהם בשאט נפש. ״אתמול הוא לא רצה לצאת לשמירה בלילה, הסמרטוט הזה… לא התור שלו, הוא אמר…״

עוד מעט והם היו מחוץ לתחום בתיה של המושבה. כרגיל ומנוסה נכנס הנער בשפיפה לתעלת-קשר עקלקלה, חצובה בסלע, רובהו נטוי בידו. נון, הנמוך ממנו, פסע אחריו זקוף, כפו על הפאראבלום שבכיסו. כעבור פסיעות-מספר קפאו על עמדם לשמע רעם עמום, שהדיו התגלגלו שניות אחדות לכל עבר. הנער נזקף על ראשי בהונותיו לשרבב ראשו מעל שפת התעלה ולצפות. ״זהו״, לחש, ״שלנו העיפו להם את הבית הבודד… שם הם היו נערכים ליציאה״.

נון אף הוא התמתח להביט. שברי ענפים התעופפו שם סביב ונחתו, כבדים ועמומים, על האדמה.

״זה לא הבית של חאג׳ יוסף?״ תמה.

"כן, בטח״, השיב הנער, רוגע.

השנים הוסיפו להתקדם עד שהגיעו למקום שבו הסתעפה התעלה לשתי שלוחות, אחת צפונה ואחת מערבה. שם שמעו סמוך אליהם קול פסיעות נגררות לעברם בכבדות בתוך התעלה הצפונית.

״מי שם?״ נשף הלל, ממהר להכניס כדור לקנה רובהו. ״חץ-וקשת!״ הפריח מישהו סיסמה בקול חנוק.

"ברקו? זה אתם?!״ קרא הנער.

"הלל? כן, זה אנחנו… יש מישהו אתך?״ שאל הלז באנקה.

״האח של בועז… יללה כבר, מה אתם זוחלים?!״

“סוחבים מישהו, לעזאזל”, גנח קול אחר, קולו של אביב רוכמן.

״הבית עף תמאם, הה?״ הוסיף בקורת-רוח גאה ומפורשת. ״עבודה נקיה״, אישר הלל.

עתה עמדו כולם, חבורה אחת של חמישה אנשים: שנים מזה, שלושה מזה. אבל מי זה השלישי ההוא שהם סוחבים, תמה נון. ״מה זה, פצוע יש לכם?״ שאל.

״לא שלנו. זה שבוי. והוא לא כל-כך פצוע… כנראה קצת המום… מצאנו אותו בנסיגה, אחרי ששמנו את החומר, שטוח על השביל, לא רחוק מן הבית הבודד", הסביר אביב.

״חשבתי שאולי כדאי להביא ערבי כזה, אבל עכשיו אני קצת מתחרט״, מילא אחריו ברקו.

״אין דבר״, דחק אביב. ״נמשיך כבר. אם סחבנו אותו עד פה, אז עכשיו לא נעזוב אותו סתם… לאן אתם, נון? החלטת לתת כתף קצת, אתה גם-כן?״

״אמרו שצריכים לקחת פצוע מעמדה ד׳״, הזדרז הלל לתרץ. "יללה, מהר״.

״ח׳וואג׳ה נון!״ נשמעה יבבה מרוסקת מפיו של השבוי.

נון הבליג על הפתעתו. את הקול לא זיהה. ״תמשיך״, אמר להלל, ״אני תיכף אשיג אותך״. והלל, הנער רב-התושיה, שכבר פנה שמאלה בתעלה המערבית, זרק אל ברקו ואביב: ״שימו לו מטפחת בעיניים לההוא!״ אחר-כך קרב נון מעט אל השבוי ושוביו וזרק: ״מי אתה?״

״לא מכיר אותי, ח׳וואג׳ה נון?״ השיב הלז בשאלה, כואב ומתעוות.

״אני צאלח! צאלח, החבר שלך, בחיאת דינך!״

"צאלח?״ לחש נון. ״צאלח!״ זכר וקרא, מגביר קולו.

״טוב, לא חשוב״, זרק ברקו בקוצר-רוח. ״תן קודם לחזור למפקדה". ״בסדר״, נענה לו נון. ואל צאלח - שחוח ומכווץ, פניו לוטים כפייה שחורה ורק עיניו רושפות כאב ופחד - אמר כמעודד: "יללה, אני אראה אותך אחר-כך… רק אל תפחד״.

מראות-ילדות צפו-עלו במותו, טרופים ומסוכסכים, בעוד הוא מתנשם ומחיש צעדיו בתעלה להדביק את הנער ההוא, את הלל, ובעוד האש ניתכת במשנה-זעם מכל עבר, כמו בתגובה על רעם הנפץ האדיר שמוטט באחת את הבית הבודד בשדה, בשטח-ההפקר שבין הכפר למושבה, ביתו של חאג׳ יוסף. צאלח, יא צאלח!

הרועה הקטן. שממנו למדתי לקרוא שמות לעשבי-בר ולעשבי-מאכל שבשדה. זה שלימד אותי ליילד גדיים ושיות.

הפרחח שהיה בא לרעות בבור על-יד השטח שלנו. שאותו לימדתי לנהוג בעגלה רתומה לפרדה. שכאשר הייתי בכיתה ד׳ ניסיתי משום-מה ללמד אותו אותיות עבריות.

שהיינו מתחרים בזריקת אבנים למרחק, בהפלת ציפרים באבני-קלע.

צאלח שאירגן לי את ה־פי.בי.״ שלי, את האקדח הראשון שלי.

בחמש לירות. אקדח פרטי שלי. כשבאתי אז לפסח מתל-אביב הביתה. מצליח ועשיר ומלא כל מיני זבובים בראש. האקדח שבו ביצעתי את ה׳׳פעולה״ הראשונה שלי. על דעת עצמי וביזמתי הפרטית.

"אנו כבר קרובים מאד״, לחש הלל כאשר הדביקו נון במעקל התעלה.

"מי שם?״ נשמע קול.

גל של חום שטפו. ריגשת המאמץ העלתה זיעה על מצחו, חרף צינת הלילה. בשמחה כמעט השמיע את הסיסמה: ״קשת וחץ״.

גוש גדול של צל קידם את פניהם, חבוש קובע-פלדה ורובהו מלוכסן, לפות בשתי ידיו.

״מי זה שם אתך, הלל?״ רטן גוש-הצל.

״האח של בועז״, התיז הנער, כמי שכבר קצרה רוחו בשאלה זו. ובאותה נעימה תכף והוסיף: ״איפה הפצוע?"

הגברתן שמולם גדר את דרכם לפניהם. קודם שיזוז, ביקש לדעת דברים לאשורם:

"מה פתאם אח של בועז? מי זה, נון?״

"ואללה, זה בדיוק אתה, יונתן״, נשף נון כנגד פרצופו הסוסי של הלז, והוא תופס דרך-ידידות-משכבר בשרוול סגינו. ״פה מכל הצדדים יורים, מרעישים, מעיפים בתים, סוחבים שבויים, אנשים נפצעים, אולי נהרגים יונתן לא איכפת לו! הוא מוכרח לדעת בדיוק מי זה האח של בועז! מי זה יכול להיות, יא מטומטם?!״

"טוב, יללה״, גיחך יונתן, חושף טורי שיניים צחורות באפלה. ״לכו תקחו את הפצוע שלכם. הוא מחכה לכם כבר בלי סבלנות. הכניסו אותו לפילבוקס, שלא ייפצע עוד פעם, חי-חי… גם-כן מפונק אחד: קיבל חת׳כת רסיס של ברזל בתחת, אז כבר לא מספיקה לו התחבושת שעשו לו במקום והוא כבר לא יכול להגיע לבד למרפאה… שני אנשים צריכים לשלוח כשביל לפנות 'תו! נו באמת…״ וכאשר הניחו אותו אחריהם עוד ליוה אותם קולו המתכתי, המהתל: "אם ככה ימשיכו אצלנו, אז בקרוב יצטרכו להקים צבא שלם רק בשביל עזרה ראשונה… בכל-אופן, אני כאן, נון! אני מחכה לך. תספר קצת מה העניינים. אה?״

הפצוע, אחד מהעירוניים שנשלחו לסייע בהגנת הנקודה, באמת לא נראה כמי שמצבו קשה במיוחד. בשקט שכב בחשכתה של עמדת-הבטחון, זו שמימי המאורעות של שנות-השלושים, על שמיכה צבאית הפרושה על קרשים. אבל הוא התכווץ כולו כשטרחו עמו להקימו על רגליו ומרוב כאב לא יכול לומר מאומה, רק חזר ופלט ״קר… קר״. מישהו כרת את מכנס רגלו השמאלית והרכיב תחבושת על ירכו ולאורך מפשעתו. הוא לא היה יכול לדרוך ברגל זו, התחבושת היתה ספוגה דם כולה, וכל פסיעה עלתה לו במאמץ ובכאבים. עם זאת, הוסכם על כל הנוגעים בדבר, לרבות הפצוע עצמו, שאין הוא זקוק לשני אנשים כדי שיסייעוהו להגיע אל המרפאה שבתוך המושבה. בבוקר ודאי ממילא יעבירו אותו לעמק לבית-החולים. הלל קיבל עליו להביאו בשלום. ״יימשך חצי שעה… מה יכול להיות?״ הפטיר בביטול גברי. ״לך. אל תחכה לי״, זרק אל נון.

יונתן! יונתן! היה נון מהרהר בדרכו לשוב אל חברו הממתין לו. חברי יונתן. כל הפגישות האלו פתאום, בתוך מהומה שכזאת. כאילו הקדים מישהו והעביר לכולם איזו הזמנה לפגישת-מחזור או משהו כזה. אם יזמינו, בקושי יבוא מישהו. מחזור-המפגרים, ודאי יאמר יונתן, או המחזור-שיצא-מן-המחזור. הנערים, הנערות שגמרו פה עממי במושבה לפני ארבע-עשרה, חמש-עשרה, שש-עשרה שנה. חשבת שאולי תפגוש אחד או שנים מהם, אם תשתדל. ובכן, הרי לך. פגשת יותר מאחד או שנים, ובלי להשתדל. יונתן, הגיבור מכולם, מכופף-הברזלים, אלוף-הפרשים, שובר-הלבבות. הכי-הכי-הכי. והמשורר. אתה זוכר, יונתן, את החרוזים הנפלאים שחיברת, לפי המנגינה המתבקשת-מאליה:

כל עוד בלבע

המורה לטבע

והמורה להתעמלות

הוא פיספס בתחרות…

יונתן ניצב שם על עמדו, כבתחילה, חושף שיניים תחת שפם-מברשת המשחיר מתוך הלילה ומחלק את פרצופו הסוסי כמו קו-המשווה. ״בחיי, איזה מין אתה״, צהל הלז, רובהו מלוכסן לו עתה על גבו, כובש צהלתו בדי-עמל, כאילו כל המתרחש כאן אינו אלא בדיחה אידיוטית עצומה, מצחיקה מאין כמוה. ״איזה יובל-שנים לא ראו אותו, ופתאום הוא צץ לך בין הרגליים, רץ לפנות את החולה המדומה ההיא מתוך האש. בחי-יי!״ ובגב כף-ידו חבט לו בחזהו.

״אתה יודע, יונתן, מה שאני צריך ממך יותר מכל? את שהיית כותב!״

הם השתתקו רגע, נלחצים אל דפנות התעלה, עד שעברו ביניהם הלל והפצוע שלו המקרטע.

אחר-כך תמה יונתן:

״מה אמרת? א־ני? שירים?״ היתמם.

״כל עוד בלבע…", פתח לו נון, אף הוא בלחשי-צחוק. ״לא זוכר?״

״טוב״, הצטנע יונתן. ״כאלה שירים כל ילד מחבר. האמת שהיו גם יותר מסובכים, במשך השנים… פתאום אתה מזכיר לי באמת… אבל עזוב אותך מן החראפיש האלה, יא ולד…״, מיהר לעבור בלהיטות לנושאים אחרים. ״אתה ראית את הפיצוץ עכשיו? מה, לא ראית, בדרך מן המושבה הנה? כן, כן״, התלהט כמו ילד שראה איזה מעשה-מופת בקירקס, ״איך שהעיפו את הבית של חאג׳ יוסף, איך שהוא קודם הת-רו-מם ואהר-כך הת-י-שב… הת-רו-מם והת-י-שב״.

שוב היה כמי שמתענג על בדיחה מפולפלת, מלווה דיבורו בתנועת-ידיים קצובה.

"ככה זה כשמעיפים בתים״. נענה לו נון בקור-רוח למוד. ״אין בזה שום דבר מיוחד…״

״שכחתי. שכחתי עם מי אני מדבר! על-ידך אני בטח ילד קטן בעניינים האלה!״ נקט יונתן נימה של הערצה לגלגנית. ״שכחתי שאתה התרומה של המושבה שלנו לכנופיית-שטרן!״

הוא קפץ לעמידת-דום והצדיע.

״ועכשיו״, מילא נון אחריו והצדיע אף הוא, כמצרף חלילו לאותה נגינה, "אני התרומה של לוחמי-חירות-ישראל להגנת מושבתנו!״

״בוא אני אלווה אותך קצת בתעלה… זה בסדר, אל תדאג״, אמר יונתן, להניח את דעתו של נון, תוך שהוא מצטרף אליו כברת-דרך. ״הם כבר גמרו את ההתקפה שלהם, אם שמת לב… חוץ מזה, אני לא בורח לשום מקום ולא מפקיר אף אחד… אנו בין-כה מפוזרים ככה ברווחים לאורך התעלה. שמעת פעם על 'אש צולבת׳? אז זהו, זה הפרינציפ ב׳הגנה ההיקפית׳ אצלנו. ועל הגנה ׳היקפית׳ אתה שמעת? יש לנו עכשיו מלים של בית-מרקחת ומושגים של קופת-חולים, הכל חדש ומצלצל, ורק העמדות והביצורים נשארו אותו הח’רא, חי-חי…"

"אתה יודע את מי אני פגשתי קודם״, שיסעו נון, כמסיח לפי תומו.

את מי, את מי? אולי את המורה, עליו-השלום, שאתה פעם פיצחת לו את המצח?"

את צאלח. צאלח, בן-אדם!״ התרומם נון ותקע לו לתוך אזנו, עושה אגרופו כחצוצרה. “אתה מכיר את צאלח, לא?”

״בטח שאני מכיר את צאלח, יותר טוב ממך״, אישר יונתן בהטעמה ועמד מלכת. ״זה השומר מהכפר, שפעם היה רועה-צאן, לא? צאלח עג׳לוני… בטח, מה השאלה! אז מה-פתאום פגשת אותו?״

נון סיפר את המעשה שהיה באותו צאלח, ככל שנתחוור לו עד כאן.

״לא טוב״, נהם יונתן, מרצין, נתפס הירהורים.

״מובן שלא טוב״, הפטיר נון אף הוא. ״אבל מה כאן לא טוב?״

״אתה לא תופס מה אני אומר, וזה גם לא קל להסביר… מסכין, צאלח זה. מה הוא יודע מהחיים שלו?… אז אתה אומר שתפסו אותו פצוע, על-חם, עם נשק, על-יד בית החאג׳… באמת חבל עליו. בחור נחמד היה״.

נון מיהר לשוב למפקדה. בינתיים כובתה האש ברפת של אורפלי, אבל אנשים עמדו בחבורות קטנות ושוחחו, התדיינו, או היו כממתינים דומם. ליד ועד-המושבה נראו כמה כלי-רכב שלא היו שם קודם. נון העיף מבט חשדני, לראות אם אין בתוכם איזה רכב של משטרה או של צבא. לא, לא היה. הוא עלה במדרגות, הישיר פעמיו אל חדר המפקדה, המתין עד שסיים בועז איזה דיווח בטלפון, אחז בכפתורי חולצתו ופנה עמו הצדה.

״בועז… בענין צאלח - -״

״צאלח? אה, כן. אז מה יש?״

״ראיתי אותו קודם, בתעלה, כשאביב וברקו הובילו אותו אתם. הוא הכיר אותי״.

״זה מעניין״, פלט בועז. ״כל הזמן הוא דווקה עושה רושם המום לגמרי… אתה בטוח במה שאתה אומר?״

״בטח. ואני הבטחתי לו שכשאחזור אבוא לראות אותו… בועז, תן לי אותו!״ הפגיע נון.

״מה שאתה הבטחת לא מחייב אף אחד. אבל אם אתה רוצה לראות אותו, בבקשה. תרד למטה למרתף. מישהו שומר שם בכניסה על שניהם - על ההיסטרי ההוא מהעיר ועל צאלח. תגיד שם שאני שלחתי אותך לדבר אתו… יהיה בסדר״.

״בועז״, המשיך נון בעקשנות טורדנית כמעט, ״עזוב לי אותו. אתה הרי גם-כן מכיר אותו, נכון?״

״אם אני מכיר אותו? נדמה לי שאני מכיר אותו קצת יותר ממך. אבל מה זה שייך? עכשיו זה מצב אחר. זה לא מה שהיה״.

נון שמט ידיו, השפיל עיניו. ״בסדר״, אמר וביקש לצאת.

״רגע אחד, נון״, התלקח עתה בועז, אף שהנמיך קולו כדי לחש כמט. ״מה זה שאיש-לח״י נוראי כמוך נעשה פתאום רחמן כל־כך גדול?… בכלל, נדמה לי שיותר מדי אנשים אצלנו מתחילים להתרכך מאד כשמדובר פתאום בערבי אחד מסוים… מה קורה פה?״

״תראה, למה לעשות מזה ענין של אידיאולוגיה?״ החזיר נון פייסנית. ואחר, בנימה תקיפה יותר, הוסיף: ״ואם אתה רוצה לדעת, לי נדמה שהמצב בדיוק להיפך: שיותר מדי אנשים אוהבים לעשות רושם שהם פשרנים, מתונים, אפילו מתרפסים, כל זמן שמדובר באופן כללי, אבל ברגע שמדובר בערבי אחד מסוים, כמו שאתה אומר… בייחוד אם הוא נמצא בידיהם חסר-אונים לגמרי… אז דווקה הם נהיים נורא קשים, החלטיים כאלה…״

״טוב ״, נתרצה בועז. "לך דבר אתו כמה שאתה רוצה… אבל דע לך״,

הוסיף כמתנצל, ״מה שיעשו לו זה בכלל לא אני קובע… לא בידי…״

וכאשר יצא כבר נון את החדר, זרק אחריו: ״אבל תשמע! רק שלא תעשה לי שם איזו הפתעה!״

הזקיף שישב ליד דלת-הברזל של המרתף למטה פתח את הדלת בלי טענות-ומענות ונעל אותה אחריו. "כשתגמור שם, תדפוק שלש פעמים ואני פותח״, הבטיחו.

במרתף עצמו היה חושך מוחלט, מחנק, וריח כבד של שקי כוספה.

שני האשנבים הקטנים היו מוגפים.

״די, שיוציאו אותי כבר… אני אחנק פה… אני אמות״, מילמל איש-התגבורת שסרח והושלך לכאן.

״ח׳וואג׳ה נון?״ בקע קולו של צאלח אי-בזה. עמום ורפה.

״הנה, פה״.

נון גישש דרכו בכיוון הקול עד שנתקל ברגליו של צאלח, הסרוח על הרצפה. הוא התיישב על-ידו, נסמך אל הקיר, נטוי על שקי כוספה. "מה שלומך, צאלח?״ שאל סתמית.

'עיניך הרואות, ח׳וואג׳ה נון… מה חושבים לעשות לי?״ חינן צאלח בקולו.

״התחתנת?״

"כן, ואללה. ויש שני ילדים״.

"ינצרם לך האלוהים״.

"ינצרך אלוהים, ח׳וואג׳ה נון. היו ארבעה. מתו שנים, אלוהים ירחמם, ושנים נשארו״.

"יאריך אלוהים את שנותיהם״.

"ואת שנותיך… אבל מה יהיה עליהם אם יהרגו אותי?״

"על זה היית צריך לחשוב קודם, יא צאלח. לפגי שתעלה עלינו ברובה״.

"אוך, אוך… הרגל!… ריבון-העולמים, כמה כואב!… נקעה הרגל, ייכנס בה הרוח, בגלל זה לא יכולתי לזוז מן המקום… ואצלנו. אתה יודע, לא כמו אצלכם: מי שנשאר מונח, נשאר. אין מי שישמע ואין מי שישיב לך. הפקר״.

״אבל תסביר לי. יא צאלח! אתה הרי כבר לא ילד קטן. גבר מבין-ענין, בעל לאשה ואב לילדים. ואת המושבה אתה מכיר, ואתה יודע שלא יוכלו עלינו. ובכן, מה היית צריך את הצרה הזאת?"

״יא נון!״ נאנק צאלח, מנסה להיטיב שכיבתו. "אתה הרי כמו אחד משלנו, ואיך אתה שואל דבר כזה? באים לך זרים, אנשים של קאוקג’י. איש אינו מכיר אותם והם אינם מכירים איש, ומטילים אימה ופחד בכל הכפר ומחלקים פקודות, ואוכלים ומשמינים על חשבוננו, ואתה רק נסה לקום ולומר מלה אחת נגדם! הורגים! אין מורא אלוהים בלבם… ובכן, הודיעו שהולכים לתקוף הלילה את המושבה. יש להם מרגמות. יש מקלעים כבדים וקלים, נשק ותחמושת כמו חול.., אז פלוני יעמוד פה, ואלמוני ירוץ לשם. ופלמוני יירה מן הגבעה הזאת וההוא מן הגבעה ההיא, ואחר-כך כל מה שבמושבה יהיה של כולם: כל מי שירצה יבוא ויקח!… הקיצור, נותנים לי רובה וכדורים, ואומרים: ׳אתה תשמור על הבית של חאג-יוסף. שם יתאספו הלוחמים עם חשכה, וכאשר יבוא האות יהיה. - משם ייצאו לתקוף. וכך היה! התאספו. ניתן האות. יצאו לתקוף, ואני נשאר שם בחוץ לשמור. עומד ושומר, והנה אני רואה שני אנשים מתקרבים מצד צפון. אני מתחבא תחת הסדריה ומחכה לראות מה יהיה.

״אחר-כך אני רואה: חי-אלוהים, זה ח׳וואג׳ה רוכמן וזה ח׳וואג׳ה ברקו. ראיתי אותם נושאים את המוקשים ושמים אותם בבית, והבית ריק. חי-אלוהים, לו חשבתי עליהם רעה הלא את שניהם הייתי הורג ברובה שלי ואני מאחריהם…״

הוא השתתק, אם זה נכון, אמר נון בלבו, אולי הוא חושב עכשיו:

׳טעות היתה זו; הוא שהייתי צריך לעשות. לו זאת עשיתי אז כי עתה לא באתני הרעה הגדולה הזאת. ואולי חשב גם צאלח ברגע ההוא שכך נון מפרש לו את שתיקתו.

אולי לכן התגבר על רפיון-רוחו ושב לדבר בשטף:

״פחדתי. ואללה, פחדתי. וברובה לא יריתי. זה יכלו לראות. הרי כאשר תפסו אותי היה הרובה קר ובמחסנית לא חסר היה אפילו כדור אחד… פחדתי, והתחלתי להתרחק מן המקום. ראיתי את שני אלה מתרחקים גם-כן בכיוון אלי. ואז באה ההתפוצצות הגדולה והבית עף כמו קופסת-גפרורים… לא גבורה ולא כוח כי אם באלוהים המרומם והגדול… ואז קפצתי לרוץ ומרוב בהלה נפלתי ונקעה הרגל ואני קראתי לאלוהים וכבר לא יכולתי לזוז… והח’וואג׳את רצו אלי והרימו אותי… ותודה לאל שלא הרגו אותי במקום… והנה אני כאן. זה כל סיפור המעשה. אמת-לאמיתה, והמכזב, קללת-אלוהים על ראשו…״

״זה תספר כאשר ישאלו אותך, ולא יקרה לך כל רע״.

״אם ירצה האל״, הפטיר צאלח חרש וגנח, אי-אמון בקולו. הוא התפתל על משכבו, גידף את רגלו הנקועה, גידף את מזלו הרע שבגללו העמידו אותו לשמור על בית חאג׳ יוסף דווקה בלילה שהחליטו היהוד לפוצץ אותו.

ופתאם התחיל לייבב:

״בחייך, יא נון! בכבודך! בחיי ח׳וואג’ה חיאל וסת יוכפד, יאריך אלוהים את שנותיהם! בחיי אשתך וילדיך! אל תתן שיהרגו אותי… ספר להם מי אני… מי יש לי כאן חוץ ממך?!… ספר להם איך היינו חברים כולנו. ספר לבועז אחיך. אם הוא שכה. הוא הרי מפקד חשוב במושבה!… אל תתן שיהרגו אותי! תגיד להם שאני אעשה בשבילם כל מה שיצוו עלי, אלך לכל מקום שישלחו אותי… רק ישאירו אותי לאשתי ולילדי… יא נון!!״

הוא ננער ואיתר את ידו בשחור-האפלה, תפס בה רתת בשתי ידיו הכפותות והחל להספיגה נשיקות לחות, נואשות.

נון אסף ידו בסלידה. ״מספיק!״ פקד. ״מספיק, בן-אדם! אין לך מה לפחד. הכל ייגמר בטוב״.

״אז למה״, קבל צאלח, בקול רווי-דמעות ובמורא גדול, ״למה קשרו לי את העיניים, ולמה כפתו אותי בידיים וברגליים? והרי עכשיו לילה, ובמרתף הזה ממילא לא יראה איש מאומה, והדלת נעולה, והשומר בחוץ עומד! למה?!… אפילו את הסיגריות שהיו במעילי לקחו ממני… והרי גם לנדונים למיתה מרשים לעשן לפני שלוקחים אותם לגרדום…״

״מצטער, צאלח… אני עצמי אינני מעשן ואין לי סיגריה לתת לך,

אבל כשאעלה למעלה אבקש שיחזירו לך אותן״. “אלוהים ינצרך. אלוהים ישמרך”.

״טוב, אני אלך עכשיו… וכשיוציאו אותך לחפשי, תשאל עלי. אני אדאג שיהיה הכל בסדר. וגם בועז ידאג לך. כולם רוצים בטובתך״.

נון החליק בידו על ידיו הכפותות של צאלח, בלי לראותן, בלי לראות את פניו, נטל ממנו ברכת-פרידה.

ניגש אל הדלת ודפק שלש פעמים. נשמעה חריקת המפתח בחור המנעול.

איש-התגבורת הכלוא, שרק ממלמל היה חרש לנפשו לרגעים, פרץ פתאום בצריחות-ייאוש:

“תגיד להם שיוציאו אותי! אני יש לי אסתמה, אני נחנק… על אחריותם זה יהיה אם אני נחנק… זה לא יעבור בשקט!”.

״תשאיר קצת את הדלת פתוחה, שייכנס אוויר", יעץ נון לזקיף המנומנם, המכורבל באדרתו. ״הם הרי בין-כה-וכה קשורים כהוגן״.

הזקיף שתק וחזר לשבת במקומו, על סדנו של עץ.

נון הניח לו ועלה לחדר המפקדה. עכשיו היו שם רק בועז והזר הקרוי גרשון, יושבים משני עברי השולחן וכפופים איש-איש על ניירותיו, והנער הלל, סרוח על מיטת-השדה שליד הקיר.

גרשון נשא עיניו להביט בנכנס.

״הה״, אמר לבועז, ״אחיך״.

נון סיפר על כל ששמע וראה במרתף. תוך שהוא מספר דימה להבחין, או לחוש, בקוצר-רוחו של גרשון ובעגמת-נפשו של בועז.

״תשמע, נון… נון קוראים לך, נכון?… אז תשמע לי. את הסיפור הזה שלו אנו מכירים כבר בעל-פה… מוכרים לוקשים… כל אחד מהם, אם זה מן הכפר שלו ואם מכפרים רחוקים, ואפילו אם זה מישהו מן המתנדבים שבאו מסוריה או מעיראק, תמיד זה אותו הסיפור: ׳לא רציתי, הכריחו אותי, פחדתי מהם, פחדתי מכם, לא יריתי, ברחתי, במקרה הייתי שם׳… בשבילך זה אולי דבר חדש, אז עליך זה עוד עושה רושם… אנחנו לא עשו אותנו באצבע… תאמין לי: אחרי שתשמע את זה שלש-ארבע פעמים, אתה כבר תדע להתייחס לזה נכון״.

נון הקשיב בהרגשה גוברת של חולשת-דעת. כאן פועלת כבר מכונה, אמר לנפשו. מכונה אפשר לנסות לשבור, או להשבית, או להחליף, אם אתה אינך מרוצה מפעולתה, ואם יש יכולת בידך - אבל להתווכח - -

״יש קפה טוב״, אמר בועז. ״תשתה?״

נון הודה בניד-ראש ובועז קם למזוג לו מקומקום חשמלי.

אגב כך זכר נון להוסיף כמה מלים בענין הסיגריות שלקחו ממנו, מצאלח. הוא דימה לראות בדל-חיוך בזווית שפתו של אותו גרשון. ״זה דבר אחר… זה אני יכול להבין", אמר כמתוך רוחב-דעת.

כאשר החל נון לגמוע מן הקפה החם והמחייה קם גרשון לאטו, ידיו בכיסיו, השתעל פעם ופעמיים, וזרק לבועז:

״אז אם כך אני ארד בכל-זאת להתרשם מעצמי… ואת המרקוביצי הזה אפשר לשלוח לישון בינתיים, נדמה לי… הוא לא יברח לך… ומחר תעשה לו משפט״.

בועז מזג כוס גם לעצמו והתיישב מול אחיו. ״איזה לילה!״ הפטיר לנון בין גמיעה לגמיעה, פוער פיו בפיהוק רחב. ״אם אתה חושב שאני מצליח לישון יותר מארבע-חמש שעות ביממה אז אתה טועה״, הוסיף.

״כן״, הביט בו נון ואמר, ״העיניים שלך באמת אדומות - ואיך המשק?״

“מי מספיק בכלל לחשוב על המשק? מה שהזקנים מספיקים לעשות יחד עם זהבה זה עשוי, והיתר… טוב, חביבי, זה לא צחוק”, סיים בנוקשות-פתע. “זאת מלחמה. אין חכמות”.

לחדר נכנס איש-המלחמה היעוד להיענש. הוא רעד מקור, ואולי לא מקור בלבד. שיניו נקשו בפועל-ממש.

“המפקד!” התיז בקול, קופץ לכעין עמידת-דום.

“לך לישון עכשיו עם כולם. לך, שלא נראה אותך… בבוקר תתייצב כאן, נקי ומסודר ומגולח, בשעה אחת-עשרה אפס-אפס. ברור?”

“ברור המפקד!” נשף ונסב ללכת.

מן המרתף נשמעה ירייה אחת בודדת. השלושה התחלחלו, והנער הלל התנער באחת משנתו.

“מה זה היה?” תמה.

“אחד פחות”, סיכם גרשון, ניצב בפתח החדר כהתגלמות חיה ומנצחת של דין משפט.

 

פרק שנים־עשר: סגריר    🔗

---

כמו פתאום קמה רוח עזה לנשב. כשיצא נון - כולו חימה מפעפעת, נכלמת וקפוצת-פה - לרחובה של המושבה היו קרעי-ענן שטים בשמיים במסוכסך, מתנגשים, מתגבבים, מתאחים ונפרמים שוב, בהולים לנוס כרדופי להקת כלבים משתוללים, נוטפי-ריר וחשופי-שיניים. חרמש-ירח דק. סחוף ומיותם, היה נקלע ביניהם רפה-אונים, כמבקש על נפשו.

מנורת-שולחן קטנה דלקה במטבח בבית הוריו. זהבה ישנה את שנתה בקיטון הקטן הסמוך למטבח, אבל אבא ואמא לא ישנו. דמומים ומתוחים ישבו אל השולחן, הוא בפיג׳אמה והיא בחלוק-שינה סגול ועבה.

״ראית?״ רטנה אמא. ״ככה זה אצלנו. כל הזמן. פעם פחות, פעם יותר… זו לא פעם ראשונה, ולא האחרונה״.

״טוב שחזרת״, אמר אבא. ״התחלנו לדאוג לך, לחשוב מי-יודע-מה…"

״כן״, אישרה אמא. ״פחדנו שכבר הסתבכת במשהו״.

"מה זה?״ זרק נון אל אביו. ״אתה לא קורא תנ״ך הלילה?״

״ככה זה״, השיבה אמא תחתיו. ״מה אפשר לעשות?״

"אולי תלכו כבר לישון״, הציע נון.

הוא נכנס לחדרו של בועז, התפשט בחשיכה ושכב על הספה הקטנה שהוצעה לו שם. ״אני לא אשאר כאן אפילו יום אחד נוסף״, אמר לנפשו. ״בבוקר אני קם ונוסע. כחזרה. לתל-אביב. לירושלים. זה מספיק".

חש מחנק בחדר. קם ופתח את החלון. התכסה בשמיכה החמה עד למעלה מראשו וביקש להירדם. שמע את הוריו נכנסים אל חדרם. שמע יריות בודדות ממרחק. שוב חש מחנק. קם ופתח את התריס. עמד ושאף אוויר צונן וחריף אל קרבו. חזר והתכרבל בשמיכה. ״אני עייף״, אמר לנפשו. "אני סחוט. עוד יום קשה לפני. אני חייב להירדם״. ולא נרדם

באפרורית השחר שמע את בועז חוזר הביתה, נכנס לחדר, מתפשט, סוגר בחשאי את החלון הפתוח, עולה על משכבו. ציפרים החלו לצפצף והוא ידע שגם אחיו אינו ישן. ידע שאחיו יודע שאינו ישן. מכורבלים שכבו שניהם, תוהים איש על מחשבות אחיו, ושותקים.

עם האיר הבוקר ירדה שינה על נון. באחת ירדה. מהממת, כבדה כעופרת. המום, קהוי-אברים קם ממנה אל תוך בוקר סגרירי וגשם דקיק. השעה היתה קרובה לעשר.

״חבל״, אמרה אמא, משבישר לה כי עליו לנסוע מיד. ״אני חשבתי שאולי דווקה אחרי שראית איך הלילות אצלנו אתה תרצה להישאר פה… אולי בכל-זאת תישאר כמה ימים לפחות? אני יודעת שאתה לא חפשי להחליט בעצמך, אבל בכל-זאת - -״

הוא טעם משהו בחפזה, על רגל אחת. אמא הכינה לו חבילת כריכים ושמה בכליו.

״חבל״, אמרה. ״בועז ואבא בשדה. באמת אתה מוכרח כל-כך למהר?״ אחר-כך יצאת לחצר לקרוא לזהבה. שתיהן חיבקוהו ונישקו אותו. ליוו אותו עד הפשפש. משום-מה נוצצו דמעות בעיניה של זהבה. רגע עמדה והביטה אחריו, מגפי-גומי לרגליה ומטפחת לראשה, נוצות וגזיזי-קש אחוזים פה-ושם באפודת-הצמר שלה, מעשה-ידיה. הוא הסתובב אליה: ״אני עוד אביא לך נעליים״, אמר. ״בפעם הבאה״. היא נופפה לה בידה והפכה עורף.

טנדר של נוטרים עמד ליד המפקדה. הנהג ישב בתאו ואכל צנון.

לא, אמר, אינם נוסעים לשום מקום. בינתיים, עומדים ומחכים. הואיל וכך נשא נון רגליו אל הכביש. שומרי-המחסום, אחד איכר קשיש ואחד צעיר לא-מוכר, התנדבו לעזור לו בהשגת הסעה. כעבור שעה לא קצרה התקרבה שיירה קטנה של חמישה-ששה כלי-רכב - רובם משאיות עמוסות ארגזים של תוצרת. הם עצרו אותם ובאחת מהן סידרו לו מקום, בין הארגזים, עד עפולה. פעמיים עצרו אותם בדרך לביקורת, ופעם אחת נדמה היה לו שיורים עליהם. אך לא היה בטוח אם אין אלה קולות שיעול של מנוע.

בעפולה הסכימו שני נהגים של מכונית-משא אחת גמלונית. עמוסה חבילות של חציר, להושיבו על-ידם בתא ולקחתו עד חדרה. הוא התחלק אתם בכריכים שהכינה לו אמא. והם סיפרו בדיחות וניבלו את פיהם כל הדרך עד שהגיעו לחדרה. משם המשיך. לאחר המתנה, באוטובוס ישן, חורקני ומרושת-חלונות, שעשה דרכו עקלתון עד תל-אביב.

כל הזמן היו השמיים נמוכים ודולפים. הוא ישן כמעט כל הדרך. בעד לדוק-ערפל שמע אנשים מדברים, בהנמך-קול, על חמישים הרוגים בשיירה ליחיעם שבגליל המערבי, על עשרה הרוגים בשיירה לכפר-עציון, על שמונה שעלו על מוקש בדרום, על-יד מע׳אר, על משחקם השפל של האנגלים.

עם חשכה הגיע לתל-אביב. טעם משהו באחד מבתי-האוכל הזולים בשולי התחנה המרכזית. שם לב לשני ברנשים הסועדים את לבם ליד אחד השולחנות. נדמה היה לו שהם מביטים בו ומחליפים דברים ביניהם במנסים לזהותו. אף הוא דימה לזהות בהם שתי דמויות מוכרות מאלבום של בלשי-משטרה. כן, הוא זכר אותם בבירור. פעם, לפני שנים, עקבו אחריו יחד. אחד מהם, הנמוך, זה בעל הפרצוף העכברי, ישב פעם מן הצד, שעות על שעות, כאשר חקרו אותו בלילה במשרדי הבולשת, בדרך-יפו. הוא הרים ראשו מקערת המרק המהביל שלפניו ונתן בהם מבט חריף, מאיים כמעט. הם קמו לשלם ויצאו החוצה, אל הגשם. מן החלון ראה שאחד מהם פתח את מטרייתו והם צעדו תחתיה יחדיו.

״אני מצפצף עליכם!״ אמר לנפשו באפס-קול, מלווה אותם במבטו.

אף-על-פי-כן לא האריך באכילה. מתחום התחנה המרכזית עשה דרכו ברגל מזרחה ודרומה, חוצה אינטואיטיבית בחצרות בתים בין רחוב לרחוב, מחיש צעדיו וממתנם לסירוגים. לבסוף הגיע לדירת-הקשר שהיתה מוכרת לו, בצריף-עץ צבוע-תכלת שבסמטה דחויה ונרפשת. בחור ובחורה ישבו שם, כבני שבע-עשרה או שמונה-עשרה, תמימים-למראה. “קשה לדעת. זה כבר דור שאינני מכיר״, הירהר. פתחו לו ואמר להם מה שאמר. ״אתה נורא רטוב״, אמרה לו הבחורה, ״תוריד את המעיל”, מעיל-הגשם היה רווי כולו, ושערותיו נטפו מים. ״הנה, קח מגבת", הוסיפה. ״נגב לך את הראש, את הפנים״.

אי-בזה המה קומקום חשמלי. הגישו לו קפה, עם ביסקוויטים. גם קערת בטנים מקולפים היתה על השלחן. "אני אלך להודיע שאתה פה״. אמר הבחור, "אולי עוד-מעט כשייחלש הגשם״. “אולי לא”, סינן נון מבין שיניו. הבחור חבש מצנפת, לבש מעיל, ויצא. ״אני עוד מעט אחזור״, אמר בצאתו. זה דור חדש שאינני מכיר, אמר נון לנפשו.

״אתה זה באמת רפאל, נכון?״ שאלה הנערה, שביב של התפעלות בעיניה.

הוא נענה בניד-ראש רפה, שתק. פיו היה מלא בטנים.

״יש תפוזים״, אמרה, משפילה עיניה. "אתה רוצה?״

נהם נהימה של הסכמה. היא קמה והביאה סלסלה מלאה תפוזים רעננים, עזי-ריח. "לקלף לך?״ שאלה.

״אצלנו דורות מתחלפים מהר מאד״, התיז. ״אתם מן הגיוס החדש, כן?״ שאל.

“קצת קודם” השיבה, ביישנית כלשהו. "אני, בכל-אופן, הייתי בקורס-מדריכים ההוא לנוער שהאנגלים אז - -״

"אה, כן? זה שבו נהרגו חמישה הקטנים בבית כפרדס?״

"כן״, מילמלה, ״הקטנים… שתים מן הבנות היו חברות טובות שלי.

אני לא יודעת איך אני… במזל!… האנגלים בטח חשבו שגם אני…״

״אני מבין״.

עוד הם מסיחים והבחור חזר. ״מסרתי״, בישר. ״עוד מעט יבואו לקחת אותך. כנראה לא ידעו שאתה כבר צריך לחזור, אבל סידרו משהו״.

הגיע כלי-רכב מסחרי קטן לאספו והסיעו בכבישים לחים, מתנוצצים באורות הערב. הנהג, תימני רזה וחתום-פנים, שתק כל הזמן, רק מדי-פעם גידף את ההילוכים, שהחלפתם לא היתה תקינה כל צרכה, או את מגבי-השמשה, שנעו באטיות מרגיזה. לבסוף נעצר ליד בית בודד, בקצה פרוור-גנים.

"זהו?״ שאל נון, מפקפק.

שתי דמויות קרבו אט-אט מגינת הבית, אחד גוץ ואחד גבוה.

"רפאל?״ שאל הגבוה.

"זה אני״, השיב נון.

"בבקשה״, אמר הלז.

הוא נטל את מזוודתו וצעד עמם לעבר הבית. הגשם פסק בינתיים.

"אתה תלון הלילה כאן, לבדך״, אמר לו הגבוה. ״אמיתי ביקש להגיד לך שאם הוא יספיק אז הוא עוד יבוא הנה, מאוחר בערב. אם לא, אז מחר בבוקר״.

הגוץ נשאר בחוץ. הגבוה נכנס עמו פנימה, העלה אורות, הראה לו את החדר המיועד לו, את המיטה הנוחה והרחבה שכבר הוצעה בשבילו. החדרים היו מרווחים, מרוהטים בטעם בורגני משובח, סולידי. ניגוד מנקר-עיניים לצריף-העץ הדל שעתה-זה לוקח ממנו.

״מה דעתך על זה?" צחק הגבוה. ״אנו מתבססים״.

'אולי התבססות שלפני הסוף״, זרק נון משום-מה, פושט את מעיל-הגשם שלו.

'אתה חושב?״ שאל הלז, מעיף בו מבט סקרני.

נון לא ידע מה להשיב. שתק.

 

פרק שלושה־עשרה: על הסף    🔗

---

אמיתי, מעמודי־התווך של ה״תנועה״, איש עתיר-עלילות ונבון־מעש, לא בא באותו ערב. למחרת בא, לאחר שהתחלפו שני שומרי המקום בשנים אחרים. לבדו הגיע, במכונית צ’כית קטנה שבה נהג בעצמו.

בחמימות לחץ את ידו של נון, בעוד עיניו בוחנות אותו בקרירות מבעד למשקפיו.

״אתה נראה טוב מאד״, הצהיל בקולו. ״אנשים שלנו אינם נשברים בבתי-הכלא… ממש כאילו יצאת מבית-הבראה…״ ״אני נמצא בבית-הבראה״, החזיר נון.

ענן קל חלף על פניו של אמיתי.

״נו, מדוע לא? וכי לא מגיע לך?!״ החליק אמיתי לשון. ״אבל ספר, ספר מה נשמע אצלך. זאת אומרת, המשפחה… איך מצאת את סרח?… ואמרו לי שנולד לך בן בזמן שהיית בעכו… אז איך זה להיות אבא?"

לאחר שישבו והסיחו קימעה כשני אזרחים הגונים וישרי-דרך, המתראים לאחר הפסקה ארוכה, הגיעה העת לעניינים מעשיים יותר. ״אולי שמעת בראדיו על הפעולה שלנו ליד בנימינה - -״

לא, נון לא פתח ראדיו.

"אני מבין״, הניע אמיתי בראשו והדליק סיגריה. ״אתה לא מעשן?

עדיין לא?… כן… ובכן, זה היה פיצוץ של רכבת-נוסעים. לפי הראדיו", הדגיש, ״נהרגו כארבעים ערבים״.

הוא הציץ רגע בנון, לעמוד על רישומם של הדברים.

״אבל פעולה כזאת״, המשיך בנעימה של פרשן ומסביר, ״אין לראות אותה באופן מבודד. היא קשורה למסכת שלמה של דברים… היום, למשל, מתחילה ה׳הגנה', סוף-סוף, בפעולה גדולה באמת מתוך מגמה להשתלט על כביש תל-אביב-ירושלים. הם התחילו לקבל משלוחים של נשק מאירופה… ביתר דיוק, ממזרח-אירופה… והם מתכוננים לעשות מאמץ עליון. כולל אפילו השתלטות על יישובים פה-ושם, לא רק פגיעה וטיהור, כמו עד עכשיו…״ נון הקשיב בדריכות.

״מדוע אני מקדים ומספר לך את הדברים האלה?״ שאל אמיתי ריטורית, הדליק לו עוד סיגריה, והמשיך: ״מפני שהצלחת המבצע הזה - משקיעים בו כוח של אלף איש ויותר, לדבריהם, וכמעט את כל הציוד שנמצא בידיהם ברגע זה - תקבע במידה רבה אם המדינה אמנם תקום, ואם היא תקום בחודש מאי, בתאריך המפורסם… והשאלה אם המדינה אמנם תקום, ואיזה היקף גיאוגרפי יהיה לה, ואם היא תקום במועד המדובר

• השאלה הזאת תקבע במידה רבה את המשך דרכנו כגוף לוחם, כתנועה מחתרתית, או גלויה. והצורה שבה נראה את המשך דרכנו תקבע במידה רבה את המקום שבו נרצה להציב כל אדם… במיוחד״, הוסיף, ״כל אדם מן הגרעין הפנימי והמחושל שלנו, מן ׳הגווארדיה הוותיקה׳״.

״אתה מתכוון לומר שאנו אולי נתפרק?״ הטיח נון, בוטה וחשדן.

״נון, נון״, החזיר אמיתי, ספק בהיתול ספק בתרעומת, ״מתי כבר תלמד להכיר אותי?… נדמה לי שאם כל השנים האלו עמדנו כמו סלע איתן ולא התפרקנו הרי היה גם לי באופן אישי איזה חלק בכך. ואולי גם ידוע לך שאם היו, בתקופה האחרונה, אנשים שניסו לחתור בכיוון הזה של התפרקות, כמו שאתה אומר, או של התמזגות בשורות ׳היישוב המאורגן׳, הרי טיפלנו בהם בכל חומר הדין… אני מתכוון לדברים אחרים לגמרי…״

"למשל?״ דחק בו נון.

׳אמיתי מיעך את סיגרייתו במאפרה שעל השולחן, קם על רגליו והביט סביבו, כמחפש משהו:

"באיזה מקום יש פה בקבוק וודקה. פולנית אמיתית. משהו יוצא מן הכלל!… כן, אני זוכר: פה בארון״.

הוא ניגש אל ארון-קיר קטן והוציא משם בקבוק ומזג לעצמו. נון ויתר.

"מחייה-נפשות״, נאנח אמיתי בהנאה אגב גמיעה, חוזר ומעלה רגע על פניו את מסיכת האזרח ההגון, ישר-הדרך. הוא שב אל השולחן, ישב והדליק לו עוד סיגריה, ובהרחבת-הדעת הרכיב רגל על רגל. ״דרך-אגב״, הוסיף פתאום כמו שלא-לענין, ניצנוץ קל של משובה ערמומית בעיניו, "אינני יודע אם שמת לב שמדי-פעם עוברות פה בכביש מכוניות של צבא בריטי לפעמים שיירות שלמות. זה עורק-תחבורה חשוב אצלם, והם אינם מעלים בדעתם לפשפש ולבדוק קרוב כל-כך מתחת לאף. אין לך מה לחשוש. ועל כל צרה שלא תבוא, יש לנו כאן גם שני שומרים נאמנים״.

"כל זמן שאתה כאן, אינני חושש״, התבדח נון.

״ובכן, היכן עמדנו? כן, אני זוכר… מה שרציתי לומר הוא זה…

אינני יודע אם בזמן שאדם נמצא תקופה ארוכה מאחרי כתלי בית-הסוהר הוא מסוגל לעקוב אחרי ההתרחשויות הפוליטיות, גם אם אנו עושים הכל כדי לספק אינפורמציה מתמדת. יש משהו שנקרא תחושה, ואת זה קשה מאד להעביר מבחוץ. אם אתה זוכר, גם כאשר השתחררנו מן המעצר שלנו בלטרון עבר איזה זמן עד שהרגשנו שאנו באמת תופסים נכון מה שמתרחש סביבנו. בחוץ, אפילו כשפועלים במחתרת, התפיסה היא אחרת, ההתמצאות היא אחרת…"

״אמיתי״, נכנס נון לתוך דבריו, ״אתי אתה לא צריר ללכת1 סחור-סחור, אתה יודע״.

״ודאי, ודאי", מיהר האיש להסכים. ״אני פשוט רואה לי לחובה למסור לך קודם, בקיצור, משהו מן הרקע הכללי, ולעבור מזה לאיזה ניתוח של המצב כמו שאולי יהיה בקרוב… ובכן, אם אמנם תקום ממשלה עברית במועד המדובר, ברור שירכיבו אותה אנשי הסוכנות היהודית, אנשי ‘הישוב המאורגן’, אנשי ה’הגנה', והם שיעמדו בראשה. לא אנחנו, וגם לא ידידנו מנחם בגין וחבריו. ואם יקום צבא מסודר, הם יקומו אותו. הם ולא אנחנו. אנו יכולים להצטער על זה מאד, אנו יכולים לכעוס ולהתמרמר, אבל זאת המציאות. לא נשלה את עצמנו… בדרך-כלל היה כוחנו בזה שידענו לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולנתח אותה נכון. זה כוחה של תנועה מהפכנית. לא רק זה, אבל גם זה… והלח״י היה מראשיתו תנועה מהפכנית… כאשר אמרו לנו כולם שזהו שגעון להילחם באימפריה הבריטית ידענו, אנו המעטים והנרדפים על צוואר, לנתח את המציאות ולהחליט שיש סיכוי לא רק להילחם בשלטון הזר אלא גם לאלץ אותו להסתלק מן הארץ, לברוח… ובאותה מידה הרי עכשיו ניתוח של המציאות מביא אותנו למסקנה פשוטה שנגד הממשלה העברית, אם תקום בקרוב, לא נוכל להילחם. אותה״, סיים בבת-צחוק, ״לא נוכל לגרש לשום מקום״.

״ובכן, המסקנה מן הניתוח שלך היא התפרקות!״

״רגע אחד״, עצר בו אמיתי, מדליק סיגריה, נועץ בו מבטו. "זאת אולי המסקנה שלך. לא דווקה שלנו… המסקנה מן הניתוח הזה, במצב הזה, איננה חד-משמעית. יש כמה אפשרויות, בו-ובאותו-הזמן. יש אפשרות אחת של פירוק הכוח הלוחם, או חלק ממנו, בתחום השליטה האפקטיבית של המדינה, והמשך קיומו, ואפילו חיזוקו, מחוץ לתחום שליטתה. יש אפשרות שניה של הקמת ארגון פוליטי, חוקי - אם תרצה: מפלגה - בתחום שליטתה של המדינה ומחוצה לה. ויש עוד אפשרות: התארגנות מחתרתית מחודשת, אולי מטיפוס אחר, מחוץ לגבולות הארץ. וכל שלש האפשרויות האלו - ואולי גם אפשרויות נוספות - יכולות להתממש בעת-ובעונה-אחת על-ידי הנהגה אסטרטגית אחת, אם גם אולי באמצעותם של מרכזים אופראטיביים שונים״.

״אמיתי,״ קרא נון, "אני לא בטוח שאני תופס הכל בדיוק, אבל זה צריך להיות עסק עצום!״

״עכשיו״, המשיך אמיתי, בנעימה של איפוק ואובייקטיביות, תוך שהוא מפריח מפיו סילון מתמשך של עשן, ״מדוע אני מספר לך את כל זה? קודם-כל, כמובן, מפני שאתה צריך לדעת. כדי שתתמצא במהלכים האפשריים הללו, כדי שתוכל להעריך אותם בעצמך, וכדי שתוכל להחליט, בבוא השעה, באיזו צורה להשתלב בהם… אבל אני מספר לך גם כדי שתבין שלא קל, ברגע זה, להחליט איפה להציב אותך, כמו שאומרים בלשון צבאית… אני מכיר יפה, תודה לאל, את האופי שלך, ואני מתאר לעצמי - ואני יכול בהחלט להבין - כמה אתה סובל עכשיו מחוסר פעילות ממשית… שמעתי שבירושלים הספקת אפילו להשתתף, לפי דרישתך, וכמעט בניגוד להחלטה של נחום, בפעולה הגדולה שלנו בקטמון. פשוט לחצת אותו אל הקיר, ולא השארת לו ברירה! אני גם מתאר לעצמי שזאת הסיבה שהקדמת לחזור אלינו עכשיו, אף-על-פי שבעצם חיכו לך רק אחרי השבת הקרובה… אבל אני רוצה שתבין: לטובת הענין אתה צריך להתאזר בסבלנות. היו לנו גם בעבר מצבים שבהם כל יצרינו הסיתו אותנו לפעול אבל השכל וההגיון ציוו עלינו להתאפק, לחרוק שיניים ולחכות, והמציאות הוכיחה שצדקנו. מהפכן איננו אדם שהופך ומהפך כל הזמן. מהפכן יודע לנתח מצבים בקור-רוח ולחכות, ואפילו בלי לחרוק שיניים, ואחר-כך להנחית את המהלומה שלו ברגע הנכון - ובמקום המתאים והכדאי ביותר״.

״כמה זמן, אמיתי?״

"כמה זמן מבקשים ממך לחכות? ההחלטות של המרכז לזמן הקרוב קשורות בשתי הכרעות שבעצם אינן תלויות כל-כך בנו. כמו שאמרתי לך קודם. עלינו לראות איך תסתיים הפעולה הגדולה של ה׳הגנה׳ לפתיחת הציר לירושלים. זה לא כל-כך תלוי בנו, אף-על-פי שאולי בשלב מסוים בהמשך הפעולה אנחנו נשתלב בה באיזה אופן שהוא… זה דבר אחד…. והדבר השני, שכנראה, לפי הערכתי, יתברר סופית רק בתחילת החודש הבא הוא ענין המדינה: אם יכריזו, מתי בדיוק יכריזו, ואיפה יהיו גבולותיה. אז נדע אם, מן הבחינה שלנו, עלינו למלא איזה תפקיד של קטליזאטור… יש חכמים, אתה יודע, שאומרים שזה התפקיד שמילאנו כל הזמן, אם ביודעים ואם בלא-יודעים… על-כל-פנים, בהתאם לטיב ההכרעות שתתקבלנה ביחס להקמת המדינה והשלטון העברי, נצטרך לברר ולשקול - ולהחליט - אם נמלא תפקיד כזה, מתי בדיוק נמלא אותו, ואיפה נמלא אותו… וגם באיזו צורה… יכולה להיות, כמו שאמרתי, צורה מחתרתית, צורה צבאית וצורה פוליטית. ויכול להיות שילוב של הצורות האלו״.

״בנוגע לפעולה הזאת בכביש-ירושלים״, ביקש נון לדעת, ״כמה זמן זה דורש, לפי דעתך?״

״מפקדי ה׳הגנה' מדברים על שבוע עד עשרה ימים. אנו מוכנים להביא בחשבון שבועיים. הצלחה או כשלון בפעולה הזאת - אני רוצה שתדע - יכולים להכריע לגבי כל ההמשך, לשבט או לחסד: הצלחה תגרור! הצלחות נוספות, כשלון יגרור כשלונות נוספים. וכשלון עלול גם להוכיח כביכול למעצמות הגדולות - וזה אולי הדבר החמור ביותר - שנעשה כאן מיקח-טעות והיישוב העברי הוא, בסך-הכל, משענת-קנה-רצוץ. אז אפילו ברית-המועצות, שהיא בעלת-בריתנו האיתנה ביותר בשלב זה, עם כל רצונה הטוב לא תוכל להתמיד בתמיכתה. ומצד שני, אז אולי שוב יהיה דווקה עלינו - אם לא להוציא את העגלה מהבוץ, לפחות להתוות את הדרך איך להוציא אותה מהבוץ… ולהתוות אותה, כמו תמיד, גם במחשבה |וגם במעשים".

״מצחיק, אתה יודע?״ חייך נון ואמר, נבוך מעט. ״אני עצמי התרוצצו לי מחשבות כאלו בראש כל הזמן. בעצם, מאז שהחליטו שם באו״ם על החלוקה חשבתי להעביר איזה מכתב בעניינים האלה, אבל אחר-כך תפסתי דבר אחר פשוט, כמו שאתה אמרת: אנשים מאחרי כתלים של בית-סוהר אינם יכולים כל-כך לחוש את ההתפתחות הפוליטית, ולכן אין טעם… אבל מאז שאני בחוץ - ושהתחלתי להתמצא, פחות או יותר- זה לא נתן לי מנוחה. בעצם החלטתי שאני אשב לחבר איזה תזכיר בשאלות האלו, בערך ברוח הדברים שאמרת לי עכשיו… אני! אני, שמעולם, נדמה לי, לא כתבתי אפילו מכתב שהיו בו יותר מעשר או, לכל היותר, עשרים שורות… אחר-כך, כשהייתי בינוב, בבית של סרח, שמעתי מחותני, איש טוב, תמים כזה, שהוא מחבר תזכיר ל׳מנהלת העם׳ כדי להסב את תשומת-לבם לדברים אלה ואלה… לא חשוב מה… אז אני פתאום תפסתי כמה זה יכול להיות מגוחך: גם התזכיר שהוא כותב, גם התזכיר שאני חשבתי לכתוב״.

״אז אתה רואה: מוחות גדולים נפגשים!״ צחק אמיתי במאור־פנים. אחר-כך הדליק סיגריה, הרצין, והוסיף: ״לאמיתו של דבר, זה מראה לך עד כמה הנסיון המשותף והרקע המשותף במחתרת לוחמת מבשילים תפיסה משותפת וגישה משותפת - כמעט באופן אוטומאטי״.

זה קצת מפחיד״, הירהר נון בקול.

״יכול להיות״, נענה אמיתי, מצמצם עיניו. ״התגברנו על פחדים יותר גדולים. גם אתה וגם אני… ועל-כל-פנים, זה עוזר ומועיל…״

הוא הציץ בשעונו. ״יש לנו ישיבה עוד-מעט. אני חייב לקום כבר…

נדמה לי שהיתה לנו שיחה פרודוקטיבית״, אמר בקומו ממקומו. ״אני אקח לי עוד כוסית וודקה קטנה, ואחר-כך אעזוב אותך״. הוא ניגש שוב לארון־הקיר ומזג לעצמו. ״במטבח תמצא כאן שפע פרודוקטים. ממש מטעמים״, הוסיף אגב גמיעה. ״בכל-אופן, היום יעבירו אותך למקום אחר, יותר מרכזי, שמעתי. שם לא תהיה מנותק… וכמו שאמרנו: תוך שבועיים, נניח, לכל היותר, נחליט ביחד…״

״ועד אז?״ תהה נון.

״יוחנן ידבר אתך. אולי עוד היום. הוא תמיד יודע במה להעסיק בני-אדם. להוציא מהם את מקסימום התועלת, ולתת להם מקסימום של סיפוק. לזה אל תדאג… כל הדרכים מובילות לרומא, וכל הנחלים הולכים אל הים… כל מה שתעשה יהיה לתועלת הענין.

נון קם ללוותו אל דלת-היציאה.

״עוד דבר אחד, אמיתי… מה שאמרת בנוגע לפעילות מחתרתית מחוץ לגבולות הארץ… זה לא שאני מחפש לי תפקיד בחוץ-לארץ. בפירוש לא! אבל הרעיון עצמו מעניין… מה זה יוכל להיות?״

אמיתי כח בגרונו, מולל ברגליו:

״טוב״, אמר, ״על זה עוד באמת מוקדם לדבר עכשיו. זה קשור בכיוון ידוע של התפתחות בינלאומית… ברשת שלמה של קשרים, של יחסים בינלאומיים… נראה. בעוד שבועיים או בעוד חודש, כמו שאמרתי, נהיה כולנו חכמים יותר״.

 

פרק ארבעה־עשר: מנעול ומפתח    🔗

---

ושוב הם ארבעה, ארבעה הנוסעים בג׳יפ, בתוך שיירה. אין הם בדיוק אותם ארבעה כמו אז. גם הג׳יפ, דומה, איננו אותו ג’יפ. חדש יותר. ומחופה כולו, גם מלפנים. והכיוון הוא הפוך, מתל-אביב ירושלימה, והשיירה, ביום האביבי הזה הבשום ושטוף-השמש, ארוכה וכבדה לאין-שיעור מזו שיצאה באותו בוקר קר ואפור מירושלים ונאלצה לחזור כלעומת שבאה. הפעם, אין ספק, הגע תגיע לתעודתה.

בג׳יפ נוהג הפעם צעיר ארך-גפיים, חד-זוויות, דל-בשר אך שרירי, שזוף-שמש ומפותל-שפמות, מבהיק ומצוחצח, ושערו חום-צהבהב. לבושו חליפת-מדים בריטית חרפית, לרבות חותלות מעל לנעליים צבאיות, וכל חזותו אומרת פרח-קצינים בריטי מיחידה מובחרת, למרות כובע-הגרב שלראשו. נון לא הכירו ולא ראהו קודם מעודו, אך שיער בנפשו שהיטב ניצלו את שאול זה בפעולות שונות, כגון חדירה לבסיסי-צבא בריטיים או לתחנות-משטרה, שבהן נזקקו למישהו שיוכל להתחזות בהצלחה כאנגלי. לא רק שפמותיו אלא גם אפו הדק, המחודד ומפולש-הנחיריים ומבטו המושחז, וכן הגמישות והדריכות ששפעו מגופו הדק, העידו על עוז-נפש וצמאון-הרפתקה. גם על אכזריות, אמר נון לנפשו. משנתן בו עוד מבט. אינני מקנא במי שיפול לידו, התבדח בינו-לבינו.

ליד הנהג ישב גם הפעם אותו שמשון, כמו אז. שוב, הסתבר, שולחים אותו לחבר איזה דין-וחשבון מטעם המרכז. אבל מאחור ישב עתה עם נון לא עזאי, חברו-למאסר, כי אם יוחנן. הוא עצמו. לתכנן, ככל הנראה, עם מפקדת סניף-ירושלים, או ״חטיבת״-ירושלים, את פעולותיה בעתיד - בייחוד למקרה שאמנם ייצאו האנגלים את העיר - ולהתאים אותן יותר לקו הכללי של המרכז; גם לקבוע סידורים מתוקנים יותר לקשר-אלחוט, לדיווח וחילופי-השקפות.

מתוך ארבעתנו אני היחיד, כנראה, הירהר נון, שנשלח לירושלים כדי להישאר שם. במידת-מה, כבא-כוח אישי של אמיתי. אולי גם של יוחנן. יכול להיות שיהיה זה, במובן מסוים, התפקיד האחראי ביותר שהטילו עלי בכלל עד עכשיו.

עברו רק שבועיים, שבועיים וחצי מאז פריצת-היחיד המטורפת של הג׳יפ ההוא של בנימין בשער-הגיא וכבר דומה היה כאילו השתנה המצב מן הקצה אל הקצה. על אף ההרג בשיירת הר-הצופים - עשרות הרופאים, האחיות, המלומדים והסטודנטים שנטבחו תמול-שלשום ליד שייך-ג׳ראח, בירושלים - הנה בגזרת משמר-העמק התמוטט פאוזי קאוקג׳י סופית, ״צבא-ההצלה״ שלו נפוץ לכל רוח, וכוחות עבריים, כך אומרים, כבשו כפרים ערביים בגיזרה. כוחות עבריים גם עשו שמות במפקדה של חסן סלאמה ליד באר-יעקב, בשפלה, כבשו את המחנה הענק בתל-ליטוינסקי, והחשוב מכל: הם מחזיקים עכשיו - מחזיקים! - בכל המשלטים החשובים במבואות ירושלים, מחולדה הערבית וואדי-צראר ועד דיר-מוחייסן, הקסטל, צובא וקולוניה. העסק הזה, אמר שמשון, עלה ל״הגנה" במאה הרוגים לפחות ובמאות פצועים - רק על הקסטל לבדו, שעבר פעמים אחדות מיד ליד, נפלו חמישים בחורים, לדבריו - אבל הרוגי הערבים רבים פי-עשרה ויותר מזה. וסוף-סוף הרי זאת מלחמה. ו״אין כובשים את ראש ההר אם אין קבר במורד״.

כל זה, בלי לדבר על דיר-יסין…

יש, כנראה, חילופי האשמות קשות בין המרכז לבין ה״חטיבה" בירושלים. הפעולה היתה אמנם של האצ״ל, והוא שצריך לשאת בעיקר האחריות. אבל היתה גם השתתפות של סניף הלח״י. פעולה משותפת, בפעם הראשונה, למעשה, אם לא לזכור את הימים של ״תנועת המרי". היה הסכם על שיתוף־פעולה בין הסניפים של אצ״ל ולח״י. האם היה אישור של המפקדות הארציות? היה או לא היה אישור מוקדם של המרכז? הכל פתאם אפוף אי-בהירות. בקשר לזה, מן-הסתם, נוסע שמשון אתנו לירושלים לחבר דין-וחשבוך. לשפוך יותר אור על מה שקרה. לחזק את הפיקוח מן המרכז. להדק את הברגים. ואולי לטשטש… אמיתי מקרב אותו, הופך אותו בהדרגה למין איש-אמונים שלו. ואולי הוא מתכוון לנצל ולפתח את הקנאות שלו, את התלהבותו ואת כוח-הדיבור שלו, כדי להפנותו אחר-כך לאותו אפיק של פעילות ״מפלגתית״ חוקית וגלויה, ככל שתתאפשר במשך הזמן, במדינה העצמאית? מלחמה איננה ענין לצמחונים, מהרהר נון. ובכלל: האם היתה באמת פקודה, או כוונה מוקדמת ומוסכמת לעשות טבח?! אולי פשוט, במידה ידועה, היה זה מזל רע. קצת שלומיאליות בתוספת חוסר-נסיון ואזלת-יד ופיקוד חלש, יחד עם עייפות וכעס וכאב על חברים שנופלים ורוגז על שהנה עוד-מעט יישמט הענין מן היד לגמרי, בלי שתושג המטרה. תוסיף לזה גם את מפח-הנפש והמרירות ששבעו הירושלמים, בלי הבדל מסגרת, משך כל החורף הזה המדכדך, עקוב-הדמים. אפשר גם שפעל איזה רצון להראות לירושלמים שאם רוצים חזק אז יש דרך לפרוץ את המעגל הסגור, בלי לסמוך תמיד, ביסודו של דבר, רק על יזמה והפעלת כוח מן השפלה. להתקומם על המצב שבו לירושלים כעין חזקה על אסונות ופגעים ומחסור בו-בזמן שידיעות מעודדות צריכות לבוא רק מחזיתות אחרות בארץ, שהן-הן בעלות מונופול כמעט על הצלחות ונצחונות, ועל שפע.

וחוץ מזה, בלי שים לב לכוונות, מה בדבר התוצאות? לא התוצאה בשטח, במקום-המעשה, בסוף הקרב, אלא ההשפעה הכוללת… אין ספק שמעתה תהיה כל הסתערות על מקום-יישוב כלשהו, בלי הבדל מיהו ואיזהו הארגון המבצע והנושא באחריות, קלה הרבה יותר בגלל הפחד מפני חזרה על ״פרשת דיר-יסין״… הרי כבר יש ידיעות המספרות על ההשפעה ההרסנית שנודעה לכיבוש דיר-יסין על המוראל הערבי בכל קצות הארץ. הבריחה של תושבי שכונות-הדרום בירושלים, מוסלמים כנוצרים, לובשת ממדים נרחבים. כך גם הבריחה משאר המרכזים העירוניים הגדולים. וחשובה גם עצם השפעתו של התקדים, שהגיעה שעתו מכבר, למען האמת: אין חודרים לכפר כדי לפוצץ בו בית או כמה בתים ולהסתלק; חודרים לכפר, או לשכונה, או לעיר, כדי לכבוש אותם, לפנותם מיושביהם, ולהחזיק בהם. כמו שעשה הלח״י קודם בירושלים במבואותיה המערביים: בשכונות כמו שייך-באדר ורוממה, ובליפתא. שם פשוט לא היתה התנגדות של ממש, זה כל ההבדל. אז מה אם נהרגו בדיר-יסין מאתיים-וחמישים איש, אפילו נאמין למספרים של האנגלים ושל "הצלב האדום״?!

מלחמה עכשיו בארץ, לכל הרוחות! כן או לא?!

אדרבה, שיברחו. כמו שהם בורחים עכשיו. העשירים, המבוססים, המנהיגים, האפנדים - לביירות ולאלקסנדריה, לקפריסין, לאירופה; הצנועים יותר - לבתים של קרובים וידידים במרחק חצי שעה נסיעה, שעה נסיעה. מה האסון לנו? מה האסון להם?

נון זכר את חותנו, את נחמן גפן. התזכיר המצחיק שלו אל ״מנהלת העם״… איך הוא אומר?… ״להעמיד עליהם משמר ולהשגיח עליהם בשבע עיניים, אבל להשאיר אותם במקומם… עם חכם יודע לא רק להתגבר על אויבים״, וכה הלאה וכה הלאה… בעצם ידו הביא את התזכיר לתעודתו, וחיכה לתשובה או לאישור כלשהו על קבלת התזכיר. הוא עדיין מחכה. הלך לשם לפני כמה ימים עוד פעם ודיבר עם פקידה אחת. בסוף ביקשו

ממנו בנימוס שיסתלק מפני שהוא מפריע ויש להם שם די עניינים דחופים ורציניים באמת בשעה זו… איש-מעשה, איש נבון, איש משכיל - אבל בדברים מסוימים תמים כמו ילד. לא יאומן!

כן, אבל ענין צאלח חרה לך כהוגן. כמה שזה חרה לך!

טוב, זה באופן אישי… כלומר: צאלח כאיש, לי באופן אישי… זה דבר אחר…״ ולו זה היה תוך כדי קרב וכיבוש, נניח - אז מה, הייתי מחפש אותו כדי שהוא לא ימות?!… ואילו היו הם, למשל, כובשים בלילה ההוא את המושבה שלי, אז מה - הוא, צאלח, היה מחפש באופן מיוחד את אבא ואמא, או את בועז, כדי להציל אותם?!

די, מספיק. במלחמה צריכים להיות רציניים. עד מוות.

מה הם עשו בגופה שלו אחר-כך? קברו אותה במקום-סתר, בלילה?

ואולי השליכו אותה בשדה, על-יד חורבות הבית של חאג' יוסף, כדי שבני הכפר יחשבו שהוא נהרג אז בלילה, כדי שיקברו אותו בעצמם - -

הנה הם כבר בשערי ירושלים. בחמש שעות ומשהו עשו את הדרך.

ממש מהר. 'שם״, מורה שמשון לימין הכביש. ״אתם רואים את הגבעה ההיא, את הבתים ההרוסים? זה דיר-יסין!״

שמש בעיר, ורוח רעננה נושבת, רוח אחרת. אנשים עומדים ברחובות ומנופפים בידיהם בהתלהבות לכלי-הרכב העוברים, קורנים מאושר. עכשיו יקבלו ביצים, קמח, שמן, אבקת-חלב. אולי גם בצל, תפוזים, סוכר. ואפילו קצת ירקות טריים. והרבה הרבה תקוה.

"עכשיו כולם שמחים אצלכם״, אמר להם שייך יונס בחצר הכלא בעכו, למחרת ההחלטה באו״ם, ״אבל בקרוב תראו כמה אלמנות ויתומים יהיו אצלכם! בארץ יישפך דם כל-כך עד שכל מה שהיה קודם יהיה כמו משחק-ילדים״.

איש חכם, שייך יונס. איפה הוא עכשיו? יכול להיות שהצליח להגיע לצפת ומילא שם שוב תפקיד חשוב אצלם… או נפל בקרב…

זה באמת מחמם את הלב לראות את האנשים האלה עומדים וצועקים "יחי״ כמו ילדים קטנים. כמה מהם לא יהיו עוד בחיים בעוד חודש, בעוד חדשיים? הרי ברור שהענין לא נגמר בזה. צריך להיות מציאותי, לראות את המציאות בעיניים פקוחות, כמו מהפכנים, כמו שאומר אמיתי. ״לא גויסנו בשוט כהמון עבדים״. יכול להיות שרק עכשיו זה יתחיל באמת. רק כשהאנגלים ייצאו.

ואני? אני אהיה עוד בחיים בעוד חודש או חדשיים? סוף-סוף אני בא הנה להשתתף במשהו! להילחם! יש למישהו ביטוח-חיים כשהוא הולך למלחמה?!

עד עכשיו יצאתי בחסד, אפשר לומר. פציעה אחת קלה, פציעה אחת יותר קשה. מחנה-מעצר, ובריחה. תפיסה ומשפט וכלא עכו, ובריחה. תפיסה ושוב בכלא, בעכו, ואחר-כך בירושלים, ושוב בריחה. יש כאלה שכתוב להם על הפרצוף, אם אתה יודע לקרוא, שהם מיועדים למוות. ויש אחרים שכאילו יש להם כשרון מיוחד להישאר בחיים. איזה סוג אני, הה?

יוחנן אינו מאמין שמפקדת ה״הגנה״ תצליח להשאיר את הכביש לירושלים פתוח זמן רב. ענין של ימים, הוא אומר. יש לו בכלל איזה אי-אמון יסודי במסגרות גדולות, בסולמות-פיקוד ארוכים. במיוחד הוא מתיחס בבוז לכוח-ההחלטה של המנהיגות ה״יישובית״, ליכולת שלה לעמוד בלחצים, אפילו לאומץ-הלב שלה. עצם העובדה, הוא אומר, שהם עדיין לא הכריזו על ממשלה עצמאית זמנית, שעליה היו צריכים - ויכולים - להכריז עוד לפני חדשיים. כל המצב היה יכול כבר להיות אחר לגמרי, אבל אין להם ביצים. ואפילו עכשיו, קרוב לוודאי שהם ידחו וידחו את הכרזת העצמאות - אפילו אחרי שהאנגלים ייצאו מפה - אם האצ״ל, יחד עם הלח״י, לא יודיעו מפורשות שהם יקימו את הממשלה בתאריך המיועד!

בכל-אופן, הוא, יוחנן, יישאר בירושלים פחות מ-48 שעות. לא יותר.

לא מפני שהוא מפחד, או משהו כזה. הוא חייב להיות למטה, בשפלה, והוא חייב לשמור על חופש-התנועה שלו, כדי לתכנן ולתאם ולפקח על הפעילות של כל הסניפים.

ונון, שנשאר בירושלים, עברו עליו שבועות על שבועות שבהם לא פעם הצטער על שלא נמלך בדעתו ולא ביקש, ברגע האחרון, לשוב לשפלה. שבועות על שבועות של דיוני-סרק וישיבות עם נחום ועם יגאל ואחרים, ופגישות עם מפקדים, לא גבוהים ביותר, מן ה״הגנה״, ולפעמים עם מפקדים מן האצ״ל. ישיבות על מפות ותרשימים של בניינים וגילגול רעיונות ו״פאטנטים״ – ולא-כלום. ה׳׳הגנה״ שוב הפסידה אמנם את השליטה על כביש-ירושלים, כמו שניבא יוחנן – אף-על-פי שהספיקה לפני זה להעביר מאות על מאות מכוניות-משא עמוסות אספקה לעיר - אבל, מצד שני… כן, מצד שני שיחררה את עכו. ואת חיפה, ואת צפת, ותפסה את תחנות-השאיבה בדרך לירושלים ועוד משלטים בסביבה, והדפה התקפות חזקות, פה בגיזרה הזאת, על נווה-יעקב ועל ימין-משה. ולסיכום המאזן צריך להוסיף גם שתפסה בקרב כבד את מנזר סן-סימון ואת כל קטמון, וכמעט-כמעט העזה אפילו להתנגש עם הצבא הבריטי כאשר כבשה. ללילה אחד, את שייך-ג׳ראח. והאצ״ל - כן, אין להכחיש, האצ״ל פרץ ליפו ובדם עשרות מאנשיו איפשר ל׳׳הגנה״ להתחכם ולהשתלט על כל העיר ובנותיה, שעכשיו נשארו בה, כך אומרים, לא יותר מאיזה אלפיים ערבים!

ואיפה ה״חטיבה״ הירושלמית של הלח"י בתוך כל זה? - שוד של משוריין משטרתי אחד ליד מחסום מחורבן ברוממה. זה בערך הכל, למעשה.

מתאמנים הרבה, לומדים, נותנים קצת אידיאולוגיה וקצת אינפורמציה. ומלקקים את הפצעים של דיר-יסין. סוף-סוף כמה לוחמים יש לנו פה! ומתבססים, מתארגנים, אוספים ציוד, מכניסים סדר. עד מתי?

יש שעות קשות של זעף ומרי. אבל, אומר נחום ביישוב-הדעת, בפיכחון, כמה שעות כאלו, וקשות מהן לאין שיעור, ידענו בעבר. בשנים הראשונות. עד הפילוג, ומיד עם הפילוג. ובעת הבידוד והרדיפות עד רצח יאיר, ובייחוד לאחריו, בעת ההתפוררות והייאוש. הרי הכל היה בניגוד לכל הגיון, מעבר לכל ייאוש.

הוא מספר לי, מהרהר נון בליגלוג חמוץ, בינו לבינו.

שעות קשות כמו אלו הן-הן המבחן לגבורת הרוח ולכוח-ההתמדה.

כך חוזר נחום ואומר, ויגאל מניע לו בראשו לאות הן. ואם עובר עלינו עכשיו משבר פנימי, פסיכולוגי, אל נשכח שהוא בא עלינו, בעצם, מפני שהמסירות שהשקענו במשך כל השנים האלו הביאה את פריה העיקרי: היא מביאה את גירוש האנגלים ואת חידוש העצמאות המדינית ״אחרי אלפיים שנה״. וגם אם נשמור על חוש-המידה ולא נפריז עד כדי לומר שהפעילות שלנו בלבד היא שהביאה לידי כך, הרי אין ספק שבלעדינו לא היו הדברים מגיעים לידי כך, שמילאנו תפקיד ממדרגה ראשונה כשוט, כדרבן, כקאטאליזאטור. התפקיד הזה שמור לנו עדיין. הוא שמור לנו נוכח ההיסוסים וחולשת-העצבים לקראת רגע ההכרעה של הקמת השלטון העצמאי. הוא יהיה שמור לנו גם אם במאמץ עילאי יצליחו הללו להתרומם לגובה השעה ויכריזו על המדינה. סוף-סוף הרי אותם אנחנו מכירים. לא מהיום…

לשמש להם שעון-מעורר?! - מטיח נון.

זו דווקה דוגמה לא רעה, מתעורר יגאל להשיבו דבר… שעון, מהי אם מדובר בנו, הרי ברור יהיה לכולם שאנו יכולים להיות גם שעון-מעורר, כמו שאתה אומר, וגם שעון של פצצת-זמן, של מכונת-תופת. אדרבה, שייזהרו. אבל אם אנו מתפרקים - והרי לזה אתה חותר, נון, אם לשים את הקלפים על השולחן - הרי ממילא מפרקים גם את השעון. וזה יכול להיות ענין חמור מאד, פשוט מבחינה לאומית.

לא, נון אינו ״חותר״ לשום דבר. הוא תוהה. הוא מנסה לחשוב. זאת שעה גורלית, והשעון מצלצל פה עכשיו לכולם… אם לדבר על התפרקות, הרי תהיינה כל המסגרות הקיימות צריכות להתפרק: גם ה״הגנה״, גם האצ"ל, גם הפלמ״ח, לא רק אנחנו… ולא רק הגופים הלוחמים; גם "המוסדות הלאומיים״: הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי, אסיפת־הנבחרים, ״כנסת ישראל״, וכל הקופות והקרנות שלהם. אם זאת התחלה חדשה, הכל צריך להתחיל מחדש. גם המלחמה ודאי תהיה מלחמה חדשה, אם תיווצר מסגרת כוללת שמבטלת את כל הקודמות, החלקיות, שכל אחת מהן מושכת לכיוון אחר. ובאותה מידה, אם זו תהיה מלחמה חדשה, היא תחייב מבנה חדש שינהל אותה. זה לא יכול להיות סתם המשך של מה שהיה.

כל זה מעניין מאד. אולי אפילו נכון, סובר נחום. אלא שהוא אינו בטוח אם מה שנכון לגבי הארץ בכללותה יהיה לו תוקף גם לגבי ירושלים. מצד אחד, לפי תכנית האו״ם הרי ירושלים צריכה להיות מין יחידה בפני עצמה, ״מובלעת״ כזאת, בינלאומית, תחת ניהול של האו״ם. מצד שני, לא ייתכן שתקום מדינה עברית שלא ירושלים בירתה. זה דבר שלא יעלה על הדעת, אף-על-פי שהמנהיגים קיבלו את זה, ובלבד שתהיה להם סוף-סוף מדינה. מצד שלישי, אין כל סיכוי שקבוצות המפייסים מוועדת שביתת-הנשק שמקימים פה תקפאנה את המאבק הצבאי על העיר, שוודאי ילבש ממדים חדשים, הרבה יותר רחבים, ברגע שיסתלקו האנגלים מן העיר ויפנו את ״איזורי-הבטחון״ שלהם ואת מחנה-אלנבי בדרום העיר וכן הלאה, ואז ברור שההכרעה במאבק על העיר היא שתכריע את כפות-המאזניים במאבק על הארץ כולה. מספיק להסתכל במפה הגיאוגרפית והפוליטית בשביל להשתכנע בזה. ואז, אם משיגים נצחון מלא בירושלים, משיגים נצחון מלא במאבק על ארץ-ישראל. לא על חלוקת הארץ אלא על שלמותה. לכן, בלי הבדל מה יעשו אנשי המחתרת בתחומי השליטה של הממשלה העברית כאשר תקום, בירושלים המחתרת צריכה להמשיך בקיומה, לא להתפרק ולא להיבלע במסגרות כלליות, כי היא שחייבת להיות חוד החנית: להעלות את הפעולות המקומיות לדרגה שתביא לידי הכרעה צבאית ותבטיח את כיבוש כל הארץ עד הירדן.

השאלה היא, תמה יגאל, אם יהיה למחתרת כוח לזה, ואפילו נניח שכן - אם זה ייתכן מבחינת יחסי-הכוחות הבינלאומיים.

מה שנוגע לכוח, משיב נחום, יש סיכוי, לא יותר מסיכוי, אבל הוא ישנו. הסיכוי יכול להיבחן רק בקרב, בפעולה, כמו שהוא נבחן קודם במלחמה נגד האנגלים… מה שנוגע לחישוב הבינלאומי, כאן דווקה הוא די שקט. רוסיה הסובייטית רק תשמח על כל פעולה שתדחק עוד יותר אה רגליהם של האנגלים מן האיזור, כי זה יוכל גם להיות דוגמה חיה לכוחות אנטי-אימפריאליסטיים במצרים, בעיראק, וכן הלאה. זה ברור. ומסיבות ידועות היא אפילו תשמח במיוחד אם הלח״י הוא שיתן כאן את הכיוון. סוף-סוף, לא לחינם פתח גרומיקו הרוסי את נאומו המפורסם בעצרת או״ם במאי שעבר במלים: "דם נשפך בארץ-ישראל״. האנגלים לא יוכלו, לא מבחינה פוליטית-פנימית ולא מן הבחינה הבינלאומית, להתערב באופן ישר וגלוי, בכוח צבאי; הם יעשו כמה שאפשר כדי לקלקל ולהזיק ולהפריע, אבל רק באמצעות כוח ערבי, וכל זמן שהכוח הזה לא יוכה באופן סופי וגמור; ברגע שהכוח הערבי ינוצח, הם ירוצו לעשות עסקים עם המנצח. הצרפתים ודאי ישמחו. לא פחות מהרוסים, על כל מפלה של הבריטים ובני-חסותם במזרח התיכון, בייחוד אחרי מה שאלה עשו להם בסוריה ובלבנון, וגם הם ימהרו "להכיר בעובדות״. ואמריקה - טוב, היא בוודאי תתרגז ותגיד ״פויה!״ אבל יש בה גם די כוחות שיהיו מרוצים מן המצב החדש. לכל היותר היא תטיל איסור על משלוחי נשק וציוד לממשלה העברית. זה לא נורא, אפשר להסתדר בלעדיהם. ואם נחוץ מאד, מוצאים דרכים להתגבר על איסור כזה.

סוף-דבר, מסכם נחום, ירושלים היא המנעול לשיחרור כל הארץ כולה. והמפתח למנעול הזה תוכל להיות פעולה שלנו, ברגע המתאים. ירושלים, מהרהר נון כשהוא עולה על משכבו בחדר שהוקצה לו בבית-אבן חד-קומתי, במשפחה של ״אוהדים״, לא רחוק ממפקדת ה״חטיבה״, תמיד היא המנעול, ומדי כמה שנים מגיע אליה מישהו שהמפתח נמצא בידו ופותח. או מנסה לפתוח.

כניסה מיוחדת יש לחדרו של נון, והוא מקיים מגע מועט ככל האפשר עם משפחת שטראוך. בעצם, רק לישון הוא בא לכאן, בלילה, ואחר-כך הוא רוחץ ומתגלח בחדר-האמבט. שקט ומצניע את עצמו ככל האפשר. פעמים הוא גם קופץ לשעה קלה במשך היום, לנוח או לקרוא מעט. יש גם שהוא נכנס למטבחם לחמם לו קצת מים לכוס תה, והזדמן לו להביא להם כמה קופסות-שימורים ופחית מלאה סוכר משלל קטמון, שכל הארגונים הלוחמים מתחלקים בו יחד עם אלפים על אלפים מאזרחי ירושלים, מגויסים ושאינם מגויסים…

יש כנראה משהו באוויר הזה, באור הזה, באבן הזאת - מהרהר נון באי-נחת, מפורקד על מיטתו באפלה - משהו שמשפיע על האנשים שגרים כאז. אפילו על אלה שמזדמנים הנה לתקופות קצרות. אפילו אדם כמוני, שבדרך-כלל לא מתפעל ולא נותן לדברים חיצוניים להשפיע עליו. רק תקופות קצרות ביליתי כאן בשנים האחרונות, מטעם התנועה, ועוד זמן-מה בכלא המרכזי, אחרי שהעבירו אותנו מעכו. ואחר-כך איזה חמישה שבועות אחרי הבריחה, ושוב כמה שבועות עכשיו. בכל-זאת אני מרגיש איזה קשר עמוק, יותר מאשר לתל-אביב, בוודאי יותר מאשר לינוב, ואפילו יותר מאשר למושבה שלנו. האמת היא שבתנאים שבהם חייתי - כמעט תמיד בבריחה או בהסתר, מגיל צעיר מאד, ובלי מקום שהוא באמת בית - לא היו לי הזדמנויות ממש להתקשר לאיזה מקום. גם פה אני לא יכול

לומר שאני מרגיש את עצמי בן-בית. ״שייך״ כן, אבל לא בן-בית. לא מכיר פה כמעט אף אחד, מחוץ למסגרת ההיכרויות והיחסים בסניף המקומי, ובין-כה-וכה אני גם לא אחד שמתיידד בקלות או שקל להתיידד אתו. אבל גם ירושלים היא כזאת. מעניין: אולי זה חלק מן הסיבה, חלק מן ההסבר מדוע אני מרגיש את עצמי ״שייך״ כאן. זה יחד עם העומק, שלה יש ולי אין, ויחד עם הגובה, שלה יש ולי אין. אלה דברים שעושים משהו, שעושים הרבה, לאנשים שאין להם. אולי מכניסים בהם יתוש של תאוה לעומק ולגובה, או נותנים להם הרגשה כמה הם קטנים ושטוחים ונמוכים. על אחת כמה וכמה, אני מתאר לי, הדברים האלה נותנים לאנשים שהם עצמם גם-כן יש להם. גם עומק וגם גובה.

״קדושה״? בדברים האלה אני לא מאמין. לא בקדושה ולא במקומות קדושים. לא חושב שהיא ישנה פה יותר מאשר במקום אחר ולא מאמין שהיא ישנה בכלל. אבל יש, כנראה, מקומות שמכניסים באנשים איזה רעל או כישוף או שגעון של קדושה, ואז המקומות האלה נקראים קדושים. ואולי הם אפילו מקבלים במשך הזמן איזה תכונות שמקובל לקרוא להם ״קדושות". תכונות שאחר-כך הן מעצמן כבר משפיעות על אנשים. על אנשים שיושבים במקומות האלה ועל אלה שבאים אליהם.

לא יכול להיות שזה מקום יחיד כזה בכל העולם, אבל אני לא מכיר את העולם. לא יודע איך הוא נראה. את הארץ שלי אני מכיר. אני מכיר בה גם מקומות שלא דרכתי בהם. ופה אצלנו אין עוד מקום אחד כזה. בצפת מרגישים משהו דומה לזה, אבל רק דומה.

אז בשביל זה ודאי אנשים אוהבים לתלות מנעולים על מקומות כאלה. כאילו לא מספיקים המנעולים שנמצאים בהם ממילא - בתוך האוויר, בתוך האור, בתוך האבן. באנשים השקטים והסגורים. ואחר-כך המקומות עצמם נעשים מנעולים, וכל כמה שנים ניגש מישהו במפתח ומחליט לפתוח את המנעול ולהסיר אותו ולקחת כל מה שסגור בו, ומאחריו.

בסדר, משלים נון את הירהוריו, מכוסה שמיכה קלה, מכוסה חושך, מכוסה שקט, נאחז בשארית ערותם של חושיו ושכלו קודם שיציף אותו עלפון התנומה.

עוד שלושה ימים, כנראה.

עוד יומיים, לפי כל הסימנים.

עוד יום אחד, מחר.

זה ודאי.

מחר.

 

פרק חמישה־עשר: יש    🔗

---

היה בוקר תכול ויפה לאלוהים.

בבוקר השכם היה נון - חבוש קסדה, שפוף על מקלע – בבסים-היציאה, עם הכוח הדרוך לפעולה.

אותה שעה כבר ידעו שיישובי גוש-עציון שמדרום לעיר קרובים ליפול כולם בידי הלגיון הערבי המשלים התקפתו, בסיוע שריוניו ובפיקוד קציניו הבריטים, וחלק גדול מלוחמי הגוש, אם לא רובם, כבר נפלו חללים או נפצעו. ידוע היה גם שהלגיון כבר התבסס ביריחו וכן ששיירה קטנה תביא עוד-מעט העירה מן הצפון את כל תושבי נווה-יעקב ועטרות; בשכונת רוממה כבר הוקצו להם בתים שהתרוקנו מדייריהם הערבים. בעיר העתיקה, לעומת זה, בתוך החומות, הניחו האנגלים לאנשי הרובע הנצור לשפר את עמדותיהם.

בדריכות, בשתיקה כמעט, המתינו לידיעות על התפתחות המצב בחלקיה המזרחיים והצפוניים של העיר, ובמרכזה. האמנם, האמנם יפנו הבריטים את בווינגראד שלהם, את אזורי-הבטחון שלהם בעיר? האם תתפוס ה״הגנה״ את מגרש-הרוסים? האם ערוכים הערבים לנסיון להקדים ולתקוף ברחוב ממילא, בימין-משה, באבו-תור, בשכונת-מוצררה? והאצ״ל, שנערך בשכונת בית-ישראל החדשה וקיבל עליו לכבוש את שכונת שייך-ג׳ראח, ולהשתלט בכך על צומת הכבישים לרמאללה ושכם מזה ולהר-הצופים מזה, האם יעשה וגם יצליח? ומה יהיה בדרום העיר: בצפון-תלפיות, במחנה-אלנבי, ברמת-רחל, במקור-חיים?

מעט-מעט החלה התמונה להתבהר. כל בווינגראד ואיזורי-הבטחון הבריטיים שבלב העיר נמסרו בסדר ובנימוס לידי ה״הגנה״, לרבות מחסני-ענק של אפסניה. בכך הובטחה השליטה על שכונת טלביה, ומצד שני - על רחוב הנסיכה מרי, על קטע של רחוב ממילא, ואולי גם על חלק משכונת מוצררה. בית-השידור ברחוב הלני המלכה ״בידינו', אבל מגדלי-השידור שברמאללה הם, כמובן, בשליטה ערבית. הערבים עדיין אינם תוקפים בשום מקום שמחוץ לעיר העתיקה - קצת אולי, מתוך איבוד-עשתונות ומתוך חשש מפני הסתערות נגדית על מעוזם שבעיר העתיקה גופה, וקצת אולי מתוך ציפיה לעיקר כוחו של הלגיון הערבי שיבוא ויעשה את המלאכה בשבילם, כמו שכבר עשה אותה בגוש-עציון. ה״הגנה״ מתגברת על היחידה העיראקית המחזיקה במחנה-אלנבי, ועם גירושם של אלה יובטח שטח רצוף של שליטה עברית בכל דרום העיר, עד מבואות בית-סחור ועד בית-צפאפה. נכבשו גם בנין בית-הדין הצבאי, בית-החולים האיטלקי, תחנת-הרכבת, תחנת-החשמל, הדואר המרכזי. על ארמון-הנציב יוסיף להתנוסס דגלה של ועדת ״הצלב האדום״, דגליה יתנוססו גם ברחוב יוליאן, על מלון-המלך-דוד ובנין ימק״א. שכונת אבו-תור ריקה, כמדומה.

יעדה של ה״חטיבה״ אכן יהיה השתלטות על מבואות העיר העתיקה בשער-יפו, בשער החדש, ובבנין האדיר של מנזר נוטר-דאם, בקרן רחוב סנט-פול - זה שממרומיו כמעט כל העיר העתיקה נתונה לשליטתך.

חלק מן הכוח ירד ברחוב יפו על-פני אזרחים מגויסים מאנשי ה״הגנה״, שהתרוצצו בעסק מרובה בין הבניינים, המשרדים, המחסנים, והחנויות מוגפות-התריסים שנפלו לידיהם. צל שקט וקריר חיפה עליהם לאורך בנין הדואר, על המדרכה מול גינת-העיר הקטנה, ומנגד לבנין של עיריית ירושלים - אף הוא עכשיו בידי ה״הגנה״. בריצה שפופה הגיחו אל השמש – לכיכר-פלומר הקטנה שבצומת רחוב יפו, רחוב סנט-פול ורחוב סולימאן.

חלק אחר של הכוח נע במהירות ממגרש-הרוסים לרחוב סנט-פול ועמד בשעריו של מנזר נוטר-דאם.

עכשיו החלה המהומה. הכוח שבכיכר הקטנה התפצל לשני ראשים וביקש לחתור במורד רחוב יפו. יריות ניתכו עליהם מחלונותיו של המנזר, מגגות הבתים שלאורך הרחוב, מאצל החומה ומעל שער-יפו. נחום רץ קדימה, ממטיר צרורות ממקלע-ברן שבידיו. אנשים רצו אחריו, בחורים גם בחורות. פצועים החלו ליפול. הכוח שבקרן רחוב סנט-פול פרץ לתוך בנין המנזר. אנשים החלו לרוץ במדרגות למעלה ומשם החלו להשליך עליהם רימונים ולרססם באש תת-מקלעים. נחום ואנשיו הגיעו עד בנין מלון-פאסט שבקרן רחובות יפו וממילא. משם שילשלו עליהם מטרות של רימונים. ניסו להתפרץ לתוך המלון, בלי לנקוט תחילה צעדים ראשוניים של זהירות וחיפוי הדדי. השמש החלה לחמם, חולצות מיוזעות דבקו אל הגוף. המדרכות נשטפו דם והאוויר היה ספוג אבק-שריפה. אנשים רבים יותר ויותר החלו לעסוק בפינוי הפצועים, שאף הם התרבו מרגע לרגע. היתה התרוצצות נבוכה.

״שיבואו הנבלות מן ה’הגנה׳ לתת יד!״ גידף נחום בקול.

״הם יתנו לנו לאכול את הדייסה בעצמנו״, השיב לו נון בצעקה מן המדרכה השניה.

בו-ברגע חש קליע פולח את שמאלו. הכאב היה חריף, אך רפה מיד.

״זה רק בבשר הזרוע״, הספיק לומר לנפשו, בצלילות-דעת שהתמיהה אותו לנוכח דמו השוטף. אך שוב לא היה יכול להחזיק במקלע שלו בשתי ידיו ולהפעילו. מסר אותו לבחור צעיר שעמד סמוך אליו, בפתח מוגן-כלשהו של אחת החנויות בבנין חד-קומתי, ונטל ממנו רובה-צנחנים קל שהיה בידו. בתוך השאון המנסר. האבק המסמא, הזיעה הניגרת ונפצי הרימונים התחלפו במחסניות שלהם. אחר-כך חשה אל נון חובשת חמושה, חיוורת-פנים, קרובה להתמוטט.

היא הושיבתו על הארץ, בפתח אותה חנות, ביד רועדת שלפה חוסם-עורקים מילקוטה, חבשה את זרועו. ״כדאי שתצא מכאן״, אמרה. ״אתה יכול ללכת בעצמך, כן?״ צווחה, היסטרית כמעט. ״יש לנו עוד פצועים. נופלים כל רגע!״ היא לא חיכתה לתגובתו ורצה קדימה.

מקץ שעה-וחצי בקירוב נתן נחום פקודה לסגת. ״אין ברירה… הזונות לא באו לעזור!״ זעם. אך הם הוסיפו להיאחז במבואות של מנזר נוטר-דאם, תוך כדי חילופי-אש שגברו ורפו לסירוגים בין הקומות והכניסות השונות של הבנין. נון הוסע לבסוף, עם שאר פצועים, לבית-החולים של המיסיון האנגלי לשעבר. בערב חתך המנתח בבשרו, הוציא את הקליע. ״עוד כמה ימים תהיה בריא כמו שור ותוכל להמשיך״, עודדו המנתח. ״עכשיו זקוקים לכל לוחם״.

'אתה מספר לי״, לאט נון. הוא ידע כבר שאבידות ה״חטיבה״ הסתכמו בשמונה הרוגים ובשלושים פצועים לערך, מהם כעשרה פצועים קשה. היה זה כשליש מן ״הכוח הלוחם״ של סניף-ירושלים. הוא ראה את האברים המרוטשים, את הפנים המעווים מכאב, את האגרופים הנקמצים בחמת-נואשים ובחדלון-אונים.

הוא ידע גם שהאצ״ל נהדף כבר בבושת-פנים מבנין בית-הספר לשוטרים, גורש משייך-ג׳ראח, נאלץ להתגונן בבית-ישראל החדשה.

"הם עשו לנו את זה בכוונה!״ רתח אליהו, פצוע צעיר ששכב במיטה שלימינו, מתאמץ להבליג על הכאב ברגליו הפגועות - פרצופו של סטודנט למדן, מקריח וממושקף, מאנשי מחלקה ו׳ לשעבר. ברור היה למי הכוונה ב״הם״.

נון הסתובב אליו לאט על צדו הימני. ״אולי לא יכלו להעביר כוחות מאיזורים אחרים בעיר. אתה יודע: הם תפסו, בעצם, את כל העיר החדשה״, ניסה לקרר את דעתו.

״עובדה שהנפגעים היחידים כמעט בכל העיר היו היום אנשי לח״י ואנשי אצ״ל. אתה חושב שזה מקרה?״ נאנק הלז.

״אינני יודע. אולי הם פשוט יותר מחושבים״, הירהר נון בקול. הוא חש שקט מוזר משתפך בכל גופו וממלאו. "לא מהיום זה כך״, הוסיף בקרירות אובייקטיבית, כמי שהופך בבעיה עיונית המעסיקתו מכבר, ״ההגיון אצלנו, החישוב אצלם… אנחנו ההגיוניים, הם המחושבים״.

״אינני יודע מה אתה מדבר״, הפטיר אליהו.

״המפתח לא התאים למנעול״. המשיך נון, כדובר אל נפשו כמעט.

״לא היה די גדול, לא היה די חזק… לא התאים, זה הכל״.

"אני יודע מתימטיקה״, הטיח אליהו ברוגז. "אינני מבין במסגרות״.

״דבר גדול אמרת!״ התעורר נון, מתרומם קימעה ונשען על מרפקו.

״זה בדיוק מה שאני אמרתי קודם, אבל אתה ביטאת את זה באופן יותר מוצלח. אנחנו… זאת אומרת, בתור גוף נושא-אידיאה… בתור מהפכנים, כמו שאנו קוראים לעצמנו… אנו יותר טובים במתימטיקה, אבל אין לנו מושג במסגרות. בזה הם מבינים הרבה יותר טוב. זה הכוח שלהם. כך היה וכך יהיה״.

חיוך של הבנה האיר את פניו המכווצים של אליהו. ״קולע״, מילמל. אחר־כך הוסיף בגניחה: ״דבר עוד, רפאל. זה טוב לכאבים״.

נון שב והתפרקד על המיטה, שלח ימינו להתקין את הכר שלמראשותיו. הוא חש כי גם מן המיטות האחרות מקשיבים לדבריהם, מי באזניים פקוחות ומי מתוך ערפל-הזיה, מי מתוך ריחוק-דעת כלשהו ומי בלהיטות כבושה.

״אנחנו, בעצם, חושבים על מחוג-השעות של השעון, של ההיסטוריה״, המשיך נון. ״כך היה במיוחד אצל יאיר… אם ידוע לך, כי אתה בטח לא היית בהתחלה. עובדה, אתה מוכר לי רק מעכשיו. מהשבועות האחרונים… ודע לך: הוותיקים כולם הכירו זה את זה במשך הזמן. בפעולות, במחנות, בבית-הסוהר… לא חשוב… כך היה, למעשה, תמיד. כל הזמן. אם לא חשבנו עליו בעצמנו, היו תמיד שחשבו עליו בשבילנו… אבל הם, הם מסתכלים רק במחוג הקטן, הזריז, של השניות. לכל היותר, במחוג של הדקות… לכן אמרתי שהם המחושבים, אף-על-פי שאנו ההגיוניים. במושגים שלך: הם המסגרים, אנחנו המתימטיקאים… אני באופן אישי לא יודע אפילו איך פותרים משוואה אחת במתימטיקה… רק בגללך יוצאות לי מלים נפוחות כאלו מן הפה…״, השתדל עתה להתבדח, ״אבל אתה מבין מה אני מתכוון…״

״אף פעם לא חשבתי על זה בצורה כזאת״, מילמל אליהו, "אבל זה נראה מעניין. זה גם נראה נכון, ככה, למבט ראשון״.

״טוב, זה כבר משהו״, הוסיף נון לגלגל בנימה של הומור, בהרגשה מוזרה של התעלות, ״אם מתימטיקאי כמוך מוצא, למבט ראשון, שזה נכון,.. אז בשבילי זה הרבה מאד… ואני אגיד לך עוד משהו, שממנו רואים את ההבדל הזה גם בשטח הצבאי. אצלנו, בקורסים שלנו, הרי אנחנו נותנים כבר יותר מחצי הזמן לאידיאולוגיה, לגיאופוליטיקה, להיסטוריה, לכלכלה, לפסיכולוגיה, אפילו למארקסיזם… כך אני שומע… ופחות מחצי הזמן לנושאים צבאיים… וגם זה בעיקר לחמרי-נפץ, להתגנבות-יחידים, לטיפול במוקשים… לעומת זה אצלם אין כמעט בכלל אידיאולוגיה! אולי רק במין ׳קומזיצים׳ שהם עושים, ׳מסביב למדורה׳ יעני. קצת שירי קרן-קיימת. דברים כאלה שלא עושים עצירות במעיים. את האידיאולוגיה הם מכניסים מהצד, דרך-אגב… ולעומת זה לומדים איך לפעול בשדה, בהר, בעמק, קצת גם בשטח בנוי… איך לפעול בחוליה, בכיתה, במחלקה, בפלוגה. עכשיו בטח גם בגדודים. לומדים איך מסתערים ואיך נסוגים, איך שמים מארב ואיך מאגפים. איך נערכים להגנה, ואיך מתפרסים להתקפה. איך הודפים התקפת שריון, ואיך נותנים מכת אש-מרגמות. זה הכל דברים שלא בשמיים, ואם מישהו מאתנו ישקיע בענין הזה את המאמץ הדרוש אולי הוא יצליח לא פחות מן הטובים ביותר שבהם - ואולי אפילו יותר, דווקה בזכות הביסוס הרעיוני - אבל בסך-הכל זה לא הכיוון שלנו, זה לא האימון שלנו, ולא זה הכוח שלנו - -״

״אתה שם, במיטה שלפני האחרונה… כן, אתה, מצד ימין…״, קראה אחות אחת רחמניה אל נון. לבנת-חלוק-ושביס עמדה בפתח החדר, קולה סדוק ועייף. ״אתה מפריע לשכן שלך ולכל החדר… וגם לעצמך אתה לא מועיל בדיבורים האלה… אז אולי תואיל להפסיק…״

'לא, הוא לא מפריע… לא, זה בסדר… שידברו…״, נשמעו קולות מכמה מיטות בחדר החשוך, שנייר-האפלה ופסי-בד לבלימת הדף מודבקים על השמשות של שני חלונותיו. ומישהו אף מיחה וקבל: ״יותר טוב שיפתחו קצת חלון… מחניק פה!״

"כן, אתה צודק״, הודתה האחות, עוברת בין שתי שורות המיטות.

"אבל יש לנו הוראה להאפלה… מצטערת״. אחר הוסיפה, בנעימה בוטה יותר אירונית כלשהו: ״חוץ מזה, אני רוצה להתנצל לפניכם מראש, בשם כל האחיות והעובדים, שהטיפול אצלנו עכשיו לא יעמוד על הגובה כל-כך כמו שהיה, למשל, ב’הדסה׳ על הר-הצופים… אין לנו פה אותם התנאים, רבותי, והמצב בכלל קצת אחרת. לכן אני אבקש מראש להתחשב!״

״הדלת למסדרון תישאר פתוחה, אבל אני מציעה לכם לא להביט יותר מדי״, הוסיפה, סמכותית ונבעתת. ״יש כמה מקרים… מאד קשים… גם מאנשי האצ״ל שהובאו מבית-הספר לשוטרים״. הפצועים זעו באי-שקט על מיטותיהם.

״אז טוב, חברים נכבדים״, ניסתה לסיים בנימה קלילה יותר, ״אז אני עוזבת אתכם, ואני מבקשת שתהיו שקטים… אם מישהו צריך איזה דבר אז, כמובן, הוא לוחץ על הפעמון ובמידת האפשר… אני חוזרת: במידת האפשר… אחות תגש אליו מיד״.

כשעמדה בפתח, רגל אחת כבר במסדרון, נמלכה עוד רגע בדעתה וכמפשפשת בזכרונה הוסיפה:

״דרך-אגב, שתדעו לכם… יש לנו מדינה!״

מאחת המיטות שאל מישהו. תשוש ואדיש לכאורה: ״באמת?! ממתי?״

״מהיום אחרי-הצהריים״, השיבה עניינית. ״בתל-אביב היתה ישיבה חגיגית, ובן-גוריון הכריז על מדינה״.

משהלכה לה העיר אי-מי כבטרוניה: ״הרי אמרו כל הזמן שהתאריך זה חמישה-עשר במאי, מחר…״

אליהו נאנק על משכבו, בהומור מריר: ״אנחנו פה - והיא שם!״

ועוד אחד תהה כמשתומם:

״אז מה, באמת יש לנו מדינה?"

ונון החזיר לו, רפה-שפתיים, קצר-רוח כלשהו:

״הרי שמעת. יש!״

 

פרק ששה־עשר: הוד נסתר    🔗

---

נחום ויגאל באים לבקר את חבריהם ופקודיהם הפצועים בבית-החולים. יגאל עצמו יש לו תחבושת על מצחו: ״כמה שריטות. זה שום דבר״. הם נקיים ומצוחצחים, לבושים ח’אקי שאין עליו רבב - מכנסיים קצרים, חולצה, חגורה צבאית שאקדח משתלשל ממנה בנרתיקו על הירך. גרבי-ח׳אקי גבוהים, ״נעלי-מדבר״. קסדותיהם תחת זרועותיהם, הופעתם חיילית ואומרת-בטחון. סבר מאושש ואופטימי הם משתדלים להעלות על פניהם, בייחוד נחום, ובהילוך נמרץ הם פוסעים מחדר לחדר, ממיטה למיטה. ליד כל אחד מן הפצועים הם משתהים מעט, שואלים לשלומו ולהרגשתו, מקבלים תשובות מעודדות בדרך-כלל, ומוצאים את פיהם לזרוק משפטים של היתול גברי מחוספס. לכל אחד הם מבטיחים שנסיון החדירה לעיר העתיקה, אם גם לא השיג את מטרותיו בגלל הפרת הבטחות מצד מפקדת ה״הגנה״, הרי למעשה הציל את המצב באותה שעה הואיל ושיבש את תכניותיו של האויב, סיכל יזמות ערביות בגזרות אחרות, ועל-ידי כך איפשר את השלמת השליטה העברית הרצופה ברוב חלקי העיר החדשה, ואפילו הקל על מגיניו הנצורים של הרובע היהודי בעיר העתיקה.

״כל העולם עקב אחרי הפעולה שלנו״, אומר נחום, ״ואתם לא הכזבתם״. הלח״י פעל, כמו תמיד, בקו הקדמי ביותר, בגיזרה המסוכנת ביותר, הגורלית ביותר. נתן דוגמה, התווה דרך.

פגזים שורקים סביב, ואחר השריקה באים קולות הנפץ. מדי-פעם השמשות מצלצלות, הבנין מזדעזע, אנשים משתדלים לא לשים לב. לא להראות.

נון יורד ממיטתו, לבוש פיג׳אמה של בית-החולים, דהויה מרוב כביסות, וכתום ההקפות של נחום ויגאל הוא מתיישב אתם בקרן-זווית שבמסדרון. המצב מחורבן, משיב נחום על שאלתו של נון. בפיקודם של קצינים בריטים יושב הלגיון הערבי בנווה-יעקב, בעיר העתיקה, בהר-הזיתים, בגבעה הצרפתית, ואף-על-פי שלא הצליח בנסיון להכניס כוח משוריין לתוך העיר החדשה הרי ודאי ינסה שוב. קרוב לוודאי שיצליח. הרובע שבעיר העתיקה לא יחזיק מעמד זמן רב אם לא תהיה פריצה לשער-ציון. בכפר-עציון היו כמאה-וחמישים הרוגים, והנשארים בחיים, לרבות הפצועים, נלקחו בשבי הלגיון. יכול להיות שגם גשר, בעמק בית-שאן, תפול בידיו, או שכבר נפלה. המצרים פלשו מדרום, הפציצו את תל-אביב מן האוויר. הם תוקפים ברצועת-החוף, כוחות שלהם נמצאים בעזה, באר-שבע וחברון, וכוח אחד נמצא במבואות ירושלים ותוקף את רמת-רחל, שפעמיים כבר עברה מיד ליד. מקיבוצי הדרום פינו את הנשים והילדים צפונה. בצפון פלשו כוחות סוריים ולבנוניים. כוח עיראקי נמצא במשולש. קרבות מתנהלים עכשיו בעמק-הירדן ובגיזרות ג׳נין וטול-כרם. יפו התרוקנה מתושביה והיא כולה בשליטת ה״הגנה״. הוא הדין עכו ובית-שאן. וכמובן, טבריה וצפת וחיפה.

ואיפה הלח״י בתוך כל זה?

קיבלנו שידור מן המרכז, אומר נחום. יש לנו עכשיו שני בסיסים גלויים על-יד תל-אביב, בכפרים ערביים שנעזבו מיושביהם – שייך-מוניס וג’ליל. בשייך-מוניס היה מין מסדר-סיום, שאחריו התגייסו רוב החברים לשירות סדיר ומלא תחת פקודת המטכ״ל של ה״הגנה״. כלומר תחת פקודתו של דוד בן-גוריון. שהוא עכשיו ראש-הממשלה ושר-הבטחון. הם יהיו ביחידות מלוכדות, אבל כפופים, כאמור, למטכ״ל של ה״הגנה״. מספר חברים קיבלו פנקסים של אנשי-לח״י ועל סמך זה הם משוחררים לפעילות בלתי-צבאית במסגרת לח״י. זאת אומרת: גם התפרקות וגם שמירת המסגרת. מפקדת האצ״ל גם היא הודיעה לממשלה הזמנית שחברי אצ״ל יתארגנו בגדודים שיפעלו תחת פקודתה, בצבא המאוחד.

אבל כל זה לא חל על ירושלים, מעיר יגאל. פה אנו אדונים לעצמנו, אם גם יהיה תיאום, עד כמה שנחוץ, עם מפקדת-המחוז של ה״הגנה". לפחות עד שתכריז הממשלה הזמנית על סיפוח העיר ותקבע בה את בירתה של מדינת-ישראל, חד-וחלק. כך גם נוהג האצ״ל בירושלים, וכך אנשיו נלחמים עכשיו נגד המצרים ברמת-רחל וסובלים אבידות נוראות, לאחר שההגנה המקומית של הקיבוץ התמוטטה עם מהלומה ראשונה של הכוח התוקף.

רק שנים אחדות נמצא יגאל בארץ, ועדיין מבטא זר ניכר בדיבורו. אף-על-פי-כן בהתנהגותו הריהו איש-מחתרת ותיק ומחושל לכל דבר, מציין נון לעצמו מתוך הערכה. כאילו מראשית הדברים היה אתנו, צמח בתוכנו. ועוד הוא מהרהר: נחום זה, גבר-בגברים, איזו רוח איתנה! אינך יכול לא להתגאות בחברים שכאלה. עד מתי נהיה חברים-לנשק? עד מתי נהיה?

פגזים מוסיפים להתפוצץ. שריקה, ורעם-נפץ. בית-החולים האיטלקי, בקצה רחוב הנביאים, בידיים עבריות, מסביר עוד נחום, עומד עכשיו ללגיון כמו עצם בגרון. רוב הפגזים מכוונים עכשיו אליו ואל הגיזרה שבסביבתו, מבית מנדלבאום עד מגרש-הרוסים, כי היא חולשת על מוצררה ועל שער-שכם ועל הכניסה לירושלים מצפון.

כמה זמן נחכה עד שתהיה פגיעה ישרה בבית-החולים הזה?

נחום ויגאל חובשים קסדותיהם וקמים לצאת.

אני רוצה לצאת מפה, אומר נון וקם אף הוא על רגליו. הפציעה שלו, הוא מניע בראשו לעבר הזרוע הנתונה בסד-גבס, אינה מצדיקה… אנחנו נשמח אם תחזור לשורות, אומר נחום, אבל מצד שני…

מוטב שתהיה פאציינט ממושמע, ממלא אחריו יגאל, ולא תעשה שטויות. בין-כה-וכה, הוא מוסיף, אנחנו לא גורם עכשיו.

הטרוריסטים הנוראים נשארים בלי עבודה, מנסה נון להתבדח. לפחות עד שייפתח שוב הכביש מן השפלה, מתקן נחום. אז נקבל תגבורת, באנשים ובציוד, ונוכל להתחיל שוב להשמיע קול.

בינתיים אנו שבורים, מסכם יגאל. זאת האמת, ואין מה לעשות. טוב רק שהספקנו לאגור די אספקה ודלק בשביל הצרכים שלנו.

אתה שומע את התותחים? פולט נחום נכאים. אילו רק היה במה לענות להם. אין ל״הגגה״ שום נשק כבד בכלל. חוץ מכמה מרגמות של 81, כמעט בלי פגזים, וחוץ מ״דוידקה״ אחת או שתים עם כמה פגזים שעושים הרבה הרבה רעש. זה הכל.

וזה אחרי כל הכסף שהם חלבו כל השנים, מגיד נון בראשו. כל ה״רכש״, כל ה׳׳סליקים״, כל ההכנות, כל הדיבורים הנפוחים!

"אתה הרי זוכר״, מתרתח נחום, פניו כמו סלק פתאום, ״מה שמשה קליינבוים שלהם היה אומר? ׳אנחנו לא נהיה כמו ה״פורשים״ הללו. כשאנחנו ניכנס למערכה, אנו נילחם לא ברובים ובסטנים. בטנקים ובתותחים אנו נילחם, ואווירונים יהיו לנו!'״ יגאל מחווה תנועה של ביטול בידיו.

הם יוצאים. בתוך השקט העוצר את נשימתו, מנוע של ג’יפ מתחיל לטרטר.

|בארגמן בין-הערביים, בין רעמי הפגזים, בוקע פתאם, כמו מעל לראש ממש,

דינדון ענבלים של פעמוני כנסיה.

שכנא, זה שכינויו עתניאל, ארך-רגליים ושברירי, בן אחת השכונות החרדיות בעיר, ממלמל פסוקים של תפילות מתוך דימדומי-חום. הוא נפצע בבטנו, ומתלחשים עליו שאין לו הרבה סיכויים.

עוד חמישים איש לו היו לנו אז, היינו מגיעים לשער-יפו. שוטפים-פורצים אל המצודה, מניפים את דגלנו על מגדל-דוד.

נון חצור עולה, פצוע, אל ראש המגדל ומניף את הדגל. בתכול-צהריים. ולמטה מריעים הלוחמים. מאובקים. שטופי-זיעה, מגואלים בדם, מסריחים מאבק-שריפה.

מימין-משה אנשים נושאים עיניהם להביט, והם עומדים ומריעים. מטלביה. מבית-החולים האיטלקי. מכל מקום שאפשר לראות. והשמועה מפה לאוזן עוברת. מקצה העיר ועד קצה. מן הרובע הארמני עד רחוב השלשלת. מרחביה עד תלפיות. ממקור-חיים עד בית-וגן. מגבעת-שאול עד סנהדריה.

ומכל עבר אנשים לבושי-ח׳אקי, צעיר וקשיש, נוטלים כלי-רכב, נוטלים את הרובים והסטנים שלהם, ונוהרים לפרוץ אל עיר-דוד פנימה. מי יעצור בהם. מי יקום בפניהם.

דגלים לבנים צצים ומופיעים על פתחי הבתים, החנויות. על צריחי מסגדים וכנסיות. וערבים מגיחים, אחד-אחד ושנים-שנים, למסור את נשקם ולהיכנע. וקומץ הלוחמים שברובע הנצור בתוך העיר העתיקה מטים אוזן בתמיהה לשאון המתגעש מעברים ולבם כבר יודע כי עת גאולתם באה וכבר גם הם במריעים.

עוד-מעט וגם שער-ציון נפתח לרווחה ואחריו שער-האשפות והשער החדש. ומשכונות הצפון עולה המון-אדם לסלק מחסומים ופקעות של תיל דוקרני ומבקיע לו דרך אל שער-שכם ושער-הורדוס וגם מהר-הצופים רואים ויורדים אל ואדי-ג׳וז ואל שער-האריות. והערב יורד על גיא ועל הר ופעמוני הכנסיות מצלצלים בלי הפסק כהלומי-שיכרון ויום של נצחון ודרור מגיע אל קצו וצונח עייף ומאושר אל דברי-הימים. ונון יורד ממגדלו ונישא על כפיים.

רק עוד חמישים איש, והדגל מונף. והתוצאות וההדים מי ישערם!

ההפגזה שככה. אחות עומדת עליו ושואלת בדאגה: ״מה יש לך? אתה לא מרגיש טוב?״

״הדגל״, הוא טורף לעומתה ונאנק, מתעוות על מיטתו.

״נמדוד לך את החום״, היא אומרת, ידה על מצחו.

בעגלת-יד מביאים את מגשי ארוחת-הערב הדלה. תה פושר, ופת מרוחה בריבה סרת-טעם.

אחר-כך מופיעה האחות הראשית, בשורה בפיה. ״בגלל הלחץ הגדול״, היא מודיעה, ״כל אלה שיכולים לקום וללכת ישוחררו מחר בבוקר מבית-החולים. אני מקווה״, היא מוסיפה, ״שנוכל לדאוג לתחבורה״.

היא יוצאת וסוגרת את הדלת מאחריה.

״הבו ליהוה כבוד ועוז, הבו ליהוה כבוד שמו!״ צועק שכנא ממיטתו, מתוך הדימדומים.

״תפסיק כבר, יא אהבל! אתה עושה לנו חור בראש!" נזעק עליו שכנו, שכתפו ושתי רגליו מנוקבות.

״עזוב אותו״, גוער אליהו, ״מה אתה רוצה ממנו? אתה חושב שהוא עושה בכוונה?״

קולות של תכונה משונה וריחוש של מיטות-גלגלים באים מן המסדרון.

״מה היא סגרה לנו את הדלת, האחות הזאת? היא רוצה שאנו ניחנק פה לגמרי?!״ משנשן בזעף בחור אחד צעיר, אדמוני ועטור-זקנקן, מן הפצועים הקלים יותר. וכמתגרה הוא מוסיף: ״אני מוכן לקום ולצאת כבר עכשיו, אם כך זה יימשך…״

״שקט!״ פוקד נון, קולו יבש וחותך. הוא מתאמץ ומשרבב רגליו לתוך דרדסים שחוקים, תומך את מרפק שמאלו, נגרר אל הדלת ויוצא למסדרון.

לאורך הקירות שוכבים פצועים, מהם במיטות ומהם על הרצפה, באלונקות. בפסיעות זחלניות הוא עובר על פניהם, מחזיק בשרוך של מכנסי הפיג׳אמה. יש מהם שמוטב לא להביט בפרצופם. יש מהם ששוכבים מעולפים, אולי חסרי-הכרה. יש מהם שמעווים פניהם במאמץ לחנוק את צעקתם. יש אחד שגונח, ״אמא, א-מא שלי - -״

״מאין אתם?״ הוא גוחן לשאול אחד מהם.

׳ הלה בוהה אליו, קצף על שפתיו. ״לא יודע", הוא נאנח. אחר-כך מבטו מצטלל, והוא מתיז: ״אני? מרמת-רחל״.

״חבר יקר״, קוראת אליו אחות אחת גבוהית בכעס עצור, ״מה אתה מחפש פה. אולי תגיד לי?! חזור בבקשה למיטה שלך״.

כמבויש נסב על עקביו, מדדה וחוזר לחדרו, סוגר חיש את הדלת אחריו, משתרע על מיטתו בזהירות. צולל לתוך בור אטום-דפנות, מחניק ולח, של שינה מטומטמת.

באשמורת השלישית הם מתעוררים לקולות נפץ אדירים המתגלגלים אליהם ממרחק-מה, פורמים את הדממה שעטתה אותם כמו כותונת הדוקה לגופם. הם כולאים נשימתם, זוקפים אזניים.

שוב פגזים. לא כאן, שם, מקלעים מרטשים את הלילה. כלבים נובחים כמוכי-שגעון. שכנא מחרחר.

עם שחר מתחדשת ההפגזה בחמת-רצח. שומעים אמבולנסים באים ויוצאים. צעקות בחצר, צעקות במסדרונות. למה השליכו אותי לבור הזה? מתי אני אצא מכאן? נחום, יגאל, הוציאו אותי מכאן! הדגל נופל מראש המגדל. בועז, הבחור מיילל שהוא עוד-מעט ייחנק פה! הוא חולה-אסתמה. תעזבו את צאלח, מה ייצא לכם מזה שתחסלו אותו?! הוא השיג לי את האקדח הראשון. המורה להתעמלות, הוא הפסיד בהתחרות. האנגלים האלה הולכים לגמור אותנו. צריך להתחפש למת.

שני רופאים בחלוקים לבנים. עיניים אדומות, מעונות. לחיים נפולות. שפתיים חתומות.

'מה הם אמרו, אתה שמעת?״

אליהו מצחצח את משקפיו, משפשף את עיניו.

״יש לך הרעלה״, הוא אומר. ״זה מה ששמעתי״.

לא גויסנו בשוט כהמון-עבדים. / רצוננו למות בני-חורין.

״מי אלה החדשים פה בחדר?״

אליהו חוזר ומרכיב את משקפיו. ״אלה שנכנסו במקום הפצועים-קל…

זאת אומרת, הללו שאותם שלחו מכאן…״

נון מעביר כפו על זיפי זקנו, מגרד את לחיו, את סנטרו. אליהו גם הוא הצמיח זקן. ודאי אנו דומים עכשיו. כשמאבדים את הצורה, כולם דומים.

״אלה מרמת-רחל, אלה?״

“כן. שני אנשי-אצ״ל. יש גם אחד מהר-ציון, נדמה לי”.

״מה זאת אומרת הר-ציון?״ ממלמל נון. בתוך הרעם המתבקע כבר אינו קולט את התשובה:

״זאת אומרת שגדוד הפלמ״ח פרץ את שער-ציון ונכנס לעיר העתיקה״.

״זה שהתפוצץ עכשיו״, הוא לוחש, מתכווץ במיטתו, ״זה ממש פה ברחוב! אני בטוח״.

״כן, נדמה לי״, משיב אליהו.

מתי כבר פה, עלינו? מתי?

עץ גדול קורס גדוע בחצר. ענפיו השומטים מתחככים בשמשות החלון, מקדירים רגע את עין השמש.

ענבלי פעמונים מנטפים דינדונם בשלוות-זוך מלעיגה, בין שריקות פגזים.

בלילות אפלים / של פרעות ודמים / בימים אדומים / של ייאוש - - הלילות אפלים והימים אף הם אפלים לא פחות. נון סרוח על מיטתו, עיניו עצומות, לא תיפקחנה. דמו נשאב מגופו. דמיהם של אחרים מוגרים לתוך עורקיו. מזריקים לו זריקות. מערים נוזלים אל פיו האילם. רק גחלת אחת קטנה לוחשת-עוממת במעבי הכרתו המחשיכה. יש וגם היא נבלעת ברמץ. אחר־כך, משום-מה, היא שבה וניצתת. אז הוא מדמה להבחין בסדין הנפרש על אחד השוכבים בחדר, באנשים נכנסים ויוצאים, בגופה המוסעת על מיטת-גלגלים החוצה.

עד שיום אחד החשכה מוארת, מלבינה. הוא נזקף במיטתו, ממשש את גופו, את כותנתו, את סד הגבס שעל ידו השמאלית, את זקנו, את שער ראשו, מביט על סביבו. הוא צובט את בשרו, מחייך. חש רעב, חש צמא. מרחיב נחיריו אל הרוח הקלה החודרת מן החלונות, ששוב אין בהם שמשות. מתבונן במיטות האחרות, אינו מזהה עוד איש פרט לאליהו שכנו, היושב על המיטה שלידו, לבוש פיג׳אמה, מגודל-זקן, משקפיו על עיניו, מקל לצדו, חיוך מטושטש על פניו.

״כן, עובדה!״ צוחק אליו הלז בעקימת-פה. "אתה חי״.

נון צוחק בפה מלא, מניע בראשו מצד אל צד כלא-מאמין, כמשתאה.

״הרבה זמן לא הייתי חיי״ הוא שואל אותו. ״שבוע בערך. משהו כזה״.

״אני יוצא עוד-מעט. כך הם אומרים. יבואו לקחת אותי״.

נון מעיף מבט לעבר המיטה שבקצה החדר, ליד החלון. "איפה הדתי ההוא, מה שמו, עתניאל?״

אליהו אף הוא מפנה ראשו לעבר המיטה ההיא. לאחר שתיקה הוא

לואט:

״מזל רע היא מביאה המיטה ההיא. שלושה כבר מתו עליה״.

הוא מתאמץ וקם על רגליו, נשען על המקל: ״להביא לך משהו?״

נון מעפעף בעיניו לעומתו.

"אם לא יביאו לי משהו לאכול״, הוא מנסה להתבדח, ״גם אני אמות. הפעם זה יהיה באופן סופי״.

"אני אלך להגיד להן״, אומר אליהו, מתחיל ללכת.

"למה לך? תלחץ על הפעמון״.

״הפעמון?״ הוא מלגלג. ״שום דבר כבר לא פועל פה״.

אחר-כך אליהו יושב ומסתכל בו כשהוא מיטיב את לבו בשקיקה גרגרנית בסעודת-פיטום מיוחסת שהתקינו לו לאוששו. לרגעים הוא מסייעו באכילה, מסלק צלחת שהתרוקנה ונוגבה, מרים סכין שנפל. "זה טוב, האוכל״, מפטיר נון לסיום, נאנח מתוך הנאה שבהרחבת-הדעת. "אני הייתי יכול לחסל עכשיו עוד ארוחה אחת כזאת״.

'לא מאמין שתקבל״, נענה לו הלז. ״גם בשביל זאת היה צריך ללחוץ כהוגן. אולי אחר-כך, לפנות-ערב״.

נון מביט בו, נכזב אך גם מכיר-טובה: ״אתה בחור לענין״, הוא מחייך אליו. ״תן יד!״

הם לוחצים ידיים. אליהו נראה נרגש מעט יתר על המידה.

״איך המצב בכלל בינתיים?״ שואל נון. "אנו מחזיקים עוד מעמדי״

״פחות או יותר. מקווים״.

״אתה״, מתעניין נון, ״כשאתה יוצא מכאן, יש לך אל מי ללכת? זאת אומרת, בירושלים… משפחה, משהו?״

״אני לא. ואתה?״

״אני״, מתרווח נון במיטתו, ״יש לי אשה, חביבי, ואפילו ילד. בן שנה… אבל לא פה. בינוב. שמעת על מין מקום כזה? זה בשרון למטה, אתה יודע - -״

'לא״. מניע אליהו בראשו, "לי היתה משפחה, באירופה. הם נשארו שם״. והוא חוזר, בהטעמה: ״נשארו״.

'אני מבין״. נון משפיל מבטו. ״ואתה עושה משהו בחיים, ככה? זאת אומרת, חוץ מהתנועה…?״

״מלמד. בבית-ספר תיכון. אבל אני לא מפסיד שום דבר״, הוא מוסיף, כאומר להרגיע את איש-שיחו. ״עכשיו בין-כה-וכה לא לומדים ולא מלמדים״.

נון חש חשק עז לשמוע, לשוחח, להרגיש קשר אל אנשים. אל החיים, החיים שמעבר לכתלים האלה. מעבר למלחמה הזאת.

״אבל מה קורה פה, תגיד! לא שומעים כבר פגזים בכלל״, הוא מטיח בטרוניה מדומה.

״בגיזרה שלנו, אפשר לומר, יש קצת שקט. גם היום, גם אתמול. אני לא יודע למה. אולי נגמרו להם הפגזים״. קולו כבוש, אינו נשמע כמעט. אחר-כך הוא ננער קימעה: ״אבל קודם… לפני שלושה ימים, למשל… היתה לי חברה, בכה, פחות או יותר. עבדה על המרכזיה באיזה מטה של ה׳הגנה׳ לא רחוק… ידעה שאני שוכב פה פצוע ופעם באה לבקר, רצתה לבקר עוד פעם… זה היה לפני שלושה ימים…״ הוא פוסק רגע ובולע רוקו. ״מאה מטר מכאן… היא הלכה ברגל… התפוצץ פגז. היא נהרגה במקום״.

"נורא״, מתיז נון ואינו מוסיף.

אבל אליהו כמו חש איזה כורח לספר את העובדות כהוויתן. "אני לא ידעתי שום דבר. אחות שלה, יותר צעירה, באה להגיד לי. שאני אדע, אתה מבין, שלא אחכה סתם… שלא אדאג, מה זה שהיא פתאום לא באה… שעות היא נשארה מונחת על המדרכה עד שיכלו לקחת אותה משם… אנשים פחדו להוציא אף החוצה… כל הזמן נפלו פגזים… השד יודע מה נכנס להם לראש, דווקה אז…״

שוב אליהו קם על רגליו, נשען על מקלו. ״ככה זה", הוא אומר בשקט, צרוד קימעה, ומסתובב להשקיף מן החלון. גבו אל נון. ״זה לא סוף העולם, כמובן״, הוא אומר.

אחר-כך הוא נסב לצאת מן החדר, מדדה בפסיעות חפוזות. ״אני אלך לברר איפה הבגדים שלי. בכל רגע צריכים לבוא לקחת אותי עכשיו״.

למחרת מגיע יגאל לאסוף גם את נון. בג׳יפ, ליד ההגה, יושב אביתר, זה שהסיע אותו אחרי הבריחה מן הכלא – מתי? לפני שנתיים? לא, לפני כחדשיים בלבד - מן המסתור הזמני, מאצל אותו יעקב, לפגישה מחודשת ראשונה עם נחום, ב״מעון״.

יגאל תומך בו בנון במרפק היד הפצועה ונון צועד לאטו, סקרן ושמח, בשביל-היציאה מבית-החולים.

״זה אביתר שם בג’יפ, נכון?״ הוא קורא אליו, בקול רפה אך בעליצות. "אנחנו כבר נפגשנו פעם״.

"בלי כל ספק״, מאשר אביתר. מצהיל קולו אף הוא. ״רק אולי תוריד את החיוך הזה שמרוח לך על הפנים. אפשר לחשוב שאתה יוצא מאיזה נשף-פורים!״

נון נכנס פנימה, מתיישב על-ידו, לפנים, במושב הקדמי, יגאל מאחור.

״אני לא זוכר אם ראיתי אותך אז, בפריצה", מנסה נון לדובבו, הססנית.

"אתה לא זוכר! יפה מאד״, מתקלס אביתר. ״אז דע לך שאם אתה עוד חי בכל-זאת זה קצת בזכותי… אני הייתי מאחריך, וכשאתה כבר היית פצוע ראיתי ג׳נטלמן אחד מכוון מאיזה חלון ישר אליך, ככה מלמעלה… אולי זה היה אותו אחד שפגע בך קודם. לא בטוח. בכל-אופן, היה גומר אותך כמו כלום, לולא הספקתי אני להשחיל לו צרור ולהשכיב אותו… מה תגיד?!״

הם מביאים אותו למעון הישן, שעכשיו הפכו אותו, בחלקו לכעין מקלט למחלימים מבין פצועי ה״חטיבה״.

"פה יהיה לך ממש בית-הבראה״, מבטיח יגאל, ״עד כמה שזה אפשרי בתנאים הנוכחיים… חוץ מזה. הבית עצמו בנוי כל-כך חזק! אפילו פגיעה ישרה לא תעשה לו שום דבר״.

תריסר הם בערך המחלימים כאן, לרבות שתי חברות, ותמיד יש משמרת של שלש חברות העומדות לרשותם, מוכנות למלא את מחסוריהם, צופיות את הליכות הבית. הן שופעות שלוה, מסירות, מאור-פנים. והמחלימים עצמם, ובכללם אליהו, שכנו-לחדר בבית-החולים, מתהלכים בנעימים איש עם רעהו, חביבים, חברותיים. והמעון עצמו, כמובן, מרווח, מסוגנן, הדור, שופע-הוד כמעט.

כעבור יום הוא מבקש לעבור אל חדרו בביתה של משפחת האוהדים, משפחת דרעי. כלומר, אם יסכימו הללו. אם אצלם הכל כשורה, בגבול מה שאפשר לצפות לו בימים האלה ובזמן הזה.

זה אפשר לבדוק, אומרים לו. אבל למה, למה? מה חסר כאן? הרי שם ודאי לא יהיו לו תנאים כאלה.

נכון, אין ויכוח. בעצם, אין לו שום נימוק משכנע. כך הוא רוצה. מתחשק לו. זה הכל. הוא מבקש. אם אין מניעה, ישמח. אם יש מניעה, לא יתרעם. לא נורא.

למה, תוהה נחום, זיק של כעס מרצרץ בעיניו, קוצר-רוח בקולו.

קשה לומר. אולי מפני שהוא מתקשה עכשיו להיות בחברה ואינו רוצה להיות מין זעפן יוצא-דופן בתוך חבורת המחלימים הזאת. אולי מפני שהוא חש עצמו מבוגר, מנוסה, חכם הרבה יותר מן הצעירים האלה. כולם חביבים, נחמדים, אחד-אחד, ממש זהב טהור. אבל גם ירוקים כל-כך בחביבותם, ברצינותם, בדאגנותם. חוץ מאליהו זה, אולי. אבל אליהו, מצד שני, הוא עכשיו אדם שבור. מרגישים.

בסדר, ניאות נחום. יבדקו עם המשפחה של דוד דרעי. בתקוה שהחדר שמור לו עדיין, שהכל שם כשורה, שהאשה תסכים לקבל עליה את תוספת הטורח… מה לא עושים בשביל חבר ותיק, בעל-זכויות…

בחדר. מתברר, הכניסו קרובה אחת אלמנה שמקום-מגוריה נפגע בהפגזות. אבל אפשר, הם אומרים, להעביר אותה למרתף שמתחת לבית - גם הוא דירה קטנה בפני עצמה, למעשה - ולהעמיד שוב לרשותו את החדר בעל הכניסה הנפרדת.

להיפך, להיפך, הוא אומר. הוא ברצון יקח את המרתף. כך עדיף אפילו. זכור לו היכן הוא, בהחלט. כלומר, אם פרט לזה אין שום בעיה…

לא, פרט לזה אין שום בעיה. יסיעו אותו לשם. ישימו עליו עין מרחוק. ישמרו על קשר. לא ישכחו. וכאשר יתאושש לגמרי, יחזור לפעילות סדירה. ברגע שיהיה מסוגל ממש. יחכו לו. בינתיים ישתדלו גם שתגיע איזו ידיעה אל סרח, שלא תדאג יותר מדי. זה לא כל-כך פשוט. אבל באמת ישתדלו.

בבית דרעי מקבלים אותו באהבה וברצון. אפילו גאים בו, בשירות שהם עושים בכך לו ולמחתרת, מה-גם שעכשיו אינם חייבים לנהוג כלפי השכנים אותה מידה של חשאיות כבעבר. נעים גם לדעת שעוד גבר יש בבית, אפילו הוא בחזקת מחלים ומתאושש, חצי-גבר. דוד דרעי עצמו מגויס כמו כולם, כמובן, אך לפחות פעם בשבוע הוא מצליח להשתחרר ללילה אחד, גם להביא קצת קופסות של שימורים. פעם הביא אפילו פחית גדולה אבקת-חלב מחנות-מכולת שנפרצה בשכונה כבושה. לילדים זאת הצלה ממש. קילומטרים הוא עובר ברגל מן הגיזרה שלו ובחזרה, על-פני המחסומים ונקודות-הביקורת. משתדל לצעוד לאורך כתלי הבתים, לפעמים מסכן את נפשו, כנראה, אבל מגיע, מבלה עם האשה, עם הילדים, מכניס קצת שמחה בלב, ולפנות-בוקר הוא מתגלח, שותה חלב חם שהרתיח מן האבקה שהביא, ויוצא לדרך בחזרה. מזל דרעי ידיה מלאות עבודה - שלושה ילדים בבית, ולעמוד בתור למים, והכל - אבל הקרובה האלמנה שבאה לגור אתם עוזרת כמה שהיא יכולה. לא, הוא אינו נופל למעמסה כלל. והמרתף שקיבל הוא אמנם צר ואפלולי אבל אחרי-הצהריים, אם פותחים את הדלת, השמש ממלאת אותו אור וחום. חוץ מזה, הריהו מקלט טבעי. לא פעם, בלילה, כשהפגזים נעשים צפופים מדי, כולם יורדים למטה, אליו. האם, שלושת הילדים - שני הבנים והבת - והקרובה האלמנה. מתקפלים בחושך על מזרנים, מתכסים בשמיכות, מחכים בעיניים פקוחות עד יעבור זעם. והוא במיטתו, ממעל, עיניו פקוחות גם כשהוא עוצמן, אזניו קשובות גם כשהוא אוטמן, זרועו המגובסת מלבינה מעל לשמיכה, ואז, חרף חולשת-גופו ורפיון-ידיו, הוא חש עצמו פטרון, נושא בנטל אחריות, כלפי הנשים והטף שלרגליו. אב-המון-גויים. נשר על קנו יעיר. טוב הדבר להרגשה-העצמית. משנה-חוסן באבריו, בשריריו, בחזהו. הוא מתחיל להוחיל ללילות הללו, מקדם בברכה כמעט את געש הפגזים ושריקותיהם. הם מכניסים בו מיתח מוזר, והמיתח מפיג במשהו את ההרגשה של אזלת-יד, של חדלון-מעש, של חרס-הנשבר, של התבודדות מתפנקת בשעת-מבחן עליונה.

בבוקר הוא מוציא כיסא אל החצר הזעירה ויושב לו, בין עץ-הרימון המנץ ניצניו לעץ-הלימון המוביש את עליו. מתכופף לתלוש קמצוץ נענע ושואף אל קרבו את הריח החריף, המדגדג. יושב בצל קריר ומביט אל הגיא הסמוך, שבהיעדר רועה-וצאנו עודנו כשטיח מוריק, עסיסי. מביט אל עצי-הזית שבקצה הגיא. מביט אל הגבעה השאננה שמעבר לגיא, מנגד, זו שבתי ערבייה נטושים ועזובים, חלקם עיים מבולקי-דינאמיט. מביט אל המחצבה המושבתת, אל התכלת החופה על הכל. איזו שלוה, איזה שקט - עד לנפץ הבא, המרוחק בדרך-כלל. ואיזה הוד בכל זה, הוד נסתר.

כי שקט הוא רפש / הפקר דם ונפש / למען ההוד הנסתר –

הוא קורא ספר כלשהו שנטל מן המדף הצנוע שבבית דרעי. רוב הספרים שם ישנים. משומשים, כריכות מתפרקות ודפים מצהיבים מתפרדים. חלק גדול מהם כבר קרא פעם, מזמן, ואף-על-פי-כן היא קורא בהם שוב, מרפרף לפחות, כבהסח-דעת. אבל האוסף מעניין, מיוחד למדי: ״גרדום ומרי״, ״גרדום ודרור״, "מרגלים או גיבורי המולדת״, ״עם הגדודים העבריים בארץ-ישראל״, “באש ובחרב״, ״דם ונפט בקווקז״ ״דניאל דירונדה”, ״בין ים ובין מדבר״, ״פרדסים״, ״אשתו השנואה״, ״זכרונות לבית דוד״, סיפורים של משה סמילנסקי; או, למשל, ״מלחמתה של אירלנד לחירותה״, ו״הלב״ של ד׳אמיציס.

״זה הטעם שלו, של דוד״, מחייכת ואומרת אשתו, מזל, ספק מתנצלת ספק מתגאה. ״פעם הוא קרא המון. היה אוהב לקרוא ספרים, אוהב לקנות. ואם משהו מצא חן בעיניו באופן מיוחד, היה קורא לי בקול״.

נון משבח את טעמו של בעלה: ״הוא יודע לבחור. רואים שהוא בחר דברים שקרובים ללבו״.

״כן, זה נכון״. מסכימה מזל, ניצוץ של משובה בעיניה השוקקות, החמות. ״הוא תמיד בחר דברים שקרובים לו ללב. הוא בוחר מה שהוא אוהב, ואוהב מה שהוא בוחר״.

בצהריים הוא יושב אל שולחנם, משתף עצמו בסעודת-צהריים דלה: חביתה של אבקת-ביצים, קציצה של חלמית, טעימה עד להפתיע. פרוסת לחם; לפעמים כזית אורז. לפעמים מרק-עדשים דליל. יש שהבנים, יוסף ונעמן, מתכתשים ומכים זה את זה, אבל בלי כעס, כחתלתולים, המשתעשעים להנאתם, וכשאמם נוזפת בהם מיד הם פוסקים כאילו לא ידעו מה הם עושים. יש והם מבקשים לבדח את המבוגרים בשירי-ילדים שלפי רוח הזמן: ״טו-טו טו-טו טו-טו / הערבים ימותו״, או ״עבדאללה רוצה מדינה / עבדאללה רוצה מלחמה". יש שהם מתאוננים על האחות: הקטנה, עפרה בת השלש, הנוטלת לה מן האוכל יותר ממה שמגיע לה, לדעתם. ובדרך-כלל הם לוקחים חלק פעיל בשיחה הכללית, בחילופי חדשות ושמועות.

״הנשים והילדות והזקנים מה שבאו מן העיר העתיקה אחרי שנכנעו שם ללגיון, אז שמו אותם בבתים יפים בקטמון והם כבר עושים שם ליכלוך גדול״, מספר יוסף הילד בתרעומת עזה.

ליכלוך הוא מושג של תועבה בבית משפחת דרעי. כאן הכל צחור, ממורק, מצוחצח, בוהק.

״לא יפה לדבר כך״, מכהה בו אמו, ״בייחוד שאלה אנשים אומללים שסבלו כל-כך הרבה".

הקרובה האלמנה, בת-שבע, עורה כקלף קמוט ומיובש, מחזקת את ידיה: ״הם כבר רעבו״, היא אומרת, ״בזמן שאצל אחרים עוד היה מכל טוב״.

"אבא של אבישי סיפר״, מוסר הקטן, נעמן, ״שהמצרים כל יום מפציצים את תל-אביב״.

״אבא של אבישי שקרן גדול!״ מתקצף האח הבכור. ״הוא סתם מבלבל. בתל־אביב כל פעם שאווירון מצרי מתקרב אז אווירון שלנו עולה עליו ומפיל אותו לים. שתדע לך!״, ״אבל אבא של אבישי שומע בראדיו״, מתעקש הקטן.

״אבישי שקרן וגם אבא שלו שקרן. הראדיו שלהם מקולקל בכלל! לא פועל!״ קובע הבכור פסקנית.

הקטן מהרהר, לועס בשתיקה, מפשפש בזכרונו אחר איזה קלף-שכנגד להטילו. הנה, מצא:

״אבל נכון שבלטרון הלגיון הערבי ניצח את החיילים שלנו?!״

האח הגדול מתאמץ לבלוע, מעפעף בעיניו, מניח מזלגו מידו ומתריס:

״כן, אבל… היו להם שם איזה אלף הרוגים גם-כן - -״

"לפולנים יש כנים, לאדוקים יש מקקים״, משרבבת עפרה הפעוטה שלא לענין, חושפת שיני-פנינה זעירות ומצחקקת.

״לא!״ נזעקה אמא מזל, טופחת על השולחן לאות מחאה והתראה.

"כנים הביאו אלה מן העיר העתיקה! מלא!״ מתערב יוסף ומצהיר, תקיף בדבריו כמעיד עדותו על סמך מראה-עיניים.

"קיך!״ מתחלחלת מזל, בעקימת-פה של בחילה. ״אני לא רוצה לשמוע דיבורים כאלה בבית הזה!״

נעמן הקטן שוב בוהה נכחו, כף תקועה לו בפיו בלא זיע. הוא מפשפש בזכרונו עד שהוא דולה משהו ומתמלא התעוררות: “אמא, אמא! נכון שאיש אחד מה שהתחבא אצלנו פעם בחדר השני… היא העיף את המועדון של הקצינים האנגלים?” "לא העיף. פיצץ!״ מתקן אחיו הגדול.

“ילדים!״ גוערת האם רתת, ״אבא אמר לכם כבר פעם שעל כל הדברים האלה בכלל לא מדברים, נכון?!”

אחרי הסעודה נון יורד אל מרתפו, משתטח על הספה הצרה, מתיר את חגורת מכנסיו. ידו המגובסת על חזהו, ועל סד-הגבס הוא משעין ספר וקורא. הוא קורא ואצבעות ימינו הופכות את הדפים עד שתנומה אוחזת בעפעפיו. כך הוא מגמגם עד שבא איזה פגז וקורע ומרתיח את האוויר, או עד שבאה רוח בין-ערביים ומעבירה צינה בבשרו. לאחר טעימה של מה-בכך, בטרם חושך, יעלה אור בפתילה של עששית-הנפט שבמרתף, יסגור את הדלת וימתח בד-האפלה על האשנב המסורג, יקרא עוד כמה עמודים בספר עד שייעף. אחר-כך הוא מתבונן בצל-עיוועים שמרקידה השלהבת הקטנה על התקרה, מתפשט, מכבה את העששית, עולה על משכבו, מתכסה בשמיכה, מטה אזנו לרחשים של לילה, זוכר, חושב, הוזה - ונרדם.

יום אחד, כשניתן לו לדוד דרעי ללכת לפקוד את ביתו, הגיע הביתה במוקדם מכפי הרגיל, בשעת בין-השמשות. על גבו נשא שק של בד לבן ובשק בצלים זהובים ותחת שכבה של בצלים משמשים סגלגלים, ריחניים, כתומים-ורדרדים. את הבצלים, סיפר נון, מצאו הוא וחברים במזווה של דירה אחת, בבית עלוב והרוס שלא שמו לב אליו במיוחד, והתחלקו בהם. את המשמשים קטף במו-ידיו בגן של בית אחד נטוש ומילא מהם את שקו. אחר-כך ביקש ממפקד-המחלקה שלו באופן מיוחד שפעם אחת יאפשר לו להגיע הביתה מבעוד-אור כי הדרך שלפניו הרי כל-כך ארוכה. המפקד התחשב במצב, ייאמר הדבר לשבחו, והרשה לו. סוף-סוף הרי זה לא כל-כך משנה, ומה-עוד שממילא מדברים עכשיו על איזו הפסקת-אש או הפוגה שתתחיל בעוד כמה ימים. הערבים כנראה תפסו שזה לא הולך, אז הם אומרים: ״פוס!״ ממש כמו ילדים קטנים. או שאולי ראו שנחוץ להם קצת זמן בשביל להתכונן יותר טוב, כדי להתחיל אחר-כך מהתחלה. ״וגם לצד שלנו זה, כנראה, לא יזיק, לנוח קצת ולהתארגן״, מוסיף דוד, כמעיין בדבר. ״בכל-אופן״, הוא אומר, ביתר ביטחה, ״המשמשים נפלאים. צפיחית-בדבש! עוד לא היו כאלה, אני אומר לכם… גם אפרסקים יש בגן ההוא, גדולים כמו תפוחים, אבל הם עדיין בוסר״.

קול צרוד וחם יש לו לדוד דרעי ועיניו כמו זיתים שחורים בבריכות של חלב. שערו, המתולתל קימעה, מכסיף ברקותיו. סברו אומר בשלות, בינת-חיים ואהבת-חיים, אבל נראה כאילו עדיין נעורים מפכים באבריו. בהילוכו הקל והגמיש. עד שהתחילו ה״עניינים״ היה יוצא בשעות אחר-צהריים של שבת לשחק בכדורגל עם צעירי השכונה, שם בגיא.

״זה תענוג לראות את עצי-הפרי בגנים שהם עזבו, הערבים". מתמוגג דוד דרעי. ״הם באמת ידעו לחיות, ימח שמם… משמשים. אפרסקים, דובדבנים, שקדים, גם גפנים פה-ושם. מה לא? ו… ואגיד לך את האמת: לולא הפאנאטיזם שלהם, שבא להם מן הדת ומשגע אותם כל פעם, לולא זה הם היו ממש אנשים שטוב לחיות אתם… תשמע ממני, אני קצת מכיר אותם, אפשר לומר…״

בשרו של המשמש נמות בפיו הצחיח של נון. עסיסו נוזל על סנטרו. בכל-אופן אומר הוא לנפשו, אתה, דוד, בהחלט אדם שטוב לחיות במחיצתו. אני כבר קצת הכרתי אותך, ונדמה לי שאתה אדם שיודע להיות ידיד, בעל, אב, חבר, אזרח. בחיי, אילו הייתי אחד שמפגין יותר את רגשותיו, הייתי עכשיו קם ואומר בקול גדול: ״דוד דרעי, אשרי יולדתך!" או שהייתי קורא: ״ירבו כמוך!"

כמה תותחים רועמים פתאום באחת. אולי סוללה שלמה. מצד דרום זה בא. מן האופק החכלילי.

״אלה המצרים, ימח שמם ושם זכרם, הממזרים!״ מפרש דוד. "על הרכס של בית-ג׳אלה יש להם תותחים עכשיו״.

בלי בהלה, אך בזריזות, הכל יורדים למקלט, אל אפלולית מרתפו של נון.

למחרת בבוקר מגיע אביתר בג׳יפ לשכונה.

״אני מקווה שלא שכחת״, הוא מהתל. ״היום צריכים להחליף לך את הגבס. או להוריד לך אותו לגמרי. כן, זה התאריך… אז אם כבודו מוכן, אני אשמח להוביל את כבודו ואחר-כך להביא אותו למעון שלנו. ככה, לביקור של נימוס… קח, הבאתי לך קובע-פלדה, שתהיה לך צורה של בן-אדם״.

מקלפים את קליפת הגבס מן היד. היד הנבולה, החנוקה מתחילה לנשום מחדש, משיבה לה אט-אט את חיותה, את תחושתה. העצם התאחתה יפה. לא, אין צורך בגבס חדש. עוד כמה ימים להיזהר בתנועות, אומרת האחות, ואחר-כך… כאילו לא היו דברים מעולם.

גם אצל נחום במפקדה נראה כאילו לא היו דברים מעולם. יש כעין רוח חדשה, פעלתנית יותר.

כן, אומר נחום, בעוד יום-יומיים יכריזו כנראה כאמת על הפסקה בקרבות. לחודש-ימים לפחות. אחר-כך העסק יתחדש, ועוד איך! בזה אין כל ספק. את הזמן הזה ינסו כולם לנצל עד כמה שאפשר. גם ה״חטיבה״. צריך יהיה לקבל תגבורת מן השפלה, עוד ציוד, תחמושת, אספקה. עוד כלי-רכב. עוד חומר-נפץ. אולי נשק כבד. לא תותחים, כמובן, אבל מרגמות כבדות, למשל. מה שנוגע לקשר, יש משהו חדש: פילסו דרך חדשה בהרים, תחליף לכביש הישן. זה סוד כמוס, אבל עוד-מעט ודאי יידע אותו כל העולם. דרך קשה מאד, כך אומרים, אבל מוגנת, והעיקר שבחמש-שש שעות אפשר להגיע בה בג׳יפ מתל-אביב. פירוש הדבר שמבחינה זו כל התמונה תשתנה. נון יצטרך להשתלב בפעילות מחודשת. אומר נחום. מה שהיה היה, אבל תפקיד חשוב עוד שמור ללח"י בירושלים, ובלבד שלא יחזרו על שגיאות העבר. ואסור לבזבז זמן… בהזדמנות המעשית הראשונה יכול נון לרדת לשפלה, להיפגש ולדון עם אנשי המרכז, להסביר בפירוט את הבעיות והצרכים של הסניף. הוא יכול, כמובן, גם לראות את האשה, ואת הילד. אולי מי יודע, אפילו להביא אותה הנה, לירושלים. אם הוא רוצה. אם היא רוצה… לחיי הקרב הבא!

 

פרק שבעה־עשר: הפוגה    🔗

---

פתאום שבתו כלי-תותח וכלי-מפץ, וילדים שוב החלו לשחק בחצרות.

פתאום נדלקו אורות-חשמל בערב, אנשים יצאו לרחובות, נכנסו לבתי-קפה ושתו משרת-קפה מימית, דלוחה, שוטטו אנה ואנה, סקרנים לראות את הצלקות, את הפגיעות שנפגעה עירם, את הבורות, ההריסות, הבקיעים והפרצות, להוטים לפגוש קרובים וידידים, להחליף רשמים, סיפורים, חוויות, להכיר את קלסתר-פניה החדש של העיר, להתגאות בחסנה. גם ביקשו לתהות אם, וכיצד, אפשר לנסוע מכאן לזמן-מה, לשאוף רוח, להחליף אוויר, להיות ״נורמאליים״, להיחלץ.

פתאום אפשר היה לנסוע לשפלה בלי שיירה, ובלי חשש. אמנם לא סתם "לקום ולנסוע״, אך במסגרת של היתרים ופיקוח כלשהו יכלו אפילו אזרחים מן השורה ועקרות-בית לעלות לאוטובוס או להילוות לכלי-רכב צבאי כלשהו ולנסוע, ב״דרך-בורמה״ המסתורית החדשה שנתפרסמה בן-לילה, ולהגיע לשפלה. ושם - שם הרי בכלל לא היו לך בעיות, ואם רק צרור-הכסף בכיסך הרי כל מנעמי החיים בהישג-ידך. לרבות תות-שדה בשמנת, אותו מעדן שירושלמים היו מדברים עליו בתערובת של קנאה, בוז ואי-אמון, רירם זב ועיניהם נוצצות.

ופתאום גם צץ בנימין-הוא-בני מן השפלה ומביא מה שמביא ל“בסיס” החדש ורב-הרושם של ה״חטיבה״ והוא נוטל עמו מה שנוטל ונון שוב יושב בג׳יפ המחופה היטב-היטב לימינו ובמושב האחורי יושבים שני חברים בלתי-מוכרים, צעיר וצעירה, שכנראה באו עמו מתל-אביב, או מן הבסיס בשייך-מונס, ועמו הם חוזרים שמה. אפילו נשק אינם נושאים עמם, ורק בנימין חוגר את אקדחו, ומעברים הרוח פורצת פנימה להשתולל בתוך הרכב, לפרוע בלורית ולהצליף בפרגוליה עד עצימת עיניים. אך גם אם הדרך החדשה משובשת גבנונים ומהמורות, וכלי-רכב, כגדול כקטון, מצווים להישמר בה מאד לנפשם שלא ״ישפכו לאגר״ ולא ישברו ציר ולא תתרסק להם תיבת-ההילוכים ולא יוטחו אל צלע-הר בסיבוב חד, ועל הכל שלא יתהפכו ויתגלגלו תהומה - וגם אם באי-אלה קטעים עדיין פועלים עמלים לפוצץ בה סלעים ולהשלים חציבתה וליישר הדוריה - הרי בתוך פחות משש שעות מין ג׳יפ כזה מגיע בעזרתה, על-פני כפרים עזובים של בתי-אבן ובתי-חומר מנוקרי-עיניים, משופכי-מעיים, על-פני משלטים מסוערי-בלורית ומנופפי-כף, מגובבי-ארגזי-תחמושת, על-פני מצבורים קטנים של ג׳יפים, קומנדקארים, טנדרים, ג׳ריקאנים, רובים ומקלעים צ’כיים, רצועות-כדורים ופגזי מרגמה, עד לבסיס בשייך-מונס.

ושם בבסיס: צריפים, והרבה בני-נוער, לרבות נערות, וכלי-רכב, ומחסום, ותת-מקלעים ושי״ן-גימ״לים - ספק יחידת-צבא ספק צבא פרטי. שם, באחד המבנים, יוחנן מקביל את פניו של נון בטפיחה-על שכם. אבל קודם שייכנסו בעבי הקורה - בעצם. הקורות סובלות דיחוי - הוא מוליך אותו לצריף אחר מרחק כמה פסיעות בלבד, שם מזומנת לו הפתעה. נכון, היטב ניחש! - סרח שם, נופלת על צווארו בשאגת-פרא.

והוא, עודו מקומח מאבק הדרך, שערו אפור מאבק, מאמץ הוא אותה אל לבו. יוחנן חוזר לעיסוקיו: ״אתם לא צריכים אותי עכשיו, מה?״ ״איזה יופי!״ מתנשם נון, לופתה בשתי ידיים. "איזה רעיון גדול! לא היה לי את מי לשאול, אבל כל הדרך חשבתי: הודיעו לה, או לא הודיעו? היא תחכה לי באיזו פינה, או שאני פשוט מחר-מחרתיים עולה לאוטובוס ונוסע לינוב, בלי שום הקדמות –״

״תאר לעצמך!״ היא מתרגשת, ״תאר לעצמך שרק יום אחד לפני ההפוגה מסרו לי ממך דרישת-שלום ראשונה מאז המצור… אין לי טענות חלילה, אני רק רוצה שתדע… אמרו פשוט שהיית פצוע וכבר הבראת ובקרוב תבוא לבקר… ורק שלשום הודיעו לי שאם אני רוצה אני אוכל לפגוש אותך היום, בצהריים בערך, פה בבסיס!… רק למה גילחת את הזקן? פגשתי פה אחד שאמר לי שראה אותך בירושלים, לפני ההפוגה, והיה לך כזה זקן שמן. חבל, הייתי רוצה לראות איך אתה נראה כשאתה מזוקן–״

"כן, כל זמן שהיתה לי יד אחת בגבס לא התגלחתי, זה היה קצת מסובך… לא עשיתי שום דבר, לא זיבלתי ולא השקיתי, זה סתם צמח. אחר-כך, כשהורידו את הגבס, אז הורדתי גם את הזקן… שטויות, את לא הפסדת שום דבר. זה היה בדיוק כמו בלעדיו, אותו הזיפת… אבל נעזוב את זה. את נראית מצוין! ואיך הקטן? לא הבאת אותו אתך במקרה?!״

״לא, אדוני“, נענתה לו, ״כדי לראות את הבכור שלך אתה תצטרך בבקשה להטריח את עצמך ולנסוע עם אמא שלו לינוב. הוא לא בגיל שיהיה מוכן להיטלטל למרחקים כאלה בשביל כל אחד!”

״הוא לפחות מסר לי דרישת־שלום?״

״אפשר לומר כך. אני כל יום מראה לו אותך בצילום שלך, ובצילום שאתה יחד אתי ראש אל ראש, כדי שלא ישכח. וכשאני מצביעה עליך ושואלת אותו: ׳מי זה?׳ הוא מתמלא שמחה גדולה וצועק: ‘א-בא, א-בא’. ומכיון שחזרנו על השיעור הזה הבוקר, אז אפשר לומר שהבאתי לך דרישת-שלום טריה מן הבן שלך, הבכור״.

״את כבר לא כועסת, נכון? את יודעת שגם אצלנו בכפר אני נשארתי רק יום אחד. בעצם, לילה אחד. היה שם משהו מאד לא-סימפטי… בכל-אופן, תיכף חזרתי לעבודה. במידה שנתנו לי עבודה. אבל זה כבר ענין אחר. ואחר-כך, עם האפשרות הראשונה, לירושלים. זה היה ימים אחדים אחרי דיר-יסין. ושם דגרנו איזה חודש-ימים, עד –״

״עד?״

״עד שבא היום הגדול שלנו ויצאנו לפרוץ לבדנו לעיר העתיקה, ואחרי שעה וחצי העסק נגמר כמו שנגמר. הרי את יודעת… אבל זאת עוד לא המלה האחרונה!״.

״לא, אני לא יודעת. אני רוצה לשמוע ממך בדיוק איך זה היה״, היא מתרפקת ומפצירה.

הוא מחריש. עיניו משוטטות. היא מרגישה במבוכתו.

"אתה רוצה שנסע אלינו, לבית שלנו בינוב?״ היא מציעה. “תוכל?” יוחנן אינו מתנגד. אדרבה: שלושה ימי חופשה יש לו, כך קבעו. מגיע לו בהחלט. ויש אפילו טנדר שיוצא מכאן בעוד חצי שעה בכיוון רמת-גן ותל-אביב…

טועמים משהו בחטיפה. אחר-כך העירה. ואחר-כך, זחילה של שעה באוטובוס עד שמגיעים, לפנות ערב, לינוב.

ובבית גפן, שמחה וששון. ומטעמים ומגדנות. שפע חום ופינוקים. והפעוט, אין עוד ספק, מכיר ומזהה; כלומר, יודע סוף-סוף לבטח כי יש לו אב וכי האיש הזה הוא אביו, הוא ולא אחר. ושכנים באים לחזות במאורע, בביקורו של החתן הגיבור המהולל והפצוע, שבא ישר ממצור-ירושלים אל ביתה של משפחת גפן. ומשוחחים ״על המצב״, ומגלגלים בסיכומים ובהערכות, ושואלים לחוות-דעתו של נון, ומבקשים תיאורים כלליים עם פרטים משלימים מקורות העת האחרונה בירושלים זו הנצורה, לרבות סיפור חציבתה ופילוסה של ״דרך-בורמה״ תחת לאפם של הלגיונרים הסכלים ולדעתו אם אמנם היו מקרים של מיתת-רעב בעיר, ואם אמנם המפקד הראשי שם בעיר הוא יהיר ושחצן ועקשן כמו שמספרים, וכלום אמת הדבר שתפסו שם מרגלים שממש נתנו סימנים לתותחי הלגיון היכן יש להפגיז, ואיך זה קרה ש –

נון מסתודד רגע עם סרח בקרן-זווית. ״הרי ככה אי-אפשר להמשיך״, הוא מתריס בנואש. ״אם גם מחר זה יימשך כך, אנו בכלל נתחרט שבאנו הנה!״

״סבלנות, חביבי״, היא מפייסתו. ״הלילה נישאר פה. כבר אין ברירה, ומחר״, היא מוסיפה בבת-צחוק קונדסית, "אני אמצא עצה שנהיה לגמרי לבד. בסדר?״

היא יוצאת מן הבית ״בשביל כמה סידורים״. בשובה לאחר שעה קלה יש בידה מפתח לדירה שמחזיק אדון חיטרון הגדול בתל-אביב. קיבלה אותו מאהובה בתו. זאת באמת חברה טובה. מעולם לא נתנה אותו לאיש, אף פעם, כך היא אומרת, אבל ״בהתחשב במסיבות״ נענתה לבקשתה. זאת דירה קטנה ונחמדה, כנראה, לא רחוק משפת הים. נהדר, לא?

אם כך, הוא דוחק בה, שמא ינסו להגיע עכשיו לתל-אביב?

היא מהססת: לא יפה, ההורים יתאכזבו כל-כך, ויהושע הקטן, שבבוקר יתעורר ויתברר לו שהנה לא די שאבא שלו נעלם שוב, לאחר הופעה חטופה כל-כך, אלא אפילו אמא ברחה ממנו. זה יכול לגרום ממש משבר נפשי של אי-אמון וחוסר-בטחון. מאד לא רצוי בגיל כזה דווקה.

והוא בשלו: אם רצו ההורים בהילולה גדולה כזאת, שיאכלו אותה בעצמם. והם, סרח והוא, מותר להם - פעם אחת, אחרי כל השנים הללו, ובתוך המלחמה הזאת - להיות קצת אנוכיים, אפילו יתאכזרו בכך מעט אל ההורים, ואל בנם הפעוט. גם הקטן לא יינזק יותר מדי: כעבור שעה קלה ימצא לו פורקן, וישכח את יגונו.

אוטובוס כבר לא נמצא, מזהירה אותו סרח. זה יכול להימשך שעות.

ינסו, יסתכנו מעט, הוא משדלה. תנועה צבאית יש כל הזמן. גם טקסי יכול להזדמן.

בסך-הכל, הרעיון משעשע אותה, קוסם לה. היא נאותה להשתכנע. צוררת כמה חפצים בהיחבא, לו ולה. קוראת לאמה הצדה, בודה איזה סיפור-כיסוי מלבה, מספרת על קריאה דחופה שהגיעה אל נון. ״מתבשל משהו״, היא פולטת, בסבר של תעלומה. והיא עצמה רוצה לא להיות רחוקה מנון בשעות אלו. גם היא תיעדר אפוא יממה אחת, אולי יום ושני לילות. הדברים מתקבלים על דעתה של האם, בשים לב לטיבו ולעברו של עוף זה. היא מבטיחה שכבר תמצא מה לומר לאבא גפן, ולאורחים.

בדלת האחורית חומקים נון וסרח מן המטבח אל החצר, משם אל הרחוב, משם אל הכביש. אל הלילה.

"עכשיו אפשר לנשום קצת לרווחה״, נאנח נון. ״אני מקווה שלא שכחת את העיקר, את המפתח, מה?״

לא. ודאי שלא. איך הוא מעלה כזאת על דעתו.

בפאתי הכביש, בצל עץ-תות רחב-פארות, נדיב-עלוה, הם מתחבקים בעליצות ליצנית, כילדים שצלח איזה תעלול ממולח בידם.

מתקרב טנדר צבאי, ממצמץ בפנסיו הקדמיים, אף הוא כמהתל, ונעצר על-ידם. נהג צעיר, לבוש-מדים, צועק אליהם: איזה זוג רומנטי! אפשר לעזור? אתם צריכים להגיע לאיזה מקום?״

לא. עד תל-אביב לא יקח אותם, אבל הוא יכול להביאם עד לצומת-הכבישים הקרוב.

הם מתיישבים על-ידו, לפנים. מחליפים עמו כמה דברי חידודים. אחר-כך הוא מספר להם בריטון עד היכן אי-הסדר מגיע בצבא המבורדק הזה. הנה, הוא עצמו הובטח לו ערב חפשי וחשב לנסוע לבלות בתל-אביב, ופתאום הכריזו על ריתוק-מחנה, אף אחד לא יודע למה. ועכשיו פתאום, מכיון שהוא נהג, שולחים אותו למחנה-דורה ומשם יצטרך להוביל אנשים של יחידה אחרת לכפר-ויתקין או משהו כזה. אף אחד לא יודע בדיוק מה קורה.

ככה זה, כנראה, בצבא סדיר, מנחמו נון, כמבין ללבו. הם יורדים בצומת והלז ממשיך בדרכו מערבה. כאן יהיה עליהם לעמוד ולחכות למזלם, מי יודע כמה זמן.

עוברת שיירה קטנה של מכוניות-משא צבאיות. לא, אינן ריקות. ממזרח הן באות. ואחדות פונות צפונה ואחרות מערבה. ממהרות בנסיעתן. חיילים חמושים חבושי קסדות. וממול, מבחין נון, בפאת הכביש, עומדים שני ג’יפים של צבא באורות כבויים. אולי נודע שהמצרים עומדים להפר את הפוגה ולנסות להנחית כוח מן הים צפונית לתל-אביב? אי-שם בין תל-אביב לנתניה? ושלנו מתארגנים להכין להם קבלת-פנים חמה?

מתקבל על הדעת, מהרהר נון, אבל אינו מוכן להסיח לסרח את השערותיו.

עוברות גם מכוניות פרטיות בודדות, מתעלמות מן הזוג המבקש על אם-הדרך הסעה לתל-אביב. נהג-טקסי אחד עוצר על-ידם, אבל אינו מעוניין לקחתם, אינו נוסע לתל-אביב בכלל. הוא רק רוצה לשאול אם הם יודעים מה מתרחש פה בסביבה? כל-כך הרבה תנועה ופעילות, כאילו שהולכים לכבוש את שכם הלילה, באמצע ההפוגה. מה דעתך? הוא שואל את נון. ״טוב״, הוא אומר, “אני רואה שאתה לא יודע יותר ממני”, והוא מכניס למהלך וממשיך בדרכו.

אבל הנה, רגע אחד, מכונית אזרחית החולפת על-פניהם במהירות נעצרת עצירת-פתע כשיעור כמה מטרים לפניהם, מרתיעה וחוזרת לאחור. הנהג פותח, מציץ אליהם במין התרגשות של פתיעה, וקורא: ״זה אתה, נון?!״

ונון דוחק ראשו פנימה, והלז מעלה אור במכונית, ונון עודו מסתכל ומתאמץ לזכור, בעוד הלז תוקע לו כף ומטלטל את ידו:

״בטח! נון בכבודו ובעצמו! אתה לא מזהה, מה? את מאיר מטרגי אתה זוכר, מה?"

עוד דקה והם יושבים שניהם במכונית, נון ליד חברו-משכבר ("מתי זה היה?… תגיד בעצמך!… שתים-עשרה שנה!״) וסרח במושב האחורי (״תכיר בבקשה! זאת סרח, אשתי… סרח, זה אחד הבחורים הטובים ביותר שאני הכרתי באצ״ל… מובן, נפגשנו גם אחר-כך, במשך הזמן״), ומאיר מטרני, איזה מזל, נוסע באמת ישר לתל-אביב, ואפילו מהר. משם הוא ימשיך כעבור זמן קצר לראשון-לציון. לא, תודה, אין להם מה לעשות בראשון-לציון. די להם שיגיעו לתל-אביב. בעצם, לא פיללו שככה ישחק להם המזל.

״את רואה, סרח?״ זורק נון אל אשתו. ״אם מעיזים, בדרך-כלל זה מסתדר! הנה אנו כבר בדרך לתל-אביב, ועם מי? באוטו של חבר ותיק, חבר שכבר שנים לא פגשתי אותו… הוא נשאר באצ״ל״, הוא מוסיף ומבהיר לסרח, ״לא רצה לעבור אלינו. אבל אין לי טענות אליו. בחור מצוין… והוא לא השתנה בכלל! ואללה, אותו מאיר…״

״תשמעי״, מספר מאיר מטרני לסרח, אגב נהיגה, ״הבעל שלך, כמה שהוא גיבור ובן-אדם רציני והכל, זה אני שהכנסתי אותו לאצ״ל, עוד לפני שיקראו לו אפילו הארגון-הצבאי-הלאומי! אולי לא, נון?… אבל אני לא אספר לה״, הוא מתבדח, ״איזה בושות היית עושה לנו בזמן ההוא!״

פתאום הוא משנה נעימת דיבורו, ובלי גרוע עין מן הכביש נכחו הוא מנמיך קולו מעט ושואל:

״מאין אתם עכשיו, בעצם?״

״מינוב״, משיב נון. ״סרח היא בת ינוב. שם ההורים שלה יושבים.

ושם הבן שלנו, בן שנה… תגיד, אתה התחתנת, מאיר?״

מאיר מטרני אינו משיב על השאלה. תחת זאת הוא מציע:

״אז תראו… אם במקרה עוצרים אותנו ושואלים מי-מה-מו, אז אנו חוזרים יחד מחתונה בינוב, בסדר?… איך המשפחה שלה שם, מה שמה?"

״גפן״, אומר נון, חושיו נדרכים. ״אבא שלה נחמן, אמא – כיילה… נחמן וכיילה גפן… אבל מה קורה פה?״ שואל הוא עתה בתורו. ״אתה בורח או משהו?״

סרח גוחנת ממקומה לשמוע, סקרנית ומתוחה, חרדה מעט.

״אשתך…״, מפטיר מאיר מטרני, "היא בסדרי״

״אני הייתי מפקד שלה… כך הכרנו, וכך נפלתי בפח״, משיב נון כלאחר-פה, משים עצמו מתבדח.

הלז בולע רוקו. ״הענין הוא כך״, הוא פותח לומר. ״אני עכשיו בצבא, סמל, זה מה שעשו ממני. בגדוד שלנו, של האצ״ל… אז ככה: יש ענין של איזו אניה, אניית נשק. אני לא יודע פרטים. אניה שאנחנו הבאנו. היה הסכם עם בן-גוריון, ועכשיו הם מתחרטים עליו, נדמה לי. אולי פוחדים מהאו״ם, אני לא יודע. זה די מסובך. בכל-אופן, הצבא מתכונן לפעול נגדנו, כנראה, ואנו מוכרחים להתארגן… אז אני לקחתי את האוטו הזה ממכר אחד מכפר-סבא והתלבשתי ציביל… יש לי גם איזו תעודה שאני אזרח חיוני כאילו, בעבודה חיונית, אתה יודע… עכשיו אני צריך להגיע למטה שלנו בתל-אביב ולקבל הוראות ואחר-כך לגשת על-יד ראשון־לציון… בסביבה שם… הבנת?״

נון אינו בטוח אם ירד לסוף דעתו של חברו-משכבר. אולם נראה לו כי הרמזים ששמע מפיו, על אף כל עירפולם, שוודאי הוא מכוון בחלקו, יש בהם לנסוך קצת אור על תנועות הרכב הצבאי שראה קודם כמו גם על תלונתו של החייל שהסיע אותם בטנדר מינוב. דברים מתחילים להתקשר. שוב אין טעם לחשוב על תכונה למניעת נחיתתו של כוח מצרי מן הים…

אנחנו, מכל-מקום, לא בתוך זה, הוא אומר לנפשו. אם האצ״ל פועל על-פי איזה הסכם עם בן-גוריון ומתברר שטמנו לו פח, או שמתוך פחד הצד השני מתחרט ובורח מן העסק, הרי זה עניינו של האצ״ל. ״תשמע״, הוא אומר לחברו, ״אולי אתם לא צריכים להתחמם יותר מדי. יכול להיות שההכנות בצבא זה רק איום שכזה כדי ללחוץ את המפקדים שלכם אל הקיר, לסחוט משהו שהאצ״ל לא הבטיח ובן-גוריון רוצה אולי להשיג. אני לא יודע פרטים. גם אתה לא כל-כך יודע, נדמה לי. אבל מי שקצת מכיר אותם יודע שזה בהחלט אפשרי. ויכול להיות שאדון בן-גוריון אפילו מעוניין לחמם אתכם כדי שתעשו איזה דבר פזיז ואז הוא יוכל לקפוץ ולהגיד לכל העם: ׳אהה! אתם רואים!' –״

"אני לא מאמין. לי יש הרגשה שהוא מכין לנו עכשיו את ה׳סיזון׳ האמיתי. אחרי ה’סיזון הגדול׳ ו׳הסיזון הקטן' שלא כל-כך הצליחו, הוא רוצה לחסל אותנו במכה אחת. להכניס למלכודת, ולחסל. תשמע, האדם הזה… לא חשוב… ודווקה עכשיו הוא עושה חשבון שזה יהיה לו יותר קל. הרי הכל כבר גלוי, הכל פתוח, הכל על השולחן - והאנשים שלנו הם עכשיו בצבא. חיילים שלו, והם יקבלו את המשכורת, יעני, ממנו…״

ניכר בו כמה הוא מתוח, עצבני.

'יהיה שמח״, מפטירה סרח מן המושב האחורי. ״אני מפחדת שעוד יישפך דם״.

״אם צריכים, שיישפך!״ משיב מאיר מטרני. ואחר-כך הוא חוזר ופונה אל נון:

״תשמע״, הוא אומר, ״אתה הרי באמת מכיר אותי, אפשר לומר, מן העריסה. ואני אותך גם. אני חושב שאתה מכיר אותי בתור בן-אדם קר כזה, שקול. בארד, כמו שאומרים… אבל עכשיו, אחרי כל מה שסבלנו מהם כל השנים, ואחרי שהתפרקנו בעצמנו, באמת בהחלטה לשכוח את העבר ולהתחיל, במדינה שלנו, בצורה אחרת - אם אחרי כל זה הם חושבים שיעשו לגו שחיטה טובה ואנחנו נשתוק כמו ילדים טובים, אז אני לא יודע מה… לא, באמת!…״

'אני בכל-זאת חושב שבסוף בגין שלכם יסתדר עם בן-גוריון, והכל יעבור בשלום. אחרי הכל, אנחנו במלחמה, זאת רק הפוגה עכשיו״.

״אני מקווה שאתה טועה, נון. אני הייתי רוצה שהפעם בגין באמת יתעקש ויגיד: ׳רבותי, זהו-זה! עד כאן!׳״

'שטויות, מאיר, שטויות. אתה מדבר כמו ילד! בעקשנות בן-גוריון יותר חזק ממנו, וחוץ מזה עכשיו גם כל הכוח אצלו. הוא לא צריך לבקש מהאנגלים שיעשו את העבודה בשבילו. טנקים, תותחים, אווירונים? הכל יש לו… ואם תלכו בכוח, הוא לא יהסס!״

ממרחק-מה מאותתים להם בפנס לעצור. מאיר מאט, נוטה לשולי הכביש, נעצר. שני חיילים שלשרווליהם סרטי ״משטרה צבאית״ ניצבים כנגדם, עולי-ימים, חגורי-אקדחים. ״תעודות!״ מתיז אחד מהם.

״מה אתה מתכוון? רשיון-נהיגה?״ מיתמם מאיר מטרני.

״גם. כל מה שיש לך״, מצווה הבחור, יבש, בוטה, אך סבלן.

״גם תעודת-לידה?״ שואל מאיר, כמבקש להבין דברים לאשורם.

״הכל, אדוני״.

מאיר מדליק את האור הפנימי הקטן, מתחיל לפשפש בתא-המסמכים, מושיט רשיון-נהיגה תחילה, אחר-כך את האישור על עבודה חיונית.

״לאן אתם? תל-אביב?״ שואל החייל את מאיר. ניכר בו שבעצם אינו מחכה לתשובה.

וכבר החייל השני צועק אל הראשון בקוצר-רוח:

״שים לב מאחור! ועזוב אותם את אלה… אתה לא רואה שהם סתם אזרחים?״

הראשון מחזיק במסמכים שהושטו לו, מאיר בפנסו כדי שניה או שתים על יושבי המכונית. מחזיר את המסמכים, מסמן למאיר שיסע, מתחיל לאותת למכונית-משא כבדה המתקרבת מאחריהם.

כיון שהתרחקו כברת-דרך פוסק מאיר בבוז:״ראית מה זה בדיקה אצלם?! אצל האנגלים לא היה דבר מה! כמה שהם היו טמבלים, לפחות את הכללים הם ידעו… ואלה? אתה ראית! ילדים קטנים, בחיי…״

־אתה יכול להוריד אותנו על-יד כיכר-המושבות״, אומר נון כשהם מתקרבים לתל-אביב. ״משם כבר נשיג אוטובוס או שירות אר משהו. אני רואה שאתה באמת ממהר״.

״אבל תשמע!״ מתעורר מאיר לפתע, ״מוכרחים להתראות!… כל-כך הרבה דברים התרחשו…״

״בבקשה. אבל אני בעוד איזה ימים חוזר לירושלים, ואתה –״

״אתה יודע מה?!״ מסיים מאיר, עם שהוא עוצר להורידם בפאת כיכר-העיר ההומיה. ״מחר…לא, מחר לא יכולים לדעת מה יהיה… אבל אם, נניח, המשבר הזה יעבור, ניפגש מחרתיים. ככה, אחרי-הצהריים. עם הגברת, אם היא תרצה. לי זה לא מפריע… אם לא אבוא, סימן שלא יכולתי. אתה תבין".

״בסדר. מחרתיים בארבע, במוגרבי, על-יד השעון!״ מבטיח נון, וכבר הוא עומד עם סרח על המדרכה.

 

פרק 18: דם נמהל במים    🔗

---

"את רואה"! הוא מציץ בשעונו ומתפאר, “כל הענין נגמר בשעה, שעה-ורבע, מזמן שירדנו לכביש. מה אמרתי לך?!… ועכשיו, בואי נאכל פה גלידה באיזה מקום. מה דעתך?… אחר-כך נראה איך תל-אביב בלילה”.

סרח מעדיפה ללקק גלידה קרוב יותר לים. אחרי מוגרבי, למשל. מדוע לא? קדימה! נדמה לו שמימיו לא חש בקרבו צהלת-נעורים כזאת, קלילות משובה כזאת. כאילו לראשונה התפנה להנאותיה של שמחת-חיים תמה, פשטנית. כך, פשוט, בלי לבקש חשבונות הרבה. אתה, והיא, והעולם כמו שהוא.

“ברגל, עד שם?!” הוא קורא, כמבקש הסכמתה, מעביר את הילקוט מכתפה אל כתפו. “ברגל!” היא נענית לו, עליזה ומצייתת.

חסרת-דאגה, זרועה בזרועו, היא נושאת רגליה כמפזזת. עוד מעט ותתן בשיר קולה. לאחר שיטוט של שמחה בזבזנית ברחובות הראשיים המוצפים אורות, השוקקים תנועת אדם ורכב, המלאים נוער – נוער בח’אקי ונוער בחולצות לבנות וכחולות, נוער פרוע-בלורית ונוער מעוטר-זקן, נוער לוקק-גלידה ונוער מפצח-גרעינים – הם מגיעים, סמוך לחצות, לדירת-העיר של אדון חיטרון, ברחוב צדדי ושאנן, קרוב לים, טובל בשפע ירק ומפיק הכרת-ערך בורגנית. הם עומדים על המרפסת המשקיפה מערבה, מתענגים על רוח קלה העולה מן הים, מתענגים על סמיכות הבשרים באור-הירח, על האינטימיות שבבדידותם.

תארי לעצמך, הוא לוחש לה, מחכך אפו בשערותיה, שעד הזמן הזה היינו נשארים בחברת האדון והגברת גפן וכל ידידיהם!

מצד שני, היא מהרהרת בקול, אם באמת יהיה איזה דבר שקשור באצ“ל, הרי עכשיו תהיה כל ינוב בטוחה שבעלה של סרח לא די שהוא איש-לח”י מסוכן אלא גם בעסקי האצ"ל הוא בוחש. הוא פורץ בצחוק פרוע. איזה רעיון!

תביט רגע, היא מעירה. נדמה לי שאני רואה אניה שם ממול, לא? כן, הוא מודה, מופתע. אבל אם רצונה לומר שזאת האניה שעליה דיבר מאיר חברו, הרי עצם העובדה שכך היא עומדת לה בשקט, מול שפת-הים של תל-אביב, מוכיחה שהגיעו לאיזה הסכם והענין נגמר. לחינם הוא התלהט כל-כך, אותו מאיר מטרני.

“אני חושבת שזה טיפוסי לאנשים שלהם”, היא מחווה דעתה. “הם לא יכולים בלי קצת פאתוס, בלי תיאטרון”.

“אנו הולכים להתקלח!” הוא מכריז. “תמצאי איפה יש מגבות!” הוא קורא אליה מחדר-האמבט. “ומה שאת אומרת, יש בזה משהו”, הוא ממשיך משם, “אצלנו בתנועה הכל היה תמיד הרבה יותר קר, תכליתי, הגיוני… מתימטיקה, כמו שאמרתי למישהו בירושלים, לא מזמן…בפנים יכולה להיות אש, לעזאזל…אבל בחוץ – קרח!”

“המים באמת פה כמו קרח”, היא מנקשת בשיניה במי המקלחת, עורה סמרמר, נדבקת אליו כמבקשת מסתור.

בבקר שנתם מתמשכת. בשעה מאוחרת למדי הוא מתעורר. האם נדמה לו ששמע קולות במגביר-קול? ודאי חלום חלם. הרעב מציקו. הוא ניגש למקרר החשמלי שבמטבח, בתקוה למצוא איזה דבר-מאכל. והנה, פתאום, מטר יריות רובים ומקלעים.

וקרוב כל-כך.

ממש כאילו מן הבית השכן.

בבהלה היא קופצת מן המיטה. “לחדר השני!” הוא צועק, ממהר להצטרף אליה שם, חובק את גופה, המפרפר ברעד.

מן הרחוב השאנן נשמע דין-ודברים קולני, מלווה גידופים, טירטור של ג’יפים המחליפים הילוכיהם בחרי-אף, ושיחת נשים רוגשת, הלומת תמהון, ממרפסת אל מרפסת. “את לא שמעת?” קוראת אחת. “מן האניה הרי הם קודם צעקו במיגאפון שלא יתקיפו אותם, שהם לא באו להילחם”.

“החבר שלך מאתמול בכל-זאת ידע מה הוא מדבר”, מפטירה סרח.

“חכי, חכי. זה עוד לא אומר שום דבר”, הוא קוטע אותה במחי הגיון צונן, למוד-נסיון. “יש פה חיילים שלא נותנים לאף אחד לצאת החוצה”, מבשרת שכנה אחת ממרפסת שבקומת-קרקע.

“אדון צוקרמן!” נשמע קול ממרפסת אחרת. “אני רואה שאתה עלית לגג, אז אולי תגיד לנו מה אתה רואה משם?”

“מן החוף יורים על האניה, גברת גראו”, משיב קול זקן ונסער מן הגג. “וגם על סירה אחת שבאה מן האניה… יש כבר פצועים… נדמה לי… ולאניה קוראים… כתוב שם משהו, אני לא רואה טוב… אולי ז’בוטינסקי”.

“יש עלינו עוצר ממש!” קובעת אשה ממרפסת סמוכה. “טוב שבעלי הספיק לצאת בבקר לעבודה… אבל איך הוא יוכל לחזור הביתה, אם הם ימשיכו –”

נון לובש את בגדיו, ניגש למרפסת הנשקפת מערבה, אל הים. רק קטע של ים, וחלק מן האניה, נראים ממנה. הוא קורא לסרח שתצטרף אליו. אין חשש: מן האניה אין יורים בכלל.

באמת היה כדאי לבוא מירושלים הנה, הוא מלעיג, ישר לתוך הבילבולציה הזאת. היריות פוסקות לשעה ארוכה, מתחדשות, ושוב פוסקות. לרגעים נשמעת קריאה מנסרת במגביר-קול מן האניה: יש פצועים, מבקשים לשלוח רופא. לפעמים משיבים מן החוף: “אם תפסיקו לפרוק נשק, נפסיק את האש”. משהו כזה.

ובינתיים הבטן הומה כחלילים. במקרר של אדון חיטרון אין ברכה הרבה, אבל מתגלה מלאי נאה של קופסאות בולי-ביף. גם פותחן יימצא. וכך, כסיירים בשליחות עלומה בקצווי מדבר, הם מכלים קופסה של שימורי-בשר, בלי לחם, בלי שום תוספות, ומקנחים במיץ ממותק, מהול במים. אחר כך מוצאים קפה, גם סוכר, מרתיחים מים, שותים קפה שחור, מבסוטים.

לולא סרח עמו כבר היה יוצא מכאן מזמן, הוא מהרהר, היה מוצא דרך. או פשוט מסתדר עם החיילים, מוצא אתם שפה משותפת. עכשיו ששניהם כאן יחד הרי לא יעזוב אותה לבדה, גם לא יקח אותה החוצה אתו. מה-עוד שלרגעים נשמעות יריות אקדחים, ובקירבת-מקום דווקה. מסקנה? אין ברירה: יש לחכות עד שתיגמר ההצגה הקודרת הזאת. או לפחות עד שטיבה ועלילתה יתבררו יותר.

מעניין אם יבוא מחר לפגישה שלהם, מאיר זה. יהיה לו הרבה מה לספר… בואי, בואי, סרח. שום דבר לא קורה עכשיו. עוד נראה במה זה ייגמר. אם באמת האניה עמוסה תחמושת, זה עלול להיגמר בכל רע. אבל בינתיים היום עובר, עוד יום אחד מן הימים הספורים שלרשותנו. בואי אלי, סרח, ונהיה שוב ביחד.

אם אין קמח אין תורה, היא מנסה לקנטר.

מה זאת אומרת?

לא אכלנו!

יש קמח, יש. אכלנו ושבענו. תהיה תורה!

“עוד לא אכלנו,/ עוד לא שתינו,/ י-בש ל-נו ב-ג-רון!” היא שרה וצוחקת, מפזזת כמתגרה, עד שהיא נופלת לתוך זרועותיו על הספה, מרבצת את חזהו ואת צווארו בנשיקות טרופות, מתנשמות. ועדיין היא גוהרת עליו, כולה עדנה, כשהיא זורקת: “אבל אם יש תורה, יש קמח!” “מה את מקשקשת לי שם בקומקום, גאונית שלי?!” הוא סונט. “האוכל!” היא פורטת לו על שפתיה. “מרגאריה”, היא מוסיפה, בלשון-העילגים של חיילי האימפריה בדברם אל הילידים. ובערבית רצוצה-במזיד: “בדנא בוכּול - -”

“די, נכון?!” הוא מטיח נגדה. “את לא יכולה עוד, נכון?! עוד-מעט את תמותי מרעב, כן?!” היא מהנהנת לו בראשה, ובעיניה רצינות תהומית, בהמית.

“קמח…”, הוא זורק. “את היית צריכה להיות בירושלים כל החודש הזה של המצור. ואפילו קודם. אולי היית לומדת משהו”, הוא נוזף, דרך-היתול. והוא ממשיך: “את יודעת? עכשיו, לפני היציאה מירושלים, שמעתי שיום אחד… זה היה כבר קרוב לסוף המצור… התברר שפשוט נגמר הקמח בעיר. לא נשאר כלום… ובכן, במפקדה של ה’הגנה' היתה להם יחידה קטנה בשביל להכחיש שמועות ולהפיץ שמועות בקהל, אז הם הפיצו שמועה שהתנור הגדול במאפיה של ברמן נשבר ולכן לא יהיה היום לחם… המזל היה שבסוף אותו היום, בלילה, הגיע משלוח ראשון קטן ב’דרך-בורמה' החדשה… זה מה שאת מזכירה לי כשאת מדברת על קמח, קמח, קמח…” “לא מעניין אותי!” היא חורצת, קופצת על שתי רגליה הקצרות. “אני יוצאת למצוא אוכל!” “על החיים ועל המוות, מה?!” הוא מלגלג.

“אם אתה מפחד לצאת אתי, תישאר. אני אביא לך משהו לאכול…” “טוב”, הוא מתרצה לה, חוזר ומתלבש, חוזר ונועל נעליו. “באשר אבדנו, אבדנו. לכל היותר, נמות! מה יכול להיות?!” “אל תדאג”, היא עמלה להניח את דעתו. “אנו נצא בשלום ונחזור בשלום. לא יהיה שום דבר!” “תודה, סרח. תודה. יש לך באמת השפעה טובה מאד עלי. כמו כלורופורום לפני ניתוח…” כצמד דרדקים ששים-אל-הרפתקה הם יורדים במדרגות, מציצים החוצה. בקרן הרחוב עומד חייל שמנמן, חבוש קסדה, רובהו בידיו ומלוא חגורו עליו. גבו אליהם, והוא מביט לכאן ולכאן. לשמע צעדיהם הוא מסתובב. פניו מזיעים, משקפיים על עיניו. צעיר מאד, רך-לחיים. “מי אתם? לאן זה?” הוא מתריס.

בנשימה אחת סרח מספרת את סיפורה הקצר: פשוט נתקעו כאן, והבית ריק, והם מתים לאכול. החייל נותן להם אות בראשו שיילכו לדרכם. חיוך רפה מרחף על שפתיו.

הם מודים לו. “נביא לך בננה כשנחזור”, מבטיחה לו סרח.

“יותר כדאי שלא תחזרו כל-כך מהר”, הוא יועץ,

“בואי נתרחק מכאן”, אומר נון אל אשת-חיקו. “נמצא איזו מסעדה בדיזנגוף, בכיוון ההוא”.

בחום היום הם נושאים פעמיהם מזרחה, מן הים והלאה. פה ושם רואים חייל או קבוצה של חיילים במדים, פה-ושם אנשים מתגודדים או מתווכחים בקרן-רחוב. התנועה בחוץ דלילה מאד, אבל עכשיו ממילא שעה של מנוחת-צהרים. הוא קונה עתון בקיוסק, מעיף עין על הכתוב, עדיין אינו תופס במה דברים אמורים. מנחם בגין, מפקדו של הארגון-הצבאי-הלאומי, נמצא באניה. עלה על סיפונה קודם, בכפר-ויתקין. יפה! אבל למה, לשם מה?

יחידים הם כמעט במסעדה הקטנה. שני הרווחנים המסתובבים שם אינם מקילים הרבה מן החום המעיק במסעדה פנימה. הם מתיישבים אל שולחן שבחוץ, על המדרכה. בעודם גחונים אל קערות של חמיצת-סלק נשמע רעם מוכר של פגז מעבר שפת-הים. מכונית-משא קטנה עוברת ברחוב לאטה ומישהו צועק מתוכה במגביר-קול: “אזרחים! אחים! אל תתנו לבן-גוריון לשפוך דמי אחים - -” נער קטן, ערום כמעט וכובע-טמבל לראשו, חולף-עובר על אופניים וקורא: “בתותחים יורים על האניה!!”

כשהם מסיימים את ארוחתם מתחילות התפוצצויות עזות להישמע מעבר האניה, ועשן שחור נמסך בתכלתו העולפה של היום הקיצי. ככל שהם קרבים לשוב למלונתם כך העשן נעשה סמיך יותר ומטר הכדורים רצוף יותר ומתרבים כלי-הרכב הצבאיים המתרוצצים לכאן ולכאן. מופיעים גם אמבולנס אחד או שנים.

הגישה אל רחובם חסומה עכשיו בידי חיילים נחושי-הבעה, תקיפים. תוך כדי חיפוש אחר דרך-עקיפה הם מגיעים אל הטיילת, ליד כיכר-לונדון. המון-אדם צובא שם, רובם ילדים ובני-נוער: מצטופפים על המדרכה, רוכנים על המעקה, עומדים על הספסלים. לרגעים שוטר עובר בתוכם לפקוח עין על הסדר, אך בכללו של דבר אין איש מפריע לסקרנים הללו: מולם בוערת אניה דוממת, מלאה נשק ותחמושת, העלולה להתפוצץ בכל רגע. אנשים נראים מתרוצצים על סיפון האניה, תופסים מחסה, משתלשלים בחבל אל המים, נמלטים בסירות-משוט קטנות ושטוחות אל החוף. האוויר מתרווה שמועות. מספרים על תגרות-ידיים ואפילו על חילופי יריות בין חיילי פלמ“ח לחיילי אצ”ל ברחובות המוליכים לשפת הים. מספרים שבמחנה-יונה עומד תותח אחד בסך-הכל והוא שיורה באניה. אבל זה תותח שמדייק להפליא בקליעתו, יש לו מכשירי-כיוון מיוחדים. מספרים שבבית האדום נמצא מטה הפלמ“ח ושם כל המפקדים הגדולים מנצחים באופן אישי על הפעולה. מספרים שאנשי האצ”ל עורקים בהמוניהם ממחנות-הצבא שהם נמצאים בהם ועולים על תל-אביב. שמאות אנשי אצ"ל נעצרו והושלכו לבתי-כלא ולמחנות-מעצר.

מעבר רחוב-הירקון הסמוך צווח קול אשה במגביר-קול: “אל תתנו יד לפאשיזם! אל תתנו יד למרד!”

“יכול להיות שעוד ניתקל פה בחבר שלנו מאמש”, זורקת סרח.

“אני חושש לו מאד”, משיב נון. “את ראית באיזה מצב-רוח הוא היה”.

מן האניה נשמעת התפוצצות אדירה ראשונה. רואים איך אנשים קופצים ממנה למים, שוחים, מפרפרים, ואיך אנשים אחרים שוחים אליהם, מושים אותם, מעלים אותם לסירות-משוט. ההתפוצצוית נמשכות. היריות פסקו.

“התחלה יפה למדינת-ישראל!” מרעים איש אחד על-ידם, קשיש וגבה-קומה, מנופף בידו וקצף על שפתיו, עיניו מזרות אימה כשל נביא -זעם. " אם כך היא מתחילה, אז הרבה זמן היא לא תתקיים!" “רק כך היא תתקיים!” מטיח לעומתו גברתן אחד מתולתל, עב-שפתיים, “סדר מוכרח להיות בה מההתחלה! מה זה?” רתח. “יש פה ממשלה, או אין פה ממשלה? אם יש, אז מה שהיא אומרת צריכים לעשות, אפילו שהיא תטעה!”.

“נחזור לדירה, בכל זאת”, אומר נון, אוחז בכפה של סרח ומוליכה אחריו מתוך ההמון הצפוף. מדי-פעם הם מעיפים עין לעבר הים. קליעים עדיין נחבטים אל דפנות המתכת של האניה, שעשן מוסיף להתאבך ממנה ושלט מתנוסס עליה לאמור: “אנית הארגון הצבאי הלאומי ז.ז’בוטינסקי”. במים נראים ראשים צפים מעל גלגלי-הצלה לבנים. אפשר להבחין כמעט בהבעות החרדה והייאוש על הפרצופים, ככל שהם קרבים אל החוף. קהל רחב של צעירים מציף את הטיילת, יורד אל החול. אנשי הארגון, מן-הסתם, מהם ניצבים כשומרים, וקצת מהם שוחים לקראת נוטשי האניה. החיילים במדים מעלימים עין מהם, מתרחקים לצדדים.

עד שנון וסרח מוצאים דרכם לשוב סחור-סחור למלונתם מתחילים קולות נפץ עזים יותר מן הים להחריד את הסביבה. “עכשיו היא ממש מתפוצצת”, סובר נון. “בשלב זה, הענין מחוסל”. חיילים מתחילים להזהיר את הדיירים במגביר-קול שעליהם למהר ולפנות את דירותיהם למשך הלילה מפני סכנת ההתפוצצויות. הם עוברים מבית לבית, מדירה לדירה. “סכנת מוות!” כל מי שנשאר זה על אחריותו!"

נון תולה מבט שואל בסרח.

“השתגעתי?! לאן אני אלך? אנו נשארים פה… נכון, נון?”

“בסדר”, הוא נענה לה, “נישאר. פשוט לא נדליק חשמל כל הלילה. ואם לא נאכל עד הבוקר, רק נשתה קפה, גם-כן לא נורא. שום אסון לא יקרה לנו. די בתים מפרידים בינינו ובין הים ומגינים עלינו”. בחדר הפנימי מצלצל פתאום הטלפון. עד כה לא שמו לב אליו. לא הטרידם, והם לא הטרידוהו. ודאי מישהו צריך לאדון חיטרון, ואין טעם שישיבו. אך מכיון שהוא מוסיף לצלצל בעקשנות, סרח נמלכת בדעתה ומרימה את השפופרת – ואכן, המרכזיה מעבירה אליה שיחה מאהובה חיטרון, מינוב. הואיל ושמעה על המתרחש סמוך לדירה הריהי מודאגת, וגם משפחת גפן, שאינה יודעת אל-נכון היכן צמד-החמד מסתתר, דואגת. אין מה לדאוג, משיבה סרח. הכל בסדר גמור, והדירה נפלאה, ולא אונה לה כל רע. ועל-כל-פנים, הם נשארים עכשיו בדירה ולא יזוזו. עד להודעה חדשה. ושלא תגיד שום דבר להורים בבית. רק דרישת-שלום, ושיירגעו.

הערב יורד. הנפצים נמשכים באפלולית. האוויר מסתפג ריח של עשן ואבק-שריפה ובד חרוך. ממרחק-מה נישאים לפרקים קולות צעקה, פקודה, ריב ואף ירי, אולם פה מסביבם שלוות-השקט, דממת-מוות. הבתים אכן התרוקנו מיושביהם. אחר-כך עוברים כלי-רכב ומתוכם מודיעים על עוצר שהוטל מן השעה 9 בערב, אבל זה כבר אינו מעלה ואינו מוריד.

“אנחנו פה באמת כמו על אי בודד”, לוחשת סרח, מוקסמת כלשהו, נצמדת אליו. “בג’ונגל… לבד…”, מהלך נון אימים בקולו, “טרזן וג’יין! הנה חיה רעה קופצת. האו!” והוא נועץ שיניו בבשרה.

בבוקר המחרת החיים מתחילים לשוב למסלולם. שכנים חוזרים לדירותיהם, בתחילה כמתגנבים, אחר-כך ביתר ביטחה. דלתות נפתחות. תריסים מורמים, מוזחים. רהיטים מוזזים. עוד מעט ויישמעו צילצול פעמונה של עגלת-הנפט קריאתו של מחלק-הקרח. ירקן נודד מכריז על מרכולתו. הם יורדים לאכול פת-שחרית במחלבה קטנה שבקירבת מקום, לקרוא שם את עתוני-הבוקר. כיון שאכל וקרא, אומר נון שעליו בכל-זאת להיפגש עם אנשים בתנועה, לברר אם המאורעות של יום אתמול משפיעים במשהו על התכניות, בכלל ובפרט. יצלצל אליה אחר-כך לדירה להודיעה איך יפול דבר. טוב?

כעבור שעה ומעלה הוא מטלפן לדירה. הפעם היא זריזה להשיב. ובכן קודם-כל אין עכשיו תחבורה לירושלים. כלומר: במסגרת אמצעי-הבטחון שנקט הצבא הופסקה תנועת רכב ואנשים של לח"י לירושלים וממנה, עד להודעה חדשה. ממילא יישאר אפוא למטה, בשפלה. בערב יהיה עליו להשתתף באיזו ישיבה בבסיס בשייך-מונס. הוא מציע שייפגשו עוד-מעט, יטיילו קצת, יאכלו יחד ארוחת-צהריים, אחר כך הוא ילווה אותה אל האוטובוס לינוב. הפגישה שלו עם מאיר, אפילו תתקיים, ודאי שלא תעניין אותה כל-כך. ויהושע, הגיע הזמן שכבר יראה את אמא שלו. שלא יתחיל להיגמל גם ממנה. מספיק שעד עכשיו גדל בלי אבא.

גם אהובה חיטרון מצלצלת שוב, אחר-כך. שמחה שתפסה אותה. ובכן, זה אולי קצת לא נעים, אבל… הרגע צילצל נועם, הבעל שלה, שהוא עכשיו קצין והיה עם הכוח שפעל בתל-אביב נגד האניה, ונותנים לו חופשה קצרה, ונורא מתחשק לו שהיא תבוא לפנות-ערב לדירה, והיא הרי לא יכולה לספר לו שמסרה את המפתח, אז אם רק אפשר… כן, שסרח פשוט תשים את המפתח בארון-החשמל שבחדר-המדרגות, על-יד הדלת. זה בסדר, איש לא יגע במפתח… יופי!… וחוץ מזה, איך היה?… כן, זה באמת נורא מדכא. מדברים על איזה עשרים-וחמישה הרוגים משני הצדדים, יותר ממאה פצועים, מאות עצורים. והאניה עצמה… כל הנשק שהיה שם… איזה אוצר זה היה יכול להיות עכשיו, ברגע שהקרבות עומדים להתחיל מחדש - -

בשעה ארבע אחר-הצהריים, לבדו, גורר נון הספקן את רגליו אל עמוד-השעון שבכיכר מוגרבי, לפגישה היעודה עם מאיר מטרני. אך ראה זה פלא: ההוא כבר ממתין שם. עודו לבוש אזרחית, רק שפניו נפולים ועיניו אדומות, מן-הסתם מחוסר-שינה.

קודם-כל, מכריז מאיר, צריך למהר לאיזה מקום שיש בו גם ראדיו. ב“קול החרות”, הוא “קול ציון הלוחמת”, תחנת-השידור של האצ"ל לשעבר, צריך מנחם בגין להתחיל עכשיו בנאום אל העם. מאיר רצה מאד לשוחח עם נון, אבל קודם הם מוכרחים לשמוע את הנאום. זה יהיה משהו הסטורי.

גם מתוך רמקול שבסמוך בוקעת ההודעה:

“האזינו! האזינו לדברו של מנחם בגין, מפקד הארגון-הצבאי-הלאומי!”

הם תופסים מקום ליד דלפקו של בית-קפה צנוע, שבו המקלט כבר פתוח בכל עצמתו. בעל בית-הקפה עצמו משעין מרפקיו על הדלפק ודרוך להקשיב. אין להפריע לו. הס הושלך סביב.

בקול נרגש, בכייני קימעה, כחצוצרה שנסתדקה, פותח המפקד את דבריו:

“אחי ואחיותי, הקשיבו! אחי ואחיותי, הקשיבו לדברי!”

אחר-כך הוא מתחיל למנות את שבחיה של האניה המפוצצת ולתנות את גדולת רכישתה: "… פרוטה לפרוטה צרפנו… האניה נהדרת… איזה ציוד נפלא כלל המטען! 5,500 רובה, 3,000 מקלעי ברן,

מכונות-יריה שפנדאו, 4 מיליוני כדורים, 10,000 פצצות אנטי-אוויריות, 50 רימונים נגד-טנקים פיאט, 1,000 פצצות מרגמות, ועוד ועוד… בשינינו, בציפרנינו, בדמנו, רכשנו כל זאת בשביל הלוחמים העבריים. מה לא עשו אחינו בגולה כדי לרכוש את הציוד הזה ולהביאו לארץ-ישראל!"

מאיר מטרני מאזין, משרבב צווארו כחושש לאבד ולו מלה אחת, מניע בראשו שוב ושוב כעונה, אמן.

“אילו ניתן לנו הציוד הזה ביום התחלת ההסתערות של האויב”, נמשכת הקינה, “כי אז היינו עומדים היום על הירדן ואולי אף מעבר לו. כי הרי ידוע ידענו שאין כוח שיעמוד בפני החייל העברי. ואם אנו הצטמצמנו בגבולות החלוקה המחניקים, הרי רק באשמת ההנהגה הכושלת והמכשילה עשינו זאת. רק בגלל המחסור בנשק הפודה ובברזל הגואל”.

“פודה'… 'גואל”, חוזר נון במילמול של בוז.

והנאום נמשך:

"… גמרנו אומר להעביר את מטען נשקנו לירושלים, לצייד בו את הלוחמים אשר טיהרו את הבירה מן הטומאה הנאצו-בריטית - - “…. הבנות שלנו היוצאות אלי-קרב, הממאנות לצאת על הח”ן בחפצן ללחום לצד אחיהן בגדודים. - -

“הן כל הנשק שהיה לנו נרכש בדם, בדם טובי בינינו. והנה בא נשק גואל זה. נשק רב וחדיש זה. הכיצד לא נצייד בו את לוחמינו? כיצד לא נדאג שאנשינו יקבלוהו בראש וראשונה”.

איזה נואם!" לוחש מאיר מטרני, כמו לנפשו, מטה ראשו, להיטיב שמוע.

הקול המנסר כנהי חדגוני מן המקלט עובר לתיאור השתלשלות העניינים מזמן שקרבה אניית-נשק אל חופי הארץ. באיחור מגיעה האניה אל מול כפר-ויתקין, כמעט עם שחר. הוא, בגין, שולח אותה בחזרה ללב-ים, “פן תתגלה על ידי האווירונים הבריטיים של הרוזן ברנאדוט, המתווך מטעם האו”ם, המופקד על שמירת ההפוגה לכל-דיקדוקיה".

“שמונה-מאות איש עם ציוד כזה!” מוסיף הדובר ומתרגש. היתה זו “ההחלטה הקשה ביותר בחיי… מפקדם, בנימין, הצליח להשלים את המפעל” של רכישת הנשק והפלדה באירופה, "וכמפקד האניה עלה על הסיפון. מה-מאושר היה האיש. הוא סלח לכולם… מרחוק צעק לנו ‘שלום!’ ואנחנו היינו מוכרחים לתת לו פקודה: 'חזרה! הימה! כדי שלא לסכן את הפסקת-האש… ואנו התפללנו: 'אל אלוהי ישראל, שמור עליהם בלב ים! - - "

“… שעות על גבי שעות לא יכולנו לחשוב על שום דבר אחר והתפללנו, כשם שרק לב מאמין יכול להתפלל. ואולי התפילה הזו הועילה”.

“אני רואה אותו עומד בטלית ומתנענע בתפילה”, לא התאפק נון מללגלג, מנחית אגרוף קצר-רוח על הדלפק.

“ככה זה”, פולט מאיר בתילוי-ראש כמשלים עם איזו מציאות הנעלה משליטתו, עמוקה מהשגתו, אך נחרצה בנחיצותה.

בקול מילודראמטי, מתמוגג מהתפעלות-שבדבקות, ממשיך המפקד: “… ירד יום… אתא לילה… האניה אתנו… כמה ברנים! כמה רובים! כמה כדורים!” והנה בא רץ מן הצד-שכנגד ו“הביא מכתב. רציתי לשמור עליו.. להקריאו לפניכם מלה-במלה. אבל המכתב עלה באש יחד עם האניה… אבל אני זוכר את התוכן. ומי שכתב אותו ודאי גם הוא זוכר”.

הוא עובר לתאר את החזיון הנשגב של תחילת פריקתו של הנשק בחוף כפר-ויתקין:

“… מה קדוש יותר מאשר להבטיח שנשק זה יגיע לידי הצבא העברי… הבחורים נפלו מרגליהם. הלאה! הלאה! לפרוק! להוסיף לפרוק!”

ופתאום: שוד-ושבר! אחים, אחים רשעים, פותחים בהתקפה על הפורקים, כפי שאיים כותבו של המכתב הנזכר:

“חרדנו לאניה ולנשק. ידענו שלא נוכל עוד להוסיף ולפרוק”. ברי היה שעוד-מעט יבוא השטן המקטרג בדמותו של הרוזן ברנאדוט, שליח האו"ם ולכשיבוא "הן לא נוכל לומר שהמפקד עדיין איננו. ועל-כן נפלה ההחלטה, בלית ברירה: קבוצה אחת נשארת לשמור על הנשק שנמצא כבר על חוף הים. קבוצה שניה עולה על סיפון האניה, במטרה הקדושה: “להגיע לתל-אביב”. מעתה המפקד עצמו נמצא על סיפון האניה, ובעקבותיה “שלוש אניות עבריות”. ומכאן והלאה הוא מתאר איך התגלגלו הדברים עד לשיא הדראמה, ובקול מתחנן, מרעיד-נימים, הוא חוזר על הקריאה שנשא קודם אל היורים מן החוף:

“הפסיקו את האש! הפסיקו את האש!”

הוא חוזר וממחיש באזני שומעיו איך מפצירים בו שיחוס על חייו שלו ויירד מן האניה המתלקחת: “… אני אינני גיבור. אני איש פשוט. בן להורים עניים. כל מה שהשגתי בחיי, בדמי השגתי. מעולם לא הייתי איש מחתרת. לא יריתי על איש. רק את עמי רציתי לשרת… כיצד אוכל לרדת, והאניה עומדת להתפוצץ! וישנם בה פצועים! והאסון עלול להתרחש בכל רגע. **למה ועל מה עולה הכל באש?”**

“אולי נתחיל לבכות גם אנו שנינו?!” מציע נון לחברו, בחריקת-שן. “טוב, אתה יודע מה שעבר עליו בימים האלה?!” מחזיר מאיר, ספק בתרעומת ספק כמסנגר. “רגע, רגע, תן לשמוע”.

והם עומדים ושומעים – האחד ברוגזה גוברת, חברו בסערת-נפש כנה.

"… ועתה הננו עומדים בפניכם ומספרים את האמת על ‘אלטלינה’ שעלתה באש, התפוצצה, הושמדה, ירדה תהומה.

“… חי אלוקים כי לא אמרתי לכם אף מלה אחת שאיננה אמת. בחייו של בני הקטן ובזכרו של מורי הגדול ביותר הריני נשבע כי אף מלה אחת שקר לא אמרתי לכם. זוהי כל האמת על הפרשה האיומה ביותר בתולדותינו”.

היו שהסבירו לו, ממשיך הוא ומספר, שכל אותה חמת-זעם ניתכה על האניה פשוט מפני שאותו, אותו בגופו ובעצמו, ביקשו האחים הללו הנפשעים להרוג. ומה הוא אומר על כך? כמה הוא מיטיב לאשר את הסברה ובתוך כך לשים אותה לקלס:

“… הם רצו להשמיד אותי! זו היתה כוונתם! כסילים שכמותם, טיפשים שכמותם: מי אני ומה אני? מה ערכי? הן יכלו ללמוד מן העבר כי אין משמידים רעיון על-ידי השמדה של אחד מנושאיו ומשרתיו…..ונניח שהייתי נהרג. מי אני ומה אני? הן כמותי ישנם עשרות, מאות, אלפים, רבבות…”

כאן מתרומם הקול לגבהים של נדר מדוקלם:

“… אותנו אין מכריעים… אנו מברזל נוצרנו. אחד נופל ורבבה קמה”.

וכאן – נטף של נחמה, סגולה שמורה ליום-יבוא:

“… עוד יש תקוה כי עוד יבואו ימים טובים למרות הכל”.

ובסמוך מובלע, חד-וחלק, משפט אחד של איום – שהרי, למרות הכל, פי מפקדו של ארגון צבאי הוא הדובר, גם אם “מלחמת-אחים” היא תועבת-נפשו מיום גיחו מרחם, גם אם זך ונקי לבבו משנאת-אחים:

“מי שלא ישחרר תיכף-ומיד את מפקדינו וחיילינו – גורלו נחרץ”.

“שמעת? שמעת?” מתלהט מאיר מטרני. “הם יהיו מוכרחים לשחרר. הם יפחדו. אתה תראה!”

והמפקד מגיע לסיום דבריו, לשיא ממס-לבבות, כולו רוך ותחינה אך גם הוד ורוממות עם אירוניה דקה, דקה כקורת בית-הבד: “בני ציון היקרים והאהובים!… עם ישראל איננו בן-גוריון – עם ישראל איננו יורה בפצועים. עם ישראל הוא הקפטן שלנו… הוא הטוב שבעמים, הגדול שבעמים, אם הוא הצליח אחרי אלפי שנות גלות ותחת הנהגה כזאת להגיע עד הלום. 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!”

ולסיום – שבועה ותרועה:

"אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל. את הטובים ואת הלא-טובים. את הרעים והשוגים. נוסיף לאהוב ולהילחם. - -

“… יחי עם ישראל. תחי המולדת העברית. יחי חיילי ישראל – גיבורי ישראל לעדי-עד”. “אח! איזה אדם גדול!” פוסק בעל בית-הקפה עם תום השידור, ונאנח. הוא זוקף קומתו ובתנועה מיכנית הוא מעביר מטלית על הדלפק לפניו. אחר-כך הוא מוסיף: “איזה לב יהודי יש לו!” וכנמלך בדעתו הוא מתיז, כמו לנפשו: “אני ממש מרחם עליו…”

אחר-כך הוא מעביר מבטו על הנאספים סביב הדלפק, מי בישיבה ומי בעמידה, וכמי שחייב לשוב אל חיי-המעשה הוא כח בגרונו ומכריז: “בבקשה! מה אתם מזמינים, רבותי?”

 

פרק תשעה עשר: מות הרוזן    🔗

---

“אילו היה האצ”ל מוריד בשלום את המטען מ’אלטלינה' ומעביר עשרים אחוז ממנו למפקדה שלו בירושלים, כמו שהוסכם בהתחלה… אתם מתארים לעצמכם איך המצב היה משתנה פה?" זרק אמנון ריטורית.

“אם אתה רוצה לדעת את האמת: לא באופן יסודי”, השיב נון, צונן וענייני. מרגמות, עד כמה שאנו יודעים, לא היו באניה בכלל, ובוודאי לא תותחים, לא משוריינים. לא טנקים. 200 פגזי-מרגמה שהיו מגיעים הנה לא היו משנים הרבה. ואפילו לא אלף הרובים שהביאו כאן בחשבון. לא זה עיקר מה שחסר כאן… מצד שני“, הוסיף כמו להמתיק את הגלולה, " 600 ברנים וקרוב למיליון כדור, שהיו צריכים להגיע הנה מן המשלוח – זאת באמת יכלה להיות תוספת רצינית”. “אוהו!” ננער נחום, מטיל רגליו בנמרץ על ההדום שסמוך לכורסתו. “אבל אני עצמי מצטער יותר מכל על ארבעים-וחמישה הארגזים של חומר-נפץ ששלח אפרים במיוחד בשבילנו באניה הזאת… יא חביבי, טונה שלמה חומר-נפץ!” הוא חיכך כפותיו בהנאה. “אנחנו היינו יודעים מה לעשות בזה!” “אילו… אילו”, נהם שמשון בריתחה כבושה, פוכר אצבעותיו. המהפכן הצנום, המשכיל והנלהב, שעיניו יורות רשפים מבעד למשקפיו, שהגיע לכאן מתל-אביב עם ראשית ההפוגה, קם ממושבו אצל החלון הפתוח והחל להתהלך בחדר אנה ואנה, ידיו שלובות לו מאחרי גבו. “השינוי האמיתי יכול היה להתחולל – גם בלי הנשק של ‘אלטלינה’, ובעקבות טיבועה של ‘אלטלינה’ – אילו קיבלו את הרעיון שלי שכל אנשי האצ”ל שבצבא, יחד עם כל אנשי הלח“י שבצבא, יעלו כאיש אחד, ככוח מלוכד, לירושלים, וכאן, בעיר הזאת, ימשיכו בשירותם! זה היה משנה את יחסי-הכוחות בעיר הזאת! מן הקצה אל הקצה!… אבל”, הוא ממשיך בנימה של עצב, בהנמך-קול, “מנחם בגין לא היה מסוגל להבין את המשמעות ההיסטורית של צעד שכזה. הוא עצמו היה אז מזועזע יותר מדי, והלח”י כשהוא לעצמו אין לו, כמובן, הכוח הדרוש להכריע את כף-המאזניים, גם אם יחליט לחדש את ה’פרישה' במלא מובן המלה ולהוציא את כל האנשים מן הצבא כדי לרכז אותם – כאן “. היתה שתיקה, בעוד הארבעה – המסובים בטרקלין המפואר שבארמונו הנטוש של אותו שוע ערבי שברח מירושלים בסערת המלחמה, ארמון שנעשה עתה בסיס ומפקדה ל”חטיבה" – מהרהרים באפשרויות שהוחמצו ואבדו לבלי שוב. כך עד שמשך לו נחום סיגריה מכיס-החזה שבחולצתו, העלה בה אש והפריח כמה טבעות של עשן אל מול נברשת-הנחושת המזרחית ההדורה, המשתלשלת מן התקרה הגבוהה והמקומרת, ושב לדבר: “טוב. הבעיה שלנו עכשיו היא להחליט סופית באיזו גיזרה, ובאיזו צורה, אנו יכולים לתפוס מקום בסיבוב הקרוב של המערכה על העיר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד כשלון, ואסור לנו לפזר את המעט שריכזנו כאן. יש לנו פחות משבוע-ימים, רבותי, להגיש את התכנית שלנו אם אנו רוצים להשתלב כמו שצריך. אז בבקשה, נהיה רציניים ונתחיל…”

בירושלים לא רבים היו האנשים ביום ההוא, כל-שכן בימים שלאחריו, שהוסיפו לתת דעתם על אניית-הנשק הטבועה של הארגון-הצבאי-הלאומי, על התועלת שיכלה או לא יכלה להביא, על הנזק שגרמה או לא גרמה. רוב הירושלמים דומה שנטו לראות אז בכל אותה פרשה דוגמה קיצונית, אומללה במיוחד, לעסקי פחזותם הרעשניים והשטחיים של יושבי השפלה – ושל אנשי תל-אביב בפרט. הזמן שחלף, הזמן שעובר, הזמן הצפוי הוא שעמד, כמאז-ומקדם, בראש מעייניה של העיר הזאת – ששרשיה לעומק הם שלוחים, בסלע, לא לרוחב, בחול. לו, לזמן, שמור היה כובד המשמעות והמשקל. ותנועתם הנחרצת של מחוגיו לעבר שעת-האפס הוודאית, בתום שלושים ימיה של הפסקת-האש המוסכמת, היא אך היא ריתקה אליה את הגיגיהם של יושבי העיר והנספחים אל מלחמתה, את תקוותם בבוקר ואת פחדם בלילה, את תפילתם ואמונתם ודאגתם.

מדינת-ישראל, שאז, בראשית קיץ 48', מנתה לא שנים ולא חדשים אלא שבועות וימים לקיומה, עדיין לא קבעה את בירתה בירושלים. לא היה כל בטחון שאכן עתידה היא או אומרת היא לספח אותה אליה, ולו אך אותו חלק ממנה שהיה נתון הכן בידי הכוחות העבריים, והנהגתה הוותיקה של המדינה-התינוקת, כפי שנצטיירה בעיני קרובים ורחוקים בשנים שלפני הקמת המדינה, לא היה בה כדי לטעת בטחון כזה. ניתוקה הפיזי של ירושלים מן השפלה, סבלות המצור שבהם נוסתה למעשה משך חדשים לפני הקמת המדינה ואשר הגיעו לשיא כבד-גורל בשבועות שבין ה-14 במאי ל-11 ביוני, וכן קלישותה של מערכת-התקשורת שהזינה את ירושלים וקישרה אותה אל שאר חלקי הארץ ואל העולם החיצון בכלל – כל אלה, בנוסף על תחושת הייחוד המושרשת בעיר הזאת מדורי-דורות, פיתחו בה עתה חיש-מהר סובייקטיביות עזה וחריפה, שהטביעה חותמה לא רק בבניה ובגידוליה כי אם גם בגר אשר בשעריה. סובייקטיביות זו באה על ביטויה בקשי-עורף ובתובענות, בגאוה ובהרגשת-קיפוח-ועלבון, וביחס של קרירות, חשדנות וקנאה, מרירות, ביטול ובדלנות כלפי יושבי השפלה, ארחות-חייהם, שיחם-ושיגם ו“ממשלתם”.

ירושלמים, אולי משום שהם חיים בבירתו הקלאסית של התנ“ך, אולי משום שעולמו של התנ”ך מוחשי לגביהם יותר מאשר לגבי רבים זולתם באשר הוא כביכול חלק מנופם הגשמי, נוחים היו לחשוב בימים ההם, ספק ברצינות ספק מתוך בדיחות-דעת, במושגים של חידוש שתי הממלכות העתיקות: האחת ישראל, שתפרוש מצודתה על השפלה והעמקים, הגליל והנגב, והשניה יהודה, מדינת-ההר. תפיסה זו, או משובת-דמיון זו, אף שלא היתה אלא אוטופיה עקרה של יחסנות זעופה, ואף שלא ניתן לה שום ביטוי פומבי מנוסח ומנומק, שיקפה בכל-זאת נאמנה אותה מהות חדשה של סובייקטיביות ירושלמית, השפיעה לא מעט על תגובותיהם ומהלכיהם של פרנסי העיר ולוחמיה, גם הותירה משקע מסוים לימים-יבואו. ולפי שמעיקרה היו בה סממנים מובהקים של פרישה, ממילא נטוו חוטים סמויים וגלויים של זיקת-גומלים בינה לבין הלכי-רוח וגופים שגילמו את ה“פרישה” לזניה השונים ביישוב העברי שבטרם-מדינה – ובפרט בינה לבין השלוחות המקומיות, ה“אוטונומיות” במידה זו או אחרת, של ארגוני ה“פורשים” בה"א-הידיעה. הללו השלימו עתה – אם מהכרה, אם מטבע-הדברים ואם מאין ברירה – עם גמר פעילותם העצמאית כגופים לוחמים בתחום ריבונותה המוכרת של המדינה. תחום זה מובן שלא כלל את ירושלים (שעדיין אמורה היתה להיעשות עיר בינלאומית בחסות האו"ם, מין גילגול מחודש של דאנציג שבין שתי מלחמות-עולם), שבדרכי המעש הלוחם והנפרד שאפו, באורח פאראדוקסלי כלשהו, להביא לידי סיפוחה המלא למדינת-ישראל כבירתה הרשמית לכל דבר – סיפוח שבעקבותיו יקיץ הקץ ממילא על אותו מעש לוחם, נפרד, ועצמאי.

למרבה הפאראדוקס, היה עצם הסיכוי להוצאתן של שאיפות כאלו מן הכוח אל הפועל מותנה במידה רבה בהשלמה שמהכרה, מטבע-הדברים או מאין-ברירה, מצד הממשלה הזמנית בתל-אביב, ובמידה של תיאום ושיתוף-פעולה עם מימסד-החירום השליט בעיר, שבקדקדו ניצבו המושל הצבאי ומפקד כוחות ה“הגנה”, הוא המפקד ביש-המזל אשר זה מקרוב זכה בדרגת אלוף בצבא-ההגנה-לישראל. מימסד-חירום זה, שאת עיקר סמכותו שאב מן השלטון שבשפלה, על מאגר הכוחות, הכספים והציוד שלרשותו, מצווה היה לכבד את העצמאות המבוקרת של כוחות-ה“פרישה” שבעיר כדי להסתייע בהם ולשלבם בתכניות מיבצעיות, ומצד שני נטה – לא דווקה במפורש, פעמים אף שלא-מדעת – להישען על קיומם ועל פוטנציאל העשייה, הלחימה וההטרדה שלהם לצורך עמידה על אינטרסים “ירושלמיים” בדין-ודברים מתיש וממורמר עם ההנהגה המדינית, המשקית והצבאית שבתל-אביב. ואילו המפלגות המדיניות החדשות, שיצאו עתה בשפלה ממעיהם של הארגונים הצבאיים המתפרקים, ביססו את עיקר כוח-המשיכה שלהן על הקריאה לסיפוחה המלא של ירושלים, על הזדהות עם מלחמתה, סבלה ותביעותיה של העיר, ועל המשך קיומם ושליחותם של הכוחות ה“פורשים” בתחומיה – אלא שבתוך כך היה גם יחסן שלהם אל ה“אני האחר” שלהן מגלה סימנים של דו ערכיות ופיצול-האישיות. ממרחק של זמן, הנקל להעריך את מורכבותה של המשוואה הירושלמית הזאת משנת 48' (שבמידה לא מעטה מקבילה היתה, כפי שהתברר ברבות הימים, למשוואת הכוחות שהתרוצצו באותה עת עצמה בחלק הערבי של ירושלים). ממרחק של זמן, הנקל לפרק אותה לגורמיה. אולם בעת ההתרחשות גופה, על תסיסתה ועל רתיחתה, לא היו הבריות ערים כל-כך לכבשונם וליחסיהם ההדדיים של הכוחות שביקשו, או נתבקשו, לחתוך את גורלם לשבט או לחסד. הירושלמים, אזרחים כלוחמים, פרנסי-ציבור כרוכלי-סדקית ופושטי-נבלות, דעתם ועתותיהם לא היו פנויות לניתוחים ולהערכות. לא הם ולא חבריהם בשאר שטחיה הצמוקים ולחוכי-האש של המדינה-האפרוחית לא היו אמונים כל-כך על כגון אלה. שהרי במדינה בת-יומה של חברה צעירה, היולית עד מאד, אין הבריות מורגלים ביותר בעיונים מתחומם של מדעי ההתנהגות, תורת המימשל, הסוציולוגיה המדינית והפסיכולוגיה החברתית. דוקטורים-לעתיד עדיין היו מרטיבים אז את חיתוליהם, ואלה שכבר זכו לסמיכות אקדמית כלשהי ניצבו במשלטים ושילחו אש בשדות, או שהיו עסוקים במטווחים ובתרגילי-סדר, או שהיו מוטלים קצתם בבתי-חולים וקצתם בבתי-קברות. אבל המשוואה היתה חיה וקיימת. פועלת ונותנת אותותיה בעליל. היא שיבשה את ההכנות לסיבוב השני של הלחימה בעיר ובמסיביה, בעשרת הימים שבחודש יולי – בין גמר ההפוגה הראשונה במלחמת-48 לאכיפתה של ההפוגה השניה – ונתבטאה הן בהישגים החלקיים (כיבוש הכפרים מלחה ועין-כרם מזה, הרחבת חבל-הטבור הדקיק בין ירושלים לשפלה מזה) והן בכשלון החרוץ (נסיון-הנפל להבקיע אל תוך העיר העתיקה ולהשתלט עליה). והכשלון גופו – שנון וחבריו היו לו עדים, שותפים וקרבנות בלילה ארוך של חירוף-נפש ומפח-נפש על סף ההפוגה החדשה ממש, בצל חומותיו של סולימאן המפואר, סמוך מאד לזירת הכשלון הקודם – הוסיף מוחשיות ותוקף לקיומה של אותה משוואה. הוא תרם תרומה מכרעת להקפאת מצבה של ירושלים כעיר-ספָר שסועה למשך חדשים ושנים, עיקֵר למעשה את תודעת-השליחות של כוחות ה“פרישה” בעיר והוריד את קרנם, אף דילדל את אמונתם הפנימית בתפקיד החלוצי שאימצו להם כפורצי-חומות ומפלסי-נתיבות, נאמני שלמותה של המולדת ובירתה ההיסטורית.

ה“חטיבה” שוב התפנתה ללקק את פצעיה ולגבש את ארגונה כיחידה צבאית, לא מחתרתית, מוגבלת בכשרה ובאפשרויותיה לאור סדרי-הכוחות החדשים והמצב המתקרש-והולך, מוקפא-והולך בזירה. הופעתו של האציל הקר והיהיר מבית-המלוכה השבדי, הרוזן פולקה ברנאדוט, כמתווך הממונה מטעם האו“ם, הסתמנה עד-מהרה כפתח של גאולה ופורקן. בהשראה בריטית (או אנגלו-אמריקאית) עיבד הלז, מטעם האו”ם, תכנית לפתרון הסיכסוך הארצישראלי בצורה שאכן תכפה לבסוף על ירושלים משטר בינלאומי, תחזיר הדלת האחורית כביכול את האנגלים לארץ-ישראל, ואילו את מדינת-ישראל תדון מראש למצב של ואסאלית דלה ועלובה, חסרת כל סיכוי ממשי להתעצמות ולתנופת-פיתוח, צמח-צל-וחסות חוורוור, שעצם קיומו תלוי בחסד לאומים ודי בכל רוח מצויה להשחותו לעפר ולהצמיתו.

מסורתו המהפכנית של הלח“י, האוריינטאציה הבינלאומית שפיתח לעצמו בהמשך מלחמתו בבריטים, האידיאולוגיה של הטרור האישי, האמונה ביכולתו של כדור הנורה אל מטרה נכונה “לעשות היסטוריה”, להפסיק תהליכים או להמריצם, בצירוף עם הרגלי תגובה ופעולה של מחתרת ועם הכרה עמוקה בחשיבותו הלאומית של המעשה – כל אלה הכרח היה שיציבו את הרוזן הצר-והצורר כיעד הכרחי למעש מחודש, חד-פעמי אך מכריע וגואל. מבחינה נפשית ורעיונית כאחת כחייבים היו לוחמי ה”חטיבה" בירושלים – ככל המסתבר, על דעתה של הנהגתם המדינית בשפלה – להחליט על סילוקו של פולקה ברנאדוט, גם אם ברור היה מראש שבכך יעלו לקרבן את המשך קיומם כארגון. הם היו שלמים עם עצמם, עם החלטתם ועם קרבנם. המתווך הצטייר, ולא בעיניהם בלבד, כסכנה החמורה ביותר למאבקה של ירושלים העברית ולעתידה של המדינה העברית. הסתפקות בתגובה מילולית, או הסתמכות על פעולתה הדיפלומטית של הממשלה הזמנית, נראו להם בגידה בדרכה ובערכיה של המחתרת בעבר. והירידה מן הבימה בעקבותיו של מעשה-חיסול אחד דראמטי, מושיע ומהדהד נראתה להם סיום יאה לאותה דרך, מיצוי הולם של אותם ערכים – שירות עליון לעם ולמולדת.

הרוזן פולקה ברנאדוט נרצח בשכונת טלביה הירושלמית המיוחסת, מהלך כמה מאות מטרים מבסיסו העיקרי של הלח"י, בשעות אחר-הצהריים של יום-הששי, 17 בספטמבר

1. את האחריות למעשה קיבל עליו גוף שהתקרא “חזית המולדת”“. השלטונות הישראליים נחלצו מיד לפעולת ביעור נרחבת. בוצעו מאות מעצרים, נערכו חיפושים בכל קיני לח”י בירושלים. למחרת היום חתם דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הזמנית ושר-הבטחון, על פקודת-חוק להנהגת הוראות לשעת-חירום, במטרה מפורשת לחסל את האצ“ל והלח”י על כל סניפיהם וזרועותיהם. בכך הושם קץ לארגוני ה“פורשים”. במטה האו"ם בניו-יורק הגיב פקיד בכיר, ממקורביו של המתווך המנוח, בהבעת הדעה שהרצח שם קץ למפעלו של המתווך שכן “מי יסכים עכשיו לקבל עליו תפקיד כזה”. ששה ימים אחרי הרצח הודיעו הסובייטים לישראל שאם לא תדחה את הצעותיו של ברנאדוט תחדל ברית-המועצות מתמיכתה בישראל. שלושים-וארבעה ימים לאחר הרצח כבשו כוחות ישראל מידי המצרים את באר-שבע, שעל-פי תכניתו של ברנאדוט נועדה לערבים.

מיד עם בוא הידיעה על ההתנקשות לא הירבה נון מחשבות. הוא נטל נרתיק של כלי-גילוח וכמה חפצים אישיים ונתנם בילקוט-גב מרופט, ויצא את שטח הבסיס. לבוש היה מכנסיים קצרים ורגליו בסנדלים ובגרביים קצרות וכל חזותו אומרת בטלן תמהוני, אולי אף רפה-שכל. איש מחבריו לא שאל אותו למגמת-פניו, והוא לא הביט לאחור ולא נפרד מאיש לשלום. הוא עשה דרכו, ברחובות צדדיים ככל האפשר, אל מעונה הצנוע של משפחת דרעי. כמהלך לתומו צעד, פסיעותיו מרושלות למראית-עין, אבל חושיו היו דרוכים. לרגעים, כשהבחין ממרחק-מה בסיור של שוטרים או בהתקהלות שאולי סכנה בחובּה, היה נכנס לפתחו של בית כלשהו, עולה במדרגות כמחפש איזו כתובת מסויימת, ויוצא שוב לרחוב בסבר של איש נבוך, תועה בדרכי החיים.

מקץ שעה של הליכה ועקפקפות הגיע בשלום אל מחוז-חפצו. דוד דרעי ישב על אצטבה של אבן בכניסה למעונו, רחוץ ומבהיק, במכנסיים קצרים וגופיה צחורה, מפצח גרעינים ומשתעשע בבתו הקטנה. משראה את נון נבוך רגע, אך מיד התעשת והעלה חיוך של נהרה על פניו. “איזה אורח!” קרא, וקם ממקומו. הוא לחץ את ידו בחמימות ובכוח, ובצהלה שאל את הפעוטה: “עפרה, את זוכרת את הדוד רפאל שהתארח אצלנו?… נכון, בזמן הפגזים, נכון!” ומיד מיהר ובישר לה: “ועכשיו הוא שוב יהיה אורח שלנו… נכון, רפאל?” “אם תזמינו אותי, אני לא אסרב”, אישר נון, הוא הדוד רפאל. הקרובה האלמנה כבר חזרה לבית שלה, שהותקן שוב למגורים, סח דוד דרעי כמגבב דברים בלא מטרה. לכן יכול אורח לבחור לו אכסניה בחדר הקטן. לא תהיה בכך טירחה מיוחדת. אבל אם יש אורח שמעדיף את המרתף, בגלל הנוף היפה ובגלל שני העצים, עץ-הרימון ועץ-הלימון, הרי אפשר גם במרתף. ומה שנוגע לעקרת-בית, הריהי רוחצת עכשיו את שני בני-הממר הללו באמבטיה. לכשתיפטר מענשם, תגש לערוך את השולחן לארוחת-ערב, ארוחה של ערב-שבת. עכשיו לא חסר כבר כלום בירושלים ותהיה ארוחה כיד המלך, לפצות את האורח על מאכלי-תענית שהאכילוהו כאן בימים הקשים. אדרבה, יטעם ויראה כמה האשה מיטיבה לבשל, איזה מטעמים היא מעלה על השולחן.

אם הברירה בידו, אומר נון, הריהו מעדיף את המרתף. מן הטעמים שפירט דוד. ואין בדעתו לגרום טירחה יתירה. ממילא לא יאריך ישיבתו עמהם הפעם. רק ימים אחדים.

כמה שתרצה, אומר דוד דרעי, כמה שתצטרך. ואם נחוץ לך משהו בחוץ רק תגיד.

עשה שם נון את השבת, ועוד ימים אחדים לאחר השבת. רוב שעות היום עשה במרתפו, ולאחר חשיכה ישב בפינת הגן הקטנה שליד המרתף. ושם היה דוד מרבה להשתעות עמו, מספר לו את קורותיו וקורות משפחת אשתו, משוחח עמו על המצב הצבאי והמדיני בארץ ובעולם, מסיח לפניו את בעיותיו בעבודה ואת חוויותיו מימי שירותו הצבאי. מפאת מצבו המשפחתי ומפאת עבודתו בבית-הבנק כבר שוחרר לפני כמה שבועות מן הצבא. לכאורה, הרי זה טוב ונחמד, מה גם שיושב-אוהל ואוהב-משפחה הוא מטבעו. מצד שני, בבית-הבנק המעמסה כבדה עליו מאד לפי שרוב הפקידים עודם מגויסים ופקידות חדשות שנתקבלו אינן מבינות דבר וחצי דבר בעסקי בנקאות ומשרד, ובכל ענין קטן וגדול הן פונות אליו ומרבות טירדה וטורח. ומצד שלישי, לא נוחה, מאד לא נוחה, ההרגשה שהנה מניחים לך לעשות לביתך ולפרנסתך ולהתעסק בפכים קטנים שעה שרוב חבריך ומודעיך, לרבות בני-גילך, עודם נושאים נשק, משרתים את העם והמדינה, מגינים על העיר ועל יושביה, שומרים עליו ועל שכמותו.

לבקשתו של נון הביא לו דוד במוצאי-השבת מקלט רדיו קטן ששאל מפלוני שאינו נזקק לו עוד לפי שהחליפו בגדול ומשובח ממנו. כיוצא בזה היה מביא לו מן העיר כמה עתונים בכל יום, אחד שיוצא בירושלים ושנים שבאים מתל-אביב. ולבקשתו גם טילפן בשבילו פעם אחת – עד שהשיג קשר חשב שתפרח נשמתו! – אל אהובה חיטרון בינוב ומסר באמצעותה איזו דרישת-שלום מבולבלת ממנו לסרח.

מקץ חמישה-ששה ימים יצא נון לשאוף אוויר מעט, תרמילו מידלדל מידו ברישול. רגליו הוליכוהו אל לוח-מודעות ברחובה הראשי של השכונה, ליד המספרה של באבאיוף. עוד הוא עומד וקורא את המודעות אחת לאחת בעיון רב והנה טנדר נעצר עם שפת המדרכה. הנהג היה חקלאי ותיק מינוב, שפירא, זה שבנו נפל לפני כמה חדשים באחת מפעולות האצ"ל. ליד שפירא ישבה סרח. הוא החליף אתם כמה מלים, הפקיד את תרמילו בידיהם, ועלה וישב על הדרגש בארגזו של הטנדר. שמיכות ממורטטות ויריעות של בד-אהלים היו מוטלות שם בערבוביה על הרצפה, ובעוד הטנדר נוסע ורץ שילשל נון רגליו מעט-מעט מטה ונפתל כמה פיתולים עד שלבסוף נמצא קבור ומוצנע תחת קופה של שמיכות ויריעות-קנבוס. שעון-הקיר בבית הרודם של משפחת גפן בינוב כבר צילצל חצות כשהגיעו שמה.

 

פרק עשרים: צבא, צבא, מה-טובו אהליך    🔗

---

ייאמר הדבר במפורש: נון לא הרג את הרוזן השבדי. לא הוא. האם הובא בסוד ההתנקשות? כאן התשובה חד-משמעית פחות. כמו לרבים מחבריו, לפחות, ברי היה לו, לאחר שנתפרסמה תכניתו של הרוזן ל“יישוב הסיכסוך”, שבעל התכנית הוא מטרה “טבעית” לפעולת-חיסול. לא פחות מכמה וכמה דגים קטנים הרבה יותר שחטפו אנשי לח"י בחדשי החורף שבטרם-מדינה, בירושלים ומקומות אחרים, ולאחר חקירה קצרה הוציאום להורג כחשודים בפעילות מזיקה. ברי היה לו גם שהפעולה קלה לביצוע וההסתכנות האישית למבצעים מעטה ביותר. האנגלים, סוף-סוף, לא היו עוד בארץ. הוא ידע שאילו הטילו עליו לתכנן את הפעולה לא היה מתקשה להגיש תכנית טובה: איסוף, עיקוב, מארב, ביצוע, נסיגה, טישטוש, אליבי. הכל באשר לכל.

הוא ידע שהרוזן הוא “על הכוונת”. ברי היה לו שסילוקו יהיה מעשה פאטריוטי ממדרגה עליונה. ברי היה לו שאין כחבריו-לשורה אנשים שיגמרו אומר ויעשו את המעשה. חד-וחלק. קב-ונקי. באותה מידה ברי היה לו גם כי הפעולה, לכשתיעשה, תהיה שירת-הברבור של הלח"י כגוף לוחם עצמאי, מוכר או נסבל.

משום-מה לא הטילו עליו את התיכנון. לא נועצו בו. כל-שכן שלא שיתפוהו בביצוע. עובדה. הוא גם לא חש עלבון או תרעומת. לא כולם צריכים לבחוש בכל הסירים.

אבל ברגע ששמע כי הנה עתה-זה אכן נעשה המעשה תפס בחוש כי עליו לומר שלום לעברו, וללא דיחוי. לפתוח דף חדש. לחתוך. לקום וללכת. וכן עשה. בלא טריקת דלת, אך גם בלא נטילת פרידה. גם לא היתה שהות לבירורים, להסברים, להתלבטויות.

ובשום-פנים לא היה מוכן לראות עצמו מובל למעצר או לבית-סוהר בידי שוטרים או חיילים ישראלים, כאחד מקהל רב של חשודים ונחקרים, נחקר, קורא תגר על חוקריו או מתווכח עמהם, יושב שוב בתא מוכר עד לבחילה בכלא ירושלים או עכו, מתאמץ להוכיח את נקיון-כפיו, או עוטה שתיקת-בוז גאה.

בשבתו במרתף מעונה של משפחת דרעי החליט בנפשו כי אין טוב לפתוח דף חדש מאשר בשורות הצבא, מול פני המלחמה החזקה. ביתר דיוק: בשורותיו של גדוד-הפשיטה שאנשיו – ברובם, או בחלקם הגדול – אנשי לח"י שהתגייסו בשפלה עם הקמת המדינה. גם לא יהיה מסתור טוב יותר מזה לאחד שכמותו. עם אנשים-אחים יילחם שם, שרבים מהם, בין קצינים ובין חיילים מן השורה, מכרים וידידים משכבר. ימים אחדים לאחר בואו לינוב התייצב בוקר אחד בשערי בסיסו של הגדוד, ליד לוד.

לשוטר הגדודי הצעיר שישב ליד השער אמר ששמו נון חצור והוא בא לראות את סרן צבי. הש.ג. התקשר בטלפון-שדה שבסוכה. אחר-כך אמר לו שיחכה מעט, הסרן יבוא. שעה ארוכה למדי המתין בחום הכבד, הרוחש יבחושים, עד שראה את צבי מתקרב, אדמוני וגבוה, כובע-מצחה של בד לראשו, אקדח חגור למתניו.

“זה אתה, רפאל?!” אמר וחשף שיניו בחיוך, "אז למה לא אמרו לי שזה אתה? חשבתי, סתם אחד שבא לבלבל את המוח. נון חצור? טוב, שיהיה כך… "

הסרן צבי, שבזמנו הצטיין במחתרת בשורה של פעולות נועזות ששבו את דמיון הבריות ומעולם לא נתפס, לא היה זקוק להסברים מפיו של נון. “באת למקום הנכון”, אמר. “אנחנו פה ממש אדונים לעצמנו. הגדוד נחשב עתודת-מטכ”ל ואנו מחיילים את מי שאנו רוצים ומעבירים אחר-כך את הפרטים לכוח-אדם, וזהו. את הסמג“ד שלנו אתה ודאי מכיר, את אפרים?”

“אם אני מכיר את אפרים, אתה שואל”, צחק נון. “יכולתי לפנות אליו רק חשבתי שיותר בריא אם אני אדבר קודם אתך”.

“זה בסדר גמור”, השיב צבי, והוסיף: “תצטרך קצת להתאמן עם כולם. במקרה, מחרתיים אנחנו מתחילים איזו סדרה חדשה… ונדאג לסדר לך מהתחלה דרגה של סגן. לא יהיה שום קושי. זה בסדר גמור”?

“לא הכרחי”, הסתייג נון.

“מדוע לא?” מחה צבי. “אפרים יגיע אחרי-הצהריים ותיפגש אתו. אני בטוח שהוא בעצמו יחליט לעשות אותך סגן, ואז הענין גמור… האמת היא גם שחסרים לנו סגנים בתקן… בעוד שבוע-שבועיים נתחיל באיזו פעילות, נדמה לי, ואז כבר נעבוד יחד. בינתיים, אני מציע שניכנס לחדר-האוכל. האוכל לא כל-כך על הגובה, זה נכון, אבל מסתדרים. אחר-כך נדאג שיתחילו אתך בשלבי חיול, קליטה, אפסנאות, כל הבולשיט הזה, אתה יודע… דבר אחד אני רוצה שתזכור: פה אצלנו לא מתעסקים בפוליטיקה. אנחנו אוכלים, ישנים, נלחמים כולנו יחד – ויש פה, שתדע לך, גם כאלה שבזמנו ריגלו אותנו, עקבו אחרינו, הסגירו אותנו. אז זה היה התפקיד שלהם, והתפקיד שלנו היה להתחמק מהם, להפחיד אותם, לסדר אותם. עכשיו לכולנו יש תפקיד משותף. כולנו חברים. העבר לא קיים כאן. מה יהיה בעתיד, זה נראה… זה ענין אחר…”

“שמעתי אותך, צבי. אין לך מה לדאוג. העבר בין-כה-וכה נקבר לפני עשרה ימים, בירושלים. אם אני בא הנה אליכם, ברור שזה לא בשביל פוליטיקה. ואף-על-פי שאני לא הטיפוס הכי חברותי בעולם – אתה הרי מכיר אותי – אני בטוח שאסתדר פה עם כולם. לא רק עם חברים ותיקים כמוך…” לאחר שסעדו את לבם בחטיפה הסתודד הסרן צבי כמה דקות בחדר-האוכל עם קצין אחד מתולתל ומזוקן, חבוש כומתה שחורה. אחר-כך ניגש עמו מתון-מתון אל נון.

“תכירו, בבקשה, זה חבר שלי, נון חצור. וגם זה חבר טוב שלי, סגן עוזי”, אמר צבי.

“יכול להיות שהכרנו פעם”, אמר הסגן המזוקן, ממשך בקולו, בוחן את נון במבטו. “בכל-אופן, ההורים שלי, אני חושב, מכירים את ההורים שלך. היו מזכירים אותם אצלנו בבית. הם פחות או יותר מאותו מחזור”, הוסיף וצחק.

“את זה עוד תספיקו לברר ביניכם”, הפסיקו צבי. “בכל-אופן, נון… עוזי הוא אצלנו השליש. ככה, כל העניינים האלה, אתה יודע… אז גמרנו שבעוד רבע שעה, נאמר, אתה נכנס אליו – שם בצריף ההוא ממול, אתה רואה? – והוא יתחיל לגלגל אתך כל מה שצריכים.” הם יצאו שלשתם החוצה. הסגן עוזי שם פעמיו לעבר אותו צריף, ואילו צבי הניח ידו על כתפו של נון והחל להלך עמו בנחת הלוך ושוב, בצל. אגב הליכה שלף חפיסת סיגריות מכיסו, שאל את נון אם הוא מעשן, נענה בשלילה, הדליק לו אחת, השתעל קימעה, ופתח: “די חם פה, מה? טוב, כאן זה לא טלביה שלכם. כן, אני ביקרתי שם פעם. איזה ארמון היה לכם, ימח שמכם!… מה רציתי להגיד לך? כן, אני גם צריך ללכת לטפל קצת בפלוגה שלי, אף-על-פי שהיום רק אחדים נמצאים במחנה. הגדוד הזה יש לו סדר מיוחד במינו, שיטות משלו… אבל כשצריכים להילחם, הכל עובד נהדר. ממש תענוג. אתה עוד תראה. בקרוב… אז איפה עמדנו? רציתי רק לתת עוד קצת, ככה, אינפורמציה. איך שזה פועל. אפרים, כמובן, הוא הסמג”ד שלנו. סמג“ד זה לא מג”ד. אתה יודע. המג“ד זה מישהו אחר, אחד משלהם. אבל אותו כמעט לא רואים בכלל. רוב הזמן במטכ”ל או בכל מיני מקומות אחרים. הוא היה מפקד באיזה קרב בצפון, בהתחלה, ושם אכלו חרא והיו המון אבידות ונסוגו, אז אומרים שמאז הוא כבר לא מה שהיה קודם. בן-אדם אחר. שבור. בקושי מדבר. בקושי מראה את עצמו… זה המצב. זאת-אומרת שלמעשה אפרים פה המג“ד, אבל באופן פורמאלי – וגם זה חשוב לדעת – המג”ד זה ההוא. קוראים לו גם-כן צבי, אם אינך יודע".

הוא מולל את בדל הסיגריה שלו ברגל, והמשיך:

“מה עוד? כן, המח”ט. אתה ודאי שמעת איזה יחסים יש לנו אתו. יוצאים-מן-הכלל! זה בן-אדם נהדר. גבר כמו שצריך. מולודייץ. כזה! ראש טוב על הכתפיים, לב טוב בחזה. אוהב בני-אדם, אוהב לשתות, אוהב לאכול, אוהב נשים, אוהב ספרים, אוהב. ואת האנשים שלנו הוא מעריך באופן מיוחד. הוא מתנהג אתנו כמו אבא, באמת. זה יתואר. ואצלו זה לא משחק. הוא לא יודע לשחק. אם יש לו מה לתקוע לך, הוא אומר לך את זה ישר פרצוף. ולפני אנשים. שישמעו…"

בערב, לאחר שהושלמו הסידורים המינהליים, בא נון, לבוש מדים שנראו לו נלעגים, אל אפרים, הסמג"ד, לחדרו בצריף המפקדה.

“הפתעה נעימה! ברוך הבא!” קרא אפרים וקם לקראתו, מצהיל פניו, לוחץ ידו בלבביות. “שנים שלא התראינו, מה? אתה לא השתנית. באמת! אני? טוב, אני פשוט לא גדל, זה הכל”.

אפרים היה קטן-קומה, סגלגל, ידיים קטנות לו, ענוגות כמעט, פני-ירח תמימים, לחיים מלאות וחלקות, עיניים בהירות ושוחקות, חיוך נלבב, קול רך, נשיי כלשהו. טיפוס של רוקח, או בעל-תמרוקיה, צחק נון בלבו. אך בעיניים הבהירות היה שביב קר, אכזרי כמעט, של פלדה, ונון ידע שלפניו איש מסוכן להפליא: אמיץ, עז-נפש, חסר-רתיעה, ערום וחכם-תחבולות, ומומחה עילאי בחמרי-נפץ למיניהם, בהרכבת מוקשים, טמינתם והפעלתם. מאמין מושבע בפעולה ישרה, המאוהב אהבת-נפש בהתקנת צעצועים המשלחים אנשים, בצורה נקיה, אלגנטית, רועשת כלשהו אך חד-משמעית ביותר, לעולם שכולו טוב. הרוקח והתמרוקאי שבו נעשו, במחתרת, התגלמות המשנה והמעש של הטרור האישי.

“אז מה, אתה נשוי גם-כן?” התעניין אפרים. “יופי! עם אחת שהיית מפקד שלה? מה אתה סח! גם אני! אצלי זה היה לפני כשנתיים. בחוץ-לארץ עשינו את זה. אתה יודע ששלחו אותי החוצה ורק לא מזמן חזרתי? כן, זהו. ויש לכם כבר ילד? גם לנו, ממש באותו גיל. מעניין, מעניין. טוב, פה אנו נותנים אפשרויות לראות את המשפחה. חוץ מאשר בזמן של פעילות או של אימון אינטנסיבי, הדלתות די פתוחות אצלנו. אתה תראה”.

הרבה אנשי-משקים יש בגדוד הזה, מעמק-יזרעאל ומן הגליל התחתון, סח אפרים, וכשאין זקוקים להם ממש, מניחים להם לנסוע ולעבוד במשקיהם. אבל אם עומד להתחיל “משהו”, מתקשרים אל אחד מהם בכל מושב ומושבה ובשעה היעודה הם מופיעים כולם כאיש אחד במחנה, וקדימה! לעבודה!

אשר לאנשי-המחתרת, הוסיף ואמר, ברור שלא כל מי שהיה מוצלח בעבר מוצלח גם בהכרח כאיש-צבא, עכשיו. אבל בסך-הכל התמונה היא חיובית, ואנשים משתדלים מאד. גם בשדה, ביחידה גדולה, באימונים, במרחב הפתוח, בהפעלת נשק כבד יותר ממה שהיה להם במחתרת, והם גם טובים יותר, בדרך-כלל, בענייני משמעת. ומצד שני, גם אלה מן ה“הגנה” רוצים להוכיח כמה דברים. כך נוצרה איזו תחרות אילמת, סמויה, אבל בריאה ומועילה, בין שני היסודות השונים שבגדוד, בין שתי ה“אסכולות”. והיחסים בשורות ממש אידיאליים. וזה למרות מה שיש כאן אנשים שנתקלו זה בזה בעבר במצבים לא כל-כך נעימים.

בענין הדרגה. הוא יודע שנון אינו מחשיב ואינו מעוניין, אבל לגדוד יש אינטרס שאנשים מתאימים יקבלו דרגות שמתאימות להם כדי לקבל את התוצאות הטובות ביותר. בגדוד, העיקר זה התוצאות. כאן חשוב לא עברם של הלוחמים ולא דווקה ההשכלה להם, אם יש להם, ולא ההשקפות שלהם, אלא מה הם נותנים, מה אפשר להוציא מהם, לקבל מהם. תוצאות… על-על-פנים, יחליטו בזה בעוד כמה ימים. יחד עם המג“ד… קודם יראו קצת את נון באימונים, בחיים משותפים עם אנשים, יראו איך הוא מסתגל, מגיב, מתמצא. זה לא מבחן, חס-ושלום, אבל אם במקרה מתברר שבן -אדם, למרות כל הסגולות הטובות שלו, יש לו נוסף גם שתי רגליים שמאליות, אז בכל-זאת החישוב משתנה. במקרה כזה נותנים לבן-אדם עוד איזו הזדמנות, ואם גם אז אין תוצאות הרי מבקשים בשבילו, במחילה מכבודו, העברה למקום אחר. אין חכמות. הגדוד לא יכול להרשות לעצמו לסחוב משקל מת. פה המגמה היא לבסס את הכל על תנועה מהירה, תגובה מהירה, החלטה מהירה, ביצוע מהיר. אם יש פקודת-אש, אז צריך מיד. אם יש פקודה להתפרס בשטח, אז אחת-ושתים. כל זה הוא אומר לנון כדי שבתור בעל-דרגה יידע גם הוא לתת את הדברים האלה, וגם להוציא אותם מן האנשים שלו… עוד דבר, משמעת. לא מקפידים. יש דברים בסיסיים שעומדים עליהם, אבל לא ממררים את החיים כמו שהיה נהוג בצבא הבריטי, למשל. מצד שני, יש מה שהמח”ט קורא לו “משמעת מתוך הכרה”. זאת, בעצם, משמעת-עצמית. אנשים מן המחתרת דווקה די טובים בשטח זה. הגדוד בנוי על המוראל של האנשים. הוא אינו אומר שזו דוגמה טובה לכל היחידות בצבא, אבל במקרה המוחשי הזה… ובייחוד כל זמן שהכל מכוון לתקופה אחת קצרה של פעילות קרבית, ולאימון מעשי בין התקופות… הנה, למשל, בקרב על לוד, ביולי. היו תקלות והיו חריקות, אבל בסך-הכל אנשים גילו יכולת לפעול יחד, להגיב במצבים בלתי-צפויים, ולהשיג את התוצאות.

מחרתיים בבוקר תתחיל סדרת אימונים. הסתערות על יעד מבוצר. בשילוב עם משוריינים, חיל-תותחנים, הכל. זה לא מסובך, אבל צריך להכיר את העסק, ללמוד, להתרגל. ומבחינה פיזית, כמובן, זה לא טיול של צופים. אבל אין ברירה. יכול להיות שזמן קצר אחרי גמר הסדרה ייצאו לבדוק את הדברים האלה למעשה. בשדה. הקרב הוא, כמובן, האימון המעשי ביותר.

ובאשר למה שעשו בירושלים, סיים, כבדרך-אגב, בעינים מזהירות, הוא אישית מעריך את זה מאד. הסיכון היה קטן, והפעולה לא היתה אמנם מסובכת ביותר – רק לחכות וללחוץ על ההדק – אבל הביצוע היה מקצועי, והעיקר: התוצאה! זה דבר חשוב מאד, מה שעשו. ההשפעה הפוליטית יוצאת-מן-הכלל. אם האדון ההוא היה משיג את שלו, בהתאמה עם האנגלים ועם האמריקאים, הרי למעשה היינו מפסידים במלחמה וכל המדינה הזאת היתה נשארת איזה תינוק דפקטיבי. מנוון מלידה. עכשיו המצב תוקן בבת-אחת. עכשיו יש סיכוי לעשות משהו. יש למה לחכות.

סדרת האימונים היתה ממושכת, מפרכת, קצת מבולבלת, רצופה תקלות בכלי-רכב. אף-על-פי-כן התנהלה ברוח טובה של רעות ונכונות לעזרה הדדית. האנשים גילו התלהבות, כוח-סבל, כושר גופני, רוח-צוות, ו“היעד המבוצר” נכבש שוב ושוב. בייחוד התרשם נון מאיזו עליצות-נעורים ושמחת-הרפתקה שכמו חפפו על הפעילות כולה. אני מתאר לעצמי, אמר בלבו, שככה זה בערך כאשר שבט-צופים יוצא למחנה של כמה ימים “בחיק הטבע”, בשדה וביער. אותה הרוח. ובערב היו המדורות תחת הכוכבים, וספלונים של קפה הועברו מיד אל יד. ותנים ייללו וצפרדעים קירקרו, ואנשים סיפרו מעשיות של הבאי והתגלגלו מצחוק ושילחו עקיצות של בדיחות זה בזה, ומישהו היה יוזם שירה-ציבור, ועוד מישהו היה שולף חליל מנרתיקו ומחלל, ויחידים, עייפים או עצלנים מלקום, היו נשארים ובוהים אל שיוריה הלוחשים של המדורה הדועכת ומהמהמים משהו מתחת לשפמם. כשהגיע נון לחופשה ראשונה הביתה, לינוב, כבר היו שני פסים של דרגת-סגן קבועים בכותפותיו וסרח לא פסקה מלהצביע עליהם לפני הילד, שבינתיים כבר החל ללכת, והיתה חוזרת ומכריזה באזניו: “אתה רואה, יש לך אבא קצין! תגיד מה אבא שלך?” והפעוט, בשפתיים מקציפות ובעיניים נוצצות, היה עונה אחריה: “אבא צין… אבא צין…”, ואז היה האב הקצין חוטפו בזרועותיו ומגביהו אל-על ומושיבו על כתפיו ואוחז היטב ברגליו השמנמנות ומרקידו בצהלה אגב דריכה-במקום, ומודיע לכל מי שאוזן לו לשמוע: “שוע רוכב על קצין, שוע רוכב על קצין!”

אחר-כך בא יום אחד גועש ולוהט של הסתערות חיה, באש חיה, על יעד חי, מבוצר וחי. על המבצר שבצומת הדרכים המוליכות מן השפלה אל רחבי ארץ-הנגב, המבצר ששבעה נסיונות קודמים להוציאו מידי הפולש המצרי עלו בתוהו. צמיגי הג’יפים בוססים-דשים במישור מצהיב. שלף מפוחם, קוץ ודרדר. אדמה צמאה, מבוקעת. פגזים שורקים באזניים, מתפוצצים בסמיכות מחרישת-אזניים, בעוד המבצר עצמו מורעש בלי הרף במרגמות המוצבות על תלוליות סביב ואשנביו קולטים אש-תופת והמשוריינים הדורסניים קרבים וקרבים ויורים ויורים והחבלנים גחים-זוחלים אל החומות ומטמינים את מטעני-החבלה והפרצות נפערות והשערים קורסים וחומות הבטון מבוקעות במכת-אש מהממת ומנועים רותחים מתאזרים למאמץ אחד אחרון ואנחנו עטים קדימה ופצועים זועקים מזה ומזה ועוד מעט ואנחנו בפנים וסרטי המקלעים מדרדרים כדוריהם וכבר הללו נקצרים ומרימים ידיים מרימים ידיים ונקצרים רימון אחד בקשת גבוהה אל העמדה למעלה וריח אבק-שריפה אופף אותנו עד למחנק ואברים קטועים ובתרי גופות מבצבצים מתוך גלי-ההריסות והחובשים אצים כפופים נושאים אלונקותיהם ואנחנו חשים לטהר מסדרונות וחדרים בתת-מקלעים וברימונים קומה אחר קומה ידינו שחורות פנינו מושחרים והם יוצאים מחוריהם בעיניים קמות עיניים לבנות בפרצופים שחורים ושפתיים עבות נפשקות בתחינה ועל הכתלים קילוחים של דם ושלוליות של מוח מרוסק ואתה רוצה פתאום להקיא את נשמתך אבל אתה רץ הלאה הלאה זורק עוד רימון ומחכה רץ זורק עוד רימון ומחכה עד שלאט-לאט הכל נרגע ואתה רואה שדגל לבן גדול מונף למעלה מתחילים לרכז את השבויים במכלאה והמפקדים הגדולים שלנו באים לראות איך נראים המפקדים הגדולים שלהם וממאות גרונות ניחרים מוכי-יובש נישאת-רועמת צריחת-פרא צריחת-פורקן צריחת-גמר צריחת-נצחון. יחי אנחנו! יחי הגדוד שלנו! תחי החטיבה! יחי המח“ט! יחי צה”ל! תחי מדינת ישראל! יחי החיים….

“אני גאה בכם! צבא-ההגנה-לישראל גאה בכם!” אומר המח"ט, כומתה שחורה לראשו, משקפיים שחורי-מסגרת על עיניו, זקנקנו מאפיר, המכנסיים משיפולי הכרס עד הברך. “רשמתם דף מזהיר… שבע פעמים לפניכם ניסו ונכשלו… אתם עשיתם וגם יכולתם…”

“בחורים!” ממלא אפרים אחריו, עניינית, שבע-רצון אך מאופק, “לא ביישנו את הפירמה!” לשתות. לשתות. המימיה נגמרה. איפה יש עוד מים?

אומרים שבקיבוץ הכינו לנו.

ואחר-כך, בקיבוץ. על הדשא החרוך. באה מנוחה ליגע.

להתקלח. מתי נוכל להתקלח?

“עכשיו סוף-סוף הדרך לנגב פתוחה, למעשה”.

“מסכן בן-ציון. הלכו לו הרגליים”.

“כבר לא יהיו מוכרחים להביא אספקה לקיבוצים שם במטוסים”.

“ראית, ראית את המ”פ? תשמע, אני לא יכול לתפוס! זה בן-אדם שלא יודע מה זה פחד בכלל!!" “תשמע, גם המפקד שלהם זה גבר! אין מה לדבר! אתה ראית אותו איך שהוא הצדיע למח”ט שלנו? אני עמדתי שם קרוב, במקרה… היו לו דמעות בעיניים, אבל עמד זקוף והרביץ סאלוט על-מזבוט!" “שבע פעמים להחזיק מעמד בהתקפות מקום כזה, זה לא צחוק…” “זה לא גבורה גדולה. פשוט מאד, קודם הלכו כל פעם בלי שכל, ראש-בקיר, ובלי-ארטילריה, כי לא היה…” “אתם הייתם צריכים לראות מה זה ארטילריה אצל הרוסים… קודם היית שומע חצי שעה מוזיקה כזאת של קטיושות – אתם יודעים מה זה קטיושה, שומעתם? – ואחר-כך כשקופצים מן הטנקים על העמדות של הגרמנים, נו, דאוואי, זה סטאלינא! זא רודינו! – אז אפילו אלה הגרמנים מה שלא מתו כבר הויו חצי-מתים!”

“אם יש כמה תותחים, ואם יהיו קצת טנקים אמיתיים, אפשר יהיה לעשות מהם קציצות בכל מקום מן המצרים האלה. ראית כמה שהם עלובים? והמצרי הפשוט, הפלאח, הוא רוצה להילחם כמו שסבתא שלי רוצה להילחם, מה אתה חושב?!”

“אווירונים! אווירונים צריך! אם היה אווירון אחד יורד מהר ונמוך-נמוך ככה על המבצר הזה ומשליך כמה פצצות, הנשמה היתה פורחת להם. אחר-כך היינו אנו באים ורק אוספים את הביצים שלהם!” “אתה חושב שאין לנו? יש לנו עכשיו אחסן אווירונים, שתדע לך. בטח יורידו להם בבית-אחת זץ כזה שהם כולם ביחד ירימו את הידים”? “את הרגליים שירימו, יותר טוב! שיסתלקו מכאן קיביני-מאטרי, הסמרקאצ’ים –”

“אם הם לא יכלו עלינו עד ההפוגה הראשונה, עם כל הציוד שלהם, אז הם באמת שווים לתחת, תסלחו לי על הביטוי…”

“עוד סיבוב אחד ואנחנו גומרים אותם, אתם תראו!”

“יותר חשוב זה לקחת את לטרון… אבל הלגיונרים חיילים הרבה יותר טובים מהם…” “צריך לטאטא אותם עד קאהיר! לתפוס שם את פארוק השמן שלהם בגרון ושיחתום לנו שולם-שולם-לעולם, ברוגז-ברוגז-אף-פעם!”

“‘אקספרס תל-אביב-קאהיר’, מה? כמו שכתבו על המשוריין ההוא!” “נראה אותך קודם בבאר-שבע, גיבור גדול!”

“אתה תראה אותי בבאר-שבע! מתערבים?”

"בוא נשיר איזה דבר, יללה - - "

“תשיר אתה בעצמך. מה זה, נפלת על הראש? עכשיו?”

“כן, כן. שישיר לנו סולו. איזי ישיר לנו סולו, איזי ישיר לנו סולו!” “המם-מם שלנו חברמן! ועכשיו כולם ביחד: 'המם-מם שלנו חברמן!” נון ננער מהזיונו והביט סביבו במבוכה, חיוך לאה על שפתיו: “מה זה בשבילי?”

“בחיי. הוא בכלל לא יודע מה הוא עשה”.

“הסודאני ההוא השחור שהחזיק את המקלע למעלה… נו, בעמדה של שקי-חול… ואתה השלכת אליו את הרימון שריסק אותו בדיוק ברגע שהוא התחיל לירות… היה יכול לעשות בנו שמות, ההוא… אתה לא זוכר?”

“מה, ברצינות!” תמה נון.

“הוא באמת לא הרגיש!!”

“מה אתה חושב?! בקרב זה די רגיל ככה. אם אתה מתורגל, ואם יש לך תגובות נכונות, אז אתה פועל כמעט כמו אוטומאט…”

“אוטומאט-שמאטומאט! דחילך, זה לא עובד ככה! שכל צריכים בקרב. אם אין שכל, אז האוטומאט הזה לא פועל בכלל… ואומץ-לב לבד, זה בטח לא מספיק!”

“אם היו אצלנו אותות-הצטיינות – כמו בכל צבא – אני הייתי דואג שהוא יקבל…”

"עזוב, בחייך! כל מי שלא עשה במכנסיים מגיע לו מידאליה! שמע ממני - - " “די, מספיק! עכשיו בואו כולם ביחד: ‘צבא, צבא מה-טובו אהליך!’”

 

פרק עשרים ואחד: לכתך לאחור במדבר    🔗

---

בג’יפ בעל האנטינה הגבוהה התכופף אפרים, הסמג"ד, אל מכשיר־הקשר:

“אני שומע אותך חמש-חמש. אולי בכל-זאת תחזור. לא תופס את הכוונה. עבור!” אמר. במכשיר-האלחוט היה קולו של נפתלי, קצין-המבצעים החטיבתי, נרגש אך תקיף: “אין פה שום כוונות. הכל ברור: הפסק כל התקדמות. היכון לנסיגה. זאת פקודה של מפקד-החזית. מה פה לא ברור? עבור!”

“זה די פתאומי, כל זה… תגיד, מה יקרה אם לא שמעתי?” גיחך אפרים לתוך המכשיר. “מה יקרה? עבור!”

“תשמע, חבל על הדיבורים. את הקונץ הזה ניסה יגאל אלון בעצמו. במשך יומיים-שלושה הוא הצליח לא לשמוע… לכן הוא עכשיו במרחק של יריקה מאל-עריש. כוחות שלנו, מחטיבה שבע, יושבים באום-כתף, בביר-חסנה… אז בשביל זה שלחו עכשיו מן המטכ”ל במטוס שליח מיוחד שהביא את הפקודה באופן אישי למפקד-החזית… תשמע, אין פה מה לעשות. זאת פקודת-מטכ"ל, פקודה מבן-גוריון, פקודה מאללה. מה אני אגיד לך… מה שאתה ואני חושבים על זה, זה ענין אחר -

• "

“זונות”, פלט אפרים. פניו היו אדומים מאד.

“מה אמרת?” שאל הקול הרחוק.

“מה?… שום דבר. תמשיך. עבור!”

“אז זהו. יגאל כבר מתחיל להזיז כוחות בחזרה… גם של חטיבה 7… ובכן, אני חוזר: הפסק כל התקדמות. היכון לנסיגה. עבור!”

“מה אני עושה בכל המצרים השבויים שלי? עבור!”

“על זה תבוא הוראה מיוחדת… בינתיים צריך להחזיק ולשמור עליהם. אני יודע שיצאו שיירות לאסוף אותם. יש עוד שאלות? עבור!”

אפרים בלע רוקו רגע. אחר-כך, במאמץ גדול של הבלגה, הפטיר לתוך המכשיר, בקולו הלוטפני: “לא, אין. אני רק רוצה לשאול בשביל מה היה צבי שלנו צריך ליהרג?… הוא וכל האחרים… אם הכל נגמר בזה… עבור!”

רגע היתה דממה באלחוט. עד שנשמעה התשובה, במבטאו הגרמני של נפתלי, בקול חנוק קימעה: “שאלות כאלו צריך לשלוח הרבה יותר גבוה. רות, סוף!”

היתה שעה מאוחרת של אחר-הצהריים, ביום אפור ומסוער של ינואר, והסמג"ד השאיר את האלחוטאי בג’יפ וירד החוצה, לפסוע אנה ואנה בחול. את כובע-הגרב שלו שילשל עתה על אזניו מפני הקור המקפיא ועיניו הצטמצמו כדי סדקים דקים מחמת הרוח המצליפה עד סנוורים. צוארון סגינו העבה היה מזוקף, ידיו, בכסיות של צמר, חבטו בשרוולי הסגין להתחמם. בין נעליו לכפות-רגליו חצצו שני זוגות של גרבי-צמר.

“סיביר, מה?!” צעק.

מרחק כמה פסיעות ממנו היו הקצינים נון ועוזי משתופפים בכעין שוחה רדודה על אחוריותיהם, ידיהם מאהילות על אש של בנזין שהבעירו להם בתוך פח ריק.

“אני לא זוכר קור כזה אף פעם, בשום מקום”, צעק אליו נון. אחר הוסיף: “בוא, אפרים, תתחמם קצת”.

“כן”, מילמל אפרים, מבוסס וקרב אליהם בחול הקימח במורד התלולית. “עוד לא היה דבר כזה”. הוא השתופף אל האש לצדם. הלהבות העשנות המו בפח המשחיר, צורבות את העיניים. “אז מה”, נהם עוזי, משעה פניו מן העשן, “זהו-זה?”

“ברור”, לאט אפרים, כובש זעמו. “שליח מיוחד שלחו, הוא אמר, במטוס אל יגאל אלון, כדי שלא תהיה שום אי-הבנה. אז מה, אנחנו נעשה עכשיו ‘אי-הבנות’?!”

נון זקף ראשו מעט, בהה אל האופק מערבה. ספיח-זקן בן שלושה ימים סמר מלחייו. “קודם, כשהיה איזה רגע שקצת התבהר”, התיז, מחווה בסנטרו לעבר ההוא, “ראו שם את הים”. כל המיתחם המצרי המבוצר של עוג’ה אל-חפיר היה עתה בידי הגדוד, לאחר יומיים ויותר של התקפות חוזרות-נשנות, חוזרות ונשברות, כבדות-קרבן. המיתחם נכבש, ומאות מצרים שבויים, מושפלי-עיניים, הלומי-פחד, היו גוררים רגליים יחפות אל מכלאות-התיל שהותקנו בשבילם. אבל סרן צבי נפל. נפל ולא הבקיע. סרן גורן החליף אותו אחר-כך בראש פלוגתו ופרץ. סרן צבי נפל, אבל הדרך לרפיח, ולים, היתה פתוחה לפניהם.

בתמרון מבריק ומפתיע התקיף הכוח הישראלי את עוג’ה ממעבה החולות שלדרום-מזרח. המאמץ היה מפרך, שוחק אדם ורכב, אך בסופו של דבר נתן פריו. בד-בבד עמהם, ובעוד מטוסי חיל-האוויר מפילים בתוך חמש דקות בשמי צפון-מערבו של חצי-האי-סיני חמישה מטוסי-קרב בריטיים שנשלחו למשימות סיור אווירי, ובעוד החדוה בעורף מרקיעה שחקים, היו כוחותיה של חטיבה 7, כאמור, פועלים על אדמת סיני האנגלו-מצרי, בערפו של חיל-המשלוח המצרי, שבדרום ארץ-ישראל. עם כיבושה של עוג’ה אל-חפיר היתה הדרך פתוחה לרפיח ולים – ולהשלמת כיתורו של חיל-המשלוח, או מה שנותר ממנו, בחבל עזה. לשון אחרת: לנצחון ישראלי מוחץ על הגדול בצבאות שתקפו את המדינה מכל עבר עם לידתה. לשון אחרת: לשלום קרוב ובטוח.

עוזי שלף איזה כפיס-עץ מן החול והיה מקיש בו נכאים על דפנו של פח-הבעירה שלהם. “אמרת משהו?” שאלו נון.

“לא… זה הרוח!” ענה עוזי בצעקה. הרוח היתה שורקת מעליהם, בילל-פרא. אחר-כך נמלך בדעתו והוסיף: “זה בטח בגלל שהאנגלים או האמריקאים צועקים ומאיימים. לא מוצא חן בעיניהם שפה פתאום יכול להיות מישהו שמסדר עניינים בלעדיהם”.

“ולמעלה”, סינן אפרים לאטו, דרך הסבר ושיכנוע, “יושבים אנשים שרגילים לחשוב, לכל היותר, רק על הגנה-עצמית, על מלחמה של אין-ברירה… שהתרגלו לפחד מהנציב העליון, מן התורכים, מן הפקיד של הצאר… שיודעים לרמות אותם, אבל ברגע שצועקים עליהם הם תיכף נבהלים”. “אני יודע דבר אחד”, נשף נון. “אם עכשיו אנו מרימים פה זנב ועוזבים, שנים נאכל את זה אחר-כך!”

“אה…”, קרא עוזי כמופתע, נובר בכפיס-העץ בחול. “תראו מה זה!” קיפוד נגלה לעיניהם, כליל-קוצים. דומה היה שהוא הפוך. “מה, הוא חי או מת?” תמה נון.

“אצל קיפוד אתה יכול לדעת?!”

השיב לו אפרים, תוך שהוא קם על רגליו, מסב פניו מן הרוח הפראית, נושא רגליו לשוב אל ג’יפ-הפיקוד.