רקע
זאב ז'בוטינסקי
שורש הכשלון – בהנהלה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ערי ז'בוטינסקי; תש"ח 1948

נאום בקונגרס הציוני הט"ו

בּאַזל, 1927


בשנת 1927 הגיע לשיאו המשבר הכלכלי בארץ, שבא בעקבות העליה הרביעית.

הציר זאב ז’בוטינסקי (ארץ ישראל, הצה"ר – מתקבל בתשואות, מדבר גרמנית):


קונגרס נעלה! כל הזמן חושב אני על אותו לקח האומר: במשך שבע שנים הבאנו לארץ ישראל 72.000 יהודים, בממוצע 10.000 לשנה. בארץ ישראל המערבית יש שלשת רבעי מיליון ערבים, ובמשך דור אחד יגיע מספרם בודאי למיליון, כי הערבים הם גזע פּרימיטיבי, הנוהג ריבוי־נשים, ובתנאים טובים של הנהלה אירופית יתרבּו בקצב מהיר מאד. להיכן נגיע איפוא ב־10.000 העולים לשנה? אך המשבר אומר לנו: בתנאים הקיימים אין הארץ מסוגלת לקלוט אפילו 10.000 יהודים לשנה. אינני אדם רע־לב, ומבין אני את הטראַגדיה, כשיש לנו בארץ ישראל 8.000 אנשים הסובלים אולי חרפת־רעב. אבל, כלום תכעסו עלי, אם אומר לכם, שאינני יכול לשכוח גם את רעבונם של מיליוני לבבות יהודיים לציונות? יבוא יום ואולי נתגבּר על המשבר הזה ונציל את 8.000 האנשים הללו. אבל מה יארע אחרי־כן – לציונות?

לפני שנתיים צריך הייתי לשאת בפני הקונגרס נאום ארוך, כדי להוכיח, כי עליה המונית היא ענין ממלכתי, הן לגבי החקלאות ושאלת הקרקע, והן לגבי החרושת. ביחוד לא תתכן יצירת חרושת צעירה, אלא אם תנהיג הממשלה שיטה כלשהי של הגנה כלכלית. אילו שוב באתי היום להוכיח דבר זה, היו משיבים לי, שהוא נהפך כבר לנחלת הכלל. והריני מרוצה מאד, שהציבור הציוני למד כל־כך הרבה בשתי השנים האלו.

לקח זה של המשבר – השאלה הגדולה, כיצד בכלל נוכל לנהל התישבות נאוֹתה, היא השאלה הטראַגית והקשה ביותר. אבל, חשוב מאד גם המשבר עצמו וחוסר־העבודה. מר סוֹקוֹלוֹב אמר כאן את המלים היפות: לא נזוז מכאן, עד אם מצאנו את הדרך לרפא את המשבר הזה. מסכים אני!אל תזוזו ממקומכם, עד אשר תמצאו את התשובה לשאלה זו!

פתרון ממשי לשאלת חוסר־העבודה לא יימצא בעבודות ציבוריות – זה יועיל רק למשך זמן־מה – ואף לא בחקלאות – תהליך זה אטי יותר מדי. העזרה הטובה ביותר תהיה תעסוקה בחרושת. ואכן, החרושת העברית בארץ־ישראל התפתחה בשנים האחרונות התפתחות רבה. בעלי־התעשיה סבורים, שעוד צפונות כאן אפשרויות רבות. אבל רק בתנאים מסויימים: על המדינה ליצור בשביל כך אוירה מסויימת. ודוקא זה לא נעשה. הרשו־נא לי להביא לפניכם עובדות אחדות. בעל־התעשיה דלפינר הגיש לממשלה תביעות מסויימות. התביעות לא נתקבלו. הוא סגר את מפעלו: אז נתקבלו. דבר דומה אירע לבעל־התעשיה בּלוּם. גם הוא הציג תביעות־מכס מסויימות. הממשלה לא מילאה אותן. הוא סוגר את מפעלו. ואז מקבלת הממשלה את תביעותיו. העובדה, שלבסוף בכל־זאת נתקבלו התביעות, מוכיחה שהן היו הגיוניות ואפשריות. איזה מין משטר הוא זה, שבו דוחים תביעות הגיוניות ומקבלים אותן רק אחרי שדחייתן גרמה לזעזועים? בית־החרושת הידוע לסיליקאַט סבל מתעריפים גבוהים ברכבות. הפּניות להנהלת מסילות־הברזל לא נשאו פרי. אז פנה המפעל לכמה ספּנים ערביים, ועל־ידי הובלה מיפו לחיפה בים חסך 30 למאה. אחרי זאת קיבל מהנהלת מסילות־הברזל מכתב, שבו ניתנה לו גם ברכבות הנחה של 30 למאה. אבל בנובמבר, כאשר החלו סערות הסתיו ונפסקה ההובלה בים, ביטלה הנהלת מסילות־הברזל את ההנחה שנתנה. ועכשיו, אחרי רעידת־האדמה, פנה מפעל סיליקאַט אל הנהלת מסילות־הברזל וביקש הנחה להובלת לבנים בשביל הבנינים החדשים בערים – ובקשתו נדחתה.

ברוח זו לא תוכל להתפתח חרושת צעירה. כאן לפני מכתב, תזכיר הפונה אליכם, רבותי הצירים, מטעם התאחדות בעלי התעשיה בארץ־ישראל. רוצה אני לקרוא לפניכם רק משפט אחד: “עמדתה של ממשלת ארץ ישראל כלפי התעשיה העברית שלילית מאד. המוסדות המכריעים בממשלת הארץ ומנהלי המחלקות החשובות בשבילנו מגלים נטיה אנטי־ציונית מפורשת. אין בידינו לשפוט, אֵילו נצחונות פּוֹליטיים גדולים ניצחנו בלונדון או בז’ניבה. אך יודעים אנחנו, שכאן, בארץ, בכל הענינים הכלכליים, אין לפוליטיקה הציונית שום השפעה ניכרת על האדמיניסטרציה האנגלית. לא זו בלבד, שהחרושת הצעירה לא נהנתה מעזרה כלשהי מצד הממשלה. כל מיני צעדים בלתי־צפויים מסכּנים אף את עצם קיומה. חברי ההנהלה הציונית הפיצו, לצערנו, את הדעה, כי בשאלת המכס מילאה הממשלה את עיקר תביעותיה של התעשיה. אולם, לידיעות אלו אין שחר”.

לא ייתכן הדבר, שבדבּרנו באזני זרים נשבּח את תעשיתנו, אך עם זה נתעלם בפשטות מן התזכירים, שאנו מקבלים מחלוצי־החרושת שלנו.

יודעים אתם, גבירותי ורבותי, שהפּרוֹטקציוֹניזם איננו תמיד דוקא מכס גבוה. לפעמים דרוש בשבילו לבטל את המכס. הממשלה האנגלית לא עשתה מעולם מאומה, כדי לעצור את התחרותן של ארצות־החרושת הגדולות המציפות את ארץ ישראל בסחורות זולות. אולם, ישנה ארץ אחת, שבה נמצא שוק לחרושת העברית: זוהי סוריה. ודוקא עתה עומדת הממשלה האנגלית לחתום על חוזה עם הממשלה הסורית. מקווה היא לזכּוֹת על־ידי כך בריווח של 50.000 לירות לשנה מתשלומי מכס. בעלי התעשיה שלנו אומדים ריווח זה רק ב־20.000 לירות. אבל, תוצאותיו של החוזה, כפי שהוא מתואר במסמך זה, תהווינה סכנה איומה דוקא לטובה שבתעשיותינו, לתעשית הטכּסטיל, שעליה נוכל באמת להיות גאים באָרץ. וגם תעשיות העור, השמן והמלט רואות בחוזה זה סכנה לעצמן. קיומן מתבסס כדי 27 עד 100 למאה על השיווּק בסוריה. יש בארץ ישראל בתי־חרושת לטכּסטיל, שהזמינו לפני חדשים אחדים מכונות – אבל ההזמנות בוטלו, כי התעשיה איננה יודעת, אם תוסיף להתקיים. יש תעשיות, שכבר צמצמו את ייצורן עד כדי 30 למאה. יש כבר תעשיות המדבּרות על כך, שתסגורנה את מפעליהן בארץ ישראל ותעברנה אותם לסוריה. מייעץ אני לועדה הפוליטית, שתזמין את המומחים, את נציגי התעשיות הארצישראליות, השוהים עתה בבאזל או בקרבת־מקום, ותשמע את דבריהם. והריני שואל אתכם: מניין לנו הבטחון, כי זוהי ההפתעה האחרונה, אם הענינים מתנהלים ברוח זו? גם אם נביא כסף, הרבה כסף, לארץ – מניין הבטחון, שהכסף יביא תועלת? מקימים בכסף ענף־ייצור חדש; אך אם נשקפת לו סכנה, אם אפילו בתי־חרושת ותיקים מעוּרערים ביסוד־קיוּמם, הרי דומה הדבר לחבית־הדאַנאידים: משליכים זהב לתוך החבית, והזהב נעלם דרך חור שבקרקעיתה.

אחרי שאלה זאת עלי להזכיר במלים קצרות ענין אחר, ענין בלתי־נעים מאד בשבילי. זוהי העמדה הידועה לכם, שנקט הועד הלאומי בשאלת ההגנה על הבטחון הציבורי בארץ ישראל.

יחידות צבא אנגליות־ממש הורחקו, כידוע, כמעט לגמרי מארץ ישראל. במשטרה נותרו 245 אנגלים, בחיל־הספר 31. שתי חטיבות־ההגנה, שנועדו לקיים את הסדר בארץ, מורכבות עתה כך: המשטרה – 1300 ילידים לא־יהודיים, 212 יהודים; חיל־הספר – 700 ילידים ו־37 יהודים – טכנאים, ואם נכון מה שמסרו לי – רוּבּם מנגנים. (צחוק). מאושר אני, שעדיין רשאים אנו לצחוק בשמענו את זאת! יהי רצון, שגם בעתיד יהיה כך. אבל, שואל אני כל אדם ישר, אם מותר לנו לסבול מצב שכזה. ההיסטוריה מלמדת, כי בכל התישבות יש להביא בחשבון את האפשרות שיפרצו סכסוכים מסויימים. וכאן מדוּבר באֶרץ שבה 700.000 ערבים ו־160.000 יהודים, בארץ השוכנת במזרח, שמתרחשות בו תסיסות גדולות, שנשמעים בו תמיד שמות חדשים, כגון זאַגלוּל, אבּן־סעוד, עבּדוּל־כּרים, שולטן אֶל־אַטראַשׁ, ובאזני הנוער המקומי מצלצלים שמות אלה כמו שהשם תרומפלדור מצלצל באזנים יהודיות. בארץ זו קיימת היום חטיבת־הגנה בעלת ההרכב שהזכרתי! כל יהודי חייב לזכּוֹר את אשר אירע בשנת 1921 בימי מאַי הנוראים ביפו, כשעל בית־העולים הסתערו שוטרים ערביים. אסור לשכוח, איזה אסון גדול בוצע על־ידי שוטרים אלה. מפּיכם, מפי חברי ההנהלה, אינני רוצה לשמוע, כי אינכם יודעים, מה פירושו של מצב זה. מפּיכם אינני רוצה לשמוע זאת, כי אתם יודעים מה פירושו. גם הועד הלאומי יודע זאת, כי הוא הציג בענין זה תביעה מסויימת – אולם היא לא נתמלאה.

והנה מספּרים כאן על שלום ועל יחסים טובים. קיראוּ־נא את העתונים האחרונים. יושבות כאן גבירות, ולכן אינני יכול לדבּר בפרטות על הסיבות, שהניעו את השוטר היהודי הצעיר בבית־הספר לשוטרים לשלוח יד בנפשו. התאבּדות אחרי שיחה עם קוֹרפּוֹראַל ערבי! זמן רב דרשו היהודים, שירשו לד"ר האַרי היהודי לחקור מה התרחש באותה שיחה; והרשות לא ניתנה. אלה הם היחסים הטובים בין השוטרים היהודים והלא־יהודים!

אני ושלשה רבעים מכּם באים מאֶרץ, שבה למדנו להריח את פּשרם של סימנים מסויימים. מדוע שלח הועד הלאומי משלחת אל הקוֹלוֹנל סיימס, אשר התלוננה באזניו, כי בכל שבּת יש מקרים של זריקת אבנים ביהודים? השיבו להם, שאין זה אלא מעשה “זאטוטים”. אבל אנו יודעים, כי יש תופעות מסויימות, שבהן חיל־החלוץ מורכב תמיד מפרחחים. לעתים עוברת שעה, עד שמגיע צבא־הפּרעות הראשי, לעתים עובר זמן רב יותר, לפעמים שנים אחדות. אך שום איש אינו רשאי לשכוח מאי משמע “פּרחחים”. ובכל־זאת באים אלינו ואומרים, כי מצב פוליטי זה בארץ ישראל, על שאלת התעשיה שלו ועל שאלת המשטרה שלו ועל כל שאר השאלות הנוספות, הוא satisfactory situation1.

אינני מאמין במדיניות “תוקפנית”, כי מדיניות כזאת יכול לנהל רק מי שיש בידו כוח חמרי מכריע – וגם אז מוליכה היא תמיד לסוף רע. אך אם יש בידך כוח מוסרי בלבד, הרי מובן מאליו שאין מקום למדיניות תוקפנית. לכל האדונים המטיחים כלפינו, כי תובעים אנו מדיניות תוקפנית, אזכיר נא דוגמה אחת. הרי עשינו באנגליה עבודה פוליטית מסויימת, ואף השגנו פעם הישג אצל הממשלה האנגלית, ואומרים כי הישג זה אין דוגמתו בתולדות היהודים – זה הגדוד העברי. את הגדוד הזה הקימונו על־אף התנגדות גדולה, גם מצד חוגים רשמיים – הלוֹרד קיטשנר היה מתנגד מוחלט. יודעים אנו איפוא, – ויודעים אתם כולכם, – באֵילו אמצעים אפשר להשיג בארץ תרבותית את מילוּיה של תביעה צודקת. אך יש גם אמצעים העשויים להכשיל פעולה פוליטית, לשים אותה לאַל, לשתּקה מראש לתקופה ארוכה. מהותה של שיטה זו בכך, שהצד המעוניין, הצד שעליו להציג את התביעה, מרדים כל הזמן את דעת־הקהל באירופה, וביחוד באנגליה, על־ידי שהוא מצהיר: המצב הפוליטי בארץ ישראל מניח את הדעת. גבירותי ורבותי, דפדפו־נא בעתונות הציונית של השנים האחרונות, קיראוּ־נא את הנאומים שנשאו נציגי ההנהלה הציונית בשנים האחרונות בארץ ישראל! בכל אחד מן הנאומים הללו תמצאו את המשפט: המצב הפוליטי בארץ ישראל מניח את הדעת. יש באנגליה אנשים המתעניינים בארץ ישראל, אך הרי אנשים אלה אינם קוראים את עתונינו, אלא את ה“טיימס”, את ה“מוֹרנינג פּוֹסט”, את ה“דיילי טלגראַף” או את העתונות הקטנה. בעתונים אלה מתפרסמים לעתים רחוקות דברים מתוך נאומים ציוניים, אך אם מוסר עליהם “רויטר” דבר־מה, הרי זה אותו משפט על המצב המניח את הדעת. והאנגלי, האיש ברחוב, אומר בלבו: הציונים בעצמם אומרים, כי מרוצים הם. ואחרי־כן פורץ משבר, ומתנגדינו משפשפים את ידיהם בהנאה: היהודים נתונים במצוקה, יש משבר בארץ ישראל! ומן הצד הציוני נישאים באותה שעה נאומים, המותאמים כולם לאותה נעימה: עם ישראל, מה עשׂית? בבּוֹסטוֹן מדבר הנציג העליון של ההנהלה הציונית בפני אסיפה חשובה, שבה משתתפים העתונאים הזרים והקוֹנסוּליות, והוא מצהיר: “המצב הפוליטי בארץ ישראל טוב למדי, בכדי שיוכלו לעלות לארץ 25.000 איש לשנה – אילו רק היה לנו הכסף!” מה יאמר איפוא בלבו האדם ברחוב, האנגלי הבינוני, ואפילו הוא הטוב שבידידינו? הוא יאמר בלבו: אנו האנגלי עשינו הכל, אך אותו שיילוֹק, אותו יהודי כּילי, הוא אשם – הוא לא נתן את הכסף. (תשואות רמות). ודבר זה אינו נוגע כלל לשאלה, אם מילא עם ישראל באמת את חובתו כלפי ארץ ישראל. אני אהיה האחרון לומר זאת. אני הייתי בין אלה, שחתמו על הכרוז הראשון של קרן היסוד. אז פנינו אל העם היהודי ודרשנו בשביל ארץ ישראל 25 מיליון לירות. העם היהודי לא נתן לנו סכום זה. פירושו של דבר, בעיני, כי העם היהודי לא מילא את חובתו כלפי ארץ ישראל. אך כלפי 72.000 עולים? הרי יש בעולם פּרוֹפּוֹרציות מסויימות; יוון נאלצה ליישב בשנת 1923 ואילך מספר רב של פליטים. אחרי שׁוֹאַת־איזמיר הידועה נשארו מ־ 1.400.000 הפליטים לפחות מיליון מחוסרי כל אמצעים. קיראוּ־נא עתה את הדין־והחשבון מאת ועדת־ההתישבות של חבר־הלאומים. בו נאמר: הסדרנו את הענין, ההתישבות עלתה 15 מיליון לירות. בודאי יגידו כי ההתישבות בארץ ישראל עולה ביוקר. טוב, פי שנים, פי ארבעה – אך לא פי עשרים! עשרה מיליונים כסף יהודי, אומר הנשיא וייצמאַן עצמו, הגיעו לארץ ישראל בשבע השנים הללו. כלום באמת זו נדוניה כל־כך דלה בשביל 72.000 עולים, עד שצריכים היינו להתגלגל למשבר נורא זה?

החוגים הרשמיים הוֹלמים תמיד אל תוך המוחות: בכּל אשמים היהודים. מה רוצים אנו איפוא מן האנגלי? הרי הוא אינו יכול להיות קאַתוֹלי יותר מן האפיפיור. אם הציונים מסבירים לו: הממשלה האנגלית אינה אשמה במאומה, המצב הפוליטי מניח את הדעת, הרי אין עוד כל אפשרות לתבוע מאומה. יש אנשים שאצלם נהפך הדבר לפּסיכוֹזה, ליטול תמיד את האשמה מן הצד האשם ולהעמיסה עלינו. בעצם אותו היום, כאשר פּנה רוֹזוֹב אל סיימס בשם בעלי־התעשיה היהודיים, הגיעו העתונים מאירופה ובהם האינטרביוּ המפורסם של האדון ד"ר וייצמן, שבו הרשה לעצמו להביא בנוגע לתעשיה ולהגנה עליה את התמונה המפורסמת בדבר היהודי משניפּישק, הבא לארץ ישראל, פותח שם בית־חרושת, מייצר בו כפתורים גרועים, ומיד תובע הגנה על התעשיה. אומר אני, הדבר נהפך אצל אדונים אלה לפּסיכוֹזה. משהו מכריח את האדונים לקפּוֹץ מיד וּללמד סניגוריה על הממשלה, ובצדק שואל גרינבוים: על מי בעצם מגן אתה, ידידי – עלי או עליהם?

והרי דוגמה אחרת לפּסיכוֹזה זאת: וייז מודיע, כי יש לממשלת ארץ ישראל עודף של מיליון לירות. אגב, למעשה מהווה העודף מיליון וחצי־מיליון לירות. אך בחוגים מסויימים רואים מיד צורך להצהיר: אין זה אלא מיליון דוֹלאַרים – אם־כי חוגים אלה חייבים לדעת מהו המצב לאמיתו; הרי מתגאים אנו בעודף שבאוצר־המדינה הארצישראלי. וכיצד להסביר את הדחיפה הנפשית הזאת להפחית את ערכו של הישג, שעליו רשאים אנו להתגאות מבחינה היסטורית? אין תימה איפוא, שאם אצלנו שוררת הפּסיכוֹזה הזאת, נוצרת בצד השני ההיפּנוֹזה: הציונים מרוּצים. האֶנציקלוֹפּדיה הבריטית, אחד החיבורים הרציניים ביותר בעולם, מפרסמת במהדורתה האחרונה כדגלה של ארץ ישראל את הדגל הציוני, מתוך דעה כי באמת אנו השולטים שם. “לוּח־גוֹתאַ” – לשנת 1925, דוֹמני – אומר: ארץ ישראל, מדינת־יהודים, בהנהלה אנגלית. ואם המומחים המשובחים ביותר חיים בהיפּנוֹזה זו, הרי מסתבר ממילא, כי גם דעת־הקהל האנגלית מאמינה, שאנו מרוצים. וכך נתונים אנו במצבו האיום של אדם הרעב ללחם, אך יצאו לו מוניטין של מיליוֹנר, ולכן אינו יכול לבקש עזרה. (אותות־הסכמה).

גבירותי ורבותי, אם יש כאן אדם הסבור, כי הדברים, שאני מרצה לפניכם, נאמרים מתוך שנאה מפלגתית, הרי מצטער אני על צרוּת־מוֹחין זו, על צרוּת־המוֹחין שאינה מסוגלת להבין, כי עדיין יש בינינו חולמים תמימים כאלה, הרואים לנגד עיניהם מטרה ציונית, חזון גדול, והם תובעים כאן, בקונגרס־יובל זה, שאם אנשי ההנהלה אינם מסוגלים להלחם לדבר־מה, הרי, לפחות, אל־נא יפריעו הפרעה שיטתית.

הדבר אשר אוֹמר כעת בודאי לא ימצא חן בעיני ד“ר וייז. כל־כך מרבּים לדבּר אצלנו על אנשים מסויימים שאין להם תמורה, וכי, אם יחול שינוי בהרכב האישי, נשאֵר ללא־מגן ולא יהא מי שינהל משא־ומתן מסויים. כאשר נאם כאן ד”ר וייז, יכולנו להרגיש מתוך דבריו את המזיגה הנפלאה הזאת של התלהבות יהודית גדולה עם רוחה של אמריקה החפשית; את דרך העמידה הזאת בפני בעל־דבר במשא־ומתן, שיש בה כדי להוכיח לו: כאן עומד צד שווה. אינני בא להציג כאן את מועמדותו של ד“ר וייז, אך – כלום באמת עניים אנו כל־כך באנשים? ד”ר וייז הצהיר: תובעים אנו מאנגליה שינויים רבים. וכולנו שמענו את הזעם העצור, שהרעיד את קולו. אולם, יחד עם זה סבוּר היה: תובעים אנו תביעות רבות – ובטוחים אנו, שאותה ההנהלה, אשר ניהלה עד עכשיו מדיניות מסויימת, תנהל מעתה, על־פי אֵימון מצדנו, מדיניות הפוכה לחלוטין. גם אני, גבירותי ורבותי, רוחש “אֵימון” לאישים אלה, שאני מכּירם מזמן, שאני מכבּדם מעומק לבי, ויוּרשה־נא לי לומר זאת – שאני אוהבם מתוך ידידות ותיקה. רוחש אני אימון לכֵנוּתם. אין אלה אנשים ההולכים היום בדרך אחת ומחר בדרך הפוכה, משום שאחד הקונגרסים החליט החלטות חדשות. אנשים אלה נוחים להתרשם, אבל רשמיהם נתונים עמוק בקרבם. אנשים אלה חולים בעוורון־הצבעים, אך עוורון־צבעים זה קיים אצלם מיום הוולדם. אנשים אלה מאמינים אמונה שלימה, כי המדיניות צריכה להתנהל כך ולא אחרת. אין כל טעם לדרוש שיחול שינוי מוחלט ביחסינו כלפי הגורמים הממשלתיים, ואחר להניח את ההוצאה לפועל בידי אנשים שיגידו לכם במלוא גילוי־הלב והכּנות: בשביל כך אין אנו באים בחשבון! מר סוקולוב אמר: לא נזוז מכאן, עד אשר ירפּא הקונגרס את המשבר. מבחינה חמרית מצלצלים דבריו כמליצה. אם לפנינו תוצאות של ניהול רע במשך ארבע שנים, אי־אפשר להוציאן מן העולם במשך שבועות מספר. אך מבחינה אחרת צדק מר סוקולוב. אכן, אל יזוזו הצירים ממקומם, לפני שיעשו את הדבר אשר יש בכוחם לעשותו: דהיינו, לדאוג לחיסולן של ההפרעות הפוליטיות היוצאות מתוכנו.

עתה מגיע אני לענין הסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית היא לפי המאַנדאַט המוסד החוקי היחיד, שדרכּוֹ אפשר להציג באורח רשמי לממשלה – ואולי גם לחבר־הלאומים – את תביעותיה של ההסתדרות הציונית. במאַנדאַט לא הוזכר מוסד אחר. זה המכשיר החוקי היחיד של מדיניותנו, כלי־המבטא היחיד של התנועה הציונית. ודוקא את מחציתו של כלי־מבטא זה רוצים עתה למסור לידים לא־ציוניות. הברירה האחרת, אומרים, היא רק אחת – מלחמה: או שיתוף עם הלא־ציונים גם בשטח הפוליטי, או מלחמה בלא־ציונים בכל השטחים. דבר זה איננו נכון. יש ברירה אחרת. אני בעד שיתוף עם הלא־ציונים, שיתבסס על חלוקת האחריות. רוצים אנו בשיתוף עם הלא־ציונים באותו השטח, שבו מוכנים הם, לפי דברי עצמם, לשיתוף עמנו, כלומר – בשטח הפעולה הכלכלית. אך הפעולה הפוליטית, שבה אין לאותם החוגים שום ענין במובן שלנו, היא צריכה להשאר בידינו. הרי זה דבר שיוכל להתפתח ולהיות למערכת של שני בתי פּאַרלאַמנט. החלק הכלכלי, אוסף הכספים, קביעת התקציבים והפיקוח על פעולת־הבנין המעשית – זאת נוכל לנהל יחד עם הלא־ציונים ב“בית הכלכלי”. אך התפקיד הפוליטי של הסוכנות היהודית – “to advise the government”2 צריך להשאר בידי הציונים. אין פירושו של דבר “מלחמה בלא־ציונים”. אדרבה, חייבים אנו להציע להם זאת דוקא מתוך יחס־כבוד אליהם. הלא־ציונים מתיחסים אל עקרונותיהם באותה רצינות כפי שאנו מתיחסים אל עקרונותינו. הצד הכלכלי מעניין אותם, לכך יש להם אהדה והבנה. אך כלפי השאיפות הפוליטיות הם אדישים; יתר על כן – רבים מהם רואים ביצירה של מדינת יהודים סכנה לישראל. מתוך כך מתקבלת חלוקת תפקידים טבעית לא יתכן שהלא־ציונים ישאו באחריות לשאיפה פוליטית הזרה לרוחם. אבל, יחד עם זה אין לומר: מכיון שהשאיפה אינה מעניינת אותם, הרי ממילא לא יתערבו בענין הפוליטי ותפקידם בפירמה הפוליטית יהיה כתפקיד השותף “הישֵן”, השותף בלי דעה. הרי זו תהא תמיד חובתנו, להעיר את השותף הנרדם ולומר לו: מחר רוצה אני להגיש לחבר־הלאומים בשם הפירמה המשותפת שלנו תביעה פלונית או תזכיר פּלמוני; המסכּים אתה לכך? בענינים כאלה לא יתכן שותף “ישֵן”. שווּ־נא לנגד עיניכם את הפּסיכוֹלוֹגיה של היהודי האנגלי המתבולל. אלה אנשים ישרים בעלי אמונה עמוקה, פּאַטריוטים אנגליים גדולים ואפילו יותר מפּאַטריוטים רגילים. הפּאַטריוטיזם האנגלי הוא בשבילם דת פוליטית, כשם שהציונות היא דתי. כלום סבורים אתם, כי אנשים כאלה מסוגלים להרשות, שהסוכנות היהודית תלך לז’ניבה ותתלונן שם באזני זרים – ויהי אפילו בנעימה מתונה לגמרי – על האדמיניסטרציה האנגלית? דוקא הכּנים ביניהם לעולם לא ירשו לנו לעשות דברים, שלא ירצו ליטול על עצמם את האחריות להם. ואל־נא תספּרו לנו, כי בסוכנות היהודית יהיה לנו רוב. “פיפטי־פיפטי” הוא “הסכּם־ג’נטלמנים”. פירושו, שהאחד אומר לרעהו: אל תירא, לעולם לא אנצל רוב מקרי, כדי לעשות דבר הסותר את מצפונך. דורש אני מכם, שתאמרו זאת לשותפים: כן, מתכּוונים אנו להכריעכם ברוב־קולות. אזי ידחו מראש את כניסתם לסוכנות היהודית. ואם לאו, יעזבונו שותפינו כעבור חצי שנה, ואויבינו יגידו: ראו־נא את האחדות היהודית – כבר היא שוב נשברה!

וכל זה לשם מה? מי כופה אתכם לכפות אנשים אלה, שייכנסו גם לבּית הפוליטי של הסוכנות היהודית? עדיין לא איחרנו את המועד. עוד היום אפשר לדבר עמהם ולהציע להם חלוקה ישרה. הרי אין אלה אנשים בעלי קאַפּריסות, ואפשר לומר להם: אתה נותן כסף ורשאי אתה להשתתף בהחלטה, מה ייעשה בכסף זה. אך, הרי אין רצונך להשתתף באותו דבר, שאיננו מעניין אותך, ושבו טמונה כל תקוותי? ובודאי גם לא תרצה לעכּב את פעולתי? בטוח אני, שיבינו לרוּחנוּ.

כולנו מצטערים, על שמלחמת המפלגות אצלנו משולהבת ומורעלת כל־כך. אך מדוע הדבר כן? אפשר לנהל מלחמת־מפלגות גם בצורה ידידותית למדי; תמיד תהיינה מגמות שונות – פעם זו ופעם זו, פעם רוב כזה ופעם רוב אחר. אך, לשם כך יש צורך בתקווה, שקיים בית־דין לערעורים, אשר לפניו יוכל כל אדם לדבּר באופן חפשי וגלוי, וזהו הקונגרס. אבל הסכנה, כי בפעם הבאה אולי לא יהיה כבר קונגרס ריבוני – זהו הדבר היוצר את היאוש, את האוירה המורעלת. ואולם, אם נוציא לפועל את החלוקה, והריבונות הפוליטית תשמר אצלנו, אזי יבואו אותם האנשים אלינו כאחים, ולא יהיה עוד פירוד אלא חג ומועד בכל בית ישראל.

יודע אני מתוך שיחות רבות, כי גם בקרב ההנהלה, גם בקרב המשלחת האמריקאית, יש הבנה לחלוקה. מדוע איפוא לא ניצור אותה, מדוע לא נקבל החלטה ההולמת את המציאות, את ההכרח, את היושר ואת הצדק לגבי שני הצדדים?

מדבּר אני על שלום. אַל תגזימו! שלום אין פירושו הסכמה כללית. אילו קמה הסכמה כללית, כי עתה היתה הציונות נוטה לישון. אך, רוצים אנו בשלום כזה, שתוך כדי היאבקות נעמוד איש מול רעהו כאחים, שלא נראה איש ברעהו את העוֹכר. אם רוצים אתם ליצור שלום־בית כזה, הרי לפניכם הדרך: הקימו את מערכת שני הבּתים.

ועוד מלה אחת: דיברו כאן על תבוסנות. אין אנו תבוסנים. מאמינים אנו אמונה שלימה במדינת־היהודים ובכוחו של הצדק. ומאמינים אנו גם באנגליה. אמנם, אין אנו מחוייבים להעלים עין ממה שפקידים אנגליים עושים לרעתנו, אך מאמינים אנחנו בעם האנגלי ובדעת־הקהל שלו. היא היא בית־הדין לערעורים, שלפניו נוכל לטעון את טענתנו הצודקת. יש לי חבר ותיק מן הצבא, הקוֹלוֹנל סקוֹט, פּרוֹטסטנט אנגלי ישר. פעם פירש לפני את השקפתו על ההתחיבות האנגלית בפני עם ישראל בצורה הבאה: בכתבי־הקודש יש דפים רבים שבהם כתובות נבואות יפות. והיפה מכולן היא זו האומרת, כי יבוא יום ויתוקן העוול בן אלפיים שנה, שנעשה לעם ישראל. ולעמי הוענקה הזכות להוציא את דף־הזהב הזה מתוך כתבי־הקודש ולצרף את חתימת הממשלה האנגלית כערבוּת להבטחתו של הקדוש ברוך הוא. כלום סבורים אתם, כי יש בעולם עם מעוּול עד כדי כך, שיקרע לגזרים את החתימה הזאת?

על כך סומכים אנו. מאמינים אנו בכוחו של עם ישראל, מאמינים אנו בישרם של שותפינו הלא־ציוניים ומאמינים אנו בישרה של אנגליה. אך אין לנו אֵימון להנהלה מסויימת. ואת זאת יכול הקונגרס לשנות. (תשואות רמות).



  1. מצב מניח את הדעת. – (המתרגם).  ↩

  2. “ליעץ לממשלה”. – (המתרגם)  ↩

המלצות קוראים
תגיות