רקע
זאב ז'בוטינסקי
הזדון האנטי־ציוני של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ערי ז'בוטינסקי; תש"ח 1948

נאום בקונגרס הציוני הט"ז

ציריך, אבגוסט 1929


מיד אחרי הקונגרס הציוני הט“ז נועד להתכנס כינוס־היסוד של הסוכנות ה”מורחבת" – חציה ציונים וחציה לא־ציונים.

סיעת הצה"ר בקונגרס החליטה ברוב דעות מכריע לא לשלוח את ציריה לכינוס־היסוד של הסוכנות המורחבת.

ז’בוטינסקי מזכיר בנאומו את המאורע ליד הכותל המערבי ביום הכיפורים תרפ"ח, כשקצין־המשטרה דוּגלאַס דאַף, וכמה שוטרים עמו, הסירו בכוח את המחיצה של עזרת־הנשים כשעתיים לפני “נעילה”, – משום שמשלחת ערבית הופיעה בפני מושל־המחוז ודרשה להסיר את המחיצה מיד, ולא – תפרוצנה מהומות.

הציר זאב ז’בוטינסקי (הצה"ר – מדבר גרמנית):


בנוסח הצעת החוקה לסוכנות היהודית המורחבת נהגו מנהג אנגלי יפה: תחילה הובאו הגדרות המונחים. סבורני, כי גם אנו צריכים להתחיל בזה. בקונגרס זה של פרשת־הדרכים, נאומינו גם הם כעין מסמכים היסטוריים, ואולי יבוא יום כשיטילו עלינו אחריות לכל מלה ומלה. נחזור איפוא מחדש על המלים הישנות שלנו.

מהו “בית לאומי”? לפי שאני מבין מלה זו, יש לה בנשמת העם היהודי רק משמעוּת אחת: זוהי מדינה לאומית, מדינה בעלת רוב יהודי מכריע, אשר הרצון היהודי מחליט בה על הצורות ועל הדרכים של חיי הכלל. ובטוחני, כי גם למלה “מקלט בטוח על־פי משפט פומבי” יש בהכרתו של עם ישראל רק משמעוּת יחידה זו. לפעמים אפשר לכפות אדם באקדוח שיסכים כי למלה זו יוכל להיות גם מובן אחר. אבל היהודי, ואפילו יהודי אָנוּס, רשאי אחת לשנה להתייצב לפני מקדש האומה ולהצהיר בפומבי: אמנם כן, כפו אותי בזרוע, אמנם כן, כּחש התכּחשתי לאמונתי, אבל – “כל נדרי”!

מה פירוש “ארץ ישראל”? ארץ ישראל היא כברת־ארץ, אשר זה עיקר תכונתה הגיאוגרפית, שנהר הירדן זורם לא בגבולה של כברת־ארץ זו, אלא באמצעה.

מה פירוש “ציונות”? ציונות איננה שאיפה להמציא לעם ישראל המעוּנה משענת מוסרית, נחמה כלשהי בארץ ישראל. תמיד היתה משמעוּתה של המלה ציונות: פתרון ממשי לטראַגדיה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של מיליונים רבּים. לפיכך, משמעוּת הציונות איננה רק השאיפה ליצור רוב בארץ ישראל, אלא: ליצור מקום למיליונים בארץ ישראל, משני עברי הירדן. יכולים אנשי־מדע להתווכח, אם אפשרי הדבר, אם לאו, וכמה זמן יחלוף עד אשר יוכל להתגשם. אנו לא התכנסנו כאן כדי להשתתף בויכוח הזה. ברצוני לקבוע רק זאת: כי בנשמת־העם לא היתה המלה ציונות מעולם צעצוע־של־נחמה, אלא תמיד השאיפה להציל מיליונים ממצבם הטראַגי.

ועוד: “צאַרטר” או “מאַנדאַט” פירושם התחיבותו של העולם התרבותי, וגם התחיבותה של אומה גדולה, התחיבות שעליה היא חתמה בדבּרת־הכבוד שלה, לא “להשקיף עלינו בעין יפה”, לא “להתיחס אלינו יחס ידידותי”, אלא הבטחה חגיגית ליצור בארץ ישראל משטר־התישבות, למען תהיה מערכת האדמיניסטרציה כולה מכוּונת לכך, שהשטחים משני עברי הירדן ייפתחו ויוכשרו לקליטת המונים גדולים של מתישבים.

כיום יודע כל אדם את אשר לא הבינו כראוי לפני ארבע שנים, ואולי אף לפני שנתיים: שאלה זאת לא תפתח על־ידי אוסף־כספים. הבנין האמיתי, ה“ציוני”, של הארץ לא ייווצר בדרך אוסף־כספים לאומי, אלא על־ידי התגייסות חפשית של סכומי־הון אינדיבידואַליים. ועובדה היא, כי ההון הולך מרצונו החפשי רק לאותם המקומות, שבהם קיימים תנאים פוליטיים מתאימים. אם נקח, למשל, את השאלה החשובה של קניית קרקעות, הרי כיום כבר מאד התרחקנו מן ההשקפה, אשר שררה אצלנו עוד בשנת 1925, שאם מקבלים בעד חמש לירות דונם אחד, הרי בעד חמישה מיליונים לירות אפשר לקנות מיליון דונם. כיום כבר מבינים, כי דבר זה הרבה יותר מורכב, וכי מחיר הקרקע תלוי בראש וראשונה במדיניות הקרקעית של הממשלה.

עובדה זו – שכיום כבר מבינים את הדברים האלה – עשויה לפעמים להטעות את הציונים. רואים אנו, למשל, דין־וחשבון, שחיבּרוהו מומחים טובים וישרי־לב, שרובם הגדול, דומני, אינם כלל יהודים. בדין־וחשבון זה כתוב, כמובן, כי לשם התישבות גדולה שומה על האדמיניסטרציה בארץ לנקוט בצעדים מסויימים ולשנוֹת את שיטות־פעולתה. ואז באים הציונים ואומרים: הביטו־נא וראו, כלום אין זו ראָיה, שבין ציונים ולא־ציונים יש הסכמה גמורה?

אם אחד מכם יישלח כמומחה לאַלבּאַניה, הרי יחקור את המצב חקירה יסודית ויכתוב דין־וחשבון, שיכלול בודאי כל מה שחפץ לבו של פּאַטריוֹט אַלבּאַני. אך יש הבדל רב בין מומחה שכזה לבין פּאַטריוֹט אַלבּאַני, בין קביעה אוֹבּייקטיבית של הדברים הרצויים לבין הרצון להגשים את הדברים הללו. כך אוכל, אולי, גם אני לכתוב דעת־מומחים יפה למדי על ההתישבות היהודית בארגנטינה ואפילו ברוסיה. הרי אלה אחי. אבל לחוֹם לא אלחם לדבר, משום שאין זה חזוני שלי. וכך שוב מגיע אני לשאלת הגדרה: מהו “ציוני” ומהו “לא־ציוני”?

לא־ציוני הוא אדון, שייתכן כי יש לו אהדה לציונות (וייתכן שאין לו), והוא מבין את כל צרכינו, אם חכם והוגן הוא, ואולי אף יעזור לנו בפועל־ממש עד לגבול מסויים – במידה שהוא רואה כי הענין “הולך”, כי אין זה כשלון.

אבל, ציוני הוא אדם, העומד ונופל עם הגשמתו של החזון הזה. אדם שכשלונות אינם בעיניו ראָיות ואין להם שום ערך, כי מראשיתה של התנועה ועד סוף המלחמה היה חי רק בכשלונות, ואף־על־פי־כן האמין בהצלחה. ואף אם הוכיחו לו אנשי־מדע מדי יום ביומו, כי מדינת־היהודים אינה אלא הזיה חסרת־טעם, הוא הוסיף להאמין בהזיה זו; כי הוא עומד ונופל עם הצלחתו של הענין הציוני.

ואם נסתכל לאור ההגדרות הללו במצב הנוכחי בארץ, הרי נגיע למסקנות עגומות מאד. לפיכך אין רצוני להסתכל כאן במצב זה לאור הציונות הגדולה, אלא רק לאור ההחלטות הפוליטיות הצנועות של הקונגרס הציוני הט"ו. היתה שם שורה של תביעות מתונות מאד: תביעות לגבי המדיניות הקרקעית, לגבי תמיכה בעולים בענינים שונים, וכו'. אם נסתכל במצב שבארץ ישראל מנקודת־מבט צנועה זו, הרי מציינות אותו שלש דוגמאות:

ראשית: המעשה ליד הכותל המערבי. זוהי התשובה על כך, שהקונגרס הציוני הט"ו דרש לכבד את כבודנו. רצוני להבליט רק פרט אחד. אילו המתינה ממשלת ארץ ישראל רק שתי שעות ומחצה, עד אחרי שקיעת החמה, עד שילכו היהודים לבתיהם, כי עתה יכלה, לדידי, להעניש את השַמש או לתבוע לדין את הרבנות. הרגש היהודי והכבוד הלאומי של היהודים לא היו ראוייים בעיני האדונים האלה שימתינו בגללם שתי שעות ומחצה, והם שלחו שוטר ונתנו לו הוראות שהיו צריכות להביא בהכרח למעשי אלימות. אנוכי נולדתי בארץ עגומה, שבה מתרחשים מעשי אכזריות, אבל לעשות מעשה “חמסטבוֹ”1 כזה – אינני מוצא מלה גרמנית – ביום הכיפורים, במקום כל־כך קדוש ליהדות, ובלבד שלא לאחר שתי שעות ומחצה – דבר זה מסופקני אם היה אפשרי שם. והאשמים בדבר לא נענשו במאומה. מושל ירושלים עודנו יושב היום במקומו. ובעוד שבועות מספר שוב יבוא היום הקדוש, ומדי יום ביומו מתרחשים ליד הכותל המערבי דברים גורליים. ולא נעים לי להתנבא מה יהיה הסוף.

שנית: אשר לתביעות הצנועות בדבר המדיניות הקרקעית: אין להודיע שום דבר משׂמח. עריכת ספרי־האחוזה תארך לפחות שבע־עשרה שנה, עד אשר נוכל להציג את השאלה, אֵילו חלקים בארץ הם אדמות־בּוּר. אדמות בית־שאן, שניתנו במתנה לערבים, באמתלה, כי בלעדיהן לא יוכלו לחיות – עתה מניחים להם למכור אותן ליהודים. וכך משמשת מתנתו זו של סמוּאל לספסרות בקרקעות. אינני אומר, כי הרברט סמואל התכוון לכך. אך אומר אני, כי הוא וממשלתו עשו מעשה של קלוּת־דעת גדולה, וכי מנצלים את האדמות ללא בושה לספסרות נגד היהודים.

אך, מלבד זאת יש גם מעשה אינפיעאת. סכנה כזו עוד לא היתה לנו בארץ ישראל. קשה לראות מראש, עד היכן תגיע, אך חוששני, כי הסכנות החבויות בה מרחיקות־לכת עד מאד. הרי יוצאים לערער על מלוא המחצית של אדמות המושבה חדרה, דוקא של מושבה זאת, אשר נבנתה וקויימה במאמצים ובקרבנות רבים כל־כך. זה 38 שנה יש לאכרים קושאַנים, שניתנו להם מטעם הממשלה התורכית, והממשלה האנגלית הכירה בהם והם נרשמו במפּוֹת; וכיום מטילה הממשלה ספק בזכות־הקנין של היהודים על עינפיעאת – שימו לב, לא רק בזכות להחזיק באדמות, אלא בזכות העקרונית של הקנין; (קריאת־ביניים של סאַקר: כלום ראה אדוני את הקוּשאַנים?) ראיתי את הקוּשאַנים. בכל ארץ קיים, כמדומני, כלל זה: המוציא מחברו עליו הראָיה. אני בעל הקנין, בידי הקוּשאַנים, ואם ברצונך להטיל ספק בזכות־הקנין שלי, הרי חייב אתה, ולא אני, להתיצב בפני בית־דין ולהביא ראָיות. אך, האדמיניסטרציה של ארץ־ישראל אמרה למתישבים, כי דוקא הם, שבידיהם הקוּשאַנים, חייבים לפנות אל בית־הדין לקרקעות כתובעים, כדי להוכיח את זכות קנינים על אינפיעאת. וכאשר ביקשו המתישבים להתגונן, קיבלו מאת הממשלה מכתב אשר את העתקו אַראֶה לועדה הפוליטית. סגן מושל המחוז של חיפה כותב להם: אם מתישבי חדרה לא ייכּנעו תוך שבוע ימים ולא יפנו אל בית־הדין כדי להוכיח, כי הקוּשאַנים שלהם כוללים גם את אדמת־המריבה של אינפיעאת, הרי הממשלה עצמה תערער בפני בית־דין על זכותה של המושבה חדרה לשטח מסויים של חוֹלוֹת. מהו פירושו של דבר? אם החוֹלות שייכות לממשלה בדין, הרי לה גם הזכות לתבוע את החוֹלוֹת הללו בפני בית־הדין; אבל, לנצל דבר זה, כדי להכריח את המתישבים ליהפך מבעלי־קוּשאַנים לתובעים – הרי זה תכסיס החורג מכל תחומי תרבות וּמוסר. (קריאת־ביניים: סחיטה!). לא רציתי להשתמש במלה זו.

שלישית – ואולי זהו הדבר הגרוע ביותר: מצבם של בתי־הדין בארץ ישראל. אֵימונו הבטוח של האזרח: “יש דיין בארץ” – “il y a des juges à Berlin”2 – אֵימון זה נתערער לנו בארץ ישראל. הוכחה קלאַסית לכך הוא פסק־הדין בענין היהודי פּאַלביץ', אשר ישב בארץ שלש שנים, ואף־על־פי־כן סרבו לתת לו את ההתאזרחות בנימוק, שאשתו נסעה לשנתיים לאיטליה. לא הועילה גם הפּניה לבית־הדין לערעורים. גם בבית־הדין העליון זכה מנהל מחלקת העליה…

כבר בקונגרס האחרון, ביחוד בפני הועדה הפוליטית, ערכה ההנהלה שלנו הילוּלא של צידוק־הדין, ובכל פעם אמרו וחזרו ואמרו: כל הטענות שטוען הישוב אין להן יסוד. יש להניח, כי עתה שוב יחזור אותו דבר. ובכל זאת קיימים בארץ ישראל חוקים רעים, קצתם עוד מימי התורכים, והאדמיניסטרציה המקומית מקיימת אותם. ויש חוקים שהאדמיניסטרציה חקקה אותם בעצמה. זה עתה קיבלתי מתל־אביב מברק, ובו מפנים את תשומת־לבי לחוק התורכי היפה, שעודנו קיים ולפיו חובשים אדם בבית־האסורים בגלל חובות־ממון. ונתבקשתי להשפיע, שלפחות ההנהלה הציונית לא תשתמש בחוק זה כלפי מי שחייב לה כסף. האדמיניסטרציה של ארץ ישראל – גם ללא קשר לציונות, בפשטות מבחינת הרגש האזרחי הרגיל של אדם תרבותי – איננה אדמיניסטרציה טובה. אין זו שיטה שאנגליה תוכל להתפאר בה; אין זו שיטה ממדרגה ראשונה, ואף לא ממדרגה שניה או שלישית. כל יהודי בארץ ישראל, חוץ מאותם סניגוֹרים רשמיים העוסקים תמיד בלימוד זכות על הממשלה – כל יהודי בארץ אומר אותו דבר: הנהלתה של ארץ ישראל היא הנהלה גרועה.

והנה הציג הקונגרס הט"ו תביעות פוליטיות מסויימות. ומתעוררת השאלה: מדוע תביעות אלו לא נתמלאו?

אני אחזור כאן על התשובה, שניתנה לי מפי נוצרי חשוב, יכולני לומר: מפי נוצרי בעל השפעה מכרעת. וזו לשונה של התשובה: החלטות הכתובות על־גבי הנייר אין להן כל חשיבוּת. חשיבות יש רק לכך, לידי מי נמסר ביצוען של ההחלטות. (תשואות). הקונגרס הקודם הפגין שתי הפגנות. החלטות על־גבי הנייר ובחירה מחדש של הנהלה, שהצהירה באותו קונגרס גופו, כי את תכסיסיה לא תשנה.

ועתה מגיע אני – כאן אחזור על המלה שאמר לפני שנתיים ציוני דגוּל – אל הנאום ה“שנתי”.3 שוב שמעתם את הנאום השנתי. שוב הכּל בסדר, הכל מניח את הדעת: אדמיניסטרציה שיחסה אלינו יחס אוהד למדי, נציב עליון אדיב – אותו אדון חביב, טוֹב־לב, חכם, אשר תחת שלטונו התחיל זה עתה מעשה אינפיעאת, – אבל מעשה זה אפילו לא הוזכר בנאום השנתי. כלומר, בארץ ישראל הכל בסדר גמור…

אין כל טעם להחליט החלטות ודאי אין גם טעם לשאת נאומים, אין טעם למחות, אין טעם לקוות, אם מניחים אתם את ההנהלה בידי אנשים, אשר אינם מסוגלים להקשיב רגע קט לדברי־ביקורת כלפי האדמיניסטרציה; בידי אנשים, המסוגלים לשאת את הכל במשמעת־ברזל, בקרירות, בשתיקה, אך אם ייאָמר דבר־מה נגד האדמיניסטרציה הבריטית הקדושה, שוב אין להם מנוֹח. סאַקר הוא טיפּוּס. (תשואות וקריאות־ביניים).


היושב־ראש ל. מוצקין.

מבקש אני לא לפגוע באישים (קריאות־ביניים מן היציע). מפנים כאן את תשומת־לבי, שהיציע מתערב. דבר זה, כמובן, אינו בא בחשבון כלל וכלל. על־ידי כך צפויים אתם לסכנות חמורות ביותר (צחוק). מר ז’בוטינסקי, בבקשה להמשיך.


הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):


היינו יכולים לומר, כי כיום יש אפשרויות חדשות, משום שבאנגליה נתחלפה הממשלה. אל־נא נשלה את עצמנו: ממשלה ידידותית ביותר לא תוכל להיות קאַתוֹלית יותר מן האפּיפיור, לא תוכל לתת יותר משתובעים. אם שוב תעשו רק הפגנות־של־נייר, ויחד עם זה תבחרו שוב באותה הנהלה, הרי תקפּחו גם את האפשרויות החדשות, כשם שקיפּחתם קוֹניוּנקטוּרה פוליטית דומה לפני ארבע שנים, – והתמורה בתולדות הפּאַרלאַמנטריזם האנגלי לא תועיל לנו מאומה. ביחוד לא יועילו לנו החלטות מרחיקות־לכת ביותר, אם יחד עם זה יחליט הקונגרס להעביר את ההנהלה לידי אנשים, שאפילו אינם ציונים חלשים, אלא בכלל אינם ציונים.

מנסים לפתּוֹתכם, כי אין כל הבדל בין ציונים ללא־ציונים, כי אין עוד ערך לרעיונות ולאידיאַלים; כי אין קשר ואין גשר בין כושר־פעולה, מאמץ לפעולה, התמדה מצד אחד ובין אידיאַלים מצד אחר. כי ערכים אידיאולוגיים, חינוך, התלהבות, מסורת, לאומיות אין להם חשיבות מעשית. “הן הלא־ציונים ‘בלעו’ את הצהרת־בּאַלפור, את המאַנדאַט, וכו', – כלום אין זה די?” ביאליק אמר פעם: “הנה הם הולכים, הנבלים, הנה הם באים והתפילה אשר לימדתּים על לשונם”4. דבר זה היה בעיניו כּקללה איומה ביותר. והוא צדק. כי לגבי מלים ונוסחאות לא הכתוב חשוב, אלא כיצד מפרשים את הכתוב. עד עכשיו היו מפרשים את הצהרת־בּאַלפור כדבר ריק מתוכן בעיקר לא־יהודים. עתה עוררנו גם יהודים לאַשר פירוש זה. אמרנו להם ליהודים: אינכם מאמינים בציונות, אינכם מכּירים באומה עברית, אבל אין זה מפריע, על הנוסח של הצהרת־בּאַלפור תוכלו לחתום בשקט גמור, שהרי אין בו מאומה, הוא אינו מחייב לציונות. וזה תקדים מסוכן. לא! יש הבדל בין ציונים ללא־ציונים, וההבדל גדול כל־כך, שהכּל מרגישים בו. גם הלא־ציונים מרגישים בו, ולכן מכתיבים הם חוקה מסובכת זו5, לכן נזהרים הם להבטיח את עצמם מראש ומשתדלים למנוע כל אפשרות של הכרעת־רוב. וגם הציונים מרגישים בהבדל. מדוע דרש הקונגרס הי“ד, אותו קונגרס, שהסכים להמשכת המשא־ומתן על הרחבת הסוכנות היהודית – מדוע דרש שורה שלימה של ערובּות? הערובּות הכתובות היו: בחירות דימוקראַטיוֹת, שלא יהיו 6proxies, נשיאוּת, פּרוֹביזוֹריום; ומלבד זאת התביעה הבלתי־כתובה – כסף! למרות הפסוק המפורסם “לא נוכל לחכות”, ידוֹע ידע הקונגרס הי”ד: אם כבר מוסרים נכס פוליטי ורוחני של העם, נכס בעל חשיבות כמו הסוכנות היהודית, הרי לפחות יש למסרוֹ על יסוד חוזה זהיר, עם כל הערובּות.

ומה נוֹתר מתביעותיו של הקונגרס הי"ד? ראשית, התביעה הבלתי־כתובה: מטר־הזהב. הרי כיום אומרים: “הסוכנות כבר היתה לעובדה”. מדוע איפוא סגרו את בית־החולים “הדסה” בחיפה? מדוע טילגרפו זה לא כבר, כי את התקציב הארצישראלי יש לקצץ ב־27 למאה? כי המגבית באמריקה לא הצליחה? היכן הוא הכישוף שבחתימות האדונים הלא־ציונים, שמהן ציפּו לנס הזה, למטר־הזהב? מדוע בושש הנס לבוא? את החידה פתר לנו בגילוי־לב מר ווארבּוּרג בועד הלאומי. הוא אמר: אל תצפּו למטר־זהב; רק מעטים בינינו מסוגלים מבחינה נפשית לתת סכומים ניכרים בשביל ארץ ישראל; וסוֹקוֹלוֹב חזר כאן בציריך לפני ימים מספר וקבע אותה עובדה לגבי כושר־פעולתם של הלא־ציונים. רואים אתם איפוא, מה נותר מן התנאי העיקרי – אם־כי הוא בלתי־כתוב.

ועתה – לתנאים הכתובים. הנשיא, שנבחר על־ידי הקונגרס הציוני, צריך להיות גם נשיאה של הסוכנות היהודית – כך החליט הקונגרס הי“ד. אך החוקה אומרת: לאו, מועצת הסוכנות רשאית לשנות את בחירת הקונגרס ולבחור במועמדים אחרים. ה־proxies: הקונגרס הי”ד ידע, משום־מה עמד על כך, שאת הנציגים בסוכנות יוכלו להחליף ממלאי־מקום קבועים: הוא רצה למנוע משטר של עוברי־אורח ושל אנשים אדישים. גם תנאי זה לא נתקבל: אדוֹן, שאיננו בא לישיבה, יכול בפשטות למסור את קולו לחברו. הפּרוֹביזוֹריוּם: כאן פעל הקונגרס הי"ד מתוך יושר־לבב. הוא החליט לערוך את הנסיון תחילה לשלש שנים בלבד. גם מדבר זה לא יצא כלום. אמנם קיבלו מכתב מן הממשלה, אך מייעץ אני לועדה הפוליטית, שתבדוק אותו בדיקה יסודית, כי הוא אולי הדבר המסוכן ביותר שאירע לנו עד הנה מבחינה פוליטית. בו נאמר: אם הסוכנות תכשל, אז – אז תבדוק הממשלה תחילה, אם ההסתדרות הציונית עודנה satisfactory7 בעיני מעצמת־המאַנדאַט. ובאיזה רגע תיערך בדיקה זו? דוקא באותו רגע, כאשר הציונים יציגו לממשלה הבריטית תביעות קיצוניות עד כדי כך, שהלא־ציונים יפרשׁוּ מן הסוכנות – דוקא ברגע זה “תבדוק” אותנו הממשלה הבריטית. אך, אפילו לתוספת מסוכנת זו אין עוד שום טעם: בנישואין אלה לא ייתכן עוד גט־פיטורין. תחילה סבורים היינו, כי הקונגרס הציוני יהא רשאי להחליט על ביטול החוזה. לא, עתה דורשים רוב של שני שלישים. בלי הסכמת הלא־ציונים לא נוכל איפוא לצאת, אף אם הקונגרס כולו פה אחד יראה בסוכנות המעורבת דבר רע, החותר תחת הציונות. כך מנהלים אצלנו את עסקי האומה. (ארלוזורוב: כיצד תוכל הסוכנות ליהפך לדבר אנטי־ציוני?) דבר אנטי־ציוני הוא מוסד העומד בפני מצב רע בארץ ישראל, ויכול להציל את המצב על־ידי פעולה פוליטית – ומסרב לבצע את הפעולה הזאת. זהו מוסד אנטי־ציוני. (תשואות. קריאת־ביניים של מרמינסקי: ה־5 למאה שלך להון הלאומי הם יותר אנטי־ציוניים).

גבירותי ורבותי! עוד מלה אחת. כמעט שאני מתבייש לבטא אותה, עד כדי כך נעשתה בלתי־פּוֹפּוּלאַרית. הקונגרס הי“ד דרש עוד ערובה אחת. דימוֹקראַטיה! תהיה הדימוֹקרטיה כאשר תהיה – טובה או רעה (מרמינסקי: ז’בוטינסקי ודימוֹקראַטיה! בּרל לוֹקר: מעניין לדעת, הטובה היא הדימוֹקראַטיה אם רעה?). את דעתי שלי על הדימוֹקראַטיה אגלה לכם, רבותי, עוד מעט. למרות שברוסיה ובאיטליה ובארצות רבות אחרות מטילים עתה ספק בערכה של הדימוֹקראַטיה, סבורני, כי בשבילנו, היהודים, הדימוֹקראַטיה לבדה היא בית־הדין לערעורים. אם הנהלה איננה מוצאת חן בעינינו, נוכל לפנות אל המוני העם ולבחור באחרת. לכן דרש הקונגרס הי”ד בחירות דימוֹקראַטיות גם לחלק הלא־ציוני של הסוכנות. “במידת האפשרות” צריכות להיערך בחירות דימוֹקראַטיות! מעניין לציין, גבירותי ורבותי, שבחוקה זו אין אף מלה על שיטת־הבחירות. לא הוזכר בה אפילו, כי מועצת הסוכנות רשאית לקבוע את שיטת־הבחירות. שיטת־הבחירות של הלא־ציונים תלויה בכלל באויר; – הכל לפי רצונם של האדונים הללו. להשפיע בדרך חוקית – אי־אפשר. ומהו כיום פרצופה של “שיטת־בחירות” זו, – את זאת יודעים רבותי הצירים בעצמם. כבר ניתנה לכם ההזדמנות להתפעל ממנה בארצותיכם.

עצם חלוקת המקומות בין הארצות השונות מעידה על הרוח האנטי־דימוֹקראַטית של החוקה כולה. אינני יהודי פולני ואינני יהודי אמריקאי, אבל את הניגוד הזה בַּיחס אל שתי הארצות לא הייתי סובל לעולם. מספר היהודים היושבים בשתי ארצות אלו הוא בערך שווה. אך לאמריקה ניתנים 44 צירים ולפולין 13. מדוע? כי זו ארץ עשירה היא, וזו – עניה. ולא חשוב, שיהדות פולין זקוקה ביותר לארץ ישראל, שהיא הנותנת לנו את רוב העולים; פולין מקבל רק 13 מקומות. כל־כך ברור הדבר, כל־כך עירוֹם. אין אנו רוצים להתחשב במספר האוכלוסים. רוצים אנו רק בגבירים!

ראו־נא, גבירותי ורבותי, היהודי של ימינו איננו עוד מה שהיה לפני שלשים שנה. הוא גאה, יש לו הכרה, הוא אזרח. ומתנהל פולמוס, ביחוד בארץ, שממנה אני בא: זכותו של מי היא זאת. המפלגות המהפכניות אומרות: אנו הפכנו את היהודי לאזרח, ללוחם. אבל מבחינה היסטורית וּפּסיכוֹלוֹגית אין הדבר נכון. דבר אחר הוא שחולל את המהפכה בנשמה היהודית. היתה זאת פיסת־נייר קטנה, השקל. אלה שגדלו בארצות אחרות, בארצות מאושרות יותר, אולי לא יוכלו לצייר לעצמם את הדבר. כשהיו מדברים אל היהודי האביון והשחוח לפני כשלשים שנה על המלחמה למשפט ולצדק, היה משיב: “מה אני ומי אני? הריני קבצן. צריך אני לשתוק. רק לתקיפים, לעשירים, הזכות להכריע בעניני העם, בין שהמדוּבּר במשלחת אל ה’גוּבּרנאַטוֹר' ובין ביישובה של ארץ ישראל”. הוא לא העלה על דעתו, כי גם לו הזכות להביע דעה. ואז הופיע הרצל. רבות מזכויותיו של הרצל יבקשו לשלול ממנו, אך דבר אחד חולל בלי ספק: הוא נתן לאיש השחוּח הזה את השקל. כבר אחרי שלש, ארבע שנים ראינו, מה תמורה חלה באיש השחוּח. חזון ציוני, תקוותה של אומה, שמש חדשה במרום, ישועת עם ישראל; והוא, האיש השחוּח, הוא מכריע, הוא מחליט. הוא אומר בלבו: “הנה מתקרב קונגרס עולמי, ומי יודע, אולי תתעורר בקונגרס שאלה, שבה יכריע קול אחד ויחיד. ואולי יהא זה הציר שייבּחר בעירי. ואולי ייבּחר ברוב של קולות מעטים, ואולי יהיה ביניהם גם קולי. והשאלה, אם עם ישראל יבחר בדרך טובה או רעה, תוכרע איפוא על־ידי כך, שאני, האיש הקטן ממוֹלדאַבאַנקה, הצבעתי כך ולא אחרת! אני המכריע, עלי מוטלת האחריות, אני יכול לגרום לכך, שעם ישראל ילך בדרך טובה או בדרך רעה! אני הבונה, אני העושה את ההיסטוריה! אני, למרות שאביון אנוכי, ואתה העשיר – לכל אחד משנינו יש בשעת ההכרעה רק דעה אחת. שווים אנחנו. אזרחים אנחנו”. עשרים שנות תעמולה מהפכנית לעולם לא היו יכולות לחולל פלא כזה בנשמתו של אדם שחוּח, כפי שחולל השקל, הרעיון הזה שאביון ועשיר שווי־זכויות המה.

"יש קבר בדבּלינג, בבית־הקברות,

שם נח הגדול, שנתן לנו זאת!"8

חלפו 25 שנים, וכאן עומדים אתם לפני החיסול. ועתה הכריעו־נא בעצמכם, אם רואה אני את הדימוֹקראַטיה כטובה או כרעה.

לא, ישנו הבדל בין דימוֹקראַטיה ובין גבירוֹקראַטיה, בין ציונים ובין לא־ציונים. וישנו קשר מעשי בין אידיאַליזם לכושר־פעולה. ומסוכן הדבר לשכוח את ההבדלים האלה ואת הקשרים האלה. בהבדלים אלה הכּירו לא רק הלא־ציונים, הכיר לא רק הקונגרס הי“ד: כיום הכירה בהם גם ההנהלה הציונית, יודעת היא איזה מין סחורה הביאה לכם. לכן מביאים את החוקה הזאת לא לפני קונגרס חפשי, אלא לפני קונגרס שידיו כבר כבולות. אף אם רובו של הקונגרס תומך מראש בסוכנות המורחבת: אבל את שאלת הערובּות עוד רוצה היה הקונגרס לבדוק, אילו היה חפשי. לפיכך לא רצו בקונגרס חפשי ולכן יצרו דבר ללא־תקדים: הלא־ציונים הוזמנו להתכנס כאן בציריך כבר ב־11 באבגוסט. (קריאות־ביניים: הם כבר כאן!) בתולדות הפּאַרלאַמנטים של עמים אחרים אין למצוא דוגמה, שפּאַרלאַמנט הועמד בצורה כה גלויה בפני עובדה קיימת. אנו, הרביזיוניסטים, ניהלנו לפני זמן־מה חליפת־מכתבים עם ההנהלה בקשר להצהרת ועידתנו בווינה, כי המשך המשא־ומתן עם הלא־ציונים הוא בלתי־חוקי. ההנהלה שאָלתנוּ: משום־מה “בלתי־חוקי”? ועל־כך השבנו: כי הבסיס למשא־ומתן איננו הולם עוד את התנאים שהציג הקונגרס הי”ד. על כך השיבה ההנהלה: הרי אלו אינן אלא “הכנות”. כלום אֵלו הן רק “הכנות”? נסוּ־נא לדרוש כאן, שענין זה – שאלת הערובּות – יוחזר אל ההנהלה לשם משא־ומתן נוסף! יודעים אתם היטב, מה ישיבו לכם: “האנשים נמצאים כבר כאן. כלום רוצים אתם באמת בשערוריה עולמית, בעלבון גס, בקרע בין ציונים לבין לא־ציונים?” זהו המצב! מציעים לקונגרס חוזה רע, וידיו כבר כבולות.

רצוני לומר עוד זאת. הרי בקרוב תסעו הביתה ושם תסתכלו בעיני ילדיכם. הולך וגדל נוער, שאת פרצופו בעתיד אין אתם מכירים עדיין. (קריאת־ביניים משמאל: זה לא יהיה הנוער שלך). המעשה שאתם עושים, רעה תהיה השפעתו על כל חוגי הנוער היהודי. ממעשה זה ילמד לקח: כך נוהגים איפוא בענין לאומי! שום עורך־דין, שום בעל־בית, שום אבי־משפחה לא ימסור את נכסיו לידים חדשות, זרות, ללא בטחון, ללא ערובּות. אבל על רכוש האומה, על קודש־הקדשים, שדורות נלחמו למענו, מחליטים כאן, בלי לדאוג לאפשרות של נסיגה… מחיר יקר עד מאד תשלמו בעד זה!

ועתה, בעמדנו על פרשת הדרכים, יום לפני ההצבעה, יום לפני שרבּים מכם יאמרו “הן”, כשלבּם כבד עליהם – מצהיר אני לא רק בשם 18,000 הציונים, ששלחו לקונגרס את סיעתנו, אלא בשם המצפּון, בשם האמונה התמימה והטהורה של הנוער, בשם האמונה של אבותינו, בשם כל הדברים אשר למענם נלחמנו פעם יחד, אתּם ואני – בשם כל אלה מצהיר אני לפני אלהים ולפני ההיסטוֹריה את החלטתנו הסופית: non possumus![^11] (תשואות ממושכות).


  1. ברוסית ХАМСТВО (מעשה חם) פּראוּת גסת־רוח. – (המתרגם).  ↩

  2. מימרה צרפתית שפירושה: יש דין־צדק בארץ, ואין התקיף יכול לעוות את הדין. – (המתרגם).  ↩

  3. של וייצמאַן. – (המתרגם).  ↩

  4. במקור הגרמני נאמר: “אוֹיה לי, אנשים שאינם בשר מבשרי למדו בעל־פה את תפילותי”. – (המתרגם).  ↩

  5. של הסוכנות היהודית המורחבת. – (המתרגם(.  ↩

  6. העברת זכות־ההצבעה לממלא־מקום שלא נבחר. – (המתרגם).  ↩

  7. מניחה את הדעת. – (המתרגם).  ↩

  8. במקור הגרמני:“Zu Döbling ein Friedhof, im Friedhof ein Grab – Dort liegt er, der Grosse, der dieses uns gab! ” – (המתרגם).  ↩

המלצות קוראים
תגיות