¹

בחוברת העשירית של הקובץ האודיסאי “בעיות חיי הציבור” מתפרסם מאמרו של מר מ. ג-שטיין: “נקודות השנוּיוֹת במחלוקת בפּרוֹגראַמה הציונית”. אלה דבריו של טריטוֹריאַליסט מפוּכּח מאד וישר-לב מאד, המצהיר בגלוי, כי התורה בדבר ה-Nachtasyl² הזמני אינה אלא סוכּר לעטיפת הגלולה המרה, פראַזה ריקה נטולת משמעוּת מציאותית כל-שהיא. “הרי ברור לכל”, אומר מר ג-שטיין, – כי “ביצוע ההצעה הבריטית פירושו תפקיד עצום, שבהכרח ירחיק לזמן רב את כל הכוחות הציוניים מארץ ישראל. יצירת מדינה אבטוֹנוֹמית באפריקה – זה תהליך היסטורי ממושך, שבימיו תיוּשב ארץ ישראל על-ידי עמים אחרים, ואז ייאָלצוּ היהודים להסתפק בכיסופים אַפלטוֹניים לציון מכוֹרתם”. ובמקום אחר נאמר: “בתעמולה למען טריטוֹריה מסוּיימת, מן ההכרח להציגה לא כתרוּפת-עראי או כ-Nachtasyl, כי פירוש הדבר – ביודעין או בלא-יודעין – להתעות את המוני-העם. יש להצהיר ברורות ומוחלטות, כי קבלת הצעה, בדומה לזו האנגלית, משנה לחלוטין את תכנית באזל”. כל דברי-ההודאה האלה מפי טריטוֹריאַליסט יש להם, כמובן, ערך רב, כי הרע והמעציב מכל אשר התרחש בקונגרס הששי היה דוקא אותו כזב, שהיהודים מסוגלים כביכול ליצור שתי מדינות במקום אחת, – כזב, שאף מי שחזר עליו מן השפה ולחוץ לא יכול היה להאמין בו…

מר ג-שטיין אינו מבקש תחבוּלות והוא מַציג את ענינוֹ בגלוי. הוא אומר שיתכן, כי ארץ ישראל, ³ceteris paribus, “עשויה יותר מכל ארץ אחרת ליהפך למרכז לאומי, שאליו ישאו עיניהם כל פזורי ישראל. אך מרכז כזה תוכל להיות גם ארץ אחרת, בה יחיו היהוּדים חיי חירות מדינית, ובה יתגלה באורח עצמאי יִחוּדם הלאומי, כשהוא משוחרר מכל דיכוי, ותרבותם הלאומית תתפתח ללא מעצור לכל צדדיה”.

וכך, עם הטעימוֹ בגלוי ובלי כחל ושרק את ההבדל השרשי בין טריטוריאליסטים לבין “ארצישראליים” לגבי עצם החזון, מצביע מר ג-שטיין באותה מידה של פּכּחון ועוז-רוח על חילוּקי-הדעות העקרוניים בעניני טקטיקה. הציונים-הארצישראליים, אומר הוא, מתחילים כנראה להמָשך אל חיבת-ציון הישנה. והשיבה אל הטקטיקה של חובבי-ציון פירושה בגידה בציונות המדינית, כי הציונות המדינית תובעת קודם-כל ערוּבּוֹת, כלומר צ’אַרטר, ורק אחרי-כן יגיע לדעתה תוֹרה של התישבות-המונים בארץ, – ואילו לפי דרכה של חיבת-ציון, המכוּנה בפי מר ג-שטיין “זעירה” ו“עלוּבה”, אפשר גם בלי ערוּבּות, ובלבד שמדי שנה בשנה תתנַחלנה בארץ ישראל כמה עשרות משפחות יהודיות חדשות. תכנית כזאת אינה מבטיחה להמונים ישועה מהירה מן ה-Judennot, ולכן לא יצטרפו אליה המונים, ותחת דגל זה לא תתכן תנועה מדינית גדולה. והציונות המדינית האמיתית חייבת להסתייג סַיֵג היטב מן היסודות הנוטים לחבית-ציון. הם לא יוכלו לפעול יחד, ומר ג-שטיין תובע במפגיע, שכל השאלות הכאובות הללו על חילוקי-הדעות היסודיים תבואנה בקונגרס הבא על הכרעתן הברורה והסופית. “דבר זה מוכרח להעשות”, – הוא אומר, – “אף אם מהצגת-השאלה בצורה חריפה ומוחלטת זו תהא נשקפת להסתדרות סכנת פילוג”.

מאמר זה מביע, בלי ספק, את הלך-רוחן של קבוצות ציונות מסויימות. הוא מוכיח, כי רבים מאנשי האינטליגנציה שלנו משיגים את זיקת העם אל ארץ ישראל מאד במעורפל; כי השאיפה אל המולדת העתיקה היא בעיניהם בפשטות כעין חלום יפה, אשר בשעת הצורך אפשר גם להתעלם ממנו. בכל אלה אשמים, בודאי, אנו בעצמנו. אכן, בספרוּת הציונית נוּתּחה פחות מכל השאלה, מדוּע ארץ-הקודש היא אבן-הפינה לתחייתנו, ומדוּע רק היא נועדה לתפקיד זה. והגיעה השעה, שאלה מבינינו, היודעים ברורות ובטוחות כי בשום פנים אין להפריד בין ציונות לארץ ישראל, יבססו וינסחו את ידיעתם זו בקול רם. אין חולקין, כי הזרם, השואף לקרוע מעל סמלנו את הכתובת “ציון” ולצייר תחתיה את הסיסמה “לאשר ישאוך עיניך”, משתמש בנימוקים מחושבים והגיוניים למדי, ויחד עם זה טוען הוא, כי אנחנו דבקנוּ בארץ ישראל מטעמים שערכם מפוקפק: מטעמי רגש, מצב-רוח, “רוֹמַנטיקה היסטוֹרית”. הגיעה השעה להסביר, כי הקשר בין ציונות לציון הוא בשבילנו לא רק ענין שבאינסטינקט חזק שאין לעקרוֹ, אלא גם מסקנה מוצדקת וכבדת-משקל הנובעת משיקולים פּוֹזיטיביים טהורים.

שום תנועה לא תוכל להיות עממית ובת-קיום, אלא אם-כן תהלוֹם בדיוק את רצון-העם. ברגעי-המפנה הגדולים של ההיסטוריה פועמת בלב ההמונים שאיפה יסודית אחת ויחידה. אצל אנשים שונים, הנתונים להשפעת גורמי-לחץ שונים מבחוץ, עשויה שאיפה זאת להתבטא בצורות שונות, לעתים בלבוש מסולף ולא-נקי, שיש בו תערובת של ענינים צדדיים. אבל אם נחשוף מתוך ערבובית-קולות זו את הגרעין המשותף לכּל, הרי הוא הוא שיבּיע לגבי אותה תקוּפה את הנוּסחה האמיתית של רצון-העם. והתנועה לא תוכל להיות תנועת-עם במלוא מובן המלה, אלא אם-כן תהא מונחת ביסודה נוסחה מעורטלת זו של רצון-העם. אם חזון-התנועה אף במעט-מזעָר אינו בשר מבשרו של רצון-העם הטהור, תעמוד התנועה במהרה בפני הברירה בין השָמטוּת הקרקע מתחת לרגליה, (אף אם היא נהנתה זמנית מהצלחה חיצונית ניכרת), ובין ההכרח להכנע לכוח ההיולי ולשנות את כיווּנה, כי בהמון ההיוּלי קיים בכל תקופה ותקופה רק רצון-המונים יסודי אחד, אשר נוצר בכוח המציאות, ואיש לא יוכל לשנות רצון זה, כשם שלא יוכל לשנות את כוח המציאות. על הנחה זו לא יחלוק בודאי שום איש, אשר סיגל לעצמו במידה מספקת את השקפת-העולם המדעית של ימינו ואשר מבין, כי את ההיסטוריה עושים לא המחשבות והמזימות של ההולכים-בראש, אלא תהליכי-אֵיתנים, בלתי תלויים שבנו, המשפיעים במישרין על עיצוב רצון-ההמונים בעם.

בקונגרס הששי אמר מישהו, כי ההמונים משוּלים לאדם חולה, שאינו יכול לדעת בעצמו לאיזו תרופה הוא זקוק; ומסביב למימרה זו מתנהלים עכשיו ויכוחים סוערים. רבים טוענים, כי הבעת השקפות כאלו פירושה הטפה לפחיתות-כבוד או אפילו ליחס של זלזול כלפי רצון-העם. אך לי נדמה, שהשקפה זו אין בה כלל כדי לערער את חשיבותו העצומה והמכרעת של רצון-העם: היא רק מצביעה על כך, שרצון-העם מונח לפעמים יותר עמוק מצעקת-העם. משל למה הדבר דומה? לאדם שתבלולים בעיניו: רופא זריז מסַלק את התבלולים – וכולא את החולה ליומַים בחדר אָפל, כשעיניו קשורות במטפּחת. ואז יוכל החולה לכעוס ולצעוק: הבו לי אור! הניחוני לצאת מן החדר האָפל! אבל הרופא יודע, כי אין זו אלא צעקה, ולא רצונו האמיתי של האדם החולה; כי הרצון האמיתי של כל האוֹרגאַניזם שלו דורש בשעה זו, שהאוֹר ישוב אל העיוור לא לרגע-קט, – שאחריו שוב תסתנוורנה עיניו אשר לא הורגלו לאור, – אלא לצמיתות. ואם הרופא לא יִשעֶה לצעקות החולה ויכפהו להמצא בחדר האפל, עד אשר תגיע שעת שיבתו הסופית אל האור, כלום אין זאת אומרת, שהרופא נכנע לָרצון האוֹרגאַני האמיתי של חולהו?

את הנוסחה האמיתית של רצון-העם אין לגלות מתוך מה שהעם צועק. לפעמים הוא צועק “לחם ושעשועים”, ואילו בלא-יודעין נכסף הוא אל האור הזורח של דת חדשה. גרעינו של רצון-העם לא יֵחָשׂף בסיכּוּם הרשמי של קולות-מצביעים. יש רק שלש דרכים לחשיפת רצון-העם בטהרתו. ראשית – התהליך ההיסטורי. הוא נכנע תמיד לרצונם האמיתי של ההמונים, כי רק ברצון זה, הנולד בכוח המציאות מתוך התאמה גמורה לצרכיו הבלתי-אמצעיים של הרגע, – רק ברצון זה הוא מתחולל, ובשיטת הברירה הטבעית, המיוחדת לו, מרחיק ומסַלק הוא כל דבר שאינו מזדהה עם רצונם הטהור של ההמונים. כל אשר מכתיב רצון-ההמונים עתיד במוקדם או במאוחר לנצח. כך מתגלָה תמצית רצון-העם בעצם מהלך-ההיסטוריה, וצאצאינו, שיתחַקוּ מבחינה זו על דברי-ימינו אלה, יוכלו להכיר בהם את רצונם האמיתי של ההמונים בימינו. דרך שניה להתגלוּת רצון-העם היא – חושו של גאוֹן-הדור. לפעמים עולים מקרב העם אנשים מיוחדים במינם, אשר הוענקה להם רגישוּת בלתי-שכיחה, שאינה מצוּיה אצל שאר בני תמותה; כל הכמוּס והמפוזר רסיסים רסיסים בנשמותיהם של מיליוֹנים – בנשמתו של אדם זה הוא מקוּבּץ ומלוּכּד, מוּתּך במטיל אחד; ושׂר-האוּמה הוא המדבּר מגרונו והעושה בזרועו; הוא נועד להיות בחיר ההמונים, הזכּאי לבצע את רצונם ההיוּלי האמיתי, אפילו אם יסתור את צעקתם האווילית. אשרי העם, שהגורל מעניק לו בשעת הצורך מנהיג שכזה.

ואולם יש שיטה שלישית לחשוף את רצון-העם האמיתי. היא אינה מדוייקת כשתי הדרכים הראשונות, אך לעומת זאת נקל יותר להגיע אליה. שיטה זו היא – לימוד מעמיק של תולדות העם. העבר מניח פסי-פלדה בשביל העתיד: אם מַסעה של איזו תנועה יֵרד מן הפּסים הללו – יִפּוֹל ויהרס. כל זרם חדש בחיי העם חייב לנבוע במישרין מכל עברוֹ: אם מתחת למאורעות הסַסגוֹניים, המהווים את תולדות העם המדוּבּר, עוברים כחוטי-שני, תמיד ובכל מקום, אותם המניעים היסודיים, הרי גם בזרם החדש חייבים בהחלט ובהכרח להתגלות אותם המניעים, – שאם לא כן, לא תעמוד התנועה החדשה על יסוד מוצק. אם נעמיק ללמוד את העבר, נוכל להבחין את חוטי-השני הללו ולגלות את מניעי-היסוד שבעם: וככל שנעמיק חקוֹר ללא פניות, כן נַשׂיג את מהות המניעים ביתר דיוּק. או-אז, לכשנכּיר, ככל שנוכל, את הסיסמאות הראשיות של רצון-העם, המתגלות תדיר במאורעות השונים והמשוּנים של קורות-האומה, נוָכח בבירוּר, אם תכנה של התנועה החדשה הולם סיסמאות-נצח אלו, כלומר – אם נובע הוא במישרין מתוך התהליך ההיסטורי הקודם, או נוטה הוא לסטות מן הדרך, שנקבעה מראש על-ידי העבר, ולרדת מפּסיו. ואחר שנבדיל על-ידי ניתוח זה בין היסודות, שבאו לה לתנועה החדשה באורח היוּלי, כהתפתחוּת וכתוֹלָדה טבעית של כל התהליכים הקודמים, ובין היסודות, שהועלו עליה מבחוץ בלחצן של מסיבות עראיות, נהא זכּאים לקבוע במידה כלשהי של דייקנות, כי הסוג השני יסולק במוקדם או במאוחר על-ידי ההיסטוריה, מאחר שאין לו שרשים ברצון-העם, ואילו הסוג הראשון הוא הוא המהווה לגבי אותה תקוּפה את הנוסחה האמיתית של רצון-העם – את הנוסחה שנועדה להתגשם ולנצח.

הבה נעמיק הרהר בתולדות הגלות היהודית ונשתדל לחשוף את המניע היסודי של כל פעולת-חיינו בפרק-זמן עצום זה.

אין זה תפקיד כה מורכב, כפי שהוא עלול להרָאות במבט ראשון. כי למרות שתולדות-גלותנו סבוּכות מאד ומפוצלות פיצולים פיצולים – כמספר הארצות בהן הסתופפנו, – אין הן מהווֹת כלל וכלל את תולדות פעולת-חיינו אָנו. בעתונות הז’אַרגוֹנית נתפרסם אשתקד מאמר לא-גדול של מר יהושע רבניצקי “מאַכט אַליין אייערע געשיכטע”⁴, ובו מוכיח המחבּר בדברים שנוּנים ונכונים כאחד, כי תולדות הגלות היהודית מסַפּרוֹת לא את מעשיהם של היהודים עצמם אלא את מה שעשו בהם זולתם. בשנה פלונית גרשה אותנו ספרד, בשנה אלמונית כלָאוּנוּ האפיפיורים בגיטו, בשנה פלמונית העניקה לנו צרפת שויון-זכויות. ידי זרים עיצבו את תולדותינו, ואילו אנו היינו רק הצד המקבל, הסביל. ולכן, על אף כל העושר שבתולדות נדודינו – אין להן ולא-כלום עם פעולת-החיים העצמאית שלנו. רבות ושונות עשו בנו אחרים, ואילו אנו רק קיבלנו וחתמנו על שוברי-קבּלוֹת. קשה מאד לגלוֹת את האחידוּת בקורותיו הסבוּכות של כל עם אחר, שפעולת-חייו נתגלתה בריבּוי-צורות, גם במלחמות, גם במהפכות פנימיות וגם בהתישבות נרחבת; אך תולדות גלוּתנו הן מבחינה זאת פשוטות להפליא ואינן אלא חזרה נצחית על נעימה אחת ויחידה. כדי למצוא בהן אחידוּת, אין צורך בכלים העדינים של ניתוח מורכב: די לסקור ממעוף-הציפור במבט אחד את כל מרחב פזורינו, והתמונה הכללית תתברר מיד. זעיר-שם זעיר-שם מפוזרות קבוצות-יהודים, כשהן מוקפות לגיונות לגיונות של נכרים. יחס הנוכרים עוֹיין, ואת אֵיבתם הם מגלים בפועל-ממש; ביסוד אֵיבתם מונחת תמיד איזו דרישה, גלויה או מסותרת, מוּדעת או לא-מודעת, מוצדקת או לא-מוצדקת, ואת הדרישה הזאת מציגים הם בתוקף היותם החזקים והם מדגישים אותה באמצעי-דיכוי. היהודים סובלים באֵלם, אך ניכר, שאין הם נסוגים, אינם נענים לדרישה, שהרי האֵיבה כלפיהם אינה פוחתת אלא רק משנה את צורתה. וכך נמשך הדבר מדור לדור, באורח חדגוני ומוֹנוֹטוֹני, עד שלבסוף נדמה כי הקבוצות השונות מתמזגות כביכול, ולעינינו מופיעה תמוּנה כוללת אחת: מצטופף קיבוץ של אנשים, ומכל צד מסתערים עליו בזעם אויבים רבים, והם תובעים ממנו דבר-מה; הקיבוץ הקטן אינו נכנע ומעדיף, כנראה, להתענוֹת בעינויים בלתי-פוסקים, ובלבד שיוכל לשמור על דבר-מה, דבר-מה לא להסגיר לאויב. מהו איפוא הדבר היקר כל-כך לקיבוץ-אנשים זה? כיצד יכוּנה אותו דבר-מה, שעליו מוכנים הם להתענוֹת בעינויים בלתי-פוסקים? אם ההיסטוריה של הגלות היא התגוננותו של קיבוץ-אנשים – מַהוּ האוצר הקדוש, שעליו הוא מגן בעקשנות כזאת, ושהדבקות בו היא, כנראה, המניע היסודי לכל תולדותיו של עם-בלי-ארץ זה?

על שאלה זו קיימת תשובת-שיגרה מן המוכן: האוצר הקדוש הוא הדת. עם ישראל נלחם לתורה וסבל למען התורה. הנכרים דרשו, שיסתלק מן התורה, והוא לא הסכים. תולדות הגלות הן דברי ימי מאבקנו על אמונתנו הדתית.

לפחות מחציתן של הדעות השגורות בפי הבריות לקוּיוֹת בדרך-כלל אם לא בקלות-דעת הרי לפחות בהעדר-עמקוּת. כאן לפנינו דעה שגוּרה אָפיינית, שהבשילה טרם זמנה ולא העמיקה חדוֹר אל מתחת לשטח החיצון. קודם-כל מזדקרת לעינינו תופעה מוזרה אחת: הרי הדת, ככל אידיאוֹלוֹגיה, כפופה לחוק האֵבוֹלוּציה. במשך אלפיים שנה התחוללו בחברה תמורות רבות, והיהודים היו להן עדי-ראִיה; לעיניהם נתגלו ארצות חדשות, נשתכללה הטכניקה, העמיק ונתרחב מדע-הטבע; בכל מקום ובכל זמן עלו מקרבם רופאים, שחדרו אל נבכי המדע, וּבנקאים, שקיימו קשרים עם ארצות מעבר-לים. כל אלה מוכרחים היו להרחיב את אָפקוֹ של העם ומוכרחים היו לגרום תסיסה כלשהי גם בשטח הדת, לעורר כמה נסיונות לחידושים, ויהיו צנועים וזהירים ככל שיהיו. הנַצרות הספּיקה באותו פרק-זמן להתפצל פעמים אחדות. בדרך הטבע מוכרח היה אותו דבר להתרחש גם ביהדות. מוכרח היה – אך לא התרחש. אין חולקין על העובדה, כי מן היום הראשון של הגלות נפסקה התפתחותה הפנימית של היהדות כדת. ותופעה זו יש בה כדי לנַקר את העינים, דוקא משום שלפני הפיזור נסתמן תהליך הפוּך: נסתמנו נסיונות ליצירה בלתי-פוסקת בחיי הדת והמסורת; התפרצו מלים חדשות. כל התנוּעה התוססת הזאת ניתּקה לפתע-פתאום עם אָבדן המולדת הלאומית. כל “היצירה” הדתית בגלות לא היתה אלא מַסכת עקרה אחת של פירושים על פירושיהם של פירושים. ואף יש לציין ירידה ניכרת: לפני היות הגלות נעשו נסיונות לפרש את התורה פירוש ליבּרלי כלשהו, לסטות מן האות הכתובה; ואילו מראשית הגלות ואילך הלכו ונתרבּוּ עד אין-שיעור הסייגים וסייגי-הסייגים, והשיעבוד לאות הכתובה היה לראש דאגותיה של המחשבה הדתית. לא המגע עם העולם החיצון, לא התעשרותם של המעמדות העליונים, ואף לא העובדה, שהיהודים לקחו חלק יחסי ניכר בפיתוח המדע הפּוֹזיטיבי – שום דבר לא עורר אַדוָה קלה ביותר במַים עומדים אלה. היהדוּת איננה מתפתחת, היהדוּת איננה נכנעת לחוק האֶבוֹלוּציה. מאז הפסיד עם ישראל את ארצו, פסקה היהדות מלהשתנות ומלהשתכלל. היא קפאה תחתיה על אותה דרגה, בה נמצאה ברעוֹם הרעם של אָבדן-המולדת. המחשבה הדתית-המוסרית של היהודים, שהיתה עד אז יוצרת במרץ רב ערכים חדשים, אשר פילסו את הדרך לנַצרוּת, – מן הרגע ההוא היא מכוּונת כוּלה לשמירת המטען הדתי הישן ולגידורו מפני יסודות חדשים כל-שהם. לפני היות הגלות היה היהודי מטפח את הכּרתו הדתית כפרח, שיש להשקותו מים, כדי שיפרח וישגשג, יגבּה ויתרחב; אך מן היום הראשון של הגלות שלל היהודי מן הפרח כל אויר וּמים ולא הניחוֹ עוד לגדול, – הוא יִבּשוֹ, ואת הפרח המת סגר במזוזה, ובלבד שלא ישנה את צוּרתו.

מה פירוש הדבר? כלום כך נוהגים עם אוצר קדוש, שלמענו מקריבים מאות בשנים קרבנות כבדים מנשוא? כשאֵם, למשל, נכונה לסבול כל סבל למען תינוקה, הרי לא כדי שישאר לעולם-ועד פתי קטן, אלא כדי שיוכל להתפתח ולגדול. היא אינה מוסרת אותו לאויביה, שהרי היא המפרנסת אותו, ובשמחה על פניה הנוגים היא רואה, כיצד הוא הולך וגדל ולומד יום יום מלים חדשות. אך אילו היתה האֵם – בלא-יודעין אך בכוָנה תחילה – עוצרת במו ידיה את צמיחת תינוקה, ואולי, כדי להפסיק את הצמיחה, אך חוֹנַקתוֹ, – ואף על-פי כן היתה עומדת על הגוויה הקטנה, סובלת עינויים ורדיפות, והיתה בכל כוחה מסרבת למסור את הגוויה המתה, – הרי יש רק פתרון אחד ויחיד לפעולתה המוזרה הזאת: הגוויה המתה היא בודאי לא האוצר הקדוש עצמו, אלא רק המעטפת או הקליפה של אותו אוצר.

כך מתה היהדות; כי דבר שאינו מתפתח חשוּב כמת, גם אם בעוּמקו חבוי זיק של חיים. כך מתה היהדות, שהיתה עד אז חיה ובריאה; היא מתה בעצם אותה שעה, בה היה ישראל לעם-בלי-ארץ ופתח בפרשת-גבורתו של אלפיים שנות עינויים על אוצרו הקדוש. אילו היתה היהדוּת אותו אוצר קדוש, היה העם מַשקה אותה מים חיים והיה נהנה מצמיחתה ומהתפתחותה, כמו לפני הפיזור. אבל אם העם סגר מרצונו את הכרתו הדתית במסגרת-ברזל, יִבּש אותה עד כדי התאַבּנוּת והפך דת חַיה לכעין גווית-דת חנוטה – הרי ברור, שלא בדת כלול האוצר הקדוש, אלא בדבר-מה אחר, בדבר שגוויה חנוּטה זו נועדה לשמש לו רק קליפה ומגן.

יוּרשה-נא לי להפנות את הקורא אל חוברתו של מ. מ. מַרגוֹלין “זרמי-היסוד בתולדות עם ישראל” (פּטרבּוּרג, 1900), בה נותחה בפרטות וביסודיות השאלה, אם התגוננותם המַתמדת של היהודים בגולה, בעבר ובהווה כאחד, באה להגן על הדת, – או אם הדת לא באה אלא לחַפּוֹת ולהגן על דבר-מה אחר. בדבּרוֹ על מקורותיו של הזרם השלישי (ה“אוּניברסאַלי”), אשר קם בצד בית הלל ובית שמאי, אותו זרם שנהפך אחרי-כן לנַצרוּת, אומר מר מַרגוֹלין: “אין כמעט שום ספק, שאילולא התרגשה על ראש היהודים השוֹאָה המדינית, ואילו נשאר בידיהם ארגונם הלאוּמי בארץ ישראל, היה הזרם האוּניברסאַלי מתפתח בכיווּנים אחרים; ומאחר שלקיומם הלאומי של היהודים לא היתה נשקפת שום סכנה, היה העם כולו מצטרף לזרם אוּניברסאַלי זה…” (ע' 21). במלים אחרות, ההתפתחות מתורת-משה לתורת-הנביאים ולשלבים המאוחרים יותר של תפיסת-העולם הדתית-המוסרית של היהדות היתה מתחוללת ללא הפסק בדרכה הטבעית. אבל – “נוכח חורבנו של הארגון המדיני היהודי, יכלה ההתגוננות הלאומית ללבוש רק צורה דתית” (הדגשת המחבּר). לשם הצלת השלימוּת הלאומית לא היתה כל ברירה אלא להסתגר ולהשתריין במערכת איסוּרים מדוקדקים ואנטי-סוֹציאַליים…

לא הדת אלא היִחוּד הלאומי הוא הוא אותו אוצר קדוש, שעמנו שמר ושומר עליו בעקשנות כזאת. אצל כל עם, החי חיים תקינים, מהווים הארגון הלאומי והארץ הלאוּמית את הגדר והמגן לאישיותו הלאוּמית. ישראל הפסיד את שניהם; אז נתעורר בן יצר-הקיום הלאוּמי ונאחז בכל כוחו בדבר היחיד שעשוי היה לשמש חומה אטומה, להפריד בין ישראל לגויים, ויחד עם זה להיות מלט שיבצר את מבנהו הפנימי של העם עצמו: הדת, – ודוקא כשהיא מתובלת בכל מיני פירושים מסַייגים. מתוך יצר ההשתמרות הלאומית חש העם, שכל עוד בני ישראל לא רק יאמינו באלהיהם ויתפללו בבתי-כנסיותיהם, אלא שכמעט בכל שאר שטחי-החיים יתרחקו גם-כן מן הנכרים, – יהיה היִחוּד הלאומי שמור מפני טמיעה בין הגויים. האדמה עליה אנו דורכים צריכה להיות מוצקת: רעידת-אדמה מטילה עלינו אימה; לכן, כשהדת היתה לנו תחליף לאדמה, מיהרנו לעשותה קודם-כל מוצקת וקפואה. אנו חָנַטנוּ אותה, ואולי שׁיחקנוּ וטחַנוּ אותה הדק היטב, עד שהיתה לאבקה, ואחרי-כן זרינו אותה, כּכּוֹפר, על-פני אוצרנו – על-פני היִחוּד הלאומי, כדי לשַמרוֹ ולקיימו…

כל זה אין בו כדי להפחית את ערך היהדות. להיפך, כדי שהדת בלבד תוכל לתפוס במשך מאות בשנים את מקום הארץ הלאוּמית והארגון הלאומי –צריכה היא להיות באמת דת כבירה, דת שמרובים בה זרעוני האמת הנצחית. ואף על-פי כן, מילאה אצלנו התורה בימי הגלות לא את תפקיד המטמון עצמו אלא רק את תפקיד המשמר המגן עליו. ומשמעות חשובה עד-מאד חבויה בעובדה, כי דוקא כעת, כשאמונת אבותינו הולכת וגוֹועת, והיהודים המתקדמים מאבּדים על-ידי כך את שריון-היהדות, שהיה מגן אצל אבות-אבותינו על היִחוּד הלאומי מפני סכנת הטמיעה בין הנכרים, – דוקא כעת מתחילים אנו לשאוף בגלוי ובקול רם גם אל הארץ הלאוּמית וגם אל הארגון הלאומי, כלומר, דוקא אל אותם הדברים, שהדת שימשה להם תחליף עד הזמן האחרון. רבת-משמעוּת היא העובדה, ששני הדברים האלה מתרחשים בעת ובעונה אחת, והיא היא המאשרת את אשר נדרשנו להוכיח: המניע היסודי בכל פעולות-חייו של העם-בלי-ארץ, ישראל, היה –המאבק על היִחוּד הלאוּמי. לפיכך, גם כיום תוכל רק אותה תנועה להיפך לתנועת-עם אמיתית ולהוליך אל הנצחון, אשר תניח ביסוד תכניתה אותה מטרה עצמה ללא סייגים וסטיות: הבטחת קיומו של היִחוּד הלאומי היהודי.

הגענו אל השאלה העיקרית השנויה במחלוקת. מַהוּ היִחוּד הלאומי היהודי?

היתה תקופה שלימה – כעת, דומני, היא מתחילה לחלוף – כשהמלה והמושג “גזע” נחשבו כנטולי כל יסוד מדעי. את קיומן של הסגולות הלאומיות אי-אפשר היה להכחיש, משום שהן בולטות ונראות לעין-כל, אך היו טוענים, שהן אינן אלא רישומי עקבותיו של גורל היסטורי מיוחד-במינו, ותו לא; ואין כאן ענין לגזע. אפשר היה כמעט להסיק את המסקנה, שאילו רצה הגורל, שכל התמורות ביחסים הסוציאליים תתרחשנה אצל האֶסקימוֹסים ואצל בני-כוש באורח מקביל בהחלט, מקדמת-דנא ועד ימינו אלה, לא היינו רואים כיום שום הבדל בין אֶסקימוֹסים ובין בני-כוש, ויתכן שאף היו מדברים אותה שפה… דוגמא זו היא, כמובן, קאַריקאַטוּרית, אבל גם בצורתה האמיתית, הבלתי-מגוחכת, אין לייחס להשקפה זו – שבהחלט לא בטלה עדיין מן העולם – מידה כלשהי של רצינות. טבעוֹ הגוּפני של האדם וכן טבעו הנפשי – כל אלה הם מנגנאות רגישים ודקים כל-כך, שלא יתכן כי ההבדל הקלוש ביותר בסביבה הטבעית לא ישפיע עליהם את השפעתו. לא יתכן שהאופק ההררי לא יטביע את חותמו המיוחד על נפש האדם שגדל בהרים, לעומת נפש האדם שגדל במישור. וכך בכל דבר; אין ספק, שאף אם כל ההבדל בין שני מקומות, הדומים זה לזה במבנה השטח, וכו', לא יהיה אלא שתים-שלש מעלות בטמפרטוּרה השנתית הממוצעת, – הרי גם הבדל פעוט זה יוליד בהכרח, במשך כמה דורות, הבדל מקביל בין הנציגים הטיפוּסיים של שני המקומות, בתנאי שלא תהיה ביניהם תערובת-דמים. ואף אם אנו לא נתפוס בעינינו את הרישום המיוחד הזה, הרי תהא זו רק ראָיה לאי-שלימותו של מנגנון-הראִיה שלנו. כל הדברים האלה הוסברו מזמן הסברה מצויינת עוד אצל בּוֹקל, ורק מתוך חד-צדדיות וקוצר-ראִיה אפשר לשלול את השפעתם העצומה של גורמי-הטבע על גופו ונפשו של האדם, – את ההשפעה המעצבת את הגזעים למיניהם.

אנו מבינים היטב, משום-מה באותה תקופה, כשהחלה להתפתח התפיסה המַטריאַליסטית של ההיסטוריה, נשתכּחוּ ההבדלים הגזעיים. הסיבה היא, שסכוּם גורמי-הטבע במקום מסויים, – כלומר הסביבה, שהשפעתה מעצבת במשך מאות שנים את דמות הגזע – סכום זה כמעט איננו משתנה במרוצת-הזמן. תמורות אחדות עשויות, כמובן, להתחולל במבנה השטח או בטמפרטוּרה, אך תמורות אלו תמיד זעירות ואטיות ובלתי-נתפסות כל-כך, שאת הסביבה הטבעית, ולכן גם את הגזע, אפשר היה לראות כגורם קבוע ובלתי-משתנה, – פרט, כמובן, למקרי הגירה או טמיעה בין נכרים. לעומת קפּאונם זה של גורמי-הטבע מתחוללות התמורות בגורמים הסוֹציאַליים במהירות מסַחררת. כל תמורה מתמורות אלו משתקפת, כמובן, כך או אחרת בגופיהם ובנפשותיהם של בני-הדור; ורישומי ההשפעות הסוֹציאַליות האלה רודפים זה את זה במהירות כה גדולה, עד שממילא הם הם המנַקרים את עינינו ומשכיחים מלבּנו את הרקע הגזעי, העומד בלי נוע, ולכן גם אינו נתפס בעין. אך הרי דוקא על רקע זה נרשמים כל הרישומים הללו; הם נרשמים עליו בצבעים בהירים פחות או יותר, ובכל-זאת בצורה שטחית… במלים אחרות: הגורמים הסוֹציאַליים בתמורותיהם משפיעים על גופו ועל נפשו של אדם השפעה חריפה, בהירה וניכרת, אך פי כמה וכמה מעמיקה ממנה היא השפעת הלחץ האִטי, המתמיד, הבלתי-פוסק אף לרגע, שלוחצת על האדם הסביבה הטבעית – נוף-המכוֹרה, אקלים-המכוֹרה, צמחי-המכוֹרה ורוחות-המכוֹרה. מבנה-הנפש של העם נוצר רק על-ידי גורמי הטבע; הגורמים הסוֹציאַליים מוסיפים בו רק תוי-משנה, הנמחקים במהרה תחת לחצן של מסיבות סוציאליות חדשות. הבו לעבדים שלשה דורות של חירוּת מלאה – ובנפשם לא ישאֵר שריד מן העבדות; אך שום תמורה – פרט לתערובת דם נכרי – לא תגרש מלב עם, השוכן אל חוף-ימים, את החתירה לחידושים וליזמה, ולא תשמיד בגזע, שצמח במרחבי אין-סוף, את הנטיה לתנופה ולגבורת ראווה. אך, כמובן, אותה אסכולה, שעמדה בפני התפקיד לפרש את ההיסטוריה פירוש מַטריאליסטי, זכאית היתה להתעלם מהשפעת הסביבה הטבעית ומתפקיד הגזע. אסכולה זו לא היה לה בפשטות שום ענין בנפש הלאומית ובהבדליה: אסכולה זו נדרשה להוכיח, כי קפיצי ההיסטוריה נעוצים ביחסים הכלכליים; ותפקיד זה כשלעצמו היה כה קשה, וכה מרובים היו המשפטים-המוקדמים המסורבּלים, שצריך היה לסַלקם מן הדרך­, – שמַרכּס באמת זכאי היה לתת את כל דעתו על הגורמים הסוֹציאַליים ולהתעלם מן הגזעיים. וביחוד, מאחר שאלה האחרונים ממלאים בהיסטוריה תפקיד הרבה פחות ניכר מן הראשונים. התמודדות-האינטרסים, היוצרת בעיקרו של דבר את ההיסטוריה, מתלקחת כמעט תמיד על קרקע כלכלית, ולא על קרקע לאומית, אם-כי היא מתקשטת לפרקים בנוצות השנאה הגזעית. יתכן שהמקרה היחידי, כשהצד הגזעי נכנס להיסטוריה בטהרתו כגורם הפועל במישרין – הוא הוא מקרהו של העם-בלי-ארץ, ישראל, ודוקא בתוקף אַנוֹמַליה זו של היותו בלי-ארץ…

הצגנו לעצמנו את השאלה: מהו היִחוּד הלאומי היהודי; מה, בעצם, מציירים אנו לעצמנו באָמרנו “יהודי אמיתי”, באותם רגעים נדירים, כשאנו מבטאים מלים אלו לא מתוך בושה אלא מתוך גאוָה. כלום זה אותו טיפּוּס של יהוּדי, בו אנוּ נתקלים על כל צעד ושעל? הכל מבינים, שלא; שהרי יהודי זה בן-דורנו מכוסה משקע עבה של השפעות מן התקופה הארוכה של אכילת-לחם-זרים תחת קורת-גג נכרית, ומשקע זה אף חדר אָל נשמתו פנימה, – ואילו אנחנו מבקשים דוקא אותו גרעין טהור של היִחוּד הלאומי, אשר העם רצה להצילו מן המשקע הגלותי. אם מן היום הראשון של גלותנו משתדלים אנו בקנאות יתירה לשמור על איזו מהוּת, שלא תגענה בה ההשפעות הגלותיות למיניהן, הרי ברור, שמהות זו לא תוכל אפילו בחלקה להיות תולֶדֶת הגלות. כמובן, השמירה לא יכלה להצליח בשלימות, והגלות בודאי תפסה ואף הכתימה את המהות הזאת באצבעותיה המזוהמות; אבל, הרי לא זוהמה זו, לא אותן החבּוּרות, כביכול, המכסות את פרצופנו ממהלומותיהן של ידים נכריות – היווּ את האוצר הקדוש, שעליו שמרנו במחיר היסורים מפני טמיעה בסביבה הנכרית. האוצר, שנשמר בקנאות מפני השפעת הגלות, יכול להיות רק דבר שנוצר לפני היות הגלות, דבר שהבאנוהו, כשהוא שלם ומוכן, אל ארצות-פזורינו וגמרנו אומר לשמור עליו מכל משמר. אותו גרעין היִחוּד הלאומי, שאנו מציירים לעצמנו באורח אינסטינקטיבי בבטאֵנו את המלה “יהודי” לא מתוך בושה אלא מתוך גאווה, – נולד לא בנֵכָר אלא לפני היות הנכר. כלומר – בארץ ישראל. כל אשר כיסה את גופנו ואת נפשנו בדורות-התפוצה אינו יכול להכּלל ביחוּדנו הלאוּמי, כשם שצלקת של פצע או אדמוּמית שנותרה מסטירת-לחי אינן יכולות להחשב כתוי-פנים. כל התוים החדשים, שאולי נתוספו לנו אחרי שגלינו מציון, מהווים שכבות נכריות, לא-יהודיות. אכן, הגרעין האמיתי של יִחוּדנו הלאומי הוא פרי טהור של ארץ ישראל.

לפני בואנו לארץ ישראל לא היינו עם ולא היינו קיימים. על אדמת ארץ-ישראל נוצר, משברי עמים שונים, העם העברי. על אדמת ארץ ישראל גדלנו, עליה היינו לאזרחים; ביצרנו את אמונת האֵל האחד נשמנו אל קרבנו את רוחות הארץ, ובהאבקנו לעצמאות ולשלטון אפף אותנו אוירה והזין את גופנו הדגן שצמח על אדמתה. בארץ ישראל התפתחו רעיונות נביאינו ובארץ ישראל הושמע לראשונה “שיר השירים”. כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על-ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו – איננו עברי. ישראל וארץ ישראל – חד הן. שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ. וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על יִחוּדנו זה שנוצר בארץ ישראל. וכאן, בדרך זו, מצאנו לבסוף את צורתו המושלמת של אותו מניע יסודי בכל תולדות גלותנו, את המניע, שעל-פיו רוצים אנו להכיר את הנוסחה האמיתית של רצון העם: השמירה וההיאבקוּת על יִחוּדנו הלאומי, כלומר על היִחוּד הארצישראלי הטהור, ותו לא. ולפיכך, – בהסיקנו את המסקנה הנובעת בהכרח מן האמור לעיל, – רק אותה תנועה לאוּמית בישראל תהיה באמת עממית, שתציב לעצמה כמטרה את הבטחת התפתחותו הבלתי-מופרעת של יִחוּדנו הלאוּמי הארצישראלי.

ואולם, התפתחותו הבלתי-מופרעת של יִחוּדנו הארצישראלי לא תתכן אלא על אותה קרקע ובאותה סביבה טבעית, שבהן נוצר אי-פעם אותו היִחוּד. אקלים אחר, צומח אחר, הרים אחרים יסלפו בהכרח את הגוף והנפש, שנוצרו על-ידי האקלים, הצומחַ וההרים של ארץ ישראל; שהרי הגוף הגזעי והנפש הגזעית אינם אלא תולָדה משילוב מסויים של גורמי-הטבע, ולטעת יִחוּד גזעי מסויים בסביבה טבעית אחרת פירוש הדבר – לחרוץ את דינו לפשיטת צורה וללבישת צורה חדשה, נכרית. יהיו שישיבו: “ואולי תהיה הצורה החדשה לטובה?” אולי. אבל אין לזה כל חשיבות. יכולים אנו להוביל את העם רק באותו כיווּן, – בדיוּק נמרץ וללא כל סטיות, – שבו רוצה ללכת רצונו ההיוּלי. ובחָקרנו את רצונו ההיוּלי של עם ישראל נטול-הארץ, מצאנו, כי מניעו הראשי היה תמיד השמירה על היִחוּד הלאומי היהודי, שאינו אלא מהות ארצישראלית טהורה; וכך הגענו לכלל מסקנה, כי הדרך היחידה בה תוכל ללכת תנועה יהודית לאומית, על מנת שתהא באמת ובתמים עממית, היא הדרך המובילה אל מירב הבטחון לקיומו של יִחוּד ארצישראלי זה; ומכיון שאין לתאר בשום פנים את התפתחותו המקורית של יִחוּד ארצישראלי זה מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל, מוכרחה דרכה של התנועה העממית להוביל לארץ ישראל, ויהי מה. וָלא – תהי התנועה צפויה בהכרח לכשלון חָרוץ, משום אי-התאמתה לרצון העם.

ועתה עוד מלים מספר על הטקטיקה של חובבי-ציון ועל הבגידה בציונות המדינית. כאן מתגלית שוב להיטוּתנו הנצחית אחרי מריבות-סרק. כל פלוגה במחננו סבורה משום-מה, כי לא תוכל לצעוד בשלווה, כל עוד לא היכּתה עד-מות את כל שאר הפלוגות, שאינן צועדות כמותה. כל נסיון ליצור טקטיקה נפרדת מוכתם מיד בשם “בגידה”. העוסק בתרבות “בוגד” בקרן, המקרב את אנשי ה“מזרחי” – “בוגד” בתרבוּת, וגו'. מעז אני לטעון, כי חיבּה זו להשמצה הדדית נובעת במישרין מן הנטיה לבטלנות, שהרי הקולות והברקים מקילים על האדם להשתמט מעבודה של ממש. וחוזר אני וטוען, כי לכינוי זה “עבודה של ממש” ראויה רק עבודה חיובית ויוצרת. אם חסיד התרבות אתה – לֵך ויַסֵד בתי-ספר והוצֵא לאור ספרי-לימוד; אם חסיד המדיניות הטהורה אתה – ערוך נשפים לטובת הקרן, רכוש שוֹקלים והגבֵּר את כוח ההסתדרות; או-אז, לא זו בלבד שלא תפריעו איש את רעהו, אלא אף תשלימו זה את זה, ויחד, מצדדים שונים, תקַדמו את עניננו המשותף. ואילו האשמות-הגומלין ב“בגידה”, ההתאמצות המתמדת לתפוס את השכן בצוָארון ולהשליכו אל מחוץ למחנה, – כל הרעש והמלל על “הניגודים שאין להם תקנה” – אינם עבודה, אלא שעשוע וביטול-זמן – ביטול-זמן מן הגרועים ביותר. ערך המפלגה או הסיעה אינו נמדד במספר הדקירות שהיא דוקרת את שאר הסיעות, אלא בכמוּת היצירה החיובית, שהיא יוצרת ברוח תכניתה-היא.

יסלח-נא לי מר ג-שטיין, אך התנפלותו על הטקטיקה של “חובבי-ציון” נראית בעינַי כבלתי-רצינית בהחלט. כל האומר – כפי שאומרים תכופות אנשי הביקורת הזולה, – כי שיטת ההתישבות המודרגת “סותרת” את שיטת ההתישבות בתנופה, לא אמר בעצם שום דבר. אם מר ג-שטיין ואני נדָרש ליַשר חוּט-ברזל עקוּם וגלוּל, הרי נפעל כך: הוא יאחז בקצה אחד ואני בקצה ההפוך: הוא ימשוך, נאמר, לעֵבר צפון, ואני – בדיוּק להיפך. וכאן, אין ספק, תהיה הטקטיקה שלו “מנוגדת” לחלוטין לשלי – ואף על-פי כן, שתי הטקטיקות דרוֹת יפה בכפיפה אחת ואף מוליכות אל אותה מטרה. זה כל-כך ברור, זה מתאשר לעתים כה קרובות על כל צעד ושעל בחיי יום-יום, עד שבאמת אין להשיג, כיצד יכולים אנשים בני-דעת, מסוגו של מר ג-שטיין, לחזור ולטעון, כי השיטה האחת “אינה מתישבת בשום פנים” עם האחרת. מנַין להם הדבר?

אגב, יודעים אנחנו מנַין. במכתבו המפורסם של הרצל אל אוּסישקין מצוּי נימוק אחד מענין: אילו היה, למשל, אוּסישקין קונה את כל יֶקאַטרינוֹסלב, היתה יֶקאַטרינוֹסלב בכל-זאת מוסיפה להשתיֵך לא לאוּסישקין אלא לרוּסיה. הרצל היה איש בעל מוח כביר, ובשעה שכתב את המשפט הנ"ל, עלתה בלי ספק גם בדעתו הטענה הנגדית: אכן, יֶקאַטרינוֹסלב תהא שייכת לרוּסיה, אבל לאוּסישקין תהיה אז ביֶקאַטרינוֹסלב השפעה עצומה, והרי זהו, בעצם, מה שדרוש… טענה זו עלתה בודאי בדעתו של הרצל, וכפי הנראה השאיר את המשפט במקומו רק לשם תפארת-המליצה. ואעיר בסוגריים, כי כולנו מגלים תכופות את הלהיטוּת הזאת אחרי פרחי-סגנון: מַכּס נוֹרדאַוּ, למשל, בהיאבקו בקונגרס האחרון למקלט-הלילה, התבטא כך: “אתם טוענים, שיקָרה לנו היהדוּת, ולא היהוּדים. במוּשגים ממין זה מקומכם לא בקונגרס הבזלאי, אלא בהצגת ספּירטיסטים!”⁵ אילו האמַנוּ לרגע-קט, כי מלים אלו מַבּיעות באמת את השקפותיו של מר נוֹרדאַוּ, היינו צריכים להשיב לו: מי שהיהודים יקרים לו, ולא היהדוּת, מקומו בישיבותיה של חברת-צדקה, ולא בקונגרס-התחיה… ואולם, אנו לא נאמר זאת, כי רואים אנו בעליל, שהדברים נאמרו לתפארת-המליצה ואין להביאם בחשבון. אך רעיונות, שמחַבּריהם עצמם לא ראו בהם אלא מעשי-קישוּט ריטוֹריים, אסור להפכם לעיקרי-אמונה בעיני הבריות. פליטת-פיו של הרצל במכתב, שנכתב מתוך רוגז מוצדק, אינה יכולה ליהפך סיסמה להדרכת עסקני הציונות.

הבה נלמד מאנגליה, שיש לה בלי ספק נסיון עשיר במלאכת כיבוש ארצות. כאשר אנגליה חומדת כברת-ארץ זרה, הרי היא מציפה אותה קודם-כל באנשיה: בטכנאים, סוחרים, אַגרוֹנוֹמים, מורים ואפילו מתישבים. קודם-כל היא משתדלת לרכוש השפעה בין תושבי המקום. זוהי, כביכול, “חיבת-ציון” שלה. ואחרי-כן – אנגליה מחכּה, עד אשר יבשיל הרגע, כשבעזרת תכסיס דיפּלוֹמַטי מחוּכּם או על-ידי מעשה מדיני תוכל סוף סוף ליטול את השטח לידיה. זוהי, כביכול, “הציונות המדינית” שלה. האחת איננה מפריעה את חברתה; האחת רק מכשירה את הדרך לחברתה ומסייעת בידיה.

אם תנועתנו כולה איננה רק משחק-שעשועים של אנשים מבוגרים, הרי תתחיל בקרוב עבודה חיה ותוססת בארץ ישראל ולמען ארץ ישראל. אנו ניצור תכנית ברורה ומכוּונת להגברת השפעתנו בארצנו האירֶדֶנטית, ואת התכנית הזאת נוציא לפועל יום יום, צעד צעד, בעקשנות ובהתמדה. זאת לא תהיה עבודה “זעירה”, כדברי הטריטוריאליסטים, הסבורים, כנראה, כי לשבת על חוף הים, לכרסם איש את רעהו ולחכות עד אשר הרצל יצליח בהשתדלויותיו – זה אינו דבר עלוב וזעיר. מניח אני, שהעבודה החיה למען אֶרץ חיה ובתוך האָרץ החיה תחַיֶה גם אותנו. או-אז נחוש בכל דקה ודקה כי לא לשוא אנו חיים, כי מרצנו מוקדש לדבר של ממש ואינו יוצא לריק, וכי בכל יום מניחים מאמצינו נדבך חדש. בשעת עבודה זו שוב לא יתעורר בנו הרצון להתקוטט על עורבא פרח. עם העבודה למען ארץ ישראל יקום בנו לתחיה הקשר האוֹרגאַני האמיתי עם מכוֹרתו הקטנה והיקרה של העם הגדול, ושוב יאהבו אותה אף אלה מבינינו, שהלכו ונרשמו עתה במעמד שוכחי-המולדת. זוהי הדרך היחידה לאיחוד היסודות הפזורים: אין לך דבר שיוכל לאחדם זולת העבודה החַיה לענין חי ואהוב. ויחד עם זה צריכה לגבוֹר גם הסתדרותנו הציונות מחוץ לארץ ישראל, ומנהיגינו צריכים כמקוֹדם להכשיר את השעה ולצפות לרגע המתאים בשביל הצעד הדיפּלוֹמַטי המחוּכּם, העתיד לסיים את הפרשה.

אם נעמיק חשוֹב, נמצא שאין אנו צריכים לדון את עצמנו לכף חובה, על שעד עתה לא נעשתה כמעט שום עבודה בארץ ישראל. זה מובן בהחלט: צריכים היינו ליצור תחילה אותו כוח, שיוכל לגשת בביטחה למפעל עצום וקשה כזה. שהרי כנגד ההתישבות ה“זעירה”(?), כביכול, מציגים תכופות את הטענה, כי “חובבי-ציון” פועלים בשטח זה כבר עשרים שנה, ועדיין לא עלה בידם ליצור כמעט שום דבר. ואכן, גם לא יכול היה לעלות בידם, – נוסיף אנחנו, – וכשלונם זה בשום פנים לא יניא אותנו מהחלטתנו. להיפך, הוא עשוי רק לחַשלה. כדי לבצע כהלכה מפעל עצום, דרושים כוחות עצומים. והמדובר לא רק בכספים: כאן דרושה גם השפעה עצומה, וידיעה מדוקדקת של התנאים, ובכלל כל אותם היתרונות, הנתונים לארגון מדיני גדול. הועד האודיסאי היה מוסד סימפּאַתי עד-מאד, אך הוא לא היה ולא יכול להיות ארגון מדיני; לכן היה בכוחו ליצור עשר או עשרים מושבות, – ואילו לכבוש את הארץ באורח שיטתי בדרכים תרבותיות על-פי תכנית רב-צדדית וקבועה מראש יוכל רק גוף מדיני רב-היקף ורב-השפעה. כדי להשתלט על הודו שלטון מלא, הקימו האנגלים לא חברת-מניות רגילה, אף לא בעלת אמצעים כספיים עצומים, אלא Chartered Company – כלומר גוף מדיני, כמעט ממלכתי. אותו דבר דרוש גם לנו. ואם הקדשנו ליצירת ארגון מדיני זה רק שבע שנים, ואפילו הזנחנו באותה תקופה כל עבודה אחרת, – הרי זה בכל-זאת הישג מהיר למדי, המעיד שמצוי אצלנו הכשרון למאמץ-היצירה. אבל עתה, כשכבר קם על תלו המוסד המסוגל ליטול לידיו את המפעל הגדול ולבצעו עד תומו – הגיעה השעה לפתוח במפעל גופו. וכל זה מוכיח לנו שוב, כי בתנוּעתנו נודע לשיטה ה“מדינית” ולשיטת “חיבת-ציון” אותו הערך, אותה מידת ההכרח: לשניה אין תכלית בלעדי הראשונה, והראשונה אינה מושלמת ואינה מוצדקת בלעדי השניה, ומי שמעדיף את האחת על חשבון רעותה מחליש ומכשיל את עניננו.

אינני יודע, אם שכנעתי מישהו, אך סבורני, שדבר אחד הצלחתי להוכיח: כי אמונתנו בארץ ישראל אינה ענין שברגש עיוור, מיסטי-למחצה, אלא מסקנה הנובעת מתוך חקירה בלתי-משוחדת של מהות תולדותינו ותנועתנו. ולאחר הדברים האלה מתוַדה אני ברצון, שעל אף הכל אני באמת מאמין. ככל שאני מעמיק לחשוב, כן הולכת ומתחשלת אמונתי. וזו בשבילי אפילו לא אמונה, אלא מַשהוּ אחר. כלום מאמינים אתם, שאחרי ניסן יבוא אייר? אתם יודעים זאת, שהרי לא יתכן אחרת. כך אין בשבילי שום מקום לויכוח, כי בכוח השתלבותם של תהליכי-איתנים, ששום כח לא יעצרם, יתקבּץ ישראל לתחיתו בארץ-מכוֹרתו, וּבנַי או נכדי ימסרו שם את קולותיהם לאסיפת-הנבחרים. ואם רוצים גם אתם להאמין, הבה נפשיל את שרווּלינו ונבוֹש בכל ערב, שבו נאָלץ לומר: לא עבדתי היום…