¹

מאמרי הראשון בכותרת זו נתקל בהתנגדות מצד בלתי-צפוי במקצת. הגיבוּ עליו לא האוּגאַנדיסטים ולא הטריטוֹריאַליסטים, אלא אנשים שאין להם בכלל שייכות לציונות: סוקר-העתונות ב“כרוֹניקה ווֹסחוֹדאַ”, בגליונו הראשון עם חידוש הופעתו, ועוד בחדשי הקיץ מר מ. ג. מַרגוּליס (“על הציונות”) בכתב-העת האוֹדיסאי “רשימות הדרום” (“יוּז’ניאַ זאַפּיסקי”). אני לא השבתי לא על זו ולא על האחרת, מכיון שברשימה ב“כרוֹניקה ווֹסחוֹדאַ” אין בכלל שום נימוקים בנמצא, ואילו נימוקי מאמרו של מר מַרגוּליס כה חלשים, ונודף מהם ריח של תמימות כה גדולה, שלא מעלמא הָדֵין, שבאמת לא מצאתי כאן על מה וכנגד מה לטעון. הדבר היחידי, שבגללו יכול אני להפנות אל שני נסיונות אלה את תשומת-לבו המרפרפת של הקורא, היא אותה פסיכולוגיה של סופרים, הנושבת מתוך שניהם, כי בה יש באמת משום ענין. שני הסופרים אינם רוצים להֵרָאוֹת כמתבוללים ולכן נאלצים הם להפגין את חרדתם הקנאית להתפתחותה העתידה של התרבות היהודית. ומכאן נובעת בהכרח המסקנה, שעליהם להוכיח, כי הרוח היהודית הגיעה למרום פסגת התפתחותה לא בארץ ישראל אלא בגלות. לשם כך מרימים הם, כמוּבן, על נס את התלמוד ומתעלמים לחלוטין מן המקרא. רק לפני זמן לא-רב ניגשתי אני ללמוד את התלמוד, ומתוך יראת-כבוד מתפעל אני מעוּמקה של החכמה המשוקעת בדפּיה של מצבה ספרותית זו; אך יחד עם זה רואה אני בבהירות יתירה, כי התלמוד כולו מהווה רק המשך ופיתוח לאותם יסודות-המוסר הנצחיים, אשר ניתנו בחוּמש ובנביאים, כלומר, בארץ ישראל, – אלא אם כן יקוּמוּ עלי יריבי הנכבדים ויכּוּני שוֹק על ירך בטענה המכרעת, כי, לפי משמעותם המדוּיֶקת של דברי המקרא, נכתב החוּמש עוד במדבר… בעצם, יהא זה אפילו מוזר, שנצטרך להתעכב על מושכל ראשון ידוע ומקודש כגון זה שהתלמוד הוא פירוש נרחב למקרא והמקרא הוא יסוד לתלמוד. ואכן, אינני מתעכב, אלא רק מצביע אני בדרך-אגב על הפּסיכוֹלוֹגיה של הבריות, הנאלצים בכל מיני תחבולות להבליט את רש“י ואת רמב”ם ובכל מיני אופנים לטשטש את משה, את הנביאים, את הלל, ואף אותה הצורה, בה כבשו יסודות מוסר-היהדות את העולם התרבותי כולו, כי – מה לעשות – גם היא עוצבה על אדמתה של ארץ ישראל. וכל כך למה? רק כדי שמצד אחד לא ימָצאוּ נחשלים מבחינת התודעה הלאומית, ומצד שני לא ימצאוּ חוֹטאים בחטא הציונות. כמסקנה יחידה מכל אלה לא אוכל אלא לומר: קשה לשבת בין שני כסאות.

חייב אני עוד להעיר: מתוך כמה שיחות אישׁיות נוכחתי לדעת, כי במאמרי הראשון “ציונות וארץ ישראל” לא עלה בידי, כפי הנראה, להבהיר כל צרכה, או ביתר דיוּק, להבליט כראוי את נקודת-ההשקפה היסודית לגבי הציונות המדינית. בבני-שיחי נוצר הרושם, שאני בא כביכול להוכיח, כי היהוּדים, בתורת גזע ארצישראלי, יכולים בשלימות (כלומר, “בשלימות יהודית”) להתפתח רק בארץ ישראל, ולכן כל טריטוֹריאַליזם הריהו כפירה-בעיקר. זה אינו מדוּייק. מודה אני, כמובן, כי התפתחות לאוּמית מושלמת של גזע ארצישראלי לא תתכן אלא בארץ ישראל, אך לא בנימוק מופשט ובלתי-נתפס כל כך השתדלתי לשכנע את הטריטוֹריאַליסטים שלנו, המצטיינים כידוע במחשבתם המציאותית. אמרתי ואני חוזר ואומר, כי מבחינה סוּבּיֶקטיבית לא היו תולדות הגלות אלא שמירה על יִחוּדנו הארצישראלי. בזה לא נאמר עדיין, מהי המידה בה הצלחנו לקיים את יִחוּדנו הארצישראלי בטהרתו: פירוש הדבר רק זה, שהשמירה הזאת היתה העֶצב המרכזי, חוט-השני היסודי, ואם אפשר לומר כך – מסילת-הברזל הראשית לתולדותינו במשך כל ימי הגלות. מן הרגע, בו הופיעה “שאלת היהודים”, היא הוצגה, שלא-מדעת ובאורח-הטבע, דוקא בצורה זו: למצוא דרכים לקיים את היִחוּד היהודי הארצישראלי. ולכן חייבת הציונות, אם היא נועדה להמציא פתרון סופי ל“שאלת היהודים”, למצוא אותו דוקא בצורה זו: למצוא את הדרך הטובה ביותר לשמירתו ולהתפתחותו של היִחוּד היהודי הארצישראלי, זאת אומרת – להעלות אותנו לארץ ישראל. בלי ארץ ישראל הציונות היא לאו דוקא “כפירה-בעיקר”, אלא בפשטות אינה ניתנת להתגשם, כי השלמת מעגל-גלותנו מוכרחה לנוע על-פני אותם הפּסים, שעליהם נעה כל רכבתה ההיסטורית של הגלות: רכבת היורדת מן הפּסים נידונה מראש להרס ולחורבן. אוּגאַנדה רעה בעינַי, לא משום שבסופו של דבר תצא ממנה לא מדינה יהוּדית-ארצישראלית אלא יהוּדית-אוּגאַנדית: היא רעה, משום שבסופו של דבר לא תצא ממנה שוּם מדינה, ואף לא תוכל לצאת: כי מאמץ-ההמונים הממושך של העם כולו (“ההחלטה הלאומית” לאחד-העם), הנדרש להגשמת המדינה היהודית, יוכל להוָצר ולהתמיד רק על יסוד אותו עיקרון במלוא שלימותו, אשר בו כלול פתרון החידה של כל התגוננותנו הלאומית ההיסטורית: הערוּבּה לקיום היִחוּד הארצישראלי. ובשל הסיבות הטבעיות-אַנתרוֹפּוֹלוֹגיות, שהובאו במאמר הראשון, לא תתכן ערוּבּה זו אלא אם תהא קשורה אל ארץ-ישראל. כל תכנית אחרת, תהי זו אוּגאַנדה, קוֹנגֹו או כל אשר תרצוּ, אינה מהוָה ערוּבּה כזאת, לא תוכל איפוא לחולל מאמץ-המונים לאוּמי ממושך, ולכן נחרץ גורלה להתנוון, לכל היותר, כדי מפעל חסר-משקל ובלתי-מדיני בהחלט, דוגמת אַרגנטינה.

זהו הרעיון, שבמאמרי הראשון השתדלתי להוציא לכלל a prior!. עתה אנַסה לפתּחו ולחַזקוֹ בשיקולים מעשיים יותר. אך המטרה בעינה עומדת: לבסס את היחס השלילי אל הטריטוֹריאַליזם לא במה שהוא אינו “לאוּמי” כל-צרכו, אלא במה שהוא אינו ניתן להתגשם. אינו ניתן להתגשם לא כשלעצמו, אלא משוּם שהגשמתו קשה לאין-ערוך מהגשמתה של הציונות הארצישראלית. ואילו כל התנועה הטריטוֹריאַליסטית לא צצה, כידוע, אלא על סמך הטענה, שהקמת מדינה יהודית מחוץ לארץ ישראל, תהא, כביכול, “קלה” יותר…

אך בטרם אעבור אל עצם ניתוחו של הטריטוֹריאַליזם, עלי לחשׂוֹף את הטריטוֹריאַליזם האמיתי מתחת לשתי שכבות-הלוואי שהוא הצמיח. הטריטוֹריאַליזם האמיתי הוא בעינַי זה המוּכן לוַתּר על ארץ ישראל רק משום שנדמה לו, כי את ארץ ישראל אין להשיג. טריטוֹריאליסטים מסוּג זה (ודומַני, כי הם הרוב במחנה הטריטוֹריאַליסטי) מצהירים עקרונית, שאילו אפשר היה להשיג את ארץ ישראל, היו הם, בתנאים שווים, לא רק לא מתנגדים לה, אלא מסיבות רבות אפילו מעדיפים אותה על ארץ אחרת. ברם, הטריטוֹריאַליזם², למרות היותו צעיר לימים, כבר הספיק באורח-פלא להשנוֹת בזעיר-אנפין כל גורל עם ישראל: הוא הוליד גם שוֹבניסטים משלו וגם מתבוללים משלו. השוֹביניסטים מכריזים: “הכל, רק לא פלשתינה; ואת פלשתינה אפילו בחינם לא נקח!…” המתבוללים מניחים ידם על הלב ונשבעים בנעימת כּנוּת מוחלטת, דוגמת הפּוֹלנים בני דת-משה: “אנו – ארצישראליים אמיתיים וכנים, אלא, אם מוּתר לומר כך, בני דת-אוּגאַנדה. אוּגאַנדה איננה ויתוּר על ציון, אלא להיפך – הדרך ציוֹנה”…

אין טעם להרחיב את הדיבוּר על הסתעפויות מופלאות אלו של הטריטוֹריאַליזם, ולא אקדיש להן אלא שורות מספר. אם הצוָחה הקנאית: “רק לא פלשתינה!” מסתמכת על העובדה, שאדמת מולדתנו העתיקה אינה פוריה, כביכול (“דאָס געפּגרטע לאַנד”³), הרי כנגד זאת אפשר לטעון תריסר טענות שונות. ראשית, דברים כאלה אפשר לומר רק לאחר שהארץ נחקרה ונבדקה מכל הבחינות, ואילו ארץ ישראל לא נחקרה עדיין. שנית, קשה להניח, שאדמה, אשר פּוֹריוּתה היתה בימי קדם שם-דבר, עשויה להפסידה תוך אלפיים שנה, שבהן היא לא נידלדלה על-ידי ניצול מופרז, אלא להיפך – היתה מוזנחת לגמרי. שהרי תוך 2000 שנה לא יכלו לצמוח בה אבנים, ואדמות-השחוֹר לא יכלה להיפך בה לחול: בתורת הגיאוֹלוֹגיה לא נודעו עדיין תמורות מהירות כאלו. פתרון החידה נעוץ כאן, כפי הנראה, דוקא בהזנחה זו של מאות שנים ובהפסקת כל השקאה מלאכותית. שלישית, אפילו על אדמה בלתי-פוריה לחלוטין אפשר לחולל נפלאות על-ידי זיבול מלאכותי ותיעול. רביעית, אפילו היתה ארץ ישראל בלתי-מתאימה ביותר לחקלאות, הרי היא נוחה עד-מאוד למסחר, ולא פחות מכל ארץ אחרת יפה היא לתעשיה⁴; כלומר, כל השאלה כלולה רק בזה, אם היהוּדים בארץ ישראל יעסקו ביִצוּר חמרי-גלם או ביִצוּר מוּצרים מעוּבּדים, ולא בזה, אם צפוּיה להם שם גוויעה-ברעב. חמישית, תהא זו אווילוּת לחשוב, שארץ ישראל תשאר שוממה לעולם-וָעד: התהליך הקאַפּיטאַליסטי לא יוכל לפסוֹח על ארץ זו השוכנת על אֵם דרך-המסחר בין ים-התיכון ובין אסיה המתעוררת, ולא לנַצלה; אם לא אנחנו ניַשבה, יְיַשבוּה אחרים; ואם יוכלו להתפרנס שם אחרים, הרי נוכל בודאי גם אנחנו. ששית, אם יש מי שמפקפק, אם “פלשתינה תוכל להכיל”, הרי ברור על פי גזירה שוָה עם ארצות אחרות, ודוקא לא מן המאוכלסות בצפיפות יתירה, שארץ ישראל, יחד עם אזורי-סוּריה הסמוכים ועם ואַדי אל-עריש, מסוּגלת להכיל בשלימותם, אם יהא צורך בכך, את כל עשרת המיליונים של עם ישראל, והיום אין אוכלוסית השטחים הנ"ל מגיעה אפילו כדי 10 למאה מיכולת-קליטתם. וכך הלא, עד אין קץ.

ואשר לאותם האדונים החוששים, כי “לפלשתינה עלוּלים אנו להעביר יותר מדי משפטים קדומים שעבר זמנם”, – להם אין לי אפילו חשק לענות. שהרי אי-אפשר להתוַכּח ברצינות, אם עתידה האינטליגנציה שלנו בארץ ישראל לגדל פיאות וללבוש “ארבע-כנפות”, אם לאו. כל זה – סליחה על חריפות-הביטוי – בפשטות טפּשי מאד. כל מדינה חדשה מתקדמת יותר מן הארצות הוָתיקות: זהו חוק סוציוֹלוֹגי, שהיה עד עכשיו מתאשר תמיד במציאות, ורק חסידים יכולים להאמין, כי בשביל היהוּדים עתיד הקב"ה לבטלוֹ. בכל מקום, בו יִוָצר סוף-סוף מרכזנו העצמאי, עבוֹר יעבוֹר את אירופה, – ואלה מדבּרים על פיאות… והמעניין ביותר הוא, שפּיאוֹת אלו אין להן טעם אפילו מבחינת הפילוסופיה של הדת היהוּדית. הגבּרת הצד החיצוני שבדינים ובמנהגים שימשה מבוֹדד מלאכותי למניעת הטמיעה בין הגויים, והיא באה דוקא כתולָדה מאבדן המבודד הטבעי – האֶרץ הלאומית. על כך כבר עמדתי בפרטוּת במאמר הראשון. לפיכך ברור, כי עצם השיבה אל הארץ עתידה להפוך את מַרבּית הדינים שהתישנו – אפילו בעיני המוני-העם החרדים – לכלי אין-חפץ בו, ואף ללא דחיפה מן החוץ היו דינים אלה נושרים לאט-לאט ונעלמים. אם רוצים אתם דוגמה מוחשית, אזכּירכם אחד מסיפורי לֶסקוֹב, בו נאמר, שיהודי חרד חייב כביכול לישון כשפניו אל המזרח, כי שם – ציוֹן ובית-המקדש. מתוַדה אני על בּוּרוּתי – אינני יודע, אם קיים מנהג כזה; אך אם הוא קיים, הרי דוקא בארץ ישראל מוכרח הוא להעלם מאליו… הרי דוגמה מובהקת לאותו גורל, העתיד לגזוז בארץ ישראל את כל פּיאוֹתינו הגוּפניות והרוחניות. ואם תאמרו, שזהו נימוק לא-רציני, הרי אשיב לכם, שעל טענה לא-רצינית אין אדם חייב להשיב אחרת…

בעברי אל “המתבוללים שבטריטוֹריאַליסטים”, כלומר אל האוּגאַנדיסטים מכּת “מקלט-הלילה” (וסוג זה נפוץ הרבה יותר מן השוֹביניסטים האנטי-ארצישראליים), – אין בדעתי לעמוד עליהם במיוחד, אלא אביא כאן בפשטות קטע מתוך החוזר האודסאי “תשובה לאוּגאַנדיסטים”. בו הועלו, אמנם, נימוּקיהם של האוּגאַנדיסטים האוֹדיסאים בלבד, אך נימוּקים אלה אָפייניים בהחלט לזרם האוּגאַנדיסטי כולו. והרי הקטע:

“לשם דוגמה מציעים אנו לציונים הבלתי-משוחדים לעיין יחד אתנו בחוזר שהופץ זה לא-כבר על-ידי ‘הועד האודיסאי של איגוד הציונים המדיניים ברוסיה’. בחוזר זה נאמר, כי עם ישראל אוֹבד ומתנוון, ולכן ‘צריך הוא לברוח מן המות, מן הסבל, מן העינויים; הוא צריך למצוא ארץ, בה יהווה הוא את הרוב, בה יוכל לחיות בתנאי-חיים נוֹרמאַליים… ואם יתברר, כי ארץ זו היא אוּגאַנדה, – מי יוכל ומי יעיז לותּר עליה?… הרי העובדה, שאין אנו יכולים ללכת עכשיו לארץ ישראל ושבינתיים הולכים אנו לארץ אחרת, אין פירושה ויתור על ארץ ישראל’ (ע' 5). ‘טריטוריה על יסודות אַבטֹונוֹמיים בדרך לציון היא מיטב-הדרך לציון’ (ע' 6). בקיצור, חזרה אָפיינית על תורת ‘מקלט-לילה’, שהועלתה על ידי מכּס נוֹרדאַוּ בקונגרס הששי. לפי תורה זו אין אוּגאַנדה מהווה מהפכה מוחלטת בתכנית בּאַזל. הציונות מוסיפה להוליך לארץ ישראל; אך לארץ ישראל נוכל עוד לחכּות, ובינתיים, בדרך, ניצור מקלט-עראי עצום. אוּגאַנדה אינה באה לתפוס את מקומה של ארץ ישראל. אוּגאַנדה היא בפשטות – תחליף הכרחי…”

באותו חוזר נאמר בעמוד 1, כי בציונות נתבלטו עד עכשיו במיוחד שתי קבוצות: ‘האחת דגלה בציונות מדינית טהורה, לא הכירה בשום תחליפים, לא תרבותיים ולא כלכליים; האחרת – כּינתה אמנם את עצמה גם-כן בשם ציונים מדיניים, אך היתה נכוֹנה לכל מיני תחליפים, החל בתרבות וגמור בהתישבות זעירה’. החוזר חתום בשם ‘איגוד הציונים המדיניים’: כלומר אלה הם האנשים, שעד הנה ‘לא הכירו בשום תחליפים’. כאשר אמרו להם, שעם ישראל גוֹוע ברעב ומתנוון, ולכן יש צורך לשפּר מיד את רמתה הכלכלית של דלת-העם היהודית, היו משיבים, כי הכלכלה היא תחליף, ולכן אין הציונות יכולה לעסוק בה. הם היו טוענים, שתחליפים אלה יסיחו את כוחותינו מן המטרה הראשית – מציון. ועתה הם הם הנלחמים לאוּגאַנדה, כלומר לגדוֹל-כל-התחליפים-כולם, שהרי ‘יצירת מדינה יהודית זמנית’ תאכל באמת את כל כוחותינו במשך שנים רבות, – ויחד עם זה הם מצהירים בקול, כי אין זו בגידה בציון, לא ולא, זהו רק תחליף, ולכן הציונות… חייבת לעסוק בו. הכל מבינים, שרק תינוק יוכל להסתבּך בתום-לב בסתירות מובהקות כאלו. מחבּרי החוזר הם אנשים מבוגרים, ולכן אחת משתים: או שהם עצמם אינם מבינים מה בפיהם, או שכבר מזמן החליטו בלבּם לפנות עורף לארץ ישראל לעולמים, והם רק חוששים להביע זאת בקול רם.

עוד יותר מזו אָפיינית סתירה אחרת. בעמוד 6 מזמינים אותנו האוּגאַנדיסטים להמלט לאוּגאַנדה, ‘ויחד עם זה לשמור בלב גם את האהבה והשאיפה לארץ ישראל. ומי יוכל להשיגה (את ארץ ישראל) ביתר קלוּת: היהודי הגולה, התלוי ברצון-זרים, הכפוּף לשלטון-זרים, הנטמע כל יום בין גויים זרים, או האזרח החפשי של הטריטוֹריה האַבטוֹנוֹמית היושב בקרב אחיו’. ובאותו חוזר, אלא מעט לפני-כן, בעמודים 2 ו-3, נאמר בפירוש כך: ‘אהבה זו לארץ ישראל הניעה את אבותינו לעלות לשם כדי למוּת, הניעה את משוררינו להזיל דמעות, הניעה אותנו להתפלל לשלומה, אך אהבה זו לא יכלה להוליכנו לציון. כדי שהעם ירצה בלב שלם ללכת ציונה, היה צורך בסיבות נוספות, ודוקא חיצוניות: היה הכרח ברדיפות, בהתנוונוּת כלכלית ומוסרית… בקיצור, שאיפות רוחניות בלבד, שאינן מסתמכות על סיבות מציאותיות, לעולם אין בכוחן לעורר את העם לתנועה…’ והנה, אחר כל השיקולים האלה, מתברר, כי דוקא מאוּגאַנדה, שבה – כתקוות האוּגאַנדיסטים – לא עוד יתנוון העם, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה כלכלית, ואף לא יסבול מכל רדיפות שהן, – דוקא משם ילכו סוף סוף היהודים לארץ ישראל, מכיון ש’ישמרו בלבּם את האהבה והשאיפה' – אותה ‘שאיפה’ גופה, אשר – לדברי אותו החוזר – ‘לעולם אין בכוחה לעורר את העם לתנועה’. שוב סתירה משוועת, שאי-אפשר לישבה, והיא רק מאַשרת את אשר אמרנו לעיל: או שהאוּגאַנדיסטים אינם מבינים בעצמם את אשר בפיהם, או להיפך, הם דוקא מטיבים להבין, שאוּגאַנדה פירושה הסתלקות מארץ ישראל לעולם-ועד, אלא שהם משתדלים לחפּוֹת על כך בקידות ובהשתחוויוֹת צבועות לעבר מולדתנו העתיקה.

או אוּגאַנדה או ארץ ישראל. 'אם קשה להקים מדינה אחת, הרי ליתר-קלות – הקימו לכם שתים, – כך אינם יכולים לדבר אנשים רציניים וישרי-לב. חלק מן האוּגאַנדיסטים הבינו זאת מזמן והצהירו בגלוי, שהם מוכנים לותר על ארץ ישראל לעולם-ועד. טריטוֹריאַליסטים אלה הם לפחות גלויי-לב. במוקדם או במאוחר ייאָלצנו גם האוּגאַנדיסטים שלנו לבחור באחת מן השתים: להפּרד לתמיד מאוּגאַנדה או מארץ ישראל".

הנוסחה שבפי טריטוֹריאַלסט אמיתי, שאינו קנאי ואף לא צבוע, היא זאת: עם ישראל סובל, הוא אינו יכול לחכות. אילו אפשר היה לקבל את ארץ ישראל כעת, היה זה הפתרון הטוב ביותר; אבל אם אין נותנים את ארץ ישראל, ותחתיה נותנים טריטוֹריה אחרת, שהיא מכל הבחינות, נניח, טריטוריה נוחה, הרי אסור להטיל על הקלף את כל עתידו של עם ישראל ולהמנע מקבּל את האָרץ המוצעת, כדי לחכות בעקשנות לארץ ישראל, כי אז יִתכן שבסופו של דבר תהיה הצפיה כולה לשוא. אם לא בארץ ישראל, הרי מוטב בכל מקום שהוא, ובלבד שלא נשאר בלי שום ארץ. ואם כך הדבר, הרי מובן מאליו, שאין אנו חייבים לחכות באופן סביל, עד אשר יעלה על דעת זולתנו להציע לנו טריטוֹריה: לאחר שהוברר, כי את ארץ ישראל אי-אפשר להשיג כעת, צריכים אנו להשתדל בעצמנו, ביודעין שיִנתן לנו צ’אַרטר על איזו ארץ מתאימה. אם אוּגאַנדה לא תתאים, צריך איפוא לארגן חיפושים חדשים, למצוא שטח שומם אחר, לחָקרוֹ, להשתדל להשיג את הצ’אַרטר ולפתוח בהתישבות תכניתית… את מרכז-הכובד של הטריטוֹריאַליזם, לאחר שניתחנוהו, אפשר איפוא להגדיר בשתי הנחות: האחת – שעם ישראל זקוק לישועה מידית, והשניה – שבטריטוֹריה אחרת אפשר להקים את ה-Judenstaat ביתר קלות וביתר מהירות מאשר בארץ ישראל. שאם לא כן, אם העם אינו זקוק לעזרה מהירה, אין צורך להחָפז ואפשר להמשיך עוד שנים רבות את המאמצים המתמידים להשגת ארץ ישראל; מאידך גיסא, אילולא נדמה היה, ש“טריטוֹריה” ניתנת להגשמה ביתר קלות ומהירות מ“ציוֹן”, כלומר אילו אפשר היה באותה המידה להשיג את שתיהן, הרי בתנאים שוים כאלה היה כל טריטוֹריאַליסט מפוּכּח מעדיף את ארץ ישראל בתורת הארץ הפּוֹפּוּלאַרית יותר בין המוני העם. הכל מצטמצם איפוא בתחומיהם של שני שיקולים אלה: דרושה ישועה מהירה, ו“טריטוֹריה” מסוגלת להמציאה ביתר מהירות וביטחה מ“ציון”; ואילולא שני שיקוּלים אלה, לא היה הטריטוֹריאַליזם קיים…

נאלצתי כבר להצביע ב“יֶברייסקאַיה ז’יזן” על תופעה אָפיינית אחת: בעצם, מתחילה הפּרוֹגראַמה הציונית רק עכשיו להסתעף ולהתפתח כראוי. אינני מתכוון לאותה סיעתיות על-פי “כיווּנים”, שהתחילה אצלנו, לפני הנוהג היהודי, כבר למחרת היום: כוָנתי להסתעפות ולהתפתחות של הפּרוֹגראַמה המעשית, של תכנית-הביצוּע שלנו. השאלה, כיצד ברצוננו לגשת לביצועו של המפעל העצום, ובכלל עצם השאלה על “העבודה הציונית” במלוא מובן המלה, לא הוצגה עדיין כראוי. ובהחלט מובן מדוּע: כל קורותיה של המאה שעברה הוליכונו אל ההכרח להתארגן, ושמונה השנים האחרונות הוקדשו דוקא להקמתה של אותה הסתדרות – להקמת אותה מכונה, שתצטרך לסובב את גלגלי עבודתנו הלאומית. ברור איפוא, שכל עוד נמשך בנין המכונה, נדחקה העבודה עצמה, על כל פרטיה, לקרן-זוית. היו, כמובן, דיבורים על עבודה זו, אבל דוּבּר עליה בקוים כלליים: צדדיה השונים הסתמנו כתרשימים, בצורה פשטנית ואפילו תמימה מאד. הוא הדין לגבי השאלה החשובה ביותר של הפּרוֹגראַמה הציונית: כיצד ליצור בטריטוֹריה המדוּבּרת, ויהי אפילו עם הצ’אַרטר ביד, רוב-תושבים יהוּדי, כלומר, כיצד להעביר לשם את המוני היהוּדים. על שאלה זו, שאויבינו היו מציגים לנו תכופות בנעימת-לעג, לא היינו משיבים כמעט כלום, אלא היינו דוחים אותה כלאחר-יד, ובלבנו היינו מתרצים אותה בזה, שקודם-כל “הניחו לנו להשיג את הצ’אַרטר”, ואחרי-כן איך-שהוא כבר… “נעביר אותם”. אבל בשנים האחרונות, כשהתחיל להתקרב לסיומו השלב הראשון בציונות המדינית – שלב יצירת ההסתדרות, או, ביתר דיוּק, יצירת אותו גרעין, שממנו צריכה להתפתח הסתדרות לאומית-מדינית ענפה, – כעת הושמעה בקול רב ובבהירות יתירה הדרישה הכללית לברר סוף סוף את כל שאלות-היסוד של הטקטיקה והפּרקטיקה הציונית, ובתוכן גם השאלה החשובה ההיא. די היה להסתכל בה ביתר עיוּן – ומיד התברר, כי אין לפטרה עוד במלה המעורפלת האחת: “נעביר אותם”. “טריטוריה שוממה” – נאמר בחוזר הנ“ל של “ציוני ציון” – “אין לישבה בבת-אחת. רק הוזי-הזיות יכולים לחלום, שעם קבלת הצ’אַרטר, הם יושיבו מיד מיליונים אנשים על אניות ויעבירום למקומות החדשים. לשם כך לא יספיק כל העושר שבעולם, וארץ שלא הוכשרה מראש לא תוכל לפרנס אפילו אחד למאה ממהגרים אלה. התישבות-המונים אי-אפשר לנהל באורח מלאכותי: צריך להכשיר את הטריטוריה כך, שהיא עצמה, באורח טבעי, תמשוך אליה המוני מהגרים, כשם שאמריקה מושכת אותם כיום. מדוע מפליגים אביונים מרובים כל-כך לאמריקה? משום שבאמריקה יש ביקוש רב לידים עובדות. וביקוש רב לידים עובדות קיים רק בארצות בעלות תעשיה מפותחת. לפיכך יש קודם-כל להכשיר את הארץ לפיתוח תעשייתי, כלומר יש לחולל בה אינדוּסטריאַליזציה”. אוסיף עוד מצדי: אינדוּסטריאַליזציה כל-צדדית, לא רק במובן המצומצם של תעשיה מעַבּדת, אלא גם של ניצול חמרי-גלם ושל חליפין. כדי לעורר זרם מהגרים המוני, כלומר, כדי ליצור מַגניט להגירה, יש להתניע את כל הפוּנקציות הכלכליות הטבועות באותה טריטוֹריה בכוח מבחינת תנאיה הטבעיים. התיאורטיקן הבולט היחידי של ההתישבות הציונית, פרופ' אופּנהיימר, בהרצאתו בקונגרס הששי, הסתמך בערך על אותה השקפה ואפילו הציע תכנית מעוּבדת ומפורשת לאינדוּסטריאַליזציה זו. אפשר לחלוק על פרטי התכנית, אבל שום אדם חושב לא יטיל ספק ביסודה: את הכשרת הטריטוֹריה אין להניח לזרם ההיוּלי, הבלתי-מאוּרגן והבלתי-מוסדר של ראשוני המהגרים. אם המהגרים יזרמו בצורה כזאת, עתידים הם להתישב, כרגיל, איש ליד רעהו, כך שבמקום אחד תוָצר הצטופפות המונית ובשאר המקומות – שממה; הרוב יעוּטו על איזה משלח-יד מסויים, מתוך הרגל או מתוך רדיפת רוָחים, ועל-ידי כך לא תושג החלוּקה המאוזנת של האוכלוסים ביישוּב המקומות השונים ובהתפתחות ענפי התעשיה למיניהם. ואילו דוקא מידת החלוקה השוָה – רק היא עשויה לחולל את העלאת הארץ לשלב גבוה יותר של משק מפותח וליצור את ה”מגניט" החזק. בחוזר הנ“ל נאמר להלן: “את האינדוּסטריאַליזציה הזאת – מסביר אוֹפּנהיימר – יש לנהל בזהירות, לפי תכנית מדוקדקת, בדומה לתבנית, שלפיה נקלָעוֹת רשתות דייגים: תחילה מסַמנים את הקשרים המרכזיים, אחרי-כן את קשרי הבּינַים, אחר-כך את ראשוני הריבועים הגדולים, אח”כ את הקטנים יותר, ואת הקטנים עוד יותר, וכו'. כל העבודה הזאת צריכה להתנהל על-ידי הסתדרות, שתשלח בכל פעם עובדים במספר מסויים ומוגבל-כהלכה, ורק בהדרגה היא תגדיל את המספר, כלומר היא תנהל התישבות זעירה. לפיכך גם כאן אין בזמן הראשון מקום לדיבורים על ‘המוני’ דלת-העם. המונים אלה יצטרכו כמקודם להשאר במקומותיהם, עד אותו היום, בו תוָצר האפשרות להגירת-המונים, כלומר, עד אשר תהליך האינדוּסטריאַליזציה בארץ יגיע לדרגה כזאת, שתמָצא פרנסה לכל… דבר זה ידרוש לא חמש שנים, ולא עשר, אלא בערך משך-חייו של אדם”. – וחיים ארוכים דוקא, אוסיף אני מצדי. השגת הצ’אַרטר היא ענין לשנים מספר, או, אם יאיר המזל, לרגע מאוּשר אחד; אך יִשוּב הטריטוֹריה הוא במלוא מובן המלה תהליך ממושך, ותהא זו קלות-דעת שאין-כמותה לשכוח את הדבר.

אבל, אם נזכור ולא נשכח, הרי קודם-כל נושרת התורה הרחמנית בדבר הישועה שאינה סובלת דיחוּי. צרכי ההגירה הקיימים בשעה זו בין יהודי אירופה המזרחית גדולים הם ועצומים, והם הולכים וגדלים לא מדי יום ביומו אלא מדי שעה בשעה, – אך לספּק צרכים אלה אין כיום ביכלתה לא של אוּגאַנדה ואף לא של מדבר-שממה אחר, יהיה נרחב וּפוֹרה כאשר יהיה, ואפילו יביא לנו עמו כשי אבטוֹנוֹמיה רחבה ביותר. הגירה זו היא אחד מגילויי ה-Judennot, והיא תפּסק רק כשתעלם ה-Judennot. ויש לזכור, כי הציונות נועדה לא להניח אספלניות “מידיוֹת” על פצע זה או אחר של הגלות, אלא לעקור את הגלות עצמה. המטרה אדירה, ולכן היא זקוקה לזמן רב. בזאת צריכים להודות גם ה“ארצישראליים” וגם הטריטוֹריאַליסטים. תהי אשר תהיה האָרץ שנבחר בה לבסוף – תהא זו ציון או (נניח לרגע) אוּגאַנדה או קוֹנגוֹ, – הרי בזה אין אנו מבטיחים עדיין לעם שוּם “ישוּעה מהירה”, אלא רק ישוּעה יסודית, אחת לתמיד.

והרי בזה נבדלות זו מזו הצדקה הרחמנית והעזרה העצמית המחושבת, שהאחת שואפת לסתום בחפּזון את הסדקים החיצוניים, ואילו האחרת ניגשת ללא רתיעה אפילו לבנין מחוּדש של הבית כולו, אם יהא בזה צורך, ואינה ישועה⁵ לא לקרבנות ולא למשך-הזמן. יהי אשר יהיה השם שנועד לטריטוֹריה, אשר עליה תבּנה המדינה היהודית, מכל מקום תוכל הציונוּת בשעת בחירתה ובעבודת-הכשרתה לנהוג אך ורק בהתאם למטרתה היסודית: לתת לישראל מולדת מוצקה, ולא לפי השאיפה הצדדית – לתתה לו ביתר-מהירות. סיסמתנו היא “לָנֶצח” ולא “במהרה”. אפילו טריטוֹריאַליסט נלהב יצטרך לבחור מכמה טריטוֹריות לא בזו המוטלת כעת לידו, אלא בזו, שעליה אפשר בבטחון-יתר להקים את ה-Judenstaat. כל השאלה כלולה דוקא בזה: מה שמה של אותה טריטוֹריה, שעליה אפשר בבטחון-יתר לגשת לבנין המדינה היהוּדית ולסַיימוֹ.

אם רוצים אתם לפגוע בטריטוֹריאַליסט נבון, אִמרוּ לו, שהטריטוֹריאַליזם נולד עם אוּגאַנדה. הוא יִמחה וישיב שאוּגאַנדה היא דבר שבמקרה, ואילו הטריטוֹריאַליזם הוא השקפת-עולם. והצדק עמו, באותו מובן, שכשלון אוּגאַנדה בקונגרס הבא בהאַאַג לא יהא בו עדיין משום תבוסה תיאורטית לטריטוֹריאַליזם. אפילו יתברר, שאוּגאַנדה איננה מתאימה, הרי עדיין תשאר לטריטוֹריאַליסטים האפשרות לתבוע, שפעולתנו לא תצטמצם במאמצים מסביב לארץ ישראל, אלא תתנהל בכלל להשגת צ’ארטר על איזה מקום אחר, ובלבד שיהא מתאים. בביסוס הטריטוֹריאַליזם לא תוכל איפוא אוּגאַנדה לשמש נימוק, לא “בעד” ולא “נגד”. ומכאן המסקנה הברוּרה: מי שרוצה להוכיח באורח עקרוני את יתרונות הטריטוריאליזם, לא יוכל להסתמך על כך, ש“כבר ישנה אֶרץ”. היום היא יֶשנה(?), ומחר היא עלולה להעלם: כאן אפשר לדון רק באורח כללי, ואת השאלה יש להציג רק בצורה כזאת: מה תוכל הציונות המדינית להגשים ביתר-וַדאוּת – את השגת ארץ ישראל או את השגתה של איזו טריטוֹריה מתאימה אחרת?

במאמר “רשימות” כתבתי, בין השאר, כי להגשמת מטרותיהם יכולים הטריטוֹריאַליסטים להסתמך רק על הדיפּלוֹמַטיה. אחרי-כן ניתנה לי ההזדמנות להכיר מקרוב נציגים רבים מאד של הטריטוֹריאַליזם, ומפיהם שמעתי טענה נגדית, או ביתר דיוּק, תיקון: לא רק הדיפּלוֹמַטיה במובן המצומצם של המלה, אלא בכלל ההשפעה הנרחבת ביותר על דעת-הקהל האירופית ועל החוגים השליטים, באסיפות-עם, בעתונות ואפילו בפעולה פאַרלאַמנטאַרית. אבל תוּ לא. לשמור תמיד בלב את מטרתם שלהם, ואילו את הלחץ להפעיל על זולתם – זאת הטקטיקה של הטריטוריאַליסטים. ה“ארצישראליים” מדברים כמעט פה-אחד על ההכרח לפתוח מיד, עוד לפני הצ’אַרטר, בעבודה מעשית בארץ ישראל; אך הטריטוֹריאַליסטים אינם יכולים, כמובן, להציע דבר מעין זה, שהרי אצלם לא סוּמנה עדיין האָרץ, ואף אינה יכולה להסתמן. לפיכך מצטמצמת הטקטיקה שלהם בתחומים אלה: לבצר, להרחיב ולהגביר את ההסתדרות הציונית, עד אשר תהיה גורם בעל השפעה במדיניות הבין-לאוּמית, ואז, בבוא הרגע המתאים, להשתדל אצל מעצמה אחת או אצל קוֹנצרט-המעצמות, שימסרו לידינו אחת הטריטוריות השוממות המתאימות⁶. – וכי תהיה לנו השפעה מספקת לכך? – שואלים הספקנים. – כן, – משיבים הטריטוֹריאַליסטים, – היהדוּת יש לה כבר עכשיו כוחות רבי-משקל, כספיים ורוחניים, המסוּגלים להשפיע השפעה ניכרת על הענינים הבין-לאומיים; ואם נרכז את הכוחות הללו, אם נארגנם ונכוונם אל מטרות יהודיות-טהורות, הרי יגדל משקלם המיוחד פי-עשרה, ואין ספק, שיצליחו להשיג טריטוֹריה, וביחוד מאחר שמצבם הבלתי-נוֹרמַלי של היהודים פוגע לא רק בהם.

מניח אני, שבענין זה אין לחלוק על הטריטוֹריאַליסטים. יצירת הסתדרות גדולה וחזקה פירושה, בלי ספק, הבטחת סיכוי רב-משקל להשגת טריטוֹריה. אך ציירו לעצמכם לרגע-קט, שבאותו יום, בו עתידים נציגיה של ההסתדרות הטריטוֹריאַליסטית להופיע עם תביעותיהם בפני המעצמות, יקומו לצדם גם שליחיה של הסתדרות אחרת, גם היא יהודית וגם היא שואפת להקמת ה-Judenstaat. אלה יכריזו: “מאחורינו – הסתדרות רבת-השפּעה, התובעת מן המעצמות, בשם הצדק ולמען שלוותכם-אתם, להמציא לנו איזו טריטוֹריה מתאימה”. ובאותה שעה יכריזו האחרים: “גם אצלנו הסתדרות רבת-השפעה, וגם אנו מסתמכים על הצדק ועל תועלתן של מדינות-התרבות עצמן; אך מלבד זאת מצביעים אנו גם על טריטוֹריה מסויימת, שסוּמנה על-ידינו מראש, ואנו חוללנו בה אינדוּסטריאַליזציה, הכשרנו אותה להתישבות, וכבר יש לנו בה השפעה רבה; וארץ זו חייבים אתם למסור לידינו”. בהשווֹתנו את מצבם של שני הטוענים, רואים אנו, כי גם הראשון וגם השני יש בידיהם במידה שוָה ה“סיכוי” האחד – הסתדרות רבת-השפעה; אך אצל השני יש גם “סיכוי” נוסף, שאיננו בידי הראשון – טריטוֹריה, שסוּמנה מראש, שהוּכשרה, ובחלקה אפילו נכבשה כיבוש כלכלי. מי ישיג את מטרתו ביתר קלוּת? מבּחינה אַבּסוֹלוּטית קיימת, כמובן, האפשרות, ששניהם לא ישיגו מאומה; אך מכל מקום, ביתר וַדאוּת ישיג את המטרה זה אשר בידו שני “סיכויים” ולא אחד. זה ברור באורח מתימַטי. ברם, אם נפנה עורף לעולם האַבּסוֹלוּט והמַתימטיקה, וניטול לידינו את קנה-המידה של יחסים פשוּטים עלי-אדמות, הרי עלינו לומר, שהשני בלי ספק ישיג את מטרתו. אפשר שלראשון לא יתנו שוּם טריטוֹריה, משום שאומות-העולם הגדולות כבר חָמדוּ לעצמן את כל השממות המצויות; או, אם יתנו, הרי ישמרו לעצמם את הזכות לבחור את הטריטוריה – כלומר, יציעו לעם לקבל כ“מולדת” אֶרץ אשר לא נבחרה על-פי טעמו. ואילו להתנגד לתביעתו של השני לא יהיה דבר קל ופשוט כל-כך. הרי איש לא יתנגד לו, רק כדי שאותה אֶרץ תשאר לעולם-ועד ריקה מאדם: להתנגד תוכל רק אותה מעצמה, שלטשה בעצמה עין על אותה ארץ. לטישת-עין על ארץ פירושה לשאוף לניצולה, וכמובן להפיק תועלת מן הניצול. וניצול מביא תועלת, אם אפשר לצפות ממנו לרוָחים גדולים ככל-האפשר תוך כדי הוצאות קטנות ככל-האפשר: במלים אחרות, התנאי היסודי לניצולה של ארץ מסויימת – הוא העדרו או אי-חשיבותו של ה“חיכּוּך”, כלומר של כל מיני מכשולים המפריעים את ההנאה מאוצרות השטח; קרקע סלעית, העדר נמלים נוחים, אוכלוסיה מקומית חזקה וקשת-עורף – כל אלה מקטינים את “ערך-החליפין” של האָרץ, כי כל אלה מקשים על הניצול, מגדילים את ההוצאות ומקטינים את הרוָחים. אך בשורת המכשולים האלה, המפריעים את הניצול, מופיעה כאחד החשובים ביותר דוקא ההשפעה הזרה שנתבצרה באותה טריטוריה. אם אחרים כבר הכּוּ שרשים באדמתה, יהא זה מן הדברים הקשים ביותר לעקור אותם ולהחליפם בשלי. השפעה זרה היא היא ה“חיכּוּך” הממשי ביותר, האבן הגדולה ביותר שבקרקע, שעקירתה תדרוש השקעת-מרץ כה גדולה, עד שלפי חשבון מסחרי פשוט לא יתפּתּה עוד איש לגשת לניצול הקרקע לשם רוָחים. מדינות קאַפּיטאַליסטיות, היוצאות לכבוש ארצות לא-להן, ניגשות אליהן ויכולות לגשת אליהן רק מבחינת התועלת החמרית, ולא מתוך מניעים רעיוניים או עקרוניים, והן שואפות תמיד לכבוש רק ארצות כאלו, שניצולן מבטיח להן בצע גדול ודורש השקעות קטנות. או ביותר דיוּק: רק השקעות חד-פעמיות. מעצמה עשירה לא תתנגד להוציא סכום-כסף ענקי למשלחות-מוּמחים, לעבודות-מחקר בטריטוריה, לפיתוח נמלים וערים, כי כל ההוצאות האלו הן השקעות מייצרות העתידות להביא רווחים. ואולם, כיבוש טריטוֹריוֹת, שבהן הן תאָלצנה להלָחם זמן בלתי-מסויים עם הילידים או עם השפעה זרה מושרשת, כלומר להשליך בלי הרף כספים לתוך תהום של השקעות בלתי-מיַצרות, – כיבוש מעין זה נחשב בודאי בכל מקום כמפעל שאין עמו תועלת, כהרפתקה פּוֹליטית, שלעולם לא תביא רוָחים. דבר זה אינו מונע, כמובן, את האפשרות, שבכל-זאת תתחולל הרפתקה כזאת, ואחת המעצמות תחמוד לעצמה אותו מקום, שבו כבר רכשנו אנחנו השפעה כלכלית ותרבותית. אך במקרה זה, ככל שתגבר השפעתנו, כן יגדלו בשביל מתחרנו הקשיים וההוצאות הכרוכים במלחמה נגדה. מלחמה זו אינה בהכרח מלחמת-אגרוף: זו תהיה מלחמה של דחיקת-רגלים כלכלית ושל השתלטות תרבותית, ובמלחמה כזאת יִמָצא במצב עדיף תמיד אותו צד, שהקדים להשפיע את השפעתו התרבותית-כלכלית באותה ארץ. התפקיד הוא איפוא, ליצור את ההשפעה הזאת בעוד מועד, השפעה מוצקת, חזקה ומשובחת: ואחר שזו תהא מצויה, לא תהא נשקפת עוד שוּם סכנה אפילו ממלחמה, שהרי תמיד תהא קיימת האפשרות לפתוח בהתנגדות מתמדת, עקשנית, לשָברה, וזו מוכרחה סוף סוף לשכנע את היריב, כי מפעלו אינו כדאי מבחינה מסחרית-טהורה. ואם, מלבד ההשפעה במקום, נביא עוד בחשבון את השפעתה של הסתדרות עולמית יהודית-לאוּמית, אשר תתמוך בהתנגדות זו בלחץ מבחוץ ותניח כל מיני מכשולים בדרכו של היריב, – הרי שאלת ההצלחה נהפכת לשאלת זמן וקרבנות בלבד. אבל אם בכלל יש אצלנו מי שמקווה שנוכל לעבור את כל הדרך הציונית ברכיבה על מקל בשלש שעות וכמה דקות וללא מאמצים וקרבנות עצומים, – הריהו טועה טעות גדולה, ואכן, אינני סבור, שיש בינינו תמימים כאלה.

מדברים אלה נובעת מסקנה זו: יהיה אשר יהיה שם הארץ של ה-Judenstaat העתיד, – אך אם יש בכלל ברצוננו להשיג איזו טריטוריה שהיא, צריכים אנו לסַמנה ולהכשירה מראש. אם לא נסמנה מראש ולא נעמיק בה את שרשי השפעתנו, אנו, קודם-כל, נניח לרצון-זרים את הזכות לבחור לנו את מולדתנו, והרי דבר זה, אם נהרהר בו מעט, הוא אבּסוּרד מופלץ, – ושנית, נשלול מעצמנו את המחצית (אם לא למעלה מזה) של סיכויי ההצלחה. כל התנועה הציונית בנויה על העיקרון, שעליו אנו חוזרים ללא ליאוּת כעל “קריאת שמע” חדשה: עשו את ההיסטוריה שלכם במו-ידיכם, – ותהא זו סתירה משוַעת לעקרון-יסוד זה, אם את הענין החשוב ביותר של התנועה כולה, את בחירת האָרץ, בה תתחולל העבודה העצומה של תקומת המדינה היהודית, בה ימצא עם ישראל את חוף-המבטחים הנצחי, – נשאיר ביודעין למקרה עיוור, כחפצם או כמצב-רוחם של דיפּלוֹמַטים אירופּיים. די להעמיק חשוֹב על נושא זה, כדי להבין, שתנועה עממית רצינית לא תוכל לבנות את תקוָתה על יסודות כאלה. את הטריטוריה צריכים אנחנו לסַמן מראש. אך לא די בסימוּנה: אפשר לסַמן ולהתקל בסירוב. כדי לפעול מתוך בטחון, עלינו לנהל את כיבוש הארץ המסומנת בעת ובעונה אחת משני צדדים, מבפנים ומבחוץ, על-פי תכנית מדוקדקת ובשיטות-ארגון מדוּייקות. כך חופרים מנהרה: המהנדס מוסר תכנית מדוּייקת, והפועלים מתחילים אחר-כך ביום אחד לחתור אל תוך ההר משני הקצווֹת, עד אשר ייפּגשו איש עם רעהו, – ואז הדרך פתוחה.

לאחר שנקבע והובן ההכרח לסַמן את הטריטוֹריה מראש, לא נותר לנו אלא לברר, באיזו טריטוֹריה עלינו לבחור למטרה זו. אין ספק – באותה טריטוֹריה, בה אפשר בקלוּת-יתר לבצר את ההשפעה היהודית, הכלכלית והתרבותית כאחד, – אם בכלל מותר להשתמש במלה “קלוּת” לגבי תנועה, אשר, בדומה לכל השתחררות לאומית, תתבע מאמצים עצומים וקרבנות כבדים. כאן הביטוי ב“קלות-יתר” אין פרושו אלא זה, שאותם מאמצים וקרבנות צריכים ליפול על קרקע, שתהא להם המתאימה והפוריה ביותר. איזוהי הקרקע, ומה-הם התנאים, שהיא צריכה להלמם? יש, כמובן, המשיבים על שאלה זו: “קודם-כל, צריך שיתירו לנו לעבוד על אותה קרקע. זהו התנאי הראשון”. אני כלל וכלל אינני נמנה על חסידי השיטה, שלפיה פורצים קירות-אבן במצח, ואולם בשום פנים לא אוכל להסכים שנימוק כזה יובא בחשבון. בשעה שעם עושה את ההיסטוֹריה שלו, לא נודע שוּם משקל מכריע להסכמה או לאי-הסכמה מצד זולתו. וָלא, צריכים היינו להסיק את המסקנה, שאם בכלל “לא יתירו” לנו לעבוד על שום טריטוֹריה, השלם נשלים עם הדבר ונסתלק בכלל מן הרעיון להשיג לעצמנו ארץ? ההנחה, שבבחירת טריטוריה נתחשב עקרונית בהסכמת זולתנו, פירושה שוב, בסופו של דבר, שנניח לטעם הזר לבחור לנו מולדת. אין ספק, שבהתאם לשאֵלה, אם “יתירו” לנו או לא יתירו, תצטרך להשתנות הטקטיקה שלנו, העבודה תהיה מהירה או שקטה יותר, נסתרת או גלוּיה, אך ענין כה מהותי, כה יסודי לתנועה, כעצם בחירת הטריטוֹריה, מוכרח ויכול להיות רק ענין עקרוני-טהור. התנאים ההכרחיים הנדרשים מן הטריטוֹריה, כדי שאנו נבחר בה ונסַמנה, צריכים להלום את הלך-הרוח הלאומי הפעיל שלנו, שהרי אם דבר זה לא יהיה, לא יתן לנו שום היתר את הכוחות הדרושים לעבודה מאורגנת. נוסף על כך יש לזכור, שכיבוש-ההשפעה באיזו טריטוֹריה שהיא לא התחולל ולא יוכל להתחולל מעולם בהיתר הרשוּת, אלא תמיד – נגד רצונה. לשם כך דרושים רק כמה תנאים מוסיימים: מבחוץ – כאמור, הסתדרות חזקה ורבת-השפעה, שלרשותה אמצעים כספיים ורוחניים כבירים, ואף רצון בל-יִמוֹט להשתלט על הטריטוֹריה המסוּמנת, על אף כל הכשלונות הזמניים, ויהיה מה; ומבפנים – גיִס ניכר של “אנשי-שלומנו”, תרבותיים למדי, עצמאיים מבחינה כלכלית, מאורגנים ומסורים מסירות מוחלטת למטרה הלאומית, – אנשים, שיטלו לידיהם את תפקיד מורי-הדרך והמבַצרים לכל צורות השפעתנו בין שאר התושבים, הלא-תרבותיים, שבאותה ארץ.

וכן אין עוד שום צורך לחזור ולומר בפעם העשירית, כי האָרץ היחידה, העשויה להלום את כל התנאים האלה, היא ארץ ישראל. נצטרך להצביע שוב על העובדה, שבארץ ישראל יושבים כ-80,000 יהודים, והם מהווים כ-11 למאה מכלל-האוכלוסיה, כלומר יותר מבכל ארץ אחרת; ש-80,000 אלה הם כעת חסרי-השכלה וחסרי-ישע מבחינה כלכלית, אבל על-ידי בתי-ספר ועל-ידי סיוע-עבודה מאורגן אפשר תוך עשר שנים לחנך מחדש מן השורש את כל הדור הצעיר שבהמון זה; שהאוכלוסיה הערבית המקומית חסרת-תרבות לחלוטין, והיהודים, היודעים אפילו בארצות הנאוֹרוֹת ביותר, בהיותם קומץ-אנשים, להגיע לכלל השפעה, יוכלו איפוא בנקל לרכשה לעצמם כאן, ועל אחת כמה וכמה, מאחר שעל-פי המסורת המושלמית נועדה האָרץ להיות ארצו של ישראל; ושבארץ ישראל יש לנו בכל-זאת שלשים מושבות, בנק בעל סניפים, אדמות פרטיות במקומות שונים ואפילו מפעלי-תעשיה כל-שהם; ולבסוף, שקיימת בעם מאז ומקדם משיכה לארץ ישראל, משיכה שגם הטריטוֹריאַליסטים אינם שוללים את קיוּמה, והיא עשויה להקנות לעבודת-הכיבוש המאורגנת של ארץ-הקודש איתנוּת מוצקה, שתהווה משקל נגדי בתקופות-הדכאון של הכשלונות העראיים. לחזור על כל אלה בפרטוּת – יהיה משעמם. בעינַי בכלל נראה הדבר כוַדאי, שאם רק נחדור כראוי לתוך הרעיון בדבר ההכרח לסַמן את הטריטוֹריה מראש ולהכשירה לתפקידה, מיד תופיע ארץ ישראל כאפשרות היחידה שלפנינו. לערוך פעולת-כיבוש מתמדת, עקשנית ותכניתית בטריטוֹריה אחרת כלשהי, ש“אינה ניתנת”, ולהיאבק בדרך זו להשגת הצ’אַרטר עליה, – הצעה כזאת תרָאה גם בעיניו של טריטוֹריאַליסט כאַבּסוּרדית לגמרי. שהרי “בתנאים שוים” היה גם הטריטוֹריאַליסט מעדיף את ארץ ישראל, ודוקא כאן נוצר אותו שויון-התנאים. אם ממילא צריך לקחת בקרב, “בלי היתר”, הרי בודאי את ארץ ישראל, כי במצב-ענינים כזה אין שום טעם לזלזל ביתרון כה חשוב כגורם הנפשי, שעם כל היותו “רוֹמַנטי” אין איש חולק על קיומו: בזיקת העם אל ארץ ישראל. הטריטוֹריאַליזם, לפי עצם מַהוּתו, לא יִתכן בלא היתר מטעם הרשוּת הנתוּנה. איני חושב, שיִמצא טריטוֹריאַליסט ישר-לב אשר ינַסה לערער על אמת זו. ואילו דוקא מאמת זו נובעת המסקנה, שאם, חס וחלילה, בסופו של דבר לא יִנתן ההיתר, יהיה הטריטוֹריאַליזם אָנוּס ברוב-צערוֹ להסתלק מפתרון שאלת-היהודים. כל תקוָתו תלויה ברצון הטוב של זולתו, – ולזה יִקרא: עצמאות לאומית! הטריטוֹריאַליסטים רשאים להעלב, כשיאמרו להם, כי אותם יָלדה אוּגאַנדה, אך האמת היא אמת: בו ברגע שיתנדף מקסם-השוא של ה“היתר” המוכן – נסתכל בענין רב ונראה, מה ישתייר במציאות ממגן-דוד מודרני זה, שעליו מתנוססת הכתובת “אֶרץ…”

אך נניח לרגע, שאוּגאַנדה ישנה. נניח, שבקונגרס השביעי היא תמָצא מתאימה מכל הבחינות, הממשלה האנגלית תתן אַבטוֹנוֹמיה רחבה ביותר, יק"א תציע לנו את כל המיליונים שלה, ואנו נחליט פה-אחד: ה-Judenstaat יוקם באפריקה המזרחית. העבודה מתחילה. התהליך, כאמור לעיל, ממושך. אינני פסימי ואיני מודד את התקופה במאות-שנים: להיפך, אני אוֹפּטימי ומודד אותה בעשרות-שנים. בליבּריה נתקבצו ב-80 שנה כשני מיליונים כושים, בזילנדיה-החדשה התישבו ב-60 שנה 750 אלף מהגרים, ובאוסטראַליה ב-100 שנה – אפילו 4 מיליונים. אינני בא לקבוע מראש, כמה מיליונים יהוּדים יהגרו אל ה-Judenstaat, אך תוך 50 שנה, מניח אני, יהיה בנינה גמור, מאותה בחינה, שיִוָצרוּ שם חיי-תעשיה מפותחים למדי, אשר יאפשרו לכל יהודי בגלות, הזקוק להגירה, לעקור לשם. ואולם, תוך 50 שנים אלו יהא צורך, כאמור לעיל, לחולל אינדוּסטריאַליזציה שיטתית וכל-צדדית בארץ בלתי-מוכשרת לגמרי, – במלים אחרות “לשלוח בכל פעם מספר עובדים מסויים ומוגבל-כהלכה, ורק בהדרגה להגדיל מספר זה, כלומר לנהל התישבות זעירה… ההמונים יצטרכו כמקודם להשאר במקומות הישנים, עד אותו היום, בו תוָצר האפשרות להגירת-המונים, כלומר עד אשר תהליך האינדוּסטריאַליזציה בארץ יגיע לדרגה כזאת, שתמצא פּרנסה לכּל… דבר זה ידרוש לא חמש שנים, ולא עשר, אלא בערך משך-חייו של אדם”. בכל התקופה הארוכה הזאת תצטרך, כאמור, לפעול הסתדרות מדינית חזקה, כלומר העם היהודי המאוחד. חיי-הרוח של העם בכל תקופה ותקופה הם בהכרח בבוּאה של פעולת-חייו במציאות; אם במשך 50 שנה יעסוק עם ישראל במאומץ וביודעין בבנין עתידו הלאומי, הרי גם הלך-רוחו יהיה בהכרח, בהתאם לכך, לאומי מובהק. תלך ותגדל בלי הרף התודעה העצמית, ההתעמקות העצמית, החקירה העצמית. בהתחנכות נפש-העם תצוף ותעלה בראש וראשונה ההיסטוריה הלאומית וההיסטוריה של התרבות הלאומית, – היא תצוף ותעלה בהכרח, בתוקף החוק ההיסטורי: בחוָיוֹת הרוחניות משתקפים הצרכים המציאותיים. דוגמתם של כל העמים מאשרת את הדבר: בתקופות של השתחררות לאומית נוצרת התענינות מיוחדת בעברה ההיסטורי והתרבותי של האוּמה. תוך חמישים שנה יתבגרו – אם נמנה לפי הנוהג הרוּסי, בעשרות-שנים – חמישה דורות. דורות אלה יתחנכו באוירה לאומית, ולכן ישמעו ויבטאו על כל צעד ושעל את שמה של ארץ ישראל. הם יסגלו לעצמם את האמת המדעית, שהפּסיכיקה היהודית עוצבה בארץ ישראל. הם ילמדו בעל-פה התורה, שההיסטוריה של עם ישראל מתחילה ומסתיימת בארץ ישראל, ואילו כל אשר בא אחרי-כן לא היה אלא מה שעמים אחרים עוללו ליהודים. הם יינקו עם חלב-האם את ההכרה, שגדולי ערכי-המוסר, אשר חדרו להכרת העולם התרבותי כולו, נוצרו על-ידינו בארץ ישראל, – ומחוץ לארץ ישראל רק רשמנו, ביררנו ואף תיקַנוּ את הישן, את הארצישראלי, או הלכנו בכלל לרעות בשדות-זרים. הם יוָכחו, ועקבו צעד אחרי צעד, כיצד בדרכו הארוכה, בשביל-העקרבּים של הגלות, היה עם ישראל נושא על שפתיו את שמה של ארץ ישראל, כאילו הוא נהפך לאָלת-השבּעה כנגד עצמת האויב; היה עושה אותה מגן וצינה ליִחוּד הלאוּמי, ואת עצם קיומו של יִחוּד זה היה מצייר לעצמו כשיבה לארץ ישראל לעתיד לבוא. את החינוך הלאומי אין להפריד מארץ ישראל, כשם שאין להפריד את דברי התורה מן הקלף, או את האש מן הכיריים, ואי-אפשר לקרוא בכתבי-הקודש בלי להביט בקלף, או להתחמם באש מבלי לקרוֹב אל הכיריים⁷. אוירת החינוך הלאומי ספוגה כולה ארץ ישראל, ובאוירה זו יגדלו דורותינו, ואחרי-כן יביאו את מיטב-אוֹנם לעבודת הקימום והתחיה של מה שהיה בארץ ישראל. הרי ארץ ישראל זו לא תעלם עד אז מעל פני כדור-הארץ: היא תהיה כאן, על גבי המַפה הגיאוגרפית, ברורה ומוחשית, והם ידוֹע ידעוּ, שהיא מוזנחת ושוממה, ואילו העם היהוּדי בונה לעצמו בית חדש בארץ אחרת, משום שהשֹוּלטן אינו מרשה… הרהרו-נא בדבר והבן תבינו, איזו דיסוֹנַנס יהיה כאן. אילו אפשר היה להשלים את יישוב אוּגאַנדה בהתפרצות, בבת-אחת, אזי, ברעש המַסע ההמוני, אפשר היה להסיח את הדעת מן הדיסוֹננס. אבל בתהליך הממושך והאִטי, שיתבע התמדה ומחשבה תחילה, עתיד דיסוֹנַנס תדיר זה לפצל יום-יום את הלך-הרוחות הכללי, לרפּוֹת את מתח הרצון והעבודה; שהרי לא יתכן, כי בתנאים כאלה, כשדעת העם צריכה במשך עשרות שנים להתרכז בקימוּמוֹ השיטתי של העבר הארצישראלי, לא תנקר במוח העובדים השאלה: ומדוּע לא בארץ ישראל? מדוּע לא שיבּרנוּ את קשי-ערפו של אותו שׂוּלטן? ואולי עדיין לא איחרנו את המועד?

יש, כמובן, רבים שבעיניהם כל זה אינו אלא “רוֹמַנטיקה”. אולי יסכימו, כי תהליך יצירת ה-Judenstaat יגביר את התודעה הלאומית העצמית ושתוך כדי כך תבוּטא תכופות המלה “ארץ ישראל” – אך מכאן אינו נובע, לדעתם, לא דיסוֹנַנס ולא פיצול. קרא יקראו על ארץ ישראל, אבל עבוד יעבדו באוּגאַנדה – מה האסון שבדבר? – מכיר אני השקפות אלו, ובי הן עושות תמיד את הרושם של קלוּת-דעת גדולה. “החינוך הסוֹציאַלי”, כלומר סכום הרשמים, שכל יחיד קולט מסביבתו, הוא גורם היסטוֹרי כביר; כל יסוד מיסודות החינוך הסוֹציאַלי נספּג אל דעת ההמונים ונהפך בה לדבר שאין לשרשו, לכעין היפּנוֹזה היוּלית, ל“פּסיכולוגיה של ההמון”. בכלל תהא זו קלוּת-דעת לחשוב, שעם, אשר חינוכו הסוֹציאַלי השריש בנפשו במשך 1800 שנה את הזיקה אל ארץ ישראל, יוכל להשתחרר מזיקה זו כעבור שני דורות, רק משום שדורות אלה קראו ספרים גרמַניים ורוּסיים. כל החיים עלי-אדמות היו לובשים צוּרה אחרת אילו חוָיות פּסיכיות היו מתנדפות בקלוּת כזאת. דבר כזה אינו מתרחש. אפשר להתערב a priori, שאילו ניתן לנו לערוך אַנַליזה חימית בפּסיכיקה של אַחַד המתבוללים שלנו, היו גם בה מתגלים שרידי-שרשים חזקים של זיקה זו לארץ ישראל, – חנוּקים, כמובן, דחוּקים הצדה על-ידי השפעות זרות, חלושים על ידי תלישותם מן הסביבה היהודית. מורשת אלפי שנים לא תיעקר אלא במאות שנים – ומי שמתעלם מזה, בהסתמכו על העובדה, שאני, חיים או מנדל, אינני חש שום זיקה, מבסס את הבנת ההיסטוֹריה לא על גורמים המוניים אלא על מצב-רוחו העראי. – ולא כל שכן בתהליך של עבודה מאומצת ומוּדעת מוכרח יסוד כה מובהק של החינוך הסוֹציאַלי, כארץ ישראל, לעורר את הזיקה שבין נפש-ההמונים ובין האידיאה הארצישראלית. ואם זיקה זו תהא נשללת בלי הרף בחיי-המעשה, שהרי המפעל, המתנהל כביכול בשם ארץ ישראל, יִוָצר בטריטוריה אחרת, – ייהפך אותו דיסוֹנַנס להפרעת-עבודה מוחשית בהחלט ומציאותית בהחלט, שתפלג את הלך-הרוחות הפעיל וּתדכּאוֹ.

ברם, יש כאן דבר יותר מענין. ציירו-נא לעצמכם לרגע, שחלפו 10 שנים מאותו יום, בו קיבל הקונגרס השביעי את אוּגאַנדה, ושם כבר נעשה דבר-מה, – ולפתע פתאום… השׂוּלטן מסכים. מופיע הוזיר הגדול ומודיע, כי חַליף-המאמינים מסכים. דבר זה אינו מן הנמנע: שׂוּלטן חדש עלול לעלות על כסא המלוכה, או אולי תשפיע בפשטות דוגמת אנגליה, אשר ראתה יתרון לעצמה לתת מקלט ל-Judenstaat… מה יהיה אז? הלקבל או לא לקבל? מצד אחד, חבל לוַתר על ההתחלות שנוצרו באוּגאַנדה: הושקעו כספים ומאמצים, ועתה יהיה כל זה לזרים. אך מצד שני, במקרה מעין זה כבר לא יוכלו למנוע את ההתפרצות הממשית של האהבה העתיקה לארץ ישראל – וכנגד זה לא יוכל להתקומם שוּם טריטוֹריאַליסט, שהרי אז יֵעשה הדבר בהיתר מטעם הרשוּת. קשה להכחיש, שנוכח היתר כזה בודאי לא יוכלו לרתק את רצון העם לאוּגאַנדה ולהוסיף להתעלם מארץ ישראל. מישהו יִזכר אז בימים הטובים של תורת ה-Nachtasyl ויציע לשנס את המתניים ולכונן שתי מדינות; אך יכולני להתנבא בוַדאות גמורה, ש“עסק זה לא יעבור”. מה לעשות: נצטרך לזנוֹח את ההתחלות באוּגאַנדה ולפנות לארץ ישראל. אך אם כעבור שלש שנים יִמלך השֹוּלטן בדעתו ויבטל שוּב את ההיתר שנתן? והרי גם דבר זה יִתכן באקלים התוּרכי. מה יהיה אז? ברור בהחלט, נצטרך שוּב לפנות עורף לארץ ישראל ולשוב לאוּגאַנדה. ומה אם האנגלים יתחרטו בינתיים ולא ירצו למסור לנו שנית את אוּגאַנדה? רואים אתם, המצב מסובך ומורכב עד-מאד…

אגב, יתכן מצב מסובך עוד יותר. אין כל יסוד לחשוב, שלא ימָצא מי שילך בעקבותיה אל אנגליה. אדרבה, מה שכדאי לאנגלים, מדוּע לא יהיה כדאי גם לגרמנים, לאיטלקים, לצרפתים, לבלגים, ואפילו לרוּסים? אצל כל אלה, דומַני, יש שממות רחבות-ידים בקוי-רוחב שונים ומשוּנים: הטירדה מרובה ובמי לישבן – אָין. בכל מקום קוראות הממשלות לבּריות, שיבואו להתישב על אדמות כאלו, ואף מציעות כל מיני חירויות וזכויות-יתר. אפשר להתערב כמעט בוַדאות גמורה, שאם נסכים לקבל את אוּגאַנדה ונפתח שם בעבודה רצינית, יתחילו להגיע אלינו גם הצעות אחרות. לא משום שבכל מקום רואים בנו אורחים רצויים כל-כך, אלא משום שמוטב למלא שממה אפילו בז’ידים מאשר להניחה ריקה מאדם. וּמַה נעשה, אם כעבור שנתיים או שלש יציעו לנו במישרין, או ירמזו לנו באורח דיפּלוֹמַטי, כי יש נכונות כלשהי למסור לנו צ’אַרטר על איזו אוּגאַנדה מס' 2? ואם יחד עם זה עוד יוָדע לנו ממקור בטוח, כי האוּגאַנדה השניה נוחה מן הראשונה: האקלים, למשל, מתוּן יותר, הילידים אינם פראיים כל-כך, וגם הים יותר קרוב? אם יקרה כדבר הזה, לא יהיה לנו כל יסוד ולא תהיה לנו כל זכות להסתלק מבדיקה מדוקדקת של תכנית חדשה זו. ואכן: למה העדפנו את אוּגאַנדה על ארץ ישראל? משום שאוּגאַנדה – בסיכומם של התנאים הטבעיים, המדיניים וכו' – נחשבה כנוחה ומועילה יותר. אך הנה לפנינו טריטוֹריה שלישית, והיא נוחה ומועילה עוד יותר. אמנם כן, באוּגאַנדה מס' 1 כבר השקענו שנתיים-שלש של מאמצים, אך אולי יתרונותיה של אוּגאַנדה מס' 2 גדולים כל-כך, שכדאי וכדאי לזנוח את ההתחלות ולפנות אל הארץ החדשה מאשר להתמיד באוּגאַנדה הראשונה? בו ברגע שנעניק זכוּת לעקרון בחירת הטריטוֹריה לפי תועלתה היחסית, לא יהיה עוד שום מעצור: אף אם תוצגנה לפנינו קוֹמבּינַציות מרובות לאין-שיעור, חייבים אנו לבדוק ברצינות את כולן, ולהסתלק מיד מן האחת, אם מן האחרת תהא נשקפת תועלת כזאת, שיש בה כדי לכסות את ההוצאות שהושקעו בראשונה וגם לתת לעם היהודי מולדת עוד יותר נוחה ופוריה. בו ברגע שנטלנו על עצמנו את התפקיד למצוא לנו מולדת, שתהיה נעימה מכל הבחינות, מוטלת עלינו החובה הישירה כלפי העם, שנבחר באמת את הנעימה ביותר. כאן אסור להתחשב בשיקולים פעוטים, כגון שנתיים, שלש או חמש שנים של עבודה עשויה: שהרי הטריטוריה דרושה לנו לא לזמן-מה אלא לנצח, – וּמַהן חמש שנים לעומת הנצח? אם לברור, מוטב לברור עד הסוף. אומר אני זאת במלוא הרצינות, כי זוהי המסקנה הטבעית הנובעת במישרין מן האַבּסוּרד הראשוני – ממצבו האוילי של עם, ה“בורר” לעצמו מולדת לא על-פי נטייתו ההיסטורית, אלא לפי מצבי-רוחם של שֹוּלטנים ודיפּלוֹמַטים…

כך אין מנהלים תנועה עממית רצינית. היום עבדול-חמיד איננו מסכים, ומחר יתכן שירצה. רק מי שהוּכּה בסנוורים, מי שקיפח כל חוּש והבנה למהלך ההיסטוֹריה ולמשמעותה, עלוּל ליחס לקוֹמבּינַציות צדדיות ומקריות אלו משקל מכריע בתנועת-איתנים עממית, הקיימת בצורות שונות כמעט אלפיים שנה. רק מתוך תוכה, מתוך סימני-ההיכר שלה, מתוך היסודות שמהם היא מורכבת, תוכל תנועה עממית לשאוב את כיווּנה ואת הוראת-דרכה. מַסלוּל נדודינו, בו עברנו, בשמה של ארץ ישראל, המסלוּל, שמן הצעד הראשון ועד לאחרון בו היה כולו פּוּלחן-קודש לארץ ישראל, מסלוּל זה יוכל להגיע אל קצו רק בארץ ישראל. אם נסור ממסלוּל זה – נרד מפּסי ההיסטוריה, נסטה מן הדרך ונתעה ללא-שוב. כל עוד היינו חיים את ההיסטוריה באורח סביל, לא היינו אחראים לצעדינו והיינו הולכים אל אשר נדחפנו על-ידי רצון-זרים; אך מאותו רגע בו פתחנו תקופה חדשה של פעולה עצמית, שוב אין אנו יכולים להתנהל על-פי דחיפותיהם של זרים – חייבים אנו ליצור את ההיסטוריה שלנו במו-ידינו, בּכּל ועד הסוף, משום שאין לנו, ולא יוכל היות, שוּם מוצא אחר.

ברצוני להשיב על עוד שני ספקות, שאולי יעלו על דעת הקורא. האחד הוא, שבאוּגאַנדה נוכל בכל-זאת לגשת ל“אינדוּסטריאַליזציה” כעת, כלומר להמציא פרנסה מידית לפחות לקבוצות לא-גדולות מדלת-העם היהודית, ואילו בארץ ישראל נצטרך תחילה “לבצר את השפעתנו”, ורק אחרי-כן תוכל להתחיל משיכת העובדים היהודים אל תחייתה התעשייתית של הארץ. – לאמיתו של דבר ההבדל הוא מדומה. ה“השפעה” תובעת מצדנו אותם המעשים הנדרשים גם להרמת חיי התעשיה: קניית קרקעות ועיבודן, יִסוּד משקים, מושבות, בתי-מלאכה, בתי-חרושת, מפעלי-מסחר, ואחרון אחרון – בתי-ספר, תחילה לתושבים היהודים, ואחר-כך אולי גם לערבים. בשביל כל אלה נזדקק לידים עובדות יהודיות מיד, בו ברגע שתתחיל סוף סוף בארץ ישראל העבודה המעשית הנכספת. כמובן, בגלל התנאים המדיניים, השוררים שם, נאָלץ לנהל עבודה זו לא בממדים ובקצב הרצוּיים לנו; מלבד זאת נצטרך למשוך את העובדים בעיקר לא מן הגולה אלא מן היהדות הארצישראלית הותיקה; אך העיקר הוא, שבד בבד עם הגברת השפעתנו תגבר ממילא גם תחייתה התעשייתית של ארץ ישראל, ועם סיום התפקיד הראשון בודאי לא נאָלץ להתחיל את השני מבראשית.

הספק השני – אם בכלל אפשר לעבוד בארץ ישראל בתנאים הקיימים, כלומר, אם יש לנו ערוּבּות, שכל אשר יֵעשה או יֵרכש שם לא יִלָקח מאתנו עם הקפּריסה הראשונה. מניח אני, שסילוקו של ספק זה יהיה תלוּי אך ורק בנו. אם יש לנו הסתדרות, הרי עליה להשיג בראש-וראשונה לפחות את ביטולו של איסוּר העליה וכן כמה זכיונות-יתר לבּנק שלנו. דבר זה אינו קשה כל-כך: רואים אנו, שמעצמות העולות בכוחן על תורכיה אנוסות, תחת לחץ מבחוץ, לבטל את איסור הכניסה ליהודי חוץ-לארץ⁸. אנגליה ואמריקה תתמוכנה תמיד ברצון בהשתדלויותינו אלו בקושטא, כי הן תשמחנה, לתועלתן-הן, לפתוח להגירה היהודית אפיק חדש, ויהי אפילו קטן. יהי-נא זה הצעד הראשון לצ’אַרטר. במקום שאין להשיג את הקוֹנסטיטוּציה בבת-אחת, קורעים אותה מידי הרשוּת קרעים קרעים… – אך גם לפני כן, אין כל ספק, שלא נצטרך לשבת בחיבוק-ידים. בארץ ישראל קשה לפעול, אבל קשה אין פירושו אי-אפשר. “קשה” פירושו רק זאת, שכל צעד יהיה מוקף מכשולים, הכבּדוֹת, רשת של סיבּוּכים פוֹרמאַליים; כל זה רק יאיט את מפעלנו, אבל לא ירצח אותו נפש, ואת אשר נרכוש או נבנה מתוך מילוי כל הדרישות הפוֹרמאַליות לא יוכלו עוד לקחת מידינו, ביחוד שכבר עכשיו נעשות כל הפעולות בשם בנק הנהנה מחסותה של אנגליה. אין כל יסוד להניח, שפתאום יגזלו מאתנו, למשל, את הקרקעות, אשר תעודות-קניינן נמצאות בידי הבנק: זאת לא תעיז לעשות שום מעצמה גדולה, לא רק תורכיה, והממשלה הבריטית, מטעמי הפרסטיז’ה שלה, לא היתה סובלת עלבון שכזה כלפי מוסד הפועל תחת פירמה אנגלית. כזאת אפשר היה לטעון גם כנגד סכנת הפוגרומים התורכיים לעתיד לבוא, המפחידה רבים מאתנו, אילולא סבור הייתי, שבכלל מוזרים ומיוּתרים כל הדיבּוּרים על ערוּבּות. ערוּבּות לא תּתָּכֵנה בשום מקום – אפילו לא באוּגאַנדה. היכן ה“ערוּבּה” שבעוד 10 שנים אנגליה לא תאמר לנו “סטוֹפּ”, – אם יתגלה, למשל, באוּגאַנדה אותו חוֹל-הזהב שנמצא בטראַנסואַאַל? היכן ה“ערוּבּה”, שכעבור 15 שנה לא תנוצח אנגליה על-ידי מעצמה אחרת, וזו תוציא מידה את אוּגאַנדה, כשם שגרמניה הוציאה את אֶלזאַס מידי צרפת? כל אלה הם בהחלט בגדר האפשרות, וכל אלה מזכירים, וחוזרים ומזכירים לנו שוב אותו ציווּי: עשו את ההיסטוֹריה שלכם במו-ידיכם, סימכו על עצמכם ואל תצפּו לשוּם ערוּבּות, כי את הערוּבּה היחידה לעתידנו יכולים לתת לנו רק אנו בעצמנו.