(בכינוס המורים למען קק"ל בכפר-ילדים, ניסן תרפ"ז)

אני תמיד מלא התפעלות למראה האנשים המוצאים עוד עוז לדבר על פשוטות, מפורסמות ומוסכמות כמו הקהק“ל, להחיות את ההתלהבות שלהם עצמם ושל אחרים לענין, ומביט אני בהערצה על ראש הקה”ק החוזר שנה שנה על אותם הרעיונות ומוצא תמיד מעינות של מחשבה ורגש כדי לדבר על הקה“ק. ואולם לא זה הוא העיקר, העיקר הוא שהוא מוצא תמיד את הצנורות להעביר דרכם את ההתלהבות ולהביאה לידי מעשה ולהטילה גם על הצבור – זוהי אמנות דתית. אני בטוח שהוא יוסיף עוד מצוה על תרי”ג המצוות, היא מצות ישוב א“י, “שכל גופי תורה תלויים בה”. מעתה תהיינה לנו תרי”ד מצוות. אפשר שע"י מצוה זו תקומנה לתחיה שאר המצוות. אין אני אומר זאת דרך חידוד. הדת שלנו היתה תמיד לא דרך של רשות כי אם של חובה, ומכאן הקפדנות הגדולה על כל קוץ ותג. אומרים, שאלו היה פעמון במקדש היו רבותינו בשעתם יוצרים “מסכת פעמון”, עם כל פרטי הלכות קשירת הענבל וכו'. כך היה תמיד היחס של הדורות הקדמונים. היחס הזה נשתנה לרעה משעה שהחלו לפרוק עול.

יודעים אתם, שהאנשים שקנו השכלה היו רוכשים להם זכויות אזרחיות ידועות, ויחד עם זה הזכות להפטר ממסי צבור, ונמצא שאלה שהשיגו חופש הסירו מעל שכמם את החובות הצבוריות והשאירו אותן על אלה שנמקו בענים בתוך תחום המושב, והמשכילים לא ראו בזה חטא ועוון. זאת היתה השטה של כל אלה הבורחים מן המרכז, ומאז אבד לאדם מישראל הבטחון להתיחס יחס קפדני לחובותיו הלאומיות ונתפנה לדאוג רק לעצמו. הורגלנו לחיות בלי מצוות לאומיות במובנן הדתי, שצריך להכניסן בחשבון עולמנו. מכאן כל השטחיות של תפיסת הפרובלימה היהודית, היחס החילוני, יחס של “מהיכי-תיתי” אל חובותינו הלאומיות.

עלינו לזכור תמיד את אבותינו הזקנים. בכמה חומר הדין וקפדנות התיחסו לכל פרט ופרט. בשעת העליה הגדולה של עזרא ונחמיה כתוב: “ואתן עליהם קהלה גדולה”. על כל פרובלימה גדולה שהיו צריכים לפתור, היו מכנסים כנוסים ותקנו תקנות שעל פיהן על העם לחיות בארץ. כפי שאנו רואים, חוץ מהחובות הדתיות היו בתחלת יצירתן חובות של חיים. ורק במשך הזמן נשכח הגורם הראשון ונשארו החובות הדתיות, הארגומנטים בלבד. ואם ביחס אל החובות הללו – העם שמר אותן במשך כל זמן קיומו, הנה חובות שקשר להן בחיינו, קשר ישר והכרחי – על אחת כמה וכמה שעלינו להתיחס אליהן בדיקנות. איך להעביר הרגשה זו של שמירת החובות שלנו לידי מצוה, לידי ארח חיים קבוע של היהודי כיום – זו היא פרובלימת היהודים כיום. להפוך את החובות מרשות לחובה, מאגדה להלכה, לכנס את כל פרקי השאלות שלנו למסכת אחת, לדינים שבחובה – זה תלוי ברצון. הן אף את תרי"ג המצוות היינו מקיימים בלי שוטרים. מטרתנו לבקש דרכים כדי לסדר את הפרוצדורה הזאת של העברת היחסים האפלטוניים שלנו אל חובותינו הלאומיות, למצב של מצות-עשה. ובנידון זה המורים הם הכהנים והלויים של דורנו.

הייתי באמריקה ותמהתי לראות איך המורים מקשרים את למודיהם עם המאורעות הלאומיים והמדיניים שבכל רגע. כך מכניסים הם את הילדים על-פי דרכם, כמובן, אל זרם החיים של האומה והארץ. הדת נתמעטה בחנוך. לא אדבר אם טוב הדבר או לא, אבל את המקום הריק עלינו למלא בתורה לאומית, לקשר את הפרובלימות הלאומיות אל החנוך. הדימוגרפיה, האמיגרציה – כל אלה צריכים להיות מקצועות של למוד בבית-הספר.

עלינו לחנך את הילד במצוות מעשיות לאומיות. אסור לחנך את הילדים מסביב לענינים הפרטיים בלבד. השתוף עם האומה יצא רק מתוך החנוך, בהיות שאלות האב וחובותיו נוגעות אף לילד. והמצוות? המעשר הלאומי, התרומה לטובת המוסדות הלאומיים, העבודה לטובתם – זהו יסוד, זה צריך להעשות יסוד גדול בחנוך. ואם מצוה פלונית רפויה – יש צורך לחזק, לגדור. שעת סכנה השעה; ומי יעמוד בפרץ אם לא אנו בעצמנו? די לנו להיות סמוכין על שלחן אחרים: הגיעה השעה שנעבור לרשות עצמנו.