נקמת אוילים / משה ליב ליליינבלום

אולת אדם תסלף דרכו ועל אחרים יזעף לבו. כל אולת מביאה לבעליה הפסד מרובה או מועט, ועל-כן בשעה שהסכל מקבל שכר סכלותו קשה לו להודות, כי היה שוטה ונמהר ועל-כן באה תקלתו, ותחת להצדיק עליו את הדין הוא תולה קלקלתו באחרים ואומר: רשעותו של פלוני גרמה לי שנכשלתי במעשי.

כדברים האלה ראינו גם בעניי עמנו שנסעו לארץ-הקדש. כמה הזהרנו אותם בכל מיני אזהרות שלא יסעו לשם, כי לא ימצאו לחמם, ואחרי רוב עמל ומכאובים ישובו בבושת-פנים. קולנו היה כקול קורא במדבר מכמה טעמים. ראשונה, דרך ההמון להאמין אך בדברי הקדושים בעיניו, אבל בשעה שהוא שומע דברי אנשים כמונו הוא משתדל לפרשם שלא כפשוטם ולמצוא בהם ההפך ממה שמבואר שם. על כן אם אנשים כמונו אומרים שלא ימצאו לחמם, שמע-מינה שיש ערמימות בדבר ובודאי ימצאו לחמם, כפלוני המתלוצץ שאמר: ממשמע שנאמר על השער “נדפס בסדילקאוו” שומע אני שנדפס בסלאוויטא, שאם לא כן – מאי קא משמע לן? שנית, מפני שדברינו פשוטים מאד, מובנים ונכונים על פי השכל, ודרך ההמון להאמין בדבר שהיא ¹רחוק מעט או הרבה מן השכל, אבל לא בדבר המסכים מכל צד עם ההגיון ועם השכל הישר. ידוע לכל, כי עד שנת תרמ"ב לא היה שום שכר לבאים לארץ-הקדש, ושמה נסעו למות או עשירים, שלקחו אתם כסף שיספיק להם עד יום מותם, או עניים, שהתפרנסו מקופת החלוקה. כל בן-דעת יבין, כי אם בתשע השנים האחרונות נאחזו שם איזו מאות קולוניסטים, שרובם מקבלים תמיכה, הנה לא יוכלו אלפי אנשים לחיות עמם על-ידי עבודתם. ובהיות הדברים פשוטים מאד, על-כן לא רצה ההמון לקבל אותם, ודי לו קול עוף הפורח באויר להתהפך כאכזר על עולליו הקטנים, למכור את כלי-ביתו בחנם ולרוץ אל אשר לא ידע.

הנה בא העני וביתו לחוף יפו (בעוד שנתנו לרדת בלי כל מעצור), הוא מביט לאחור על כל הצרות והמכאובים שסבל עד בואו הלום, ומתנחם הוא בלבו, כי באמת בא אל החוף ומעתה מצהרים יקום לו חלד. ראשית דרכו – אל הועד-הפועל מטעם החברה לתמיכת עובדי-האדמה ובעלי-המלאכה בסוריא ובארץ-הקדש. העני מן ההמון, גם בשעה שהוא שבע, אינו יכול להבין, כי החברה הזאת אינה חברה של צדקה סתם, לתת לחם לרעבים בלי מטרה, אך חברה, שמטרתה לסייע בידי עובדי-אדמה ובעלי-מלאכה, וצריך על כן, שהנהנה מתמיכתה יהיה תחלה עובד-אדמה או אומן, העוסק באומנותו בארץ-הקדש; אינו יכול להבין, כי התקנות נתאשרו מטעם הממשלה ועליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע, ואם תאבה החברה לעזור לעניים סתם ככל חברה של צדקה, אז תעבור על התקנות ודינה להסגר על-פי הסעיף כ"ו. דבר כזה אין העני מן ההמון מבין בשעה שהוא שבע, וכל-שכן בשעה שהוא רעב, בשעה שעולליו מבקשים לחם ואין בידו לתת להם, אז הוא חושב, כי הכל חייבים להיות בעזרתו. הדבר הזה בעיקרו אמת,אבל לא כל מה שהוא אמת אפשר להוציא לפעולה. אם בעיר קטנה כיפו, שרוב היהודים הגרים בה אינם עשירים, באים בפעם אחת אלפי רעבים, אם אלפים כאלה באים לירושלים, במקום שיושביה מתפרנסים מן החלוקה הדלה, אז לא יוכל איש להושיע להם. הנה העני בא להועד-הפועל בתקוה לכונן את ביתו ולשכלל את פרנסתו. אבל הועד-הפועל יודע את התקנות, ויודע שאין לו רשות לתת לעניים כאלה אפילו פרוטה אחת, אם גם היו בידו אלפי זהב וכסף, וכל-שכן בשעה שאין בידו כסף למענם. העני בא בריב עם הועד-הפועל, מזכיר לו שהוא, הועד-הפועל, מקבל שכרו מן החברה, והוא, העני, גוֹע ברעב; מזכיר לו, שהקולוניסטים המקבלים תמיכה עשירים ממנו, שהרי להם יש אדמה ולאחרים גם בתים, ולו, הרש, אין כל. אך כל הטענות האלה אינן מזיזות את חברי הועד-הפועל לעבור על התקנות ולגרום סגירת החברה, כדי שימצא איזה עני איזו סעודות, וביחוד בשעה שהעני אינו יחיד ודרושות אוצרות קרח להחזיק אלפי עניים ועולליהם לשעה ולדורות.

אז יתקצף העני וקלל בהועד-הפועל ובהחברה וישים אל הקולוניות פניו למצוא שם עבודה. אך גם שם יתקבלו הפנויים והראוים לעבודה, ולא בעלי-משפחות ואנשים בלתי-מוכשרים לעבודה. הסבה גם-כן פשוטה. בתחלה היו שכירי-יום מן הערבים מקבלים שכר עבודתם כעשרים או שלשים קאפ' ליום, ושכר זה היה די להם, בהיותו יושבי המקום, דירה אינה נחוצה להם, וגם בביתם יש להם איזה פרי. על כן היו פועלים יהודים אך בזכרון-יעקב, שקבלו שכר עבודתם מאת הנדיב יותר מן הפועלים הערביים. בני רחובות היו היהודים הראשונים שלקחו שכירי-יום יהודים ושלמו להם מארבעים עד חמשים קאפ' ליום. אך שכר כזה מספיק אך לפנויים, שערכו בעדם בית-תבשיל של צבור, וישנים בבית הצבור, במקומות שיש בתים כאלה. ובעלי-משפחה, שנשותיהם ועולליהם צריכים לשכור להם דירה מחוץ להקולוניה (כי בהקולוניות אין עוד מעונות בעדם) וצריכים לערוך שני שלחנות, אחד לעצמם בהקולוניה ואחד לביתם מחוץ להקולוניה, אינם יכולים בשום אופן לחיות בשכר כזה, ואם יתרצו לקבלו – ירעבו ללחם ולא יוכלו לעבוד עבודתם. הקולוניסטים בעצמם, אשר בטרם יסדו אחוזתם על חשבון עצמם חשבו הוצאות עבודת כל גפן עד בשול הכרמים וכיוצא בזה ובסך מצומצם בערך שלשת אלפים או ארבעת אלפים רו"כ נגשו לפעולתם, אינם יכולים להוסיף לבעלי-משפחה שכר עבודתם, כי על-ידי זה יהרס חשבונם ולא יוכלו לבצע את אשר החלו. על כן החליטו לבלי לקבל כלל בעלי-משפחה לעבודה.

רואה העני שאין לו פרנסה בארץ-הקדש - והוא שב אחרי הרפתקאות שונות לארצו, ועברתו שמורה להועד-הפועל ולכל חובבי-ציון, כאילו הם אשמים בזה שאין אפשרות להמציא לו לחם בארץ-הקדש, בזה שהוא בעקשות מוחו לא האמין להאזהרות שהשמיעו לו תחלה שלא יסע שמה.

אולת אדם תסלף דרכו ועל אחרים יזעף לבו.

מדה אחת שאינה מן המשובחות יש בנו, ונקמה שמה. אם יעשה לנו איש דבר שלא כחפצנו הננו מתירים לנו כל התחבולות כדי להנקם ממנו, אם על-ידי הנקמה ההיא תוכל לבוא הריסה כללית. בר-קמצא התקצף על פלוני בעל-הסעודה שהוציאו מביתו וילך לנירון-קיסר ויאמר: “מרדו בך הידאי” (גיטין כ"ז). פייטיל רואה שהגבאי חייקיל אינו נותן לו עלית “ששי” – והוא מעורר את לב הפקיד שאין לחייקיל רשות הישיבה במקום ההוא, ועל-ידי זה גולים חייקיל ועוד מאות משפחות עמו. זנוויל רואה שבעלי מחלקותו בדבר אוהבו השו"ב או החזן נצחו אותו ומנו איש אחר הרצוי להם – והוא מלשין עליהם שהם מעבירים את המכס, שבניהם משתמטים מעבודת-הצבא וכיוצא בזה. הנוקם עצמו אין לו כל תועלת מנקמתו ומן ההריסה הגדולה שהוא גורם, אך החפץ לשכך את אפו הארור שקול אצלו כנגד כל העולם כלו. והדברים ידועים, והם-הם החומר והאבנים לדברי-ימי-ישראל החשכים.

אין צריך לומר, כי גם להעניים השבים מארץ-הקדש לב לעשות נקמות באחיהם. הרבה מהם בשובם הלום הגידו לי, כי עתה יהרסו את כל חבת-ציון ויעקרו משורש את כל פעולתנו ויסירו את לבות חברי החברה מעל החברה, וכפי מכתבים שנתקבלו מאיזו מקומות נראה, שהם עומדים בדבורם ומפיצים כל שמועות של הבל וכזב כדי להזיק להחברה, להועד-הפועל ולחבת-ציון. מסופקני מאד, אם ימצאו בקרבנו שוטים וחסרי-לב שיתנו אוזן לדברי פסולי עדות כאלה.אך אם למרות בטחוני ימצאו שוטים כאלה, הנני מציע לפניהם לשאול את פי הצירים שנשלחו ממקומות שונים למקנת אדמה בארץ-ישראל, אנשים שאינם נוגעים בדבר, ולחקור אצלם על-דבר פעולותיו של הועד-הפועל, על-דבר מצב הקולוניסטים הנתמכים מאת החברה ועל פעולת החברה בכלל בארץ-הקדש – ואז ישפוטו.