י. לשון חכמים; עברית בבית המדרש    🔗

מכאן ואילך הקולות של הדבור בעברית שנשמרו מהזמן ההוא הולכים הלך ורב. החלק הגדול בהם דברי חכמים, אך לא בלבד דברי משאם-ומתנם בהלכות ואגדות בבית-המדרש, אלא גם שיחות חולין שלהם במקרים מתחלפים במעשי יום יום, בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, בשעות של שמחה וברגעים של צרה ויגון, וזהו מה שמוכיח, כי זו הלשון שבה נשמרו לנו השיחות האלו היתה באמת לשון הדברו הרגיל שלהם. ולא עוד אלא שפּעמים אָזנינו שומעות פּתאום בת-קול של שיחה בעברית מתוך העם, מפּי אנשים ונשים וטף, כל זה נשמר לנו בהמקורות התלמודיים מהזמן ההוא, ואחר כל האָמור למעלה בזה הענין אין יותר מקום לפקפּק אם באמת נאמרו כל אלה הדברים בזו הלשון בעצמה שבה הם כתובים לפנינו בהמקורות הנזכרים.

ואָנו עומדים כעת בעצם זמנה של אותה הלשון העברית, שתחלתה ראינו בספרים האחרונים של המקרא ובספר בן-סירא, ובזמן שאָנו עומדים בו עתה הגע הגיעה למרום תקפה ויפיה. בכל היותה בעיקרה אותה הלשון שדבר העם כלו בימי המלכים והנביאים השתנה השתנה עתה גונה ולבש לבשה צורה חדשה. את זו הלשון קרא אחד מחכמי הדורות הבאים, הוא רבי יוחנן, לשון חכמים, מפּני שבימיו היתה כבר באמת כמעט רק לשון חכמים בלבד. ורב העם כבר השתמש בדבור הרגיל בכל עניניו בלשון הארמית, והלשון בצורתה העתיקה שבה כתובים ספרי המקרא קראו חכמי התלמוד לשון תורה. ואחרים קראו להלשון בצורתה החדשה לשון המשנה, מפּני שהלשון בצורה זו נשמרה לנו בפרט בהמשניות המתחלפות שנשמרו לנו מהדורות ההם, ובזה השם החזיקו גם חכמי זמננו.

אבל, אם אין ספק בדבר, כי הלשון הארמית, שהיתה בזמנים ההם לשון שפּשט שמושה כמעט בכל העולם המזרחי ובכל עניני משא-ומתן, פּעלה פּעולה גדולה על הלשון העברית, ופעולה זו היתה בודאי אחת הסבות להצורה החדשה של הלשון העברית, כמו שהיא נגלית לפנינו במקורות התלמודיים של הזמן ההוא, אַף על פּי כן ההחלטה, כי זו הלשון אינה אלא תרגום הלשון הארמית, או אינה אלא לשון ארמית מעוברת, היא ממש כאלו יחליט אָדם שהלשון הגרמנית בימי הומבלד אינה לשון חיה, טבעית, אלא תרגום הלשון הצרפתית, או אינה אלא לשון צרפתית מגורמנת, מפּני שהיו בה בזמן ההוא לא בלבד הרבה מלים צרפתיות אלא מבטאים ודבורים בצרפתית הרבה היו נהוגים בה, והרבה מאד דבורים ומבטאים היו מתורגמים מצרפתית, כמו שצוחו על על זה חכמי הלשון הגרמנית בדור ההוא.

לרגע אחד נדמה, כי החורבּן השני הגדול של האומה כאלו לא נגע כלל בלשון לרעה. ציון, שדה נחרשה, ממקום המקדש שועלים יוצאים, אַך מיבנה, מברור חיל, מלוד עוד קולות הלשון בכל תקפה ויפיה עולים באָזנינו, ואולי מי שמטה קצת אזן קשבת ישמע מבין הקולות החיים האלה בת-קול מחרדת המנהמת ואומרת כי גזר-דינה של הלשון נחתמה וימי גסיסתה ממשמשים ובאים. כי כל הימים שחומת ירושלים עמדה, היא היתה גם חומה להלשון העברית בפני צרתה, הלשון הארמית, ובנפלה עם הקנאים האחרונים נפלה גם חומת הלשון העברית ואין מציל.

אבל, לעת-עתה אָנו שומעים את כל חכמי הדור הזה ושלאחריו, לא לבד נושאים ונותנים בעברית בדברי הלכה בבתי-מדרשיהם, אלא שחים שיחות חולין בעברית ביניהם ובין עצמם וגם עם עבדיהם ושפחותיהם ועם אנשים מהשוק בענינים מתחלפים מעניני החיים, ורק במקרים מעטים אָנו שומעים מהם דברים בארמית. אַך זה היוצא מן הכלל מוכיח, כי כל הנאמר בשמם בעברית, כך באמת יצא מפּיהם בעברית; והוא גם מקיים שוב מה שכבר העירותי פעמים אחדות, כי רובּם ככולם לא היו קנאים להלשון העברית, ומה שדברו עברית, זה היה לא מפּני שרצו לדבר בזה הלשון, אלא מפּני שזו היתה לשונם הטבעית, אַך בכל מקרה שבא לידם לא נמנעו מלדבר ארמית. בודאי, זה מעשה שאינו ראוי לתהלה ביותר, ורגלים לדבר, כי אלמלי היו קנאים להלשון כמו שהיו קנאים להתורה, היה גם זה מתקים בידם, ומי יודע, אולים נצלה הלשון העברית בדבור פּה מגזר-דין הכליה שכבר רחף עליה. אבל, לפחות, בדבר הזה אָנו יכולים לסתום פּיות הטוענים, כי הדבּור העברי של חכמי הדור היה דבר מלאכותי בכונה, לשם שמים.

ואולם כמו שאין ספק בדבר, כי בדור הזה עוד היתה השיחה בעברית נהוגה לא בלבד בין החכמים גם בעניני הויות העולם, אלא גם בקרב חלק גדול מהמון העם, כן ברור הדבר, כי הבגידה בהלשון הלאומית הלכה עתה הלך והתפּשט בתוך העם בפסיעות גסות כל-כך, שהדבור בעברית חדל להיות המעמד הטבעי, הרגיל של אדם בישראל, שאין בו זכות מיוחדת בו, והתחיל להיות בעיני חכמי הדור למעשה טוב, ומצוה, שהעושה אותה ראוי לשכר טוב כמו בעד שאר המצוות שאדם מישראל חיב בעשייתן לשם מצוה. את זאת אָנו שומעים מתוך מאמרו היפה של רבי מאיר שאמר, וז“ל: כל מי שקבוע בארץ-ישראל ומדבר בלשון הקדש ואוכל פּירותיו בטהרה וקורא ק”ש בבקר ובערב, יהא מבושר שבן עוה"ב הוא (ירוש' שקל' ג, ה).

ואם כך, רבי מאיר שאמר שהמדבר בלה"ק מובטח לו שהוא בן עולם הבא, אחרים מחכמי הדור ההוא על אחת כמה וכמה, שאף על פּי שדבורם הרגיל היה עוד בעברית, התרשל התרשלו מקנאה להלשון ולא עשו כלום לרחק את הסכנה אשר רחפה עליה, ובודאי היתה השעה האחרונה של חיי הלשון בדבור פּה ממהרת לבוא אלמלי קם לה מושיע בהגדול בחכמי ישראל בדורות ההם, הוא רבי יהודה, המכונה רבי סתם, מסדר המשנה, שבמעשהו הגדול בענין הלשון בביתו האריך את חיי הלשון העברית בדבור פּה לימי דור אחד.

רבי זכה לתורה וגדולה כאחת. לא בלבד שהיה גדול בתורה, אלא היה גם גדול במעמד המדיני. הוא היה נשיא בעמו ומקורב למלכות המושלת בארץ-ישראל, וכל מעשיו ומנהגיו ודבר צוואתו לבנו, כלם מעידים עליו שהיה לו חוש מדיני עמוק, ודבר טבעי הוא שהוא, כמו נחמיה בשעתו, חש כמה גדולה הסכנה להנפש הלאומית מעזיבת הלשון הלאומית, לשון האָבות, בדבור פּה, ויתן ארשת שפתים להרגש הזה במאמרו המפורסם, שקרא בו תגר על המדברים ארמית: בארץ-ישראל לשון סורסי למה או לשון הקודש או לשון יונית (סוטה מ"ט:), ואע“פּ שאין הדבר מפורש, מכל מקום אין ספק שבמה שאמר או לשה”ק או יונית, היתה כונתו שהלשון העברית תהיה לשון הדבור הרגיל ליהודים ביניהם לבין עצמם ולשון היונית למשא-ומתן עם לא-יהודים ועם המלכות.

ורבי היה נאה מקיים כמו שהיה נאה דורש וישלט את הלשון העברית בתוך ביתו שלטון גמור עם שגם אמתו לא בלבד שהיתה שומעת עברית אלא שזו היתה לשונה הרגילה ודבר דברה עברית צחה ויפה.

אבל כיון ששקע שמשו של רבי כהו פתאום בבת-אחת קרניה האחרונות של הלשון העברית בדבור פּה והלשון הסורסית התחילה נדחקת בכח עז גם אל תוך בית-המדרש, שהוא היה עד כה על כל פּנים כמעט כלו עברי.

ומסבות הענינים גרמו, שאדם גדול אחד של הדור הזה, אדם שבחריפות השכל ובמעוף הרוח היה אולי גדול מרבי עצמו, הוא, בכונה או שלא בכונה, נתן יד להפּשיעה בלשון האבות; הוא פתח לפני צרתה הסורסית שערי בית-המדרש ונתן לה להלזו כח לדחק מעט מעט את הלשון הלאומית גם ממשגבה האחרון הזה. בין כל תלמידיו של רבי לא היה אחד כל כך חריף השכל כל-כך בעל רוח שירית כאותו התלמיד הבבלי בן אחותו של ר' חייא, שנקרא אחר-כך רב – סתם. כשעלה זה התלמיד עם דודו ר' חייא מבבל ובא לבית-מדרשו של רבי, והוא עודנו רך בשנים, הסביר לו רבי פנים ויזמינהו אל שלחנו לסעודה ויושיבהו בשורות הראשונות של תלמידיו. אך לא עברו ימים מועטים וזה התלמיד הבבלי, שהיה, כמו רוב הבבלים, קנתרן, התחיל מקפּח את רבי בשאלות ותשובות חריפות, עד שהיו זקוקים של אש יוצאים מפּיו של התלמיד הבבלי לפיו של רבי¹, ולא תמוה הוא שמעט מעט נולדה טינא בלבו של רבי על התלמיד הקנתרן, וכשמת ראש הסדרה בישיבתו של רבי לא נתן רבי משרה זו להתלמיד הבבלי, אף על פּי שהוא היה ראוי לה אולי יותר מכל יתר תלמידיו. ואולם גם את נפשו של התלמיד הבּבלי נוכל להבין, כי חש עלבון ועול במעשה זה של רבי, והחליט לשוב לארץ מולדתו בבל; ורבי, שבעינו הפּקוחה ראה כי מהתלמיד הגדול הזה סכנה נשקפה לארץ-ישראל, לא נעתר להשתדלותו של ר' חייא בפניו שיתן לבן אחותו סמיכה לדין ולהורות בבבל, אַך הבבלי החריף לא נרתע לאחוריו ולא נפל לבּו בקרבּו לילך לסורא, ויכונן שם ישיבה ובגודל חכמתו וחריפותו וברחב דעתו ומעוף רוח גדלה תפארת ישיבתו מהרה מעל לישיבת בן דורו שמואל בנהרדעא ומכל קצוי בבל נהרו לישיבה החדשה מאות ומאות תלמידים, ובכח הדברים נהיתה ישיבתו של רב בבבל כעין צרה לישיבתו של רבי בארץ-ישראל.

ואם רב בעצמו עוד לבו היה נוקפו להוציא מפּיו איזה דבר נגד ארץ-ישראל, הנה הרוח ששלט בישיבתו נתגלה בתלמידו המובהק, שאמר בפרוש:

כל הדר בבבל כאלו דר בארץ-ישראל (כתוב' קי"א).

ולא התקררה עוד דעתו בזה עד שאמר עוד:

כל העולה מבּבל לארץ-ישראל עובר בּעשה (שם ק"י:).

וזה לא היה דרשה בעולם, או אפילו מאמר להלכה בלבד, אלא זה היה בכונה של הלכה למעשה למנוע את התלמידים עד כמה שאפשר מלעלות לארץ-ישראל, וכשאחד מתלמידיו של רב יהודא, הוא ר' זעירא, רצה בכל זאת לעלות לארץ-ישראל, היה מוכרח להשתמט מפּני רב יהודא, להתגנב ממנו².

ומי שהוא בקי קצת בּטבע האנושית של האָדם ראה יראה, כי רב, בּמעמד נפשי זה, לא היה עלול בּיותר לקנא קנאת הלשון של ארץ-ישראל נגד הלשון הבּבלית, והתיר את הרצועה, – ולא בלבד שכמעט כל שיחותיו, בביתו, על שלחנו, עם בּני ביתו, הם בּלשון הבּבלית, אלא גם משא ומתן בּהלכה אָנו שומעים ממנו בארמית. הן, אָמנם, בּן דורו הזקן ממנו, שמואל ירחינאי, כבר קדמו בכל זה וסח ארמית עם אריסו (ב“ק צ”ב.) וגם עם רב יהודא תלמידו (פסח' ג'), וגם בּמשא ומתן של הלכה ודברי חכמה. אבל, שמואל היה בכלל אָדם אשר רק השכל ולא הרגש היה שולט עליו והיה יותר שועה בשבילי הרקיע ובדיני ממונות וכיוצא בזה מבּדברים המסורים ללב. הוא היה בּבלי, ומעולם אולי לא שאַף אוירה של ארץ-ישראל, אבל רב היה גדול הרגש, כמו שהיה גדול השכל, רוח שירה אמתית היתה מפעמת בּקרבּו, ושלט בּמליצה העברית בּכל תוקף ועוז, ואַף על פּי כן לא עמד בּנסיון של טבע האנושית ושערי בית מדרשו נפתחו לרוחה להלשון הארמית, ובהיות שאחרי מותו של רבּי הלך הצבּור היהודי בארץ-ישראל הלוך ודל והצבּור היהודי בּבבל הלך הלוך וגדול בּכמות ואיכות, הלכה מעתה גם הלשון הארמית הלוך וגבור גם בּארץ-ישראל לא בלבד בּשוק, אלא גם בּבית המדרש, ומדור לדור יותר ויותר אָנו שומעים את קול הלשון הארמית מטרטר גם בּתוך כתלי בית המדרש, וקצו של הדבּור בּעברית הולך ומתקרב גם בּארץ-ישראל. עוד אָנו שומעים גם עתה, במשך דורות אחדים, תלמידי חכמים סחים עברית גם בּינם לבין עצמם ופעמים גם אנשים מהמון העם, ובמשא ומתן של הלכה, עצם ההלכה נאמרת על-פּי רוב בּעברית והמשא ומתן פּעמים שמתחיל בּעברית ועובר לארמית ומחליף שנית וחוזר חלילה, אַך בּכלל, השעה האחרונה קרובה.

ועוד מעט, עוד דור אחד, והלשון העברית מתה בדבּור פּה.