יש רגעים, שהאדם אינו יכול לשאת את עצמו. אז הוא שואל את עצמו: האם נשמתי כל כך גדולה, עד שאין גופי יכול לשאת אותה, או כי נשמתי כל כך קטנה, עד שהיא אינה יכולה לשאת את הגוף? בכל אופן, נשמה גדולה צריכה לשאת את עצמה ואת הגוף עמה. ואולי ישנם בעלי-נפש מאושרים כאלה, שאין בחייהם מקום לשאלה כזאת.

 *

‘מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא’. אולם קודם נאמר: ‘ומות בהר אשר אתה עולה שמה’. אבל השאלה היא: אם אחרי ראיית הארץ המבוקשת אפשר לחיות מבלי לבוא שמה. היש חיים כאלה? – חיים יותר עמוקים מכל מה שראה בו האדם את מקור החיים? או היש גובה כזה, – גובה למעלה מן הדרך, אשר נגלה לאדם לעולמות היותר עליונים?

 *

המידה של ביטול אחרים, של ביטול ‘הקטנים’, כפי שהם נקראים בפי ‘הגדולים’, אינה כלל מידה של גדלות, של אינדיבידואליות גדולה, של אישיות עליונה, כי אם ממש ההיפך. לפני אינדיבידואליות גדולה באמת אין גדול וקטן בטבע האין-סופי. החלוקה בין גדול וקטן היא חלקם של הקטנים, היא היא תעודת העניות שלהם, שהם נותנים או לוקחים לעצמם. מי שרואה את אחרים קטנים ממנו, הוא יכול להיות יותר גדול (כלומר יותר גדול מקטנים), יותר עליון, אבל בשום פנים ואופן לא גדול ולא עליון. הביטול בא בהכרח מתוך צמצום ה’אני' בגבול ידוע, אם צר או רחב, אבל לא מתוך התפשטות ה’אני' לאין סוף, לתוך כל מי שחי והווה.

 *

ראית נפש מסתתרת בשפריר חביון של הבדידות העליונה, – והנה שפרירה עשוי שָפִיר, כי שִלְיָתָה נהפכה לה על פניה, והיא רואה את עצמה – ויש לה מעריצים החושבים אותה – חבויה ונסתרה!

 *

האדם צריך להיות חדש, כל אדם – יחס חדש אל העולם, כאילו הוא האדם הראשון. המדעים, הדעות, המחשבות, יצירות הרוח – כאילו לא היו ולא נבראו. כל אדם – אדם חדש, עולם חדש, – או גם חיים חדשים. באין שמיים חדשים – אין ארץ חדשה, באין חיי עולם חדשים –אין חיי אדם חדשים. באין אלוהים – אין אדם בצלם אלוהים, אין חיים בצלם אלוהים: אין אדם בצלם אלוהים – כי אין חיים בצלם אלוהים. אדם-אלוהים הוא רק אליל, מעשה מוח האדם, כלומר לא אלוהים ולא אדם.

ואולי כאן גנוזה תעודת ישראל, אולי זהו סוד תחיית ישראל, סוד האור הגנוז לעתיד לבוא. מהלך המדע החדש מתחיל משיטת הנסיון, משיטת האינדוקציה, מן הפרטים אל הכללים. ומהלך החיים החדשים אולי יתחיל מן הכלל אל הפרטים, יותר נכון, מן הכלל שאין בו פרטים, מן הכלל שאינו אלא אחד ושאין אדם משיגו אלא בחיים.

ויש קול האומר: הנח להם לבני אדם! ילכו באשר ילכו, ייכשלו באשר ייכשלו: אולי אין באמת לבוא אל גן העדן העליון אלא בדרך הגיהינום?…

ועם ישראל מה יהא עליו?…

בקשת שֵכֶל נעלם, בקשת אלוהים – איזו גדלות לאין סוף, גדלות נוראה, עומק תהום, נפשיות בצלם אלוהים! ואולי אפשר לאמור, כי כאשר יֵדע האדם לבקש את אלוהים – מצוא ימצא. כי לא בהכרה, לא באי יכלתה של זו להשיג תליא מלתא, כי אם בנפש: באין עוד בנפש האדם די מרחב להיות מקומו של עולם, אין עוד בחיי האדם די עומק להיותם חיים בצלם אלוהים; אין עוד בנפש האדם אותו הרגש היחידי הכולל הכל, אותו הרגש הנעלם מכל הכרה ומכל הרגשה והמאיר את כל עולמה של ההכרה וההרגשה, המאיר את כל עולמו של האדם באור עליון; אין עוד אותו יחס האדם אל עצמו, שהוא בבחינת גילוי ‘השכל הנעלם’, בבחינת גילוי אלוהים. יראה, הערצה, כבוד, אהבה, אמונה, ומזה – קרבנות, תפילה, הודיה, תהילה, וכן להיפך: מרד, כפירה וכו' וכו' – מה לכל אלה ולאלוהים? איזו שייכות יש בין כל אלה ובין ‘השכל הנעלם’, איזה רגשות, איזה יחסים קטנים, דלים, אפסיים ביחס ל’השכל הנעלם‘, ביחס לאלוהים! בין האלוהים, ‘השכל הנעלם’, ובין האדם אין שום יחס. פה יוכל להיות רק יחס האדם אל עצמו: עלייה, גידול, עומק, קדושה, ‘קדושים תהיו, כי קדוש אני ה’ אלוהיכם!’ – הנה היחס היחידי. אולם אין עוד בנפש האדם מקום לקדושה העליונה. הקדושה העליונה אינה נזירות, פרישות וכדומה, כשם שאינה ההיפך. הקדושה העליונה היא יצירת חיים עליונים, חיים בצלם אלוהים, חיים בבחינת ‘שיתוף במעשה בראשית’.

הקדושה העליונה היא אמת עליונה, אמת עמוקה, תהומית, נוראה. אין קטן וגדול, חשוב ולא חשוב לפני משפטה של האמת העליונה: אטום אחד וכל העולם, ביצת כינה ואדם עליון – חשיבות אחת! אין האדם מוצא את האמת העליונה לא משום שאינו משיגה, כי אם משום שאינו תופסה, משום שאינו מרגיש בה. האמת העליונה היא עצם בקשת האמת, עצם הרגשת החיוב המוחלט במציאות אמת מוחלטת והצורך המוחלט לשאוף אליה. אולם הרגשה זו, שישנה בעצם בנפש כל אדם, אינה אמת עליונה, אינה בכלל אמת, כל זמן שאינה מושלת יחידה, כל זמן שאין האמת המאור המבוקש היחידי בכל רחבי הנפש ומעמקיה ומסתריה, עד דלית אתר פנוי מניה לא בעליונים ולא בתחתונים. לפיכך, מי שהכרתו מחייבת, יכולה לחייב, אם מתוך רוחב מבטה, או מתוך עומק השגתה, מתוך בינה יתירה בחיים ובעולם, כי אין אמת מוחלטת, – הרי שהיא אינה יכולה לחייב כי יש אמת מוחלטת, כלומר שלגבי דידה אין אמת מוחלטת, אין אמת בכלל. האמת הרי היא עצם החיים ואינה יכולה להתקיים אלא בתנאי של שלמות מוחלטת ושל אחדות מוחלטת: טיפה אחת של שקר ממיתה אותה כולה; בעוד שהשקר יכול להתקיים, אפילו אם תטביעו בים של אמת.

אם האדם חייב לשאוף למדרגתו העליונה, הרי זה לא בכדי להשיג חשיבות, כי אם משום שכך הוא תפקידו, כשם שתפקיד השמש לזרוח, להפיץ אור, להפרות חיים!

*

האמת (כמו הטוב, היופי וכו') היא רק ייחוסית, אמת ביחס למי שהוא או למה שהוא, ערך תלוי במצב ידוע של מרכז העצבים (של קומפלקס לפי אבנריוס), וממילא אמת בעלת היקף פעוט וערך עובר. בכל זאת, יש מצבים במרכז העצבים, שיש להם תכונה יותר מקיפה ויותר כוללת – הם מצבים המכשירים את קיום המין. וממילא, גם האמת התלויה בהם, הנחוצה לקיום המין, היא בעלת היקף יותר רחב ובת-קיימא יותר. מכאן רק עוד צעד אחד אל ההנחה, כי יש אמת, הנחוצה לקיום כל העולם, המצווה ועומדת על פי כלל החיים, על פי כלל ההוויה, וזה סוד האמת המוחלטת, וזה סוד הציווי המוחלט. אולם היא תלויה לא במצבי העצבים, כי אם בכל החוָויה, בנקודה המרכזית של חיי האינדיבידואום, בנקודה ההנדסית של התייצרות החיים שבו. לעצם העניין אין, כמובן, צורך בקביעת מקום לאותה הנקודה, אבל לא נפסיד כלום גם אם נקבע לה מקום – ואפילו במרכז העצבים.

 *

אילו נודע בהחלט דבר היות שֵכֶל נעלם, כי עתה, כמדומה לך, היו החיים והעולם מקבלים צביון אחר לגמרי, אור אחר, עומק אחר, מבלי שישתנה בהם שום דבר. לכאורה – איזה הבדל? אבל הנפש אינה שואלת, ההבדל חי בה. אבל הדעת הזאת אסורה. את הדבר הזה אין לדעת, כי אם לחיות. התעלומה הזאת היא עצם שכל החיים. על דבר השכל הנעלם העולמי, יש לה להכרה רק רמז שלילי – ודי לה ברמז זה, אם היא די עמוקה ודי נאמנה לעצמה, – רמז מתוך השלילה, מתוך אי יכלתה להקיף את כל ההוויה, את הכלל החי של מה שהיא משיגה פרטים פרטים ומחברתם יחד לכלל מופשט – את החיים שבכלל העולמי הזה. לפיכך אין לה ביטוי לכלל הזה אלא בשלילה: אין סוף. וזה סוד החיים של התפשטות. החוָויה חיה אותם, אבל להכרה הם נרמזים רק בבחינת נירוַונה.

 *

בעניין חופש הרצון, יותר נכון הגברת הרצון, אפשר להסביר את הדבר כך: לא שהרצון גובר על הסיבות או משַנה את ההסתבּבוּת, אלא שהגברת הרצון, זאת אומרת הגברת כוח החיים, הגברת זרם החיים, ריבוי החיים של התפשטות, וממילא ריבוי היסודות של ההסתבּבוּת או ריבוי החוליות של הסיבות, וממילא ריבוי הסיבות לטובת הרצון.

 *

כוח פיסי, כוח החיים (של צמצום), כוח ההכרה, כוח היצירה – הנה מדרגות זו למעלה מזו (מנקודת ראות של ההשגה ההכרתית). אלה הן, יש לחשוב, מדרגות של צמצום, של ריכוז החיים, של התפשטות. כל מדרגה שלמעלה מחברתה יש בה יותר חיים של התפשטות במובן הכמותי–האיכותי, ומרוכזים יותר.

 *

האמנות – בכללה גם הספרות היפה – בתור מצָרפת את המידות, נולדה מתוך אלילות, מתוך ממשלת רשויות הרבה בעולם, והעיקר, בנפש האדם. במובן זה – במובן מצרפת מידות – היא עומדת בעיקר על הפירוד, על חוסר הקשר האמיץ שבין המחשבה, הרגש והמעשה. במקום ממשלת המונותיאיזם המוחלט, במקום שלטון האחדות המוחלטת בנפש האדם, אחדות המחשבה, הרגש והמעשה, – שם, כמדומני, עדיין צריך עיון גדול: מה היא האמנות? מה היא צריכה להיות? מה יחסה אל צירוף המידות וכו'? שם צריך קודם כל לדאוג לאי-האמצעיות של החיים, צריך קודם כל לדאוג, שהאדם יחיה בלי חציצה, שמחשבתו תתפרנס מתוך הטבע והחיים בלי אמצעי ותחיה לתוך רגשותיו ולתוך מעשיו עד סוף עמקם, וכן רגשותיו – לתוך מחשבתו ולתוך מעשיו, וכן מעשיו – לתוך רגשותיו ולתוך מחשבתו. בתור סמל להאמנות במובן זה יכולה לשמש המוסיקה עם אי-אמצעיותה המוחלטת.

 *

העצם כשהוא לעצמו שבקרבנו מקבל אולי צורה של רצון, אבל איננו הרצון. הוא עצם החיים של התפשטות, אשר שאיפת זרמו מתוכנו אל ים חיי העולם הכלליים, מקבלת בתוך החיים של צמצום של גופנו הפרטי צורה של רצון.

 *

סוף מעשה במחשבה תחילה – סוף מחשבה במעשה תחילה: זהו כל ההבדל. ואולי אין כאן לא ראש ולא סוף, אולי גם לגבי הזמן, – כמו לגבי המקום: מעלה-מטה, ימין-שמאל וכו' – אין ראש וסוף אלא ביחס, כלומר ביחס של פרט אחד הנמצא בזמן לפרט אחר או לפרטים אחרים הנמצאים בזמן, אבל במה שהוא נצחי, במה שנמצא בכל הזמנים או מחוץ לכל זמן, הרי אין מקום לראש וסוף. ואם בתוך הכוחות הנצחיים של הטבע ישנו כוח אחד שקוראים לו מחשבה, – על כרחך שהוא נצחי, שהוא ישנו תמיד, שהוא היה במה שההכרה רואה אותו בבחינת ראש, כשם שהוא ישנו במה שההכרה רואה אותו בבחינת סוף.

 *

מבְטָאים ישנים, מבטאים מן המוכן, במקום הולדת רעיון חדש, מושג חדש, הם בבחינת מיילדת, ועל הרוב – בייחוד במקום שהנולד חדש לגמרי, חדש עד סוף שרשיו הנפשיים, במקום שיש מעין לידת רגש חדש, מעין פתיחת שער חדש או פילוש צד חדש בנפש האדם לחיי עולם, לספירת הנעלם, – על הרוב מיילדת גרועה מאוד, אם כי רחמניה מאוד או בעיקר מתוך היותה רחמניה מאוד. קשה לה למיילדת לראות בחבלי ההריון והלידה הקשים, והנה היא חשה לעזרה, ותופסת את הילד מאיזה צד, אבל אין ביכלתה לתפסו מכל הצדדים, ומתוך כך הוא יוצא על הרוב בריסוק אברים. אבל גם מבטא חדש, בייחוד מלה חדשה, אינו תמיד בבחינת מיילדת חכמה, ולעתים לא רחוקות הוא דומה למכונה מיילדת. זה הכלל: במקום שיש הריון ולידה, בייחוד לידה קשה, צריך להיות נזהר מאוד בבחירת מיילדת, והעיקר, צריך להיות מזוין בסבלנות, עד שהנולד יבורר כל צרכו.

 *

כל תורתו של מאך והדומים לו עומדת על טעות אחת, הגיונית-קוסמית, אם נכון לאמור כן. מכיוון שצורת ההוויה שאנו משיגים תלויה רק בהכרתנו, בצורות ההכרה, בצורות ההשגה, היא תולה את כל ההוויה רק בהכרתנו, בהשגתנו, ומחליטה כי מחוץ להשגתנו אין כל מציאות. אולם השגת המציאות אינה עוד המציאות, אבל היא מעידה בהחלט כי ישנה מציאות, שאינה תלויה בהשגה ושיכולה אולי להיות מושגת בצורות שונות עד אין קץ. הן אפילו אנחנו, באותם חמשת החושים שישנם לנו, יכולים להשיג את המציאות באופנים שונים, בצורות שונות, מבלי שעצם המציאות תשתנה על ידי כך. אוזן מוסיקלית, למשל, משיגה לפעמים את כל המציאות, את כל ההוויה בטון אחד, וכן הלאה. זה יכול להביא אותנו לידי מסקנה ממש הפכית ממסקנתו של מאך: כי בטבע יכולה להיות השגת המציאות שאינה מושגת לנו בעצם המציאות, וכי בטבע ישנה תמיד ביחד עם המציאות גם השגת המציאות באיזה אופן שהוא או באופנים שונים; כי במקום ההנחה שאין מציאות מחוץ להשגת המציאות, יש מקום לגרוס, שאין מציאות בלי השגת המציאות, כלומר, כשם שהמציאות היא נצחית, כך גם השגת המציאות נצחית.

 *

אמפיריומוניזם (ובכלל כל השיטות המיוסדות רק על הנסיון, על הריאליות המוכרת) – הרבה אמת יש בו, לא קשה לאמור: הכל אמת פרט לנקודה אחת, אבל הנקודה הזאת היא הנקודה ההנדסית של כל ההשגה האנושית. והנקודה הזאת לא תושג בדרך זו לעולם. יותר מזה, בדרך זו לא תראה לעולם, כי חסרה כאן הנקודה העיקרית, היסודית. הכל יש כאן, כל ההוכחות שבעולם, כי כל ההכרה יש כאן, אין כאן רק המכיר הבלתי מוכר, אותו דבר- מה שמכיר ואינך משיג איך, אם כי הוא בך בעצמך, אם כי אתה חי אותו, אם כי הנך יודע את כל הסיבות הפיסיולוגיות והפסיכולוגיות, שהוא נולד מתוכם. מעגל קסמים. והאמפיריומוניזם עם כל הדומים לו אומר לצאת מתוך המעגל הזה בכוח ההכרה, וסוף מסקנותיו הוא, כי אין כאן שום מעגל קסמים, שהרי אין כלום פרט למה שמוכר. האם אין זה דומה לאותו הגיבור, ששקע עד צוואר ביחד עם סוסו שרכב עליו בביצה, ואמר להוציא את עצמו ואת סוסו מן הביצה, בהחזיקו בציצית ראשו הארוכה ובלחצו בחזקה את סוסו בין רגליו הארוכות…