(על הבניין – והוא חורבן, ועל החיים – והם רקבון)

בן אדם! פקח עיניך ופתח לבך! והיה כל אשר יכאיב עיניך כקוץ מכאיב וכסילון ממאיר ושמת עליו עיניך, וכל אשר ידאיב נפשך עד כלותה ושמת אותו אל לבך. ובא הכאב אל קרבך, והיה כאש בוערת בעצמותיך וכרעל בדמך, והיה הכאב גדול, והיה הכאב נורא. כי לגאול את הצער אתה שלוח, את הצער הגדול, אשר באו לו ‘גואלים’ ויחללוהו. והיה כראותך נגעים בבית ישראל, נגעים גדולים ואנושים, אל תיבהל, והחורבן אל יפיל עליך אימה, ולמראה הרקב הנורא אל תאמר נואש! אך ראה תראה זוהר – ואחזתך פלצות, אך שמוע תשמע שירה – ונפלו עליך בלהות צלמות! וידעת כי עמוק לאין מרפא הרקב, עד כי מזהיר הוא, וכי אין תקווה לחורבן האומר שירה… ואתה, בן אדם, אל תפנה אל בית ישראל ואל תדבר אליהם: הם לא יאבו לך ולא ישמעו לך. פנה אל העצים ואל האבנים, אל ההרים והסלעים, אל הימים והנהרות, אל הרוחות והזוועות, אל השמים ואל הארץ: המה ישמעו לך, והמה יבינו לך, כי ברוחם אתה חי ובלשונם אתה מדבר. ובאת אל ההרים, ועלית על ראשיהם והתבודדת ביניהם ובין הכפים והסלעים, והיית כאחד מהם. ונשאת בלבך את החורבן והשיממון אשר הם נושאים אותו ואין רואה ואין יודע ומבין, וידעת את הדממה אשר הם יודעים אותה, ומלאת רוח גבורה, גבורה אשר בדממה, היא גבורת הצער, אשר אין לו מלים. ופנית משם ובאת אל הים, ותרו אותו עיניך לארכו ולרחבו ולעמקו, וראית אותו בסערו, בהתגעשו, וראתה בו נפשך את אשר לא תראינה עיניך. וגם הוא ישפוך רוחו עליך, רוח הגבורה אשר בסער, היא הגבורה, אשר כל מלים לא יכלכלוה. ושבת משם ובאת אל בין בני האדם, וראית את מעשיהם, וראית את אשר הם עוללו לחורבן ולצער אשר בחורבן, לצער העם והארץ אשר חי בתוך החורבן. ופנית והלכת ראשונה אל הר בית אלוהים, אל המקום אשר שכנה שם בראשונה כל תקוות ישראל, וראית את אשר עוללו לנו זרים, וראית את רשעתם ואת ערלת לבבם - - -

(לא נגמר)