רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)
אֶבֶן תִּזְעָק
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקבוץ המאוחד; תשס"ו 2006

העיר צ’רקאסי היושבת על הדניֶפּר נעזבת מחיל הקוֹמוּניסטים, שניגף לפני קוֹזאקי הדוֹן. כל הלילה, מתוך קדחת של יוצאי חפּזון, נעשית בה אֶוואקוּאציה בדרך הנהר, הדרך היחידה שנשארה פתוחה.

מסיעים את התותחים האחרונים מעמדותיהם ושולחים אותם בספינות ובאסדות. כונסים בזריזות של גנבים את יתר הנשק ושרידי הצבא – זנב התנועה שבעיר מזדעזע, שט, נעלם. ועדיין במרחקים מרחפת לסירוגין התקשרות של קרב, עדיין אוירונים מרפרפים ומזמזמים, רועמת מכונת־יריה חבויה, מפצחת בצליליה המנופצים.

עם שמש פורץ לתוך העיר זרם מחנות הדוֹנים בהמון קרונותיהם, בצהלות סוסיהם וצליפות שוטיהם. תרועת חצוצרות וקול תוף, פסים אדומים ממכנסי קוזאקים ומדים של שרי־מאה. הרחובות משתטפים באוכלוסים, שתשעים ותשעה למאה מהם– גויים, נשיהם וטפם מכל השדרות והצוּרות. דגלים, צלבים, צלצולי פעמונים וקריאות “הוּרא” מרימים איזה קוזאק על כפים ומנענים, ומנענים. והנה טס־הכסף עם לחם ומלח – יהודים מקיימים מנהג של קבלת־פנים לקרובים למלכוּת. מאחורי טס־הכסף נגררים הרב ושני יהודים חיורים, והם נראים כל כך קטנים וקלים. הרב מחזיק ספר־תורה בזרועותיו ובעינים תלויות ובקול רועד הוא מגמגם ומברך. סוס ורוכבוֹ הגיניראל ניצבים לפני היהודים, ופי הגיניראל גוזר לקבל את המנחה. הגיניראל מתיז כלפי החלל מלה רוסית חריפה. אחר מוסר הוא מודעה ליהודים, שאף על פי שהם כולם קומוניסטים קרחים וחייבים תליה – הקוזאק סלחן הוא ואין רגלוֹ פשוטה לדרוך שפלים. גוזר הוא לפתוח תיכף את החנויות ובתי־המלאכה והמספרות – לסחור ולעבוד. הכל כבשנים כתיקונן, ואל ישונה – כך גזרתו – וחסל סדר קוֹמוּנה!

שעה ושתים עוברות ובעיר נפתח ומפעפּע צינור של התעוררות. גויים מודדים ושוקלים ויהודים משלמים ונוטלים. החנוני מוכר והחייט תופר והילד הולך לבית הספר. הקוזאקים מציעים סחורה שגזלו בדרך, שותים ואוכלים ומתחילים מתהוללים. מכתירים הם נער עברי, כדרך שמכתירים כלב, ומכים אותו ברצועותיהם. תופשים יהודי זקן ובשם קומוּניסט יכנוהו, מקצצים בגדיו וכורתים זקנו, – חוכא ואטלולא. אוחזים ביהודיה וחולצים נעליה ומכריחים אותה לחבק ולנשק קוזאקים – הילולא וחינגא. והיהודים בשוק פניהם משחירים, אלו לאלו נדחקים ועיניהם כנאנקות וכשואלות: כלום התחלה? – מין תנועה כבדה ואפלה של חית־ הקרקוס, כשפתאום תפסיק לרקוד לפני אנשים, תקצוף ותצרח. קשקושי לשונות ושריקות שפתים – אותו פרצוף ואותו קול כמו בשעת שיסוי כלבים לפגוע במישהו. מהומה ומנוּסה, רחוב אל רחוב צועק, בית אל בית בוכה…

זורקים הקוזאקים פצצה ברחוב ומתוך מספרה אחת קופצים – ככלבים ששפכו עליהם רותחים – ארבעה יהודים. ארבעתם גלויי־ראש ומהם אחד –ראשו חציוֹ מסופר במכונה וחציוֹ שערו מגודל, וכולם אצים ובורחים, כאילו מישהו רודף אחריהם. שני קוזאקים, שעומדים ברחוב, ניעורים להדביק את היהודים גלויי־הראש – והללו מגבירים כפלים לנוס ולהימלט. הקוזאקים יפסיקו לדלוק, אבל הבורחים לא יחדלו ממרוצתם, ככלבים, שקשרו מקלות בזנבותיהם, נבעתים מפני עצמם. נכנסים הם לתוך סימטא – וקוזאקים כנגדם, הופכים הם את פניהם – ושוב קוֹזאקים, אין מנוס, אין מפלט. מתדפקים הם על השער, מביטים לחצר – שמא מרתף, בוֹר, עלית־גג. – נעשה נס והקוזאקים פורשים מן הסימטא – והבורחים ישטפו ויפרצו לשם. מצטרפת אליהם יהודיה תגרנית, שקוזאק התנכל לה בשוק להמיתה, – יהודים רצים ומסתמא יודעים הם לשם מה רצים, ואף היא בתוכם. כבן־אוז הכרוך אחרי אם זרה נטפל אליהם תלמיד־גימנסיה וחבילה של ספרים תחת בית־שחיו. הם כבר ששה וכולם ירוצו, כמוץ מגורן יסוערו. כמו ממקום שריפה ומלחמה, ניתזת יהודית צעירה ויונק בוכה מפרפר בחיקה, שערותיה מפוזרות על כתפיה ושמלתה מחציתה איננה ושאריתה נגררת מכאן ומכאן, והיא נבלעת בכנופית הבורחים. הנה עוד שנים נלוים אל הנסים, והם כבר תשעה, בורחים מפני אור, בורחים מפני צל. הנה הם כבר מאחורי העיר. הנה הם על יד המזבלה. דומן־חוצות, קליפות־פרי ועצמות־פגר. ומסביב אין חי, אין כל, רק כלב מת ומתליע.

–מקום־מחסה טוב, לכאן לא יבואו! – אומר אחד מגלויי־הראש, ולקולו, כעדר לקוּל הרועה, נעצרים כולם ועומדים.

נשימה ואנקה ופרפור, יבבת היונק וריח הכלב הנרקב.

– חייל הייתי בחזית גליציה ואלמד לדעת כיצד מתחבאים – מודיע אותו גלוי־ראש, נוטל גדולה לעצמו ונעשה ראש לחבורה. – ראשית דבר, רבותי, מהראוי שלא ישגיחו בנו. בבקשה להתכבד בישיבה. וטובה מהישיבה היא השכיבה, כידוע.

מזדרזים בני החבורה וקורסים וצונחים, מהם כמה בפישוט ידים ורגלים. רק אחד – גזוז חצי־הראש והמלובש בגד לבן – עומד לו בכפיפת קומה, כועס ומערער וסוער כלפי עצמו. שד כפאוֹ להסתפר דוקא ביום זה ונבהל1 לברוח ולהתגלגל עד כאן. ביתו קרוב למספרה ומששת החדרים שבביתו ארבעה נתונים לגויים חינם על מנת שישמרוהו תמיד. ולמה נטרפה דעתו, ומה הועיל במנוסתו? בזיון וקצף! – ותלמיד הגימנסיה מתיפח בבכי תמרורים: בכיסו תעודה מזויפה של תלמיד־גימנסיה פראבוסלאבי, וגם צלב יש לו, הנה הצלב – ולמה נשתטה ונתחבר לבורחים? תיכף ומיד ישוב העירה!

– חזור העירה ונפּטר ממך! – מזרז ה“חייל”, ראש החבורה, את תלמיד־הגימנסיה ורומז לגזוז חצי־הראש לשבת.

תופס “החייל” את רסן השלטון בידו והכול מצייתים לו. תלמיד־הגימנסיה, כמבקש סליחה ממנו, משתתק ונשאר, וגזוז חצי־הראש משפיל שבת עלי אשפות. אוסר ה“חייל” את הדיבור וגוזר שלא להשמיע קול, כדי שלא ישמעו גויים עוברים ולא יתגלה המקום. כל לשון נחתמת ונאלמת, ורק הילד אשר על כפיה של האם עדיין מצפצף ומיבב. מפני הדממה נדמה קול הבכי ליותר חודר ומזעזע, ושמונה זוגות עינים ננעצות בפני האם מתוך רוגז ותלונה, כאילו אך ברגע זה הרגישו בה ובילדה. צער נורא נשקף מעיניה האפורות הבוערות של האשה, בת העשרים, פניה שיש מבהיק ושערותיה הערמוניות־הבהירות נשפכות כגלים על גבה וכאילו קפאו. תינוק כבן שנה שטוח על ברכיה, ימלול בידיו וברגליו, ינאק ויצעק.

מתוך אותו רעד־קודש שבאצבעות האם, שהבן היא ממששת פעם בפעם בראש פרי־בטנה, ניכר, שהילד חש בראשו. תוקעת היא אחת מפטמות שדיה לפיו, והוא יונק ומפסיק ונותן קולו בבכי. אין לבו ליניקה – מכה אנוּשה הכהו הקוזאק.

– עסק ביש! – מטעים ה“חייל” בלחישה, בסקרוֹ את האם והילד יחד, – יהודי צעיר זה נולד לעמל ולצרה, ישמעו גויים בכיתו – וכולנו נאבד!

צער חדש חולף בעיניה הלוהטות של האם, רצון משוּנה תוקפה להשקיט את הילד, שלא יגרום אסון. מקרבתו היא ללבה וחולצת לו שד בתוספת של רוך וחמימות, עיניה מתחננות, מפייסות, מרגיעות, – וצעקת הילד אינה פוסקת.

– אם צעירה לא־למודה – פוסקת התגרנית קשות – מה “שייך” לא להשתיק ילד? ולמה היא סוכרת את פיו בשד? חלבה נתקלקל, הצרות שרפוהו, ואין בו טעם. סם־מות. אם צריכה להחזיק אצלה תמיד חתיכת־סוכר, עוגה וכדומה. לועסים יפה־יפה ובנלעס סותמים את פי התינוק. יצעק איך שיצעק – מיד ישתתק. אם משוּנה, מין ילדה – עז!

והאם מחרישה, כאילמת לא תפתח פיה. מטפלת היא בתינוק המילל וכובשת את עצמה לבלי הוציא כל צליל. אבן מלוּבנה וברזל לוהט מכים בה. שותקת היא כפלים משתיקת הנשארים, כאילו מתכונת היא לפכח בזה את צעקת הילד.

– לא יחשה! לא ישקוט! – לוחשים שנים שלושה קולות מתוך תרעומת.

– מעשה מאוס! ניעור ומערער גם גזוז חצי־הראש – לא יתכן, שבגלל איזה משתין בחוצן יסכנו חייהם כך וכך נפשות. מי ביקש מידה להצטרף אלינו?! כלום יודעים אתם מה צריך לעשות לילד שכזה? אני יודע!

עיני האם קודחות וכאילו גוערות בנזיפה בגזוז חצי־הראש וידיה מדדות מסביב לילד כמתקינות תריס ומגן לו.

הילד אינו חדל מנאוק, והסער שבאם נעשה יותר עמוק ויותר טמיר. מבקשת היא בנפשה סגולות חדשות להשקיט את הילד. מרימה ומורידה אותו, עושה את שדיה כחומה לפני פי הילד, בכוונה להבליע ולטשטש את יללתו, ומעינה נוטפת דמעה, נופלת ורועדת על עין הילד…

וה“חייל” נרגז מבכי הילד, דואג ורוטן בפני עצמו ומתלחש עם אחרים. מרגיש הוא סכנה ומחליט לעזוב את המקום ולבקש מסתוֹר חדש. והוא נותן את עיניו בשדה־התירס הנשקף מרחוק, מעבר לדרך. שם, בתוך הקמה, שקומתה כקומת איש, יטָמן עד ערב. אם, חלילה, לא תיעצר המגפה במוקדם, יעבור בלילה אל חורבת בית־החרושת. לעבור דרך, שאפילו אין מרבים ללכת בה. אין זה מהענינים הקלים. אולם גם על מעצור זה יתגבר – הליכה “סמויה” ילך. הליכה זו תורה היא ולימוּד היא צריכה, והוא, שנלחם בחזית גליציה, יודע אותה. כיצד? פשוט, הולכים כהולכי־על־ארבע, בידים וברגלים. כדרך של כלב ו“דבר אחר”, להבדיל, ובמקצת – על הגחון. המעשה לא נראה ולא נשמע – ונעשה. וחבר טוב הוא, אינו מבקש רק הנאת עצמו ורשותו נתונה לכל הרוצים להיגרר אחריו. אבל דא עקא, שגם האם עם הילד לא תישאר כאן, ובודאי תימשך אחרי הרוב…

– אשאר כאן! מרגיעה האם את ה“חייל”, והיא כאילו מפתיעה את החבורה בזה שאינה אילמת. מעיניה ומכל תנועותיה שופעים גלים חדשים של חיבה לפעוטה, שהיה לה לפוקה ולמכשול.

שתיקה ובלבול וקצת בושה מפני האם עם הילד ומפני כל העינים שמסביב. כמה מבני־החבורה, וגם התגרנית בתוכם, רואים חובה לעצמם להודיע בגלוי, שלא יעזבו את האם עם הילד וישארו עמה. ה“חייל” מתחטא ומגמגם דברים מוּזרים וסותרים ועיניו מעופפות כלפי הדרך ושדה־התירס. גזוז חצי־הראש נוטה אחרי הצעתו של ה“חייל” ודן אותו לכף זכות. תלמיד־הגימנסיה כרוך אחרי שניהם ולשלשתם דעה אחת. שלשתם כפורשים מהחבורה וכמתכוננים לדרך, עיניהם תועות ותרוֹת את הדרך, ואזניהם נטויות להקשיב. פוצה הילד בפזמון־יללה חדש – וה“חייל” נקפץ ונקרע מן החבורה, מתגבן מפנים ומאחור, מציץ ומריח, נחפז כגנב ורץ, ורץ. במרוצתו מתעקל הוא ומתפתל, זורק עין לכאן וזוקף אוזן לכאן, משגיח, מגשש. לפני הדרך הוא משתטח וזוחל על ארבע – כלב צף על פני המים. וגזוז חצי־הראש ותלמיד־הגימנסיה אף הם מתכופפים ויוצאים בעקבותיו של ה“חייל”. שניהם מזוֹרזים וכאילו דולקים אחריו. הנה גם רביעי נעקר מהחבורה. חמישי, שישי, הנה האחרונים נגררים אחרי הראשונים, ורק האם עם הילד אינה נעה ואינה זעה. לבדה נשארה במזבלה ועיניה צופות אל האנשים הפזורים והמפרפרים על הדרך. הנה עורף, הנה בטן, הנה ברך – הכל חותר אל השדה. הנה גזוז חצי־הראש המלובש בגד לבן, ככלב לבן, מדביק את ה“חייל” ושניהם כהולכי־גחון פורצים וקופצים לתוך הקמה. הנה חבילת־הספרים הקשורה לגבו של תלמיד־הגימנסיה והמטפחת המנומרת שבראש התגרנית. הנה הנשארים, מפרכסים, שטים, – ונבלעים כדגים במצולת התירס. נעלמו המתחבאים. והמזבלה נתרוקנה, הילד בוכה והאם מניקתו ומנענעתו, היא כאילו דולה משהו נועם חדש מנפשה וממהרת להושיטו לילדה ועיניה מלטפות־משתיקות.

עזובה וערירית שקועה לה האם בתוך האשפה, ובכי הילד המצומד אליה נוקב ושופע – ניגון־בכיה מחלחל וחוזר ואינו פוסק. פרש כל העולם ממנה, בודדה השאירוה – והיא נועצת את שיניה בשפתיה וכאילו מחזיקה נשמתה בידיה. צפה ונמתחה עליה מנוחת אבני־שיש ולתוכה כאילו שופע רעש גדול, רעש חזק בלא תנועת קול. שוב מזמינה היא את שדיה, שיבשה טיפת חלבם האחרונה ותוחבת את הפיטומת לפי הילד הבוכה, – אולי יינק, אולי ינוח. ושוב מנדנדת היא בסילוד־קודש את אצבעותיה מעל לראשו כמבקשת להקל את כאבו העצום, שהסב לו אותו קוזאק.

ובשולי הרקיע השמש נוטה לשקיעה ושופך זהרו על האם הצעירה ומגלה מתוך קרעי־שמלתה את השיש הרוטט של גופה. מפזז שמש־גיל על זרועות השיש ומתעלס בשדי־השיש – כך קוזאק מבהיק וצוהל כשבת־ישראל מתיפחת מוסרת לו גופה.

ומתוך העיר ענני־עשן מרחפים, נושמים, וכאילו מזדמנים לכאן להודיע על בתי־ישראל השרופים באש. עשן כהה תועה זוחל ורובץ על מגרש־האשפות ומלחך את האם והילד, ולשדה התירס יפרוש ידים אפורות. השמש שוקע, ומסביב צומחים צללי־לילה, דכיי־צללים ומשברי־עשן מתלכדים יחד.

ובמרחקים – שריקה ותרועה, כמיני חרבות חותכות את האויר, – שיר וגיל, צחוק וצוחה, קוזאקים שיכורים שואגים, קול חוגגים והורגים. ובתוך התרועה – שברי בכי וצעקה: קול נרדפים ונחטפים, קול נענים ונטרפים. והאם שומעת וחרדה, – כלום נתערבבו התחומים והיא נתקרבה לשם? כלום יצאו לכאן לבקשה? כלום הגיעה לאזנם צעקת הילד?…

שאון דהרה וקשקוש אופנים. קוזאקים נראים על פני הדרך ובתוך קרונותיהם ככפותות, בנות־ישראל שנשבוּ. והקוזאקים מעיפים את עיניהם על האם והילד, – מביטים ואינם רואים, מקשיבים ואינם שומעים, והם פורשים להם ואינם פוגעים. והגדוד חולף והקולות פוסקים. לא תחריד עוד צריחת הוללים, לא תזעזע עוד תאנית שבויות, ואף קול הילד הולך ומשתתק, כאילו גזלוהו הקוזאקים, וצעקתו צרודה, רצוצה, כנזילת מים דקה מן הדקה. זיעה קרה על פניו ואין שפתיו נאחזות בפיטומת, אינו צועק, אינו בוכה, נשתתק.

סר פחדה של האם והיא מטפלת בילד. רוצה היא לצעוק צעקה גדולה, שתישמע מקצה המזבלה ועד קצה העיר. חימה לה וחשק תוקפה לגעור במישהו, לשאוג שאגת לביאה, – וקולה נחבא, ומעל פרצופה כאילו פורץ רעש אילם ומהמם, מין רעש של אם אילמת, בשעה שעוללה מתנפץ אל הסלע לעיניה. קורעת היא את שרידי שמלתה מעליה ולוחצת לבשרה את ילדה הגוסס. וכאבן תידום. אבן, אשר מתוכה שוטפים גלי זעקה, שאין להם קול, גלים כבדים, נוראים, גלים נראים ואינם נשמעים.

ליל אב של אוקראינה יוצק את עלטתו החמימה והמתוקה על פני העיר והמזבלה, מעל פני הדניאֶפּר נשקפות עיני־אש נגרשות – בבועת הבתים השרופים על החוף. ממרחקי צפון הדניאֶפּר תוססת נשימה גנובה של ירית־תותח והאויר מזדעזע קמעה וחוזר ונח. גז ענן־העשן מעל מגרש האשפות, כמו מת נתקפל ונדד לו בפסיעה אילמת, ומקטיפת הרקיע הכחולה מציצה לבנה רווּית־גיל לאם ולילדה המת – כך כלה טיפשה עטופה שמלת־חופה מביטה לאבלים היושבים על הארץ.



  1. “נהבל” במקור המודפס, צ“ל: נבהל – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות