העיר צ’רקאסי היושבת על הדניֶפּר נעזבת מחיל הקוֹמוּניסטים, שניגף לפני קוֹזאקי הדוֹן. כל הלילה, מתוך קדחת של יוצאי חפּזון, נעשית בה אֶוואקוּאציה בדרך הנהר, הדרך היחידה שנשארה פתוחה.

מסיעים את התותחים האחרונים מעמדותיהם ושולחים אותם בספינות ובאסדות. כונסים בזריזות של גנבים את יתר הנשק ושרידי הצבא – זנב התנועה שבעיר מזדעזע, שט, נעלם. ועדיין במרחקים מרחפת לסירוגין התקשרות של קרב, עדיין אוירונים מרפרפים ומזמזמים, רועמת מכונת־יריה חבויה, מפצחת בצליליה המנופצים.

עם שמש פורץ לתוך העיר זרם מחנות הדוֹנים בהמון קרונותיהם, בצהלות סוסיהם וצליפות שוטיהם. תרועת חצוצרות וקול תוף, פסים אדומים ממכנסי קוזאקים ומדים של שרי־מאה. הרחובות משתטפים באוכלוסים, שתשעים ותשעה למאה מהם– גויים, נשיהם וטפם מכל השדרות והצוּרות. דגלים, צלבים, צלצולי פעמונים וקריאות “הוּרא” מרימים איזה קוזאק על כפים ומנענים, ומנענים. והנה טס־הכסף עם לחם ומלח – יהודים מקיימים מנהג של קבלת־פנים לקרובים למלכוּת. מאחורי טס־הכסף נגררים הרב ושני יהודים חיורים, והם נראים כל כך קטנים וקלים. הרב מחזיק ספר־תורה בזרועותיו ובעינים תלויות ובקול רועד הוא מגמגם ומברך. סוס ורוכבוֹ הגיניראל ניצבים לפני היהודים, ופי הגיניראל גוזר לקבל את המנחה. הגיניראל מתיז כלפי החלל מלה רוסית חריפה. אחר מוסר הוא מודעה ליהודים, שאף על פי שהם כולם קומוניסטים קרחים וחייבים תליה – הקוזאק סלחן הוא ואין רגלוֹ פשוטה לדרוך שפלים. גוזר הוא לפתוח תיכף את החנויות ובתי־המלאכה והמספרות – לסחור ולעבוד. הכל כבשנים כתיקונן, ואל ישונה – כך גזרתו – וחסל סדר קוֹמוּנה!

שעה ושתים עוברות ובעיר נפתח ומפעפּע צינור של התעוררות. גויים מודדים ושוקלים ויהודים משלמים ונוטלים. החנוני מוכר והחייט תופר והילד הולך לבית הספר. הקוזאקים מציעים סחורה שגזלו בדרך, שותים ואוכלים ומתחילים מתהוללים. מכתירים הם נער עברי, כדרך שמכתירים כלב, ומכים אותו ברצועותיהם. תופשים יהודי זקן ובשם קומוּניסט יכנוהו, מקצצים בגדיו וכורתים זקנו, – חוכא ואטלולא. אוחזים ביהודיה וחולצים נעליה ומכריחים אותה לחבק ולנשק קוזאקים – הילולא וחינגא. והיהודים בשוק פניהם משחירים, אלו לאלו נדחקים ועיניהם כנאנקות וכשואלות: כלום התחלה? – מין תנועה כבדה ואפלה של חית־ הקרקוס, כשפתאום תפסיק לרקוד לפני אנשים, תקצוף ותצרח. קשקושי לשונות ושריקות שפתים – אותו פרצוף ואותו קול כמו בשעת שיסוי כלבים לפגוע במישהו. מהומה ומנוּסה, רחוב אל רחוב צועק, בית אל בית בוכה…

זורקים הקוזאקים פצצה ברחוב ומתוך מספרה אחת קופצים – ככלבים ששפכו עליהם רותחים – ארבעה יהודים. ארבעתם גלויי־ראש ומהם אחד –ראשו חציוֹ מסופר במכונה וחציוֹ שערו מגודל, וכולם אצים ובורחים, כאילו מישהו רודף אחריהם. שני קוזאקים, שעומדים ברחוב, ניעורים להדביק את היהודים גלויי־הראש – והללו מגבירים כפלים לנוס ולהימלט. הקוזאקים יפסיקו לדלוק, אבל הבורחים לא יחדלו ממרוצתם, ככלבים, שקשרו מקלות בזנבותיהם, נבעתים מפני עצמם. נכנסים הם לתוך סימטא – וקוזאקים כנגדם, הופכים הם את פניהם – ושוב קוֹזאקים, אין מנוס, אין מפלט. מתדפקים הם על השער, מביטים לחצר – שמא מרתף, בוֹר, עלית־גג. – נעשה נס והקוזאקים פורשים מן הסימטא – והבורחים ישטפו ויפרצו לשם. מצטרפת אליהם יהודיה תגרנית, שקוזאק התנכל לה בשוק להמיתה, – יהודים רצים ומסתמא יודעים הם לשם מה רצים, ואף היא בתוכם. כבן־אוז הכרוך אחרי אם זרה נטפל אליהם תלמיד־גימנסיה וחבילה של ספרים תחת בית־שחיו. הם כבר ששה וכולם ירוצו, כמוץ מגורן יסוערו. כמו ממקום שריפה ומלחמה, ניתזת יהודית צעירה ויונק בוכה מפרפר בחיקה, שערותיה מפוזרות על כתפיה ושמלתה מחציתה איננה ושאריתה נגררת מכאן ומכאן, והיא נבלעת בכנופית הבורחים. הנה עוד שנים נלוים אל הנסים, והם כבר תשעה, בורחים מפני אור, בורחים מפני צל. הנה הם כבר מאחורי העיר. הנה הם על יד המזבלה. דומן־חוצות, קליפות־פרי ועצמות־פגר. ומסביב אין חי, אין כל, רק כלב מת ומתליע.

–מקום־מחסה טוב, לכאן לא יבואו! – אומר אחד מגלויי־הראש, ולקולו, כעדר לקוּל הרועה, נעצרים כולם ועומדים.

נשימה ואנקה ופרפור, יבבת היונק וריח הכלב הנרקב.

– חייל הייתי בחזית גליציה ואלמד לדעת כיצד מתחבאים – מודיע אותו גלוי־ראש, נוטל גדולה לעצמו ונעשה ראש לחבורה. – ראשית דבר, רבותי, מהראוי שלא ישגיחו בנו. בבקשה להתכבד בישיבה. וטובה מהישיבה היא השכיבה, כידוע.

מזדרזים בני החבורה וקורסים וצונחים, מהם כמה בפישוט ידים ורגלים. רק אחד – גזוז חצי־הראש והמלובש בגד לבן – עומד לו בכפיפת קומה, כועס ומערער וסוער כלפי עצמו. שד כפאוֹ להסתפר דוקא ביום זה ונבהל¹ לברוח ולהתגלגל עד כאן. ביתו קרוב למספרה ומששת החדרים שבביתו ארבעה נתונים לגויים חינם על מנת שישמרוהו תמיד. ולמה נטרפה דעתו, ומה הועיל במנוסתו? בזיון וקצף! – ותלמיד הגימנסיה מתיפח בבכי תמרורים: בכיסו תעודה מזויפה של תלמיד־גימנסיה פראבוסלאבי, וגם צלב יש לו, הנה הצלב – ולמה נשתטה ונתחבר לבורחים? תיכף ומיד ישוב העירה!

– חזור העירה ונפּטר ממך! – מזרז ה“חייל”, ראש החבורה, את תלמיד־הגימנסיה ורומז לגזוז חצי־הראש לשבת.

תופס “החייל” את רסן השלטון בידו והכול מצייתים לו. תלמיד־הגימנסיה, כמבקש סליחה ממנו, משתתק ונשאר, וגזוז חצי־הראש משפיל שבת עלי אשפות. אוסר ה“חייל” את הדיבור וגוזר שלא להשמיע קול, כדי שלא ישמעו גויים עוברים ולא יתגלה המקום. כל לשון נחתמת ונאלמת, ורק הילד אשר על כפיה של האם עדיין מצפצף ומיבב. מפני הדממה נדמה קול הבכי ליותר חודר ומזעזע, ושמונה זוגות עינים ננעצות בפני האם מתוך רוגז ותלונה, כאילו אך ברגע זה הרגישו בה ובילדה. צער נורא נשקף מעיניה האפורות הבוערות של האשה, בת העשרים, פניה שיש מבהיק ושערותיה הערמוניות־הבהירות נשפכות כגלים על גבה וכאילו קפאו. תינוק כבן שנה שטוח על ברכיה, ימלול בידיו וברגליו, ינאק ויצעק.

מתוך אותו רעד־קודש שבאצבעות האם, שהבן היא ממששת פעם בפעם בראש פרי־בטנה, ניכר, שהילד חש בראשו. תוקעת היא אחת מפטמות שדיה לפיו, והוא יונק ומפסיק ונותן קולו בבכי. אין לבו ליניקה – מכה אנוּשה הכהו הקוזאק.

– עסק ביש! – מטעים ה“חייל” בלחישה, בסקרוֹ את האם והילד יחד, – יהודי צעיר זה נולד לעמל ולצרה, ישמעו גויים בכיתו – וכולנו נאבד!

צער חדש חולף בעיניה הלוהטות של האם, רצון משוּנה תוקפה להשקיט את הילד, שלא יגרום אסון. מקרבתו היא ללבה וחולצת לו שד בתוספת של רוך וחמימות, עיניה מתחננות, מפייסות, מרגיעות, – וצעקת הילד אינה פוסקת.

– אם צעירה לא־למודה – פוסקת התגרנית קשות – מה “שייך” לא להשתיק ילד? ולמה היא סוכרת את פיו בשד? חלבה נתקלקל, הצרות שרפוהו, ואין בו טעם. סם־מות. אם צריכה להחזיק אצלה תמיד חתיכת־סוכר, עוגה וכדומה. לועסים יפה־יפה ובנלעס סותמים את פי התינוק. יצעק איך שיצעק – מיד ישתתק. אם משוּנה, מין ילדה – עז!

והאם מחרישה, כאילמת לא תפתח פיה. מטפלת היא בתינוק המילל וכובשת את עצמה לבלי הוציא כל צליל. אבן מלוּבנה וברזל לוהט מכים בה. שותקת היא כפלים משתיקת הנשארים, כאילו מתכונת היא לפכח בזה את צעקת הילד.

– לא יחשה! לא ישקוט! – לוחשים שנים שלושה קולות מתוך תרעומת.

– מעשה מאוס! ניעור ומערער גם גזוז חצי־הראש – לא יתכן, שבגלל איזה משתין בחוצן יסכנו חייהם כך וכך נפשות. מי ביקש מידה להצטרף אלינו?! כלום יודעים אתם מה צריך לעשות לילד שכזה? אני יודע!

עיני האם קודחות וכאילו גוערות בנזיפה בגזוז חצי־הראש וידיה מדדות מסביב לילד כמתקינות תריס ומגן לו.

הילד אינו חדל מנאוק, והסער שבאם נעשה יותר עמוק ויותר טמיר. מבקשת היא בנפשה סגולות חדשות להשקיט את הילד. מרימה ומורידה אותו, עושה את שדיה כחומה לפני פי הילד, בכוונה להבליע ולטשטש את יללתו, ומעינה נוטפת דמעה, נופלת ורועדת על עין הילד…

וה“חייל” נרגז מבכי הילד, דואג ורוטן בפני עצמו ומתלחש עם אחרים. מרגיש הוא סכנה ומחליט לעזוב את המקום ולבקש מסתוֹר חדש. והוא נותן את עיניו בשדה־התירס הנשקף מרחוק, מעבר לדרך. שם, בתוך הקמה, שקומתה כקומת איש, יטָמן עד ערב. אם, חלילה, לא תיעצר המגפה במוקדם, יעבור בלילה אל חורבת בית־החרושת. לעבור דרך, שאפילו אין מרבים ללכת בה. אין זה מהענינים הקלים. אולם גם על מעצור זה יתגבר – הליכה “סמויה” ילך. הליכה זו תורה היא ולימוּד היא צריכה, והוא, שנלחם בחזית גליציה, יודע אותה. כיצד? פשוט, הולכים כהולכי־על־ארבע, בידים וברגלים. כדרך של כלב ו“דבר אחר”, להבדיל, ובמקצת – על הגחון. המעשה לא נראה ולא נשמע – ונעשה. וחבר טוב הוא, אינו מבקש רק הנאת עצמו ורשותו נתונה לכל הרוצים להיגרר אחריו. אבל דא עקא, שגם האם עם הילד לא תישאר כאן, ובודאי תימשך אחרי הרוב…

– אשאר כאן! מרגיעה האם את ה“חייל”, והיא כאילו מפתיעה את החבורה בזה שאינה אילמת. מעיניה ומכל תנועותיה שופעים גלים חדשים של חיבה לפעוטה, שהיה לה לפוקה ולמכשול.

שתיקה ובלבול וקצת בושה מפני האם עם הילד ומפני כל העינים שמסביב. כמה מבני־החבורה, וגם התגרנית בתוכם, רואים חובה לעצמם להודיע בגלוי, שלא יעזבו את האם עם הילד וישארו עמה. ה“חייל” מתחטא ומגמגם דברים מוּזרים וסותרים ועיניו מעופפות כלפי הדרך ושדה־התירס. גזוז חצי־הראש נוטה אחרי הצעתו של ה“חייל” ודן אותו לכף זכות. תלמיד־הגימנסיה כרוך אחרי שניהם ולשלשתם דעה אחת. שלשתם כפורשים מהחבורה וכמתכוננים לדרך, עיניהם תועות ותרוֹת את הדרך, ואזניהם נטויות להקשיב. פוצה הילד בפזמון־יללה חדש – וה“חייל” נקפץ ונקרע מן החבורה, מתגבן מפנים ומאחור, מציץ ומריח, נחפז כגנב ורץ, ורץ. במרוצתו מתעקל הוא ומתפתל, זורק עין לכאן וזוקף אוזן לכאן, משגיח, מגשש. לפני הדרך הוא משתטח וזוחל על ארבע – כלב צף על פני המים. וגזוז חצי־הראש ותלמיד־הגימנסיה אף הם מתכופפים ויוצאים בעקבותיו של ה“חייל”. שניהם מזוֹרזים וכאילו דולקים אחריו. הנה גם רביעי נעקר מהחבורה. חמישי, שישי, הנה האחרונים נגררים אחרי הראשונים, ורק האם עם הילד אינה נעה ואינה זעה. לבדה נשארה במזבלה ועיניה צופות אל האנשים הפזורים והמפרפרים על הדרך. הנה עורף, הנה בטן, הנה ברך – הכל חותר אל השדה. הנה גזוז חצי־הראש המלובש בגד לבן, ככלב לבן, מדביק את ה“חייל” ושניהם כהולכי־גחון פורצים וקופצים לתוך הקמה. הנה חבילת־הספרים הקשורה לגבו של תלמיד־הגימנסיה והמטפחת המנומרת שבראש התגרנית. הנה הנשארים, מפרכסים, שטים, – ונבלעים כדגים במצולת התירס. נעלמו המתחבאים. והמזבלה נתרוקנה, הילד בוכה והאם מניקתו ומנענעתו, היא כאילו דולה משהו נועם חדש מנפשה וממהרת להושיטו לילדה ועיניה מלטפות־משתיקות.

עזובה וערירית שקועה לה האם בתוך האשפה, ובכי הילד המצומד אליה נוקב ושופע – ניגון־בכיה מחלחל וחוזר ואינו פוסק. פרש כל העולם ממנה, בודדה השאירוה – והיא נועצת את שיניה בשפתיה וכאילו מחזיקה נשמתה בידיה. צפה ונמתחה עליה מנוחת אבני־שיש ולתוכה כאילו שופע רעש גדול, רעש חזק בלא תנועת קול. שוב מזמינה היא את שדיה, שיבשה טיפת חלבם האחרונה ותוחבת את הפיטומת לפי הילד הבוכה, – אולי יינק, אולי ינוח. ושוב מנדנדת היא בסילוד־קודש את אצבעותיה מעל לראשו כמבקשת להקל את כאבו העצום, שהסב לו אותו קוזאק.

ובשולי הרקיע השמש נוטה לשקיעה ושופך זהרו על האם הצעירה ומגלה מתוך קרעי־שמלתה את השיש הרוטט של גופה. מפזז שמש־גיל על זרועות השיש ומתעלס בשדי־השיש – כך קוזאק מבהיק וצוהל כשבת־ישראל מתיפחת מוסרת לו גופה.

ומתוך העיר ענני־עשן מרחפים, נושמים, וכאילו מזדמנים לכאן להודיע על בתי־ישראל השרופים באש. עשן כהה תועה זוחל ורובץ על מגרש־האשפות ומלחך את האם והילד, ולשדה התירס יפרוש ידים אפורות. השמש שוקע, ומסביב צומחים צללי־לילה, דכיי־צללים ומשברי־עשן מתלכדים יחד.

ובמרחקים – שריקה ותרועה, כמיני חרבות חותכות את האויר, – שיר וגיל, צחוק וצוחה, קוזאקים שיכורים שואגים, קול חוגגים והורגים. ובתוך התרועה – שברי בכי וצעקה: קול נרדפים ונחטפים, קול נענים ונטרפים. והאם שומעת וחרדה, – כלום נתערבבו התחומים והיא נתקרבה לשם? כלום יצאו לכאן לבקשה? כלום הגיעה לאזנם צעקת הילד?…

שאון דהרה וקשקוש אופנים. קוזאקים נראים על פני הדרך ובתוך קרונותיהם ככפותות, בנות־ישראל שנשבוּ. והקוזאקים מעיפים את עיניהם על האם והילד, – מביטים ואינם רואים, מקשיבים ואינם שומעים, והם פורשים להם ואינם פוגעים. והגדוד חולף והקולות פוסקים. לא תחריד עוד צריחת הוללים, לא תזעזע עוד תאנית שבויות, ואף קול הילד הולך ומשתתק, כאילו גזלוהו הקוזאקים, וצעקתו צרודה, רצוצה, כנזילת מים דקה מן הדקה. זיעה קרה על פניו ואין שפתיו נאחזות בפיטומת, אינו צועק, אינו בוכה, נשתתק.

סר פחדה של האם והיא מטפלת בילד. רוצה היא לצעוק צעקה גדולה, שתישמע מקצה המזבלה ועד קצה העיר. חימה לה וחשק תוקפה לגעור במישהו, לשאוג שאגת לביאה, – וקולה נחבא, ומעל פרצופה כאילו פורץ רעש אילם ומהמם, מין רעש של אם אילמת, בשעה שעוללה מתנפץ אל הסלע לעיניה. קורעת היא את שרידי שמלתה מעליה ולוחצת לבשרה את ילדה הגוסס. וכאבן תידום. אבן, אשר מתוכה שוטפים גלי זעקה, שאין להם קול, גלים כבדים, נוראים, גלים נראים ואינם נשמעים.

ליל אב של אוקראינה יוצק את עלטתו החמימה והמתוקה על פני העיר והמזבלה, מעל פני הדניאֶפּר נשקפות עיני־אש נגרשות – בבועת הבתים השרופים על החוף. ממרחקי צפון הדניאֶפּר תוססת נשימה גנובה של ירית־תותח והאויר מזדעזע קמעה וחוזר ונח. גז ענן־העשן מעל מגרש האשפות, כמו מת נתקפל ונדד לו בפסיעה אילמת, ומקטיפת הרקיע הכחולה מציצה לבנה רווּית־גיל לאם ולילדה המת – כך כלה טיפשה עטופה שמלת־חופה מביטה לאבלים היושבים על הארץ.

א.

ערב של סתו. מסכת אופל פרושה על פני הכפר האוקראיני. בחצר, מפתח של בית, מבצבצת אשה, דלי־חליבה בידה והיא מקשיבה ומשקיפה לימין ולשמאל. מגפי־גבר עמוקים ומגושמים ברגליה ומשיחה מזוּפתה חגורה במתניה. חמילת־גויים טלואה עליה, ולראשה חבושה מטפחת, כדרך שחובשות הגויות מבנות המקום. חשד ופחד בכל תנועותיה. נבלעת היא אל הרפת המחוברת אל הבית, ולאור הקלוש, החודר מבעד סדק שבקיר הבית, מתחילה היא לטפל בחשאי בחליבת פרה.

יושבת היא וחולבת ומחשבותיה סוערות, ומעל שפתיה ניתק ריטון של כעס כלפי מזלה. היא ובעלה ובנם, ילד בן שבע, הרי הם היהודים היחידים שנשארו בכפר אחרי הפרעות. בעלה נלחם בחזית, ולפני שלש שנים, כשנקטעה רגלו השמאלית, חזר לבית־מולדתו שבכפר לגור בו. חבתן הוא וכל הימים, משעה מוקדמת בבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, מתקן הוא כל מיני חביות. גויי המקום מרבים להחמיץ ולכבוש פירות וירקות, ובעלה חבתן יחידי בכפר ופרנסתו מצויה לו בריוח. כבר חסכו גם מעט כסף, והוא טמון בתוך תחתית כפולה של חבית כרוב כבוש ונבאש. יש להם פרה ועגלה, גג מלא שחת לבהמה, חמרי־עץ וחישוקי־ברזל למעשה חביות. יש גם בית עתיק – ירושה מאביה, שהיה חנוני בכפר. בבית זה נולדה וגדלה ונתחתנה. הבית – רפת בצדו, ושני מעונות בו, אחד בשבילם ובשני גוי שכן, המתעסק בעשיית עריבות ורהטים. שכר דירה אינו משלם ומתנות חביות נוספות לו, – גוי, בעל־יושר הוא וגומל חסדים טובים. לרשותו מוסרים חפצים לשמירה ובשעת מצוקה מוצאים מחסה־סתר אצלו. כך עברה כבר שנה ויותר.

יש גם מחתרת מתחת לכותל המשותף שבדירותיהם ונסרים פזורים עליה, ובלילה, כשהכלבים מבשרים כניסת זר לחצר, שוֹאת־פתאום מתרגשת – עוברים דרך המחתרת לדיר הכבשים של הגוי.

שני כלבים לה ל“חבתנית”, זקן וצעיר; בעצמה גידלה אותם ומידה היא מאכילתם, והם מסורים לבית ומגינים עליו ממקרים רעים. ביום מצויים הם בבית ובלילה כולאים אותם ברפת, ולמשמע אוזן שומרים הם על הבהמות. שמירה זוֹ, כמובן, ענין של טפל הוא לגבי העיקר. בחושך, בקרוב צעדי איש זר וירימו קול צעקה, והיתה נביחתם לבני הבית לאות, כי עליהם למהר ולהימלט על נפשם…

גומרת ה“חבתנית” לחלוב את פרתה, בוללת לה בפיטס מוץ וסובין – והרהורים כבדים מעיקים על לבה. לאסונה היא עדיין אשה צעירה, בת עשרים ושמונה, ופנים יפים וגוף בריא לה. והלוּשקא, אותו גנב ומנוּול, שעלה לגדולה ונעשה לראש השלטון בכפר – אורב לה. בגלוי ובסתר. מבקר הוא אותה לעיתים קרובות ומפציר בה להיות לו כ“אחות” ולשתות מהמשקה שיביא עמו. והיא אינה נזהרת בכבודו ועונה לו עזות. ובשבת שעברה, כשאותו חצוף קרב אליה וניסה לחבקה, נזפה בו נזיפה גדולה וירקה בפניו. הוא לא נעלב, מחה את הרוֹק מעל פרצופו וחזר ושידלה לטעום קמעה מהכוס שמזג לה. שלשום בחצי הלילה התדפק על דלת הבית – והיא הקדימה לשמוע את צעקת הכלבים ונזדרזה ועברה לדיר הכבשים של הגוי. נכנס הלוּשקא לבית, כיזב לו הבעל, שהיא נסעה העירה, ולא האמין, חיפשה בכל הזויות, איים על הבעל ורגז וקצף וקילל. נבל זה ודאי שלא ירפה ממזימתו, יחקור לדעת את מקום מחבואה ויחדש את ביקורי הלילה שלו – איך להיחלץ מצרה זוֹ? – והיא נחפזת ומכנסת את החלב לבית ושני הכלבים והילד רוקדים שלשתם כנגדה, תופסים לה בבגדה ומתחככים בה. שמחים הם בבואה וכרוכים אחריה על כל צעד, והיא מביטה אליהם בחיבה ובחמלה ומבטיחה להם במבטיה לטפל בהם מיד. הבעל הקיטע עומד נשען על קבו ובידיו מעצד, עקום כמוהו, המפזז אילך ואילך על גבי נסר, מקציע ומחליק ושורק.

– מוּתר לך להפסיק ולעזור לי – גוזרת האישה על בעלה, כשהיא מסננת ויוצקת את החלב לתוך כד – קצת אחרתי… צריך להאכילם תיכף ולהובילם לשם…

פוטר הבעל את אשתו בתנועת־סירוב ובהברה לא ברורה, הנראית כיוצאת מתוך המעצד המכרכר ורץ על הנסר.

בעלת־הבית ממהרת ונותנת לילדה פת שרויה בחלב ולפני הכלבים מעמידה היא עריבה ובה כוסמת מבושלת, שחתיכות בצק אפוי מעורבות בה. ניגשת היא אל הארון ונוטלת משם פירורים ושיירי תפוחי־אדמה צלויים וזורקת לתוך העריבה – יאכלו הכלבים עוד קמעה ולא ירעבו. מציצה היא לאחורי הכירים ומוציאה משם קיתון של נסיוב־חלב חם ושופכת לתוך העריבה – ישתו גם מזה ולא יצמאו. בדאגה יתירה מעירה האישה לבעלה, שהכלב הזקן כחש קצת ונתרשל והיא מודה בנחת, שהצעיר שמן וגדל ועולה בזריזותו על הזקן. הילד אוכל ושותה ומפטפט ופניו מפיקים גיל. הכלבים מלקקים, לועסים ומכשכשים בזנבותיהם – סימן של ריצוי וסיפוק. צחוק ילד שבע ונהם הנאה של כלבים משתפכים יחד. נודף ריח של עור כלבים, חלב חם ועץ חי מהוּקצע – וה“חבתנית” נאנחת ואומרת:

– יומם ולילה מרחף לפני פרצוף־“הטרפה” של הלוּשקא, בחלום ובהקיץ.

– גוי זה כורה לי בוֹר. יטרפני.

הקיטע שותק וכוּלוֹ כרתוק למעצד, שהוא מנענעו ומרטיטו וכאילו זורק מקרבו פצלות דקות מבשרו ורוחו, שנהפכו לעץ.

– נברח מכאן! – תובעת האשה בתלונה וברעדה – תשאלני להיכן? תגיד, הערים נחרבו ואין מנוס? הורגים בדרך? סכנה?

בעל המום אינו שואל ואינו משיב, רק המעצד שבידו שורק ועונה בעדו בחריקתו. פצלות מסולסלות עולות בו כקצף – ובגופו ובפניו של הקיטע סילודים וזעזועי ורידים. מתעוה הוא ומתפתל ודפנות החבית מתמלאים. מתקין הוא חבית אחת ומתחיל מיד שנית ושלישית. כבר למד ל“זרוק” מתחת מעצדו זוג חביות במעת לעת, ומחירן – כך וכך. לא יסעד ולא יישן, לא ינשום – ויוסיף להקציע ולהשתכר.

– דומם כעץ; ידברו לחבית – וכי תענה? – מתרגזת האשה – לכל אשר תשאני הרוח אברח! התבטח בגויים חבריך? דייך, בעל־מום, לעשות להם חביות. ממילא יאבד כספך וכל עמלך לבטלה!

הקיטע כאילו נכוה ברותחין ומצרף הוא לצירצור־הברזל שבמעצדו ציוּץ של צחוק.

– עמלוֹ לבטלה – כלום הגויים אינם משלמים? הלושקא? – בודאי לא יוסיף לבוא בלילה, ואם יבוא – הוא הקיטע, אינו מפחד מפניו – כלום יכרות את רגלו השנית? והִיא – שוב תתחבא, מה בכך. מה הרעש? עכשיו כל ישראל מתחבאים. והיא, אשתו, לא היתה בחזית וטרם טעמה טעם של צרות. בחזית נרקבו אנשים בחפירות, לקטו סוּבין באבוסי בהמות ואכלו – והכּינים והצרעת אכלום. ומסביב יורדים כמטר אש וברזל. דם, מעיים, צעקה – עדיין מצלצלת באזניו הצעקה. כאן לא עינויי חזית, מתפרנסים וחוסכים פרוטה ליום צרה, ואם לא עכשיו – אימתי? לעזוב, לברוח – כלום עוזבים פרנסה? כלום בורחים מרווחים?

– רווחים – מתמרמרת האשה, כשאינה מניחה לילד להפסיק את הכלבים מסעודתם – שבע עשרה שעות במעת לעת מקציע הוא ומגרד – מקציע מוח ומגרד נשמה. לבית אורב גוי נואף, גוי נבזה – ומה איכפת לו? הוא משתכר.

שוב שותק החבתן, אינו סח וסותם את טענות אשתו בגרידת־מעצד צוחנית, וקולו וכוּלו כאילו נבלעים בצוחה זוֹ.

הכלבים מכשכשים בלשונותיהם והילד גומע. כמיני עינים שחורות ורטובות נשקפות מן החוץ בעד שמשות החלונות אל תוך הבית. ה“חבתנית” ניגשת לחלון, נכפפת לפני סדק ואזניה סופגות בצמאון ובחרדה – גשם שקט מטפטף.

גומרים הכלבים את סעודתם וזוקפים ראש. שׂוֹבע ניכר בפניהם, מתמתחים הם, מתנערים, נושמים והומים כלפי בעלת־הבית כמכירים לה טובה. קופצים אל הפתח ומיללים יללה דקה ומביטים משם אל האשה – מבקשים הם ממנה להוליכם אל הרפת למלא שם את תפקידם – והיא מתפעלת מחכמתם ומישרוּתם ועל פניה אור. חביבים עליה השומרים האילמים הללו, הנאמנים לביתה ומסורים לה: בהם תבטח ולא תפחד. והיא פותחת קצת את הפתח ומקשיבה. ושני הכלבים מוציאים את ראשיהם אף הם מקשיבים ושותקים. הכלבים שותקים – סימן שאין איש בחצר, אין שום רע אורב. והיא נעקרת בבטחה ממקומה ומוליכה את כלביה לרפת.

ב.

לאחר רגעים מועטים חוזרת ה“חבתנית” הביתה. פניה נראים כרצוצים ומטושטשים ובכל תנועותיה דאגה קפואה. מודיעה היא, שלבה מנבא לה רע. הגשם חלף, ומורא גדול בלבה מפני לילה זה, – גם הכלבים לא רצו להיכלא. ביבבה מרה מתנפלת היא על בעלה, שהסכים להישאר יהודי יחידי בין אלפי גויים רוצחים. רצונה לשכור מחר בבוקר עגלה וליטול את מעט הדלוּת ולנוס ולהימלט לישוב של יהודים. אם תיהרג שם – תהיה לפחות בתוך “כלל ישראל”, וכאן – כנבלה לחפירה יסחבוה. לשבת עכשיו בכפר, בין זרים, היום הלושקא ומחר אחר – לברוח! לברוח!

הבעל נבהל, מסכים כבר ליציאה ומתחנן שתתן לו ארכה של חודש ימים. בארבעה שבועות, כשיתמיד לעבוד – עד חצי הלילה יעבוד – יוציא את החביות מהעצים היבשים שהכין מכבר, וסכום הכסף שבחבית, מתחת לכרוּב, יכּפל. כלום העיר תכלכל? גלוי וידוע, שעכשיו אין בעיר קופצים על חביות, הכל מוכרים ולא קונים. הכל רעבים שם ונשכרים בלחם. בעיר יהיו מוכרחים לאכול רק מן המזומן. ודוקא כאן בהוּלים הגויים לרכוש חביות ומקדימים זה את זה בתשלומים למפרע ובמקחים טובים – והיא שעת־הכושר להשתכר!

האשה כועסת ומקללת. נוטלת היא את הילד, משכיבה ומישנת אותו בחדר השני. שם, באותו החדר, מקשיבה היא על יד הכותל, המבדיל בין הבית והרפת. הפרה והעגלה מעלות גרה והכלבים מחרישים. שלוה מסביב ואין מחריד. שוב מתחדש גשם, דולף וזולף, וה“חבתנית” נעשית נוחה – אולי יפריעהו הגשם, אולי לא יבוא בכלל, הרי גם אמש לא בא. והיא מרתיחה חלב, מפוררת לתוכו לחם ומגישה לבעלה. ואף היא אוכלת תוך כדי עמידה, ומאזינה – קילוחי־גשם, דממת־חושך.

מן החדר השני, מאצל הקיר שבין הבית והרפת, מגיעה המולה טמירה – תנועת בעלי־חיים: הכלבים מתרוצצים בתוך הרפת ונושמים בכבדות, כמושכים במשא, ומחטטים בצפרניהם במעבה האדמה. פעם נמשכים הם אל גן הירק שמעבר לרפת, ופעם אל הבאר שמהצד השני. אזניהם “מששו” איזה חי, המשוטט אילך ואילך פה בסביבה. הנה הכלב הזקן נובח פעם ואחריו מחרה מחזיק גם הצעיר. אזניהם תפסו צעדים חיים, לא של אחד – של הרבה רגלים, ולא של כלבים שכמותם, אלא של אנשים. בני־אדם זרים צועדים לאורך ערוגות שבגן – והם מתנפלים בשצף־קצף על האויבים האלה, – אבל נביחתם כלוּאה ומבוטלת – הקיר חוצץ.

הוא, הגזלן, הוא ולא אחר! – רוטנת ה“חבתנית” ברעד, בסלקה את הנסרים מעל המחתרת שבחדר השני – לא אחד הוא, עוד רוצחים עמו. הכלבים רועשים יותר מהרגיל.

חרד הבעל להחיש עזרה לאשתו ולסלק את הנסרים מעל פי המחתרת, וקב העץ שברגלו מקשקש ומוליכו לחדר האפל.

– חזור ותכבה את האש ותראה אם הדלת נעולה כהוגן, – אומרת האשה – יגששו לכל הפחות מעט באפלה וילאו למצוא פתח.

הקיטע אינו חוזר. הרי צריך לפתוח את הבור וצריך גם למלאהו אחר כך. ארבע ידים זורקות ומרחיקות את הנסרים ואף הקב של הקיטע מסייע. הנה האשה קופצת לתוך המחתרת ומתכונת להיכנס – וסכר בפי הצואר, אין להזיזו. יורד גם הקיטע עם קבו אל המחתרת ודוחף יחד עם אשתו – ברזל, פקק־אבן – מה זה, איך ומתי – כלום השכן הגוי סתם את צואר המחתרת? אנקת שחוּט נפלטת מפי החבתן – הבוקר ראה, שהלוּשקא עמד ברחוב והתלחש עם עושה־העריבות שכנם…

– אבדתי! – צווחת האשה, וכסער עולה מן המחתרת, עוזרת היא לבעלה להיחלץ עם קבו מן המיצר, בזרועותיה ובארכובותיה תסמכהו ותעלהו. הקיטע מזנק על הנסרים, דבק בהם וטורפם על פי המחתרת, וה“חבתנית” – דבר מה ניטל ממנה, והיא מחפשת. המטפחת נשמטה מעל ראשה ונשארה על קרקע המחתרת והנסרים כבר כיסוה. מדוע אינה מכבה את האור בחדר העבודה?

ומעבר לבית, ברפת, הכלבים כאילו מקרקרים קיר בנביחתם – בחוץ, על יד הקיר, בני־אדם פוסעים בחשאי ומתלחשים.

– ערב טוב! – נכנסת כאילו ביעף ברכה מפי הלושקא, ואחריו נגרר, בלא ברכה, גוי שחור ומגושם וחסוֹן כאלון פרא. הלוּשקא וחברו שניהם רטובים ומלוכלכים ומנערים הם באצבעותיהם את המים והרפש מעל פרצופיהם ובגדיהם.

הקב המקשקש שבחדר הראשון וגוף הקיטע, שהוא עדיין בחדר השני – מקבלים בשתיקה את פני האורחים. הקיטע פוסע פסיעה אחת, נוטל בהיסח הדעת את מעצדו ומחזיקהו כבשעת העבודה. הלוּשקא – גוי צעיר ופיקח – עיניו הקטנות והשמנוניות בודקות ומחפשות את ה“חבתנית”. חברו – גוש קדרוּת – שוקע ויושב, מבטיו – ברזל מוחלד. ונביחת הכלבים ברפת מפלסת לה דרך הקיר נתיב ומכונת הנה, לבית פנימה.

– למה באת? את מי הבאת? – מתרעמת האשה, המופיעה בפתח החדר האפל ופניה להבים. שערה הפרוע מוסיף לה נוי־נעורים מיוחד, ומבעד חמילת הגויים הטלואה מבהיק קלסתר נאה של בת־ישראל.

– יין הבאתי, מתוק כדבש, בשבילך, יפתי! – מנעים הלוּשקא את קולו ומשתדל לשכך את חמת ה“חבתנית” ולמשוך את לבה.

– היחנק ביינך! – מצליפה היא בנזיפה ועיניה יורות חיצים; קצף בוער על שפתיה, ובלחייה שושנים.

הלוּשקא מחייך בערמה ובהכנעה, הוֹפך את פניו אל הקיר ומפשפש בכיסיו. זיעה קרה על פני הקיטע, כתולע מקוּפל, כתפוח מצומק ומקומט יביט.

הגוי השחור קם, כבור חושך מתנשא הוא, מזדקף וראשו עד התקרה – אילן אפל. לוטש הוא את חלודת־הברזל שבעיניו, שולח יד גדולה, ארוכה, גוזל את המעצד מהקיטע ומשליכו.

– אוי, אוי, השחור! – לוחשת ה“חבתנית” כנשוכה ונרתעת לאחוריה, כמי שנרתע מבור עמוק ושחור.

מצלצל הלוּשקא בכלי־זכוכית, מוזג מבקבוקו יין לתוך כוס ומגיש ל“חבתנית” ומזרזה לטעום. האשה מתאמצת להבליג על זעפה, מהדקת את שפתיה, מציצה לגויים ולכוס היין – ורוקקת לתוך הכוס והופכת אותה על פיה.

נוקש בחרי־אף הקב של הקיטע ושפתיו דובבות קשות ונמרצות בשפת יהודית:

– אַתּ תאבדי ואותי תאַבדי!

ה“שחור” שאינו יודע יהודית, מתמלא כעס על החבתן, כסבור הוא שהבעל מעורר את אשתו להתנגדות ולעזות והוא בועט בקיטע ומפילו לארץ.

הקיטע צועק, אשתו צועקת, והילד, שהקיץ משנתו בחדר השני, צועק אף הוא. והכלבים מגרדים בצפרניהם את הקיר, מושכים ונושכים ומתדפקים ונדחקים – שואפים הם לקפוץ מכלאם ולפרוץ הביתה להגן.

הלוּשקא משתיק את הצועקים והבוכים ומשתדל להכניס סדר בערבוביה זו. ראשית הוא רומז לחברו, שישים רסן לרוחו – יתנהג בנימוס ואל יקלקל ענין. שנית הוא מטיף מוסר ל“חבתנית”, “שתדע יושר” ודרך־ארץ – ואל תבוז לו! והוא מתקן תיקון, מרחיק הוא את הבעל ביחד עם הילד מאשתו ומוסרם לחברו, שישגיח עליהם בקרן־זוית. האפוטרופסות על האשה נוטל הוא לעצמו, ולה ולו יחד קובע הוא מקום בקרן־זוית שמנגד. “השחור” מוסר מודעה קצרה ל“חבתנית”, שאם לא תציית לאפוטרופסה, – מיד ישים קץ לבעלה ולילדה באצבעותיו – והוא מראה לה את אצבעותיו.

והכלבים לא יחשו ולא ישקטו, מבקשים הם לבוא לבית ואין מוצא, אברים יקרעו מגוף הרפת, אבל כתליה ברזל ואין לפרוץ.

– כלב מלמעלה? – משתומם ה“שחור” כאילו אחז מישהוּ וצבט את נשמתו השחורה.

מביט הוא אל התקרה, ששני הכלבים שופכים מעליה את נביחתם והוא מסתיר פניו כאדם שרוצה לראות בעבים – וטיפות־גשם נופלות לעיניו.

– מן השמים משמיעים הם את קולם! – מתלוצץ הלוּשקא, שכבר עלה בידו להכריח את ה“חבתנית” לשבת ולטעום מיינו.

מוזג הוא כוס לבת־לויתו והיא רועדת, כילדה זו שבפעם הראשונה מבקשים להטביל ראשה במים. מחוירה היא ומאדימה, ובמידה שהיא נרעשת בה במידה יגדל יפיה, ועיני הלוּשקא – כשיני חזיר מכרסמות הן את פרצופה.

נוטלת היא את הכוס, עוצמת עיניה ושיניה מקשקשות בזכוכית. כקשורת־עינים טועמת היא מן היין החריף ומפסיקה – אינה יכולה לשתות, אינה יכולה.

הלוּשקא מפציר בה לשתות ומבטיח שגם הוא ישתה עמה, ואם שנים ישתו וינעם להם, כידוע. והיא מצהיבה ומשחירה, גפרית ונעורת מצטרפות בה ללהבה. ושוב הלושקא מפייסה ומבקש, שישתו יחד ואחר־כך ינוחו; ואם ישכבו שנים וחם להם, כידוע.

בחימה סוערת זורקת היא את הכוס אל פרצוף הגוי.

– חצופה! – מתמרמר הלושקא, כשהוא מוחה את היין מעל פניו.

– להמיתם?! – נוהם ה“שחור” וכחלף על צואר התרנגולת נתוּנות עשר אצבעותיו על הקיטע ועל הילד.

תנועה ורעש, צפצופי הקיטע והילד. ובתוך הקולות יללת הכלבים וקריעת קש־הגג. הלוּשקא מחרף ומגדף את ה“חבתנית”, מאיים עליה בעיניו ובידיו. כנבילות מושך ה“שחור” את הקיטע והילד המיללים לפרוזדור לעשות בהם שפטים. ה“חבתנית” מתפרצת בבכי תמרורים ומפילה תחנוניה לפני הלושקא – היא תשתה, תשכב, ובלבד שלא יגעו בבעלה ובילדה וישאירום בחיים. והיא תופשת בכנף בגדו של הלושקא, נושקת ומחזיקה בו, ואינה מרפה. הלוּשקא נעשה רך, גוזר על ה“שחור” שלא לנגוע ב“ז’יד” ובילד. גוררת ה“חבתנית” את הלושקא אל החדר השני, מטילה את עצמה על הספה וחותמת בנשיכה את שפתיה. הלוּשקא עומד קמעה, מוציא פפירוסה מכיסו ומצניעה בחזרה ואל האשה יגיח. מגפף ומנשק הוא את פני האשה ושולח,כדרך גויים, יד לבדוק בחיקה. היא מתפתלת ומתקפלת כקיפוד, חוטפת מתחת הספה פס־ברזל, שממנו עושים חישוקים, מתישרת כנגד הלושקא ומזדקפת כנחש – הוא בורח לחדר השני, והיא דולקת אחריו ונעצרת לפני הדלת, שננעלה בעדה מהעבר השני. דוחקת היא, דוחפת את הדלת הסגורה, וזו מזדעזעת, נאנחת, ועדיין מחזיקה מעמד. צעקה חנוקה נשמעת ואחריה מגיעה עוד שארית צעקה, חתיכה. כלום קול בעלה הוא זה? והילד? – והיא מוציאה מטיל־ברזל מאחורי הספה, מכה בו בדלת ומשברת וחדר־העבודה מתגלה, חושך בו, דממה, אימה.

היכן הבעל והילד? כלום ברחו הרוצחים?

מפתח הפרוזדור הפתוח מבצבץ אור, והכלב הזקן בא משם ואחריו גם הצעיר. נרגזים שניהם ונדכאים – שוממים, גזרי־קש בשער ראשם. דרך גג־הקש פרצו ובאו – להציל. שניהם הופכים פניהם לאחוריהם, כנגד הפרוזדור, חוזרים ומביטים אליה. נוהמים וכאילו מראים לה דבר מה. נמשכים הם לשם והיא אחריהם, – ונהפכת היא מיד לנציב־מלח. על הקרקע מוטל הקיטע, מת, עודנו חם, ועל ידו המעצד טבול בדם. הכלב הצעיר מתנפל על המעצד, נובח לעומתו, ומפסיק – לא המעצד הרג, לא! פה גם הילד – כחול, ועל צוארו הדק סימני אצבעותיו, אצבעותיו של ה“שחור”. ושני הכלבים קרבים ואינם קרבים אליה, כמהססים הם, אינם מעיזים, מורידים הם את ראשיהם ומשמיעים יללה דקה מן הדקה, קינת־אלמים נאמנה־תמימה… והאשה מתעוררת פתאום ונופלת בצעקה גדולה ומרה על צוארי הכלבים.

ג.

בסביבת אוּמאן, בדרך העולה למונסטרישץ וליפוביץ, מתהלכת יהודיה פרועת־ראש, לבושה בחמילת־גויים טלואה. פניה משונים, קלסתר של קלף זרוּע ורידים מזדעזעים, עיניה – גחלים מתנוצצות ודועכות – מפיצות חרדה, ושני כלביה שומרים עליה, מקפצים ומדלגים מימינה ומשמאלה. הולכת האשה הלוך וקלל, כלפי מעלה, כלפי מטה, ומבטיה כמחטים שחורות וצורבות. גויים מזדמנים לה בדרך, עגלות עוברות על פניה – ועל כולם תשפוך זעמה, ולכולם תספר, שהיא עם בניה (מביטה היא על שני כלביה) הולכים העירה ולכפר מולדתם לא ישובו. היא עזבה את בעלה, עזבה את ילדה וברחה מביתה, ברחה מפני הרוצחים. ילכו וישדדו. את הכול, את הכול הפקירה. יקחו, יקחו את בגדי המתים, יקחו גם את המתים, גם את החבית עם הכרוב הנבאש – שם הכסף טמון, שם הכסף והנשמה. יקחו גם את צלב־הכסף, אות הכבוד מן החזית, גם את הקב! – – –

והכלבים יקיפו אותה כחומה, מגינים הם עליה ואינם נותנים לאיש לגשת אליה. אוי למי שיקרב אליה! והאשה פושטת יד ללחם, ומתישבת עם הכלבים לאכול, ככלב מלקקת היא וככלב היא לועסת.

בבוקר וגם בערב, ברדת הגשם ובהיעצרו, נעה ונדה האשה עם כלביה מישוב לישוב ומדרך אל דרך. עוברים הם על פני שדות, חולפים על ביצות וגשרים – כמחרשות כבדות חורשים שלשתם את גלי האויר.

א.

אברם הנפח כוהן הוא, בן כפר ומעורב עם הגויים. משהו משל גוֹי בו בעמדו לפני סדנו ואף בעלותו לדוכן. הוא עבד בצבא בגדוד התותחנים ועם הכרזת המלחמה נתגייס, נלחם בגרמנים ביערות אַבגוּסטוֹבוֹ, הצטיין ונתכבד בצלב גיאורגי. בקהילת היהודים שבכפר־מגוריו ידוע אברם כבעל יד פתוחה, נדבתו וארוחתו לעניים החוזרים – הטובות שבמקום. מוקיר תלמידי־חכמים, והשוחט שבכפרו כסמל הקודש בעיניו, מתגאה באשתו בת המלמד, המתוכחת עם השוחט בדיני כשר וטרפה…

הימים ימי פרעות ביהודים, חורבן וטבח מתפשטים בכל פינות הארץ. לכפר־מגוריו של אברם הנפח עוד לא הגיע זרם החמס והרצח, והיהודים שבמקום שרויים בפחד. מקצתם עומדים להימלט על נפשם לעיירה, מקצתם התנוּ עם הגויים הנאמנים שבכפר לבוא לפני שוֹאה להתחבא אצלם. אברם קובל על היהודים והגויים יחד, מחרף את הרוצחים שופכי־הדם ומגדף את היהודים הפחדנים הנוטשים בתיהם. מתלהב וטוען כנגד היהודים המתלקטים ערב ובוקר בבית־המדרש ומתלחשים על המאורעות המתרגשים לבוא. אברם מוכיח, שראשי הפורעים הם רכי־הלבב, שברחו מהחזית, – המפני הכלבים הללו, יש לירוא ולנוס? לו, לאברם, יש “בּראוּנינג”, לפלוני ולאלמוני יש אקדוחים ממין אחר, למרדכי הסנדלר ולאחיו – רוֹבים. ליתר היהודים יעשה אברם מקלות־ברזל ונעלי־יד של ברזל – יגינו על עצמם ולא יתנו לנבלים יד וממשלה. אין תומכים בהצעתו של אברם; גם מרדכי הסנדלר ושאר בעלי הנשק חוששים שמא עוד ירעו בצאתם להגן, – היעמדו עשרה בפני אלף? – אברם מתרעם ומתמרמר, ודעתו מתקררת קצת, כשמוסרים לו לשמירה את ספרי־התורות. הוא מניחן בארון־ברזל וגונזן במקום סתר. לא יחללו את ה“טהרות” הללו, מי שיעיז – לא ינקה מידיו, יעשהו בשר לכלבים ולא יגע בקדשו.

יום הששי בשבוע לאחר חג הפסח. אברם הנפח מקדים להשכים עם יציאת השחר. מקדימה גם חוה אשתו לקוּם משנתה. אתמול הוגד לאברם, כי בתחנה, מהלך ארבע שעות מכפרו, נמצא פחם למכירה, אם יזדרז ויבוא היום, יקנה, ואם לאו – הפחם ימכר לאחר. כבר כחודש ימים שוֹבת אברם ממלאכתו מאפס פחם. יש דרישה למעשה ידיו, ואין במה ללבּן ברזל. בתחילה התנגדה חוה לנסיעתו, טענה שסכנה עכשיו ליהודי לעבור בדרכים, סכנה גם לה ולבנים להיעזב בבית בשעה זו. ולבסוף ביטלה רצונה מפני רצונו, שפסק לה קשות, כי פחד אין ולפי שעה שקט בכפר – ויהודים צריכים פרנסה.

חוה אופה בזריזות את החלות לשבת ומרקחה תוּפינים בשמן עם הרבה שוּם, כטעם בעלה. מספר אברם בשבח תופיני חוה, אוכל ושׂם גם בכליו צידה לדרך. אחר־כך יוצא הוא לחצר, משקה את סוסו ומושח אופני עגלתו, – הכול מוכן לדרך.

– אל תדאגי! – מנחם אברם את אשתו העצובה בקפצו לתוך עגלתו, – עד שתברכי על נרות השבת אשוב הביתה!

בלי ברכת־שלום, כדרכו תמיד, נפטר אברם מאשתו ומסיע את עגלתו בחיפזון מתוך החצר.

כשעה לפני השקיעה חוזר אברם בעגלתו הטעונה פחם לכפר מגוריו. מפי עוברי הדרכים מתבשר הוא, כי בצהרים פרץ הפורע קראַסני עם בחוריו, נתחברו אליהם פורעי המקום ובזזוּ וחמסוּ. בתי ישראל נחרבו ונשרפו, הפורעים הציתום מבפנים, כדי שלא תעבור האש על בתי הגויים שמסביב. נהרגו ונפצעו יהודים ורובם הספיקו להימלט על נפשם לעיירה, ובכפר לא נשאר מהם איש. לקראת עגלת אברם באה עגלה מלאה מן הביזה והיא מוקפה פורעים מזוּינים הרוכבים על סוסים. אברם מכיר את השודדים הללוּ, כולם הם מבני הסביבה, קוראים הם לשלומו ומספרים לו שנעשה חורבן ביהודים בכפרו, אך בביתו ובמפּחתו לא נגעה יד.

– נפח טוב אתה, בן־חיל, ובתוכנו תשב! – מריעים הגויים בקול שמחה. פני אברם מלבינים, ומעל שפתיו ניתקת קללה חריפה.

בכעס ובחרדה מכניס אברם את הפחם לחצר ביתו. אין איש מסביב, אין יהודי ואין אף גוי. ביתו סגור ומסוגר, בית־היהודים היחידי שלא נהרס בכפר. מתוך האורוה קופץ כמסתתר נער יהודי, הוא המכה בפטיש במפחתו של אברם, סוקר כמתגנב על עבריו ורץ לקראת בעל־ביתו:

– אמרו שישחטו את כל היהודים, ונחבאה חוה עם הילדים אצל פלטוּן השכן, התחננה לפניו ורתם בחשאי קרונו לפרותיו והעבירם לעיירה…

כעשן גחלים בעיני אברם. נותן הוא מספוא לסוסו ושומע את כל פרטי הפרעות מפי הנער. מספר הנער בלחש על הגזל והרצח, על חמשת הנהרגים וששת הנפצעים, שהובילום בקרון אחד לעיירה. קודם כול הוציאו הפורעים קול, שהיהודים מחביאים נשק ועושים מעוֹת מזויפות והתחילו בחיפושים למראית־עין ובשליחת־יד בביזה למעשה. ביקשו הרוצחים להסיר מכשול מדרכם, ידעו הנבלים שנמצאים רובים אצל מרדכי הסנדלר ואחיו, שהיו חיילים – ורצחום לראשונה בדרך מרמה. אחר־כך שטף ההמון לחצר בית־החולים לבקש יהודים בין החולים. בדקו ומצאו שם שני יהודים אחוזי חום והוציאום החצרה, הפשיטו כותנותיהם והמיתום במקלות. הנרצח החמישי הוא השוחט. פרצו המנוּולים לבית־המדרש לחפש נשק, פגעו שם בשוחט ומשכוהו לרחוב. דרשו ממנו, שיתן להם את כסף הקהל והשיב שאין כאן כסף קהל. השמיטו כובעו וסטרו בו על פניו, משכו נעליו מעל רגליו והצליפו בהם על פניו… נשמט מידיהם וברח ומיד תפשוהו. גזרו עליו שיכרע ברך – וכרע ברך, גזרוּ שיתן ידיו על ראשו – ונתן ידיו על ראשו. סילקו ידיו ומתחוּם בצורת צלב, – וצעק מכאב, נתחלחל ונתבלבל והתחיל מילל ביללה של אשה. אז הפילוהו ארצה, הכוהו בשוטים ודרסוהו ברגלים ולא הותירו בו נשמה… – קוּרנישפּאַק, בן המקום, שברח מהחזית, הוא שעמד בראשם של רוצחי השוחט…

אברם נושם בזעם, מביט והנה מתנועע כנגדו קרון רתום לפרות ופלטוּן הולך שחוח מלפניו. מתקרב פלטוּן ומספר מתוך אנחות, כי אסון קרה: חוה נרצחה בדרך, והוא הביאה מתה לעיירה לבית אביה. הילדים חיים. לפני העיירה ליד טחנות־הרוח עיקבוּם שני רוצחים מזוּינים ברוֹבים, אחד מסכה על פניו והוא דימיד בן יקים, שלפנים היה מכה בפטיש אצל אברם. חברוֹ של דימיד הוריד אותו ואת הילדים והעמידם מאחורי הקרון ושמר עליהם, ודימיד ניצב לפני חוה, גזר עליה שתתן לו את כספה – ונתנה, דרש מטפחתה – ונתנה. חזר וגזר שתשכב – והתחילה לצעוק, התחיל להכותה והפסיק מיד. ניסה לשדלה בדברים, לפתותה, ותתחנן בבכי שלא יאבדה. צעקה: “זכור, דימיד, כלום עשיתי לך רעה?” – לא נתקררה דעתו של הנבל וניסה לקשור את ידיה ולא הצליח. הפריעתהו. אז תפש בחמתו את רובהו, ירה באשה פעמיים וסר לו עם חברו. הלכו לצד היער בדרך העולה לקירילוֹבקה. היתה חוה גוססת והוא מיהר להובילה עם הילדים לעיירה, ובטרם פסעה על מפתן בית אביה יצאה נשמתה.

אברם מפליט מפיו:

– דימיד!

– ביקשה הזקנה, האם, – מוסר פלטון, כנזכר בדבר – שלא תלון כאן ותסע תיכף לעיירה, כולם שם ביקשו… – אצלכם אין מקברים בשבת וקבורת אשתך תהיה רק מחר בערב, וביקשו שתבוא, גם הזקן, האב, ביקש… אברם שותק, אינו שואל לאשתו הנרצחה ואינו דורש לבניו היתומים, שותק וקוצף, שותק ורוֹתח. הירוץ תיכף לביתו של יקים, שמא ימצא שם את בנו הרוצח? אבל הרי האב בריב עם בנו זה ואינוֹ נותן לו להיכנס לביתו.

– ההלכו בדרך העולה לקירילוֹבקה? – קורא אברם אחרי פלטון, שכבר פוסע ונמצא באמצע הדרך לביתו.

פלטון מפנה למול אברם ומאשר את דבריו הקודמים, מוסיף בלחש: ביער קירילוֹבקה מקום מקלטם של הרוצחים, כך אומרים.

השמש כבר שקעה, הלילה בא ואברם חובש את סוסו ומכשיר את עצמו לנסיעה. לא יסע לעיירה. היעזור שם לילדים ולזקנים לבכות? – מרגיש אברם בדבר, כאילו משהו מפליטת חוה נשאר בידי דימיד רוצחה… דימיד ירה באשתו פעמיים. הוא, לכל הפחות, מנשקו יירה בו פעם, יטיל בו עופרת, או באצבעותיו ישחקהו, ימצאהו באשר ימצאהו וידע לעשות אתו חשבון…

כל ליל השבת וכל יום השבת אין אברם יורד מעל סוסו, מבקש הוא את דימיד. אינו נותן רגע מרגוע לנפשו, חוקר ודורש בגלוי ובסתר אחרי עקבות הרוצח. שלש פעמים עובר בדרך העולה לקירילוֹבקה ועושה בּיער, מקיף גבולות העיירה, מרגל כפרים ופרברים. בודק חצרו של יקים, מחפש שם בכל הבנינים ואינו מוצא את דימיד. הוגד לאברם, כי הרוצח בחורבה פלונית, – ורץ לשם, משם הוא דוהר לחורשה. הרוצח מתעלם מפניו. דימיד יושב בסתר, יודע הוא את נפש מי שהיה בעליו – הישתוק, הידוֹם ולא יקוֹם?

ממחרת יום השבת, ביום ראשון בבוקר, בא אברם לעיירה. שואלים את אברם אנה נעלם, חשדו שגם הוא נרצח, חס וחלילה, על כן דחו את זמן הקבורה. חיכו לו עד חצי הלילה, – למה לא בא לגמול את החסד האחרון לחוה? אברם שותק, הועם קלסתר פניו כברזל מלובן שציננוהו במים, אך עדיין נכוית היד הנוגעת בו. לבית האב האבל מזמינים מנין יהודים לשם תפילת שחרית ומצרפים גם את אברם למנין. אברם מתעטף בטלית ומתקשר בתפילין ובלי להוציא קול תפילה מפיו עומד הוא כרתוק לחלון ומציץ החוצה. היום יום שוק והרבה גויים עוברים ברחוב לפני החלון, מי יודע, שמא דימיד יעבור כאן?… – האב האבל, המתפלל לפני הציבור, מסיים בתפילת “שמונה עשרה”, והילדים אומרים את ה“קדיש” שלאחרי ה“יום”. אברם ניעור כמי שכואוֹ שפוד¹ – השגיח בעד החלון בגוי, שפרצופו כפרצוף קוּרני, זה שערך את הריגת השוחט, אולי לא טעה, – קורני ודימיד היינו־הך…

– עוד לא גמרו, – לוחשים יהודים מהמתפללים לאברם, שזורק מעליו את הטלית והתפילין – עוד שני “קדישים”, קודם ואחר “עלינו”, “קדיש” דרבנן, ו“קדיש” יתום…

– די קדישים כבר צפצפו! – מתמרמר אברם בקוצר־רוח, דחוף ומבוהל לצאת החוצה.

– הדיוט, קל שבקלים! – מרננים אחריו היהודים המתפללים – להיכן הוא נחפז? מזלזל בתפילה ראשונה שלאחר הקבורה, ב“קדישים” הראשונים, “גוי”!

ב.

אברם עוזב את העיירה וחוזר לכפרו. זה כשלושה שבועות עובד הוא ודר במפחתו. בית דירתו נעול כביום שנעזב, – אם חוה איננה בחיים, יהא גם הבית כמת. השאיר את ילדיו בעיירה וכל רוחיו הוא נותן לבית חותנו, – ילמדו הילדים ב“חדר” אצל זקנם, יאמרו “קדיש”, היגדלו כגויים בכפר? – זולתו וזולת הנער המכה בפטיש אצלו, לא נשארו יהודים בכפר, מפחדים הם לשוב. חושב גם הוא לעקור את דירתו מכאן, נשנא עליו הכפר, “דם־שונא” הוא לגויים. ישיבתו כאן ארעית, לשם פרנסה, או, יותר נכון, מחכה הוא לו, לדימיד, שיזדמן לידו. נודע לאברם, שדימיד מתגורר בכפר שבעבר הדניפּר, ומן הנמנע שלא יסור לכאן להתראות עם אהובתו. לכשיבוא ישמור את צעדיו, רחם לא ירחמנו!

אברם עובד במפחתו. נפסקו מימרותיו וזמירותיו השגורות תדיר בפיו בשעת מלאכתו. אינו נכנס בשיחה עם נערו העוזר לו ועם הגויים המחכים למוצא קורנסו. שותק הוא תדיר, שותק ונוֹשם כגחלת, סער בנפשו ולא יגיד דבר. הגויים נזהרים מפניו ועומדים להם מרחוק ממש, כחוששים שמא יתקע בלבם את הברזל המלובן. הכיר כבר גם סדנו את מצב רוחו, נשפכה עליו חמתו, – תשע שנים שימש אצלו הסדן ורק עכשיו נסדק. מתרצה אברם רק בערב בבקרו את בית־המדרש, שלקח שמירתו על עצמו. אברם שׂם שני מנעולים בפתח בית־המדרש והולך לבדקם, – מקום קדוש עזוב ממתפלליו והוא היהודי היחידי השומרו מחללו. מתפייס אברם גם בלכתו ביום הששי לעשות שבתו בעיירה ועובר לפני בית־העולם שבו קבורה אשתו. בהליכתו לעיירה ובחזירתו מתעכב הוא ליד קבר אשתו. מדבר בקול ולחש: החביבה, הצנועה!

שעת אחרי הצהרים. אברם אוחז בצבתו לשון מחרשה, מלהטה באש וגוזר על נערו לנפח במפוח ביתר עוז. כבר קילקל היום פעמיים לשון זו, מרוב כעס ופיזור נפש רקעה בקורנסו שלא כהוגן ומוכרח ללהטה פעם שלישית. בפתח נראה יהושע הקצב, בן העיירה הבא לכפר לקנות עגלים, ניגש לאברם ודורש בשלומו. הקצב מספר לאברם בלחש, שמחכים בעיירה לפרעות ביום היריד של מחרתיים וחותנו ביקש ממנו לקחת את הילדים לכפר עד אחרי היריד. מוציא אברם את לשון המחרשה מתוך האש. נרגז מדברי המספר ומוריד בזעם את קורנסו על הברזל הלוהט ומשחיתו, מיד זורקו לעביט המים ומתוך קללה חריפה מפליט מפיו:

– הילדים לי למה?

הקצב מחייך כדרך היהודים כשרואים אצל אברם התגלוּת של גוי, ואברם מרגיש בדבר, מחויר וכולו רועד. מזדרז הוא והופך כיסי בגדיו עם כל הריוח שהרויח למסור לבית חותנו, ואינו מוסיף אף מלה על דבריו הקודמים. שוב אין אברם חוזר לתקן את לשון המחרשה, ובעל כרחו מתעסק בפרזול סוס. גם הסוס וגם בעל הסוס מכירים מיד את מצב רוחו של אברם. מניח את פיסת־הברזל על רגל הסוס, מקישה במקבת ואין הדבר עולה בידו. אזני אברם נמשכות להקשיב לשיחה החשאית של הגויים היושבים בעיגול לפני פתח בית־מלאכתו. אלו לאלו בלחש מלחשים: מחר, כשישוב הכוהן מנסיעתו, יוחלט מה לעשות בבית־המדרש של היהודים. חילוקי דעות ביניהם, הללו דורשים שבבית־המדרש יתקנו חנות משותפת, הללו – שיעבירו לשם את בית־הספר, שמקומו הקודם צר.

– בית־המדרש סגור. המפתחות אצל אברם, והוא לא ימסרם! – מעיר אחד הגויים בלחש תמים.

הגויים השומעים צוחקים ומבארים למעיר, שאין כל צורך במפתחות, ישברו המנעולים, כלום זה מן הנמנע?

אברם משליך מידו את המקבת ופיסת־הברזל ומגרש מעליו את הסוס ובעל הסוס.

סר וזעף מקדים אברם בערב לפטור לביתם את הגויים המצפים ולהפסיק מעבודתו. בקוצר רוח ובחרי־אף משקיע הוא את האש ופורש לו לקרן־זוית חשכה שבבית־מלאכתו. כיוצא ידי חובת הרגל, נוטל הוא פת חרבה בצירוף שתים־שלוש פתותי בצלים, לועס ולועס – לא לבלוע ולא להקיא. אחר־כך גומע מים מן הדלי ומתחיל מחטט בשתי אצבעות בתרמיל הטבק שלו. כמתפייס קצת גולל לו סיגריה עבה ומצית בה אש מן הגחלת העמומה, שמוציאה בצבת מתחת לדשן השפוך לפני פי המפוח. חיש זורק את הצבת מידו ויונק בכעס מהסיגריה כמה יניקות עמוקות. מתוך דברים קשים חולץ הוא את מגפיו המנוקבים ופושט את מכנסיו המפוחמים, כורכם ביחד למראשותיו על משכבו ומיד צונח לו שם לנוח מעמלו ומזעפו.

פרוש לו אברם על משכב נסרים דחוק, אין שינה לפניו ואין מנוחה בו, גונח ונושם, רוקק ומעשן. אש זו שמעלה בפיו בלי הרף כאילו אינה אלא הוספה על האש הסוערת בתוכו פנימה. כאילו פח ברזל יוקד בלבו מרוּוה זפת וגפרית. להב של זעם מלחכו ושורפו ומלשונו ומגרונו כאילוּ נוטפים פיח צורב ועשן לוהט.

אברם קם מעל משכבוֹ, מוציא מפיו את הסיגריה העבה ורומסה ברגלו, כדורס עכבר חי, מטיח קללה כלפי החלל ופורץ החוצה. אין ירח וכוכבים, נשיאים ורוח, קדרות מסביב. מביט ומקשיב לכאן ולכאן – אין עובר ושב ולא יחרץ כלב לשונו.

– לא אתן לחלל את המקום הקדוש,– מוסר אברם מודעה לעצמו במחשבתו, – אביא עליו אש!

קופץ אברם ונבלע בחזרה במפחתו ושׂם עליו את בגדיו. מחפש ומוצא אניצי־פשתן, עושה מהם כדורים. טובלם בשמן ומכניסם לחיקו. אחר־כך נוטל קופסת גפרורים ומצפינה בכיסו – הכול מוכן ומזומן. ירוץ, יחוש, ישים לפידים בארבע פינות בית־המדרש…

– אשרוף את בית־המדרש, לא ליהודים וגם לא לגויים! – נוהם אברם בלבו, ניתק ממקומו וחוצה את גלי האופל שמסביבו. כולו סוער, ברזל לוהט. לא לנו ולא להם!

אברם מתקרב לבית־המדרש ומבעד החלון השבור מכניס את ראשו לחללו – הכול שרוי בעלטה, בימה אבלה ועמודים עצובים… לפני עיני רוחו של אברם קם השוחט המנוח, מעוטף בטליתו ומקושר בתפיליו, מנענע לאברם באצבעו, כאומר: “הכגוי תשלח אש בקודש?” – מפינת־סתרים נראית גם חוה, הצנועה והחסודה, מרימה ראשה מעל סידורה וקורצת לו בעיניה השחורות והנוגות: " התעשה כמעשה גוי?" –

– התהיה כטיטוס הרשע ששרף את בית המקדש? – בת־קול מנהמת מתוך ארון־הקודש.

אברם עומד כהלום רעם, מצחו רטוב וגבו רוטט, נרתע לאחוריו ונושא עיניו השמימה ולוחש: “סלח לי! מחל לי!”

ניעור אברם מתמהונו הגדול ומברר לעצמו, שטעה טעות גסה, טעות מקום לא להדליק את בית־המדרש צריך הוא, חס וחלילה, אלא לשרוף את בתיהם של כל אותם שופכי־הדם… יעבור מקצה הכפר לקצהו, שם ביתו של הורג השוחט ובית אהובתו של דימיד, שם כל חבר המרצחים. בית אחד, חמשה, שנים עשר – עשרים וששה בתים באותה שכונה, כל בעליהם חמסוּ ושׂמוּ בכליהם, ירו וטבחו, כזאת וכזאת עשו…

– הלעולם לכוף ראש, לשתוק ולא לגמול להם כפעלם? – מתרגז אברם. – הלעולם להזיל דמעות כאשה ולצפצף בבכי קדיש־יתום?

אברם מתמלא חימה בוערת, ודחוף ומבוהל הולך הוא לשלח באש את “שכונת־הרוצחים”. חמתו חיילית והליכתו חיילית, כולו חיילי מכף רגל ועד ראש. הרי אינו עכשיו אלא בחזית שביערות אבגוּסטוֹבוֹ, כל חבריו המפקדים נהרגו והוא היחידי, שנשאר למלא את מקומם, הוא הנוקם נקמת דמם מיד האויב…– קל הוא. כציפור, פעם דוהר ופעם זוחל, פעם כורע ופעם שוכב בפישוט ידים ורגלים. הנה קופץ הוא לחפירה והנה מטפס על עץ, שולח רגל, ממשש ביד, מדלג על באר ועולה כמתוך בור. הנהו כבר בגן הירק מאחורי רפתו של קורני ואוחז בידו בקש שבגגה.

– זרוק אש! – גוזר אברם על עצמו, באותה תנועה ובאותה זריזות, שגוזר המפקד על חייליו בשדה הקרב.

אברם נועץ בשמאלו כדור פשתן משוּמן בקש, ובימינוֹ מעלה הוא גפרור: יהי אור! והוא כבר בתעלה, כבר הוא בשדה ואין עין שולטת בו.

דליקה פורצת ופעמוני ה“צירקבה” מתחילים לצלצל. אברם עובר בגבול הכפר על פני בוֹרות ושיחים, בוקע לו נתיב בשלוליות מים ומגיע לביתו מצד השדה. בזריזות עולה הוא על גג ביתו ומשקיף על פני הכפר: כל “שכונת־הרוצחים” נאחזה באש, מכאן ומכאן להבות אדומות עולות ותימרות עשן מתאבכות. מרגיש אברם את עצמו כמי שזכה לקיים מצוה גדולה. כאילו אך זה גמר לברך ברכת־כוהנים בימים הנוראים, וכדרכו, בהתלהבות ובשאגה גדולה.

– יישר כוח! – קורא השוחט ואחריו שאר יושבי ה“מזרח”, ומסביבו מרחפים פסים לבנים ושחורים של טליתות, חגורות־משי ואצטלאות צחוֹרות, הכול נמשך לעומתו…

– יישר כוח! יישר כוח! – הומה לקראתו כל בית־המדרש, כל חבריו בעלי־המלאכה. כולם מברכים ומשבחים…

שומע הוא את שאגת הנשרפים, הבאה מ“שכונת־הרוצחים”, והיא מלטפת את אזניו כשירה ערבה. הנה בכי ילדים, יבבת נשים וקינת זקנים, – יבכו, ייבבו ויקוננוּ אף הם! הנה משם בורחים נשרפים לכאן, עוללים ויונקים בזרועותיהם, נעים ונדים בתרמיליהם על כתפיהם. – יטעמו אף הם! יאָנחוּ ויאבלו על נויהם שנשרפו, – אש תחת אש, נקמה במבעירים ובשופכי־הדם!

עיני אברם צופות אל מקום השריפה, ופתאום דבר־מה מרעיד את נפשו. הרוח הנושבת, שקודם לכן נמשכה לעבר השדה, התחילה לאחוז דרכה לפנים הכפר. מ“שכונת־הרוצחים” הבוערת מתעופפים גזרי עץ וברזל דולקים לכל שכונות הכפר, ועל כולן מרחפת סכנת הבעירה. הנה בים האופל המסנוור שמסביב נפקחות כעיני אש – בכל חלקי הכפר נאחזים בנינים באש… תאניה בכל אפסי הכפר, מתיפחים אנשים, נשים וטף, בהמות גוֹעוֹת, כלבים צועקים. הנה שלהבת אוחזת באוּרוותוֹ של ניקון, אותו גוי טוב, הנה עשן מתאבך מבתיהם של סידור וקלים, אותם עובדי־אדמה הישרים… כאחוז בולמוס שגעון וכאב מתרוצץ אברם חרד וסובל, תופש דלי מים ואץ להילחם באש.

– אב רחום! – מתחנן פלטון לפני אברם. האש מתקרבת לביתי, שכנך אני, הושיעני!…

פלטון, זה הגוי הנאמן, שהסתיר את חוה והילדים, ביתו עומד להישרף, וממנו, מאברם באתהו הצרה, הינוח ולא יחיש לו עזרה?

אברם מטפס ועולה על גג־ביתו של פלטון, מקבל מידיו יריעוֹת ספוגות מים ופורשן בזריזות על הגג. פורחים אוּדים בוערים ונופלים על הגג. ואברם מכבם וזורקם, אינו נותן לאש לשלוט בבית.

– כל עמלי! – נאנח פלטון בדמעות בהגישוֹ פעם בפעם מים לאברם לשפוך על היריעות.

פני אברם מתכרכמות, חרטה אוכלתו בכל פה והוא מוכן להתפרץ בבכי כילד.

– אני, אני! – מיסר אברם את עצמו וכולו וידוי.

לשונות של אש שלוחות מכל עברים, אורבות מלמטה, מתגנבות מלמעלה, בגלוי ובסתר מהבהבות ומלחכות. קומצי־אש בוערים יורדים כמטר על הגג, ואברם רומסם, משקיעם, נלחם בהם בכל כוחו.

– יהודי משונה! – מעירים רבים – הפקיר את ביתו וחירף את נפשו בעד ביתו של זר. רד! רד!

אברם אינו שומע. מדלג מקצה־גג אחד למשנהו, סוכך על כל שעל בידיו וברגליו, פוער פיו כמנסה להגן בקולו…

– אני, אני החייב! – מענה אברם קשה את נפשו וידיו הפצועות והזבות דם חותות גחלים מעל הגג.

והדליקה שולטת כבר בכל פינות הכפר, אוחזת האש גם ב“צירקבה” וצלצולי פעמוניה גוססים. זעקה ויללה, גלי אויר לוהט ותימרות עשן מחניק. מתוך בית בוער מוצאת יולדת עם פרי בטנה…

– אני “גוי” מבעיר! – רוטן אברם בבכי וקופץ לתוך האש.

עֵמֶק הַזְּאֵבִים

מבּוֹהוּסלאב ועד טהאנצי, ומלמטה עד קוֹרסוּן, משני עברי נהר רהוּס, משתרע יער גדול, שמימי קדם נקרא בשם ״עמק הזאבים״. יער עתיק זה כולו אלונים ותאשורים ומוניטין יצאו לו בעולם: בשנות גזירות ת״ח ות"ט נלחמו בו חמיל וקוזאקיו עם הפולנים. מעשרת חלקי היער תשעה נכרתו ונהפכו לאדמת זריעה וכולם בשם ״עמק הזאבים״ יכוּנו, ושארית היער כמה פעמים נתחלפו אילנותיה ורק שרידים בודדים מזדקרים מתוכה, והם מזריעי־זרע ומתנוססים לגאון ולתפארת. אילני הענק הללו, שמלמטה שני זוגות ידים לא יחגרום, ומלמעלה ישאו את ראשיהם בגאוה השמימה, – עדים חיים הם לכל מעשה גבורותיהם ורציחותיהם של חמיל וצאצאיו מדור ראשון ועד אחרון. עדים הם גם הסלע ממראה ליל סתיו קודר השקוע בעבי היער והמערה הטמירה הרובצת לרגליו כחיה רעה, ואשר שם, לפי המסורה, חדשים רבים נסתתרו חמיל עם אבירי פרשיו. כגזלן זקן יצפה ה״סלע״ ממכונו ופניו יסתיר מעין השמש, שדים ירבצו בו ושעירים ירקדו עליו, ומקדם ״סלע השדים״ שמו. והמערה – ״מערת החיות״ קוראים לה, תכלת השמים לא תחדור אליה, תאנית־קדרות תהמה בה כרוח ועל טורפים ונטרפים תספר לדורות.

בימות החורף ישליגו וישליכו קרחם שמי ״עמק הזאבים״ והיער כמדבר צפון מתמלא הדי שלג וקרח, שעם כניסת האביב מתפשרים לאגמים ונחלים פורצי גדר ובוקעים להם דרך ברעש גדול לגדות הרהוּס. הרהוּס – אחד מפלגיו של הדניפּר, בן סורר ומורה, פרא־נהר, שדרכו לא בשובה ונחת, כי אם בחמה שפוכה ובהתפרצות משובה להשמיד ולאבד. שותה הרהוּס את מימיו של “עמק הזאבים” והריהו אביהם של הקוזקים מקדמת־דנא, ומראשית ילדותם כמו השקם בזעף קצף גליו והשטיפם בריתחת מפלי מימיו, שגם בחורף יהמו ולא ישקטו ובכל שעה ישאף לטרוף טרף, ובכל רגע יפתח לוע לבלוע ובכל סתיו ואביב ידרוש לו קרבנות אדם ובהמה ועמל ידי אנוש. לתקופות תתחולל סערת השדים ב״עמק הזאבים״, תגעש ותשתולל ותשאף להחזירו לתוהוּ ובוהוּ. מצפון תחדור ל“עמק הזאבים” ודרכה עקלקלות. גזירת אלוהים היא סערת השדים ובעווֹנות הדור יש אף תחלוף לפתע פתאום לפעמים בחורף ולפעמים בקיץ, לפרקים לאור היום ולרוב בליל אפלה בחורף תנער מעל כנפיה גלי שלג וקור צורב, ואת העמק תשים גבעות והרים, ומתחתיהם אדם ובהמה תקבור. בקיץ תעקור יערים, תצית בחזיזיה כפרים, תהפוך תחנות רוח, תהרוס בתים ולנהר רהוּס תשרוק להעלות מימיו ולהטביע גן ואחו. אָז תפרכס הגדה ברהוּס, כלב וסוס יאנקו, ציפור כתרנגולת תהלך, – כוח הטומאה ישפוך שלטונו בעולם ויציק לכל בשר. אשפים ומכשפים שב“עמק הזאבים” יעטו עצבוּת ויהגו קדרוּת ופניהם כתועי ארץ ציה וערבה, שדים ורוחות פורצים מכל נקיקי־הסלעים, ובפינות החשכות הם מתרוצצים ונאבקים עם כל חי על פני האדמה. התגוששוּת ומלחמה בין עליונים ותחתונים, בין טהורים וטמאים, ומי יודע מי יכריע, מי יודע? אז ה“לא טוב” יוציא את חילותיו ויעשה בלהטיו, יסית ויפתה, ועל כל פתח בית ושער חצר יפרוש את מכמרותיו. אז בן יכה את אביו ואמו, בעל יעזוב את אשתו ודבק בזרה, אָח יקום על אחיו ויהרגהו. והשטן, מלך השדים, עומד במרדוֹ וסכנה צפוּיה ל“עמק הזאבים” להיבטל – מטוֹטלת מאזני־משפט כשיכוֹר תנוע לשבט או לחסד: משפט ל“עמק הזאבים”. וכשיזכה בו יגער אלהים בשטן ובשדים עושי דברו והמשחית ירף, תשקע והארץ תשוב ותשקוט.

שֶׁבֶת אַחִים

סובב ומתפתל יער ״עמק הזאבים" ובאמצעיתו כנרתע לאחוריו, מצמצם את גבולו, מתוך מחשבה והקשבה ישען לו אל ירכתי הרהוּס. שם באותו חצי־העגול רחב־הידים, הפריש היער משטח אילנותיו אחוזת־ארץ דשנה ופוריה ותצמיח עליה כפר ועיירה גדולים לאלהים. כנאהבים וכנעימים שוכנים הכפר והעיירה זה בצד זוֹ ומציצים בנחת זה מוּל זוֹ ורוח טובה אחת תנוח עליהם תמיד וביחד הם אוכלים ושותים לשובע ממשמני הארץ. ״פּרוֹסיני״– קוראים לכפר זה, וכשמו כן הוא, כאילוּ עוד מששת ימי בראשית כל החוחולים בני המקום הם זורעי ״פּרוֹסה״, היא תבואת הדוחן. סלק יזרעו לא הרבה לצרכי בית־החרושת לסוכר הסמוך, וחיטה ללחם־ביתם ובשביל היהודים שכניהם, ומרבית שדותיהם – יערי־דוחן עבותים ישטיפום מִדי שנה בשנה. שנות־רזון לא ידעו ולא יזכרו. בחורף שלגים באים בשעתם ובקיץ גשמים יורדים בעתם, וענתה הארץ את הדוחן עד מאה שערים, וזורעים בשירה וקוצרים ברינה. והעיירה רהוּסאבה שמה, שוכנת לחוף הרהוּס ובשם הנהר יכנוה. כל יושביה הם יהודים סוחרים, חנונים ואוּמנים ורובם, נעריהם וזקניהם, טרודים בעיבוּד הדוחן בעשרים ושמונה הטחנות הקיימות בעיירה לתהילה. גויי פרוֹסיני מוציאים את התבואה מן הארץ ומנקים אותה במזרה ויהודי רהוּסאבה מקבלים אותה מידיהם ועושים ממנה סחורה עוברת לסוחר. ופתגם רגיל בפי בני המקום: פּרוֹסיני הוא הגוף ורהוּסאבה היא הנשמה שבגוף, ושנים אלו אינם אלא בריה אחת. כל הימים, לרבות הלילות, מלבד עוֹנת הזריעה והקציר, מובילים חוחולי פּרוסיני לרהוּסאבה המוני עגלות מתבואות הדוחן ומשטיפים בה כמים כל מחסן, אסם ומטמורה וכל רפת ופינה פנויה בבתים. דוחן רהוּסאבה – שם דבר, מפורסם בליטה ובפולין ובכל החבל הבאלטי, שמו הולך למרחקי צפון ומז­רח ולשתי ערי הבירה, וגם בפינלאנד ימצאוהו, ועד האיים של הים הלבן נשמע קולו. ובכל המדינה אין יהודי סוחר־דוחן, שלא קנה קרון דוחן מרהוּסאבה ואין גוי שלא טעם את הדייסה הנפלאה שמאותו דוחן. והיה כי יהודי מרהוּסאבה יצטרך לפרנסה ונכנס לפּרוסיני אצל ידידיו אוכרים או נופרי ואורטיס, ולקח מהם בר והפכו לדוחן – והרויח למחית ביתו. וגוי מפּרוסיני, כי תמות בהמתו או תישבר מחרשתו ויבוא לרהוּסאבה לפני ידי­דיו מושקה, שׂרוּל ויוסקה ויקח מהם כסף להחזיר בתבואה, – וירכוש לו מה שירכוש. ולפני פורים רגיל גוי מפּרוסיני להביא למכּרוֹ היהודי מרהוּסאבה דבש לטיגוּן אטריות, פלאָדין בלע״ז, ובערב חג הפסח דגים ״קיסרים״ מהרהוּס ולפת לבנה, פּסטרנאק בלע״ז, וקודם סוכות – קנים לסכך בשביל הסוכה. וכי ישיא גוי מפּרוסיני את בתו ובא לרהוּסאבה עם אשתו ועם הכלה וכל בניו ובנותיו וסר לחנויות־האריגים של חייקה ושׂרקה וקנה שם רק מה שתבחרנה בשבילם אותן ״ז׳ידיוֹת ישרות״. וכלום יש במציאות בכל העולם מטפחת בת־קיימא ומרהבת־עין בפרחיה האדומים והצהובים והירו­קים, שנמכרת אצל חייקה ושרקה ברהוסאבה? וגלוי וידוע לנשי היהודים ברהוּסאבה, כי ירקון, בעתה, עין־הרע וכדומה – ניטלים ומסתלקים רק בלחישות ובעישוּן עשבים של המנחשות הבקיאות מפרוסיני. ומי שלא ראה יהודי מרהוּסאבה וגוי מפּרוֹסיני מזדמנים יחד לשם עסק של שותפות ונמלכים בדברים – לא ראָה מימיו ידידים טובים. ובעיר רחוקה ובארץ נכריה, כי יתראו יהודי מרהוּסאבה וגוי מפּרוֹסיני, – ושמחוּ איש ברעהו וסיפרו ארוּכות, והוסיפו לשמוח ולספר ולא יפרדו.

כיפת־רקיע של תכלת אפורה, רכה וחמימה כחיק של אם, סוככת על הכפר והעיירה ועושה אותם לחטיבה מוצקה אחת. מעין מסורת־קדומים אחת, שנמזג בה מרזי־היער ומחלום־השדה – מיניקה את בני שני הלאומים הללו ומרנינה להם חרש ומישנתם על ברכיה. והם, כחבוקים, מתכנסים תחת כנ­פיה המרגיעות וכל אחד לפי טעמו ונוסחו רואה בתרדמתו מהרהורי לבו. ילדי הגויים יקשיבו מפי הזקנים שומרי ״הצירקבאות״ ומהיוֹערים ומהרועים שיחות מני קדם על מלחמות עצומות ועל כריסטוֹס שהיהודים צלבוהו ועל שדים ופגרים ועל אנשים שמתגלגלים בחיות ובעופות ובכל מיני רמשׂים. יחזו את המכשפים והקוסמים שמבני אומתם ומהצוענים, שצפרניהם צבועות בדם ואש־החרב בעיניהם ועצמות־מתים בחיקיהם, ולנבואתם לחורבן־עולם ולאחרית־אדם יחרדו ויצטלבו ויהרהרו הרהורי־תשובה. תינוקות מישראל מעריסתם תלוֵם שירת תפילת־ישראל ותחזינה עיניהם אב ואם פורסים לחם לרעב ומכניסים אורח לשבת, להוטים אחרי פרנסה וחוסכים פרוטה ליום צרה. ובחדר ובבית־המדרש ישמעו על חורבן בית־המקדש וגלויות ישראל ושכינה וגאולה ומשיח ועל גזירות ותלאות ונסים וישוּעות, ועל ההרוּגים על קידוש השם ומופתי־צדיקים ונשמות וגלגולים. – ועל כוּלם שמי־חסד ירעיפו צרי־קסם משכח צרות ומשכך חימה ומהפך פראי־חיות לבהמות מנמנמות ועניים נודדים למזמרי זמירות בסעודות…

שלום ושקט ישכנו בגבולות רהוּסאבה ופרוֹסיני, וכצהרי־קיץ שלוים וערבים חולפות עליהם תקופות ושנים. אין מקום וזכר לסכסוכים ומדנים בין יהודי העיירה וגויי הכפר ואלוּ על אלוּ לא יגישו תלונות וקובלנות לבתי חוק ומשפט. דומה, כאן הכול עומד קיים בצורה צנועה ובנשמה תמה מששת ימי בראשית וכל נאה וקבוע זה לא ישתנה עד אחרית. לעתים, כביום מנוחה של שרב אשר פתאום תחלפהו רוח – מזדעזעים קימעא תפרי־החיבוּר של שני הלאומים שבמקום. רועד ובורח יהודי מפני גוי שיכור ואוי לו להשיב דבר לגוי בכעסו; וחלילה לו ללמד סניגוריה ולהפריע בדבר כשגוי מכה את אשתו, או כלבו, או בהמתו. יעגם לב היהודי כשפעמוני ה״צירקבה״ מצלצלים בליל התקדש חג־הלידה, שתינוקות מישראל פטורים בו מלימוד התורה. וכי יראה גוי מצוֹת בערב של פסח ושאל את נפשו: כלום אין בצלילים דקים הללו מדמם של ״פראבוסלאבים״? קצת אין מנוחה לחוֹחול כשמשגיח אצל יהודי ארנק עם שטרי־מעות וכשפוגש ביהודיה מקושטת כשהולכת לבית־המדרש. אולם כל אלה – קמטים דקים וכתמים קלים ביחוסי ידידים ושכנים. דורות על דורות קיימים היהודים ברהוּסאבה ומתפרנסים בריוח וחיים בשלום. אוכלים חלות קלועות ובשר־אוזים גם בימות החול, בשבתות ובמועדים – דובשניות, דגים וחזרת ו״מרק־שקדים״, לפת מטוגנה ופשטידות שמנות ומתוקות. והרי הם פרים ורבים בלא עין־הרע ומגדלים בנים ומכניסים אותם לחוּפה. והרי הם מחזיקים בתי־אולפנא ונותנים בעין יפה למשולחי־ישיבות ומהנים צדיקים בפדיון ובמעמד. ופיני החזן מחדש ומנעים זמירות ל״ימים הנוראים״ ופיצי המנגן ממציא וממתיק ניגונים לזמן החתונות, והיו הניגונים והזמירות הללוּ בפי הנערים והנערות והוסיפוּ עליהם מרעננות נשמתם ומהרהוריהם וחלומותיהם ובשעת מצוקה ובשעת נחמה ישוֹררוּם. וגויי פּרוסיני – גרנותיהם יפרצוּ בר ואסמיהם ימלאו שׂוֹבע. שורים מקרינים להם, גדולים כשורי־הבר, וחזירים מפוטמים וחרטומיהם מלוכלכים תמיד באבק דוחן. והרי הם צפים בחלב ובדבש ובחמאה, ומסיר גדול יגמעו חמיצה ובכף־עץ ומתוך רהט־עץ הרבה־הרבה ובאריכות ישאבו ויאכלו דייסת־דוחן מקוּטרת בשומן החזיר. ויי״ש ברבעי־הינים ישתו לרוב וינגנו ב״הרמוניקה״ וישירו וירקדו. הריצקוֹ מפרוסיני והירשקה מרהוּסאבה כאחים הם, שני מיני עשב הצומחים בגבולות ״עמק־הזאבים׳׳ וטל שמי אוקראינה מחיה אותם על פני האדמה. שמש אחד שופך עליהם זהב וירח אחד יוצק עליהם כסף וחלום־שובע אחד יחלמו מרחם הורתם ועד בוא חליפתם.

הַיְדּוּמָקִים

ארבעים חודש כבר נמשכת המלחמה וכמי המבול נשפכים דמי־אדם. נתמלאו פרוסיני ורהוּסאבה בעלי־מומים ומשפחות של חיילים שהיו למאכל לאש ולעופרת. התחילו משתמטים מעבודה בצבא. הרהוּסאבים מזייפים תעודות ומשחדים ונרשמים בבתי־חרושת המפטרים מחובת־גיוס. הפרוסינים בורחים מהחזיות ומסתופפים ביער ובלילות פושטים בדרכים וגוזלים וחומסים. כלתה סחורה משוּק רהוּסאבה ובטלו הסוחרים בעלי־היושר והנאמנות ובמקומם קמו ספסרים חשודים, שקונים ומוכרים בחשאי ומפקיעים שער. ובפרוסיני נעלמו העמלים הענותנים, שמחרשתם כנשמתם ועבודת שדמתם כמלאכת־שמים בידם, נתחלפו בנערים חצופים ובאורחים־פורחים. נתגלו בפרוסיני פרצופים חדשים, פליטי־צבא ומשוחררי־פרך והם עכשיו חשובי המקום ומסמלי צורתו. וכבר בארץ מהפכת־האזרחים הגדולה ובע­רים ובכפרים התעוררוּת וערבוּביה.

ובשדה המערכה מחנות הצבא מתפלגים ללאומיהם ובחזיות מסתדרים גדודים של ״הידוּמאקים״ ובראשיהם מתמנים ״סוֹטניקים״ ו״אטאמאנים״ ונקובים הם בשמות האטאמאנים הקדומים: חמיל, ״פּולובוטקה״, ״הונטור״ ואחרים. כאילו ה״הידוּמאקים״ העתיקים זכוּ בתחית־המתים, הקיצו מקבריהם ומשוטטים בעיירות הקטנות שבין החזיתות, וכאבותיהם בשנים קדמוניות מתעללים ביהודים – ובקהילות־ישראל חרדה גדולה. שׂרידי־הגדוד של ״הידוּמאקי־הדניפּר׳׳ מתגלגלים עד סביבות רהוּסאבה, מתמלאים ומעמידים ״באטקו״ (״אבּא״) בראשם, ובמערת ״עמק־הזאבים״ מתלקטים פליטי גדוּדים שונים ואליהם מתחברים הרבה מאסירי קאטוֹרגה ומחיילים פושעים ומכוּנים הם בפי העם: ״ההידוּמאקים מעמק־הזאבים״, ועל גדות הרהוּס בפרוסיני וסביבתו מתקבצים נערים מבני שמונה־עשרה ועד עשרים, כולם חגורים אזורים ירוקים וקרדוּמות ארוכים באזוריהם ו״ילדי־הרהוּס״ שמם. שמועות מחרידות עושות להן כנפים במחנות היהודים שבסביבת רהוּסאבה. בעיירה פלונית ״הידוּמאקי־הדניפּר״ גרשו את היהודים מבית־המדרש והכניסו לשם את סוסי בחוריהם, ובצאתם מהעיירה, שרפו את בית־המדרש. בעיירה אלמונית ה"הידוּמאקים מעמק־הזאבים״ מצאו אצל יהודי חבית יין ושתו לשכרה ושמחו והרקידו את היהודי – עד יציאת נשמתו. בעיירה פלמונית ״ילדי־הרהוּס״ גזלו מהיהודים ילדה בת ארבע־עשרה ולמחר החזירו את הילדה לבית־העלמין היהודי – והיא קרועה לשנים.

והנה נכנסים ה״אדומים״ ובהם גם מבחורי־ישראל, מכוננים ועדי־ריבולוציה ומטילים ״קוֹנטריבּוּציה״ על העירונים, ואצל בני הכפרים מחרימים מבהמתם ומתבואתם ומחצירם. ה״הידוּמאקים״ מתפזרים ומסתתרים. חיל ה״אדומים״ ניגף באיזו חזית ומשתמט מן הארץ – וה״אטמאנים״ וה״בּאטקות״ יוצאים מחוריהם ושוב נעשים לאדוני־הארץ. מפיצים שמועות, שהיהודים ה״קומיסארים״ המיתו הרבה ״פּראבוסלאבים״ ומהם גם לקחו אתם בשבי והוליכום למקום שברחו לשם. מעלילים, שהיהודים כילכלוּ את חיל ה״אדומים״ והראו למצביאיהם היכן יש להחרים אצל ה״חוֹחוֹלים״ סוסים וחזירים ושחת. ובשבת אחת, פרשת ״משפטים״, מתנפלים ״הידוּמאקי־הדניפּר״ על בוֹהוּסלאב ופורעים בעיר כל היום ועושים בה הרג רב. ובאותה שבת עצמה, בצהרים, מתפרצים הידוּמאקים מ״עמק־הזאבים״ לרהוּסאבה ומענים נשים מישראל ובוזזים וחומסים והורגים תשעה־עשר יהודים. והיהודים מתכנסים לבתי־מדרשותיהם ומשתקעים בחצרות־קברותיהם ומיחלים ומצפים, אולי תבוא להם עזרה מן היבשה, אולי תצמח ישועה מן הים. אבל אין גואל ואין מציל לא מן הים ולא מן היבשה. כענני־אש שחורה ורועדת שטים ומרחפים בשמי קהילות־ישראל שבכל תפוצות הארץ. עוד מעט יזדעזעו העננים וירד וישטוף גשם אבדון וכליון, – ולמה מחשים היהודים, למה אין משתדלים ומרעישים עולמות? אין קול ואין עונה. שתיקת ברזל קר וכבד מקפיאה ולוחצת כל לשון וכעיני־אילמים ממצמצות ודובבות מעל כל פנים…

חורף עובר וקיץ בא ועל קהילת־ישראל ברהוּסאבה פרוּשׂ אבל כבד, מיום ליום היא מתנונת ושוקעת. כאי שמם ובודד קרוע ישוב היהודי ברהוּסאבה משאר ישובי היהודים ואין לו עמהם קשר, אין יוצא ובא. נהרסו התחנה ומסילת־הברזל, אין עובר ושב, עבר הדניפּר כעבר הסמבטיון, ועיר קיוֹב כאחד מכרכי־הים ומן הנמנע להגיע לשם. בטל בית־הדואר ואין מכתב­ים מתקבלים ונכתבים, וכתבי־עת – חלום נשכח. טחנות־הדוחן רוּבן שבתו מעבודתן וננעלוּ ונסתמו ונעזבו בקברים, ומעוּטן, לסירוגין, כלועסות פירורים ממה שמביאים גויים לצרכיהם הם. פסק המשא־ומתן, הסוחר מת ובעל־המלאכה בטל, בני־הנעורים כזקנים, והזקנים כשוכני־עפר. אין פרנסה, ואין בריאות ואין מנוחה וסחופים וטרופים סובבים היהודים ומציצים בלחש ושותקים ברעדה. ובשוּק אין גוי מביא ומוכר, אין בצל וביצה ותפוח־אדמה. אין עצים להסקה, אין עצים ב״עמק־הזאבים״ השטוף עצי־יער כחול על שפת־הים. אין קליפת־דוחן למאכל בהמה, אין קליפת־דוחן ברהוּסאבה, שהרי־הרים מפסולת זו היו מגובבים ומופקדים בכל חצר. רהוּסאבה, שהיתה תמיד מלאה מזן אל זן חיטה מובחרת וסולת משופרה, – עתה שבעה בעלי־בתים מחזיקים בה בצרור קמח אחד. וכבר התחילו ברהוּסאבה, כבמקומות אחרים, למכור דוחן בחנויות, בכוס ובליטרא – מי מילל, מי פילל?

עניות מנולת שוררת בבתי־ישראל ברהוּסאבה, ומבית ומחוץ פרושים ונסוכים צער וקדרות ולכלוך. כאילו נגזרה גזרה שלא לסייד כותל ולהדיח רצפה, שלא לרחוץ פנים ולהאיר צורה. כאילו הזהירו ברהוּסאבה לעשות שבת חול, ואפילו בערב שבת אין מקפידים לנקות חדרים ולהחליף לבנים. אין מלבושים ואין מקשטים את התינוקות לכבוד שבת, וכשהם שואלים בתמימותם פשר ענין מזכירים להם את פני ה״הידוּמאקים״. ובתולת־ישראל ברהוּסאבה עגומה היא ונפעמה, שוממה ונכלמה, לא תשמיע קול רם ולא תבוא לפני חלון. מסתירה היא את שערותיה היפות תחת מטפחת בלה ומטולאה ועל פרצופה ירחף צל נשמות רהוּסאבה שנהרגו. בערב היא מפחדת לעבור מחדר לחדר וחרדה כשעיניה נתקלות בחושך בראי – מישהו נורא נשקף כנגדה ומבעית ומאיים. ועל משכבה בלילות יש אשר תיקץ משנתה ותרעד מתוך קור של פחד. ראתה בחזון־לילה שנכנס אותו מישהו, קרדום באזורו וכולו כליל קדרוּת, שתק ככלב קודם נביחתו והתחיל מסלק את שמיכתה. רצתה לצעוק בקול – ולשונה נאלמה, נתכונה לקום ולברוח – וכאבן לא זזה ממקומה, עד כי הקיצה. והיא מקשיבה רב קשב לנחרות הישנים ונלחצת אל כרה ומנמנמת, – ושוב תחזהו: קרדום בידו וצורתו כצורת ״הידוּמאק״׳ כובש את נשימתו כקרח הרהוּס הזועף ולתוך פניה מבעד האופל יביט…

חָזוּת קָשָׁה

ואף על הכפרים ניתכה חמת־אלהים ורוח התפראות מרחפת עליהם. נהרסו בתי־חולים וגורשוּ הרופאים והמילדות, נגנבו המיטות והמזרנים והלבנים ושאר המכשירים נשדדו. נשמדו אף בתי־הספר, אין מורה ואין משגיח, אין ספר ואין נייר. השדות הברוכים שב״עמק־הזאבים״ עזובים ושוממים וקוץ ודרדר יצמיחו וכמו ציוה אלהים על העבים לבלי המטיר והוריד טל עליהם. נתעצב החוֹחול עובד־האדמה הנאמן ונשתקע במחשבתו, שונא הוא את ה״קומוּניסט״, שבודאי הוא גלגולו של ״ז’יד״, שׂוטם הוא אף את ה״הידוּמאק״, ההולך בטל ושופך דם. יראה בעבים סימנים לבצוֹרת ולא יזרע ולא יחרוש, יטול באנחה את מקטרתו ויעשן בחשאי ויסור לו לתנור ויהרהר בחשאי.

וב״עמק־הזאבים״ בגבול פּרוֹסיני מתגלה רואה, יוער עתיק בן שמונים משרידי החיילים של ״ניקולאי הראשון״, והוא מבין בכוכבים ובמזלות ומרגיש ברוחות ובסערות. מנבא הוא לחורבן ולהחזרת כל העולם לתוהו ובוהו, באפלתו הסוערת ובחמתו הרותחת של האנטיכריסט. מי הוא אותו יציר נורא שבנורא, מחריב העולם ומהפכו, אשר בשם זה יקראוהו? אין ה״רואה״ מגלה דבר ובודאי אָסוּר ואין נוהגים להעמיק לשאול – ולאלהים פתרונים. אולם גלוי וידוע מפי אלה שיש להם יד ושם בחכמה זו, ומפי ה״רואה״ עצמו, שה״אנטיכריסט״ לא ״קומוּניסט״ הוא ואף לא ״קוֹזאק חפשי״. רע ואיום הוא שבעתים מכולם יחד, דרכו דרך שדי־יער וכולו תפתה בוער וצורתו סער וליל חושך. ומספרים בשם ה״רואה״, שחזה נשר גדול מעופף בלא ציד בפיו. והמריא הנשר לצפון, וסבב למזרח והציץ לדרום וצרח למערב, ולא צרח כדרך הנשר אלא גירגר כחסידה וכאנפה וכאדם כשאוחזים בגרונו. ובלשונו ממש מוסר ה״רואה״, כי בלילה הראשון ל״שבוע־הערבים״ העירתהו סוּפה גדולה. הקיץ וראה והנה איש רוכב על סוס לבן, לבן כחלב. והיה האיש דומה למלך ״ניקולאי פּאבלוֹביץ׳" כשהיה חוזר ב״צחור״ שלו על מחנותיו. כמלך ״ניקולאי פּאבלוֹביץ׳״ החזיק האיש את רסן הסוס בימינוֹ וכמותו אף הכה בצלע הסוס בדרבני־הברזל שבעקבי מגפיו. הרגיש ה״רואה״, שנתגלגלו מעליו שבעים שנה ועיניו רואות את פני המלך! שמא הוא המלך ״ניקולאי השני״, אשר סובב לראות את חורבות מדינתו והוא לא מת, שקר בדוּ מלב, והוא חי וקיים!–

ובדרך העולה מרהוּסאבה לבּוֹהוּסלאב, באותו מקום שיש למצוא מעט יי״ש נפלא, מתפרסמת אשה והיא ספק נביאה ספק מכשפה, ״הורפּינה״ שמה. הורפּינה כבר הרבה שנים נחבא קולה ושיחתה בלחש – לחש עלים יבשים. יושבת היא בצריף אפל ליד הדרך. מנחשת לכל שואל ודורש וקוסמת בעצמות ובשרשים ממיני עצי־היער. יש אשר במקרה יתעו ויזדמנו אצלה מרי־נפש וחולי־אהבה ו״הידוּמאקים״ פצועים. והיא תלחש על כל מכה וצרה ותרפא ותגהה מזור ממבקריה בשיקוי־עשבים ובדם רמשים ובקוּרי־עכביש. לעתים, בקרוב הלילה, יסור אליה עובר־אורח ללון, והיא תשקהו מים וחלף פת־לחם או גרגר־מלח תגלה לו מנבואתה. ימים רעים, ימים קשים עתידים לבוא – תלחש הורפינה כלחש רוח־סתיו בשעת עלטה. עוד בחורף נראו סימנים רעים לעולם, כשלפני חג ״ארבעים הקדושים״ הבריקו ברקים ורעמו רעמים. החורף היה כבד לא כהלכתו, והאביב שמשו קר, רוחו הדרומית לא חמה וחג ה״בּלאהוֹיבישצ’יני״ חל בו לאחר ״פסחא״, בולט למדי, שסכנה צפויה לעולם. וכלום אין זאת אצבע אלהים, כי לפתע־פתאום פסקה הדגה מ״רהוּס״ והנהר לא יספיק דגה לבני־האדם? וגשמים אין ועשב לא יצמח, תבואת־החורף נובלת ותבואת־הקיץ לא נזרעה, והעכבר מתרבה ומה שהותיר ה״קומיסאר״ יאכל העכבר. הקשיבה, זורע אדמת ״עמק־הזאבים״, והשתומם ולמד לדעת, כי יש אלהים בארץ והוא עושה נפלאות ונותן אותות ומופתים! סמוך ל״טרשצ׳י״, בפרבר פלוני, אצל אחד מבעלי־הגנים, והוא ״חוחול״ בא בימים וחשוב בקהלו, הוציא עץ־התפוח פרחים צהובים כפרחי הדלעת וריחם כריח הלענה האפורה. וכלום לא שמעה אזנך מה שאירע אצל ״ז׳יד״ אחד מבני העיירה ״טיטיוב״: שם תינוק יהודי בן שלשה חדשים קפץ מעריסתו ועמד וקרא שבע פעמים כתרנגול ונפל מת… עובר־הדרך נאנח אנחה חרישית, שמבצבצת ממקום עמוק ורחוק שבנפשו. מוציא הוא מכיסו: טבק, חלמיש וברזל וגולל ״ציהארקה״ ומתכון להעלות בה אש. כצפרדע־ברזל קטנה מקרקרת ומצרצרת וזורקת מעיניה שביבים דועכים. גצים קלים וקלושים נפלטים לאויר ומסתלקים כיראים מפני החושך הגדול. דממה ורקבון וריח שרשים ורמשים ולפלוף של קורי־עכביש. דבר־מה טמיר וכהה וקרוש כל כך לוחץ ומוצץ את הלב. מתי יעבור הלילה ויאיר הבוקר?

עֵת צָרָה

ביום ״תענית שני קמא״ גוזר הרב תענית־ציבור ברהוּסאבה; מתפללים וקוראים בתורה ואומרים ״סליחות״ בבית־המדרש. קודם התפילה ובשעת התפילה מזדרזים יהודים ומתעסקים באיסוף מעות לכפר במנחה את ה״הידוּמאקים מעמק־הזאבים״, שלא יחזרו, חלילה, על מעשיהם. באותה שעה פורצים בני־הנעורים לבית־המדרש ומקימים שאון ורעש ודורשים לבטל את התענית והסליחות, ובעיקר להפסיק את גביית הכספים לטובת הרוצ­חים, – במה רוצים כל הנערים והנערות הללו, שיטפלו עכשיו היהודים מרהוּסאבה? רצונם, שישתדלו בחשאי להשיג נשק והבחורים יעמדו להגן על הנפשות וכבוד הנשים. הרב והזקנים מוכיחים בתחנונים, שבודאי ענין של הגנה ילהיב כאש את חמת ההידוּמאקים והם יעשו כלה ביהודים. ויכו­חים וטענות וצעקות. מתערבות הנשים בדבר ומבקשות לעשות שלום. מי­שהו משמיע דברים חמים ומרעידים לב. אנחות וקול בוכים. משתתקים הצעירים והזקנים יחד ובאים לידי פשרה של הסכם ושלום.

וברהוּסאבה הולכים ומתפשטים סיפורי־מעשה נוראים ונפלאים. מעשה ביהודיה אחת מעיירה פלונית, שבליל הסדר השני ראתה בחלומה תרנגולת עם חמשת אפרוחיה מתהלכת בחצר, ופתאום ירדה ממרומים ציפור שחורה ותטרוף את התרנגולת ואפרוחיה. נתחלחלה האשה ובבוקר הבהילה את עצמה ללכת אל הרב, שיפתור לה את חלומה. הרב פטרה בתשובה, שכל החלומות הולכים אחר הפה, ואָמר, שלא כדאי לשים לב לכל שטוּת שרו­אים בחלום. מקץ שבוע ימים נתפרסם הדבר, כי בליל הסדר השני נהרגו בדרך יהודיה עם חמשת ילדיה. וכי החלומות שוא ידברוּ? ואם לא יפליאך מופת זה – הטה אוזן ושמע ותדע מה שקרה ברהוּסאבה גופה: כלה פלו­נית, שחתנה גר בעיירה אלמונית, ניעורה בליל אסרו־חג משנתה בחרדה ובבכי תמרורים וסיפרה לאמה, כי הקשיבה קול צעקת חתנה: רחלי, כלתי, אבדתי! לאחר שלשה ימים קיבלוּ קרובי הכלה ידיעה על ידי גוי, שבליל אסרו־חג עשו ה״הידוּמאקים״ חיפוש בבית החתן ומצאו אצלו אקדוח והוציאוהו להורג.

ושמועות חדשות צצות ובאות. מתברר הדבר, שבזמן קריעת קרח ה״רהוּס" ברחוּ שתי משפחות יהודים מכפר אחד אל הנהר ונשארו שטים במים על פני הקרח. חמש נפשות מהמשפחות הללו הגיעו עד לקוֹרסוּן וניצלו, ויתר הנפשות, במספר תשע, היו לטרף לנהר רהוּס. ובראשון לפסח נכנסו ה״קוֹזאקים החפשים״ לעיירה פלונית ודרשו מהיהודים, שיתנו להם עשר בתוּלות, שתצאנה עמהם במחולות. פחד גדול נפל על היהודים והתחילו מתחבאים ובשעה זו תפשו ה״קוֹזאקים החפשים״ מהרחוב יהודיה בת חמישים וילדה בת אחת עשרה. שתי הנפשות הכשרות הללו כבר זכו למעלת קדושים וטהורים. ובאותו יום עצמו פרץ ה״בּאַטקוֹ״ שצ׳וּר עם מחנהו לעיירה אלמונית והקהיל שם את כל היהודים הזקנים במספר חמשים ואחד איש. ציוה ה״בּאַטקוֹ״ על היהודים הזקנים שׁיחלצו את נעליהם ויתעטפו בטליותיהם ויתפללו ״כל־נדרי״, וחלצוּ את נעליהם ונתעטפו בטליותיהם וגמגמוּ ״כל־נדרי״. אחר כך פקד עליהם, שיכרעו על ברכיהם ויצטלבו ויאכלו חמץ ובשר חזיר – ונשמעו לפקודתו ומילאוּ אחרי כל דבריו. אחר כך גזר עליהם, שיפשטו את בגדיהם וימחאו כף וישירו ״הוֹפּאַק״ לכבודו – ופשטו את בגדיהם וספקוּ כף והריעו ״הופּאק׳׳ לקראָתו. לבסוף רמז ל״בניו״ והתחילו לירות ולא נשאר זכר מכל היהודים.

כאילו נשבה פתאום רוח־פרצים ממרחקים עמוקים ואחזה בכנף־הארץ וככדור צנפה טלטלה לתוך חיק של ליל זועה ופלצות. מבעבעים וצועקים דמים שפוכים מן האדמה. דממת מצבות קטנות ומשונות של קברי קדושי־ישראל החדשים, שנעזבו מישובי היהודים שמסביבותיהם. פחד נשמות חשאי ומסתורי, ובכיית יתומים ואלמנות חנוּקה ומרוּסקה ואנחה דקה עולה כאוב מן הארץ. דמעות ולחישה קרועה וטירוף־דעת וכבישת־פנים של עיור בתוך חלל האויר. הרגעה והכנעה ואמירת ה״קדיש״ באותו ניגון שכיח, אשר ריח אבלים, קבורה וקרקע נודף ממנו. מזדעזע באויר דבר־מה דומה לצריחת תרנגול צרודה הבאָה ממרחקים. צללי־מתים ושממת בית־מדרש. צעקה בלא קול ושמש מתה ושמים פגרים. אחרי ככלות הכל!

בְּיוֹם דִּין

בערב שבת־ה״תוכחה״, פרשת ״בחקוֹתי״, עם זמן הדלקת הנרות לשבת, בחשאי וכמתגנבים נכנסים לרהוּסאבה עשרים פרשים ועוברים בשוק ומתפזרים ברחוב. כולם חגורי חרב קצרה בצורת סכין עקומה ולבושים גלימות קצרות ומשוּנות מעור בהמה וחיה, מצבע של עשב ופטריות בערבוביה. חבושים לראשיהם כובעים ברוּדים ושׂער־כלבים עם זנבות משולשלים מאחוריהם ומצדיהם. פניהם פני־סלע, עיניהם נושמות ולוחשות כלחישת השרף ועולה מהם ריח מקומות אפלים ולחים שבחריצי היער. אלו הם בחורי החבריא, שנסתדרו לפני ימים מועטים ב״סלע השדים״ השקוע ביער, קוראים לעצמם ״השדים מסלע־השדים״, והרי הם משוטטים עכשיו אילך ואילך. לא ידברו לגוי עובר, לא יגערו ביהודי עומד וכאילו לרגל את העיירה נזדמנו לכאן. ואף בינם לבין עצמם אינם משמיעים שיחת־אדם. כשׁדים מקרקרים ומחרחרים זה לזה ומנענעים את זנבות כובעיהם זה כנגד זה. ואיש יהודי כי יתבונן אליהם ולבו ינוע בו ויביט בצעקה ויחוש ויעלם לו למקום־סתר. ובת־ישראל, כי יעברו ויציצוּ בה –ותחרד ותיכלם וכמתעלפת תפגר במקומה.

והשמים מעוּננים ונוגים ולילה ללא סהר וכוכבים הולך וקרב וכשרוּי בצער פורש פרוכת־אבלים על פני העיירה כולה ועשרים הפרשים המזוינים צומחים מאליהם, נטפלים אליהם עוד עשרים, עוד ארבעים נבלעים לתוכם, הנה הם כבר כמאה, הנה כמאתים. הנה כבר על כל בית יהודים חונים שנים, שלשה מעוטפי עור בהמה וחיה ועטורי שער־כלבים. וברחוב לא נשמע קול. הכל נקרש ונערם ונאלם, הכל נחטף לתוך מין ארון־ברזל סגור ומסוגר. ובבתים הדלתות לא נעוּלוֹת, מופקרות, ואף בתוכם פנימה כבר הכול נהפך לביצה שהקור מקפיאה ומסמרה. שולחן עם מפת־שבת ועם נרות־שבת ומסביב בחדר, כרתוקי־בעתה, פזורים כל אנשי הבית. האב, שתפילת קבלת שבת מתה בין שפתיו, האם והבת־העורכות שולחן לסעודת־שבת והחלות בידיהן. שני ״שדים״ נכנסים לבית וכסף לא דורשים וחפצים לא מחפשים. משמיעים חרחור כעוסקים בכישוף. אחד ניצב בפתח ושני בודק חרבּוֹ. הבת מושיבה את האם המתעלפת ו״השד״ מקרקר לבת… ברק־קדרוּת יחלוף את הבת – הכל, הכל וממות להציל. ומריחו של השד היא כמורעלת ומזוהמת עיניו כמעורפלת. וכזריזה לגוֹל אבן ולהרחיק סכנה נאחזת בו ובקול דק תצפצף פעם – כחתולה קטנה, כבת־עכבר. הבת מעיפה עיניה לאביה, מרעידה שפתיה כנגד אמה ומפיה ומפיהם נפלטים הדי־צלילים – כך נאנקים החתולים הקשוּרים בשׂק כשמכּים עליהם במקל ממעל על גבי השק. נעשית הבת לגבי ה״שד" כתרנגולת זוֹ, שהחולד מהממה בהבל סר­חונו ושאינה זזה מלפניו ונותנת את דמה להימצץ ואת ראשה להימלק.

וה״שד״ עושה את הנבלה בבת והשד השני באם וכשומר ליד הפתח, כמו מן האדמה, צץ ״שד" חדש, שלישי. והרי כבר לאחר מעשה הנבלה ועדיין השדים אינם יוצאים. כל אנשי הבית, ובתוכם גם שתי הנשים נערמים כאשפה לאחת הפינות. כלום מתכונים השדים לגזול ולשדוד? יקחו להם כל מה שבבית, הנה כאן מעט הכסף, הנה שם השמלות,יקחו וילכו וישאירו את הנפשות! – ו״השדים“, שלשתם עומדים בשורה ובודקים חרבותיהם… כבר מרגישים אנשי הבית בנשימת החרבות שכנגדם והם מת­רוצצים ומפרכסים וחוסים ומגינים אלו על אלו. האב סוכך בשתי ידיו על הילדים הקטנים ותומך באם המתעלפת והבת על הקרקע בין האב והאם. קיבוץ של חתולים, שנדחק לקרן־זוית מפני כלבים רודפים וכולם בבת־אחת מפצחים ביללת־חתולים פראית ומרעישה. הנה החרבות מעופפות על אנשי־הבית שנשתלבו ונתלכדו אלו באלו. הנה החרבות כבר מבתקות את כל הערבוביה החיה והמפרפרת, ועדיין תוססת ומפעפעת מעין נהמת־חתולים, שסועה, בלועה, וכעין זו באה גם מכל בתי־העיירה, מכולה. הנה כורעים ונופלים ומשתטחים, הנה זורם דם וטיפות־דם ניתזות לכאן ולכאן. טיפות־דם על מפת־השבת הלבנה ועל שער־הכלבים של כובעי־ה״שדים׳׳. עדיין מחלחלת מעין שריקת־חתולים דקה מן הדקה, דחוקה ונפסקה, משהו, הֵד. גוססים ומפרכסים, גונחים ונוחרים בני־אדם שחוטים כ״כפרות”, קרועים וקצוּצים כנתחי־דגים, שרידי־אדם. וה״שדים" לממון אינם נצרכים ולבגדים אינם נזקקים, מוציאים מהתנור את המאכלים הטמוּנים וסועדים לפני השולחן את סעודת־השבת. כשיני־החיות טוחנות ונרות־השבת מאירים להם.

וברחוב דממה שחורה וכיפת־רקיע שחורה וירח וכוכבים, שנחבאו במסילותיהם ואספו נגהם וקדרוּ. מכל הבתים זוחלים ה״שדים" ומלקקים את אצבעותיהם ממאכלי־השבת ומטעם של חטא שטעמו. הנה ה״שדים" מקרקרים קרקורם ומחרחרים חרחורם ומטפסים ועולים על סוסיהם. הנה הם כעננה שחורה חלפו ונעלמו ואינם, ורהוּסאבה כולה מתה וקבורה בתוך בתיה. שתיקת־אבנים מביטה ומאפילה ודומה שעם ההרוגים המתים שבכל הבתים אף נהרגו ומתו כל בעלי־החיים שבתוך השכוּנות והחצרות. תרנגול לא יקרא וכלב לא יחרץ לשונו. פרה לא תגעה וחתוּל מרקד לא יעבור. הכל נחנק ונאסף, הכל עבר ובטל, ומתו המאורות אשר ברקיע ואף בשמים אין חיים. פתאום מנסר גרגור בדממת־המות שמסביב. כלום עורבים זקנים צרודי־גרון הגיעו מארץ־החורף? הנה הנם החוֹחולים מפרוסיני בנעריהם ובזקניהם; נזדרזו לבוא וללקט מ״קציר־היהודים" למי שׂק אחד בידיו ולמי שנים ויותר – העיט על הפגרים.

הנה מדליקים בית להאיר לאלה שעטו אל השלל. הנה מבעירים בית שני, שלישי – ומכל שלשת חלקי העיירה כשלש עינים אדומות וגזלניות סוקרות מכאן ומכאן. והמלקטים רוחשים כתולעים, אָצים ורצים כשרצים אפוּרים, תופשים אלו מידי אלו ובנאצות חריפות מנאצים אלו את אלו. וממרום ומסביב פלגי עלטה קרושה כרפש צפים ומכבידים על כל העולם. דומה, עדיין מבתי רהוּסאבה נפלטים הדים מיללת־החתולים של הכרוּתים והשחוּטים והרי הם מתמזגים בלבת־האש הגזלנית ובזוהמת העלטה הכבדה ובלי קול הם נשמעים בכל אפסי ״עמק־הזאבים׳׳.

נְקָמָה בַּגּוֹים

כבר שלשה ימים ושלשה לילות הרוגי רהוּסאבה מוטלים לארץ בדמיהם הקפואים ואינם באים לקבר־ישראל. כנופיות, כנופיות שקועים להם המתים למשפחותיהם במשכנותיהם וכתלי בתיהם השוממים והאילמים מבכים אותם וחונים עליהם כקברים. החוֹחולים מפרוסיני כבר דאגו לדבר ובישרוּ את הבשׂוֹרה לקהילת־ישראל ב״בּוהוּסלאב“, הודיעו גם ליהודים ב״קניוב״ וב״קוֹרסוּן”, שיבואו ליטול את מתיהם. אולם בני־ישראל מהישובים הללו נפל עליהם פחד הגויים ונמנעים הם מלבוא לרהוסאבה ולקבור את ה״קדושים׳׳. ביום הרביעי, מחשש סכנת התפשטות מגפה, מזדרזים הפרוסינים ומתחילים בעצמם לעסוק בכינוס המתים ובעניני הקבורה. פותחים הפרוֹסינים בורות עמוקים ורחבים בשדה־הקברות של היהודים ועושים את החסד האחרון עם המתים ונפטרים מהם לעולם.

יום הששי בערב – סוף ה׳׳שבעה״ שלאחר ליל הטבח ברהוּסאבה. בחוץ כבר נשמע קול צעדי הלילה הממשמש לבוא. וברהוּסאבה, כבאותו ליל־הרצח, עבים אפורים מעגמים ומרעישים את פני השמים. רוח חודרת נושבת מצפון ובשיפולי חלל האויר המלוכלך מרחפים אנקורים בודדים וצפצופיהם כבושים ובלתי מורגשים. עזובה וחרבה שרויה לה רהוּסאבה בצער ובלחץ השממה התוססת מסביב. בתיה, כבר ניטלו מהם פתחיהם וחלונותיהם, ונקרעו פלגים מכתליהם וגגותיהם. כל שבעת הימים האחרונים, מבוקר ועד ערב, טרוּדים החוחוֹלים מפּרוסיני בריסוק אבריהם של בתי רהוּסאבה ובהמצאת מקום מנוחה בשבילם בחצרותיהם. ובעוד ״בעלי־הגופים״ המיושבים הללוּ נוהגים עם השקיעה לשוב לבתיהם – הרי נשיהם ובנותיהם מאחרות בנשף ועוסקות בשקידה בכינוס ירושת היהודים. אלו הנשואות והבתוּלות רובן שימשו אצל היהודים ברהוּסאבה ובמקצת השגיחו כיצד והיכן החביאו בעלי־הבתים כלי־כסף ושמלות, וכיוצא. ואף בשעה זוֹ שבתחילת הלילה כשני תריסר ״שקצות״ מבנות פּרוֹסיני ילקוטים על שכמיהן ומעדרים בידיהן, כחזירות המחטטות באשפה הן מנקרות ונוברות בכל מקום; חופרות ומחפשות במרתפים וברפתים ומתחת לקרקע הכירים ובאותו מקום שבעל־הבית היה יוצא לשם בלילה ובאותה זוית שבעלת־ הבית היתה מטפלת שם בנר; דולות מן הקרקע וכל אחת תלקט כפי שתשיג ידה.

כבר לילה ברהוּסאבה ועדיין ה״שקצות״ משקיעות בחשק את עיניהן וידיהן בליקוט ובכינוס. והנה פתאום, מעל כרכוב של מרתף, חתול פותח ביללתו ומעל הגג של חורבת בית שכנגד חתול אחר עונה לעומתו. נוהם חתול שלישי, רביעי, חמישי ועוד – ומפי כולם פורצת כתלונה מפתיעה ומוּזרה מאד. ״שקצה" אחת מתחלחלת וצועקת – ככה, כחתולים הללו, יללוּ היהו­­דים בליל הרצח. והיא משליכה את מעדרה וילקוטה ומצפצפת: יהודי קפץ לפניה כחתול ואיים עליה בעיניו ובצפרניו… צווחת ״שקצה״ שנית, שלי­שית, רביעית ועוד – ושאגת הבתולות ויללת החתולים בוקעות רקיעים. כשלהבת־קולות אוחזת בדממת־השממה הקדורנית שמסביב וכולה תרעש. ומתוך החורבות כאילוּ חיות־מדבר איומות סוקרות ונושמות.

בזעקות־חרדה מניחות בנות פּרוֹסיני את כליהן ולקטן ובורחות מרהוּסאבה. ויללת החתולים תדליקן ותדריכן בלהות ומכל מקום תארוב להן ותכשילן. אלו לאלו נאנחות ומשׂיחות. אין אלה ״חתולים״ אלא ז׳ידים מתים – מתי רהוּסאבה שקמוּ מקבריהם ועוד מעט ידביקון… הנה מוֹטיל סוחר האלמוגים, הנה מנדיל, הנה זוּנדיל, – הנה בינוש שנהרג בפּרוֹסיני, הנה הם יעלו ויוציאו את צפרניהם וישרטו וימרטו… – ובלפידים בוערים, דוגמת השועלים, ששמשון הצית אש בזנבותיהם ושלחם בקמת הפלשתים – פורצות ה״שקצות״ לפּרוֹסיני ולקולן יבקע הכפר ויהבהב כמדורה. מקיאים הבתים את ה״חוחולים״, שמצטלבים ורועדים ומקשיבים באימה ליללת החתולים הנשמעת מחורבות רהוּסאבה. בודאי ובודאי אין אלה חתולים כמשמעם. אלה הם שנטבחו ברהוּסאבה ושנתגלגלו בחתולים ומיללים ומתפללים לאלהיהם לעשות נקמה בחוֹחולים. וחטאת הפּרוסינים לא תכופר: גזלוּ מרכוש מתים, ומתים בל ינוחו, כידוע. ומי הגיד כזאת, מי האמין לשמועה, שלדמי יהודים שפוכים אין נקם ושילם?! עתה בא יום הגמול לפּרוֹסינים, שגנבו וחמסוּ ושׂמוּ בכליהם וכזאת וכזאת עשו. הטו אוזן, בני ״עמק־הזאבים״, לקול הרוח המתגברת; הקשיבו לאנקת כנפי הטחנות – סערת־השדים נגד פניכם, ואל מי תשעו ופניכם תשאו? הנה גם הרהוּס נוע ינוע… ומחורבות רהוּסאבה מנהמים החתולים וקולם עד פרוֹסיני יגיע. מהומה ומבוכה בכפר וכולו כמרקחה. מתחילים מצלצלים בפעמוני ה״צירקבה״ – ומפסיקים. למה צלצלו ולמה הפסיקו? אין איש יודע. אלו בלחש וברטט מפללים ואלו בקולי־קולות מקללים. מאיזה מקום מתגלגלות ונשפכות אבנים ברעש גדול. תינוק בוכה ואשה צורחת כצריחת תרנגול. כלב צועק נסחב בחבל והכל מוצאים לחובה להכותו. חוחוֹל אילם מוציא לחוּץ צלם ומשתטח ושופך שיח באנקה נוראה. גויה אחת נחשדת כ״שדה״ וההמון יהמה לקרעה – והיא מצפצפת ומתעלפת. נביא או סתם גוי – מטיף לעם: גזילת רהוּסאבה בבתיהם! יוציאו את הגזילה ולרהוּס ישליכוה! מי שלא יוציא – לא יוציא את לילו ובחטאו כל הקהל יספּה. – איזה ״קדוש״, או גזלן או סתם בעל־בית עומד בראש גג ושואג וגוזר. ז׳ידים עולים! נקמת־דם! יעזבו האנשים בתיהם וינוסו ליער! יקחו מה שיקחו ויברחו! ומבתים רבים מוּשלכים החוצה צרורות וחבילות מאלה שנלקטו ברהוּסאבה. ומחצ­רות רבות בעלי־בתים עם בהמתם דחופים ומבוהלים לצאת שער. מוציאים סוסים ופרות מאורווֹת ורפתים. מתמלא הרחוב חביות ותינוקות וכבשים. גויה אחת משארתה על כתפה ושנית בידיה תרנגולות ותמונות ״קדושים". זקן אחד דופק בחזיר מפוטם, שמתעקש ואינו זז ממקומו ונוחר ונוחר. חולף באויר דבר־מה קודר ונרפש ומפיץ ריח קשה. גוי מוציא מביתו בת צועקת, מחזיק בשערותיה וגוזר עליה דין בפני רבים. לקטה הבת ״סמרטוטים״ אצל המתים ברהוּסאבה והחביאתם בתוך הדוחן בממגורתו – והאב מכה בתו בקלשון. הבת נופלת לארץ והאב מוסיף לכתש את בתו בקלשון, כדרך של גוי להכות את שוֹרו שאינו מציית לו. הבת מתבוססת בדמיה – והאב מכה וחוזר ומכה, והיא גוֹססת – ולש ירפה האב מקלשונו ומטרפו.

מתרוקנים הבתים והחצרות מכל האדם והבהמה והעוף. כולם רועדים – עומדים תחת הרקיע, נכונים לברוח ליער; ואין להימלט לשם, חתחתים ומכשולים, נפסקה כל דרך. הרי־חושך ופלצות ונשיאים ורוח־סערה וחזיזים. צללי בעלי־חיים ושדים מתלחשים ואנקורים ועטלפים נפגשים ומתנגשים. פורשת סערת־השדים את כנפיה וחובקת עולם בזרועותיה. הנה היא שורקת, הנה היא צוחקת, קורעת שמים וארץ. בתרועי־תרועות מתעופף גג בית ומתפוצץ ברעש גדול. טחנת רוח נעקרת ונהפכת בקול שברים והמולה רבה. כלום פרצה דליקה? הגידו היכן, מי הם המוּמתים? ברק בתוך ברק ורעם ישיג רעם וצל יגיע בצל. שלהבת נופלת ביער והוא בוער, בוער – ופתאום יכבה. דבר־מה נשבר לשנים, לארבעה, – ונמוג באויר. רחלים פועות ודוגרות מקרקרות ונשימת תנשמת מפי פרות מעוברות. אגלי גשם כבדים ובודדים – לא גשם, לא גשם – רק רוּחות, דמעות־שדים, והרהוּס כונס מימיו ורץ לגדותיו וכפרא יזעם וינהום. הנה ישטוף, הנה יטרוף, הנה ישחית כל בשר.

קולות וברקים וגשם מטפטף ויורד, פוסק ושוב יורד. נצחו אראלים את המצוקים. ניתך לארץ גשם חם ומרוה, גשם נדבות כמשמעו, נאלמה יללת החתולים, נשתתקו, חמקוּ, נתפזרו לכל רוח. ברחוּ מתי רהוסאבה אל בורותיהם שדה־הקברות של היהודים. זורעי־הדוחן שב״עמק־הזאבים״ נקראו למשפט ויצאו זכאים. ברוך ומבורך שם אלהי ״עמק־הזאבים״!

אָרוּר הַיְהוּדִי אֲשֶר יִבְנֶה רְהוּסָבָה

קהילת־ישראל ברהוּסאבה נשחטה ונכרתה ולא נשאר ממנה בעיירה שריד ופליט. אף אלו היהודים, שעוד לפני השחיטה האחרונה ברהוּסאבה ברחוּ מתוכה, ומספרם כמספר ההרוגים, – הרי הם בתרמיליהם ובכסתותיהם נעים ונדים בכל התפוצות ולרהוּסאַבה לא ישובו. גלה כבוד מרהוּסאבה ושוב יהודים לא יהלכו בה לבית־המדרש. שוב ברהוּסאַבה לא יכניס יהודי אורח לשבת ולא יאכילו, עניים ושליחי ״ישיבות״ לא יקבלו תמיכות ונדבות. בערב שבת שוב לא יפרשו מפות לבנות על השולחנות ולא יברכו על הנרות בלחש. לא שבת ולא פסח, לא שמחת־תורה וחתונות יהודים, לא ריח דובשניות ודגים ולא ריח מעשים טובים. שוב ברהוּסאבה לא יצפצף ילד עברי ״מודה אני״ ומלאך לא יוריד לו חרוּבים משמים. בנות ישראל הצנועות והנאוֹת בתפילת ה״תשליך״ לא תנערנה את שולי שמלותיהן על שפת הרהוּס. וזמירות פיני החזן וניגוני פיצי המנגן שוב לא ישָמעו מפי זקנים ונערים ולא ליד קדירה בבית־המבשלות ולפני ראי בטרקלין. לא שארית ופליטה מזרע יהודים ומרוח יהודים ברהוּסאבה – תם ונשלם.

הנה רהוּסאבה בחורבנה ובשממותה. בית־המדרש וה״קלויז״ שכנגדו – ריח שממה ותלי־אשפה, חתיכי־גוילין וקרעי־״שמות״. כיכר־השוק העגולה – כעין חישוק של חבית גדולה שנשרו דפנותיה ובתוך חלל־החישוק עורבים מנקרים וכלבים מחטטים וגוי עובר בחרדה ובבהלה, נדם קול המדושות והמכתשות, שבעשרים ושמונת בתי־הריחיים, הועם זהב־הדוחן המלוטש וריחו נמר, – הכל נהרס, הכל בטל. לא ישוטטו אילך ואילך יהודים מעבדי־דוחן וסוחרי־דוחן, לא משא־ומתן ועסקי חליפין וחטיפת ״גמילות־חסדים״. לא חיים ותנועה, לא גובים לצרכי־ציבור ולתמיכת ״יורדים״, – הכול עבר, הכול נפסק. הנה כר־הדשא ושורת הלבנים – מקום הטיול לצעירים וצעירות מישראל בשבתות ובמועדים. הנה ״ארבע־האמות״ שלפני בית־המדרש, שעליהם מעמידים את החופה ומסדרים את הקידושין. הנה ״שער״ גמרא ושולים מ״חושן־משפט״, מלוכלכים ברפש ובדם, מתגוללים על הקרקע – כאן היה ביתו של הרב מרהוּסאבה. הנה חצי טלית קרועה עם כתמי־שעוה, טליתו של החזן פיני, ויוצאי רהוּסאבה שהתפללו ב״קלויז" יכירוה. ומסביב דממת־שממה תוססת, שותתת, תציץ מכל פינה ולכל פנים תחדור, דבר־מה מספרת, דבר־מה מראה באצבע…

כחדשים לאחר טבח רהוּסאבה ועדיין החוחוֹל, כשמוביל נוסע בעגלתו, עובר בפחד דרך רהוּסאבה. החוחול מגלה דעתו לנוסע על דבר היהודים הישרים שחיוּ ברהוּסאבה ובאשמת אנשי־בליעל הומתו מיתה משונה. מס­פר הוא בשבחם של אלו, שבדרך נסים ונפלאות המציאו לחוֹחולים סחורה בזול והספיקו מלח ודגים יבשים לרוב. לבסוף מזכיר בלחש את יללת־החתולים וסערת־השדים, ומטעים באנחה ובצער, שהיהודים שוב לא יקימו את חורבות רהוּסאבה. לפני העיירה יתעכב וירד ינעץ דבר־מה בפרסות סוסתו ובשוטו יעוג עוגה מלפניה, יתגרד ויצטלב ויחזור לדוכן עגלתו. הנה יעבור בעיירה בחלקת שוּק השורים הריקה – והחוחול נאנח קשה. הנה יחלוף לפני חורבת המוזג היהודי שנהרג – ושוב נאנח. הנה חתול אחד ושני, צמוקים, קדוחים, רעבים – צער בעלי־חיים. והחוחוֹל מצטלב ורועד ודופק בסוסתו וחיש מוציא את עגלתו מחוץ לתחוּם העיירה. ליד הדרך מתחיל שדה־הקברות של הרוגי רהוּסאבה – והוא מזרז את סוסתו ומליט את פניו באדרתו. כשנעלם כבר שטח שדה־הקברות מאחורי העגלה – מגלה החוחול את פניו ומספר לנוסע בלחש, שהרוגי רהוּסאבה תמיד מציצים מקבריהם, משגיחים אל פני הדרך, אם אין בין העוברים והשבים מאחיהם היהודים. דבר יש להם להרוגי רהוּסאבה להגיד לבני עמם. מציצים המתים מקבריהם ומשביעים במארתם את היהודים, שלא ישובו לבנות חורבות רהוּסאבה – ואַל תהא מארת המתים קלה בעיניך.

שמי אוקראינה התכולים־האפורים ושדותיה ויערותיה העגומים והנעימים – והחוחול מצעיד את סוסתו לאטה וחוזר ומספר כחולם לנוסע, כי מתי רהוּסאבה מציצים מקבריהם ולוחשים לאחיהם: אָרוּר היהודי, אשר יבנה את רהוּסאבה!

א

אור כהה של מנורת־שמן מגלה פני חדר, שכתליו נטולי טיח וכמחצית חלונותיו אטומים בשקים בּלים. שולחן עשוּי ארגזים ועליו תפוחי־אדמה ובקבוקים ריקים, קערה ובתוכה חלקים משעון־כותל, סידור ותיק עם טלית ותפילין. על הקרקע המכוסה קרום של רפש ונוצה נראים תרמילים אפורים, קדרוֹת פגוּמות וכלי־בית רצוצים. שׂריד מראי של קיר ובו משתקפת מהחדר השני מיטה יוצאת דופן ועליה מגובבים כרים, ספלים ותמונות־קיר קרועות של צדיקים. יהודי בעל זקן לבן עומד ומסיק תנוּר בקש ובגזרי־עץ נרקבים של בנין שנהרס. בצד אור התנור זע גוף אשה כפוּפה על עריבה, מטפלת בעיסה מתוך נשימות קצרות וכבדות. ליל סוף מרחשון מביט מבעד לחלונות שחור וקר ונשמע ילל רוח סוער.

­אזכרה ואהמיה… – נעורה האשה בצפצוף תמרורים. – היום מלאו חמשה שבועות מהושענא־רבה, מיום שנלקח ישראל מאתנו… איך אתאפק ואחשה, איך לא אַרוה את עיסתי בדמעותי?

הזקן שותק, מביט בתרעומת בפני האשה, וכחרד הנמנע להפסיק מתפילותו ממשיך הוא בעבודתו. מסמרים חלודים ועקומים עוקר הוא בצבת מתוך קרש ומניחם על הכירים. אחרי־כן מותח הוא את הקרש על ברכו ומבקעוֹ לשנים, זורקוֹ אֶל פי התנור, הופך את פניו אל האשה וקורא בתלונה:

בעלך הנרצח בני הוא, – ימציא אב־הרחמים מנוחה לנשמתו על כנפי השכינה! ואַתּ, חנה, את לבךְ כבר שפכת, נגמרו “שלושים” ועוד לא הפסקת, – תתחייבי בנפשךְ ובנפש אשר במעיךְ, רחמנא ליצלן!

חנה מעמידה פנים של נכנעת מפני חמיה, משקיטה קולה וחוזרת ללוש את הבצק. דרך־ארץ בלבה לפני זקן זה, שהיה מלמד כל ימיו, והיא משתדלת תמיד לציית לו. היא תמשיך בעול הפרנסה, תעשה חלות ותאפה בתנור ומחר תצא בסלה למכור לערלים שיבואו לשוּק. אם ימעטו לבוא, כמו שקרה ביום השוק בשבוע שעבר, תהא רחוקה משכר. אם ירבוּ לבוא, היהודים יפחדו מפני פרעות ויתחבאו. ואף היא בכללם, – ואז תהא קרובה להפסד… חנה מתחילה לערוך את החלות, מציצה לאש ומעיר לזקן שהתנור הוסק כבר כל צרכו. הזקן מפסיק להסיק ומוצא לו שעת־כושר לישר את המסמרים ולהכשיר מכיסוי־ארון מדף לספרים.

אנחות רסוקות חונקות את גרונה של חנה והיא שוקעת במחשבותיה… שוב חולף בזכרונה אותו יום התוכחה של הושענא־רבה על כל פרטיו. עוד בצהרים יצאו בשלום מבית־התפילה וברכוּ זה את זו בברכת גמר חתימה טובה. עוד נהנו מסעודת המרק עם לביבות הבשר, כנהוג בישראל לכבוד הושענא־רבה. תודה לאל, שהילדים, מרים ודוד, העובדים בבית־חרושת לגפרורים בעיר, לא באו לימי החג… כשתי שעות אחרי הסעודה נתפשטה שמועה, שממחנות רחוקים מתקרבים ובאים פורעים. התחילו חוששים. בעיירה טרם פרעו ביהודים. התחילו מצפינים את החפצים. עוד בערב הספיקה לברך על נרות יום־טוב.. פתאום מתגלה השכן מאחורי החלון ולוחש, שקוֹזאקוֹב, ראש הפורעים, הגיע כבר לעיירה, הבעל רעד ואמר, שקוזאקוב, כידוע, אינו נוגע בילדים, בזקנים ובנשים מעוּברוֹת, ועל־כן אשתו ואביו ישארו והוא ילך להתחבא אצל גוי… עוד הוא מדבר והם בחצר, עולים כצללים שחורים, ממהרים ומביטים בחלונות… פרצו לבית, הכוּ ודרשו כסף, גזרוּ וקלקלו, חמסו ורמסו, עשו מה שעשו, אבל נכמרו רחמיהם ולא הרגו, חמלוּ על הנפשות… הללו יצאו ונכנסו חדשים, ראו שהכל נגזל והתחילו סוחבים את בעלה, הוא צועק והם סוחבים… והיא, המעוברת, עומדת ומביטה, נחזת בשולחן ואינה מוציאה מפיה הגה… שומעת היא את צעקת בעלה, הנה הצעקה מצד זה, מהחצר, הנה מהצד השני, מרחוק: אוּאַ! ועוד הפעם: אוּאַ, אוּאַ! – ודממת־מות… בבוקר מצאוהו מוטל מת ברחוב, מסביבו דמיו שנקפאו ואצבעות שתי ידיו קצוצות…

כל קרבי הומים עלי… – מתפיחת חנה בגרפה את הגחלים לפתח התנור. – למה נאלמתי ולא ביקשתי רחמים עליו? למה לא נתליתי כשלשלת ברזל בצוארו לבלי היפרד מעליו? אם לחיות – יחד, ואם למוּת – יחד, לא להיקרע לשנים. הוי, הריוני הוא שהיה בעוכרי…

שוּב הזקן משפיע על כלתו. כרוּח־סופה משתתקת מתכנסת היא לתוך עצמה. עוד הצעקה גוססת על שפתיה, והיא מורה באצבע לזקן שיגיש לה את החלות להכניסם במרדה לתוך התנור. הגחלים הלוהטות מאירות את לובן־הסיד שבפניה והדמעות המתלבטות בין עפעפיה. בחוץ מנהמת הרוח, נחטפת לארובת־העשן, כמחרחרת ונחנקת. מעבר למפתן החדר השני הצרצר משמיע צרצורו ומפסיק. יתמוּת עיורת נשקפת מן השקים הבלים שבשמשות החלונות ואֵלם צעקני נסוך על החפצים המלוקטים. עיני חנה תקלות בברק שבר הראי והיא מזדעזעת, ומעל לחיה נופלת דמעה על גחלת לוחשת..

לעולם אַל יתיאש יהודי, – מנעים הזקן את קולו בגמרוֹ להגיש את החלות ובשובו להתעסק באותו מדף.

הוא שב לספר על אותו “נס” שנעשה לו היום. כבר מסר לכלתו קיצוּר הענין ועכשיו הוא מספר את פרטיו. יצא היום לשוק לקנות מלח, כידוע לה, ופגע בגוי שרצה למכור שק ספרים. סוקר הוא את השק – והשק שלו, בודק את הספרים – שלו הם. ספריו שירש מחותנו. התחיל מתחנן לפני הגוי: הספרים שייכים לו, יחזירם לו… והגוי צוחק ואומר שאינם שייכים לו, אם ישלם בעדם – יחזירם… והמוכר מוסר לו מודעה, שאינו מקבל שטרות, רוצה הוא להחליף סחורה בסחורה. והוא מרים את מגפיו ומראה לו סוליותיהם שנפסלו. נעשה ממש נס ונקרה שמה נחמיה הסנדלר. נתרצה לבקשתו ובזוג סוליות פדה את ספריו ואף טרח והביאם לכאן…

המדף כבר מתוקן, והזקן נהנה, מוציא מכיס מעילו את משקפיו המטולאים בחתיכות־בדיל וקשורים בחוטים. חסד עשו לו אותם הגזלנים, שלא לקחו ממנו את משקפיו, שתי פעמים החיזקום בידיהם ולא גזלום… גם זו לטובה, – מה לו ספר בלי המסייעים הללו?… והוא מרכיב את משקפיו ומהדקם יפה ומתחיל להוציא במתינות את ספריו מתוך השק. ספריו – כשבוּיים שנפדו. והוא מסדרם אחד אחד על גבי המדף וקוראם בניגון בשמותיהם: שתי מהדורות של חומשים, משניות ומדרשים, מסכתות “שבת” ו“יבמות”, הילקוטים והזוהר הקדוש… מי מילל, מי פילל שתוּשב לו אבדה זו? לעולם אַל יתיאש יהודי.

עייפה וחיורת צונחת חנה על מושב של ארגזים, מקשיבה לדברי הזקן ובחצי־קול, מזוג כאב־לב קוראת:

הספרים הושבוּ, ונשמתו היקרה, אוי, רבונו של עולם, נשמתו – היכן היא, היכן?

מטפל הזקן בספריו ועיניו מבריקות מבעד זכוכית משקפיו. הוא מבאר שנשמות ה“קדושים” לעולם הן קיימות. שמו יתברך ממרומי זבולו יורד לעמק ללקוט שושנים – נשמותיהם של בני ישראל הנהרגים על שם קדשו. דור הולך ודור בא. מהנשמות הללו שורש והמשך עד סוף כל הדורות.

דברי הזקן מלטפים את אזני חנה, אבל נפשה אבלה עליה ואינה מקבלת תנחומים. אינה מעיזה להגיד לחמיה, שכל אותו סיפור־המעשה על הנשמות אין לו אחיזה בלבה. נשמות ה“קדושים” גנוזות באוצר ולעולם הן קיימות – כך הדברים בספרים הקדושים… אך ביום ובלילה, בשכבה ובקומה, עיני רוחה רואות את בעלה, ונשמתו לא בשמים – כאן ברחוב נטרפה… ישראל, זה העניו מכל אדם, סוחר תבואה ונושא שקים כל ימיו, לא נגע באצבע באיש מימיו…

אור מנורת השמן דועך והולך והזקן השקוע בספרו הפתוח אור פניו כאילו קפא. עוד נשמע לחש כל שהוא של הגחלים על הכירים והן עוממות ומשחירות. הנה עכבר יוצא מחורו ולוטש מחטי־עיניו, קופץ בפזיזות, פעם ושתים ומצפצף… פתאום קמה חנה ממקומה, מביטה על כרסה הגבוהה ונשמתה תקצר ותכבד.

למה לא רצתי אחריו, למה לצרה ולעמל הריתי? – קורעת היא את הדומיה בשאגה מחרידה וסופקת כף.

ב

לבקרים משכים הזקן לבית־המדרש ללמוד משניות, לתפילה ולאמירת קדיש, וחנה נשארת יחידה בבית. אָז היא נתונה כולה לרשות עצמה, כמכירה יותר בעזובה השולטת בכל פינות מעונה, כבר השבוע הששי לאחר החורבן ובביתה רפש ופיח, הכל מקולקל ומלוכלך, הכל מעורב ומהופך. לא טחה קיר ותנור, לא לקחה מחט לתקן כר קרוע, לא פשטה בגד ולא החליפה כתונת. עוד הכאב חי ומפרפר בלב. עם כל פתיחת דלת נדמה לה שישראל יכנס… הנה כאן היא אוכל ושותה, כאן היה עומד ופניו לקיר בתפילת שמונה־עשרה.. שלשום נפגשה בשוּק עם שותפו של בעלה, אשר לא ראתהו מלפני האסון – והיא נתנה קולה ביללה… אתמול עבר לפניה גוי מעוטף במטפחת דומה לזו שהיתה חבושה לצואר בעלה בברחו מהבית – והיא צעקה ונתעלפה.. ידיה כאסורות במעשה סדר כל שהוא. משוטטת היא בבית וכועסת, יוצאת לחוץ וזועמת, גם באלהים יחר אפה… רגע תוקפה רעיון שגעוני – לשבר ולמגר את השארית שבבית, עד גמר. הנה נתקלות עיניה שוב בבטנה, כולה בטן.. – והיא תופשת ראשה בידיה ומקללת את יום היולדה. היא מקללת את עצמה ומתביישת מהריונה כמו ממעשה חטא שעשתה. נשים תמיד דעתן קלה, היא נשתגעה עוד קודם – היתכן שיהודיה למעלה מארבעים תלד כאשה צעירה? לבה ימר גם על בעלה המנוח – היתכן שיהודי קרוב לחמישים לא יקבל על עצמו שלא יוליד בנים?… – אשה ילודת־אשה! – מיסרה הזקן בחרדת־לב ובחיבה טמירה, בשמעו אותה מקללת את עצמה ואת פרי בטנה.

אך הנה מלאוּ ימיה ללדת, הגיע אמצע כסליו, סוף הריוֹנה, לפי חשבון השבועות וראשי־החדשים והחגים. נמלכה גם בשכנתה הבקיאה בענין והוברר לה שקרובה כבר שעת לידתה. בערב תאמר – עד בוקר, ובבוקר – עד ערב. שינוי נתהוה בה. שקטה. התחילה להכיר בעצמה מצב־נפש של יולדת, נעשתה נוחה יותר לקבל פני איש.

בבוקר נכנסת השכנה ועמה טיח וסיד, וחנה אינה מתנגדת לה ושותקת. השכנה מתחילה לטייח ולסייד, וגם היא עוזרת לה בעבודתה. בצהרים, בלי דעת איך ומתי, בא גם הנגר ה“עיור”, עוסק בתיקון המיטה, והזקן משמשהו. מוציאים סמרטוטים משמשות החלונות ומחליפים אותם קצתם בזכוכית ורובם בלוחות־עץ – הזכוכית יקרת־המציאוּת בימים הללו. חנה מקבלת ממי שהוא מחט וחוטים ומאַחה בתפרים את חוֹרי הכרים, מטליאה, מנקה ומסדרת. פושטת צפּית מעל כסת ועושה ממנה חיתוּלים לילוד העומד לצאת לאור עולם. עריבה עם מים לפניה ובתוכה שתי צפיות של כרים ומגבת אחת, והיא כובסתן. כמתגנבת מכניסה חנה לתוך העריבה גם לבנים משלה ומשל הזקן, כמצטדקת בפני עצמה – הרי כבר לאחר “שלושים”. בת השכנה שוטפת את הרצפה. מתחת לשפכי־טיח היא מוצאת קופסת טבק של הנהרג ומוסרתה לחנה – והיא פורצת בבכי. השכנה ובתה, הזקן והנגר ה“עיור” ארבעתם יחד משדלים אותה להרגע – והיא נשמעת להם. החדר מתפנה, מישהו מכניס כיסא ומעמידו. על המיטה פורשים סדין ושמיכה, שהשאילו להם ברחוב שני. חנה גומרת סחיטת הלבנים, מוסרת לזקן ליבשם, עומדת ומסתכלת במיטה שעשו. הנגר כבר יצא. חנה צונחת על הכיסא לנוח. הזקן מחמם מים בתנור. שאון של קומקום רותח וקשקוש של כוס וצלחת. אור שופע מן החלונות ומן הכתלים, ריח מפעפעַ של תה. חנה מקבלתם ברצון.

בוקר של יום שני בשבוע – יום השוק. הזקן נחפז ומקדים לצאת מבית־המדרש, ולקראתו רצה השכנה ובשוֹרה בפיה: חנה ילדה בן למזל טוב. חרד הזקן ועיניו מתמלאות דמעות. ניגש על בהונות רגליו לחדר היולדת, מברכה מתוך דמע ומסתלק לו בחשאי. לוקח הוא על עצמו לדאוג את כל דאגת הבית ונפשו מתרוממת. הוא יהיה אב לילוד להכניסו בבריתו של אברהם. זכה בנו, ע"ה, שבשבוע השביעי לאחר יציאת נשמתו יולד לו בן זכר ובשמו ישראל יקרא! – הזקן רץ, טורח, שואב מים ומסיק את התנור, מחכה לפקודות הבאות מחדר היולדת וממלאן בזריזות. שם שתי נשים, השכנה והמילדת, והן מסתייעות בו לכל מיני שליחויות. הוא אף מספר להן על הנעשה מחוץ לבית – יום השוק והרבה גויים, אבל הכל בחסד, ברוך השם!

בערב נלקחת מנורת־השמן לחדר היולדת, והזקן מדפדף לאור התנור ומעיין עיוּן חטוף בספר. תוך כדי עיוּן נזכר ונוטל את הספר “רזיאל” (בתוך ספריו נשאר גם זה לפלטה!) ומתכון למסרו לידי היולדת להניחהו מתחת לכר למראשותיה, כנהוג. המילדת והשכנה, העסוקות ברחיצת הילד, משגיחות בזקן ורומזות לו שלא יעיר את היולדת משנתה – והוא נעלם. אך היולדת ניעורה מאליה ומבקשת בקול חלוש ודואג שיתנו לזקן לאכול, וגם את לבניו שכבסה אתמול ונתיבשו. הזקן שומע את קול היולדת ומבשר מרחוק בקול:

יום השוק עבר בשקט גמוּר, בזכות הילוד!

בזכות הילוד. – מאַשרות המילדת והשכנה בחשיבות, בהוציאן את הילוד מתוך הרחצה ובהשקותן אותו מעט מים מתוקים.

תינוק בן יומו, תינוק שלא חטא, זכוּתו גדולה מזכותו של צדיק! – מסתייע הזקן בדברי חכמים בהיכנסו לחדר, ושלוש הנשים נהנות ומתבטלות מפני תורתו.

המילדת נוטלת את הילוד המטוהר והמחותל יפה ומראתהו נגד האור לאם.

לוּ יראנו האב וחי… – לוחשת האם ברטט ואנחה – עיניו כעיני אביו, גם פיו וחוטמו כשל אביו…

יבּדל לחיים ארוכים! – ממהרות השכנה והמילדת להעיר בעינים מוּרדות.

ביום השביעי לאחר הלידה, בערב יום הברית, באין השכנה והמילדת בבית, מתישבת חנה על מיטתה וקוראה לזקן לבוא לפניה. באנחה אומרת היא לו, כי רצונה הוא שה“ברית” תהיה לא בבית־התפילה, אלא במעונם, בבית שבו חי אביו, עליו השלום. יזכור נא לבלי לקחת חלילה ממי שהוא דבר כיבוד בשביל הקרואים לסעודת המצוה. יקנה מעט שמן ו“פּאתוֹקה” (פסולת של שרף הסוכר), ביצים וסולת הכינה בעצמה, וימסור לשכנה, והיא תאפה מה שצריך לאפות. ין הרי ממילא אין, ולא עת היא לשתות, בפרט בביתה, אך מן המאפה המתוק אין להימנע, שהרי מנהג הוא ואין משנים מנהג ישראל… – הזקן מבטיח לכלתו, שבנה ימוֹל כאן בביתה. הנה ירוץ ויקנה מעט שמן ו“פּאתוֹקה” וימסור לשכנה כאשר ציותהוּ.

ג

מתחילתו של בוקר עסוק הזקן בהכנות המרוּבות לברית המילה. התחיל בדבר עוד מאתמול משעת הערב. עזרוּ לו הנגר ה“עיור”, השכנה ובתה וגם המילדת. שולחן ושני ספסלים ארוכים הכניס הנגר מבית־מלאכתו, הכשירם למכירה ביום השוק והשאילם לשעת הברית. השכנה ובתה הוציאו ממקום־סתר שבחצרן מפה לבנה, שהצפינוה מעיני הפורעים, ופרשוה על השולחן, המילדת הביאה שני נרות שנשתמרו אצלה והעמידתם על השולחן להדליקם בבוקר בשעת התפילה.

רצה הזקן שלכבוד הברית יתאסף היום בביתו מנין לתפילה, ומשעת זריחת החמה הוא רץ ממקום למקום. קפוטה שחורה של שבת שאל מגבאי הקלויז, מי שהיה תלמידו, נתלבש בה והרי הוא כבר כבעל־שמחה גמוּר. היום יום שני בשבת, יום קריאה, והוא צריך לדאוג ולהביא ספר־תורה שיקראו בו. בעוונות, אחרי הפרעות נתמעטו ה“טהרות” וליטול “טהרה” הביתה – לא מן הדברים הקלים. אך הזקן מתגבר על כל המעצורים, וכבר ספר־תורה כרוך ומקופל שוכן כבוד במעונו. גם להקהיל מנין בביתו – להלכה אין זה דבר קשה, מה שאין כך למעשה. ביום־שוק זה טרוד וזה מפחד, לזה אין טלית, שנקרעה או נגזלה. רוב הטליות נלקחו בפרעות, ולזקן שני מיני יגיעות – לכנוס מנין יהודים ולמצוא טלית לאלה שאין להם… והשוחט ר' יצחק־אליה, הוא המוהל, יושב בביתו ומזרזו: מהראוי להתחיל ולגמור בהשכמה. יום־שוק, סכנה חס ושלום! והשַמש אִיננוּ, חלה. והחזן ר' שמעון, ידידו, נפצע בפרעות ושוכב במיטתו. רץ הוא לרחוב שלישי לקחת שם את ה“סיבאסטוֹפּוֹלי”, החייל הניקולאיבי, יהודי לא פחדן וטליתו נשמרה בשלימות, ובשוּבו פוגש הוא בדרך עוד שנים ומושכם לביתו. אבל בעוד אלה נכנסים, הקודמים יוצאים, זה רץ לפרנסתו וזה לביתו. שוב הזקן נחפּז ובהחפזו מחשב בלבו את הבטוחים למנינו, וכך הוא מונה: הוא, השכן וחתן בתו, החייל והנגר ה“עיור” – חמשה, המלמד ובן החייט ואחי הסנדלר – כולם שמונה, עוד שנים חסרים… שכח למנות את השוחט, הוא המוהל, ובכן חסר רק אחד, רק אחד!

המנין מצטרף, שבעה יהודים עם טליות ושנים בלי טליות, גם שלושה נערים לעמלה מגיל “בר־מצוה”, ואחד מהם תלמיד הגימנסיה שיאנו יודע להניח תפילין. היולדת כבר לבושה בשמלה יושבת לה חיורת ליד הדלת הפתוחה לחדר המתפללים. חבורה קטנה של נשים אתה. השכנה ובתה (הבת וחתנה יהיו ה“קואטרים”), המילדת ואשת הנגר וכלתה. כל הנשים לבוּשות מלבושי־חול, עצבוּת על פניהן אך משהו מקדושת חג מפעפע בשיחתן ובהליכתן. על גבי ארגז עומדת קערת־חרס מלאה המאפה המתוק, אותם דוּבשנים עגולים וקשים הידועים בשמם “דובשני קריאת־שמע”. הילוד, לאחר שהניקתהו האם, חוּתל בחיתולים רעננים ונחבש בתוך כר, וכן הוא מוטל באחת מפינות המיטה. פעם בפעם נכנס הזקן להתיעץ עם היולדת בלחש על סדר הברית וחלוקת הכיבודים.

מה יפה הוא בשנתו, מה נעים! – לוחשת בת השכנה ה“קואטרין” העתידה, בהציצה אל הילד.

הזקן מדליק את הנרות ומתחיל בברכות השחר. והנה על המנין נוספו עוד שלושה יהודים: גבאי בית־המדרש והגבאי של הקלויז, ועם האחרון גם חתנו הבכור, המשכיל והסוחר הידוע…

חשובי המקום… – עובר לחש בין הגברים ובין הנשים.

הזקן מאושר בשלושת אורחיו, שביקש מהם לבוא, אך מחשש יום השוק לא קיוה להתכבד בהם. משגיח הוא כבר בעשרה מעוטפי טליות ובשמחה ורינה פותח ב“הודוּ”.

הרב הולך… שני הרבנים הולכים… הרב ה“צעיר” וגם הרב הישיש! – לוחשים ומבשרים המתפללים העומדים סמוך לחלונות.

מתוך מבוכה של רצון מתרוממים המתפללים מעל הספסלים ומכבדים בקימה את פני שני הרבנים שנתגלו בפתח. מתעוררות גם הנשים שבחדר היולדת, גם היולדת קמה מעל כיסאה ועיניה משוטטות בחדר המתפללים. ה“סיבאסטופּולי” מתמתח כמיתר, וכהודיע חייל על כניסת גיניראלים לוחש הוא לנגר שהרבנים כבר נכנסו. הכל מתפלאים על בואו של הרב הישיש; הרי מזמן שמסר את הדיינוּת לרב “הצעיר” אינו יוצא מפתח ביתו. הזקן מתפלל לפני הציבור, כמקבל פני השכינה, מציץ כלפי המוכתרים בכתר הרבנות שכיבדוהו – והוא שש ומתלהב בתפילתו.

המתפללים מתרבים, מרגע לרגע מספרם הולך וגדול, וכבר הגיע ליותר משני מנינים. הנה בא גם החזן ר' שמעון, תחבושת לראשו, ידו וגם רגלו חבוּשות, לא שלט בחשקו ורץ ממיטתו לכאן. הנה גם ר' ירוחם, בעל חנות האטון, שלפני הפרעות היה הגביר שבעיירה. הנה ר' חנינא העוסק בעסקי ציבור, הנה גם ר' מרדכי הגבאי שבבית “ביקור־חולים”. הנה גם הרוקח, בא־כוחם ומליצם של היהודים לפני כל השלטונים המתחלפים. הרוקח בא ואתו גם אשתו ושניהם בידיהם צרורות מלאים מיני מאפה, הנה גם צעירים ובתוכם הסטודנט בן רופא הצבא, שנהרג במלחמה, והסטוּדנט אינו יודע צוּרת אות עברית. הנה יעקב “גוי”, החובש האוכל טרפות, שאינו מבקר בבית־הכנסת אף ביום הכיפורים, הנה הרישקה “קאצאפּ”, אותו עגלון עבריין, הנה “סיוֹמקה” הסוחר ב“חצרים” ובסוסים גנוּבים. כל פני העיירה, רבניה וחשוביה, בעלי־בתיה ומשכיליה וצעיריה, וגם ה“חלבּנה” שבה, כולם יחד בחבורה אחת, הללו מתפללים והללו מקשיבים, אור מרחף על פני כולם והם בצירוף אחד ובחטיבה אחת.

לפני הקריאה קורא הזקן את גבאי הקלויז ליטול מקום לפני השולחן ולחלק את ה“עליות”. הרב הישיש, שבנעוּריו היה בעל־קורא מפורסם, מביע רצונו לקרוא בתורה – ורצונו מתמלא בשמחה. הרב השני, היושב על כיסא הדיינוּת, ר' יעקב יוסף הכהן, נקרא ועולה ראשון לתורה. גבאי בית־המדרש ר' אליעזר הלוי, עולה ל“שני”, ו“ישראל”, המסיים – הזקן בעל־השמחה בעצמו. בהשתדלוּת הזקן בעל־השמחה מתכבדים הנגר וה“סיבאסטופּולי” בהגבהה ובגלילה. ה“סיבאסטופולי”, איש־הצבא שלמעלה משמונים, מגביה את ספר־התורה כנשוא נס, מנשׂאו ומעבירו לפני הקהל ומעיניו נשקפת גבורה. הנגר ה“עיור” גולל וקושר במאור פנים, גומר ויושב ליד ה“סיבאסטופּוֹלי” ושניהם ישיבתם ומחשבתם בקודש. רגעים מועטים לפני סיוּם התפילה והתחלת המילה עומד לו הזקן שקוע בפקפוקים עמוקים שלא נתנסה בהם מימיו. כבר פעם שלישית שינה במחשבתו את חלוקת הכיבוּדים לפי התרבות אורחיו המוזמנים והבלתי־מוזמנים ושוב אינו יודע כיצד להתנהג. מי יהיה הסנדק ולמי “כיסא אליהו”, למי “מציצה” ואת מי יכבד ב“ברכות”? ר' זלמן יהודה, הגבאי של “חברה־קדישא”, מוהל מצוין ומהראוי היה לכבדו בחיתוך ופריעה. אבל הרי השוחט ר' יצחק־אליה לא יותר בשוּם אופן על זכותו! בודאי ובודאי צריך היה לכבד את הרוקח ואשתו להיות ה“קואטרים”, שהרי להם כיבוד זה נאה ויאה, אבל הרי היולדת עקשנית היא ולא תשוב מדעתה, שה“קואטרים” יהיו בת השכנה עם חתנה… – לעזרתו של הזקן חש ידידו הטוב החזן ר' שמעון והכל על מקומו בא בשלום. מוציאים ה“קואטרים” את חתן המילה מחדר היולדת ומוסרים אותו לידי מי שנתכבד ב“כיסא אליהו”. והלה מסרוֹ לידי הסנדק. הכל כנהוּג אצל יהודים. חסל סדר המילה כהלכתו. הרב הישיש נתכבד ב“ברכות”. מתאושש הרב הישיש, מזדקף ומתישר, מתגבר כארי וקולו קול מבשר, מבשר ואומר:

ויקרא שמו בישראל ישראל בן ישראל!

הזקן מחויר ורועד והיולדת, המשקיפה בעד פתח חדרה, פוצחת ביבבה. נוסף עוד קול בוכים של מישהו. אשת הרוקח מחתה במטפחת את עיניה. לחש משקיט ואחריו קול דברים.

ישראל האב וישראל הבן! – מעיר הנגר ה“עיור” מתוך אנחה ל“סיבאטופּולי” העומד לימינו. – ימח שמם של הרוצחים!

ישראל במקום ישראל! – משסעהו ה“סיבאסטופּולי” בהתלהבות. – מלחמה. ואנחנו חיילים בשרשרת… הפיל האויב חללים – נמלא מקומם בחדשים… התבין? לשרשרת!

הנימול המצעק, ששמו נשמע מפי רבים, נמסר לאם המחכה לו בדמעות ובזרועות פתוּחים ובשדים נכונים. הנשים מזרזות זו את זו למסור למשמשים את הקערה עם המאפה המתוק והאחרונים מקבלים ומעמידים אותה על השולחן. מיד נוספים על “דובשני קריאת־שמע” הללו גם הצרורות שהביאו הרוקח ואשתו – כל מיני מאפה משובחים, ריח טוב ותאוה לעינים… הזקן בעל־השמחה מזמין את הרב הישיש להיות המתחיל והראשון לטעום מן הפרפראות בסעודת המצוה. הרב הישיש מביט כמי שלבו מהסס, מחויר ומתוך התנצלות והתחבטות בלשונו אומר:

צרת הכלל… אני שרוי בתענית… אלא סעודת־מצוה… דוחה…

הרבנים ויתר בעלי הסברה נכנסים בשיחה. תענית ציבור… תענית שני… בתענית דוחים סעודת־מצוה לאחר התענית…

הואיל והרב שרוי בתענית, אף אנו שרויים בתענית! – מרעים ה“סיבאסטופּולי” קולו, והוא כזורק פצצה לתוך הקהל.

כולנו מתענים! כולנו ישראל! – צועקים יעקב “גוי” והרישקה “קאצאפּ”. ר' יצחק אליה השוחט פונה ל“סיבאסטופּולי” ולחבריו ומסביר להם, כי טעו במחילה וכי הרב הישיש, להיפך, דוחה היום את תעניתו מפני סעודת־המצוה.

הרב הישיש ניגש לשולחן, מברך, “בורא מיני מזונות” וטועם כזית. מברך ברכה אחרונה, קם ומביט לכאן ולכאן, פוסע וניגש אל פתח חדר היולדת, מכניס את ראשו ואומר:

תנחומי מצערך ובבנך ישראל תנוחמי. ישראל חי וקיים!

א

אַרְטֵים ה“חֲרוּמַף”, בן הכפר הסמוך, שנבחר בחבר ההידאמאקים ל“בּאטקוֹ” (“אב וראש”), במשך שבוע ימים התהולל ופרע פרעות בעיירה. תלה יהודים בחצרותיהם והטביעם בבארותיהם. כבן־מקום ידע למצוא ולהוציא מה שהחביאו היהודים, וימים רצופים העברי הכל בסדר נכון לכפרו. גוי צעיר הוא ולו קרון וזוג סוּסים אפורים, ולפני המלחמה היה מוביל בקבוקי יין־שרוף לחנויות ה“מונופּולין”. ידעוהו היהודים מילדותו, ידעו גם את פּוֹטאַפּ אביו, שהרבה שנים היה הרועה של פרותיהם. לאחר הפרעות ומנוּסת הבהלה שככה חמת הפורע. ראה את עני הפליטה ונתן לה חנינה. קיבל את השרידים תחת חסותו להתיר להם את הישיבה במקומם וגזרה גזר: מי שיעיז לנגוע בהם – דינו לתליה. מאחוזת ה“פריץ” הקודם שבמקום דאג להפריש רצועת־אדמה לגני־ירק בשביל היהודים, ולזריעה שלח להם תפוחי־אדמה משלו. רגיל הוא בכל יום ראשון בצהרים לבקר את ה“ז’ידים שלו”, מטיף להם את מוּסרו ופוקד פקודותיו ואף מצוום במפגיע, שיַרצוּ לפניו את בקשותיהם. בא הוא רוכב על סוסו האפור, מקושט בחזיה צבעונית ובשעון ובשרשרת, שגזל ממנדיל החייט, שנרצח בימי־הפרעות. מלווהו תמיד הריצקוֹ שלישו, החוזר על פקודותיו ומכריזן בקול רם. זהו גוי קצר ורגליו הקצרות הן כטובעות במגפים הגבוהים של נחמיה הנגר. חמד הרציקו אותם מגפים גבוהים, וכשאותו יהודי התבוסס בדמיו בשוּק חלצם מעליו והשקיע רגליו לתוכם. ומנהג קבוע הוא, שבכניסתו של ה“בּאַטקו” לעיירה, וכן גם ביציאתו, ההידאמאקים שלו מבשרים ליהודים את המאורע בצעקות “הוּרה” ובירית רובים.

היהודים מכירים טובה ל“בּאטקו” ונשארים בעיירה לשמור על חורבות בתיהם וחנויותיהם, לבל תאבד שארית. כחצי מאה נפשות, קטנים וקרעים של יותר ממאה משפחה. מתלקטים הם בבית־המדרש שלא נחרב ומתגוררים בו כבני משפחה אחת. הרוב גברים והמיעוט שבמיעוט נשים; ובין כולן נסיל אחת היא, שנשתמרה בה צורת אדם מן הישוב. היחידה, שאינה מדברת בלחש־בוכים ואינה רתוקה לתרמיליה; היחידה ששמלתה נקיה ושערותיה סדורות ושבהשכימה בבוקר נוהגת היא לרחוץ את פניה. אשה צעירה ופורחת, אלמנת עוזר העגלון, שנלקח לצבא־המילואים ואבד “באין יודע”. במשך שלשת השבועות, שפליטי הפרעות נשתקעו בבית־המדרש, היתה נסיל לרוח הפעולה והחיים של כל אותו קיבוץ. יודעת היא את כל האנשים, שנשאר אצלם חלק מרכושם וממונם, והם נתבעים ממנה לטובת הכלל הסובל. עם בריל החנוני, הקמצן מטבעו, באה היא לפרקים לידי ויכוח חשאי סוער, ומדברת היא עמו עזוֹת: אותו חנוני הצליח לקבור את תכשיטי־הזהב של אשתו שנהרגה, וגם בורית ונרות. נסיל מנהלת את המטבח הכללי ואופה את הלחם המשותף בתנור־המצות, תנור־הקהל שבבנין נבדל בחצר בית־המדרש. מכריחה היא את הגברים והנשים המתעקשים ביותר להתפשט לשנת־הלילה ולהחליף לבנים פעם בשבוע, בערב־שבת. בשעת אותה חליפת הלבנים היא ועוד אנשים מתעסקים בכביסה מזורזת, שהרי לרבים אין אלא כותנתם לעורם. בעזרת יהודים אחרים העבירה את המלמד והילדים ל“עזרת־הנשים”, ושם היא עושה מחיצה וקובעת מקום גם בשביל החולים. מצטערת נסיל, שאף כי הזהירה על שמירת הנקיון לא ניטהרו מן הכינים וכבר פשט טיפוס־הבהרות, במחלה זו כבר חלו מינידל הזקנה, המלמד עזריאל וריבה’לי הקטנה, שאמה נהרגה בפרעות – צר לה על יתומה בת שבע זו! הזקן בנימין החיגר, שבנעוריו, כשעבד בצבא, היה חובש, הוא הוא שבעזרת “הנותן ליעף כח” מרפא את החולים. – בערב שבת טרודה נסיל לאסוף מפיות נקיות ולבנות ולפרשן על השולחן הגדול שבבית־המדרש לכבוד שבת. בדרך בקשה ודרישה מוציאה היא מיד בריל החנוני חצי ליטרה נרות, מאותם שעשרים בליטרה, ונשים מדליקות ומברכות על הנרות. וסוף־סוף גם בלבו של בריל החנוני אין תרעומת, חלילה, על נסיל; הכל מחוּל לה, הכל מוּתר. גם המנדבים שלא מרצונם אינם מסרבים בשעה זו מתוך מיאון מוחלט, ולאחר מעשה מתפּייסים הם כבעלי־תשובה גמוּרים.

בבית־המדרש פינה מיוחדת לכל יהודי ועליה פרושים תרמיליו וסמרטוטיו, שם יאכל ושם ישכב לנוח בלילה. אור־הבוקר מעיר את הישנים משנת־פחדם, מאותה סמיכת הראש למשהו, והם קמים ונוטלים ידיהם ב“מי־צפרנים”. משכימים לתפילה בציבור ולאמירת תהילים, הרוב הגדול אומר “קדיש יתום” והמיעוט מתיחד עמו להתפלל בכל נפשו. ואחר התפילה כל אחד פונה להריסות ביתו וחנותו, שם יאנח ויבכה מעט, יקושש עצים וילקוט משהו ויביא עמו לבית־המדרש. רצים גם לשוק, זה קונה צרור קמח וזה תפוחי־אדמה. בודקים, מריחים, שמא כבר אפשר להתפרנס. בערב, כשהיום עובר בשלום, באה הסעודה הכללית; ואז באים גם השיחות והזכרונות של הימים הטובים שעברו ועל הימים הרעים הנמשכים. ואז, פעם בפינה חשכה זו ופעם באחרת, מתגלים פניה המאירים של נסיל ונשמע גם קולה המעודד. מספרת היא, שהעצים עוד יספיקו למחר, מעט קמח ותפוחי־אדמה הבטיחו להביא מחר, – ובכן נפתרה דאגת מחר. שואלת היא וחוזרת ושואלת, שמא מישהו עוד רעב, שמא למישהו צריך לתקן כותנת, לכבס, יגידו יהודים, לא צריך להתבייש!

ב

יום ראשון בבוקר של סוף ניסן. נסיל עומדת לפני תנור־הקהל ואופה לחם ועל ידה עוזרת אשה זקנה ושתי ילדות קטנות. פנים להבים ושרווּליה מופשלים ממעל למרפקיה. היא סופרת ודואגת, שחסרות שתי ככרות. הרי גוי אין כאן שיגנבן – כלום אכלו אותן הכלבים? – ופתאום נשמע רעש יריות וצעקות “הוּרה”, שמבשרם את בואם של ה“בּאטקו” עם מחנהו. ומבית־המדרש יהודים פורצים ורצים. כולם אחוזי־אימה, גלויי־ראש ואָלה בפיהם. הם נדחקים ומתלחשים, מתרוצצים ומקשים: למה הקדים היום לבוא? שמא שינוי לרעה, חס ושלום?

בהלה גם אצל התנור. הזקנה והילדות בורחות ונסיל נשארת לשמור את הלחם ועומדת בחוץ לפני הפתח. כבר כעשן לעיני היהודים החזיה הצבעונית והשעון והשרשרת שעל חזהו של ה“חרומף” ואותם המגפים הגבוהים, שרגליו הקצרות של שלישו כטובעות בתוכם. שמח ושיכור מתקרב ה“באטקו” על סוּסו, משגיח בנסיל – ומבטיו כמכרסמים את פניה הלוהטות וזרועתיה החשוּפות. והוא מטה סוסו מאצל היהודים, שנגתגבבו לקדם את פניו, ומדריכהו למוּל נסיל.

גם אַתּ בין אלו? – מריע ה“בּאַטקוֹ” – בעלך החייל, המנוח, היה הטוב שבכל ה“ז’ידים” שבעיירה… הטוב ביותר… גם אַתּ…

נסיל עומדת נבהלת ונרעשת ממראה ה“חרוּמף”, מדברי החלקות שלו ומכל תשומת־לבו אליה. ועוד יותר מתגברת מבוכתה כשהוא קופץ מעל סוסו ומתמתח כמיתר ותוקע לה את כפו. מעמיד ה“חרוּמף” פני ידיד ומספר בשבחיו של בעלה. שניהם נתגייסו ביום אחד. עוזר בעלה היה צעיר ממנו רק בשנתים… והוא משפיל את קולו ומתחיל לדבר לנסיל בלחש, רומז לה בעיניו השמנוניות ומקשקש בלשונו ומבטיח להביא מתנות. נסיל נרתעת צעד לאחוריה, מבטת כמבקשת לה מוצא ומתרסת דברים לא־ברוּרים. ה“חרוּמף” מתבלבל קצת, פונה אילך ואילך, נפרד מנסיל בלחיצת־יד שניה וחוזר ועולה על סוּסו. אינו מתעכב באריכות אצל היהודים, מודיע, שנוסע הוא למקום אחד והקדים בביקורו, אינו מטיף מוּסר ואינו פוקד פקודות ולשלישו אין על מה לחזור ולהכריז. שוב יריות וצעקות “הוּרה” – וה“באטקו” עם מחנהו עוזבים את החצר.

גוי, כשהוא שיכור, רגיל בניבּוּל־פה ובשאר שטוּת… – מנסה נסיל להחליש את הרושם וקולה רצוץ ורועד.

כל אותו יום נסיל עצובה ומדוכאה. ממעטת היא בדברים ואנחות גנוּבות נפלטות מלבה, סימני דמע בעיניה ועקבות שינים בשפתיה. כאילו הפך ה“חרומף” עביט של שופכים על ראשה. והיא מתמרמרת בפני עצמה, כמבקשת להתקנח ולהיטהר מאותו כיעור. עד כאן לא הרגיש בה הגוי. הרבה פעמים נפגש עמה, ולמה פתאום יצא כך? – רוצה היא להניח את דעתה, שאין זה אלא מקרה עובר והענין ישתקע ולא יתחדש. אולם לבה מקור דאגה. יותר מדי אכלוה עיני הנבל. גם המתנות, שהבטיח להביא, ואותה לחיצת־היד הנמבזה שלו. היתה צריכה להשתדל, שפניה לא יהיו רחוצים

למה נתלהבה? היתה צריכה לברוח ולהפקיר את הלחם. יאבד הלחם. לברוח עם הילדות ולהינעץ באיזה חוֹר. – והיהודים מנחמים זה את זה, שהגוי עברוֹ היין ועשה מעשה־שטוּת. יפוג שכרונו ותנדוף שטותו. מתגנב גם קצת חשש ללבם, שמא כבר קצרה רוּח הגוי להיות “אב רחום” והתחיל זומם לחדש גזירות, – הגם יכבוש את נסיל? –

ביום השני בבוקר, בלא מודעה מוקדמת בירייות ובצעקות “הוּרה”, מתפרצים לחצר על סוּסיהם ה“באטקו” ושלישו ושני היידאמאקים חסונים מזאטוטי הכפר. ההיידאמאקים טבעות־זהב על אצבעותיהם ומתחת ל“פידז’אקים” (מעילים קצרים) השחורים שלהם חולצות־משי ירוקות, שנגזלו מן היהודיות בימי־הפרעות. ה“באטקו” נותן צו ושלישו חוזר עליו, שתצא נסיל לקבל את פניו ואת פניהם של בני־לויתו, שבאו לבקר אצלה. כפצועת־יריה יוצאת נסיל מפתח בית־המדרש, מתקרבת למבקריה ומעיפה מבטיה לאחוריה, כמבקשת לשמור דרך, שלא ימנעו ממנה לשוב בה. משגחת נסיל, שה“חרוּמף”, כשהוא לוחץ את ידה, ורידי־פניו משתרגים ומתליעים, – והיא מפרכסת כציפור שנלכדה בפח. ה“חרוּמף” מרגיע אותה, שלא תפחד, לא יעשה לה רע – הרי עוזר בעלה היה חברו בחזית! הוא שׂם לפניה את מתנתו, מטפחת־משי תורכית, והיא סולדת ומסרבת לקבל, מתחננת, שירפוּ ממנה, ומתכוצת כחתול, שמכל עברים כלבים כיתרוהו. כמו להקניטה פוזלות ומסתכלות עיניה בחולצות־המשי הירוקות של ההידאמאקים: הכירה את חולצותיהן של דודתה הקצבית ובתה, שהפורעים רצחוּן. רצונה לצעוק, לבכות, להוסיף ולהתחנן שיעזבוה – וגרונה נחנק, שפתיה קרות ומתחת לחכה מלוח וצמוג… רגע של מבוכה כללית.. מזים מים על פני נסיל המתעלפת ומשיבים את רוחה.. הרוכבים מתרחקים וכועסים, ה“חרומף” מודיע ושלישו חוזר, שהוא נוסע לימים אחדים, וביום הראשון יחדש את ביקוּרו אצל נסיל. תזכור היא, וגם ה“ז’ידים” יזכרו, שאם גם אָז שוב תשתטה – ה“באטקו” ישתטה כפלי־כפלים! –

ארבעת הרוכבים פונים עורף ונוסעים להם, מתעכבים ליד תנור־הקהל ומעל סוסיהם מתבוננים לתנור. ה“באטקו” הופך פניו ליהודים – וגוזר – ושלישו חוזר על דבריו ומכריז:

תהרסו את התנור! עד היום הראשון, עד שאבוא שנית, אַל ישאר זכר מן התנור!

חולפים שני ימים ממוּשכים וכבדים כפגרים. כבר הרביעי בשבוע ובקרוב יגיע היום הראשון, היום המוכן לפורענוּת. ונסיל נמוגה מפחד ומצער. שרוי בצער כל הקיבוץ, מבקשים תחבוּלות, מחפשים סגולות. כל אחד יועץ את עצתו – ואין עצה. נסיל כסגורה כל היום בבית־המדרש. אינה יוצאת מן הפתח ונמלכת בכל זקן ונער. סוברת היא, שצריכה היא לברוח למקום שהוא, להתחפש ל“גויה” ולהימלט, לנוּס באישון לילה ואפלה. אבל איך תברח? הרי הגזלן, אם לא ימצאנה, מידי כולם ידרשנה! את כולם ישחט, חס ושלום! – היהודים מקשיבים ונאנחים. בריל החנוני מחליט, שצריך לאסוף מעות ולשחד, המתּן יכפה אף – הוא הראשון נתן כך וכך. צריך לשחד לא אותו טיפש, שגזר לקעקע את התנור, אלא את שלישו, החכם ממנו, שהוא ידוע כ“לוקח” והשהשפעתו גדולה מאד. בסודי־סודות כבר התחיל את הדבר, ואך זה קיבל ידיעה, שמחר בשבע בבוקר יעבור הריצקו בשוק לבדו. עכשיו ברוּר, כי פחזות היתה מצדם, שעוד אתמול הרסו את התנור לקיים את מצות הטיפש. הרי גם “אחשורוש” נתן זמן עד היום הראשון, וגזירה זו, בעזרת הריצקו, בודאי אפשר היה לבטל. דברי בריל החנוני עושים רושם ונסיל תולה בו את תקותה; איש־פעולות הוא ובענין כזה מסוּר הוא בכל לבו. איש יהודי. לולא ענין ה“חרומף”, היתה יכולה עכשיו דוקא לשמוח קצת; אצל מינדיל הזקנה ירד החוֹם והמשבר עבר בשלום. צריך היה לבשל מרק־תרנגולת בשבילה. היא, נסיל, היתה צריכה להתעסק בכך, אבל עכשיו אין הידים נשמעות לה. –

היום פנה והעלטה הרכה של ליל סוף ניסן כאילו מזעמת עוד יותר את פני העיירה השוממה. בבית־המדרש דולקת עששית־שמן יחידה ומעל גבי פתילתה השחורה נופל אור עכור ורועד. נגמרה הסעודה כללית וקיבוץ נגועי־הפרעות נתכנס במקום האור, בקרן־זוית אחת. הנקבצים מתיעצים ומתלחשים וכולם כיציקה אחת. כבר אספו מעות לטובת הריצקו, שהופקדו בידי בריל החנוני ולפי שעה הטמינן במקום נאמן. אספו יותר משקיווּ: מינדיל נתנה מתנה יפה; שמחה, שנשארה בחיים וזכתה לקיים מצות פדיון־שבויים. נכנס יהודי, שיצא קודם לכן. הוא נרעש ונושם בכבדוּת, רץ לקראת הציבור ובעיניו ובפיו בשורה רעה. מספר הוא, שאותם שני ההיידאמאקים עם טבעות־הזהב שבאצבעותיהם נשלחו בפקודת ה“חרוּמף” לקחת עמהם את נסיל ולהביאה אליו… סוסיו האפורים וקרונו של ה“חרוּמף” עומדים אצל בית הילקו מוכר היין השרוף. עיכב הילקו את ההידאמאקים לכוס יין־שרוף ושלח את אשתו להודיע ולהקדים…

הכל חוזרים על דברי היהודי. הכל סובבים כמתעתעים והרוב יוצאים החוצה. בחוּץ עומדים ומקשיבים, ונסיל מגששת באפלה בין ציבורי החביות הריקות. מישהו לוחש לה, שתתחבא בתוך הבית. נשמעת היא ללוחש, מכנסת חצי־גופה לפי החבית – ומיד נרתעת משם לאחוריה ומנערת מעל פניה כרוּב נרקב. בפסיעות מהירות חוזרת היא לבית־המדרש ואחריה נגררים כל העומדים. לא נשאר בחוץ אף אחד. בבית־המדרש ניצבת היא, מתבוננת סביבה ומודיעה בלחש מתוך החלטה גמוּרה:

אָתְחַלֶה. אכסה את ראשי בסמרטוט עם קרח ואשכב עם ריבה’לי… ייראו מן המחלה המידבקת וישאירוני… תגידו, תגידו, שחליתי בטיפוס אתמול בבוקר… זכרו, שכולכם תגידו כך, גם הילדים…

מתוך דממת הציבור הכבדה פורץ גל של תנועה. קריאות מחאה ואי־הסכם. סתם קולות. בריל החנוני מנענע בידיו. ונסיל כבר צפה על פני האור הכהה ונבלעת לתוך הפתח השחור של “עזרת־נשים”.

ג

על יצועי החולים שב“עזרת־נשים” נמתח האור האפוּר של רגעי הבוקר הראשונים. נסיל יושבת על קצה מיטה ובמיטה זו מוטלת לפניה ריבה’לי השקועה בחצי־שינה ומפרפרת בעינויי חום. אור היום המתחדש מבעית את נסיל: להקל לנפשה תופשת היא מגבת ומשיבה רוח על פני החולה להפיג את חוּמה. לבה לפעוטה המתמוגגת כנר של שעוה. כבר נפגעה ריאתה ונסתפגה כיח ובקרבה כשעון־קיר מקולקל מצרצר ומחרחר. בערב, כשנכנסה בחושך ושכבה עמה במיטה, התרפקה ריבה’לי על זרעותיה, נלחצה אליה ושתי פעמים אמרה: “אמ־מא!” – בערו כל אבריה, בערו הכרים שמתחתיה והמטפחת־הסמרטוט שעליה. גם שתי המטפחות, שהיא, נסיל, נתכסתה בהן, נהפכו מיד לאש. שלט חושך כבד ודומה היה לה, שהטילה את עצמה לתוך אש שחורה וכל רגע נעשה לה יותר ויותר חשוך וכבד ולוהט… ארך הזמן מאד – ופתאום התחיל שאון בבית־המדרש. הגיעו לאזניה רקיעת־מגפים של גויים, גערה ומענה רך. נפתחה הדלת והוכנסה יד שלוחה, שהחזיקה בעששית־השמן של בית המדרש, ועינים מחפשות הביטו. בריל החנוני ואנשיל הנגר ואחריהם אותם שני ההיידאמאקים בחולצותיהם הירוּקות וטבעות־הזהב באצבעותיהם. נדף ריח של יין־שרוף ואור־העששית נפל על קתי הרובים של ההיידאמאקים. הוסיפו ההיידאמאקים להאיר בגפרורים, שהעלה אש ירוקה, הוריקה כותנתה הלבנה ורעדה, ודבר־מה גם בקרבה רעד… נהפכו לירקון גם עיני ריבה’לי והיידאַמאק אחד לחש לחברו: “כינים!” – ומיד שניהם פנו עורף ויצאו ואחריהם גם היהודים. לאחר הפסקה ארוכה נתגלו יהודים בפתח, מסרו פרטים, הוכיחוה ועודדוה, נתיאשו ונתנחמו – אפשר, הריצקו יעזור בצרה. והיא תיקנה את משכבה של ריבה’לי ולא נפרדה מעמה – מעתה אסוּר לה לסור מעל ערש־דוי זו. שכבה והרהרה: תתן להרציקו את שארית כספה וצמידה, שהחביאה באוּרותה: למה לה כסף וצמיד? – תתן לו את הכל כופר נפשה! התחילה מנמנמת – ובחזונה היא עומדת בשוּק בין העגלות ומלפניה מרחפים גבו ומגפיו הגבוהים של נחמיה הנגר וכלי מלאכתו שתחת זרועו. דודתה צועקת מפתח האטליז: בואי, נסיל, ותקחי בשר. שחטו עגלה מפוטמת ועל הבשר שומן כעבי האצבע“… ה”חרוּמף" מקשקש בשרשרתו על חזיתו הצבעונית, עושה שרשרתו כטבעת על צוארי ריבה’לי וחונקה, וחונקה, – קול שעון־קיר שבור…

השמש מזהבת את מעשנת הבנין של תנור־הקהל ונסיל מפרכסת – מן התנור נפתח מקור צרתה! מרגשת היא ברעש שניעור מאחורי הדלת: פסיעות פזיזות, הרבה שואלים ואחד משיב, קול גוי – וכי כבר הביא הילקו חדשות? – אזניה לא הטעוּה: הרי גדליה הרצען ניגש לפתח ומוסר לה את דברי הילקו. בלילה עבר כאן ה“חרוּמף” עם שלישו וכל ההידאמאקים שלו. נחפזו מאד: עטו אל שלל הפרעות, שנתחדשו בסביבת אוּמאַן. ציוה להילקו, שימסור בשמו ליהודים כאן, שלא יסלח להם את עלבונו על שלא קיימוּ את מצותו: בטוח הוא, שהם רימוּהו. ה“ז’ידים” רמאים הם, אבותיהם רימו תמיד וגם הם. אבל כיצד לרמות ולהעליב מושל? – שלשה ימים יעשה בדרך ובראשון בשבוע יסור אליהם, יעשה חקירה, וכשיוכיח שקרם, את כולם ידון לתליה!

כמוכת־רעם ננעצת נסיל במיטה. ברור לה, שה“חרוּמף” יבוא ויחקור, ולאחר שיגלה את מרמתה תעלה חמתו להשחית. עכשיו מחוּור לה, שנפחדה כילדה פתיה ועל כל הפליטה המיטה צרה. נאחזה בארבעים ושבע נפשות לגררן אחריה ולעשותן “קרבנות”. היא חטאה ועל כל העדה יגזור גזרת תליה… אפשר גם כן, שפחדה היה מוּגזם. היתה צריכה לנסוע לשם ולנפול לרגליו בבכי ובתחנונים והיה מרחם עליה… – גדליה הרצען כבר יצא וסגר את הדלת… עיניו הביעו לה: “אַתּ, נסיל, משכתינו לצרה!” נדמה לה, שמאחורי הדלת הכל מתלוננים עליה. כאילו משם מגיע לאזניה הד הדברים: נסיל הטביעה אותנו… הנה יהודי מתגלה בפתח ומביט אליה, נאנח ואינו שׂח. הנה שני מדבר והיא אינה מבינה את דבריו. והשעות עוברות כגלמי־אבנים ענקיים, שנעקרים ונעתקים מקומם והם זזים ואינם זזים. כבר שעתים אחר הצהרים, – וכי תוסיף לשכב במטה כמשוגעת גמורה, או תקום לעסוק בעבודה, לעזור? – סובבים יהודים דווּיים, רעבים, לא טעמו כף־תבשיל. הנה ילדים ובידיהם פרוסות כעך שרוף – מגרסים גחלים בשיניהם… מי יאפה ויבשל? – כלום אותן שתי הזקנות הנדהמות? או אותה העלמה המתעלפת, שאין לה לב, או בנות השלש־עשרה, שאין להן שכל? – אחת מאותן הבנות כבר חלתה היום ואחוזת־חום היא מתפלשת כנגדה על הקרשים. בחנ’קה דבק הטיפוס ולא בה… גלוי וידוע, שדוקא בשעה שאין נזהרים כלל מפני המחלה המידבקת – לא תדבק לעולם… חנ’קה זו עזרה לה ביום הראשון לאפות לחם וברחה והתחבאה מפני ה“חרוּמף” – נמלטה מן הפח ונפלה אֶל הפחת… – בריל החוני עומד בפתח, משתעל וטוען כנגדה: למה אינה טועמת מה שהגישו לפניה? – אסוּר לצוּם. ראשית, מחמת המחלה השולטת, ושנית, אין כוח. יצומו הפורעים, יש להם כוח! היהודי מודה לאל כשנותנים לו לנשום; וכאן ארכּה לשלשה ימים. עד הראשון בשבוע אותו פורע ימות במיתה משונה!

בּריל יוצא ונסיל קופצת מעל המיטה, סוקרת עצמה ומתמלאה כעס. כועסת היא על ה“חרוּמף”. שכאילו פשט את בגדיה והציגה להיות שותפת לערש־דוי של אחרים. קשרה לערש זו כדרך גוי לקשור כלבה לעמוּד ולילך במנוחה כדי למצוא בוּל־עץ להמיתה… מחניק את נשימתה חום־גופה של ריבה’לה ומרגיז את חטמה ריח־הזיעה העולה ממיטתו של עזריאל המלמד, זיעת המשבר שהתחיל אצלו. מינדיל הזקנה מנקרת במוחה כל היום מנקרת היא, שכבר מוּתר לה לאכול כרצונה וממעיטים לתת לה אוכל. כבר אכלה מה שנתנו לה ולשאר החולים, משכה גם את צלחת־האוכל שהגישו לנסיל – וזו לא נגעה בה. הביאה למינדיל גוֹיה אחת ממכרותיה דובשנים ממראה העפר והיא לועסתם כל היום, לועסתם כבהמה המעלה גרה ועל פניה כינים רוחשות.

יום ולילה מצטרפים וחולפים ונסיל אינה מסתלקת מעל ערש־הדוי ושוכבת ביחד עם ריבה’לי. תקפה מחלתה של הפעוטה, שאינה יכולה להפריד את הכיח שנצבר בריאתה. עכשיו היום־הששי וכל הבוקר נסיל מטפלת בה, מחבקתה בזרועותיה וחיקה יונק את נשימותיה. הנה ריבה’לי פוקחת את עיניה העצובות והערבות ומעמקת להביט בה, רעד קל חולפה והיא מתמתחת על ברכיה, נעשית ארוכה כל־כך…

היא משכיבתה על הארץ ושׂמה עליה את מטפחת אמה ומדליקה למראשותיה שני נרות הנעוצים ב“חמריות”, נוטלת את שתי כתנותיה ובזריזות היא מכבסן ומיבשתן ומתחילה להכשיר מהן את ה“מלבושים”. בעצמה מתעסקת היא בכל עני ה“טהרה” – או, יהודים, נאכל בשרה ונשארו רק עור דק ועצמות צרות…

דממה כבדה ואין מבכים. כאיזה דבר־גנבה חוטפים את ריבה’לי ונושאים אותה לבית־העלמין. רצים דרך חצרות וגני־ירק לקצר את הדרך. והיא, נסיל, נשארת לבדה על משכב ריבה’לי ובעיני עצמה כאילו השיגה את גבולה וירשה את מקומה… שוכבת היא קצת וקמה וקוראת: כלו היא, הבריאה, תשכב על כרים רכים וחנ’קה החולה באמת תתגולל על קרשים יבשים? – מכל פינות בית־המדרש מהסים אותה? “אַל תזוזי ממקומך, אַל תבלבלי!” – ונדמה לה, שכועסים עליה ונוזפים בה… ודאי לה, שהפך לבם לרעה אליה והם כצועקים לה בפירוש: בעטיך יגיע מחרתים ויבוא אותו תליין… עוברים יהודים והם אף אינם מביטים אליה, גם בריל החנוני עבר ולא דיבר עמה, הביט וברח… והיום נטה לערוב. ערב שבת ולא בישלו לשבת, – בגללה, בגללה! הרי גם אצל אבלים, כשהמת מוטל לפניהם, מבשלים לשבת! – מאיזה מקום מכניסים כעכים, ששוליהם חרוכים ואמצעיתם בלתי־אפוּיה, ורצונה לשאול: מי אָפם, למה נאפוּ כך? – ואינה מעיזה לשאול… מביאים למינדיל הזקנה נרות שתברך עליהם, ולה מביאים רק לאחר־כך, באיחור של רגעים, אומרים ששכחו. שכחה היתה לפניהם. ואפשר נתכונו לדבר. אפשר, היא, בעווֹנה הגדול, עוד אינה ראויה לברך על הנרות? –

בלילה נדודי־שינה לנסיל. מסביב חושך ואנחות חולים וריחם ורחשם, והיא מיטלטלת על משכבה כעל דפנות מגובנים ובתוך מצרי חבית. כבר סוף האשמורת השלישית והיא אינה ישנה. כמסמרים נתקעו במוחה ומתחת לעורה כחול צורם ומכביד. בשכונת־הגויים הרחוקה מילל כלב, תרנגול קרא ופרה גועה והיא כמו הושלכה לשדה עזוּב ושמם, ואותם הקולות כרחוק השמים ממנה. פחד לה להירדם, וכשעיניה נעצמות הריהי פעם כמתגלגלת ונופלת ופעם מחזות משוּנים יבעתוה. הנה הריצקו חולץ את המגפים הגבוהים מרגליו של נחמיה הנגר הגוֹוע ומכניסם לתוך מיטתה וריחם עולה באפה… מישהו קושרה במטפחת־משי תורכית. חולצות ירוקות… אש ירוקה ורועדת… אצבעות עם טבעות־זהב מושכות מעליה את כותנתה… ריבה’לי בחיקה… ארוכה היא ועוד מתמתחת ועל צוארה שרשרת, שחוליותיה מרוּבות וסופן נעוץ בחזירה צבעונית… גרון מפרפר ומחרחר…

כבר גלגל־החמה מנסר ברקיע וב“עזרת־הנשים” נשמע זמזוּם אמירת התהילים לשבת שמאחורי הדלת בבית־המדרש. הזקן בנימין, החובש החיגר, דופק במטהו ועובר מחולה לחולה, ממשש בדפקים ומשקה מרקחת עכורה מבקבוק מפוקק בסמרטוט. כשהוא עובר קורא הוא לנסיל “שבת שלום” ומעוררה מחצי־שנתה, מתפלא, שעדיין היא ישנה, וכשהוא מתבונן בה הוא מעיר לתוּמו, שפניה נשתנו.

יש לך חום, אַתּ חולה! – קורא הזקן בקול של בן־סמך, כשהוא מסתכל בעיניה של נסיל וממשש את דופקה.

ניסל מתאמצת לצַלל את דעתה ופניה מביעים שמחה. חוגרת היא את כל כוחה כדי לברר לעצמה את מצבה, ממששת את מצחה, מנסה להשתעל, כאילו משהו היא טועמת בפיה. נזכרת היא בדבר הידוע לה, ובעינים צמאות מתחילה היא לחפש על גופה אותן בהרות, שהן מצוּיות אצל חולי־הטיפוּס.

מה אַתּ מחפשת? – מפסיק הזקן בקצת זלזול, כשהוא תופש שנית את דופקה וממשש ומקשיב.

הדופק רץ… חום.. הידבקוּת… אותו דבר… אלה סימנים, שאַתּ, ידידה טובה, מחפשת – עדיין לא הגיע זמנם!

כאילו צעיף כהה נופל על פניה של נסיל, ובעיניה – אותו מבט שבעיני אשה עקרה כשהיא מתבשרת, שהיא הרה, משתדלת היא להעלים את חדות־נפשה, וככלה צעירה וביישנית מבטת היא אל הצורות המתגלות בפתח בית־המדרש. הנה בּריל החנוני וגדליה הרצען ועוד יהודים נכנסים בחשאי ומתקרבים אל מיטתה, בדרך־דרך, ביראת קודש, ופניהם מאירים, פני יהודים בשבת…

אַל תדאגי, אל גדול לנו! – דוֹבר מישהו.

הבאים נשמטים אחד אחד לצד הפתח, אינם מדברים, כחוששים מפני עין־הרע. אין להפריע את הדבר בעתו ההולך ומתהוה. נסיל – החום מרעידה וכמי שקנתה לה שביתה משתקעת היא בתוך הכרים הנרפשים ומתעטפת בשתי מטפחותיה הבלות. והיא פונה לחובש החיגר בקול־דממה ומתוך פרפורי חום ובחדוה מהוּלה בדאגה:

רבי בנימין, אבי וגואלי, הגידה־נא לי, אימתי עתידות הבהרות להיגלות? אימתי?

ד

במוצאי־שבת נודע ליהודים, שה“בּאַטקו” עוד לא שב לכפרו וביקוּרו אצלם נדחה ליום או ליומיים. ביום הראשון לאור שמש צהרים בודקת נסיל את סימני הבהרות הראשונים מלמעלה ומלמטה לצוארה. הזקן בנימין המוּמחה והזקנה מינידל, שלמדה מן הנסיון שבעצמה, נותנים בכל תוקף בקיאותם אישרו לדבר. על פניה של נסיל שמחה גלויה. למרות החום המגיע אצלה לארבעים, היא מטעמת וחוזרת ומטעמת, שאינה מרגישה את עצמה חולה. רגליה כאבנים – בודאי מן השכיבה. קצת היא סובלת מיחוש־ראש ובחילה, ואילו היו מרשים לה לקוּם ולהתעסק בעבודה ולשתות לוג מי תפוחים קרים – היתה שבה לאיתנה… שקוּעה היא במיטה, מעוטפת בשתי מטפחותיה, וראשה עם השערות המדובללות מוסמך על הכר המוזקף. בעיניה הנוצצות ובלחייה הלוהטות ובצורה המלוּוה בצחוק קל היא מזכירה לכל את נסיל ה“עגלונית” מן הימים הטובים ההם. מכירה היא בעצמה, שכבר שבה להיות חבירה לאנשי ה“פליטה” בכל זכויותיהם. ולא זו בלבד, אלא שעכשיו יש לה מעין ירון. בפניה יש מה שבפני מי שהצליח, שנחל נצחון גדול ורם לבו. מתחקה הוא על כל פרטי המאורעות שבחיי ה“פליטה”, נותנת עצותיה והצעותיה ודורשת לקבלן למעשה. משגיחה בעובדים השבים מגן הירקות המשותף ובאצבעה היא מזמינתם שיגשו; הם “עירוניים” ולה תמיד היה גן־ירקות, והריהי מלמדתם כיצד לטפל בירקות. משתוממת היא ושואלת – יודעת היא, שאין אשה, שתאפה לחם; אבל למה הכעכים בלתי־אפוּיים וגם שרופים בשעה שנמצא אופה־כעכים מצוין: הרי פיני הסנדלר מומחה לאפות מצות; ומצות וכעכים אחד הם; ובכן מוטב שיאפה את הכעכים ובמקומו בגן־הירקות יעבוד, איש אחר. כל השומעים, וגם פיני הסנדלר בכללם, מודים בדבריה ומתפלאים בעצמם, שעד עכשיו לא עלה רעיון זה על דעתם. נסיל מתישבת במיטה, תומכת ראשה בכפה וקוראת בחיבה לעלמה ה“מתעלפת”, שאין לה לב ושלאחר שחלתה נסיל התחילה להשתדל למלא מקומה. בקול נעים של אדם לאחר ששתה כוס יין מבארת היא לעלמה ה“מתעלפת” כיצד להכין שמרים ולהרתיח לבנים בכביסה וכיוצא באלו.

הנותן ליעף כח! – מעירה נסיל לעומדים מסביבה לאחר שהעלמה ה“מתעלפת” נחפזת לה והולכת לעבודתה – מכיון שהרגישה בצורך־השעה חדלה להתעלף ולצעוק שאין לב לה, ונכנסה בעבודה… אם אמוּת – מוסיפה היא בדרך־אזהרה ובהתלוצצוּת למחצה – תהיה לכם מי שתמלא מקומי. מצד השומעים באה תשובה כהלכה. ושוב נשמעת שיחתה של נסיל המעורבת בצחוק קל.

גל של התעוררות והתאזרות עובר על הציבור משעה שנקבעת בדיוק מחלת הטיפוס של נסיל. אלה לאלה מסבירים דברים ברוּרים לכולם, שצרת־המחלה היא עכשיו כתריס בפני אותה פורענוּת, ריוח־והצלה שעמד להם ממקום אחר. ודאי להם, שהטיפוס השולט כאן אינו מן הצורה המסוכנת; הבריאו מינדיל הזקנה ועזריאל המלמד, נסיל הצעירה והבּריאה משניהם – לא כל שכן – ריבה’לי שמתה – תיבדל נסיל לחיים ארוכים – אין להביאה בחשבון, שהרי פעוטה היתה ודבקה בה דלקת־הריאה. אלה לאלה מוסיפים ובלחש מלחשים, שצרת מחלתה של נסיל לא צרה שמה, אלא גאולה; גאולה תהיה להם. דבר בעתו מה טוב, ויש גם שהצרה היא בשעתה, – והראיה על המקום. בעוד יום, יומיים יגיע היום, שבו קבע ה“באַטקו” לפקוד את ה“ז’ידים” שלו בדין, ועכשיו כבר הם מחכים לו בכליון־עינים. עכשיו רוצים הם דוקא שיבוא. יבוא ויראה ויבוש ממזימת־הנבלה שזמם, ועיניו תמקנה בחוריהן.

יראה הגוי ה“חלמיש” וירך לבבו! – מבאר בּריל החנוני כחוגג נצחון גמוּר. – מי מילל, מי פילל, שארטיוֹמקה ה“חרוּמף” יגדל ככה? – כבוד היו עושים לו כשקראוהו אַרטים פּוֹטאפּוֹביץ. הלא ידעתם את פּוטאפּ הרועה… הייתי מקיף לו לאַרטיוֹמקה סחורה בשני רובלים, וכשתבעתיו לשלם חוב היה מפשפש בכיסו הנקוב ומוריד אף – עכשיו מכיס־מכנסיו מזדקר ובולט ארנק מלא וגדוש… תראו, יהודים, תזכרו, שנבואתי תתקיים – מוסיף הוא כמנחם וכמתנחם, – שעוד ה“אחשורוש” שלנו ישלח לבנים לקומם את התנוּר, ישלח גם את פיליפּ אחיו עושה התנורים, שיתקן מה שציוה לקלקל…

חשק משוּנה ניעור בכל היהודים לשמש אצל נסיל, לפרר קרח, לתקן משכב, לדאוג שישחטו עוף ויכשירוהו ויבשלו מעט מרק טוב. שנים נטרדים בעבודה ושנים־עשר כעוזרים להם. האחד רץ להביא משהו והשני מסייע בעצה, במלה, או אפילו באנחה. כמה זוּגות־ידים מתעסקות בכיבוּד הקרקע של בית־המדרש, שלא ניקוהו שבוע ויותר. הנה האחד חוטף גרזן וחוטב עצים שלא לצורך כלל והשני מביט לחבית המים ועיניו כדואגות – חבל שהחבית מלאה. והעלמה ה“מתעלפת” ידיה מלאות עבודה, ופיני הסנדלר אופה את הכעכים העולים יפה – למה לא הבינו יהודים, שהסנדלר מקומו יכירהו אצל התנור? – מישהו פורש לו לקרן־זוית ואומר תהילים בחצי־קול נוגה, טעון זעזועי חדוה טמירה והכרת־טובה. ועל כל פנים נשקפות עינים של מנוּחמים מצערם והן כאומרות: צרה באתנו ותהי לישועה!

ביום השני, בבוקר, מתקבלת ידיעה, שה“בּאטקו” נתעכב לימים אחדים בנסיעתו ואין יודעים בבירור, אימתי ישוב. היהודים אינם מרוצים מידיעה זו ונסיל, שממהרים למסור לה את הידיעה, מתיחסת אליה בשויון־נפש והיא כמקשיבה ואינה מקשיבה. אחר הלילה, שהחום הוסיף לענותה והתחילה לחוש מכאובים בכל גופה, פסקה שיחתה, צמקו ונתעותו שפתיה וקדר מתחת לעיניה. לפרקים היא במצב של שכחה והכרה לא־ברורה. ניעורה ומתאוננת, שמסביבה אנשים רבים ועל ראשה אבן ולא קרח. בלילה, לאור העששית, מתחילה היא לגמגם מתוך הזיה, שהקיפוה גויים וסוסים. שקר עונים בה, היא לא גנבה את מטפחת־המשי התורכית! אצבעותיה מזדעזעות ומתרפקות על כותנתה ושפתיה לחושות, שהכתונת ירוקה ולא שלה היא – זו חולצתה הירוקה של דודתה הקצבית… נסיל נחטפת לשינה, מתעוררת בפחד גדול, מראה באצבע מתחת למיטתה וממלמלת, שמגפים מזדקרים, עולים וצומחים… לאחר הפסקה קלה פוצחת היא ביללה דקה: רק להכעיסה נותנים להריצקו להכניס את מגפיו הגבוהים לתוך מיטתה. מתהפכת היא על צד ימינה – המגפים לימינה, על צד שמאלה – והם כבר לשמאלה… בחצי הלילה היא מתישבת ומוסרת ביראה, שראתה אותו, את ה“חזיה הצבעונית” ראתה בעיניה. קרב בלאט למיטתה, מאחורי גבה התגנב ושם שרשרתו על צוארה של ריבה’לי, משך בשרשרת – ונחנקה… היא ראתה איך שה“חרוּמף” חנק את ריבה’לי, יתבעוהו למשפט והיא בפני השופטים תישבע ותעיד! וכבר כאור הבוקר לוחשת נסיל, שה“חרומף” עומד מאחורי ארון־הקודש ובידו גרזן… יביאו לה קיתון של רותחים ותשפוך על ראשו, ימציאו לה יעה ואת שתי עיניו תנקר!

ביום השלישי והרביעי החום אינו פוסק ומצבה של נסיל מקבל צורה יותר חריפה. קופצת היא מעל מיטת וצועקת מרה, שתעזוב את ארץ־הרוצחים ותלך לה לארצות רחוקות, תלך למדבר. מעכבים אותה וביד חזקה מחזירים אותה למיטתה. וגדליה הרצען ואחיו, שכוחם בידיהם, עומדים ושומרים עליה. שניהם נמאסים ונשנאים בעיניה. לגדליה הנושא מגפים גבוהים קוראת היא הריצקו ואת אחיו חרום־האף בשם ה“חרומף” תכנה. לאט לאט מתחילה היא לחשוב את שניהם לה“חרומף” ולהריצקו ממש, נבהלת ורועדת מפניהם ומפילה תחנוניה שיגרשום מתוך קהל היהודים… בבית־המדרש מבוכה. יהודים מצטערים ונאנחים והזקן בנימין ושאר הבקיאים מרגיעים את הלבבות, שכך רגיל אצל חולי־הטיפוּס. הרי עזריאל המלמד, כשגבר עליו החום, כינס תינוקות ולימדם בקול, ומינדיל הזוללת הרעישה עולמות על קערות וקדרות ותבשילים. נסיל צעירה ובריאה ויותר נעשתה טרף לשיני המחלה, וזהו סימן לטובה דוקא: במידה שהמחלה מתפתחת במהירות, בה במידה תעבור במהירות…

ביום החמישי בצהרים מתבשרים שה“באטקו” ישוב מחר לביתו, ואצלם יבקר ביום הראשון, כמנהגו. היהודים נאנחים מתוך רצון: בחלה נפשם בצפיתם הממושכת לביקורו של אותו מנוּול ורוצים הם להיפטר ממנו. לדברי בנימין הזקן ולפי מקרי מינדיל הזקנה ועזיראל המלמד נמשכים שבועיים עד המשבר, ויוצא שאצל נסיל יגיע בסוף השבוע הבא. אך מחלתה של נסיל מתפתחת ביתר מהירות ומרץ, ואפשר, בעזרת השם, יפסוק החום אצלה בהקדם יומיים. בכל אופן ביום הראשון עוד לא תיחלץ נסיל ממצוקת־מחלתה, והיהודים סבורים, שבודאי כדאי יהיה, שאותו נבל ורוצח יראה בכך…

יום־הששי. שעתיים קודם השקיעה. במצב מחלתה של נסיל בא שינוי. עוד אחר הצהרים שלט בה חום למעלה מארבעים ועכשיו בערב ירדו יותר משתי מעלות. היא ישנה שעה רצופה והקיצה, פסקה הזיתה ונשימותיה שוות וממושכות. היא מביטה כאדם, שדעתו צלוּלה. בעמל רב ובחצי־קול מודיעה היא, שהוקל לה; אפשר תוכל גם לטעום מן המרק. העומדים סמוך למיטתה מזדרזים כאיש אחד ומביאים צלחת מרק והיא גומעת בהתאמצות מרובה ובהפסקות כף אחת ושניה. כל היהודים מקיפים את נסיל ומתחננים לפניה, שתוסיף לאכול, והיא חוגרת שארית־כוחה ושפתיה הנעות מקבלות עוד כף ומחצה. על פני הציבור זוהר וחיל־קודש, ובנימין הזקן לוחש לשואליו, שבודאי היום הוא התשיעי מזמן ההידבקות, וכנראה, התחיל המשבר. נסיל מביטה בצעד גדול ובתודה, ובלחש רפה ומרוּסק שואלת היא, אם היום יום ראשון. – משיבים לה במקהלה ובקול־רננה, שעכשיו ערב־שבת. ערב שבת! והיא שומעת ומזדעזעת ומביעה בקושי, אפשר תוכל לברך על הנרות. העוטרים אליה שמחים ובוכים ובריל החנוני טס ומביא ממקום המחבואים שלו ליטרה של נרות מאותם שמוכרים ארבעה בליטרה. העלמה ה“מתעלפת” נועצת את הנרות ב“חמריות”, וגדליה הרצען ואחיו (מה טובוּ עיני נסיל על שניהם!) נותנים ארגז על ארגז להעמיד עליהם את הנרות.

שמש ערב־שבת כמתגנבת בחשאי, מציצה ל“עזרת־הנשים” העצובה והשוממה ומצהלת את פני היהודים, שנקהלו מסביב למיטתה של נסיל. רצועת זהב־שמש נמתחת מן החלון ופוסקת בראש הכר שלמראשותי נסיל ובנרות הסטיאַרין הלבנים והגדולים שמעל לארגז. בריל החנוני מזמין גפרורים וגדליה הרצען ואָחיו ועוד יהודים מתחילים בזהירוּת מרובה להגביה קמעה־קמעה את נסיל ולהושיבה במיטתה כדי שתברך.

סמכוה בכרים מצדיה! תמכו את ראשה! סעדוה! יהודים, תנו לה לנשום נשימה! – מתפרצות קריאות מתוך התעסקות והתרגשות־קודש.

פני נסיל חופפים על כל הציבור. זרועותיה השלוחות עם שערותיה הפזוּרות עליהן ככנפים מרחפות ומעיניה המתרחבות משתקפים יסורים גדולים ורצון להודות ולברך. היהודים תומכים בה ומושיטים לה גפרור דולק והיא מתאמצת לאחוז בו – ואצבעותיה אינן נשמעות לה, משתדלת לקרוא את הברכה – ושפתיה אינן נעות. קפאוּ שפתיה.

יהודים, אַל תענוּה! תברך אחרת בעדה! תנו לילדה קטנה ותדליק את הנרות במקומה.

ילדה קטנה מדלקת את הנרות הגדולים אשיהם מהבהבות ונמשכות למעלה; ואליהן כמצטרפות עיניה הלטושות של נסיל. העומדים רואים פני נסיל והם חרדים ונעים. כברק חולפם; אותן העינים הלוטשות ואותם כתמי העפר, שמתגלים קודם הגסיסה… – בריל החנוני מטפח באצבעו על מצחו וגדליה הרצען ואָחיו – עור־פניהם קופץ. עזריאל המלמד החולה מתנועע על מיטתו, נסמך ונמשך ומביט, והעלמה ה“מתעלפת” – עוד מעט תתעלף. חיור כמת עומד הזקן בנימין, מוחה עיניו בשרווּלו ובמטהוּ, שהוא נשען עליו, דופק הוא ודופק.

ופתאום מתפרץ רעש אדיר מחריש אזנים, צעקות “הוּרה” ויריות רובים; ה“בּאטקוֹ” בא. –– –

א

לאה עומדת לה על מגרש השוק, נבדלה משורת התגרניות, עם דלי שמן על ארגז שנתרוקן מגפרוריו. אין קופצים מרוּבים על סחורתה ומחשבותיה מחטטות במצבה בהווה ובעבר הקרוב. לכאן, לעיירה קוֹרסוּבקה, נתגלגלה לאחר חג השבועות, לפני חדשים, בברחה מפני הפורעים מליבּדוֹבוֹ כפר מגוריה. נמלטה בעור שיניה עם יתר היהודים משם, לילה תמים רצו עד שהגיעו לעיירה. כאן מתגרת היא בשמן־חמניות, חצי צנצנת – רביעית הליטרה, מחציתה – שמינית, וכך היא מודדת מבוקר ועד ערב. קוניה הם אחיה לצרה המרחמים עליה, פליטי הפרעות מהכפרים והעיירות הזעירות, והיא מרויחה לחם צר לה ולפעוטה, שריד משפחתה. אחת השכנות נותנת לה חינם פינת־לינה בדירתה, וילדה של לאה בן השנתים נטפל לכל היום לילדיה של אשת חסדה.

כמובן, “שמינית” ולא “רביעית”… – בא ביאוּר על שאלת עיניה של לאה מצד אשה המשתדלת להסתיר במטפחתה הבלה את חולצתה הקרועה.

הריני פליטה שכמותך… פליטים ובורחים חייבם לתת “פדיון” לאחיהם שכמותם… שׂהדי במרומים, שאיני יכולה לטעום מלח הקומיטט – חרפה היא בעיני ולשיני כחצץ…

הקונה הולכת לה והמוכרת נשענת בארגז הגפרורים ומחשבותיה חוזרות לינוק משפע זכרונותיה. חולפים לפניה מחזות המאורעות בשעת בריחתה ושמלפניה ומאחריה, מחזות, שרישומם נחרת על לבה כבצפורן ברזל. אצלם התחילו הפרעות ביום השבת, כשוֹאת פתאום התגלגלו על ראשם. שעת אחרי הצהרים וכל היהודים שבכפר נתאספו לבית שמעון, החוגג את שמחת העליה לתורה של בנו החתן. פתאום רועדים פעמוני ה“צירקבה” ומצלצלים כמו לשרפה, והנאספים קופצים מהבית ומיד מקיפים אותם פרשים זרים ובצעקות ובמכות מחזירים אותם הביתה. נתברר הדבר, שאלו הם “הכובעים האדוּמים”, גדודי פטליורה, ההולכים מאוּמאַן לערי הדניפּר דרך ליבדובו. אין נותנים ליהודים לצאת וב“ריבקוֹם”, כלומר: בועד המהפכני, שכנגד בית בעל השמחה, נקראת מועצה לדוּן מה לעשות בהם. הללו דורשים להחרים רכושם והללו להרגם, והנדונים בזקניהם ובנעריהם כורעים ומפילים תחנונים. לבסוף מוציאים פסק־דין להטיל “קוֹנטריבּוציה” ואיש איש מהנענשים דחוף ומבוהל לביתו בלוית פרשים לתת מכספו כופר נפשו. לפיני הפחח אין כסף ובלחיו נוקבים חור בברזל ואת ארוסתו מנבלים לעיניו וקולה בוקע ארץ ושמים. בא הלילה והפרשים הולכים לדרכם ופורעי המקום שוב כונסים את היהודים לבית שמעון ומתחילים להתעלל בהם. מתחפשים הם לרופאים־מנתחים ומחליטים לנתח יד אצל פלונים ורגל אצל אלמוני. משחק זה אינו יוצא לפועל, בודקים הפורעים בעיניהם את הנשים ומתחילים להפרישן מבין הגברים. הנשים צועקות כמטורפות, והבחור מיכל ממציא סגולה: מתחמק מידי המרצחים, קופץ דרך החצר ומעלה אש בגג קש של בית גוי. הסגולה מועילה, האונסים עוזבים את הנשים וחרדים למקום הבעירה והיהודים משתמשים ברגע הכושר וקופצים לגן־הירק. מחליטים לברוח להוֹרוֹדינקה הסמוּכה, ומכיון שהכפר סוגר את הדרך לשם, חוצים יער ופלג לנוּס לקורסובקה הרחוקה. אין רודפים והפחד גדול, נבעתים מפני צללים ומפני צפרים, וכניצלים בדרך נס מתחילים שומעים בבוקר את שאון מפל־המים הידוע של הרהוּס שבתחום קוֹרסוּבקה…

תני “שמינית” ואולי אקח “רביעית”… – מפסיקה יהודי זקן, בבדקו מעותיו ובהשתחררוֹ במשיכת־בוז מהשרווּלים הארוכים של מעיל־החורף הזר שעליו. – תני “רביעית”… יאבדו עם סעודת הצהרים שלהם, המוקצה מחמת מיאוס, שבמתנה וטרפה גם יחד!

חוט רעיונותיה של האשה שנפסק – שוב נאחז ומתקשר. בית היה לה בכפר, בית אביה, פּרה ועגלה וחצר מלאה עופות, דוּבדבניות ספרדיות שאין כדוגמתן, גן־ירקות – שדה. כמו להכעיס אגרה שומן אוזים, סוּכר ומרקחת פירות, דאגה להכין הרבה שקים ריקים, שהפורעים יכניסו לתוכם את הגזילה… חסד עשה אלהים לאביה שמת לפני המלחמה וזכה שלא לראות בחורבן ביתו. “הליטאי” קראו לאביה, הפּריץ בעל האחוזה הביאהו מפלך קוֹבנה ושלשים שנה היה רצען באחוזתו. אותו פריץ עצמו לפני שלש שנים הביא חיילים שבויים לעבוד בשדהו, וביניהם היו גם יהודים מאוּנגרן. אחד מאותם היהודים היה אוכל אצלם בשבתות, בחוּר נחמד ושקט, יעקב שמו, ישר בעיניה ונישאה לו. גם הגויים כיבדוהו, סנדלר מפליא בעבודתו, היו מקדימים זה את זה להזמין אצלו מגפים. הוא לא היה כלל כצעירי המקום שבזמן האחרון – התפלל יפה והבין גם בספרי הקודש… – היא ובעלה והילד שבזרועותיה ברחו לקורסובקה בלילה ההוא, אבל אוי ואבוי, לא האריך בעלה לחיות! נודע לגויי ליבדובו, שנשרפו שש חצרותיהם, שמיכל הוא המבעיר ובעקבות הבורחים הגיעו לקורסובקה לבקשהו. מיכל הספיק לברוח והם תפסו את אביו ואת אחיו והרגוּם ולא נתקררה אש חמתם וביקשו להרוג את כל הגברים מבורחי ליבדובו. נתלקטו בקורסובקה אוכלוסי ליבדובו עם סוסיהם וכלביהם והתחילו לפרוע ורצחוּ כמה נפשות מיהודי המקום. הבורחים מיהודי ליבדובו התחבאו באוּרוה עזובה, ובקרוב הלילה החליט בעלה ושכנם מהכפר לצלוח את הרהוּס ולברוח לקניוב, היא לא רצתה להיפרד מבעלה והוברר שהילד יסכן את מנוסתו, ולפיכך נשארה במקום עם הילד, עד יעבור זעם. הבעל נפרד מעמה ויחד עם השכן התגנבו לעבור את הגשר ושם ארבו להם פורעי ליבדובו ותפסוּם. השכן התחנן לפניהם ועזבוהו לנפשו, אך יעקב גמגם ולא הבינו שפתו, קשרו את ידיו ומעל הגשר השליכוהו המימה וצלל כעופרת…

גל של כאב סוטר על לב לאה ומעל שפתיה מתמלטת תלונה חריפה כלפי עצמה, אינה יכולה לגול את האשמה מעל נפשה – איך לא הבינה דבר, שאסור לתת לאדם זר בארץ לברוח בלעדיה. הילד הפריע בעדה – אבל את הילד אפשר היה להשאיר בעיירה – יהודים אינם משליכים ילדים החוצה… אין ספק, שאילו היתה עמו היתה מצילתהו מרוצחיו בתחנוניה. הרי בת־כפר היא מלידה – גדלה יחד עם הרוצחים שהטביעו את בעלה, יחד למדו ב“שקולה”… כבר מסרו לה גויים מפי הרוצחים, שאז שתו לשכרה ושכחו לגמרי שהאונגרי הוא בעלה… – עוד האומלל ניחמה, כשברחו בלילה מהכפר, כי באפשרות הראשונה יעזוב את ארץ הדמים ויסע אמה לאונגרן מולדתו… אמר, שאם גם באוּנגרן רודפים את היהודים – יסע עמה לאפריקה, שם יש לו אָח… ידידים ומכּרים לו גם בברזיליה וארגנטינה, גם לה יש קרובים באמריקה, דוד, אחי אביה, אינה יודעת את עיר מגוריו… הרי גם שתי אחיותיה הצעירות של גיסתה עובדות בבּוֹסטוֹן בבית־חרושת לבגדים… – אף זאת – עד עכשיו לא משו את גופו מן המים ולא הביאוהו לקבר ישראל… לא נראה גופו על פני המים, לבוהוסלאב ולשאר חופי הרהוּס הגיעו גופות של נטבעים, אך של נשים וילדים… מי יודע, אולי גלי הנהר הקיאוהו לגבולות שדה ויער ושם היה למאכל לעוף השמים… אולי קשרו רוצחים אבנים לרגליו וריד לתהום הנהר ונתקע באותו בור הרפש הקרוב למפל־המים… קצת אמונה בלבה שגופו לא הרחיק נדוד, כאן נשאר בנהר, והוא לא רחוק ממנה… בלילות בהשקיט מסביב, אוי בלילות, בהתעוררה משנתה ובהקשיבה לשאון מפל המים, נדמה לה, שמחלחל ושופע השאון הבכייני שת תפילת הימים הנוראים ושמעבר לכמה חצרות יהודים מתפללים במקום קדוש… נמשכת היא אז לצד החלון ואזניה מוסיפות לקלוט: “קדושים” שופכים שיחם, רגע הם כמקוננים ומתחננים ורגע קובלים וטוענים… אז מוכנה היא להישבע שמתוך המולת המים הנופלים נשמע לה, איך בעלה נותן קולו בתפילה…

היום רד. כלתה רגל הקונים מן השוק והיהודים המוכרים מזדרזים לעת הלילה להטמין סחורתם ולהיטמן בעצמם. ללאה ניגשת בת כפרה, שגם היא מוכרת שמן, זוֹ בכאן וזוֹ בצד השוּק השני. שתיהן מספרות באנחות זו לזו וכזוג דבוק עוזבות הן את השוק עם הדליים והצנצנות שבידיהן ולקראתן באות תגרניות המקום.

הללו מליבדובו, – לוחשת אחת התגרניות – שממנה באה ההתחלה… מוּטב היה שאותו מקום פורענות עם יהודיו יחד…

שתי הליבדוביות מתבלבלות ואינן עונות דבר, עיניהן נפגשות ובמבטן משהוּ המרתק את נפשותיהן לגוש אחד. מתקרבת לאה לחצר, שבה קרן־זויתה, וכנגדה, בעד הפשפש המרוסק, רץ ילדה היחף והמלוכלך וצוהל מתוך בכי. מזניחה האם את כליה על הקרקע וזרועותיה פשוטות לקראת הילד, תופסות ומגביהות אותו.

מתוק אתה, יחפי המאוס – מצפצפת לאה בנשקה לבנה וידיה כגוננות עליו מפני מישהו המתכון לגזלו ממנה. מפשפשת היא בכיס שמלתה ומוציאה דובשנית נפרשה, שלא שכחה לקנות, ומכניסה ליד הילד וסנטרה נוגע בזהירות בשערות־ראשו הקלושות. פתאום מחרידה שאון מפל המים – דמי אביו של ילדה צועקים אליה מן הנהר… למה לא נתלתה כשלשלת ברזל על צוארי אביו, שלא ילך לבדו?

ב

בלילה, באשמורת השלישית, השכימוּ הזקנים לסליחות של “זכור ברית” ועכשיו בבוקר ממהרים הם ללכת לבית־המדרש להתפלל שחרית. עקבות ערב ראש־השנה ניכרות גם בשוק, התגרניות מכריזות על הדגים לכבוד החג ואצל סליהן משא ומתן ער. במגרש השוק אינה נעדרה גם אמת־ פינתה של לאה עם דלי שמנה שממעל לארגז הגפרורים. כמו תמיד קוניה הם רק מהפליטים, חולפים כצללים ועל פניהם ההתרגזות וההתמרמרות של ימות החול. ערב ראש־השנה, מועד קודש, כתיבה לשנה חדשה – אצלם כבר הכל נכתב ונחתם מאשתקד. פליט נפגש בפליט ועליהם נוספים שאינם מהקונים, קיבוץ פליטים, רובם בני כפר. נראה כמוזר, שבין אלה גם בעלי זקן לבן, והם אינם בהולים ללכת לבית־המדרש כזקנים בני המקום. שיחה ביניהם. מישהו נזכר, כי בשנה שעברה עוד היה בעל בעמיו וחגג את החג בביתו בחוג בני משפחתו. על זכרונותיו הללו מעירים אחדים מהשומעים בבת אחת, שאין לספר על מה שהיה בשעה שעכשיו אין כלום. והכל מאשרים דבריהם, שאצלם כבר החג נהפך לחגא ויש דאגה יותר חשובה: החורף מתקרב ואין מה לאכול וללבוש.

הקומיטט הוא שידאג לנו… – מטעים מישהו בחיוּך ארסי, והשומעים אינם משיבים ומתפזרים.

המתפללים יוצאים מבית־המדרש ושמועה עוברת בשוק, שהחזנים הולכים לבית־העלמין לעשות אזכרות על קברי הקדושים. הפליטים ניעורים, ענין זה נוגע לנפשם והריהו כולו שלהם, והם נחפזים בדרך העולה לשדה־הקברות. לאה עומדת כנדהמה, ה“קדוש” שלה לא זכה לקבר־ישראל וקברות אבותיה בהורודינקה ולא כאן – הגם לה ללכת? אמנם היא מכירה לעצמה צד זכות – הקדושים מליבדובו, מהמקום שלה, הגיעו אל מנוחתם בבית־הקברות המקומי. אבי מיכל ואחיו וארוסתו של פיני הפחח, שמרוב צערה ובשתה חלתה ומתה – הרי גם היא קדושה… – אף־על־פי־כן גוזרת לאה על עצמה להישאר במקומה ולהטעים בכך את מחאתה, שבעלה הקדוש לא מצא קבר. במחשבתה גוזרת היא כך, ובפועל הריהי לוקחת את דלי השמן ורצה להביאהו למעונה. מחפשת את ילדה בבית ובחצר ומוצאתו אצל ביב השופכין, מנקתו ועוטפתו במטפחת קרועה ולוקחתו בזרועותיה.

כתוב על פניו, שנתיתם ונעזב! – מעירה האם בכעס בפני עצמה, בהציצה בפני הילד העלוּבים ובהיחפזה עמו לבית־העלמין.

כזרה שאין מקומה מכירה כאן עומדת לאה במבואי בית־הקברות עם הילד שעל זרועותיה ומשקיפה על השטח שמלפניה. לבין טורי המצבות נכנסים אנשים בודדים, המשתטחים על קברי קרוביהם בבכי ובדברי תפילה. ההמון הגדול פורץ לבין הקברים החדשים של ה“קדושים”, שעל חלק מהם מתנוססות מצבות ועל השאר עדיין גלי עפר. רובם פליטים וכאן הם כבתוך שלהם, מחפשים ובודקים את הקברים וכאב וחרדה בתנועותיהם ודמעות בעיניהם. רק עכשיו יוכלו להספיד את הרוגיהם כראוי, לספר להם, לשפוך לפניהם לבם ולבקש מהם מחילה…

אָרוּר היום, – שואג ומתמרמר יהודי אחד על קברם המשותף של שני בניו – בו ילדתני אמי להיות לאב המקבר את בניו הטבוּחים.

נערה אחת מוליכה שלושה ילדים קטנים מקבר לקבר והם שואלים ומצפצפים בתמימוּת:

וכי אבא ואמא הם מתחת לאדמה?

הנה קבר אחותכם… – מראה אשה אחת לשני גברים שאינם מבני המקום – התנגדה לנבלים ורצחוה… עולה תמימה… בכּוּ, אחים, אחות קדושה! לאה עומדת בודדה, קפאה כעופרת עם הילד שבזרועותיה ונפשה מלאה קנאה בכל אלו, שלא זכתה כמוהם לפקוד את קבר “קדושה”. עיניה נראות כצועקות, שאין חלקה בין אלו, לאלו זכרון ושארית, משהו שבממש ולה אין כלום… אין מכאוב כמכאובה – אין לה לפני מי להתיר צרור צרותיה. הולך וגדל רעש הצעקות והיללות, סופקים כף ודופקים על עצי המצבות, מחלחלת ונוקבת אזנים תפילת החזנים העגומה, הנפסקת ביבבת הציבור. כאילו נתלים ומרפרפים קפעי יבבה על האילנות שבביִת־העלמין. צפרים מזדעזעות בקיניהן, מעופפות וחגות בחלל האויר. שמש צהרים מציצה, והיא נראית כקרה וזרה.

וכי אתם, האבות והאמהות, – מתפרצת קריאה על שדה־הקברות הישן,

וכי אתם בחייכם טעמתם טעם גלות?

לאה מחפשת בעיניה את הליבדובים הרחוקים ממנה, משגיחה בהם, זזה ממקומה, מתקרבת ועדיין ניצבת במרחק הגוּן מהם. הנה הקבר המשותף של אבי מיכל ואחיו ולפניו האם והבנות ביללה גדולה נופלות אשה על צוארי אחותה. הנה פיני הפחח, שעדיין בלחיו סימן החור הנקוּב בברזל, והוא עומד על קבר ארוסתו כעל המשמר. פונה פיני לחזן שיקרא “אל מלא רחמים” על קבר כלתו והחזן משיבהו, שהגברים קודמים. פיני מחויר ורועד ורוצה לשלם והחזן נעלב – כלום אינו יהודי שיקח תשלוּם ממספידי “קדושים”? – מחשבה מתגנבת ללב לאה, שתזמין את החזן לילך עמה לנהר, ואם לא יתרצה – שלם תשלם לו פרוטתה האחרונה… אבל איך תקראהו, מה תגיד, שיתפלל “אל מלא רחמים” על פני המים? הרי בודאי אין נוהגים כך, כשאין המקום ברור, וביחוד שאצלה אין המת טמוּן באדמה, הכזה קבר? –

סיכנתי את נפשי ואת בעלי המת הוצאתי מאוּרוה של גוי… – מספרת כפרית אחת – וזאת נחמתי בעניי, שהבאתיו לקבר ישראל, והבנים כשיבואו ימצאו קבר אביהם…

דברי האשה מעמיקים את פצע לבה של לאה וזורים עליו מלח, קופצת היא ממקומה וכמגרשת את עצמה משדה־הקברות היא בורחת עם הילד שנרתק בין זרועותיה. כחבלים נסתרים מושכים אותה לאיזה מקום לא קבוע וכמהוּפנטה פוסעת היא ועיניה כמחפשות ומגששות דבר־מה. פתאום הכל כאילו מתגלה לפניה ובשאיפה ברורה ונמרצה היא אוחזת את דרכה בשביל המוליך לנהר. היא יורדת מעל ההר ועוברת ליד הגשר וחותרת להגיע לאותו גבול הסלע הקרוב למפל־המים. אין תנועת אדם, ועל הגשר עוברים רק בודדים לעתים רחוקות, עסוקים הגויים בזריעת שדותיהם והיהודים בשלהם, בבית־המדרש ובבית־העלמין. כבר עומדת לאה עם הילד שעל ידיה על אבני הסלע ועיניה צופות ואזניה מקשיבות. כאילו היא כבר שומעת אותו משהו מקול בעלה בשאון מפל־המים.

כאן הוא… על הקרקע שמתחת המים העמוקים והסוערים… – לוחשת היא ומרימה את קולה בבכי.

לאה צוֹוחת ומיללת ורוקעת ברגליה, סוטרת בידה על ראשה ואת ילדה הנבהל והבוכה היא לוחצת בחרדה ללבה. חונקת היא את סערת נפשה ומרגיעה את הילד, ובהביטה לנהר תחנן קולה…

אישי… קדושי… באתי לפקוד את מקומך… להספידך… לספר לך.. לבקש ממך מחילה…

אינה שולטת ברוחה ומתפרצת בבכי חדש, נלהב יותר ומעורר ותובע יותר. היא מכה באגרופה על גופה, על לבה ועל עיניה. הילד נבעת ומחדש את בכיו בית עז, והיא גוערת בו וחובקתו ונושקתו בתאוה.

הבאתי אליך את הילד… – משועת היא כמתפללת, בהעיפה לנהר את עיניה הבוערות. – את בנך אשר אהבת… את ה“קדיש” שלך…

מסיימת לאה את דבריה בצריחה ממושכה המזעזעת את האויר. מקור דמעתה שיבש נפתח מחדש ומרטיב את שפתיה הצרובות ואת כפיה וגם את שערות ראש ילדה. קצת הוקל לה ממצוקת נפשה והיא כמתחטאת לפני מתה, שהחרידה את מנוחתו… בסתר נפשה משחדה שוב הרעיון להשמיע במקום זה תפילת “אל מלא רחמים”. כמובן, החזן אפילו אם תשלם לא יבוא לכאן, ואולי אסור גם על פי הדין… לכל הפחות, אילו היתה יכולה עכשיו לקרוא תפילה זו מתוך סידור או בעל־פה… אבל סידור אין ברגע זה תחת ידה, ומנין לה לאשה לדעת תפילות בעל־פה? ואף־על־פי־כן אינה נואשת מזה ומיגעה את מוחה ובלחש ובחרדת־קודש מעלה על שפתיה מלים בודדות מאותה תפילה. זכרונה אינו מצטיין והיא מתבלבלת ומפסיקה ורגליה שכבדוּ מעמוד צונחות מאליהן והרי יושבת על אבני הסלע. היא כונסת את מטפחת ראשה שנתבדרה ומוחה את הדמעות מעל פניה ומעל פני הילד. מביטה לנהר – המים הנופלים זורמים והומים ועל פניהם קצף לבן, רגע קולם יהגה נכאים ורגע כמו קשות ידבר… ובשחקים אין כל עב, מביטים אליה השמים כשכבת־קרח מתה – כל כך רחוקים השמים מן הארץ ומעל המים… – ניעורה ממחשבתה ופני הילד המדוכא מעוררים בלבה חמלה רבה. והיא נושקת לו ומקרבתו לחיקה. אוי לה ואבוי לה, מזמן האסונות כמה כחש וקטן, כלה בשרו. יוסיף לו אלהים כוח ואל יטשהו, יהודים שירחמוהו וקרובים של ירחיקוּהו ולא יכחד זרע מאביו… יגדל ויהיה לאיש, והרי יש לה דוד באמריקה, הוא ישלח לה כרטיס־אניה ויסע לשם, יש לה גם דוד באפריקה… אלהים יודע להיכן יתגלגל, אולי ימצא מקום מנוחה בארגנטינה או בברזיליה, הרי גם לשם חשב לנסוע אביו המנוח.. יהיה באשר יהיה ובאיזו ארץ שיהיה ובלבד שלא יפסק ממנו, חלילה, השורש היהודי… שילמד כאביו וידע להתפלל ולהבין גם בספרי הקודש, שישמור שבת, שיהא נזהר ב“יזכור” וב“קדיש”…

ורק מפי אחרים ידע בנה – מיללת האשה בהתעוררה ובקומה על רגליה – כי גויים־חיות השליכו כאן את אביו המימה…

שוטף ורועש מפל־המים ומעלה קצף לבן ומלמעלה פרושים השמים בלי נוע, ולתוך אותו שאון ולתוך אותה קרירות־המות השופעת ממרומים נבקע כרוז, קינתה של לאה העוזבת את שפת הנהר:

אָרוּר הלילה בו נגזר, כי אפרד מעליך!

ג

שלשלת של מעשי פרעות וחדשי חורף כבדים נסחבים, קור וחושך וחורבן והרג משמשים בערבוּביה. קורסובקה ויהודיה ככדור עוברים מיד שלטון לשלטון, “האדומים” יוצאים ו“השחורים” נכנסים, וכל תמורה באה בפרעות. במשך זמן קצר ארבע פעמים פרעו פרעות בעיירה ומקרים בודדים של גזל ורצח – מעשים בכל יום. ארבעה חורבנות, וכך מונים: חורבן ראשון – גויי ליבדובו, שני – כשתקפו הקוזאקים מחיל דניקין, שלישי – “הסאמוֹסטוֹיניקים”, רביעי – כשנסוגוּ הקוזאקים אחור. ועוד הגרזן תלוי באויר וגם החורף שולט בתקפו, מצד רז’ישצ’יוב מאיים זליוֹני ומצד טרשצ’ה – טיטיוּנוּק ואחרים. שוב אין מפחדים מפני התנפלות בלילות וכינוסי הגווים שבימי הירידים, אלא מפני אור כל יום וצל כל לילה. קורסובקה חציה כבר איננה – נהרגה, מתוּ מפצעים ומחלאים רעים, רבים נתפזרו לכל רוח. מצטערים שנכרתו טובי המקום, פלוני ואלמוני החשובים וה“תורניים” ואלמוני ופלמוני הצעירים, שעזרוּ במסירוּת־נפש. אליה המלמד “קידש את השם”; בהתפללו נכנסו הפורעים וגזרו עליו להשליך ארצה טליתו ותפיליו, גער בהם – ויהרגוהו. על מותו מספרים בשברון לב מנער ועד זקן, – כמה נקר זכרוֹ בנפשם של כל בני עיירתו!

לאה וכל יהודי ליבדובו מוסיפים להתגורר בקורסובקה. הורודינקה נחשבת כעיירת מולדתם, ואשר לפרעות מצד אחד בה ובקרוסובקה, והם כקשוּרים למקום הרוגיהם וכאילו משהו אינו מניחם לעזבו. שוב אין לאה מתפרנסת ממכירת השמן, סחורה זו עכשיו יקרה היאו אזלה לגמרי משוק המקום. ממוכרת שמן נהפכה לאופה לחם, חודש ימים אפתה ובאין דורש ללחמה התחילה מתעסקת במכירת סבון לכביסה. יוצאת לשוק ובשתי ידיה שתי חתיכות סבון והיא מכריזה בקולי־קולות, גרונה ניחה וידיה נקפאות מקום וקונים אָין, חדלה למכור סבון בשוק והתחילה לכבס לבנים אצל אלו, שעדיין אינם נמנעים למסור לבניהם לכביסה. העצים ביוקר וכביסת לבנים בפושרים ובדירה בלתי מוסקה – יתעסקו בפרנסה זו כל פורעי ישראל! והילד כשלשלת על צוארה, בקיץ היא פורסת פת לחם ונותנת לו והוא מחזיק ביד ולועס ורץ עם ילדי החצר. עכשיו, בחורף, ההתחבאות התכופה ברפתות ובמרתפים לחים החלישתו לגמרי ואין בו כוח לעמוד, חולני הוא ובכייני ותמיד הוא מתחנן, שתטלהו על ידיה. מחכה היא לקיץ כמו לגואל, לכל הפחות “להיסחב” עם הילד עד שיחם בחוץ. ילדי ישראל בזמן של פרעות ושל חורף, הנשמות הטהורות הללו שנולדוּ במזל של דור מדבר חושך, – כלום יש בעולם “אומה” יותר אומללה מזו? בעלת הבית שלה כבר גירשה אותה מדירתה: כשפורעים משוטטים ברחובות, ילד הצועק ויהודית צעירה הם כדברים של טרפה, כנעורת לשרפה, דיה בשתי בנותיה ובנכדיה הקטנים. עברה לגוּר בדירה אחת עם הליבדובים שלה, דירה שכוּלה של פליטים, אוי לה לאותה שארית שבשארית עלובה של הליבדובים! עוד ארבע נפשות מהם נהרגו בפרעות האחרונות ושתים חלוּ ומתו, בניסי ניסים נמלטו משם להיות כאן לקרבנות, וגרשון הנפח נתבקש מגויי ליבדובו שישוב אליהם, אין אצלם נפח. חזר לביתו ובשבוע השלישי נרצח שם עם בנו. עכשיו אין להבחין עוד בין הליבדובים ושאר הפליטים ובין בני המקום, כולם לבושי שקים וסמרטוטים ונפוחי דמעות וכפן, חולנים ואביונים, ציענים, אומה מכוערה אחת. מצל של גוי הם מפחדים ומגערתו הם בורחים… הוי, צוארוני כתנותיהם המלוכלכות והמורא השפוך על פניהם, המורא המאוס!

פורעים הולכים… – מבשר מישהו במגרש השוק – יריה ממרחק… מכים בתוף.. שרים…

לא הם, אלא מתנגדיהם… – מכחיש שני – הרי אתם שומעים, ששרים את ה“יבּלוֹצ’קוֹ”…

הם, הם ולא אחרים!… – מכריע השלישי – מרמים אותנו ושרים “יבּלוֹצ’קוֹ”, כדי שנקדם את פניהם ויעשו בנו מה שיעשו…

חרדה ומנוסה, גם לאה בין קהל הבורחים והילד על ידיה והיא מזהירתהו, שישתוק שם, ההיידאמאקים הולכים, אותם שלקחו את אביו ממנו… – דחופים ורצים להיכן? למרתף הבולבוסים המבולק של ברוך־ליב הבולבוסן שבסימטת החייטים מצד השוק הישן. נדחקים ויורדים למרתף. צינה וטחב ואפלה. את הנשים והילדים מכניסים לתוך המחילות שבכתלי המרתף וכמו טומנים אותם שם. המרתף מתמלא: הללוּ עומדים כמסמרות שנתעקמו והללו יושבים צפופים וכגיגית על ראשם. אלו את אלו מזהירים שלא יזדעזעו ויחרישו. אצל פתח המרתף לחש של ריב: אותם שנכנסו אינם נותנים לחדשים להיכנס. התעוררות של קצף מכל עברים – מי זה, שנטרפה עליו דעתו והעלה גפרור? זקן מתעטר בתפילין ושפתיו נעות ונערה מצפצפת כמתעלפת: ישבה על עכבר מת. שוב תנועת מחאה מצד הציבור: פלוני האופה עומד ונאנח בקול, כלום כאן מצא מקום להיאנח בקול? ושוב: אני את ילדי השתקתי, והיא למה אינה משתיקה? וזוֹ המעוברת למה נדחקה לכאן? עולה כאוב מאחת המחילות קול אשה השואלת את אחותה אם בעלה כאן. בעלה, שכחה את שמו… ויהודי נזכר שעזב את בתו בביתו ומבקש שירשוהו לצאת ולשוב לביתו, ואין מניחים לו לזוז ממקומו. שוב לחש: רחמנים בני רחמנים, שמא למישהו חתיכת לחם? תנוּ ואת פי ילדי אסתום! מלמעהל ברחוב כבר חדלה תנועת היהודים והושלטה דממה. יותר ויותר מתקרב שאון התוף וקול השירה והנחבאים במרתף מקשיבים רב קשב. רעש של פרסות סוסים ואופני עגלה, גויה צורחת וזכוכית של חלון מתנפצת. שאגת גוי המצוה במפגיע למישהו לעמוד ותחנוני־בוכים וצעדים בורחים של יהודיה. במרתף ברגע זה מישהו משמיע שיעול חזק וכמו להכעיס משתעל שנית ושלישית. התנפלות של לחש מהמרתף והמחילות: למה הוא משתעל, מי הוא הגזלן המוֹסר? כבר שקט ברחוב, הגויים עברו והיהודים שבמרתף עוד חוששים לצאת ומחכים עד שתאפיר שעת בין־הערבים.

החורף והפורעים שוּתפים הם… – ממשל ירוחם הסוחר כשׂבע רצון שנחלץ מצרה בעלוֹתו עם חבריו מן המרתף – עשוּ יד אחת לעשות בנו מסחר…

הקור והפחד, כרוכים יחד… – מפתח בנצ’י כורך־הספרים את רעיונו של הקודם – בקיץ לכל הפחות קצת יותר נוח… אפילו ליהרג, חס וחלילה, פחות מורא בקיץ מבחורף..

יהודים, הילילו, קרעו קריעה! – סופדת אשה לקראת עולי המרתף – פלונית נבלים זיהמוּה ובאותו מעמד הכריחו את בעלה שירקוד וישיר “יבלוצ’קו”…

יום השני עובר במנוחה ובבית־המדרש בשעה שבין מנחה למעריב מדברים על מצב הענינים. מן הרחוב נכנסים אנשים ונשים לשמוע, וביניהם גם לאה עם הילד, שאינו מניח לידיה להיבטל ממנו. רבים מציינים, שהצוררים הפורעים עכשיו אין עיניהם לחמס, אלא מבקשים לעשות כלה ביהודים. אנשי השוק מעידים, שהגויים אינם מביאים עצים לשוק בכונה גלויה, שהיהודים יסבלוּ מחמת הקור. ממעיטים הם להביא תבואה, לא רק משום שכסף־הנייר אינו חשוב בעיניהם, אלא כמו שהם מתפארים לענות את ה“קומיסארים” ברעב.

למה מחשים – מתעוררים בבת־אחת הרבה שואלים מהמון העם – ואין מודיעים לאחינו בני ישראל שבחוץ־לארץ, שההיידאמאקים עומדים עלינו לכלותנו? – לכולנו, לכל אחד מאתנו יש קרובים באמריקה ובשאר הארצות ולא שייך קרובים, כל ישראל קרובים הם, אחים לצרה! אומרים, שנפסקו הדרכים ושאין משלוח מכתבים, אבל מן הנמנע שלא תהא אפשרוּת למסור לשם ידיעה באיזה אופן שיהיה… יכתבו הרבנים והדוקטורים, הזקנים והצעירים יחד, יכתבו על הצרות שמצאונו כאן ובכל ערי ההרס, והכל יחתמו, – כולנו נחתום! ישמעו שם ויחרדו ולא ינוחו, יקימו רעש. ירוצו למקום שצריך לרוץ וישתדלו ויפדו את אחיהם הנתונים בצרה ובשבי… לכל יהודי יש קרובים באמריקה וביתה המדינות, ולמה דוקא קרובים ממש, – קרובים וחברים כל ישראל!

שאון קם בתוך הציבור וכל אחד מתאמץ להקדים את חברו ולהביע הסכמה לדברים שנאמרו. משערים וקוראים מי ומי הם היכולים להשפיע לפתוח את שערי היציאה ולפנות דרך להעביר גולים. רוטשליד… ברית הפועלים היהודים שבאמריקה… אמריקה תתערב בדבר ואנגליה תתמוך… צרפת תבוא… יזיינו את הגרמנים, שהם כבר מנוסים בענין והם יקחו ביד את ההיידאמאקים… – מתחממים היהודים ומתחילים מרגיעים זה את זה, כי עוד תקוה לאחריתם, היהודים המפוזרים והמפורדים בין כל העמים לא ישקטו ויקומו ויגאלו. ומכיון שיסולו מסילה, שיבקיעו אפילו רק אשנב קטן – לכל אחד ימצא שאר־בשר שישלח להוצאות לצאת וכרטיס־אניה… למי ומי אין עמית ורע מעבר לגבולין? העיקר, שיעצרו כוח לסחוב בעול עד הקיץ. בקיץ בדרך כלל יותר קל, ומאיזה מקום שיהיה תצמח ישועה…

המקום ירחם ויפדה את שארית ישראל! – מנחם הרב את הציבור בהיפרדו – אמונה ובטחון וגם התחזקוּת, התחזקוּת!

קצת נתחממו ונתנחמו היהודים בבית־המדרש ובלי רצון יוצאים ונפזרים איש איש לחורו. גם לאה בין היוצאים. עוטפת את ילדה במטפחת להגן עליו מפני הקור ומחשבותיה על קרוביה באמריקה. מלכה ורבקה אחיותיה של גיסתה נמצאות בבוֹסטוֹן, תופרות חוּלצות… אז, לפני המלחמה, טרם נישאה, הריצו לה פעם אחת מכתב, כתבו שאם רצונה תשלחנה לה כרטיס אניה לאמריקה… היא דחתה את הצעתן, חשבה אז: כלום תשתקעה בקומה האחת־עשרה ומבוקר ועד ערב תצרצר במכונת־תפירה? עכשיו תחלה את פניהן שתשלחה לה כרטיס־אניה וכעל כנפים תעוף שמה… – מעורר את תשומת לבה ומזעזעו שאון מפל־המים, שאינו פוסק גם בחורף. שמים צועקים… תפילת קדושים.. היא עם הילד תברח מכאן, תרחיק נדוד מעבר לים ושוב לא תפקוד את המקום הזה הנורא והקדוש…

לאה עם הילד החולה, שחטפתהו מערש־הדוי והשטוח על ידיה נדחקת בין ההמון המתפרץ לבית־המדרש מפחד הפרעות המתרגשות לבוא. בבית־המדרש בוקעת לה דרך עד לפני ארון־הקודש הפתוח ושם קובעת לה מקום ונתקעת כיתד. השעה היא שעת חצי־הלילה ואחרון של פסח, אור ליום השלישי של חג “פסחא”. ברגעים האחרונים נפוצה ידיעה שטיוּטיוּנוק וזליוֹני שניהם התחברו יחד והלילה יעלו על קורסובקה לשחוט את יהודיה. רעש והתבלבלוּת ויותר מצעקות הבכי מבצבצים ומתגלים רגשי תלונה, קובלים ומדברים מתוך התמרמרות ורוגז. כמתרגזים גם הנרות שהדליקו על גבי ה“עמוּד”. גם הרב ואותו מנין מצומצם האומרים תהילים כמטיחים דברים קשים ולא תחנונים בפיהם. לא התחבאו במרתפים ולא רצו לבתי גויים, גם שם לא ינצלו ממות, וכבר נמאס כל הענין, הכל נמאס. מרחפים דברים על כל שפתים, שהיהודים בבוהוסלאב ובשפוֹלה יותר חכמים מהם, נתנו לצעירים להזדיין ולהגן על המקום באש. גם אנשי טיוּטיוּנוֹק וזליוֹני וגדודי פטליוּרה ושאר הפורעים למיניהם רגילים להתרחק מאותם המקומות, ששם גם לנפשותיהם נשקפת סכנה. אמנם בוהוסלאב כרך גדול וגם שפוֹלה עיר לא קטנה וקורסובקה קטנה היא ודלה, יותר מחציה כבר מתה והחיים נחשבים כמתים. צריך היה להקדים ועכשיו אחרו את המועד, ומכיון שלא עשו את הדבר בזמנו הכל אבד ואין עכשיו חילוק גדול. ולמה עוד להידחק ככה, למה עוד נמצאים כאלה המפרכסים ומהסים את העם ורוצים לכבות את הנרות? לא צריך לכבות את הנרות, לא נתן, אַל נהיה כנשים אַל נשתגע…

יהי אור! – רב הרוב במועט, שעדיין מצדד ביתרון החושך, וכל הנרות נשארים דולקים.

יהודים, ילדה חולה ואין לו אויר לנשימה, תנו לה לאם לגשת לפתח! – מבקשים ותובעים יהודי ליבדובו שמסביב ללאה.

יהודים ונשים אוחזים בלאה ומושכים אותה, מפלסים לה נתיב ובקושי גדול ניגשים רק עד לחלון. מישהו עולה בקפיצה לאדן החלון ומתאמץ לפתוח את המסגרת וכנואש מזה משמיט שתי שמשות הנופלות ארצה בקול שברים. לאה נלחצת לקיר ולחלון, מכונה כנגד האויר החודר מחוץ וידיה עשוּיות כערש לילדה הפרוש עליהן ונאנק ונושם בכבדוּת. שחורה היא ומוזרה ואינה מפליטה מלה מפיה, שקועה כולה בנפשה ועיניה שהזדקרו מחוריהן אינן מסתלקות מעל פני הילד. ארשת פניה כאומרת שאין עוד מזור לבנה. נר שעוה גוסס, – על־כל־פנים, שלא תגע בו יד גוי…

בבית־המדרש צפית־רוגז. צללים רוקדים על הכתלים הגדולים ומהחלונות נשקפות עיני־הלילה הזעוּמות. בכל רגע ורגע יהודים קופצים מבית־המדרש לחצר וחוזרים ומודיעים: אין רואים ואין שומעים. כבר לפני עלות השחר וחלל האויר מאפיר. נשמעות פסיעות פזיזות של יהודים החוזרים מהחצר לבית־המדרש וקולם ודבריהם מקדימים למראה פניהם. חדש ואל להיבהל ולהפריע, לשתוק ולהקשיב: טיוּטיוּנוק וזליוני לא נתחברו ולא יבוא לכאן, וכל אותו סיפור המעשה על בואם בדוי הוא מתחילה ועד סופו. נתקבלוּ ידיעות נכונות, ששניהם עכשיו רחוקים מכאן; הם ומחניהם הלכו, זה לעיר דניפּרובית אחת וזה לאחרת…

פחד שוא! שמועת שקר! – מבשרים היהודים זה לזה, מתאוששים והומים – נשא הרוח את שניהם לערי הדניפּר!

נשא הרוח את הארבה ויתקעהו ימה סוף… – מתחדד מרדכי המלמד לקראת הצורות המאירות המתגלות מהפינות הנסתרות.

הציבור שטף כבר מבית־המדרש לתוך החצר, ועדיין האחרונים נראים, כשהם מפרפרים במוצאי הפתח. רק אצל החלון, במקום עמידתה של לאה, נשארו כל הליבדובים והם כמנין אנשים, ועמהם גם כחצי מנין מיהודי המקום. כאן אין דברים נשמעים ומעין תנועה במחשך. נשים לוקחות את הילד הגוסס מעל ידי לאה, וכנהמת חיה נוהמת היא נהימה אחת ומיד נאלמת. הנשים מחזיקות את הילד ומביטות אלו לאלו והגברים מרמזים עליו שתעברנה אותו מעל עיני האם לאחת הפינות הרחוקות. בין כך ואברי הילד מתמתחים והוא מת. בחשאי משכיבים אותו על הארץ ובמטפחת יכסוהו. האם שותקת ואיננה זזה ממקומה ומביטה באלכסון למת המכוסה המוטל לפניה, שכאילו זר הוא ואינו שלה. אם צעירה שילד על זרועותיה מוציאה מחיקה כתונת לבנה שהצפינתה ומוסרת לעשות “מלבושים” למת. משיגים חוּטים ומחטים וגברים מתחילים תופרים – הכל בלי דברים. תופרים על רגל אחת וממהרים וגומרים ועושים גם את סדר הטהרה בקיצור נמרץ וכבר מטפלים ב“מיטה”.

מתגלים ברחוב נושאי ה“מיטה” עם הבר־מינן הקטן ומסביבם לויה קטנה של כל יהודי ליבדובו ומקצת מיהודי המקום. הולכים בחפזון לשדה־הקברות ועוברים על פני הרחוב, והיהודים הנפגשים נאנחים ונדים להם ראש. מלמעה זורח שמש אביבי ושמים בהירים נשקפים, ומעבר הנהר, מכפר הגויים, מרחפים צלצולי פעמוני הצירקבה, הקוראים לכינוס־השחרית של “פסחא”. קול אנקורים המעופפים ומדדים וריח שיחי הלילך, שהתחילו לפרוח בגינות הקטנות שלפני הבתים. מגיעים מרחוק קטעים של מנגינת־הרמוניקה והמית תוף – כלום חתונה של גויים בשעה כל כך מוקדמת? הנה גם מתחילות להישמע יריות רובים ושריקות גויים, שריקות פורעים – מה זה, הרי טיוּטיוּנוק וזליוני אינם צריכים לבוא?

בּאַנדה (כנופית פורעים) חדשה! באַנדה חדשה! – לוחשים ורועשים המשתתפים בלויה – גויי ליבדוֹבוֹ, הנה הנם, כל ליבדובו… גם גויי ליסטופדובו ולֵיבֶּדוֹבוֹ, שני הכפרים הגזלניים, התחברו וביום חג ובטלה באו לפרוע…

חרדה כל עדת הלויה ובאנקות וביבבות ובמרוצה שוטפת שבה היא על עקבותיה לבית־המדרש. פה ושם יהודים כמטורפים משועים ומכים על ראשיהם, פונים עורף לפורעים המתגלים מרחוק בראש הרחוב ורצים לבית־המדרש. ומבית־המדרש לאה מזנקת כחיה לקראת הלויה ובעינים מזרות אש ובידם המתארכות חוטפת את הבר־מינן מעל ה“מיטה”. אוחזת היא בחבילה הלבנה ונישאת בדהרה על פני הדרך העולה לשדה־הקברות למול הפורעים התוקפים. דולקים אחרים קולות היהודים, שתבין שטותה ותשוב, והיא מוספיה לדהור וצועקת שתרוצץ את גולגלותיהם של הפורעים שיפריעוה מלקבור את בנה. הנה כבר הפורעים כחמשים צעדים מלפניה – כל צעירי ליבדובו, כל הצעירים־הרוצחים. שלשת בניו של טרוכים ושני אחיו של יוכים, פאלאשקה ומאלאשקה ובעליהן וגיסיהן – גדלה אתם יחד, יחד למדו ב“שקולה”… – מתבלבלים הגויים למראה ונרתעים קצת לאחוריהם ועושים ריוח ביניהם שתעבור, מנסים לעכבה ורוצים להרגיעה. כחומה הפורעים לה מימינה ומשמאלה, והיא אינה מתעכבת ועוברת בתוך עבור וקלל וצעוק וירוק – והם אינם נוגעים בה. כבר הפורעים במרחק הגון מאחוריה והיא על פני השדה, ומהעיירה עולות באוזניה שועות היהודים ויללת הנשים. מוסיפה היא לרוץ לבוא לשדה־הקברות ומציצה בזעם למרומי הרקיע – היכן הוא, העתיק, הבין שמיו יסתתר? – מרחוק, ממישור השדה, נשקף כנגדה בית־הקברות, ומקרוב, במורד ההר, מנצנץ הנהר, הנה גם השביל לשם, לנהר… קול בנהר נשמע, נהי בכי תמרורים, בעלה מתמרמר ומתחנן בתפילה, מבכה על בנו וקורא לה, קורא לה חרש: בואי, בואי! בחרדה יורדת היא מעל ההר וכבר רגליה מקפצות על הגשר, כקול שברים מתפזר שאון פעמיה על קרשי הגשר. הנה היא כבר עומדת תפוסת קסמי־אימה מעבר למשען הגשר וחצי גופה נכפף למים. מקשיבה היא ומביטה, כאילו הוא ניבט אליה מתוך ראי המים ובשפת הגלים לוחש, מתפלל… סולדת היא ונהרה מוזרה על פניה, ופתאום פורצה היא בשאגה הנשמעת עד העיירה ועד שדה־הקברות:

גם בנך יהיה עמך!

הילד המת המחותל בתכריכיו הלבנים צונח מעל ידי האם הרועדות ונופל המימה. כהרף עין גם האם קופצת לתוך הנהר וקולה מרחף ברעש גדול על פני המים:

גם אני… כול־לנו… י־ח־ח־ד!…

א

מכל דור החסידים ה“בראסלאבים” נותרוּ בטאראסובקה, כשבלים בודדות, הרב ר' נתן והחזן ר' אריה. שניהם האחרונים, השרידים היחידים הדבקים בתורת רב נחמן מבראסלאב. שניהם לומדים “זוהר” ומתקנים “חצות” מתוך אתערותא דלעילא, מתלהבים באמירת קפיטל “תהילים” ופרשת “חוק”, מתלהבים גם במעשים טובים. בשבת אוכלים הם יחד את הסעודה השלישית ומזמרים בדבקוּת “אתה אחד” עד לידי התפשטות הגשמיות. בשותפות נוהגים הם גם לערוך סעודת־מצוה ביום פטירת מוהר“ן, ושנה שנה ילכו לקברו אשר באוּמאן העתיקה. הרב הוא כבן שבעים. זה ארבעים שנה יושב הוא על כיסא הרבנות בטאראסובקה, וארבעים פעם – בכל ערב ראש־השנה – עלה לאוּמן לקבר מוהר”ן. מכל הפינות והמחנות מתלקטים שם ה“נחמנצ’וקים” ובערב ראש־השנה מרעישים הם את קברו של הצדיק ומגיעים עד לעזוּת דקדושה.

ר' אריה הוא “בעל מוסף” בטאראסובקה זה שלושים ושתים שנה; בן ששים ושלש – ולא נס ליחו, ועיניו – גחלים לוחשות. מחמת משרתו – משרת החזנוּת, אינו יכול, לצערו, לעלות לאוּמאן לימי ראש־השנה. אמנם בוא יבוא שמה לשני הימים האחרונים של סוכות, ובשמיני־עצרת עושה הוא “אל מלא” בקלויז הבראסלאבים שבאוּמאן, אך להימנות בין “מרעישי הקבר” לא זכה.

כך היה בשנים כתיקונן, כשהדרכים היו בטוחות ועולם כמנהגו נהג. אולם השנה, כשנעשו פרעות בישובי היהודים וטאראסובקה בכללם – נתערבב הכל ונשתנה. עכשיו חצי אלוּל, וכאן בטאראסוֹבקה נעשה “חורבן ראשון” עוד לפני שלשה חדשים, – בכ' סיון, יום המוכן לפורענות לישראל. נהרגו אז כמאה יהודים וחלק מהעיירה נשרף, נשים נאנסוּ, ילדים נדקרו ואין בית שלא נשפך בו דם. אחרי ההרג הובילו יהודי טאראסובקה – למקטן ועד גדול – את הקדושים לקברות וכולם געו בבכי. בין המלוים היו גם הרב והחזן, שניצלו ונשארו בחיים. הרב קשר הספד, קבל וטען לפני המקום. ר' אריה היה טרוּד בסידור הקבורה; כאוּדים עשנים הציצו שתי עיניו מפניו הקודרים, וכשהגיע תורו לקרוא תפילת “אל מלא” – בא במבוכה וביקש שאחר ימלא את מקומו.

– אינו מסוגל בשעה זו, – אמר – אין לבו לכך – וה“בעל־שחרית” קרא. אולם, כשיצא הקהל מחצר בית־הקברות, ניצב ליד השער, לפת אותו בשתי ידיו וישא את עיניו לשמים.

– רבונו של עולם, קרא, למה עשית כנסת־ישראל כנבלה, שכל כלב נבזה מלקק דמה וכל עוף טמא מנקר מוחה?!

בשבת לאחרי קבורת הקדושים, והיא “שבת מברכים”, לא עבר לפני התיבה. וכעבור שבוע, כשהשמיע לפני הציבור תפילת קבלת שבת, נראה כנחבא אל כליו ותפילתו היתה כשל איזה “במקום”. וכך גם בשבתות הבאות. – נפגם קולו וסר כוחו – אמרו מתנגדיו, אבל מעריציו אמרוּ, שירידה לצורך עלייה היא; אין זה אלא מעין “כיבוש נבואה”, כובש הוא עד שתגיע השעה. עוד חזון למועד, הרי מתקרבים הימים הנוראים, “זכור ברית”, “שלש עשרה מידות”…

מוצאי שבת של “הסליחות הראשונות”. ר' אריה – נסתלקה ממנו השכינה וניגוניו מסורסים ואינם מפיקים רצון. אחרי ה“סליחות” משוחח הוא עם הרב במעמד הציבור. הרב מצטער ונאנח על הפרעות והטביחות המתחדשות לבקרים בקהילות ישראל. ימי ראש־השנה מתקרבים, זכרון תרועה ומקרא קודש – תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה! – אך הקהילות הקדושות רובן נחרבו, הדרכים לאוּמאן הן בחזקת סכנה, – מי יעלה לקבר מוהר"ן? מי יתיר שם קשרי לבו, ומי יתנה תוקף צרות כלל ישראל?

חושש הוא שהשנה לא תתכנס שם גם שארית מן השארית מאנשי שלומם. ארבעים שנה היה עולה שמה, עכשיו גויים אורבים בדרך, אם ינסה ויסע, יהא כמתחייב בנפשו. והרי מן הנמנע שהוא, שיזכר, – ולא יפקד קברוֹ בערב ראש־השנה זה, רחמנא ליצלן!

– אני אסע לאוּמאן! – מודיע ר' אריה ובעיניו מתלקח אותו נוגה־אש, שהיה מהבהב בהן בימים הטובים.

– אתחפש לגוי, יודע אני לדבר בשפתם, יודע אני גם לשיר “לאזאר” ו“היידומאקי” כאחד מהם… אסע בקרון ואלך ברגל, אתגנב בלאט באישון לילה, אהיה הפעם באוּמאן בערב ראש־השנה!

הרב מכיר טובה לר' אריה ומסכים בשמחה לנסיעתו. מודה הוא, שצעיר ותקיף הוא ר' אריה ממנו.

“בראסלאבי” ראוי לשמו, יודע הוא להתהלך בין גויים ויעבור בעזרת השם בשלום. מה שנוגע לתפילה כאן, הנה באין ברירה, הוא, הרב, ישנס את מתניו: יתקע בשופר ויתפלל מוסף…

זמזום ולחש, מפה לפה נמסרים דברי הרב והחזן – ותלונה עוברת בבית־התפילה.

הא כיצד? – טוען הגבאי. – קברו של ה“בראסלאבי” קודם אצלם לבעלי־בתים שלהם!

– הרב והחזן בדעה אחת נגד הציבור! – מסייעים לגבאי קולות בודדים – חסידי בראסלאב הם וצרכי הציבור נידחים אצלם מפני ענין קיבוצם! – למה רגשו יהודים? – מחויר הרב וממצמץ בעיניו – למה מוציאים לעז? אַל תרעו!

אבל הקיטרוג אינו פוסק.

– הרב מלבין את פני הקהל! – זורקים בו מרה מכל עבר.

ואז, בעלותו לבימה, הוא דופק ומשתעל וקורא בחרדה:

– ארבעים שנה אקוט בדורי ולא אחטא לאמר שרע־לבב הוא, ר"ל. אולם בשעה שישראל נשחטים וספריהם נקרעים, מהראוי לדפוק על קבר מי שקרוב לשערים שננעלו.

גם ר' אריה אינו נח: כל אותה שעה רץ הוא מבעל־בית לבעל־בית ומשדלם שירשו לו לנסוע לאוּמאן. עיניו לוהטות ושפתיו קודחות, אש עצורה בו, אש שבמשך שבועות וחדשים כבשה ועתה נתחור לו היכן להשקיעה. בסילוּדו, באבריו המפרפרים, הוא כאילו אומר לבעלי־בתיו, שחוב מוטל עליו לעשות ולהראות שם, להזכיר, לטעון, לקבול לפניו – – –

אבל הקהל אינו נכנע, מחליטים פה אחד, שר' אריה יתפלל בראש־השנה כאן בטאראסובקה. החזן והרב, שניהם נשארים לימי החג בעיירה.

מחוץ ישכל גרזן, דם יהודים נשפך בכל מקום. ערב שנה חדשה – ובטאראסובקה ערב חורבן חדש, חורבן שני. אבל ואופל בסימטאותיה, כל פנים – רוח נשבה, כל קול – אנקת אלם. גוי כי יעבור, פעמון ה“צירקבה” כי יצלצל – פחד מאבן את הלבבות, דומה כאילו תרנגולות נטולות־קול רובצות כפותות מסביב, עוד מעט והשוחט יבוא וישחט… הימים ימי־הסליחות האחרונים ו“זכור ברית”, ור' אריה מקצר בתפילה ואף בתקיעות הוא מזלזל, כאילו רפה בטחונו באלהים, כשל לבבו ואינו מיחל לישועה – אינו מצפה גם לשנה טובה: המעם ה' יבוא עזר? – –

ב

בית־המדרש בטאראסובקה מלא יהודים מפה לפה, – לא ברחו ולא התחבאו מפני הרוצחים. היום יום ראשון של ראש־השנה – ויבואו כולם לכאן לבקש דין מאל עורך דין. מאור הבוקר כהמולת קיטור תוססת: המיה בלתי פוסקת של תפילה ואנחות. כבר נגמרה הקריאה בתורה, חזרו עליה פעמים, גם אמירת ה“למנצח” וסדר התקיעות נגמרו. רוח גבורה צלחה על רבי אריה והחריד את העם בקול שופרו, קרע את השטן ותקיעותיו נשמעו כתרועות מלחמה…

נרעש וסוער שקוע לו ר' אריה בתפילת־הלחש שלפני “שמונה עשרה” – תפילת “הנני העני”. נבדל עומד הוא לפני הציבור, אצטלתו לבנה כשלג ועטרת טליתו משורבבה ויורדת על פיו. שני נרות־השעוה הדולקים על גבי העמוד מציצים כעינים זועפות וקדושות מנגדו. מעל שפתיו מסתלקת לחישה לוהטת ולסירוגין מצטרפת אליה יבבה דקה מן הדקה, הבאה מעזרת־הנשים.

דופקים על הבימה ומודיעים שלא לכעכע, לא לרעוש, ולא להפסיק את החזן מתפילת־הלחש שלו. כל עיני הציבור נשואות לשליחם, היאבקות לו עם הכוחות הרעים, מלחמה לו עם השטן. כל הלבבות מכוּונים לבא־כוחם, השרוי במחיצתו ומפרפר בסתר טליתו, – מתקבל הוא לפני המקום ביחידות…

– “שד איום ונורא”! – שואג רב אריה בקול רעש וממלא את חלל בית־המדרש כוח וגבורה.

הוא מגיע לסוף תפילת “הנני העני” ולחשו עובר לאט לאט לקול הולך וחזק. מסלק הוא את טליתו מעל פניו וצופה לימין ולשמאל – פי שבעה קרן אור פניו, כאילו צמח וגדל מלפני התיבה, והוא הולך ומתרומם יחד עם קולו. הנה פצח בתפילת ה“קדיש”, – רעם מתגלגל על במתי שחקים, סופת הגשם עומדת להתפרץ.

– אותו ר' אריה שמלפני שלשים שנה! – מתפלאים וקוראים המתפללים זוכרי הימים הראשונים.

– כדאי והגוּן לכך, לא יבייש את שולחיו! – לוחש הרב ברצון.

ר' אריה מסיים תפילת ה“קדיש” מתוך צללים רועדים ושוקעים כנפצי ברזל בוער. פני הרב מאירים והוא קם והופך פניו לכותל המזרחי לעמוד בשמונה־עשרה. אחריו קמים כאיש אחד המתפללים ובזמר עצוב ומעודד מתחילים שמונה־עשרה שבקול. אין בכייה ואין אנחה, הכל נובע מתוך רעידת־נפש ערבה והתאזרות־קודש תמימה. כל אחד מאמת־פינתו, כל אחד מקירות־לבו נותן משלו – מסביב מרחפים קולות התפילה ונמשכים לשערי שמים. וקול שליח־הציבור אינו נשמע: כבר בקע דרך לפני שולחיו, עכשיו הוא אוזר כוח, מקשיב לתפילתם ומקבל יניקה מנשמתם…

– “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”! – מתריס הרב כלפי מעלה בקול אדיר וסופק כף כדרך ה“נחמנצ’וקים” כשהם מתלהבים ומתחזקים בתפילה. כמטייל ארוכות וקצרות עוֹבר ר' אריה על ה“פיוט” עם הנוסח, מתפנק הוא ומתחזק, שׂשׂ ושׁר “מלך עליון”. אך הנה נמתחים צללים על כל פנים, פה ושם עולות אנחות דקות. עוד החזן והציבור אומרים “פיוּט” – ואבות מראים במחזורים לילדיהם ולוחשים: “ו”נתנה תוקף“, ו”נתנה תוקף"… כתקופי־פחד מזדרזים יהודים ומשרבבים טליותיהם על פניהם ופותחים כמתוך חרדת־פתאום:

ונתנה תוקף קדוּשת היום

כי הוּא נורא ואָיוֹם.

אימה נופלת על הציבור, עם־טבחה עומד ומבקש על נפשו.

הנה יום הדין – מפרפר לבו של שליח־הציבור.

יום הדין שהיה ויום הדין שיהיה, – מבעירים בתים, מניפים גרזן…

בעזרת־הנשים הולך קול היבבה הלוך וגדול, אשה אחת סופקת כף, שנית ושלישית מרימה קול זועה:

– אל אלהים, טבוחים אנו על שמך ואתה מחריש, עננוּ, הלנוּ אתה או לצרינו?

– רבונו של עולם, את בני הרגו לעיני, הרוג נא גם אותי, אתה הרוג ולא הם!

– אלי, אלי, את בעלי ומפרנס ילדי רצחוּ, ולא הם רצחוּ אלא אתה, אתה לקחת אותו, למה הריעות?…

ר' אריה ניעור, מעמיק ומתעטף בטליתו ופותח בקול אָיום “בראש־השנה”. טענותיהן של הנשים נפסקות מיד וקול שליח־הציבור מושל לבדו, קול רעש המזעזע את זכוכיות החלונות. מסביב הושלך הס, כל המתפללים לבם לר' אריה, שפורש כפיו כנגד שני נרות השעוה הדולקים, אותן שתי העינים הזועפות והקדושות, עיני קודשא־בריך־הוא – –

– “מי בחרב, מי בחיה!” – שוֹאג וטוען ר' אריה.

קצף רותח בעיניו, ידו המתנופפת כלפי מעלה היא כלהט החרב המתהפכת. הוא הגיע לעזוּת, הוא אינו עומד עוד לפני התיבה בטאראסובקה, אלא באוּמאן, לפני קבר מוהר"ן. אוחז הוא בקרנות התיבה שעל גבי קבר הצדיק ומדבר רתת, קובל ומערער. מי הם אלה שנהרגו ושיהרגו בחרב, מי ומי הם שנטרפו ושיטרפו בחיה?

– “מי יטרף”! – חוזר הוא בקול זעקה נורא, קול ארי פצוע.

ומרוב נענועיו דועך נר־שעוה אחד, דועך וכבה – כבתה עינו של כביכול. תנועה בציבור, טלית לטלית רומזת, וגרון לגרון משמיע שיעול… הרב רועד כעלה, מרגיש הוא ששליח־הציבור מכשיל בתפילתו את הקהל… רוצה הוא לקרוא לחזן, להפסיקו, – ואינו יכול, נסגר פיו.

– ככה לא יתפללו! חוצפא כלפי שמיא!

– למה שותק הגבאי? מדוע אין הרב מוחה?

– הרב ושליח הציבור שניהם "נחמונצ’יקים! הכבן־עמרם יכוּ בסלע להוציא מים? הבאלהים יריבו?!

– “מי יתיסר”! – מפליט ר' אריה בקול משונה ונפסק – וצונח, מתעלף, על ספסל, כשידו הרועדת תומכת את לבו.

– נתחלש! הבוּ מים!

צמרמורת חולפת בגוף הציבור, רעש ומהומה. יוֹצקים מים על ר' אריה, משיבים מעט את רוּחו, הדיבור אין בפיו. עדיין אינו מסלק את ידו מעל חזהו, רומז הוא לרב, שיעמוד במקומו להתפלל מוסף. לחישת חרדה, עינים לטושות אלו לאלו:

ראו יהודים, קחוּ מוּסר, נענש בידי שמים, – ב“מי יתיסר” נפגע במידת הדין!

ג

ביום ראשון ושני של ראש־השנה מתפלל הרב מוסף במקום ר' אריה, הוא גם ה“תוקע”. ר' אריה חש בלבו, מוטל הוא על ערשו ואינו מדבר דבר, קולו נחבא. במוצאי ראש־השנה, בחצי־הלילה, אור לצום גדליהו, גוע ומת. כל השעות האחרונות ישב הרב על יד מיטתו, משמשו ומחזק לבו וקורא לפניו את תפילת הוידוּי. על פי פקודת הרב מתעסקים בסדר טהרת ה“בר־מינן” מיד. הרב, המתחיל בדבר, קורא מעל הספר “מעבר יבוק”, ממרר בבכי, מספר בשבחיו, ובעיקר בגודל ערך מעלותיו בחסידוּת. עוד באישון לילה ואפלה נושאים את המת לבית־הקברות, ולמרות הפחד הגדול מפני הגויים מספר המלוים רב. כשמורידים את המת לקבר, מבקש ממנו הרב שלש פעמים מחילה בשמו ובשם הקהילה.

ואחרי סתימת הגולל נושא הוא את עיניו השמימה וקובל:

– בכזה פגעה מידת־דינו של קודשא־בריך־הוא?!

בשבת־תשובה באים גויים לטאראסובקה ועושים הרג ביהודים מצהרים ועד בוקר יום שני. שוב נשרף חלק מהעיר ובין הנפצעים נמצא גם הרב הזקן, אשר ברח מביתו הבוער; הרוצחים רדפו אחריו והכוּהוּ מכות נמרצות. בבוקר, אחרי הפרעות, מצאו אותו שוכב ברחוב ומיהרו והכניסוהו לאיזה בית.

– הבית יהודים הוא זה? – שאל, כשהשכיבו אותו במיטה, והוא נאנח ממכאוביו העצוּמים.

– יהודים אנו! – השיבה בעלת־הבית המעוּברת, שפניה סמל הפלצות.

– כאן הכל בכשרוּת? – הוסיף הרב ושאל לאחר שעה קלה, כשבעלת־הבית הפצירה בו לאכול.

– כשר! כשר! – מרגיעה אותו האשה – כלוּם לא הכרתני, רבי? אני בת השמש, זו שבעלה נהרג עוד בזמן החורבן הראשון…

– רבי, – הוסיפה – רבי, אני בצרה גדולה. קרבוּ ימי ללדת וחמשה ילדים קטנים על צוארי, אני המפרנסת, אני הכל… ועוד קרני אָסון… אתמול נרצחה אחותי אשת המלמד… היום הביאוּה לקבר קדושים ואני אבלה…

– המקום ינחמךְ! – מסנן הרב מבין שיניו ושפתיו רועדות.

– אני אבלה – בוכה כבר האשה, – חייבת אני לשבת “שבעה” – ועל מי אטוש את פעוטותי?…

– אַת פטורה מ“שבעה”! – מתיר לה הרב.

לעת ערב תוקפת אותו קדחת והוא מוסר למבקריו, שגדולה זכותו של ר' אריה, שהכריזו עליו מיתה מן השמים, מזכותו הוא, שהוּכה בידי “טרפנים”, מכה שימות בה. ועוד מוסיף הוא, שבבחינה ידועה, כשם שפינחס בן אלעזר הכהן קינא קנאת אלהי ישראל, כך נתמלא ר' אריה אהבה לקהילות ישראל. והוא מסיים בהתעוררות, שבמידה זו שהרב מאַפּטה, בעל־המחבר “אוהב־ישראל”, היה נוהג להתפאר באהבתו לישראל, בה במידה היה יכול גם ר' אריה להתפאר! – אחר כך הוא משתקע בשינה ומתחיל להזות. צועק הוא מפני מה הקהל אינו מניח לר' אריה לילך לאוּמאן לקבר, מנעים קולו ומספר ברחשי־קודש, שנשמה זכה תועה בדרך העולה מבית־המדרש לבית־הקברות – נשמת החזן ר' אריה. כזוהר הרקיע מזהירה היא, והיא מתדפקת על בתי ההרוגים הקדושים, – בודקת היא בודאי את היוצאים לאויר־העולם ל“התעבר” באחד מהם. שמא היא שורש נשמתו של עקיבא בן יוסף? או גלגול נשמתו של נחמן נכד הבעש"ט? – –

בבוקר חוּמו יורד ודעתו מתישבת עליו, אלא שכוחו פוחת והולך ופניו משתנים, ורואים שמתקרב קצו. בעלת־הבית פורשת לקרן זוית ובוכה במסתרים. מחשבה עולה על לבה לקחת עצה מפי הרב בטרם ילך ואיננו. יגיד, מה לה לעשות עכשיו? הרבה יהודים בורחים מן המקום, הרבה באים בדברים עם הגויים שיחביאום בעת־צרה; דבר ידוע, גברים הם ויודעים לכלכל ענין. והיא, האלמנה, לאָן תברח, למי תפנה וממי תיושע?

“וכי עכשיו לה זמן ללדת?” – מנקרת במוחה המחשבה. ובכיה מחניק אותה, אבל בגשתה למיטת הרב היא מפליטה רק את שתי המלים:

– רבי, ברכני!

הרב מזדעזע ולוטש את עיניו?

– מי יברכךְ, אני? במה אברכך? –

אחר־כך הוא הופך את פניו אל הקיר ומשם נשמע מתוך בקשה וערעור כאחד:

– רבונו דעלמא כולא, הלפניך אברכנה?!

שעת הגסיסה באה. הרב שוכב פרקדן על מיטתו, נשימתו כבדה ועיניו עצוּמות וממצמצות לסירוגין. מפני כבוד הרב נשארו אתו בחדר מנין יהודים, וכולם עומדים על רגליהם ומקשיבים, מביטים ונאנחים. את בעלת־הבית הרחיקו לחדר השני, ומשם, בעד הדלת הפתוּחה לשליש, מכניסה היא את ראש לחדר הרב. פניה נוראים, נערמו כנֹד נוזלים, והדמעות קפאו. באויר מורגשת מעין לחיצה של יד גדולה ואפלה. רמש זוחל על גבי קרקע ונשמע קול זחילתו… הרב ניעור, פוקח את עיניו ורומז, שיתנו לו מעט מים לנטילת ידים. האשה המעוּברת מזדרזת ומביאה מים, והרב מטביל את אצבעותיו, לוחש ומביט בפני האשה. אחר כך מעביר הוא את עיניו אל הנאספים ואומר:

– הנה האשה הרה, וכשתלד בן – גוזרני, שיקרא שמו בישראל אריה. ויהי רצון שתתעבר בבנה הנולד נשמת החזן אריה מטאראסובקה, זכוּתו יגן עלינו!

א

בעיירה מ. קוראים לו שמואל חתן הרב, והוא אחד משרידי יחידי היחסנים שבמקום. אברך בן תורה הוא, בעל צורה ובעל נכסים, עוסק בצרכי ציבור ומעוֹרב עם הבריות, יודע לכון את השעה ומהלכים לו אצל כל מיני פרנסים ואדונים. בית דירה נאה ומרוּוח לו, קן אפרתים עתיק ומפוֹאר, החוסה בצל צפצפות זקופות ומוּקף חצר גדולה וגן של אילני סרק ופרי. ועקרת־בית נאה לו, חנה שיינה’ניוּ הצנועה והחסודה, שמצד אביה ומצד אמה קשורה משפחתה במשפחות רבנים וקדושים.

בת שלושים ושלוש היא חנה שיינה’ניוּ. גבהת־קומה ופניה מפונקים וחיורים, חיורים עד כדי להפתיע, ועיניה שחורות, רטובות־חמות וביישניות, טבולות ביראת־שמים ובמרה שחורה, ונשקף מתוכן משהו מחשק מסתורי ומעורפל. שׂערה שחור, דק כמשי, והוא מכונס בסתר כנפיה של מטפחת משי בהירה, ועין אדם לא תשוּרנו.

כחמש עשר שנה כבר נשואה חנה שיינה’ניו לבעלה וילדים אין לה. אנשי הבית והקרובים משערים, שהעקרוּת גורמת לה עגמת נפש ומכאן באה לה המרה השחורה, שבתוכה היא משתקעת לפרקים. אולם חנה שיינה’ניו אינה מגלה שום דבר ואפילו אינה להוטה, כדרך העקרוֹת, לחבב תינוקות ולנשק פעוטות. עוד מימים ראשונים, מזמן שלאחר חתונתה, נטלה עליה לגדל בביתה נערה אחת מקרובותיה העניות. חוה’לי היתה הראשונה, שחנה שיינה’ניו טיפחה בביתה. במשך ארבע שנים טיפלה בה בחיבה יתירה ונפשה נקשרה בנפשה. הקדימה חנה שיינה’ניו להכין לה לבני־כלולות, ואחר כך, כשגדלה והגיעה לשמונה־עשרה, נזדרזה ושידכה אותה, נתנה לה נדוניה ומלבושי חתונה והכניסה אותה לחופה, והיא עם בעלה היו השושבינים. פנינה היא השניה וחמש שנים היא כבר בביתה. נתחבבה עליה ביותר והיתה לה מתנה, שזכתה בה מן השמים. פנינה טרחת כל הבית עליה והיא רוקמת מיני רקמה, המשעשעים את לב חנה שיינה’ניו. בוחרת היא בשבילה צורת שמלה, שאותה תתן תבנית לחייט לתפירה, ואחר־כך בודקת היא ומודדת לה אותה שמלה ומסדרתה ומכנסתה בארון למשמרת. בלי עזרת פנינה לא תתקשט חנה שיינה’ניו בתכשיטיה לכבוד שבת ולא תקבל בצהרי שבת את פני האורחת היחידה המבקרת אצלה: אשת הרוקח היהודי שבעיירה. בכל בוקר פנינה משלבת ומהדקת את סרטי־השני של המחוֹך על חזה הענוג של חנה שיינה’ניו ומבשמת את שערותיה. ולעתים קרובות, קודם שינה וקריאת־שמע, נוהגת פנינה, תוך כדי שיחה וישיבה במיטת חנה שיינה’ניוּ, לקלוע בשערותיה שתי צמות ארוכות ומתפתלות כנחשים שחורים, כאילו ניתנה רשות לשתי הצמות הללו לראות אור רק במחיצה זו. ואף בעניני מצוה וצדקה שוב אין חנה שיינה’ניו יכולה להתקיים בלי להסתייע בפנינה. בכל יום ששי בבוקר פנינה היא המחלקת את הדגים והבשר לעניים לשבת, ובצהרים היא המסדרת את מערכת הנרות, שחנה שיינה’ניו מברכת עליהם בערב שבת.

והבעל חרד לשלום אשתו ושומר עליה, שלא תטרח כל טרחה ושלא תדאג כל דאגה. מתכון הבעל, שלא תדע אשתו מטוב ועד רע מן הנעשה בעסקיו וממה שמתהוה מחוץ לעניני מצווֹתיה וצרכי ענייה וארונות שמלותיה ותכשיטיה. כאילו רק זה גלוי וידוע לפני חנה שיינה’ניוּ, שבימות החורף מצוּיים קור וכפור ויהודים מנדבים עצים לעניים ובימות הקיץ נשי ישראל מטגנות פירות והולכות לקברי אבות ול“צדיקים”. כאילו עליה רק לדעת, מתי יהיו ימי החתונות בחצרותיהם של ה“רביים” מקרוביה המרובים, בלא עין הרע, ותשלח להם מתנות־דרשה, ואף אימתי חלים ימי הפטירה של שארי בשרה מן ה“צדיקים”: אותם הימים אף אצלה כאן טעונים הדלקת נרות ואמירת קדיש ולימוד משניות. ירח על ירח לא תדרוך חנה שיינה’ניו על האדמה שמחוץ לחצרה, וצרכי בית מן השוק מכניסים לביתה בכל עת ובכל שעה. ואף מהליכה לבית־הכנסת, שיש בה מצוה, היא פטורה: שני חדרי תפילה קבועים במעונה, מין בית־מדרש קטן עם עזרת נשים, ובהם מתפללים בכל ימות השנה.

לפרקים נאחזת חנה שיינה’ניו במצודת העצבוּת, שנמשכת כמה וכמה ימים, אז צורמים את אזניה מלמוּל הגמרא וצרצוּר גלגלי החשבוניה, הנשמעים חליפות מחדר בעלה. תוקפות אותה קדרוּת פנימית ועייפוּת מתמדת וכאילו מת בה אז גם חשקה לעניני מצוה ולדברי תפילה, שנתה תדד מעיניה ופחד לה בלילות. אָז מסתייע הבעל בסגולותיהם של “צדיקים” וקודם שינה הוא מסתיר בחשאי “שמירה” תחת כּרה. ופנינה מטפלת לה בשלה. יודעת פנינה את נפשה של חנה שיינה’ניו והיא לה כאחות לצרה. אך תבעתנה רוח רעה ומרה שחורה תתקפנה – ופנינה תקרב אליה, כדרך של אם לגשת לתינוקת, וחנה שיינה’ניו נמסרת לה מתוך חולשה ונגררת אחריה מתוך התפנקות. פנינה מוליכה אותה לחדר־מיטתה, וסוגרת את הדלת אחריהן. שעה ארוכה תפטפט עמה פנינה פטפוטי־ילדות מבדחים ותוציא מהארון חולצות של קטיפה ומשי מכל הצבעים, וכנגד המראה תמדדן לה זו אחר זו, תלביש ותפשיט, תפשיט ותלביש. וחביבים עליה על חנה שיינה’ניו כל אותם הטיפולים. נעימים לה מאד כל אותם המישמוּשים של אצבעות פנינה, שפעם הן מדגדגות תחת בית־שחיה ומסביב לחיקה ופעם הן כצפרים קטנות מדדות על גבה ועל צוארה וזרועותיה. פנינה תפשיטנה את כותנתה ותרחץ את רגליה במים חמים ואת כל גופה תסוּך בשמן־בושם חם. לבסוף תשק לה, כדך שנושקים לתינוק מרוחץ ותשקיעה במטתה; ועד שתפול תנומה על עפעפיה תשכב אתה ותגפף את צוארה ואל חיקה תלחצנה.

ובערבי הסתיו הקודרים והממושכים, כשחנה שיינה’ניו מוטלת לה עצובה בחדר־מיטתה לאחר כמה לילות ללא שינה, מזמנת פנינה לשם את המבשלת והמשרתת, וכוּלן, זו אחר זו, משתדלות להפיל שינה על בעלת הבית בסיפורי מעשה שונים. רואה פנינה שאין הדבר עולה בידן – רומזת היא למשרתת וזוֹ מעמידה ארשת פנים של סוד וממהרת ויוצאת בחשאי על מנת להבהיל את ז’וּצ’יכה הכובסת, שביתה המט לנפול עומד מאחורי ביתו של שמואל חתן הרב. אלמנה היא ז’וּצ’יכה ובנים ממזרים לה ואף איזה מין בעל שני, שנתגלגל ובא אליה במקרה. הוֹרדי הוא שמו של אותו גוי, ובכל יום ראשון הוא שותה לשכרה ואז הוא קושר את ז’וּצ’יכה בצמותיה לאילן ומכה אותה ברצועתו. אולם רבה היא חכמתה של ז’וּצ’יכה בעישוני עשבים ובכל מיני כשפים ולהטים. לוחשת היא על כל מכה וצרה ומרפאת כל מיני תחלואי אדם ובהמה. וכבר גלוי וידוע לכל בני המקום, כי ז’וּצ’יכה מיבשת את החלב בעטיני הפרות, וטומנת רשת כשפים ללב אשה – לאהוב את בעלה של חברתה, וללב בעל – לחמוד אשת רעהו. והמשרתת חוזרת בחשאי, מגלה דבר מה אל אוזן המבשלת, והמבשלת מרעדת מתוך חרדה פנימית את גבות עיניה כלפי פנינה, ושלשתן יחד מכבות חיש את אש המנורה ומסתלקות מן החדר. מזדעזעת וניעורה חנה שיינה’ניו מנמנומה הרפה, רואה עצמה שהיא לבדה ואין איש עמה בחדר, וכולה נמוגה מפחד. מיד מתגלה אור כחלחל־ירקרק, שמפזז ומפעפע בתוך כיסוי קדרה על גבי הקרקע באמצע החדר, וממחשכי הפתח צומחת ועולה ז’וּצ’יכה המכשפה. פניה מכורבלים במטפחת שחורה, ואין חנה שיינה’ניו מכירתה, אלא על פי כפות ידיה הגסות והזרוּעות אבעבועות. גוֹיה זו, שמדברת “יהודית” וכובסת את לבניה – בשעה זו מתבטלת חנה שיינה’ניו מפניה וגדול מוֹראה עליה. ז’וּצ’יכה מהפכת סנדל ומנחשת בו ומעשנת מיני עשבים וסממנים, הממלאים את החדר עשן חריף ומתוֹק, מפעם לב ומזעזע מוֹח, זורקת המכשפה אצבעות אוחזות נוצות פרס כלפי חנה שיינה’ניוּ, מצלפת עליה משהו מעיני הגיהנום שלה ואינה מדברת עמה בלשון בני־אדם, – חס וחלילה! – אלא מקרקרת לה כצפרדע ומצרצרת לה כצרצר והומה לה. ופתאום מוציאה היא בקצה החרמש שבידה מתוך חיקה סמרטוט ארוֹך ורטוּב ומטלטלתו כנחש באויר ובקפיצה־טיסה היא עומדת לפני מיטתה של חנה שיינה’ניו. בחוזק יד משכיבה ז’וּצ’יכה את חנה שיינה’ניו על משכבה ובצירוף לחישות יורקת שלוש פעמים בפניה, ואותו סמרטוט ארוך ורטוב, שמפיץ ריח חריף של נוזלי פרגים, היא מלפפת וקושרת אגב “השבעות” מסביב לראשה. חנה שיינה’ניו כאובדת חושים וכמתעלפת על מיטתה, ושוב אינה יודעת בבירור מכל הנעשה לה. כאילו מישהו כורכה ומקפלה במיני חיתולים רטובים־פושרים, מחכך ארוכות את ברכיה וירכיה ומגרד את שוקיה ופעמיה, וחום ומתיקות משתפכים בכל אבריה, כאילו מישהו צונח אל תוך זרועותיה ומתגפף ומחליק, מעסה ומוצץ משני שדיה שלא היניקה בהם מימיה…

ובכל אפסי החדר נשמעת נחרת שנתה של חנה שיינה’ניו עד אור הבוקר.

ב

עתים משתנות ותמורות מתרגשות. המלחמה הגדולה טרם תיגמר – ובארץ אוקראינה דבר־מה מתפוצץ ומהוּמה קמה. בכל שלשת כפרים ובכל חמשת פרורים מסתדרות אגודות ובראש כל אחת מהן “בּאטקוֹ” שלה. כמו מאיזה מדבר רחוק צצות ועוֹלוֹת צוּרות עתיקות של קוזאקים והידאמאקים מנסכי דם אדם לעיני השמש ומטמאי נשמות זכּוֹת בצהרים. ומכל יער ומכל מערה אורב לך קרדום מנפץ מוחות עוללים ויונקים ומבקע נשים הרוֹת. נשפך דם ישראל. מרוכסי הרי הקארפּטים ועד גדות הדניפּר מתחננות לגויים ומתפללות לשמים נפשות רצוּצות של נשחטים ונשרפים ושל נאנסות וסרוסות פיטמות שדים מבנות שבע ועד זקנות בלות. והקיפה בכיית נשמות את כל המחנות והרעישה את כל הקהילות. וגאה הפחד והגיעה הבהלה עד משכנות שאננים של העיירה מ. שם מסתירים את האמת מחנה שיינה’ניו, אבל גם אליה מגיעות ידיעות נכונות על המתרחש. פנינה משביעתה, שלא תפרסם דברים בשמה, ומוסרת לה בלחש, שעיר פלונית חרבה ובה יהודים רבים נדקרו ונחנקו ונטבעו. משגיחה חנה שיינה’ניו בזעזועי פניו המוּזרים של בעלה המסתתר לו בחדר אפל בצהרים ולאור נר מרצה את מעותיו, כורכן וקוברן בחשאי במקום סמוך לבית־הכיסא. חנה שיינה’ניו באה במבוכה משוּנה, כשבעלה ופנינה התחילו פתאום פורקים מעליה את מרגליותיה ועגיליה ואת שאר תכשיטיה. חלק מהם נותנים לשמירה לגויים בטוחים וחלק מהם מתפרים בכסת, שהיא ישנה עליה.

– אני מפחדת! – מגלה חנה שיינה’ניו את לבה בלחש לפני בעלה וכולה רועדת ומתכוצת.

נהלכת חנה שיינה’ניו כצל כל היום ועוברת מחלון לחלון. מפני כל חריקה של צירי הדלת תירא וכלפי כל שאון צעדים תזדעזע. לא יכבו נרות כל הלילה בחדרי ביתה ושנתה תדד מעיניה. רק לעת בוקר תאחז בה מין תנומת פחד וחלומות רעים יבעתוה.

נוּגה ושותקת כאבן יושבת לה חנה שיינה’ניוּ, צופה אל שזירת הסלסלות, שפנינה עסוקה בה, ובתוך כך עוצמת היא את עיניה ומחוירה יותר ויותר.

– מה לך? – צוֹוחת פנינה ותופשתה בידיה.

חנה שיינה’ניו ניעורה מתוך בלבול וחרדה ולוחשת:

– חוששת אני, שהם יפרצו לביתנו בלילה ולא ביום.

– בלילה או ביום, אחת היא, – מרגיעתה ומנחמתה פנינה בקרירוּת קול, כלשונם של בני אדם, שכבר למדו את הענין די והותר.

ועל משכבה בחצי הלילה נוע תנוע חנה שיינה’ניו ולא תמצא מנוח. פעם נדמה לה: דלת המסדרון שורקת, ופעם – איזו יד דופקת בחלון. כלום שאון צעדיו של החתול כקול פעמי אדם? כלום חיטוטי אצבעות של גזלנים משמיטי חלונות דומים לניקורי שיניהם של עכברים? – צמרמורת חולפת בגופה, דורשת היא לבעלה והוא נענה לה ומרגיע אותה. והיא מספרת עם בעלה, כי בטוחה היא, כי בבוא הרוצחים ראשית דבר יקרבו אליה, יתלו צלב גדול על צוארה ויגזרו עליה לנשק את הצלב, אחר כך בודאי יהרגוּה, ולא תבוא לקבר ישראל… נוזף הבעל באשתו ומוכיח לה בדברי תורה, שכל מי שנותן שליטה בלבו להרהורים כגון אלה, הריהו מתחייב בנפשו כעובד עבודה זרה. ובכלל אין יסוד להשערותיה הנבערות, שהיא משערת במחשבתה. הוא ופלוני ואלמוני נכנסו היום בדברים עם ה“בּאטקוֹ” של ה“וילני חלוֹפּצי”¹, הראש והראשון לכל קיבוצי הרוצחים שבכל הסביבה, והוא – גוי פשוט ודוקא לא רע, גוי “לוקח” הוא… וכזה – ברכה בו, גוי גואל ממש… וכבר אספו כמה שאספו. יהודים נתבעו ונתנו. ועל כל פשעים תכסה הנתינה, כידוע. וכבר הספיקו אף לתקוע לתוך ידיו של אותו גוי את דמי הקדימה, כמדובר. מנוּ לו כך וכך חלקים שוים מכל שבעת מיני שטרי הכסף המתהלכים כאן, כמדובר. והוא נשבע והבטיח שהיהודים שבכאן לא יפגעו, חס ושלום, אף במשהו. – והאשה שומעת את דברי בעלה ומעירה באנחה, שהגויים כולם שקרנים וזייפנים הם, וכשם שאין אמונה בצלמים ובצלבים שלהם, כך אין בטחון בכל שבועותיהם והבטחותיהם.

שׂנוּאים ונוראים נעשים בעיניה של חנה שיינה’ניוּ כל הגויים שהיא מכירה. שֹוטמת ויראה היא עכשיו אף את ז’וּצ’יכה הכובסת. גוֹיה זו, שעוד לפני זמן מה נכנסה אצלה ובסודי סודות פיזרה לפניה קלפים לגלות לה אימתי יהא לה הריון, – עכשיו מעוררת היא בלבה אך איבה ופחד. גויה זו, שבכל פעם שבעלה השיכּוֹר רודף אחריה להכּותה, הרי חנה שיינה’ניו נותנת לה מחסה ומפלט בביתה, עתה היא בעיניה כקוץ מכאיב. ובלילות, בשעה שהיא נמה ולא נמה, נדמה לה לפעמים, כאילו ז’וּצ’יכה עומדת מאחריה ועוד מעט תבהיל אותה לקום ממשכבה ולפתוח בעצמה את הדלת לגויים האורבים לה…

ובן יקיר לה לז’וּצ’יכה זוֹ – גנב וממזר, ושמו פאַנאַס. לפני כמה שנים, בעודו ילד, היה נוטל שקץ זה עכבר חי לתוך ידו, מרקד עמו לפני חנה שיינה’ניו וגורם לה צער וגועל עד כדי התעלפות. עכשיו גדל פאנאס והריהו מתקן חביות אצל הזפתן היהודי בחצר הסמוכה. פאנאס הוא כבן עשרים, אך פניו המגושמים עדיין בלי סימן של שער ואיזה בוסר מיוחד בהם. קומתו נמוכה וכמקוטעת וה“פּוֹדיוֹבקה” עם החגורה הנתונה עליה, נותנת לו צורת אחת מאותן חביות הזפת, המחושקות באמצעיתן, שהוא מטפל בהן תדיר. אזניו קצתן זקוּרות חוצה וקצתן שקוּעות פנימה כאזני החזיר, שפתיו עבות ומפושקות ועיניו החתוליות הקטנות נראות אורבות בערמה ובאיזה אור כעוּר. סנטרו בולט ואצבעותיו שלוּחות בצפרניהן העקומות והנרפשות כמוּכן לדרוס.

יושבת לה חנה שיינה’ניו לפני החלון – ופתאום מרגישה היא בפאנאס, העומד לו על גבי חבית מעבר לגדר. והריהי מתבלבלת כילדה קטנה זו, שפתאום צומח ועולה כנגדה כלב בעל פה פעוּר ולשון שלוחה ואין לה מקום לנטות מפניו. פאנאס נועץ בחנה שיינה’ניו את שתי עיניו, וקורא לה וכאילו מכריח אותה לקרב לחלון ולכון את פניה מוּל פניו. בינתים מוציא פאנאס צפור מחיקו, צפור חיה ומפרכסת, מראה אותה ומגמגם דבר־מה, כאילו הוא משתף דבר־מה לה ולצפור. אחר־כך מוציא הוא חוט מכיסו וקושר את רגלי הצפור, ובו ברגע כאילו משליך מיני חבלים כלפי חנה שיינה’ניו – והריהי עם הצפור, שתיהן יחד ככפותות ועקודות לפניו.

– הביטי, בעלת־בית! – כאילו גוזר פאנאס במין קול קרוש.

כאילו נתקע איזמל בנשמתה של חנה שיינה’ניו: שיחתו וצורתו של פאנאס הן עתה כלחישתה וכפרצופה של ז’וּצ’יכה, בעשותה בלהטיה. כנראה, נתגלו כבר לממזר משוּקץ זה סודות הכשפים של אמו המכשפה. משתוקקת היא לברוח מפאנאס, אלא שמיד היא נזכרת, כי אסור למכושף להפסיק לאחר שהתחילו בו במעשה כשפים, והיא נשארת רתוקה למקומה.

והצפור מפרפרת בידיו של פאנאס, – והוא – כאַנָס זקן ורגיל – משחק הוא בשללו, מורט מעט מעט באצבעותיו את נוצותיה של הצפור, וכמתגנב הוא תוקע צפרנים לתוך רגליה ומחליק ומחניק באצבעותיו את צוארה. זיעה קרה חולפת את גופה של חנה שיינה’ניו: כאילו פאנאס אוחז בה ממש ובצפרניו הוא מורט אותה ושורטה, מטפל בצוארה ועוסק ברגליה. רוצה היא לצעוק, ופיה קפוץ, אין גרונה מפליט קול. מתאמצת היא לקום ולברוח, אבל כאילו בן המכשפה דאג לדבר וקשר אותה מסביב. הנה כבר יצאה נשמתה של הצפור ופאנאס זרק אותה מידו כדבר נתעב, קפץ מעל החבית ונעלם.

כמסתתרת מעיני בני הבית עוברת חנה שיינה’ניו בחשאי אל מיטתה. שעה ארוכה שקועה היא שם, ואחר־כך היא מדברת בקול חלש אל בעלה ואל פנינה. אולם אינה מגלה אף בחצי דיבור את המעשה הרע שעשה פאנאס, ואת כל היסורים הקשים שגרם לה. ענין זה נעשה לה כסוד קבור בנפשה ואינה מגלתוּ לזולתה, כאשה כשרה זו, שלא תספר על מעשה נבל, שפגע בה ברחוב והחזיק בה ונשק לה. ובלילה אין מנוחה לחנה שיינה’ניו ועד שעה מאוחרת תשכב פנינה אצלה.

ג

והיהודים בעיירה שרוּיים בצער ובפחד. ה“בּאטקוֹ” של “וילני חלוֹפּצ’י” עדיין מקבל יום יום את תשלומי הקוֹנטריבּוּציה שנתחייבו לו היהודים, אלא שכבר רמז ואף הגיד מפורש, שאין עוד בכוחו לכבוש את תאותם של “בניו”. טוענים הבנים, ובצדק: בכל המקומות נעשה רכושם של היהודים הפקר ובני עם הארץ נהנים מחורבנם, ובמה פחותים הגויים שבכאן מאחיהם הגויים במקום אחר? למה יגרע חלקם? – ועוד, הפלוגות של ה“צ’וֹרני חמארי”² מתקרבות והולכות ומי יודע אם ישמרו “חוק ומשפט” ובאחד הלילות האפלים לא יפשטו כארבה על פני העיירה ויקחו מן השלל, שעל צד האמת שייך הוא לגויי המקום ולא להם – ומי אחר־כך יהיה מהשוטים והנעלבים? – והיהודים שומעים את הדברים התמימים והצודקים הללו וביראה ואימה נשמטים הם אחד אחד לבתיהם. “חוקרי עתידות” מבין יהודים מוסרים דברים בשמם של גויים, ש“ענין” השוד והחמס כבר נקבע ליום פלוני וכאילו אף נסתדרה כבר למפרע מעין חלוקה, שעל פיה יהיו רשאים הגויים לקחת אך מהיהודים שהם שכניהם ולא משכניהם של אחרים. היוצא מזה, איפוא, שרכושו של שמואל חתן הרב יעבור לידיהם של שכניו הגויים, שאף ז’וּצ’יכה ובניה הממזרים בכללם.

– כשנתתי היום סבון לז’וּצ’יכה לכיבוס הלבנים – מבררת פנינה את מצב השעה לפני שמואל חתן הרב ואשתו – נכנסה לכאן ובשתי עיניה בדקה בכל הפינות.

– תמקנה עיניה! – חותמת המבשלת את דברי פנינה, כשהיא באה מן החדר השני. – סח לי פאנאס, הממזר שלה, כי בשעה שיתחילו לפרוע, מיד יכנס לכאן וכאחד ה“פריצים” יקח תחת זרועו את בעלת הבית ויביאנה אל מיטתה… – מוטב תפרח נשמתו ולא תתקיים נבואתו.

חנה שיינה’ניו מתאדמת, כאשה צנועה, שנבל בא כנגדה ותפס בשמלתה לעיני רבים.

ובעל הבית סוקר בכעס כלפי פנינה וזורק בה במרירות:

– בודאי את מפטפטת, כי בכסת טמונים חפצים יקרי־ערך. אין סוד לנשים. מן הראוי היה להעביר את התכשיטים למקום אחר.

פנינה מצטדקת ונשבעת מתוך בכי, שלא פירסמה שום דבר. המבשלת היא האשמה. למה היא נכנסת בדברים עם פאנאס? ולמה נותנת היא לו לאחר הסעודות ללחך אתת הפנכות בפי הטריפה שלו?

וממחרת היום, עוד מתחילת הבוקר, נופלת חנה שיינה’ניו לתוך עצבוּת גדולה. כרוכה בבגדיה ושרויה במרה שחורה היא שקועה במיטתה כל היום. לעת ערב נחטפת היא לשינה קשה; ואחר־כך היא ניעורה פתאום בקול, ובחרדה היא מוסרת לבעלה, שחלמה חלום ונתגלה לה הקץ שלה. באה אליה אמה בחלום: שבע שנים כבר לא נראתה לה אמה בחזון לילה, ועכשיו באה. באה ורמזה לה באצבעה וקרצה לה בעינה, כאילו לילך אחריה לשם קראה לה. והחלום נפתר מאליו: היא כבר הגיעה עד גבול שנותיה של אמה, וכאן פוסק גם חוט חייה. אמה ואם אמה לא האריכו ימים, והיא, בשר מבשרן, הריהי הולכת בעקבותיהן. ומספרת היא באנחות לבעלה, שעוד בזמן שחרית, כששכבה במיטתה, הגיעו לאזניה קולות של הרבה כלבים בוכים מסביב לבית. קרבה אל החלון והביטה – ולא נשאר אף כלב אחד מסביב לבית.

– השכיביני! – מתחננת חנה שיינה’ניוּ בתחילת הערב בקול רועד אל פנינה.

פנינה נחפזת לגשת אליה, להציע את משכבה, להפשיט את בגדיה, והיא כתינוקת מתפנקת לפניה וכתינוקת היא נכנעת ונשמעת לה. בהנאה מושיטה היא לפנינה את רגליה להתיר את שרוכי נעליה ולחלוץ לאט־לאט את גרביה. גומעת בגמיעות חלושות מעט חלב, לוחשת “שמע” בהפסקות, וכנלכדת ברשת־קסמים מתכנסת היא אל תחת שמיכת המשי.

ד

להעיירה מ. משחקת השעה. החיה כבר פערה את לועה לבלוע אותה ולאבדה מן העולם – והנה היתה לה הרוחה. שמואל חתן הרב וסיעתו לא הוציאו אף רגע לבטלה ומצאו סגולה חדשה להשפיע על ה“בּאטקו” כי יאריך את חסדו ליהודים. ממקור נאמן נודע להם, כי פּאראסקה, ידידת נפשו, זקוקה למיני ארג, ונזדרזו והמציאו לידה אותם אריגים ושאר מתנות, ובמקצת הועילה התרופה. והפלוגות של ה“צ’ורני חמארי” שבעיירה הגיע לאפן ריח בא ממקום אחר, ובערב אחד כאילו נשא אותן רוּח ויתקען בגבולות ההרים של שפת הדניסטר. בין כך וכך ובענין הפרעות נעשתה העיירה מין נדחה. ועובדה זו הטילה ללבבות שמחה עצומה.

– לא הרי תענית נדחה כהרי תענית שנתבטלה, – מפרשים יהודי העיירה אלה לאלה.

ואולם דיה צרה בשעתה, וענין של חיי שעה גם הוא ענין, וזכרוּ לכם, יהודים, כי יהודים אתם ואל תבקשו גדולות!

עוברים שני ימים רצופים ועוד חצי יום ובעיירה שלום ושלוה, אין צוחה ואין אנחה. כבר יהודים מנחמים זה את זה: מכיון שהענין נתאחר – ישתקע לגמרי ויעבור ויבטל. סוף סוף הרי בעוד שני שבועות ימי הקציר מתחילים ויודעים הגויים, כי בשדות ובגנים השנה היא שנת ברכה בלתי מצויה ואין קץ לבר ולפירות אשר יאספו. במשך שבועות ארוכים יהיו כל הגויים עסוקים ולא יהא סיפק בידם לטפל במעט העניוּת של ישראל. והרי גם נחלות שדותיהם וגניהם של בעלי האחוזות בשנה זו בעלים אין להם – ברחו למקום שברחו, – וכל הרוצה ליהנות יבוֹא ויטוֹל מהם. וכלוּם הידים פשוּטוֹת אָז להרוג, כדי לשדוֹד ולגזול?

יום שבת. שמואל חתן הרב שקוע ביחידות בחדרו לאחר שישן שינה של צהרים ולאחר שלמד את שיעור הצהרים שלו. בהרחבת הנפש מיסב הוא לשולחן ומהנה את עצמו במרקחת שזיפים, שרקחה אשתו שלשום ומהנה את לבו במיני הרהורים, שאף הם מתוקים כאותם הפירות בצלחת שלפניו. זה כשני חדשים מטפלים הגויים בקציר ובדיש וליהודים היתה הרוחה. אף הוא עשה בזמן זה עסקים לא רעים, מכר שטרי מעות מכל המינים והמהדורות ו“סחורה” זו ושאר מיני סחורה שמורים אצלו מן השנה שעברה ומקודם לכן ומחירם עלה עכשיו פי כמה וכמה. בשני החדשים האחרונים הספיק לקמץ ולקבור סכומי כסף הגוּנים ולא איכפת לו אם למתן בגלוי ובסתר הפריש ויפריש כך וכך אחוזים מן הריוח, כי הרי יש חשבון בדבר. ואף חנה שיינה’ניוּ שבה קצת למנוחתה והמרה השחורה כמעט נסתלקה מעליה. כל הימים הללו טרודה היא בריקוח פירות ובענין השידוך של פנינה, שמציעה חוה’לי ושעכשיו התחיל מקבל צורה הקרובה למציאות. מחר בבוקר נוסעת היא עם פנינה אל העיר ומחרתים יבוא שמואל לשם. ובערב יום השלישי, אם ירצה השם, יגמרו את השידוך ויכתבו תנאים ויעשו סעודת אירוסין, הכל בכי־טוב.

ובחדר השני מקבלת חנה שיינה’ניו את פני אשת הרוקח, אורחתה התדירה לצהרי שבת, והרי היא ופנינה מכבדות אותה באגוזי יער ובמרקחת שזיפים רעננה, ושלשתן עוד משוחחות בנחת ובידידות. נחה על חנה שיינה’ניו רוח צהרים טובה ונעימה והיא יושבת לה מדושנת עונג־שבת.

– השזיפים יפים והשרף נפלא – מציינת האורחת בנענוע חן – אנא, חנה שיינה’ניו, הגידי נא לי: במה השבחת כל כך את השרף?

בעלת הבית שמחה ונהנית ומעידה וחוזרת ומעידה, שלא השתמשה בשום סממנים והשרף עלה יפה מאליו. שוב האורחת מהללת את השרף המצוין, ואגב היא מספרת שהסתכלה אצל החייט בשתי שמלותיה החדשות של פנינה. אותה שמלה קנמונית עם הקוים ואותה שמלה קושטית עם הנקודות, זו שמארג מרקיזט. אבל את שמלותיה החדשות של חנה שיינה’ניו לא ראתה.

– הרי לא אני הכלה, – מסברת חנה שיינה’ניו בנעימות – וחלילה לי בעת צרה כזו לתפור לי מלבושים חדשים. מסרתי לחייט לתקן את שמלת החופה הלבנה שלי וגם זוג חולצות בהירות, ועוד משהו – ולא יותר…

– שמלת חופה זו – מעירה פנינה – הכניס החייט אתמול סמוך להדלקת הנרות ולא הספיקו אפילו למדוד אותה.

– אנא, חנה שיינה’ניו, מדדי נא שמלה זו, ואראה אף אני, – משדלת האורחת את בעלת הבית בסקרנוּת מרובה.

נכספת היא חנה שיינה’ניו לראות את עצמה בתלבושתה המחודשת ובקשת האורחת מתקבלת על לבה.

אשת הרוקח ופנינה מיד מתקרבות ומתחילות להפשיט את שמלתה של חנה שיינה’ניו, והיא אינה מזיזה אף אצבע בעצמה. פנינה ואשת הרוקח משפרות את חנה שיינה’ניו בשמלת החופה שלה, וטרם תגמורנה לתת עליה את כל חלקי תלבושתה, – וכבר הן גומרות את ההלל על התופרת ואף על החמדה והנוער ששמלה זו משוה לה.

– צורת־כלה נאה ונעימה מזו לא ראיתי מימי – חורצת האורחת את משפטה.

בינתים נשמע רעש דברים מחדרוֹ של בעל הבית וכל שלש הנשים זו אחר זו הטו אזניהן כלפי פתח החדר.

– בעלי מדבר בחדר השני… – דובבת האורחת – למה בא? – ודאי איזה מאורע בלתי נעים.

– צרה באתנוּ! – מבשר הרוקח, הפורץ שטוף פחד אל החדר, וכשהוא פוגש בבעלת הבית הריהו מתבלבל ומתבטל מכל השפר וההדר הנסוכים עליה: – נודע הדבר, שפלוגת הרוצחים האכזרית “ני ז’וּריס!”³ יצאה הבוקר ופניה מועדות אלינו, בודאי תגיע לכאן בחצי הלילה.

– היכן שמואל? – מתיפחת חנה שיינה’ניו, נפעמת ונכלמת, כאילו קפאה לעמוד באמצע החדר מבלי יכולת לזוז ממקומה.

– תיכף יכנס הביתה! – מרגיע אותה הרוקח – בעיירה כבר התחילו יהודים מתחבאים בבתיהם ואצל גויים נאמנים, והרבה ממהרים לעבור בדרך הקצרה בין השדות אל העיר.

– גם אני אברח! גם אני אברח! – מגמגמת חנה שיינה’ניו, – ועדיין כמסמר תקועה היא במקומה באמצע החדר, כנותנת בעל כרחה לכל העינים לבדוק ולחזור ולבדוק בכל יפעת תלבושתה שלא בשעתה.

– בדרך זו, שבורחים בה עכשיו אל העיר – מספרת פנינה – כבר עברתי ברגל כמה פעמים. קצרה היא ולא מסוכנת כלל. מהלך שתי שעות ולא יותר.

– פנינה’ניו, לבבי וזהבי, התלכי עמי העירה? – מתחננת חנה שיינה’ניו לפני פנינה ורצה כנגדה כילדה קטנה זו, שבמקום זר ראתה מרחוק את פני אמה.

– אלך לכל אשר תקראיני – מזדרזת פנינה להשקיט את חנה שיינה’ניוּ, – תיכף ומיד נלך שתינו העירה… ודאי שצריכה את להסיר מעל אצבעך את טבעת הזהב, לא כדאי בדרך… ניכנס אל החדר השני ואחליף לך את שמלתך.

וחנה שיינה’ניו נרתעת לאחוריה כשני צעדים מלפני פנינה, כחוששת שמא, חלילה, תתחיל פנינה לפשוט את שמלתה ועל ידי כך תשהה את ענין היציאה, והיא ממללת בתחנונים:

– יהא כך, יהא כך, ובלבד שלא נתמהמה ונמהר ונצא, ונצא.

– גברת! – צוהל הרוקח כנגד חנה שיינה’ניו לאחר שהוא מתלחש עם אשתו: נמנה ונגמר אצלנו, שתלכי עמנו ועד יעבור זעם תמצאי בביתנו מקום מחסה נאמן. בודאי ידוע לך, גברת, כי את ביתי וחצרי קניתי מגוי אחד. ובחצר שלי יש מדור חזירים הסמוּי מן העין, לתוך אותו מקום מפלט ניכנס כולנו, אני ואשתי וגם את צטרפי אלינו.

וחנה שיינה’ניוּ כאילו אוטמת את אזניה משמוע את הדברים, תופסת מעל גבי הקיר את רדיד הדרך שלה ומתעטפת בו ונמלכת בנפשה ומחלטת שלא לסלק מעל אצבעה את הטבעת. “שמירה” היא לה מאמה ומימיה לא נפרדה מעליה. והיא ממהרת ועוזרת לפנינה לגלום מלבושי דרך – והרי הן שתיהן יחד עומדות שלוּבות זרוע, מוּכנות ומזומנות לצאת.

נכנס שמואל, סוקר את כל החבורה וזורק באשתו ובפנינה:

– להיכן?

חנה שיינה’ניוּ מטעמת, שבורחת היא מפני פאנאס וחבריו והולכת היא העירה. ופיקוח נפש דוח שבת.

– ומה הבטחון שבעיר? – מתרגז הבעל – ועוד מנוסת סכנה וטלטול דרך! והרי גם כאן עוד לא אבדה עצה!

חנה שיינה’ניו נעשית כחרשת לגבי דברי בעלה. ולאחר שעה קלה – וכבר היא ופנינה מעבר לפתח ביתה ולשער חצרה. עוד רגעים מועטים ושתי הנשים כבר חולפות בנתיבות לא סלוּלות. יוצאות מרשות גן ירק אחד ועוברות לגן ירק שני, דורכות והולכות בצנעה ובהעלם וצופות בחשאי ובגניבה. ועם כל עשר פסיעות שחנה שיינה’ניו פוסעת נחלשת היא ונעשית תלויה יותר בפנינה.

– בטחי בי ואַל תיראי! – מחזקת פנינה את חנה שיינה’ניוּ, מחזיקה בה כבדבר יקר ובזרועה כאילו בולעת את זרועה. חנה שיינה’ניו מפגרת ופנינה אינה מרפה ממנה ומושכתה הלאה.

ופנינה וחנה שיינה’ניוּ כבר מתרחקות מכל מוצאי ומובאי גני הירק ומכל המכשולים שמסביב לבתים ולרפתות. כזוג חבוק של בתולות מטיילות הרי הן בוחרות להן שביל נאמן בשדה, חוצות בתוך פלגי אור שמש ומסביב להן שקט ונועם. באים לקראתן שני גויים ומשמיטים את כובעיהם ומברכים אותן לשלום ועוברים והולכים לדרכם. והן אוחזות במסילה צרה שבין שתי גבעות ומרחוק נשקף כנגדן קצה גבול היער.

– עייפתי, – לוחשת חנה שיינה’ניו מתוך נשימות קצרות ומתוך התנפחות חזה והסתמקוּת לחיים – עוד רב הדרך?

– חצי הדרך עברנו, – מבררת לה פנינה ומתעכבת קימעא ופושטת מעליה את רדיד הדרך וקופלתו ונוטלתו תחת שמאלה, ובימינה שוב חוזרת היא לילך עמה שלובת זרוע – אקל מעליך ולא תוגיעך ההליכה, וכשנצא מן היער שוב אלבישך. מה נאוה את בשמלת המשי שלך! כאילו אני מוליכה כלה מהודרת אל המחולות בשעת חתונה.

רגעים מעטים שולטת דומיה ואין כל שיחה. נשמע רק שאון הצעדים הפזיזים של שתי הנשים.

– קצת אימה עלי, – מתאוננת חנה שיינה’ניו לפני פנינה, כשהן נבלעות יותר ויותר בתוך עבי היּער – כאן אין חיות רעות? – דומה לי כאילו אורבים לנו מכאן ומכאן…

…מקצה היער המולה דקה באה ותוססת. המולה זו שופעת ונשמעת יותר ויותר, ועל פני חנה שיינה’ניוּ חולף רעד קל ומפוזר.

– בודאי יהודים שכמותנו מתקרבים ובאים מאחורינו – מרגיעה פנינה את בת לויתה.

וההמולה נעשית יותר תכופה ויותר עמוקה, ומתוכה מבצבצת ועולה מרוצת רגלים של בן־אדם.

– רודפים אחרינו! – קוראת חנה שיינה’ניוֹ ונלחצת אל פנינה ומפגרת קצת בהליכה. ידיה כאילו נאחזות במיני סבכים ורגליה כבדוּ.

מרוצת השטף נעשית יותר חודרת, ולבסוף מצטרפת אליה שריקת שפתים חוזרת ונשנית. פנינה מחוירה, גוררת את בת־לויתה אחריה, פוצרת בה בבכי ונוזפת בה בכעס למהר בכל כח.

– הניחיני נא! – מתחננת חנה שיינה’ניו לפני פנינה, עוקרת את זרועה מתוך זרועה, נרתעת שתי פסיעות הצדה וניצבת כנציב מלח.

– ז’וּצ’יכה! ז’וּצ’יכה! – מגמגמת בלחישה חנה שיינה’ניו ומראה באצבע על איזה דבר.

כחצי רגע עומדות שתי הנשים ומציצות זו בפני זו וכאילו אינן מכירות זו את זו. ופתאום מתחילה פנינה לרוץ בכל כוחה, מכונת את ראשה כלפי חנה שיינה’ניו ומפייסת וגוזרת:

– רוּצי אחרי! למה נעצרת? נוסי! דולקים אחרינו! ברחי לך!

וחנה שיינה’ניוּ עומדת ואינה זזה אף כמלוא נימה, כאילו מישהו אוחז בה ואינו מרפה ממנה. גלי אש וקרח צפים על פרצופה. פעם היא מביטה לפניה כלפי פנינה, שמסתלקת ומתעלמת ממנה יותר ויותר ופעם היא מכונת את עיניה לאחוריה, אל מול המרוצה והשריקה, שמפניהן היא מפחדת ואליהן היא משתעבדת.

– עמדו! – מזמזם ומרפרף באויר.

חנה שיינה’ניוּ נשארת תקועה במקומה ומחכה לרעה המתקרבת אליה מתוך עקשנות וטמטום רגש של בהמה בשעת שריפה.

– עמדי! עמודי! – נפלטים ומפרכסים בתוך המרוצה והשריקה קולות של אדם, שעדיין אינו נראה לעינים. והקולות הללו נמתחים כקורי־עכביש מסביב לחנה שיינה’ניוּ, ובעל כרחה היא מסכנת ומשקעת את עצמה בתוכם. כאילו מרגישה היא במין דגדוג משוּנה, שמדגדג על פטמות שדיה ומכאיב להן ומנעים להן, כאילו נודף מסביב עשן־גחלים חריף ומתוק וראשה סובב וגופה צונח ושוקע…

ה

מבין האילנות מתגלה גוי קטן, נער בלא שפם ולא סימן זקן – הוא פאנאס בן ז’וּצ’יכה הכובסת. פאנאס בא בדהרה ובשריקה, נוהם ונושם, מפרפר ומזיע. משגיח הוא בחנה שיינה’ניו וניצב כעשרים פסיעות מלפניה, שמח בה ומתבונן אליה ומתבייש מפניה. משמיט ואינו משמיט אותו מין קארטון שעל ראשו וזורק כלפי החלל בדרך ארץ:

– הנה בעלת־הבית!

חנה שיינה’ניו ניעורה מתוך הקפאון של ביעותי התעתועים ועיניה סוקרות ומציצות לנוכח פאנאס. קצת מגוחך ומחוסר־אונים הוא עכשיו בעיניה. והיא כאילו יוצאת מתוך אותה רשת שנפתלה בה, ומרגע לרגע היא מתאוששת ומתבצרת וכבר נכונה היא לגעור בנזיפה בפאנס ולגרשהו מעל פניה. ובקול טעון רוגז ובוּז ובשפת גויים בלוּלה שבפיה היא מתרסת כנגדו:

– נער, למה באת?

פאנאס מתבלבל ושתי שפתיו סתומות הן, כמי שאינו יודע להשיב וכאילו נחפז הוא לחסות בכלי־הזין שלו, הוא מוציא סכין ארוכה ומראה לה. אולם כלי־זין זה אינו מטיל אימה על חנה שיינה’ניו כל עיקר.

– בעלת־בית, נלכה הביתה! – אומר פאנאס, ספק מבקש, ספק גוזר.

דברי הנער מתקבלים על חנה שיינה’ניוּ בהסכם גמוּר. ומיד ניתקות כפות רגליה והיא פונה ללכת חזרה בדרך שבאה משם. ופאנאס הולך בעקבותיה כעשר פסיעות מאחוריה. צועדת היא קוממיות ומביטה ברצון ונושמת במנוחה וארשת פניה וכל תנועותיה מתחילות להיות אותן הרגילות אצלה. קצת מפתה היא את עצמה להאמין, שפאנאס, כאחד מנערי הגויים הבזויים, חמד לו לצון וכבר התל בה כנפשו, ובודאי עוד מעט יעזבנה לנפשה. אבל כיצד תרהיב עוז בנפשה ללכת לבדה מרחק רב כל כך ואיך תמצא בעצמה את הדרך לשוב הביתה? וכלום אפשר עכשיו לעבור סמוך לשכונת גויים בתלבושת כתלבשתה בלי מעיל מלמעלה, – כלומר, לצאת מן הפח אל הפחת? ולמה זה נתנה לפנינה לעזבה ולהשאירה בלא הרדיד ובלא כל המעות שהיו צרורות באותו מלבוש? – מחשבות קשות מתרוצצות בלבה והיא גומרת בדעתה להבטיח בדרך שבועה מתנת כסף לפאנאס, ובלבד שלא יעשה לה כל רעה. אולם מיד היא מודה בדבר, שפאנאס בודאי לא יאמין לה, להבטחתה ולשבועתה ומחליטה בנפשה לתת לו את טבעת הזהב שבאצבעה, בתנאי שלא יוליך אותה הביתה, אלא ילוה אותה העירה. ובלי ספק עוד ידביקו את פנינה בדרך, ומשם תעבורנה שתיהן למחוז חפצן. צער גדול לה לאבד טבעת זו, שהרי ירושה ושמירה היא לה. אבל כבר סדוּרים הדברים בפיה. הופכת היא את פניה כלפי פאנאס – והוא כמה פסיעות לפניה ומתניו החגורות דומות לחבית של זפת, שחשוקי ברזל עליה באמצע, והוא נטה הצדה ופרץ לתוך משעול, שמוליך לעבי היער, צופה לה בכעס וצועק לה בזלזול:

– למה את מפגרת בהליכתך? אַל תדדי כתרנגולת! מהרי ורוצי אחרי! מתוך חרדה וכנתונה להיפנוזה היא דחופה לרוץ אחר הנער המכוער, שמתעמק ומתעלם בעבי היער. בקומתה גדולה חנה שיינה’ניו כמעט פי שנים מפאנאס הגוץ, וכילדה פותה, פזיזה ופוחדת היא כרוכה ולהוטה אחר כל מדרך כף רגלו ואל כל אשר יטה ראש ויביט, אף היא תהפוך פנים ותעיף עין. בדילוג עובר לו פאנאס על פני חריץ, ואף היא קצת בדרך קפיצה וקצת בדרך זחילה ממהרת לעבור אחריו. עולה לו פאנאס לראש תל עצים, שניצב לשטן על דרכו ויורד לו משם, ואף היא חופנת את המשי של כנפי שמלתה ובכל ארבעתיה היא מטפסת לשם ומתגלגלת משם ומזדרזת, כאילו חושקת היא שלא להיות פרושה מעמו. קצת דומה היא עכשיו לכלבה זו, שקצה חבל דק עוטר את צוארה, וקצהו השני בידי נער רץ מלפניה, ולכל תנועה שובבה של הנער הריהי נמשכת לכאן ולכאן מתוך העוית־פנים נוראה. וכבר נעשו קרעים בשמלה וגרבי־המשי שברגליה מלאו קוצים וברקנים, וכבר נלאתה נשוא, וידיה רפות וברכיה כושלות ולא נותרה בה נשמה וכולה צער ופרפור. וכבר בעיניה הדומעות דולקת אש הזעם, ונדמה, עוד מעט תחטוף שוכת־עץ ותכה מכת מות את הגוי הקטן, שכמין שרץ הכניס אותה תחת צפרניו־טלפיו. ושוב היא כולה התפייסות והתרפסות לפני פאנאס, וכמוקפת מיני כישופים משונים, הריהי רצה אחריו. שוב היא נעשית מעין קרקע לדריסת רגל ומקבלת את יסוריה מידי מענה מתוך מין משמעת של רצון והכנעה.

– כאן ננפש מעט, ומכאן ישר הביתה! – מודיע פאנאס בקול מנומס וחצוף כאחד, כששניהם כמעט בבת־אחת יוצאים מתוך חריץ ועומדים בגבול יער ושדה.

פאנאס נותן לבת־לויתו להינפש מעט מעמל הדרך, ובעצמו הוא פורש לו בחשאי הצדה. חנה שיינה’ניוּ פולטת מפיה נשימות קטועות ואת עיניה היא מעיפה אילך ואילך כדי לדעת את המקום. חלקת שדה קטנה ומרובעת וסגורה לה בין גבעות, ותעלה לה מעין מחיצה מכל עברים. שום עשב ושום צמח אין בה ועל כל הקרקע שפוכה מין דייסה של קש ישן ונרקב מעורב בזבל־בקר שמן. כנראה המקום שימש ימים רבים מרבץ שדה לבהמות. פינה מתה, שנשכחה מרגל אדם ובהמה גם יחד. ובלבה של חנה שיינה’ניו מזדעזע דבר־מה קר ומקפיא כקרח. בשביל מה ולמה דלק אחריה גוי מנוּול זה והבריחה למרבץ הבהמות השומם שבכאן? – בודאי יתכנסו לכאן כל בני ה“חבריא” הנעימה של פאנאס ויענו אותה, שתגלה להם את כל המקומות, שקבר בהם בעלה את מעותיו. מה תגיד להם? – גלוי וידוע לפניה רק אותו מקום יחידי, ששם הטמינו את מרגליותיה ושרשרותיה וחלק מכלי הכסף. והיא ניעורה ברוגז ובקוצר־רוח ומתכוננת לדרוש בכל תוקף תשובה מפאנאס, לשם מה הביא אותה לכאן. מתכונת חנה שיינה’ניוּ לדבר עמו קשות, והופכת כנגדו את פניה וממצמצת כנגדו את עיניה. והוא – כאילו להטים בעיניו וקסמים בידיו, וכז’וּצ’יכה בשעת הכישוף יוצק הוא משתי עיניו מיני אדים, שמערפלים ומסכסכים את מוחה ומיגעים ומכבידים את גופה. מיד היא מתבלבלת ופוסעת לקראתו. והנה היא כבר עומדת לפני פאנאס, ומתוך שברי אנחה היא כמתחננת לו בקול־בוכים ועוֹגב:

– אימתי תוליכני הביתה?

ופאנאס רגעים מועטים כאילו מריחה ומלקקה בשתי עיניו. והיא כאילו קפאה במקומה מנשמת מבטיו. עוצמת היא את עיניה וכמגרשת זבובים מתוך שינה מנדנדת היא את כפיה לכאן ולכאן. חום צורם וצורב נשפך מתחת לעורה, ופניה נכבשות בקרקע הכתום והשמן. ופתאום רומז לה פאנאס ויוצק לתוך שתי אזניה מלה אחת:

– שכבי!

חנה שיינה’ניוּ מפליטה מגרונה צעקה קטועה וכאור ירקרק־צהבהב חולף ברטט על פניה. תש כחה לעמוד בפני הגזירה. כעבותות חלקות ומתוקות מושכות אותה בלי הרף אל אותו השטיח הצהבהב הפרוש מלמטה, על גבי הקרקע. ראשה סחרחר ופניה מתעותות. עוד רגע ומתוך פרכוסי אנקה צונחת היא לארץ, וכקצף מבעבע מתפתלות מכל עבירה כנפי המשי הצחורות של שמלת החופה שלה.

– חר־רו! – נוחר פאנאס כחזיר, בהתנפלו על שללו.

ו

ממחרת היום בבוקר מתבשרים כל היהודים שבעיירה, שעלה בידם של שמואל חתן הרב וחבריו לקדם את פני הרעה ולעצור בעד המגפה. עוד אמש נכנסו במשא ומתן עם ה“בּאטקוֹ” של ה“וילני חלוֹפּצ’י” ועם פּאראסקה ידידתו, וביד נדיבה כיבדום במשקאות חריפים ובמתנת כלי כסף ושמלות. אז יצא ה“בּאטקו” עם פרשיו לקראת הרוכבים של פלוגת “ני ז’וּריס”, שקרבו למקום בחצי הלילה וסידרו לכבודם קבלת פנים נהדרת. עשו כרה גדולה ושתו שתיה הגונה ולשם הביאו כך וכך דמי פדיון נפש ותיבות גפרוּרים וארגזי טבק וכדומה. ועוד קודם זריחת החמה לא נודעו עקבותיהם של כל אותם הרוצחים. סוחרי המקום העריכו את כל ההיזקות והוכיחוּ, שליל פחד זה בלע ואכל את פירות ההכנסה של העסקים שבכל הימים הטובים האחרונים. – ואף הישועה רק ישועה לשעה היא, כי מי יודע מה יביא ערב ומה ילד יום – ואַל תפתח פה לשטן.

כשעתים לפני הצהרים חזרה פנינה מן העיר ונתפרסם הדבר, שחנה שיינה’ניוּ נשבתה לגויים – ותרעש כל העיירה ותקם מהומה גדולה. בערב נמצאה גופתה של חנה שיינה’ניו במרבץ הבהמות השומם שבגבול היער. ושמואל חתן הרב קונן קינה גדולה על אשתו אשר שוּדדה ממנו, וסיפר כי קודם שנפרדה מעמו התחנן לפניה שלא תנוס מנוסת חפזון, – והיא נתעקשה שלא כדרך הטבע. דחופה ומבוהלת פרצה מן הבית וכאילו בעצמה נמשכת אחר המות ואת נפשה הקריבה. ופנינה יבבה ובנהי תמרורים סיפרה, כי בהגיע שתיהן למקום הפורענות שביער, במקום שהגזלנים רדפו אחריהן – כאילו נקשרו אבנים לרגליה של המנוחה, השחירה והצהיבה וגם הזכירה בלחש את שם המכשפה ז’וּצ’יכה, ולא זזה מהמקום שעמדה בו, כאילו המתינה עד שידביקוה הרוצחים ויעשוה קרבן.

בין נהר דניפּר ונהג טיאַסמה, על גבעות ובתוך בקעות, פזורות מושבות וכולן טובעות בגני־פרי. קרן־זוית זו, סביבת מדוינה וצויטנה – אדמת עדית היא, זבת זהב, והעם בה כחול אשר על שפת הים. עם רב ועל־כן נחלותיהם מצומצמות, רצועות צרות של חיטה וכוּסמת, ועיקר פרנסתם על פרי העץ. ברוב ימות השנה האכּר ובני ביתו שקועים בגן, שותלים ועודרים, זומרים ומרכיבים, וכשצינה שולטת באביב – מבעירים מדורות ומעלים עשן. בימי האסיף משתתפים עמהם גם היהודים: חוכרים גנים, קונים פירות ומוציאים את הסחורה לשוקים.

מדוינה מהוללה בתפוחיה. טובים תפוחיה מענבים, כיין־הרקח טעמם, אין דוגמתם בכל הסביבה, מגדוֹת הטיאסמה ועד גדות הדניפּר. גדולה היא מדוינה – “גויים” רבים בה ויהודים לא מעט. שתי “צירקבות” ולהבדיל – שני בתי־מדרשות. גויי מדוינה כולם “בעלי־גופים” עשירים, תקיפים וחצופים. גם כלביהם עזי־פנים וסוסיהם אבירים. ושם יצא לבחורי ישראל ממדוינה, כולם זקופים וחסונים, אוכלים מיגיע כפיהם, ברזל מוצק, בחורים כארזים – גיבורים. זריזים ועליזים משכימים הם לגנים ומנערים את התפוחים המשתפכים כאבני ברד על הקרקע. מלקטים ובוררים, אוספים בשקים ואורזים בארגזים, ממלאים את הקרונות ומובילים את הפרי לשוקים קרובים ורחוקים, יומם ולילה.

צויטנה משוּבחת בשוֹשניה. שושנים לשם מרקחת, מרקחת נפלאה, בשׂוּמה וריחנית – שאלו לקקני קיוב ויגידוכם. קטנה היא צויטנה, תושבים מעטים ונער יכתבם, שמונים משפחות גויים, ויהודים – כמחציתם. “צירקבה” אין בצויטנה ואף לא בית־מדרש. והיהודים מתפללים בבית רגיל, בו מסדרים גם את החתונות ובערב פסח אופים בו את המצות. גויי צויטנה לא עשירים הם, ענותנים, רשלנים וישרי־לב, כמוהם גם כלביהם העצלנים ובהמתם השקטה. גני־שושנים ליד כל בית, והיהודים חוכרים את הגנים ומרקחים את השושנים וכדים־כדים מוכרים לסוחרים. ומוניטין יצאו לבנות ישראל מצויטנה, כולן נאות ומכוערות אין בהן, לחיים שושנים ועינים ביישניות, צמות שחורות ונשמות טהורות. כחודש ימים אחרי חג השבוּעות יוצאות בחוּרות ישראל לקטוף בשושנים, מספרים בימינן ונפות בשמאלן וכנופיות־כנופיות הן פושטות בגנים. קוטפות ומפטפטות, שרות ולוקטות. בנות־חיל, כל אחת מהן תלקט ארבעים נפה ביום, לא תמעיט.

מדוינה הגדולה וצויטנה הקטנה שתיהן מתנוססות על גבעות, לא רחוקות זו מזו – מהלך שתי שעות ביניהן. בחוּרי מדוינה הבאים בצהרי־שבת לראות בבנות צויטנה, נעשית להם קפיצת הדרך – בוקעים להם נתיב ביער ומקצרים את השטח המפריד. מבקשים להם הצעירים הללו בת־זוג מצעירות צויטנה ולא ממקור אחר, ואשרי שזכה ומצא. באים ומתודעים, יחד יושבים על סְטָיוֵי הבתים ומשׂוֹחחים ומחייכים, מפצחים גרעינים, טועמים מרקחת שושנים, מתקרבים, מתחבבים, ולבסוף בא השדכן אל המוכן וגומר – כך מנהג המקום. ופתגם שגוּר בסביבה: “כלה ראוּיה לשמה בקשוה בצויטנה וחתן הגון במדוינה תמצאו” ואל תחליפו גירסא.

צויטנה מתחתנת במדוינה ושתיהן מחלקות ביניהן שמחות של חתונות וימים טובים. וגם הימים הרעים האחרונים, ימי החורבנות, הגיעו לשתיהן יחד. נפתחה הרעה במעשה בחתן ממדוינה ובכלה מצויטנה.

א

צויטנה. בתים קטנים ולבנים, ראשיהם חבוּיים בין האילנות ורגליהם שוקעות בדשאי ירקות ובשיחי שושנים. פה ושם גגות חדשים של קש־שיפון, שמלמטה הם גזוזים ומלמעלה תפריהם עשוּיים מסרקות. מעל הגגות מצהירות המעשנות המסוּידות לבן ונראות מרחוק כאוזות צחורות, הרובצות על ערמות־בר. משֹוּכּות של זרדים קלועים, מהם יבשים ומהם רעננים, מתיזי פקעים ירקרקים, ולראשי כלונסאותיהן חבושים ככובעים סירים וכדי־חלב הפוכים. שוּרות ארוּכות של לבנים מתיבשים, הקורעים עינים כבהרות שלג. קצות השורות הללו נבלעות בירק גנים. מעבר לגדרות סוקרות כלפי הרחוב חמניות ירוקות, חתומות, שבין לילה גבהו ועדיין סגורות הן ואינן מלבבות. יוֹנים מדדות והומות, ברוזים מגרגרים; תרנגול ועדת תרנגולותיו, נביחת כלב שאינו נראה. באר עם שוקת; חריקת מוט הדלי; מים קולחים: אסל ודליים וריבה מזמרת. הנה הבית המשמש מקום קדוש ליהודי הכפר: גג של קש, כתלים לבנים ותריסים צהובים. משוטטים ועומדים יהודים בודדים מתוך הרחבת־הדעת, פשוטי מעילים, אין השעה דוחקתם. גויים רוכבים על סוסים ומתנהלים לאטם, והם כמנמנמים ואף סוסיהם כמנמנמים. ומלפני החצרות כר־דשא גדול, סוסים כבוּלים, עזים וחזירים. ילדי גויים ויהודים צדים עכבישי־קרקע בחוטים משוחים בשעוה בקצותיהם, וגדולים עומדים על גבם ומסתכלים במשחקם. הנה הרועה מעביר את העדר דרך הכפר להשקותו בפלג. פסיעות גסות וחשאיות וריח מעורב של חלב ועשב. ועל הגבעה מכון הטוחן את כנפי הטחנה לרוח שניעורה, מביט ושותק, ואבק הקמח על פניו כקוּרי שינה. דממה. במרומי השחקים התכולים־האפורים משיקות כנפי־ציפור וממרחקי שדה־הסלק מגיעה שירת הריבות המנכשות.

דירתו של צבי הסופר סת“ם חציה האחד לו ולביתו ובשני דר יהודי שכן, עושה ומתקן אופנים. נזדמן הסופר לכאן לפני שלושים שנה, כתב ספר־תורה בשביל יהודי המקום. בינתים עבר לפני התיבה והפליא בתפילתו את שומעיו ונתבקש ונשאר חזן קבוע עד היום. כבר כשנתים שפסק מחזנוּתו, נחלש, כמעט אינו יוצא מפתח ביתו ו”מנין" מתפלל במעונו. בארון רחב־ידים מכוּנס ש"ס דפוס סלאויטה בכריכות עור ובו הוא לומד תמיד. נזדקן צבי הסופר, נתאלמן, ובביתו פנינה בת זקוניו ושני נכדיו הקטנים שנתיתמו מהוריהם. פנינה היא עקרת הבית והיא גם המפרנסת, מרַקחת שושנים, מטפלת בפרתם הקטנה, ובשעות הפנאי גם תופרת לנשי האכרים. שנה שנה חוכרת פנינה את גן־השושנים מחריטוֹן שכנם, וכבר “חזקה” לה על גן זה ולאחר האכּר לא ימסרנו.

בת עשרים היא פנינה, שזופת שמש, שחורה ונאוה, כוּלה חן. מטפחת לבנה חופפת תמיד על גבה ומתחתיה נשקף קצה צמתה השחורה המסורג בסרט ירוק. תמיד תראוּה יחפת־רגל, על שמלתה סינר לבן, מבהיק ורענן ככנף ציפור. בבוקר ובערב חולבת היא את פרתה, יושבת לה בכפיפת קומה ולפניה שלוּחה רגלה החשופה והצחה. נותנת לעגל לינוק מהדד המיועד לו ואצבעותיה מדדות מסביב לעטיני הפרה ומזלפות כזמר את החלב לכלי – לא תלכלך שמלתה ולא תאבּד אף טיפה! טעמוּ מחמאתה ומגבינתה ותדעו את טיבן, התבוננוּ לכדיה שמשפשפתם בעשבי החרולים ותראו כלי חמדה. פעמים בשבוע תאפה. לימות־החול תטול פנינה קמח כהה, שתי קדרות עם גודש מודדים לה בחנוּת – מנהג המקום הוא למדוד ולא לשקול. לחלוֹת שבת תקנה קמח סולת וממנו תפריש לאטריות. בששי בבוקר תאפה את החלות, ראו פניה הטרודים והמחוּומים בהיחפזה ובהכניסה את החלות לתנור על עלי־הכרוב הרעננים! פעמיים בחודש כובסת היא את לבניה בחמים ובצוננים, שוטפתם אצל הנהר גם בקיץ וגם בחורף, גוללתם ומחליקתם – כשלג ילבינו.

כל היום שקועה פנינה בכל מיני עבודה בבית אביה. בערב, לאחר שנגמרת עבודת הבית והאב והילדים עולים על משכביהם – עוסקת היא בתפירתה. ימים רצופים לא תיעף להבעיר אח אחרי אח ולרקח שושנים דוּד אחרי דוּד, לא תיעף לטפל בפרתה ולא תיגע לטוח ולכבס. אולם התפירה בלילות, לאחר יום העבודה הארוך, עליה למשא קשה מנשוא. וכבר השגיחה בראי, שמתחת לעיניה נמתחים קוים כחוּלים…

הימים ימי חלוֹף המשטר הקיים לאחר המלחמה הגדולה, הנמשכת כבר השנה השלישית ועוד לא נגמרה, ומפי החיילים הפצועים השבים מהחזית ומפי כל אלה המזדמנים לצויטנה מהערים שומעת פנינה דברים חדשים. בימים הקרובים יקוּמו כל העובדים במדינה ויפרקו את עול המושלים בהם והעמל יושע מיד גוזלו… אז לא יכלימו עוד האנשים זה את זה, הכל יעבדו במידה שוה, הכל ישתווּ, חברים יהיו!

ב

פקעי השושנים התחילו מתנפחים ונפתחים ובוֹשׂמים לבית ולרחוב מבשר ומודיע, כי תור העבודה הגיע. בחוּצות משוטטות הנערות, הולכות לשאול נפות אשה מחברתה ולהזמין זו את זו לעזור בקטיף. דבורים מזמזמות, מרחפות ומעופפות, כיתות־כיתות באות מן היער שנגמר לבלובו, אורבות לגני־השושנים. כי תבוא בעונה זו לצויטנה ושאפת אבק מתוק ומשכר, הממזג בחלל האויר כערפל. וכמו מריח השושנים גם במי הפלג ההולכים לאט ובזהרי־השמש העוטרים לגבעה בזריחה ובשקיעה.

התחיל הקטיף. פנינה ושלש חברותיה שקוּעות בגן השושנים של חריטון על־יד בית אביה. השנה ענין ריקוח השושנים עולה בקושי, המלחמה נמשכת והסחורה כלתה מן השוק וסוכר קשה להשיג. ודוקא עכשיו רבוּ הקופצים על מרקחת השושנים, משתמשים בה במקום סוכר. אולם לפנינה האירה ההצלחה פנים וה“מתוק” נתגלגל לידה ממקום שלא ציפתה כלל. נתודע אליה אחד מבחורי מדוינה, שמעיה שמו, שנפצע בחזית בסוף החורף ושוחרר לביתו. בחוּר טוב, חוכר גן־תפוחים במדוינה, ולו זוג סוסים טובים וקרון. חבר הוא לחנוּת קוֹאופּרטיבית לאינבאלידים, השיג שם בעבוּרה שׂק סוכר – ורוח לה!

אותו בחור, כנראה, יש לו “חולשה” לפנינה. נתקרב אליה ומבקרה בכל עת. עכשיו שוהה הוא בצויטנה מבוקר עד שעה מאוחרת בערב. רוצה בודאי לעזור לה בקטיף השושנים. ואמתלא מצא לו לשהותו כאן – הזמין מעמד אופנים לקרונו אצל שכנו של הסופר. ושמא סבוּרים אתם, באמת, שאין במדוינה הגדולה עושי־אופנים מומחים יותר ממסכּן זה שבצויטנה? – ומהחצר, שבה עושים את אופניו, יורד שמעיה לאטו לערוגות השושנים לשוחח מעט עם פנינה.

פנינה ורעותיה משוטטות אנה ואנה, כדבוֹרים פורחות ומזמזמות עוברות משׂיח לשיח ומצלצלות במספריהן ומקשקשות בלשונותיהן. כל אחת מהקוטפות, מדי תמלא את נפתה, אצה להריקה למקום המיועד, אשר משם יקחו את השושנים לרקחן.

– עכשיו נסדר, שהעובדים ימעטו לעבוד ויחיו בטוב! – מבאר הבחוּר את פרשת התיקונים החשוּבים, כשהוא מטעים אגב, כי גם הוא בין המסדרים. דברי שמעיה נכנסים ללב פנינה, נזכרת היא במחטה ובמכונתה ובעבדות הלילה המפרכת.

– הנכון הדבר שיחלקו קרקע לכולנו? – שואלת היא בתמימוּת את הבחוּר, הנחשב בעיניה כבקי בדבר.

– יתנו קרקע לכל מי שיעבדנה בעצמו! – משיב שמעיה כיודע את הענין על בוריוֹ – עכשיו יתקיים העובד, וה“הולך־בטל” יאבד. די לעשוק!

– דברים נכוחים! לוחשת פנינה לחברותיה, כשהבחור נוטה הצדה.

שמעיה תופש את הנפות המתמלאות מידי הנערות ונושאן ומריקן. פנינה ממַחה בו, דורשת ממנו שיפסיק, תעשינה בעצמן ולמה לו לעבוד? והבחוּר מצטדק, הרי הוא מחכה לאופניו, הולך־בטל ומדוע לא יעזור? – ובלי ידיעת פנינה ורשוּתה רוֹתם שמעיה את סוסיו ונוסע ליער, מביא משם קרוֹן זרדים מלא וגדוש לריקוח השושנים. פנינה מתמלאה כעס ונשבעת שתשלם לו, כשמתבוננת בחברותיה המחייכות והמתלחשות על התנהגותו של הבחוּר, מתבלבלת ומשפילה את עיניה.

– הבטלים חייבים לעזור לטרוּדים בעבודה! – מורה שמעיה הלכה לפנינה וליתר הקוטפות – עכשיו ישלטו בארץ דינים חדשים ורק על פיהם נחיה. ביד חרוצים הופך שמעיה את קרון הזרדים על הארץ ומוסיף לבאר:

– עכשיו הכל ישוּתפו והכל ישתווּ! אם, למשל, לפלוני “בעל־גוף” ממדוינה ארבע פרות – נשאיר לו אחת, ושלוש נחלק בין מחוסרי פרות, שוה בשוה!

– וכי יסכים אותו “בעל־גוף” המדוינאי לתת לאחר חינם משלו? – שואלת אחת הקוטפות בתמיהה ובלגלוג.

– מובן שלא יסכים, – מפרש שמעיה – אלא שלא נשאל את פיו, נקח ממנו ביד חזקה!

– “ביד חזקה” – חוזרת פנינה בדממה כמדברת לעצמה – דם ישפך…

בערב נוטלת פנינה מן השושנים שנקטפו ומורטתן לתוך דוּד ושופכת עליהן סוכר כדי להרתיחן ולרקחן. שמעיה לוקח את העצים מידי פנינה, ועורך מהם מדורה כדרך החיילים, מדורה נפלאה, עין לא ראתה. רוֹתח ומהביל הדוּד השפוּת על האש, והמרקחת מעלה בעבועים ורוּדים וקצף לבן וקיטור ריחני. פנינה בוחשת בכף־עץ גדולה במרקחת, טועמת ומפקפקת אם להוסיף עוד סוכר אם לאו. נותנת היא לטעום לחברותיה ומושיטה את הכף גם לשמעיה. הבחוּר טועם מעל קצה־הכף, מודיע וחוזר ומודיע, שהמרקחת מתוקה וטעימה וגומר את ההלל על מעשי ידי פנינה. חברותיה מחליפות מבט והיא מאדימה וכובשת את פניה בסינרה.

באלול מתחילים במדוינה לאסוף את התפוחים, ובסוף החודש מוציאים אותם כבר לשוקים הגדולים. בתנועת הרכבת אין קביעוּת ומטען אינו מתקבל להובלה, ושמעיה מסדר את קרונו ובחבורת בחוּרים אחרים פעמים בשבוע מובילים תפוחים לערי הדרום הרחוקות. בנסיעתם ובחזירתם עוברים הם דרך צויטנה ועומדים בה שעה קלה להשקות את הסוסים. שמעיה מתעכב לפני חצר בית הסופר, ותמיד ישמח לראות את פנינה ולבוא אתה בשיחה. מדי עברו יביא לה מתנה צרור תפוחים מהמובחר. היא מסרבת לקבלם, אבל סוף סוף התפוחים נשארים אצלה. ויש שאף היא תכבדהו בחריץ־חלב ממעשי ידיה – צידה לדרך. יוצאת היא החוצה ונשענת בקרונו של שמעיה ובצמא שותה את דבריו על הנעשה במדינה. מספר שמעיה, כי בקרוב ובמהרה יעבור השלטון בכל המדינה לידי הפועלים ועובדי האדמה, והיא מחרישה ומעיניה מבצבצות דמעות גיל. בינתים נזכר שמעיה ומוסר לה חבילה של סדקית, שקנה בשבילה בעיר. מתרעמת היא עליו שהוא מבזבז כסף עליה – הרי לא קרובתו היא, ופשוט לא יפה לקבל, גם אסור. שמעיה עושה את עצמו כלא שומע ומתחיל מטפל בהכנותיו לנסיעה. בעין בקיאה בודק הוא את פרסות־הברזל שברגלי סוסיו, וכהעביר כר־נוצה יעביר שק־תפוחים מצד אחד של הקרון למשנהו, עולה עליו ותופס במושכות ביד חזקה ובטוחה. נעים לה לפנינה להתבונן בבחור זה כשהוא עוסק בעבודה: מהיר, חרוּץ, רחב־כתפים ובהיר־עינים, כוּלוֹ מוצק, גם במלחמה גיבור היה. רעד חולף בגופה ובחיבה היא עונה לו על ברכת פרידתו, ושעה קלה עוד נשארת עומדת ומביטה אחרי הקרון המתרחק.

בחול־המועד של סוּכות בא השדכן מצויטנה, הוא גם הרב והשוחט, אל הסופר ומציע לפניו את שמעיה לחתן לבתו. פנינה, שעמדה לצאת מן החדר, נעצרת בהליכתה ומקשיבה לדבריהם, ראשה מוּרד קצת ועיניה מציצות בבושה קלה ובאלכסון אל אביה והשדכן. מספר השדכן בשבחו של שמעיה, דוֹד חשוּב לו וגם אביו המנוח היה איש ישר. משפחה הגונה וגם בחוּר הגון, אף עוסק במלאכתו ומוכשר לפרנס אשה בכבוד, ובזמנים אלו הרי זה ענין גדול, כידוּע. והאב מודה במעלותיו של המדוּבּר, אלא שהוא מוסיף, כי הבחור פני הדור לו ועם שונים יתערב.

– עתה אין מלך! – מלמדת פנינה זכות על השידוך, ומיד מרגישה שלא יאה לה להתערב בדבר ואודם בושה משטיף את פניה והיא ממהרת לצאת. ממחרת היום בערב ושמעיה עם דודו ועם השדכן יושבים בבית הסופר. פנינה ואשת השכן טרוּדות במטבח בהכנת סעודת הערב, סעודת האירוסין. הנשים גומרות את עבודתן במטבח והגברים גומרים את כל המשא והמתן וכולם מתכנסים בחדר אחד, החתן ממציא משלו בקבוּק של יי"שׁ “מוֹנופּוֹל”, שאינו במציאות בימים אלה ושנזקקים לו בשעת השמחה. כנהוג בישראל, כותבים תנאים ומקבלים קנין, שוברים פנכה ושותים לחיי החתן והכלה ומברכים אותם במזל טוב ובאריכוּת ימים.

ג

ערב שבת, כשעה לפני השקיעה. פנינה מתלבטת אילך ואילך במעוֹנה, כבר פנויה היא מכל טרדת ערב־השבת. גם את הילדים רחצה והלבישה, גם לאביה הכינה את הלבנים לכבוד שבת. נזדרזה היום – מחכה לחתנה שיבוא – והשתדלה לגמור את עבודתה במוקדם. אתמול הודיע לה שמעיה, כי היום יבוא ויהא אצלה אורח לשבת. ועדיין איננו, איחר לבוא, דבר־מה בודאי עיכבהו בדרך, והיא חרדה לרגעים אל החלון ומשקיפה בעדו – שמא לצאת לקראת החתן אל השער? קופצת היא מתוך הבית ובאה עד השער ועיניה לדרך – אינו נראה, אינו נשמע. משם יבוא לקראתה, מאותו נתיב המתעלם ביער.

פנינה לבושה שמלת השבת הלבנה שאתמול כבסתה והכחילתה והבוקר החליקתה במגהץ. שׂמה עליה סינר חדש – קנתה בד מצבע תכלת, אמתים בלי רבע לקחה ותתפור. הסתרקה יפה, נעלה את נעליה החדשות. שבת נאה הכינה לכבוד אורחה־דודה: סעודות עם פרפראות, הכל עלה בידה. בבוקר עם שמש אפתה את החלות, חלות עם קליעות, תפחו יפה. חריטוֹן הזקן, שכנם, הביא לה במתנה שיבוטה חיה, מפרפרת. הכשירה את השיבוטה, מילאתה ופלפלתה יפה יפה – שמעיה אוהב דגה מפולפלת הרבה. כף־רגל התקינה. בישלתה והקפיאתה, פשטידה מתוקה הטמינה – מעט מרקחת דובדבנים עוד נשאר לה מאשתקד. שחטה עופות טובים, שמנים, ושני מיני מרק הכינה, אחד עם אטריות לסעודת הערב ושני עם פול לסעודת הבוקר. כבר ערוך גם השולחן, הנרות במנורות, ולמה אחרוּ פעמי חתנה, למה בושש לבוא?

קול יוצא מהבית, קול אביה הקורא לה ומזרזה לברך על הנרות. עיני פנינה למערב – החמה כבר בשיפולי הרקיע, עוד מעט ותסתלק מעל גבעת צויטנה! נכנסת היא הביתה ומדליקה את הנרות. אביה חולה, כבר כחודש ימים אינו יורד מערשו. הוא נאנח ומביע את צערו, שכנראה נגזר עליו מלמעלה, שלא יזכה להכניסה לחופה. י"ז בתמוז קרוב לבוא, יותר משמונה חדשים כבר מזמן אירוּסיה, וכבר לא פעם ביקש ממנה והשמיעה שימהרו בחתונה, ולמה הם דוחים עד שבת “נחמו”?

פנינה מנחמת את אביה, שיבריא, יקום מחליוֹ ויחיה בביתו ועוד יאריך ימים. האב נאנח ופותח ב“קבלת שבת” ועיני פנינה לחלון, אצה היא לשער וכמחפשת דבר מה, מתבוננת ומאזנת. נזכרת בדבר, ששכנם עושה־האופנים נסע היום למדוינה וטרם שב. היא נרגעת – חתנה יבוא ודאי אתו בעגלתו. נחפזת פנינה לבית ומגישה לשולחן לסעודה, מושיבה את הילדים ונותנת מים לאביה. והוא נוטל ידיו ומקדש על החלות, בוצע ואוכל קמעא מהדגים ומהמרק. גם הילדים סועדים. פנינה אינה טועמת, מחכה לחתנה. קצת לבה הולם בה. אולי אסון, מי יודע? הנה נשמע כבר קוֹל השכן ממעוֹנו – שמעיה לא בא! היא ממהרת אל השכן, אולי הביא ידיעה ממנו, אוּלי פתקה שלח לה?

– הראית אותו? השלום לו? – מקיפה פנינה את השכן בשאלותיה ובמבטיה. השכן מספר לה שבמדוינה פרצה מהומה, אתמול החליט “ועד החברים” להתחיל מן השבוע הבא בחלוקת גני־התפוחים של “בעלי־הגופים” בין כל יושבי המקום. היום אחרי־הצהרים נתלקטו כל “בעלי־הגופים”, הזדיינו ואסרו את “ועד־החברים”, שגם שמעיה אחד מהם. ואולם עוד טרם עזב את מדוינה נודע לו ברוּר, כי שמעיה הצליח לברוח ואומרים שנמלט ליער. עצובה ורצוצה מקדימה פנינה להשכיב את הילדים ודמעתה על לחיה. דואגת היא לשלום חתנה, אולי רדפו אחריו והשיגוהו. מתעורר איזה חשד בלבה: אין הדבר מתקבל על דעתה, ששמעיה יעזוב את חבריו ויברח לנפשו. הוא הקשה כברזל והשוחק לכל סכנה, אחת משתים – או שיכּוּהו או שיכּה אחרים, ימית או יוּמת ולא יברח. ואולי התחמק ליער על מנת לחתור משם העירה ולהבהיל את “הצבא האדום” למדוינה? אם כך קרה אז ודאי שיצא מן היער עם חשכה ויהא מוכרח לעבור את גבולות צויטנה, דרך אחרת אין לו. אך ינומו האב והילדים תרוץ לנתיבות היער, אולי תפגשהו, אולי תראהו. תעבור לפרשת דרכים, תחקור, תדרוש, תשאל את שומרי הלילה. אבל איך תופיע ותפתח פה ותדבר, הרי בחקירתה ובשאלותיה תעורר חשד? –

שרויה פנינה בצער וזורקת את הנעלים מעל רגליה – לא חג, לא שבת לה היום! כאילו רואה היא את מדוינה לפניה, בשבת שלפני שבועים ביקרה שם. בא שמעיה בקרונו ובסוסיו ולקח אותה לביתם – אורחת לשבת. שם במדוינה בחורי היהודים רובם “אדומים” הם, עוד מן החזית. הנה בית שמעיה עם הבאר, מסילה יורדת מן הגבעה ועוברת בין גנים, יוצאת לשדה, ליער…

פנינה מתעתדת לצאת מן הבית. כבר האב והילדים ישנים ונרות השבת דועכים והולכים. בבית חושך ונודף ריח הנרות שהלכו לעולמם, ומחוץ אל פני פנינה נשקפת לבנה בהירה. ליל תמוז בהיר, לבן – כנוֹס פנינים מעל הקרקע! הירח כאן והירח שם – הגידה, ירח יקר, היכן דוֹדי, היכן? לאָן נמלט? העוד תחזהו ותשמעהו, העודנו חי? תפרוץ החוצה, תעבור רחוב, תעורר את חברותיה, עם הבחורות תלך לבקשהו. תשוטטנה ותסובבנה, אולי תיודענה דבר מפי עוברי דרכים, אולי תפגוֹשנה במי שהוא שבא ממדוינה. סולדת פנינה ונמשכת אחרי קול – מן החצר נשמעים צעדים מהירים וחשאיים. דפיקה קלה בחלון, קול קורא לה בשמה, – מי זה דופק, מי זה קורא לה בשמה? מחדרה, מעבר לחלון – משם באה הדפיקה, משם הלחישה. רגליה היחפות של פנינה מקשקשות על הקרקע, רצה היא לחדרה – שם דופקים, שם לוחשים.

– הנה דודי! – יהמה ככינור לב פנינה.

ד

בחשאי פותחת פנינה את החלון ושמעיה קופץ בזריזות ונכנס לחדרה. צח ואדום, נושם במנוחה ומביט בגבורה, מחבק הוא את כלתו – כל עצמותיה תרעדנה. שמחה פנינה באורחה וכנדהמת נשמטת מחיבוקיו ומנשיקותיו וברתת שואלת למצב עניינו. והוא צוחק, מראה בשתי ידיו על עצמו שלא נחסר מאומה, שלם בגופו. אם נשאר משהוּ מסעודת־הערב – ילעס, ולכשיסעד – יספר, ובעצם אין מה לספר.

– תיכף אערוך שולחן – לוחשת פנינה – האב והילדים על ערשותיהם, יישנו להם. חושך כאן, ואני איני מדליקה נר בשבת, ואם יש ברצונך – האירה.

– יהי חושך! – מחליט שמעיה – דרך החלון המואר יכירוני ומוטב שלא יראוני אחרים.

– צרה באתנו, – לוחשת פנינה באנחה, בעמדה ללכת להביא אוכל.

– ישתנה המצב! – מטעים שמעיה ופורש לו למקום שאין אור הירח שולט בו.

צמרמורת חולפת בפני פנינה והיא כמפקפקת אם להוסיף לשאול – ונגררת למטבח. מיד חוזרת היא משם ובידיה חלה וסעודת השבת – חלק חתנה וחלקה היא. שמח שמעיה בסעודה שהתקינה לו כלתו ומסיר את קליעת החלה ונותנה טרף לשיניו החדות, ושולח כפיו אל הקערות. לועס ובולע כזאב רעב. והיא מביטה ונהנית כאם שילדה אוכל בתיאבון ומקשיבה לשיחתו הנפלטת מפיו בין הפרקים. שמעיה חוזר על דברי עושי־האופנים ומוסיף, כי המורדים ירוּ ברובים, שנים מחברי הועד נפצעו והוא הצליח להימלט ליער. עכשיו הוא רוצה להגיע לעיר ולסדר גדוּד ומשם ישוב למדוינה לעשות שפטים במנוּולים. אבל יש להיזהר, עליו עוד לעבור דרך ראצאוה, ושם אולי יארבו לו, על כן יצא מכאן בחצי הלילה, כשישקע הסהר. ולמה היא, פנינה, מצטערת ככה?

– רודפים אחריך, אורבים לך… – מסננת פנינה מבין שיניה בחרדה גדולה. – לא אירא! – מרגיעה חתנה בקול שלו ובוטח, גומר לאכול וקם וקרב אליה.

– אַל תעבור דרך ראצאוה, שם ישיגוּך! – מפצירה פנינה בשמעיה ובעיניה מזהירות דמעות.

– שנים נלחמתי, ואירא? שטוּת, לא נורא! – מנחם שמעיה את כלתו בכרכוֹ את קצה צמתה הארוכה על כפיו כרצועה של תפילין. – אַל תדאגי! – אשקיט את מדוינה ואשוב אליך ונעמיד חופה.

פנינה מוציאה את צמתה מידו ומתרחקת קצת ועיניה זולגות דמעות.

– שמעי נא! – ניעור שמעיה מתוך הרהורים בקול רך – אל תגידי לאיש, שהייתי אצלך ויצאתי מכאן לראצאוה, חס וחלילה, אף מאביך ומחברותיך תסתירי את הדבר, זכרי!

– אזכור! – דובבות שפתי פנינה ברעדה – שמעני, אל תלך מכאן, אסתירך אצלנו עד יעבור זעם… בחיי. אף ציפור לא תדע מזה!

שמעיה צוחק, מושכה אליו ומעביר את כפו על צוארה בחיבה.

– חריטוֹן שכננוּ גוי ישר ונאמן, גוי בעל סוד – מוסיפה פנינה בהתרפקה עליו – אבקש ממנו להסתירך בעליית ביתו, בתוך השחת…

– מעשה גבוּרה יפה… – מוסיף שמעיה לצחוק – לא זאת הדרך, תמתי!

שמעיה מביט אל הירח היורד לאחורי הבית ומתחיל מתהלך בחדר אנה ואנה. פסיעותיו גסות וצר לו המקום, כמו סגוּר הוא בכלוב ברזל ומבקש להבקיע לו מוצא. נושם הוא בקוצר רוח, ניצב ומשפשף ידיו זוֹ בזוֹ – הבו לו תריסר מדוינאים וכדג יקרעם!

עיני פנינה אל חתנה – אדיר הוא, טוב לסמוך עליו, משגב הוא לחוסים בו. והוא קרב אליה ובקול שקט מודיע, שהגיעה השעה לילך ומהראוי להיפרד כאן. בבית ולא בחוץ. פנינה משדלתו, שישהה עוד קמעא, תלוהו קצת ואיש לא ישגיח בהם. והוא אינו מסכים לדחות את השעה, ניגש אליה, לוחצה אל לבו, נושקה בחזקה – כאילו רוצה למצוץ בנשיקה זו את כל צער נפשה.

אור צץ על פניה והיא פונה אליו:

יש לבוא העירה בנתיבי יער, מבלי לעבוֹר דרך ראצאוה, והיא תלך אתוֹ ותראהו את הדרך. אך ישקע הסהר ויצאו יחד לגן השושנים, ומהחריץ ילך לאטו עד ליער, יימין ויגיע לסלע, ומשם יטה לצד שמאל עד ההר. אז גני האגסים של ראצאוה ישארו משמאלו ומלבד פרבר פאבלובה, שגוֹייו שקטים, יעבור את כל הדרך העירה בלי ישובים, וגם דרכו תקצר.

– דרך בטוחה. – מאשר שמעיה, ומביט אליה בתודה.

הירח נחבא ואפלה עולה. יחפת־רגל וזריזה כחתולה קופצת פנינה מעל אדן החלון, סוקרת לצדדין וקוראת בלחישָה לשמעיה. שניהם עוברים דרך ערוגות השוֹשנים, כמתגנבים מתבּוֹננים אל סביבותם, היא הולכת בראש והוא נגרר אחריה, בעקבותיה. נשמע פתאום שאון קל מאחורי הגן, רשרוש וקול צעדים. שניהם נשארים עומדים כקפואים במקומם, מביטים ומקשיבים, כופפים קומתם ועוצרים נשימתם עד שמשתתק הכל.

הגיע הרגע האחרון של הפרידה ופנינה משננת בלחישה לשמעיה את פרטי הדרך.

שמעיה מסתלק, מדלג בחשאי, מתכופף ומתנועע, נבלע בחושך וקול פסיעותיו פוחת והולך. הנה לא נשמע עוד קול, אף לא תנועה, – הלך דודה, חלף לו.

ה

שבת בבוקר. בבית הסופר מתפללים ב“מנין”, מסיימים קריאת התורה ופותחים בתפילת מוסף. חיורת ועצובה יושבת פנינה בחוץ על סטיו הבית, שמלתה הלבנה מקומטה ושערותיה מדוּבללות. על ידה יושבות חברותיה ומשוחחות בלחש זוֹ עם זוֹ. מספרות הנערות לפנינה מן השמוּעות שנתפשטו במקום על אודות שמעיה. פנינה מצדה אינה מוסיפה על דבריהן מאומה. זוכרת היא את אזהרת חתנה, שדבר עברוֹ בצויטנה צריך להישאר סוד כמוּס. דואגת היא אם כבר הגיע בשלום העירה. ואולי שומרים הרודפים את מוצא היער והוא מוכרח יהיה להסתתר בו עד הלילה הבא?

שאון עולה מן הרחוב. נערים רצים. אחד ניצב בראש שער ואחריו עולה גם שני. מביטים אל הדרך ומראים בידיהם – מה קרה, מה הם רואים שם, כלום שרפה? מן הבית יוצאים גם המתפללים ובראשם עושה־האופנים מעוטף בטליתו. הוא זורקה מעליו, מטפס ועולה לגג ומודיע כלפי מטה, שגויים הולכים מדרך מדוינה. עומד וסוקר ומוסיף שגויים לאין־מספר מתקרבים לצויטנה, מחנה עצוּם, יותר ממאה, יותר ממאתים. פנינה מחוירה וכולה רועדת – ברור לה, שהגויים הללו באים משם לכאן לבקש את שמעיה. הנה הם כבר ממלאים את חוּצות צויטנה, הנה חלק מהם נכנס לסימטה של בית הסופר. כאילו כיסה ענן על החצר הקטנה והוא בולע את האור שמסביב ומקיא קדרוּת מקרבו… כל הגויים יחפי־רגל ולבושים מעילים אפורים ובראשיהם קארטוּזים אפורים המיוחדים ל“בעלי־הגופים” במדוינה. קלשונות וקרדומות בידיהם ולרבים גם חרבות ורוֹבים, ועל פני כולם אבק הדרך וחמה לוהטת. קצתם רוכבים על סוסים, ומנהיגם, גוי צעיר, יוצא עם סוסו עד לפני פנינה, מסתכל בפניה כמכירה, קורא לה בקול רם:

– את, בתולה צעירה, כלתו של שמעיה החייל ממדוינה, הגידי ואַל תכחדי, היכן חתנך?

פנינה עומדת כהלומת־רעם ומגמגמת, שאינה יודעת כלום, זה שבוע ימים ויותר לא ראתה את חתנה.

– שקר בפיה! שקר היא דוברת! – מתנפלים ומתגלגלים בבת־אחת עשרות קולות מבין ההמון.

המנהיג משתיק את הסוערים ופונה אליה בלשון יותר נמרצה:

– חתנך עשה מעשה מכוֹער ואסרנוהו ונשמט מתחת ידינו לברוח העירה ולהביא עלינו את ה“אדומים” ולהטביענו עם נשינו וטפנו… גלי לנו את מקום מחבואו, הוציאי אותו אלינו, ואם לא – את ובית אביך תאבדוּ!

– היא העלימתו! היא הסתירתו! – יורדים כאבנים על ראש פנינה קולות עצוּמים לאין גבול וקצב.

שוב משכּך המנהיג את הרועשים וצועק אליה בכעס ובחריקת שינים:

– הוגד לנו, כי חתנך עבר הלילה דרך צויטנה ובודאי נתעכב אצלך. דבּרי אמת, בתולה ארורה, עם מי שכבת הלילה?

סולדת פנינה, מסתירה פניה ופורצת בבכי.

– אַל לכם לפגוע בכבודה – מלמד חריטוֹן הזקן זכות על פנינה, כשמערטל ראשו ומצטלב – הרי היא לא הטמינה את חתנה בכיסה, בקשוהו ואם תמצאוהו מסרוהו לבית־הדין, ומה אתם רוצים ממנה? אב זקן לה וילדים יתומים על צוארה!

קצף ורעש על חריטוֹן הזקן, צרורי אצבעות מדרדרים בזקנו ובגרגרתו, ומיד נעקר חריטוֹן הזקן ממקום עמידתו ונבלע בתוך ההמון. מי ביקש מזקן טיפש זה להגן על היהודיה, הגם חריטון ב“אדומים”? מתחילים לחפש בחצר ובבית, חודרים לעליית הגג ויורדים למרתף, נכנסים גם לרפת. בודקים בחדרים ובתנורים, מטרידים את האב החולה לקום ממשכבו, פותחים גם את ארון הספרים, מחפשים גם אצל עושה־האופנים ובדירתו ובאוּרותו של חריטוֹן, ולבסוף מוציאים מן הרפת את פרתה של פנינה ומובילים אותה. פנינה מתחננת, שלא יקחו ממנה את פרתה מכלכלתה, והמנהיג גוזר להחזירה לה ומוסר מודעה זו:

– אנו יורדים מכאן למחננוּ, ואם עד הערב לא תמציאי לידינו את חתנך – נעלה לבית אביך ונשרפנו!

מתרוקנת החצר מכל כפות הרגלים היחפות ומהמעילים והקארטוּזים האפורים. פנינה משוטטת בבית כרתוקה לשלשלת ברזל, בהיסח־הדעת מאספת את החפצים הפזורים ונחפזת ונותנת לילדים לאכול. האב דוחה את הסעודה ומדבר תנחומים על לב בתו ומבקשה שתגיש לו את ספר התהילים. דרך גן הירקות נכנס יהודי בחשאי ומוסר בלחש לפנינה, שגויי מדוינה טרם עזבו את המקום. חוֹנים הם על ככּר הדשא ומשעה לשעה מתוספים עליהם עוד. כבר הם כחמש־מאות. הם קראו לעדת היהודים ודורשים מהם, שיגלוּ את מקום מחבואו של הבורח. הקהילו גם את גויי המקום והודיעו להם, כי מי שימצא את עקבותיו של שמעיה – יקבל מהם מתנה הגוּנה. וכבר בת גויים אחת מעידה, שראתה אמש את שמעיה כאן בצויטנה. – מה לה לעשות? התברח, התיחבא? ועל מי תטוש את האב ואת הילדים? ואם תמצא מפלט לנפשה – הרי יקחו את הפרה או ישרפוו את הבית. נסחפת וצוללת פנינה לתוך תהום אפלה, מצטערת ומהרהרת, ואביה פותח בקול רועד באמירת תהילים.

ו

טורים על טורים וחמרי־חמרים של מעילים וקארטוּזים אפורים מציפים כגלי נהר את הככּר במבואה של צויטנה. כאן נקהלו כל “בעלי הגופים” התקיפים ממדוינה, כל בעלי הגנים, המספיקים תפוחים לחבל הגדול שבין הטיאסמה והדניפר ומחוץ לו. הנה בחוריהם הגבוהים עם המגלבים שבידיהם, הנה בתולותיהם רחבות־הכתפים המזוּינות במגוביהן. הנה גם סוסיהם האבירים, הצוהלים ומגמאים ארץ תחתיהם. הנה כלבי מדוינה החצופים והזועמים כאדוניהם – שוּרוּ איך הם מביטים, הקשיבו איך הם רוטנים… חרדה ומתכוצת צויטנה הקטנה והשאננה לשפעת אוכלוסי מדוינה, שכמוה לא ראתה מימיה. נשמעות נביחות קלושות של כלבי צויטנה העצלים ומוגי־הלב וגעיית הצאן שגורשוּ מככּר הדשא. פרה נפחדה ונדחקה לקרן זוית, הנה בת גויים מקומית רצה בחפזון לביתה, – אוי מה רב העם, למה באו לכאן לרעוש ולהבעית?

אצל הבית הצנוע עם התריסים הצהובים, המשמש בית־התפילה הצטופף כעדר נבהל קיבוץ יהודי המקום וביניהם כל חברותיה של פנינה. לעיניהם הוציאוה מבית אביה והוליכוה לככּר לשם חקירתה ובירוּר אשמתה. בין היהודים עומד גם חריטוֹן הזקן, גלוי ראש, נאנח ומקלל את גויי מדוינה. יחידה ובודדה שקועה פנינה בין הגויים, פניה חיורים כשמלת השבת הלבנה שעליה ועיניה דומעות ונוצצות וכעיני ציפור כלואה מביעות פחד וכאב נפש. המנהיג רוכב על סוסו ובלוית מנין פרשים מכתירים את פנינה וכקיר מבדילים בינה ובין כל ההמון.

– יהי שקט! – גוזר המנהיג והפרשים חוזרים אחריו.

דממת־מות משתררת וכל העינים נשואות למנהיג ולפנינה.

– נתגלה הדבר, – מכריז המנהיג כקורא מעל כתב האשמה – כי יהודיה זוֹ הוליכה בחצי הלילה את חתנה כאן בצויטנה להחביאו.

פנינה מכחישה בצעקה מרה את דברי המנהיג. נוהם ההמון לקראתה כנהמת חיה לקראת טרפה, והמנהיג בגערתו עוצר בעד תנועת ההמון.

– אַתּ הסתרת אותו מפנינו ואנחנו נסתירך מפניו! – שואג המנהיג לפנינה בשקשקו בחרבו על ירכו.

דברי המנהיג מתקבלים מצד ההמון בתרועות־רצון ובסער של הסכם.

– נשמע מה בפי העדה! – מעמיק המנהיג את קולו בהפכו את פניו למוּל ההמון – העדה, פאראסקה, צאי מן המחנה ועמדי לגביית עדוּת!

יוצאת מן ההמון בתולת־גויים אדומת־לחיים, בכפה גרעיני חמניות וגם בין שיניה, מתוך צחוק וצפצוף מגרגרת הבתולה, שהיא מתביישת לדבר בפני הקהל. מכל עברים קולות, מעוֹדדים אותה לדבּר והיא מתאוֹששת ומספרת, שאתמול בחצי הלילה עברה עם הבחוּר שלה, שנסע היום העירה, לפני גנו של חריטון הזקן. שם ראו את פנינה ועוד גבר אחד, הדומה בקומתו ובדמוּתו לשמעיה, פנינה צעדה בראש ושמעיה נגרר אחריה. שניהם התכופפוּ וכאילו משהו בין שיחי השושנים הטמינו…

– הטמינו? בודאי הטמינו את צלבי־הזהב, שגזלו מתוך ה“צירקבה” בקירילוֹבקה – נשמעים קולות מתוך ההמון.

– לא הטמנתי, שקר וכזב! – מיללת ומתיפחת פנינה.

המנהיג משתיק את הקולות ומבאר כי חשובה רק העובדה, שבכאן היה אותו בחוּר, שברח מפניהם וכלתו הסתירתו, ולפיכך תגלה את מחבוֹאוֹ, ואם לא – נפשה תחת נפשו!

– משפט צדק! – צורח ההמון פה אחד ובאויר נשמעת חריקת שינים.

פנינה קובלת ומתחננת בבכי: לא הטמינה דבר ולא החביאה את שמעיה… לא עשתה שום רעה, ישאלו את גויי צויטנה מנער ועד זקן ויגידו אם מימיה עשתה עול אף לאחד מהם… תופרת היא, תופרת… על צוארה אב גוסס וילדים יתומים, שאביהם נהרג במלחמה… מי יכלכלם?

עומדת ילדה תמימה וממיסה שמלתה בדמעתה וקולה קורע לב ומעורר רחמים. נהר האדם יסוב לאחור וגליו ישתתקו. פה ושם מורידים ראש וכובשים פנים בקרקע. מי שהוא מכעכע כמתחטא, שני מצטלב ואחריו חוזרים רבים ומצטלבים.

– אולי באמת יהודיה זוֹ אינה אשמה? – לוחש אחד מתוך מורך לדבר בגלוי ובקול.

– יתומה עניה… תופרת… מה פשעה, אם חתנה עשה מה שעשה? – מעופפות באויר הערות קלושות.

ומעמקי ההמון משברים כהים גואים ועולים, חימה וגערה, מקללים ומתמרמרים, דורשים להכות, להמית…

ובעדת היהודים שלפני בית־התפילה מהומה ומבוכה:

– אלף גויים ויהודיה אחת ביניהם! – מרחפים קולות – יטרפוה, יבלעוה!

– למה אנו עומדים וּמחשים? נלך ונפיל תחנונינו לפני הרוצחים, שלא יאבדו נשמה זכה… כלה עלובה, הכעוֹלה יקריבוה?

– ניכּנס לבית־התפילה ונאמר תהילים – מתחנן בדמעות זקן תמים – נפתח את ארון־הקודש ונצעק לספרים!

וחברותיה של פנינה לבושות שמלות־שבת ופניהן אבל ולשונן קינה:

– היכן בחוּרי מדוינה? היכן הנערים שלנו? כלום נחבאו? הם!

מי שהוא מברר, שבחוּרי מדוינה נכנסו בימים האחרונים לשורות חיל ה“אדומים” ויצאו משם.

מבית־התפילה יוצא השוחט עם ספר־תורה בזרועותיו, חיור ורועד ואתו אחדים מזקני העדה. נלוים אליהם עוד אנשים ואחריהם נגררות חברותיה של פנינה, ההולכות הלוֹך ובכה. כנופית היהודים הקטנה מתקרבת אל מחנה הגויים הגדולה וכנמוגה מפחד מתעכבת בהליכתה.

המנהיג ופרשיו אף הם מרגישים כבר ביהודים, המתקרבים אליהם, מפנים למוּלם את סוסיהם, ובמבטיהם כשואלים למה ולשם מה באו לכאן.

– בשם עדת־ישראל ובשם התורה הקדושה באנו לחלוֹת… – פותח השוחט בשפה מרוסקת ונפסק מקול גערתו של המנהיג:

– כולכם “בוֹלשביקים”! כולכם… ז’ידים ארוּרים!

ההמון זז ממקומו להתנפל על היהודים. בורחים היהודים, בורחות חברותיה של פנינה. גוזר המנהיג על קהלו שלא לנגוע ביהודים ולעמוד במנוּחה והוא חוזר לחקור את הנאשמת.

קול דהרת סוסים, רוכבים מתקרבים, גויי מדוינה שיצאו בלילה לחפש את שמעיה בכל הדרכים והנתיבות המוליכים העירה. הנה הם באים עד לפני המנהיג, קדרוּת על פניהם ופיהם מלא אָלה: בבוקר נכנסו לפרבר פאבלובה ושתי שעות לפניהם עבר שם שמעיה, ראהו הרועה שהוציא את העדר לשדה… יש כבר ידיעה נכונה, ששמעיה הגיע לעיר, והתכונן לעלות עם ה“אדומים” על מדוינה…

– המיתוּ את היהודיה! זאת היא כלתו! נפשה תחת נפשו! – צורח ההמון. פנינה מזדעזעת. המנהיג קפץ עם סוסו עד מלפניה ומצליף בשוטו אחת ושתים על פניה וצועק:

– עתה נקוֹם ממך… נקשור אותך לזנבות סוסינו וכפגר נסחבך אחרינו למדוינה!

פצעי־דם על פני פנינה. הדם נוטף על כפיה ועל שמלתה הלבנה. מגרונה פורצים קולות מוּזרים ודברים בלתי־ברורים, מתחננת היא שיעזבוה, מתיפחת היא שלא ירצחוה, שהיא אינה אשמה…

– הוֹ־וי־יוּ! הוֹ־וי־יוּ! טיוּ־האַ! – בוקעות ומפוצצות את האויר קריאות ותרועות.

נדחפים הגויים מכל עברים להתנפל על פנינה ואלו את אלו מקדימים כזריזים לקיים דבר־מצוה. הללוּ מכים אותה באגרוף, הללוּ בועטים בה ברגל, מגביהים ומטלטלים אותה ומוקיעים לעין השמש מראים אותה לעיני העם. פנינה צורחת וגוֹעה, וקולה הולך מקצה צויטנה ועד קצה.

– יהרגוה! ימיתוה! – משועות מרחוק חברותיה של פנינה, סופקות כפים ומתרוצצות כמטורפות.

מעילים וקארטוּזים אפורים ופרצופים אדומים מרציחה נעים ונושמים כנהר עופרת, רוחשים ומתחבשים, מתגבבים ונדחקים. שוב מטלטלים את פנינה ומגביהים אותה והיא מתגלית ונעלמת, שוקעת ועולה… ועוד הצעקה בגרונה, עוד היא מתחננת ומשועת, עוד מביטה ונאנקת, והנה משליכים אותה ארצה, חונקים ודורסים ואין משאירים בה נשמה. ועוד הם נדחפים לראות את הנהרגה, יצאה נפשה של פנינה, וטרם חמת ההמון שככה, עוד מישהו סוחבה, עוד מישהו בועט בה בכף רגל נרפשה…

גלי ההמון מתפרצים בדרך העולה למדוינה וסוחבים אתם את גוית פנינה הנרצחה. אֵבל בצויטנה, מקוננות הנערות, מקוננים כל היהודים ובתוכם גם חריטוֹן. כאילו מורידים דמעות גם בית־התפילה עם תריסיו הצהובים והחמניות והשושנים הנשקפות מתוך הגנים…

חֲתִימָה

פנינה נרצחה בידי גויי מדוינה. לא הובאה לקבר־ישראל ולא נודע היכן נפזרו עצמותיה. עוד באותו יום הרצח נתפרסם הדבר בצויטנה, שהצבא ה“אדום” שבעיר נקרא להילחם ב“חיל המתנדבים” ואתו יצאו גם שמעיה ויתר בחורי מדוינה. ערב ערב מתכנסות חברותיה של פנינה על סטיו בית אביה ומבכות עליה. נזכרות הן באותה שחרית השבת האחרונה, כשגם פנינה ישבה אתן על סטיו הבית. אז היתה כל כך נעימה, הבהיקה כשושנה והצער המה בעיניה – לבה ניבא לה, שסופה הגיע!

מקץ שבוע ימים מתרגשות ובאות צרות חדשות על צויטנה. ממערב, מעבר החזית, מתגלגלות לכאן פלוגות בודדות של חיילים, שקוראים לעצמם “הידאמאקים”. לאחת הפלוגות הללו נספחים במדוינה רוצחי פנינה. מתנפלים ההידאמאקים על מדוינה ועל צויטנה ועושים הרג רב ביהודים ושולחים את בתיהם באש.

שלהבת הפרעות אוחזת בעיירות ישראל והולכת ומתפשטת בכל חבר הטיאסמה והדניפּר ומחוץ לו. ערים נחרבות וקהילות נכחדות ופליטים רבים בורחים על נפשם לכרכים הגדולים. באחד מהם, במחסני התבואה האפלים והריקים, מוצאים להם מחסה רבים מגולי אוקראינה. שם, באחת הפינות הנידחות, שארית בנות צויטנה הנאוֹת, שעברו באש ובמים עד שהגיעו למקום זה. כל ימות השבוע מושכות הנערות הללו בעול הפרנסה: משוטטות בשוקים, מקוששות עצים וכובסות. בשבתות מתאספות יחד ואלו לאלוּ מספרוֹת את זכרונותיהן מהעבר הטוב שחלף לו לבלי שוּב. בחרדה מעלות הן על לשונן את זכר פנינה חברתן, שנפלה כקרבן ראשון ובה נפתחה הרעה בצויטנה. הנערות מתנחמות שהצבא ה“אדום” הולך וכובש את חבל הטיאסמה והדניפּר ובעונש חמוּר נענשים כל עושי הפרעות. שמעיה כבר נתעלה ל“קוֹמנדיר” והגיע למדוינה ואתו שבעים בחוּר מבחוּרי ישראל ממדוינה לעשות שפטים במחוללי הפרעות ולנקום את נקמת פנינה. יום תמים המטירו אש על שכונת “בעלי־הגופים”, ומחצרותיהם וגני התפוחים של רוצחיה לא נשאר זכר. חלק מרוצחי פנינה כבר נתפסו והוּמתו בידי שמעיה ובחוריו, והנשארים מסתתרים, נעים ונדים בכפרים ומבקשים לחם.

ואולם פנינה איננה! לא הצליח גם שמעיה לגלות את קברה. ההיתה למאכל לעוף השמים ולחית השדה?

א

בלילה ה“אדומים” נסוגים מן העיר לעבר הדניפּר ובעקבותיהם נכנסים ה“לבנים” ובראשם גריגוֹרייב, שהופיע מאודיסה הכבושה בידי הצרפתים. פושט הצבא ותוקף בשלשלת את רחובות היהודים, ופלוגה אחת, בת עשרה, פורצת בסערה לבית־קומותים אחד. עושים חיפוּש ממושך בבית ומשם נשמעים בכי ותחנונים ומעין פרפור של תרנגולות שצדים ועוקדים אותן באשמנים. הווזבוֹדני, בתואר של סגן־אופיצר בעל “שלשה סרטים”, גוזר להוציא את כל הנפשות החוצה – וגזירתו מתמלאת. באמצע החצר מִתגבבים כערימה גדולה יהודים מזקן ועד נער וסביבם החיילים עם רוביהם הממולאים עלי שכם. לאור הפּנס מוארת צוּרתוֹ של הווזבוֹדני – פרסת סוס גדולה עם עינים כנקבים קטנים, זיפי־שער קצרים ובהירים ומלמעלה מצחה וכפתור. גוזר הוא לעמוד בהכנעה, ובהבליטו את חזהו מקרקר בקול צפרדעי:

– בפקודת המצביא, שניתנה הלילה, אוליך אתכם בבוקר אל הגשר שאצל התחנה לברר את משפטכם…

– איזה משפט? למה משפט? – מתחננים וטוענים כולם מתוך ה“ערימה”. – אנחנו לא אשמים…

הווזבוֹדני מתמלא חימה וצועק לשתוק וקני־רוביהם של החיילים יורדים על כמה מן המתלוננים. שוב גוזר ראש הפלוגה לעמוד בהכנעה ומבאר, כי מי שתמך בקוֹמוניסטים, דינו יצא למלקות והנקי ישוב לביתו. והוא מוסיף, שלפי הפקודה פטורים ממשפט ומותרים להישאר בבית אינואלידי המלחמה, זקנים, ילדים ונשים.

– אני אשה! אני אשה! – מתפרצים צפצופים חודרים ומחרידים. – ואלו ילדים… הביטו ילדים, ילדי הם…

עושים בדיקה ובחירה לאור פנסים ובעזרת ידים ומתוך ה“ערימה” מוציאים ארבעה־עשר גברים, ומכריזים שהם אסורים ואת הנשארים מגרשים בחזרה לבית. אחד האסורים, שמגבעת סטוּדנטית בראשו, מוכיח, שאין כאן חייבים, שהרי כל אלו, שהיתה להם שייכות לקוֹמוּניסטים, יחד עמהם צלחו את הדניפּר. תומך בדבריו צעיר שני, שריח בגדיו ושיעולו החריף מעידים, שהוא מהפועלים הגוזרים עלים בבית־חרושת לטאבאק. הוכחותיהם מסתתמות בסטירות, ואלה מחבריהם שהתחילו להוסיף על דבריהם, משתתקים מאליהם. ורק יהודי קטן, צנום וזלדקן, מתרפס בדמעות לפני הראש, שהוא זקן, קרוב לששים, נכדים גדולים לו. הוא מעיירה קטנה ואתמול בא לכאן, וחלילה לו מרעיונות של סטוּדנטים ופועלים…

– יהודי מאוּס זה עוסק במלשינוּת שלא מדעת – לוחש הפועל גוזר־הטאבאק ביהודית – צבטוהו שיאָלם…

– הראה את הפּאספּוֹרט! – צועק הווזבוֹדני למתחנן, וכשנוכח שאין לו, מוסיף בזלזול – עם בלי פּאספּוֹרטים!

סוֹגרים את השער ומוֹשיבים את האסוּרים בפינה בין הגדר והבית. אור הפנסים שפוך עליהם ומרחוק באופל עומדים החיילים על המשמר. הווזבוֹדני ושני חיילים הולכים לבית “לחפש” מחדש, וחיש נשמעת משם יללת־נשים ובין האסורים נעים לה הדים. מתלחשים היהודים, שעוד הלילה שעבר הפיצו נפשות חשוּדות ברחובות פּרוֹקלאַמאַציות עם האוּניברסאל של גריגוֹרייב. פתיחתוֹ: “בני האומה, שעינו את המושיע”… וסיוּמו: “האדמה צריכה להתחלק בין הנוצרים ולא לזולתם לחווֹת דעה”. מוסיפים המשוחחים שגם יד הצרפתים, הנמצאים באוֹדיסה, באמצע, ודאי הם שהשפיעוּ שלא נגזרה גזירת משפט על הנשים. והיהודי הקטן אין לו מנוחה, נאנח ומתנועע וכל שעה זוֹ לוחש רק על גורלו. מצטער הוא, שאילו היה פּאספּוֹרט בידו, היה ניצל מהצרה, שהרי גם לפי דינם הזקנים פטורים ממשפט. ומעלה גדולה בפאספּוֹרט שלו. רשום הוא בו בן ששים ואחת, ודוקא היה הפּאספּוֹרט בידו, אלא כשהוליכוהו מהבית דאג להשליכהו לבור… למה השליכהו? צרה משונה אצלו, שם־משפחה רע ורבים כאן יודעים אותה, שמו כשמו של אותו הגדול שב“אדומים”, ימח שמו… והרי גלוּי וידוע, שבעיר פלונית היה “אדום” ידוע וקאפלאן שמו, וכשנכנסו ה“לבנים”, הרגו את כל הקאפלאנים. ובעיר אלמונית רצחו את השוחט יוסיליביץ ואת כל בני־ביתו על סמך שבעיר פלמונית היתה “צרה אדומה” אחת ששמה כשמו…

– אין מקום לחששך! – מנחמהו הסטוּדנט שמכירהו. אותו גדול ששם משפחתך ברונשטיין נקרא עליו, הריהו גלוי וידוע רק בשמו השני, ומאלו ודאי נעלם הדבר.

– מלמד אתה ושכל אין במוחך, – מתמרמר היהודי הקטן – הללו אינם יודעים, אלא הגדולים שבהם ודאי יודעים ששמי כשמו של הידוע… וזכרו, יהודים, אם ידרשו לשמי, אקרא שם מן ה“הפטרה” ושלא תגלו סוד…

הווזבוֹדני ושני החיילים חוזרים ובמקומם הולכים שלשה אחרים וכך מתחלפים גם הנשארים. בינתים דמדוּמי בוקר מופיעים וחצוצרת הצבא מציינת את השעה הרביעית. מוציאים מן הבית שולחן וכיסא והווזבוֹדני יושב בכובד־ראש לרשום את שמות האסורים וסימניהם.

– מגבעת סטוּדנטית! – נוהם הווזבוֹדני – שמך ושם משפחתך… קוֹמיסאר אתה – אני יודע, הגידה מכמה זמן וכמה ז’ידים הכנסת בקוֹמוּנה?

הסטוּדנט מחויר ובכעס גלוי מוחה נגד העלילה ואופן השאלה.

– הוא מביט בי כשד! – מוסיף הווזבוֹדני וככתבן בלתי־בקי משמיע בחצי־קול ובהברות ממושכות: “קוֹ־מי־סאר” – ורושם.

– הוא לא מאותם… – ממהרים אחדים מהאסורים להגן על חברם. – הוא מאלו שהשתדלו שיסעו לפלשתינה…

– ולמה לא נסעת? – מקשה השואל ומעמיד בסטוּדנט את זוג “נקביו” הלבנים והקטנים.

אחרי הסטודנט נרשמים עוד אחדים, וכשמגיע תורו של היהודי הקטן – שׂשׂ הווזבוֹדני להשגיח בציציותיו המזדקרות מבעד למעילו וצועק:

– נוּ “לאפּסירדאק”, שמך ושם משפחתך וכמה בנים קוֹמיסארים אצלך? היהודי הקטן כאילו נעשה עוד יותר קטן ומתקמט ומתחנן:

– שמי… זקן אני – השליכני… והרי גם הדין שלכם אומר…

והוא נבהל למראה הרתעת סנטרו של היושב מלפניו וממהר ומוסיף:

– קוראים לי ספּיוואק… שמואל איסר ספּיוואק…

– ספּי־וואק, – חוזר הווזבוֹדני בהתאמה יתירה ומצהיל את פניו: – כזה נחוץ לנו, ספּיוואק!

לנרשם מובן, שה“גוי” נתכון למה ששמו באוקראינית פירושו משורר, ובכל זאת קדחת בלבו ושפתיו מפרכסות ומגמגמות.

הרשימה נגמרת ומכל החצרות הסמוכות עולים כרוזי הווזבוֹדנים ותחנוני היהודים וברחוב תרועת שיכורים. כאילו נשתנה האויר, לא מה שהיה אתמול. אויר של כתפיות חיילים וארגזיהם ופרסות מגפיהם. חורו עיניו הקטנות והלבנות של הווזבוֹדני וחייליו מתכוננים למלא פקודתו – לקשור יד ליד כל שלושה מהאסורים כדי שלא יוכלו לברוח. הסטוּדנט מוחה: הרי אינם פושעים שיברחו וכי ארבעה־עשר בלתי־מזויינים בורחים מעשרה מזויינים? – מחאתו מתקבלת כחוצפה יתירה וכעונש שׂמים ידו לראשונה בחבל ומצרפים אליה את יד הפועל ולשלישית מושכים את יד היהודי הקטן. האחרון קופץ כנשוך נחש, מתנפח ומפיל את תחינתו:

– אני יהודדי פשוט ומימי לא התערבתי באותם הדברים… כיצד אני בן־זוג לאלו?

– יהודי נבזה! – לוחשים היהודים מאחוריו. – הוא הנותן פתחון־פה לשטן!

הווזבוֹדני מתרַצה לבקשתו של המתחנן והוא ועוד שבעה נעזבים להיות בודדים ובלתי־קשוּרים. ואולם גזירה אחרת חלה עליו, פושטים מעליו את מעילו וכובעו והוא נשאר להיות גלוּי־ראש מעוטף ב“ארבע־הכנפות”. פושטים את הבגדים מעל הסטודנט, וחולצים את נעליו של יהודי לבוש פרוה ועל בעל זקן ארוך שׂמים שמלת אשה. וכבר כל האסורים ערוּכים וסדורים, נפתח השער והרובים בידים ומהחלונות נראות צוּרות, הנפרדות בדמעות מהנפשות הקרובות. הווזבוֹדני מתקין עצמו לתת פקודה לדרך ופתאום עיכוּב – היהודי הקטן כמתכון לכרוע ברך לפניו ומפרפר ומיבּב:

– אַל תהא מעות משפט ותקן טעות… והרי גם אני כמותך רוצה בקיסר!

ב

מבעד שער החצר נפלטת לרחוב חבורת האסורים, שהחיילים עם רוביהם כחומה לה מימינה ומשמאלה. ערוכה בשורות קצרות וסדורה לפי הפקודה הצבאית – בצעד ישר ולקול קצב שוה. מושכים ומזעזעים את העין הזקן הארוך שממעל לשמלת האשה וכפות הרגלים היחפות של הלבוש בפרוה. מתלבטת הטלית המלוכלכת של היהודי הקטן וכל צערוֹ ובשתּוֹ כאילו נשקפים מעל ראשו הגלוי. ושתי ה“שלישיות”, הקשורות בידיהן, מתנהלות באמצע, והסטודנט לבוש רק בלבניו ומגבעתו הסטודנטית נראית כבוערת על ראשו. על פני כל היהודים תלונה ושאלה: להיכן מוליכים אותם ומה יעשה בהם? הווזבוֹדני צועד ומפקד, דריסה מיוּחדת לפרסות מגפיו ומבטיו אף הם כאילו דורסים הכל כפרסותיו. אינו סובל את הסטודנט המביט בו בבוּז כבלתי נכנע לו. מרגיזהו גם הפועל, שאצבעותיו הצהובות והמזעדזעות בלי הרף מהרגלו בגזירת הטאבאק כאילו מכוּונות נגדו. ועל היהודי הקטן, המשרך דרכו והנראה כיוצא־דופן מתוך שורתו – ישפוך את כל חמתו. ועוד הוא מתמרמר, שבנייר הפקודה כתוב לכנוס את היהודים הנקרים בדרך – ואינם. הנחבאו, הנקברו?

מפתחי שערים ומצדי סימטאות מתגלים עוד ווזבוֹדנים עם יהודיהם וחייליהם – אותן הצורות והצעקות ועדר־עדר לבדו. מעל מגדל־הצופים של מכבי־האש עוד מתנוסס הדגל האדום ומעל הגדרים והשערים – הכרוזים הגדולים, שהודבקו באחד במאי. האנשים הנפגשים ברחוב הם רק נוצרים, זה הולך לענינו וזה נסחף בזרם הסקרנות לראות במחזה. הולכת לשוק בת־גויים עם סל ומתעכבת להסתכל בתהלוכה ושנית מסבּבת ראשה לצד – לא נעים לה להביט ולהתעצב. חצרות יהודים שוממות ובתים עזובים, החלונות הפתוחים כפרצות של חורבות ובחדרים שקצי־הרחוב ירקדו. ועל בתי הנוצרים אור אחר, ילדים משחקים, נשקף פרצוף מחלון ובין שפתיו סגארה עשנה. בוקר בהיר ורענן של אמצע מאי והוא נראה יותר בהיר ורענן מהבּקרים שקדמוּ לו. גלגל החמה עולה ומנסר ברקיע והוא כיוצק את זוהר־זהבו יותר מהרגיל. מצדי הרחוב השיטות המלבלבות מרבּוֹת עכשיו להתגלות ולהראות את אשכולות־פריחתן הטלולים ולהפיץ את ריחם. והדניפּר הנשקף מרחוק, שגאָה בימי השטף וטרם נקוה, מבהיק ומצהיל את גליו. מחצר יהודים עולה שאון קל והמצחות והכפתורים נטויים לאותו צד – טעו, לא יהודי חלף, אלא סלאַוי, ומחלון בית יהודים פורץ צחוק ומשהו טס לרחוב – מה זה, מה זה: תיק עם טלית ותפילין!

– “לאפּסירדאק”, בשוּרה ישרה ואַל תבּיט מאחוריך! – מרחף צו.

היהודי הקטן, שראשו הגלוי מבהיל ומחריד, מצטדק, שלא הצטדד ולא הביט מאחוריו, רק היה נראה כך. לוחש הוא ומגמגם ולא לחבריו ההולכים אתו בשורה, אלא סתם בפני עצמו. מבאר הוא לעצמו, שטעות נפלה בו, שצורתו נתקבלה כצורת מישהו שחטא והוא יהיה לקרבן. והריהו חלש, קצר נשימה, כתרנגולת פגורה ולא ישא את עמל הדרך הארוכה – עוד יפול בדרך עד שיגיע לשם. וכשיגיע לשם, – הרי מלקות. מהפחד, מהמחשבה בלבד…

התהלוכה מתעכבת. חצר יהודית אחת חשודה בעיני הווזבוֹדני והוא פותח את השער ומחליט לעשות בה חיפוּש. בחצר משוטטים נערי־גויים ועל גביהם שקים מלאים מהביזה, מורגש משהו כמתחבא. והדלתים הפתוחות מסביב כעיני מתים. מתוך בורות ומתחת גגות מוציאים ומביאים זקנים וילדים קטנים, – משל לספר שהאמצע עקור מתוכו ונשארו בו עלים בודדים מצדי הטבלאות. הווזבוֹדני צועק ומקלל, שה“ארורים” התחבאו ולוקח אתו את הזקנים והילדים עד מחוץ לשער – ועוזבם. בשער הבית שכנגד עומד יהודי גידם ואות כבוד על חזהו – מנגועי המלחמה. אין רואים בו אלא את אות־הברזל ומקום היד החסרה וזוג עיניו המראה על זה וזה. כדרך החיילים מתמתח הוא לפני הווזבוֹדני וכשאצבע נוגעת במצחה נשאר עומד באריכות. שוב מתעכבים ודוקא לפני בית נוצרים: אחד החיילים מעיד, שידוע לו, שכאן מתעלמים יהודים. מכריחים את כל גרי הבית לצאת החוצה וביניהם מוצאים שתי נערות יהודיות. בעל־הבית מצטדק, שלא ידע מזה, הללוּ חברותיה של בתו והיא הצפינתן בחדרה – ולהבא ידע להיזהר.

– הגברים התחפשו לנשים! – מרעים הווזבוֹדני – אענוש על המקום… אל הקיר אעמידכם… אל הק־קיר!

– אנחנו לא גברים! אנחנו לא גברים! – מתיפחות שתי הנערות וקולן דומה יותר לנביחה מאשר לבכי אשה.

החיילים קורעים מעליהן את חולצותיהן ושדיהן מתערטלים – הללו לא שדים, אלא בשר קפוא שאינו מעורר תאוה אף בלב החיילים.

הווזבודני וחבורתו כבר במרחק של כמה עשרות פסיעות והנערות עוד עומדות במקומן כנציבי מלח.

הבוקר נראה עוד יותר בהיר ורענן והשמש כיוצק את זהרו בחוצפה. מקניט את האף ריח פריחת השיטות והדניפּר מגביר להצהיל את מימיו. שוּב חיפושים בחצרות החשודות, ובחצר אחת כוֹנס הווזבוֹדני זקנים וסוחבם אחריו כחצי רובע ומשחררם, – חבל שהאיסוּר חל עליהם! ועיני היהודי הקטן רואות וכלות: בין המשוּחררים שנים מבני־גילו ואולי עוד צעירים ממנו בכמה שנים. סולד הוא ומחליט לשאול, וכשפותח את פיו למוּל הווזבוֹדני – הלה מהממו בחימה שפוכה, שלא יביט אחריו. ועוד לא נתקררה חמתו והוא תופש פחם ממקום שתופש ומעביר בו על גבי הטלית שתי וערב. מרגיש היהודי הקטן, שנמתח בפחם צורת צלב על גבו – הרי זה סימן מובהק, שנחתך דינו למות! עכשיו ברוּר לו כי שמו ברונשטיין גרם לו את הצרה הגדולה. ודאי ידעו את שמו עוד מקודם ולפיכך אסרוהו. והוא מהרהר ובא לידי מסקנה אחרת: אילוּ היו יודעים שמו, לא היו שואלים ובכל אופן היוּ מטפּחים בשקרוֹ על פּניו. נזכּר הוא, שבאותו רגע שהשם ספּיוואק יצא מפיו מפורש – שמח הווזבוֹדני מאוד וקרא: “כזה נחוץ לנו!” – ודאי במקום זה, או אחר, נמצא יהודי ששמו ספּיוואק ושהיה עבריין לאותם ענינים ידועים. ודוקא השם המזויף ספּיוואק קברהו, – בעצמו הניח חרב חדה על צוארו, בידיו כרה לו קבר… ולמה נואל ולא אמר ששמו שפיגל, כשמו של גיסו, או שואַרצקינד, כמו שנקרא דוֹדוֹ, שמות שהם יקרי המציאוּת? הרי השם ספּיוואק בכל מקום ימצאוהו בין שוליות הנגרים והסנדלרים ואותם הצעירים הקופצים בראש, – כמה ספּיוואקים איכא בשוּקא?

קופץ היהודי הקטן מתוך שורתו ונוראה היא טליתו המצולבת ונורא מכל נורא ראשו הגלוי. מכה על לבו כבתפילת “על חטא” והומה לקראת הווזבוֹדני, עיניו מפיצות אש דוי והוא מתודה בשאגה:

– להוי ידוע: שמי האמיתי לא ספּיוואק… טפלתי שקר… כיזבתי… לצתי… שמי לא שמי… אני לא אני!

ג

מצד הגשר שליד התחנה מתגלות ברחוב פנים חדשות: דוהרים פרשים, שליחי גריגוֹרייב. הציד אינו עולה יפה ותקפה הגזירה. הפרשים דחופים ומבוהלים למסרה לפלוגות הכינוס באשר ימצאון. הווזבוֹדני בכל התאמצות מוחו קורא מעל הגליון ורוטט מתוך קללה בפני עצמו: כך היה צריך לנהוג עוד מתחילה! – בטל הנימוס הצרפתי של “כפפות לבנות” ביחס לנשים וביתר תכיפות וביתר גידופים וחרפות מרחפות הפקודת של הווזבוֹדני וקשקושי רוֹביהם של עשרת נכנעיו. שתי הנערות, שקרעו מעליהן חולצותיהן, נשבות במקום שנשבות ומוכנסות לבית האסורים ועליהן נוספים ישישים ונשים. כבר בתוכם גם אותו החייל הגידם ועוד שני פיסחים, מתחבטים על חזיהם אותות־ההצטיינות משדה המלחמה ותלונתם קפאה על שפתיהם. חוטפים גם נערים ומצרפים אותם לחבורה, קת בכתף וסטירה בלחי ואַל להקשות ולשאול, אין בעלי זכויות – וכאיזמל בבשר החי חולף ומרחף בכל פעם בחללו של האויר כרוז זה:

– למשפט! למשפט!

כבר הוכפל מספר האסורים ועוד נסחבים ונספחים זקנים לבנים והרה ויולדת ואמהות עם תינוקות על זרועותיהן. אנקת נשים ובכי ילדים ושקשוק־שפתים של ישישים ועל פני הווזבוֹדני זיעה וזעם וחגיגה. כפי פחת אפל נשקף מכותל בית יהודים חלל חלון עקור, ונדמה שמתוכו עולים הקולות והיללות ולא מהרחוב המואר. נגמר רחוב היהודים והתחיל הרחוב שכוּלו מיושב גויים – שקט ושלוה, גדרים גבוהות ושערים סגוּרים, ריח מרק החזיר והנקניקים שמבשלים וצולים. כאן השמש מאירה עוד יותר וכלעג באוֹרה וריח השיטות הפורחות עוד יותר חריף וחצוף. רעש ויללה, צפרים על האילנות מתחלחלות ומעופפות וכלב הפורץ מהחצר בנביחה מתבלבל ומפסיק והופך פניו לחצר. אמהות מרגיעות את ילדיהן ומפניהן כבר בושות שמלת האשה לגבי הזקן והפרוה לגבי הרגלים היחפות. אינו ניכר עוד הסטוּדנט הלבוש רק בלבניו ומגבעתו הסטודנטית שוב אינה נראית כבוערת על ראשו. והיהודי הקטן גלוי־הראש והמעוטף בטליתו המלוכלכת בתוך החבורה והוא מבולבל ומבוטל ממראה עיניו וממשמע אזניו. פסקוּ הגמגום והלחישה מעל שפתיו ועיניו כשואלות את נפשו: להיכן ולמה גם פיסח והרה ויולדת ופעוטות, אלו השיוֹת? –

החבורה נוטה לצד הרחוב של התחנה וממרחק של כמה מאות צעדים נשקף הגשר, שנוֹעד למקום המשפט. כבר קיבּוּצי האסוּרים הראשונים הגיעו לגשר. התחיל המשפט ומשם בוקעים קולות משוּנים כגעיית בקר וכיללת תנים. משפט חרוּץ, משפט זועם, פושטים את בגדיהם של האסורים להיות ערוּמים, פושטים ומוציאים להורג. נשמעות אותן היריות המטומטמות והנפסקות כמו באמצע, כשפי הרובה נוגע בגוף הירוי. בעל “שלשת הסרטים” ו“מצחניו” מחזיקים ברסן האסורים, מורגש ריח זיעתם ובולטות חגוּרות העור והנחירים המתרחבות, והאסורים נתערבבו ונתגבבו כבהמות בשעת השריפה וכולם עינים, כולם פרפור ומתקרבים לגשר. ההריגה כדייסא רותחת המשתפכת וזוחלת לאטה. וכאילו לא נוגשיהם מוליכים אותם לשם ולא איוּמי רוביהם הממולאים והמתנפנפים והמשקשקים, אלא משהוּ כמתוך נפשם מבהילם ומדריכם. הסטוּדנט נשתנה בפרצופו עד לבלי להכירו, מתיפח ומלמול על שפתיו: “אמי היקרה”… ורגליו כעקוּדות רועדות ומתקדמות. הפועל גוזר הטאבאק, אצבעותיו הצהובות והמזדעזעות פרוּשות על עיניו, אינו יכול להבּיט וכמהוּפּנט נמשך וצועד. והיהודי הקטן ­ אינו קטן עוד, – קופץ מתוך שורתו ואינו רועש וכאילוּ סר ממנו פחדו הגדול. תומך בימינו בפיסח מנגועי־המלחמה, המתנהל על גבו, ובשמאלו מחליק על לחיו של נער כבן עשר. גדלו עיניו ויפו וחמימות ברה נשקפת מתוכן, טליתו יאה לו ושערותיו הגלוּיות – מצנפת קודש. ומתוך יבבה דקה ואנחה ממושכה אחת ובאיזו נחמה וטהרה לוחשות שפתיו הרועדות:

– כל ישראל! כל ישראל!

א

השמו את נויהם ושרפו את חנויותיהם, ורק בית־מדרשם לא נחרב ונשאר להם לפליטה. בצל קורתו חוסים שרידיהם שלאחר החורבן והפיזור, יומם ולילה מבלים בו אנשיהם, נשיהם וטפם. בנטות היום מתפללים ערבית ועד חצות הלילה ערים ומספרים לאור העששית, הדולקת על ה“עמוּד” כנר־התמיד. הספסלים נגזלו מבית־המדרש וכל אחד מטוּלטל על תרמיליו ומוסר זכרונות על הפרעות, אשר עברו עליהם. בבוקר משכימים לתפילה בציבור ובימי־הקריאה קוראים בתורה – הארון עם ה“טהרות” ניצלו מידי הפורעים. כשמוציאים מארון־הקודש ספר לקריאה ונושאים אותו לשולחן – הכל מביטים באשר נשאר להם. בין שרידיהם מכל המעמדות, החל מראובן הסיטוֹן, שהיה הגביר בעיירתם, וחנינא הלמדן, המלוה־ברבית, וכלה בסבּלם ובשוּליוֹת האומנים. השוחט הצעיר נהרג, זכר קדוש לברכה. והזקן, יבּדל לחיים ארוּכּים, – שוכן הוא בתוך השארית. בתוך השארית גם אלקנה הסנדלר עז־הפנים ו“כף־מבשלים” בעסקי־קהל, הכל יכול ובגערתו מוריד ומעלה גבאים. משלושת מלמדי העיירה אחד נהרג, השני ברח, והשלישי, המכוּנה “מלמד־הגמרא” – תוֹפס מקום חשוּב בין השרידים. הוא נשאר עם ארבע מהדוּרוֹת חוּמשיו ומשניותיו ושוּב אינו מצפּינם כדרכו קודם, אלא מזכה בהם רבים.

נקיים יצאו כולם מנכסיהם. מה שהותירו הפורעים אכלה האש ועל מה שפסחה האש עברו הגויים המלקטים. הצילו רק אותו מעט מחפציהם, אשר הטמינו בקרקע והמכוּנס עכשיו בתרמיליהם בפינות בית־המדרש. גדול מחסורם בבגדים, נשארו רק בלבוש לעורם, בו עברו באש ובמים ובכל רפש. צורת־בגדים אחת לכולם וגם מראה פניהם אחד הוא, ובלב כולם מעין תשוקה להידמות זה לזה. מכוּלם נגזל כל רכוּשם, אך משהו יסודי, אשר בנפשם פנימה, נשאר אצל כוּלם במידה שוה. כוּלם שוים, אין חשוּבים ואין בלתי־חשובים, אוכלים וישנים יחד, בעלי־הבתים ומשרתיהם סרוחים יחד על הקרקע. כולם דלים וערוּמים למחצה ולא יתבוששוּ, מחייכים ומתלוצצים: יהודים כלעוּמת שהיו כן יוֹסיפוּ להיות! – המלמד, כחוֹזר בתשובה, נותן את חוּמשיו ומשניותיו ללמוד בהם – רבותי, בּבקשה ליטוֹל, אדרבה! – ראובן הסיטוֹן מכבד את קרקע בית־המדרש, וכשהבלן, המתבטל מפני בעל־ביתו הקודם, רוצה להחליפהו – דוחה אותו בהחלט. חנינא הלמדן מזמין לו לחבר את אלקנה הסנדלר ושניהם הולכים יחד לשוּק לקנות עצים לצרכי הציבור. השוחט הזקן, המדבר תמיד במשלות ובדברי חכמים, בראותו זוּג זה משׂיח לו כמקבּל נחת:

– אם הם נעשו “חברים”, על אחת כמה וכמה אנחנו. בידוע, עוד מקדמת דנא חברים כל ישראל!

תמוּ שני שבועות האֵבל הראשונים ופוחתים והולכים סיפורי הזכרונות והרשמים על הפרעות לאור העששית אשר על גבי ה“עמוּד”. שלטון ה“מועצות” קנה לו מקום קבוע. עובר הפחד, ואצל היהודים – שאלת הפרנסה ניעורה בכל תקפּה. נמלכים הם לשלוח שני צירים לקיוב להשתדל בדבר עזרה ולהיועץ על גורלם עם ראשי הקהילה היהודית. מסילת־הברזל לשם – חציה נהרסה וצריך לנסוע יומים בסוסים עד שדה־לבן ורק משם ברכבת. מכיון שעדיין הדרכים בחזקת סכנה ליהודים, הם מחליטים לשלוח צירים צעירים, שיעברו כ“חברים” סתם ולא יעוררו תשוּמת־לב בדרך. בוחרים בשנים ומזהירים אותם, כי ראשית דבר יקחו עצה מפי מנהיגי הקהילה, אשר כבני־כרך יודעים ומבינים יותר מהם, מה להם, לנגועי־הפרעות, לעשות עכשיו. שנית, וזה עיקר גדול, כי יאספו מעט בגדים ישנים, וביחוד בשביל נשים, שאין להן מה ללבוש. ושלישית, וזה עיקר לכל העיקרים, יבקשו מן המנהיגים להשתדל לטובתם לתת להם דרך לצאת מן המקום.

– כי יתנוּ לפנינו דרך! – צועקים היהודים פה אחד.

מחכּים היהודים, כי שליחיהם ישוּבוּ בעוד שבועים, והנה ביום הרביעי לצאתם יורדים הם מעל קרוֹן, ידיהם ריקות ומודיעים, שלא הגיעו למחוז חפצם, אלא ניכר בפניהם, שכאילו מצאו איזה סיפוּק. מספרים, כי משדה־לבן לא היתה להם כל אפשרוּת לעבור הלאה מפני קלקול הדרך והחורבן השולט באותם המקומות. גם בדרך עד שדה־לבן נחרבו העיירות עד היסוד, נהרסו הבתים וגם בתי־המדרשות נהרסו. בעיירה פלונית כמאתים יהודים הסתתרו בבית־המדרש והפורעים הציתוהו ונשרפו היהודים בתוך המקום הקדוש… – אוי ואבוי! – קוראים השומעים ופניהם מפיקות התבטלוּת מפני צרות אחיהם הגדולות מצרותיהם.

– היו פרעות בשדה־לבן וגם בקיוב… – מוסיפים השליחים להודיע. – בפאסטוֹב נרצחו אלף יהודים… טֵיטֵיוֹב נשחטה… זלאטופּול נשרפה… בהרבה ערים הרגו גריגורייב וחילוֹ המוני יהודים רק זכרים…

– כפרעה, שלא גזר אלא על הזכרים – מעיר המלמד באנחה ממושכה – מה אנו וצרתנו בערך לצרות ישראל שבכל אתר ואתר!

– לא פרעו רק בברדיטשוב… – מכניסים השליחים קו־נחמה בידיעותיהם המחרידות. – אוכלוסי היהודים בעצמם לא נתנו לפורעים להיכנס…

– ברדיטשוב… מילתא זוטרתא! – מדובב השוחט הזקן ופניו מזהירים – זכותו של רב לוי־יצחק, זכר צדיק וקדוש לברכה! – בתי־המדרשות העתיקים… מוסיפים השליחים לספר נוראות, והשוחט הזקן קור אחזהו והוא גוחן לקיר־התנור הפושר.

– קצת קר הקיר… – מעיר הוא בחיוך של יאוש – לידיעות על צרות ישראל השפעה של קרירוּת, רחמנא ליצלן!

השליחים כבר נשתתקו והשומעים עוד חוקרים ודורשים מפיהם ועל פניהם רושם, שצרת הרבים מפחיתה את צרתם. קר לו לשוחט הזקן, אשר ידיו משולבות לגבי הקיר שנתקרר והוא ממציא סגולה להתחמם בה – פותח בקול ב“אשרי האיש”, גומר בפסוק ראשון ב“תהילים” וממשיך בשני, והמלמד ועוד שני זקנים מצטרפים אליו. נגררים אחריהם עוד כמה יהודים וראובן הסיטוֹן רוכס קאַפּוֹטתו כמזמין את עצמו לאותו דבר. ארבעה נערים תופשים סידור אחד, שנים מהם מדפדפים בו, וכשמוצאים – ארבעתם פוצחים בניגון הידוע. על גבּם עומד אלקנה הסנדלר וכחוטף ומצעק את הפסוּקים מתוך הסידור ממעל לראשי הנערים. חנינא הלמדן מגחך לתוך זקנו כמקשה על אמירת התהילים שאיננה בשעתה, ובינתים גם שפתיו מתחילות לוחשות. הנשים מתבדלות מן הגברים ועומדות להן מן הצד ועל פניהן יראת השמים וגם תמהון.

– אילו, לכל הפחות, היו מביאים מעט שמלות… – מתלחשות הן. נעלים – מילא, הקיץ קרוב לבוא, אבל שמלות…

– גם אנחנו מבינות, – מצטדקות כמה מן הנשים – כי לא אלמן ישראל ממחוסרות שמלות שכמותנו…

בערב שוב דולקת העששית על גבי ה“עמוּד” וכל אחד חרד לדעת מפי השליחים על פרטי החורבנות בערי ישראל. לא הביאו שליחיהם בגדים ללבוש ועצה לחלצם ממצבם הקשה, לא מצאו דרך לצאת, אך בסיפוריהם הנוראים הקלוּ במשהו לחץ נפשם.

ב

ממחרת היום לאחר שובם של השליחים – החיים בבית־המדרש נמשכים בצורתם הקבועה. גברים משוטטים בחצר ונשים טרודות בשלהן. המלמד מושיב ילדים לפני השולחן ומלמדם תפילה. מקצת מבעלי־המלאכה עסוקים במלאכה והנשארים יוצאים לשוּק להיפגש עם גויים ולקבל מהם עבודה. לשם יוצאים גם תגרנים, מעיפים עין לכל קרון עובר ומטים אוזן לכל שיחת גוי. כבר שלשה שבועות לאחר הפרעות והשלטון הקיים התחיל להתיר כינוס ירידים ומחרתים יהא יום היריד הראשון. עוד מוסיפים היהודים לשוטט על גלי חורבותיהם ומחטטים בהם. זקנים, נערים ונשים כמלקטי עצמות וסמרטוּטים מחפשים וכונסים מכל הבא לידם. נער אחד רץ לקראת אביו ומבשרהו, כי מצא סכין, אשר נציבו נשרף ולהבו שלם, – כלום אי־אפשר לחתוך בסכין זו? אשה זכתה במציאה יותר גדולה, בכף כסף שנהפכה על־ידי האש לחתיכה מוצקה – הכף נתקלקלה, אבל מחיר כסף לה! מתחת מפולת רפת זוחל יהודי, בידו זוג מגפים ופניו מאירים וקודרים חליפות. בצער גדול מראה הוא לכל האנשים, כי מגף אחד שלם והשני, בן זוּגו, נשרף כולו.

– הרי אפשר היה שיקרה כך – טוען היהודי בעגמת־נפש תמימה – כי גם המגף בן־הזוּג לא ישרף!

שעה של סעודת־צהרים וכנופיות־כנופיות מתכנסים יהודים ונוטלים ידיהם ויושבים לסעוד. משגיחים הם מן החלונות בשני יהודים זרים שנכנסו לחצר, אחד למעלה מחמישים והשני בחוּר צעיר. שניהם לבושים קרעים ונעלים בלות ברגליהם ועל פניהם טבוע חותם חי של יהודים נגועי־פרעות. מכירים אותם: ברוך מכפר קראסני ובנו של מנשה, היהודי השני מאותו כפר. קוראים להם בעד החלון והם מתבוננים ונכנסים לבית־המדרש, אומרים “שלום” וניצבים להם בחשאי.

– שבוּ, יהודים… בבקשה להצטרף לסעודה… – מזמינים אותם הסועדים – למה לעמוד? לא שייך…

האורחים מודים. ברוך נאנח אנחה עמוּקה וצונח על ארגז, המופנה בשבילו והבחור מסרב לשבת ונשאר עומד בדרך־ארץ.

– גם אצלכם כבר עברה ה“לידה”… – קורא ראובן הסיטוֹן באנחה ובחיוּך מר – מ“לידה” זוֹ, במוקדם או במאוחר, אינם פטורים כל ישראל… ודוקא היו אומרים שגויי קראסני מחסידי אומות־העולם, בעצמכם הייתם אומרים, כי גוייכם טובים וישרים.

– טובים… ישרים… – רוטנים שני האורחים בקול חרישי.

ברוך מעביר את נשימתו הכבדה מעמל הדרך ואומר, שכך חשבו תמיד, אלא למעשה לא יצא כך. גם זו לטובה. כי השאירו בחיים את ארבע־עשרה הנפשות של שתי המשפחות היהודיות אשר בכפרם. כל יהודי קראסני ילידי המקום הם. הוא ואביו נולדו בקראסני, חנונים היו, מנשה – נפח הוא, האמינו הם שלא יגעו בהם לרעה. לפני שלשה שבועות, כשפרצו הפרעות בעיירה, גזלו מהם גויי המקום את פרותיהם ומכרוּן בפומבי. משום מה חשבו הוא ומנשה, כי בפרות הללו יצאו ידי חובת נגועי־פרעות ושוב לא יטפלו בהם. כאן בעיירה כבר קיים איזה שלטון וסדר, ואצלם בקראסני עוד השלטון בידי הפורעים המתחפשים ללא־פורעים. שלשום, ביום השבת, היתה חגיגה בבית הועד שלהם – השד יודע פשר חגיגתם! – ושתוּ לשכרה. עמדוּ וקראו: בכל מקום עומדים על היהודים לכלותם ולמה נשתנינו אנו אנשי קראסני מאחינו ולא עשינו שפטים ביהודינו? – בערב פרצו בהמון לביתו ולבית מנשה וצעקו והכו, שברו וקלקלוּ והתחילוּ לגזול. בעיקר חיפשו בגדים, וגם פשטו מעל האנשים וגזלו מחוּט ועד שרוֹך נעל. לקחו גם את הקמח והדוחן ושאר צרכי־אוכל והשאירו רק את הסלק ותפוחי־האדמה אשר במרתף. אז, כשגזלו מהם את פרותיהם, ריחמום ועזבו למנשה מבכירה בת שנתים וגם לו מבכירה כזו. עכשיו התחילו דנים בדבר אם לקחת מהם את שתי המבכירות והחליטו לבלי קחת אותן. השאירו לכל אחד מהם גם את סוסו, כדי שיוכלוּ לנסוע מהכפר – כך אמרו – ואוֹכל השאירו לסוס ואף למבכירה. באכזריוּת נוראה הכו את האנשים ודאגו להשאיר אוכל לבהמה – כך נוהגים גויים! מה שעשו הנבלים לנשים אין לספר, ובכלל אותה גזירה שנגזרה על בנות ישראל. בת־הזקונים של מנשה, בת ארבע־עשרה, אינה מפסיקה מלצעוק ומהתיפח: אמי, לא אשא את צערי ובשתי. המיתיני!

שוב מזמינים את האורחים לאכול ולאחר הפצרה חוזרת מפי רבים הם נטפלים אל הסועדים.

– גזילת היהודי – מספר ברוך בשעת הסעודה – נעשה אצלם טבע, והם כזוֹכים מן ההפקר. שכני, גוי הגוּן, מתיחס אלי בידידוּת ומיחה בפורעים כשפרצו לביתי; ואתמול נכנס אלי, בדק את עריבת־הקמח החדשה וגזלה לעיני… התנגדתי והתחננתי והוא לא השיב לי דבר והראה באצבעו על עריבת־הכביסה שכולה נסדקה, כאומר: זוֹ תישאר לך!

– ואצלנו – מוסיף הבחור – החליף שכננו את מושכות־העור החדשות שלנו במושכות־חבלים בלים שלו… הסיר גם את האופנים הקדמיים, החדשים, מעל קרוננו ונתן במקומם אפנים ישנים, אחוריים משלו.

לאחר ברכת־המזון קם ברוך ממקומו ומודה לבעלי־הסעודה, משתעל ומדבר רכות:

– די סיפרנו גם סעדנו, ועכשיו בבקשה גדולה לשמוע לשם מה באנו אליכם… באנו לקחת עצה מפיכם… אתם יהודי עיירה יודעים ומבינים יותר, ואנו הכפריים – מה נדע? עוּצוּ עצה, יהודים־ידידים, לאן נשׂים את פנינו, לאן נפלס לנו דרך?

– אל תזוזו ממקומכם! – צועק חנינא הלמדן – גורו לכם בבתיכם וככל ישראל בטחו בה' כי יעבור זעם.

– הנשאר בקראסני? – משתומם ברוך ומוחה – נשבעו נשינו, כי לשפחות תימכרנה ולא תישארנה בכפר… אם נדע אפילו, כי נמות ברעב… והרי אתמול הודיע לנו ועד כפרנו, שאיננו נוטל שום אחריות על עצמו ועלינו לעזוב את הכפר.

ברוך והבחור מוציאים ומראים שתי פתקאות מועד הכפר, הנותנות לשתי המשפחות רשות־העברה לעיר־המחוז והאוסרות להחרים מהם את בהמתן וקרונותיהם.

– הרי מגרשים אותנו… – קורא ברוך מתוך ערעור והתחננות כאחד – אנחנו אפילו יודעים כבר מי ומי מתכונים להיכנס לבתינו ולהיות היורשים שלנו… לירשנו חיים… אני ומנשה – מוסיף הוא מתוך יאוש ואיזו התעקשות – נאסור את סוסינו ונקח את נשינו ילדינוּ ומעט “דלוּתנו” ונסע… נסע לאשר הדרך תוליכנו… נסע לעיר־המחוז…

– גם העיר נחרבה והיהודים ברחו ממנה, – משיב מישהו מתוך הציבור.

– אתם תבואו לגוּר אתנו! תשבו בתוכנו…

– בואוּ אלינו! יחד נגורה! – מרחפות קריאות הולכות ורבות.

רעש ודברים. בני המקום מוכיחים אלו לאלו, שמן הנמנע להניח ליהודים להישאר עכשיו בין הגויים. פה אחד הם מאיצים בשני אורחים לבוא מחר עם משפחותיהם ולחיות אתם. כלום צר המקום בבית המדרש מהכילם? שני האורחים נרעשים ומודים. בתחילה הם משתמטים באמתלה שיגרמו טרחה מיותרה למכניסי־האורחים, אבל לאט־לאט מסכימים לדבר. סוף־סוף לא יצטרכו לעזרתם: יש להם מעט כסף ומעט סלק ותפוחי־אדמה… לכל אחד מהם הרי יש סוס, יובילו משא ויעבירו נוסעים ויתעסקו בכל עבודה. מבכירתו של מנשה צריכה להמליט תיכף לאחר פסח, וגם מבכירתו של ברוך קרובה להמליט…

– תבואו מחר, למען־השם! – מזהירים היהודים את שני האורחים בהיפרדם מעמם בתודה ובצאתם לדרכם.

מאמצע החצר שב ברוך לבדו על עקבותיו, נכנס לבית־המדרש ופונה לנשים:

– אצל נשינו, במחילה מכבודכן, אין מה ללבוש ממש, ואוּלי אפשר הדבר, כי תתנוּ בשבילן שלש שמלות, לכל הפחות שתשאילוּן עד אשר תבואנה הנה…

הבקשה מפתיעה את הנשים ופניהן מביעות: כלום הן, אשר אין שמלה לבשרן, תתננה שמלות או תשאלנה? – ואולם הן מתלחשות ומתיעצות, אומרות לברוך לחכות ולאחר שעה קלה מוסרות לידו שתי שמלות תחתוניות וחזיה בלי שרווּלים. אשה אחת מתחטאת ונותנת שמלה שנעשתה מצפית־כסת ושטרם נגמרה בתפירתה ואומרת, שבת־מנשה התופרת בעצמה תגמור להכשירה. ברוך מודה וצורר את השמלות ומפקפק במקצת אם לקחת את החזיה והשמלה התפורה למחצה, אבל הנשים משדלות אותו, שהכל, הכל יצלח.

– בוֹאוּ כולכם מחר, נחכה לכם, בוֹאוּ! – מלוים קולות רבים את שני האורחים, היוצאים מן החצר.

ג

בבוקר, כשגומרים להתפלל בציבור, משוחחים הכל על יהודי קראסני, שמחכים לבואם לשעת הצהרים. אלקנה הסנדלר מעיר, כי מעלה גדולה היא, שיבואו היום ולא מחר כשהדרכים ימלאו גויים הנוסעים אל היריד. השוחט הזקן מדבר בהתנוצצות עינים על הכתוב “וחי אחיך עמך” ועל מאמרי חז"ל בדבר מצות הכנסת־אורחים. חנינא הלמדן אומר, כי הקראסנאים היו תמיד באים לכאן לימים־הנוראים, ועכשיו נהפכו עליהם הימים שלאחר פורים לנוראים. ראובן הסיטוֹן מוסיף, שגדולים יסוּרי הקראסנאים מיסוריהם: הם לכל־הפחות עברו לגוּר בבית־מדרשם, ואילוּ בני קראסנה גורשו ולעיניהם זרים באים לנחלותיהם.

קבלת פני האורחים דוחה את כל עניניהם וכולם הוגים רק בה. מתפנה מקום באחת מפינות בית־המדרש לאנשים וכן גם לנשיהם ב“עזרת הנשים”. הנשים משיחות, שצריך להכין סעודה לאורחים, מחר – ידאג אלהים למחר ויאכלו מה שיאכלו, אבל היום צריך להכניסם כאורחים ולכבדם בסעודה. אלוּ לאלוּ מתאמצים היהודים להוכיח, שהקראסנאים לא יפלו עליהם למשא ובנפשם יביאו את לחמם. בימי כינוס הירידים בתוך הכלל ימצאו במה להתעסק ובשאר הימים – לא יטשם הנותן לחם לכל בשר. הרי יש להם סוּסים ויקחו מהם את סוסיהם להביא עצים ולשאר צרכים וישלמו להם. וראו קצת מזלם: לא נחרבה אוּרותו של ליב העגלון, הגובלת עם חצר בית־המדרש. לליב העגלון עצמו נשאר סוס והוא מביע תקותו לעשות עם ברוך ומנשה עסק של שוּתפוּת.

– שותפים או לא שותפים, ובלבד שלא יאבדו בין גויי קראסני! – מביעים הכל רעיון אחד.

מגיעה שעת הצהרים והקראסנאים טרם הגיעו. עוברת עוד שעה ארוכה ואינם. מתחילים חוששים שמא היו מעצורים במקום, או שמא קרם אסון בדרך. מישהו מוסר ממקור נאמן, כי באותה חורשה בדרך מקראסני עדיין אורבים פורעים ליהודים עוברי־דרכים. עולים אל הגג להשקיף על הדרך ויוצאים לשוּק בתקוה למצוא גוי מקראסני. דאגה על שפתי רבים, שמא הקראסנאים דחו את נסיעתם למחר – והרי ביום היריד המוני גויים יפשטו בדרכים. אלו את אלו מאשימים שלא הזהירו את ברוך ובן־מנשה לבוא היום או מחרתים, ובכל אופן לא מחר…

– אוי, שוטים שבעולם! – מנחמם חנינא הלמדן – כסבורים אתם, שפלוני ואלמוני מהיהודים אינם מלוּמדי זהירות כמותכם?

שעה שלישית אחר הצהרים ועוד אין שום ידיעה על הקראסנאים, וגם חנינא הלמדן כבר בין הדואגים. נמלכים בדבר, אם להודיע לשלטון, או לשלוח לקראסני גוי עם פתקה לחקור פשר הענין. עודם מדברים ומצטערים והנה בא הבחור, בנו של מנשה – הקדים להגיע בעגלה ארעית שעברה בדרך – ומוסר את פרטי המצב. היתה סיבה ונתעכבו: פעמים נעכבו, ועכשיו כבר קרונותיהם קרובים לכאן ומתנהלים לאטם מאחורי ההר…

– מהי הסיבה? מי עיכב? – שואלים הכל בבת־אחת.

הבחוּר מבאר, שסוסו של ברוך נכשל בדרך, סוסו – פגר הוא, וגם ארבעת הגלגלים האחוריים בקרונו של אביו גרמו להם בדרך צרות. אבל עיקר העיכוב לא היה בכך… בבוקר השכימו אביו וברוך והטעינו את קרונותיהם בפרי־האדמה וגם בשארית חפציהם וכל אחד קשר לקרונו את מבכירתו. כשיצאו מהכפר הגיעוּם שני בני טירנטי, רוצחים ידועים, חמדוּ הם את מבכירותיהם היפות ובאו לקנותן, כביכול. אביו וברוך הרימו קול צעקה, והגויים שבאו לקראתם עמדו על צדם והרוצחים הרפו מהם ושבוּ אל הכפר.

לאחר חצי שעה, כשהגיעו לחורשה, שוב השיגוּם הרוצחים וכבר היו מזוינים וציווּ במפגיע לתת להם את שתי המבכירות. אביו וברוך התחילו לטעון ולהתחנן, הנשים פרצו ביללה גדולה, והזקנה, אמו של ברוך, התעלפה…

– וסופו של דבר? – מפסיקים השומעים את המספר בקוצר־רוּח.

– הסוף היה רע, – מסיים הבחוּר התּם – שתי המבכירות נגזלו מידינו ושוב עברנו את הדרך בשלום…

לחצר בית־המדרש נכנסים שני הקרונות הטעונים שקים ועליהם מגובבים חביות ועריבות, כלובים וכלי־בית שבוּרים. על קרונו של ברוך מלמעלה יושבת אמו, זקנה כבת שמונים, ויתר האנשים הולכים ברגל. ברוך והבחור, בנו של מנשה, הרגילים כבר עם יהודי המקום, מספרים להם ושואלים מפיהם ליד איזה פתח להתעכב: מנשה נשאר עומד אצל סוסו ועל פניו רושם, כאילו הכל מסתכלים בארבעת הגלגלים האחוריים שבקרונו. אשתו ואשת ברוך, בידיהן קדרוֹת, מחבות ותרנגולות ובתו התופרת אוחזת בנפות ובמנורה והיא לבושה בשמלה שנתפרה מצפית־הכסת. בתו הקטנה של מנשה ידיה ריקות והיא כנדהמה, ועליה אותה החזיה אשר נשלחה וחוברו לה שרווּלים.

– כצרה נוספנו על צרתכם… – מצטדק זקן־החבורה לפני קהל מכניסי האורחים.

– המעט לכם צרות משלכם?… – מוסיפה אשת ברוך הפיקחית.

– למה דיבוּרים כאלה? – ניעור סער של מחאה מפי השומעים. – מה שייך – כולנו יהודים…

– אל תהיו כזרים והיוּ כמו בביתכם! – גוזר אלקנה הסנדלר וראשון הוא מתחיל לפרוק כלי־בית שבורים.

ראובן הסיטוֹן ועוד שנים מורידים את הזקנה מעל מרומי הקרון ומוליכים אותה לבית־המדרש. נשים מקומיות סובבות את נשיהם של ברוך ומנשה ומשחררות את ידיהן מהקדרוֹת, המחבות והתרנגולות. בת מנשה התופרת מסרבת בכל תוקף להטריח את ידי אחרים ומוסיפה להחזיק בנפות ובמנורה.

– בבקשה להיכנס… – מזמינות הנשים המקומיות את הזרות. – אין בדבר מן הבושה… גם אנחנו בכך… כולנו גוֹלים ומטולטלים…

עוד לא גמרו להוריד את החפצים מעל הקרונות ובבית־המדרש כבר עורכים שולחן לאורחים. ראובן הסיטוֹן, המלמד וחנינא הלמדן מתעסקים במצות כיבוּד אורחים ומביאים כלי־אוכל ומים לנטילת־ידים לסעודה.

– אתם כולכם טורחים בשבילנו… – מערערת אשת ברוך מתוך התחטאוּת בתחנונים – הרי אנחנו לא אורחים…

– יהודים כשבאים מדרך – מבאר חנינא הלמדן – ובפרט ממקום צרה, מן הראוי והחובה לתת להם לאכול!

– אבל אנחנו לא רעבים – מתעקשת אשת ברוך – אכלנו בדרך…

– נניח שלא אכלתם! – קורא אלקנה הסנדלר – שבוּ תיכף לשולחן בלי סירובים ותירוצים! – מוסיף הוא בקול גזירה ורומז לברוך ולבנו של מנשה שיהיו המתחילים.

שני האחרונים נפתּים לדבר ועוזרים לשדל את בני משפחותיהם וכולם יחד יושבים אל השולחן. הנשים כמעט אינן אוכלות כלום והן חונקות ובולעות בגניבה את דמעותיהן. בגמר הסעודה ניעור השוחט הזקן ומשמיע: סמוך לשקיעה והגיעה השעה להתפלל מנחה.

הגברים מזדרזים וקמים, משתעלים ומתרכסים ונטפלים לבני המקום, המזמינים את עצמם לתפילה. כאן, במקום שמתכוננים להתפלל, מכירים הם באיזו תפיסת ערך שיש גם להם. בהארת פנים מודיע ברוך, כי היום הוא בעל “יאָהרצייט” ויד ההשגחה בדבר, שיאמר “קדיש”. מכל עברים מזמינים את בעל ה“יאָהרצייט”, כי יעבור לפני ה“עמוּד” להתפלל מנחה. ברוך מתבלבל קצת כדרך הכפריים, בהצטרכם להתפלל לפני הציבור, אבל מיד הוא מתאושש וניגש ל“עמוד” ומתחיל בקול נמוך ב“קטורת”. זמזום ונוסח של תפילת ימות־החול ומשהו מהחידוש בהם: גדל ה“מנין”, יותר כוחות ואף הכרה בדבר הטוב שנעשה.

המתפללים משתתקים לתפילת “שמונה־עשרה”, והנשים שפרשו להן ל“עזרת הנשים” משוחחות בחשאי. עדיין הנשים הכפריות אינן נפרדות זוֹ מזוֹ, מרגישות הן את עצמן כמיותרות וזרות – ושותקות.

– עליכן להיות כמו בבתיכן… – מעודדות אותן הנשים המקומיות – גם אנחנו לא בבתינו…

נגמרה התפילה, והקראסנאים רפתה רוחם, נפרדים להם ויושבים עצובים והשוחט הזקן פונה אליהם וגוער בהם בחיבה:

– רק לא להתנכר ולהתבודד ולהיות בעצבוּת, רחמנא ליצלן! כולנו שוּדדנו… כולנו נפזרנו… ובצרת הרבים נתנחם!

יותר צר נעשה המקום בבית־המדרש, נוספוּ בו ארבעה־עשר יהודים עם תרמילים בלים, עם דאגות ואנחות. עוד ארבעה־עשר פיוֹת ינקרוּ בקערות הדלוּת, אבל בלב מכניסי־האורחים עלה איזה אור.

א

ממעונה שבחצר בית־החולים הַזֶימְסְטְבָאִי רואה שרה סולומונובנה את העיירה, שפרעו פרעות בה והיא אך במרחק רגעים מבית־חולים זה. לפני שלושה שבועות עבר כסער יום־הפרעות וסיוּטים כבדים מענים אותה בלילות וגם בימים: כאילו לוחץ על מוחה סמרטוט חם ורטוב, ובגופה – לאוּת מתוך כעס אין־אונים. שותקת היא וגם אחרים מתאמצים לשתוק בפניה. כל שאון קל כרעש גדול נדמה לה. עתים שאיפה בלבה להקים צעקה – וקולה נחבא, להתעורר ולרוּץ – ורגליה כעקוּדות. אז היה יום ה“יריד” ונתלקטו האכּרים מן הכפרים ועליהם נוספוּ המון ה“קאַצאַפּים”, שבאו לפרוֹע מן הערים. הבהיק יום אפריל חם ונעים וגינות־האגסים, שפרחו מסביב לעיירה, חפפו עליה כשמלה לבנה. ארך היום פי שנים והשמש ככלי נוע דלקה בשמים, ובערב הזמירים שרוּ בלי הפסק. גירה את האף אבק־הפריחה המתוק והכו על העינים כתנות ה“קוּמאץ'”¹ של ה“קצאפים” השיכורים. רעדה וקפאה באויר צעקת־הנשים הידועה… ומאכסדרת מעוֹנה הקשיבה — וכולה נתכנסה במחשבה אחת: העיירה נאנסת! מאז נתגבשה בעיני־רוחה העיירה בצורת אשה, שנבל הדביקה והיא צעקה ונפלה דום לרגליו.

בין הזרים בחצר בית־החולים רק יהודיה אחת היא. ביקרה באוּניברסיטה שבחוץ־לארץ במחלקת־הרפואה, וכשפרצה המלחמה הפסיקה לימודיה בסימסטר החמישי וחזרה למולדתה. לפני שלש שנים, כשעוד נמשכה המלחמה והורגש מחסור בעובדים מדיציניים, נתקבלה גם היא לבית־החולים הזימסטבאי. כבר שנתים שהיא חיה חיי־נשואים חפשיים עם ואסילי דאנילוֹביץ, הרופא הרוּסי, מנהל בית־החולים, והיא והוא ואמו מסודרים במעון אחד. ביום־הפרעות ברחו בתיה התופרת וחתנה ואביה ושתי נערות מקרובותיה מן העיירה אליה והיא החביאתם במעונה. גם ואסילי דאנילוביץ הסתיר כמה יהודים, רשמם כחוֹלים והשכיבם במיטות, ושנים הצפין בחדר הניתוח. מתחילת הבוקר ועד אישון לילה בזזו הפורעים, פצעו והרגו ועשרות נשים אנסו. ביום השני לאחר הפרעות, כשעברה עם ואסילי דאנילוביץ לחבוש את הנפצעים, נתגלו לעיניה כל ההרס והנרצחים שהתגוללו ברפש. היא ראתה את החורבן והדם והאברים הכרותים; אלא שהכל כאילו נשכח מלבה מפני הנוראות של האנוּסות. מאלו הבתולות והנשים כמתגנבות באות אליה לבקשה, שבתור בת־עמן תמליץ בעדן לפני ואסילי דאנילוביץ לחלצן מצרתן. נדהמות הן, כאילו השבץ אחז אותן למחצה. פרצופיהן כפרצופי האילמים, שמרגישים במכאובים נוראים ואינם יכולים להביעם: שהם נענים ואינם מדברים. ואף אותן המסתירות את אסונן, בכל מקום שהן נראות, פרצוף האילמים המיוחד שלהן מגלה את סודן. בעיניה גם הפצעים החשוּפים והחבושים של הגברים כנושאים עליהם את חותם העלבון של אותן הנשים האומללות. וכשהיא מסתכלת במראָה נפשה מתפלצת: גם על ארשת פניה היהודית יש מטביעתו של אותו חותם. נכתמה ארשת פניה. הכל נתנבל, בכל כאילו מזוג אותו הריח הדובשני של הדם, שנזהם ונקרש, דם־המעוּנים. והלִילָך הפרסי, הגדל בגן בית־החולים, מרבה ומאריך השנה לפרוח – וגם בריחוֹ יש מאותו ריח הדם המנובל.

ב

שקטה העיירה על חנוּיוֹתיה ובית־מדרשה. חנונים ואומנים וסוחרי־תבואה נשתקעו בחלאת פרנסותיהם וקידשו את שבתותיהם. ועם־האיכרים, זה הענק העצלן, הוביל בשוריו הגדולים את תבואתו לעיירה כדי להחליפה בסחורות הצבעוניות. זה שמשון הטיפש כנרדם היה וכנותן את שערותיו לדלילה שלו לסרקן ולארגן עם ה“מסכת”. והוא הקיץ מתרדמתו אפל כלילה, שטוף־תאוה וצמא־טרף – הרי טבעוֹ מחייב, שמוכרחת להיות לו גם שעה כזו! – והסיע במחלפותיו הקשורות את ה“יתד” – ואת הכל הפיל, הפיל ובלבל. כתנות “קוּמאץ” ויהודיות מתבטלות מפניהן ונופלות כמתעלפות, ריח של יין־שרוף ורשרוש של שמלֹת־השבת… נקרעה השמלה. נקרעה ונטמאה. בחזון־רוחה המעורפל והדווּי רואה היא שני מחנות, שקו מבדיל חותך ועמוק חוצץ ביניהם. מעבר מזה – הכל נאלח ונתעב, ומן המעבר השני – כל הנמצאים שם השתתפו באותו מעשה־התועבה. לא נוּקה בעיניה גם ואסילי דאנילוביץ, זה הישר, שהחביא יהודים והצילם ממות ובמסירוּת ריפּא את פצעיהם. אינה סובלת ואינה סולחת את שויון־נפשו הפנימי שהיא חשה בו ביחסו לנוראות שבפרעות. לא טוב ממנו גם הסטוּדנט סוֹקוֹלין, קרובו של ואסילי דאנילוביץ, המהפכן הקיצוני, שעכשיו הוא בין המסתתרים ומתגורר אצלם. למה סוקולין גם עכשיו, כדרכו תמיד, מדבר מתוך צחוק ונגרר להתלוצץ עם החובשות הצעירות?

— פרא־עם! חיות־טרף! – קרא ואסילי דאנילוביץ ביום השני לאחר הפרעות, כשגמרו לחבוש את הנפצעים וישבו לשולחן־הצהרים.

— מאות בשנים החזיקוהו בבערות והשקוהו יין־שרוף! – הוסיף סוקולין. סוֹפיה איואַנובנה, אמו של ואַסילי דאַנילוביץ, זוֹ הרוּסית הטיפּוּסית, החסונה והלבנה, הרליגיוֹזית ובעלת המזג הטוב, – נאנחה ונצטלבה. גלאַשה, האחות הרחמניה, שהוּזמנה לסעודה, זו הנערה הבלתי־צעירה וברת־הלבב, הציצה בבוּשה וכבשה פניה בקרקע. והיא, שרה, כאילו עצם נתקעה בגרונה: לא העירה ולא הגידה דבר. כבדים וקרים היו לנפשה הדברים וההשתתפות בצער של האנשים הישרים והקרובים הללו. נופך של קרירוּת וכבדוּת נוסף בלבה כשהגישו את ה“שצ’י” (מרק־החמיצה) עם כפות־החזיר והתחילו הגמיעות והמציצוֹת התאבוֹניות. והיא ישבה בין הסועדים ולא טעמה כלום והסעודה היתה בעיניה כ“סעודת־הבראה”, הנהוגה אצל הנוצרים לאחר הקבורה. ואסילי דאנילוביץ ואמו שידלוּה לאכול, והיא סירבה ולא זזה ממקומה. שקט היה ונשמע רק קשקוש הכפות והמזלגות והלקיקה והכרסום. וכאיל ממנה לקקו ואותה כרסמו. כנאכלת היתה בעיני עצמה. והרגשה משונה פעפעה בלבה, שהיא כפותה ולבושה רק בכתונת־הלילה. הוסיפה להתמרמר בלבה. רצתה למצוא קשר בין אלו שמסביבה ובין אותם שעשו את הנבלה. ועיניה נתקלו בצלב־הכסף, כגודל־האצבע, שהוא פרוש על חזה של סופיה איואנובנה ומקוּשר בחוט אפור מסביב לצוארה. נדחקו למוחה תולדותיו של צלב זה: ירושת־אבות הוא מכמה דורות ונזיר הביא אותו מן “האַתוּן הקדוש”. – סופיה איואנובנה הביטה אליה ברחמים, ובפעם השלישית פצרה בה לאכול והוסיפה והביטה בתלונה על שהיא עושה מעין דימונסטראציה. ואף ואסילי דאנילוביץ הסב את פניו אליה בתרעומת – ושניהם, הבן והאם, שבוּ לשרוֹת במנוחה וללעוס בהנאה. הרגיזוה מנוּחתם ולעיסתם והדמיון המרובה שבין שניהם: אנשי רוסיה הגדולה, עצה־לִבְנֶה חסונים ושלוים. גם סוקולין התעמק בצלחתו, וכדרכו בצחוק קל ולתוּמוֹ סיפר, שהכובסת כבר הספיקה לתקן לעצמה מטפחת מטלית של יהודי וחבשה אותה לראשה. ניעורה גלאשה ודבבה לסופיה איואנובנה, שהמבשלת הביאה אטון מן הביזה ורוצה למכור; צריכה היא לשמלה, אלא שהיא מתקשית לקנות מזה. – נאחזו עיניה בערפה של סופיה איואנובנה, שהחוט האפור של הצלב מהודק ומכונס לעורו כחוט־עשת של ברזל. בין כך, מבעד לחלון נראתה בחצר בת הזגג, זוֹ בעלת פרצוף־האילמים הידוע, שנזדמנה לראשונה לרגל הענין הידוע. כל הסועדים השגיחו בה. ואסילי דאנילוביץ וסוֹקוֹלין, כנראה, הכירו במצבה, ומבטיה החופשים והבודקים עוררו בה, בשרה, עלבון וחימה. קצת אכזריות היתה לה לבקש בעיניהם מה שמצוּי בעיני־הציידים כשהכלב רץ לקראתם ובפיו – הציפור הפצועה והמפרכסת.

ג

אנשי־ציד. עכשיו, בשבועות האחרונים, ניעור בלבה לעתים קרובות זכר הציד, שראתה רק פעם אחת בחייה. מאורע זה קשור בזכרונה בשאר זכרונות, שאפשר, רק עכשיו מוצאת היא בהם קו־חיבור אחד. היו הימים הראשונים בחודש מארס, שנת שבע־עשרה – “ירח הדבש” של המהפכה המדינית. עוד קודם לכן כתב ואסילי דאנילוביץ לסוקוֹלין בקיוב על יחסיו אליה והתקשרותם וביקשהו לבוא ולהתארח אצלם. והוא בא והביא עמו את הידיעות האחרונות על יסוּד המיניסטריון מחברי ה“דוּמה” ועל התקוה, שבקרוב תעבור כל הממשלה לידי המהפכנים הקיצוניים. הביא סוקולין גם יין, שגם אז כבר היה יקר־המציאות, ושתו ושמחו וגם אותה הכריחו לשתות. סוֹקוֹלין לא הכיר אותה קודם־לכן ומתוך התפעלות הרבה לדבר עליה עם ואסילי דאנילוביץ. ממבטיהם ורמזיהם של שניהם הבינה היא, שמצודד אותם הקוֹנטראסט הגזעי שבארשת־הפנים ומבנה־הגוף שבינה לבין הבנות הסלאַויות. והרי עוד מקודם ראתה את ואסילי דאנילוביץ, הפלגמאטי מטבעו, כשהיה מתפרץ בדברי־קילוס על עיניה היהודיות ובא עד לידי סילודים. וזוכרת היא, שכטוב לב סוֹקוֹלין ביין והוא מוסיף למסור את רשמיו, קרא מתוך התרגשוּת חדותית, מעיף עיניו בה ומעבירן למוּל ואסילי דאנילוביץ:

— ואסיה! שרה סולומונובנה נפלאה היא. “יאגוֹדה” (גרגר־אדמה) שלא משׂדנוּ! בחיי, ואסיה, גם אני כמוך אגרר לאהוב רק אשה יהודית, רק יהודיה!

באותו ערב נשבה רוח צפונית חזקה וקפאו מימי־השלג שנמס ולבוקר ציפו לקור גדול. בקשר עם חזיון זה באו האגרונום וקיריל קוּזמיץ, החובש בעל הפרצוף השכרוני, להציע² לפני ואסילי דאנילוביץ וסוֹקוֹלין שישתתפו בציד־עופות. עוד לפני שבועים התחיל מעוף העופות השבים מן הדרום ומחנה של אוזות־בר כבר ירד על הביצה שבגבול־היער.

– כי בששה במארס תהא הביצה קפואה ואפשר יהא לערוך ציד על אוזות־בר – דיברוּ כולם בהתלהבות ובשמחה – דבר כזה יקרה פעם ביובל!

ההצעה נתקבלה מצד המוזמנים ברצון, כמובן, והיתה שעה של קורת־רוח. ניקו את הרובים והכינו את הכלבים לציד־הבוקר. בבוקר הקדימו להשכים לציד. וגם אותה, אף שנשתּמטה, צירפוּ לחבוּרה והוֹשיבוּה על סוס (כבר ידעה לרכוב). עוד בתחילת הנסיעה הרגישה בגירויים בלתי־נעימים למראה ילקוטיהם של הציידים ואזניהם המזדקפות של הכלבים. הגיעה לביצה והתחילו המארב והריגול. נזקף שער הכלבים הרצים והמריחים ונשמעו היריות וחרדת הצפרים על השיחים. היא נרעשה והרגישה מעין בחילה בפיה – ומיהרה לסור עם סוסה הצדה ועמדה לה יחידה. כאילו פסקה מלהכיר את צורותיהם של המשתתפים בציד. הם נשמו ונחרו וכמו אצל הכלבים נראה קצף על שפתיהם. וזוכרת היא, כי בסופו של הציד, שעלה יפה, הביא כלב אחד בפיו אוזת בר, שפצע קל היה ברגלה האחת. הציפור היתה נפעמת וחמה ועברה מיד ליד. הכל הרבו לטפל בה ושמחו ונהנו מאד. והכל התפלאו: הרי הציפור נפצעה רק פצע קל – ולמה ירדה ולא התרוממה לעוף? – דנו והתוכחו, ולבסוף נשמע ביאוּרוֹ האבטוריטטי של ואסילי דאנילוביץ, שהציפור היתה נרעשת: נתבלבלה ונפלה. עשו לה, לשרה, נחת–רוח ושחררוּ את הציפור – ופרשה כנפיה ותעף לה. –

ד

ואסילי דאנילוביץ היה רופא בחזית, נפצע פצע קל ולאחר שנרפא נתמנה מנהל בית־החולים של הזימסטבה, שהיא, שרה, כבר עבדה בה. הוא היה קרוב לשלושים וחמש וגדול ממנה בעשר שנים. יליד הווֹלגה הצפונית היה והפתיע אותה בגידוּלו ובאותו הבטחון בכוח עצמו שנשקף מעיניו הבהירות. לפי דבריו, הרושם הראשון, שעשתה עליו שרה כשנתודע אליה, היה, שכף־ידה המיניאטורית טבעה בתוך כפו ועיניה המתביישות זעו. הוא שקד על עבודתו ונתחבב על חוֹליו ואצל שולחן־הניתוח היה כמכהן בקודש – עד היום. ועד עכשיו תמיד היא האסיסטנטית שלו בשעת הניתוחים והתבטלוּת לה מפני רוחו המתרוממת אז. כשהיה סטוּדנט השתתף באחת מן המפלגות השמאליות, נתפס באיזה מעשה מדיני ונאשם – ומשפטו יצא לגלוֹת לפלך ווֹלוֹגדה לשנתים. מאז פסקה עבודתו במפלגתו. וכשנתחלף המשטר נתחדשה רק במה שהמפלגה היתה מעמידה את הקנדידאטוּרה שלו לבחירות. ואולם במידה שכיווּן־הרוחות החברותי הלך והשמאיל, בה במידה עשה סייג לעצמו, שאין חלקו עם “בעלי הטמפיראטורה המתגברת”. ואולם היא, אף שלא מתוך הערכה מפלגתית ומדינית, רואה בואסילי דאנילוביץ, שלמרות אופיו הישר ומסירותו לעבודתו המדיצינית, הלך־נפשו מקבל צורת לבוש, שמיטשטש ואובד צורה. נתרחק הוא מסוקולין, אף־על־פי שהוסיף, כמובן להתנהג עמו במידת הכנסת־אורחים יפה, ונתקרב לאב ניקולאי, הוא הכומר המקומי. זה האחרון התנגד לפרעות בגלוי, אלא שהוא ימני־קיצוני: חרד הוא יותר מדי על הפרינציפּים של שלמוּת הרכוש הפרטי. בימים האחרונים כשמלחמת־האזרחים הרסה את המצב החמרי, התחיל ואסילי דאנילוביץ מקמץ בהוצאות ומבקש מקורות־הכנסה. עוזר הוא לאמו לנהל את משק־הבית ומטפל הרבה במיני צרכי־אוכל, שמביאים לו האכרים החולים כשכר־ריפוי; ובכך הוא משקיע את כל נפשו. –

אז, בשעת־צהרים, כשביקרה אצלה בת הזגג – הרגיעתה, שעוד אין יסוד לפחוד, וכשהזמן יברר, שיש תוצאות רעות. יאחזו באמצעים מתאימים. יצאה בת הזגג ונכנסו שתים אחרות, כלה ואחותה, וגם להן השיבה כמו לראשונה. לאחר שהלכו ניגש אליה ואסילי דאנילוביץ ואמר:

– מובטחני, שידעתּ להשיב להן, שלגבי אותם דברים, לגבי “הפּלוֹת”… מימי לא עסקתי בכך וגם הפעם בשום אופן לא אקבל על עצמי…

– גם הפעם מטעם האֶתיקה המדיצינית? – הטעימה היא בכעס כבוּש.

וגדל כעסה יותר ויותר, כשראתה מבעד החלון את קיריל קוּזמיץ, שצורתו מזכירה תמיד בקבוק יין־שרוף מן ה“מוֹנופּוֹלין” שנתרוקן, והוא מקשיב לשיחתם מבעד לתריס.

– סבורני, שאין לזלזל בזו… – השיב ואסילי דאנילוביץ בקול מושפל כשפניו חורוּ מאד – הפליליוּת שבדבר…

היא שתקה – ומיד יצאה מן החדר. וכשעברה בפתח נדמה היה לה כאילו שמעה את שתּי המלים: “מוֹיסיי איסאַקוביץ”… מיד הביטה לצדו של ואסילי דאנילוביץ וחזות־פניו העידה בו, שהדברים לא נאמרו. אף־על־פי־כן הבטיחה את עצמה, שבודאי על לבו של ואסילי דאנילוביץ עלתה מחשבה על אותו רופא יהודי, שהוא דר בעיר ומתעסק ב“הפּלוֹת”. ממקרים, שנזדמנו לידם בבית־החולים, נוכחו לדעת, שמוֹיסיי איסאקוביץ מקבל “מבקרות” ממין זה ושהצד הפלילי שבתרופותיו בולט למדי. והיא החליטה לכתוב פתקאות למויסיי איסאקוביץ, שהיא מכירה אותו ולמסרו לידי בת הזגג ואחרות כדי שתבקשנה עזרה ממנו. בטוחה היתה למפרע, שהרופא היהודי ימלא את חובתו באמונה וידאג גם לאומללות, שיכלכלון בועד העירוני בשעת חולי. ועוד החליטה, שאפילו אם ואסילי דאנילוביץ יחזור בדעתו וירצה לטפל בהן, – תעכב את האומללות מלפנות אליו: לא תתן לחלל את קדושת היסורים.

בלילה, לאחר אותה שיחה עם ואסילי דאנילוביץ, תקפוה נדודי־שינה ולא עצמה את עיניה עד הבוקר. יגעה ומצאה ושיגרה על לשונה סגנון חם ונמרץ שבו תכתוב למויסיי איסאקוביץ, כשתגיע השעה. בדמיונה כבר קראה את תשובתו המלאה השתתפות של אָח־לצרה והמבטיחה, שהכל יעשה כהוגן. ואולם לא היה לה צורך לכתוב לאותו רופא יהודי; בלא שחידשה דברים עם ואסילי דאנילוביץ, התחיל עוזר לאותן אומללות בעצותיו. והוא מוסיף לעזור להן. על פי הרשימה כבר ביקרו אצלו באותו ענין אחת־עשרה בתוּלות ושלש נשים. כשהיו יוצאות מלפניו היתה נראית לה צורתו כשמלה כתומה, שכבסוה בנתר וברותחים – והכתמים נשארו להיות כמקודם. מרגישה היא עלבון לנפשה, שהוא עוזר לעלוּבות הללו. קצת הוא כאילו חותה גחלים על ראשה בזה – והיתה רוצה להתנגד, למחות. כאחות לצרה היא לאותן אומללות, אסונן – אסונה, ובשתן – בשתה, וכלום אלו כאן יכירן מקומן? – רצונה לצעוק, לקרוא תגר – וקולה נאלם. גופה כפגר. כאסירה היא, שנתרתקה בכבלים ובנפשה לא נכנעה.

ה

הגיע אמצע יוּני, תשעה שבועות לאחר הפרעות, וכערפל־עופרת מוסיף לדכאה ובמצב־רוחה אין שום שינוי. נמנעת היא משיחה וגם ממעשה. כבר חדלה להיות אַסיסטנטית אצל ואסילי דאנילוביץ בשעת הניתוחים וקיריל קוּזמיץ ממלא את תפקידה. קשה לה לשהות בבית־החולים ועוד יותר קשה וצר לה בחדרי־מעוֹנה המרוּוחים. הכתלים והקירות מעיקים עליה והיא בורחת לגן. ולא קל לה גם בגן. מבעיתים אותה מקומות הצל. וכשהיא מבטת לראשי האילנות הגבוהים נדמה לה, שמשם היא מתגלגלת ונופלת. חצי־יוני – ועוד בלילות יש שהזמירים נותנים קול – כל כך מאריכים הזמירים לזמר השנה! – מן השדרות העבותות בורחת היא לירכתי הגן, למקום עצי־הלילך הנמוכים, הדומים יותר לשיחים. משתוקקת היא להיות שם קרוב לגדר הדחויה, שהיא גובלת עם הדרך הפתוחה שמעבר לגן. באותו חלק־הגן קבוע ספסל, שרגליו העלו אזוב ולמחצה שקעו בקרקע. עליו כר־עוֹר של מרכבה, שהיא שׂמה אותו למראשותיה והוא מצנן את פניה הלוהטים. פרקדן שוכבת היא לה על הספסל ועיניה, כמקורי־צפרים, מחטטות בשמים: לא שמים הם אלה, אלא – ברזל נטוי כיריעה, מדבר־חול גדול. מבינות העשבים נשמע רשרוש כרחש של נחש – כמה יראה היא מפני זה – והרי כאן, בגן, אין נחשים כלל. מחניק אותה ריח הלילך הפרסי, שהוא ממוּזג באותו ריח־הדם הידוע, והיא כחוֹזה את הפרחים הכחוּלים־הצהובים. אבל זה יותר מחודש, שהלילך חדל לפרוח! –

אותן האומללות, שדורשות בעצותיו של ואסילי דאנילוביץ ושנתקרבו אליה – מצאו את מקום התבודדותה בגן ובכל יום הן מבקרות אצלה. מצאו בה אחות וחברה, קרובה לרופא ויודעת בעצמה ליעץ עצות טובות, והן מבקשות ריוח והצלה ממנה. הן נכנסות אליה מצד הדרך, בעד פרצת הגדר. בתחילה היו משתדלות לבוא ביחידות, ועכשיו כבר הן באות בחבורה וכשׂיוֹת הן נדחקות זו לזו: בת הזגג, הכלה ואחותה ובתיה התופרת, זוֹ שנחבאה אצלה ושלא ניצלה מחרפת־אסונה לאחר שחזרה לביתה. הבעת־הפנים של ארבעתן – אימה והעלמה, מדברות הן בחצאי־מלים ובתנועות טרופות, וכשמספרות הן מתחילות מאמצע ומסוף – ואינן גומרות. מפיהן כבר נודעו לה פרטי המצב בשעת האסון – מוּזר ונורא ולא יאָמן כי יסופר!

סיפורה של בת הזגג: כשהתחילו הפרעות הסתתרו היא ובת אחיה ואחות גיסתה, שלשתן יחד, ברפת בתוך הקש שבקרן־זוית חבויה. נשמע שאון־צעדים, שהלך וקרב, וצעקתו של גוי: “כאן נחבאו הילדות!” – פחד ורעד אחזוּן – וקפצו לתוך הקש למול הפתח. נפתחה הדלת ונכנסו שני “שקצים” בלתי מזויינים ולבושי כתנות–“קומאץ”, וידיו של אחד מהם היו מלאות צרורות. נאחזו שלשתן זו בזו בידיהן כילדות קטנות וביקשוּ רחמים. בתחילה נבוכו ה“שקצים” ואחר–כך התעוררוּ וגזרו לחדול מבכי – וחדלו. הגדול שבהם, שידיו היו פנויות מצרורות, מילא פניו צחוק שמנוני ואמר: “ילדות, אוהבות אתן סוּכריוֹת? תאכלנה?” – ברורה היתה להן כונת דבריו – והרימו קול. ושוב צעק הוא: “לשתוק!” – ומיד נשתתקו כולן. ציוה לבת אחיה לגשת אליו – והיא צפצפה, נזדעזעו עיניה כאצל מתעלפת וטפחה בידיה כתרנגולת המקשקשת בכנפיה – ומילאה אחר מצותו. הבהיקו עליה זרועות הקומאץ', והיא, בת הזגג, נדהמה ולפתה בידיה את האבוס, רעדה מחום ורגליה כאילו נכפתו וכאילו מלח דבק לחכּה. אחות גיסתה כל אותה שעה נתעותו פניה ועמדה כמסכנה לתוֹר־אסונה ושפתיה לחשו: “אֶדוֹם!”.

– להכין נעלם שכלנוּ, שלא ניסינו לברוח? – מתיפחת וטוענת בת הזגג – הרי אחת משלשתנו בודאי היתה יכולה לברוח! כאילו גימר אותנו בגלי־אש ובעינינו גיששנו כמו באפילה – ולא זזנו ממקומנו.

לסיפור זה דומה הרבה גם סיפורן של הכלה ואחותה. שתיהן נחבאו בארון בחוץ, ומן העלייה של גג הבית השגיחו בהן פורעים וקראו אותן לעלות לגג, כדי להראות להם את הסחורה שהצפינו. חשבו לברוח – וכשנצטווּ שנית במפגיע לעלות, נמשכו כסהרוריות אל הסולם – ושם מלמעלה היו קרבן לתאות הפוֹרעים.

– למה נשתגענו שתינו? – מצטערות ומערערות הכלה ואחותה – לא היינו צריכות לעלות בסולם ולברוח מיד…

ובתיה התופרת ישבה יחידה בצהרי־שבת בחדרה ולא חששה, שפתאום תתגלגל עליה הצרה הגדולה. כחתולים קפצו אל תוך הבית שני פרחחים מגויי המקום ודרשו את דרישתם הידועה – והיא חרדה לחלון לצעוק לעזרה – ונעלה את החלון בפניה. התחילה מתעלפת והנבלים הגישו מים – והודתה בעד המים – ואחר כך עבר האסון עליה כאיזה חלום כבד. עוד התעסקו בה – ולחדר פרץ בעל־הבית הזקן – והנבלים עזבוה ומיהרו לברוח.

– כתרנגולות פגרנו, – באות כל הנערות לידי החלטה אחת – אפילו לא ירקנו בפניהם!

והיא מוּטלת לה על הספסל והנערות סובבות אותה וצער נפשן בנפשה וגדול מזעמן זעמה. בתיה התופרת שופכת את לבה לפניה: מוטב שהיתה נרצחת, מוטב שהיתה נחנקת כפלונית או נשחטת כאלמונית. כבר הוברר הדבר, שאינה מעוברת, אלא שהיא עדיין אינה נותנת אמון בדבר. בכל פעם היא פורשת לה מן החבורה לקרן־זוית ובהעלם היא מפשלת את שמלתה ובודקת את כותנתה. ריפוין של הכלה ואחותה נדחה מפני סיבות ידועות לחודש ימים – ולצערן אין קץ. ולבת הזגג עשוּ “טיהור” והוחזר אצלה המצב הרגיל; אבל היא ממאנת להודות בעוּבדה זוֹ ומחלטת, שמשהו נשאר בה: היא חשה בכך שנשאר. היא פוצרת בשרה, שיוסיפו לתת לה איזה סממן חריף, שיבער, שיטהר – הוי, גוי מתרוצץ בנפשה! — ושוב בתיה התופרת מתגנבת מתחת לאילן, מרחמה את חוצן-שמלתה ועיניה העצבניות מחפשות, מחפשות — ולעתים בפי כולן דאגה חדשה: ימים עוברים וחדשים באים ומצפים לפרעות חדשות, – וכי שוב יוחזר הדבר? עוד פעם? – – אברח מכאן! – צועקת הכלה – אברח למדבר־החול הגדול, למדבר, למדבר, למדבר, שאין בו איש!

ומעל הספסל עיניה של שרה מכרסמות את הרקיע: הנה הוא מדבר־החול הגדול! אין בו אלהים!

ובלילות אין שינה לה. קוֹשמארים מענים אותה והיא יורדת ממשכבה כדי לשבת על סף־החלון היוצא לרשות־הגן. אויר מחניק, לילות־שרב של סוף יוּני. עומדת הלבנה באמצע הרקיע וכאילו מפיקה חום… גבהו האילנות. בין לילה גבהו פי שנים. צמח יער־קדומים ועל הצמרות צפרים מרחפות, נורא הדבר: האמנם עוד הזמירים יזמרו?… נתגבבו מתחת לאילנות צללים כבדים ורטובים וממעמקיהם משהו רוחש, לוחש, – הרי כאן בגן אין נחשים כלל. ועל זכרונה עולה אותו סיפור־המעשה, שקראה באיזה ספר על מיני נחשים טורפי־צפרים. באיזור קו־המשוה, באפריקה התיכונית, אפשר, ביער־העד של חבל נהר אמאזונה בבראזיליה, – שם שורצים המזיקים הללו. בלילות יוצאים הולכי־גחון אלה מחוֹריהם שמתחת לחול, שנתלהט ביום, ונושאים את עיניהם לראשי־האילנות, ששם צפרים יקננו. עיניהם של הנחשים הרובצים על האדמה מבלבלות את הצפרים — והן נופלות מעל האילנות להיות להם טרף לפיהם.

ו

כבלים מעיקים עליה בצל קורת־ביתה ורוב היום שוהה היא תחת כיפת הרקיע. כבר התחיל אוקטובר, חודש הכמישה וגשמי הסתיו, ובחוץ שמש ורוח דרומית־אביבית. הגשמים, שהקדימו לעבור, ומזג־האויר החם שלאחריהם החיו את מזרעי החורף והם ירוקים ורעננים. וגם על ערוּגת פרחי־הכוכביות, שהיא סמוכה לספסל, נתחדשו כוסות לבנות וּורוּדוֹת, נראות כנוצות מפוזרות. מכניסתה במבוכה ומרגיזתה הרמוניה זוֹ, השולטת בין שמי־האביב והצמחים הרעננים ובין העלים הנושרים והעדר הצפרים, שעפו לדרום. — מתוך הגן רואָה היא את העיירה, שכבר היא כולה חרבה ושערפלי־התכלת המכסים עליה נראים כשרידים ממנה. ביוּלי היה חורבן שני, ובספטמבר — שלישי. שוּב שוֹד והרוגים ופצועים ומנוסת־חפזון — כליון אחרון. לא נתרשמו בלבה הפרעות הללו ונשאר רושם הפרעות הראשונות באותו סמל האינוּס והדם ו“שמלת־השבת” שנקרעה. בת הזגג והכלה ואחותה ובתיה התופרת נעלמו בתוך שאר הבורחים ואינה יודעת להיכן. מרחפות לפניה אותן הנערות בצורותיהן, שהיו להן כשהיו מבקרות אצצה – בתיה התופרת מסתתרת ומבקשת כתמים על כותנתה הלבנה. בדמיונה קשורה מנוסתן באותו “מדבר־החול הגדול והשמם” ובבואתה של תוּמת פניהן, שלא נכתּמה, מתחבּרת ברוחה בזוֹהר התכלת של הרקיע הסתווני. – במשך הקיץ גברו ה“היידאמאקים”, מחנוֹת האוקראינים, שכבשו את כל החבל מידי הבולשביקים, והם פורעים ביהודים. פראוּת של ימי־הבינים, מראות־רצח ובלהות־עינוּיים, אכילת פת בדם ומשכב־נבלים – והלב מתכוץ ומתמלא מורך וחושך. כבר כמקובל וכמוסכם על דעת הכל, שאֵלו יש להם זכות הקיוּם והכל בשבילם, והללו טעוּנים כליוֹן. והיא בעד הפת הבזוּיה ומקלט־הלילה כבר שילמה במחיר־נפשה ועוד היא כמוכנת ומזומנת לשלם.

בעיני עצמה היא ככבשה טיפשית, שגזזו את צמרה ולטבח תובל – כלום יש עוד טעם בחיים, שכדאי להתלכלך כל–כך ולחרוד עליהם? – ותמיד עכשיו ה“בוּלדוֹג” גנוז בחיקה והוא קשור כשפופרת לקורקבנו של החולה בסרטן־הגרון כדי להכניס בה את החלב לקיבתו. ויש שהיא מוציאה בחשאי ממחבואו את ה“ידיד הקר” ומסתכלת בחמש עיניו הסתוּמות – משהו מן המבטיח יש בעופרת שבהן.

סוֹקוֹלין, שבזמן הפרעות האחרונות הראה התנגדות נמרצת, עורר עליו את חמת הפורעים והוּכרח לעזוב את המקום. שני ימים הצפינתו בארון־סתר במעונה, ובימים הללו הכיר בה אחות לצרה ושניהם נתקרבו. מסר לה לגניזה את חליפת־מכתביו החשאית ואת תמונת אמו ותמונת נערה ידידתו. –

לאחר שנעלם סוקולין עוד הוסיף ואסילי דאנילוביץ להתמזג בתוך אותם האֵדים המחניקים של האטמוספירה שמסביבו. התרוממוּת־רוחו בשעת הניתוּחים נתחלפו ברטט־התעוררות לקראת כל תרנגולת וסל־ביצים, שהאכרים מביאים לו חלף עצותיו. מרבה הוא לשוחח ולהתלחש עם האב ניקולאי, וכבר שמעה מפיו שהנוער היהודי הוא שיצר את המצב הנורא. התחיל מתיחס ביתר ערך לקיריל קוּזמיץ, שלפי המדובר, קיים אצלו קשר חשאי עם ה“היידאַמאַקים”. וסוֹפיה איואַנובנה לפרקים קרובים מוסרת לה מסיפורי הנזיר מן ה“אַתּון הקדוש” ששמעה מפי אמה וזקנתה. נר־התמיד הזעיר שמתחת לאיקונין שבחדר־משכבה כאילו התחיל מפיץ את ריחו בכל הבית. –

חרבה העיירה היהודית וגדל פי־שנים תחום שדה־הקברות שלה. נדם שאון המשא־והמתן ונרות־השבת חדלו להאיר. פסוּ יהודים מן העיירה. נעלמו גם אותם שלושת היהודים האחרונים, שנפצעו קשה ושהכניסום לבית־החולים. אָז, כשהשכיבוּם במיטות, נכנסה היא לראותם – הציצה היא בפניהם והם הציצו בפניה ולא דיברה אליהם דבר. לאחר שבועים, בלילה ארוך ואפל, נשמעו שריקות ותרועות ויריות. קרבו ה“היידאמאקים” עם סוסיהם ודרשו שימסרו לידם את שלושת היהודים הנפצעים. לא סיפרו לה והיא לא שאלה, שמעה, שהתלחשו בבית ובחצר; התלחשו גם צללי־האילנות בגן. על שלשת היהודים התחרשו וגם עליה. היא רעדה. הרגישה, שמאחורי־גבה ננעצו בה עינים ומישהו דבב: “תתנצר ואל תעמידנו בסכנה!” – בבוקר גילתה לה אותה חוצפה גאותנית, שנשפכה על פרצופו השכרוני של קיריל קוזמיץ, שזכותו עמדה ליהודים להינצל מטורפיהם. היא עמדה בחוץ – ובאותה שעה נפגשו עיניה ביהודים שהושיבוּם בקרון להעבירם לעיר, והמעביר היה קיריל קוּזמיץ: מן הקרון נשמע קולו האפיטרופסי. כאילו נפסק משהו בלבה: למה גם היא אינה מצטרפת לאלה היהודים המשתלחים? – רצתה להשמיע באזניהם דברי־נחמה – ולא הגידה דבר; רצתה להיכנס בחזרה לבית – וממקומה לא זזה אותו בוקר היה ראשון לאוקטובר, שבו חל חג ה“פּוֹקרוֹבה”, וצלצולי הפעמונים של בית־הכניסה הנוצרי כאילו צרצרו רק באזניה. הקרון עם היהודים נעתק מן החצר ופניו של קיריל קוּזמיץ הביעו לה: “אנו עושים חסד ומשאירים אותך עמנו” – כך אישרו לה גם פניה של גלאשה ושמלתה החדשה, שנתפרה מגזילת היהודים – לא עמדה עוד בנסיון. סוֹפיה איואנובנה ניגשה אליה וחיבּקה אותה ביד ימינה, נאנחה ונצטלבה שתי פעמים והחזיקה בה. רצתה להשתחרר מידה ונכפף ראשה ומצחה נגע בצלב־הכסף – ותרעד.

– ואסיה, ואסיה! – ביתק את מוחה קולו של סופיה איואנובנה, – שרה שלנו היא ואנו חייבים להצילה!

ובלילה – נדודי־שינה. לילה מלא סיוטים. השעון מטקטק וכאילו אינו זז ממקומו: כל פעם שהיא מציצה בו – עוד קודם שלש. חרדה וצפייה. חוששים לביקורה של קבוצת־פורעים, שהיא מבערת את היהודים היחידים, שמתחבאים בבתי הנוצרים. בבוקר – השמים מעוּננים ומורגש הצפון.

דבר־מה אפור וקר תוקף את העולם בדממה. והיא רצה לגן. מוטלת היא על הספסל, מחממת בלחייה הלוהטות את הכר הקר ועיניה לכוכביות, שקפאו וסמרו ונראות מרחוק כרעננות.

ז

גוסס הערב של יום־אוקטובר האפור ושרה עומדת בבית לפני החלון ומעבירה את מצחה משמשה לשמשה. נתחלפו ימי־הקור בימי רוח־סגריר. זיעה ורקבון בחוץ, ובבית חום: מסיקים הם עד כדי להתעלף. עוד מבחינות עיניה את הכוכביות, שמחמת הרטיבוּת שלאחר הקור כבר נהפכו למין דייסת־רקבון. קול שריקת הדלת וצעדי אדם זר – והיא מסלקת את פניה מעל החלון לפנים הבית.

– ערב טוב! – קורא קיריל קוּזמיץ לה ולואסילי דאנילוביץ, שיוצא כנגדו מחדרו: – גשם…

קיריל קוּזמיץ וגם ואסילי דאנילוביץ משתּדלים להתהלך עמה בזהירוּת ובמבטיהם מתחת למצחיהם הם אורבים לדעת את מצב־נפשה עכשיו. והיא – פניה לוהטוֹת. היא חשה בכך, ובלי משׂים היא צונחת על כיסא ליד השולחן. ומיד רצונה לקוּם מעליו.

– אבקשך, – פונה החובש לואסילי דאנילוביץ ומביט באלכסון אליה וצורתו השכרונית היא עכשיו בעיניה כדמות כתונת־חייל מלוכלכת, – אבקשך, שבמקרה חשש כלשהו בלילה תשלח תיכף־ומיד להעירני – ואבוא לכאן… הייתי לן כאן, אלא שאשתי חולה… תשלחו את המשרתת להעירני.

– תישן ולא צריך להעירך! – משיבה היא בשאט־נפש גלוּי. היא קמה מעל הכיסא – וחוזרת ויושבת עליו.

– ואף־על־פי־כן! – משיב קיריל קוּזמיץ בקול אדם, שמכיר בצורך עזרתו ומראה את גבורתו.

והוא יוצא. כבר השמשות האפורות כאילו הושחרו באיזו דיוֹ מרופשת ובבית העלו אור זה שמרגיז אותה. אָפס הנפט ובכל החדרים אשי־שמן; כאילו אש־התמיד שמתחת לאיקונין ילדה את כולן. על השולחן, לפני מקומה של סופיה איואנובנה, עומדת ומצטננת כוס תה כרסתנית שממעל לצלחת צהובה ופגומה. סופיה איואנובנה בחדרה. בודאי היא מתפללת ומבקשת רחמים על זו שבביתה, שאינה דבקה ב“אמונת־הישרים”. ואסילי דאנילוביץ משתעל כמתכון להגיד לה דבר – יודעת היא, שרצונו להודיעה, שדאג להכין בשבילה בּרוֹם, ואפשר, תקבל עכשיו? – נשמע שקשוּק מרכבתו המרוסקת של האב ניקולאי ודהרות סוסיו האינואלידים – כמה נמאסו עליה ביקוריו! הנה הוא ה“אב” יושב לפני השולחן כנגדה, – ה“ריאַסה”³ שלו מזדעזעת ומתחבטות צמותיו הקצרות על גבו. פוצר הוא בה, שתבוא לדוּר אצלו שבוע ימים, כמה שתרצה, ובביתו מקבל הוא את האחריות הגמורה על עצמו. – והיא דוחה ואפילו אינה מודה, ובהיסח־הדעת נוגעת ידה ב“בולדוג” שבחיקה – זה מגינה. פותח האב בשיחתו הדתית הרגילה אצלו על אמת ואמונה ועל תועים ושבים. מבלבלים אותה מבטיו החודרים וקולו המונוטוני, והיא כנופלת לתוך מצב של חצי־שינה. אחד מ“מאמריו” ננעץ במוחה כיתד, שאין לעקרה, וכמתוך מין השפעה טמירה שפתיה חוזרות עליו: “דברי־אלהים בפי נביאו הקדוש: החפוץ אחפוץ מות רשע, הלא בשוּבו מדרכיו וחיה”… תוסס הקול המונוֹטוֹני ומתחבטות הצמות הקצרות – ורצונה לקוּם ולהפסיק את התסיסה ואת ההתחבטות – ורגליה כעקודות מתחתיה ולשונה נאלמה. הרגשה בלבה, כאילו תולעים רוחשים מתחת לכותנתה, והיא כמשותקת, רק קצות אצבעותיה מזדעזעות – מזדעזעות ועומדות. והיא נעורה ומשתוממת: כיצד? – היא והכומר רק שניהם נשארו ובלעדיהן אין איש בחדר? – וכבר בידי האב אילו חוברות, שהוא מפרשן ומגוֹללן, ואין לדעת מהיכן נתגלגלו, כאילו נשרו משרווּליו הרחבים. כזבובים שחורים מזעזעים את עיניה השמוֹת של החוברות: “וידוּיוֹ של עבד־אלהים”, “צמאים, שתו מן המעין הטהור!”, ועוד. וכי בדעתו של הכומר לקרב את לבה ל“אמונת־הישרים”? והיכן אותה אשת־האיקונין? – עיניה מחפשות ונתקלות במראָה שממוּל הדלת הפתוחה – ואסילי דאנילוביץ יושב בחדר השני. צוּרתו שבתוך המראה – צלחת שמנה עם הבעה טמירה של הנאת הפורע כשצידו בידו, נתון לתאותו… כעס והתקוממוּת מכים בה גלים. הכומר מכיר בדבר – וחוברותיו מתכנסות בחפזון, כאילו נבלעות בחזרה לתוך שרווּליו הרחבים. בפתח – ואסילי דאנילוביץ ואנחותיה של אמו. שניהם נכנסים – הנה הצלחת השמנה וצלב־הכסף עם החוט האפור…

– כולם, כולם קשרוּ עלי! – מתפרצת שרה כרעם מתוך ענן קודר בצעקה היסטירית – אותו שיכור… וה“ריאסה”…והחוט האפור… והוא – הפורע… לצודני אתם אומרים כאותן צפרים, שבלבלון והפילון? – לא, איני תרנגולת!…

תמהון ומבוכה…הכומר והרופא ואמו מבקשים להרגיע את שרה – והיא מתגעשת ומנתרת ממקומה ומאיימת עליהם כ“בוּלדוג” שהיא מוציאה מחיקה… שלשתם בורחים לחדר השני וידה עם ה“בולדוג” רודפת אחריהם… היד רודפת – והגוף נסחב אחריה כמחושמל… היא יורה אחת ושתים ושלש… כבה המנורה… חושך… השלושה, שלא נפצעו, מקימים צעקה בחוץ… ירייה רביעית – ושרה נופלת ארצה – –

א

פני יקותיאל הזגג קדרוּ. אין זה מטבעו כלל להיות עצוּב, והוא מענה את נפשו בעצבות. שרוי הוא ברוגז והתמרמרות, ועל שפתיו מרחפות מלים קטועות, בלתי קשורות זוֹ בזוֹ, כי מ“פולין”¹ נפתחת הרעה. משם יום־יום חדשות לבקרים חותכות בבשרו הידיעות על הפרעות ביהודים. כל חמתו ישפוך על אותם הגויים – להרוג ולאבד. ורק בזאת יתנחם קצת וינחם גם אחרים, שבכאן, באינגוּל, הכל יעבור בשלום ואתה צרה לא תאונה. מסביר הוא, שב“פולין” הגוי רעב ומר־נפש. יתכן, שגם היהודי שם אינו נוח ביותר לבריות. וכאן, בדרום, שאני. מרחב ושׂוֹבע והשנה שלטה הברכה בשדות “חרסוֹן”: הרבה חיטת־קיץ והרבה שעורה והרבה חציר לבהמה וגם המקשאות הצליחו. ואינגוּל, גוֹייה רובם “בעלי־גופים”: שדה רב ומקנה לרוב וגם ממון במזומן לא יחסר – כאן אין מקום למרירוּת. וגם היהודי אחר כאן לגמרי. המלך ניקוֹלאי הראשון, שיסד על קרקעות הממשלה את המושב אינגוּל, התיר ליהודים את הישיבה בו ולכמה מהם ניתנה גם אדמה לעבּדה. אלף משפחות גויים ובתוכם יהודים כחמישים משפחות, והיהודים אומנים וחנונים, סוחרי־תבואה וגם בוקרים. ויש ביניהם גם המתעסקים בגידול חציר ובזריעת סלק לפיטום־בהמה. בתיהם קטנים וחצרותיהם גדולות, כבתיהם וחצרותיהם של האכרים; ובכל חצר רפת וברפת כמה גלגלות בקר, וגני־ירקות, כרוּב ושאר ירקות, היורדים אל שפת הנהר אינגולץ, מקום שם יגדלו האוזים על המים.

מחַזֵק יקותיאל את לבו ואת לב חיה־בתיה אשתו, שלכאן לא יבוא האסון. ואלם בעברוֹ בעגלתוֹ עם לוּחות הזכוכית בכפר, פעמים מחשבות מנקרות במוחו. הגויים עדיין מקדמים את פניו בחיבה מרוּבה, – הרי כולם ידידיו הם – אבל משהו מוזר נשקף אליו מפרצופיהם. נשתנו פרצופיהם. עומד הוא ומקרצף בברזל על מסגרת חלון לקבוע בה זכוכית, ובאלכסון יביט אל האכרים שמסביב. פתאום הוא ניעור מהרהורי לבו, משתעל, וכמי שמתחיל שיחה מן האמצע יפנה אליהם ויאמר:

– הגידו, “זֶמלאקי”² זאת האדמה, אשר אנו יושבים עליה, לא היתה קודם לכן אדמת “תּוּרֶצינה”³? וכאשר ציוה המלך ניקולאי הראשון ליסד את המושב אינגול לא ציוה הוא, כי אנחנו נשב בקרבכם?

– כן, אדמתנו היתה אדמת “תּורצ’ינה” – מסכימים האכרים – והמלך ניקולאי פאבלוֹביץ ציוה, כי אנחנו ואתם יחד נגורה – אמת ונכון!

יקותיאל מקבל את התשובה שאליה נתכון, אבל היא לא תרגיע את רוּחוֹ. הפגם בלב נשאר. מעביר הוא את היהלום על לוח הזכוכית ומעמיק בו יותר מן הרגיל. ובהחזיקו בשתי ידיו בשני חצאי־הזכוכית כמתכון למלא אחרי דבריו, הוא מוסיף:

– זקֵנִי טוביה, שהיה הזגג הראשון באינגוּל, וזרעו אחריו, שהיו כולם זגגים

– כלום לא הכניסו כל ימיהם אור במושבותיכם? ואני, הצעיר שבהם, דור־זגגים שלישי, כבן ששים אני היום – וכי לא קרוב לארבעים שנה קבעתי זגוגיות בחלונות בתיכם?

ואף הפעם נותנים השומעים אישור גמור לדבריו – ובנפשו הרושם, שקלקל בדבריו ולא תיקן. ובכל־זאת, כמוכרח לגמור במה שהתחיל, הוא מספר על דודו, שנלחם בסיבאסטוֹפּוֹל ועל שכנו שנפצע במצור פֶּלבְנה, על הבּלקאנים. אחד לאחד ימנה את יהודי אינגול, מי שנהרג על אדמת מנדז’וּריה בהילחמו ביפּאנים, ומי – על הקרפּאטים במלחמה האחרונה. האיכרים שותקים ושתיקתם זו כאומרת ליקותיאל, שהוא עצמו נותן פניו לכלימות.

משתמט הוא מאנשי־שיחתו ומתחרט על כל דבריו עמהם – מוטב היה נותן להם זכוכית לגרוס בשיניהם! – וחפוּי־ראש הוא נוסע הביתה.

בשובו פותח הוא את שער החצר, מכניס בחשאי את עגלתו ומתחיל בהתרת כלי־הרתמה. הכלב רץ לקראתו בשמחה ומכשכש בזנבו, מכיר בעצבוּת בעל־הבית וכופף גם הוא ראשו בעצבוּת. עומד יקותיאל באמצע החצר ומביט סביבותיו. שוקט ורך יבוא סוף הקיץ לעֲרָבָה החרסוֹנית. הימים בין צום־גדליה ושבת־שובה. ליד סטיו הבית מתבכרות כנגד השמש הדלעות האחרונות אשר אוּספו מגן־הירקות, ועל גג המסדרון השטוח פרושות החמניות ליבוּש. בערימה קטנה צבורה שארית הפול הירוק למחצה והכתום למחצה; ועל כל שרידי הירקות האלה שפוך כעין זהב־סתיו חרישי וריחני. מעבר לרחוב נשקף בית־התפילה, אשר בערב ראש־השנה בנות אינגוּל טחוהו, סיידוהו לבן וכבאזור ירוק עטרוּהו באמצע. מקרן־חצר, הסמוּיה מן העין, נשמע גרגור־אוזים, ויקותיאל מתמלא כעס על אשתו, שכנראה נבהלה מפני השמועות ולא שלחה את האוזים על פני המים. ניגש הוא אל האוזים: כמה גדלו, צהבהבים נעשו לבנים, ואין להבחין עוד בין האבות והבנים. קצתם רובצים על העשב וצובטים ממנו וכאילו מתנמנמים, וקצתם בגרגור עליז משקיעים את חרטומיהם האדוּמים ברהט המזון והמים. עדה נאה ומנוּמרת, המרחיבה את דעת בעליה.

– למה – קורא הוא בתלונה לאשתו, המביטה בעד החלון – גזרת גזרת־כלא על האוזים ולא הוצאת אותם אל הנהר?

אשתו מספרת לו, כי הגוֹיוֹת מפטפטות – תיבש לשונן! – כי למן היום כל עוף אשר יצא מחצר יהודי, לקוֹח ילָקח ולא יוּשב. והיא מבּיעה את דאגתה, שאולי לא כדאי היה הבוקר להוציא את הבקר לעדר.

– טיפשה, אַל תאמיני בבדותות! – מפסיקה הבעל – מימרות בטלות של נשים… לא יקרה כזאת – שקרים!

וכנוקם באותן הגוֹיוֹת המפטפטות, פותח הוא לרוחה את שער גן־הירקות והאוזים פורצים ברעש ובטיסת־חדוה אל הנהר.

ליד הגדר עובר איואַן, בעל טחנת־הרוּח, קורא שלום ליקותיאל ומתעכב בידידות לשיחה של מה־בכך. מכיר הוא במצב־רוחו של הזגג ומרגיעהו, שאין כאן יסוד לפחד מפני השמועות הקלוּטוֹת מן האויר בדבר הפרעות המתרגשות לבוא. ולתוּמוֹ הוא מספר, כי בלשכת־המטה הראשית של פטליוּרא ניתן חוק חתום ומאושר כדין להחרים לטובת ה“ראדה”⁴ את רכוש היהודים. הדברים הנאמרים מתקבלים על לב יקותיאל בתרגום זה: “היֵה מוכן לתת לחמסנים את כל אשר רכשת בידיך ואת כל אשר ירשת מאבותיך”. יקותיאל נעשה נרגז ורגזוֹ מתגבר והולך כשאיואן מוציא את אצבעותיו התקועות מתחת לאזורו ומעבירן בקרחתו ושואף לרכך את רושם דבריו. יקותיאל רוצה להראות לו, שאיננו מן הפחדנים וקורא נמרצות:

– חיטתי אשר בביתי, מחר אל טחנתך אביאנה… לכל החורף אאגור אוֹכל לביתי, לכל החורף!

ולאחר שאיואן נפרד והולך לו, לועג יקותיאל לעצמו במרירוּת: אָכן שעת־הכושר היא עכשיו לטחינה!

– אשת עזריאל וה“נגרית” אומרות – לוחשת לו אשתו – כי מן הדין להטמין חפצים… אולי נטמין משהו!

– אין צורך להטמין! – גוער בה בעלה – יטמנו בעפר את הפורעים, ואַתּ וחברותיך הפטפטניות – יסָכר פיכן!

ובהישארו עומד על מקומו, מעביר הוא את עיניו בגעגועים מרוּבים על אשר מסביבו ומדובב לנפשו:

– מה אעשה? כלום אקח את הבית והחצר ואת כל הבהמה והעוף ואעבירם אל מעבר לסמבטיון?

וכמשתּמט ממחשבותיו הרעות ומכל המוּעקה שבנפשו פנימה, הולך הוא ושוטח יריעה על גבי הקרקע ומוריד עליה מעל הגג חלק מהחמניות שנתיבשו. יחף ובפישוט־רגלים הוא יושב וחובט במקל, מגבב הצדה את הגרעינים החבוטים ומפיצים ריח, והמלאכה כלשעצמה מהנה אותו. הרהורים מרגיעים מפכים בלבו: המבוכה תעבור, תעבור מהר, ולמחרת יום־הכיפורים, ביום של “שם ה'”⁵, יוציא את חיטתו החצרה ובכברה ינקנה יפה־יפה לרוּח היום. ירתום את עגלתו הקטנה ויעלה את החיטה אל הגבעה לטחנת־הרוח של איואן. ילון הלילה בטחנה ובעצמו ישגיח, כי הסובין יצאו לא שחוקים… דמיונו נפסק; מבטו נתקל בפני אשתו, העומדת עצובה בפתח־הבית ומסתכלת במלאכתו שאינה בשעתה – ורחמיו נכמרים עליה. נועץ הוא בה את עיניו המפיקות דמעות ואהבה וכשואף לנחמה ולעודדה, להקל מצערה וגם מצערו – יקרא אליה בקול רך ולבבי:– הביאי לי הפטיש והמסמרים ואתקן את רהט־האוזים. המים בורחים מתוכו… נחוץ לי לתקן את הרהט!

ב

שבת־שובה. יקותיאל ואשתו וחנה’קה בת־זקוניהם קמים קצת באיחור־זמן כמנהגם בשחרית של שבת. כמו אתמול ושלשום וכל ימי השבוע האחרון, שוררת דממה בבתי היהודים – חוששים לדיבור רם. גויי המקום אומרים: יהודי אינגוּל שלהם הם ורכושם שלהם, ולמה יתנוּם לזרים ולא יקדימו לקחת לעצמם? – כך הם אומרים בפה ולמעשה אין חוצפתם מגעת עדיין. והיהודים מתנחמים, כי רק פטפט יפטפטו, ובין כך יעבור זעם.

בלילה התקדרו השמים, ועכשיו, בשעת הבוקר, התחיל גשם יורד, מטפטף ומפסיק, והשמש מתגלית, מתגלית ומתחבאת ושוב מטפטף הגשם. חם ונעים לא כגשם של שבת־שובה, אלא כזה שלאחר שבת־שבועות – ראשית הסתיו בערבה החרסונית.

– הגשם ישקה את האדמה… – קורא יקותיאל ופרצופו כצמח־השדה המתבוסס וחי ברסיסיו – יחיה את השיפון ועוד יצמיח עשב לבהמה… גשם ברכה… אולי ישתנו גם הרוּחוֹת עם מתנת ה'…

נזכר יקותיאל, כי עוד נשארו חמניות להתיבש על גג־המסדרון והגשם מקלקלן. נחפז הוא ומוריד את החמניות לתוך שק וגם את הפול הוא מכניס אל האַמבּר, עומד בבית לפני החלון ומעביר את עיניו על העוף והבהמה, הכלואים אתו יחד בחדרו כבתיבת־נוח. מעשה אשתּו, שהכעיסתו לפני ימים אחדים, עכשיו החזיק בו בעצמו. לא הבהיל את האוזים לנהר ולא הוציא את הבהמות לעדר. צפופים מתרוצצים האוזים מסביב לרהט ומגרגרים, ושלוש גוּלגלות הבקר קשורות לאבוס וגועות. סוּסתו עומדת באורוה, טרסקל המספוא על צוארו, כבזמן שמאכילים אותה בדרך, וגם כלי–הרתמה עליה. מזוּפתים אופני עגלתו ובארגזה הפנימי שבולת־שועל לדרך.

– ולא שהוא רך־לבב ומפחד מפני הפרעות, אלא מוטב שיהא מובטח לכל צרה. אם חס וחלילה תפרוץ בהלה, יקחו הם מה שיקחו – הוא יחטוף עמו כמה מלוחות הזכוכית – ויסעו באשר יסעו. והבקר? – את שלוש גוּלגלות הבקר יקשור מאחורי עגלתו ויתנהלו עמהם לאט, וגם הכלב ילך אחריהם… הכלב! כל הימים האחרונים הוא נובח לתוך חלל הרחוב – ונביחה סתמית זו מעוררת חרדה בלב…

דאגת הפרעות בבית יקותיאל – ובכל זאת עשוּיה השבת כהלכתה לכל פרטי־פרטיה. נוברת חיה־בתיה בכרים שעל התנור ומורידה קומקום־נחושת גדול עם ציקוֹריה של שבת וסירי־חלב קטנים עם הקרוּמים המאדימים והריחניים. היא, בעלה ובתם, שלשתם כמתחטאים בפני עצמם יושבים אל השולחון, גומעים ומצטערים, נאנחים ונהנים – והשתיה כדת. חיה־בתיה מעירה ברצון, כשהיא מביטה אל הפתיתים המתיבּשׁים בעריבה, כי איך שיהיה, טוב עשתה בהקדימה להכין פתיתים לסעודת ערב־יום־הכיפורים ולזו של אחר התענית. השם יחלצם מצרתם – מוכרח הוא לחלצם! יקותיאל מביט בעד החלון ומודיע, כי התחילו יהודים להתאסף בבית־התפילה. אף הוא מכין עצמו ללכת שמה. גם חנה’קה מכַתפת מטפחת קטנה וסרה לבית השכן. שם יודעים מכל המתרחש בכפר.

אימת הפרעות על יהודי אינגוּל ובבית־התפילה חסרים כל אלה, אשר בתיהם נמצאים בחלקי־הכפר הרחוקים. ציבור קטן, אבל ערבה היא תפילתו. לא תחנונים לפני המקום, לא בכי ואנחה – יהודי אינגול אינם יודעים לבכות ולהיאנח – אלא שיחת בני־כפר עם אביהם שבשמים. יקותיאל מתפלל כל הזמן בעמידה, אצבעותיו המדפדפות ועיניו המדלגות על השורות, כאצבעותיו ועיניו של ילד, הקורא בשמחה “עברי” בסידורו החדש. בעלוֹתוֹ לתורה הוא אוחז בשתי ידיו ב“עצי־החיים” – כמי שאינו נותן ולא יתן להוציאם מתוך ידיו. יותר מכפי הרגיל מאירות את עיניו האותיות הקדושות ונעים לאפו ריח גוילי היריעות. לאחר שהוא הולך משולחן הקריאה מביט הוא ומהרהר לנפשו: בית־התפילה מלא עצב, אבל בקרבת התורה הנקיה נוח גם העצב.

בצאתו מבית־התפילה לשוב לביתו, עיניו לגג־ביתו הירוק. הגשם ניקהו והפח נראה ירוק ורענן. מגן הירקות נשקפים כנגדו פרחי־הזהב, ילדי חמניה נטולת ראש – גידולים אלו ופריחה זוֹ לבטלה יקרים עכשיו לנפשו. הוא קורא “שבת טובה” לאשתו ומספר לה, כי שקט בכפר. גם חנה’קה הבאה אחריו מאַשרת את דבריו. שמח הוא ומבּיע תקותו, שגויי המקום אחרים הם, לא ירעו ולא ישחיתוּ, ולאות רצון הוא נוטל ידיו לסעודה, ואוכל מן הצנון החריף שבחריף – מגן־ירקותיו הוא, משלוֹ, – בתערובת השומן הטרי, אשר רקחה חיה־בתיה בערב החג. כבד קצוּץ וביצים מפוררות ובתוכם בצל, אף הוא משלוֹ. והנה המרק עם הדייסה והזמירות לשבת, הפּשטידה של אטריות המפולפלת הרבה, ואחריה הבשר – הכל כהלכתו.

כנתפס לדבר עבירה נמשך יקותיאל לשינת־הצהרים המתוקה של שבת. מתעורר הוא לאחר שעה ארוכה, ובהרחבת־הדעת, בלי הקאפוֹטה ובחזיה פתוּחה, הריהוּ יוצא לו להשקות את הבהמה ולהוסיף חציר באבוס. שעה קלה הוא נשאר עומד מחוץ לפתח שער ביתו. שקט ושלוה. והוא חוזר הביתה ובלב רוחש תודה הוא פותח את ה“תהילים” ומפריח את האותיות מעל הספר לחצר ולגן־הירקות, ובאמירת התהילים שלו מריח הגשם וחציר־הערבה. פרק אחר פרק, והפה עוד מלא שמחה ורננה. אמירת התהילים מעודדת אותו, והריהו שוכח הכול. קם ומתמודד ותובע את מרחקת־הדובדבנים מחיה־בתיה. וכאילו לא אירע כלום.

אבל האנחה נפלטת מבין שפתיו כמו מאליה, והוא מביט שוב בצער ובחיבה אל כלי־הבית העתיקים, אשר ירש מאביו. אשתו, כמשיבה לו באנחה, צוֹררת בצרוֹר את הפתיתים המתיבּשים ועיניה למחבצת עם השמנת, אשר הסירה מעל הכדים. בין כך נפתחת הדלת בקול רעש. חנה’קה באה והיא מודיעה, כי הגויים נתלקטו ברחובות. פגעו בשמואל החבתן, משכוהו, הכוהו ולבסוף הרפו ממנו, אבל עדיין אינם מתפזרים לבתיהם. יקותיאל ממהר ללבוש את הקפּוֹטה שלו, קפּוֹטת־השבת, ומתכונן לילך: יפזר את האכרים, יפוצץ את גוּלגלותיהם… אשתו ובתו נושאות קול־בוכים ואינן נותנות לו לעזוב את הבית: הוא, הנלהב, המטורף, יהיה חס ושלום לקרבן ראשון. השכן הנכנס מסכים לדברי הנשים: יקותיאל נוח לכעוס ויצוק שמן על האש. וכי בשעה כזו עוזבים בית? יקותיאל מוסיף להתמרמר ולקלל ולאט־לאט הוא נכנע לרצון מבקשיו ונשאר בבית.

נוטה היום לערוב וצללי הלילה מתקרבים. חושך משתרר והגשם מטפטף בנחת, מטפטף בלי הפוּגוֹת. מודלקת המנורה ויקותיאל מתפלל “מעריב”, מפסיק באמצע ובפנים מאירות אומר: “הגשם הוא המציל, הגשם!”. חיה־בתיה עונה לו: “האלהים הוא המציל!” ועל שפתיה תפילת “אלוהי אברהם, יצחק ויעקב”. ברחוב נשמע קול רעש שהולך וגדל, ולבית פורץ השכן חיוור כסיד וצוק, כי הגויים הבעירו את בית שמואל החבתן. והוא מוסיף כי מבפנים הבעירו, כדי שלא תאחז האש בבתיהם, והגשם למגן להם, הגשם! בבית קמה מהומה. השכן אָץ לצאת ויקותיאל מקטין את האור במנורה ורץ לרתום את עגלתו. חוזר מדרכו: כלום יצא מדעתו, כלום לא יקחו ממנו את עגלתו וסוסתו? – קופץ הביתה וגוזר על משפחתו לצרור את כלי־הבית. יקחו מה שיקחו וימלטו על נפשם. מחפש שק להכניס בו את הטלית־ותפילין ואת כלי־מלאכתו. חנה’קה נחפזת אל שמלותיה ולבניה וחיה־בתיה מסתובבת כמתועתעת, ניצבת וידיה כמו פרושות בתפילה לארון־הבגדים, כאילו ממנו יבוא עזרה. ופתאום היא מתפרצת בקול זעקה וביללה גדולה: אבדו לה מפתחותיה… מי לקחם? – יקותיאל פותח במקרצפו את ארון־הבגדים ושתי ידיה משתקעות בתוכו, שמלות ישנות וגם חדשות, והיא מתמרמרת: למה לה הסמרטוטים האלה? – תופשת בידה במטפחת־המשי התורקית, זוֹ היקרה בעיניה מכל מחיר – וזורקתה על הארץ. קובלת היא: כלום אשר שלא לקחת אף כר אחד? ואולי מוטב ותקח מעט לבנים, לבנים… והשומן והמרקחת? וכלי הפסח? ולמה הוא, בעלה הגזלן, אתמול ושלשום וקודם לכן – לא נתן להטמין?

יקותיאל עומד ושקו על גבו וחנה’קה גומרת לצוֹר את חפציה, צרור קטן וצרור גדול, שניהם בידיה והיא עומדת בפתח. מחכים הם לחיה־בתיה, מזרזים אותה ומבקשים לעזור לה, והיא – הגדילה את האור במנורה ועיניה תועות אנה ואנה. מבטת אל צרור הפתיתים, סוקרת למעלה ומחפשת מלמטה, חוטפת שמלה, מסתכלת בה ושוב משליכה אותה, ואינה זזה ממקומה.

– לא אלך! לא אלך! – מכריזה היא בצנחה על כסא – אתם לכו לכם ואני אשאר כאן, כאן!

– אמ־מא! – משוועת הבת בעמדה בפתח ובהציצה לרחוב – החבתן נרצח… הפורעים מתקרבים, מכים… בית הנגר בוער… מהרי ונברח דרך גן־הירקות!…

– לא אברח! לא אברח! – כמו מתחננת חיה־בתיה ואינה זזה ממקומה. יקותיאל מתחנן לפניה, כי תקום ותלך: הפורעים באים, יהיו כל החפצים כפרתם ובלבד שיצילו את נפשותיהם.

– אמ־מא?! – מזעזעת הבת את האויר בזעקתה. רצה אל האם וכנואשת ממנה מיד נרתעת בחזרה והיא עם צרורותיה נבלעים באפלה.

יקותיאל מוסיף להפיל תחנוניו לפני אשתו, מפייסה ומושכה לקום, והיא כאבן אינה משה מכיסאה. הבעל גוער בה ומקללה וקדוח־זעם ישליך על הארץ את השק עם כלי־מלאכתו ומושך את אשתו החוצה. שב לרגע ומבקש לקחת משהו. עיניו התועות נתקלות בזוג ערדלים, והוא חוטף אותם מהר, וכשהוא אוחז את אשתו בידו האחת ומאמץ את הערדלים אל לבו בידו השניה, הוא נמלט מביתו.

ג

חדל הגשם ונתפזרו העננים. שדה־הרקיע נזרע כוכבים וחרמש הלבנה הפגומה מאיר לארץ וליושביה. במשך שעה וחצי בלעו אוכלוסי הגויים את חיל היהודים המועטים ולא הותירו מכר ועד חבית שבורה. כל היום התאפקו, כאילו התביישוּ מפני אור היום, אך בקרוֹב הלילה שדדוּ ושׂמוּ בכליהם, שרפו וגם רצחו, גזלו את הבהמה לעיני בעליה והעבירוה במנוחה לחצרותיהם ולרפתיהם, וגם כל עוף למינהו בזזו, ואת אשר נאגר במרתפים לחורף חמסוּ. הקיפו את הכפר בשלשלת ולא נתנו לברוח. לבסוף ניתנה חנינה, ופלוגות יהודים בשבע דרכים ירדו אל הנהר להימלט על נפשם. על חוף האינגולץ מחוץ לכפר ירבצו פליטי אינגוּל, מחנה גדול, מי על צרוֹרוֹ ומי על אבן מאבני הנהר. על נהר זה הם יושבים והדמעות קפואות בעיניהם. לא מלומדי בכי הם, לא מנוסים בדבר. על נהר זה הם יושבים והדמעות קפואות בעיניהם. לא מלומדי בכי הם, לא מנוסים בדבר. כצעקת ילדים יצעקו, ישתתקו ועקבות הדמעות על פניהם הבריאים והרעננים; עוד יצרחו מר, עוד יאנחו קשה, אך ירגעו, ויש גם יחמדו להם לצוֹן. אחד מֵעיר, כי גשם־ברכה עבר, ושני מוסיף, כי הלילה אחרי גשם חם זה. אין טוב מלהשליך חכה בנהר… גם הנשים מנעו קולן מבכי ומתוך אנחות טרוּפות, השתתפות וחיבה הן מספרות זוֹ עם זוֹ. והנה אשה קמה ומסתכלת בלהקת האוזים, המתלוננות בחוף מלפניה, סופרת אותם – הרי אלה הם שבעה־עשר אוזיה, אשר נשארו על המים! הכירתם: אלה הם הלבנים עם הכתמים האפורים על צואריהם וראשיהם – שלה הם… מלמעלה הלבנה הפגומה מבטת בתמהון על עדר הגולים, ומלמטה גם האינגולץ, המפכה מימיו בחשאי, יתמה בעצב: הרי עוד לפני שבוע נערו הללו את חצני בגדיהם בתפילת “תשליך”! וגליו יספרו ליהודים המתאבלים, שמכאן מכסחים סכך ירוק לסוּכות, לוקחים מהערבות ל“הושענות” ומבינות הסוף “שוֹלים בידים” את זאבי־המים הכבדים לשמחת־תורה.

למחנה הפליטים נוספים ומצטרפים עוד פליטים, הבאים בנתיבות עקלקלות דרך גני־הירקות ודרך החורשה. לאחרונה נראית גם בת יקותיאל עם שני צרורותיה. עיפה ורצוצה היא משליכה את משאה על הארץ, מתיפחת ושואלת לאבא ולאמא. חוששת היא לאמה, ועיניה לצרוֹרוֹתיה, כקשורה אליהם בחבל סמוּי מן העין. כחיה רתוקה רצה היא לצד אחד – ושבה, לצד השני – ושבה. מאחוריה ומסביבה אנשים מתלחשים, כי בית יקותיאל שוּלח באש ואין יודע מה היה לבעליו. חנה’קה פורצת שוב ביללה: אין זאת כי קרה אסון – אללי, אין לה עוד אב ואין לה עוד אם!

– יקותיאל! חיה־בתיה! – עוברת קריאת־חרדה בכל אפסי המחנה.

אין קול ואין עונה. לבסוף באים אנשים מקצה המחנה ומודיעים כי יקותיאל ואשתו נמצאים אתם. חנה’קה צועקת: “אבא! אמא!” רצה אל קצה המחנה, רצה וצועקת, ונופלת בזרועות אמה היושבת ומתיפחת חרש. לא הרחק ממנה יושב אביה. הוא אינו מחזיר פניו לצד בתו. יושב הוא על הקרקע בפישוט רגלים ובארשת פנים נעימה – כך ישב בחבטו את החמניות ובגבבו בידיו את הגרעינים הריחניים. לבוש הוא קפוטת־שבת שחורה. קפאה עליו מנוחת־השבת. ובחיקו הערדלים, אשר יחליקם בשתי ידיו…

א

האב ואסילי, הכומר בכפר איואנוֹבקה, מטיף לצאן מרעיתו איבה ליהודים מפיצי ה“קוֹמוּנה”, מעורר ומסית להרגם ולאבדם. מיקיטה, המצלצל בפעמוני ה“צירקבה”, – לבו מתחמץ להטפת הרצח של המכהן בקודש, ומדי ישמענה גופו הצנום מזדעזע. וכשפורש האב ומסתלק, מסתיר המצלצל את פניו מבושה וצער ונאנק כאילם. מתכון לדבר ואינו יכול.

בלל התקדש חג פסחא, אור ליום ההרג הרב שנעשה בעיירה הסמוכה – עם כל צלצול שהשמיע מיקיטה בפעמוניו, נשרו דמעות כבדות מעיניו. ובבוקר, לאחר שהכומר הצית שנאה לישראל, מספר מיקיטה בלחש לקיבוץ אנשים מבקרי ה“צירקבה”, כי מראה נורא הראהו אלהים בלילה… בחצי הלילה, עם שקיעת הלבנה, עבר בחצר אל ה“צירקבה” לבשר בפעמון את החג שהגיע לעולם, והנה פגש בדרכו בשֵדָה שחורה. פני השדה דמוּ לפני כלב, קפיצותיה כקפיצות הארנבת וכשועל הסתובבה אנה ואנה, נענעה בזנבה ככבשה ועיניה הירקות הבריקו כעיני הזאב. מפני הפחד ואפלת־הלילה קשה היה למיקיטה להבחין, אם לאותה שדה ארבע רגלים או רק שתים. אך עיניו השגיחו יפה, שפיה היה מלוכלך בדם ופיסת יד־אדם הבהיקה מבין שיניה הלבנות…

ב

חיור ומזולזל עובר אצל החוֹחוֹלים באיואנובקה יום ה“פרובודי”, “אסרו־חג” של פסחא, ובסופו נחתם החג בסיוּם של צער ואבל. יום ה“פרובודי” מקובל באוּקראינה כחג שכוּלוֹ לנשים. מנהג נשי החוֹחולים באור ליום זה, באשמורה השניה, כשהכלבים צועקים, להפסיק משינת הלילה וללוש ולאפות הרבה ולבשל ולצלות הרבה. ועם זריחת החמה ממלאות הן סלים וצרורות וקדרות בחלות וברקיקים ובמיני תבשיל וצלי, ונושאות ומביאות תרומת־קודש לבית־הקברות. כל היום מתלבטות הן בין הקברים, מספרות ומגרגרות בשבח המתים ומזכירות סעודות, שסעדו עמהם בעודם בחיים. אז מתירות הן ומגלוֹת את הסלים והצרורות והקדרות, וכל דבר אשר יאָכל כולו קודש הוא לשמם ולזכרם של המתים. מאור הבוקר מתלקטים כל מיני קבצנים ואביונים טעוּני שׂקים ריקים, עומדים בשורה ומיחלים ופושטים ידים ועינים. אלו העניים וה“סטארצים”, ההלכים הקדושים, מיעוּטם מבני המקום ורובם מכפרים רחוקים וזרים, והם מקבלים את הנדבות ואוכלים וטומנים ומתפללים ומודים. וכל הנותנת יותר הריהי משובחת יותר ומבוטח לה, שבזכות סעודת־המתים לא ירגיזוה המתים ושליחיהם בכל ימות השנה. אלם השנה כמו בכישוּף ניטלה ובטלה אצל נשי החוֹחוֹלים באיואנובקה קדושת חג זה ולא עשוהו ולא הכשירוהו כראוּי. כאילו ה“לא־טוב” הכשיל את לבּן להיותו כלֵב רוב בעליהן נוטה אך לגזל ולרצח, ופיתה אותן לגרוע מסעודת־המתים. ריקים הסלים כולם, ורק פירורים ושיירים קרים ממאכלי פסחא הביאו אתן. העל אלה לא תתעורר ולא תבער חמת המתים? – –

ובעוד הנשים תועות בין הקברים, ומשוּרת המקבלים יצא “סטאריץ” (זקן) אחד, – סמל נענה וסובל, מעוטף בלויי־סחבות ומקושר אניצי־חבלים. פניו לוּטים עד לבלי הכירם, דומה הוא למיקיטה המצלצל בקומתו, ביד ימינוֹ חסרת שתי האצבעות, בנוגה אש עיניו וברעד עצמותיו היבשות. וה“סטאריץ” מתגלה לפני הנשים ורומז ולוחש וגוזר ומקהיל את כוּלן. כמוֹכיח קורא הוא בגרון ומגיד לעם פשעם, שאינם פורסים לרעבים מלחמם ומשיבים ריקם פני דלים, ועדים הם השמים והארץ, ועדים הם גם המתים!… וה“סטאריץ” הופך פניו אל הכפר וכאילו מכניסו תחת כנפי הסערה שבקרבו, ומוסיף ומטיף, כי העם חבר מרצחים הוא וידיהם דמים מלאוּ, ואלהים יעלים עיניו מהם! – ומיד נבלע ה“סטאריץ” בין חבריו ולא נודע כי בא ביניהם… חרדת־אלהים נופלת על הנשים וכולן נעתקות ומתרוצצות כעדר צאן שמרגישות פתאום ברדת הברד. הללוּ צורחות, הללוּ בוכות, אלו ואלו פורשות כפּים ומכּות על לבּן. למה נואלו וחטאוּ? למה לא אפוּ ולא בישלו כמנהגן ביום ה“פרוֹבוֹדי” בכל שנה ולא יצאו ידי חובה כנגד המתים וכנגד החיים גם יחד? וה“סטאריץ” כבר חלף הלך לו, נעלם ואיננו, ועקבותיו לא נודעו… שמא מיקיטה המצלצל הוא זה, ששינה את טעמו ונתחפש ל“סטאריץ”, למען הגיד לעם חטאתם? – אבל העניים וה“סטארצים” מעידים פה אחד, כי לא מעֵבר הכפר בא ולא לאותו עֵבר שב. מן היער הופיע ואל היער חזר. מיקיטה הוא או אחר, ובלבד שדבר אלהים היו בפי ה“סטאריץ”, והוא נזדמן לכאן לגלוֹת אמת לעולם ולהודיע, כי כבדוּ פשעיו ואין לו תקנה… – –

האזנה בנות איואנובקה! את אשר יזרעו בני־האדם בידיהם – יקצורו, ואשר יקצרו – יאכֵלו, ואין חדש תחת השמש!

ג

נעזב שדה־הקברות, ובכפר, בכל פינה, כיתות של חוֹחוֹלים מצטרפות ונשים נאנקות ומספּרות על התגלוּתוֹ ונבוּאתוֹ של ה“סטאריץ” הנעלם. הזקנים מטים אוזן ולב לענין ומשתקעים בו בעיוּן ומתעצבים. אוהבים הם החוֹחוֹלים לשמוע אמת ממי שיאמרה, ומכירים הם ומודים בתוכחת מוּסרוֹ של ה“סטאריץ” ובכל העונש הצפוי להם, מפרטים הם בשמותיהם את בני איואנובקה, אשר רגלם שיחרה לטרף וידם נגואלה בדם; כל משפחה – הנגע פשה בה, וכל בית – חטאת רובץ לפתחו. והרי גם ה“ז’ידים” נשמת־אדם הם, וככל יציר חי, יצָרוֹ אל. והאל חומל אף על כלב ופוקד עווֹנות סוררים עליהם ועל כל העדה. וכי למה הוציאו באביב זה כל אילני־הפרי פריחה לבטלה? וכי למה נפסקו הגשמים, והחיפושית אוכלת את עשבי־החיטה, והתולע מצהיבם ומרקיבם? והעורבים גם בלילה צורחים והבהמה גוֹעה ורוקעת ברגל – מרגישים העופות והבהמה בצרת הבצוֹרת הקרובה לבוא… יראו המנוּולים את “העננים הלבנים” שבשמים – ריקים הם ואין בהם מים, כאשר אין זרע בפריחת עצי־הפרי הריקה!

ושני רועים, שהקדימו ביום ה“פרוֹבוֹדי” להעיז את העדר, מספרים את הדברים האלה: בגבולות גם ה“צירקבה” רעו את העדר, ולפני הצהרים, כשהשקו את העדר ליד הנהר, דבר־מה ראו ותמהו. מצד הדרך אשר לבית־הקברות נתגלה מראה איש ונעלם פתאום בתוך הערפל. רוח קטנה נשבה מן היער והכתה בפני הנהר גלים קלים. צף על פני המים מין אוז לבן, ואחר־כך נתגלגל האוז הלבן והיה לסירה זעירה. והסירה נזדעזעה והגיעה עד החוף, ומתוכה קפץ שעיר מרקד ועלה על היבשה. נהפך השעיר לאיש, שהוציא אש ממקום שהוציא והקריב אל פיו – ממש כדרך האדם בהעלותו אש במקטרתו. לבסוף התחיל אותו “איש” לעשות לו דרך כארנבת בחציר ובבר, ונעלם בין האילנות הירוקים של גם ה“צירקבה”.

לעת־ערב, עם שקיעת־החמה, והנה דליקה נופלת באיואנובקה, בקצה הכפר נשׂרף בנין עזוב מאדם ונבדל מהישוב, והשריפה כולה נמשכת רגעים ספורים. מתכנסים במקום השריפה הרבה חוֹחוֹלים מן הכפר וכולם תוהים ומשתאים ואינם יודעים פשר דבר. חלקים מעצי הבנין היבשים בערו בתוך האש ולא אוכּלו, אחזה בהם האש ולא שלטה בהם ונסתלקה ושקעה. וחוזרים החוֹחוֹלים ומתקשים בשאלה זו – מי הבעיר את הבעירה? הבנין הנשרף בעלים לא היו לו ואין לחשוב בנקמה מצד מישהו. מסביב לבנין אין דרכים ומוּחזק המקום למקלט שדים, ורועי־האוזים הקטנים ושאר ילדי הכפר נמנעים מלבקר בו, ומי היה מבעיר הבעירה? החוֹחוֹלים המוּמחים לדבר מחפשים סימנים של עקבות־אדם – ואין. אולי ברק הבריק והדליק? אבל לא שעת גשמים ורעמים עתה. ההביאה ציפּוֹר אש בחרטומה? או אולי אותו גלגוּל, שראוהו הרועים, זרק ניצוצות מפיו? לא ילד ולא ברק, לא ציפור ולא “גלגול” – אות הוא, ואלהים נתנוֹ לבני־האדם. אותות ומופתים – פני הרעה, ומשמים ומארץ כבר נפתחה הרעה, ולעיני כל העולם נתרגשה ובאה. – – שׂאוּ, החורשים והזורעים, ראשיכם, אֶל “ענני הפריחה” אשר בשמים ותקראו את דברי האָלה מלה במלה כמו מעל ספר! – – –

א

לפני קציר החיטים, בשבוע של חג “פּיטרוֹ” מלאו לפיטרו האכּר שבעים שנה. אוּקראיני זה אינו בקי בעניני חשבון ומעולם לא ידע את מספר שנותיו. אולם אירע כך, שכאן, במליני, כפר מולדתו, חוגגים עכשיו את שנת השבעים להקמת ה“צירקבה” ויום הטבילה שלו, של פּיטרו, חל ביום שהתחילו בבנינה של ה“צירקבה”, כמותה אף הוא נקרא בשם חג “פיטרו” וכמספר ימיה מספר ימיו.

מעין שבט מוסר לנפשו רואה פיטרו בעובדא, שהוא, בשר ודם השקוע בחטאים, והמקום הקדוש – שניהם בני גיל אחד. אדם לעמל יוּלד ושנותיו שבעים שנה, מהרהר הוא – ומנוחתו מסתלקת ממנו.

בלילה אור לחג, עם האשמורה השניה ניעור משנתו והשינה לא ירדה עליו שוב. התהפך על משכבו, קם ולקח את מטהו ויצא בחשאי לחצר.

בחוץ שקט. סוסתו שבאורוה לועסת חציר ופרתו וצמיד שוריו שברפת מעלים גרה. ירח וכוכבים שופכים את נגהם על הארץ ובלבו של פיטרו מבוכה וחשיכה. צונח הוא על בוּל עץ סמוך לדובדבן מנגד לאסם הבר. המטה שבידו מחטט בקרקע והוא בעצמו מפשפש בזכרונותיו – עושה הוא חשבון נפשו.

– אף פעם אחת בחיי לא ביקרתי במערות הקדושות שבקיוב! – מוכיח הוא קשה את עצמו – מימי לא נדבתי פרוטה לעני.

תוהה פיטרוֹ על קנקנו, מעביר לפניו את כל פרשת חייו ומנהגיו:

כאן בכפר נולד וגדל, ומכאן לא יצא אלא לעיירה לשם משא ומתן. מנעוריו ועד הנה עבד את אדמתו, הוא וחריטה אשתו, ותמיד שׂבע לחם. הוליד בנים, גידלם והשׂיאם וכולם בעלי בתים הגוּנים ואינם חסרים דבר. חתנוֹ הצעיר נהרג במלחמת מאנדז’וּריה לפני חמש עשרה שנה והשאיר אשה ובנים. בתו זו, האלמנה, ובניה עוזרים לו בקציר, וחלף עמלם חורש הוא את אדמתם בשוריו בסתיו ובאביב. שלש מעניות קרקע ירש פיטרו מאביו ועליהן הוסיף ביגיעו עוד שלוש. אדמתו – מישור , הוא מזבּלה יפה ושנה שנה תענה את הדגן עשרים שערים. “בעל־גוף” איתן הוא, ומשק חצרו יפה משל כל מוציאי לחם מן הארץ שבמקום. סוסתו, פרתו וצמד שוריו – המובחרים שבכפר, חזירות פרות ורבות לו, כבשים ואוזים, צמר ופשתן, עורות ויריעות. יש לו בקבוק מלא שטרי כסף – רומאנוביים – טמוּן בקרקע בקצה ערוגת הקישואים מתחת לערבה. יש גם תרמיל מטבעות כסף ונחושת – נעוץ ברפת מתחת לאבוס הפרה. ארבע שנים לא מכר חיטה והטמינה, הימכרנה בכסף הנייר, שערכוֹ פוחת והולך מיום ליום? – אף לאחד מן האכרים שבכפר אין חיטה ישנה, מוציאים הם תמיד את הישן מפני חדש. אשתקד עלתה החיטה יפה והחליף את חסכון חיטתו בזו שמאשתקד, אלף סאה חיטים מדד. מודד הוא ואינו שוקל, אין לו אמון במאזנים של ימינוּ, חכמה בהם וגם מרמה, ורק ליהודים יצלחו. אלף סאה מדד בסאתו, השטיף בחיטה את אסמו – מן הקרקע ועד לתקרה. להנאתו, לטובת עצמו, עשה את כל החיל הזה, ולזולתו, לטובת אחרים מה פעל? במה יצא ידי חובתו נגד אלהים ואנשים? שבעים חורף ושבעים קיץ חי על פני האדמה, המשביעה, הטובה, ומה הם המעשים הטובים שעשה? נוחרים חזיר – השומן ימלחו, השער ימכרו, כבשה כי ישחטו – הבשר יאכלו, הצמר ילבשו – אבל לעני מה יפרישו?

– ריק אני ממעשים טובים! – מתודה פיטרוֹ בלחישה רועד על שפתיו ובמכה על חזהו.

המטה שבידו מעמיק לחטט בקרקע וכאבן כבדה לוחצת על לבו. הוא וחריטה לבּם תמיד אך לבצעם ולא יותרוּ על פחות משוה פרוּטה משלהם. שניהם קמצנים, רעים, לא יחוסו על דל ולא יתנו לו מזון סעודה אחת. הכזה יהי יציר שנברא בצלם אלהים? הכזה יקרא אדם, שלוּקח מן האדמה הטובה, הנותנת ביד רחבה?

פּיטרוֹ נאנח ורועד, קם ומצטלב ובהיסח־הדעת, כמנהגו תמיד, סובב הוא את אסמו, בודק את מנעוּליו וסותם את חוריו. שוּב צופה הוא לירח ולכוכבים, שוב מאזין ללעיסת החציר ולהעלאת הגרה של בהמתו. עצב יאכלהו וצר לו המקום, מעין משא פשע על נפשו ואינו יודע במה להקל. דוֹלה הוא מים חיים מן הבאר, שותה לרויה מוחה בהכנעה את פיו וחוזר באנחה הביתה.

לפני עלות השחר מקדים הוא להעיר את אשתו ומוסר לה מודעה, שנצטוה בחלומו מן השמים לחלק לעניים את מטבעות הכסף והנחושת.

– נצטוה מן השמים, יצא מדעתו – מתריסה האשה – כל ימיו עמל ועכשיו יוציא את כספו לבטלה!

הבעל גוער באשתו והיא מתחלחלת למראה פניו ומתבטלת מאותה קדושה המרחפת עליו. הולכת היא ומוציאה מתחת האבוס את התרמיל עם המטבעות, לוקחת חלק בגניבה וגונזת, ואת השאר היא זורקת לבעלה מתוך קללה.

בבוקר, עם גמר העבודה, ב“צירקבה”, יוצא פּיטרוֹ בין שאר הנאספים מתעכב בחוץ ומפזר מטבעותיו לעניים. נותן הוא על ימין ועל שמאל לכל מי שבא ופושט יד. התרמיל מתרוקן ופיטרו נשאר על מקומו כאדם שמסַכם לעצמו חשבון מסוּים. מתגרד הוא בגבחתו ונאנח – לא נתקבל אותו ענין, שאליו התפללה נפשו. רובם מאלו שקיבלו אינם לא נצרכים ולא בעלי־מוּם, אלא סתם בטלנים ואוהבי בצע חסד. מרגישי פיטרוֹ, שלא תיקן ולא עשה שום מעשה טוב, והאבן הכבדה לא נגוֹלה מעל לבו. –

עצוב ומשועמם סועד הוא את סעודת הצהרים עם אשתו ואינו מוציא הגה מפיו. אחרי הסעודה מזדרז הוא להעלות משחת־זפת על אופני קרונו ורותם את הקרוֹן לצמד שוריו. שׂם בתוך הקרון בולבוסים, בצלים ושאָר ירקות, מוסיף עליהם שק קמח, חצי שק דוחן וצרור כוּתח. נותן לתוך הקרון חבילה אגסים יבשים ודליים דובדבנים רעננים. פונה כה וכה ותופש בחצר שתי תרנגולות ואוזה אחת וכופת את רגליהן וכנפיהן. חריטה עומדת מן הצד ומביטה אליו בחשד מוּזר.

– מעודך לא הוצאת לשוּק מפרי אדמתך ב“פיטרו”! – מנסה היא בעקיפין לדעת את פשר הענין.

– נדבה לנזירי אלהים, לבית־הנזירים שביאבּלוני, – מבאר פיטרוֹ, ושתי עיניו נפקחות לרוחה ומפיקות תום וטהרה.

האשה שופכת קיתון של חרפות על ראשו ומנבאה לו שיֵעָני וככלוֹת כוחו יבקש לחם. הזקן אינו משיב דבר ומבקש את נכדתו, המזדמנת כנגדו, לנסוע עמו לבית־הנזירים לראות את המקום הקדוש. הנכדה, צעירה יפה לבושה בגדי חג, קופצת בשמחה אל הקרון ופיטרו נוהג את שוריו ומתנהל לאטו בצדם.

ואחר שתי שעות נכנס הקרון לחצר בית־הנזירים ופיטרוֹ ונכדתו מתחילים לפרוק מעליו את מה שהביאוּ. הנזירים יוצאים לקראתם לעזור להם, נותנים עיניהם בצעירה היפה וקופצים זה לפני זה להביט בה ולדבר אתה.

– חמדוּ את האשה – רוטן פיטרו בפני עצמו. הקרון מתרוקן ועיניו נפגשות בעיניהם התאוּניות של הנזירים, הכרוּכים אחרי נכדתו.

הנזירים מודים לפיטרו על מתנתו, מברכים ומבטיחים להתפלל לשמו ונותנים צלבי־עצם קטנים לו ולבני־ביתו. פיטרוֹ עומד נבוך ונדהם, קורא לנכדתו לישב בקרון ולחזור הביתה, ועדיין הנזירים נגררים אחריה ועוצרים אותה. מרגיש פיטרו שלא קיים שוּם מעשה טוב, והאבן הכבדה שרבצה על לבו מעיקה כמקודם.

ב

עבר חג “פיטרו”, הימים ימי קציר חיטים והכפר מליני נשתקע בצער ושממון: השנה שנת רזון. גרגרי החיטים צנומים וריקים, ובהרבה שדות אין מה לקצור ולאסוף. עוד עם ראשית האביב הרגישו האכרים שהחיטה נתקלקלה ולא עלתה יפה, רבים חשבו כי הגשם החזק שירד בסתיו והקרח הדק (הולולידיצי בלע"ז), שכיסה את הארץ החניקו את החיטה. אחרים אמרו: שפע השלג, שירד בתחילת החורף – הוא שגרם לאסון הנורא.

– הנה המוצץ! – צוח פיטרו בהראותו לעוברים ולשבים את הזבוב ההיסיני, המקַנן בגבעול החיטה. – ינק הזולל את לשד הגרגר, וזה לא יצלח לזריעה!

אף בשנה זו עוזרים לפיטרו בקציר אשתו ובתו האלמנה ובניה, אלא שהפעם נשתנה קצת אופן הקציר וסדר העבודה. הקמה קלושה וזעירה ולפיכך אין קוצרים בחרמשים ואין מאלמים אלומות, רק פיטרו ונכדו הגדול קוצרים במגלים, ובעקבותיהם יוצאים הנשארים ומגבבים ערימות קטנות בקלשונות ובמלגזים. בעוד שבשנת ברכה נמשך הקציר ארבעה ימים – יגמר עכשיו בשנים, ותחת שביבול טוב מאספים כארבע מאות סאה, – השנה יגיע האסיף לשליש. זוכר פיטרו, שלפני הרבה שנים ענש אלהים את בני המקום והביא עליהם את הזבוב להשחית את החיטה שבשדוֹתיהם. אז שלטה הקללה, העם סבל, רעב, – אותו קיץ שלפניו נהפכה טחנת־הרוח של טרוכים החרש ואצל אלמנת הכומר נשרף מגדיש ועד קמה…

– חיטה זו פסולה לזריעה – חוזר ומתמרמר פיטרו, בהניחו באנחה את מגלו – האיש אשר יזרענה מתחייב בנפשו!

חריטה מתפלאה, שמקבל הוא על עצמו יסורים, בשעה שאין מקום להם. הרי החיטה של אשתקד טובה לזריעה מחדשה, כידוע, וכזו יש לו, ולאחרים אל ידאג, – יקנו וישלמו לו כפלים. פקחית היא חריטה בעניני פרקמטיא ומוכיחה לבעלה שהחיטה מתיקרת, ומהחסכון שבאסמו יצא הפסדו בשכרו בעודף גדול. כתוב בכתבים הקדושים, כי השבלים המלאות תבלענה את הריקות, ולמאי נפקא מינה אם הריוח יתקבל מן האסם או מן הגדיש? העיקר, שידע כיצד להתנהג ויבין לדרוש תשלומים בכסף…

– מקח! כסף! – מתרגז פיטרו, והאבן המשחזת נשמטת מידו ונופלת על הקרקע. – מהיכן ישיגו הזורעים כסף? הימכרו את בהמתם?

הבת רומזת לחריטה שלא תיכנס בפוּלמוּס – “זקן עובר ובטל ומפטפט. מאי איכפת לה”? – פיטרוֹ פורש לו הצדה, מצית את מקטרתו ומטפל שוב מתוך כעס בגרגרי החיטה.

למחרת בערב גומר פיטרו את קציר החיטים בשדהו וביום השלישי צובר הוא גדיש דל בחצרו. דוחה הוא את הדיש במכונת־הסוסים, לפי שעה חובט הוא חיטים במורג, חובט ונאנח. מתרחק הוא מבני האדם ומתבודד לו פעם באוּרוה ופעם ברפת ועל פי רוב באסמו המלא, הסגור מבפנים. שם כונס הוא את החיטה הפזורה, מלקט את כל גרגריה, מתענג על יפיה ונהנה מזיוה. חיטה בריאה, מלאה, כמה נאה היא לפריה ורביה. היפרד ממנה ולזרים יתננה? –

היהודי ה“אדום”, סוחר התבואה שבעיירה הסמוכה, מתחיל לבקר יום יום את בית פיטרו. יהודי זה עשרות שנים יקנה מפיטרו את תבואתו וכבן־בית חביב מקובל הוא. עכשיו בא לפיטרו, אינו מוצאו בבית והריהו מבקשו בחצר, מעיף עין באוּרוה, מרכין אוזן לרפת ומתדפק על האסם הסגור.

– לא אמכור! – פוטר פיטרו את הסוחר, בלי שיפתח את הדלת, כחושש שמא יפתה לבבו וסר אחרי היהודי למכור לו את החיטה.

היהודי פונה לעזרת חריטה, הלהוטה להחליף תבואה במזומנים, והיא באה לבעלה דרך החוֹר הנעלם שבגג.

– שמעני ומכור! – משדלת אותו האשה בלחש – היהודי מסכים לשלם בכסף, בכסף ממש, במטבעות… נותן הוא רובּל של כסף בעד כל פּוּד… אלף סאה חיטים לך, שלשים ליטרא בכל סאה – צא וחשב כמה תקבל, – קערה מלאה כסף…

מתבלבל פיטרו כאוהב יין זה כשפתאום יגיע ריחו לאפו. שלא במתכון מקרב הוא את אצבעות ידיו לאצבעות רגליו וחושב ולוחש, לוחש ומונה. אלף סאה, שלשים ליטרא בכל סאה, רובּל בעד כל פּוּד, – לשוא עמלו, רק יהודים יכולים לצרף חשבון שכזה.

היהודי ה“אדום” העומד כל אותה שעה מאחורי הדלת יודע את נפש האוקראיני והריהו משתעל, מנעים קולו ומודיע, שכדי שיהא החשבון ישר וחלק ישלם רובל כסף בעד הסאה, אלף סאה – אלף כסף!

פיטרו מחויר ורועד כאדם שמבקש לנער מעליו מיני שרצים ורמשים. בז הוא לעצמו כדרך שבזים לזקן בעל עבירה וצועק בחימה ובחרדה:

– לא אמכור!

חריטה קופצת ממקומה וכצוענית מלידה תופשת היא ונושקת יד בעלה ומתחננת:

– אַל תתעקש ואַל תּהא תם, מכוֹר וספוֹר כסף! התחכה שיפרוץ העם ויקח חיטה על מנת להחזיר בשנה הבאה? – בשנה הבאה יהיה שׂוֹבע ויוּזל השׁער, ומי בדורנו שוטה שיקח ויחזיר?!

– לא אמכור! – נוהם פיטרוֹ ומגרש מעליו את אשתו שמעבר מזה ואת היהודי שמעבר מזה.

סר וזעף יוצא פיטרו מן האסם, כנגדו באים אכרים בחבורה ומבקשים בדמעות לתת להם חיטה לזריעה – והוא פוטרם בלא כלום. משתמט הוא מפני האנשים, מסתתר באורוה, מתעלם ברפת, פעם יקלל ופעם יאנח. הנה הקערה עם הכסף הנוצץ והמושך את לבו, הנה דמעות מחוסרי החיטה לזריעה, המזעזעות את נשמתו. קפץ עליו כובדן של אלף סאים החיטים שבאסמו והן כאילו תלויות בצוארו ומושכות אותו כשלשלאות ברזל לארץ. מפחד ומתבייש הוא מפני אלהים ואנשים גם יחד, מרגיש הוּא את עצמו כמי שנתפס בחטא. הזרע תחת ידו – והוא אינו נותנו לזורעים, בידו המפתח – והוא מעכב את הגאולה…

ג

שעת בין–השמשות, בחלל האויר נמוגים הצלצולים האחרונים של פעמוני ה“צירקבה”, המבשרים בוא חג ה“פריצ’יסטי”, הוא חג הזריעה. השדות מסביב למליני כבר הוכשרה אדמתם – נחרשו חרישה אביבית וחרישה סתוית, פוּתחוּ ושוּדדוּ פעמים, “צ’וֹרניפּאַר” בלעז. אולם פני הכפר עצובים, אין חיטה לזריעה ואין מטר, וה“פריצ’יסטי” הוא עת הזריעה. נעצרו השמים ממעל והחיטה החדשה נפסלה לזריעה, שממה האדמה החורשה ולשׂה ולעגל אין אוכל מתחת לרגל.

– קצף אלהים על אדם ובהמה! – נאנחים אכרי הכפר, ומי יודע אם ישוב מקצפו!

מידה כפולה של צער נטל פיטרו לעצמו ונפשו מפרפרת במכאובים. לא הלך הזקן אל ה“צירקבה” לתפילת קבלת ה“פריצ’יסטי”, בוש ובורח הוא מפני הבריות ואת אלהים השוכן ב“צירקבה” הוא ירא… אינו יוצא משער חצרו וכאילם לא יפתח פיו, ממטהו לא יפרד ומקומו תמיד בין הדובדבן והאסם. כאילו שומר הוא על אסמו, שלא יחדור העם לתוכו לקחת חיטה ביד חזקה. כאילו עומד הוא על המשמר לבלי תת לחריטה להחליף את החיטה במטבעות כסף. מענה פיטרו את נפשו – למה לא יתננו לבו לתת את החיטה לאיכרים? מעמיק הוא לחקור – ומפני מה אלהים אינו נותן את מטר השמים בעתו?

נים ולא נים יושב לו פיטרו תחת הדובדבן, ופתאום הוא מתעורר ונושא את עיניו לשחק. מרגיש הוא שינוי בתנועת האויר, נשימת העולם כאילו נזדעזעה, – כלום מתרגשים לבוא ממרחקים ענני־מטר? עוד בערב שקעה השמש בתוך אדי עבים והטל לא נח, – אותות מבשרי־גשם הם. עכשיו תחילת האשמורה השלישית. והסהר מביט בקצה חרמשו לארץ – סימן שהגשם עתיד להתרגש בקרוב. הנה גם שור גוֹעה – יודע שור שעה זוֹ שבאה לעולם לפני הגשם. פיטרוֹ ניצב על הגדר, מטפס על שׂוֹכת הדובדבן, צופה ליער ולשדה ומקשיב. רוּח מתגנבת לבוא, זבובים נודדים, צינה נושמת והשמים מאפירים ומתנפחים, – הנזכר אלהים במטר ה“פריצ’יסטי”? – טוב אלהים מן האדם! – משוע פיטרו מתוך עינוּיי נפש של מסתגף ובדבקוּת של מאמין ותיק.

הרוח מתגברת, ציפור מתדפקת על קנה, אבק פורח ושׁער נאנח, טיפות גשם וקול רעם. פיטרוֹ חרד,זורק את כובעו מעל ראשו, מצטלב ומברך.

– חטאתי! עויתי! תעיתי! – מתודה הוא בנאקה וכפיו נקפצות לאגרופים, היורדים על לוח לבבו.

זמזום ולחש בפארות הדובדבן – וגשם מתחיל שוטף בזעף. ניגרים והולכים מים רבים, המבעבעים בערפל החושך לנוגה הברקים כרצי כסף. פיטרוֹ רץ אל האוּרוה כמבקש להודיע על הגשם. משם פורץ הוא לרפת ואינו מתמהמה. כתונת הבד שלו היא כמפרש לפני הרוח ורגליו החשופות מקשקשות במים. הנה ברק מלפפהו ומזעזעהו, הנה ברק שני מרעיד את זהרוֹ על הדובדבן והאסם ועליו, על פיטרו – והוא נבעת וקופץ מיד לתוך הבית וצועק מתוך גיל ורעדה לאשתו:

– התעוררי!

– אוי לי, אלי! – מתיפחת חריטה, כשהיא קופצת מעל משכבה הלומת־פחד ומגששת באפלה – ההפיל ברק דליקה בגדישנו? ההכה רעם את בהמתנו?

פיטרו נוהר ורועד ומספר לאשתו שנשמע קול רעם ויהי אור ומן השמים, מבעד עפאי הדובדבן, נראתה יד, ולא יד היתה אלא אצבע, אצבע אלהים, והיא רמזה לו כלפי האסם כגוזרת:

– פתח אסמך ותן זרע שדה לעם!

עם דמדומי השחר הקולות והברקים טרם יחדלו ופיטרו מכַתּת רגליו לנוע על בתי הכפר. המטה בידו והוא עובר משער לשער, דופק ומעורר את הישנים ומתחנן, שיבואו אחר התפילה לקחת חיטה לזריעה. מאה חצרות במליני ולכל חצר עשר סאים חיטים, יזרעו מענית שדה ולא תיכחד חיטה מהמקום והעם יאכל וישבע!

נהפך חג ה“פריצ’יסטי” ליום אבל לחריטה, היא אינה הולכת ל“צירקבה” ואינה מבשלת, מקללת היא ומקוננת ובורחת לבית בנה. פיטרו שב בבוקר מן ה“צירקבה” וניצב בשער חצרו ובחיבה מכניס הוא את אורחיו, את כל בני הכפר. בגזירת פיטרו עומדת בתו האלמנה ובניה ומודדים את החיטה לעם, והסאה היא לא גדושה ולא מחוקה.

– תחת הסאה להחזיר שתים בשנה הבאה? – שואלים את פיטרו בהכנעה ובתודה כל אותם האכרים שממלאים את אמתחותיהם.

– חס וחלילה, שלא על מנת להחזיר! – מכריז פיטרוֹ כנעלב וחוזר על דבריו באזני כל הקהל – זרעוּ לכם ואלהים יברך את שׂדכם, ובקוצרכם ובאספכם תזכירו גם אותי לטובה!

– יוסיף לך אלהים שנים על שנותיך, – מברך כל הקהל את פיטרו בשמחה ובתרועה גדולה.

כבעל־שמחה עומד פיטרו בתוך הקהל, מוחה בשרווּליו את הדמעות מעל לחייו ומכיר בכל חדרי נפשו, כי פעולתו אמת ומעשיו טובים.

לעת ערב נגמרת חלוקת החיטה. שלטה הברכה בתבואתו, אלף סאה הוציאו וכחמישים נותרוּ. חריטה שחזרה לביתה, שומעת מפי בעלה את בשורת זאת הברכה, והיא זועמת כאבלה שאינה מקבלת תנחומים.

פיטרוֹ מוציא את סוסתו מן האוּרוה ועולה לרכוב עליה. נכסף הוא לראות את האדמה החרושה, שהשקה אותה גשם הברכה. שעה ארוכה מטייל הוא על פני השדה. כל שלולית מים תצהיל את פניו, כל רגב קרקע מרוּוה ייטיב את לבו. טוב לו, טובים שמי התכלת שהמטירו, טובה האדמה השחורה שתצמיח את הזרע.

היום פנה, הערב קרוב לבוא ופיטרו נוסע לביתו, ובנטותו אל הדרך העולה לעיירה שומע הוא פתאום צעקה גדולה. לקחו אכרי הכפר חיטה לזריעה חינם אין כסף, שתוּ לשכרה ויצאו אל העיירה לפרוע פרעות ביהודים ולעשות כל תועבה…

– אין אלהים בלבם! – מתרעם פיטרוֹ ודופק את סוסתו, ממהר הוא לשוב לכפר, לצלצל ב“צירקבה” ולאסוף את העם.

עובר הוא גני הירק, נכנס לגנוֹ ומוצא בו קהל של יהודים. היהודים כורעים ומשתחוים ומפילים תחנוניהם לפניו, שיצילם ממות, שָמעו את שמעוֹ. יהא לאב חומל לעשוקים ולנרדפים…

פיטרו מבטיח להם להרהר בדבר ומוליך בחפזון את סוסתו אל האוּרוה. בדרך הילוכו פוגש הוא באשתו ובבתו, החולבות את הפרה והכבשות, יוצא לו מבין הרפת והאוּרוה ועיניו נתקלות בדובדבן, ושוב מתגלית לפניו אותה אצבע והיא כרומזת לו כלפי האסם וכמצוה עליו במפגיע:

– כנוס את היהודים!

המפתח בידי פיטרוֹ והוא פותח בו את אסמו שנתרוקן מן החיטה. בחשאי מכניס הוא לשם את קהל היהודים, זקן ונער, אשה וטף – והאסם מתמלא מפה לפה. לבסוף מגיף הוא את דלת האסם, וסוגרה מבית ומחוץ – והכל נעשה בזריזות ובסודי־סודות.

– פיזר את החיטים וכינס את הז’ידים! – מטיחה חריטה כלפי בעלה – זקן שנשתטה!

רץ פיטרו אנה ואנה, מוציא מיד אשתו את כדי החלב ונושאם אל האסם – ישתוּ הילדים ולא יפרפרו ברעב ובצמא. זריז ועליז משמש הוא את אורחיו היהודים, מביא להם מים לשתות, מספיק להם לחם וירקות לאכילה, בשמחה רבה גוזר הוא על אשתו ובתו לאפות חלות ועוּגות – כל היום לא אכלוּ האנשים, אל ירעבו גם כל הלילה!

– לא ראיתיו מעולם שמח כל כך! – מתרעמת חריטה בגשתה ללישת הבצק – לא שימחוהו ככה שגר עגליו ועשתרות כבשיו וחזיריו!

פיטרוֹ לא יפסיק ולע ייעף לטפל בחוֹסים בו, והקלשון שלוש השנים בידיו להגן עליהם מפני מתנפלים. מי מן המנוּולים שיעיז לנגוע בנפשות הללו – ינקר את שתי עיניו, כה יתן אלהים זרע מן החיטה שיזרעו!

גלוי־ראש וטהוֹר־עינים, כמכהן בקודש, עומד פיטרו כל הלילה על משמרתו.

רב דוד ליפין הוא אחד מתושבי העיר צ., היושבת על הדניפּר, ולו בית־מסחר של עצי־בנין ברחבת־החוף. הוא איש קרוב לששים, זקוף־קומה ובעל־צורה, מצחו רחב ועמוק־זויות, ועיניו משקפות רחשי־חסד והגות מישרים. יהודי שלמד בנעוּריו ועדיין תלמוּדוֹ בידו, ובפרקמטיא ימעט לעסוק כל ימיו. רק שלש פעמים בשנה יבוא במשא־ומתן של כמה ימים עם הסוחרים בעלי הרפסודות המשלחים קורות־עץ במימי הדניפּר העובר ליד עיר־מגוריו, ומכאן ואילך נמסר מסחרו לידי אשתו ובניו. לפרקים רחוקים מכניס הוא לתוך הפנקס מפי בני־ביתו צירופי מספרים וחשבונות שונים, אך רוב עתותיו קודש הן לעניני לימוד ועיוּן בספר. שעות רצוּפות בכל יום יהגה ר' דוד בתורה על שולחנו בחדר־משכיתו, המלא מפה לפה כרכי ש"ס ונושאי־כליו ושאר ספרי־קודש. אוהב הוא גם להשגיח על סדר־ביתו ומשטר־חצרו ומקבל הנאה מדירתו הנאָה ומכליו הנאים. בחמישי בשבוע נוהג הוא ליטול את הסל בידו והולך אל השוק לקנות דגים לשבת. בימות החמה חוּלשה לו גם לטפל בעצי־פרי ובאילני־הסרק, שגדלוּ ועלוּ יפה מסביב לביתו.

כשהגיעו ימי המהפכה שלאחר המלחמה הגדולה לא היה ר' דוד ממתנגדיהם הקיצוניים של הצעירים, שהטיפו לתיקון־עולם על־ידי ביטול הרכוש ואנשי־המעמד שכמותו; לא פרסם דברים לא בשבחם של אלו ולא בגנותם של אלו, אלא נשתומם קצת ונתעצב קצת ומעין מיחוּש נפשי התחיל מרחף על מצחוֹ הצח ועמוק־הזויוֹת. ובפרוץ באביב הפרעות של גריגורייב, ורוב רכושו שוּדד ועם ההרוגים המרובים אשר בעיר נמנה גם בנו הבכור, – גם אז לא יצא ר' דוד מגדר השתקעוּתו הפנימית וארשת־פניו נהפכה לגוש של תמיהה, וצער אילם נשקף מעיניו.

באחד מימי אלול הראשונים, בשעת־שחרית מוקדמת, נודע לתושבי צ., כי בחצי־הלילה, אחרי קרב־תותחים, נסוגוּ מכאן הבולשביקים מעבר לדניפּר והשלטון עבר לידי גדוד קוֹזאקים – פרשים מחיל־ה“לבנים”, שכבר פשטו בעיר ובפרבריה. פה ושם היו יהודים מספרים, שכבר ראו את צבא הכובשים, שכולם הם קוזאקים בעלי זקן מחיל המילואים בגיל שלושים ומעלה, משרידי הגדודים, שהיו קרובים למלכוּת ה“צאר” ונאמנים לדגלו עוד לפני זמן מצער. הללו היו מעוררים תמיד בלב היהודים רגשות בוּז ואימה, באשר יצאו להם מוניטין כאויבי תנועת־החופש ותומכים של המשטר הישן, ביחוד כמסייעים לפורעים ביהודים והיו ידועים באכזריותם, בפראוּתם ובסוסיהם הקירגיזיים המהירים, דורסי־האדם. בעיני־רוחם של היהודים נרדף לזדון־לב הקוזאק, כצירוף סמלי, מראה כובע־הפרוה שלו הרחב וכפוף־השולים, חגורתו ומכנסיו בעלי הפס האדוֹם, חרבוֹ המצומדת לירכו, וביחוד, מגלבו הגוּץ והכרסני, בן־הלואי המסורתי שלו. ואולם כעבור שעות מספר התחילו היהודים מרגיעים את עצמם: הצבא שהגיע לא ילך בעקבות גריגורייב וסיעתו. הם נראים מתוּנים וסרים למשמעת, אינם משתכרים עד להתהולל ומשלמים בעד מה שהם קונים, ולכן יש לקווֹת, שלא יַפלוּ את היהודים לרעה. רבים אפילו התנחמו, כי הקוזאקים שבאו, מוצאם הוא מחבל הדון, וכידוע בני הדוֹן השקט הם יותר שקטים ונוחים מאחיהם בני הטרק הסוער, אשר בצפון קוקאז.

וכך עבר בשלום על יהודי־המקום היום הראשון לשלטון החדש, אבל בערב, עם חשכה, הגיעו ידיעות מכל קצוי העיר, כי הקוֹזאקים שינו את טעמם: חדלו לשלם ליהודים בעד דברים שקונים אצלם, והתחילו מופיעים ברחוב מבושמים, כּיתרו במקום אחד קבוצת יהודים והכּוּם, גם הרסו סוכת־משקאות אחת של יהודי. ולאחר שעה נוספו ידיעות יותר מחרידות: בשוק הישן פרצה מריבה גדולה וכמה יהודים נפצעו ושנים נרצחו; גם נמצאו נבלים, שכבר הספיקו לחלל בית־כנסת. הקיף הפחד את כל העיר והתחילו מצפינים חפצים ושולחים ילדים ונשים למקומות נסתרים, וכך השתררה אוירה, המשמשת הקדמה לפרעות כהלכתן.

ובעוד מועד דאגו ר' דוד ואשתו שרה למצוא להם מקום־מחסה לכל צרה שלא תבוא. לא טמנה שרה ידה בצלחת ובעצמה יצאה מיד לבקעת־העורבים לחכור שם איזה חדר ולהעביר לשם את משפחתה לגור בו עד יעבור זעם. בקעת־העורבים היא אחת השכונות הנידחות של העיר., אשר מוצאה מסימטת השוק הישן ומכאן אוחזת את דרכה עד אחרי בית־הקברות העתיק. כינוּ את השכונה בשמה זה, הואיל וכאן היו משליכים לפנים את הנבילות ופושטים אותן, ומחנות־עורבים יעטו עליהן מבוקר ועד ערב. כל חלקת־עיר זו היא ישוב, שכוּלוֹ יהודים מדלת־העם, והוא מחובר מכמה סימטאות צרות ועקומות של בתים שקועים ורעועים, בעלי גגות־קש בלים, ארוּבּוֹת־עשו פגוּמוֹת וחלונות ללא מגן ותריס. בימות הגשמים משכנות־אדם אלו טובעים באגמי־רפש, שמעלים טחב ורקב, ובימות־החמה סוככים עליהם עננת־אבק וגלי־אשפה פזורים ביניהם. יהודים מפסולתם של תגרנים וחנונים זעירים וכל מיני קבצנים ואביוֹנים, – אלה הם שוכני בקעת־העורבים ובתוכם גם מנמושות בעלי־המלאכה, אשר הקיאה אותם העיר ואשר פרנסתם על תיקון כלים ומלבושים פחותים. וכך נתגלגל הדבר, כי חלקי־העיר הטובים לא זכו למה שזכתה בשעתה השכונה הגרועה שבכולם: מזלה גרם לה, לשכונת־חלכאים זו, כי בשעת ההרג והשוד, אשר נעשה בעיר על ידי גריגורייב, מחריב ערי ישראל באוקראינה, – לא אירעו בה שום מקרי־רצח וכל מעשי־חמס. נתחבטו בני־המקום בחקירת פשר הדבר: הבטלנים שבהם השתעשעו בהשערתם, שנסתייעו יהודי השכונה בזכות האבות, השוכנים כבוד בבית־הקברות העתיק אשר בגבולם; ואנשי־מעשה שבהם פירשו, כי מחנות־הפורעים שֹבעו מדמם ורכושם של יהודי העיר ושוב לא ראו חשבון לעצמם להתעסק בנידחי הבקעה המסכנים. בין כך וכך נתפרסמה פינת־עיר זו כמקלט נאמן לבורחים ולפליטים בכל מקרה־פורענות שיתרגש לבוא, חס וחלילה!

כשהגיעה שרה לבקעת־העורבים לא מצאה אף זוית פנוּיה. נמלכה בדעתה והחליטה לחכור כאן איזה מחסה־סתר במרתף או בעליית־גג, ובלבד שתמצא מקום למשפחתה. לאחר שתרה כמה בתים, חצרות ובניינים פנימיים בחרה בעליית־גג בביתה של התרנגולנית שתומת־העין.

עליית־גג זו משמשת בימי הירידים כעין מדור ארעי לעופות־בית, ובשאר ימות השנה חתולים ירקדו בו כל הימים והלילות. ומופלא הוא מקום־מחסה זה בצורתו: מפנים הבית אין לו שום כניסה וכל עין לא תשלט בו, ומבחוץ הוא מובלע ומוכנס לתוך תקרת הבית ומן הנמנע לחשוד, שבני־אדם עלולים לחסות שם. ושרה שמחה בסתר־נפשה במציאה כשרה זו, שבאה לידה, נזדרזה ובאה לידי גמר עם התרנגולנית ושילמה לה דמי חכירה למפרע. אולם מיד לאחר קבלת התשלום התחרטה בעלת העלייה והטיחה דברים כלפי עצמה על שהוזילה ממחיר סחורתה ודרשה הוספה, אז קפצה שרה את פיה וספרה לה את דמי־ההוספה בשלמות.

ובקרוב הלילה תופסים ר' דוד ואשתו, שתי בנותיו וכל גרורי־משפחתו הגדולה מה שתופסים, בשמעם כבר מקרוב המוּלה של צעקות רודפים ונרדפים. כדי לעבור בדרך פחות מסוכנת מכתתים הם את רגליהם בסימטאות נידחות ובנתיבים עזובים, בחתרם לגבולות בקעת־העורבים. לאחר שעה עומדים הם לפני ביתה הרעוע של התרנגולנית. בידו של אחד שתי ככרות לחם, בידו של שני שני כלי־מים והנשארים נושאים כל מיני צרורות וחבילות. על פני כולם שפוכה דממת־אימה ועיניהם נשואות אל עליית־הגג לראות כיצד יכנסו לתוכה לשכון בה. מיד מופיעה התרנגולנית בחשאי ומוליכה אותם לפינת־סתרים בפנים החצר, מעמידה שם סולם קטן ועולה בשלביו להראות להם את אלומת־הקש, המשמשת פתח לעליית־הגג. התחיל ר' דוד מכניס לשם את בני־ביתו בזה אחר זה ומסדר שם מקום לכל החפצים אשר הביאו עמהם. בזהירות נסתם פתח־הגג מבפנים וכל אחד מתחיל מגשש באפלולית, נדחק ותופס מקום לעצמו. כמה מהם משתטחים על הקרקע, קצתם בדרך־ישיבה וקצתם בדרך־שכיבה, וכמה, מתוך צימצום ידים וכינוס רגלים, מסובים זה מאחורי זה, והנותרים עומדים צפוּפים זה בצד זה. עוד הם עסוקים בסידור אבריהם – והנה מישהוּ מרשרש בקש הגג ומתדפק על הפתח. נעוּ כל הלבבות: אולי נודעו עקבותיהם ואחד מרגל למצוא אותם? כמו מאליה נשמטה אלומת־הקש וראש מתגלה בפתח וקול עולה, והקול קולה של התרנגולנית, הטוענת: אין הם, עשירי העיר, רשאים לקפח את פרנסתה. יטרחו וירדו למטה וישאלו את בני־המקום מה מחירו של מעון־סתר טוב כזה. על כן באה לדרוש הוספה…

שרה מתמלאת קצף ונוזפת באשה הקולנית, אך ר' ‘דוד משכך את חמת אשתו ומפייס את בעלת־הטענות ונותן לה מה שנותן, והענין מסתדר. שעה קלה של דממה ומנוחה. והנה שוב מישהו מושך את הקש ומחטט. שוב מסתלק מכסה הפתח וזקן עם זקנה מזדקרים ועולים ונער כחוש כבן עשר כרוך אחריהם. זוג הזקנים נאנחים ובוכים וברתת מספרים, כי באים הם ממקום ההרג והתרנגולנית הכניסתם לכאן בשכר. וחזרים הזקנים ונאנחים ובחלחלה מודיעים, כי הנער הזה אשר אתם יתום הוא מאב ומאם: הוריו נהרגו עוד בימי הפרעות באביב, ומאז נלקח לביתם מתוך רחמנוּת, ובודאי ראוי יתום זה, שתהא לו כאן זכוּת־ישיבה. והתרנגולנית עומדת מלמטה על גבי הסולם ומבקשת רחמים מלפני ר’ דוד ואשתו, שיתנו לזקנים ולנער לשכוֹן בתוכם, שהרי מצוה גדולה היא, ואף היא, בעלת־הבית העניה, תבוא על שכרה.

השמש יוצאת להאיר לארץ בנועם ובחסד כתמול שלשום, כמו לא תדע, כי אמש נעשתה ברחובות הקרובים נבלה גדולה ודמי ישראל הופקרו כמים. ואלה בני־האדם, המתלוננים בצל עליית־הגג, מציצים בעד נקבי הקש וסדקיו למה שנעשה מחוּץ לרשוּתם. הנה מסביב להם בתי־ישראל רסוקי־האברים, חותם הדלוּת המנוּולת, הגסיסה והשיתוק עליהם. הנה בית־הקברות העתיק על אגסי־הבר שלו, שעוללותיהם עדיין יושבות בראש צמרותיהם. בבית־הקברות נתכנסו הרבה מן הפליטים מעיר ההריגה ועמהם ילדיהם, אלה המורדים הקטנים, שאינם מקבלים עליהם מרוּת השעה והמרום, עולים אל ראשי העצים ואוספים את עוללות האגסים. ובאיזו דירה נידחת, סמויה מן העין, עולה כאוב תפילה של ימי־אלול, והיא קובלת ומתמרמרת ואינה מתרצית ואינה מתפייסת. ובעוד רגעים מספר תגונב לאוֹזן תקיעת־שופר דקה, רצוצה וגוססת. כאילו נחנקה ומתה כבר כל התנועה הרגילה אשר בסימטא זו. אבל הנה התחילו מתגלות ובאות מן העיר סיעות של נגועי־הפרעות, ובהם פצועי־יד ורגל, זבי־דם, רטושי שפה ואף וחבוּשי אוזן ולסת. אנה מוּעדות פניהם של כל אלה? הם מחפשים להם מקלט בטוח בבקעת־העורבים או בבית־הקברות. ושני יהודים, בהביטם מרחוק לבית־העלמין, נרתעים לאחוריהם ומבהילים יהודים אחרים לרוץ ולהוריד את ילדי־ישראל מעל ראשי האגסים לאמר: הרי אלו יגלוּ לפורעים, היכן מסתּתּרים הוריהם…

כבר הגיעה השעה העשירית ובעליית הגג עצוּם החוֹם, יבש וכבוש האויר, וכבד משניהם הדוֹחק הגדול ואיסוּר התנועה והדיבוּר. כנר בשפופרת תקוע ר' דוד באַמת־פינתו ונפשו קצרה כבר לשאת בעול המחנק והדומיה ולראות ביסוריהם של בני ביתו ושל זוג הזקנים עם הנער, אשר נטפל להם. כבר התפלל שחרית בעל־פה ובלחש בטליתו ובתפיליו, שהביא עמו, וסבוּר הוא ליטול את הספר היחידי הגנוּז בחבילתו ולעיין בו קמעא, אף כי באפלולית זו הדבר כמעט בלתי אפשרי. אך לפי שעה הוא דוחה את העיוּן בספר ומחשבתו פונה לנער היתום, השקוע לו בקרן־זויתו. נער זה נתחבב עליו בעיניו הסכּות והנוגות, בלחייו הדקות ובלחישותיו התמימוֹת. זהיר קטן זה כגדול לבלי דבּר בקול רם ומהרהר לו לנפשו את הרהוריו ופעם בפעם הוא מגלם בלחישה על אזני הזקנים. והם, מתוך התפעלוּת ודמעוֹת, מפרסמים אותם לזולתם. הנה שאל הנער, אם מותר בשעת הדחק לומר “קדיש־יתום” בפני ציבור שאינו מגיע למנין? ופעם בישֹר בשמחה, כי מחזק הוא את לבו בתקוה, שיהגה בגמרא בשקידה ובעוד מספר שנים, בימי ה“יאַהר־צייט” של הוריו, שמתוּ מות־קדושים, ידע כבר בעצמו ללמוד פרק משניות קודם התפילה, וגם לומר פעם נוספת “קדיש־דרבנן”…

– סוסים דוהרים! – עובר לחש בחלל עליית־הגג, וכל העינים והאזנים נמשכות כלפי נקבי הגג.

דהרה זוֹ פוחתת והולכת, ומיד מתחלפת בשאון אטי של סוסים צועדים בפלוגת קוזאקים כבת עשרים איש, שלבסוף מתעכבת במרחק לא רב מביתה של התרנגולנית. מוצפים פרצופי הפרשים איזו התנוצצוּת שמעודף שכרוֹן והוללוּת, ובעיניהם קורי שנת־הבוקר החטופה שהופסקה באמצע. – יהוּדוֹנים! – מכריז ראש הפלוגה, בעל שלושת הסרטים, בהבּיטוֹ לפתחי הבתים – צאוּ ממחבואיכם, צאוּ ותמכרו לנו יי"ש ולא נקח מכם חינם, כי נקנה…

– שלם נשלם בכסף מלא… – יריעוּ כל הפרשים, שכבר התנערו מחבלי־תנומתם.

– ומן הבתים אין קול ואין עונה. רק לאחר ששני קוזאקים בועטים ברגליהם בפתחים, בעיטה זוֹ, שעדיין בה משום “דרך־ארץ” יוצאים מאחת החצרות קומץ יהודים, כאילו יצאו ממחילות־עפר, ועליהם נלווים עוד יהודים, שבצבצוּ ועלוּ מן החצר שכנגד. וכבר כולם שמטו את כובעיהם מעל ראשיהם ונצטרפו יחד, נצטופפו כצאן ופונים לקוזאקים בדברי־תחנוּנים:

– בחיינו, אין אצלנו אף טיפת יי"ש אחת… אנחנו בעלי־מלאכה עניים… בורסקים… אבל עכשיו אין בידינו עוֹרוֹת, אין…

– אין אנו זקוקים לעורות הבהמה שלכם, אולי לעורכם אשר על בשרכם…

– משיבם ראש־הפלוגה בחיוּך, ולעומתו פורצים כל הפרשים בצחוק אדיר. צחוקם זה מדהים את היהודים. מכירים הם, שצורריהם חורשים מזימה בלבם, להתעלל בהם תחילה, להשפילם ולענוֹתם, ולבסוף לדרסם ולכלותם. ומדי פעם שנתקלות עיניהם בפני שוֹביהם, נרעש ונלחץ לבם יותר ויותר.

והנה ניתן צו לשלם כופר־נפש. היהודים מריקים את כיסיהם מכספם, ועוד נעשה אצלם חיפוש מתוך מלקות אכזריות ומתוך חשד, שמא השאירו כסף. ועוד הקוזאקים תובעים, שיוסיפו להביא כסף, ומאיימים להמיתם. והיהודים מחַלים את פניהם, שיחמלו עליהם, אם לא בזכותם, לפחות בזכות ילדיהם הקטנים…

– אבל מהי כל החרדה הגדולה, שאתם חרדים ומתחננים לחייכם? – קוֹבל עליהם בעל שלושת הסרטים.

– פשוט הדבר – מנסה קוֹזאַק אחד בא בימים לפרש במקום היהודים המתיפחים – כל היצוּרים בעוֹד רוּח־חיים באפם, משתוֹקקים להתקיים, ז"א, רוצים לחיות.

– רוצ־צים לח־חיות… מטעים ראש הפלוגה, בחקוֹתוֹ יהודים, שמדברים רוסית משובשת, והפעם דבריו טבולים במרה יתירה. – גם הסוס שנשברה רגלו והכלב שנשרו שיניו מפיו, גם אלו עוד רוצים לחיות. היודעים אתם, יהודוֹנים, מה דינם של אלו? מוחצים את ראשיהם וחסל.

– נכון! – צורחים הקוזאקים כמצטרפים למקהלה אחת.

– גם אני אשאלכם דבר – מתפרץ קוזאק אחד, בצאתו חיש מתוך הפלוגה, רכוב על סוסו לעמוד בראש – לא איכפת לנו, אם אתם מסתתרים בחוריכם, אבל למה אתם מצפינים מפנינו גם את נשותיכם ובנותיכם?…

פתאום נתקע לתוך חלל־האויר קול חצוצרה בודדת, היא החצוצרה הצבאית, הקוראת לקרובים ולרחוקים לבוא לסעודת־הצהרים. נתאווּ הקוזאקים לסעודה השמנה, שהובטחה להם היום לרגלי הנצחון, והם נחפזים, וגם ראש הפלוגה מזרזם לכך. אך בטרם ידהירו את סוסיהם, הופך ראש הפלוגה את פניו כלפי היהודים, שעדיין הוסיפו לעמוד על עמדם באימה:

– הנחנו לכם, נִצְרֵי השורש הארוּר, אבל תדעו לכם, כי עוד נשוב אליכם, ובינתים תאגרו עוד כסף למעננו…

הפרשים התרחקו ודהרת סוסיהם חדלה מהגיע לאוֹזן, והיהודים שנחלצו מצרה מבוהלים לשוב כל אחד למקלטו ולהצטמצם בו עד יעבור זעם.

– אם תרצה לדעת, – לוחש אחד לחברו, תוך כדי התפזרם – אחרי כל אותם האיומים האכזריים, סחיטת־הכספים, המלקות והעלבּונות, עוד התנהגו אתנו הרוצחים בחסד…

– תברך את ברכת “הטוב והמיטיב”… – משיבהו הלה בלעג מר – נפתו ליי"ש ולפרפראות כעשו בשעתו לנזיד־העדשים.

– ואף על פי כן, – מוסיף שלישי – נס גדול נעשה לנו כאן.

גדלה המתיחוּת בעליית־הגג עם הופעתה של פלוגת הקוזאקים בסימטא, אך לאחר הסתלקותה הוקל בה אויר־המחנק עד כדי להשתעל ולהפליט אנחה. עכשיו שעת־הכושר לנוער לטפל בחבילות המזונות, אבל ר' דוד ואשתו הזקנים שרויים בתענית, וכדברי ר' דוד, בשעה זו חובת־הלבבות היא להשתתף לפחות בצוֹם בצערם של אחים, המקדשים את השם…

שוב תוסס באויר שאון מרוץ סוסים בצירוף רעש כרכרה, שמתרוצצת ובאה על פני בקעת־העורבים, וסרוחים עליה קוזאקים סבואים, ובתוכם יהודי שבוּי. הוא איש כבן חמישים, בעל זקן ופאות; שתי ידיו קשוּרות לאחוריו ושער שפמו תלוש עד כדי חשיפת העור השותת דם. גלוי־ראש יושב לו היהודי וצלב נוצץ תלוי על חזהו, ומפיו מתוך פרכּוּסי־תחנוּנים של תינוק, שופעת לתוך חלל־האויר יבבה:

– להיכן מוליכים אותי?

ומראש הכרך מנתּרת שוּב ומתגלית מרכבה, בה יושב קוֹזאק אחד, המחזיק בנערה יהודית, והיא מתיפּחת בבכי־תמרורים ומשועת לחלצה מצרה. – נשבתה לנבל, – עובר לחש־חרדה בעליית־הגג, וכל העינים נטוּיות החוצה.

הקוזאק שורק לרכב, וכשהלה מתעכב – מציץ הוא דרך שער פתוח לאחת החצרות, חוזר ומציץ, ומיד יורד ומוריד גם את הנערה ומושכה אל השער. הנערה שמלתה קרועה וחלק מגופה מעורטל ושערותיה פרוּעות.

– הרף ממני, עזבני… – גוערת היא בשוֹבה, בהאחזה בשתי ידיה בעמוד־השער – למה הבאתני לכאן?

– הביטי – עונה לה הקוֹזאק במענה רך – כאן בחצר גזוזטרה שרויה בצל, נסוּר לנוח מעט.

– לנוח מעט… – חוזרת היא בקול־זועה – פרקת מעלי את עגילי וטבעותי ואמי נתנה לך בעצמה את כל כספה ונפלה לרגליך ובלבד שתרפה ממני, ואתה עוד בעטת בה ולעיניה סחבת אותי אחריך…

– תפסיקי את שיריך, – גוזר הקוזאק – ברוּר וגמוּר: לי הכסף ולי הזהב, וגם אַתּ לי לבלות עמך בנעימים…

נפלטה מפיה צעקה מרה כשהקוזאק מסלק כהרף־עין את ידיה מן העמוד ומכניסה לחצר.

לאחר שעה יוצא הקוֹזאק לבדו מן החצר וצועד חזרה העירה. וּבהתרחקוֹ יורדים דחוּפים כמה אנשים מעליית־הגג לאותה החצר להחיש עזרה לאוּמללה. מיד הם חוזרים, בנשאם על כפיהם את הנערה, השרויה במצב של התעלפוּת ומכניסים אותה למעון־הסתר. מוטלת היא כמתה לפניהם ורק לאחר שזורקים עליה מים ונותנים לה איזו טיפות, עולה בידיהם לעוררה מעט. היא פוקחת את עיניה וסוגרת אותן שוב, מפנה ראשה לכאן ולכאן, כמחפשת דבר־מה, מביטה כה וכה ולוחשת ברטט להעומדים עליה:

– יהודים־אחים, רחמו עלי ותנו לי סכין…

ר' דוד רומז בעינו ומפליט איזו הברוֹת, שמשמעותן היא לא לעשות רצונה. והנער היתום נדהם ממראה עיניו ופניו מתעוים ושוב אינו יכול להבליג ומתפרץ בקול בכי.

– גזלן, סתוֹם את פיך – נוזפת בו בלחישה אשת ר' דוד – הרי ביללתך זוֹ תביא עלינו את הנבלים…

שעה ממושכה שולטת מסביב דממת בית־עולם, אין עובר ואין קול. והנה זעיר פה זעיר שם מתחילים מתגלים כצללים יהודים בודדים, שעוֹלים מן המרתפים ויורדים מעל הגגות. אלו הם ה“יוֹנים הראשונות”, השלוּחות לראות הקלו ה“מים הזדונים” בעיר, או כבר כלו. מתיחדים אלו עם אלו לעמוד בפינות הסמוּיות ובלחש־חרדה ימללו על הסכנות, שעברו עליהם כאן במקלטיהם וקודם לכן בעיר, וכיון שזכו להינצל, חייבים הם לברך את “ברכת הגומל”. עודם מדברים והנה לקראתם יהודים חדשים מקרוב באוּ מן העיר וחדשות בפיהם: הקוזאקים, ימח שמם, מחר עם זריחת־החמה יצאו את העיר; אותם רוצחים יהא סופם שחור, עוד הערב עוזבים את המקום. עוד הם מתלחשים ומתנחמים, והנה באים חדשים ומודיעים, כי אותם שופכי־הדם כבר לדרכם הלכו. וראיה לדבר, זה כשעה ויותר שקטוּ הצעקות ופסקו הקולות בכל אפסי העיר.

בחשאי יורד גם ר' דוד מעל עליית־הגג, דלי ריק בידו, והוא נחפז לילך אל הבאר. הוא מעלה את המים, נוטל את הדלי המלא ובדרך הליכתו בחזרה צופה כלפי החמה השוקעת, והריהו נוטל את ידיו ומתחיל בתפילת המנחה. כעושה בסתר מתקרב הוא אל עליית־הגג ומוסר לשם את דלי המים, ובעצמו נשאר לשעה קטנה בחוץ כדי לעמוד בשמונה־עשרה. עיניו נתקלות בראשי האגסים הירוקים אשר בבית־הקברות העתיק – והוא נזכר בעצי־הפרי אשר מסביב לביתו ובכל הזויות החביבות אשר שם, ולבו מתמלא געגועים, ומתוֹך רגשי נחמה ותקוה ורצון פותח הוּא בתפילת־הלחש. טרם הגיע לאמצע שמונה־עשרה, ומאחוריו חודרים לאזניו קולות מחרידים, שחוזרים ונשנים וכאילו תופסים לו בכתפיו ובזרועותיו… מפסיק הוא מתפילתו ומביט ומאזין לכאן ולכאן: מסביב אין אף יהודי אחד, כולם כאילו מטאטא נעלם טאטא אותם והצניעם. ומראש הדרך חותרים אליו שני בני־אדם לבושי מכנסים בעלי פסים אדוּמים, שני קוֹזאקים מזוּינים והם מעופפים כנגדו את חרבותיהם ולוֹ יכוונוּ את קריאותיהם. מרגיש ר' דוד, כי נפל בפח וכמו עופרת מטמטמת את מוחו ומכבידה על רגליו וזיעה קרה מרטיבה את פניו. הנה הם מתקרבים אליו, שורקים וצוחקים ומראים עליו באצבע ושמחים בו שמחת־ציידים, אשר השיגו את צידם. הנה שניהם באים ומכים על קדקדו וסוטרים על פרצוּפוֹ, ומפי שניהם נשנית מלה אחת:

– דְיֶנְגִי! דְיֶנְגִי! (כסף! כסף!)

צמרמורת חולפת בלב ר' דוד והוא נכנע ומציית לשוֹביו ועל־פי גזרתם הופך לעיניהם את כל כיסיו ומוסר להם ביראה וחרדה את כל כספו. והקוֹזאקים מונים את כספם וטומנים אותו בכיסם, ואחר־כך מפשיטים לאט ובוזזים את בגדיו, את כובעו ונעליו הם משליכים ומשאירים אותו בלבניו בלבד.

–– עכשיו אתה חפשי! – מגרגרים הם בגרונותיהם, לוטשים כנגדו עין ושולחים לו לשון.

ור' דוד אינו זז ממקומו, כולו נרעש ומבולבל, עומד רועד ומיותם ככלי מלא בושה.

– רוּץ הביתה! – צורחים הם על אזניו, פורשים להם לצדדין ומפנים דרך.

פוסע לו ר' דוד בפסיעות נמהרות ונוטה במרחק־מה מעבר לעליית־הגג, ברצותו להטות את עיני שוֹביו מעל המקום, בו חבויים בני־ביתו.

– עמוד! מזדעזעת באויר קריאתם של הקוזאקים.

כיתד נתקע ר' דוד במקומו וממתין למעניו, השוטפים אליו כגלים זועפים ומצליפים עליו במגלביהם ובועטים בו ברגליהם, מפילים אותו ארצה ומקימים אותו שוּב.

– ההיטב חרה לך? – שואל אותו אחד הקוזאקים בחוצפה יתירה.

ור' דוד שותק ועומד לו חיור ונושם קטועות וקצרות. מפיו נושרת שן שמוּטה וּמעל שפתיו וגבות־עיניו הפצועות מטפטף דם. ממשש הוא באצבעותיו את שפתיו וגבות־עיניו כמתכון לעצור בעד הדם.

– יכאב לך? יחר לך? – שונה ומשלש אותו בר־נש, כשהוא נועץ את חוד חרבוֹ בזרועו של ר' דוד ופוצעו פצע חדש.

ר' דוד משתמט מלפני החרב ומבקש רחמים על נפשו, בפתחו בקריאת־שמע בקול רם מלה במלה.

– למה תתפלל לאלוהיך, אשר לא יושיעך – לוחש לו הקוזאק – מוטב שתגלה לנו היכן טמנת את כלי כספך וזהבך והמפתחות שלך היכן הם?! היכן משפחתך? בנותיך היכן?

– אנו נותנים לך זמן שני רגעים – מוסיף הקוֹזאק השני – אם תדבר אמת נשאיר אותך בחיים, ואם תשקר – ככלב נמיתך במקום הזה.

סולד ר' דוד למחשבתו, שבודאי איננו עוד מן הבלתי־מתיאשים בשעה זוֹ שחרב חדה אורבת לו לבין יריכותיו, וברוּר לו כי כאשר אבד אבד. ובודאי יבחר ברצון במות משר לגלות לרוצחים את מקום מחבואה של משפחתו, חס וחלילה! ואולם בני־ביתו, בראותם שהוא בידי הרוצים להרגו, האם יוכלו להבליג מבלי לרדת ולרוץ אליו, אף כי בטוחים הם, שיוסיפוּ על קרבן־נפשו גם את נפשותיהם?

– רבונו־של־עולם, – מתפלל הוא בלבו – עשה שלא יתנו בני־ביתו דעתם לרדת ולסכּן את נפשם, מוּטב שיקשו לבּם כברזל ולא ירחמוּני, שיתאכזרו…

– עדיין אין מענה בפיך? – מהממוֹ קול הקוזאק.

ר' דוד מתחלחל ונשבע וחזר ונשבע, כי אינו בן־המקום, זר הוא כאן ובמקרה נזדמן לכאן.

–– איני יודע… – מתחנן ר' דוד בבכי ודמעות, כשהקוזאקים מתחילים שוב לפגוע בו בקצות מגלביהם.

– “איני יודע” – מחקים הקוֹזאקים את דבריו על כל מכה וּמכה.

שוב אין ר' דוד עונה כל דבר, אינו צועק ואינו בוכה, מוּטל לו כמת על גבי הקרקע. כאילו אינו שֹם לב עוד למעניו, כל פניו וזקנו ושער־ראשו מלוכלכים בדם, דם בגרונו וגם בפיו, כולו מתבוסס בדמיו. נחטף הוא לאיזו תנוּמה קלה ועיניו מידבקות, ומתוֹך הזיה הוא מתחיל לגמגם גמגוּמים משונים ודברים מוזרים. כאילוּ יושב הוא ולומד בניגון במסכת “ראש השנה”, אשר השאירה פתוחה בחדרו על שולחנו… הנה הוא מזהיר בחיבה את הקטנים בעליית־הגג לשבת בשקט, לבלי התלחש…– ופתאום הוא ניעור וכולו מזדעזע, דומה לו, שכבר פרש לשוֹביו את שם המקום, אשר הצניע שם את משפחתו, והם כבר פנו לשם… אך ברגע שר' דוד מביט ורואה, שעדיין הקוזאקים עומדים לא הרחק ממנו – הריהו נרגע ומתפייס ונאנח, ונאנח.

מפרפר ר' דוד בדמיו האחרונים וגוסס, ושני הקוזאקים כבר פרשו להם לשוב העירה. והנה מאחורי איזה בית באים פנים חדשות, כחצי תריסר “שקצים” קטנים, שבאו לראות במחזה.

ברעש ובקולי־קולות ובקינת־תמרורים יורדים להם בני־ביתו של ר' דוד מעליית־הגג, מתקרבים באימה ובחלחלה למקום שמוטל שם המת. לפניהם רץ אותו זקן תשוש, אשר התגורר עמהם במקלט המשותף, ועכשיו התחזק והתאזר, כמו ניתנו בו כוח וגבורה, ועיניו יוקדות, רגליו קלוֹת וכוּלוֹ חימה שפוכה. תופס קרש ממקום שתופס לדלוק אחרי ה“שקצים” הארוּרים, ימח שמם, ובטרם ישיגם הוא מקללם קללוֹת נמרצות, אותם ואת עמם, ומערתו ינוסו כעכברים לכל עבר. ועדיין הוא רודף אחריהם ועיניו כאילו מחפשות אבנים לזרוק בהם, אך מיד שב הוא על עקביו וניגש למת, ופיו מטיח עזות כלפי הגויים הרעים והטובים גם יחד, ואף קובל על ה' יוצר האדם. ובאותה גבורה, שניתנה בו בצאתו, ובאותו זעם, שמילא את נפשו, פונה הוא לעומדים לפני המת, ומתאבלים וצוֹוחים, פורשים כפים וקושרים הספּד – ומשמיע קול זעקה מרה:

– אל תבכוּ למת!

א

שמעון הוא אחד מנגועי־הפרעות, שנשארו לגוּר בויאַזוֹבה שחרבה, והוא המתעסק והדואג לטובת הציבור אצל ה“רֵיבקוֹם”¹ המקומי. יליד־כפר הוא, עבד איזה זמן במשק־שדה ובשנים האחרונות נמסרה לידו סוכנוּת של מכונות חקלאיות. האכרים חברי־ה“ריבקוֹם” רוּבם ממכריו ובהשתדלותו נתנו מקום־דירה לנגוּעי־הפרעות בבית הגדול והעזוב של האחוזה הויאזובית. כבן שלושים הוא, ער לכל פעולה, זריז למצוא עצה וגם להטיל עבודה על כתפיו המוצקות. אשתו טאניה, שגמרה בית־ספר לחובשות, פוצרת בו בכל פעם, שיעקרו ישיבתם ויעברו לקיוב להסתדר שם. מניחה היא, שהוא, כמומחה בחקלאוּת, יסופח ל“מחלקת החקלאות העממית” והיא, בתור חובשת, תילקח ל“מחלקת שמירת־הבריאוּת”. ואולם שמעון דוחה את הנסיעה לכמה שבועות, עד לאחר פסח. נימוקו הוא, שהוא, כעוזר במקום, והיא, כמושיטה עזרה מדיצינית, אינם רשאים להיבדל מאחיהם לצרה עד שתיפתר שאלת מצבם. ותוך כדי ביאורו מתוה שמעון לעצמו תכנית־פעולה ברורה גם לאחר שיעבור לקיוב. צריך לקומם את הריסות ויאַזובה, שהרי בית־האחוזה אינו מוכשר וגם לא ניתק מטעם השלטון לשם דירת־קבע. בקיוב יבוא בדברים עם ה“סוֹבנארחוֹז”² למכור ליהודים במקח ה“קצוב” חמרי־בנין, כגון ברזל־גגות, זכוּכית, מסמרות, וכדומה. דעתו היא, שגם יעלה בידו להוציא מן המוסד הראוי כתב־פקודה לשלטון המקומי לתת עצי־בנין מן היער הויאַזוֹבִי במחיר מוּזל.

ובין כך חג־הפסח ממשמש לבוא, ושמעון כבר הוא טרוד בסיפוק מצות למאה וארבע נפשות. שאלת־המזון חמוּרה היא מאוד במקום: אכרי־הסביבה אינם מוכרים חיטה ליהודים בחילוף שטרי־המעות הקיימים. מקור־הלחם הם אסמי־הבר של בעל־האחוזה, שגורש מאחוזתו ושה“ריבקום”, יורשוֹ, מוכר למחוסרי־הלחם בכמויות קטנות במקח ה“קצוב”. מובן מאליו, שעניי־האכרים קודמים ליהודים ושאת שארית החיטה נוטה ה“ריבקום” יותר להחליף במקח בלתי־“קצוב”. בעמל רב משיג שמעון מן ה“ריבקום” כך וכך חיטה למצות. יודע הוא במה לפייס את המועטים שבחברים המתעקשים, וידע הוא גם כיצד לברר ולנקות חיטה באוסם־האחוזה; ובעזרת יהודים אחרים ו“כלי־קודש” מכשיר הוא קמח לפסח. מחליטים לאפוֹת את המצות לכל היהודים, וגם לסעוד “סעוּדת־חברים”, זאת־אומרת, לאכול ביחד בכל שמונת ימי־הפסח. התעוררות כללית והתכוננוּת לעבודת אפיית המצות. “מכשירים” תנוּר ומלבנים ברזל ומגעילים כלים, מבקעים עצים ומנקים קרשים לגלגל עליהם את המצות. העבודה מעודדת את כל הלבבות – שלא כמו לאחר פרעות: כל פנים מפיקים רצון, נשים מפטפטות וילדים צועקים בקול שמחה. גם טאניה אינה פורשת מן הציבור והיא רצה אנה ואנה, ראשה ורוּבה טרוּדה בעבודה.

יום ראשון לאפיית המצות. כבר העבודה סדורה כהלכתה. נשים מטפלות בעיסה, נערות גוללות את הבצק ונערים בגלגלי־ברזל מנקבים את המצות ולתנור יגישוּן. שמעון יושב לפני התנור והוא האופה. למד מלאכה זו, והמרדה שבידו, שבו הוא שוטח את המצות בתנור, הוא כקשתנית ביד כַּנָר חרוּץ. פניו להבים ומגבעתו על צדו, והמצות היוצאות מתחת מרדהו לא חרוכות ולא אפויוּת־למחצה. מום אין בהן. שאון של מעגילות וקול יציקת המים והעצים הבוערים, קול דברים וגם צחוק, התעסקות ושמחת־עבודה. מישהו מכריז בקול־צהלה, שהגיעה שעת־הצהרים ותפוחי־האדמה המבושלים והמלפפונים החמוצים כבר הם מצפים בחוץ לאוכלים. העבודה מופסקת והכל יוצאים לחצר לסעוד סעודה קלה לפני שולחן עמידה. שמעון, תוך קילוּף תפוח־אדמה, מכרסם מלוא־פיו ממנו ומן המלפפון החמוץ שבכפו והוא שבכפו כעושה עצמו מופת לרבים. נערה אחת מספרת, שגללה כך וכך מצות – ואף חתיכת־בצק אחת לא “נחמצה” אצלה. נערה שניה, כבת שש־עשרה, יפת־עינים, שפניה נתלהבו, מתפארת, שמצוֹתיה הן היפות מכוֹלן, ועדים כל הנערים. צעיר אחד, מאותם היודעים בהויות־העולם, מחליט כי עתה יגדל דור, שכולו עובדים. יבטלו הסוחרים והמוכרים והסרסורים השונים, וכל המשא ומתן יתנהל רק בחנוּיות הקואוֹפּיראטיביות. גם בעלי־המלאכה שוב לא יעבדו בפני עצמם ובבתיהם, אלא בבתים המיוחדים לכך בשביל כל החברה.

– ואנו, שאין אנו בעלי־מלאכה, במה נתפרנס? – שואל זקן אחד לתוּמוֹ.

– הרצען ירצע והאופה יאפה, ואנו, הרוב?…

– אנו, הרוב, נהיה עובדי־אדמה! – משיב שמעון והוא כמודיע חדשה לשומעיו, וכחדשה בעיניהם גם צורת פניו.

שמעון מרחיב את דבריו על דרישת אדמה וקבלתה על־ידי היהודים נגועי הפרעות שבויאזוֹבה, שיעבדוּה כאכּרים. מציין הוא, שרעיון זה נולד בלבו הבוקר, כשהתחילו לעבוד ביחד באפיית המצות ובעד החלון ראה את הגויים החורשים… מן הראוי, שהערב יבחרו מביניהם ועד של אנשים אחדים, שיטלו על עצמם את סידור הענין. הוא יחבּר כתב עם הרצאת הדרישה וינמק דבריו, ואלו החברים, שיבחרו מתוכם, יחתמו עליו. מחר בבוקר יכניס את הכתב למזכיר של ה“ריבקום” ובאסיפת ה“ריבקום” הראשונה תתעורר ותתברר השאלה. במקרה תהא מחרתים אסיפה כללית של ה“ריבקום” בהשתתפות חברים מן ה"איספּולקוֹם³ המחוזי ומן המרכז הפלכי. מובן, שבין שאר השאלות יעמידו על הפרק גם את שאלת נתינת־קרקע ליהודי ויאזובה, וצריך לקווֹת, שהיא תיפתר בחיוּב.

ומוסיף שמעון לברר את פרטי הצעתו ולדבר על כל התנאים ומצב הדברים: מבעל־האחוזה הקודם ניטלו אלף וחמש־מאות דיסיאטינות אדמה, מלבד היער וגן־הפרי וחופי־הנהר. משפחות־הגויים שבויאזובה מספרן כך וכך, ובשביל לספק את מחסורן בקרקע דרוּשות אלף דיסיאטינות, – ובכן קרקע יש די והותר, הוא ישתדל, שיתנו ליהודים לגני־ירק את חלקת־האדמה שמסביב לבית־דירתם, שתים־עשרה דיסיאטינות, וכמה דיסיאטינות בשביל מזרע־תבואה. מפני שאמצעיהם מצומצמים וכדי שיצליחו ויבססוּ את מצבם מן הראוי שיעבדו כולם יחד בשותפות במשך שנה, או עד אחר האסיף. מובן, שהכל יכנס בספר, ואחר־כך גם החלוקה תהא לכל אחד לפי עמלו. יש להם שתי פרוֹת ויקנו עוד כך וכך, יקנו גם סוסים; יש להם קרון אחד ויוסיפו עליו עוד שנים. ישיגו כמה מחרשות ממקום שישיגוּ, מזרעה וּמשדדות, יעשו אתים ומכּושים, ובחשק יצאוּ לשדה…

– אני יודע עבודת־אדמה…– מתרגש שמעון – נולדתי וגוּדלתי בכפר ושש שנים עבדתי במשק־

שדה… נראה לגויים, – מתלהב הוא – שגם יהודים יכולים לחרוש אדמה ולזרעה, אפשר, לא רע מהם.. נאכל לחם מיגיע כפינו ולא מידם המלאה דם… יאמרו המנוּולים, כי נרפים אנו, וכזאת וכזאת עשינו, ועל־כן באים הם לבזזנו ולשחטנו… בנעורינו ובזקנינו נחרוש ונזרע!

– כולנו נעבוד אדמה! – מסכימים רבים מן השומעים – כבר נמאס מסחר־הרוּח ויבּוש־המוח.

והרי כבר ראינו את אחרית־עמלנו… נעבוד בכל כחנו ורצוננו… נעמול, נחרוש, נחפור – בשינינו אדמה, בצפרנינו!…

– גם אנו, הנשים, נעבוד! – משמיעה את קולה הנערה יפת־העינים – הנערים יקצרו והנערות

תאַלמנה…

– אם יפות הן מצוֹתיך, – מעיר שמעון בחיוּך על פניו – יפות תהיינה גם אלוּמוֹתיך!

הכל צוחקים מתוך רצון, גומרים לאכול ומנערים את פתותי ה“חמץ” מעל בגדיהם ובדברי־בדיחה חוזרים אל הבית.

כל אותו יום בשעות העבודה ולאחריה אין השיחה פוסקת על גן ושדה ועל עיבודם. מונים וקוראים בשם, מי מהם מוכשר ופנוּי לעבודה, מי יעבוד בגן ובשדה ומי בחצר. נפח ונגר ורצען יש להם משלהם. יש שני חרשי־עץ ושני חרשי־ברזל. חלק יעבדו לגויים לפרנסתם וחלק ליהודים, כלומר, לעצמם. השותפוּת היא עסק קשה קצת; אבל רק לשנה, לקיץ, והכל יכתב, מי שיבטל ויעבוד ומי שיוציא ויכניס. יעשו חשבון. לפלוני שהיה מוכר זרעי־סלק נשארו במקרה שקים של זרעים ואפשר יהיה לזרוע כך וכך דיסיאטינות. פוּל ועדשים, אפוּנה וזרעי שאר־ירקות אפשר לקחת במקח ה“קצוב” באחוזה המקומית. ותפוחי־אדמה… תפוחי־אדמה לזריעה צריך לקנות משני היהודים שמכפר יורוֹבקה. אצלם פרי מן המין המובחר – מן האמריקני. – אתמול היו כאן שניהם וביקשו קונים… סוּסים אפשר יהיה לקנות רק ביום־היריד, שחל פעם בשבועים ויצא ביום האחרון של חול־המועד. צריך לקנות שלשה זוּגוֹת סוסים וגם פרוֹת. השאלה היא רק אם יספיק הכסף.

– עדר של פרות היה לנו ואותם גזלנים גזלוּן מאתנו! – מעירה אשה אחת באנחה מרה.

– אַל תזכירי דברים ישנים, – עונים לה רבים, שכנראה, אינם מרוּצים להכניס קו עצוב במצב־

הרוח הטוב.

מגיע היום המקוּוה ומתאסף ה“ריבקום” בצירוף “חברים” מן המחוֹז ומן המרכז. באסיפה זו תתברר גם שאלת הספקת־הקרקע ליהודי ויאזוֹבה. עוד משעה מוקדמת בבוקר שמעון וארבעה צעירים ועוזריו משוטטים בחצר־הבית של ה“ריבקום”. מבקשים הם לבוא קודם האסיפה בדברים עם ה“חברים” הקרובים להם ולהשפיע עליהם במידה ידועה. אבקסנטי ושני אחיו הירקנים עושים תעמולה נמרצה שלא לתת ליהודים את חלקת־האדמה שמסביב לבית־מגוריהם. אדמה נשמטה כבר שנתים והיא טובה לאבטיחים, והם רוצים להעמיד עליה מקשאות. יש גם רבים, שמתנגדים בגלוּי לנתינת אדמה ליהודים בכלל, – הגם להם לתת אדמה בחינם? – נפתחת האסיפה בתוך ציבור גדול של “חלֵיבּוֹרוֹבּים”⁴ וסתם גויים וגויות. ה“חברים” הזרים נושאים נאומים על החובה לתת אדמה לכל מי יעבדנה ויוציא לחם ממנה. הציבור מקדם פה אחד את דברי הנואמים בתרועות־רצון ובמחיאות־כפים סוערות. היושב־ראש מתחיל להרצות על עצם השאלה של נתינת־אדמה ליהודי המקום ונואמים יוצאים לדבר בעד ההצעה וכנגדה.

– בּטאֵקי איך ני פּאַכאַלי, ניכַאי או ווֹני ני פּאַשוּט![¹⁸] – דוֹרשת “חברה” אחת מן ה“ריבוקם”." –

ניכַאי האַנדלוּיוּט, ניכאַי שיוּט טשוֹבּוֹט, שטאַני, אַ זימליאַ נאַשׁאַ, פּראַבוֹסלאַבנאַ![¹⁹]

בשורות של ה,ריבקום" ובתוך הציבור הגדול נשמע קול־צחוק והערות של מחאה. מהרבה מקומות מוכיחים לנואמת, שיחס כזה שלט בימי ה“צאַר” ועכשיו אין מבחינים בין פראבוסלאבים לכשאינם פראבוֹסלאביים.

– ווֹנאַ פֹראַבדאַ קאַז’אֵ ⁵ – מתפרצים רבּים מן הציבּוּר, – זימליאַ פּוֹבינאַ בּוּט טילקוֹ חליבּוֹרוֹבּוֹם

איז פּוּפּקאַ⁶

רעש והתרגשות. מפשרים פשרה. מחלקים את השאלה לשני סעיפים. סעיף ראשון – שתים־עשרה הדיאסטינות לאדמת־הגנים, וסעיף שני – מאה דיסיאטינות לאדמת־הזריעה. מעמידים למנין את הסעיף הראשון – והוא מתקבל ברוב דעות. נשמע רק רעש של מחאות מצד אבקסנטי ושני אחיו וכל קרוביהם וידידיהם. הסעיף השני נדחה על סמך, שאין ליהודים בהמות־עבודה ובר לזריעה, ברוב מכריע נגד דעותיהם של “חברי” המרכז והמחוז ועוד יחידים.

– וכי זוהי החלטה צודקת? היכן האמת, היושר? – מוחה שמעון בכל תוקף בלשון אוּקראינית צחה, שמתכונת להשפיע על ה“חליבוֹרוֹבים” הלאומיים. – אם אתם ממאנים לעזרנו בבהמתכם ובזרעיכם – הבוּ אדמה ואנו ניעזר ממקום אחר! יודעים אתם שגם אני הייתי “חליבוֹרוֹב” ויודע כיצד לכלכל ענין בשעת־הדחק… “באין דגים גם הסרטנים לדגים יחשבו”, ובאין סוסים חורשים בפרות ומשדדים בידים… החיטה ביוקר ואינה במציאות – נזרע דוחן, שהוא בזול ודורש זרעים החמישית מן החיטה… והרי בעיקר צריכים אנו להכין את האדמה למזרע־החורף, ולאט־לאט במשך הקיץ נחרשנה… את נוינוּ השמוּ ואת פרנסתנו ביטלו – הבוּ אדמה ונוציא לחם ממנה לנו ולילדינו – ונאכל ולא נמות… וכי זהו יושר – שלא לתת אדמה לעובדיה? יאַק טוּטיטשאַ אִי טיפּאֵרישאַ פראַבדי נּימאַ, דיז' טו פּראַבדי שוּקאַטי?⁷

דבריו של שמעון ולשונו האוּקראינית עושים רושם נמרץ על ה“חליבורובים” והם מצטלבים ומודים על האמת. מתעוררים גם חברי ה“ריבקום” ומעמידים שנית את השאלה על הפרק – והיא מתקבלת בכל הדעות. שמעון נרגש עד לידי דמעות ומודה ומברך, נפרד ויוצא עם חבריו ורץ לבשר את הבשֹורה הטובה ליהודים.

ב

גמרוּ לאפוֹת את המצוֹת והטמינוּן – ובחצר כבר התחילה פעולה רותחת של הכנות לעבודת־האדמה. ששה ימים עד פסח, ושמעון וחבריו מתאמצים, שתיכף לאחר החג יחרשו את חלקת־האדמה לירקות. אין אתּים ליהודים והם מחפשים ומוצאים בבית־המרחץ פלח־עשת ופחי־ברזל שך קלחת מקולקלת, והנפחים מכתתים אותם לאתים. עוֹנת־האביב היא והנפחים טרוּדים בהזמנותיהם של הגויים; אבל לעבודה זוֹ שלעצמם מוצאים הם זמן. במשך חצי יום מוסרים לשמעון מספר אתים, והוא מעסיק כמה צעירים להעמיק את התעלה המשמשת כגדר מסביב לאדמת הגנים. רץ שמעון ל“ריבקום” ומשתדל ומשיג רשיון לקבל כלי־עבודה מן החצר של משק־האחוזה. אולם הגויים כבר קדמוהו ונטלו את כלי־העבודה המתוקנים ולא נשארו אלא מן הפסולת. מביאים היהודים לחצרם משדדות מחוסרות־שינים למחצה, מזרעה ישנה, שנתעקמו צינורותיה ונתפזרו גלגליה, שני קרונות רצוצים וקרשים וחבלים וחביות. מחרשות אין כלל, ושמעון נזכר, שברפתו, מתחת לעצים החטובים, מתגלגלת זה כמה שנים מחרשה, שבשעתה פסלוה הקונים. עכשיו, כשמורגש מחסור גדול במחרשות, עוד אפשר יהיה להשתמש בה זמן־מה. היהודים חודרים לרפת ועשרות ידים מחטטות בין העצים ומוציאות את המחרשה, שסכינה וברגיה הוחלדו. במקרה נמצאה סכין מתאימה אצל הפחח היהודי וברגים משיגים מן השומר של מחסן־האחוזה הקודם, שגנבם והוא מוכרם בשכר פירזוּל סוסיו.

– לעצמם הכל יתקנו! – מעירים הגויים בטינה שבלב, כשהם עוברים ורואים את היהודים

האומנים, המטפלים כנמלים בכלי־העבודה הפסולים והמקולקלים.

בזריזות ומתוך פרפור קדחתני מתכונן יסוד המשק החקלאי בחצר זו, שהיהודים נזדמנו להיות בה בדרך ארעי. יש התעוררות כללית לפחת רוח־פעולה בכל ולהחיות את כלי־העבודה רסוקי־האברים, המוּטלים כפגרים. בעלי־המלאכה הניחו את הזמנותיהם של הגויים ובנעריהם־עוזריהם דבקו בכלים השבורים שבתוך החצר. הנפחים והנגרים ודופקים וחרש־האופנים מתכנס כקיפוד ובודק וממשש את אופני־המזרעה הנמוכים. נמצאה עבודה גם לפחח ליישר ולהטליא את צנורות־המזרעה, והרצען מצא לו עור טרי והוא גוזר ותופר כלי־רתמה. החבתן סותם את סדקי־החביות ושוֹרה אותם במים ואצל הבאר שוליות־הנגרים מקציעים קרשים להכין שוקת לבהמה. רוצים היהודים לקנות סוסים ופרוֹת מגוֹיי־המקום, אבל סוחרי־הבהמות שלהם דוחים את הענין לשבוע הבא. בשני לחול־המועד יהא יריד שנתי בעיירה פלונית והם יסעו לשם ויקנו בחצי המחיר. ומכיון שכבר יש שתי פרות ובעוד שבוע יתוספוּ עוד פרות וסוסים, הרי צריך להכין אוכל לבהמה. שוב מכתת שמעון את רגליו ל“ריבקום”, שימכרו לו במקח ה“קצוב” מאכל לבהמה מעזובת בעלי־האחוזה הקודם. חברי ה“ריבקום” אינם מכונסים עכשיו. התחילה העבודה בשדה וכל אחד עובד בחלקת־שדהו. שמעון רץ מ“חבר” ל“חבר”, ולבסוף חוזר שמח ובידו פתקה לעשרים קרונות של קש ולמאה שק של מוץ. משמחת את שמעון גם עוּבדה זו: פרוֹתיהם משכו בעול בצמד ואפשר יהיה להסיע בהן את המאכל לבהמה מן השדה אל החצר. באים צעירים לקראתו והוא מספר להם ומזרזם להכניס בעול את צוארי הפרות ולאסרן בקרון.

– זאת ה“תורה” שתדעוה! – קורא שמעון ומורה לצעירים כיצד למלא קרון של קש –- בתחילה

תניחו משני הצדדים ואחר־כך באמצע, תכבשו יפה, תעיקו בעץ ממעל ובחבל תסובוּ –- ולא קרון של קש תביאו, אלא הר! סופו של דבר, שמעון אינו בוטח במובילי־הקש והולך עמהם להורותם הלכה למעשה. זקנים נערים ונשים יחד כולם תופסים שקים ריקים והולכים בחפזון להביא מוץ מן השדה. מיד הם חוזרים ושקיהם על גביהם, פוסעים בענוה ובנוֹעם כנותנים ערך ויקר לעצם העבודה, שהתחילו בה. נכנס לחצר ומתנהל לאטו קרון, ששתי הפרוֹת בראשו – גבעה של קש־שעורים צהבהב ונוצץ. הופכים את הקרון – והקש מתפזר. גדולים וקטנים ממלאים את זרועותיהם בחבילות של קש להעלותן לעליית־הרפת, והם כעוסקים בקודש וכנושאים זהב.

– ניגשו לענין בחשק… דובב שמעון בפני עצמו ופניו מזהירים.

נגמר כינוס הקש. כבר הפרות הופכות את פניהן למוּל השדה וכל האנשים, שנשארו בחצר, מבקשים להתעסק במשהו, לפעול, לברוא יש מאין. מצטרפים נערים ומנקים את הרפת, ועל־פי הוראותיו של שמעון, שוטחים את הזבל על אדמת הגנים. מתחברות נערות ומחליטות לטיח בחומר את כתלי־הבית במגולשים ואחר־כך – להלבינם בסיד. תרחצנה את הרצפות והחלונות והדלתות ותטאטאנה בחצר, תפזרנה חול צהוב, – ערב פסח, והרי בבית ובחצר כבר הכל כשלהם! אומרות ועושות. בפינת החצר מוצאות הנערות בוֹר העשוּי ללישת החומר, מביאות חומר ממחילה ומכניסות לתוך אותו בור, מוסיפות תבן ושופכות מים. הנערה יפת־העינים ראשונה היא זורקת את נעליה מעל רגליה ומפשלת את שמלתה ממעל לברכיה וקופצות לתוך הבור. אחריה קופצות עוד חמש נערות וששה זוּגוֹת על רגלים צחות, שהשמש לא שזפתן, משתקעות בחומר. והנערות כיוצאות בריקוּד.

– ריקוּד חדש! ריקוּד חדש! – מצפצפות הנערות בעליצות רבה.

בבור־החומר מתפרץ צחוק רענן: אצל אחת הנערות נשתרבבה שפת־שמלתה המופשלת ונפלה לתוך דיסת־החומר. – שֹשֹות ושמחות העוֹבדות ושמחים גם כל המביטים עליהן. הכל חדש ומעודד. עיפו הנערות, עיפו ואדמו – ואינן מניחות מעבודתן. גומרות ומתחילות להעלות את החומר מתוך הבור ולהשרותו על גבי הכתלים, הללוּ טחוֹת בחומר מבחוּץ והללו רוחצות במים מבפנים, ובעד החלונות אלו לאלו קוראות ונענות:

– גם אנו נעבוד כמותן! טוב לעבוד… שמענה, נערות, ראינה, מה מצהיל! גם טאניה נגררה –אחר הזרם הכללי, עזרה להכניס את הקש ולחייה הוורידוּ ועל שערותיה השחורות שרידי־קש כחוטי־זהב. נשתנה מצב־רוּחה בשני הימים האחרונים ושוב אינה אומרת מלה על שינוי־מקום. ברוב־ענין מדברת היא על כל פרטי־העבוֹדה שבחצר גידולי־הבר, שיתעסקו בהם בשדה. ביתר מסירות התחילה לעבוד גם במקצועה וקבעה לה מעין אמבּולאטוריוֹן באחת מן הפינות של חדרי־הבית. סידרה לה בארון בית־מרקחת קטן ואמצעי־חבישה ומכשירים שונים. הטילה על עצמה עוד חובה: לאחר החג המלמדים ילמדו את הילדים עברית והיא ועוד שתי נערות תלמדנה חשבון ושפת־המדינה.

– שתדע, שתדע – פונה טאניה לבעלה בדרך בקשה ואזהרה – שגם בשבילי תקצוב עבודת־שעה קבועה בגנים!

שמעון חושש לדבר, שה“ריבקום” יתכנס מחדש וישַנה את ההחלטה לתת קרקע ליהודים והפה שהתיר הוא שיאסור. מציין הוא, שבכאן כמקודם אין הכח במה שנאמר בהחלטה, אלא באותו “נייר” עם החתימות והחותמות, שמתקבל מגבוה לקיים מה שנאמר. נתעכב משלוח ה“נייר” והוא צריך ליסע לעיר המחוז להזיז ב“איספולקום” את הענין. אגב, יבקש נשק ורשיון להחזיקוֹ, שהרי אבקסנטי ואָחיו והדומים להם לא ינומו ולא יישנו וצריך לשמור. אמנם, יש להם קצת נשק, אבל אסור להשתמש בו בלא רשיון בכיס. הוא גם יחפש מחרשות בשרידי־המחסנים, שנלקחו מן ה“זימסטבו”, מפני שבזוֹ שאצלם לא יספיקו לחרוש. מחליט שמעון לנסוע עוד קודם החג. וכשהוא נוסע מזהיר הוא, שאם יבואו הסוחרים של תפוחי־האדמה יקנו מהם פרי זעיר לזריעה, ובתנאי שיקדימו להביא. בשעת אחר־הצהרים שביום של ערב־פסח חוזר שמעון מעיר־המחוז. וכשירד מן העגלה פניו מעידים שנסיעתו היתה מוצלחת. מוסר הוא לצעירים גליון עם חתימות וחותמות שחורים ואדומים ומזרזם להמציא את הגליון לידי המזכיר של ה“ריבקום”. מספר הוא, שנשק לא השיג וקיבל רשיון לשני אקדחים ורוֹבה אחד. מובן, שתהא אפשרות להחזיק נשק כפלים ויותר. גם מחרשות לא מצא, אלא מצא שם בשוק זרעים מובחרים של מלפפונים ושאר־ירקות. ביחוד משמח הוא את טאניה: מן ה“זדראבאוֹחראן”⁸המחוזי קיבל בשבילה מכשירים ואמצעי־חבישה בכמות זו, שהיא דרשה בעצמה. הכין לה גם מעין “הפתעה”: לתלמידיה העתידים הביא ספרי־לימוד ומחברות וכלי־כתיבה. עכשיו כלי־כתיבה אין להשיג כלל, ומידי ה“קוֹמאוֹבּראז”⁹הוציאם ביד חזקה ממש!

היהודים מודיעים לשמעון, שהסופרים מיורובקה היו כאן ומכרו תפוחי־אדמה: שני קרונות יביאו בראשון לחול־המועד ואת השאר – לאחר החג. עוד מודיעים, שעשו חליפין עם גוי אחד: יקבלו ממנו מחרשה ישנה, שיביאוּה מחר, ויצחק הפחח יצפה בפחים את ביתו ואוּרותו. הנפחים שמכירים את המחרשה מבטיחים, כי בשני ימי חול־המועד הראשונים יכשירוּה לעבודה.

– כבר יש אצלנו תשעה־עשר אתים! – מבשרת הנערה יפת־העינים לשמעון – גם לי כיתת דודי

אֵת מעוּשת יפה.

– האת שלך בודאי הוא היפה ביותר… – מטעים שמעון, כשהוא פונה לנערה בחיוּך מסביר –

תשתדלי שגם נירך יהא היפה ביותר!

קול צחוק. שמעון קם ונגרר אחר האומנים, המשדלים אותו ללכת ולראות את הנעשה בשני הימים, שנעדר מן המקום. בחצר כבר מתהלכים תרנגול ותרנגולות ומן הלוּל נשקפים צוארים לבנים של אוזים ונשמע גרגורם. כל העופות הללו נקנו אתמול. מבהקת השוקת, שצירפוה מקרשים לחים, ושני הקרונות, שנתחדשו חלקיהם, סדוּרים כמוכנים ומצפים לשימוש. המחרשה מחוברת וערוכה בכל וכלי־הרתמה החדשים משוּחים בזפת ומתיבשים לאור השמש. ועל גלגל זעיר חדש של המזרעה מותח ומהדק בן הנפח, היחידי הממשיך עוד לעבוד בחצר, חישוּק־ברזל חם.

– די לעבוד! חג…מעירהו שמעון רכוֹת.

– אבל שלא תהא מניעה, – משיבים במקום בן־הנפח כל האומנים בני־לויתו של שמעון – שלא

שלא נעכב העבודה!

שעה קודם השקיעה. ערב־פסח. מאירים את העינים כתלי־הבית הלבנים והחול הצהוב המפוזר מסביבם. בחצר כבר שבתה כל העבודה ויהודים בטלים משוטטים וסוקרים. נערות רחוצות וסרוקות ולבוּשות בשמלות שכבסוּן בידיהן מתלקטות אצל הבאר וליד השוקת החדשה נערים מצטרפים לנערות ובחבורה אחת נושאים הם מים לבית בדליים מחודשים, דליי־פסח. ילד ופרוסת־מצה בידו רוכב על הגלגל הזעיר והחדש של המזרעה. הריח של מאכלי־פסח מתמזג בריח דשאים צעירים.

– בראשון לחול־המועד עם שמש נשכימה לגנים! – מבשרים הנערים והנערות אלה לאלו.

ג

בראשון לפסח אחר הצהרים מצטרפים יהודים לחבורה והולכים לתור את אדמת הזריעה, שקבעו בשבילן מעבר לחורשה. הדרך לשם רחוקה והם חוצם שטחי שדה גדולים ופאת־חורשה ועוברים על חלקת־אדמתם לארכה ולרחבה. שמעון מעיר על ריחוק המקום ומגרעות האדמה. דאגו הגויים שלא לתת ליהודים מן העדית. אבל אין דבר: האדמה תשביע את עובדיה. בצד זה יזרעו דוחן, על הגבעה – חמניות לשמן, ובקרן־זוית זו שבשפלה ישתלו מעט סלק לזרעים. בגבול החורשה – קרקע בתולה, והיא תצלח למקשאות. ובעמק הקטן מרעה לא־רע, וגם קרוב לנהר להשקות את הבהמה. את רוב האדמה יבינו לחיטת־החורף. שתי פעמים יפתחוּה וישדדוּה, ואפשר יעלה בידם אף לזבלה קצת. – מדבר שמעון על קרקע וזיבוּל וחרישה ראשונה ושניה – ודבריו חדשים באזני היהודים, והם שותים אותם בצמא. בחזירתם עוברים הם דרך החורשה ובני הנעורים מתעכבים בין השיחים ותחת כל עץ רענן. עיני הנערות מוצאים את הסיגלים ובכורי־האביב, והזקנים מזהירים, שפסח, כשבת, יש בו איסור קטיפה. מתקרבים התרים לחצר הבית מצד הגנים, שמעל רמתם נראות הנתיבות המסתעפות בין שדמות הגויים. אדמת־הגנים לא נזרעה שנתים והצמיחה דשא כאדמת־בוּר, ולפי דבריו של שמעון, פוֹריה היא. מחליט הוא, ששליש ממנה יזרעו ירקות לעצמם, די והותר, ואת השאר – תפוחי־אדמה למכירה. חלקה זוֹ תתן עשרים שערים!

מתבהר הבוקר של יום ראשון לחול־המועד. ועוד כחצי שעה עד הזריחה – וכבר נתכנסו יהודים על אדמת־הגנים. ושמעון משוטט אנה ואנה, טרוד ושקוע בסידור העבודה. תשעה־עשר אתים נמצאים ברשותו והוא מעמיד על קצה גבול הגנים תשעה־עשר חופרים. מראה הוא להם באיזה עומק לחפור וכיצד לעבוד בחבורה ולשמור על הניר. נמצאים כאלה, שעבדו בחפיר, והם עוזרים לשמעון ללמד את אלו שאינם יודעים. בתחילה קצת הענין יגע. אין החופרים יכולים לעבוד זה בצד זה והם מתלבטים ומתבטלים – ואין נחת. אולם שמעון מכניס במהרה סדר בכל הערבוביה. הניר מתחיל לקבל צורה נכונה והעבודה מתקדמת. בין החופרים גם שלש נערות: אחותו של הרצען וגיסתו של החבתן והנערה יפת־העינים. האחרונה הקדימה ללמוד לחפור מן ה“שקצות” ועכשיו היא מן הבקיאות ומן המלמדות לאחרים. אוחזת היא באת כחופרת מנוסה, רגליה היחפות נתונות בסנדלים של גמי, צחוק בפיה ופרחים בשער ראשה. מהיכן נטלה סיגלים לנעוץ בשערותיה? וכי הספיקה זוֹ כבר לרוּץ ולקטפן בחורש? –

– בת־אחותו זוֹ של הנפח לא ילדה היא, אלא שדה! – אומרים את שבחה. ועל קצה גבול הגנים שכנגד החופרים מסמנים קו ישר, שממנו יתחילו בחרישה. המחרשה כבר במקומה ואוסרים בה את שתי הפרות. תפקידו של החורש מתחלק לשנים: יוּדיל העגלון ינהג בפרות וברוך “גיבור” הקצב יחזיק במחרשה ויכונה. שמעון מעמיד את המחרשה על העומק והרוחב הדרושים ומרגיל את שני הפועלים במלאכתם. יוּדיל העגלון השוֹט בידו וחיש שולט הוא בפרות כבזוג־סוסיו, שנגזלו בימי הפרעות, וברוך “גיבור” הקצב מרים ומטה את המחרשה והיא בידיו כעגל קטן עקוּד. גם הפרות מרגישות את עצמן כמו במקומן. רגילות הן בחרישה והולכות למישרים ואינן נענות לעגליהן הגועים, שכלאוּם ברפת. נחרש תלם ראשון ונפתח שני. נפתחים ונגמרים תלמים חדשים זה אחר זה והשטח החרוש הולך וגדל. ובין החצר ואדמת־הגנים מכינים את הזרעים. עבודה רבה, ובעיקר מטפלות בה הנשים; וגם טאניה בתוכן. קערה עם פּצלות של שום, שקליפתו ורוּדה־צהובה, וגיגית גדושה בצלצולים אדמדמים, שנראים מרחוק כפקעי־שושנים. תרמילים וצלחות וניירות ממולאים זרעי צנון וגזר וקשואים ושאר ירקות ויריעות שטוּחות עליהן פזורים מיני קטנית, פול וחמצה, כדים וסירים, ששרו בהם במים זרעי סלק ותירס לפני שלשה ימים, עוד בערב־החג. נשים בודקות ומנקות, זוֹרוֹת ובוררות, ופעוטות בפישוט ידים ורגלים רובצים על היריעות ומלקטים את הפולים המגוּונים לשם שעשועים. בין הנשים שיחה על ירקות ועל דוגרות וביצים ועל מספר הימים עד התבקעותם של האפרוחים.

נושבת רוח־אביב קלה ושמש של חול־המועד פסח מזלף את זהבו הרענן. והשטח החרוש שמעבר מזה והחפור שמן העבר השני מציצים בעיני־שחור זה לזה, והשטח הירוק הגדול שביניהם קמעה־קמעה פוחת והולך. מאחרי החורשים והחופרים מתגלים אנשים עם מגרפות, הם מפוררים את הרגבים ומרככים ומישרים את הקרקע. בגבולות מתחילים זורעים חמניות ודלעות ושותלים סלק לזרעים. ושלש הנערות החופרות עוברות לעבודה זו. הנערה יפת־העינים עם הפרחים שבשערותיה מקפצת אנה ואנה, עושה את סינרה ככיס־זרע, נוטלת מתוכו בצלצלים וזורעתם. צפרים קטנטנות יורדות בטיסה ובצויצה ומדדות על המגרפות החדשות. שמעון הולך לפקוד את הזורעים ובדרך־הילוכו טאניה מעכבתו להראות לה כיצד לערב את הפרג בחול ולזרעהו. מאצל הזורעים עובר שמעון למקום־המגרפים ומאלו – לחורשים ולחופרים, כשרביטים שלוחים מבטיו לכל נקודות־העבודה וקולו הולך למרחקים. נתחזק קולו ונזדקפה קומתו והוא כמרגיש בעצמו, שמנהל את העבודה בכשרון וידיעה, והכל כנשען על כתפיו המוצקות. חוסן ובטחה מוצאים כל שואליו בתורת פניו כשהוא עובר לפניהם, וכשהוא נפנה מעמהם נראה להם ערפו שכנגדם כברזל לא־ירועע.

שוֹבה את לב היהודים העבודה, שהתחילה בגן, וכולם בנעריהם ובזקניהם באים לראות בה. כאן גם ישישה תומכת פלך ואשה עם תינוק בן שבועים ושלמה’לי הסומא, הוא ומטהו. כאן גם המלמד הזקן, שמדבר במאמרי חז"ל בשבח עבדת־האדמה והוא משגיח, שהעובדים ישתו מים מדלי, שאין בו חשש חמץ. באים להיות בין הרואים החבתן והרצען ועוד אומנים, שנטרדו בהזמנותיהם של הגויים והזניחון באמצע. באים להתבונן גם הנפחים, שנתעסקו במלאכת תיקון המחרשה של אותו גוי, שעשו עמו חליפין. שמעון פוצר בנפחים, שילכו להמשיך את מלאכתם, והם מבטיחים לו, שעד מחר בערב, כשישובו סוחרי־הבהמות עם הסוסים מן היריד, יגמרו לתקן את המחרשה. עליהם ועל צוארם! יעבדו בלילה! – הביאו הנפחים עמהם שני אתים חדשים, ואין איש יודע אימתי הספיקו לכתתם. ועוד שני חופרים נוספים. מתגלים עוד שני אתים ועוד שלושה, וביחד חמשה. מן הגויים שאלוּם. ועוד חמשה חופרים נלווים אל הקודמים. משמיטים מבין החופרים את כל הנערים ואת מקומם נוטלים בוגרים, שכחם בידיהם ובמתניהם ושהעבודה הולמתם. משמיטים גם את הנמושות מן החנונים וממנים במקומם אנשים, שעבדו מקטנוּתם. ושוב הכל – פועלים מבוררים ומנופים כאחד: הנפחים והנגרים והחבתן והרצען וחרש־האופנים וחוטב העצים ושני הסבלים ושלושה שעבדו במחצבה וכל שאר הרגילים בעבודה קשה. עשרים וששה חופרים – וכולם מושכים בניר כחוט־השערה, משקיעים אתיהם – והקרקע מתמזמז תחתיהם. אתיהם כחרבות והם כמבתקים, פוסעים ומבתקים, פוסעים וכובשים. –

– עם “חברה” כזוֹ לא רע לעבוד… – קורא שמעון בפני עצמו – יביישו את המעוּלים שבהם… לא חנונים ומלמדים ולא נערים מתלמדים…

וחשק־משנה תוקף את ברוך “גיבור” הקצב החורש ואת יודיל העגלון הנוהג בפרות. יותר הזדעזעות וחיים במחרשה “שלהם” והיא נישאת כסירה על פני המים לרוח מתחדשת ומתמדת. כבר קשה להכיר מי מניע את המחרשה, אם הפרות או החורש והנוהג בפרות שעוזרו או אפשר, ארבעתם יחד. נתעוררו גם המגרפים האוחזים והעובדים בכל כלי־עץ וכלי־ברזל הבאים לידם. פושטים הם מכל הקצוות שמאחורי החורשים והחופרים. גם להם נתוספוּ ונתחדשו הרבה ידים וכולם דמם נתחמם ונתאווּ לעבודה, תאוה זו שולטת גם בזורעים ההולכים אחריהם ובנושאי־הזרע ובכל הטרודים בהכשרתו. הכל עובדים, ואפילו הבטלים נפשם עם העובדים והם נטושים ביניהם וכעוזרים להם. המלמד הזקן תיקן לעצמו עבודת־קבע והוא מגיש מים לשתות לעובדים בלוג של פסח. קמה הישישה התומכת פלך מעל שק־הזרעים שישבה עליו, והאמה עם התינוק היונק משדיה מתקרבת למקום העובדים. גם שלמה’לי הסומא אין לו מנוחה. מכוין הוא את אזניו להקשיב ומטהו מגשש באויר. והפעוטות מצפצפים ומתחננים, שיתנו להם לזרוע את הפולים שלקטו: יגדלו הרבה־הרבה פולים נקודים וברודים.

שמעון מתגלה פעם במקום זה ופעם במקום אחר, ועיניו מודדות בצמא כל אַמת־קרקע מעובדת. ברוּר לו, שבימים הראשונים שלאחר פסח, ביחוד בתוספתה של המחרשה השניה, יגמרו את העבודה בגנים ויצאו לשדה. מכניס הוא את כף־רגלו בשלב עליון שבאופן־קרון ומציץ לדרך: ממתין הוא ליהודים מיוּרוֹבקה, שיביאו את תפוחי־האדמה. שוב הוא משוטט בין החורשים והחופרים ובין המגרפים והזורעים, ונפשו קצת נפגמת ממראה־עיניו וממשמע־אזניו. פסקו לגמרי אותם שיווּי־המשקל וההתרכזות השקטה, שהם תנאים הכרחיים בשעת־העבודה, והתחילו לעבוד מתוך התרגשות יתירה ומתוך איזה טירוף־דעת. הכל כשיכורים מיין, ואלה את אלה מלהיבים ומזרזים לעבודה בקולות ובקריאות חריפות על חשבון מהרסיהם ומחריביהם…

– תתיגעו.. – מוחה שמעון, מתאמץ להשקיע את האש, שאחזה גם ביסודות־נפשו – בעבודה צריכים להיות מתונים… בתבונה ובחשבון… וכי ריקוד־חסידים הוא זה, שאתם מתלהבים בו? – כאן שדה ולא חפירה של חזית… לא, לא כך עובדים!

– כך עובדים, כך! – נשמע קול ענות גבורה מאצת הפרות והמחרשה ומכל העברים.

הכל סוער מסביב וההתלהבות אינה שוקעת. הכרוזים וקולות־השמחה והאנחות מתמזגים יחד כשירת־עבודה מעוררת ומאזרת־ידים. נשמע גם קולה של טאניה העובדת, והנערה יפת־העינים מעין קול־רינה עולה מגרונה. ושני שטחי־הקרקע המעובדים הולכים וגדלים, וצדי השטח על קרקע־הבור שביניהם כטרף הם לשיני כלי־הברזל.

ד

בשבוע השני שלאחר פסח כבר נמצאים ברשותם של היהודים עובדי־האדמה ארבעה זוגות סוסים ועדר פרות חולבות ויש גם פרות לעבודה. נוספו שתי מחרשות וגם משדדות. וכשגמרוּ להכשיר את הקרקע בגנים, עברו לחרוש ולשדד את חלקת־השדה. משום שאחרו את עוֹנת־הזריעה של תבואות־הקיץ המוקדמות זורעים רק כוסמת ודוחן וסלק ותפוחי־אדמה. בכל אלו נזרעות כמה דיסיאטינות, וכשני שלישי־קרקע נשארים להכשירם במשך הקיץ לחיטת־החורף. ימי־אביב חמים ושקטים, וגשמים יורדים בעתם, והנביטה והצמיחה עולות יפה, והכל אך טוב. הוטב היחס גם מצד הגויים: נשתתקו. אבקסנטי ואָחיו מצאו להם קרקע אחר למקשאות ועברה תשוקתם לאדמת־הגנים. ההתלהבות הגדולה, שהורגשה כל־כך ביום הראשון, נתחלפה בעבודה מתמדת, אטית והדרגתית ועושה פרי. האומנים כל אחד עובד במקצועו ושאר האנשים מתמנים לעבודת־האדמה בסדר קבוע בכל יום מבעוד ערב. כל אחד כבר רגיל הוא בתפקידו, ולפי דבריו של שמעון השמח בכך, מוכשרים יהודים לקבל גם תורה זו. כבר למדו הנערים לרכוב על סוסים, לנהלם על מי־נהר ולרעותם בלילות. ומפי בחוּר ובתולה יש שבשעת עבודתם בגנים ובשדה מתפרץ שאון־גיל ונשמע קול־שירה.

יום אחר יום – וששה שבועות מצטרפים, ושינוי בא במצב רוחם של היהודים עובדי־האדמה. מקוים גם ליבול טוב, וכל עמלם הקשה ומחסורם בכסף אינם מצערים אותם. מזרעיהם וירקותיהם הם די נאים וכולם מספרים בהתפעלוּת ובשמחה על מראם הירקרק והרענן, ה“מחיה־נפשות”.

ואולם מעיניהם מבצבץ משהו, שמעיד על התרופפות בטחונם, שיאריכו ימים על אדמתם, כקוראים מעל פרצופיהם הקודרים של ה“חליבוֹרוֹבים” השותקים, כאילו קוראים הם: “המתינוּ, אדמתנו תקיאכם!” – וגם מכל מה שקרוב ומסביב להם יגוּנב ללבם דבר־מה פוגם ומעגים. מוּזר בעיניהם, שיום־השבת כאילו אינו מתקבל אצלם אלא כיום הבא להפסיקם מעבודת־אדמתם. וביום הראשון, כשהם נטרדים בכלי־מלאכתם, פעמוני ה“צירקבה” כאילו תוקעים בהם את גלי־צלצוליהם הכבדים. הם עודרים בגניהם – ומנגד מנצנץ הנהר, ערבות מצילות וגינות־כרוב, כובסות משקשקות בלבנים ושרוֹת, מתרחצים גויים וסוסיהם, צהלה וצחוק, שמחה גדולה. ופתאום נשמע קול שריקה ונביחה ומרוצה – כלום משסים השקצים את הכלבים בילדי־יהודים? – וכשהם בשדה יש שנדמה להם, שמסביבם נושמת אותה רוח, שמרגישים בה כשנכנסים לחצר הגוי. סוסיהם ופרותיהם, שמעבידים כאן, והצפרים והרמשים, שמזיקים ושאינם מזיקים, כולם שאילו רק את לשון־הגויים ישמעו… ואושת הבר וחליל־הרועה הם באותה לשון, ובאותן לשון ורוח ספוג השדה וכל אשר בו. שדה זו בחרישו האביבי כצירוף הוא לחג “פסחא” ובקצירו – ל“פּיטרוֹ”, ועונת־גשמיו נרדפת לגמר צומות־הגויים ומועדי־חתונותיהם… כאן גם השמים נראים ליהודי כאחרים, וכשהוא מתפלל, איזה מורך בלבו והוא ממהר וגומר. וריבה יהודית, כי תשיר לה משירי־הגויים, – קולה מתעגם ועל שפתיה שירתה מתה…

התחיל קציר החציר. גם היהודים יוצאים לקצור מעט חצירם שבחלקת־שדם. פשוטי־מעיל וגלויי־חזה קוצרים הם במגלים וכונסים בקלשונות, וביניהם גם כמה נערות, שכּבנות־הגויים חגרו שמלותיהן ועטרו מטפחות לראשיהן. מרחוק, מעל הגבעה, נשקפת ממוּלם העיירה החרבה והשוממה, ומשום מה כאן, בשדה, בכל פעם כיד שלוחה משם בחשאי וצובטת בלב… מתאמצים היהודים להתאושש ומזרזים זה את זה לעבודה בכרוזי־גיל ובפטפוט קל. ונערים וגם זקנים מתלוצצים עם הנערות. ומסביב פשטו בחלקותיהם אוכלוסי־הגויים עם קרונותיהם וסוסיהם וכלביהם, והיהוּדים כנגדם כטיפה מן הים. מתחילים זאטוּטי־הגויים להלעיב בדברי־זלזול ביהודים ומחַקים בלעג את דיבורם ואופן־קצירם, והיהודים עושים את עצמם כאינם מרגישים. מתוך התמסרוּת כפולה מחדשים היהודים את אסיף־חצירם ומתכונים להאיר פניהם ולשוחח ולשיר. ואף־על־פי־כן עצובים הם ונאנחים ודבריהם מופסקים.

אַל תצטערו! הוסיפו לשיר! – צועק שמעון כגוזר וכמתמרמר ונאבק להיחלץ ממיצר־הצער, שאף הוא נתפס בו – נערות, תֵּנָה בשיר קולכן! – איך נשיר? מה נשיר? – משתוממת בתמימוּת הנערה יפת־העינים. – לאחר שבוע מוסר שמעון את הנהלת המשק לחבריו ונוסע לקיוב להשתדל ולהשיג חמרי־בנין במחיר ה“קצוב”. מנסיעתו חוזר הוא בלא שהצליח ביותר. ברזל ושאר חמרים חשובים לא מצא והביא רק מעט כלי־עבודה לאומנים. בין כה מתאשרת מטעם השלטון פקודה לתת ליהודים עצי־בנין במחיר מוּזל מן היער המקומי. שמעון בלוית רוּבם של היהודים הולכים לבדוק את חורבותיהם ולדון במקום כיצד להתחיל בבנינם. עומדים הם בחצרותיהם וסוקרים, וכאילו אך עכשיו הכירו לדעת, שמגרשיהם מצומצמים – אין מקום להחזיק פרה ולגדל עופות, אין אפילו אַמת־קרקע אחת לזרוע עליה ירקות… והבנינים – מרובה בהם הפרוץ על העומד ויותר מחוסר אמצעים לחדשם חסר הבטחון, שמה שיקוממו מחדש שוב לא יהרס. ניטל החשק לבנות. אין הלב נמשך אחר הבנין, והכל פה אחד דוחים את ההתחלה לזמן־מה. והרושם המדכא עוד מתגבר בלבם, כשהם חוזרים בדרך לבוא לחצרם בחלקת־הכפר בין נחלות־הגויים. בתי־הגויים ואסמיהם וגינות דובדובניהם, ואפילו המכלאות הקלות והגדרות הדחויות, – הכל נראה כעומד איתן על הקרקע, מבוסס ומושרש עד לאין להזיזו. אין היהודים מעירים דבר, אבל כחומר מציק מתגבב ללבם, וכשהם מגיעים לחצרם מתגלה הוא בשיחתם הראשונה. משוחחים על מה שהבאר שבחצרם נהרסה ומוכרחים להביא מים לצרכיהם מבאר רחוקה.

– נחפור באר חדשה! – מזמין שמעון את הציבור כקורא להתגברות ולהתעודדוּת – נכרה שבוע,

שבועים ונגיע עד עומק־המים…

– לא צריך לחפור! לא כדאי לחפור! – מרחפים קולות מכל עברים.

– לפי שעה נביא מים, ועוד נראה…

– אין עוד מה לראות!

מנצחת דעתו של שמעון, שהרוב המכריע כאילו בעל־כרחו נגרר אחריה. ולאחר שלושה ימים ניגשים לחפירת הבאר. אולם הדברים יגעים. חופרים יום ושובתים יומים. מתעכבים לשבוע – ולבסוף דוחים את הסיוּם עד לאחר האסיף. רפו הידים, ועצב תקף את הלב, ונעשתה העבודה מופרכת מעיקרה. כל אחד כמודה בלבו, שנעקר היסוד מתחת לרגליו. עוד כניצוצות בודדים, מזהירים ניתזים לתוך אותו החלל שהאפיר שבחיי־הקרקע שלהם. עוד יש גיל וחיים, כשהנערים חוזרים בערב מן השדה ונפגשים בנערות היוצאות לחלוב את הפרות. עוד רעד של אור עובר על פני היהודים, כשהם לוקטים וטועמים מראשית מלפפוניהם הטעוּנים “שהחיינו”. כמאושרת רצה הנערה יפת־העינים לבשר ולהראות לכל, שכך ושך תפוחי־אדמה הוציאה מתחת שיח אחד… – ואולם כל הרשמים הללו חולפים בין־רגע, וההתרשלוּת וההשתקעות בשלילה הולכות וגדלות. אין עוד אותה התענינוּת, אם הרוח המנשבת תשדוף את הדוחן והכוסמת ואם הגשם ישביח את הסלק ותפוחי־האדמה. אין רגילים עוד לספר בבוקר, אם ירד הטל, ואין שמחה מתעוררת כשמתבשרים, כי פרה המליטה. וכמו מאליו הולך ונפסק זיבול הקרקע שקודם החרישה השניה לזריעת חיטת־החורף.

והנה שני יהודים, שברחו מן העיירה בימי הפרעות. באים למכור לגויים את מגרשי ביתם הנשרפים. מספרים הם, שעברו מעיר לעיר ולא מצאו מקום־מנוחה, ועכשיו יסעו למזרח הארץ, במקום שיש פחות שנאה ליהודים ויותר תקוה להתפרנס. מוכרים הם את מגרשיהם ונוסעים – ונלוים עליהם שנים מעובדי־האדמה, קרוביהם. והללו מתחילים להשכים לפתחוֹ של הדואר, שולחים ומקבלים מכתבים מקרובים וידידים, שהם שקוּעים במקומות שונים. מן העיירות השוכנות על הגבול באות ידיעות, שיהודים הרבה נוהרים לשם במחשבה להתגנב אל מעבר לגבול. ענין עבירת־הגבול מושך את הלבבות – ושוב אף בשעת־העבודה אין מסיחים אלא על עקירת־ישיבה ויציאת־חוץ. הכל מתחילים לחלום על עזיבת המקום, וכציפור, שהגיעה שעתה לנדוד, נאחזים בבולמוס הנסיעה. הכל נכונים לצרור את צרורותיהם ולצאת לדרך – וכבר אין למגרשי־בתיהם מחיר בעיניהם. נמאס המקום. גם אלה שהתחילו לבנות מבקשים למכור את בתיהם לגויים ושלא להתעכב במקום. וכתמוה הדבר: אין הגויים מפריעים מן העבודה, אינם גונבים ואינם גוזלים, לכאורה אין רודף – והכל בהולים לברוח! –

ימי־הקיץ האחרונים – ועל פני חלקת־השדה של היהודים סדוּרוֹת שוּרוֹת של ערימות דוחן וכוסמת. עוד נשארה רצועה צרה של דוחן מאוחר, שלא נקצר, וזעיר פה וזעיר שם פּזוּרוֹת אלוּמוֹת בודדות. שמעון ועוזריו עוברים על פני החלקה לרשום את מספר הערימות, שנמכרוּ מכירת־חפזון מחמת היציאה שנתגברה. אחר המונים והרושמים נגררים עוד כמה יהודים, ומלפניהם ומאחוריהם – אותם גויים, שקנו מן היוצאים את נחלותיהם. חלקת־הסלק ותפוחי־האדמה נמסרה עוד אתמול ושרידי הגנים – כבר אבקסנטי ואָחיו תקעו שם את אהלם. מתקרב שמעון לגבול השוּרות האחרונות – ומתעכב לפני הערימות שריחן נודף, ועיניו העצבות נחוֹת על אלומותיהן. מרים הוא את ראשו, חובק במבטו את חלקת־השדה קורא בקול ספוג געגועים והתמסרות:

– הכל היה טוב, עמלוּ וקיווּ, שמחו וחיבבו. ולבסוף?…