א.    🔗

ערב של סתו. מסכת אופל פרושה על פני הכפר האוקראיני. בחצר, מפתח של בית, מבצבצת אשה, דלי־חליבה בידה והיא מקשיבה ומשקיפה לימין ולשמאל. מגפי־גבר עמוקים ומגושמים ברגליה ומשיחה מזוּפתה חגורה במתניה. חמילת־גויים טלואה עליה, ולראשה חבושה מטפחת, כדרך שחובשות הגויות מבנות המקום. חשד ופחד בכל תנועותיה. נבלעת היא אל הרפת המחוברת אל הבית, ולאור הקלוש, החודר מבעד סדק שבקיר הבית, מתחילה היא לטפל בחשאי בחליבת פרה.

יושבת היא וחולבת ומחשבותיה סוערות, ומעל שפתיה ניתק ריטון של כעס כלפי מזלה. היא ובעלה ובנם, ילד בן שבע, הרי הם היהודים היחידים שנשארו בכפר אחרי הפרעות. בעלה נלחם בחזית, ולפני שלש שנים, כשנקטעה רגלו השמאלית, חזר לבית־מולדתו שבכפר לגור בו. חבתן הוא וכל הימים, משעה מוקדמת בבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, מתקן הוא כל מיני חביות. גויי המקום מרבים להחמיץ ולכבוש פירות וירקות, ובעלה חבתן יחידי בכפר ופרנסתו מצויה לו בריוח. כבר חסכו גם מעט כסף, והוא טמון בתוך תחתית כפולה של חבית כרוב כבוש ונבאש. יש להם פרה ועגלה, גג מלא שחת לבהמה, חמרי־עץ וחישוקי־ברזל למעשה חביות. יש גם בית עתיק – ירושה מאביה, שהיה חנוני בכפר. בבית זה נולדה וגדלה ונתחתנה. הבית – רפת בצדו, ושני מעונות בו, אחד בשבילם ובשני גוי שכן, המתעסק בעשיית עריבות ורהטים. שכר דירה אינו משלם ומתנות חביות נוספות לו, – גוי, בעל־יושר הוא וגומל חסדים טובים. לרשותו מוסרים חפצים לשמירה ובשעת מצוקה מוצאים מחסה־סתר אצלו. כך עברה כבר שנה ויותר.

יש גם מחתרת מתחת לכותל המשותף שבדירותיהם ונסרים פזורים עליה, ובלילה, כשהכלבים מבשרים כניסת זר לחצר, שוֹאת־פתאום מתרגשת – עוברים דרך המחתרת לדיר הכבשים של הגוי.

שני כלבים לה ל“חבתנית”, זקן וצעיר; בעצמה גידלה אותם ומידה היא מאכילתם, והם מסורים לבית ומגינים עליו ממקרים רעים. ביום מצויים הם בבית ובלילה כולאים אותם ברפת, ולמשמע אוזן שומרים הם על הבהמות. שמירה זוֹ, כמובן, ענין של טפל הוא לגבי העיקר. בחושך, בקרוב צעדי איש זר וירימו קול צעקה, והיתה נביחתם לבני הבית לאות, כי עליהם למהר ולהימלט על נפשם…

גומרת ה“חבתנית” לחלוב את פרתה, בוללת לה בפיטס מוץ וסובין – והרהורים כבדים מעיקים על לבה. לאסונה היא עדיין אשה צעירה, בת עשרים ושמונה, ופנים יפים וגוף בריא לה. והלוּשקא, אותו גנב ומנוּול, שעלה לגדולה ונעשה לראש השלטון בכפר – אורב לה. בגלוי ובסתר. מבקר הוא אותה לעיתים קרובות ומפציר בה להיות לו כ“אחות” ולשתות מהמשקה שיביא עמו. והיא אינה נזהרת בכבודו ועונה לו עזות. ובשבת שעברה, כשאותו חצוף קרב אליה וניסה לחבקה, נזפה בו נזיפה גדולה וירקה בפניו. הוא לא נעלב, מחה את הרוֹק מעל פרצופו וחזר ושידלה לטעום קמעה מהכוס שמזג לה. שלשום בחצי הלילה התדפק על דלת הבית – והיא הקדימה לשמוע את צעקת הכלבים ונזדרזה ועברה לדיר הכבשים של הגוי. נכנס הלוּשקא לבית, כיזב לו הבעל, שהיא נסעה העירה, ולא האמין, חיפשה בכל הזויות, איים על הבעל ורגז וקצף וקילל. נבל זה ודאי שלא ירפה ממזימתו, יחקור לדעת את מקום מחבואה ויחדש את ביקורי הלילה שלו – איך להיחלץ מצרה זוֹ? – והיא נחפזת ומכנסת את החלב לבית ושני הכלבים והילד רוקדים שלשתם כנגדה, תופסים לה בבגדה ומתחככים בה. שמחים הם בבואה וכרוכים אחריה על כל צעד, והיא מביטה אליהם בחיבה ובחמלה ומבטיחה להם במבטיה לטפל בהם מיד. הבעל הקיטע עומד נשען על קבו ובידיו מעצד, עקום כמוהו, המפזז אילך ואילך על גבי נסר, מקציע ומחליק ושורק.

– מוּתר לך להפסיק ולעזור לי – גוזרת האישה על בעלה, כשהיא מסננת ויוצקת את החלב לתוך כד – קצת אחרתי… צריך להאכילם תיכף ולהובילם לשם…

פוטר הבעל את אשתו בתנועת־סירוב ובהברה לא ברורה, הנראית כיוצאת מתוך המעצד המכרכר ורץ על הנסר.

בעלת־הבית ממהרת ונותנת לילדה פת שרויה בחלב ולפני הכלבים מעמידה היא עריבה ובה כוסמת מבושלת, שחתיכות בצק אפוי מעורבות בה. ניגשת היא אל הארון ונוטלת משם פירורים ושיירי תפוחי־אדמה צלויים וזורקת לתוך העריבה – יאכלו הכלבים עוד קמעה ולא ירעבו. מציצה היא לאחורי הכירים ומוציאה משם קיתון של נסיוב־חלב חם ושופכת לתוך העריבה – ישתו גם מזה ולא יצמאו. בדאגה יתירה מעירה האישה לבעלה, שהכלב הזקן כחש קצת ונתרשל והיא מודה בנחת, שהצעיר שמן וגדל ועולה בזריזותו על הזקן. הילד אוכל ושותה ומפטפט ופניו מפיקים גיל. הכלבים מלקקים, לועסים ומכשכשים בזנבותיהם – סימן של ריצוי וסיפוק. צחוק ילד שבע ונהם הנאה של כלבים משתפכים יחד. נודף ריח של עור כלבים, חלב חם ועץ חי מהוּקצע – וה“חבתנית” נאנחת ואומרת:

– יומם ולילה מרחף לפני פרצוף־“הטרפה” של הלוּשקא, בחלום ובהקיץ.

– גוי זה כורה לי בוֹר. יטרפני.

הקיטע שותק וכוּלוֹ כרתוק למעצד, שהוא מנענעו ומרטיטו וכאילו זורק מקרבו פצלות דקות מבשרו ורוחו, שנהפכו לעץ.

– נברח מכאן! – תובעת האשה בתלונה וברעדה – תשאלני להיכן? תגיד, הערים נחרבו ואין מנוס? הורגים בדרך? סכנה?

בעל המום אינו שואל ואינו משיב, רק המעצד שבידו שורק ועונה בעדו בחריקתו. פצלות מסולסלות עולות בו כקצף – ובגופו ובפניו של הקיטע סילודים וזעזועי ורידים. מתעוה הוא ומתפתל ודפנות החבית מתמלאים. מתקין הוא חבית אחת ומתחיל מיד שנית ושלישית. כבר למד ל“זרוק” מתחת מעצדו זוג חביות במעת לעת, ומחירן – כך וכך. לא יסעד ולא יישן, לא ינשום – ויוסיף להקציע ולהשתכר.

– דומם כעץ; ידברו לחבית – וכי תענה? – מתרגזת האשה – לכל אשר תשאני הרוח אברח! התבטח בגויים חבריך? דייך, בעל־מום, לעשות להם חביות. ממילא יאבד כספך וכל עמלך לבטלה!

הקיטע כאילו נכוה ברותחין ומצרף הוא לצירצור־הברזל שבמעצדו ציוּץ של צחוק.

– עמלוֹ לבטלה – כלום הגויים אינם משלמים? הלושקא? – בודאי לא יוסיף לבוא בלילה, ואם יבוא – הוא הקיטע, אינו מפחד מפניו – כלום יכרות את רגלו השנית? והִיא – שוב תתחבא, מה בכך. מה הרעש? עכשיו כל ישראל מתחבאים. והיא, אשתו, לא היתה בחזית וטרם טעמה טעם של צרות. בחזית נרקבו אנשים בחפירות, לקטו סוּבין באבוסי בהמות ואכלו – והכּינים והצרעת אכלום. ומסביב יורדים כמטר אש וברזל. דם, מעיים, צעקה – עדיין מצלצלת באזניו הצעקה. כאן לא עינויי חזית, מתפרנסים וחוסכים פרוטה ליום צרה, ואם לא עכשיו – אימתי? לעזוב, לברוח – כלום עוזבים פרנסה? כלום בורחים מרווחים?

– רווחים – מתמרמרת האשה, כשאינה מניחה לילד להפסיק את הכלבים מסעודתם – שבע עשרה שעות במעת לעת מקציע הוא ומגרד – מקציע מוח ומגרד נשמה. לבית אורב גוי נואף, גוי נבזה – ומה איכפת לו? הוא משתכר.

שוב שותק החבתן, אינו סח וסותם את טענות אשתו בגרידת־מעצד צוחנית, וקולו וכוּלו כאילו נבלעים בצוחה זוֹ.

הכלבים מכשכשים בלשונותיהם והילד גומע. כמיני עינים שחורות ורטובות נשקפות מן החוץ בעד שמשות החלונות אל תוך הבית. ה“חבתנית” ניגשת לחלון, נכפפת לפני סדק ואזניה סופגות בצמאון ובחרדה – גשם שקט מטפטף.

גומרים הכלבים את סעודתם וזוקפים ראש. שׂוֹבע ניכר בפניהם, מתמתחים הם, מתנערים, נושמים והומים כלפי בעלת־הבית כמכירים לה טובה. קופצים אל הפתח ומיללים יללה דקה ומביטים משם אל האשה – מבקשים הם ממנה להוליכם אל הרפת למלא שם את תפקידם – והיא מתפעלת מחכמתם ומישרוּתם ועל פניה אור. חביבים עליה השומרים האילמים הללו, הנאמנים לביתה ומסורים לה: בהם תבטח ולא תפחד. והיא פותחת קצת את הפתח ומקשיבה. ושני הכלבים מוציאים את ראשיהם אף הם מקשיבים ושותקים. הכלבים שותקים – סימן שאין איש בחצר, אין שום רע אורב. והיא נעקרת בבטחה ממקומה ומוליכה את כלביה לרפת.

 

ב.    🔗

לאחר רגעים מועטים חוזרת ה“חבתנית” הביתה. פניה נראים כרצוצים ומטושטשים ובכל תנועותיה דאגה קפואה. מודיעה היא, שלבה מנבא לה רע. הגשם חלף, ומורא גדול בלבה מפני לילה זה, – גם הכלבים לא רצו להיכלא. ביבבה מרה מתנפלת היא על בעלה, שהסכים להישאר יהודי יחידי בין אלפי גויים רוצחים. רצונה לשכור מחר בבוקר עגלה וליטול את מעט הדלוּת ולנוס ולהימלט לישוב של יהודים. אם תיהרג שם – תהיה לפחות בתוך “כלל ישראל”, וכאן – כנבלה לחפירה יסחבוה. לשבת עכשיו בכפר, בין זרים, היום הלושקא ומחר אחר – לברוח! לברוח!

הבעל נבהל, מסכים כבר ליציאה ומתחנן שתתן לו ארכה של חודש ימים. בארבעה שבועות, כשיתמיד לעבוד – עד חצי הלילה יעבוד – יוציא את החביות מהעצים היבשים שהכין מכבר, וסכום הכסף שבחבית, מתחת לכרוּב, יכּפל. כלום העיר תכלכל? גלוי וידוע, שעכשיו אין בעיר קופצים על חביות, הכל מוכרים ולא קונים. הכל רעבים שם ונשכרים בלחם. בעיר יהיו מוכרחים לאכול רק מן המזומן. ודוקא כאן בהוּלים הגויים לרכוש חביות ומקדימים זה את זה בתשלומים למפרע ובמקחים טובים – והיא שעת־הכושר להשתכר!

האשה כועסת ומקללת. נוטלת היא את הילד, משכיבה ומישנת אותו בחדר השני. שם, באותו החדר, מקשיבה היא על יד הכותל, המבדיל בין הבית והרפת. הפרה והעגלה מעלות גרה והכלבים מחרישים. שלוה מסביב ואין מחריד. שוב מתחדש גשם, דולף וזולף, וה“חבתנית” נעשית נוחה – אולי יפריעהו הגשם, אולי לא יבוא בכלל, הרי גם אמש לא בא. והיא מרתיחה חלב, מפוררת לתוכו לחם ומגישה לבעלה. ואף היא אוכלת תוך כדי עמידה, ומאזינה – קילוחי־גשם, דממת־חושך.

מן החדר השני, מאצל הקיר שבין הבית והרפת, מגיעה המולה טמירה – תנועת בעלי־חיים: הכלבים מתרוצצים בתוך הרפת ונושמים בכבדות, כמושכים במשא, ומחטטים בצפרניהם במעבה האדמה. פעם נמשכים הם אל גן הירק שמעבר לרפת, ופעם אל הבאר שמהצד השני. אזניהם “מששו” איזה חי, המשוטט אילך ואילך פה בסביבה. הנה הכלב הזקן נובח פעם ואחריו מחרה מחזיק גם הצעיר. אזניהם תפסו צעדים חיים, לא של אחד – של הרבה רגלים, ולא של כלבים שכמותם, אלא של אנשים. בני־אדם זרים צועדים לאורך ערוגות שבגן – והם מתנפלים בשצף־קצף על האויבים האלה, – אבל נביחתם כלוּאה ומבוטלת – הקיר חוצץ.

הוא, הגזלן, הוא ולא אחר! – רוטנת ה“חבתנית” ברעד, בסלקה את הנסרים מעל המחתרת שבחדר השני – לא אחד הוא, עוד רוצחים עמו. הכלבים רועשים יותר מהרגיל.

חרד הבעל להחיש עזרה לאשתו ולסלק את הנסרים מעל פי המחתרת, וקב העץ שברגלו מקשקש ומוליכו לחדר האפל.

– חזור ותכבה את האש ותראה אם הדלת נעולה כהוגן, – אומרת האשה – יגששו לכל הפחות מעט באפלה וילאו למצוא פתח.

הקיטע אינו חוזר. הרי צריך לפתוח את הבור וצריך גם למלאהו אחר כך. ארבע ידים זורקות ומרחיקות את הנסרים ואף הקב של הקיטע מסייע. הנה האשה קופצת לתוך המחתרת ומתכונת להיכנס – וסכר בפי הצואר, אין להזיזו. יורד גם הקיטע עם קבו אל המחתרת ודוחף יחד עם אשתו – ברזל, פקק־אבן – מה זה, איך ומתי – כלום השכן הגוי סתם את צואר המחתרת? אנקת שחוּט נפלטת מפי החבתן – הבוקר ראה, שהלוּשקא עמד ברחוב והתלחש עם עושה־העריבות שכנם…

– אבדתי! – צווחת האשה, וכסער עולה מן המחתרת, עוזרת היא לבעלה להיחלץ עם קבו מן המיצר, בזרועותיה ובארכובותיה תסמכהו ותעלהו. הקיטע מזנק על הנסרים, דבק בהם וטורפם על פי המחתרת, וה“חבתנית” – דבר מה ניטל ממנה, והיא מחפשת. המטפחת נשמטה מעל ראשה ונשארה על קרקע המחתרת והנסרים כבר כיסוה. מדוע אינה מכבה את האור בחדר העבודה?

ומעבר לבית, ברפת, הכלבים כאילו מקרקרים קיר בנביחתם – בחוץ, על יד הקיר, בני־אדם פוסעים בחשאי ומתלחשים.

– ערב טוב! – נכנסת כאילו ביעף ברכה מפי הלושקא, ואחריו נגרר, בלא ברכה, גוי שחור ומגושם וחסוֹן כאלון פרא. הלוּשקא וחברו שניהם רטובים ומלוכלכים ומנערים הם באצבעותיהם את המים והרפש מעל פרצופיהם ובגדיהם.

הקב המקשקש שבחדר הראשון וגוף הקיטע, שהוא עדיין בחדר השני – מקבלים בשתיקה את פני האורחים. הקיטע פוסע פסיעה אחת, נוטל בהיסח הדעת את מעצדו ומחזיקהו כבשעת העבודה. הלוּשקא – גוי צעיר ופיקח – עיניו הקטנות והשמנוניות בודקות ומחפשות את ה“חבתנית”. חברו – גוש קדרוּת – שוקע ויושב, מבטיו – ברזל מוחלד. ונביחת הכלבים ברפת מפלסת לה דרך הקיר נתיב ומכונת הנה, לבית פנימה.

– למה באת? את מי הבאת? – מתרעמת האשה, המופיעה בפתח החדר האפל ופניה להבים. שערה הפרוע מוסיף לה נוי־נעורים מיוחד, ומבעד חמילת הגויים הטלואה מבהיק קלסתר נאה של בת־ישראל.

– יין הבאתי, מתוק כדבש, בשבילך, יפתי! – מנעים הלוּשקא את קולו ומשתדל לשכך את חמת ה“חבתנית” ולמשוך את לבה.

– היחנק ביינך! – מצליפה היא בנזיפה ועיניה יורות חיצים; קצף בוער על שפתיה, ובלחייה שושנים.

הלוּשקא מחייך בערמה ובהכנעה, הוֹפך את פניו אל הקיר ומפשפש בכיסיו. זיעה קרה על פני הקיטע, כתולע מקוּפל, כתפוח מצומק ומקומט יביט.

הגוי השחור קם, כבור חושך מתנשא הוא, מזדקף וראשו עד התקרה – אילן אפל. לוטש הוא את חלודת־הברזל שבעיניו, שולח יד גדולה, ארוכה, גוזל את המעצד מהקיטע ומשליכו.

– אוי, אוי, השחור! – לוחשת ה“חבתנית” כנשוכה ונרתעת לאחוריה, כמי שנרתע מבור עמוק ושחור.

מצלצל הלוּשקא בכלי־זכוכית, מוזג מבקבוקו יין לתוך כוס ומגיש ל“חבתנית” ומזרזה לטעום. האשה מתאמצת להבליג על זעפה, מהדקת את שפתיה, מציצה לגויים ולכוס היין – ורוקקת לתוך הכוס והופכת אותה על פיה.

נוקש בחרי־אף הקב של הקיטע ושפתיו דובבות קשות ונמרצות בשפת יהודית:

– אַתּ תאבדי ואותי תאַבדי!

ה“שחור” שאינו יודע יהודית, מתמלא כעס על החבתן, כסבור הוא שהבעל מעורר את אשתו להתנגדות ולעזות והוא בועט בקיטע ומפילו לארץ.

הקיטע צועק, אשתו צועקת, והילד, שהקיץ משנתו בחדר השני, צועק אף הוא. והכלבים מגרדים בצפרניהם את הקיר, מושכים ונושכים ומתדפקים ונדחקים – שואפים הם לקפוץ מכלאם ולפרוץ הביתה להגן.

הלוּשקא משתיק את הצועקים והבוכים ומשתדל להכניס סדר בערבוביה זו. ראשית הוא רומז לחברו, שישים רסן לרוחו – יתנהג בנימוס ואל יקלקל ענין. שנית הוא מטיף מוסר ל“חבתנית”, “שתדע יושר” ודרך־ארץ – ואל תבוז לו! והוא מתקן תיקון, מרחיק הוא את הבעל ביחד עם הילד מאשתו ומוסרם לחברו, שישגיח עליהם בקרן־זוית. האפוטרופסות על האשה נוטל הוא לעצמו, ולה ולו יחד קובע הוא מקום בקרן־זוית שמנגד. “השחור” מוסר מודעה קצרה ל“חבתנית”, שאם לא תציית לאפוטרופסה, – מיד ישים קץ לבעלה ולילדה באצבעותיו – והוא מראה לה את אצבעותיו.

והכלבים לא יחשו ולא ישקטו, מבקשים הם לבוא לבית ואין מוצא, אברים יקרעו מגוף הרפת, אבל כתליה ברזל ואין לפרוץ.

– כלב מלמעלה? – משתומם ה“שחור” כאילו אחז מישהוּ וצבט את נשמתו השחורה.

מביט הוא אל התקרה, ששני הכלבים שופכים מעליה את נביחתם והוא מסתיר פניו כאדם שרוצה לראות בעבים – וטיפות־גשם נופלות לעיניו.

– מן השמים משמיעים הם את קולם! – מתלוצץ הלוּשקא, שכבר עלה בידו להכריח את ה“חבתנית” לשבת ולטעום מיינו.

מוזג הוא כוס לבת־לויתו והיא רועדת, כילדה זו שבפעם הראשונה מבקשים להטביל ראשה במים. מחוירה היא ומאדימה, ובמידה שהיא נרעשת בה במידה יגדל יפיה, ועיני הלוּשקא – כשיני חזיר מכרסמות הן את פרצופה.

נוטלת היא את הכוס, עוצמת עיניה ושיניה מקשקשות בזכוכית. כקשורת־עינים טועמת היא מן היין החריף ומפסיקה – אינה יכולה לשתות, אינה יכולה.

הלוּשקא מפציר בה לשתות ומבטיח שגם הוא ישתה עמה, ואם שנים ישתו וינעם להם, כידוע. והיא מצהיבה ומשחירה, גפרית ונעורת מצטרפות בה ללהבה. ושוב הלושקא מפייסה ומבקש, שישתו יחד ואחר־כך ינוחו; ואם ישכבו שנים וחם להם, כידוע.

בחימה סוערת זורקת היא את הכוס אל פרצוף הגוי.

– חצופה! – מתמרמר הלושקא, כשהוא מוחה את היין מעל פניו.

– להמיתם?! – נוהם ה“שחור” וכחלף על צואר התרנגולת נתוּנות עשר אצבעותיו על הקיטע ועל הילד.

תנועה ורעש, צפצופי הקיטע והילד. ובתוך הקולות יללת הכלבים וקריעת קש־הגג. הלוּשקא מחרף ומגדף את ה“חבתנית”, מאיים עליה בעיניו ובידיו. כנבילות מושך ה“שחור” את הקיטע והילד המיללים לפרוזדור לעשות בהם שפטים. ה“חבתנית” מתפרצת בבכי תמרורים ומפילה תחנוניה לפני הלושקא – היא תשתה, תשכב, ובלבד שלא יגעו בבעלה ובילדה וישאירום בחיים. והיא תופשת בכנף בגדו של הלושקא, נושקת ומחזיקה בו, ואינה מרפה. הלוּשקא נעשה רך, גוזר על ה“שחור” שלא לנגוע ב“ז’יד” ובילד. גוררת ה“חבתנית” את הלושקא אל החדר השני, מטילה את עצמה על הספה וחותמת בנשיכה את שפתיה. הלוּשקא עומד קמעה, מוציא פפירוסה מכיסו ומצניעה בחזרה ואל האשה יגיח. מגפף ומנשק הוא את פני האשה ושולח,כדרך גויים, יד לבדוק בחיקה. היא מתפתלת ומתקפלת כקיפוד, חוטפת מתחת הספה פס־ברזל, שממנו עושים חישוקים, מתישרת כנגד הלושקא ומזדקפת כנחש – הוא בורח לחדר השני, והיא דולקת אחריו ונעצרת לפני הדלת, שננעלה בעדה מהעבר השני. דוחקת היא, דוחפת את הדלת הסגורה, וזו מזדעזעת, נאנחת, ועדיין מחזיקה מעמד. צעקה חנוקה נשמעת ואחריה מגיעה עוד שארית צעקה, חתיכה. כלום קול בעלה הוא זה? והילד? – והיא מוציאה מטיל־ברזל מאחורי הספה, מכה בו בדלת ומשברת וחדר־העבודה מתגלה, חושך בו, דממה, אימה.

היכן הבעל והילד? כלום ברחו הרוצחים?

מפתח הפרוזדור הפתוח מבצבץ אור, והכלב הזקן בא משם ואחריו גם הצעיר. נרגזים שניהם ונדכאים – שוממים, גזרי־קש בשער ראשם. דרך גג־הקש פרצו ובאו – להציל. שניהם הופכים פניהם לאחוריהם, כנגד הפרוזדור, חוזרים ומביטים אליה. נוהמים וכאילו מראים לה דבר מה. נמשכים הם לשם והיא אחריהם, – ונהפכת היא מיד לנציב־מלח. על הקרקע מוטל הקיטע, מת, עודנו חם, ועל ידו המעצד טבול בדם. הכלב הצעיר מתנפל על המעצד, נובח לעומתו, ומפסיק – לא המעצד הרג, לא! פה גם הילד – כחול, ועל צוארו הדק סימני אצבעותיו, אצבעותיו של ה“שחור”. ושני הכלבים קרבים ואינם קרבים אליה, כמהססים הם, אינם מעיזים, מורידים הם את ראשיהם ומשמיעים יללה דקה מן הדקה, קינת־אלמים נאמנה־תמימה… והאשה מתעוררת פתאום ונופלת בצעקה גדולה ומרה על צוארי הכלבים.

 

ג.    🔗

בסביבת אוּמאן, בדרך העולה למונסטרישץ וליפוביץ, מתהלכת יהודיה פרועת־ראש, לבושה בחמילת־גויים טלואה. פניה משונים, קלסתר של קלף זרוּע ורידים מזדעזעים, עיניה – גחלים מתנוצצות ודועכות – מפיצות חרדה, ושני כלביה שומרים עליה, מקפצים ומדלגים מימינה ומשמאלה. הולכת האשה הלוך וקלל, כלפי מעלה, כלפי מטה, ומבטיה כמחטים שחורות וצורבות. גויים מזדמנים לה בדרך, עגלות עוברות על פניה – ועל כולם תשפוך זעמה, ולכולם תספר, שהיא עם בניה (מביטה היא על שני כלביה) הולכים העירה ולכפר מולדתם לא ישובו. היא עזבה את בעלה, עזבה את ילדה וברחה מביתה, ברחה מפני הרוצחים. ילכו וישדדו. את הכול, את הכול הפקירה. יקחו, יקחו את בגדי המתים, יקחו גם את המתים, גם את החבית עם הכרוב הנבאש – שם הכסף טמון, שם הכסף והנשמה. יקחו גם את צלב־הכסף, אות הכבוד מן החזית, גם את הקב! – – –

והכלבים יקיפו אותה כחומה, מגינים הם עליה ואינם נותנים לאיש לגשת אליה. אוי למי שיקרב אליה! והאשה פושטת יד ללחם, ומתישבת עם הכלבים לאכול, ככלב מלקקת היא וככלב היא לועסת.

בבוקר וגם בערב, ברדת הגשם ובהיעצרו, נעה ונדה האשה עם כלביה מישוב לישוב ומדרך אל דרך. עוברים הם על פני שדות, חולפים על ביצות וגשרים – כמחרשות כבדות חורשים שלשתם את גלי האויר.