רקע
יצחק שמי
כּוֹפֶר נֶפֶשׁ
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: משרד הבטחון - ההוצאה לאור; תשמ"ג 1983

ליל איסרוּ-חג של שמיני עצרת ירד על ירושלים, לילה בלי ירח ובלי כוכבים מרובים – אחד מאותם הלילות שבו מתחיל החורף נושם את נשימותיו הראשונות.

הסוכות עומדות עזובות ועלובות בראשי הגגות, וכאילו הפקירו את עצמן בחשכה לרוח הסוער שיהא עושה בהן כרצונו. ילדים, שהתחוללו והשתובבו כל היום, שבים הביתה כפופים ושותקים שלא כדרכם – ה״חדר״ ייפתח מחר. והכוכבים האחדים, הנוצצים יחידים במרחב הרקיע המעונן, מסתכלים מתוך תימהון ונראים כמתעצבנים על ימי החג שעברו, והרי הם תלויים ותועים עדיין באוויר כנשמות הללו המבקשות את תיקוּנן.

תמו ההקפות בבית-הכנסת של הספרדים, הניגונים שהתרוממו ממנו למעלה כבר נדָמו, וביחד עם כל בתי־התפילה הריהו פולט מקירבו את המונו: – יהודים מיהודים שונים, בוכרים ומערבים, אשכנזים וספרדים, תימנים וגרוזים, מתערבים ברחוב בזימזום של דבורים שתעו מכוורתן. כולם עוברים בחיפזון, מסתכלים זה בזה כלאחר יד, זורקים ברכה: ״תזכו לשנים רבות" – ונעלמים בסימטאות האפלות המלאות אשפה, שיוּרי חשש וקש – הולכים ונבלעים בדאגת ימי המעשה, טירדות הפרנסה והחורף.

רק חכם מירקדוֹ בכר נשאר יושב בבית-הכנסת על גבי הספסל. תרבושו האדום כעין הוורד נטוי הצידה, ושולי קָפְטַנַוֹ החדש של משי מגוּון סרוחים על הריצפה. הוא יושב ומחריש, פניו הצעירים חיוורים, ועיניו הגדולות קפאו מתוך הסתכלות לתוך זווית אחת של התיקרה.

כל אותו הזמן שספרֵי-התורה המקושטים היו נישאים בהקפוֹת, ושלהבות האש שבמנורות היו רועדות ורוקדות מקולות הנגינה שיצאו בהרבה פיות פתוחים – היה הוא, מירקדוֹ, כחבוש בפינתו, ראשו היה מושפל ועיניו נעוצות בקרקע – מתיירא היה להביט סביביו שמא ישגיחו בו, ונראו לו רק רגלי האנשים והנשים והטף, שנדחקו אצל ארון-הקודש. ופתאום ראה לתימהונו, שאותו האור המרובה שצרב את עיניו והיכה על ראשו, נתמעט, והכל צלל בחצי אפלה מחנקת ובשתיקה שהנפש סולדת מפניה.

השמש הזקן, בר-נש כּרֵסני ורם-הקומה שעיניו מביטות בקפדנות, מטיח דברים כלפי מזלו ונאנח: כלום אפשר שיכלה את כל העבודות הללו עכשיו? – והוא נע ונד הנה והנה טרוד במלאכתו, מכניס לארון את ספרי-התורה שעמדו כל היום על הבימה מקושטים בהדסים ובערבוֹת ירוקים, מסיר את פּרוֹכיוֹת-המשי הרקומות זהב שחיפוּ את הכתלים לכבוד החג, קוֹפלן ומסתירן, מטפס על הספסלים כילד, ומוריד את מנורות-הכסף – ומירקדו מביט במעשֵי השמש, ופניו כפני מי שלא בא לכאן אלא על מנת ללמוד עניין זה על בוריו – אלא שאינו תופס ומבין כלום מכל הנעשה לפניו. מיני קולות חשאים נכנסים לתוך אוזניו מתוך החלל הדומם ההוֹזֶה שמסביב, וראשו סובב הולך, וגופו פולט זיעה קרה, רגליו קרות, והוא חש כדקירות של מחטים קהות על גבו, וגופו רועד, ובשרו רותת.

״הורג נפש" – מי אמר לו דבר נורא זה?… בלי משים נתחלף אצלו אוֹרן של מנורות-השמן באורו של בוקר רענן ורך. עצים ירוקים וגבוהים, שחוּטֵי פז שזורים בענפיהם, וציפורים מצלצלות בחדוות-בוקר – צילצול עלז ורב המולה – פורחות ומנתרות, והוא ממהר לבוא אל בית-כנסת זה העומד לו תחת כיפת רקיע רך, חלק, ממהר והחלף בידו. השמש נשקפת מעל ההר החשוף ומתיזה ניצוצות בחלונות הגבוהים ואנשים ממלאים את בית-התפילה. ורוח לבשה את המוהל הזקן מחנכו, והריהו פותח בשירה, וכל הקהל ניגרר אחריו בתוך הנגינה. מסביב לו, ממעל לו, מכל עברים נגינה, ונדמה לו שהיא מזעזעת את כיסא אליהו…

אימתי היה זה? היום או אתמול?

המוהל הזקן עומד לצידו. במקום זה שהשמש עומד בו עכשיו, זקנו הלבן רותת, עיניו עצומות למחצה, פניו אדומים ופולטים זיעה, מארי יחיא משתדל לזרזו ולאמצו, תופסו ומשים את ידיו על כתפיו, ורוקד עמו.

מארי יחיא, תלמיד חכם זקן זה, בחרוּת נזרקה בו: ידו האחת אוחזת בו, ואת השנית הניח על כתפו של בעל הברית, מתרומם הוא על בהונות רגליו, ומושכם לחינגא.

התחילו הכל יוצאים במחול שלפני המילה. ילדים קופצים כנרות חֵלב דולקים, והוא, מירקדוֹ, מתלבט וניתקל פעמים רבות. כל אותן הבריות המחוֹללוֹת, שזמן מועט קודם לכן היו קרובות וחביבות עליו, עתה אין לו שום שייכות אליהן, כאילו הוא בן עולם אחר, עולם עכור ומשומם. רעיון של מינוּת נורא ניזרק בו בשעה זו – ניזכר לו הפירוש של ״גֵי בּן-הִנוֹם״ – וקפא דמו וסמר שערו – – –

נשים אחדות במטפחות של משי ונערות צעירות עומדות בחוץ, ובעד ידיהן חוֹפנוֹת מן הקעריות סוכר וקינמון ומחלקות לתינוקות, נדמה לו, שהן מציצות רק בו – הוא העתיד לעשות אותו מעשה של שפיכת דמים… ביחוד פוגעים בו מבטי הגברים, נדמה לו שהם אומרים: ״איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה… חוששני, אברך, – הרי זו לך מילה ראשונה…״ וכעין גל של דמעות סוֹכֵר את גרונו:

מפני מה חושדים אותו במה שאין בו? הרי אין הוא מתיירא כלל מפני ״עבודה זו" – סכינו מחודד כהלכה, ואין בו חלילה שום פגימה, וְיִמוֹל את הילד בעזרת השם כהרף עין, בהולכה בלבד… לבו נוֹקפו רק על הירהור רע זה, של ״גֵי בֵּן-הִינוֹם״, שהטיל בו זוהמה לרגע אחד… מעשה-שטן – גירא בעיניו! – עכשיו אינו חושב עוד בזה כלום… ובאמת, הרי אין זה אלא הירהור של שטות – רוקדים הם בני-ישראל. ״ברוך אלוהינו שהבדילנו מן התועים״… אליהו מלאך-הברית בא והכל שמחים ורוקדים לקראתו… הרקידה נראית גם בעגילים שבאוזני העלמוֹת. אחת מהן לוחשת באוזני המיילדת ״סוד", האם לא עליו היא מדברת?

הנשים – הנה הן נדחקות פנימה ועולות על הספסל, עומדות ומסתכלות: ״פנו דרך לסנדקית!״

העיגול נתפרד. מסביב שוררת דוּמיָהּ והכל שוקט ונח כמחכה לאיזה דבר. והחמה שופכת את אִשָׁהּ על הכל.

המוהל הזקן משכו ומקרבוֹ אל כיסא-אליהו. אנשים רבים נכפפים על גבו כדי להסתכל יפה בגוף המעשה… הוא רואה את הכל בעד הערפל. ניחר גרונו והוא מתאפק שלא לכעכע… מתירים את חיתוליו של הילד, ושוב אותו הירהור רע נדקר בלב

– החלף הקטן מתנוצץ… הברכה ״על המילה״ יצאה כשרה – אך היד רעדה פתאום… והחלף דומה שנסתבך באמצע ואיננו זז… דם, דם, דם!…

ואז זרקוּ בוֹ דיבור קודח זה: – ״הורג נפש…״

״הורג נפש״ – מי אמר לו כך? המוהל הזקן שדחפו במרפקו והרחיקו בשעה שפניו היו לוהטים וידיו מתנועעות הנה והנה? או הסנדק שהפשיל את ראשו לאחוריו כמתעלף, והילד כמעט שנשתמט מבין ברכיו? או בעל הברית אמר לו זאת? – לא. את בעל הברית אינו זוכר בשעת מעשה…

הוא אינו זוכר כלום לאחר אמירה זו של ״הורג נפש״ – רק פעיותיו של התינוק מתוך המונו של הקהל הוא זוכר. זוכר הוא גם ששמע את מארי יחיא מתאנח. כנראה כבש אז את פניו בכפיו ולא ראה כלום, אך שמוע שמע – – –

ניגש השמש, ומירקדוֹ נזדעזע ונרתע כנשוּך עקרב, עמד וזקף עליו את עיניו המתכסות. עמד וראה: בית-הכנסת חשוך כמעט לגמרי. ומבלי דבּר דבר יצא החוצה.

הלילה מטושטש וחסר כל גוון. דומה, אין זה לילה מלילות עיר הקודש, אלא שֵׁחרוּת נזעמה של אֵפר ופיח שנזרקו מלמעלה ונמלא בהם כל חלל האוויר כולו. ושוב תקפהו אותו רגש של פחד ובדידות. כמה צער ויאוש מסביב. גורר הוא את רגליו והולך – והנה רואה הוא שהוא הולך ממש בדרך זו שבא לפני חודש ימים לירושלים.

– – – הוא בא לכאן מלא וגדוש תקווה. הוא למד את אומנות השחיטה ובא להיסמך כאן, ואגב-אורחא ללמוד גם את המוֹהלוּת. שם, בקהילתו הקטנה, בריתות-מילה אינן מצויות, ואשתקד נולדו שם כמעט נקבות בלבד – אך פה בירושלים – ״בן-פורת יוסף״ – כאן יוכל להתחנך בדבר, וישוב מוכתר בשלושה ״כתרים״: שו״בּ (=שוחט-ובודק), מוהל וגם חזן. קולו, אף שאינו חזק, הכל מעידים עליו כי נוח הוא, רך וסילסוליו שהוא מסלסל בפיוטים נעימים הם וערֵבים. מכיר הוא מירקדוֹ במתנה זו שבגרונו, והוא שותה ביצים חיוֹת מדי יום ביומו… ישוב מירושלים, ומיד ישא אשה, יתחיל משמש בקודש, ישב ויהגה בתורה – ומי יודע? – אפשר יזכה גם לכתר של רבנות… כלום לא משלשלת-יוחסין הוא?

חידוש גדול היו לו כל הדירות הנאות, הבגדים היפים והשונים, ההמון ההמון המגוון הזה הנחפז לרגל עסקיו, שראה בעיר הקודש – אבל גם שעה אחת לא היפנה את לבו לבטלה, עד שיקבל ״סמיכה כפולה״, מרב ספרדי ומרב אשכנזי. אז נתרצה אליו במחיר מיצער מארי יחיא, מוהל זקן וטוב-לב, ללמדו את אומנותו. התחיל מירקדוֹ לומד, וגם בעניין זה היה מתמיד גדול.

מדי יום ביומו היה ממלא את מורהו בשאלות שכבר שאל אותן ונענה עליהן מאה פעמים ואחת: כיצד משחיזים את הסכין? כיצד עושים אספלנית? כיצד מחזיקים את הרך הנימול שלא יפרכס? ועיקר, אימתי זה ימציא לו תינוק למולו?

והנה נמצא תימני אחד מטופל בבנים שנולד לו עוד בן. נתרצה התימני בשתי מג׳ידיות, שמירקדוֹ ימול את בנו – והוא מל והזיק…

“הורג נפש” – קראו לו – והרי הוא גם ״מאבד עצמו לדעת". לא די היה לו בשחיטה ובחזנות וביקש לו גם מוֹהלוּת – והנה איבד בידיו את הכל, את כל עולמו.

כמדומה, שדעתו מיטרפת. הנה עבר עוד כמה רחובות בריצה, והרי אינו יודע אפילו, לאן הוא הולך לו… רואה את עצמו עומד באיזו סימטה אפלה ואינו יודע היכן הוא…

קולות הולכים ובאים, ופחד מסמר בשרו. לאן?…

אנשים אחדים שבים מביקורים. מירקדוֹ מפסיק מהליכתו ומביט במבטים זרים ומטורפים… אחד, ליצן שבחבורה, הופך את פניו כנגדו, מליז ומברכו בהלצה: ׳׳תזכה לנשים רבות!…" והוא אינו שומע דבריו. אחר-כך נזכר שצריך להשיב, והוא עונה בשפה רפה וקולו רצוץ: “תזכה ותחיה” – אחרי שהלה כבר נסתלק מתוך צחוק.

התחיל מירקדו הולך אחרי החבריא, ומשים עצמו כאילו הוא מהלך לתומו בדרך הידועה לו. יצא מן הסימטה והריהו במבוי לא זר – הנה הוא עומד לפני הכיכר המובילה אל שכונת התימנים.

הפנס התלוי בעגיל-ברזל שבקיר, שוטח פסים עכורים של אוֹרָה ומירקדוֹ דוחק את עצמו לתוך האוֹרה ועומד שם כשרוחו נפעמה וצוהלת כילד קטן שמצא את אמו שחשבה לאבודה והוא מתאחז בה להשקיט את המיית לבו. והרי קרוב הוא לדירתו של בעל-הברית, שהיה הולך ובא בחדווה של מצוה בכל ערב לקריאת זוֹהר ולבקר את הרך שהכינו לו…

עייף מהליכת חיפּזון, הריהו נכנס אל מבוא אפל וצר שיש בו פחים חלודים, זבל להסקה, חביות של חרס שבורות, והוא עומד תוהה ובוהה אצל בית קטן זה העומד כנזוף בפינת המבוֹי. המדרגות האחדות היורדות לדירה, מרופשות ולחות, מכוסות בקליפת רימונים ואשכולות ענבים נדרסים שניזרקו מן הגזוזטרה שכנגד. ירד מירקדוֹ שתי מדרגות ועמד. דבר מוצק כמין בועה נתקע לו בבית-הבליעה. הוא בולע אותו וזה חוזר ועולה, ולבו כאילו מתפרץ לצאת מתוך הקליפה האטומה והחשוכה שהוגלדה עליו. דוֹק של דמעות מחשיך את עיניו, ונדמה לו כי איזה דבר שחור תלוי וצף על ראשו, כשכנפיו מתוחות עליו. והדבר הנורא הזה השיב את ידו הקרה שניטלה ממנה ההרגשה ושנתרוממה מאליה לפתוח את הדלת. ייכנס או לא?

ייכנס – וכל אנשי הבית יקומו עליו בצווחה וילפפוּ אותו בקללות וחרפות. היולדת, השוכבת בפאת המיטה תנעץ בו את עיניה המבריקות מתוך פניה החיוורים. אין די מילים בפיה כנגדו. היא רק תסתכל בו, תסתכל שעה ארוכה, ושוב תַפְנֶה את פניה החולניים אל הרך הנימול השוכב לצידה, בידה הצנומה תחשוף את השמיכה המזוהמה מעל ראשו ותראה לו את הנפש הצנומה הגוססת… תקום הזקנה, המבשלת פך קהווה על הכַּנוּן המלא רמץ, תרים אליו את צווארה הדק כצוואר הצב ששני עורות, כעין קליפת מלפפון נובלת, נמשכים משני צדדיו – תביט בו בעיניה הדומעות, ותגלה את חניכיה המעוכלים מרוב זיקנה. ותדובב: ״הבט, רוצח, מה עשית לנו…"

נדמה לו, כי הזקנה אוחזת בצווארו ומנערתו: ״אמור: מה חטא לך אפרוח קטן זה ?…״

ללכת מכאן, לברוח – איננו יכול. אפשר צריך לילך ולקרוא לרופא? אפשר יציל… ונפתחת הדלת:

– מי שם?

הזקנה כנגדו בפתח. ואותו הכוח השחור דחפו פנימה. נשאר עומד בתוך מאורת הדלוּת קר וקרוּש.

על הקרקע המרופש והלח, בין עביט של שופכין וכד של חרס פגומה, מצטמצמים שלושה ילדים על שק של תבן, ושתי ילדות שחרחרות פרועות וערומות חציין מביטות בעיניים דולפות מעל סטיו של קרשים.

האב, תימני גבוה וצנום, שעיניו הקטנות מביטות תמיד בהיתול דק של ביטול על החיים ושאונם, יושב על מחצלת סמוך אל הקיר, רגליו מכונסות וברכיהן נוגעות בטבורו, וכולו מקופל כעוּבּר במעי אמוֹ, ראשו בין כפות ידיו, ומנורה קטנה וחלודה עשֵנה לפניו ומאירה כנגד השרפרף שהרמבּ"ם פתוח עליו. הזקנה מנידה ראשה הקטן כאתרוג היבש – ושתיקה, שתיקה גם מעבר למסך החוצץ בפני המיטה.

– אי! – בקע פתאום קול צווחה וחתך בלבו כחודו של סכין – האם קפצה עליו מן המיטה נתחבטה לרגליו, תפסה בידו, והתחילה נושכת בבהונו, נושכת כחיה רעה…

ניעור האב והתחיל מושך אותה לאחור.

– הנח לה, הנח לה – מגמגם מירקדוֹ שאינו מרגיש בכאב – תשוֹך… תסלח לי… איני חייב… סילחוּ… יש לי עוד לירה אחת… לירה ומג’ידי… אתן לכם… תקראו לרופא…

האֵם קמה העמידה בו עיניים גדולות, כשהיא נושמת ושואפת ושפתה התחתונה מגואלת בדם – דם שיניה או דם אצבעו? – הנה אלך להביא – אמר מירקדוֹ כשפנה ללכת.

– הוא לא ישוב… רוצח זה לא יביא כלום… – צווחה האֵם והתחילה מורטת ראשה מתוך יאוש.

– בחיי, שאני מביא, מרתי! – קרא מירקדוֹ בקול אטום.

– לך גם אתה עמו – אמרה הזקנה לאב בקול של פשרה – החורף בא והילדים ערומים הם – – -

­­ובלב שנתרוקן מכל וכל יצא מירקדוֹ לתוך עולם חשוך ומזוהם – ואחריו נגרר התימני בסנדליו הגדולים לקבל כופר נפש…

המלצות קוראים
תגיות